Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן ג
שו"ב שהעידו עליו בעלי מחלוקתו שיצאו שני טרפות מת"י מתוך עשרה כשרות והוא מכחישם אח"כ שחט בלי קבלת דברי חבירות מה דין הבשר שנשחט אח"כ ויש בזה הפסד גדול והשו"ב מוחזק לירא שמים:
שו"ב שהעידו עליו בעלי מחלוקתו שיצאו שני טרפות מת"י מתוך עשרה כשרות והוא מכחישם אח"כ שחט בלי קבלת דברי חבירות מה דין הבשר שנשחט אח"כ ויש בזה הפסד גדול והשו"ב מוחזק לירא שמים:
בא
עיין שו"ת שארית יוסף סי' כ"ב (והובא ג"כ בשו"ת עה"ג סי' נ"ד גם אאזמ"ו הגאון ז"ל הזכיר תשובת שא"י זו ביו"ד סי' ב') שנשאל על שוחט קבוע שיצאת מתחת ידו בהמה שנשחטה רק סימן אחד ואחרים מצאו אותה בהמה והטריפו אותה אבל לא דברו בזה כלום כי לא שמו על לבם לדבר בעניני השוחט ואחר חצי שנה אירע שנית שנמצא ששחט בהמה ולא חתך רק סימן אחד וסי' השני רק מעט והשוחט לא הרגיש בזה ואחרים שהפשיטו הבהמה ראו שהיא טרפה ונשאלתי מה משפט על מה ששחט בין שני המעשים האלו כאשר כל הנמצא בכל העיר הוא משחיטתו הן בשר יבש וכל הכלים הנמצאים בכל הק"ק הם בכלל שאילה זו וגם מה משפט השוחט מכאן והלאה עכ"ל השאילה והי' לשם רב אחד שרצה להטריף הכל. תשובה לע"ד נראה שכשר כל מה ששחט עד מעשה השני הואיל והבהמות היו של אחרים כו' עד מכל הני נראה ועולה בידינו שאין להטריף מה ששחט בין טעות ראשון לטעות ושוגג שני עכ"ל והאריך שם בראיות עצומות ע"ז יעויין שם. ואין להקשות על פסק זה מהא דאיתא בהגהות אשרי ר"פ ג"ה בסי' י"ו וקודם שישמעו הכרזה זו בבהכ"נ אין לסמוך עליו ואסור ליקח ממנו בשר כו'. אבל אם מוכר טריפות בחזקת כשרות מחמירין עליו טפי מפני שהוא מזיד עכ"ל הרי דאפילו כשאינו מזיד כלל מפני שאין שם שום חימוד ממון כלל כמ"ש בתשו' שא"י הנ"ל דהרי כשעורה חלב אין שייך בו הנאה כי אין תועלת בזה וכ"כ בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' ט"ו ואפ"ה אסור ליקח ממנו בשר. וא"כ מ"ש מהנדון דתשו' שא"י הנ"ל. אך האמת שכבר חילק בין הנושאין בתשו' הנ"ל עפמ"ש הב"י ביו"ד סס"י ס"ד וז"ל כתב בת"ה כל טבח המנקר בשר ומוכר בשר לאחרים בחזקת מנוקר אם נמצא אחריו חלב אפילו כשעורה מעבירין אותו מיד מאומנתו כו' עכ"ל. ונראה מדבריו שאם אינו מוכר בשר אלא שבעלי הבשר נותנין אותו לנקר אין מחמירין עליו כ"כ עכ"ל הב"י. וא"כ מבואר שיש לחלק בין הנדון שנשאל השא"י שהוא השו"ב לאחרים דומה למנקר שבעלי הבשר נותנין לו לנקר ואין מחמירין עליו כ"כ ול"ד לנדון דת"ה והג"א הנ"ל שמנקר בשר ומוכר בשר לאחרים כו'. וע"ש בתשו' הנ"ל שאין להשיב על חילוק זה דהרי כשעורה חלב ג"כ אין שייך בו הנאה כו' דמ"מ עכצ"ל שיש לחלק כמ"ש ת"ה והב"י והטעם משום שעכ"פ יש לו חי"מ בהבשר שימכור וחיישי' דהוא בהול למכור (ור"ל דא"כ צ"ל המוכר י"ש ביותר כו' וצ"ל לו חז"כ מיוחדת. משא"כ בשו"ב לאחרים שאין לא חי"מ כלל. ואע"ג דבש"ע רבינו ז"ל סי' א' כ' דכל שו"ב דמתא צ"ל לו ג"כ חז"כ מיוחדת היינו ודאי רק לכתחלה ולא לפסול שחיטתו דיעבד). וכדבריו מצאתי ג"כ בכנה"ג סי' ס"ד בהגהת הטור אות כ"ג שדקדק כן מפרש"י בגמ' וגם כ"כ ב' הדרישה ודמ"א והל"ח פג"ה אות ס"ז שלא נאמר דין טבח שנמצא אחריו חלב אלא בטבח המנקר בשר של עצמו ומוכר לאחרים. אבל במנקר בשר של אחרים אף אם יהיה מן המנקרים שסומכין עליו אין מחמירין עליו אף במזיד ממש. והנה מתשו' שא"י זו מבואר להדיא דלא ס"ל חומרת הפר"ח שכ' בסי' קי"ט ס"ק ל"א דכל שיצתה טרפה מתח"י אפילו בשוגג בענין דסגי ליה בקבלת דברי חבירות מ"מ אם שחט קודם שקיבל עליו ד"ח שחיטתו פסולה וכ"כ בסס"י א' שהרי בנדון דהשא"י הנ"ל לא שמו על לבם כלל נידון השוחט וא"כ ודאי לא קיבל עליו ד"ח ואעפ"כ לא עלתה על דעתו להחמיר בשחיטתו בדיעבד מחמת זה וכ"ד תשו' עה"ג כדלקמן והפר"ח לא ראה דבריהם כלל:
עיין שו"ת שארית יוסף סי' כ"ב (והובא ג"כ בשו"ת עה"ג סי' נ"ד גם אאזמ"ו הגאון ז"ל הזכיר תשובת שא"י זו ביו"ד סי' ב') שנשאל על שוחט קבוע שיצאת מתחת ידו בהמה שנשחטה רק סימן אחד ואחרים מצאו אותה בהמה והטריפו אותה אבל לא דברו בזה כלום כי לא שמו על לבם לדבר בעניני השוחט ואחר חצי שנה אירע שנית שנמצא ששחט בהמה ולא חתך רק סימן אחד וסי' השני רק מעט והשוחט לא הרגיש בזה ואחרים שהפשיטו הבהמה ראו שהיא טרפה ונשאלתי מה משפט על מה ששחט בין שני המעשים האלו כאשר כל הנמצא בכל העיר הוא משחיטתו הן בשר יבש וכל הכלים הנמצאים בכל הק"ק הם בכלל שאילה זו וגם מה משפט השוחט מכאן והלאה עכ"ל השאילה והי' לשם רב אחד שרצה להטריף הכל. תשובה לע"ד נראה שכשר כל מה ששחט עד מעשה השני הואיל והבהמות היו של אחרים כו' עד מכל הני נראה ועולה בידינו שאין להטריף מה ששחט בין טעות ראשון לטעות ושוגג שני עכ"ל והאריך שם בראיות עצומות ע"ז יעויין שם. ואין להקשות על פסק זה מהא דאיתא בהגהות אשרי ר"פ ג"ה בסי' י"ו וקודם שישמעו הכרזה זו בבהכ"נ אין לסמוך עליו ואסור ליקח ממנו בשר כו'. אבל אם מוכר טריפות בחזקת כשרות מחמירין עליו טפי מפני שהוא מזיד עכ"ל הרי דאפילו כשאינו מזיד כלל מפני שאין שם שום חימוד ממון כלל כמ"ש בתשו' שא"י הנ"ל דהרי כשעורה חלב אין שייך בו הנאה כי אין תועלת בזה וכ"כ בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' ט"ו ואפ"ה אסור ליקח ממנו בשר. וא"כ מ"ש מהנדון דתשו' שא"י הנ"ל. אך האמת שכבר חילק בין הנושאין בתשו' הנ"ל עפמ"ש הב"י ביו"ד סס"י ס"ד וז"ל כתב בת"ה כל טבח המנקר בשר ומוכר בשר לאחרים בחזקת מנוקר אם נמצא אחריו חלב אפילו כשעורה מעבירין אותו מיד מאומנתו כו' עכ"ל. ונראה מדבריו שאם אינו מוכר בשר אלא שבעלי הבשר נותנין אותו לנקר אין מחמירין עליו כ"כ עכ"ל הב"י. וא"כ מבואר שיש לחלק בין הנדון שנשאל השא"י שהוא השו"ב לאחרים דומה למנקר שבעלי הבשר נותנין לו לנקר ואין מחמירין עליו כ"כ ול"ד לנדון דת"ה והג"א הנ"ל שמנקר בשר ומוכר בשר לאחרים כו'. וע"ש בתשו' הנ"ל שאין להשיב על חילוק זה דהרי כשעורה חלב ג"כ אין שייך בו הנאה כו' דמ"מ עכצ"ל שיש לחלק כמ"ש ת"ה והב"י והטעם משום שעכ"פ יש לו חי"מ בהבשר שימכור וחיישי' דהוא בהול למכור (ור"ל דא"כ צ"ל המוכר י"ש ביותר כו' וצ"ל לו חז"כ מיוחדת. משא"כ בשו"ב לאחרים שאין לא חי"מ כלל. ואע"ג דבש"ע רבינו ז"ל סי' א' כ' דכל שו"ב דמתא צ"ל לו ג"כ חז"כ מיוחדת היינו ודאי רק לכתחלה ולא לפסול שחיטתו דיעבד). וכדבריו מצאתי ג"כ בכנה"ג סי' ס"ד בהגהת הטור אות כ"ג שדקדק כן מפרש"י בגמ' וגם כ"כ ב' הדרישה ודמ"א והל"ח פג"ה אות ס"ז שלא נאמר דין טבח שנמצא אחריו חלב אלא בטבח המנקר בשר של עצמו ומוכר לאחרים. אבל במנקר בשר של אחרים אף אם יהיה מן המנקרים שסומכין עליו אין מחמירין עליו אף במזיד ממש. והנה מתשו' שא"י זו מבואר להדיא דלא ס"ל חומרת הפר"ח שכ' בסי' קי"ט ס"ק ל"א דכל שיצתה טרפה מתח"י אפילו בשוגג בענין דסגי ליה בקבלת דברי חבירות מ"מ אם שחט קודם שקיבל עליו ד"ח שחיטתו פסולה וכ"כ בסס"י א' שהרי בנדון דהשא"י הנ"ל לא שמו על לבם כלל נידון השוחט וא"כ ודאי לא קיבל עליו ד"ח ואעפ"כ לא עלתה על דעתו להחמיר בשחיטתו בדיעבד מחמת זה וכ"ד תשו' עה"ג כדלקמן והפר"ח לא ראה דבריהם כלל:
גקיצור. (בתשובה שא"י סי' כ"ב בשוחט שיצאת מתח"י בהמה שנשחטה רק סימן אחד. ואחרים מצאו אותה בהמה והטריפו אותה. ולא שמו על לב נידון השוחט והיה שו"ב כמקדם הכשיר הבשר ששחט. ואין להקשות עליו מהג"א ר"פ ג"ה. דהתם היינו שמוכר בשר לאחרים ע"כ אף בדבר שאין בו חימוד ממון כלל מחמירין בו טפי מבשו"ב לאחרים אף שממונה לקהל וכ"כ בכנה"ג סי' ס"ד בהגהת הטור אות כ"ג בשם כמה אחרונים. וזה דלא כמ"ש הפר"ח סי' קי"ט ס"ק ל"א):
דב
הנה השא"י נסתייע שם מתשו' הריב"ש סי' קי"ג שהביאה הב"י ביו"ד סי' קי"ט מדלא הסכים לסלק הטבח רק מפני שמעשיו מוכיחים שהיה רוצה להאכיל בכוונה כו' הא לאו הכי אלא כנ"ד בפעם ראשון לא. כי אין כאן הוכחה ואדרבה מובן ששגג עכ"ל. וראייתו זו מהריב"ש נכונה. וי"ל דהריב"ש ס"ל כרבו הר"ן פג"ה גבי טבח שנמצא אח"כ כשעורה חלב דבקבלת ד"ח לחוד סגי. והיינו אפילו במוכר לאחרים לכן בשוחט לאחרים י"ל דס"ל דאין מסלקין אותו בפעם ראשון. אבל השא"י הקשה עוד לנפשיה מתשו' הרשב"א סי' כ' וסי' תרל"ב שכ' דטבח שיצתה טרפה מת"י אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כו' ותירץ לנפשיה דהרשב"א מיירי ג"כ בטבח שהבשר שלו כו' אבל בנ"ד שאין הנאה לשוחט לא עלה על לב הרשב"א עכ"ל. והנה לכאורה משמע כן בהרשב"א שם שהרי הרשב"א הביא שם ראי' ע"ז שאם כן טבח שיצתה טרפה מתח"י דמעבירין אותו לא משכחת לה אלא בשהתרו בו עכ"ל. וטבח שיצתה טרפה מתחת ידו דמעבירין אותו הנז' בגמ' פז"ב מיירי בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים וכן טבח שנמצא אחריו כשעורה חלב דפרק ג"ה גם פ"ק דחולין בלא הראה סכינו וכו' מיירי הכל בכה"ג ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים כמ"ש בתשו' מהרי"ו סי' צ"ז וע' בש"ע אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' י"ח סקכ"ד. וכיון שכן מדמייתי הרשב"א ראיה מהכא שאין נאמן לומר שוגג הייתי צ"ל דאיהו מיירי ג"כ בכה"ג בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים. אבל כששו"ב לאחרים י"ל דנאמן לומר שוגג הייתי וכמ"ש השא"י. אמנם הסכמת הפוסקים האחרונים אינו כן בפי' דברי הרשב"א אלא דאפי' בטבח ששו"ב לאחרים אינו נאמן לומר שוגג הייתי. כמ"ש הפר"ח סי' קי"ט ס"ק כ"ח דהרשב"א בתשו' הנ"ל מיירי בשו"ב לאחרים. וכן פי' בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' ט"ו דברי הרשב"א ועיין שם שיישב הקושיא שהקשינו דא"כ מאי מייתי הרשב"א ראיה מטבח שבגמרא כו'. וז"ל והא נמי לא קשיא דודאי בההוא טבחא דאיכא חימוד ממון איכא לאחמורי טפי אבל מייתי ראיה דלא תלינן להקל ולומר שוגג היה דא"כ בההוא טבחא אמאי מחמיר כולי האי אימר שוגג הוה אלא ודאי בשוגג לא תלי' דהוה ליה למידק (ע' פ"ג דב"מ דל"ז ע"א רישא נעשה כמי [כו']) אלא או מזיד או פושע התם דאית ליה דררא דממונא כמזיד דיינינן ליה הכא דליכא דררא דממונא ליכא למיחש למזיד אבל חיישינן דפושע ומזלזל באיסורים הוא עכ"ל מהרי"ט שם. וא"כ לדבריו לא תלינן בשוגג אפילו ליכא חי"מ רק תלינן דפושע כו'. וכ"כ אאזמו"ר הגאון ז"ל בשמו ביו"ד רס"י ב' שהפושע אינו לא שוגג ולא מזיד. וכ"ד הפרי תואר בי"ד סי' קי"ט ססק"כ דכל היכא דממונה מהצבור הגם דלית ליה דררא דממונא אפ"ה נק' פושע עכ"ל. וכיון דכל הגדולים האלו מפרשים דברי הרשב"א בגוונא דליכא חי"מ דלא כהשא"י והדין עמהם דאם היה שוחט לעצמו ומוכר לאחרים לא הוי מהני ליה תקנתא דדואג ומתאנח כו' שכ' הרשב"א. אלא תקנתא דבגמ' פז"ב. וכיון שכן הרי לכאורה מדברי תשו' הרשב"א סי' כ' ותרל"ב דאינו נאמן לומר שוגג הייתי וכ"ה בש"ע סי' קי"ט סעי' י"ז. יש מזה סתירה לפסק תשו' שא"י סי' כ"ב הנ"ל שהתיר כל מה ששחט אחר שיצתה נבלה מתח"י בחזקת כשרה אע"פ שלא קיבל שום ד"ח כנ"ל. ומה שתמך השא"י יסודו להקל על ראייתו מת"ה וב"י סי' ס"ד י"ל דהתם משום שנמצא אחריו חלב רק כשעורה שהוא חצי שיעור ע"כ בכה"ג כ' להקל במנקר לאחרים שאין מעבירין אותו אבל בנדון שיצתה נבלה או טרפה מתח"י י"ל דמעבירין אותו אפילו בשו"ב לאחרים דחמיר טובא מכשעורה חלב אע"ג דחלב הוא איסור כרת ונבלה איסור לאו מ"מ כשעורה חלב שהוא חצי שיעור קיל טפי מכזית נבלה שהיו לוקין עליו משא"כ על חלב כשעורה. וגם בכשעורה חלב יוכל להיות הטעות ביותר כו'. וכ"ד תשו' צמח צדק סי' ע"ג שהטריף כל הכבשים ששחט אע"פ שלא יצתה טרפה מתח"י רק בא' מהן ולא במזיד ח"ו אלא דהוא ז"ל מיירי בששחט לעצמו ומוכר לאחרים ובכה"ג החמיר גם השארית יוסף אף בגוונא שלא היה מזיד כנ"ל. מ"מ מוכח שם מהצ"צ דבכל ענין לא תלינן בשוגג רק בפושע כו'. איברא דחתנו הגאון תשו' עה"ג סי' נ"ד הביא דבריו ואעפ"כ פסק שם להכשיר הכבשים ששחט אח"כ וז"ל בענין ההוא צ"מ שיצא מכשול מת"י ששחט ד' עגלים ובדקן והכשירן ובעגל שבדק ראשון נמצא אחריו סירכא ע"י בודק אחר וכאשר הראה לו הסירכא הודה ולא בוש ואמר שגגה היא בידי שלא הרגשתי בסירכא עכ"ל השאלה. תשובה אין להטריף העגלים האחרים אע"פ שבדקן לאחר שאיתרע חזקתיה וראיותיו דמר מתשו' שארית יוסף ושארי תשו' הם חזקים כראי מוצק וא"צ חיזוק אעפ"כ אמרתי לתקוע יתידות בדברי קדשו לפי שראיתי בתשו' מו"ח נקראי' צ"צ סי' ע"ג וכו' עכ"ל הרי ס"ל להכשיר מה ששחט אח"כ כדעת תשו' שא"י. ואף שבסוף התשובה יש לכאורה סתירה לההתחלה המעיין שם יראה דהיינו לדעת תשו' הצ"צ דלדידי' יש להחמיר גם בנדון שנשאל העה"ג וע"ז אמר אבל לענין זה כו' אבל דעת העה"ג עצמו ודאי להכשיר כמ"ש בפשיטות אין להטריף כו' כנ"ל ע"ש:
הנה השא"י נסתייע שם מתשו' הריב"ש סי' קי"ג שהביאה הב"י ביו"ד סי' קי"ט מדלא הסכים לסלק הטבח רק מפני שמעשיו מוכיחים שהיה רוצה להאכיל בכוונה כו' הא לאו הכי אלא כנ"ד בפעם ראשון לא. כי אין כאן הוכחה ואדרבה מובן ששגג עכ"ל. וראייתו זו מהריב"ש נכונה. וי"ל דהריב"ש ס"ל כרבו הר"ן פג"ה גבי טבח שנמצא אח"כ כשעורה חלב דבקבלת ד"ח לחוד סגי. והיינו אפילו במוכר לאחרים לכן בשוחט לאחרים י"ל דס"ל דאין מסלקין אותו בפעם ראשון. אבל השא"י הקשה עוד לנפשיה מתשו' הרשב"א סי' כ' וסי' תרל"ב שכ' דטבח שיצתה טרפה מת"י אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כו' ותירץ לנפשיה דהרשב"א מיירי ג"כ בטבח שהבשר שלו כו' אבל בנ"ד שאין הנאה לשוחט לא עלה על לב הרשב"א עכ"ל. והנה לכאורה משמע כן בהרשב"א שם שהרי הרשב"א הביא שם ראי' ע"ז שאם כן טבח שיצתה טרפה מתח"י דמעבירין אותו לא משכחת לה אלא בשהתרו בו עכ"ל. וטבח שיצתה טרפה מתחת ידו דמעבירין אותו הנז' בגמ' פז"ב מיירי בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים וכן טבח שנמצא אחריו כשעורה חלב דפרק ג"ה גם פ"ק דחולין בלא הראה סכינו וכו' מיירי הכל בכה"ג ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים כמ"ש בתשו' מהרי"ו סי' צ"ז וע' בש"ע אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' י"ח סקכ"ד. וכיון שכן מדמייתי הרשב"א ראיה מהכא שאין נאמן לומר שוגג הייתי צ"ל דאיהו מיירי ג"כ בכה"ג בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים. אבל כששו"ב לאחרים י"ל דנאמן לומר שוגג הייתי וכמ"ש השא"י. אמנם הסכמת הפוסקים האחרונים אינו כן בפי' דברי הרשב"א אלא דאפי' בטבח ששו"ב לאחרים אינו נאמן לומר שוגג הייתי. כמ"ש הפר"ח סי' קי"ט ס"ק כ"ח דהרשב"א בתשו' הנ"ל מיירי בשו"ב לאחרים. וכן פי' בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' ט"ו דברי הרשב"א ועיין שם שיישב הקושיא שהקשינו דא"כ מאי מייתי הרשב"א ראיה מטבח שבגמרא כו'. וז"ל והא נמי לא קשיא דודאי בההוא טבחא דאיכא חימוד ממון איכא לאחמורי טפי אבל מייתי ראיה דלא תלינן להקל ולומר שוגג היה דא"כ בההוא טבחא אמאי מחמיר כולי האי אימר שוגג הוה אלא ודאי בשוגג לא תלי' דהוה ליה למידק (ע' פ"ג דב"מ דל"ז ע"א רישא נעשה כמי [כו']) אלא או מזיד או פושע התם דאית ליה דררא דממונא כמזיד דיינינן ליה הכא דליכא דררא דממונא ליכא למיחש למזיד אבל חיישינן דפושע ומזלזל באיסורים הוא עכ"ל מהרי"ט שם. וא"כ לדבריו לא תלינן בשוגג אפילו ליכא חי"מ רק תלינן דפושע כו'. וכ"כ אאזמו"ר הגאון ז"ל בשמו ביו"ד רס"י ב' שהפושע אינו לא שוגג ולא מזיד. וכ"ד הפרי תואר בי"ד סי' קי"ט ססק"כ דכל היכא דממונה מהצבור הגם דלית ליה דררא דממונא אפ"ה נק' פושע עכ"ל. וכיון דכל הגדולים האלו מפרשים דברי הרשב"א בגוונא דליכא חי"מ דלא כהשא"י והדין עמהם דאם היה שוחט לעצמו ומוכר לאחרים לא הוי מהני ליה תקנתא דדואג ומתאנח כו' שכ' הרשב"א. אלא תקנתא דבגמ' פז"ב. וכיון שכן הרי לכאורה מדברי תשו' הרשב"א סי' כ' ותרל"ב דאינו נאמן לומר שוגג הייתי וכ"ה בש"ע סי' קי"ט סעי' י"ז. יש מזה סתירה לפסק תשו' שא"י סי' כ"ב הנ"ל שהתיר כל מה ששחט אחר שיצתה נבלה מתח"י בחזקת כשרה אע"פ שלא קיבל שום ד"ח כנ"ל. ומה שתמך השא"י יסודו להקל על ראייתו מת"ה וב"י סי' ס"ד י"ל דהתם משום שנמצא אחריו חלב רק כשעורה שהוא חצי שיעור ע"כ בכה"ג כ' להקל במנקר לאחרים שאין מעבירין אותו אבל בנדון שיצתה נבלה או טרפה מתח"י י"ל דמעבירין אותו אפילו בשו"ב לאחרים דחמיר טובא מכשעורה חלב אע"ג דחלב הוא איסור כרת ונבלה איסור לאו מ"מ כשעורה חלב שהוא חצי שיעור קיל טפי מכזית נבלה שהיו לוקין עליו משא"כ על חלב כשעורה. וגם בכשעורה חלב יוכל להיות הטעות ביותר כו'. וכ"ד תשו' צמח צדק סי' ע"ג שהטריף כל הכבשים ששחט אע"פ שלא יצתה טרפה מתח"י רק בא' מהן ולא במזיד ח"ו אלא דהוא ז"ל מיירי בששחט לעצמו ומוכר לאחרים ובכה"ג החמיר גם השארית יוסף אף בגוונא שלא היה מזיד כנ"ל. מ"מ מוכח שם מהצ"צ דבכל ענין לא תלינן בשוגג רק בפושע כו'. איברא דחתנו הגאון תשו' עה"ג סי' נ"ד הביא דבריו ואעפ"כ פסק שם להכשיר הכבשים ששחט אח"כ וז"ל בענין ההוא צ"מ שיצא מכשול מת"י ששחט ד' עגלים ובדקן והכשירן ובעגל שבדק ראשון נמצא אחריו סירכא ע"י בודק אחר וכאשר הראה לו הסירכא הודה ולא בוש ואמר שגגה היא בידי שלא הרגשתי בסירכא עכ"ל השאלה. תשובה אין להטריף העגלים האחרים אע"פ שבדקן לאחר שאיתרע חזקתיה וראיותיו דמר מתשו' שארית יוסף ושארי תשו' הם חזקים כראי מוצק וא"צ חיזוק אעפ"כ אמרתי לתקוע יתידות בדברי קדשו לפי שראיתי בתשו' מו"ח נקראי' צ"צ סי' ע"ג וכו' עכ"ל הרי ס"ל להכשיר מה ששחט אח"כ כדעת תשו' שא"י. ואף שבסוף התשובה יש לכאורה סתירה לההתחלה המעיין שם יראה דהיינו לדעת תשו' הצ"צ דלדידי' יש להחמיר גם בנדון שנשאל העה"ג וע"ז אמר אבל לענין זה כו' אבל דעת העה"ג עצמו ודאי להכשיר כמ"ש בפשיטות אין להטריף כו' כנ"ל ע"ש:
הקיצור. (אך קשה על השא"י מתשו' הרשב"א סי' כ' וסי' תרל"ב דאפילו בשוחט לאחרים ואין לו חי"מ עכ"ז גם בפ"א לא דיינינן ליה כשוגג אלא כפושע. ולכן בתשו' צ"צ סי' ע"ג החמיר שהטריף מה ששחט אחר שיצא טרפה מתח"י פ"א. ובעה"ג סי' נ"ד ס"ל כהשא"י):
וג
וכיון דהכי הוא דהשא"י והעה"ג שניהם ס"ל להכשיר מה ששחט אחר שיצתה טרפה מתח"י פעם א' אף שלא קיבל שום ד"ח בינתיים א"כ צ"ל שלא יקשה עליהם מתשו' הרשב"א הנ"ל שהעיר השא"י והיא הלכה פסוקה בש"ע דלא דיינינן לי' כשוגג. והנלע"ד בישוב דבריהם הוא בהקדים לבאר הדין באם שדיינינן לי' כפושע ולא כשוגג האם מה ששחט אח"כ אסורה בדיעבד מדינא ממש או לא וע"ז נלענ"ד דאפילו הי' פושע כל שאינו פושע קרוב למזיד כ"א פושע קרוב לשוגג כנז' חילוק זה בין פשיעה לפשיעה בדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל רס"י ב' והוא דהנדון שבש"ע סי' י"ח סעי' י"ט נראה לעין שהי' מיקל ופושע בשאט נפש דרך קלות כיון שראה שלא בדקו הסכין כלל כדין ונטלו לשחוט בו ע"ש. אבל ביצתה טריפה מת"י כנדון השא"י והעה"ג אף את"ל דדיינינן לי' כפושע אינו פשיעה ע"ד הנ"ל שראה שלא בדקו וכו' (וה"ל) [כי אם] שאירע לו מכשול שלא בדקו יפה ואע"פ שנק' פושע. מ"מ נלע"ד פשוט דבכה"ג מדאוריי' אוכלין משחיטתו ולא חיישינן שמא שחיטתו טרפה או נבלה. שהרי אפי' במומר אוכל נבלות לתיאבון כל שבדקו הסכין אוכלין משחיטתו אפילו שחט ק' בהמות כמ"ש הב"י סי' ב' בשם תה"א אלא דהתם צריך בדיקת סכין דוקא והיינו דוקא במומר אוכל וכו' או מי שאכל נבלה במזיד פ"א עשמ"ח סי' ב' סעיף ב' ובת"ש שם סק"ו שחלק בזה על הש"ך סק"כ. אבל מדברי שניהם נלמוד דמי שיצתה טרפה מת"י בפשיעה ומכשול פ"א ודאי א"צ בדיקת סכין ע"ש שמוכרח הוא מדברי שניהם עכ"פ ועוד דזה שלא יצתה טרפה מתח"י במזיד כ"א שאירע לו מכשול כו' ודאי לא נגרע חזקתו ממי שהוא פסול לעדות בעבירה של תורה שלכל הפוסקים א"צ בדיקת סכין. ונאמן בשוחט לאחרים עכ"פ אפי' שוחט ק' בהמות. וא"צ להאריך בראיות ע"ז דמדינא ממש ודאי אין לחוש לשחיטתו. והא דמבואר בגמ' ופוסקים דמיד שפשע מעבירין אותו ואסור לאכול משחיטתו אע"פ שלא הי' מזיד כלל אלא דבגמ' לא מצינו זה בפי' רק בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל כבר נת' דה"ה בשו"ב לאחרים ס"ל כן להרשב"א. צ"ל ודאי דלא משום דשחיטתו יש בזה חששא דאורייתא ממש אלא דרבנן החמירו כן לנהוג מנהג קדושים ולא לסמוך על הפושעים אף שאינן מזידים ח"ו רק שאין נותנין לב כו'. ואפשר דאסרו שחיטתו אפי' דיעבד מדרבנן כמשמעות תשו' הרשב"א הנ"ל שכ' ואסור לאכול משחיטתו וכן בהג"א פג"ה ב' ראבי"ה כמש"ל בשמו ואיסור זה עכצ"ל שהוא דרבנן מטעם הנ"ל דכל שאינו מזיד או קלות קרוב למזיד אין לחוש בשחיטתו מדאורייתא ממש כמו שזה מוכרח מהדינים שבשו"ע יו"ד סי' ב' כנ"ל. אלא דמ"מ הוא איסור גמור מדרבנן. או יותר נ' שהוא רק איסורא דלכתחלה ולא דיעבד ע"ד שכן הוא גבי חש"ו ואחרים רואין אותו שאין מוסרי' לו לכתחלה לשחוט כו' וא"ש ל' ראבי"ה בהג"א פג"ה ואין ליקח ממנו בשר דהוי רק איסורא דלכתחלה או כמו דלא סמכי' לכתחלה על רמאשמ"ה ובודקים אותו אם יודע ה"ש. ועפ"ז נ' דס"ל להשא"י דהיינו דוקא בידעינן לי' שהטרפה שיצתה מתח"י היה ע"י פשיעה אבל כשיש ספק לנו אם היה בשגגה ממש או בפשיעה דיינינן לי' בשגגה כשהוא שו"ב לאחרים משום דבכל ספק מוקמינן גברא אחזקתיה והוא כ"ש מהדין הנז' בת"ש סי' ב' סק"ז. דאפילו גבי רשע מוקמינן אחזקה שאוכל הנבלה לתיאבון ולא שלא לתיאבון. וגם משום דהוי ספק בדרבנן ולקולא וכיון דדיינינן ליה כשוגג ממש אין שום מקום להטריף שחיטתו אפי' מדרבנן אף ששחט בלא קבלת ד"ח. ואף שהפר"ח סי' קי"ט ס"ק ל"א החמיר גם בזה ודאי ליתנהו לדבריו מקמי' השא"י ועה"ג שלא ראה דבריהם כלל וגם הצ"צ לא החמיר רק משום דס"ל דהוי פושע כו' כנ"ל וגם אין להפר"ח שום ראי' ע"ז. ותשו' הרשב"א סי' כ' ותרל"ב דלא דיינינן לי' כשוגג מיירי להשא"י כשאין הספק שקול אם הי' שוגג או פושע אלא קרוב יותר דהוי פושע כגון בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים ואין לו חימוד ממון כ"כ כגון בעיר שרובה א"י כו'. אבל מהרי"ט ופר"ח וסיעתם ס"ל דבספק לא תלינן להקל ולומר דהוי שוגג אלא תלינן בפושע ואע"ג דקיי"ל דבכל ספק מוקמינן גברא על חזקת כשרות מ"מ צ"ל דכיון שהוא שו"ב לקהל החמירו בו חז"ל לדונו כפושע. משא"כ במי שאינו שו"ב לקהל באמת דיינינן לי' כשוגג ולא כפושע כמבואר בפר"ת סי' קי"ט ססק"כ וכן ביאר אאזמו"ר הגאון ז"ל בי"ד סי' ב' ססק"א כמ"ש וכ"ז בטבח ממונה על הצבור כו' אינו בחזקת פושע כ"כ כממונה על הצבור כו' דיינינן לי' בשוגג ולא בפושע עכ"ל ועיין בשמ"ח סי' ב' סעי' כ' ובת"ש שם ס"ק ל"ו דנראה מדבריו שעומד בשטת השא"י דדיינינן לי' כשוגג ע"ש שכתב וז"ל אם הדבר שקול באין מבין אם עשאו במזיד או בשוגג כו' אם שוחט לאחרים ואין מגיע לו הנאה מעשותו זאת יש לדונו כשוגג עכ"ל הרי לא הזכיר לדונו רק כשוגג ולא כפושע וע"ש שנסתייע ע"ז ממ"ש ביש"ש פג"ה. והנה בגופא דעובדא דנדון שנשאל השא"י ושנשאל העה"ג י"ל דהיה כשר לכ"ע משום דהתם היה השו"ב פרקו נאה במעשים הגונים וטובים. והרי בכה"ג תלינן ודאי שהיה שוגג ולא פושע כמ"ש הש"ך ב' מהרי"ו הביאו אאזמו"ר הגאון ז"ל שם וז"ל הפרי תואר סי' קי"ט סק"כ אי אתחזק לן ביהודי כשר מוקמינן ליה אחזקתיה ומהימן בטענת שוגג אני ודי בקבלת ד"ח עכ"ל אלא שהפר"ח סי' קי"ט סקל"א ודאי פליג. אבל כבר נתבאר דלא מצאנו לו ראי' ע"ז והשא"י והעה"ג ע"כ פליגי עליו בזה וכ"מ ממ"ש רבינו ז"ל סי' ב' בשם מהרי"ט ואם לא קיבל ד"ח בינתיים כו' הרי לא אסרינן למפרע אף ששחט בלא קבלת ד"ח אחר פ"א כו'. ולא דמי לחבר ונעשה גבאי ספ"ד דבכורות דגם כשפירש צריך קבלת ד"ח כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מטמאי משכב ומושב ומשמע דקודם שקיבל ד"ח אין נאמן על הטהרות דהתם שאני כמ"ש בתשו' הרא"ש שבב"י סי' קי"ט שענין הטהרות הוא ענין פרישות שלא היו נוהגין בו רוב העם הלכך קודם שקיבל ד"ח חשדינן לי' בזה שמיקל אפי' במזיד אבל הכא הטרפות הוא מעיקרי הד"ת א"כ איך יחשדוהו ע"ז משום שעשה עבירה בשוגג ומי גרע מהפסול לעדות ע"י שעבר ל"ת של תורה במזיד ששחיטתו כשרה. וה"נ זה שיצא טרפה מתח"י בשוגג ממש לא נגרע ערכו מהנ"ל. אלא דלכתחלה הצריך הרשב"א וסיעתו שלא ישחוט עד קבלת ד"ח כדי שיהי' זהיר יותר אבל מנ"ל לפסול שחיטתו בדיעבד אם לא קיבל ד"ח. וע"כ אין לזה מקום אלא מקום קנסא. ולא מצאנו זה בגמ' ופוסקים לקונסו במקום שא"צ העברה ובמקום שהי' שוגג ולא פושע. דבפג"ה מיירי שהי' מנקר לעצמו ומוכר לאחרים ע"כ מעברינן לי' כנ"ל. ופ"ק דחולין גבי טבח שלא הראה סכינו וכו' עיין מ"ש כאאזמו"ר הגאון ז"ל סי' י"ח סקכ"ד דדינא הוא לחוש לו כו' ולמ"ד קנסא ע"ש הטעם שקנסוהו אפי' למפרע והיינו משום שפקר במזיד לא להראות סכינו וכו' ואינו שוגג כלל וגם נמצאת פגומה. משא"כ כשהיה שוגג ומש"ה א"צ העברה רק קד"ח אבל שיחמירו עליו להטריף שחיטתו בלי קד"ח לא נמצא זה להפוסקים לכן נראה ודאי שיש לסמוך בזה להכשיר הבשר הנשחט קודם קבלת ד"ח כפשט שו"ת שא"י והעה"ג דהתורה חסה על ממונן של ישראל ובפרט במידי דרבנן והמקילים הם הרבים. וגם כאאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' ב' וכן הת"ש ופמ"ג לא הזכירו חידוש דין זה דהפר"ח סי' קי"ט ס"ק ל"א אע"פ שהאריכו שם בפרטי דינים הנ"ל שבפר"ח שם. מכלל דלא שמיעא להו כלומר דלא סבירא להו. גם הפר"ת סי' קי"ט לא הזכיר חידוש דין זה זולת הלחה"פ ואחריו הבל"י סי' קי"ט הביאו ד' הפר"ח הנ"ל אבל לא ראו תשו' שא"י ותשו' עה"ג החולקים ע"ז בפשיטות כנ"ל:
וכיון דהכי הוא דהשא"י והעה"ג שניהם ס"ל להכשיר מה ששחט אחר שיצתה טרפה מתח"י פעם א' אף שלא קיבל שום ד"ח בינתיים א"כ צ"ל שלא יקשה עליהם מתשו' הרשב"א הנ"ל שהעיר השא"י והיא הלכה פסוקה בש"ע דלא דיינינן לי' כשוגג. והנלע"ד בישוב דבריהם הוא בהקדים לבאר הדין באם שדיינינן לי' כפושע ולא כשוגג האם מה ששחט אח"כ אסורה בדיעבד מדינא ממש או לא וע"ז נלענ"ד דאפילו הי' פושע כל שאינו פושע קרוב למזיד כ"א פושע קרוב לשוגג כנז' חילוק זה בין פשיעה לפשיעה בדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל רס"י ב' והוא דהנדון שבש"ע סי' י"ח סעי' י"ט נראה לעין שהי' מיקל ופושע בשאט נפש דרך קלות כיון שראה שלא בדקו הסכין כלל כדין ונטלו לשחוט בו ע"ש. אבל ביצתה טריפה מת"י כנדון השא"י והעה"ג אף את"ל דדיינינן לי' כפושע אינו פשיעה ע"ד הנ"ל שראה שלא בדקו וכו' (וה"ל) [כי אם] שאירע לו מכשול שלא בדקו יפה ואע"פ שנק' פושע. מ"מ נלע"ד פשוט דבכה"ג מדאוריי' אוכלין משחיטתו ולא חיישינן שמא שחיטתו טרפה או נבלה. שהרי אפי' במומר אוכל נבלות לתיאבון כל שבדקו הסכין אוכלין משחיטתו אפילו שחט ק' בהמות כמ"ש הב"י סי' ב' בשם תה"א אלא דהתם צריך בדיקת סכין דוקא והיינו דוקא במומר אוכל וכו' או מי שאכל נבלה במזיד פ"א עשמ"ח סי' ב' סעיף ב' ובת"ש שם סק"ו שחלק בזה על הש"ך סק"כ. אבל מדברי שניהם נלמוד דמי שיצתה טרפה מת"י בפשיעה ומכשול פ"א ודאי א"צ בדיקת סכין ע"ש שמוכרח הוא מדברי שניהם עכ"פ ועוד דזה שלא יצתה טרפה מתח"י במזיד כ"א שאירע לו מכשול כו' ודאי לא נגרע חזקתו ממי שהוא פסול לעדות בעבירה של תורה שלכל הפוסקים א"צ בדיקת סכין. ונאמן בשוחט לאחרים עכ"פ אפי' שוחט ק' בהמות. וא"צ להאריך בראיות ע"ז דמדינא ממש ודאי אין לחוש לשחיטתו. והא דמבואר בגמ' ופוסקים דמיד שפשע מעבירין אותו ואסור לאכול משחיטתו אע"פ שלא הי' מזיד כלל אלא דבגמ' לא מצינו זה בפי' רק בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל כבר נת' דה"ה בשו"ב לאחרים ס"ל כן להרשב"א. צ"ל ודאי דלא משום דשחיטתו יש בזה חששא דאורייתא ממש אלא דרבנן החמירו כן לנהוג מנהג קדושים ולא לסמוך על הפושעים אף שאינן מזידים ח"ו רק שאין נותנין לב כו'. ואפשר דאסרו שחיטתו אפי' דיעבד מדרבנן כמשמעות תשו' הרשב"א הנ"ל שכ' ואסור לאכול משחיטתו וכן בהג"א פג"ה ב' ראבי"ה כמש"ל בשמו ואיסור זה עכצ"ל שהוא דרבנן מטעם הנ"ל דכל שאינו מזיד או קלות קרוב למזיד אין לחוש בשחיטתו מדאורייתא ממש כמו שזה מוכרח מהדינים שבשו"ע יו"ד סי' ב' כנ"ל. אלא דמ"מ הוא איסור גמור מדרבנן. או יותר נ' שהוא רק איסורא דלכתחלה ולא דיעבד ע"ד שכן הוא גבי חש"ו ואחרים רואין אותו שאין מוסרי' לו לכתחלה לשחוט כו' וא"ש ל' ראבי"ה בהג"א פג"ה ואין ליקח ממנו בשר דהוי רק איסורא דלכתחלה או כמו דלא סמכי' לכתחלה על רמאשמ"ה ובודקים אותו אם יודע ה"ש. ועפ"ז נ' דס"ל להשא"י דהיינו דוקא בידעינן לי' שהטרפה שיצתה מתח"י היה ע"י פשיעה אבל כשיש ספק לנו אם היה בשגגה ממש או בפשיעה דיינינן לי' בשגגה כשהוא שו"ב לאחרים משום דבכל ספק מוקמינן גברא אחזקתיה והוא כ"ש מהדין הנז' בת"ש סי' ב' סק"ז. דאפילו גבי רשע מוקמינן אחזקה שאוכל הנבלה לתיאבון ולא שלא לתיאבון. וגם משום דהוי ספק בדרבנן ולקולא וכיון דדיינינן ליה כשוגג ממש אין שום מקום להטריף שחיטתו אפי' מדרבנן אף ששחט בלא קבלת ד"ח. ואף שהפר"ח סי' קי"ט ס"ק ל"א החמיר גם בזה ודאי ליתנהו לדבריו מקמי' השא"י ועה"ג שלא ראה דבריהם כלל וגם הצ"צ לא החמיר רק משום דס"ל דהוי פושע כו' כנ"ל וגם אין להפר"ח שום ראי' ע"ז. ותשו' הרשב"א סי' כ' ותרל"ב דלא דיינינן לי' כשוגג מיירי להשא"י כשאין הספק שקול אם הי' שוגג או פושע אלא קרוב יותר דהוי פושע כגון בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים ואין לו חימוד ממון כ"כ כגון בעיר שרובה א"י כו'. אבל מהרי"ט ופר"ח וסיעתם ס"ל דבספק לא תלינן להקל ולומר דהוי שוגג אלא תלינן בפושע ואע"ג דקיי"ל דבכל ספק מוקמינן גברא על חזקת כשרות מ"מ צ"ל דכיון שהוא שו"ב לקהל החמירו בו חז"ל לדונו כפושע. משא"כ במי שאינו שו"ב לקהל באמת דיינינן לי' כשוגג ולא כפושע כמבואר בפר"ת סי' קי"ט ססק"כ וכן ביאר אאזמו"ר הגאון ז"ל בי"ד סי' ב' ססק"א כמ"ש וכ"ז בטבח ממונה על הצבור כו' אינו בחזקת פושע כ"כ כממונה על הצבור כו' דיינינן לי' בשוגג ולא בפושע עכ"ל ועיין בשמ"ח סי' ב' סעי' כ' ובת"ש שם ס"ק ל"ו דנראה מדבריו שעומד בשטת השא"י דדיינינן לי' כשוגג ע"ש שכתב וז"ל אם הדבר שקול באין מבין אם עשאו במזיד או בשוגג כו' אם שוחט לאחרים ואין מגיע לו הנאה מעשותו זאת יש לדונו כשוגג עכ"ל הרי לא הזכיר לדונו רק כשוגג ולא כפושע וע"ש שנסתייע ע"ז ממ"ש ביש"ש פג"ה. והנה בגופא דעובדא דנדון שנשאל השא"י ושנשאל העה"ג י"ל דהיה כשר לכ"ע משום דהתם היה השו"ב פרקו נאה במעשים הגונים וטובים. והרי בכה"ג תלינן ודאי שהיה שוגג ולא פושע כמ"ש הש"ך ב' מהרי"ו הביאו אאזמו"ר הגאון ז"ל שם וז"ל הפרי תואר סי' קי"ט סק"כ אי אתחזק לן ביהודי כשר מוקמינן ליה אחזקתיה ומהימן בטענת שוגג אני ודי בקבלת ד"ח עכ"ל אלא שהפר"ח סי' קי"ט סקל"א ודאי פליג. אבל כבר נתבאר דלא מצאנו לו ראי' ע"ז והשא"י והעה"ג ע"כ פליגי עליו בזה וכ"מ ממ"ש רבינו ז"ל סי' ב' בשם מהרי"ט ואם לא קיבל ד"ח בינתיים כו' הרי לא אסרינן למפרע אף ששחט בלא קבלת ד"ח אחר פ"א כו'. ולא דמי לחבר ונעשה גבאי ספ"ד דבכורות דגם כשפירש צריך קבלת ד"ח כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מטמאי משכב ומושב ומשמע דקודם שקיבל ד"ח אין נאמן על הטהרות דהתם שאני כמ"ש בתשו' הרא"ש שבב"י סי' קי"ט שענין הטהרות הוא ענין פרישות שלא היו נוהגין בו רוב העם הלכך קודם שקיבל ד"ח חשדינן לי' בזה שמיקל אפי' במזיד אבל הכא הטרפות הוא מעיקרי הד"ת א"כ איך יחשדוהו ע"ז משום שעשה עבירה בשוגג ומי גרע מהפסול לעדות ע"י שעבר ל"ת של תורה במזיד ששחיטתו כשרה. וה"נ זה שיצא טרפה מתח"י בשוגג ממש לא נגרע ערכו מהנ"ל. אלא דלכתחלה הצריך הרשב"א וסיעתו שלא ישחוט עד קבלת ד"ח כדי שיהי' זהיר יותר אבל מנ"ל לפסול שחיטתו בדיעבד אם לא קיבל ד"ח. וע"כ אין לזה מקום אלא מקום קנסא. ולא מצאנו זה בגמ' ופוסקים לקונסו במקום שא"צ העברה ובמקום שהי' שוגג ולא פושע. דבפג"ה מיירי שהי' מנקר לעצמו ומוכר לאחרים ע"כ מעברינן לי' כנ"ל. ופ"ק דחולין גבי טבח שלא הראה סכינו וכו' עיין מ"ש כאאזמו"ר הגאון ז"ל סי' י"ח סקכ"ד דדינא הוא לחוש לו כו' ולמ"ד קנסא ע"ש הטעם שקנסוהו אפי' למפרע והיינו משום שפקר במזיד לא להראות סכינו וכו' ואינו שוגג כלל וגם נמצאת פגומה. משא"כ כשהיה שוגג ומש"ה א"צ העברה רק קד"ח אבל שיחמירו עליו להטריף שחיטתו בלי קד"ח לא נמצא זה להפוסקים לכן נראה ודאי שיש לסמוך בזה להכשיר הבשר הנשחט קודם קבלת ד"ח כפשט שו"ת שא"י והעה"ג דהתורה חסה על ממונן של ישראל ובפרט במידי דרבנן והמקילים הם הרבים. וגם כאאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' ב' וכן הת"ש ופמ"ג לא הזכירו חידוש דין זה דהפר"ח סי' קי"ט ס"ק ל"א אע"פ שהאריכו שם בפרטי דינים הנ"ל שבפר"ח שם. מכלל דלא שמיעא להו כלומר דלא סבירא להו. גם הפר"ת סי' קי"ט לא הזכיר חידוש דין זה זולת הלחה"פ ואחריו הבל"י סי' קי"ט הביאו ד' הפר"ח הנ"ל אבל לא ראו תשו' שא"י ותשו' עה"ג החולקים ע"ז בפשיטות כנ"ל:
זקיצור. ואפ"ל דאע"פ שנחשב פושע אם הפשיעה קרוב לשוגג אין שחיטתו ששחט אח"כ אסורה מעיקר הדין די"ל דלא גרע מהפסול לעדות בל"ת של תורה ששחיטתו כשרה לדברי הכל. רק שי"ל מדרבנן אסרו שחיטתו אח"כ. וס"ל להשא"י דזהו כשהוא ודאי בחזקת פושע ולא כשיש לומר שהיה שוגג. ומהרי"ט ופר"ח ס"ל דמסתמא הוא בחזקת פושע. ומ"מ בעצם השאלה של השא"י היה הדין לכ"ע שלא לדונו כפושע כיון שהיה מוחזק לאיש ירא שמים:
חד
ומעתה נבואה לנ"ד והנה אפילו יהי' האמת לפי הגב"ע שנתקבל שלא לפני השוחט מ"מ כיון דאתחזק באיש כשר ולומד תמיד ע"כ י"ל דדיינינן לי' כשוגג כמ"ש הרא"ם והפר"ח והפ"ת סי' קי"ט דעד ג' זימני א"צ לתשובה דפז"ב שהיא התשו' למי שהוא בחזקת מזיד. אבל בב' זימני משמע מהרא"ם דדיינינן לי' כשוגג כמ"ש והמין הב' כו' ע"ש בפר"ח סקכ"ח נראה דפעם ב' דינו שוה לפ"א וכ"ד הפר"ח והפר"ת שם. ומשמע אפי' קיבל ד"ח בינתיים. ומהרי"ט בתשו' חי"ד סי' ט"ו הביאו רבינו ז"ל סי' ב' ס"ל דבקיבל ד"ח בינתיים ושוב יצתה טרפה מת"י פ"ב דיינינן ליה כמזיד. ואין כן דעת הרא"ם ופר"ח ופר"ת כנ"ל. עוד ס"ל למהרי"ט שבאותה טרפות עצמה כו' כמ"ש רבינו ז"ל משמו וג"ז אינו במשמע מהפוסקים הנ"ל. ומעתה בנ"ד כיון שלדבריהם אתחזק אצלם ביהודי כשר די לו בקבלת ד"ח. וגם למהרי"ט ס"ל כן דמ"ש ובאותה טרפות עצמה כו' היינו כשהי' לו ידיעה בנתיים וה"ל פושע דומי' דעירובי תבשילין דמיירי בכה"ג דאחר שנה כו'. משא"כ הכא שהי' הכל בהעלם א' וע' במשנה פ"ג דכריתות גבי השוחט כו' בהעלם א' וכו' דאם הי' פושע לא הי' מביא חטאת שהחטאת רק לשוגג א"ו דנק' שוגג וכיון דהי' די לו בהעברה וקד"ח בלי שום עונש י"ל דעכ"פ הבשר ששחט קודם קד"ח אינו נאסר בדיעבד כלל. ואדרבה כבר ביארתי לעיל דאפילו מי שנידן שיצא טרפה מת"י במכשול בחזקת פשיעה אין שחיטתו אח"כ אסורה כלל. שהרי זה לא נגרע ערכו לפע"ד מהפסול לעדות בעברו במזיד אל"ת של תורה אחרת שלא בשחיטה ששחיטתו כשרה (אא"כ הי' פושע קרוב למזיד כהא דבש"ע סי' י"ח סעי' י"ט. דצריך ג"כ תקנתא דפז"ב. לכן י"ל דשחיטתו אסורה). אלא דלכתחלה אין מחזירין אותו אלא ע"י תקנתא דראבי"ה. אבל דיעבד י"ל דשחיטתו כשרה וראבי"ה שכ' דקודם לזה אין לסמוך עליו י"ל היינו לכתחלה או התם שאני כדפי' השא"י משום דהוא מנקר לעצמו ומוכר לאחרים כו'. לכן גם למהרי"ט דס"ל דמספק דיינינן לי' כפושע י"ל שאין שחיטתו אסורה וגדולה מזו פסק רש"ל ביש"ש פג"ה סי"ז דעכשיו אין מעבירין ע"י פ"א וכו' ע"ש בשגם שיש לומר דכיון דהוחזק בכשרות דיינינן לי' בשוגג כדעת הפר"ת. וגם יש אומדנא שבע"כ שגגה הי' דאל"כ הי' לו להתיירא עכ"פ יראת ב"ו שונאיו שלא להניח מת"י בלתי שחוטי' ובצ"צ סי' ע"ג לא ס"ל אומדנא זו דמ"מ ס"ל דדינו כפושע ואינו מוכרח. ועיין יש"ש פג"ה שם הביא אומדנא זו:
ומעתה נבואה לנ"ד והנה אפילו יהי' האמת לפי הגב"ע שנתקבל שלא לפני השוחט מ"מ כיון דאתחזק באיש כשר ולומד תמיד ע"כ י"ל דדיינינן לי' כשוגג כמ"ש הרא"ם והפר"ח והפ"ת סי' קי"ט דעד ג' זימני א"צ לתשובה דפז"ב שהיא התשו' למי שהוא בחזקת מזיד. אבל בב' זימני משמע מהרא"ם דדיינינן לי' כשוגג כמ"ש והמין הב' כו' ע"ש בפר"ח סקכ"ח נראה דפעם ב' דינו שוה לפ"א וכ"ד הפר"ח והפר"ת שם. ומשמע אפי' קיבל ד"ח בינתיים. ומהרי"ט בתשו' חי"ד סי' ט"ו הביאו רבינו ז"ל סי' ב' ס"ל דבקיבל ד"ח בינתיים ושוב יצתה טרפה מת"י פ"ב דיינינן ליה כמזיד. ואין כן דעת הרא"ם ופר"ח ופר"ת כנ"ל. עוד ס"ל למהרי"ט שבאותה טרפות עצמה כו' כמ"ש רבינו ז"ל משמו וג"ז אינו במשמע מהפוסקים הנ"ל. ומעתה בנ"ד כיון שלדבריהם אתחזק אצלם ביהודי כשר די לו בקבלת ד"ח. וגם למהרי"ט ס"ל כן דמ"ש ובאותה טרפות עצמה כו' היינו כשהי' לו ידיעה בנתיים וה"ל פושע דומי' דעירובי תבשילין דמיירי בכה"ג דאחר שנה כו'. משא"כ הכא שהי' הכל בהעלם א' וע' במשנה פ"ג דכריתות גבי השוחט כו' בהעלם א' וכו' דאם הי' פושע לא הי' מביא חטאת שהחטאת רק לשוגג א"ו דנק' שוגג וכיון דהי' די לו בהעברה וקד"ח בלי שום עונש י"ל דעכ"פ הבשר ששחט קודם קד"ח אינו נאסר בדיעבד כלל. ואדרבה כבר ביארתי לעיל דאפילו מי שנידן שיצא טרפה מת"י במכשול בחזקת פשיעה אין שחיטתו אח"כ אסורה כלל. שהרי זה לא נגרע ערכו לפע"ד מהפסול לעדות בעברו במזיד אל"ת של תורה אחרת שלא בשחיטה ששחיטתו כשרה (אא"כ הי' פושע קרוב למזיד כהא דבש"ע סי' י"ח סעי' י"ט. דצריך ג"כ תקנתא דפז"ב. לכן י"ל דשחיטתו אסורה). אלא דלכתחלה אין מחזירין אותו אלא ע"י תקנתא דראבי"ה. אבל דיעבד י"ל דשחיטתו כשרה וראבי"ה שכ' דקודם לזה אין לסמוך עליו י"ל היינו לכתחלה או התם שאני כדפי' השא"י משום דהוא מנקר לעצמו ומוכר לאחרים כו'. לכן גם למהרי"ט דס"ל דמספק דיינינן לי' כפושע י"ל שאין שחיטתו אסורה וגדולה מזו פסק רש"ל ביש"ש פג"ה סי"ז דעכשיו אין מעבירין ע"י פ"א וכו' ע"ש בשגם שיש לומר דכיון דהוחזק בכשרות דיינינן לי' בשוגג כדעת הפר"ת. וגם יש אומדנא שבע"כ שגגה הי' דאל"כ הי' לו להתיירא עכ"פ יראת ב"ו שונאיו שלא להניח מת"י בלתי שחוטי' ובצ"צ סי' ע"ג לא ס"ל אומדנא זו דמ"מ ס"ל דדינו כפושע ואינו מוכרח. ועיין יש"ש פג"ה שם הביא אומדנא זו:
טומשום שקיבל ד"ח קודם על חשד דבר שבממון אין לחוש גם למהרי"ט כיון דאינו שייך לשחיטה וגם אח"כ הוחזק בכשרות עיין חמ"ח סי' קט"ו ס"ק י"ח גם בעוברת ע"ד כשתיקנה מעשיה כותבין לה כתובה כ"ש הכא ענ"ל מדכתב הרא"ם דטבחים שאין ממוני' לצבור אין מעבירין אותן כלל בב"פ עד ג"פ א"כ גם בממוני' י"ל דיעבד אינו אסור עכ"פ בב"פ. דאילו הכא גם דיעבד שחיטתו אסורה איך מתירין לכתחלה באינו ממונה וכו':
יקיצור. או י"ל דבדיעבד אין לאסור שחיטתו. עי' בפנים. וא"כ בנד"ז שמוחזק לירא שמים אין מה ששחט אח"כ נאסר:
יאה
והנה בחולין פרק כסוי הדם (דף פ"ו ע"א) תנן לענין אותו ואת בנו חרש שוטה וקטן ששחטו (בינו לבין עצמן) ר' מאיר מתיר לשחוט אחריהן (דר"מ חשיב ליה כנבלה גמורה משום דס"ל דרוב מעשיהן מקולקלים) וחכמים אוסרים (שמא יפה שחטו וה"ל שחיטה מעלייתא). ובתוס' (ד"ה מאי טעמא) איתא הקשה הר"ר שמואל מווארדון ורבנן מאי טעמייהו אם רוב מעשיהם מתוקנים א"כ יהא מותר לאכול משחיטתם כו' וי"ל דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלים אי רוב מעשיהן מתוקנין כו' עכ"ל. הרי מבואר דאם הי' רוב מעשיהם מתוקנים אע"פ שמיעוט מעשיהם מקולקלים היו סומכין ארובא והי' מותר לאכול משחיטתם ואע"ג דאיכא חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נגד הרוב מ"מ רובא וחזקה רובא עדיף. ואם תאמר הרי י"ל סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכדאמרי' רפב"ת דיבמות (דקי"ט ע"ב) רישא חזקה ליבום ורובא לשוק ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לכן לא תנשא ולא תתייבם. ואע"פ שיש פוסקים דההיא לר' מאיר אתיא אבל לרבנן תנשא ול"ח למיעוטא וחזקה כנגד רובא מ"מ הא אנן קיי"ל כפוסקים המחמירים שם דלרבנן נמי לא תנשא. אכן במשמרת הבית להרשב"א דף ח' ע"ב האריך בזה לחלק בטוב טעם בין סוגי' הנ"ל דחיישינן למיעוטא דאיכא חזקה המסייע לו ובין ענין רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם דלא סמכינן מיעוטא דשאינו מומחים לחזקת איסור וע"ש דף ח' ע"א דעיקר הטעם דכיון דנתעסקו לבטל החזקה ושנתעסק בה מתעסק א' וכו'. ועוד התם בפב"ת דיבמות איכא תרי מיעוטא נגד הרוב מש"ה מחמרי רבנן ע"ש. ובחי' הרמב"ן פב"ת דיבמות בשם רב האי גאון שהחמיר במיעוטא דחזקה מסייע לו נ' ג"כ שיסבור סברא זו כמש"ש אי"נ כיון דודאי נגד כו' ע"ש. וכ"ה בחי' הרמב"ן בנדה דף י"ח. וא"כ לפי דבריהם נ' שמסכימים לד' רבינו שמואל מוורדון דאם היה רוב מעשיהן מתוקנים היה מותר לאכול משחיטתן. ולפ"ז הדבר פשוט דמי שיצא טרפה מת"י בשוגג ואפי' בשהיה קרוב לפשיעה כל שלא היה בשאט נפש ובמזיד ח"ו דודאי מדינא מותר לאכול משחיטתו מאחר דאינו חשוד במזיד ח"ו א"כ אפילו תאמר שאינו זהיר כ"כ מ"מ ודאי דרובא דמעשיו הן מתוקנין רק שמיעוט מעשיו מקולקלים וג"ז הוא מיעוטא דלא שכיחא כלל וכלל שהרי לא נמצא אחריו טרפה רק פ"א או פעמי' והוא שחט פעמי' רבות אין מספר ולמיעוטא דלא שכיח אין לחוש. לכן אפילו לסברת הרא"ש פ"ק דחולין סי"ד דטעמא דסמכי' ארמאשמ"ה משום דהוא מיעוטא דלא שכיחא כלל נ' דזה הנדון במומחה ומוחזק שלפעמים נמצא טרפה אחריו שיצא מתח"י בשגגה הוי ודאי מיעוטא דלא שכיח נגד הרוב כשרות שיוצאי' ממנו תמיד. לכן שחיטתו כשרה ומותרת וכמו ברמאשמ"ה רק דהצריכו הפוסקים שם לבודקו אם אפשר. והכא דא"א לבדוק שחיטתו שיילינן לי' אם אומר על יהדותו שבלי ספק אצלו שנשחט בטוב אין לחוש יותר. וא"צ לומר לסברת רבינו שמואל מוורדון והמ"ה הנ"ל זהו הנראה ברור משורת הדין אפילו מדרבנן וכ"ש מדאורייתא:
והנה בחולין פרק כסוי הדם (דף פ"ו ע"א) תנן לענין אותו ואת בנו חרש שוטה וקטן ששחטו (בינו לבין עצמן) ר' מאיר מתיר לשחוט אחריהן (דר"מ חשיב ליה כנבלה גמורה משום דס"ל דרוב מעשיהן מקולקלים) וחכמים אוסרים (שמא יפה שחטו וה"ל שחיטה מעלייתא). ובתוס' (ד"ה מאי טעמא) איתא הקשה הר"ר שמואל מווארדון ורבנן מאי טעמייהו אם רוב מעשיהם מתוקנים א"כ יהא מותר לאכול משחיטתם כו' וי"ל דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלים אי רוב מעשיהן מתוקנין כו' עכ"ל. הרי מבואר דאם הי' רוב מעשיהם מתוקנים אע"פ שמיעוט מעשיהם מקולקלים היו סומכין ארובא והי' מותר לאכול משחיטתם ואע"ג דאיכא חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נגד הרוב מ"מ רובא וחזקה רובא עדיף. ואם תאמר הרי י"ל סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכדאמרי' רפב"ת דיבמות (דקי"ט ע"ב) רישא חזקה ליבום ורובא לשוק ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לכן לא תנשא ולא תתייבם. ואע"פ שיש פוסקים דההיא לר' מאיר אתיא אבל לרבנן תנשא ול"ח למיעוטא וחזקה כנגד רובא מ"מ הא אנן קיי"ל כפוסקים המחמירים שם דלרבנן נמי לא תנשא. אכן במשמרת הבית להרשב"א דף ח' ע"ב האריך בזה לחלק בטוב טעם בין סוגי' הנ"ל דחיישינן למיעוטא דאיכא חזקה המסייע לו ובין ענין רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם דלא סמכינן מיעוטא דשאינו מומחים לחזקת איסור וע"ש דף ח' ע"א דעיקר הטעם דכיון דנתעסקו לבטל החזקה ושנתעסק בה מתעסק א' וכו'. ועוד התם בפב"ת דיבמות איכא תרי מיעוטא נגד הרוב מש"ה מחמרי רבנן ע"ש. ובחי' הרמב"ן פב"ת דיבמות בשם רב האי גאון שהחמיר במיעוטא דחזקה מסייע לו נ' ג"כ שיסבור סברא זו כמש"ש אי"נ כיון דודאי נגד כו' ע"ש. וכ"ה בחי' הרמב"ן בנדה דף י"ח. וא"כ לפי דבריהם נ' שמסכימים לד' רבינו שמואל מוורדון דאם היה רוב מעשיהן מתוקנים היה מותר לאכול משחיטתן. ולפ"ז הדבר פשוט דמי שיצא טרפה מת"י בשוגג ואפי' בשהיה קרוב לפשיעה כל שלא היה בשאט נפש ובמזיד ח"ו דודאי מדינא מותר לאכול משחיטתו מאחר דאינו חשוד במזיד ח"ו א"כ אפילו תאמר שאינו זהיר כ"כ מ"מ ודאי דרובא דמעשיו הן מתוקנין רק שמיעוט מעשיו מקולקלים וג"ז הוא מיעוטא דלא שכיחא כלל וכלל שהרי לא נמצא אחריו טרפה רק פ"א או פעמי' והוא שחט פעמי' רבות אין מספר ולמיעוטא דלא שכיח אין לחוש. לכן אפילו לסברת הרא"ש פ"ק דחולין סי"ד דטעמא דסמכי' ארמאשמ"ה משום דהוא מיעוטא דלא שכיחא כלל נ' דזה הנדון במומחה ומוחזק שלפעמים נמצא טרפה אחריו שיצא מתח"י בשגגה הוי ודאי מיעוטא דלא שכיח נגד הרוב כשרות שיוצאי' ממנו תמיד. לכן שחיטתו כשרה ומותרת וכמו ברמאשמ"ה רק דהצריכו הפוסקים שם לבודקו אם אפשר. והכא דא"א לבדוק שחיטתו שיילינן לי' אם אומר על יהדותו שבלי ספק אצלו שנשחט בטוב אין לחוש יותר. וא"צ לומר לסברת רבינו שמואל מוורדון והמ"ה הנ"ל זהו הנראה ברור משורת הדין אפילו מדרבנן וכ"ש מדאורייתא:
יבקיצור. וראיה דאפילו בחש"ו אם היה רוב מעשיהן מתוקנין לא היה השחיטה אסורה. ע"כ ק"ו לנדון זה דרוב מעשהו ודאי מתוקנין ורוב זה י"ל דה"ל כמו הרוב דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם:
יגו
שמא תאמר א"כ מה נעשה ביום שידובר בנו מהא דהסכימו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דבמי שיצתה טרפה מתח"י שלשה פעמים אפילו הוא שו"ב לאחרים שאין לו חימוד ממון מ"מ אסור לאכול משחיטתו ומעבירין אותו ואין לו תקנה אלא ע"ד שנז' פז"ב שילך למקום שאין מכירין אותו וכו'. והרי אף אם הוא שוחט אלף פעמים שלא נמצא אחריו טרפות רק בשלשה פעמים בתוך האלף נמצא טרפות וה"ל מיעוטא דלא שכיחא ועכ"ז חיישינן למיעוטא זה ואין סומכין עליו כלל וכלל ומאי שנא מהאי דחש"ו שאם הי' רוב מעשיהן מתוקנין אע"פ שמיעוט מעשיהן ודאי מקולקלין היה מותר לאכול משחיטתן אף אם מיעוט זה היה יותר ויותר הרבה משלשה טרפות גבי מאה כשרות. ובכאן מחמירים אפילו בשלשה טרפות נגד אלף כשרות שיצאו ממנו שאין סומכין עליו עוד כלל אפי' בתשו' אלא ע"ד הנז' פז"ב כנ"ל. אך התירוץ הוא פשוט דאיה"נ אם היה בא אליהו ומגיד לנו שהטרפות השלשה שיצאו ממנו הי' רק בשוגג וכה"ג ודאי היה שחיטתו אח"כ כשרה דאע"ג דיש לחוש שמא ישגה עוד מ"מ כיון דעכ"פ רוב מעשיו מתוקנים ולכל היותר מיעוט מעשיו מקולקלים ומיעוטא דלא שכיחא הוא כיון שברבות הפעמים אתחזק רק ג"פ הרי אין לך מיעוטא דלא שכיחא כזה. מש"ה ודאי שחיטתו כשרה. במכ"ש מדין חש"ו אילו הי' רוב מעשיהם מתוקנים. וגם לא גרע מדין אם שחט איש שאא"י בו אם יודע ה' שחיטה דשחיטתו כשרה דרמאשמ"ה כנ"ל אע"ג דאיכא מיעוטא לנגד וה"נ ודאי איכא רובא מעליא להתיר אלא דטעם החומרא משום דכיון דהוחזק שיצא טרפה מתח"י ג"פ דיינינן ליה כמזיד ולא כפושע ושוגג. ורשע הוא שאינו חושש לשחוט כהוגן. והטעם י"ל דדיינינן ליה כמזיד משום דחזקה על בן דעת שאין קלקולים יוצאים מתח"י כמ"ש הרשב"א ריש חולין והאי כיון דאיתרע בג"פ דיינינן ליה במזיד. והמזיד ודאי א"א לסמוך עליו אפילו הזיד רק פ"א. ול"ד כלל לחש"ו דרוצים לשחוט כהוגן. וכן מבואר בפר"ח סי' קי"ט סקכ"ח שהביא תשו' הרא"ם וד' הראב"ד. וכ"ה בחי' הר"ן פז"ב ובתשו' הרא"ש שבב"י סי' קי"ט אם עשה במזיד או שלא חשש לבדוק ככל הצורך רשע הוא בעיני כו'. וכיון שהוא רשע וחשוד על הטרפות אין שייך לומר ע"ז רוב מעשיו מתוקנים. משא"כ בשאינו חשוד רק שבשגיאה יצא ממנו טרפות ע"ז שייך לומר רוב או מיעוט כנ"ל:
שמא תאמר א"כ מה נעשה ביום שידובר בנו מהא דהסכימו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דבמי שיצתה טרפה מתח"י שלשה פעמים אפילו הוא שו"ב לאחרים שאין לו חימוד ממון מ"מ אסור לאכול משחיטתו ומעבירין אותו ואין לו תקנה אלא ע"ד שנז' פז"ב שילך למקום שאין מכירין אותו וכו'. והרי אף אם הוא שוחט אלף פעמים שלא נמצא אחריו טרפות רק בשלשה פעמים בתוך האלף נמצא טרפות וה"ל מיעוטא דלא שכיחא ועכ"ז חיישינן למיעוטא זה ואין סומכין עליו כלל וכלל ומאי שנא מהאי דחש"ו שאם הי' רוב מעשיהן מתוקנין אע"פ שמיעוט מעשיהן ודאי מקולקלין היה מותר לאכול משחיטתן אף אם מיעוט זה היה יותר ויותר הרבה משלשה טרפות גבי מאה כשרות. ובכאן מחמירים אפילו בשלשה טרפות נגד אלף כשרות שיצאו ממנו שאין סומכין עליו עוד כלל אפי' בתשו' אלא ע"ד הנז' פז"ב כנ"ל. אך התירוץ הוא פשוט דאיה"נ אם היה בא אליהו ומגיד לנו שהטרפות השלשה שיצאו ממנו הי' רק בשוגג וכה"ג ודאי היה שחיטתו אח"כ כשרה דאע"ג דיש לחוש שמא ישגה עוד מ"מ כיון דעכ"פ רוב מעשיו מתוקנים ולכל היותר מיעוט מעשיו מקולקלים ומיעוטא דלא שכיחא הוא כיון שברבות הפעמים אתחזק רק ג"פ הרי אין לך מיעוטא דלא שכיחא כזה. מש"ה ודאי שחיטתו כשרה. במכ"ש מדין חש"ו אילו הי' רוב מעשיהם מתוקנים. וגם לא גרע מדין אם שחט איש שאא"י בו אם יודע ה' שחיטה דשחיטתו כשרה דרמאשמ"ה כנ"ל אע"ג דאיכא מיעוטא לנגד וה"נ ודאי איכא רובא מעליא להתיר אלא דטעם החומרא משום דכיון דהוחזק שיצא טרפה מתח"י ג"פ דיינינן ליה כמזיד ולא כפושע ושוגג. ורשע הוא שאינו חושש לשחוט כהוגן. והטעם י"ל דדיינינן ליה כמזיד משום דחזקה על בן דעת שאין קלקולים יוצאים מתח"י כמ"ש הרשב"א ריש חולין והאי כיון דאיתרע בג"פ דיינינן ליה במזיד. והמזיד ודאי א"א לסמוך עליו אפילו הזיד רק פ"א. ול"ד כלל לחש"ו דרוצים לשחוט כהוגן. וכן מבואר בפר"ח סי' קי"ט סקכ"ח שהביא תשו' הרא"ם וד' הראב"ד. וכ"ה בחי' הר"ן פז"ב ובתשו' הרא"ש שבב"י סי' קי"ט אם עשה במזיד או שלא חשש לבדוק ככל הצורך רשע הוא בעיני כו'. וכיון שהוא רשע וחשוד על הטרפות אין שייך לומר ע"ז רוב מעשיו מתוקנים. משא"כ בשאינו חשוד רק שבשגיאה יצא ממנו טרפות ע"ז שייך לומר רוב או מיעוט כנ"ל:
ידקיצור. והא דהסכימו כל הפוסקים שאם יצאה טרפה מתח"י ג"פ שחיטתו שאח"כ אסורה. אף שודאי רוב מעשיו מתוקנין י"ל התם משום דדיינינן ליה כמזיד ובמזיד לא מהני הך טענה דרוב ומיעוט:
טוז
והנה לפ"ז יבואר טעם למ"ש הרא"ם ומהריב"ל ב' הראב"ד והרשב"א והסכימו עמהם האחרונים הפר"ח ופ"ת דאף בשתי פעמים סגי ליה בקבלת ד"ח רק בג"פ ה"ל מזיד גמור ולא כהב"ח בח"מ סי' ל"ד סעי' י"א דכ' דבתרי זימני חשבינן ליה כמזיד משום דקיי"ל כרבי דבתרי זימני הוי חזקה וכ"ד הת"ש סי' ב' ס"ק ל"ז ובבכ"ש דק"ב האריך בזה דבדאוריי' קיי"ל כרבי רק בוסתות דרבנן קיי"ל כרשב"ג. וכ"כ בתשו' ב"ח החדשות סי' י"ג. אמנם רוב האחרונים ס"ל בזה כהפר"ח וכמ"ש בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' ט"ו וכ"כ בפמ"ג בסי' ב' וכ"פ אאזמו"ר הגאון ז"ל. והנה ביבמות (דף ס"ה) איתא נשואין ומלקיות כדרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג. וכ' חה"ר וז"ל וטעמא דמלתא דנשואין לחומרא. ומלקיות כיון דעבר ושנה בחייבי כריתות. ובוסתות משום דרבנן נינהו אזלינן בהו להקל כו' עכ"ל. ובנ"י שם ביאר הדברים וז"ל דהא מלתא דספיקא היא אי בתרי זימני הוי חזקה או בתלתא כו' ועיין במרדכי פ' הבע"י סי' נ"א משמע ג"כ דבאיסור דאוריי' יש לפסוק כרבי. וא"כ לכאורה קשה איך הקילו הפוסקים לפסוק באיסור שו"ב דאורייתא כרשב"ג דבעינן ג' זימני דוקא. אשר ע"כ נראה דס"ל דה"נ ה"ל רק חששא דרבנן וכמו בוסתות דאע"ג דאיסור נדה הוא דאורייתא ואיסור כרת ואע"פ שהוחזקה ג"פ לראות מ"מ קיי"ל וסתות דרבנן והיינו משום דאיכא רובא וחזקה נגד חזקה זו שהרי רוב ימיה טהורים ואשה בחזקת טהרה עומדת. מש"ה הוי וסתות רק דרבנן אע"פ שהוא דבר טבעי שתראה דם. וכש"כ שי"ל כן בנד"ז שהרי רוב מעשיו מתוקנים וגם אוקי גברא אחזקת כשרות. לכן אע"ג דאתחזק ג"פ שיצתה טרפה מת"י כיון שאפשר לתלות בטעות ושגיאה לא אמרינן דמזיד הוא ואע"ג דחזקה על בן דעת שאין קלקולים יוצא מתח"י מ"מ כיון דאיכא למימר ששגג ואיכא למימר שהיה מזיד אוקי גברא אחזקתו ולא להחזיקו במזיד שהוא ג"כ נגד רוב העולם שאינן מזידין ולכן ברואה מחמת תשמיש ל"ח חזקה אא"כ ג"פ רצופים כיון שרוב העולם אין רואים מ"ת. ואע"ג שי"ל דהתם משום שיש במה לתלות לומר וסת הוא דלית לה. דזה אינו לפמ"ש התוס' רפ"ט דנדה מדלא חזאי קודם כו' ועוד דה"נ יש במה לתלות דהיינו ששוגג הי' ולא מזיד. מיהו דברי התוספות אינם מוסכמים. כמ"ש בתשו' דהל' נדה. וע' בא"ע סי' ט' גבי איש שמתו נשיו ל"ח קטלן אלמא לא בכ"מ מהני חזקה אלא במקום שיש סברא ע"ז ע' ספר מקור חיים סי' תס"ז. ולפ"ז ה"נ בדליכא שום חימוד ממון אין מסתברא להחזיקו במזיד. אלא דמדרבנן הוא שהחמירו להחזיקו במזיד משום דהחמירו הרבה בשו"ב ואין לדמות העניינים זל"ז. אך עכ"פ כיון דמדרבנן הוא מש"ה הקילו לפסוק כרשב"ג דבתלתא זימני הוא דהוי חזקה ולא בשני פעמים אך ודאי אין צריך ג"פ רצופים והטעם דלא דמי לרמ"ת יש לחלק בכמה וכמה אופנים ופשוט הוא. וגבי שו"ב שנשתטה ונתרפא ג"פ זאח"ז כתבתי סברא דיש לדמותו לרמ"ת:
והנה לפ"ז יבואר טעם למ"ש הרא"ם ומהריב"ל ב' הראב"ד והרשב"א והסכימו עמהם האחרונים הפר"ח ופ"ת דאף בשתי פעמים סגי ליה בקבלת ד"ח רק בג"פ ה"ל מזיד גמור ולא כהב"ח בח"מ סי' ל"ד סעי' י"א דכ' דבתרי זימני חשבינן ליה כמזיד משום דקיי"ל כרבי דבתרי זימני הוי חזקה וכ"ד הת"ש סי' ב' ס"ק ל"ז ובבכ"ש דק"ב האריך בזה דבדאוריי' קיי"ל כרבי רק בוסתות דרבנן קיי"ל כרשב"ג. וכ"כ בתשו' ב"ח החדשות סי' י"ג. אמנם רוב האחרונים ס"ל בזה כהפר"ח וכמ"ש בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' ט"ו וכ"כ בפמ"ג בסי' ב' וכ"פ אאזמו"ר הגאון ז"ל. והנה ביבמות (דף ס"ה) איתא נשואין ומלקיות כדרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג. וכ' חה"ר וז"ל וטעמא דמלתא דנשואין לחומרא. ומלקיות כיון דעבר ושנה בחייבי כריתות. ובוסתות משום דרבנן נינהו אזלינן בהו להקל כו' עכ"ל. ובנ"י שם ביאר הדברים וז"ל דהא מלתא דספיקא היא אי בתרי זימני הוי חזקה או בתלתא כו' ועיין במרדכי פ' הבע"י סי' נ"א משמע ג"כ דבאיסור דאוריי' יש לפסוק כרבי. וא"כ לכאורה קשה איך הקילו הפוסקים לפסוק באיסור שו"ב דאורייתא כרשב"ג דבעינן ג' זימני דוקא. אשר ע"כ נראה דס"ל דה"נ ה"ל רק חששא דרבנן וכמו בוסתות דאע"ג דאיסור נדה הוא דאורייתא ואיסור כרת ואע"פ שהוחזקה ג"פ לראות מ"מ קיי"ל וסתות דרבנן והיינו משום דאיכא רובא וחזקה נגד חזקה זו שהרי רוב ימיה טהורים ואשה בחזקת טהרה עומדת. מש"ה הוי וסתות רק דרבנן אע"פ שהוא דבר טבעי שתראה דם. וכש"כ שי"ל כן בנד"ז שהרי רוב מעשיו מתוקנים וגם אוקי גברא אחזקת כשרות. לכן אע"ג דאתחזק ג"פ שיצתה טרפה מת"י כיון שאפשר לתלות בטעות ושגיאה לא אמרינן דמזיד הוא ואע"ג דחזקה על בן דעת שאין קלקולים יוצא מתח"י מ"מ כיון דאיכא למימר ששגג ואיכא למימר שהיה מזיד אוקי גברא אחזקתו ולא להחזיקו במזיד שהוא ג"כ נגד רוב העולם שאינן מזידין ולכן ברואה מחמת תשמיש ל"ח חזקה אא"כ ג"פ רצופים כיון שרוב העולם אין רואים מ"ת. ואע"ג שי"ל דהתם משום שיש במה לתלות לומר וסת הוא דלית לה. דזה אינו לפמ"ש התוס' רפ"ט דנדה מדלא חזאי קודם כו' ועוד דה"נ יש במה לתלות דהיינו ששוגג הי' ולא מזיד. מיהו דברי התוספות אינם מוסכמים. כמ"ש בתשו' דהל' נדה. וע' בא"ע סי' ט' גבי איש שמתו נשיו ל"ח קטלן אלמא לא בכ"מ מהני חזקה אלא במקום שיש סברא ע"ז ע' ספר מקור חיים סי' תס"ז. ולפ"ז ה"נ בדליכא שום חימוד ממון אין מסתברא להחזיקו במזיד. אלא דמדרבנן הוא שהחמירו להחזיקו במזיד משום דהחמירו הרבה בשו"ב ואין לדמות העניינים זל"ז. אך עכ"פ כיון דמדרבנן הוא מש"ה הקילו לפסוק כרשב"ג דבתלתא זימני הוא דהוי חזקה ולא בשני פעמים אך ודאי אין צריך ג"פ רצופים והטעם דלא דמי לרמ"ת יש לחלק בכמה וכמה אופנים ופשוט הוא. וגבי שו"ב שנשתטה ונתרפא ג"פ זאח"ז כתבתי סברא דיש לדמותו לרמ"ת:
טזקיצור. ועפ"ז יש ליתן טוב טעם להסכמת הפוסקים דלא אסרינן שחיטתו ע"י שיצתה טרפה מתח"י ב"פ ובעינן ג"פ:
יזח
ובהיות כן הנה במי שיצתה טרפה מתח"י רק פ"א או אפי' ב"פ בדליכא חי"מ כיון דלא חשדינן ליה במזיד כלל אפי' מדרבנן א"כ לכאורה אין שום מקום לומר ששחיטתו תהיה אסורה אפילו בדיעבד מדינא. דהא כל שאינו מזיד יש לדון ע"ז מדין רוב ומיעוט וא"כ דרוב מעשיו מתוקנין ואתחזק לן האי רובא שפיר שהרי באלף פעמים נמצא רק שני טרפות אחריו. ובפרטות בנדון כזה שבשחיטה זו ששחט השו"ב העשרה בב"א נמצאו שנים נבלות א"כ הוחזק ששמונה נשחטו כדין. וכיון דרוב מעשיו מתוקנין והמיעוט מקולקלי' הוא מיעוטא דלא שכיחא כלל ודאי לא חיישי' למיעוטא כזה דיעבד וכמו הרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הנ"ל כמש"ל. ואפילו את"ל דלא תלינן בשוגג ממש רק בפושע מ"מ ענין פשיעה זו היינו שאירע לו מכשול שלא ברצונו מחמת שלא נזהר כ"כ כדבעי. שאילו הי' נזהר היטב לא היה אירע לו זה מ"מ כיון שהוא נזהר עכ"פ א"כ ודאי לא יארע לו רק לעתים רחוקים לכן מהכ"ת יהיה שחיטתו אסורה דיעבד. לפ"ז צ"ל הא דמשמע מתשובות הרשב"א שיש בזה איסור כמ"ש בפי' ואסור לאכול משחיטתו. וכן בהג"א פג"ה בשם ראבי"ה כו' ואין ליקח ממנו בשר. צ"ל דהוא רק אסורא דלכתחלה וכה"ג מצינו בגמ' גבי חש"ו ואחרים רואין אותן דאע"ג ששנינו במשנה דשחיטתן כשרה עכ"ז אין מוסרין להן לכתחלה לשחוט נמצא החמירו בגמ' בזה לכתחלה ולא דיעבד. ויותר י"ל שהוא איסורא דדיעבד מן התקנה כדי להעמיד הדת על תלה וכהא דאמרינן פ"ק דחולין (דף י"ח ע"א) ומכריזין אבשרא דטרפה הוא. ובנד"ז שמוחזק לי"ש ויש לדונו כשוגג אין להחמיר:
ובהיות כן הנה במי שיצתה טרפה מתח"י רק פ"א או אפי' ב"פ בדליכא חי"מ כיון דלא חשדינן ליה במזיד כלל אפי' מדרבנן א"כ לכאורה אין שום מקום לומר ששחיטתו תהיה אסורה אפילו בדיעבד מדינא. דהא כל שאינו מזיד יש לדון ע"ז מדין רוב ומיעוט וא"כ דרוב מעשיו מתוקנין ואתחזק לן האי רובא שפיר שהרי באלף פעמים נמצא רק שני טרפות אחריו. ובפרטות בנדון כזה שבשחיטה זו ששחט השו"ב העשרה בב"א נמצאו שנים נבלות א"כ הוחזק ששמונה נשחטו כדין. וכיון דרוב מעשיו מתוקנין והמיעוט מקולקלי' הוא מיעוטא דלא שכיחא כלל ודאי לא חיישי' למיעוטא כזה דיעבד וכמו הרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הנ"ל כמש"ל. ואפילו את"ל דלא תלינן בשוגג ממש רק בפושע מ"מ ענין פשיעה זו היינו שאירע לו מכשול שלא ברצונו מחמת שלא נזהר כ"כ כדבעי. שאילו הי' נזהר היטב לא היה אירע לו זה מ"מ כיון שהוא נזהר עכ"פ א"כ ודאי לא יארע לו רק לעתים רחוקים לכן מהכ"ת יהיה שחיטתו אסורה דיעבד. לפ"ז צ"ל הא דמשמע מתשובות הרשב"א שיש בזה איסור כמ"ש בפי' ואסור לאכול משחיטתו. וכן בהג"א פג"ה בשם ראבי"ה כו' ואין ליקח ממנו בשר. צ"ל דהוא רק אסורא דלכתחלה וכה"ג מצינו בגמ' גבי חש"ו ואחרים רואין אותן דאע"ג ששנינו במשנה דשחיטתן כשרה עכ"ז אין מוסרין להן לכתחלה לשחוט נמצא החמירו בגמ' בזה לכתחלה ולא דיעבד. ויותר י"ל שהוא איסורא דדיעבד מן התקנה כדי להעמיד הדת על תלה וכהא דאמרינן פ"ק דחולין (דף י"ח ע"א) ומכריזין אבשרא דטרפה הוא. ובנד"ז שמוחזק לי"ש ויש לדונו כשוגג אין להחמיר:
יחקיצור. ע"כ מה דמשמע שאפילו בפ"א או ב' יש איסור לאכול משחיטתו עד שיהיה לו העברה ואח"כ קבלת דברי חבירות. צ"ל דזהו אסורא דלכתחלה או בדיעבד מדרבנן ועכ"פ בנ"ד שמוחזק לי"ש ובודאי יש לדונו כשוגג אין לאסור שחיטתו ששחט אח"כ בדיעבד: