Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן קנז
שייך לסי' ק"צ מסעיף מ"א עד סעיף מ"ג ולסי' קצ"ו סעיף י' בהג"ה י"א דבג"י ראשונים:
שייך לסי' ק"צ מסעיף מ"א עד סעיף מ"ג ולסי' קצ"ו סעיף י' בהג"ה י"א דבג"י ראשונים:
בא
(נדה דף ס' ע"א)ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה כו' דברי רשב"ג רבי אומר אינו תולה ופסקו הרמב"ן והרשב"א והר"ן בחי' והרא"ש והטוש"ע סי' ק"צ סעיף מ"ב כרשב"ג. אבל הרמב"ם פ"ט הכ"ט פסק כרבי. גם הרשב"ץ בפסקי נדה שלו הביא ב' הדעות. וגרסינן תו אמר רב חסדא טמא וטהור כו'. מתקיף לה רב אדא כו'. והנה התוספות ד"ה טמא וטהור פי' דמיירי בטמא שספר קצת וה"ה בזבה שספרה מקצתה כמ"ש בד"ה באנו וס"ל לרב אדא דאפילו לרבי תלינן בה ולא פליג ארשב"ג רק דאין תולין בה כשגמרה ספירתה ולרב חסדא פליג רבי גם בכה"ג כיון דמקלקלא לה שתצטרך לספור מחדש והימים הראשונים יפלו א"כ מאי חזית. ושניהם מודים (היינו רב חסדא ורב אדא) דבטמא שלא ספר כלל גם לרבי תולה בו הטהור כיון דלא מקלקל ליה כלל. וכן הביא הרשב"א בשם י"מ הובא לשונו במל"מ פ"ט הכ"ט (בד"ה תו אמרינן התם אמר רב חסדא) רק בטעמא דרב אדא דקאמר מאי נפקא לה מינה פירוש התוספות דלא קרי לה הפסד (מה שמקלקלא לה הימים שספרה) כיון דלא סתר הכל. והרשב"א כ' כיון דטמא הוא (ר"ל שעדיין לא ספר כל הז"נ רק ג' או ד' ימים) ואי אפשר לו לטבול כו' תולין בו כו'. ולכאורה יש נפ"מ בין הטעמים לענין סופרת ז' בליל שביעי שלה דלהרשב"א תולה בה אף לרבי לפ"ד רב אדא דהא א"א לה לטבול כעת בלילה. משא"כ להתוספות דהרי סתרה כל ז' א"כ ה"ל סותרת הכל ואפשר גם לתוספות לא חשיבה סותרת הכל דהא לא עבדה שימור עדיין ביום השביעי והרמב"ן והר"ן בחי' השיגו על שטה זו שא"כ היה רב חסדא מפרש טמא בשני שלו או בשלישי שלו א"ו מיירי אפי' בראשון שלו וס"ל לרב חסדא דלרבי אין תולין בו אע"ג דלא מקלקל ליה כלל ול"ד לשומרת יום כנגד יום בראשון שלה דתולין בה לכ"ע דהתם אין הטעם משום דתולין קלקלה במקולקל היכא דלא מקלקלא ליה דרבי לית ליה האי סברא כלל אלא משום שהוחזקה להיות רואה אבל בטמא וטהור שהלכו בשני שבילין אין הטמא מוחזק יותר לילך בשביל הטמא כו'. ורב אדא ס"ל דטעמא דרבי דמודה דתולה בראשון שלה משום דס"ל דתולין את הקלקלה במקולקל כל היכא דלא מקלקלא ליה טפי ואע"ג דליכא חזקה הלכך ה"נ בראשון מודה. ומיהו לרב אדא ג"כ אינה תולה לרבי בסופרת שבעה בשלישי או ברביעי שלה דהא מקלקלא לה טפי. משא"כ לשטת התוספות והרשב"א תולה לרבי ג"כ לפ"ד רב אדא בסופרת שבעה בשלישי או ברביעי ואפילו בששי שלה כנ"ל. והנה מהרש"א כ' דרש"י ג"כ מפרש דפלוגתא דרב חסדא ורב אדא היינו בטמא בראשון שלו. וזה כשטת הרמב"ן והר"ן הנ"ל ומשמע כן מדפירש"י מאי נפקא ליה מינה אי תלית בה משמע דמיירי בענין דלא מקלקלא ליה כלל דאל"כ ה"ל לפרש כדתירץ התוספות ע"ז ולא לסתום. והנה המהרש"א כ' דהטעם שהתוס' מאנו בפי' זה הוא מהך דב' קופות (שהביאו התוספות סוף ד"ה באנו) דאמר חולין לתוך חולין נפלו שמזה מוכח דע"כ טעמא דרבי משום קלקול דהא התם ג"כ אין התרומה מוחזקת יותר לנפול בקופה של תרומה כו'. וא"כ איך יתרץ זה רב חסדא כו'. ולפע"ד יש קושיא עצומה יותר דהא מבואר בפסחים ד"י ע"א דאפילו בשני טהורים כה"ג שהלכו בשני שבילין א' טמא וא' טהור אם היה כל א' בפני עצמו בא לישאל עליו לבד היו שניהם טהורים הגם שא"א לתלות בחבירו יותר ממנו מ"מ ה"ל ספק טומאה ברה"ר דטהור ורק בבאו בבת א' או בבא לישאל עליו ועל חבירו שניהם טמאים. והכא כיון שהא' טמא אפי' באו שניהם בבת א' הרי אין שייך שום שאלה על הטמא אם הוא בראשון שלו. וא"כ אמאי לא יאמרו להטהור שהוא טהור דהא ה"ל כבא לישאל על עצמו לבד. וע"כ מוכרח לומר כפי' התוספות דמיירי בטמא שספר קצת דלכן שייך שאלה עליו ג"כ אם צריך לספור מחדש או לא. ואולי מיירי בענין דשייך שאלה עליו כגון שאם הלך בשביל הטמא הוסיף טומאה על טומאתו שמקודם היה ראשון לטומאה ואם נטמא בשביל הטמא יהיה אב הטומאה. אך ז"א דהראשון לטומאה אינו טמא רק טומאת ערב ואולי מיירי כשמתחלה היה טמא אב הטומאה שמד"ס כו' וצ"ע בדיני טומאה וטהרה. וע' במס' טהרות פ"ה מ"ג אם לא טבל בינתיים הראשונות תלויות והשניות ישרפו דעכ"פ ה"ל כמו טהור וטמא שהלכו בשני שבילין כו'. וא"כ אמאי הראשונות תלויות וע"ש בתוספות חדשים שהקשה כן ותירוצו דחוק לכן י"ל רבי אליבא דרב חסדא ס"ל כמשנה הנ"ל:
(נדה דף ס' ע"א)ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה כו' דברי רשב"ג רבי אומר אינו תולה ופסקו הרמב"ן והרשב"א והר"ן בחי' והרא"ש והטוש"ע סי' ק"צ סעיף מ"ב כרשב"ג. אבל הרמב"ם פ"ט הכ"ט פסק כרבי. גם הרשב"ץ בפסקי נדה שלו הביא ב' הדעות. וגרסינן תו אמר רב חסדא טמא וטהור כו'. מתקיף לה רב אדא כו'. והנה התוספות ד"ה טמא וטהור פי' דמיירי בטמא שספר קצת וה"ה בזבה שספרה מקצתה כמ"ש בד"ה באנו וס"ל לרב אדא דאפילו לרבי תלינן בה ולא פליג ארשב"ג רק דאין תולין בה כשגמרה ספירתה ולרב חסדא פליג רבי גם בכה"ג כיון דמקלקלא לה שתצטרך לספור מחדש והימים הראשונים יפלו א"כ מאי חזית. ושניהם מודים (היינו רב חסדא ורב אדא) דבטמא שלא ספר כלל גם לרבי תולה בו הטהור כיון דלא מקלקל ליה כלל. וכן הביא הרשב"א בשם י"מ הובא לשונו במל"מ פ"ט הכ"ט (בד"ה תו אמרינן התם אמר רב חסדא) רק בטעמא דרב אדא דקאמר מאי נפקא לה מינה פירוש התוספות דלא קרי לה הפסד (מה שמקלקלא לה הימים שספרה) כיון דלא סתר הכל. והרשב"א כ' כיון דטמא הוא (ר"ל שעדיין לא ספר כל הז"נ רק ג' או ד' ימים) ואי אפשר לו לטבול כו' תולין בו כו'. ולכאורה יש נפ"מ בין הטעמים לענין סופרת ז' בליל שביעי שלה דלהרשב"א תולה בה אף לרבי לפ"ד רב אדא דהא א"א לה לטבול כעת בלילה. משא"כ להתוספות דהרי סתרה כל ז' א"כ ה"ל סותרת הכל ואפשר גם לתוספות לא חשיבה סותרת הכל דהא לא עבדה שימור עדיין ביום השביעי והרמב"ן והר"ן בחי' השיגו על שטה זו שא"כ היה רב חסדא מפרש טמא בשני שלו או בשלישי שלו א"ו מיירי אפי' בראשון שלו וס"ל לרב חסדא דלרבי אין תולין בו אע"ג דלא מקלקל ליה כלל ול"ד לשומרת יום כנגד יום בראשון שלה דתולין בה לכ"ע דהתם אין הטעם משום דתולין קלקלה במקולקל היכא דלא מקלקלא ליה דרבי לית ליה האי סברא כלל אלא משום שהוחזקה להיות רואה אבל בטמא וטהור שהלכו בשני שבילין אין הטמא מוחזק יותר לילך בשביל הטמא כו'. ורב אדא ס"ל דטעמא דרבי דמודה דתולה בראשון שלה משום דס"ל דתולין את הקלקלה במקולקל כל היכא דלא מקלקלא ליה טפי ואע"ג דליכא חזקה הלכך ה"נ בראשון מודה. ומיהו לרב אדא ג"כ אינה תולה לרבי בסופרת שבעה בשלישי או ברביעי שלה דהא מקלקלא לה טפי. משא"כ לשטת התוספות והרשב"א תולה לרבי ג"כ לפ"ד רב אדא בסופרת שבעה בשלישי או ברביעי ואפילו בששי שלה כנ"ל. והנה מהרש"א כ' דרש"י ג"כ מפרש דפלוגתא דרב חסדא ורב אדא היינו בטמא בראשון שלו. וזה כשטת הרמב"ן והר"ן הנ"ל ומשמע כן מדפירש"י מאי נפקא ליה מינה אי תלית בה משמע דמיירי בענין דלא מקלקלא ליה כלל דאל"כ ה"ל לפרש כדתירץ התוספות ע"ז ולא לסתום. והנה המהרש"א כ' דהטעם שהתוס' מאנו בפי' זה הוא מהך דב' קופות (שהביאו התוספות סוף ד"ה באנו) דאמר חולין לתוך חולין נפלו שמזה מוכח דע"כ טעמא דרבי משום קלקול דהא התם ג"כ אין התרומה מוחזקת יותר לנפול בקופה של תרומה כו'. וא"כ איך יתרץ זה רב חסדא כו'. ולפע"ד יש קושיא עצומה יותר דהא מבואר בפסחים ד"י ע"א דאפילו בשני טהורים כה"ג שהלכו בשני שבילין א' טמא וא' טהור אם היה כל א' בפני עצמו בא לישאל עליו לבד היו שניהם טהורים הגם שא"א לתלות בחבירו יותר ממנו מ"מ ה"ל ספק טומאה ברה"ר דטהור ורק בבאו בבת א' או בבא לישאל עליו ועל חבירו שניהם טמאים. והכא כיון שהא' טמא אפי' באו שניהם בבת א' הרי אין שייך שום שאלה על הטמא אם הוא בראשון שלו. וא"כ אמאי לא יאמרו להטהור שהוא טהור דהא ה"ל כבא לישאל על עצמו לבד. וע"כ מוכרח לומר כפי' התוספות דמיירי בטמא שספר קצת דלכן שייך שאלה עליו ג"כ אם צריך לספור מחדש או לא. ואולי מיירי בענין דשייך שאלה עליו כגון שאם הלך בשביל הטמא הוסיף טומאה על טומאתו שמקודם היה ראשון לטומאה ואם נטמא בשביל הטמא יהיה אב הטומאה. אך ז"א דהראשון לטומאה אינו טמא רק טומאת ערב ואולי מיירי כשמתחלה היה טמא אב הטומאה שמד"ס כו' וצ"ע בדיני טומאה וטהרה. וע' במס' טהרות פ"ה מ"ג אם לא טבל בינתיים הראשונות תלויות והשניות ישרפו דעכ"פ ה"ל כמו טהור וטמא שהלכו בשני שבילין כו'. וא"כ אמאי הראשונות תלויות וע"ש בתוספות חדשים שהקשה כן ותירוצו דחוק לכן י"ל רבי אליבא דרב חסדא ס"ל כמשנה הנ"ל:
גב
וגרסינן תו בגמ' בעא מיניה ר' יוחנן מר' יהודא בר ליואי. מהו לתלות כתם בכתם כו' א"ל אין תולין כו' ע"ש. וכ"פ כל הפוסקים. ואף הפוסקים לעיל כרשב"ג דתולין בסופרת ז' שלא טבלה אע"ג דמקלקלא לה הרבה כאן אין תולין אע"ג דלא מקלקלא לה כלל כגון בבעלת הכתם בראשון שלה וכמ"ש התוס' בד"ה מהו לתלות אלא אפי' בראשון שלה מיבעי ליה ופשוט ליה דאין תולין אפי' לרשב"ג אלא לחזיא מגופה עכ"ל. ואע"ג דלשינוייא דרב אשי דמשני הברייתא היה משמע דבראשון של בעלת הכתם דלא מקלקלא לה תולין מ"מ פסקו הפוסקים כר' יהודה בר ליואי וכ' הר"ן הטעם כיון דרבינא דהוא בתרא פריק הברייתא אליביה דר' יהודה בר ליואי נקטינן כוותיה. ומ"מ הקשה הר"ן על פסק זה דכיון דקי"ל כרשב"ג היכא נקטינן כר"י בר ליואי דהא רב חסדא ורב אדא וריב"ח משמע דכולהו ס"ל דטעמא דרשב"ג מפני שתולין את הקלקלה במקולקל מדמדמו למילתי' דטמא וטהור שהלכו בב' שבילין דאי טעמא דרשב"ג מפני שדמיה מצויין הא לא דמו לההיא כלל כו'. ור"ל כמש"ל שהרי אין הטמא מוחזק יותר לילך בשביל הטמא ומ"מ כיון דלא מקלקלינן ליה ע"י שתולין בו תלינן ביה וא"כ ה"נ גבי בעלת הכתם אע"ג דלאו מגופה קחזיא ואינה עלולה שנתלה בה יותר מבהטהורה מ"מ כיון דלא מקלקלינן לה עי"ז שתתלה בה תלינן בה לרשב"ג דלדידיה אין הקפידא רק שלא תקלקל זו שתולין בה כו'. וא"כ לפי דברי הר"ן הנה לרב אדא אפי' לרבי ראוי שיהי' תולין בבעלת הכתם היכא דלא מקלקלא ליה אלא דר"י בר ליואי ס"ל כרב חסדא. כן פי' הר"ן בהדיא. ומיהו זה א"ש לשטתו דס"ל כשטת הרמב"ן דלרב חסדא ס"ל לרבי דאפי' טמא בראשון שלו וטהור שהלכו בב' שבילין אין תולין בהטמא מש"ה א"ש אם ר' יהודה ב"ל ס"ל כרב חסדא. אבל לשטת התוספות דאפי' רב חסדא ס"ל דבטמא בראשון שלו תולין לרבי ג"כ א"כ ר' יהודה ב"ל וגם ר' יוחנן דאמר אליבא דרבי לא תבעי לך כו' דאמרי כמאן לא כרב חסדא ולא כרב אדא ולא כר' יוסי בר חנינא אליבא דרבי. דלכולם ראוי שיהיה תולין בבעלת הכתם כיון דלא מקלקלא לה דומיא דתולה הטהור בטמא בראשון שלו לומר שהוא הלך בשביל הטמא אע"ג דאינו מוחזק יותר לילך בשביל הטמא כו' כנ"ל. וליישב זה נלע"ד דהתוס' ס"ל דלא דמו כלל ענין תליי' בבעלת הכתם לטמא וטהור שהלכו בב' שבילין דהתם אין טהרת הטהור נמשך מזה שתולין הטומאה בהטמא רק שתליי' זו היא פעולה לשלא יגיע להטהור ריעותא וחסרון מחמת הליכת הטמא באחד משני השבילין וביאתו לשאול כאחד עמו. הא עיקר טהרתו נמשך משום שיש ספק עליו שמא הלך בשביל הטהור וספק טומאה ברה"ר טהור נמצא אינו נצרך לטהרתו להטמא כלל. שאלו לא היה הטמא הולך בשבילין אלו כלל או אפילו הלך רק שלא היה בא לשאול בבת אחת עם הטהור כ"ש דהיינו מטהרין את הטהור. אלא שמפני שהטמא בא לישאל עליו כ"א הוא גורם ריעותא להטהור. דמאי חזית כו'. וע"ז אנו אומרים דאין ראוי שיומשך משאלתו שום ריעותא דתולין הטומאה בו כיון דלא מקלקלא ליה כלל וה"ל כאלו לא בא לישאל בבת א' דהיו פוסקים שהטהור הוא בטהרתו מצד עצמותו שהלך באחד השבילין אשר ספק טומאה ברה"ר טהור. ונמצא זה שתולין הקלקלה במקולקל מהני רק לשלא יזיק המקולקל ולא שנמשיך ממנו פעולה להטהור. ולכן אע"ג שאינו מוחזק לילך בשביל הטמא יותר תלינן ביה לשלא יזיק הליכתו. משא"כ הכא גבי הכתם דא"א לטהר את זו אלא ממש ע"י שנתלה הכתם בבעלת הכתם ולומר שהיא ראתה הכתם. ולא די במה שלא תגיע להטהורה ריעותא והיזק מבעלת הכתם כבשני שבילין. דהא הכא אין במה לתלות כלל. אלא רק בבעלת הכתם וע"ז ס"ל להש"ס דאין תולין בבעלת הכתם כיון דלאו מגופה קחזיא כו'. ואע"ג דלא מקלקלה לה כלל מ"מ ענין שתולין הכתם היינו בדבר שיש לתלות ובזו אין לתלות יותר מזו כיון דלאו מגופה קחזיא כו'. משא"כ התם דא"צ כלל לתלות בהטמא רק שלא יזיק ולא שיועיל כו'. וא"א לדמות לב' שבילין אא"כ הטהורה והבעלת הכתם שניהם מצאו כתם ושניהם נתעסקו זא"ז בדבר שאין לתלות בו רק כתם א' דאז ה"ל ממש כשני שבילין ומטהרין כתם דטהורה אף אם באו לשאול כא' כיון דהבעלת כתם לא תתקלקל עי"ז כו' אמרינן דאם לא תועיל לתלות בה כתם מ"מ לא תזיק להטהורה כו' והיינו אפי' לדעת הט"ז בסי' ק"צ ס"ק י"ז:
וגרסינן תו בגמ' בעא מיניה ר' יוחנן מר' יהודא בר ליואי. מהו לתלות כתם בכתם כו' א"ל אין תולין כו' ע"ש. וכ"פ כל הפוסקים. ואף הפוסקים לעיל כרשב"ג דתולין בסופרת ז' שלא טבלה אע"ג דמקלקלא לה הרבה כאן אין תולין אע"ג דלא מקלקלא לה כלל כגון בבעלת הכתם בראשון שלה וכמ"ש התוס' בד"ה מהו לתלות אלא אפי' בראשון שלה מיבעי ליה ופשוט ליה דאין תולין אפי' לרשב"ג אלא לחזיא מגופה עכ"ל. ואע"ג דלשינוייא דרב אשי דמשני הברייתא היה משמע דבראשון של בעלת הכתם דלא מקלקלא לה תולין מ"מ פסקו הפוסקים כר' יהודה בר ליואי וכ' הר"ן הטעם כיון דרבינא דהוא בתרא פריק הברייתא אליביה דר' יהודה בר ליואי נקטינן כוותיה. ומ"מ הקשה הר"ן על פסק זה דכיון דקי"ל כרשב"ג היכא נקטינן כר"י בר ליואי דהא רב חסדא ורב אדא וריב"ח משמע דכולהו ס"ל דטעמא דרשב"ג מפני שתולין את הקלקלה במקולקל מדמדמו למילתי' דטמא וטהור שהלכו בב' שבילין דאי טעמא דרשב"ג מפני שדמיה מצויין הא לא דמו לההיא כלל כו'. ור"ל כמש"ל שהרי אין הטמא מוחזק יותר לילך בשביל הטמא ומ"מ כיון דלא מקלקלינן ליה ע"י שתולין בו תלינן ביה וא"כ ה"נ גבי בעלת הכתם אע"ג דלאו מגופה קחזיא ואינה עלולה שנתלה בה יותר מבהטהורה מ"מ כיון דלא מקלקלינן לה עי"ז שתתלה בה תלינן בה לרשב"ג דלדידיה אין הקפידא רק שלא תקלקל זו שתולין בה כו'. וא"כ לפי דברי הר"ן הנה לרב אדא אפי' לרבי ראוי שיהי' תולין בבעלת הכתם היכא דלא מקלקלא ליה אלא דר"י בר ליואי ס"ל כרב חסדא. כן פי' הר"ן בהדיא. ומיהו זה א"ש לשטתו דס"ל כשטת הרמב"ן דלרב חסדא ס"ל לרבי דאפי' טמא בראשון שלו וטהור שהלכו בב' שבילין אין תולין בהטמא מש"ה א"ש אם ר' יהודה ב"ל ס"ל כרב חסדא. אבל לשטת התוספות דאפי' רב חסדא ס"ל דבטמא בראשון שלו תולין לרבי ג"כ א"כ ר' יהודה ב"ל וגם ר' יוחנן דאמר אליבא דרבי לא תבעי לך כו' דאמרי כמאן לא כרב חסדא ולא כרב אדא ולא כר' יוסי בר חנינא אליבא דרבי. דלכולם ראוי שיהיה תולין בבעלת הכתם כיון דלא מקלקלא לה דומיא דתולה הטהור בטמא בראשון שלו לומר שהוא הלך בשביל הטמא אע"ג דאינו מוחזק יותר לילך בשביל הטמא כו' כנ"ל. וליישב זה נלע"ד דהתוס' ס"ל דלא דמו כלל ענין תליי' בבעלת הכתם לטמא וטהור שהלכו בב' שבילין דהתם אין טהרת הטהור נמשך מזה שתולין הטומאה בהטמא רק שתליי' זו היא פעולה לשלא יגיע להטהור ריעותא וחסרון מחמת הליכת הטמא באחד משני השבילין וביאתו לשאול כאחד עמו. הא עיקר טהרתו נמשך משום שיש ספק עליו שמא הלך בשביל הטהור וספק טומאה ברה"ר טהור נמצא אינו נצרך לטהרתו להטמא כלל. שאלו לא היה הטמא הולך בשבילין אלו כלל או אפילו הלך רק שלא היה בא לשאול בבת אחת עם הטהור כ"ש דהיינו מטהרין את הטהור. אלא שמפני שהטמא בא לישאל עליו כ"א הוא גורם ריעותא להטהור. דמאי חזית כו'. וע"ז אנו אומרים דאין ראוי שיומשך משאלתו שום ריעותא דתולין הטומאה בו כיון דלא מקלקלא ליה כלל וה"ל כאלו לא בא לישאל בבת א' דהיו פוסקים שהטהור הוא בטהרתו מצד עצמותו שהלך באחד השבילין אשר ספק טומאה ברה"ר טהור. ונמצא זה שתולין הקלקלה במקולקל מהני רק לשלא יזיק המקולקל ולא שנמשיך ממנו פעולה להטהור. ולכן אע"ג שאינו מוחזק לילך בשביל הטמא יותר תלינן ביה לשלא יזיק הליכתו. משא"כ הכא גבי הכתם דא"א לטהר את זו אלא ממש ע"י שנתלה הכתם בבעלת הכתם ולומר שהיא ראתה הכתם. ולא די במה שלא תגיע להטהורה ריעותא והיזק מבעלת הכתם כבשני שבילין. דהא הכא אין במה לתלות כלל. אלא רק בבעלת הכתם וע"ז ס"ל להש"ס דאין תולין בבעלת הכתם כיון דלאו מגופה קחזיא כו'. ואע"ג דלא מקלקלה לה כלל מ"מ ענין שתולין הכתם היינו בדבר שיש לתלות ובזו אין לתלות יותר מזו כיון דלאו מגופה קחזיא כו'. משא"כ התם דא"צ כלל לתלות בהטמא רק שלא יזיק ולא שיועיל כו'. וא"א לדמות לב' שבילין אא"כ הטהורה והבעלת הכתם שניהם מצאו כתם ושניהם נתעסקו זא"ז בדבר שאין לתלות בו רק כתם א' דאז ה"ל ממש כשני שבילין ומטהרין כתם דטהורה אף אם באו לשאול כא' כיון דהבעלת כתם לא תתקלקל עי"ז כו' אמרינן דאם לא תועיל לתלות בה כתם מ"מ לא תזיק להטהורה כו' והיינו אפי' לדעת הט"ז בסי' ק"צ ס"ק י"ז:
דג
ואאזמו"ר נ"ע בסי' ק"צ סמ"ג ס"ק פ"ו הקשה שיש קושיא ע"ז מדין ב' בתים בדוקים שבגמרא דפסחים ד"י ע"א דאם באו לשאול זה בפ"ע וזה בפ"ע אמרינן ליה לכל חד אי אתה צריך לבדוק. וא"כ תלינן באידך דאינו בא לשאול וא"כ כש"כ כאן שיש לטהר זו הטהורה כיון דבעלת הכתם לא תבוא לשאול כלל. ולכאורה מזה ראיה להט"ז סי' ק"צ ס"ק י"ז דמחלק בין שני שבילין ושני בתים הנ"ל דבספק אזלינן לקולא. אבל בכתמים כל שאין בו לתלות בשום דבר הוי ספיקו טמא כו' ע"ש. אלא דהנקה"כ חולק שם אהט"ז. ולפע"ד אפשר לתרץ דגבי ב' בתים ג"כ אין היתר בית זה נמשך מבית השני רק מצד עצמו שיש ספק אם העכבר נכנס בו או לא. דאע"ג דאת"ל לא היינו שנכנס בבית השני מ"מ אין הבית השני גורם הטהרה רק העדר כניסת העכבר בבית זה והרי העדר זה הוא שייך גם אם לא הי' הספק מצד שנכנס בבית השני רק ע"ד ספק על ספק לא על דכש"כ שהי' טהור כמ"ש בגמ' שם. וא"כ אין נמשך כלל טהרת בית זה מבית השני רק שבאנו לומר שלא יקלקל לו ספק דבית השני ע"ז אנו אומרים דכל שלא בא בעל הבית השני לישאל אינו מזיק וה"ל בית של הנשאל כספק על ספק לא על וכן הוא גבי ב' קדירות דסס"י קי"א דדומה לשני בתים הנ"ל. משא"כ הכא דהתירא וטהרה של זו באנו להמשיך מבעלת הכתם ממש לתלות הכתם בה זה לא תלינן ואף שלא באה לישאל א"א להמשיך ממנה טהרה לזו כיון דאינה מוחזקת לראות. דזה לא דמי כלל לב' בתים הנ"ל דשם ספק זה שעל בית הנשאל הוא מצד שמא לא על בו העכבר ואין מההכרח לענין זה בית השני. משא"כ הכא בעלת הכתם גורמת ספקה של זו:
ואאזמו"ר נ"ע בסי' ק"צ סמ"ג ס"ק פ"ו הקשה שיש קושיא ע"ז מדין ב' בתים בדוקים שבגמרא דפסחים ד"י ע"א דאם באו לשאול זה בפ"ע וזה בפ"ע אמרינן ליה לכל חד אי אתה צריך לבדוק. וא"כ תלינן באידך דאינו בא לשאול וא"כ כש"כ כאן שיש לטהר זו הטהורה כיון דבעלת הכתם לא תבוא לשאול כלל. ולכאורה מזה ראיה להט"ז סי' ק"צ ס"ק י"ז דמחלק בין שני שבילין ושני בתים הנ"ל דבספק אזלינן לקולא. אבל בכתמים כל שאין בו לתלות בשום דבר הוי ספיקו טמא כו' ע"ש. אלא דהנקה"כ חולק שם אהט"ז. ולפע"ד אפשר לתרץ דגבי ב' בתים ג"כ אין היתר בית זה נמשך מבית השני רק מצד עצמו שיש ספק אם העכבר נכנס בו או לא. דאע"ג דאת"ל לא היינו שנכנס בבית השני מ"מ אין הבית השני גורם הטהרה רק העדר כניסת העכבר בבית זה והרי העדר זה הוא שייך גם אם לא הי' הספק מצד שנכנס בבית השני רק ע"ד ספק על ספק לא על דכש"כ שהי' טהור כמ"ש בגמ' שם. וא"כ אין נמשך כלל טהרת בית זה מבית השני רק שבאנו לומר שלא יקלקל לו ספק דבית השני ע"ז אנו אומרים דכל שלא בא בעל הבית השני לישאל אינו מזיק וה"ל בית של הנשאל כספק על ספק לא על וכן הוא גבי ב' קדירות דסס"י קי"א דדומה לשני בתים הנ"ל. משא"כ הכא דהתירא וטהרה של זו באנו להמשיך מבעלת הכתם ממש לתלות הכתם בה זה לא תלינן ואף שלא באה לישאל א"א להמשיך ממנה טהרה לזו כיון דאינה מוחזקת לראות. דזה לא דמי כלל לב' בתים הנ"ל דשם ספק זה שעל בית הנשאל הוא מצד שמא לא על בו העכבר ואין מההכרח לענין זה בית השני. משא"כ הכא בעלת הכתם גורמת ספקה של זו:
הד
אלא דאף שיש לחלק כן. מ"מ צריך להבין כיון דמ"מ כאן ג"כ מידי ספיקא לא נפקא שאפי' היו שתיהן טהורות שלבשו חלוק א' ונמצא עליו כתם יש כאן ספק שקול ממש על כל אחת. וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וצ"ל הא דמ"מ שניהן טמאין כדתנן שלש נשים שלבשו חלוק א' כו'. היינו משום דה"ל כאלו שניהם באו לישאל בבת אחת. וכן מבואר בהרשב"א בתה"א דקע"ח ע"ב בשם רבותינו הצרפתים וע' בפליתי סי' קי"א סק"ח דאפילו באו בזה אחר זה ה"ל כבאו בבת א' כו'. מיהו בנד"ז שא' מהן בעלת הכתם ולא שייך שאלה עליה א"כ ה"ל ספיקא דרבנן ורק א' בא לשאל. והש"ך בנקוה"כ סי' ק"צ סכ"ה באמת מטהר ודבריו תמוהים דזהו נגד דין הש"ס והש"ע סעי' מ"ג דאין תולין כתם בבעלת הכתם. וראיתי שהס"ט סי' ק"צ סכ"ה השיגו בזה. וצ"ל דאע"פ שהוא ספק שקול מ"מ כיון שעיקר מקום הספק הוא מצד די"ל שהכתם בא מהשני' לכן א"א להתיר ע"י ספק זה די"ל מאי חזית כו'. והגם דלא איפכת לה להשני' כיון דבלא"ה יושבת על כתם אנן איכפת לן דכתם דשניה כיון דלאו מגופה חזיא לא מהני ולכן א"א לתלות בשני' יותר מזו דמאי חזית לומר שכתם זה בא ממנה יותר מזו שאינה מוחזקת לראות יותר מזו. משא"כ בספק הבא ע"י דבר אחר שפיר מטהרין הטהור ותולין הקלקלה במקולקל כמו בנפלה ג' לוגין מים שאובים לא' משני מקוואות שאין בהם מ' סאה דאם א' כבר נפסלה תחלה ע"י ג' לוגין מ"מ תולין לומר למקום שנפלו ראשונים נפלו שניים ומטהרים המקוה השניה מספק כמבואר בש"ע סי' ר"א סעי' ע"ב. והיינו משום דלא מפיסול של זאת נמשך היתר האחרת רק מצד שיש ספק אם נפלו בה ג' לוגין או לא וכנ"ל משני בתים בדוקים וכ"ש הכא דה"ל א' כבית שאינו בדוק רק די"ל שיומשך ריעותא ע"י ספק דמקוה השניה דמאי חזית כו' וכיון דהיא פסולה בלא"ה לא נמשך ריעותא ממנה ונשאר הספק במקומו. משא"כ הכא דמקום ספק זה הוא שמא מהשניה בא הכתם ע"ז אמרינן מאי חזית כו' אע"ג דלא איכפת לה כו':
אלא דאף שיש לחלק כן. מ"מ צריך להבין כיון דמ"מ כאן ג"כ מידי ספיקא לא נפקא שאפי' היו שתיהן טהורות שלבשו חלוק א' ונמצא עליו כתם יש כאן ספק שקול ממש על כל אחת. וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וצ"ל הא דמ"מ שניהן טמאין כדתנן שלש נשים שלבשו חלוק א' כו'. היינו משום דה"ל כאלו שניהם באו לישאל בבת אחת. וכן מבואר בהרשב"א בתה"א דקע"ח ע"ב בשם רבותינו הצרפתים וע' בפליתי סי' קי"א סק"ח דאפילו באו בזה אחר זה ה"ל כבאו בבת א' כו'. מיהו בנד"ז שא' מהן בעלת הכתם ולא שייך שאלה עליה א"כ ה"ל ספיקא דרבנן ורק א' בא לשאל. והש"ך בנקוה"כ סי' ק"צ סכ"ה באמת מטהר ודבריו תמוהים דזהו נגד דין הש"ס והש"ע סעי' מ"ג דאין תולין כתם בבעלת הכתם. וראיתי שהס"ט סי' ק"צ סכ"ה השיגו בזה. וצ"ל דאע"פ שהוא ספק שקול מ"מ כיון שעיקר מקום הספק הוא מצד די"ל שהכתם בא מהשני' לכן א"א להתיר ע"י ספק זה די"ל מאי חזית כו'. והגם דלא איפכת לה להשני' כיון דבלא"ה יושבת על כתם אנן איכפת לן דכתם דשניה כיון דלאו מגופה חזיא לא מהני ולכן א"א לתלות בשני' יותר מזו דמאי חזית לומר שכתם זה בא ממנה יותר מזו שאינה מוחזקת לראות יותר מזו. משא"כ בספק הבא ע"י דבר אחר שפיר מטהרין הטהור ותולין הקלקלה במקולקל כמו בנפלה ג' לוגין מים שאובים לא' משני מקוואות שאין בהם מ' סאה דאם א' כבר נפסלה תחלה ע"י ג' לוגין מ"מ תולין לומר למקום שנפלו ראשונים נפלו שניים ומטהרים המקוה השניה מספק כמבואר בש"ע סי' ר"א סעי' ע"ב. והיינו משום דלא מפיסול של זאת נמשך היתר האחרת רק מצד שיש ספק אם נפלו בה ג' לוגין או לא וכנ"ל משני בתים בדוקים וכ"ש הכא דה"ל א' כבית שאינו בדוק רק די"ל שיומשך ריעותא ע"י ספק דמקוה השניה דמאי חזית כו' וכיון דהיא פסולה בלא"ה לא נמשך ריעותא ממנה ונשאר הספק במקומו. משא"כ הכא דמקום ספק זה הוא שמא מהשניה בא הכתם ע"ז אמרינן מאי חזית כו' אע"ג דלא איכפת לה כו':
וואפשר להעיר לזה ממשנה ג' פ"ה דטהרות דתנן התם שני שבילין אחד טמא וא' טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו הזה ושנה (הזה בשלישי ושנה בשביעי) וטבל וטהר והלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות. אם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות (אף ע"ג דבשנים שהלכו מוקמינן כל חד בחזקת טהרה כדתנן לקמן משנה ה' הכא גבי חד בתרי זימני לא שייך לטהר בקיימות דאפילו בשנים כשבאו לישאל בבת אחת טמאין. דחד אפי' בזה אחר זה כבבת אחת דמי. הר"ש והרע"ו) אם לא טבל בינתיים הראשונות תלויות והשניות ישרפו (דודאי טמא היה כשנעשו). והקשה התוספות חדשים למה ראשונות תלויות כיון דשניות ישרפו ה"ל כאילו אינן ובתוספתא שנינו באמת טהורות הביאו הר"ש. ונ"ל כו' ותירוצו דחוק. ובמל"מ פי"ט מהאה"ט הנזכר לקמן משמע שמהתוספתא שהביא הר"ש אין מוכרח כן ע"ש. והתו"ח לא עיין שם. והרא"ש שם כ' אע"ג דשנים עומדות לישרף ולהתבער מן העולם לא מוקמינן לקמייתא אחזקתייהו כיון דהשתא מיהא איתנהו שניות. דכל זמן ששניהם בעולם א"א לטהר שום אחת מהן עכ"ל. ואין תירוצו מובן דהא קיי"ל דטהור וטמא שהלכו בשני שבילין תולה טהור בטמא והיינו אף שניהם עשו טהרות ובאו לישאל כאחד. כדאיתא בנדה דף סמ"ך ואפילו בטהור ותלוי הדין כן וא"כ ה"נ לפחות הוה כטהור ותלוי שהלכו בשני שבילין שהרי קודם שהלך בשביל הראשון היה טהור. וא"כ הילוכו בשביל הראשון הוא דין טהור שהלך ולאחר שכבר הלך בטהור י"ל שדינו כתלוי וכשהלך בשביל השני ה"ל דין תלוי שהלך וא"כ ה"ל כטהור ותלוי שהלכו בשני שבילין. מיהו י"ל הכא אין דינו כתלוי דקודם שהלך בשביל השני היה טהור דהא מספק מוקמינן ליה אחזקת טהרה. וע' בגמ' מס' עבודת כוכבים דל"ז ע"ב הא מיא כו' ובהרמב"ם פט"ו מהאה"ט ה"ט. וי"ל מ"מ אינו נקרא תלוי. אך עכ"ז לאחר שהלך בשביל השני נעשה ודאי טמא וא"כ ה"ל כדין טהור וטמא שהלכו בשני שבילין. דיש לטהר הטהור וה"נ ראוי לומר דהראשונות טהורות. שהרי הן באו מטהור שהלך בב' שבילין והשניות באו מטמא שהלך כו'. וכן מצאתי שהעיר המל"מ פי"ט מהאה"ט ה"א סד"ה עוד ראיתי בתוספתא הביאה הר"ש. ולתרץ המשנה י"ל שיש שני חילוקים מדין טמא וטהור שהלכו בשני שבילין. לדין זה דאם לא טבל בינתיים. הא' דהתם היה הטמא טמא קודם שהלך בשביל זה ע"כ מטהרינן הטהור דאין ראוי שמן הטמא יומשך ריעותא להטהור דה"ל כמאן דליתא כיון שאף קודם הילוכו בשביל הזה היה טמא וא"כ אין עליו שום שאלה. וה"ל רק כדין טהור שהלך באחד משני שבילין. משא"כ הכא שאדם זה קודם שהלך בשביל השני היה לו דין אדם טהור אלא ע"י שהלך בשביל השני נעשה ודאי טמא. א"כ כיון שעכשיו בא לשאול על טהרות הראשונות ג"כ אין לזה דין טהור וטמא שהלכו בשני שבילין כא' דין טהור וטהור. שהרי קודם שהלך בשביל השני טהור היה והרי רב חסדא ס"ל דלרבי אפי' טמא וטהור שהלכו בשני שבילין שניהם טמאים (ע' מהרש"א שם לפרש"י דהיינו אפילו טמא שלא ספר כלל וכ"ד הרמב"ן והר"ן). א"כ אף לרב אדא י"ל דדוקא כשהיה טמא קודם שהלך. ולא כשהיה טהור קודם ההליכה. שאז י"ל דלכ"ע אינה תולה והיינו דין מתניתין דאם לא טבל בינתיים כו'. והחילוק השני י"ל דדוקא בשנים שהלכו מטהרינן ולא באדם אחד אף שהוא כשנים א' טמא וא' טהור. דמ"מ כיון שהוא אדם אחד גרע טפי. וזכר לדבר מהא דאיתא פרק המדיר דע"ג ב' מחלוקת בטעות שתי נשים אבל בטעות אשה אחת כו' ע"ש. ובענין אשה אחת כעין שתי נשים דאשה א' כעין שתי נשים לא הוה כשתי נשים ממש. והנה ביאור ענין זה י"ל כך דלכאורה צ"ל דברי רב חסדא דאומר לרבי טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אין תולה טהור בטמא. האם יחלוק רבי על ר' יהודה ור' יוסי דמשנה ה"ו פ"ה דטהרות דלשניהם אם באו לישאל זה אחר זה טהורים. והכא אף שבאו לישאל כאחת ה"ל כזה אחר זה כיון דעל הטמא אין שום שאלה לפרש"י דמיירי בטמא שלא ספר כנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל לרב חסדא דמ"מ כיון שבאו לישאל בבת אחת אם תטהר הטהור ה"ל כאלו אתה מחזיק טומאה ודאית על שביל השני שהלך בו הטמא וזה א"א דהשני שבילין שניהן שוין בחזקתן. ואף שמצד האדם יש לתלות הטומאה בהטמא מ"מ מצד השבילין עצמן אי אפשר ולרב אדא י"ל כיון על האדם הטמא אין כאן שאלה א"כ אין דנין על השביל השני כ"א על האדם הטהור שהלך באחד משני שבילין אלו. וזה שייך לומר כשהיה טמא קודם שהלך בשביל השני אבל בדין משנתנו שלא נעשה טמא רק ע"י שהלך בשביל השני א"כ א"א לטהר הראשונות כ"א ע"י טומאת שביל השני שתחזיקו לאדם זה שהלך בו לודאי טמא. וזה אי אפשר דשני השבילין שניהן שוין. וא"א לטהר א' יותר מהשני ועוד שהרי מצד הילוכו בהשני לבד היה טהור א"כ ע"כ מה שנעשה טמא זהו מצד שמזכירין לו הילוכו בשביל הראשון וכיון דשביל הראשון גורם עכשיו לעשותו טמא אי אפשר לטהר הטהרות שנעשו בו אם קיימות הן דכיון שלגבי טהרות השניות אתה מחזיק שביל הראשון לטמא א"א להחזיקו לטהור לגבי טהרות הראשונות. ואינו דומה לטמא וטהור שהלכו בשני שבילין דהטמא היה טמא מקודם השבילין כו' ע"כ יש להחזיק השביל שהלך בו הטהור לטהור:
זה
והנה התוספות דף ס' ע"א ד"ה תולה כ' מספקא ליה להר"י אם טמא קל כגון סופרת מקצת או הכל ולא טבלה תולה בלא ספרה כלל בין בנדה בין בטמא מת ושבילי דשמעתין לא איירי אלא בטהור וטמא עכ"ל. וצ"ל דספיקא שלהם הוא שמא בתוך ז"נ כיון דעדיין לא הוטהרה היא בחזקת טמאה ולכן לא תלא כלל אפי' בנדה ולפ"ז ה"ה בכל דבר שתולין בהן הכתמים י"ל דאינה תולה רק בימי טהרה ולא בספירת ז"נ. ויפרשו המשנה דלעיל דל"ט אבל ימי הזב והזבה וש"י כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה כפשוטו דעד שטבלה היא בחזקת טומאה וקשה דהא תנן הזב והזבה שבדקו א"ע ביום ראשון וביום שביעי כו' רא"א ה"ה בחזקת טהרה אלמא כיון שבדקה א"ע יום שביעי היא בחזקת טהרה אפי' לימים שבינתיים שלא בדקה מכ"ש דהיא בחזקת טהרה עכ"פ אחר בדיקת יום הז' אף שלא טבלה עדיין. ולפ"ז אפי' בסופרת מקצת לרב דס"ל תחלתן אע"פ שאין סופן י"ל דעי"ז אתחזקה בטהרה והמשנה דתנן הרי אלו בחזקת טומאה מיירי אם לא בדקה א"ע עדיין בתחלתן. מיהו י"ל התוס' ס"ל דהן בחזקת טהרה לר"א נגד החשש שלא בדקו אבל אם מצאו כתם גרע טפי דשור שחוט לפניך. אלא שבאת לתלות ואין תולין תוך ז' נקיים. מיהו הרשב"א בתה"א דקע"ט ע"ב כ' וז"ל פעמים שהיא תולה אפילו בעצמה כיצד הרי שלבשה חלוק כשהיא נדה ולא בדקתו עכשיו ולבשתו בימי טהרתה או בספירת הנקיים שלה ה"ז תולה בנדתה עכ"ל. מבואר דס"ל להקל בספיקא דהתוספות וכ' המל"מ פ"ט מהא"ב הכ"ט (ד"ה ודע שהתוספות בד"ה תולה) דקיי"ל כהרשב"א חדא דכתמים דרבנן ואזלינן בתר המיקל ותו דלא שבקינן ודאי של הרשב"א משום ספיקן של התוס' ומש"ה מרן ז"ל לא הביא דברי התוספות הללו עכ"ל. ולכאורה נ' עוד טעם לפסוק כהרשב"א דהא סה"ת סי' צ"ב והמרדכי והגמי"י כולם לא ס"ל כהתוספות מדכתבו וז"ל ואם סופרת ז' נקיים משלשה ימים ואילך נראה דתולין במכה (והיינו אפילו במכה שאינה ידועה אם מוציאה דם וכן במכה שחיתה רק שיכולה להגלע ולהוציא דם כמבואר בסה"ת בסימנים ע"ש דתולין לאחר ג"י כדרך שתולין כתם שבימי טהרתה) ואינה סותרת אבל צריכה שתראה ודאי שפסק דם המקור ולכך צריך שיהיה שלשה ימים הראשונים של ספירה נקיים לגמרי עכ"ל. ואלו להתוספות כמו דאינה תולה בנדה כ"ש דאינה תולה במכה שיכולה להגלע כו' אלמא סה"ת וכל הפוסקים הנמשכים אחריו לא ס"ל כחומרת התוספת. ומיהו מה שהחמירו שלא לתלות תוך ג"י י"ל שזה נמשך להם מצד ספיקו דהתוספות הנ"ל ע"כ מחמת ספק זה החמירו תוך ג"י והקילו אחר ג"י וזכר לדבר דבכל מקום שיש ענין ז' ימים אזי חמור השלשה ימים הראשונים מן הארבעה אחרונים כמו גבי אבילות מחמירים יותר בג"י הראשונים. ובגמ' בשבת פ' מפנין דקכ"ט אמרי נהרדעי חיה ג' ז' כו' הרי דלענין פתיחת הרחם דיולדת ג"כ מחלקינן בין ג"י הראשונים לארבעה האחרונים. לכן י"ל שכעין זה פסקו הסה"ת וסיעתו גבי ז"נ דג"י הראשונים צ"ל נקיים לגמרי לידע שכבר פסק דם המקור והרשב"א לא ס"ל כלל סברא וחומרא זו ג"כ וס"ל דתולין אפי' בג"י הראשונים שהרי לא חילק כלל. והנה בין להרשב"א בין לסה"ת צ"ל דהא דתנן דל"ט אבל ימי הזב והזבה וש"י כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה היינו כשלא בדקה א"ע לכל מר כדאית ליה ר"ל לר' אליעזר ביום ראשון וביום שביעי כו'. אבל כשבדקה א"ע לכל מר מהנך שלשה תנאים כדאית ליה הרי היא בחזקת טהרה ולכן הכתמים שמוצאה יכולה לתלות כמו ע"ד שהיא תולה בימי טהרתה. וע' לקמן אות ז' נת' די"ל דתולין בכתמים אף אם אין חזקת טהרה ממש:
והנה התוספות דף ס' ע"א ד"ה תולה כ' מספקא ליה להר"י אם טמא קל כגון סופרת מקצת או הכל ולא טבלה תולה בלא ספרה כלל בין בנדה בין בטמא מת ושבילי דשמעתין לא איירי אלא בטהור וטמא עכ"ל. וצ"ל דספיקא שלהם הוא שמא בתוך ז"נ כיון דעדיין לא הוטהרה היא בחזקת טמאה ולכן לא תלא כלל אפי' בנדה ולפ"ז ה"ה בכל דבר שתולין בהן הכתמים י"ל דאינה תולה רק בימי טהרה ולא בספירת ז"נ. ויפרשו המשנה דלעיל דל"ט אבל ימי הזב והזבה וש"י כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה כפשוטו דעד שטבלה היא בחזקת טומאה וקשה דהא תנן הזב והזבה שבדקו א"ע ביום ראשון וביום שביעי כו' רא"א ה"ה בחזקת טהרה אלמא כיון שבדקה א"ע יום שביעי היא בחזקת טהרה אפי' לימים שבינתיים שלא בדקה מכ"ש דהיא בחזקת טהרה עכ"פ אחר בדיקת יום הז' אף שלא טבלה עדיין. ולפ"ז אפי' בסופרת מקצת לרב דס"ל תחלתן אע"פ שאין סופן י"ל דעי"ז אתחזקה בטהרה והמשנה דתנן הרי אלו בחזקת טומאה מיירי אם לא בדקה א"ע עדיין בתחלתן. מיהו י"ל התוס' ס"ל דהן בחזקת טהרה לר"א נגד החשש שלא בדקו אבל אם מצאו כתם גרע טפי דשור שחוט לפניך. אלא שבאת לתלות ואין תולין תוך ז' נקיים. מיהו הרשב"א בתה"א דקע"ט ע"ב כ' וז"ל פעמים שהיא תולה אפילו בעצמה כיצד הרי שלבשה חלוק כשהיא נדה ולא בדקתו עכשיו ולבשתו בימי טהרתה או בספירת הנקיים שלה ה"ז תולה בנדתה עכ"ל. מבואר דס"ל להקל בספיקא דהתוספות וכ' המל"מ פ"ט מהא"ב הכ"ט (ד"ה ודע שהתוספות בד"ה תולה) דקיי"ל כהרשב"א חדא דכתמים דרבנן ואזלינן בתר המיקל ותו דלא שבקינן ודאי של הרשב"א משום ספיקן של התוס' ומש"ה מרן ז"ל לא הביא דברי התוספות הללו עכ"ל. ולכאורה נ' עוד טעם לפסוק כהרשב"א דהא סה"ת סי' צ"ב והמרדכי והגמי"י כולם לא ס"ל כהתוספות מדכתבו וז"ל ואם סופרת ז' נקיים משלשה ימים ואילך נראה דתולין במכה (והיינו אפילו במכה שאינה ידועה אם מוציאה דם וכן במכה שחיתה רק שיכולה להגלע ולהוציא דם כמבואר בסה"ת בסימנים ע"ש דתולין לאחר ג"י כדרך שתולין כתם שבימי טהרתה) ואינה סותרת אבל צריכה שתראה ודאי שפסק דם המקור ולכך צריך שיהיה שלשה ימים הראשונים של ספירה נקיים לגמרי עכ"ל. ואלו להתוספות כמו דאינה תולה בנדה כ"ש דאינה תולה במכה שיכולה להגלע כו' אלמא סה"ת וכל הפוסקים הנמשכים אחריו לא ס"ל כחומרת התוספת. ומיהו מה שהחמירו שלא לתלות תוך ג"י י"ל שזה נמשך להם מצד ספיקו דהתוספות הנ"ל ע"כ מחמת ספק זה החמירו תוך ג"י והקילו אחר ג"י וזכר לדבר דבכל מקום שיש ענין ז' ימים אזי חמור השלשה ימים הראשונים מן הארבעה אחרונים כמו גבי אבילות מחמירים יותר בג"י הראשונים. ובגמ' בשבת פ' מפנין דקכ"ט אמרי נהרדעי חיה ג' ז' כו' הרי דלענין פתיחת הרחם דיולדת ג"כ מחלקינן בין ג"י הראשונים לארבעה האחרונים. לכן י"ל שכעין זה פסקו הסה"ת וסיעתו גבי ז"נ דג"י הראשונים צ"ל נקיים לגמרי לידע שכבר פסק דם המקור והרשב"א לא ס"ל כלל סברא וחומרא זו ג"כ וס"ל דתולין אפי' בג"י הראשונים שהרי לא חילק כלל. והנה בין להרשב"א בין לסה"ת צ"ל דהא דתנן דל"ט אבל ימי הזב והזבה וש"י כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה היינו כשלא בדקה א"ע לכל מר כדאית ליה ר"ל לר' אליעזר ביום ראשון וביום שביעי כו'. אבל כשבדקה א"ע לכל מר מהנך שלשה תנאים כדאית ליה הרי היא בחזקת טהרה ולכן הכתמים שמוצאה יכולה לתלות כמו ע"ד שהיא תולה בימי טהרתה. וע' לקמן אות ז' נת' די"ל דתולין בכתמים אף אם אין חזקת טהרה ממש:
חוהנה הס"ט בסי' קצ"ו ס"ק ל"ד הביא שהאחרונים כ' שדין זה דסה"ת אין לו שורש בגמ' וכ"ה בצ"צ סי' ס"ה ולפמ"ש כיון שהתוספות נסתפקו ולא הכריעו אם תולין כתם אפי' בכל הז"נ א"כ הרי יש לזה שורש גדול ועוד דלתלות בנדה ה"ז כמו לתלות במכה הידועה שמוציאה דם. וכ"כ הס"ט שם. אפ"ה נסתפקו התוספות וכ"ש שאין תולין בשא"ד שתולין בהם כתמים וגם עפ"ז יש ראיה לדעת הש"ך סי' קצ"ו ס"ק י"ג דלסה"ת אין תולין תוך ג"י אף במכה שמוציאה דם לפמ"ש דהסה"ת הכריע כן ע"פ ספיקו דהתוספות והתוספות נסתפקו אם תולה בנדה דה"ל כידועה שמוציאה דם אף שהס"ט בשם המל"מ חילק בין מכה הידוע שמוציאה דם לימי נדה היינו לדעת רמ"א וגם ע"ז לא הסכים הס"ט שם. אבל בדברי סה"ת י"ל כמ"ש:
טו
אך אפשר לומר דהתוספות לא נסתפקו על עיקר הדין אם תולין כתם תוך ז' נקיים רק ספיקותם הוא אם היא תולה בנדה והטעם משום שי"ל דמאי חזית לתלות בנדה יותר ממנה כיון שהיא ג"כ טמאה ואין נדה מקולקלת טפי מזבה שלא גמרה ספירתה. דאדרבה גבי נדה תנן דס"ח וחכ"א אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה. ויש דעה דאפילו ביום ראשון בדקה כו'. משא"כ בסופרת ז"נ אם בדקה רק בתחלתן ולא בסופן לא מהני לר' חנינא וכ"ד כמה פוסקים ואפילו לרב דס"ל תחלתן אע"פ שאין סופן י"ל דהיינו כשבדקה א"ע גם ביום השמיני ומצאה טהור כדאיתא בגמ' דבכה"ג מיירי רב. משא"כ אם בשמיני מצאה טמא משמע דלא עלו לה הז"נ. הרי היא חמורה מנדה דאפי' אם לאחר זמן בדקה ומצאה טמאה מ"מ לא נגרע החזקת טהרה כנ"ל. וכיון שכן י"ל דלהכי הוא דס"ל להתוס' שסופרת ז' אינו תולה בימי נדה אבל בשא"ד שתולין בו כתם י"ל דמודו התוס' דתולין גם תוך ז' נקיים דאין לומר דאת"ל דתולין כתם בשא"ד א"כ גם בנדה תהיה תולה אע"ג דהיא ג"כ בחזקת טומאה כנדה מ"מ כיון דלא תקלקל את הנדה ע"י מה שתהיה תולה בה מש"ה תוכל לתלות. כיון דחברתה לא איכפת לה כלל זה שתהי' תולה בה. ולא שייך לומר מאי חזית דמקלקלת להך כו'. דזה אינו דהא בעלת הכתם תוכיח שאין תולין בה כתם אף ביום ראשון לכתמה דלא מקלקלינן לה כלל אפ"ה לא תלינן משום דמאי חזית לתלות בה יותר מבזו וה"נ י"ל כן בנד"ז דשניהם שוים בחזקת טומאה וא"כ מאי חזית לתלות בזו יותר מבזו. לכן אע"ג דלא מקלקלא לה כלל נסתפקו התוספות לומר דאין תולין והגם דהטעם דאין תולין בבעלת הכתם הוא משום דלאו מגופה קחזיא. משא"כ הכא אדרבה היא נדה אך התם ה"פ שהטהורה אינה תולה בבעלת הכתם כיון ששניהם קרוב לגדר א' שלא הוחזקו רואות מגופה וה"נ סופרת ז' אינה תולה בנדה ממש כיון דג"כ שניהם בגדר א' ממש בחזקת טומאה. וה"ז כמו טהורה לגבי בעלת הכתם ששניהם בגדר א' דמה"ט הוא דאינה תולה אע"ג דלא מקלקלה כלל לבעלת הכתם ע"י מה שתתלה בה וה"נ דכוותה. ולכאורה קשה על הרשב"א מדוע כ' דבימי ספירתה היא תולה כתם בנדה וצ"ל דאזיל לשיטתיה דכ' במ"ה דקפ"ג ע"א דסופרת ז' נקיים כשבדקה א"ע בתחלת ז"נ ה"ה בחזקת טהרה כו'. אכן באמת צ"ע דאפי' רב לא קאמר רק כשאח"כ בשמיני ג"כ מצאה טהורה משמע מקודם לזה עדיין א"ז חזקת טהרה. ומ"ש במ"ה ראיה מהרמב"ן שזה לשונו בדקה א"ע ביום ראשון ושוב לא בדקה טהורה וכן אם בדקה ביום השביעי או באחד מן השבעה ושוב לא בדקה הרי זו בחזקת טהרה שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן עכ"ל. דלכאורה משמע מל' הרמב"ן דע"י בדיקה זו שביום ראשון לבד ה"ל חזקת טהרה אף שאח"כ לא בדקה א"ע כלל. אמנם באמת לשון הרמב"ן בהלכותיו כך הוא בדקה ביום ראשון או בשני או בשלישי ושוב לא בדקה בודקת בשעת טבילתה ודיה. הרי יש בדיקה בסוף ג"כ ועדיף מבדיקה ביום שמיני. משא"כ אם לא בדקה א"ע כלל לא בשעת טבילתה ולא אח"כ י"ל גם לרב לא הוחזקה בטהרה וא"ת א"כ תחלתן אע"פ שאין סופן גרע מסופן אע"פ שאין תחלתן דבתחלתן צריך ג"כ בדיקה יום ח' או בשעת טבילתה ולא די בתחלתן לבד ואילו בסופן די בזה לבד י"ל התם מה שהפרישה בטהרה לפני ז' נקיים מהני לסופן ויש בדיקה בתחלה וסוף. משא"כ בתחלתן אע"פ שאין סופן לא מהני ההפרשה בטהרה שהיא בדיקה הסמוכה לחברתה כו' וכיון דהכי הוא שאינה מוחזקת בטהרה בבדיקת יום ראשון לבד עד שתבדוק ג"כ ביום השביעי או ביום השמיני. א"כ איך תהיה תולה בנדה. דמאי חזית. דהרי ספק שקול הוא. מאחר שהיא בחזקת טומאה עדיין כמו הנדה ובספק שקול אין תולין כמו דאין טהורה גמורה תולה בבעלת הכתם משום דחשבינן לבעלת הכתם לענין זה בחזקת אינה רואה כמו הטהורה וה"ל ספק שקול ולכן אין תולה בה אע"ג דלא מקלקלא לה מאומה. ועכצ"ל דל"ד לשני קופות. אחת של חולין כו' או לשני בתים בדוקים וכמש"ל (וע' תוס' ד"ס ע"א סד"ה באנו וא"ת מאי שנא משני קופות כו' בנדה גמורה כו' וקשה מבעלת הכתם בראשון שלה דאין מפסידה לה כלום בתלייתה ואפ"ה אינה תולה לכן עכצ"ל דל"ד לב' קופות מטעם שכתבתי לעיל דהכא באנו להמשיך ההיתר לזו מחברתה משא"כ התם) דהכא לא מהני מה שהספק שקול. אלא בעינן ג"כ שחברתה תהא עלולה לראות יותר וכיון שכן סופרת ז' שהיא ג"כ עדיין בחזקת טומאה כמו נדה ואפילו אם הנדה עלולה קצת יותר מ"מ נק' ספק שקול מאחר שזו היא ג"כ בחזקת טומאה וכמו בעלת הכתם לגבי הטהורה גמורה אע"פ שזו טהורה גמורה ובעלת הכתם טמאה (דבשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתיא). מ"מ כיון דמדאורייתא היא טהורה נקרא ספק שקול וא"כ אף דסופרת ז' לא מפסידה להנדה בתלייתה כלום אפ"ה אין תולין:
אך אפשר לומר דהתוספות לא נסתפקו על עיקר הדין אם תולין כתם תוך ז' נקיים רק ספיקותם הוא אם היא תולה בנדה והטעם משום שי"ל דמאי חזית לתלות בנדה יותר ממנה כיון שהיא ג"כ טמאה ואין נדה מקולקלת טפי מזבה שלא גמרה ספירתה. דאדרבה גבי נדה תנן דס"ח וחכ"א אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה. ויש דעה דאפילו ביום ראשון בדקה כו'. משא"כ בסופרת ז"נ אם בדקה רק בתחלתן ולא בסופן לא מהני לר' חנינא וכ"ד כמה פוסקים ואפילו לרב דס"ל תחלתן אע"פ שאין סופן י"ל דהיינו כשבדקה א"ע גם ביום השמיני ומצאה טהור כדאיתא בגמ' דבכה"ג מיירי רב. משא"כ אם בשמיני מצאה טמא משמע דלא עלו לה הז"נ. הרי היא חמורה מנדה דאפי' אם לאחר זמן בדקה ומצאה טמאה מ"מ לא נגרע החזקת טהרה כנ"ל. וכיון שכן י"ל דלהכי הוא דס"ל להתוס' שסופרת ז' אינו תולה בימי נדה אבל בשא"ד שתולין בו כתם י"ל דמודו התוס' דתולין גם תוך ז' נקיים דאין לומר דאת"ל דתולין כתם בשא"ד א"כ גם בנדה תהיה תולה אע"ג דהיא ג"כ בחזקת טומאה כנדה מ"מ כיון דלא תקלקל את הנדה ע"י מה שתהיה תולה בה מש"ה תוכל לתלות. כיון דחברתה לא איכפת לה כלל זה שתהי' תולה בה. ולא שייך לומר מאי חזית דמקלקלת להך כו'. דזה אינו דהא בעלת הכתם תוכיח שאין תולין בה כתם אף ביום ראשון לכתמה דלא מקלקלינן לה כלל אפ"ה לא תלינן משום דמאי חזית לתלות בה יותר מבזו וה"נ י"ל כן בנד"ז דשניהם שוים בחזקת טומאה וא"כ מאי חזית לתלות בזו יותר מבזו. לכן אע"ג דלא מקלקלא לה כלל נסתפקו התוספות לומר דאין תולין והגם דהטעם דאין תולין בבעלת הכתם הוא משום דלאו מגופה קחזיא. משא"כ הכא אדרבה היא נדה אך התם ה"פ שהטהורה אינה תולה בבעלת הכתם כיון ששניהם קרוב לגדר א' שלא הוחזקו רואות מגופה וה"נ סופרת ז' אינה תולה בנדה ממש כיון דג"כ שניהם בגדר א' ממש בחזקת טומאה. וה"ז כמו טהורה לגבי בעלת הכתם ששניהם בגדר א' דמה"ט הוא דאינה תולה אע"ג דלא מקלקלה כלל לבעלת הכתם ע"י מה שתתלה בה וה"נ דכוותה. ולכאורה קשה על הרשב"א מדוע כ' דבימי ספירתה היא תולה כתם בנדה וצ"ל דאזיל לשיטתיה דכ' במ"ה דקפ"ג ע"א דסופרת ז' נקיים כשבדקה א"ע בתחלת ז"נ ה"ה בחזקת טהרה כו'. אכן באמת צ"ע דאפי' רב לא קאמר רק כשאח"כ בשמיני ג"כ מצאה טהורה משמע מקודם לזה עדיין א"ז חזקת טהרה. ומ"ש במ"ה ראיה מהרמב"ן שזה לשונו בדקה א"ע ביום ראשון ושוב לא בדקה טהורה וכן אם בדקה ביום השביעי או באחד מן השבעה ושוב לא בדקה הרי זו בחזקת טהרה שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן עכ"ל. דלכאורה משמע מל' הרמב"ן דע"י בדיקה זו שביום ראשון לבד ה"ל חזקת טהרה אף שאח"כ לא בדקה א"ע כלל. אמנם באמת לשון הרמב"ן בהלכותיו כך הוא בדקה ביום ראשון או בשני או בשלישי ושוב לא בדקה בודקת בשעת טבילתה ודיה. הרי יש בדיקה בסוף ג"כ ועדיף מבדיקה ביום שמיני. משא"כ אם לא בדקה א"ע כלל לא בשעת טבילתה ולא אח"כ י"ל גם לרב לא הוחזקה בטהרה וא"ת א"כ תחלתן אע"פ שאין סופן גרע מסופן אע"פ שאין תחלתן דבתחלתן צריך ג"כ בדיקה יום ח' או בשעת טבילתה ולא די בתחלתן לבד ואילו בסופן די בזה לבד י"ל התם מה שהפרישה בטהרה לפני ז' נקיים מהני לסופן ויש בדיקה בתחלה וסוף. משא"כ בתחלתן אע"פ שאין סופן לא מהני ההפרשה בטהרה שהיא בדיקה הסמוכה לחברתה כו' וכיון דהכי הוא שאינה מוחזקת בטהרה בבדיקת יום ראשון לבד עד שתבדוק ג"כ ביום השביעי או ביום השמיני. א"כ איך תהיה תולה בנדה. דמאי חזית. דהרי ספק שקול הוא. מאחר שהיא בחזקת טומאה עדיין כמו הנדה ובספק שקול אין תולין כמו דאין טהורה גמורה תולה בבעלת הכתם משום דחשבינן לבעלת הכתם לענין זה בחזקת אינה רואה כמו הטהורה וה"ל ספק שקול ולכן אין תולה בה אע"ג דלא מקלקלא לה מאומה. ועכצ"ל דל"ד לשני קופות. אחת של חולין כו' או לשני בתים בדוקים וכמש"ל (וע' תוס' ד"ס ע"א סד"ה באנו וא"ת מאי שנא משני קופות כו' בנדה גמורה כו' וקשה מבעלת הכתם בראשון שלה דאין מפסידה לה כלום בתלייתה ואפ"ה אינה תולה לכן עכצ"ל דל"ד לב' קופות מטעם שכתבתי לעיל דהכא באנו להמשיך ההיתר לזו מחברתה משא"כ התם) דהכא לא מהני מה שהספק שקול. אלא בעינן ג"כ שחברתה תהא עלולה לראות יותר וכיון שכן סופרת ז' שהיא ג"כ עדיין בחזקת טומאה כמו נדה ואפילו אם הנדה עלולה קצת יותר מ"מ נק' ספק שקול מאחר שזו היא ג"כ בחזקת טומאה וכמו בעלת הכתם לגבי הטהורה גמורה אע"פ שזו טהורה גמורה ובעלת הכתם טמאה (דבשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתיא). מ"מ כיון דמדאורייתא היא טהורה נקרא ספק שקול וא"כ אף דסופרת ז' לא מפסידה להנדה בתלייתה כלום אפ"ה אין תולין:
יז
ואפשר לדחוק להרשב"א לומר דהא דאין תולין בבעלת הכתם עיקר הטעם משום דלא חזיא מגופה. ובכה"ג הוא דאין תולין אף ששניהם שוות ואינו מפסידה כלום ודומה לב' קופות אבל בנדה תולין אף דחברתה הסופרת ז' ג"כ בחזקת טמאה ושניהם שוין ה"ל כב' קופות ואע"ג שאין טעם לחלק ביניהן י"ל הטעם משום הבו דלא להוסיף עלה דהא באמת יש תירוצים בגמ' דתולין בבעלת הכתם וגם הר"ן הקשה ע"ז לכן י"ל הבו כו'. וגם י"ל קצת טעם ע"ז דבבעלת הכתם שאתה צריך לבדות עליה דבר שדם זה ממנה ע"כ שפיר חילקנו דל"ד לב' קופות מטעם הנ"ל. אבל גבי נדה דשירפה מצוי א"כ א"צ לבדות עליה דבר חדש לכך תולין בה אע"פ שזו ג"כ שירפה מצוי וה"ל כמו ב' קופות א' של חולין וא' של תרומה דתלינן כו'. וי"ל דה"נ חשוב כאלו הספק בא ממקום אחר כיון דשירפה מצוי כו' עוי"ל דהרשב"א ס"ל דסופרת ז' כיון שהיה לה בדיקה בתחלת ז' נקיים הרי הוחל חזקת טהרה רק שלא נגמר. משא"כ הנדה שלא בדקה א"ע עדיין כלל ה"ל בחזקת טמאה גמורה לכן תולה בה (ובנדה שבדקה והפרישה בטהרה י"ל ודאי אין תולין בה אע"ג דלא מפסידה מאומה. מיהו זה לומר שבעלת הכתם אין תולה בה. אבל טהורה גמורה י"ל דתולה בה כיון דחזאי מגופה ולא מפסדת כלל) ואין זה כערך טהורה לגבי בעלת הכתם דהתם מדאורייתא אין שום חילוק ביניהן משא"כ הכא יש נפ"מ ביניהן מדאורייתא שהנדה קודם שהפרישה בטהרה היא בחזקת טמאה וזו הסופרת ז' כשהיה לה בדיקה בא' מהז' נקיים הוחל חזקת טהרה שלה מדאורייתא. והתוס' י"ל דס"ל דאולי אין לחלק כלל דהא תנן אבל ימי הזב והזבה כו' בחזקת טומאה. ופרש"י ימי ספירו. א"כ משמע דאע"ג שהתחיל לספור עכ"ז נקרא חזקת טומאה ועוד דהא אפילו ספרה כל הז' היא בחזקת טומאה טפי מבעלת הכתם בראשון שלה דהא אין תולין בה ובסופרת ז' תולין לרשב"ג כ"ז שלא טבלה מש"ה נסתפקו התוספות דאין תולה היא בנדה משום דמאי חזית לתלות בזו יותר מבזו ולא מהני הכא הספק שקול כמו דלא מהני בטהורה לגבי בעלת הכתם כנ"ל. וגם י"ל התוספות לשיטתייהו אזלי שהביא הנ"ב בתשו' סי' (מ"ב) [נ"ז] שכ' התוספות בזבחים דכ"ט ע"א דסופרת ז' קודם שטבלה אין זה נקרא חזקת טהרה. והרשב"א י"ל דס"ל כפרש"י שם דנקרא חזקת טהרה ומ"מ גבי שא"ד שתולין בהן כתם י"ל דמודו התוספות להרשב"א דתולין כיון דכתמים דרבנן דהא בספק דרבנן אף בדבר שיש חזקת איסור ממש יש מקילין וזהו אוקימתא דרבה בר חיננא בעירובין דל"ו רע"א דמהאי טעמא אמרינן ספק עירוב כשר אף בעירובי תחומין ואף שי"ל העמד גברא על חזקת תחום ביתו דחשיבא חזקה כדפירש"י בעירובין שם ד"ה העמד. ואעפ"כ מכשרינן העירוב שהניחו בין השמשות כדאיתא בגמ' בעירובין ס"פ הדר דף ע"ו א' לפרש"י והרמב"ם דמיירי בעירובי תחומין. ולכאורה כתמים בנדה יש לדמותו לתחומין בשבת כי על שניהם נאמר במשנה וגמרא לשון אחד ממש והוא שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר. ופי' רבינא כו' כדאיתא בעירובין דנ"ט ע"א ובנדה דנ"ט ע"א וא"כ אף את"ל דסופרת ז' היא בחזקת טומאה ממש י"ל דמ"מ תולין הכתמים בכל דבר שיכולה לתלות כ"ש שיש לומר דאף להתוספות בזבחים דכ"ט כוונתם שאין זה נקרא חזקת טהרה אלא כמו דבר שאין בו חזקה כלל. דכיון שהפרישו בטהרה ובדקו ביום ראשון דז' נקיים א"א עוד לומר חזקת טומאה ממש. לכן יש להקל בכתמים אף למ"ד דלא מקילין בתחומין בהניח עירובו ביהש"מ ע' תוס' ס"פ הדר. וא"ש מ"ש האחרונים שדין זה שאין תולין כתם תוך ג"י אין לו שורש בגמ' כי מהתוספות אין ראיה כלל לזה וכמשנ"ת:
ואפשר לדחוק להרשב"א לומר דהא דאין תולין בבעלת הכתם עיקר הטעם משום דלא חזיא מגופה. ובכה"ג הוא דאין תולין אף ששניהם שוות ואינו מפסידה כלום ודומה לב' קופות אבל בנדה תולין אף דחברתה הסופרת ז' ג"כ בחזקת טמאה ושניהם שוין ה"ל כב' קופות ואע"ג שאין טעם לחלק ביניהן י"ל הטעם משום הבו דלא להוסיף עלה דהא באמת יש תירוצים בגמ' דתולין בבעלת הכתם וגם הר"ן הקשה ע"ז לכן י"ל הבו כו'. וגם י"ל קצת טעם ע"ז דבבעלת הכתם שאתה צריך לבדות עליה דבר שדם זה ממנה ע"כ שפיר חילקנו דל"ד לב' קופות מטעם הנ"ל. אבל גבי נדה דשירפה מצוי א"כ א"צ לבדות עליה דבר חדש לכך תולין בה אע"פ שזו ג"כ שירפה מצוי וה"ל כמו ב' קופות א' של חולין וא' של תרומה דתלינן כו'. וי"ל דה"נ חשוב כאלו הספק בא ממקום אחר כיון דשירפה מצוי כו' עוי"ל דהרשב"א ס"ל דסופרת ז' כיון שהיה לה בדיקה בתחלת ז' נקיים הרי הוחל חזקת טהרה רק שלא נגמר. משא"כ הנדה שלא בדקה א"ע עדיין כלל ה"ל בחזקת טמאה גמורה לכן תולה בה (ובנדה שבדקה והפרישה בטהרה י"ל ודאי אין תולין בה אע"ג דלא מפסידה מאומה. מיהו זה לומר שבעלת הכתם אין תולה בה. אבל טהורה גמורה י"ל דתולה בה כיון דחזאי מגופה ולא מפסדת כלל) ואין זה כערך טהורה לגבי בעלת הכתם דהתם מדאורייתא אין שום חילוק ביניהן משא"כ הכא יש נפ"מ ביניהן מדאורייתא שהנדה קודם שהפרישה בטהרה היא בחזקת טמאה וזו הסופרת ז' כשהיה לה בדיקה בא' מהז' נקיים הוחל חזקת טהרה שלה מדאורייתא. והתוס' י"ל דס"ל דאולי אין לחלק כלל דהא תנן אבל ימי הזב והזבה כו' בחזקת טומאה. ופרש"י ימי ספירו. א"כ משמע דאע"ג שהתחיל לספור עכ"ז נקרא חזקת טומאה ועוד דהא אפילו ספרה כל הז' היא בחזקת טומאה טפי מבעלת הכתם בראשון שלה דהא אין תולין בה ובסופרת ז' תולין לרשב"ג כ"ז שלא טבלה מש"ה נסתפקו התוספות דאין תולה היא בנדה משום דמאי חזית לתלות בזו יותר מבזו ולא מהני הכא הספק שקול כמו דלא מהני בטהורה לגבי בעלת הכתם כנ"ל. וגם י"ל התוספות לשיטתייהו אזלי שהביא הנ"ב בתשו' סי' (מ"ב) [נ"ז] שכ' התוספות בזבחים דכ"ט ע"א דסופרת ז' קודם שטבלה אין זה נקרא חזקת טהרה. והרשב"א י"ל דס"ל כפרש"י שם דנקרא חזקת טהרה ומ"מ גבי שא"ד שתולין בהן כתם י"ל דמודו התוספות להרשב"א דתולין כיון דכתמים דרבנן דהא בספק דרבנן אף בדבר שיש חזקת איסור ממש יש מקילין וזהו אוקימתא דרבה בר חיננא בעירובין דל"ו רע"א דמהאי טעמא אמרינן ספק עירוב כשר אף בעירובי תחומין ואף שי"ל העמד גברא על חזקת תחום ביתו דחשיבא חזקה כדפירש"י בעירובין שם ד"ה העמד. ואעפ"כ מכשרינן העירוב שהניחו בין השמשות כדאיתא בגמ' בעירובין ס"פ הדר דף ע"ו א' לפרש"י והרמב"ם דמיירי בעירובי תחומין. ולכאורה כתמים בנדה יש לדמותו לתחומין בשבת כי על שניהם נאמר במשנה וגמרא לשון אחד ממש והוא שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר. ופי' רבינא כו' כדאיתא בעירובין דנ"ט ע"א ובנדה דנ"ט ע"א וא"כ אף את"ל דסופרת ז' היא בחזקת טומאה ממש י"ל דמ"מ תולין הכתמים בכל דבר שיכולה לתלות כ"ש שיש לומר דאף להתוספות בזבחים דכ"ט כוונתם שאין זה נקרא חזקת טהרה אלא כמו דבר שאין בו חזקה כלל. דכיון שהפרישו בטהרה ובדקו ביום ראשון דז' נקיים א"א עוד לומר חזקת טומאה ממש. לכן יש להקל בכתמים אף למ"ד דלא מקילין בתחומין בהניח עירובו ביהש"מ ע' תוס' ס"פ הדר. וא"ש מ"ש האחרונים שדין זה שאין תולין כתם תוך ג"י אין לו שורש בגמ' כי מהתוספות אין ראיה כלל לזה וכמשנ"ת:
יאח
ועיין בכו"פ סי' קצ"ו ס"ה מ"ש הלא מבואר בגמ' כו' ק' איך למד בדיקת זבה הצריכה ז' נקיים דע"ז קאי סה"ת מבדיקת נדה שהיא קלה כמ"ש הרא"ש פ' תינוקת סי' ה' בשם הרז"ה ולא חלק ע"ז אלא שכתב דבדיקת אמצע עדיף מצד עצמו כו'. ואף דסה"ת כתב כן על כל סופרת ז' נקיים אף שראתה רק יום א' היינו משום דהחמירו בנות ישראל ליתן לכל ראיה דין זבה גדולה א"כ יש להחמיר כמו בזבה ממש והס"ט השיב על הכו"פ בדברים בלתי מובנים. אמנם מ"ש עוד הכו"פ הא דאמרינן דלכך לרבי כו' ושומרת יום כנגד יום אינה יכולה לתלות כו' ואיך חברתה כו' ור"ל כיון דהש"י כנגד יום ממ"נ טמאה ע"י כתם זה שהרי אינה תולה כתם בשום דבר תוך ז' נקיים וכיון שכן ראוי שזו הטהורה תתלה בה אפילו לרבי כיון דלא מפסידה מאומה דהא דל מהכא חברתה הטהורה ועשה את הטהורה כאלו תוכל הסופרת ז' לתלות בה אפ"ה לא מהני לה וא"כ לא שייך מאי חזית ותהיה הטהורה תולה בה ומכיון דלרבי אין תולה הטהורה בה והיינו לשטת הרמב"ן והר"ן אפילו לדברי רב אדא כן הוא. שאין הטהורה תולה בסופרת שבעה בשלישי או ברביעי שלה. והמהרש"א כ' שכן שטת רש"י וכמש"ל בתחלת תשובה זו. ולשטת התוס' והרשב"א שבמל"מ ג"כ הדין כן לרבי לפ"ד רב חסדא ורב אדא דפליג היינו מטעם אחר והיינו דלא קרי לה הפסד כיון שאינה סותר הכל כמ"ש התוספות שם ד"ה טמא וטהור משמע לולי זה לא היה תולה בה (גם הרשב"א שבמל"מ כ' כיון דא"א לו לטבול כו') ואמאי כיון דהיא בחזקת טומאה ממ"נ ע"י כתם זה כיון שאינה תולה אפילו בעברה בשוק של טבחים. א"כ שפיר דמי שתתלה הטהורה בה אפי' לרבי דהא לא מפסידה לה מאומה וגם היא בחזקת טומאה וחברתה טהורה אלא שמע מינה דהיא ג"כ תולה כתם בשא"ד שתולין בהם כתם. וא"כ ע"י תליית חברתה הטהורה בה אתה מקלקלה ומש"ה י"ל מאי חזית כו'. וזהו לכאורה ראיה נכונה דמוכח מהגמ' דתולין כתם גם תוך ג"י מדאין תולין לרבי הטהורה בסופרת ז' נקיים בשני או בשלישי שלה כו' ומ"ש הס"ט ע"ז בסי' קצ"ו ס"ק ל"ד וז"ל נלע"ד דלק"מ כו' דדוקא בנדה כו' משא"כ בזבה כו' דבריו מרפסן איגרי דאדרבה בנדה פשיטא דקיי"ל כחכמים דתנן דס"ח וחכ"א אפילו בשנים לנדתה כו' וסה"ת וסיעתו לא החמירו רק בזבה דהיינו בצריכה ז' נקיים ומשום דהם בחזקת טומאה כדתנן דל"ט אבל ימי הזב והזבה כו' ומ"ש כל י"א יום בחזקת טהרה היינו כל זמן שאינה זבה לא קטנה ולא גדולה וזה פשוט אלא אם יש להשיב על ראיית הכו"פ כך י"ל דמ"מ מאחר שלולי כתם זה לא היתה צריכה לספור רק עוד ג' או ד' ימים רק ע"י כתם זה המסופק אתה מקלקלה א"כ מאי חזית כו'. ומצאתי שהפמ"ג בשפ"ד סי' קי"א סס"ק י"א נסתפק בכעין חקירה זו במ"ש עוד יש להסתפק ב' קדרות היתר ואיסור דרבנן נפל לא' מהם ובא' מהן יהיה של תורה כו' א"כ אותה קדירה בהכרח יהיה אסור כו' וא"כ תו תולין להתיר הקדרה שנייה בדרבנן או דלמא כל שאתה מוציא אחד מחזקה אין תולין וכעת הדבר צריך תלמוד עכ"ל. ועתה מבואר דלסברא ראשונה דהפמ"ג דכיון דאותה קדרה בהכרח יהיה אסור כו' וא"כ תו תולין כו'. כמ"כ הוא ממש ראיית הכו"פ כאן דכיון דהסופרת ז' בתוך ז' נקיים בהכרח אינה תולה כתם בשום דבר וא"כ היא ודאי טמאה א"כ תו תהיה הטהורה תולה בה כו'. אמנם גם לסברא אחרונה דהפמ"ג שאני התם שב' הקדירות יש לכל א' חזקת כשרות גמורה בשוה קודם נפילת האיסור ע"כ י"ל כל שאתה מוציא אחד מחזקה אין תולין אבל הכא דבלאה"נ הסופרת ז' אינה בחזקת טהרה י"ל דודאי היה הטהורה תולה בה אי איתא דהיא בהכרח תהיה טמאה ע"י כתם זה. אלא מדאין הטהורה תולה בה לרבי עכצ"ל דהיא ג"כ תולה כתמים בכל דבר שתוכל לתלות ומש"ה י"ל מאי חזית כו':
ועיין בכו"פ סי' קצ"ו ס"ה מ"ש הלא מבואר בגמ' כו' ק' איך למד בדיקת זבה הצריכה ז' נקיים דע"ז קאי סה"ת מבדיקת נדה שהיא קלה כמ"ש הרא"ש פ' תינוקת סי' ה' בשם הרז"ה ולא חלק ע"ז אלא שכתב דבדיקת אמצע עדיף מצד עצמו כו'. ואף דסה"ת כתב כן על כל סופרת ז' נקיים אף שראתה רק יום א' היינו משום דהחמירו בנות ישראל ליתן לכל ראיה דין זבה גדולה א"כ יש להחמיר כמו בזבה ממש והס"ט השיב על הכו"פ בדברים בלתי מובנים. אמנם מ"ש עוד הכו"פ הא דאמרינן דלכך לרבי כו' ושומרת יום כנגד יום אינה יכולה לתלות כו' ואיך חברתה כו' ור"ל כיון דהש"י כנגד יום ממ"נ טמאה ע"י כתם זה שהרי אינה תולה כתם בשום דבר תוך ז' נקיים וכיון שכן ראוי שזו הטהורה תתלה בה אפילו לרבי כיון דלא מפסידה מאומה דהא דל מהכא חברתה הטהורה ועשה את הטהורה כאלו תוכל הסופרת ז' לתלות בה אפ"ה לא מהני לה וא"כ לא שייך מאי חזית ותהיה הטהורה תולה בה ומכיון דלרבי אין תולה הטהורה בה והיינו לשטת הרמב"ן והר"ן אפילו לדברי רב אדא כן הוא. שאין הטהורה תולה בסופרת שבעה בשלישי או ברביעי שלה. והמהרש"א כ' שכן שטת רש"י וכמש"ל בתחלת תשובה זו. ולשטת התוס' והרשב"א שבמל"מ ג"כ הדין כן לרבי לפ"ד רב חסדא ורב אדא דפליג היינו מטעם אחר והיינו דלא קרי לה הפסד כיון שאינה סותר הכל כמ"ש התוספות שם ד"ה טמא וטהור משמע לולי זה לא היה תולה בה (גם הרשב"א שבמל"מ כ' כיון דא"א לו לטבול כו') ואמאי כיון דהיא בחזקת טומאה ממ"נ ע"י כתם זה כיון שאינה תולה אפילו בעברה בשוק של טבחים. א"כ שפיר דמי שתתלה הטהורה בה אפי' לרבי דהא לא מפסידה לה מאומה וגם היא בחזקת טומאה וחברתה טהורה אלא שמע מינה דהיא ג"כ תולה כתם בשא"ד שתולין בהם כתם. וא"כ ע"י תליית חברתה הטהורה בה אתה מקלקלה ומש"ה י"ל מאי חזית כו'. וזהו לכאורה ראיה נכונה דמוכח מהגמ' דתולין כתם גם תוך ג"י מדאין תולין לרבי הטהורה בסופרת ז' נקיים בשני או בשלישי שלה כו' ומ"ש הס"ט ע"ז בסי' קצ"ו ס"ק ל"ד וז"ל נלע"ד דלק"מ כו' דדוקא בנדה כו' משא"כ בזבה כו' דבריו מרפסן איגרי דאדרבה בנדה פשיטא דקיי"ל כחכמים דתנן דס"ח וחכ"א אפילו בשנים לנדתה כו' וסה"ת וסיעתו לא החמירו רק בזבה דהיינו בצריכה ז' נקיים ומשום דהם בחזקת טומאה כדתנן דל"ט אבל ימי הזב והזבה כו' ומ"ש כל י"א יום בחזקת טהרה היינו כל זמן שאינה זבה לא קטנה ולא גדולה וזה פשוט אלא אם יש להשיב על ראיית הכו"פ כך י"ל דמ"מ מאחר שלולי כתם זה לא היתה צריכה לספור רק עוד ג' או ד' ימים רק ע"י כתם זה המסופק אתה מקלקלה א"כ מאי חזית כו'. ומצאתי שהפמ"ג בשפ"ד סי' קי"א סס"ק י"א נסתפק בכעין חקירה זו במ"ש עוד יש להסתפק ב' קדרות היתר ואיסור דרבנן נפל לא' מהם ובא' מהן יהיה של תורה כו' א"כ אותה קדירה בהכרח יהיה אסור כו' וא"כ תו תולין להתיר הקדרה שנייה בדרבנן או דלמא כל שאתה מוציא אחד מחזקה אין תולין וכעת הדבר צריך תלמוד עכ"ל. ועתה מבואר דלסברא ראשונה דהפמ"ג דכיון דאותה קדרה בהכרח יהיה אסור כו' וא"כ תו תולין כו'. כמ"כ הוא ממש ראיית הכו"פ כאן דכיון דהסופרת ז' בתוך ז' נקיים בהכרח אינה תולה כתם בשום דבר וא"כ היא ודאי טמאה א"כ תו תהיה הטהורה תולה בה כו'. אמנם גם לסברא אחרונה דהפמ"ג שאני התם שב' הקדירות יש לכל א' חזקת כשרות גמורה בשוה קודם נפילת האיסור ע"כ י"ל כל שאתה מוציא אחד מחזקה אין תולין אבל הכא דבלאה"נ הסופרת ז' אינה בחזקת טהרה י"ל דודאי היה הטהורה תולה בה אי איתא דהיא בהכרח תהיה טמאה ע"י כתם זה. אלא מדאין הטהורה תולה בה לרבי עכצ"ל דהיא ג"כ תולה כתמים בכל דבר שתוכל לתלות ומש"ה י"ל מאי חזית כו':
יבט
מעתה נבואה למ"ש הח"צ בתשובה הובאה בתשו' מע"צ סי' ס"ז בענין שאין לתלות במכה תוך ז' נקיים מה שמוצאה דם על עד הבדוק כאותה שאמרו כל ספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה ספיקו טהור משנזקק לטומאה ספיקו טמא אף זו כיון שהיא צריכה ז' נקיים וספק הם נקיים ספק אינן נקיים העמידנה על חזקתה ואין כאן נקיים ואין זה ענין מוצאה כתם דאיכא למ"ד דאף בשלשה ימים ראשונים תלינן במאי דאפשר דכתם שאני דאינו אלא מדרבנן לאפוקי זו שלפנינו רואה היא עכ"ל. והמע"צ סס"י ס"ח שצידד מצד דהוי כעין ס"ס ול"ד לס' נגעים דמיירי בספק א' מ"מ חזר וגמגם דלא הוי ס"ס ועוד דרבים ס"ל דס"ס לא מהני במקום דאיכא חזקת איסור או טומאה וסיים ובאמת אין עלי התלונה כ"א על האחרונים בתשובותיהם הב"ח והט"ז והעה"ג אשר יראה מדבריהם שהקילו לתלות במכה גם בימי ליבונה עכ"ל. וכ"כ הס"ט סי' קצ"ו ס"ק ל"ד וז"ל מיהו כ"ז בכתמים אבל ברואה ממש אע"פ שיש לה מכה בחלל הגוף המוציאה דם כבר כתבתי ברס"י זה דאפילו לאחר ג"י אין לתלות דמ"מ לאו ספו"ל נינהו ואפילו למאן דלא מצריך ספו"ל אלא ספורים מוחזקים יש לפקפק הנה והנה כמש"ל עכ"ל:
מעתה נבואה למ"ש הח"צ בתשובה הובאה בתשו' מע"צ סי' ס"ז בענין שאין לתלות במכה תוך ז' נקיים מה שמוצאה דם על עד הבדוק כאותה שאמרו כל ספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה ספיקו טהור משנזקק לטומאה ספיקו טמא אף זו כיון שהיא צריכה ז' נקיים וספק הם נקיים ספק אינן נקיים העמידנה על חזקתה ואין כאן נקיים ואין זה ענין מוצאה כתם דאיכא למ"ד דאף בשלשה ימים ראשונים תלינן במאי דאפשר דכתם שאני דאינו אלא מדרבנן לאפוקי זו שלפנינו רואה היא עכ"ל. והמע"צ סס"י ס"ח שצידד מצד דהוי כעין ס"ס ול"ד לס' נגעים דמיירי בספק א' מ"מ חזר וגמגם דלא הוי ס"ס ועוד דרבים ס"ל דס"ס לא מהני במקום דאיכא חזקת איסור או טומאה וסיים ובאמת אין עלי התלונה כ"א על האחרונים בתשובותיהם הב"ח והט"ז והעה"ג אשר יראה מדבריהם שהקילו לתלות במכה גם בימי ליבונה עכ"ל. וכ"כ הס"ט סי' קצ"ו ס"ק ל"ד וז"ל מיהו כ"ז בכתמים אבל ברואה ממש אע"פ שיש לה מכה בחלל הגוף המוציאה דם כבר כתבתי ברס"י זה דאפילו לאחר ג"י אין לתלות דמ"מ לאו ספו"ל נינהו ואפילו למאן דלא מצריך ספו"ל אלא ספורים מוחזקים יש לפקפק הנה והנה כמש"ל עכ"ל:
יגוהנה ראייתו מספק נגעים נלע"ד דאינה ראיה כלל דהא בנזיר דס"ה ע"ב פריך אי הכי אפילו משנזקק לטומאה נמי ספיקו טהור ומשני אלא כי אתמר כו' ופר"ת דבאמת ר' יהושע מטהר הספק אפילו משנזקק לטומאה והיינו משום דילפינן מקרא דלטהרו שיש לטהר הספק ומוקים ליה אפילו במשנזקק לטומאה דאלו עד שלא נזקק לטומאה א"צ קרא דתיפוק ליה דאוקמיה אחזקתו. וכ"כ עוד התוס' בכתובות דף ע"ה ע"ב ד"ה ספק אור"ת דהכא מיירי כשנזקק לטומאה כו' אלא דכ' דאיכא חזקת הגוף כנגד חזקת טומאה כו'. והר"ש פ"ד דנגעים משנה י"א הביא ג"כ פר"ת והקשה דא"כ נצטרך לומר דסתם מתניתין דלקמן (ר"ל פ"ה דנגעים מ"ד) וסתם מתני' דנזיר דלא כר' יהושע. ור"ל דתנן בהו דמשנזקק לטומאה ספיקו טמא. ותירץ שי"ל דהתם אפילו ר' יהושע מודה משום דבאותו נגע עצמו הוזקק לטומאה. ולכאורה י"ל דהתם ליכא חזקת הגוף כנגד חזקת טומאה כיון דבאותו נגע עצמו הוזקק לטומאה. משא"כ בהא דפי' ר"ת ואפשר זהו כוונת הר"ש עוד פי' ר"ש בע"א דר' יהושע לא מיירי בנזקק לטומאה וזהו שטת התוספות בנדה די"ט ע"א ואעפ"כ צריך קרא משום דהריעותא שכיח דדרך להיות בהרת קדמה כו' ולסוף נטה יותר לפי' הראשון דר' יהושע מיירי בנזקק לטומאה אלא דל"ד דבמתני' דנזיר כנ"ל. ולכל הפי' הא דמטמאי' בנזקק לטומאה שבמתני' דנזיר הוא משום דיש קרא ע"ז כמש"ש הר"ש דע"ה סע"א ובתורת כהנים דריש כו' ומש"ה הקרא דלטהרו דילפינן לטהר הספק מעמידי' בענין אחר כנ"ל לר"ת בנזקק לטומאה בנגע אחר ולהתוס' דנדה בלא נזקק לטומאה כלל רק שיש ריעותא דשכיח כו'. וע' בשט"מ דנזיר ד"ה גמרא מקראי דת"ק. ועתה עפ"ז יתבאר שאין ללמוד כלל לנד"ז מהך דנגעים. דהנה כבר נת' בתשו' אחרת דפי' דם ולא כתם דקאמר רע"ק אין הטעם משום דלא ארגישה אלא דאפילו אי לא הוה בעינן כלל הרגשה אפ"ה אין בכתמים שום טומאה מדאורייתא וכמו שהאריך בזה הגאון בעל ספר בית מאיר בתשובה שבסוף ספרו סי' י"ג וכ' וז"ל ומה שהקשה בעל שב יעקב תו בדרשה דרע"ק אטו כתם לאו דם הוא. לע"ד לא קשה דהוי כעין דרשה דממזר ודאי ולא ספק ה"נ דורש דם ודאי ולא ספק כו'. ואין להקשות לפ"ז לשטת הפוסקים דכל הספיקות מן התורה לקולא א"כ קרא ל"ל כו' דהכא י"ל לולי שגילתה התורה לא היינו עושים מזה ספק מפני שאין הספק קצת שקול הואיל שבשוק של טבחים לא עברה הוה אמינא האי דם מהיכא אתיא קמ"ל להורות שספק זה שרי ד"ת עכ"ל. וכ"כ הס"ט סס"י ק"צ ומוכח בהדיא בש"ס בנדה דנ"ב ע"ב דאפילו בנזקק לטומאה טהור ספק זה מדאורייתא כדאיתא שם ראתה שני ימים ראייה ממש מגופה בתוך י"א יום ובשלישי לבשה חלוק הבדוק לה ומצאתה עליו כתם. עכ"ז אין קרבנה נאכל. דומה ללבשה שלשה חלוקות בשלשה ימים ע"ש. הרי דכתם זה טהור מדאורייתא אע"ג דנזקקה לטומאה שהרי ראתה ב' ימים ונעשית זבה קטנה. ואין לומר דמיירי בלא הפרישה בטהרה דא"כ ה"ל לפרש. ועוד דהא תנן אבל ימי הזב והזבה וש"י כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה. הגם דהרשב"ץ פי' עד שיפרשו אין דבריו מוכרחים די"ל שהן בחזקת טומאה עד שתבדוק א"ע עכ"פ ביום השימור אפי' לרש"י בזבחים כ"ט וכ"ש לתוס' שם. ואעפ"כ כתמה טהור מדאורייתא דאל"כ אמאי אין קרבנה נאכל הגם שיש לדחות דמ"מ כיון שאינו ודאי זבה אין הקרבן נאכל. דהא לעיל דכ"א ע"ב משמע אפילו יש ס"ס לחומרא אין הקרבן נאכל מ"מ הרי הרמב"ן והר"ן בחידושיו שם פירשו קמ"ל דאינה מביאה קרבן כלל דהא כתמים דרבנן הם ואיך תביא קרבן ע"ש. אלא שי"ל דלשיטתייהו אזלי דכתמים דרבנן משום דלא ארגישה וא"כ אין הא דנזקק לטומאה ענין להחמיר כאן כיון שאין הקולא מחמת ספק. משא"כ לפמ"ש דכתמים טעמן משום דהספק טהור י"ל דמביאה קרבן וכמ"ש הרמב"ן שכן פי' רבים. אכן אפילו לפירושם אין שום ראיה לומר דבכה"ג מיטמא הכתם מדאורייתא. אלא דאפילו אדרבנן מביאה קרבן כדאיתא בנזיר דכ"ט למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא והכי קיי"ל רק דאינו נאכל משום דמליקת חולין נבלה וכן משמע בהדיא מפרש"י שם שכ' דהשתא נמי חששא בעלמא היא ומביאה קרבן ואינו נאכל. הרי אע"ג דפי' שמביאה קרבן עכ"ז ביאר דהוא רק מחששא בעלמא כו'. וגם הראב"ד בבעה"נ די"ב ע"ב דכ' הא קרבן מיהו מתייא ש"מ דלענין איסור נאמר לא יחלוק ע"ז דר"ל איסור דרבנן גם לבעלה ולא למעלה דטהרות לבד ועוד דהא עכ"פ כ' סה"ת והרשב"א דתולה כתמה בתוך ז' נקיים בדבר שיכולה לתלות. א"כ עכצ"ל דהכתם טהור מדאורייתא לגמרי גם בתוך ז' נקיים דכיון דמטהרין אפילו מדרבנן כשיש במה לתלות ש"מ דמדאורייתא שריא אף כשאין במה לתלות אע"ג דאין הספק קצת שקול כמש"ל וגם כשיש במה לתלות י"ל שאינו רק ספק שקול. אע"ג דהכ"מ כ' דהוי ס"ס כבר השיבו עליו ע' בבית מאיר שם. ומוכרחים אנו לומר עכ"פ דמדאורייתא מותר וטהור ספק זה אפילו נזקקה לטומאה כנ"ל ואדרבה היום עולה ג"כ במספר הנקיים כמו שהסכימו הסה"ת והרשב"א וא"כ מה ענין ללמוד ספיקות אלו מנגעים. הא אדרבה בגמרא שם מוכח דאם יש קרא לטהר הספק ראוי שיהיה טהור אפי' נזקק לטומאה כדפריך אי הכי אפי' משנזקק לטומאה נמי ספיקו טהור כו' אלא דמשני דמעמידין הקרא לא בנזקק לטומאה בנגע זה ממש. ובנזקק לטומאה בנגע זה ממש יש קרא אחרינא לטמא כמש"ל. משא"כ הכא גבי דם ולא כתם דדרשינן ולא ספק הא מוכח בגמ' בהדיא דאפי' בנזקקה לטומאה קאי דרשה זו כמבואר מהנך ראיות דלעיל ולא עוד אלא דעולה היום ג"כ במספר ז' נקיים מהאי טעמא אע"ג דספק הוא מ"מ מאחר דטיהרה התורה ספק זה אפי' בנזקקה לטומאה לכן היום טהור ועולה לה כשבדקה א"ע כדין לר"א כדאית ליה ולרע"ק כדאית ליה:
ידומעתה אין תימא אם בימי ליבונה ג"כ תהיה תולה במכה אפי' בבדיקת עד. דהא כ' הרשב"א בתה"א דקס"ב א' ובקצר וז"ל הדמים שהיא רואה מגופה אלא שאינה יודעת מן המקור כו' (כגון) שיש לה מכה במקור שאפשר שממנה הדם שותת ויורד כו' שכל אלו נכללין בכלל הכתמים מפני שאפי' בא לטמא אינו מן הודאי אלא מן הספק עכ"ל. וא"כ י"ל שזה ג"כ טהור מדאורייתא מחמת דרשה הנ"ל דדם ולא כתם אלא דהכא יש פוסקים מתירין ג"כ מדרבנן אפי' בשא"י שמכתה מוציאה דם אע"פ שמחמירי' בכתם שאין בו במה לתלות והיינו משום דהכא יש ויש במה לתלות. ולהפוסקים המחמירים בזה כשא"י שמכתה מוציאה דם אע"ג דמקילין בכתם שמצאה כשיש לתלות במכתה שיכולה להגלע הגם דלא עדיפא ממכה שא"י שמוציאה דם. צ"ל דחכמים החמירו בכתם זה יותר כיון שהיא רואה מגופה כו'. אבל עכ"פ מדאורייתא נ' דכל שיש לה מכה בגופה וא"י אם הדם מהמקור או מן המכה ה"ל טהור דזהו בכלל דם ולא כתם. א"כ כיון שזהו בכלל ולא כתם א"כ יש לטהרו אפי' תוך ז' נקיים כמש"ל באריכות. וגם מדרבנן לא מצינו שחילקו בין תוך ז"נ לשאר ימי טהרתה רק יש לומר הקולא שמצרפין לתלות במכה שא"י אם מוציאה דם משום יש לה וסת ושלא בשעת וסתה לא שייך תוך ז"נ להקל בזה:
טוומ"מ צ"ע אם ה"ל ספורים די"ל דלא דמי להא דפרקן בא סימן דנ"ב ע"ב ראתה שני ימים כו' המובא לעיל דהתם היינו שע"י הכתם לא נעשית זבה גדולה. אבל כשכבר נעשית זבה גדולה י"ל דלא חשוב ספורים כשיש ספק כהנ"ל ויש לומר כיון דבעינן רק ספורים מוחזקים ולא וודאים א"כ כיון דהוחזקה בטהרה ע"י בדיקה דיום ראשון ויום שביעי או שמיני א"כ ה"ל ספורים מוחזקים מאחר דהספק שבינתיים אפי' נזקק לטומאה דינו לטהר כדלעיל. וצ"ע בענין מ"ש דאם יש לה מכה דינו ככתם וכמו שהקשיתי ע"ז מדין שהחמירו בלתלות בדם המכה בבתולים דאם היה דינו רק ככתם לא היו מחמירים כ"כ ועוד שהרי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אין לה כתם כלל כמ"ש בגמרא פ"ק ד"ה ע"א ואם איתא שכשרואה מגופה ויש ספק שמא מחמת המכה ה"ל רק דין כתם לבד. הרי זו אין לה כתם וא"כ מאי טעמא ר' ינאי ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת. כהובא בהרא"ש פרק תינוקת סס"י א' ובטוש"ע ובב"י רס"י קצ"ג: