Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Yoreh Deah·Siman 44שו״ת צמח צדק·יורה דעה·סימן מד

אסימן מד
אודות בועה דמים זכים שנמצאת בכוליא ומגיעים המים במקום חריץ שמבואר בש"ע סי' מ"ד ס"ב ובד"מ סק"ב להכשיר בזה וכ"ד הט"ז סק"ח והש"ך סק"ח ושאר אחרונים. אם צריכים ג"כ לתנאי הנזכר בש"ע סי' ל"ז ס"ג בהג"ה גבי תרתי בועי דסמיכי להיש מכשירים במים זכים. דבעינן שיהיו ג"כ מתוקים ולאפוקי מלוחים ומרים. וגם מבואר שם הסימן של מים זכים כל שיש לה כיס בפני עצמה והכיס לבן מבפנים כו' כהובא בש"ך שם ס"ק ט"ו ובשמ"ח סעיף ט'.אם כמו כן גבי מים זכים שבכוליא בעינן כן או לא:

בא
הנה ז"ל הרמ"א בש"ע סי' מ"ד ס"ב ואפילו נמצאו המים זכים בשלחופית קטנה בכוליא כשר עכ"ל מכלל דבלא שלחופית פשוט יותר להקל. וכ"כ בת"ח כלל פ"ט ס"ה וז"ל וכתב ב"י דאין חילוק בין אם נמצאו המים בכוליא עצמו או בשלחופית שבכוליא עכ"ל. ולכאורה אינו מבואר בב"י לשון זה דאין חילוק כו' אלא דכך מתבאר ממ"ש בב"י ד"ה כתב בהגהת אשרי בשם בה"ג היתה מליאה מים צלולים כו' ובד"מ שם סק"ב ונ"ל כו' ועוד לעיל מיניה בב"י ד"ה כתב הרשב"א בתשובה. וד"ה וכתב בהג"א ובמים זכים כו'. אמנם עכ"ז הא דמשמע מלשון רמ"א דבלא שלחופית פשוט יותר להקל לא נתבאר כלל במרדכי פא"ט סי' תר"ל ולא בהג"א. ואדרבה יש לדון להפך דהנה הכנה"ג כאן סי' מ"ד בהגהת הב"י אות י"א כתב דמדברי הג"א שהביא הב"י מוכח דאפילו במים זכים אם הגיע למקום חריץ טרפה שכתבו כלשון הזה וכוליא של איל נמצא בשפירא ולא היה בשר כלום רק שבמקום הלובן היה שלם והכשירוהו עכ"ל. מוכח דמפני שהיה מקום הלובן שלם הכשירוהו הא אם לא היה מקום הלובן שלם היתה טרפה והלבוש נמשך אחר סברא זו כו' גם הב"ח כתב ע"ד הג"א שסוברים דאפילו במים זכים אם הגיעו למקום הלובן טרפה. ואני תמיה על סברא זו דבגמרא מוכח דבמים זכים אפילו הגיע למקום חריץ כשרה כו' והאריך לתרץ הג"א בתירוצים שונים וסיים ועוד י"ל שדעת ההגהות דמדינא מים זכים כשרים אפילו הגיע למקום חריץ אלא משום שכתב רבינו פרץ והביאו הרב מהר"י קולון בשרש ל"ו והר"י אדרבי בתשו' דברי ריבות סי' ש"י שאין אנו בקיאים עכשיו בין צילי ללא צילי ולפ"ז איזו מים שמצאו בכוליא יש לדונם בדלא צילי וטרפה ע"כ כלומר אם הגיעו למקום חריץ כו'. ולכן כתבו ההגהות דמשום דלא הגיעו עד הלובן הכשירו הא אם היה מגיע על הלובן אפילו שהם מים זכים טרפה משום דלא בקיאינן בצילי כו' ויש לתמוה על האחרונים שלא הביאו דברי מהרי"ק בשם רבינו פרץ עכ"ל הכנה"ג. וא"כ לפ"ז לכאורה יותר ראוי להכשיר כשהמים זכים הם בשלחופית עפמ"ש הש"ך סי' ל"ז ס"ק ט"ו. דהוצרכו לסימן דכיס משום דכתוב במהרי"ק שרש ל"ו בשם תוספות הר"פ דאנן השתא לא בקיאינן בין מים זכים לעכורים לכן נתנו סימן אפילו לדידן ובסמח"ב נדחק בזה עכ"ל. ועיין תב"ש שם ס"ק י"ז. ולכן נ"ל הואיל ודעת מהרי"ק בשם הר"פ כו' לכן נשמע לסימנים אלו לחומרא דאע"ג דבדק וטעם וראה שהם מ"ז כדינא מ"מ צריך שיהי' בה סימנים הללו כו'. וכ"כ בשפתי דעת שם ס"ק ט"ו דבעינן הסימנים הללו ולאחר הבדיקה ותרתי בעינן לא בענין אחר עכ"ל. ועיין בכנה"ג סי' ל"ז בהגהת הטור סוף אות כ"ח. ועיין בלבושי שרד סי' ל"ז ס"ק כ"ט שכתב דגם הש"ך ס"ל כך דלא כהבנת התב"ש בהש"ך דע"י סימנים אלו כשר ולא בעי בדיקה. וכן משמע מהשפתי דעת כנ"ל. וא"כ קשה דכמ"כ כאן גבי מים זכים בכוליא היה ראוי יותר להכשיר כשהמים זכים הם בשלחופית דאיכא תרתי. ומדוע כתב הרמ"א ואפילו נמצאו המ"ז בשלחופית כו'. ואפשר שמזה ראיה למ"ש הגאון ר' זלמן מרגליות ז"ל בביאורו על הש"ך בשפת אמת ס"ק ט"ו דסימנים הנ"ל לענין בועה שניקבה מיירי ואין זה סימן לדבר לידע אם הוא מים זכים כו' ע"ש שהאריך להוכיח כן ממ"ש בד"מ סי' ל"ח סק"ב בשם מהרא"ק. וכ"כ עוד בספרו ראש אפרים סי' ל"ז ס"ק י"ד באריכות. עוי"ל עפמ"ש בתשו' פנ"י חי"ד סי' י"ב וז"ל כיון דקיי"ל אפילו בועי דסמיכי כשרים במים זכים כו' דבועה דגמרא פירושו כמו אבעבועות שפירושו מוגלא כו' ומים זכים לא נקרא בועה כ"א שלחופית עכ"ל. ומשמע מדבריו דמשום הך טעמא שיש להם שלחופית ע"כ לא נקראו בועה. וא"כ דוקא גבי בועי דסמיכי צריכים לסימנים אלו כדי שעי"ז לא יהי' על זה שם בועה כלל. משא"כ גבי מים זכים בכוליא דלא קפדינן שלא יהי' עליהם שם בועה כ"א שלא יהי' מים עכורים או סרוחים רק מים זכים י"ל דלא בעינן הנך סימני' דשלחופית כלל רק שיהיו מים זכים וחומרת הר"פ לא ס"ל כלל. ולכן כתב הרמ"א ואפילו נמצאו כו' דמאחר דהשלחופית אינה מסייע בההיתר כלל. א"כ אדרבה י"ל דפשוט יותר להקל בלי שלחופית דכה"ג כתב הט"ז בסי' ל"א סק"ב לענין מים שנמצאו במוח דבנמצאו בשלחופית לפעמים גרע טפי כו' ע"ש. ועכ"פ לפ"ז ברור דלענין מים זכים בכוליא א"צ שלחופית כלל וכמ"ש רמ"א ואין חולק ע"ז. אע"ג דלגבי תרתי בועי דסמיכי הסכימו האחרונים דבעינן סימנים הנ"ל י"ל דזהו מטעם אחר. ואעפ"כ על שטת הת"ש דשם יש להקשות מדברי רמ"א דכאן. ולכן מזה ראיה למה שחלק עליו הלבושי שרד שם ס"ק כ"ט בדין אם לא בדק אחר הסימנים הנ"ל דכשרה. וגם במה שהסכים הלב"ש שאם בדק וראה דלית ביה הסימני' הללו טרפה. צ"ע מדין דכאן לפי שטתם דהסימנים אינן רק משום דלא בקיאין בין צילי כו'. אם לא שנאמר דגבי תרתי בועי דסמיכי שאני דשם היתר דמים זכים במחלוקת שנויה וע"כ החמירו טובא. משא"כ הכא דהיתר דמים זכים בכוליא תלמוד ערוך הוא באין חולק ע"כ אין להחמיר להצריך הסימנים. ואיך שיהי' עכ"פ כאן ודאי א"צ שלחופית לכולי עלמא:

גקיצור. בת"ח כלל פ"ט ס"ה ובהג"ה ש"ע סי' מ"ד ס"ב מבורר דא"צ בכוליא לתנאי דכיס. ולכאורה משמע דגם בתב"ד אין מעכבים הסימנים הנ"ל וכמ"ש בשפת אמת ס"ק ט"ו. מיהו יש לדחות דשאני התם מטעם שבתשו' פנ"י חי"ד סי' י"ב. או משום דשם בלא"ה הדין דמ"ז במחלוקת שנויה:

דב
אמנם בענין מלוחים או מרים יש מקום עיון. והנה מ"ש מעלתך דהמתירים במ"ז בתב"ד. היינו משום שמפרשים מ"ש בגמרא (דנ"ה) לפי גירסת הרי"ף שם ומים זכים דכשרים הכא והכא לא אמרן. פי' הכא דריאה היינו דייקא בתרתי בועה דסמיכי דא"א לומר דקאי על בועה יחידית. דהא אפילו עכורים וסרוחים כשרה. וכדעת רש"י ושא"פ ודלא כהרי"ף ורמב"ם דמפרשי לה אבועה יחידית. ולפ"ז ודאי דין מ"ז בכוליא הוא כדין תב"ד דפסילי במלוחים ומרים מאחר דמדבור אחד בגמרא למידין שניהם. הנה סברא זו מבואר בתויק"ו סי' ל"ז סק"ב. וביאר שם דלכל גדולי הפוסקים א"א לפרש כן. ועוד נלע"ד דמהסוגיא עצמה מוכרח דא"א לפרש כן. דגירסא זו הכי הביאה בתה"א דל"ג ע"א ודף נו"ן ע"ב יש כשר בזה ובזה מים זכים (כלומר כשר בריאה ובכוליא) יש פסול בזה ובזה לקותא (דכשמעמידין אותה נפלי תלחי תלחי) יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא. יש פסול בריאה וכשר בכוליא נקב. ומים זכים שהם כשרים כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי כו'. והנה לפ"ד רוב גדולי הפוסקים ומכללם הרב"י בשו"ע דכל הנך פסולי דכוליא הן מוגלא הן לקותא. כולהו דייקא בדמטיא המוגלא או הלקותא למקום חריץ. הא לאו הכי כשרה. א"כ לכאורה צ"ל אמאי לא תנא ג"כ כשר בזה ובזה מוגלא והיינו בדלא מטיא למקום חריץ. א"ו עכצ"ל משום דמשמיענו דין דמוגלא בכוליא בההוא גוונא דמים זכים כשרים דהיינו אפילו בהגיעו למקום חריץ ובכה"ג מוגלא ולקותא פסולה. וא"כ כמ"כ יש לנו לומר דמוגלא ומים זכים בריאה מיירי ג"כ בחדא גוונא. ולרוב המפרשים דס"ל דבאמת אין שום חילוק בריאה בין מוגלא למ"ז דבחדא בועה שניהם כשרים ובתרתי בועה דסמיכי שניהם טרפה א"ש. ולהאומרים דבמים זכים אפילו בתב"ד כשר ג"כ עכצ"ל דהש"ס שם מיירי רק בבועה יחידית דאת"ל דמים זכים דשם מיירי בתב"ד. א"כ א"א לומר דמוגלא כשר בריאה. דהא מוגלא לא כשרה רק בבועה יחידית. ומסתמא בההוא גוונא דמיירי במ"ז מיירי במוגלא כמו בכוליא דע"כ מיירי מוגלא ומ"ז בחדא גוונא דהיינו כשהגיע למקום חריץ כנ"ל. וה"נ במ"ז ומוגלא דריאה מיירי בחדא גוונא. ועיין בכנה"ג סי' ל"ז בהגהת הב"י אות למ"ד. ואף שאין זה ראיה מכרחת עכ"ז פשוט דעכ"פ א"א להוכיח דין זה דהיתר מ"ז בתב"ד מהסוגיא דנ"ה הנ"ל. אלא טעם המתירים הוא רק כמ"ש הרא"ש פא"ט סכ"ו שדקדקו מדנקט בועי משמע שמלאין מוגלא מלשון פרח אבעבועות. וצ"ע מלשון המרדכי דמשמע דמפורח אבעבועות דייק רשב"ט לאסור במים זכים בתב"ד ודייק מלשון פורח שגם בועי דמ"ז היא כפורחת וכמ"ש בכנה"ג שם סוף אות ל"א. וא"כ לפ"ז מש"ש המרדכי תחלה דיותר נ"ל להתיר במ"ז עכצ"ל דלאו מלישנא דפורח אבעבועות דייקו לה כמו הרא"ש בשם רשב"ם וריב"ן. ואפשר י"ל דטעמו כמ"ש השמ"ח סי' ל"ז סעיף ח' דס"ל דמים זכים לאו לקותא הוא. ועוד ראיה לדברינו דלעיל ממ"ש בבדיקת מהרי"ו גבי תב"ד וז"ל ובמים זכים יש מכשירים בשפולי ובסמיכי ויש מטריפין. וי"א אפילו במקום שמכשירים מ"ז היינו דוקא שאינם מסריחים דמשמע שלסברא הראשונה אפילו בסרוחים כשר כל שהם זכים. וזהו נגד הש"ס דנ"ה ע"ב דמבואר לשם דמים זכים היינו דוקא בדלא אסרוח אבל אי סריחי ה"ל כעכורים. אעכצ"ל דס"ל דאינו ענין להתם כלל מאחר דלא משם אנו למידין היתר דמ"ז בתב"ד. כ"א משום דמ"ז אינן נק' בועי לכן ס"ל דאפילו הן סרוחים י"ל דכשר ואין למידין ממ"ז דלענין כוליא דטרפות קמדמית זו לזו. וגם היש אוסרים בסרוחים י"ל דס"ל הטעם דאין זה שלמידין בטרפות זו לזו דמאחר שהמקילים במים זכים לא אמרו רק הלשון דמים זכים ע"כ יש לנו ללמוד בזה מ"ש בגמ' מהו מים זכים. או דס"ל כמש"ל להמרדכי דההיתר משום דמ"ז אינו לקותא וכל שהם סרוחים ודאי היינו לקותא כמ"ש בגמ' גבי כוליא. ולפמש"ל בשם תשו' פנ"י יש לזה טעם אחר דמ"ז נק' שלחופית משום שרגילים להיות בשלחופית לכן אין זה בכלל בועי שבגמרא ואין רגילות להיות שלחופית רק למ"ז מתוקים וצלולים כמ"ש האחרונים:

הקיצור. ובענין מלוחים מה שכתבת דהמתירים מ"ז בתב"ד הוציאו זה ממ"ש בגמ' (דנ"ה) כשר בזה ובזה מים זכים וא"כ דין א' לכוליא ותב"ד. זה אינו שלא משם הוציאו זה כ"א עפמ"ש הרא"ש בשמם פא"ט סי' כ"ו או כמ"ש בשמ"ח סי' ל"ז ס"ח. וראיה לזה ממ"ש במהרי"ו ובמ"ז כו' וי"א כו':

וג
ומעתה נבוא לדין מ"ז מלוחים או מרים. הנה טרפות דמלוחים גבי תב"ד הוא מבואר במהרי"ו הובא בד"מ סי' ל"ז סק"ג. ומשמע מלשונו דזהו חומרא יותר גם מהי"א הנ"ל דפסלי בסרוחין. שהם לא התנו רק שלא יהיו סרוחים. והוא ז"ל הוסיף ואנן לא מכשרינן במ"ז אלא בשאלת חכם והוא כשיהיו המים צלולים ומתוקים אבל עכורים או מלוחים טרפה. משמע קצת דזה שהצריך שיהיו מתוקים דייקא ולא מלוחים זהו הוספה על ב' דעות שהביא מקודם. וע' תב"ש סס"ק י"ז דמרים שיהיו דינם כמלוחים יש לדקדק כן מלשון מהרי"ל. ומ"מ מה שהשיג על הש"ך שכ"כ בשם מהרי"ו נלע"ד שאין שום השגה מאחר דכ' מהרי"ו שיהיו מתוקים. א"כ מבואר דמרים אסורים שהמר הוא הפך המתוק. והנה בראש אפרים סי' ל"ו ס"ק צ"ח הביא בשם ספר מחזיק ברכה. וספר תיקון הזבח שהקשה על מ"ש מהרי"ו לאסור במלוחים ומהרי"ל אוסר אף במרים דמנ"ל להוסיף על הטרפות. ומה שתירץ שם השיב ע"ז הראש אפרים שם. והוא ז"ל תירץ בשני אופנים הא' משום שי"ל שזהו בכלל העכורים והסרוחים או משום שאין אנו בקיאין עכשיו בין צילי ללא צילי ולכך צ"ל שהם מתוקים שאז סתמא דמלתא שהם צלולים כו'. ותירוצו השני הוא דוחק כדמשמע בש"ך סי' ל"ז ס"ק ט"ו. אלא העיקר צ"ל כתירוצו הראשון. וכ"מ ממ"ש ביש"ש פא"ט סי' ל"ז גבי בועה מעבר לעבר שכתב בשם מהר"ש מווינא דמכשירין מים זכים בבועה מעבר לעבר לפי שלא נמצא בתלמוד טרפות זה כו' ואך שקבלה בעלמא היא ולכן אין להחמיר בו כולי האי אך צריך שיהיו המים צלולין ולא עכורים. ומתוקים ולא סרוחים ולא מלוחים. כי המים הסרוחין והעכורין והמלוחים מכלים ומבלים את הסמפונות ואין מניחין להבריאה אבל צלולין ומתוקים הדרא בריא עכ"ל. ועכ"ז יש להשיב ע"ז ממ"ש הרמב"ן במלחמות פא"ט בישוב דעת הרי"ף דפוסל במים סרוחים או עכורים בריאה אע"ג דמוגלא כשר. שהשיג ע"ז הרז"ה דלא נפסלו עכורים וסרוחים רק מטעם מוגלא וכשם שמוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא כך עכורים וסרוחים מוגלא הם ואין לחוש להם בריאה אלא בכוליא. וע"ז השיב הרמב"ן לפי שאין אומרים בטרפה זו דומה לזו וכן אין אומרים שלא נפסלו מים עכורים וסרוחים אלא משום מוגלא שאין אומרים בטרפות זו דומה לזו. ועוד יש בזה בנותן טעם שהדבר ידוע שכל מוגלא קרובה מכה שלה לרפואה יותר מן המים הסרוחים והעכורים וכאן נמי אפשר שאין המים נעכרים ומסריחים כל זמן שהסמפונות שלה קיימין כו' עכ"ל. וא"כ כמו שאין ללמוד עכורים וסרוחים ממוגלא דאע"פ שמוגלא כשר י"ל דעכורים וסרוחים טרפה. כך ג"כ אין ללמוד מלוחים וכ"ש מרים מעכורים וסרוחים. דאין אומרים בטרפות זו דומה לזו. ומנלן להוסיף על הטרפות. ואין לומר דאדדייקינן משטת הרי"ף דמחלק גבי ריאה בין מוגלא למים עכורים וסרוחים נידוק להפך מרוב הפוסקים שחולקים עליו באמת בזה וס"ל דבאמת מים עכורים וסרוחים כשרים בריאה כמו מוגלא. דלדבריהם אדרבה י"ל דכמ"כ יש להשוות מים מלוחים או מרים לעכורים וסרוחים. כמו שהשוו עכורים וסרוחים למוגלא. דזה אינו דאע"ג דמלשון הרז"ה י"ל כן שכתב לא נפסלו עכורים אלא מטעם מוגלא וכשם שמוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא כך עכורים וסרוחים מוגלא הם ואין לחוש להם בריאה אלא בכוליא עכ"ל. וכ"כ הראב"ד בת"ד סי' י"ג עכורים בריאה אמאי טרפה מי גריעי ממוגלא עכ"ל. הרי טעמם משום דמדמים מים עכורים או סרוחים למוגלא. אך עכ"ז הרשב"א בחדושיו דנ"ה סד"ה יש כשר בריאה והר"ן שהכריעו כדעת הרז"ה בזה. אינו מטעמיה לבד משום דלמדו מים עכורים וסרוחים ממוגלא כי אם שהוכיחו זה בפני עצמו מהש"ס מהא דאמרינן גבי ריאה חזנהו דקיימא כנדי כנדי טינרי טינרי ולא אמר להו ולא מידי ומדלא בדקו אי אסרוח או לא משמע דבכל ענין כשרה. ועוד דאפילו טעם דהרז"ה והראב"ד שהשוו זל"ז היינו משום דמוגלא גריעא טובא ממים עכורים וכמ"ש בתה"א דל"ג ע"א ומוגלא גופא ממים עכורים היא באה ואף היא עכורה היא וכ"כ הרא"ש דסתם ליחה היא סרוחה או עכורה ולא עדיפי ממים זכים סריחי ועכירי. ור"ל דא"כ אין שייך מ"ש הרמב"ן דאין אומרים בטרפות זו דומה לזו מאחר דהיא היא אלא דגרעא מינה ג"כ. ר"ל מאחר שהמוגלא היא ג"כ סרוחה או עכורה. א"כ מצד שיש לה עוד חסרון שהיא ליחה לא עדיפא ממים סרוחים או עכורים. הא למה זה דומה למ"ש בספר החינוך להרא"ה פ' שמיני סי' קנ"ד ודין הוא ומה אלו שיש בהן סימן טהרה כו' ולא שייך כאן לומר אין עונשין מן הדין כו' ע"ש. והיינו משום דהיא היא ממש אלא דגריעא מינה ג"כ שאין לה גם סימן הב' ועיין כיוצא בזה בר"ן בנדרים פרק נערה (דס"ז ע"א) ד"ה קיים אחד מהם צריכא למיתני. ולהרמב"ן צ"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו דמוגלא נמי צילא היא בעינה וטפי גרע עכירי ואסרוח ממליא מוגלא כו' צילא כו'. ולפי זה במים מלוחים או מרים מאחר דלא שייך לומר דהיא היא ממש עכורים או סרוחים. שהרי אינם סרוחים והם צלולים. א"כ עדיפי טובא גם ממוגלא צילא לגבי מים עכורים או סרוחים ולכל הפוסקים יש לומר ששייך לומר ע"ז טרפות קא מדמית זו לזו. וכמ"ש הרמב"ן כנ"ל. ודוחק לומר דפשיטא לן דמים מלוחים או מרים קרובים יותר לעכורים או סרוחים ממה שקרוב אליהם מוגלא צילא. דמאן שם לן מאחר שאין מדמין בטרפות. גם מהרמב"ם פ"י מה' שחיטה במנין השבעים טרפות דמנה מים עכורים לטרפות בפ"ע וסרוחים בפ"ע בין בריאה בין בכוליא כמש"ש אות ל"ד ל"ה נ"ו נ"ז. מזה משמע דס"ל דלא כל המים הרעים פוסלים בריאה וכוליא כמלוחים ומרים. רק עכורין או סרוחים לבד. דאל"כ ה"ל למנות עכורים או סרוחים במנין אחד שהם דרך כלל מים הרעים שנוכל לומר מזה דה"ה לשאר מים הרעים. ומדנחת לפרט כל א' בפני עצמו וגם לא אמר דה"ה לשאר מים הרעים. ש"מ דהני דוקא. ואף שהשכל נותן דשוין זל"ז י"ל שזהו כמש"ש הי"ב ואין להוסיף על הטרפות כו' ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות כו' אין לך אלא מה שמנו חכמים כו'. ועיין בתשו' מיי' דשייכי לה' מאכלות אסורות גבי ניטל המרה דמכשיר ראבי"ה וכ' ואע"ג דניקבה המרה טרפה אין מדמין בטרפות זה לזה דגבי טחול נמי אם ניטל כשר ואם ניקב בסומכי' כו' ע"ש. הרי אפילו אינו לומד ניטל מניקב הגם דהשכל נותן דחמיר הוא טובא ואף דאנן לא קיי"ל הכי אלא דהיכא דניקב טרפה כ"ש ניטל כמ"ש התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן רפא"ט והרמב"ם ספ"ו מה"ש. התם שאני דהוא ק"ו רב ועצום ולא דמיון לבד. אבל בנד"ז דזהו רק דמיון י"ל דכ"ע מודו דאין מדמין בטרפות זה לזה. ולפ"ז לכאורה קשה אמהרי"ו ומהרי"ל שהוסיפו לאסור במלוחים ומרים. ולכן אפשר לומר דלא אסרו זה רק גבי תרתי בועי דסמיכי אשר שם אדרבה פשט לשון הגמרא משמע לאיסור בכל בועי. ולא נזכר כלל להתיר במים זכים וכ"ד רוב הפוסקים באמת לאיסור. אלא דהמתירים במ"ז סמכו על סברתם דמים זכים אינו לקותא או דלא נקרא בועי. ע"כ יש לנו לומר דאף לסברתם אין למעט מים זכים מכלל בועי. אלא כשהם צלולים ומתוקים ולא מרים ומלוחים. דכל שהם מלוחים או מרים ודאי הוה לקותא אע"פ שהם מים זכים. ואין בנו כח להוציאם מכלל בועי שבגמרא אף לסברת המתירים. דעליך הראיה דמים מלוחים או מרים עדיפי ממוגלא. (ועוד דהא גם במוגלא דצילא ולא עכירא ולא סריחא פסלי תב"ד א"כ מים מלוחים או מרים אף אם אין דינן כעכורים או סרוחים י"ל דעכ"פ לא עדיפי ממוגלא הנ"ל דג"כ עדיפא ממים סרוחים או עכורים לפ"ד הרי"ף ואפ"ה פסלי בה תב"ד). והכלל כיון שהאיסור נאמר בגמרא בפירוש בתב"ד ולא נז' שום חילוק כלל בין בועי לבועי. אלא שמסברא באנו להקל במים זכים. א"כ די להקל במ"ז מתוקים ממש ולא כשהם מים הרעים. ואין זה שום הוספה על הטרפות. כיון שלא נזכר ההיתר בגמ' במים זכים עד שנאמר דכיון שהם זכים לא איכפת לן מה שהם מלוחים או מרים. ורק מסברא באנו להתיר מים זכים משום שי"ל שאין זה לקותא ע"כ דוקא כשהם מים היפים. לאפוקי כשהן רעים ודאי הוה לקותא. ולטעם הפנ"י דלעיל י"ל דכה"ג לא נק' שלחופית אלא בועי דדוקא כשהם מים מתוקים רגילים להיות בכיס כו' כמובן מדברי הש"ך סי' ל"ז ס"ק ט"ו ושאר אחרונים. ואע"ג דהתוספות (דנ"ה ע"ב) כתבו דמים זכים ג"כ אתו מחמת לקותא וכ"כ עוד דף מ"ג ע"א ד"ה יפלח. וכ"כ בה"ג גבי כוליא וז"ל כוליאתא כי לקיא אי צילא היא שפיר דמי עכ"ל. ופי' בתויק"ו סי' מ"ד סק"א דמ"ש אי צילא היינו מים צלולים ואפ"ה כתב כולייתא כי לקיא הרי דקרי ליה לקותא. אפשר דהמתירים בתב"ד במ"ז לא ס"ל כהתוס'. ומ"ש בבה"ג אי צילא י"ל דמפרשים כמ"ש הפרי תואר סק"ו דקאי אמוגלא אבל מ"ז י"ל דאינו לקותא. וכ"כ בשמ"ח סי' ל"ז ס"ח דס"ל דאין זה לקותא כנז' לעיל אות ב'. וע' ש"ך סי' ל"ז סק"ג דלהמתירים אין בועה במ"ז נק' ריעותא להצטרף לתר"ל וכ"כ בלבושי שרד שם סק"ז. א"נ י"ל דגם המתירים לא פליגי על התוס' אלא דס"ל דהוי ריעותא כל דהוא. משא"כ כשהם מלוחים או מרים הוי לקותא ממש:

זקיצור. ברא"פ סי' ל"ו ס"ק צ"ח הקשה עמ"ש מהרי"ו ומהרי"ל לאסור מלוחים וכי להוסיף על הטרפות יש ומה שתירץ יש להשיב ממ"ש הרמב"ן לשטת הרי"ף דאין לדמות בטרפות מים עכורים או סרוחים למוגלא ומהחולקים על הרי"ף אין ראיה להפך. לכן י"ל דטעמם משום דא"א לומר דמ"ז לא נק' בכלל בועה ושאין זה לקותא כלל רק כשהם מתוקים משא"כ כשהם מלוחים או מרים נהי דנק' מים זכים מ"מ א"א להוציאן עכ"פ מכלל בועה שבגמרא:

חד
ועפ"ז יש מקום לומר דגבי מים זכים בכוליא לא הוה אסרי מהרי"ו ומהרי"ל כלל במים מלוחים או מרים. כיון דבכוליא נזכר ההיתר בגמרא בפירוש במים זכים. והטרפות בעכורים או סרוחים. א"כ כל שהם מים זכים וצלולים ולא עכורים ולא סרוחים. אף שאינן מתוקים אין לחדש ולהוסיף על הטרפות. דנהי כשהם מלוחים או מרים הוי לקותא בודאי מ"מ י"ל שזהו לקותא דכשרה. וכמ"ש התוס' (דמ"ג ע"א) ד"ה יפלח דאיכא לקותא דכשרה. ואף דגם בבועה בשפולי שאין לה שרש בש"ס עכ"ז פסלי במים מלוחי' ומרים וכן בבועה מעבר לעבר גם לפ"ד היש"ש פא"ט סי' ל"ז דהוא חומרא שאין לה שרש בש"ס ועכ"ז כתב לפסול במים זכים מלוחים. התם שאני דהמטריפין הרי הם מטריפים בבועי. וגם מים זכים לכאורה בועה היא. וחידוש הוא שחידשו המתירין בתב"ד במים זכים לומר דמ"ז אינו נק' בועה ומפני שאינה לקותא כנ"ל ע"כ אי אפשר להקל רק במים היפים ולא במים הרעים כמלוחים או מרים דבכה"ג א"א לומר דלא נק' בועה כלל וכנ"ל. אבל במ"ז דכוליא אף שהאיסור דלקותא בכוליא חמור טובא מבועה בשפולי ומבועה מעל"ע. עכ"ז מאחר שנז' ההיתר במים זכים. ולא נזכר איסור רק בעכורים או סרוחים שפיר י"ל דלאסור מלוחים או מרים הוי אין מוסיפין על הטרפות. ואין להעיר ממ"ש במשנה רפ"ג דתרומות התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום הרי דהושוו זה לזה מר לסרוח. דהא פי' רבינו שמשון שם מהירושלמי דקישות מרה היינו שדרך הקישות כך ועיין בתוספות פ"ט דב"ב (דקמ"ג ע"א). ולא הושוו לסרוח רק משום שאינה ראויה לאכילה כמוה ואין זה ענין לנדון זה ועיין בטוש"ע א"ח סי' ר"ב ס"ה ובפ"ק דחולין (דכ"ה ע"ב). ולכאורה נראה קצת דמדומי ראיה לזה ממהרי"ל עצמו. דאיתא במהרי"ל דע"ט ע"א. וז"ל ריאה הובא לפני מהר"י סג"ל שהיה בה בועה ניכר מעבר לעבר במקום הסמפונות וגם בועה בשיפולה בלא היקף בשר ובשתיהן היו מים זכים והורה הרב לשפוך מי הבועות בכלי ולטעום בהן אם מלוחים הם טרפה ואמר שקבלה בידו ממהרמ"ו סג"ל שאין לטבול אצבעות תוך מי הבועות וללחוך מאצבע משום דבשר האצבע ממררם אך ילחוך בלשונו מן המים לנסותם ולטועמם. וגם אמר דאין אנו בקיאין לשפוך המים במאני דקוניא כדי לראות אחר סורייקי הסמפונות אם נימוחו רק הכלל זהו לנו אם המים עכורים או סרוחים או מלוחים טרפה ואם לאו כשרה עכ"ל. כללא הוא גם אם הריאה מליאה בועות שלימות ועמדו אחת אחת לבד ולא קיימי בשפולי הריאה ולא קיימי מעבר לעבר אפילו בסומכי ובהן מוגלא או סרוחים או מלוחים מכל מקום כשרה וכן הסכמת הרא"ש. אכן באלפס פסק דבעינן דוקא מים זכים ולא עכורים או סרוחין עכ"ל. ויש לדקדק אמאי תחלה גבי כשר הזכיר או סרוחים או מלוחים וגבי פסק האלפס להחמיר דילג מלוחים ולא הזכיר רק עכורים או סרוחים. ולעיל מיניה גבי בועה בשפולי הזכיר עכורים או סרוחים או מלוחים. וכן עוד לעיל מיניה אם מלוחים הן טרפה כו'. ולמה גבי פסק האלפס דילג מלוחים. והגם דרב אלפס הזכיר רק עכורים או סרוחים מ"מ ה"ל למהרי"ל לומר דה"ה מלוחים כמו שהשוה אותם לעיל. והרי הלכה למעשה אתא לאשמעינן. ולפמש"ל אתי שפיר דבאמת מה שאסר במלוחים אינו משום דפוסק בפשיטות דדינן כעכורים או סרוחים שבגמרא. דבאמת אין זה פשיטא כלל להשוותן כנ"ל. ולא אסר במלוחים כ"א גבי בועה בשפולי או גבי בועה מעבר לעבר במקום הסמפונות. דשם הטרפות נזכר בלשון בועה סתם ולא נזכר כלל חוץ ממים זכים. אלא שאנו רוצים לומר כן מסברא ע"כ כל שהם מלוחים אין לנו שלא תהא בכלל בועה דעליך הראיה וכנ"ל. אבל גבי פסק רב אלפס בבועה יחידית דגם לשטת הרי"ף נז' ההיתר בפי' במים זכים והאיסור נז' רק בעכורים או סרוחים. י"ל דס"ל למהרי"ל ג"כ שאין לאסור במים מלוחים דהא אין לנו שתהא גרועה מסתם מוגלא דכשר להרי"ף ג"כ וכנ"ל. וא"כ לפ"ז י"ל דה"ה בכוליא לא פסילי מלוחים או מרים אף דמוגלא פסול בה מ"מ מאחר דנאמר דמלוחים או מרים ל"ד לעכורים או סרוחים ממילא אין לנו לפוסלם גם בכוליא. אמנם השמ"ח סי' ל"ו סי"ח ורס"י ל"ז פסק דלהרי"ף וסיעתו טרפה בועה במים מלוחים כמו בעכורים וסרוחים. ובפרי תבואה הוסיף גם מרים. ודבריהם הם חומרא גדולה ביותר מדאי. דמאחר דגבי בועה יחידית אין החומרא במים עכורים או סרוחים רק לדעת הרי"ף והרמב"ם לבד. והרי לדבריהם מוכרח לומר דאין למידין בטרפות זו כלל זו מזו אף שכמעט נראה שהם דבר אחד. כמו מוגלא ומים עכורים. דאע"ג לכאורה היינו הך וגם בכוליא שניהם טרפה. עכ"ז גבי ריאה מוגלא כשרה ומים עכורים טרפה. ולא עוד דאפילו מוגלא עכורה משמע דכשרה להרי"ף לפמ"ש במשבצות רס"י ל"ז ובלבושי שרד שם סק"ה דיש בזה מחלוקת הפוסקים לדעת הרי"ף א"כ להמכשירים מוגלא עכורה ומה בין זה למים עכורים הרי לכאורה גריעא טפי. כ"ש דאין ללמוד מים מלוחים או מרים ממים עכורים או סרוחים. ואפילו להרשב"א דס"ל דלהרי"ף מוגלא צילא היא בעינה מ"מ גם לפ"ז י"ל שאין ללמוד כלל מלוחים מעכורים. ומוגלא עכורה שאני די"ל דהיא היא ממש כמים עכורים וגרע מינה וכמש"ל. וכיון שכן מנטן להחמיר במים מלוחים או מרים. ומהרי"ו ומהרי"ל שהחמירו בזה אף את"ל הטעם דלא כמ"ש לעיל מ"מ עכ"פ י"ל דהיינו משום דס"ל כרוב הפוסקים דחולקים על הרי"ף גבי מים עכורים וסרוחים בריאה דלדבריהם אין הכרח לחלק בין מוגלא למים עכורים וכמ"ש הרז"ה ע"כ ס"ל דכמ"כ יש להשוות מלוחים או מרים לעכורים וסרוחים. אבל להרי"ף וסיעתו דעל כרחנו מוכרחים אנו לחלק ביניהם א"כ גם בין מלוחים לעכורים יש ויש לחלק. ואין להוסיף חומרא על חומרא. וביותר שבלא"ה רוב הפוסקים רובם ככולם חולקים על דעת הרי"ף וסיעתו. ע"כ אף במקום שנהגו להחמיר בבועה דמים עכורים או סרוחים. הואיל ונפיק מפומיה דהרי"ף והרמב"ם. י"ל הבו דלא להוסיף ע"ז ואין לאסור כלל במלוחים וכ"ש במרים. ועיין בפר"ח סי' ל"ז סק"ב ובפרי תואר שם ססק"א שבלא"ה חלקו על הרב"י שפסק כהרי"ף. א"כ במלוחים או מרים ודאי אין לחוש כלל:

טקיצור. ועפ"ז י"ל דגבי כוליא לא אסרי מהרי"ו ומהרי"ל כלל במלוחים או מרים כל שהם מים זכים צלולים ולא סריחי. וכ"מ קצת בספר מהרי"ל דע"ט א' דגבי אכן באלפס פסק דילג מלוחים ע"ש. אך בשמ"ח רס"י ל"ז לא משמע כן מדהחמיר בזה אפילו גבי בועה יחידית להרי"ף ובאמת שדבריו שם הם ודאי חומרא יתירה:

יה
אמנם גבי מים מלוחים או מרים בכוליא. אין לנו ראיה מכרחת להקל רק שביארנו שאין ללמוד להחמיר ממהרי"ו ומהרי"ל די"ל שלא אמרו להחמיר רק בתב"ד ומטעם דלעיל. אבל להכריח להקל אין לנו רק לפ"ד הרי"ף והרמב"ם אבל לפ"ד רוב הפוסקים החולקים עליהם דלדבריהם אין הכרח לחלק בין מוגלא למים עכורים או סרוחים. כמ"כ אין לנו הכרח לחלק בין מים מלוחים או מרים לעכורים או סרוחים. רק אעפ"כ גם לדבריהם אין ללמוד חומרא וכמשנ"ת למעלה אות גימל. אך יש ראי' להקל ממ"ש בהג"א פא"ט בשם בה"ג והובא ב"י סי' מ"ד שאם היה דם בכוליא כשרה דהא לא חשיב הכא דם בהדי עכורים וסרוחים עכ"ל. ובב"י לעיל מיניה סד"ה וכ' הרשב"א. ועוד מדהכשיר בהיה בה דם כו' משמע דמים זכים לאו דוקא אלא כל שאינם עכורים ממש כו'. א"כ לפ"ז הרשב"א שם דפסל מים שמראיהן רע אבל לא היו עבים ועכורים כו' י"ל דחולק ג"כ על דינו דהג"א בשם בה"ג. ועכ"ז בש"ע סי' מ"ד ס"ב משמע דפוסק כדעת הג"א גבי דם. אף שבמים דכרכומי הביא דעת הרשב"א ג"כ משמע דאינו חושש כלל גבי דם. כן הבינו הל"ח והש"ך והט"ז והת"ש. והטעם י"ל מאחר דגם גבי מים הנ"ל כ' הרשב"א עצמו שיש לדון ולהקל אלא שחשש להחמיר בשל תורה. ומשמע בש"ע וב"י שתופס עיקר דלא כהרשב"א כמ"ש בתויק"ו. א"כ גבי דם דהוא עכ"פ ענין ונדון אחר לא החמיר כלל למה שהתיר בהדיא בהג"א. ועיין תויק"ו סק"ד שכתב די"ל דגבי דם שהוא מין אחר שפיר י"ל כמ"ש בהג"א מדלא מני בהדי עכורים אבל מים שמראיתן כמראה כרכומי י"ל כמ"ש הרשב"א שזהו שקראו עכורים כו'. אך הנה מהרש"ל ביש"ש פא"ט סי' פ"ז נחלק על הג"א וז"ל דהא לא חשיב ליה בהדי עכורים וסרוחים ותימא נידוק לאידך גיסא לחומרא דוקא מ"ז הוא דמכשיר ולא דם. גם לא מסתבר כלל שיהא דם עדיף מעכורין כי מסתברא דאין לך לקותא גדול מזה אם מליאה דם או שהיתה בועה מבחוץ מליאה דם עכ"ל. ובסימנים כ' ואם יש דם בכוליא נראה שהוא אסור. והנה בד"מ כאן ובת"ח כלל פ"ט סי' ה' כתב טעם אחר בשם או"ה כלל נ"ג להקל בדם משום דכוליא כולה דם. ועפ"ז כ' הט"ז סק"ט לתרץ קושיית רש"ל למה לא חשיב בהדי מים זכים דכ"ש הוא דכשר בדם. וגם הב"ח סס"י זה חלק על מהרש"ל אבל התב"ש סק"ז כתב שהטעם דאו"ה אינו מספיק אלא דוקא כשהדם הוא באודם הכוליא לבד. אבל כי נהפך הלובן לדם ודאי ה"ל לקותא לפ"ד האו"ה. וא"כ דעת הרב"י בש"ע להכשיר אינו כלל מטעם דהאו"ה אלא ס"ל כמ"ש בהג"א מדלא מני ליה בהדי עכורים כו'. וגם הת"ש כ' דטעם האו"ה קליש טובא כו'. וכן מבואר בכו"פ סק"ז. אלא שעכ"ז דעת הת"ש להחמיר בנהפך מהלובן לדם מטעם הנ"ל וגם הכו"פ כ' להחמיר בדם ממש משום דהוי לקותא כמו בכבד ועיין מ"י כלל פ"ט ס"ק ט"ו שכ' שאין ללמוד מכבד. והפרי תואר משמע שאינו חולק על הש"ע. והנה לפ"ד הג"א והרב"י בש"ע ודאי יש להקל בנ"ד ג"כ דהיינו במים מלוחים בכוליא משום דלא מנאו בהדי עכורים כו' דהא א"א לומר ע"ז שזהו עכורים. דדוקא במראה כרכומי כ"כ הרשב"א משום דנראה שמיחוי בשר הכוליא הוא שנתערב בהם וזהו שקראו עכורים כו'. משא"כ במים שמראיהן כשאר המים צלולים אע"פ שהן מלוחים לא שייך לומר כן. ומאחר דאינן עכורים כלל א"כ אין לאסור רק מצד הסברא דהוי לקותא כעכורים ע"ז ודאי י"ל דלא גריעי מדם דג"כ י"ל שאין לך לקותא גדולה מזו כמ"ש רש"ל והכו"פ א"ו צ"ל דס"ל להג"א והש"ע דלא אזלינן כלל בתר סברא לדמות בטרפות זו לזו אף שהם ממין אחד. ולפ"ז ה"ה בנדון דמים מלוחים. אבל להרש"ל יש לאסור גם כאן. הגם שיש לחלק להקל טפי במים מלוחים מבדם. דמ"ש מהרש"ל נידוק לאידך גיסא דוקא מ"ז כו' י"ל דלא שייך לומר כן רק בדם משא"כ במים מלוחים הרי באמת מ"ז וצלולים הן. וגם מ"ש לא מסתבר שיהא דם עדיף מעכורין. אפשר דלא פשיטא לומר כ"כ על מים מלוחים. כי הדם י"ל דהוי ג"כ עכור באמת בערך המים הצלולים. דאף את"ל דדם הוה כמוגלא צילא. מ"מ אין זה בערך צלילות המים ועמ"ש מזה לקמן בס"ד. אלא דבאנו להכשירו מצד היותו דם ולא מים. שלכך נאמר שאע"פ שבערך המים אינו צלול כיון שבערך מהות הדם הוא צלול אינו פוסל. ועז"א דלא מסתבר שיהא דם עדיף ממים. וזהו כעין הפירכא דפריך הרז"ה או הרא"ש על הרי"ף במה שחלק גבי ריאה בין מוגלא למים עכורים. משא"כ במים מלוחים כשהם צלולים ממש י"ל דלא פשיטא כ"כ להחמיר גם למהרש"ל. בפרט שע"ז ודאי יגדל הראיה אמאי לא מני ליה בהדי עכורים או סרוחים. אמנם הטעם שכתב עוד דאין לך לקותא גדול מזה י"ל דשייך כמ"כ במים מלוחים וכמש"ל בשם יש"ש סי' ל"ז שהם מבלים את הסמפונות. וא"כ לדברי רש"ל וסיעתו יש לאסור. וצ"ע שהרש"ל מחמיר בדם בבועה מבחוץ דא"כ חמירא אצלו מלקותא כ"א כמו מוגלא ומים עכורים כו' ועת"ש סק"ז וגם כו' לקותא כו'. ולכאורה יש קצת ראי' למהרש"ל ממ"ש בסה"ת סי' כ' מליא מוגלא טרפה או לקוי אחר עכ"ל ולא פי' דלקותא היינו נתמסמס דוקא כמ"ש הרשב"א ושא"פ. מזה מוכח דס"ל דכל לקותא טרפה וכ"ד הראב"ד בתמים דעים סי' י"ג כדלקמן א"כ לכאורה ה"ה בדם או מים מלוחים אבל התוס' (דמ"ג ע"א ודנ"ה ע"ב) דס"ל דאיכא לקותא דכשרה א"כ אין ראיה דדם הוי לקותא דטרפה וה"ה מים מלוחים. ועוד דהנה הרשב"א בתה"א ד"נ ע"ב משמע דמפרש דלקותא דפסול גבי כוליא היינו דוקא לקותא דפוסל ג"כ גבי ריאה מדאמרינן בגמ' שם פסול בזה ובזה לקותא ולכן השיג על רש"י דפי' דלקותא היינו מוגלא דהא מליא מוגלא כשר בריאה והעלה דלקותא היינו בשר שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי דזה אפילו בריאה פסולה. וכ"כ בחידושיו דף נ"ה בד"ה לקתה בכוליא אחת טרפה. וכ"כ הר"ן שם. (וצ"ע דהא מ"מ לאו מחד טעמא פסולים דלקותא דריאה פוסל משום דה"ל כנקובה ולקותא דכוליא משום לקותא ולא משום נקובה כמ"ש רש"י דמ"ג ע"א ד"ה לקותא. ואפשר זהו לעולא שם דמכשיר בלקותא דרכיש וס"ל דשמונה טרפות נאמרו לו למשה בסיני דלפ"ז צ"ל דכל לקותא דריאה משום נקובה הוא. אבל לרכיש דס"ל דלקותא הוא טרפות בפ"ע בכוליא י"ל דכמ"כ בריאה הוא טרפות בפ"ע וע' מזה לקמן) והרא"ש פא"ט סי' מ"ה כ' דלפרש"י אין לקותא פוסל בכוליא אלא מוגלא. ולגירסת הרי"ף לקותא היינו נתמסמס וגם בריאה פסול וכנ"ל בשם הרשב"א והר"ן. וכ"ד הרמב"ם ספ"ח מה"ש שכתב וכן אם לקתה הכוליא והוא שיעשה בשרה כבשר המת כו'. ולפ"ז אין לפסול דם בכוליא מחמת לקותא שהרי אין לקותא זו פוסלת בריאה עב"י סי' מ"א ד"ה כתב הרוקח ובט"ז שם ס"ק ב'. וגם מים מלוחים אין לפסול בכוליא מחמת לקותא שהרי לקותא זו ג"כ כשרה בריאה לדידן דלא קיי"ל כהרי"ף אפילו מים עכורים או סרוחים לאו לקותא הוא בריאה. וכ"ש מים מלוחים דלהרי"ף ג"כ י"ל דלאו לקותא הוא כנ"ל אות ג'. ואין לפוסלם אא"כ נאמר דדמי למים עכורים או סרוחים וע"ז יש להשיב גבי מים מלוחים עכ"פ מדלא חשיב להו בהדי עכורים או סרוחים י"ל דהן בכלל מים זכים וכנ"ל. נמצא דגם למהרש"ל וסיעתו המחמירים גבי דם בכוליא י"ל להקל במים מלוחים או מרים. דהתם אין עיקר טעמו משום לקותא כ"א דס"ל להחמיר בו כמו במים עכורים מדלא מנאו בהדי מ"ז. משא"כ הכא דהן מ"ז באמת י"ל דיודה דאין להחמיר מצד לקותא כיון שאין זו לקותא הפוסלת בריאה:

יאקיצור. אך גבי מ"ז דכוליא צ"ע להחולקים על הרי"ף דלעיל אות ג'. אך לפ"ד הרב"י בש"ע סי' מ"ד דדם בכוליא כשר ולא מטעמו דהאו"ה כמ"ש בת"ש שם סק"ז כ"א מדלא מני בהדי עכורים כו' י"ל דכמ"כ במים מלוחים יש להקל מה"ט. וגם לרש"ל שחלק שם גבי דם יש לחלק ולהקל טפי במים מלוחים. אף דלהטעם שכתב גבי דם דאין לך לקותא גדול מזה י"ל דכמ"כ גבי מים מלוחים מ"מ טעם זה אינו כעיקר משום דהרשב"א והרא"ש והר"ן כתבו דלקותא דפוסל גבי כוליא היינו דוקא לקותא דפוסל גבי ריאה וכ"מ בגמרא ובהרמב"ם ספ"ח. והרי מים מלוחים אינו פוסל בריאה לכ"ע וכמ"כ דם עיין ט"ז סי' מ"א סק"ב. ושאר טעמים שכ' רש"ל גבי דם י"ל דלא שייך במים מלוחים:

יבו
ולכאורה יש ראיה לנגדינו ממ"ש בעל העיטור דלובן בכוליא לקותא היא וכל שינוי מראה פוסל בה כו' אלמא דס"ל דכל מה שנק' לקותא פסול (בריאה) [בכוליא]. א"כ י"ל כמ"כ דם ומים מלוחים. ולכאורה הרשב"א והר"ן והרמב"ם והרא"ש שפירשו דלקותא היינו דוקא נתמסמס פליגי על בעל העיטור דאם איתא דס"ל דין זה לא הל"ל דלקותא היינו כגון בשר שהרופא גורדו. דזהו לקותא עצומה דאמרינן בגמרא דרואין אותו כאלו אינו. טפי הל"ל שינוי מראה דהוי רבותא טפי. וגם רש"ל כ' סס"י פ"ז קשה עלי המעשה מנין להוסיף בטרפות כי לקותא משמע מוגלא כפרש"י או מסמסה כפי' הרי"ף אבל מנין לפסול שינוי מראה שיהי' בכלל לקותא וכן כל שאר המחברים לא הזכירו. ומ"מ לא באתי ג"כ להכשירו מאחר שאין לי ראיה לסתור דבריו עכ"ל. והובא בתויק"ו סק"ז וקלסיה וז"ל ומה מאד ראוים הדברים למי שאמרן וגם בעיני יפלא מדוע לא הוזכר טרפות זה בש"ס וגם הראשונים לא הביאו כו'. וסיים שמ"מ י"ל דכיון דקתני לקתה דטרפה ובריאה אמרינן דשינוי מראה הוה לקותא א"כ ה"ה בכוליא דלקתה טרפה גם שינוי מראה טרפה עכ"ל. וכ"כ הב"ח דזהו טעמו דהעיטור מדאמרינן פסול בזה ובזה לקותא ובריאה פסול שינוי מראה הוא מטעם דהוי לקותא כדאיתא בפא"ט להדיא (גבי כדיותא כו' וה"ה בשאר שינוי מראה ע"ש ברש"י וגמ' דמ"ז ע"ב) ה"נ בכוליא פסול שינוי מראה דהוי לקותא עכ"ל. ולפ"ז י"ל דאינו כ"כ נגד הרשב"א והר"ן דהם הסכימו ג"כ דלקותא היינו מה שפוסל בריאה כנ"ל. ומ"מ באמת לא משמע מדבריהם שיהיה שינוי מראה פסול בכוליא. והטעם י"ל משום דלקותא דשינוי מראה שבריאה אינו אלא משום שסופה לינקב כדפרש"י (דמ"ז ע"ב ודמ"ג ע"א) וכ"כ הרמב"ם פ"ז הט"ו ט"ז. ובכוליא ניקב ונחתך כשר. ואפילו ניטלה כשר. וא"כ אין לנו להטריף לקותא זו שאינה אלא משום שסופה לינקב יותר מהנקב עצמו. אלא לקותא דכוליא היינו נתמסמס הבשר דגרוע הרבה מנקב כמ"ש בגמ' (דנ"ג סע"ב) כאילו אינו. ויש לומר דגם בריאה אין טרפות זו משום נקובה כדחשיב לה הרמב"ם תחת סוג נקובה דאיהו לשטתיה אזיל דאע"ג דס"ל לקותא דרכיש עכ"ז כתב רפ"ה מה"ש ה"ב ושמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני וע' לח"מ שם מה שהקשה ע"ז דהא עולא דס"ל כן ממעט מה"ט לקותא דרכיש. ותירץ דלרכיש לקותא דכוליא הוה בכלל נטולה. ודוחק הוא דהא ניטלו הכליות כשרה וע' מזה בפר"ח סי' כ"ט סק"ה. ועוד דכוליא שיש בה מוגלא אין שייך לחושבה בנטולה. ובאמת מהרשב"א בתה"א נראה דלרכיש דקיי"ל כוותיה לקותא הוא טרפות בפ"ע שהרי כתב (דף ל' ע"ד) ואמר עולא שמונה מיני טרפות כו' למעוטי דרכיש כו' ואע"ג דלית ליה לעולא דרכיש הלכה הוא. ואחר שהשלים כל השמונה מיני טרפות דאמר עולא. כתב דף נ' ע"ב לקותא טרפה כיצד שני מינין נזכרו בלקותא כוליא שלקתה וכן הריאה שלקתה ולא אלו בלבד אלא כל אבר שנקובתו או נטילתו או חסרונו פסול לקותא פסול בו שהלקות כמו שניטל וחמור מניטל שאלו כוליא שניטלה או נחתכה כשרה ולקותא פסולה עכ"ל. משמע דלקותא הוא טרפות בפ"ע דה"ל כניטל וחמור מניטל. א"כ לפ"ז גם נתמסמסה הריאה אין למונאה תחת סוג נקובה כ"א תחת סוג לקותא וכ"מ מפרש"י דנ"ג סע"ב שפי' גבי כאילו אינו והויא לה ריאה שחסרה. ור"ל דחמיר מנקובה דאפילו לר' שמעון טרפה. וגם מה שדימה זה לחסרה לבד ולא כ' כמ"ש הרשב"א שהלקות ג"כ חמור מניטל זהו לפי שרוצה להעמיד זה גם לעולא דלית ליה לקותא דרכיש דלדידי' עכצ"ל דאינו חמור מניטל ומ"מ ה"ל כמו חסרה או ניטל. אבל למאי דקיי"ל כרכיש ה"ל כחסרה הריאה וחמור מחסרה. וכיון שכן י"ל דדוקא לקותא זו פוסל בכוליא דהיא היא שיש לה חומר מניטל. משא"כ שינוי מראה דקיל טובא מניטל דאינה רק משום שסופה לינקב. ותדע מדכתב ולא אלו בלבד אלא כל אבר כו' והיינו כמ"ש בש"ע סי' מ"ג דגם בטחול פוסל לקותא זו בסומכיה ושינוי מראה מבואר שם דהוא כשר בטחול. ולכאורה גם הרמב"ם לא ס"ל כהעיטור שהרי גם ריאה מנה במנין השבעים טרפות נתמסמס באות ל"ו ומנה ג"כ נשתנו מראיה בפ"ע אות ל"ז אע"ג דשניהן הן משום לקותא ע"ש פ"ז הט"ו וספ"ח. וגבי כוליא לא מנה כלל נשתנו מראיה רק לקותא לבד אות נ"ד דסתמא היינו נתמסמס כמ"ש בהדיא ספ"ח מכלל דס"ל להכשיר במראות בכוליא משום דאין זה סתם לקותא שבגמרא. מיהו יש לדחות דמש"ה שינה לשונו דגבי ריאה הזכיר בע' טרפות נתמסמס ובכוליא הזכיר שם לקתה והיינו לכלול שאר לקותא כמו שינוי מראה. מיהו זה אינו דטעם שינוי הלשון י"ל כפשוטו משום דדרכו לתפוס בכל מקום לשון הגמרא. ובגמ' גבי ריאה נזכר בפי' נתמסמס ובכוליא לא הוזכר כן בפי' כ"א לקתה בכוליא אף דאנן מפרשינן שזהו נתמסמס כמ"ש ספ"ח מ"מ תפס לו לשון הגמרא. וכ"מ ממ"ש הר"ן רפא"ט וכל ששנינו בו ניטל כשר כ"ש ניקב ונפסק ושאר לקיות חוץ מן הטחול והכוליא כו' דאלו ניטלו כשרה ובגמ' אמרינן דלקתה בכוליא א' אי מטיא לקותא למקום חריץ טרפה עכ"ל. וכיון דחידוש הוא דמדינא דכיון דניטל כשרה כ"ש לקותא א"כ אין לך בו רק מה שפירשו וכיון דפי' הפוסקים דהיינו לקותא דנתמסמס אין לך להוסיף ע"ז לקותא דשינוי מראה כי י"ל דלקותא דשינוי מראה לא חמור מניקב עכ"פ. ומ"מ גם לפ"ד העיטור שהסכימו לו האחרונים למעשה י"ל בודאי דדוקא לקותא הפוסל בריאה פסול בכוליא ושינוי מראה הוא דפסול בריאה משא"כ מים מלוחים הרי הוא כשר בריאה. והראב"ד כ' בתמים דעים סי' י"ג ולקותא דכוליא היינו בחזותא שהשחירו פניהם כדיותא או שנתמסמס הבשר וכן כל דבר שנראה לקותא מדלא מפרש בה מידי עכ"ל. אפשר ג"כ דאינו אוסר רק במה דהוי לקותא גם בריאה וממש"ש שהשחירו כו'. היינו משום דאמרינן (דמ"ז ע"ב) שחור אדום הוא אלא שלקה ואפשר דבשאר שינוי מראה לא יסבור כהעיטור. וע"ש סס"י. ומ"מ למעשה הייתי מפקפק להקל במים מלוחים ומרים בכוליא נגד דעת השמ"ח סי' ל"ז. עד שראיתי תשו' דודי הרב הגדול מהרי"ל ז"ל שכ' להקל בזה למעשה מטעם אחר לפי שמים אלו מתהוים מחמת מאכל ומשקה שיורדים לשם ומתמצים לכיס השתן ומים כאלו ידוע שהם מלוחים ואינם דומים למים עכורים שנעשו מחמת מכה בכוליא עצמה עכ"ל. וכן ראיתי שהשיב עוד חכם אחד דבכוליא לא סגי דלא להוי מלוחים שמהם מיצוי השתן כו' והכשיר במלוחים או מרים. וגם בכל האחרונים בש"ע סי' מ"ד ובת"ש לא נזכר תנאי זה דשיהיו מתוקים:

יגקיצור. ולכאורה הרשב"א וסיעתו הנ"ל פליגי ג"כ על העיטור בענין שינוי מראה בכוליא וע' רש"ל פא"ט סס"י פ"ז ותויק"ו סק"ז. וטעמם דלקותא דנתמסמס שאני דחמורה גם מחסר וניטל וזהו לקותא דפוסל גבי כוליא ואפילו בטחול פוסל כן הגם דשינוי מראה כשר בו כמ"ש בש"ע סי' מ"ג. ומ"מ גם להעיטור י"ל דדוקא שינוי מראה דהוא לקותא הפוסל בריאה פוסל בכוליא כמ"ש הב"ח. משא"כ מים מלוחים יש להכשיר. וגם דודי הרב ז"ל הכשיר במים מלוחים או מרים בכוליא מטעמא אחרינא: