Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Yoreh Deah·Siman 104שו״ת צמח צדק·יורה דעה·סימן קד

אסימן קד
מכתבו הגיעני יום ב' כ"ח תמוז העבר. בנידון השאלה באשה שמוצאה כתמים בבדיקה שאחר תשמיש באופן שלא הוחזקה עדיין לרואה מחמת תשמיש כי לא ראתה ג"פ רצופים וגם אינה מרגשת מאין בא הדם. ולבעלה יש ג"כ מיחוש המערידען ומחמת זה הוא מוצא תמיד כתמים על חלוקו סמוך לאמתו דומים לכתמים ממש. ובמקום אחר אינו מוצא כתמים כלל. אך לא ראה בפירוש שיהי' דם שותת מאמתו. והאשה הנ"ל יש לה וסת קבוע. וצידד מעלתו להתירה לבעלה אף בלא ספירת ז"נ וטבילה. מצד שתי טענות. הא' עפ"י דעת הגש"ד והא"ש שהביא כבוד אאזמו"ר נ"ע בשולחנו הט' סי' קפ"ז סקי"ג באשה שרמ"ת ג"פ רצופים ואח"כ עברה ושמשה ולא ראתה או שבדקה בשפופרת ולא מצאה כלום. דמותרת לבעלה אף אם תראה אח"כ מ"ת כמה פעמים בלי ספירת ז"נ וטבילה דהוברר הדבר שהדם שראתה מ"ת הוא מהצדדים כו'. ודעת מע"ל דה"ה בנ"ד. הב' עפ"י דעת רמ"א באשה שיש לה מכה באותו מקום אף שא"י אם מוציאה דם להתיר אם יש לה וסת ורואה שלא בשעת וסתה. ודימה מע"ל נ"ד שאפשר לתלות בבעלה עכ"פ למכה שא"י אם מוציאה דם ונשען עמ"ש בש"ע סי' ק"צ ס"ך. זהו תורף דברי מע"ל בקיצור. וביקש ממני לחוות לו דעתי באריכות. והנני לבקשתו להשיב על סדר דבריו:

בא
והנה לכאורה יש ראיה לדברי מעלתו ממ"ש מהרי"ו בחידושי דינים שלו סי' נ"ב וז"ל אשה שראתה דם מחמת תשמיש בדילוגין אם מותרת לבעלה והשבתי לו דמותרת דאל"כ מה מועיל בדיקת שפופרת עכ"ל. הנה השוה רואה מ"ת בדילוגין שאינה מוחזקת לרמ"ת. לדין מוחזקת לרמ"ת ובדקה בשפופרת ולא מצאה כלום. והיינו ממש כדעת מעלתו שהשוה נ"ד דנדון של הגש"ד והא"ש אבל באמת א"א לומר כן לדעת הגש"ד והא"ש דא"כ יהי' לנגדינו תשו' הרשב"א שבב"י סס"י קפ"ו שכ' דהני ג"פ שראתה בהם מ"ת דאמרינן דתצא בלא כתובה דוקא כשראתה בג"פ רצופים כשור המועד וכחזקת קרקעות אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זו חזקה כלל וסת הוא דלית לה עכ"ל. ומדאצטריך לאשמעינן דאם אינן רצופין אינה יוצאה בלי כתובה ומשום שלא הוחזקה עדיין. ממילא מובן דהדם עכ"פ טמא וצריכה ז"נ דאל"כ למה ליה למימר אין זו חזקה כו' הל"ל עדיפא מיניה דא"צ ז"נ כלל. וא"כ אין שייך בכאן טענת מום כלל. וכ"מ להדיא מלשון וסת הוא דלית לה. ופי' רבינו ז"ל סי' קפ"ז סק"ח דהיינו שפורסת נדה בלא עת. וא"כ משמע דס"ל דהוא דם נדה ולא תלינן שהוא מהצדדים וכ"מ ג"כ מהרמב"ם פכ"ה מהל' אישות וטוש"ע אה"ע סי' קי"ז דבלא רצופים אינה מוחזקת ואינו מום גמור כ"כ מכלל דהדם הוא נדות עכ"פ וצריכה ז"נ. ודוחק לומר דבאמת אלו הפוסקים פליגי אהגש"ד והא"ש וס"ל דבדיקת שפופרת שלא מצאה כלום נמי לא מהני לטהר הדם שהיא רמ"ת אח"כ. דמסתמא אי איתא דמוכרח לומר כן לפוסקים אלו לא הוי הגש"ד והא"ש פליגי עלייהו שהרי בהגש"ד שם הביא דעת הרשב"א ונשען עליו. וגם הא"ש הוא אחרון ואיך ימלא לבו לחלוק על הרשב"א בלי ראי' מוכרחת. ויותר יהיה קשה על הרב"י דס"ל כהא"ש לפמ"ש כאאזמו"ר נ"ע בקו"א רס"י קפ"ז וא"כ למה הוצרך לדברי הרשב"א בסס"י קפ"ו להוכיח דבאינן רצופים אינה יוצאה בלי כתובה ת"ל מתלמוד ערוך דאפי' הדם טהור דהיינו מדמהני בדיקת שפופרת כמ"ש מהרי"ו. אלא ודאי האמת יורה דרכו דאף לדעת הגש"ד והא"ש ברואה בדילוגין צריכה ז"נ עכ"פ. ולא אמרו דמהני עברה ושמשה ולא ראתה שלא להצריכה ז"נ בראתה מ"ת אח"כ. אלא בהוחזקה תחלה להיות רמ"ת דהיינו כשראתה ג"פ רצופים וקלקלתה זוהי תקנתה לשטתם. דכיון שהוחזקה זו שהתשמיש גורם לה שיבא הדם א"כ כשאח"כ עברה ושמשה ולא ראתה או שבדקה בשפופרת שהוא כמו תשמיש ולא מצאה כלום הרי אנו רואים בה שינוי ששינתה חזקתה. ואנו צריכים לחקור מה טיבו של שינוי זה ואזי אנו תולים שבודאי הדם שהי' תחלה בתשמישי' הראשונים הי' מהצדדים וע"כ לא ראתה עכשיו משום די"ל שעכשיו לא בעל בכח כ"כ. דאילו היה אז דם המקור מדוע לא ראתה עכשיו ג"כ דלגבי דם המקור לא שייך כ"כ לומר טעם זה שהרי בשום פעם אין האבר דוחק במקור כלל שאינו מגיע אליו כלל רק בגמר ביאה נכנס סמוך למקור כמבואר ברמב"ם רפ"ה מהא"ב ובמ"ב סי' מ"ט. זהו טעמן של הגש"ד והא"ש כמו שביאר אאזמו"ר נ"ע. ולזה כוון ג"כ הרב המקובל מוהר"ר חיים צנזר ז"ל בתשו' נ"ב מהד"ק סי' מ"ה. (מיהו עדיין קשה לזה מה שהקשו על הב"ח בתשו' גאוני בתראי סי' ל"ד דא"כ דבדם המקור לא שייך לאפלוגי בין אצבעות וכחות א"כ מהו שאמרו בגמ' לפי שאין כל האצבעות והכחות שוות ע"ש. וי"ל דרבינו ז"ל תירץ זה בצחות לשונו במ"ש טפי איכא למיתלי בצדדין כו') וכיון שכן ממילא מובן דה"ט לא שייך כלל באשה שלא הוחזקה עדיין להיות רמ"ת מחמת שלא ראתה ג"פ רצופים לומר שהתשמיש שלא ראתה בו יוכיח על התשמיש שראתה שהוא מהצדדים דאלו היה מהמקור מדוע לא ראתה עכשיו ג"כ כו'. דהא ודאי ליתא דכיון שלא הוחזקה עדיין לרמ"ת א"כ אנו אומרים שגם בהתשמיש שראתה בו אפשר לאו מחמת התשמיש ראתה אלא כמ"ש הרשב"א דוסת הוא דלית לה ר"ל שנתקלקל וסתה ופורסת נדה בלא עת. וא"כ האיך נימא מדלא ראתה אח"כ כו'. דהא באמת אפשר שגם בהתשמיש שראתה לא היה כלל מסבת התשמיש אלא שאירע כך אז. וא"כ ממילא צריכה ז"נ עכ"פ כיון דאין כאן ראיה מזה שהדם היה מהצדדים:

גב
אך מ"מ יש להקשות. דהניחא לסברת הרשב"א הנ"ל דברואה מ"ת כל שאינן ג"פ רצופים י"ל וסת הוא דלית לה כו' אבל יש סתירה לזה ממ"ש התוס' דנ"ט ע"ב סד"ה דלמא. מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח"כ א"כ הדם לא ממילא אתיא אלא ע"י מי רגלים כו' ועפ"ז כתב אאזמו"ר נ"ע בקו"א רס"י קפ"ז דברמ"ת אפי' פעם אחד נמי י"ל כן מדלא חזאי קודם התשמיש או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתיא אלא ע"י התשמיש. וצ"ל דהרשב"א לא ס"ל סברא זו של התוס' דהא גם רש"י התם לא ס"ל כן דהא התוס' שם הכריחו סברתם משום דא"כ בשעה שמזנקת נמי לפרוך שמא בא כדרכו כו' והיינו לס"ד דהתוס'. אבל לפמ"ש אח"כ ושמא בשעת זינוק א"א לדם לבא כדרכו כו' אין אנו צריכים לומר דאמרינן מדלא חזאי קודם כו' אלא דלא ס"ל האי סברא כלל אלא אדרבה חיישינן דלמא בתר דתמו מיא אתא דם אם לא היכא דמוכחא מילתא כגון ביושבת על שפת הספל כו' ונמצא דם בתוך הספל כו'. והנה הר"ן בתשו' סי' מ"ט תפס במושלם סברא זו האחרונה של התוס' וכ' דקים להו לרבנן שאין דרך דם המקור לצאת עם מ"ר וכ"כ הרשב"ץ רפ"ט ולכן אין תימא אם הרשב"א יסבור ג"כ כן בפרט שדרכם להמשך תמיד אחר שטת הרשב"א וכ"מ קצת בתה"א דקפ"א סע"א דמשמע דמפרש הך פירכא דדלמא בתר דתמו מיא כפשוטו ומש"ה נמי כתב גבי רמ"ת שי"ל וסת הוא דלית לה ור"ל דלאו התשמיש גרם לזה משום דליכא למימר כלל הך סברא מדלא חזאי כו'. מיהו עדיין קשה דהניחא לדברי ר' מאיר רפ"ט אבל לדברי ר' יוסי שם הרי כתב הרשב"א בתה"א דלא חיישינן כלל לדלמא בתר דתמו מיא אתא דם וצ"ל דהטעם כמ"ש התוס' מדלא חזאי קודם כו'. וכיון שר' יוסי שהלכה כדבריו ס"ל סברא זו א"כ הדרא קושי' לדוכתיה דגבי רמ"ת נמי י"ל כן ואיך כ' הרשב"א וסת הוא דל"ל. וי"ל דכיון דעכ"פ ק"ל שאין דרך דם המקור לצאת עם מ"ר. א"כ סברא זו דמדלא חזאי קודם כו' אין אנו צריכים להשתמש בה כמ"ש התוס' דודאי המ"ר הי' סבה ליציאת הדם מה"ט דמדלא חזאי כו' לחוד. אלא דמה"ט אמרינן שמסתמא יצא הדם עם המ"ר יחד ולא אח"כ בתר דתמו מיא. ע"ד כאן נמצא כאן הי'. אבל מ"מ מה"ט לחוד לא היינו מכריעים כלל לומר שהמ"ר היו סבה ליציאת הדם והיינו חוששי' שמא יצא דם ממקורה כדרכו משום דוסת הוא דלית לה כעין מ"ש הרשב"א ברמ"ת. אלא דזה א"א לומר כאן משום שאין דרך דם המקור לצאת עם מ"ר. משא"כ גבי רמ"ת דלא שייך לומר הכי אדרבה דרך הדם לבא ע"י הרגל תשמיש. א"כ י"ל דלעולם לא בא הדם מ"ת כלל. וכן לפ"ד מהר"מ בהגמי"י הובא ב"י סי' קצ"א דר' יוסי לא פליג כלל על ר"מ ביושבת א"כ לדידי' ודאי לא אמרינן כלל הך סברא מדלא חזאי כו'. ובהא אתי שפיר המשנה בפרק כה"י די"ד א' נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן כו' והקשו ע"ז הא ברמ"ת הוי ספק שקול שמא מהצדדים בא הדם כמ"ש בב"י סי' קפ"ז בשם סה"ת וסמ"ג וא"כ אמאי חייבים חטאת. (וע' מה שתירץ בזה אאזמו"ר נ"ע. והוצרך בזה לשטת התוס' דאמרינן מדלא חזאי כו') ומצאתי בספר הפלאה באה"ע רס"י קי"ז שתירץ משום דמשנתנו מיירי כשלא הוחזקה עדיין להיות רמ"ת ג"פ רצופים. וא"כ לא תלינן דבא מ"ת כלל דלא שכיח ומש"ה חייב חטאת דרוב דמים מן המקור. וא"ש לפמ"ש הרשב"א וסת הוא דלית לה כו' והיינו משום דלא ס"ל הך סברא מדלא חזאי כו'. ונמצא עלה בידינו בעז"ה דסברת התוס' רפ"ט הוא במחלוקת שנוי' דלפ"ד התוס' אפי' ברמ"ת פעם אחת אמרינן שבודאי התשמיש הי' סבה ליציאת הדם מדלא חזאי קודם כו'. משא"כ לפ"ד רש"י והרשב"א ולפ"ד מהר"מ בהגמי"י לא אמרינן הכי:

דג
ועפ"י יש לגמגם לכאורה בנ"ד לשטת התוס' דנימא דהתשמיש שלא ראתה בו דם יהי' הוכחה ובירור שהדם שרמ"ת הוא מהצדדים דאל"כ מדוע לא ראתה עכשיו כו' כדלעיל סי' א' לפ"ד הגש"ד והא"ש. אבל באמת הוא בורכא. דסברת הגש"ד והא"ש לא שייך אלא כשרמ"ת ג"פ רצופים דהוחזקה זו להיות רואה כל פעם שתשמש דג"פ רצופים הוי חזקה גמורה. ומש"ה כשלא ראתה אח"כ פעם א' יש מקום להתבונן מדוע לא ראתה עכשיו ונוכיח מזה אלמפרע ואלהבא שהדם הי' מהצדדים כו'. משא"כ כשלא הוחזקה עדיין דהיינו שלא ראתה ג"פ רצופים אין ראי' ממה שלא ראתה שהדם שראתה הי' מהצדדים דלעולם אימא שהי' מהמקור ולא שייך לומר א"כ מדוע לא ראתה עכשיו ג"כ כמו שראתה אז משום די"ל שהפעם ההוא מקרה הי' שאירע לה לראות מ"ת ועכשיו לא אירע לה המקרה הזה. כיון שעדיין לא הוחזקה שתראה בכל פעם. והרי אפי' ברמ"ת ג"פ רצופים הקשה אאזמו"ר נ"ע האיך נסמוך ע"ז לומר מדלא ראתה אח"כ איגלאי מילתא כו' לענין שלא תצטרך ז"נ שהוא איסור דאורייתא והרי וסתות דרבנן ומדאורייתא לא חיישי' כלל שמא תראה כו'. וע"ש מה שתירץ ע"ז להעמיד דעת הגש"ד והא"ש אבל מ"מ נקוט מיהו בידך דבלא ראתה ג"פ רצופים ולא הוחזקה מדרבנן ג"כ שתראה מ"ת לית מאן דסבר שנאמר מדלא ראתה אח"כ איגלאי מילתא שהדם הי' מהצדדים. שהרי עדיין לא הוחזקה שתראה עד שתאמר מדלא ראתה כו'. וזה פשוט מאד באין ספק כלל. ובתשו' מהר"מ בת' הרשב"א סי' תתל"ח תתל"ט משמע נמי להדיא דברמ"ת בדילוגין צריכה ז"נ עכ"פ. וישוב דברי מהרי"ו נלע"ד משום דמהרי"ו לא ס"ל כלל הך סברא של הגש"ד והא"ש אפילו ברמ"ת ג"פ רצופים ועברה ושמשה אח"כ או שבדקה בשפופרת ולא מצאה כלום שיהי' מהני לענין שלא להצריכה ז"נ אפי' אם תראה אח"כ וכמו שבאמת הרבה פוסקים חולקים על סברא זו כמבואר בדברי כאאזמו"ר נ"ע שכ"ד רמ"א והש"ך. ובס"ט צווח ככרוכיא על סברא זו של הא"ש וכן בתשו' נ"ב חי"ד סי' מ"ג החמיר יותר. ועכ"פ פשוט לומר דמהרי"ו ס"ל כסברת הריצב"א שהוא ג"כ דעת הש"ך וד"מ. ומשה"נ השוה לזה דין רואה בדילוגין דבשניהם מותרת לשמש אח"כ עד שתראה ג"פ רצופים אבל ודאי צריכה ז"נ מיד שתראה אח"כ אפי' בפעם א'. וא"כ עלה בידינו ת"ל שאין סברא כלל בנ"ד לומר שלא תצטרך ז"נ מחמת דינו של הגש"ד והא"ש. ולא מיבעי' לפ"ד שאר פוסקים החולקים עליהם לגמרי אלא אפי' לשטתם נמי לא דמי כלל נ"ד לנדון דידהו דבנ"ד מודו דצריכה ז"נ באין ספק כלל:

הד
ועתה אשובה ואראה הטענה השנית של מעלתו והוא לתלות בבעל. והנה מתשובת הרשב"א שבב"י סס"י ק"ץ אין ראי' להקל. דהא התם כ' הרשב"א דהטעם כיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם כו'. וכ"כ אאזמו"ר שם סעיף כ' ובאמת שמכאן יש ראי' לשטת הש"ך בסי' קפ"ז דהרשב"א נמי ס"ל דבעינן שתדע בודאי שמכתה מוציאה דם כו' דאין לחלק בין אם המכה היא בה ממש לכשהיא באיש דאין טעם לחלק ביניהם דהא תולין במכה שבמקור אעפ"י שאינה נוגעת בה לא ע"י תשמיש ולא ע"י בדיקת עד. ועוד דהתנן ותולה בבנה ובעלה ואע"ג דהתם בכתמים הקילו לתלות במכה שיכולה להגלע כו' מ"מ הא במכה כזו שבבעלה תולה ג"כ אלמא דאין חילוק בינה לבעלה. ולפ"ז י"ל דלהרמ"א יש להקל לתלות במכה שבבעלה ג"כ אעפ"י שא"י אם מוציאה דם. ומ"מ נלע"ד דנ"ד ל"ד למכה שבמכה ודאי יש דם נצרר וסתם מכה מוציאה דם לפעמים כמ"ש אאזמו"ר. משא"כ בנ"ד אין ידוע לנו כלל אם יש לו מכה. ומצד הכתמים שבחלוקו אין ראי' כ"כ דקיי"ל בנדה ד"ס דאין תולים כתם בכתם משום דלאו מגופא קחזיא ע"ש ובש"ע סי' ק"צ סמ"ג ובת' רמ"א סס"י צ"ז ואע"ג דבנ"ד אין לו במה לתלות כתמו כלל. מ"מ הא כל כתם עכצ"ל דאין לה במה לתלות דאל"כ היתה טהורה. וכיון דאין לה במה לתלות מסתברא דבודאי מגופה אתי' הדם כדאמרינן בריש נדה (ד"ג א') בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתי' כו'. ואפ"ה אין תולין כתם בכתם. ואם בכתמים הקלין אמרו כן ק"ו בנ"ד שהיא רמ"ת ע"י בדיקת עד שהוא איסורא דאורייתא ואע"ג שאינה מרגשת מ"מ י"ל דקטעתה בהרגשת שמש או בהרגשת עד כמ"ש האחרונים. אלא דלכאו' י"ל דכיון שהכתמים נמצאים לעולם במקום אחד דהיינו במקום שבחלוקו הסמוך לאמתו א"כ הוא ראי' שמאמתו בא הדם דאילו בא ממקום אחר כמו מעלמא או מנקב הרעי לא הי' נמצא תמיד במקום אחד. וכה"ג מבואר בפסקי מהרא"י ובב"י ובש"ע סי' קפ"ז סעיף ז' אם כו' אינה מוצאה כתמים אלא במקום א' יש לתלות שממכה שבאותו צד בא כו'. אמנם באמת דין זה הוא במחלוקת שנויה שלדברי הט"ז סק"י נראה דמפרש במהרא"י דהוכחה זו לחוד לא מהני ובעינן ג"כ שבלא"ה ידוע לה שיש לה מכה ושיש לה וסת רק דהוכחה זו שמוצאת במקום א' מהני דהוי כידוע שמכתה מוציאה דם ופי' זה מוכרח בט"ז דאל"כ לא מקשה מידי ארמ"א דמנלן דמהרא"י לא ס"ל כרמ"א מדבעי הוכחה זו את"ל דבלא הוכחה זו א"י כלל שיש לה מכה וכן הבין הצ"צ סי' פ"ו דעת מהרא"י וכ"כ בס"ט סק"כ וכ"ד הנ"ב סי' מ"ו. וגם המ"י דמפרש לה באשה שאין לה וסת מ"מ משמע דעכ"פ בעי' שיהי' ידוע שיש לה מכה דאל"כ למה לא השיג בזה ג"כ על הצ"צ. ואין לומר דכמו שלהמ"י מותר בתרתי למעליותא היינו בידוע שיש לה מכה ומוצאת כתמים במקום שכואב אע"ג דאיכא חדא לגריעותא שאין לה וסת כמ"כ יהי' מותר לשטתו ביש לה וסת ומוצאת כתמים במקום א' אע"ג שא"י כלל אם יש לה מכה. די"ל דמה שידוע שיש לה מכה עדיף מיש לה וסת. וכ"ד הנ"ב סי' מ"ו. וכ"מ בחוות דעת סק"כ. אולם הגאון אאזמו"ר נ"ע הסכימה דעתו הק' דהוכחה זו לחוד מהני לדעת מהרא"י ביש לה וסת ובהכי א"ש דלק"מ קושיית הט"ז ארמ"א וכ"ד הגאון מו' יצחק הורוויץ שבת' נ"ב שם סי' מ"ד. ועתה בנ"ד לא מיבעי' לדברי האומרים דהוכחה זו לחוד לא מהני א"כ ודאי דבנ"ד נמי לא מהני. אלא אפי' לדברי אאזמו"ר ז"ל דבתראי הוא. ואין לנו להתחכם נגד דעתו הק'. מ"מ י"ל דבנ"ד לא מהני. והחילוק הוא פשוט דהתם את"ל דהוכחה זו דבר ברור הוא שהדם ודאי בא מאותו המקום א"כ תו אין להסתפק כלל בטהרת האשה שהרי אותו מקום הוא בצדדים וא"כ ברור דדם הצדדים הוא. משא"כ בכאן שאפי' את"ל שהוכחה זו דבר ברור הוא שהדם בא מאמתו עדיין יש להסתפק בטהרת האשה דדלמא הדם שמוצאה אינו מהבעל אלא ממנה. הלכך כולי האי לא מהני הוכחה זו:

וה
וראיתי להגאון בס"ט סס"י קצ"א שרצה להקל קולא יתירה ברמ"ת ודבריו מופרכים מהש"ס דלעיל דאין תולין כתם בכתם ואע"ג דספק דרבנן להקל מ"מ האי לאו ספק שקול הוא כדלקמן. וה"נ לא מהני האי ספק לאצטרופי לס"ס בדאוריי' דלא הוי ס"ס אלא היכא דברירא מילתא שיש בבעלה מכה המוציאה דם (א"נ מכה שיש בה דם לרמ"א). והטעם י"ל דכמו בענין אין תולין כתם בכתם היינו משום שיש ס"ס להחמיר ספק שמא בעלת הכתם לאו מגופא קחזיא אלא מעלמא בא לה הדם ואת"ל דמגופה קחזיא שמא כתם זה שבחלוק שלבשה האשה הב' אינו ממנה וא"כ צד הקולא רחוק מאד והוי כמו מיעוטא. וה"נ גבי רמ"ת הספק הב' שמא מבעלה בא הדם יש בו ב' צדדים להחמיר כיון שא"י לנו שיש בו מכה וא"כ י"ל ספק אין בו מכה ואת"ל שיש בו מכה המוציאה דם שמא דם זה שרמ"ת אינו ממנו. ומש"ה ספק זה שמא הדם מן הבעל לא מצטרף לס"ס. משא"כ גבי איש ואשה שעשו צרכיהם לתוך הספל שני הספיקות הם שקולים. ועוד יש לדחות ראייתו מאיש ואשה שעשו צרכיהם כו' בכמה גווני דהא הפמ"א סי' י"ב כ' דלר' יוחנן דאמר דלר"מ מהני האי ס"ס ס"ל דבאשה שעושה צרכיה לבד נמי אין טמאה רק משום כתם ע"ש. וא"כ לא דמי לרמ"ת דהוי ספיקא דאורייתא עכ"פ או ודאי דאורייתא לשטת הרשב"א דלעיל:

זאמנם אף את"ל דר"מ משום נדה ממש מטמא ואעפ"כ מטהר גבי איש ואשה (ודלא כהפמ"א דמסתמא לא יחלוק רב אשי די"ד ב' אדר' יוחנן) מ"מ ניחא משום דהתם יש תרתי חזקה לקולא כמ"ש רבינו בקו"א חז"ט דאשה וחזקה משביל המים בא הדם כמ"ש הרשב"א ובתרתי חזקה מהני לר"מ אפי' בספק שקול אחד לבד כדאי' בעירובין דל"ו וכ"ש הכא דאיכא ס"ס. ואע"ג דבלא ספק השני הי' טמאה טומאת נדה ודאי' היינו משום דתרתי חזקה לא מהנו כנגד רובא דרוב דמים מהמקור באים והמיעוט דשמא משביל המים כלא חשיב נגד רובא ומשום הכי הוי טומאה ודאית (וע' בת' ריב"ש סי' שע"ט. מיהו הנ"ב מהדו"ק חאה"ע סי' מ"ג חולק עליו וי"ל דלר"מ הריב"ש נמי מודה דלא מהני תרתי חזקה נגד רובא למהוי ספיקא) אבל בהצטרף לזה הספק דשמא מהאיש מהני תרתי חזקה לטהרה לגמרי ונק' ס"ס בגמרא היינו שמא משביל המים ושמא מהאיש. משא"כ גבי רמ"ת דליכא תרתי חזקה לא מהני האי ס"ס אפי' לרבנן כיון דהספק השני יש בו שני צדדים להחמיר. וגם הספק הראשון אינו ספק אלא לפ"ד התוס' אבל לפ"ד הרשב"א שי"ל וסת הוא דלית לה אינו ספק שקול כלל כנ"ל סק"ב בשם ההפלאה. ואף גם ברמ"ת ג"פ שי"ל דהוי ספק שקול מ"מ לא מהני מצד הספק השני כנ"ל:

חו
ואמנם כדי לטהר אשה לבעלה נלע"ד שיש תקנה בנ"ד והוא שיעשה לו הבעל כיס שיהיה קשור סביב לאמתו ויוכל לעשות לו שנצים ולולאות שיקשור אותו על ידם מאחוריו כדי שיהי' נוח לו ללובשו. וכיס זה יהי' מעור ובתוכו יהי' מרוצף מבגד פשתן לבן נקי. ואז אם ימצאו בו כתמים מבפנים על בגד פשתן לבן שבו יתברר לנו שהדם בא מאמתו ולא מנקב האחור ולא מעלמא שהרי העור מפסיק. וכיס זה יהי' לבוש בו תמיד ואזי לא ימצא מסתמא כתמים על חלוקו אם הכתמים היו מאמתו ויתברר לנו שהדם בא מאמתו ואזי יהיו יכולים לתלות הדם שהיא ראתה מ"ת בו ולא תצטרך לז"נ. ואשכחן שגם חז"ל היו בודקים ענינים כי האי גוונא ע"י כיס ע' שבת די"א ע"ב. אך צריך שהכיס יהי' הדוק סביב לאמתו ולא יהי' חלל גדול מלמעלה עד שיוכל ליפול שם מדם האחור. והנה אע"ג דלכאורה בכה"ג נמי אם נמצא כתמים תוך הכיס י"ל דנק' כתם לבד לפמ"ש שמואל רפ"ח בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה עליה טהורה ורב אשי דהוא בתראה אסיק דטעמי' דשמואל הוא משום דאמר כר' נחמי' דדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. ופרש"י דלרב אשי שמואל לא איירי בהרגשה כלל כו'. אלמא דבכה"ג נמי שבדקה קרקע וישבה עליה ומצאה עליה דם הוי רק כתם והיינו משום דמ"מ לאו מגופה קחזיא ודלמא מעלמא בא הדם וכדפרש"י נמי בב"ק דל"ח ע"ב שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה כו'. וכיון דבכה"ג הוי רק כתם א"כ י"ל דה"ה בנ"ד כשימצא על הכיס וא"כ הדרא החששא לדוכתה דאין תולין כתם בכתם. אך לפי' התוס' שם טעמא דשמואל אליבא דרב אשי נמי הוא דהא דאינה טמאה מדאורייתא הוא משום דלא הרגישה. ולא משום דחיישינן דמעלמא אתיא עיי"ש. וכ"כ הר"ן שם בחי' וכ"ד הרמב"ם והרשב"א. ואף לפ"ד הרי"ף והרא"ש שי"א דלא ס"ל דהרגשה מעכבת מדאורייתא מדהשמיטו מימרא דשמואל כמ"ש בתשו' שב"י סי' מ"א. מ"מ מודו דטעמא דבבדקה קרקע עולם טהורה לשמואל היינו משום דלא ארגישה. ולאו דחיישינן דמעלמא אתיא. ולפי' רבינו ז"ל במה"ב להרמב"ם חיישינן דמעליי' אתא או מהצדדים מדלא ארגישה כו'. ונמצא דעת רש"י במה דיהיו חוששין שמא מעלמא אתיא הוא דעת יחידאה (וגם במ"ש הס"ט סס"י ק"צ ס"ק צ"ג דלרש"י גזה"כ הוא כמו בספק ממזר צ"ע דבממזר גזה"כ הוא אפי' ברוב פסולי' אצלה כמ"ש בפנ"י שלהי קדושין וא"כ את"ל דה"נ גבי כתמים ומש"ה א"ש ההיא דבדקה קרקע עולם אע"ג דסברא רחוקה הוא לחוש שמא מעלמא אתי'. א"כ האיך יתיישב ההיא דעד הנתון תחת הכר ומשוך אמאי טמא דמ"מ לא ברירא מלתא דמגופה בא הדם דהא בחלוקה כה"ג טהורה א"כ יכול להיות מכיני'. ולרב אשי מיירי נמי בדלא ארגישה כו'). והלכך לא חיישינן לזה בנ"ד: