Sheiris Yehudah·Laws of Salting Meat·Siman 69שארית יהודה·הלכות מליחה - סי' סט

א(א) בבית¹.
בגמרא² אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. אתמר רב הונא אמר מולח ומדיח, במתניתא תנא מדיח ומולח, ולא פליגי הא דחלליה (פי' רש"י כל רחיצת הבשר מתרגמינן חילול) בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא עכ"ל. והרבה טעמים נאמרו בהדחה זו שמדיחו בתחלה.

בהר"ן³ כתב כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו על ידי מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו עכ"ל. וכן נראה מדברי הרא"ש, כמ"ש לקמן בס"ב⁴.

גוהמרדכי⁵ כתב משום שלא יתמלא המלח מדם שעל פניו ולא יוכל להפליט דמו.

דוהרשב"א במשמרת הבית⁶ כתב כדי ללחלח הבשר שיהא המלח נדבק בו ויהא נוח להפליט⁷.

האבל הסמ"ק⁸ כתב הטעם להעביר דם בעין שעל פני הבשר, משום דכח המלח מבליע דם בעין שעליו לתוכו, דכשם שהמלח מפליט דם הנבלע כך מבליע דם בעין שנמצא על הבשר, ואין בשום חתיכה ששים נגד הדם שעליה⁹ ונאסר¹⁰.

וואף שמעשים בכל יום שמולחים הרבה חתיכות זו על גב זו, ולא אמרינן שהתחתון בולע מעליון. משום דאמרינן דמא משריק שריק במליחה כמו בצלייה¹¹ (שעל ידי צלייה אינו נוח ליבלע אלא מחליק ונופל, רש"י¹²), או איידי דטריד התחתון לפלוט דמו לא בלע דם העליון¹³, או אפילו בולע אמרינן כבולעו כך פולטו¹⁴, כמ"ש כל זה לקמן בסי' ע'¹⁵. מכל מקום כל זה לא שייך אלא בדם פליטה שנפלט דם הבלוע על ידי מליחה (או צלייה)¹⁶, אבל גבי דם בעין לא שייך לומר כן כמ"ש שם בסוף הסי'¹⁷.

זולכתחלה יש לחוש לכל הפירושים כמשי"ת כל אחד ואחד במקומו. אבל טעם הסמ"ק הוא עיקר להלכה כמשי"ת לקמן בס"ב¹⁸. ולכן נהגו המדקדקים ליזהר שלא לתת שום בשר שלא הודח מתחלה לא על שום דף ולא על שולחן שאינו מיוחד לכך¹⁹ (אף שעכשיו רוצה לייחד למלוח עליו בשר, או שהדף הוא של איסור דאין לחוש משום שהבשר שלא הודח הוא אסור ואסור ליתן איסור אפילו צונן בכלי של היתר צונן כדלקמן סי' צ"א²⁰, ומשום הבשר ודאי דאין לחוש כיון דאורחיה בהדחה כדלקמן שם²¹) (מנחת יעקב²²), כי שמא יש מלח על השלחן או על הדף ולאו אדעתיה והמלח מבליע דם בבשר (רש"ל²³ ט"ז²⁴). ומטעם זה גם כן יש ליזהר שלא לתת מלח על מקום המיוחד לתת שם בשר כשמביאין מבית הטבח (ט"ז²⁵):

ח(ב) לשלשה.
בסכין דאגב דוחקא דסכינא מפליט דם בעין על הבשר, והוי כאילו לא הודח²⁶ (מרדכי²⁷, לפי שיטתו²⁸ משום שמתמלא המלח מן הדם שעל פניו²⁹) (תורת חטאת³⁰). והוא הדין כל הדומה לסכין שפולט דם על ידו לאפוקי קורע בידים (מנחת יעקב³¹) ולכתחלה טוב לחוש לחזור ולהדיח אפילו קרעו בידים (אם לא נמלח עדיין) משום דדמא משריק שריק ונופל במקום החתך (פרי חדש³², וסולת למנחה³³):

ט(ג) לאחר ההדחה.
דמה שבתוך³⁴ הטלפים מוחזק הרבה בדם (איסור והיתר הארוך³⁵). אבל אם לא הסיר הטלפים כלל אינו חשוב כדם בעין, הואיל והטלפים מפסיקין שאין הדם נראה לחוץ אין המלח מבליעו (ש"ך³⁶):

י(ד) כלל.
פירוש לענין דנאסר הבשר אפילו דיעבד אם נמלח כך, דהוי כאילו נמלח בלא הדחה, שהמלח מבליע דם בעין שעליו כדלעיל בשם הסמ"ק (דאילו להר"ן היתה מועלת הדחה ראשונה מאחר שנתרכך הבשר. ש"ך³⁷). ומיהו אם יש ששים נגד הדם בעין שבמקום החתך, או במקום הסרת טלפי רגלים, מותר כדלקמן ס"ב³⁸. ואם אין ששים נאסר אפילו מה שחוץ לטלפים³⁹ (ב"ח⁴⁰ ש"ך⁴¹):

יא(ה) השרייה.
כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו על ידי מליחה (תורת חטאת⁴²), דלכתחלה יש לחוש לדעת הר"ן דלעיל. ומטעם זה כתב בתשובת רמ"א⁴³ שאין להדיח הדחה ראשונה לכתחלה במי פירות, מפני שהם מטרשים ומכווצים הבשר ולא יהא כח במלח להוציא דמו (וכן בארצות הקרות בזמן הקור לא ישים הבשר במים קרים עד שיפיגו צנתן, מפני שהמים הקרים מטרשים ומכווצים גם כן⁴⁴, ב"י⁴⁵):

יב(ו) סגי ליה.
לרכך הבשר, ואין צריך לחזור ולטרוח לשרותו, אפילו לא נמלח עדיין. אבל בהדחה מועטת לא סגי ליה אם לא נמלח עדיין, וצריך לחזור ולהדיחו היטב. אבל אם כבר נמלח אפילו אחר הדחה מועטת מותר, כמ"ש רמ"א בס"ב (ש"ך⁴⁶):

יג(ז) יוציא דם.
אבל לא ימתין עד שיתנגב הבשר לגמרי⁴⁷, דיותר שהבשר לח נדבק בו המלח, ונוח לפלוט יותר (משמרת הבית⁴⁸). ומכל מקום בדיעבד אם נתגנב לגמרי אין צריך לחזור ולהדיחו (אפילו לא נמלח עדיין), כמ"ש רמ"א בהג"ה ואם הדיחו הטבח⁴⁹ כו' (פרי מגדים⁵⁰):

יד(ח) בשר.
אפילו לא שרו בו רק שעה אחת, ואפילו להשתמש בו צונן לח אין מקילין לכתחלה, דשמא לא ידיחנו היטב להשתמש⁵¹ בו⁵². אבל דבר יבש לגמרי אין הדם נדבק בו⁵³. וכן דבר שדרכו להדיח קודם אכילתו מותר להשתמש בו צונן אפילו הוא לח קצת כדלקמן סי' צ"א⁵⁴.

טווכן מותר למלוח בו בשר אם רחצו היטב⁵⁵ שלא נדבק בו דם כדלקמן סוף סעיף ט"ז⁵⁶. ואפילו בשר כשר מותר למלוח בו אם אינו רוצה להשהותו יום שלם כדלקמן שם⁵⁷ (של"ה⁵⁸, דלא כמנחת יעקב⁵⁹). (והיינו באקראי בעלמא, אבל בקביעות אסור להשתמש אפילו צונן בכלי המיוחד לשרייה, מטעם שנתבאר בסי' קכ"א⁶⁰). אבל אסור להשתמש בו בחמין, דרוב הדחת בשר אין במים ובבשר ששים נגד הדם (איסור והיתר הארוך⁶¹). ומיהו בדיעבד שרי אפילו השתמש בו רותח, אם הדיח הכלי קודם, דהא הכלי כשר ואין כאן אלא גזרה (איסור והיתר הארוך. דרכי משה⁶². ט"ז⁶³).

טזולכן כתב הב"ח⁶⁴ דאם טעו ושרו פעם ושתים בכלי נחשת כשר, שהוא עומד להשתמש בו אפילו רותח, לא נאסר הכלי בכך, אלא ידיחנו היטב מבית ומחוץ ומותר להשתמש בו אפילו רותח לכתחלה, דלגבי הכלי חשוב דיעבד עכ"ל. וכתב עוד שאותן המקילין לשרות בשר לכתחלה בכלי נחשת שמבשלין בו דגים ראויים לגערה, כי עוברים על דברי חכמים לשרות בשר לכתחלה בכלי שמשתמש בו דבר כשר עכ"ל. ורבים מקילין בזה, כיון שהרגילו את עצמם להדיח ולשטוף הכלי אחר שריית הבשר (וגם בלאו הכי דרך להדיח כלי נחשת קודם שמבשלין בו דגים) לא חששו לפשיעה שמא לא ידיחנו, דמהאי טעמא נמי מותר להשתמש בו דבר שדרכו להדיח כדלקמן סי' צ"א (פרי חדש⁶⁵):

יז(ט) אסורין.
משום דכבוש במים מעת לעת הוי כמבושל, והרי נתבשלה החתיכה בדמה. ולא סגי בששים נגד הדם שעלי', כי גם הדם שבחתיכה נבלע בה, ושוב אינו יוצא על ידי מליחה (תורת חטאת⁶⁶):

יח(י) סי' זה.
סט"ו, ושם⁶⁷ ית' דנוהגין לאסור אף לצלי:

יט(יא) ולשרות בו.
דכיון שנותן מים לתוך הבשר אין בו בית מיחוש וגם אינו בולע בצונן דהא אין שורין הבשר השני מעת לעת (איסור והיתר⁶⁸). אבל אם רוצה לשרות הבשר השני מעת לעת, כגון בשר שנמלח והודח כבר, אסור מפני שבולע מהכלי שנאסר. ומכל מקום בדיעבד שרי, שהרי לא נעשה כבוש כמבושל אלא לאחר מעת לעת, ואז הוי הבלוע מן הכלי נותן טעם לפגם כמ"ש בסי' ק"ה⁶⁹ (ש"ך⁷⁰):

כ(יב) שרייתו.
כדי שיתרכך הבשר⁷¹. ואפילו לדעת הסמ"ק דסבירא ליה שאין צריך לרכך הבשר, אפילו הכי אסור למלוח כשנקרש, שאין ראוי לקבל המלח ולהוציא הדם עד שירפה. ואם נמלח מתחלה קודם שנקרש ואחר כך נקרש קודם ששהא שיעור מליחה ואחר כך נפשר מאליו, טוב לחזור ולמלחו פעם אחרת⁷². ואם לא מלחו שנית אלא שנשתהה במליחתו הראשונה אחר ההפשר עד שיעור מליחה ונתבשל מותר (רש"ל⁷³). ושהיות מצטרפות לשיעור מליחה, שאם במה ששהא קודם ההפשר ואחריו יש בין הכל שיעור מליחה מותר, לפי שאין כח בקרישה שבינתיים לבטל קצת פליטת הדם שנפלט קודם לכן (פרי חדש⁷⁴):

כא(יג) שנית.
לפי שעל ידי מליחה הראשונה פירש מקצת הדם ולא היה כח במלח להפליט כל הדם מאחר שלא הודח הבשר (ולא נתרכך), ואותו דם עצמו שפירש חוזר ונבלע בבשר, דלא שריק כיון דלא נמלח כהוגן, ולכך ידיחנו (שיתרכך הבשר) וימלחנו שנית ויהא כח במלח להוציא כל דמו ואגב דפליט דם דידיה יפלוט גם מה שבלע (רא"ש⁷⁵). והיינו לפי מה שכתבנו בשם הר"ן דטעם ההדחה כדי שיתרכך הבשר. וכן לדעת המרדכי דלעיל דהטעם משום שלא יתמלא המלח מדם שעל פניו מהני מליחה שנית (ומשום הכי כתב השו"ע לעיל ס"א כדעת המרדכי, באם חתך כל נתח לשנים⁷⁶). וכן לדעת משמרת הבית⁷⁷:

כב(יד) אוסרין.
ז"ל הגהות שערי דורא⁷⁸, ואי לא חללי' בי' טבחא אפילו דיעבד אסור ואין הבשר יוצא מידי דמו אפילו דיעבד אפילו מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה באחרונה ודלא כהר"ם⁷⁹ שהתיר בדיעבד עכ"ל. והוא דעת הסמ"ק⁸⁰ דסבירא ליה שהמלח מבליע דם בעין שעליו ושוב אינו יוצא על ידי מליחה שניה, כמו שאינו יוצא על ידי מליחה הראשונה, שהרי במליחה הראשונה נמי יצא כל דמה לסברא זו (דסבירא ליה שאין צריך לרכך הבשר כדלעיל), ואפילו הכי דם בעין הוא מבליע ואינו מפליט, ומה לי מולח פעם אחת או ב' פעמים (ואדרבה מליחה שניה גרעה ממליחה הראשונה לפי שבמליחה השניה אין לו עוד דם של עצמו שיפלוט אגב זה גם מה שבלע).

כגוכתב איסור והיתר הארוך⁸¹ דאין תקנה לאותו בשר אפילו לצלי⁸², שאף שהצלייה מוציא דם יותר מהמליחה שהרי לצלי לא בעי הדחה בתחלה כדלקמן סי' ע"ו⁸³, לפי שהצליה אינו מבליע דם בעין שעליו לתוכו אלא מוציאו לחוץ, מכל מקום כאן כיון שנבלע על ידי המלח שוב אינו יוצא לא על ידי מליחה ולא על ידי צלייה⁸⁴:

כד(טו) מליחה.
שיתבאר לקמן סעיף ו'. והטעם שמאחר שאנו חוששין שמא הבליע דם בעין שעליו אין שיעור לדבר ומיד נאסר (תורת חטאת⁸⁵). (ולאו דווקא מיד שאינו נאסר עד שיראה ציר⁸⁶, שאז אנו רואין שהפליט ואומרים שכשם שהוא פולט כך הוא בולע)⁸⁷.

כהואפילו מליחה של צלי אי אפשר שלא יבליע כל שהוא מן הדם בעין שעליו לתוכו (ט"ז⁸⁸). והוא חשוב רותח, אע"ג דאין הבשר נחשב רותח עד שימלחנו כעין מליחה לקדרה וישהה במלחו שיעור מליחה כדלקמן סי' צ"א⁸⁹, מכל מקום הרי נתבאר שם⁹⁰ שהציר הנוטף על ידי מליחה מקרי רותח אפילו במקום שאין הבשר חשוב רותח, והוא הדין הדם הנבלע על ידי מליחה.

כוומכל מקום כתב באיסור והיתר הארוך⁹¹ שיש תקנה לזה בצלייה, שלא נבלע כל כך עד שלא יהא כח בצלייה להוציאו, מאחר שלא שהה שיעור מליחה (או שנמלח מליחה מועטת). וכן משמע לקמן סי' ע"ו ס"ב בהג"ה, וכן דעת הש"ך⁹². אבל רש"ל⁹³ מחמיר אפילו לצלייה אפילו לא שהה שיעור מליחה ואפילו נמלח רק מעט כעין מליחת צלי⁹⁴, וכ"ד הט"ז⁹⁵. והמנחת יעקב⁹⁶ כתב דאם נמלח מליחה מועטת וגם לא שהה שיעור מליחה דאיכא תרתי לטיבותא יש להקל אבל בחד מהני לא, וכתב שזהו דעת רמ"א בתורת חטאת ובהג"ה בסי' ע"ו בס"ב:

כז(טז) הפסד מרובה.
או בערב שבת ואי אפשר להכין אחרת (ב"י⁹⁷):

כח(יז) יש להתיר.
פירוש כסברא הראשונה שבשו"ע, דהיינו על ידי הדחה ומליחה שנית, ואז מותר אפילו נמלח כעין לקדרה⁹⁸ ושהה במלחו שיעור מליחה, שבמקום הפסד מרובה כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו ולומר שאין דרך המלח להבליע דם שעליו (מפני שאין נקרא דם בעין ממש) אלא להפליטו, וטעם ההדחה אינו משום דם שעליו אלא כדי שיתרכך הבשר, ולפיכך צריך מליחה שנית שבראשונה לא יצא כל דמו. אבל בלא הדחה ומליחה שנית אין להתיר אפילו בהפסד מרובה⁹⁹ (וכל שכן אם לא נמלח מתחלה רק מליחה מועטת או שלא שהה שיעור מליחה והודח) (ש"ך¹⁰⁰, מנחת יעקב¹⁰¹).

כטומותר לצלי אפילו בלא הדחה אם הוא הפסד מרובה (ש"ך¹⁰²), שהרי מכיון שמוציא במליחה עם הדחה מוציא בצלייה בלא הדחה, דהא לצלי אין צריך הדחה כדלקמן סי' ע"ו¹⁰³:

ל(יח) בדיעבד.
פירוש אחר שנמלח¹⁰⁴, אפילו נזכר קודם שנתבשל, ואין צריך הדחה ומליחה שנית אפילו בלא הפסד מרובה, שהעיקר הוא כדעת הסמ"ק שההדחה אינה אלא משום דם בעין שעליו, ובהדחה מועטת שמעביר הדם סגי¹⁰⁵.

לא(אלא שבהפסד מרובה סומכין על דעת הרא"ש. ולא הוי כתרי קולי דסתרי אהדדי¹⁰⁶, מכיון שאין סומכין עליו אלא בשעת הדחק, דהיינו בהפסד מרובה. ובלאו הכי הרי דעת מהר"ם¹⁰⁷ להתיר בדיעבד אפילו לטעם הסמ"ק, דסבירא ליה דמשום דם בעין אינו אסור כי אם לכתחילה אבל בדיעבד שרי, דמדמי לה לכבדא עלויי בישרא¹⁰⁸, ואפילו בלא הדחה ומליחה שנית שרי לדידיה).

לבמיהו לא מהני אפילו בדיעבד מה שרוחצין הטבחים הצלעות שלימות, כמו שרגילים לשפוך עליהם בהעברה בעלמא לנאותן¹⁰⁹, ואפילו לא חתכן אחר כך לשנים, דאינו קרוי חללי' בי טבחי עד שהדיחו קצת כדרך שמדיחים בשר כשרוצים למלחו, אבל הדחה מהני ואין צריך לשרותו בכלי (ש"ך¹¹⁰). והמנחת יעקב¹¹¹ כתב דאין להקל אלא אם כן שראו קצת בכלי¹¹²:

לג(יט) שעליה.
דכיון שעיקר האיסור משום דם בעין שעליו¹¹³ (דדם שבו יוצא על ידי מליחה אפילו בלא הדחה כלל כדלעיל), אם כן אינו אסור טפי משאר איסורים שנמלחו עם היתר דמשערים בס' כמ"ש בסי' ק"ה¹¹⁴.

לדומיהו היינו דוקא בדידעינן שיש ס' בחתיכה זו נגד הדם שעליה, אבל מן הסתם אמרינן שאין לך חתיכה שיש בה ס' נגד הדם שעליה כדלעיל¹¹⁵ (או דמיירי שחתך לשנים אחר ההדחה, שיש בחתיכה ס' נגד דם בעין שבמקום החתך¹¹⁶, דאין לך חתיכה שאין בה שלשים נגד דם שעליה כדלקמן¹¹⁷, וזו כבר הודחה יותר מחציה (תורת חטאת¹¹⁸)):

לה(כ) מותרות¹¹⁹.
שאין המלח מבליע דם בעין שבחתיכה זו לתוך חתיכות אחרות, דלגבי אחרות מקרי דם פליטה (שהרי הדם נסרך ונדבק בחתיכה זו), דאמרינן ביה דמא משריק שריק או כבולעו כך פולטו או איידי דטריד לפלוט לא בלע¹²⁰ (תורת חטאת¹²¹):

לו(כא) כקמח.
שנבלע בבשר ואינו מפליט (רמב"ם¹²²). אבל הדק כחול הדק אינו נבלע בבשר (ב"ח¹²³):

לז(כב) ואילך.
כשהופכו למלוח גם על הצד השני, אבל הדק מתפזר על הבשר ונדבק בו וגם פועל יותר להוציא דם (רא"ש¹²⁴). ומכל מקום קבלו האחרונים שמלח שאינו גס ממלח שעושין ממי הים (שהוא פירוש מלחא גללניתא דלקמן ס"ז¹²⁵) אין צריך להדקו (איסור והיתר הארוך¹²⁶, דרכי משה¹²⁷):

לח(כג) למלוח בו.
וכן מי שאין לו אלא מלח שהוא גס ביותר וקשה כאבן ואינו יכול להדקו מותר למלוח בו (ב"ח¹²⁸):

לט(כד) מבלי מלח.
כדי להפליטו מידי דמו היטב. מיהו בדיעבד מותר אפילו אין המלח מכסהו בכל מקום, ואין צריך לחזור ולמלוח אפילו לא נתבשל עדיין (איסור והיתר הארוך¹²⁹). וכן נוהגין העולם שאין מדקדקין בכך (ש"ך¹³⁰):

מ(כה) עם אותו מלח.
דלא הוי מליח כרותח דצלי אלא כשאינו נאכל מחמת מלחו¹³¹, ואז מפליט במליחה כמו בצלייה, והיינו שרוב המלח מקלקל טעם הבשר שאינו נאכל בעודו במלחו. ואין צריך למלוח כל כך שלא יהא נאכל מחמת המלח אפילו אחר שהודח ממלחו, אלא מכיון שאינו נאכל עם אותו מלח בעודו עליו¹³² הוי מליח כרותח דצלי ומפליט (רשב"א¹³³, ור"ן¹³⁴, דלא כרא"ה¹³⁵):

מא(כו) יותר מזה.
פירוש שאין צריך לעשותו כבנין¹³⁶ (דהיינו ליתן מלח בגודש¹³⁷), רק יתן מלח דרך פיזור. אבל מכל מקום צריך שיכסנו כולו לכתחלה כדלעיל¹³⁸, וזהו שכתב יפזר עליו מלח שלא ישאר כו' (ב"י¹³⁹, לדעת הרשב"א):

מב(כז) משני צדדים.
ואע"פ שנתן הרבה מצד אחד צריך שיהפכנו ויתן מלח מצד השני¹⁴⁰, למצוה מן המובחר, כדי להפליטו מידי דמו היטב (רשב"א¹⁴¹):

מג(כח) מותר.
שכיון שנמלח מצד אחד מליחה יפה יפה שאינו נאכל עם מלחו שפיר דמי, שהרי המלח שואב הוא ומפליט, ואפילו היתה חתיכה עבה המלח מפליט ממנה את דמה ומושכו מבפנים, ומאי שנא הכא¹⁴², אלא כל שאנו יכולין להוציא את דמו משני צדדין מולחן, אבל היכא דלא אפשר, כגון אווזין ותרנגולין שאי אפשר למלוח אותן מבפנים היטב אלא אם כן אתה ממלא את כל החלל מלח, אם מולחן יפה יפה מבחוץ מכל צדדיה שפיר דמי (פרי חדש¹⁴³). וכן אם מולחן מבפנים, אע"פ שאין המלח נאחז בצלעות כשמשכיבה על צדה השני (רשב"א¹⁴⁴):

מד(כט) בדיעבד.
שאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה משני צדדין, משום שאין הדם שבצד הא' נגרר ונמשך אחר המלח שבצד הב', וכן אין הדם שבתוך חלל העופות נמשך אחר המלח שמבחוץ, כיון שהם פתוחים למטה (שהרי נפתחו להוציא הלב והכבד ובני מעיים). ולא דמי לחתיכה עבה שאין מקום לדם להתפשט בפנים ולכן נמשך ונגרר אחר המלח שמבחוץ (איסור והיתר הארוך, מנחת יעקב).

מהומכל מקום במולייתא אם מלאו העוף בבשר ועדיין לא נמלחו, לא מהני למלוח העוף שיפלוט גם דם הבשר שבפנים¹⁴⁵ כדלקמן סי' ע"ז, משום דהבשר נחשב כחתיכה אחרת, ולא דמיא לחתיכה עבה שהוא גוף אחד.

מוומטעם זה כתב הבית הילל¹⁴⁶ דאותן העופות שנופחים העורות שלהם בכדי למלאם (וכן אם העור נפוח מחמת מכה), אינו מועיל מליחה על גבי העור להוציא דם העוף אפילו לא מלאו, ואסור אפילו בדיעבד אם נתבשל כך. אבל אם מתחלה קרעו הניפוח עד שנשאר העור מושכב אצל הבשר בסמוך ממש נוהגין היתר אפילו לכתחלה למלוח על גבי העור, דאז נחשב כחתיכה אחת (סולת למנחה¹⁴⁷, דלא כהגהות בית הילל¹⁴⁸):

מז(ל) לצורך.
כגון בהפסד מרובה או בערב שבת או לכבוד אורחים (דרכי משה¹⁴⁹), ואז מותר בדיעבד אם נתבשל כך כדמסיק (ט"ז¹⁵⁰):

מח(לא) עדיין.
שכל י"ב שעות טרוד הצד שנמלח כבר לפלוט צירו, וכל שטרוד לפלוט אפילו ציר לא בלע דם כמ"ש לקמן סי' ע'¹⁵¹.

מטוכתב הש"ך¹⁵² דהיינו דוקא שלא הודח אחר שיעור מליחה, אבל אם הודח הרי אינו טרוד לפלוט עוד ובולע מהצד שימלח עכשיו¹⁵³. ואפילו ימלח שנית גם הצד שנמלח כבר לא אמרינן שיפלוט דם שבלע אגב ציר דידיה כמ"ש לקמן בסי' ע'¹⁵⁴. והתורת יקותיאל¹⁵⁵ כתב דימלח הצד שנמלח כבר תחלה ויתחיל לפלוט ואיידי דטרוד לפלוט אפילו ציר לא בלע.

נוכל זה כשהוא תוך י"ב שעות, אבל לאחר י"ב שעות, אף שיש אומרים שפולט ציר יום שלם דהיינו מעת לעת, ונוהגין כן בהפסד מרובה כדלקמן סי' ע'¹⁵⁶ (וכאן מיירי בהפסד מרובה), מכל מקום כאן כיון שיש תקנה בצלי לא יבשלנו (ט"ז¹⁵⁷ לפ"ד רמ"א).

נאאבל הט"ז מיקל אפילו לאחר י"ב שעות למלוח הצד שלא נמלח¹⁵⁸, לפי שאין מחזיקין אותו כל כך הרבה בדם שנחוש לשמא יבלע ממנו הצד השני שנמלח כבר, שהרי דעת השו"ע להתיר לגמרי אם נתבשל כך אפילו שלא במקום הפסד, וגם לדידן מותר אם יש בו הפסד מרובה, וכמ"ש בסי' ע"ה¹⁵⁹ גבי חלחולת (והילכך אפילו לאחר כמה ימים מותר למלוח הצד שלא נמלח ולבשלו, כדלקמן סי' ע"ה¹⁶⁰ גבי חלחולת):

נב(לב) שלא נמלח.
ואפילו בולע אמרינן בצלייה כבולעו כך פולטו אף שאין לו לפלוט דם של עצמו כדלקמן סימן ע"ז¹⁶¹ (ש"ך¹⁶²):

נג(לג) החתיכה.
כראוי¹⁶³ ושהתה שיעור מליחה שיתבאר לקמן ס"ו, ואז אפילו אם חתך ממנה כו':

נד(לד) החתך.
שהרי נפלט כל דמה ממנה, אפילו היתה חתיכה עבה כדלעיל¹⁶⁴, ויתבאר עוד לקמן סי"ט¹⁶⁵:

נה(לה) בקירוב.
דהיינו פחות חלק ל' מן השעה¹⁶⁶. ובאו"ח סי' תנ"ט כתב שהוא רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה¹⁶⁷. והכל חשבון אחד, וכאן תפס לשון שליש שעה בכדי שיבואו להחמיר להשהות יותר (חק יעקב¹⁶⁸).

נואבל דעת הרמב"ם¹⁶⁹ והרע"ב¹⁷⁰ דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה¹⁷¹. ויש להחמיר כדבריהם (חק יעקב¹⁷², וכן משמע בפרי חדש¹⁷³ ובכרתי ופלתי¹⁷⁴):

נז(לו) בדיעבד.
כגון שהודח אחר ששהה שיעור מיל ונתבשל (ש"ך¹⁷⁵).

נחואפילו לשור שלם די בשהייה זו, אלא דאפילו חתיכה קטנה צריך שיעור זה דלא פלוג רבנן (ב"י):

נט(לז) שיעור שעה.
דשיעור מליחה כשיעור צלייה (לפי שמליח הוא כרותח דצלי)¹⁷⁶, והיינו כשיעור צליית אותה חתיכה לפי גדלה ועוביה¹⁷⁷, והואיל ואין שיעור זה שווה בכל החתיכות קבעו להם שיעור מוגבל, ותפסו שעה לשיעור זה מדאמרינן בפסחים¹⁷⁸ דאפילו גוף שלם כמו פסח סגי בשעה אחת לצלייתו. אכן בשעת הדחק כגון לכבוד שבת ולכבוד אורחים יש לסמוך אקבלת הגאונים שהוא שיעור מיל (תרומת הדשן¹⁷⁹), שהוא שיעור שתצלה כמאכל בן דרוסאי (רא"ה¹⁸⁰), שאז פולטת כל דמה בצלייה כדלקמן (סימן ע"ג¹⁸¹ וע"ו¹⁸², והוא הדין במליחה).

ס(ושיעור מאכל בן דרוסאי הוא כחצי בישולו לרמב"ם¹⁸³, וכן שיעור מיל הוא ב' חומשי שעה שהוא חצי שעה פחות עשירית¹⁸⁴. והתרומת הדשן סבירא לי' כרש"י¹⁸⁵, דמאכל בן דרוסאי הוא שליש שעה בקירוב¹⁸⁶):

סא(לח) במים.
בגמרא¹⁸⁷ רב דימי מלח במילחא גללניתא (פירש רש"י מלח גסה של ים¹⁸⁸) ומנפץ לה. וכתב הרשב"א¹⁸⁹ דאין לפרש שמנפץ ליה בלא הדחה כלל, דעל כרחין יש טיחת דם על פני הבשר ואינו נכשר אלא בהדחה, אלא שמנפץ אותה קודם הדחה, כדי שיוכל להדיח באיזה כלי שירצה ואפילו בכלי שאינו מנוקב, שאם יניחו בכלי שאינו מנוקב עם מלחו במים נמצאו המים שוברים פליטת הבשר, ונמצא הדם שע"פ הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בבשר מחמת המלח שעמו בכלי. ולפיכך תקנה גדולה הוא למלוח במלח גסה, שבמעט ניעור שהוא מנער אותה ננערת ונופלת, ואחר כך רשאי להדיחו באיזה כלי שירצה, לפי שאחר שנפץ המלח והדם שעליו אין בטיחה משהו כדי לאסור הבשר שבטל הוא במים. ואם מלח במלח דקה, אע"פ שהוא רשאי, צריך לשפשף היטב כדי להסיר המלח הנדבק בבשר קודם שמניחו בכלי שאינו מנוקב עכ"ל.

סבורש"י¹⁹⁰ פירש דדוקא במלח גסה צריך ניפוץ מפני הדם הנבלע במלח, אבל מלח דקה אין צריך לנפץ לפי שהיא נתכת מעצמה.

סגודעת השו"ע כרשב"א, לכן כתב או ישטפנו וכו', ופירוש או, במקום דלא מהני ניפוץ כמו במלח דקה ישטפנו כו' בשטיפה ושפשוף היטב¹⁹¹. ודעת רמ"א כרש"י כמו שיתבאר¹⁹²:

סד(לט) פעמים.
ראשונה להעביר המלח והדם ושניה להעביר לחלוחית המים הראשונים שנשארו בו (רא"ש¹⁹³):

סה(מ) לרחיצה.
שבודאי נשאר מקצת דם ומלח דבוק בכלי ברחיצה הראשונה (ב"ח¹⁹⁴):

סו(מא) ג' פעמים.
שנים כמ"ש לעיל ושלישית לטהר מים השניים שנגעו בראשונים, כדאשכחן סברה זו גבי נטילת ידים לסעודה¹⁹⁵ (הגהות אשרי¹⁹⁶):

סז(מב) או ינפץ כו'.
פירוש¹⁹⁷ כמו או גם ינפץ, ורוצה לומר במקום דלא מהני שטיפה לבדה, דהיינו במלח גסה, ינפצנו גם כן, דסבירא ליה כרש"י¹⁹⁸ דמלח דקה אין צריך ניפוץ¹⁹⁹. והא דמצריך שטיפה היינו כדי שיהא נחשב כהדחה כדמסיק²⁰⁰. ודי בשטיפה בעלמא²⁰¹, ולפיכך במלח גסה לא מהני שטיפה זו וצריך ניפוץ גם כן:

סח(מג) הבשר.
בלא שטיפה ובלא ניפוץ (ב"ח²⁰²), כי המים מבטלין כח רתיחת המלח והציר כדלקמן בש"ע ס"ח לענין דיעבד²⁰³. ורמ"א סמך על דעת הפוסקים שמתירין בזה גם לכתחלה, דבלאו הכי דעת הרבה פוסקים לקמן ס"כ²⁰⁴ במעשה דרש"י, שהמלח לאחר שהפליט דמו פסק כחו ואינו מבליע הדם בבשר²⁰⁵. ונהי דהמנהג להחמיר כמ"ש שם בהג"ה, מכל מקום בכה"ג שנותן מים תחלה נהגו להקל²⁰⁶ (איסור והיתר הארוך²⁰⁷):

סט(מד) שבציר.
שלא יעשו המים רותחין, ויהיו כל כך עד שיהיו המים ראויים לשתות במלחן (הגהות מיימוניות²⁰⁸):

ע(מה) מים.
אלא בהדחה ראשונה לכתחלה כמ"ש עליל ס"א²⁰⁹:

עא(מו) כח המלח.
ולקמן ס"כ²¹⁰ יתבאר דעת השו"ע דאפילו אין שום מים בכלי, אין כח במלח ודם שעל פניו לאסור הבשר, משום שכבר פסק כח המלח אחר שהפליט הדם. וכאן רוצה לומר דהכא לכו"ע שרי²¹¹, ואפילו מאן דפליג התם (ט"ז ס"ק מ"ו):

עב(מו*) כח הציר.
שלא יחשב כרותח²¹² ובטל ברוב בעלמא. ואפילו בספק רוב, כיון דתלי טעמא ברתיחתו הדבר התפל המעורב בו מבטל בקל כח רתיחתו (איסור והיתר הארוך²¹³). אבל אם בודאי אין בהם רוב נגד הציר אינו מבטל כח הציר ועודנו חשוב רותח²¹⁴ (ש"כ סוס"י ע'²¹⁵, מנחת יעקב²¹⁶):

עג(מז) והניחו בו הבשר.
לאחר ששהא שיעור מליחה:

עד(מח) בהדחת הבשר.
ואפילו נמצא קצת מוהל בכלי לא נהגו לאסור בכה"ג, בזמן מועט כזה שעוסקין בהדחת הבשר²¹⁷. אך אם שהה בכלי²¹⁸ יתבאר לקמן ס"כ דנוהגים להחמיר (איסור והיתר הארוך²¹⁹):

עה(מט) אין לחוש.
דבדיעבד סגי בהדחה אחת באחרונה כדלקמן סוף ס"ט בהג"ה²²⁰:

עו(נ) או חולבת.
רק שיהיה הכלי נקי²²¹. ואפילו הוא בן יומו לא נאסר הבשר²²² משום דאין מליחה לכלים להפליט הבלוע בהם על ידי מליחה ואינו יוצא כי אם על ידי בשול כדלקמן סט"ז²²³ (ש"ך²²⁴):

עז(נא) מותר.
אבל אם לא היו בו מים, או שהיו מועטין כל כך שאין בהם רוב נגד המלח והציר²²⁵, אסור הבשר²²⁶. ולא עוד אלא שהמים נעשה נבילה²²⁷, וצריך שיהא בבשר ששים נגד הלכלוך והמים (לבוש²²⁸, מנחת יעקב²²⁹). דלא התירו בזמן מועט כזה אלא חשש איסור דם²³⁰, משום דבלאו הכי יש הרבה צדדים להתיר אחר ששהה שיעור מליחה כמ"ש לעיל²³¹, במעשה דרש"י דלקמן ס"כ, משא"כ איסור בשר בחלב או שאר איסורין.

עחמיהו היינו דוקא כשהלכלוך הוא חָלב ממש, שהוא רך וצלול (והאיסור הוא בעין), אבל אם יש בו לכלוך משיורי מאכל (או חלב מעורב במים), אפילו הוא לח קצת, אינו אוסר את הבשר, דהוי טהור מליח וטמא תפל, דשרי בכה"ג כדלקמן סי' צ"א²³².

עטאבל הלכלוך של חלב נאסר שבולע מהבשר המלוח שאצלו כדלקמן שם²³³. וכן הכלי נאסר אפילו אין בו לכלוך כלל (אם יש בו מעט ציר²³⁴), וכל שכן אם הוא כלי חרס דבקל בולע (רש"ל²³⁵):

פ(נב) כדי המלח שבו.
שבלוע מדם, וצריך לשער נגד כולו. אפילו למ"ד דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה בכל האסורים (וזהו דעת השו"ע לקמן סי' צ"ב²³⁶), משום דלא ידעינן כמה דמא בלע²³⁷. וכל שכן לדידן דקיי"ל חתיכה נעשה נבילה בכל האסורים, אם כן המלח כולו נעשה נבלה וצריך לשער ס' נגד כל המלח²³⁸.

פאומכל מקום בששים סגי אפילו לדידן. ואף שהמלח לטעמא עביד ולא בטיל, מכל מקום כיון שאין האיסור מגופו אלא מבליעת דם אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו אוסר²³⁹, שאינו חמור מאילו היה כולו דם, וכל דם מתבטל בס' (איסור והיתר הארוך²⁴⁰).

פבוכתב רש"ל²⁴¹ דצריך לשער שיהיה ס' גם נגד הלחלוחית דם שעליו. וכן כתבו שאר פוסקים²⁴²:

פג(נג) וכל הקדרה.
פירוש וכל מה שבקדרה (ט"ז²⁴³):

פד(נד) לששים.
נגד המלח ולחלוחית דם שעליו. ואין אומרים שהחתיכה קבלה טעם המלח תחלה ונעשה נבלה, וצריכים ס' נגד כל החתיכה²⁴⁴, ואעפ"כ החתיכה תשאר באיסורה, כיון דקיי"ל²⁴⁵ בכל איסור הדבוק בחתיכה שאומרים שממהרת תחלה לקבל הטעם ונעשה נבלה, לדידן דקיי"ל²⁴⁶ דאמרינן חתיכה נעשה נבלה בכל האסורים. דהכא אין זה איסור דבוק, שמיד שבאה החתיכה למים נמס כל המלח והדם שעליו ונופל לקדרה, ואין איסור בחתיכה זו יותר מבשאר הקדרה (תורת חטאת²⁴⁷, ט"ז²⁴⁸, ב"ח²⁴⁹, ש"ך²⁵⁰, בשם כל בעלי הוראה²⁵¹):

פה(נה) שעליו.
אבל אין לך חתיכה שיהא בה ס' נגד דם ומלח שעליה אפילו היא חתיכה עבה דמלחה מועט (תורת חטאת²⁵²):

פו(נו) בכלי שני.
שהיד סולדת בו (תורת חטאת²⁵³, ש"ך²⁵⁴):

פז(נז) מבשל.
דהרי הוא רותח קצת מחמת המליחה ובקל מתבשל (תורת חטאת²⁵⁵).

פח(והוא הדין אם יש בו חומץ ושאר דבר חריף מבשל אף בכלי שני אפילו בשר שלא נמלח. ש"ך²⁵⁶ בשם אפי רברבי²⁵⁷).

פטורש"ל²⁵⁸ חולק על זה וסבירא ליה כיון דדעת הרבה פוסקים לקמן ס"כ²⁵⁹ דהמלח לאחר שהפליט דמו פסק כחו ולא נחשב כרותח, אינו מבשל בכלי שני. וכתב הט"ז²⁶⁰ המיקל כרש"ל לא הפסיד, דמסתבר טעמיה, ועיקר מלתא הוא דרבנן, דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן²⁶¹. והש"ך²⁶² כתב שיש לחוש לדעת רמ"א אם לא בהפסד מרובה:

צ(נח) יבש.
שלא הודח באחרונה אחר המליחה²⁶³:

צא(נט) שכבר נתייבש.
ואפילו הכי בעינן ס', דמאחר שבא למים נעשה לח. ועוד דלא מצינו איסור שנתייבש שיהא בטל איסורו (איסור והיתר הארוך²⁶⁴):

צב(ס) אחת באחרונה.
דבהדחה אחת כבר עבר מעליו כל המלח והדם ולא נשאר כי אם צחצוחי הדם ומלח ואין בהם כדי לאסור (ב"י²⁶⁵):

צג(סא) שנית.
דדעת הרבה פוסקים לקמן ס"כ²⁶⁶, דהמלח לאחר שהפליט דם פסק כחו, ולא נחשב כרותח אפילו לקולא, כל שכן לחומרא יש לנו לומר דלא נחשב כרותח להפליט דם. ולא עוד אלא אפילו להפוסקים דסבירא להו דחשוב כרותח, יש לחוש יותר לאסור הבשר שימלח עם מלח זה, דחיישינן שמא יפלוט המלח את דמו ויבליע בבשר, וכדסבירא להו לאסור מהאי טעמא²⁶⁷ אם שמו הבשר במלחו בכלי שאינו מנוקב לאחר שיעור מליחה. ומכל מקום כאן בדיעבד שרי, מאחר שהוא מונח בכלי מנוקב, אמרינן דמא משריק שריק ונופל דרך הנקבים ואינו נבלע בבשר²⁶⁸ (תורת חטאת²⁶⁹).

צדומותר אפילו לא הדיחו ומלחו שנית, ונתבשל כך, להפוסקים אלו דסבירא להו דחשוב כרותח ועדיין הוא בכחו להפליט²⁷⁰, ויש לסמוך עליהם בדיעבד (ש"ך²⁷¹, ופרי חדש²⁷²). והמנחת יעקב²⁷³ כתב דאין להקל נגד הרבה פוסקים דסבירא להו דפסק כח המלח והוי כאילו נתבשל בלא מליחה:

צה(סב) שמלחו בו.
שהמלח הוא בולע מדם, דלכך בעינן ס' נגד המלח אם נתבשל בלא הדחה אחרונה²⁷⁴, משום דחשבינן המלח כאילו הוא כולו דם. והטעם הוא לפי שהמלח כשמפליט דם שואב הוא את הדם לתוכו ואינו שורף ומכלה אותו (דעת כל הפוסקים²⁷⁵, דלא כרמב"ן²⁷⁶).

צוומטעם זה אפילו נתייבש המלח עם דמו אסור, דלא מצינו איסור שנתייבש שיהא בטל איסורו, כמ"ש לעיל²⁷⁷ גבי בשר יבש (ש"ך²⁷⁸, ופרי חדש²⁷⁹, ומנחת יעקב²⁸⁰, דלא כאפי רברבי²⁸¹):

צז(סג) בן דעת.
אפילו לא ראוהו עוסק בהדחה כלל²⁸², מאחר שהנכרי²⁸³ יודע מנהג ישראל מירתת וירא לשנות מנהגם, שחושש פן יראה ויגיד הדבר²⁸⁴.

צחאבל אם לא היה ישראל בן דעת יוצא ונכנס, דעת השו"ע דאין סומכין על דבריו של נכרי (בדיני כשר וטרפה) אפילו הוא מסל"ת. וקי"ל²⁸⁵ דהנכרי מסל"ת נאמן בדרבנן, ודם שבשלו אינו אלא מדרבנן²⁸⁶, מכל מקום הכא כיון דאתחזק איסורא, שהחתיכה היתה מוחזקת בדם ומלח שעליה, אינו נאמן הנכרי להוציאה מחזקת איסור²⁸⁷. וזהו שכתב סומכין על דבריו אם היה כו'. ורמ"א בהג"ה פליג עליה כמו שיתבאר (ש"ך²⁸⁸):

צט(סד) יפה.
רמ"א חולק על השו"ע. ולא כתב י"א, כדרכו ברוב המקומות שאינו מבואר בהדיא בשו"ע שלא כדבריו כותב דעתו בסתם, וגם כאן יש לדחוק ולפרש דברי השו"ע במ"ש סומכין על דבריו, היינו במסל"ת לבד, ומ"ש אם היה ישראל כו' הוא כמו או אם היה כו'. ומשום הכי עשה עצמו גם כן כאילו מפרש דברי השו"ע, שכתב ובחד מינייהו כו' (ש"ך²⁸⁹).

קוהטעם דמסל"ת נאמן, אע"ג דאתחזק כאן איסורא, ובדאתחזק איסורא אינו נאמן הנכרי מסל"ת אפילו באיסור דרבנן, כמ"ש לקמן סימן קל"ז²⁹⁰. מכל מקום הכא כיון דאיכא נמי טעמא דהנכרי אנקיותא קפיד²⁹¹, וזהו נקיות להדיח אחר מליחה²⁹², וסמכינן אהאי טעמא בצירוף מסיח לפי תומו²⁹³.

קאאבל אם אינו מסיח לפי תומו לא סמכינן לומר שבודאי הדיח משום נקיות (דשמא להקל טרחו עדיפא ליה) (תורת חטאת²⁹⁴, ש"ך²⁹⁵, מנחת יעקב²⁹⁶).

קבוכתב הט"ז²⁹⁷ והש"ך²⁹⁸ דאפילו יודע מנהג ישראל שייך מסיח לפי תומו, כגון שמסיח לפי תומו לפני אחרים שלא שאלוהו כלל על הדחה זו ואומר שהדיחו יפה²⁹⁹.

קגוכל זה שהנכרי משמש בבית ישראל, אבל ישראל שנתן בשר בקדרה ושכח אם מלח או אם הדיח הבשר לאחר מליחה מותר, משום דהוי ספק דרבנן ולקולא, דדם שמלחו או שבישלו אינו אלא מדרבנן³⁰⁰ (ט"ז³⁰¹). והא דבעינן בנכרי שיהא מסיח לפי תומו היינו משום דמסתמא אמרינן שאינו רוצה להטריח את עצמו להדיח (פרי חדש³⁰²). ואע"ג דהתם איכא נמי טעמא דנכרי אנקיותא קפיד, מכל מקום גם כאן יש עוד סברא לומר שבודאי עשה הישראל כהרגלו ומנהגו למלוח בשר ולהדיח.

קדוהש"ך בנקודת הכסף חולק עליו וסבירא ליה דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא היכא דאתחזק איסורא³⁰³. ויש להחמיר כדבריו באיסור דם שיש לו עיקר בדאורייתא (מנחת יעקב בסולת למנחה³⁰⁴):

קה(סה) אותו בשר.
דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה (רא"ש³⁰⁵). וכתב הפרי חדש³⁰⁶ דלטעם זה גם הבשר מצטרף לששים, כיון דהוא עצמו היתר, ואין איסור אלא משום דם שבו, דמהאי טעמא אמרינן³⁰⁷ גבי כחל שהוא בס' וכחל מן המנין, ואם אתה אומר שאינו מצטרף אף אתה עשיתו נבלה דהא בהא תליא עכ"ל:

קו(סו) בשר.
ואם לא הודח גם כן צריך ס' גם נגד דם שעליו (תורת חטאת³⁰⁸):

קז(סז) מותר הכל.
לפי שהדם הנפלט על ידי בישול מתבטל בס' (ואפילו חזרה החתיכה ובלעה מן הרוטב שבו הדם לא נאסרה, שהרי הרוטב היתר הוא, ושאר החתיכות מותרות גם כן מהאי טעמא רשב"ט³⁰⁹ במרדכי³¹⁰). ואם נשאר בו מקצת דם הוי דם האיברים שלא פירש שמותר³¹¹ (ולא הוי כפירש ממקום למקום, דמה שפירש בבישול יוצא לחוץ וכל שאינו יוצא אינו פורש ממקומו כלל, ט"ז³¹²). ולא שייך הכא אפשר לסוחטו אסור³¹³ (שיהא אסור אע"פ שהדם נסחט ונפלט לחוץ משום שהטעם נשאר בו בבישול), דלא נאסר הבשר מעולם (כלומר שלא היה עליו שם איסור על הדם כלל), ודמיא לצלי שמותר בלא מליחה (אפילו לא נצלה יפה³¹⁴), דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש. ועוד ראוי להתיר יותר בבישול מהצלי, שהרי בצלי כשמהפכין בשפוד אצל האש הדם המופרש ממנו מתגלגל סביב הבשר ואפילו הכי שרי, כל שכן במבושל דמה שנפלט ממנו מתבטל במים מיד (רא"ש³¹⁵).

קחוכ"כ במרדכי בשם רשב"ט, וכתב דדמי למליחה שהמלח מוציא דם, ורוטב על ידי בישול מוציא דם, וכשם שהמלח מוציא דם ומותר הכי נמי בבישול מוציא דם ומותר עכ"ל:

קט(סח) נגד החתיכה.
משום דאפשר לסוחטו אסור³¹⁶ בבישול, דנהי דהדם נפלט ונסחט לחוץ, מכל מקום הטעם נשאר בו והוא אסור³¹⁷. משום דחיישינן שמא עם יציאת הדם מן החתיכה לא היה עולה במקום אחד רתיחת המים היטב ולא נתבטל הדם וחזר ונבלע בחתיכה זו שיצא ממנה, שהיא ממהרת לבלוע טפי משאר חתיכות דהוי כמו איסור דבוק בה³¹⁸ (או שמא היתה לבדה בלא רוטב עם הדם, איסור והיתר הארוך³¹⁹), ונאסרה ושוב לא הותרה מפני הטעם דאיסור שנשאר בה. ולא דמי למליחה שאינו מבלבל הטעם בחתיכה (שעל ידי מליחה נפרד האיסור מן ההיתר שלא נשאר לא טעם ולא משהו, איסור והיתר הארוך³²⁰), אבל רוטב מבלבל הטעם בחתיכה ואי אפשר ליפרד ממנה (ראב"ן³²¹, במרדכי³²²).

קיולא דמי לצלי, דמה שנסחט נופל לארץ, אבל כאן הנסחט נשאר בקדרה אלא שמתבטל, ולא עדיף כל כך כמי שאינו לגמרי (משום דחיישינן שמא יחזור ויבלע בתוכו בעוד שלא נתבטל כדלעיל, הגהות שערי דורא³²³).

קיאואם אין ס' נגד החתיכה כל התבשיל אסור לעולם, ואפילו נפלה חתיכת בשר מאותו תבשיל לתבשיל אחר ומשני לשלישי וכן לעולם, צריך לעולם ששים נגד מה שנפל, לדידן דקיימא לן³²⁴ חתיכה נעשית נבלה בכל האיסורים (ומהאי טעמא צריך ששים נגד החתיכה והחתיכה אינה מן המנין³²⁵). וכן אם נפלה חתיכת האיסור עם אותה החתיכה הנאסרת בעינן ס' נגד שתיהן (איסור והיתר הארוך)³²⁶.

קיבואפילו לא נתבשל לגמרי בלא מליחה, אלא ששמו אותה בכלי ראשון שהעבירו מן האש כל זמן (שהוא רותח) שהיד סולדת בו³²⁷. ואפילו נזכר קודם שהתחילה החתיכה להרתיח רק שנתחממה עד כדי שהיד סולדת בו אסורה. דנהי דהבשר לא נתבשל³²⁸ מכל מקום הדם שבתוכו נבלע בו³²⁹, מידי דהוה אכלי דלא שייך בו בישול ואפילו הכי בלעה בכלי ראשון³³⁰ (שם). והט"ז³³¹ כתב דגם הבשר מתבשל אם אינו בשר שור.

קיגוכתב עוד דבמקום שאין הבשר מתבשל אינו נאסר בשביל הדם שנבלע בו ויש לו תקנה במליחה. וכן דעת רש"ל³³². וכתב המנחת יעקב³³³ דיש לסמוך עליהם בהפסד מרובה (אפילו אין במים ס' נגד החתיכה. ואם יש ס' יש להתיר החתיכה אפילו שלא במקום הפסד מרובה³³⁴):

קיד(סט) אורחים.
או במקום הפסד מרובה (ש"ך³³⁵):

קיה(ע) המקילין.
ומכל מקום בעופות שהן חלולין ופירש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל הרי הוא כפורש מחתיכה לחתיכה³³⁶, ואין זה בכלל דם האיברים שלא פירש³³⁷ והילכך אפילו בהפסד מרובה ושעת הדחק אסור (תורת חטאת³³⁸, ט"ז³³⁹). והש"ך בנקודת הכסף כתב דגם עופות דינם כשאר בשר, שאע"פ שפורש דם לתוך החלל מתבטל הוא במים בס'. וכן דעת הפרי חדש³⁴⁰.

קיוומיהו היינו דוקא כשהוציאו ממנה הכבד ובני מעיים, או אפילו לא הוציאו ממנה אלא שתלשו ממנה, שאינן דבוקים בה, אבל אם הכבד דבוק³⁴¹ בעוף, אפילו נמלח העוף ופלט כל דמו אסור אפילו יש ששים נגד העוף, לדידן דקיימא לן³⁴² חתיכה נעשה נבילה בכל האסורים, כדלקמן סי' ע"ג ס"ו בהג"ה³⁴³ (ב"י):

קיז(עא) כראוי.
דהיינו שלא שהתה שיעור מליחה דלעיל ס"ו (ט"ז³⁴⁴, ואין צריך לומר שאם לא נמלחה אלא כמליחת צלי³⁴⁵):

קיח(עב) כלל.
אבל אם נמלחה מצד אחד מליחה גמורה ושהתה שיעור מליחה, דקיי"ל להתיר בהפסד מרובה אם נתבשלה אפילו אם אין ששים נגדה וכדלעיל ס"ד בהגה"ה, ואם כן אם יש ששים מותר אפילו אם אין הפסד מרובה (ט"ז³⁴⁶):

קיט(עג) כנגדו.

קכואותה חתיכה אסורה אם לא במקום הפסד מרובה (ש"ך³⁴⁷).

קכא(עד) על ידי מליחה.
ואפילו יתנו במים פושרין, כדי שיתעורר דמו לפלוט על ידי מלח, נוהגין שלא לסמוך על זה (תורת חטאת³⁴⁸):

קכב(עה) צלי.
וצולין אותו בלא מליחה כשאר בשר³⁴⁹, ואפילו לא נקרו אותו מגידי הדם שבו³⁵⁰ (ש"ך³⁵¹, תורת חטאת³⁵²):

קכג(עו) לא יבשלנו.
דשמא לא יצא כל דמו על ידי צלייה (ואפילו הכי מותר בצלי לפי דהוה דם האיברים שלא פירש³⁵³) ויצא אחר כך על ידי בישול משום שהבישול פועל יותר מהצלייה שהמים הרותחים מרככים הדם (תרומת הדשן³⁵⁴). ומשום הכי לא דמי לכבד שמותר לבשלו אחר צלייה³⁵⁵, דהתם לא נתקשה הדם בתוכו ויצא כל דמו על ידי צלייה, אלא דאין לבשלו בלא צלייה משום שיש בו ריבוי דם ואינו יוצא על ידי מליחה, כדלקמן סימן ע"ג, משא"כ הכא (ש"ך³⁵⁶).

קכדואפילו צלאו אחר ששהא במלחו לא יבשלנו (מנחת יעקב³⁵⁷, דלא כט"ז³⁵⁸):

קכה(עז) מותר.
שאנו תולין לומר שיצא כל דמו על ידי צלייה, ומה שנשאר לא יצא אפילו בבישול (ש"ך³⁵⁹) (ואפילו יצא מעט בבישול יהיה בודאי ס' במים ובתבשיל, ומותר להשו"ע³⁶⁰. ובפרט לפמ"ש³⁶¹ בשם הפרי חדש³⁶², דגם הבשר מן המנין. ואפילו לדידן דנוהגין להחמיר כמ"ש רמ"א³⁶³, אין לחוש בכה"ג שיהא אותו המועט הנפלט חוזר ונבלע בבשר).

קכודהא דאסור לבשל בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אינו מדין התלמוד אלא מחומרת הגאונים³⁶⁴, וחומרא יתירא היא, דלא גרע מאומצא דאסמיק ומשובר מפרקתה של בהמה דלעיל סי' ס"ז³⁶⁵, שנצרר הדם בתוכה, ואפילו הכי יוצא על ידי מליחה ומותר אפילו לקדרה כשאר בשר. אלא דראוי לחוש לדברי הגאונים במקום שנהגו (ב"י³⁶⁶ בשם הריב"ש³⁶⁷).

קכזומהאי טעמא פסקו רש"ל³⁶⁸ והט"ז³⁶⁹, שאם נמלח בכלי שאינו מנוקב אפילו לא שהה שיעור כבישה נאסר אף לצלי, כמו שאר בשר, שאסור משום שפירש הדם ממקום למקום כדלקמן סי"ח³⁷⁰. ואם מתחלה נמלח כהוגן בכלי מנוקב והודח ואחר כך נמלח בכלי שאינו מנוקב מותר בממה נפשך, לפי שלא מצינו כחות נוספות במליחה, שאין חילוק בין אם שהה במלחו שעה אחת או שנה, ובין נמלח פעם אחת או מאה פעמים (ים של שלמה).

קכחומכל מקום אם נמלח עם בשר שלא נמלח נאסר הבשר ששהה ג' ימים, דחיישינן שמא יבלע מן הדם שבשאר בשר שעמו, ולא שייך בי' שיפלוט אגב דמו אפילו לא נמלח עדיין כלל, דלחומרא חוששין לדעת הגאונים שדמו נתקשה בתוכו, והבשר שהוא רך בולע הדם ושוב אינו יוצא על ידי מליחה, כיון דאין לו דם של עצמו³⁷¹ (וגם צלייה אינה מועלת, דלא אמרינן בצלייה כבולעו כך פולטו אלא כשבלע בשעת פליטה³⁷². ט"ז³⁷³). אבל הש"ך בנקודת הכסף כתב דאין להחמיר כל כך בבשר ששהה ג' ימים, כיון דאינו אלא חומרת הגאונים, ועוד דגם הגאונים אפשר דלא קאמרי שאין המליחה מוציא דם כלל, דהא נראה לעין שאינו כן, אלא שאינו מוציא כל דמו, וכיון דעכ"פ מוציא דם קצת שייך לומר שיפלוט גם מה שבלע אגב דמו. וכ"כ הפרי חדש³⁷⁴. וכתב דימלחנו שיוציא דם שבלע עם דמו, ואז מותר לצלי.

קכטושאר בשר שעמו מותר (תורת חטאת³⁷⁵), אם לא נמלח עדיין, או שנמלח ולא הודח ועדיין הוא תוך שיעור פליטת צירו, כמו שיתבאר כל פרטי דינים אלו לקמן בסי' ע' ס"ו:

קל(עח) בלא מליחה.
אפילו רוצה לצלותו, דחיישינן שמא ישכח ויבשלו³⁷⁶:

קלא(עט) שמא יבשלו.
ולא דמי לספק דרוסה דלעיל סימן נ"ז³⁷⁷ שמותר להשהות תרנגולת ספק דרוסה כ"א יום, דלא חיישינן לתקלה בזמן מועט. דהתם מתירין להשהות איסור כדי שלא יאסר לגמרי (ואם אי אתה מתירה להשהותה הרי אתה אוסרה לגמרי), מה שאין כן הכא (שעכשיו היא מותרת), אין להשהותה שתאסר לאכלה כי אם צלי פן יבא לידי תקלה³⁷⁸ (ובשר שכבר עבר ושהה ג' ימים אפשר שמותר להשהותה עוד, כיון דבלאו הכי באיסורא עומדת לבשל). הג"ה בסולת למנחה³⁷⁹ כתב כן³⁸⁰ מטעם אחר (מנחת יעקב³⁸¹):

קלב(פ) אחרים.
ואפילו לכתחלה נוהגין היתר לשרות הבשר ולשהותו. ומכל מקום לכתחילה יש לשרותו היטב כמו שעה ושתים, ובדיעבד סגי בשרייה מועטת. מיהו לא מהני אפילו בדיעבד מה ששופכין מים על הצלעות שלימות בבית המטבחיים לנאותן³⁸². ומכל מקום אם נקרו גידי הדם³⁸³ יש לסמוך בדיעבד על מה ששפכו עליו בהעברה בעלמא מאחר שאין שם דם אלא המובלע בבשר (והבשר לא נתקשה כי אם הדם נתייבש בתוכו כדלעיל), רק קודם מליחה צריך הדחה אחרת לרכך הבשר כדלעיל ברס"י זה (איסור והיתר הארוך³⁸⁴, ט"ז³⁸⁵). והמשאת בנימין³⁸⁶ כתב דאפילו לא נקרו גידי הדם מה בכך יסיר הגידים עם הדם ומותר עכ"ל. והסכים עמו המנחת יעקב³⁸⁷:

קלג(פא) חצי שעה.
הוא לאו דוקא, אלא אפילו פחות מעט (ש"ך³⁸⁸):

קלד(פב) מותר.
בדיעבד אם נמלח, אפילו לא נתבשל עדיין, משום דספק לקולא. ואע"ג דיש לו תקנה בצלי³⁸⁹, אפילו הכי לא הוי דבר שיש לו מתירים בשביל כך, כדלקמן סי"ד³⁹⁰ (מנחת יעקב³⁹¹):

קלה(פג) כולן.
על ידי מליחה³⁹². ומכל מקום אינו מותר לבשל אלא דוקא כל אחד ואחד בפני עצמו, או אפילו כולן כאחד כשירבה בהיתר עד ששים, אבל אם אין ששים בהיתר אסור לבשלן כולן בקדרה אחת, כדלקמן סימן ק"ט³⁹³ גבי מין במינו.

קלוואע"ג דמין בשאינו מינו אפילו ביבש צריך ס', מטעם דחיישינן שמא יבשלם ויתן טעם³⁹⁴, והכא נמי הדם יתן טעם כשיבשלם. מכל מקום כיון דאיסור הבשר ששהה ג' ימים לקדרה על ידי מליחה אינו אלא מחומרת הגאונים לא חששו כולי האי (ש"ך³⁹⁵, מנחת יעקב³⁹⁶).

קלזוהט"ז³⁹⁷ ופרי חדש³⁹⁸ כתבו דאפילו חתיכה שלא נמלחה, ועדיין היא תוך ג' ימים, ונתערבה עם חתיכות כשרות שנמלחו והודחו כבר בטלה ברוב, ואין צריך למלחן כלל, מאחר שאין כאן אלא איסור דם ודם שבשלו אינו אלא דרבנן³⁹⁹, ובדרבנן לא חיישינן שמא יבשלם ויתן טעם, מאחר שאי אפשר לבא לידי איסורא דאורייתא⁴⁰⁰, ושרי כמו מין במינו דבטל ברוב יבש ביבש מטעם זה. וכ"כ רש"ל⁴⁰¹.

קלח(ויש להחמיר אם לא נתבשל עדיין למלוח כולן, משום דאיסור דם יש לו עיקר בדאורייתא, כמ"ש לעיל⁴⁰² בשם המנחת יעקב⁴⁰³):

קלט(פד) להתכבד.
משום דאין האיסור מחמת עצמו אלא מחמת דם הבלוע בו והדם אינו ראוי להתכבד⁴⁰⁴.

קמואע"ג דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל⁴⁰⁵, וכאן הרי יש לו היתר לצלי, אין זה דבר שיש לו מתירין⁴⁰⁶, דלצלי לא נאסר מעולם ולבישול שהוא אסור בו עכשיו אין לו היתר לעולם (ט"ז⁴⁰⁷, ש"ך⁴⁰⁸):

קמא(פה) באחרות.
שבטלה ברוב, ולא חיישינן שהדם יתן טעם כשיבשלם, כמ"ש לעיל⁴⁰⁹ בשם הט"ז ופרי חדש.

קמבוהמנחת יעקב⁴¹⁰ כתב דהכא מיירי שכבר נתבשלה בקדרה שהיה ס' כנגדה, שאותה החתיכה אינה אסורה אלא מחומרא בעלמא, כמ"ש לעיל בסעיף י"א. וכן משמע בתורת חטאת⁴¹¹:

קמג(פו) לאכלו.
דכבוש הוי כמבושל ודם הנפלט ממנו חוזר ובולע ואינו יוצא על ידי מליחה (איסור והיתר הארוך⁴¹²):

קמד(פז) צלי.
דהצלי פועל להוציא דם יותר מן המליחה. ויש להסתפק אם לא הודח, שיש עליו דם בעין, אפשר שעל ידי כבוש מבליע הדם בעין שעליו לתוכו ושוב אינו יוצא אפילו על ידי צלייה, כדלעיל בריש סי' זה⁴¹³ גבי דם בעין שעליו שנבלע על ידי מלח, או אפשר כיון דהכא שנשרה ונכבש במים תו לא חשיב דם שעליו דם בעין (ש"ך⁴¹⁴).

קמהומיהו לדידן אין נפקא מינה בזה אם אין ששים, כמ"ש רמ"א בהג"ה:

קמו(פח) כנגדו.
דאז הדם שיצא בטל במים, ואם חוזר ונבלע בבשר אינו מזיק, ומה שנשאר בחתיכה יוצא על ידי מלח (הגהות שערי דורא⁴¹⁵).

קמזומיהו צריך ס' כנגד כולה ולא סגי כנגד דם בעין שעליה, כי גם הדם שבחתיכה נפלט ממנה ונבלע בה על ידי כבוש, שמוציא דם כמו שמבליע בו, ולא ידעינן כמה דמא נפיק מינה.

קמחומכל מקום אם יש ס' נגד החתיכה גם החתיכה מותרת (וחתיכה עצמה מן המנין כמ"ש לעיל⁴¹⁶ בשם הפר"ח⁴¹⁷) על ידי מליחה, אפילו לדידן דנוהגים להחמיר בבישול ולאסור אותה חתיכה כמ"ש בסעיף י"א⁴¹⁸, דלא אמרינן כבוש כמבושל לכל דבר, רק שבולע ומפליט, אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו על ידי בישול ברוטב. וגם שם אינו אלא מנהג לאסור אותה חתיכה, לכן אין להחמיר בכה"ג (תורת חטאת⁴¹⁹).

קמטורש"ל⁴²⁰ כתב דאין לחלק מסברא בין כבוש למבושל ממש, משום דבגמרא אתמר סתם כבוש הרי הוא כמבושל. ומכל מקום כתבו האחרונים דהמיקל כדעת רמ"א לא הפסיד (ט"ז⁴²¹, פרי חדש⁴²², מנחת יעקב⁴²³). ואפילו יש עליה דם בעין, כיון שיש ששים נתבטל (ש"ך⁴²⁴):

קנ(פט) לצלי.
אפילו אין עליו דם בעין (ש"ך⁴²⁵), אם אין ס' כנגדו. ואע"ג דצלייה מוציא כל הדם שבו, מכל מקום הכא מאחר דכבוש כמבושל דמי, הוה כאלו נתבשלה בדמה שאין לה עוד תקנה בצלייה⁴²⁶, וכל שכן במליחה. ועוד דצלייה אינו מוציא אלא דם שלא פירש והכא נפלט הדם וחזר ונבלע בה⁴²⁷. והדם הוא אסור מכיון שלא נתבטל, מאחר שאין ס' נגדו כדלעיל (איסור והיתר הארוך⁴²⁸):

קנא(צ) מנוקב.
בגמרא⁴²⁹ אמר שמואל אין מניחין בשר מלוח אלא בכלי מנוקב. וכתב הרא"ש⁴³⁰ שהטעם מחמת שאין מקום לציר לזוב ולצאת ונכבש הבשר בציר וכבוש הרי הוא כמבושל (אם שהה כשיעור שיתבאר לקמן סי"ח). וכ"פ רש"י⁴³¹.

קנבוה"ר פרץ⁴³² כתב דהטעם משום דגם דם הנשאר בחתיכה פירש ממקום למקום, ואינו יכול לפלוט מחמת שאין מקום לציר לזוב.

קנגולקמן סי"ח⁴³³ יתבאר הנפקא מינה בין הטעמים, ואיך קיי"ל להלכה⁴³⁴:

קנד(צא) ממנו.
והמולח על גבי דף שאינו מדרון שכששופכים עליו מים אינו יוצא מיד בקל הוה ליה כמולח בכלי שאינו מנוקב (איסור והיתר הארוך⁴³⁵). וכתב מהרא"י⁴³⁶ שכמדומה שאין נזהרים כל כך לעשות הדפין במדרון. ואע"ג שכתב אור זרוע⁴³⁷ בעינן שיצאו המים מיד, אפשר דרוצה לומר שיצאו רוב מים ולא טיפין טיפין מועטים, דאם לא כן אפילו במדרון נדבקים טיפין שלא ישרקו עכ"ל. ורמ"א⁴³⁸ עשה פשר לחלק בין דף חלק ברהיטני או לא:

קנה(צב) פתוחים.
כי פעמים רבים נסתמים מן המלח והמוהל (איסור והיתר הארוך⁴³⁹):

קנו(צג) קרקע.
כי יש להסתפק שמא היא ככלי כו'⁴⁴⁰:

קנז(צד) קסמין.
בשולי הכלי כדי שיפסיק שלא יגע בציר (שם⁴⁴¹):

קנח(צה) לכל זה.
פירוש למה שנתבאר שיש לחוש וליזהר אפילו בכלי מנוקב שיהיו הנקבים פתוחים, או שישים בשולי הכלי קש או קסמין להפסיק בין הבשר לציר, שאין זה אלא חומרא בעלמא, אבל לכל מה שנתבאר שיש לחוש ולהסתפק שמא היא ככלי שאינו מנוקב, כגון מולח על גבי דף שאינו חלק ולא הניחו במודרן, או מולח ע"ג קרקע, יש לחוש אפילו בדיעבד, כמו מולח בכלי שאינו מנוקב ממש דאפילו דיעבד אסור כדלקמן סי"ח (ט"ז⁴⁴²):

קנט(צו) רותח.
אפילו אחר שהודח הכלי (ש"ך⁴⁴³).

קסובגמרא⁴⁴⁴ אמר רב נחמן⁴⁴⁵ אמר שמואל קערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח. ופירש"י לפי שנבלע בה מן הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור. וכתב הרא"ש⁴⁴⁶ דמיירי דוקא בקערה שאינה מנוקבת. והטעם כתב הרשב"א⁴⁴⁷ לפי שהדם משתהה שם ולכך נבלע (אבל בקערה מנוקבת אמרינן דמא משריק שריק ונופל דרך הנקבים, ויתבאר לקמן סי"ז⁴⁴⁸).

קסאוהא דקי"ל⁴⁴⁹ דאין מליחה לכלים, היינו שאין כח במליחה להפליט מכלים הבלוע בהם, אבל מכל מקום יש לו כח להבליע⁴⁵⁰, ועל ידי בישול יוצא (הגהות שערי דורא⁴⁵¹, ט"ז⁴⁵²).

קסבוהוא הדין אם מלח על גבי דף שאינו חלק ולא הניחו במודרן, שיש לחוש ולהסתפק שמא הוא כלי שאינו מנוקב, אסור להשתמש על הדף רותח⁴⁵³ (ל"ח רמ"י). ומהאי טעמא כתב בהגהות שערי דורא⁴⁵⁴ דמנהג כשר למלוח על גבי דף מיוחד לכך, שלא ישתמש בו דבר אחר:

קסג(צז) יבש.
בתורת חטאת כלל י"א דין ח' מבואר דדין קערה זו כדין שאר כלי טריפה ששמו בו היתר ושייך לדין תתאה גבר (כמ"ש בסי' צ"א⁴⁵⁵). ולכן אם הקערה קר ושמו בו רותח יבש סגי ליה בקליפה, ואם הוא רוטב בעינן ס' כנגד הקליפה, ואם הקערה חם או שניהם חמין הכל אסור אם אין ס' כנגד קליפת הקערה עכ"ל.

קסדוכאן מיירי שהקערה קר⁴⁵⁶, אז אפילו אינו יבש לגמרי אלא יש בו רטיבות קצת⁴⁵⁷, כדלקמן סי' ק"ה⁴⁵⁸ (ש"ך⁴⁵⁹):

קסה(צח) הקערה.
פירש הש"ך⁴⁶⁰ דהיינו נגד מקום שנגע בה הרוטב⁴⁶¹.

קסומיהו היינו דוקא כשהקערה קר, אבל אם היא חם צריך ס' נגד כל קליפת הקערה, אף שלא כנגד הרוטב, מכיון שהקערה חם מפלטת כל הבלוע בה. ומכל מקום סגי בקליפת הקערה, דהמלח לא הבליע בה בכולה אלא בכדי קליפה ממנה, כדלקמן סי' צ"א⁴⁶².

קסזולא דמי לדלקמן סי' צ"א ס"ד, דכתב רמ"א דבמקום שהבשר צריך קליפה אם עבר ובשלוהו כך מותר בלא קליפה, מאחר שאינו ראוי לקלוף, והכא הרי הרוטב אינו ראוי לקלוף. דלא אמרינן הכי אלא דווקא שהבשר עצמו לא בלע אלא כדי קליפה מצד עצמו, משא"כ הכא נבלע בה כל קליפת הקערה בכולה⁴⁶³ (ש"ך⁴⁶⁴).

קסחואפילו בקערה קר שלא בלע הרוטב אלא כדי קליפה, אפילו הכי בעינן ס' נגד הקליפה. דלא אמרינן הכי אלא בעירוי בשר, כיון שנפסק הקילוח מכלי ראשון קודם שבא לכלי שני, אינו חשוב לגמרי כעירוי גמור להיות מבשל ממש כדי קליפה, אלא אמרינן דבולע כדי קליפה⁴⁶⁵, ולפיכך אמרינן דהוא חומרא בעלמא, ובמקום דלא שייך קליפה שרי⁴⁶⁶. משא"כ הכא מיירי בעירוי רוטב שלא נפסק הקילוח, דמדינא בעי קליפה, ובכשיעור זה מבשל ממש הוא, כדלעיל סי' ס"ח⁴⁶⁷ ובא"ח סי' שי"ח⁴⁶⁸ [(]עיין איסור והיתר הארוך⁴⁶⁹, ובמ"א סי' תס"ז⁴⁷⁰ ודו"ק). ואם כן אם נפסק הקילוח בעירוי מותר בלא ס'.

קסטוהמנחת יעקב⁴⁷¹ כתב דהכא אי אפשר שלא יגע כל הרוטב בקערה על ידי שכשוך ולא נגע במקום אחד בלבד, לפיכך צריך ס' נגד כל הבלוע, ואפילו הקערה קר (כמו צנון שחתכו בסכין של אינו יהודי דק דק כמ"ש בסי' צ"ו).

קע(וכתב הש"ך⁴⁷² דמן הסתם אין ברוטב ס' נגד קליפת הקערה, שהיא כלי רחבה ואינה גבוהה, אבל בשאר כלים יש ס' נגד כדי קליפה⁴⁷³ ברוטב שמילא בהם⁴⁷⁴. עס"י צ"ג⁴⁷⁵, וצ"ע):

קעא(צט) בלא הדחה.
אפילו נתקנח הכלי היטב. דסבירא להו דהכלי נחשב כרותח מחמת המליחה אפילו לאחר שהודח⁴⁷⁶ ומפליט קצת מדופני הכלי (כמו סכין ששחט בה דאגב דוחקא דסכינא מפליט⁴⁷⁷, והכי נמי מפליט אגב חומו). ועל ידי הדחה מותר, שמים צוננין מפליטין הם קצת, שהרי מכשירין הן כלי יין נסך אפילו מכניסו לקיום⁴⁷⁸, וכיון שכן אף בשאר איסורים כל שאינו מסתרך כל כך עם הדחה מפליט קצת.

קעבוהסברא ראשונה סבירא לה דהכלי חשיב צונן לאחר שהודח, וסגי בקינוח יפה⁴⁷⁹. אבל אין להכשירה בלא כלום, דהא איכא טיחת דם שנדבק בו (משמרת הבית⁴⁸⁰ גבי סכין):

קעג(ק) בו.
ואם הוא דבר שדרכו בהדחה כגון בשר חי מותר ליתן בכלי צונן בלא הדחה אפילו לכתחלה⁴⁸¹. וכן דבר יבש לגמרי שאין נדבק בו כל כך⁴⁸².

קעדוהיינו דוקא באקראי בעלמא אבל בקביעות אסור להשתמש אפילו אחר ההדחה, מטעם שיתבאר לקמן סי' קכ"א⁴⁸³, שמא יבא להשתמש בו חמין, משא"כ כשבא להשתמש בו עראי אין לחוש כל כך.

קעהודוקא בכלי עץ ומתכות שיש להם תקנה בהגעלה, אבל כלי חרס שאין לה תקנה, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם⁴⁸⁴, אין להשתמש בהם אפילו דרך עראי ואפילו צונן אחר ההדחה, שמא יבא להשתמש בהן חמין ויאסרו (מנחת יעקב⁴⁸⁵):

קעו(קא) בשר.
דאין מליחה לכלים להפליט מה שבתוכם על ידי מליחה⁴⁸⁶.

קעזומ"ש רמ"א בסי' ק"ה סי"ב דאסור לכתחלה למלוח גבינות בדפוסי עכו"ם, היינו משום דהדפוסים עצמם חשובים רותח קצת מרוב מליחה שמולחים הרבה פעמים בדפוסים⁴⁸⁷, ומהאי טעמא אוסר שם בהגהות שערי דורא⁴⁸⁸ אפילו בדיעבד, על כן אוסר רמ"א על כל פנים לכתחלה (מנחת יעקב⁴⁸⁹).

קעחואע"ג דגם למלוח היתר בשאר כלי איסור אוסר שם רמ"א לכתחלה⁴⁹⁰, היינו דוקא בכלי שנבלע בו איסור על ידי האור, אבל אם לא נבלע רק על ידי מלח מותר אפילו לכתחלה, דיש חילוק בין רותח מחמת האור לרותח מחמת מליחה (איסור והיתר הארוך⁴⁹¹).

קעטואפילו לא הדיח הכלי מותר דבשר חי אורחיה בהדחה (ש"ך⁴⁹²).

קפ(ומחמת שנמלח בכלי בלא הדחה אין לחוש⁴⁹³, דאפילו נדבק בו מעט דם הוא נתייבש ונתקשה והוה ליה טהור מליח וטמא תפל⁴⁹⁴ דשרי אם אין האיסור רך וצלול כדלקמן סי' צ"א⁴⁹⁵):

קפא(קב) והודח.
דאז הציר היתר הוא⁴⁹⁶, ולא נאסר מחמת כלי שאינו מנוקב דלקמן סי"ח.

קפבוגם אינו נאסר משום דכבוש בציר, אפילו שהה כשיעור כבישה, דהיינו כדי שיתן על האור וירתיח דהוי כמבושל, אין לומר שיפליט הכלי שנאסר ואוסר הבשר, דלענין להפליט כלי לא הוי כבוש כמבושל בשיעור כבישה כזה, דשיעור זה לא נאמר אלא לענין ציר האסור דאוסר את הבשר הנכבש בתוכו שמבליע בו כדלקמן סי"ח⁴⁹⁷, או איסור והיתר שנכבשו בציר ושניהם מיני אוכלים שמפליט מזה ומבליע בזה כדלקמן סי' ק"ה⁴⁹⁸, אבל להפליט הבלוע בכלי אינו מפליט⁴⁹⁹ אלא בשיעור כבישה יום שלם, דהיינו מעת לעת, שאז חשוב כמבושל אפילו להפליט כלי, ואפילו כבוש במים, ולאחר מעת לעת נעשה הבלוע מה שמפליט מן הכלי נותן טעם לפגם בבשר (ש"ך⁵⁰⁰).

קפגוהט"ז⁵⁰¹ כתב, דאם נכבש בו מעת לעת אסור ולא הוי נותן טעם לפגם, משום דהציר של המלח הוא דבר חריף וחורפיה מחליא לשבח שאפילו אינו בן יומו חשוב כבן יומו (מנחת יעקב⁵⁰²):

קפד(קג) אפילו רותח.
דדמא משרק שריק ונופל דרך הנקבים ואינו נבלע בכלי (ולכן מותר לאכול בו רותח אחר ההדחה), דאל"כ יהא אסור למלוח ב' פעמים בכלי מנוקב (רא"ש⁵⁰³).

קפהדאע"ג דאין מליחה לכלים⁵⁰⁴, מכל מקום כיון שמולחים הרבה פעמים זה אחר זה נעשה הכלי כרותח מרוב המליחה, כמו בדפוסי הגבינות⁵⁰⁵. ועוד כיון שמולחין ב' פעמים זה אחר זה, בעוד שלא הודח הכלי, עדיין הכלי רותח מחמת מליחה הראשונה, דקערה שמלח בה חשיבא רותח, דאפילו למ"ד⁵⁰⁶ דחשיבא צונן היינו לאחר ההדחה, אבל כשלא הודחה היא רותחת (ואסור לכתחלה) (מנחת יעקב⁵⁰⁷):

קפו(קד) ברותח.
דסבירא להו, דשמואל דאמר⁵⁰⁸ קערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח, אפילו במנוקבת מיירי. והא דמותר למלוח ב' פעמים זה אחר זה היינו משום דאיידי דטריד לפלוט דם לא בלע, דלא עדיף ממולח שתי חתיכות זו על גבי זו⁵⁰⁹. וקערה שמלח בה בלעה כיון שאינה טרודה לפלוט (רשב"א⁵¹⁰):

קפז(קה) ובדיעבד מותר.
ורש"ל⁵¹¹ פסק כדעת ה"ר פרץ⁵¹², דסבירא ליה בכלי חרס בולע אפילו במנוקבת (ובהכי איירי שמואל), דבקל בולע, ולא אמרינן ביה דשריק, והלכך אפילו דיעבד אסור, ובשאר כלים מותר אפילו לכתחלה.

קפחודעת רמ"א שאין לחלק בין כלי חרס לשאר כלים, דלכתחלה אפילו בשאר כלים אסור, דיש לחוש לדעת הרשב"א, ובדיעבד אפילו בכלי חרס מותר⁵¹³, משום דכתב מהרא"י⁵¹⁴ דנוהגין כרא"ש דסבירא ליה דשמואל איירי דוקא בשאינה מנוקבת כדלעיל.

קפטוהאחרונים כתבו לאסור בכלי חרס אפילו דיעבד כדעת ה"ר פרץ ורש"ל, ובשאר כלים יש לאסור לכתחלה כדעת רשב"א ורמ"א (ש"ך⁵¹⁵, מנחת יעקב⁵¹⁶, פרי חדש⁵¹⁷).

קצמיהו צונן ודאי דמותר להשתמש בהם, אפילו בלא הדחה אלא בקינוח יפה⁵¹⁸. ואפילו כלי חרס לא גזרינן שמא יבא להשתמש בהם חמין כדלעיל⁵¹⁹, מאחר שמנוקבת אין דרך להשתמש בה חמין (אחרונים הנ"ל):

קצא(קו) להרתיח.
דאז⁵²⁰ הוי כבוש בציר כמבושל⁵²¹ לאסור כולו, ולא סגי בכדי קליפה, כדלקמן סי' ק"ה⁵²².

קצבואפילו לא שהה שיעור מליחה, דאין הבשר חשוב רותח לדעת השו"ע לקמן סי' צ"א ס"ה, מכל מקום הציר והדם מתחילין לצאת מן הבשר מיד⁵²³, והטפות עצמן אינן נאכלין מחמת מלחן, וכיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל בתוך הציר והדם נאסר. ומיהו היינו דוקא אם נמלח במלח כל כך שפוגם את הבשר מלאכלו עמו (רשב"א⁵²⁴).

קצגודעת רמ"א יתבאר בהג"ה:

קצד(קז) אסור.
כולו, ולא סגי בכדי קליפה כדלעיל⁵²⁵ (מיהו אם יש ס' במה שבתוך הציר נגד הציר מותר⁵²⁶. אבל מה שלמעלה מן הציר אינו מצטרף כמו שיתבאר לקמן ס"כ⁵²⁷[)]. אבל אם לא שהה כשיעור זה אינו אסור אלא כדי קליפה (רא"ש⁵²⁸), לדעת השו"ע דסבירא ליה דכל מליחה אינו אוסר אלא כדי קליפה, כדלקמן סי' ע'⁵²⁹ וסי' ק"ה⁵³⁰ (וגם יש לו תקנה במליחה להוציא דם הבלוע בו⁵³¹, כיון דלא נתבשל בו):

קצה(קח) אפילו צלי.
דבלוע מחמת בישול אינו יוצא על ידי האש⁵³² (רשב"א⁵³³), דלא אמרינן כבולעו כך פולטו בצלייה אלא היכא שהוא פולט מיד בשעה שבולע⁵³⁴ אבל אחר כך כבר נתקשה בו האיסור (רא"ש⁵³⁵ ומרדכי⁵³⁶). ואין צריך לומר דלא מהני מליחה (ב"י):

קצו(קט) כדי קליפה.
למטה במקום שנגע בציר, והשאר מותר הכל, כיון שאין האיסור אלא משום דם ודם אינו מפעפע למעלה⁵³⁷:

קצז(קט*) שומן.
דמפעפע, מכל מקום אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך ולהתפשט שם בטבעו⁵³⁸ (והכא האיסור עצמו שהוא הדם אין טבעו לפעפע למעלה⁵³⁹[)], שאם אי אתה אומר כן אין לך בשר שנמלח שמותר שהמלח נאסר מחמת בליעת הדם שבתוכו כדלעיל סוף ס"ט בהג"ה, והמלח כחו וטבעו דק ונכנס בכל חלקי הבשר עד שימצא טעמו בכולו, ואם אתה אומר שהדם נכנס בכל מקום שהמלח נמלח, או שהמלח אחר שנאסר אוסר כאילו הוא עצמו אסור מצד עצמו, אף אתה אוסר את כל הבשר, שטעם המלח האסור נטעם בכולו. וכן אין לך איסור קליפה לעולם, שהקליפה אוסרת מה שסמוך לה, וכן מקליפה לקליפה (רשב"א בתורת הבית ה[קצר]⁵⁴⁰):

קצח(קי) שחוץ לציר.
שאין האיסור מחמת שהוא כבוש בציר, אלא מחמת שגם דם הנשאר פירש ממקום למקום, מחמת שהמקום דחוק לזוב ולפלוט צירו, שאין לה מקום לצאת, ולפיכך כל החתיכה אסורה (ה"ר פרץ⁵⁴¹):

קצט(קיא) לצלי.
לפי שאין אנו בקיאים עתה להבחין בין מליחה של קדרה למליחה של צלי⁵⁴². ועוד דדוקא לענין שתחשב הבשר כרותח בעינן מליחה כעין מליחה לקדרה, אבל הכא אי אפשר שאפילו מליחה של צלי לא יפלוט כל שהוא מן הדם, והציר הנוטף הוא אינו נאכל מחמת מלחו⁵⁴³, וחוזר ונבלע בבשר מאחר שהכלי אינו מנוקב (אור זרוע⁵⁴⁴). ואף שעיקר הטעם הוא מחמת דם שנשאר בו שפירש ממקום למקום, מכל מקום קל וחומר הוא שיש לו כח לעקור לחוץ שיפרוש ממקום למקום, ממה שיש בו כח להפליט קצת אפילו לחוץ (איסור והיתר הארוך⁵⁴⁵):

ר(קיב) ציר בכלי.
דכיון שאנו רואים שהפליט ציר, יש לומר גם כן שהדם שבתוכו פירש ממקום למקום, מקל וחומר כדלעיל⁵⁴⁶.

ראואפילו יש ששים במה שבתוך הציר נגד הציר אסור⁵⁴⁷. ואפילו למעלה מן הציר אסור כדלעיל⁵⁴⁸.

רבואסור אפילו לצלי⁵⁴⁹, כיון דבשעת בליעה לא היה שייך לומר כבולעו כך פולטו, מכיון שאין לו מקום לפלוט דלא מהני ביה מליחה ונאסר, שוב אין לו תקנה בצלייה, דלא אמרינן בצלייה כבולעו כך פולטו אלא היכא שיש לומר כן גם מיד בשעה שבלע⁵⁵⁰ (רש"ל⁵⁵¹).

רגוכתב בתשובות משאת בנימין⁵⁵² דאפילו חתיכה שנמלחה בכלי מנוקב, ובעוד שלא שהתה שיעור מליחה נפלה לתוך כלי שאינו מנוקב אסורה, דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב ממש, מכיון דעדיין היא פולטת דמה בכלי שאינו מנוקב. ומיהו אם הוא ספק שמא כבר שהתה שיעור מליחה קודם שנפלה, אפילו נפלה לתוך הציר שיצא מבשר שלא שהה אינו אסור אלא מה שבתוך הציר משום כבוש (דהיינו אם שהה שיעור כבישה):

רד(קיג) ואין לשנות.
מכל מקום אם נתערב חד בתרי בטיל, ואין צריך ס' בבישול אם נמלחה כהוגן, אלא כנגד מה שהיה בתוך הציר, דכדאי הוא הרא"ש ורשב"א לסמוך עליהם לענין זה⁵⁵³ (רש"ל⁵⁵⁴, ש"ך⁵⁵⁵):

רה(קיד) מותרות.
דלדידהו הוי כמו כלי מנוקב, כמו מולח הרבה חתיכות זה על גב זה. ואע"ג שהדם אינו פולט כלל רק למטה ולא מצדדים, שאם אי אתה אומר כן היתה גם אותה חתיכה עצמה מותרת למעלה מן הציר, מכל מקום אין חתיכה אחת דחוקה כל כך על גבי חבירתה. ואין חבירתה אוסרתה אפילו כדי קליפה, ואפילו היתה שמנה⁵⁵⁶, שלא החמירו כל כך בבשר שנמלח כתקון חכמים (איסור והיתר הארוך⁵⁵⁷):

רו(קטו) רותחין.
לפי דסבירא ליה שאין המלח מפליט כל הדם שבחתיכה, שהרי שיעור מליחה קבלו הגאונים שהוא שיעור מיל⁵⁵⁸, ואנו רואים שהמוהל היוצא מן הבשר אחר שיעור זה הוא יותר מאדים מן הראשון, והילכך ודאי אין מליחה באה אלא להוציא הדם שעל פני הבשר והסמוך לו, הא לדם הבלוע בחתיכה לא חיישינן, שהרוטב רותח חולט אותו ואינו מפליטו, והוה ליה דם האברים שלא פירש⁵⁵⁹, ולפיכך צריך שלא לתת הבשר בקדרה עד שיהיו המים רותחין, שהמים רותחין חולטין ומצמיתין הדם בתוכו שלא יפלוט⁵⁶⁰. ואעפ"כ צריך למלחו קודם שיתנו במים רותחין, כדי שיצא הדם שעל שטח הבשר והסמוך לו, דחיישינן שמא קודם שתרגיש הבשר בחום המים תפליט מן הקרוב לשטח (ר"ן⁵⁶¹ לדעת הרמב"ם⁵⁶²).

רזאבל כל הפוסקים חולקים על זה וסבירא להו דהמלח מוציא כל הדם שבו, ואפילו גבי אומצא דאסמיק ומזרקי אמרינן⁵⁶³ חתכי' ומלחי' אפילו לקדרה שפיר דמי, אלמא המלח מוציא אפילו הדם שבחוטין. ואע"פ שאחר שיעור מליחה המוהל מאדים, קים להו לרבנן דבשיעור מליחה יוצא כל מה שהוא דם גמור, והשאר מוהל אדום הוא שיוצא ומותר⁵⁶⁴ (שם בר"ן).

רחולכן כתב השו"ע הסברא הראשונה בסתם, ומכל מקום הביא סברא זו כדי שכל בעל נפש יחמיר על עצמו היכא דאפשר (ב"י⁵⁶⁵, ש"ך⁵⁶⁶), זהו דעת השו"ע:

רט(קיו) וכן עיקר.
ואפילו בעל נפש לא יחוש כלל לדעה זו, ואפילו היכא דאפשר (דרכי משה⁵⁶⁷, ש"ך⁵⁶⁸):

רי(קיז) מותר.
זהו מעשה שהתירו רש"י. וכתב הרא"ש⁵⁶⁹ הטעם, דמאחר ששהה הבשר במלח כדי שיעור מליחה, קודם שהושם בכלי שאינו מנוקב, אין המים הנמצאים בכלי מין דם אלא מוהל בעלמא, שהרי אחר ששהה שיעור מליחה מדיחין אותו לבשלו בקדרה ואין חוששין לציר הנפלט ממנו⁵⁷⁰. ואע"פ שהמלח שעל גבי הבשר הוא אסור כדלעיל סוף ס"ט בהג"ה⁵⁷¹, ולכך צריך להדיח הבשר יפה יפה קודם שיבשלוהו בקדרה⁵⁷². מכל מקום אותו דם שבמלח נדבק הוא במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח ליבלע בבשר, ואע"פ שמתמחה בתוך המוהל. דאם לא כן יאסר כל בשר שמניחים אותו במים להדיחו, כי מתמחה המלח והדם שבתוכו ונבלע בבשר⁵⁷³, דמה לי מים ומה לי מוהל שניהם היתר הם, אלא ודאי דם המלח מתייבש בתוכו ואין לו עוד כח לצאת⁵⁷⁴. אי נמי פסק כח המלח⁵⁷⁵, מחמת שהפליט דם⁵⁷⁶ ויצא כח המלח עם הדם, ולא יחשב עוד המלח כרותח עכ"ל:

ריא(קיח) מותר.
אפילו שהה שיעור כבישה, שאילו נפל לציר היוצא מהבשר שלא שהה היה אסור, אבל הכא שהציר הוא מבשר שכבר שהה לא נחשב כרותח כלל ומותר⁵⁷⁷, אם נפל בו בשר שלא נמלח כלל, או נמלח ופלט כל דמו.

ריבאבל בשר שנמלח ולא שהה שיעור מליחה שנפל לציר, אפילו לציר זה אסור, אם הוא בכלי שאינו מנוקב. ולא מחמת הציר אלא מחמת הכלי, כדלעיל⁵⁷⁸ בשם המשאת בנימין, וכמו שיתבאר כל זה לקמן סי' ע'⁵⁷⁹.

ריגוכתב הט"ז⁵⁸⁰ מעשה בא בעירנו שהניחה אשה אווז שנמלח והודח על אווז שלא נמלח, ומלחה האווז העליונה, והיה זב ציר ממנה, ונשרה קצת מן התחתונה בתוך אותו ציר בכלי שאינו מנוקב (כדי שיעור כבישה, מנחת יעקב⁵⁸¹). דמה שבתוך הציר אסור משום כבוש דהוי כמבושל (ואע"ג דהבשר שהה כבר שיעור מליחה, מכל מקום כיון שנמלח במלח אחר שלא פסק כחו, והוי כרותח לבשל מה שנשרה בו בדמו), והרי נתבשלה התחתונה בדמה. מיהו מה שחוץ לציר מותר, כהיש מקילין דלקמן סי' ק"ה⁵⁸² עכ"ל. ויתבאר לקמן סי' ע'⁵⁸³:

ריד(קיט) נהוג.
דאע"ג דמוהל היוצא מבשר לאחר שיעור מליחה הוא מותר כדלעיל סי"ט⁵⁸⁴, מכל מקום הציר הוא מהדם ומלח שנתמחה, ודם האיברים אחר שפירש אסור (מרדכי⁵⁸⁵), וחשוב רותח⁵⁸⁶ ונבלע בבשר.

ריהומכל מקום כדאי הם המקילין שאין לאסור אלא כדי קליפה אפילו שהה שיעור כבישה, דהא רבו האומרים דמותר לגמרי, וכן עשה רש"י מעשה⁵⁸⁷. ומיהו כדי קליפה בעי אפילו יש ס' במה שבתוך הציר נגד הציר (ש"ך⁵⁸⁸, מנחת יעקב⁵⁸⁹[)]. זהו דעת רמ"א.

ריואבל רש"ל⁵⁹⁰ כתב דמה שבתוך הציר כולו אסור אם שהה כשיעור כבישה (מנחת יעקב⁵⁹¹), ומעט למעלה ממנו כדי קליפה⁵⁹². ואם יש ס' בתוך הציר נגד הציר מותר⁵⁹³. אבל מה שלמעלה מן הציר אינו מצטרף⁵⁹⁴. ומכל מקום אם נתערב חתיכה זו באחרות חד בתרי בטיל, ואין צריך ס' בבישול, דכדאי הם המקילין לסמוך עליהם בכה"ג (רש"ל⁵⁹⁵, ט"ז⁵⁹⁶).

ריזוהא דאסרינן בשר ששהה שנתנו בכלי שאינו מנוקב ונתמלא מצירו, היינו דוקא כשלא הודח כלל, אבל אם הודח אפילו הדחה אחת באחרונה שרי⁵⁹⁷, דהמוהל היוצא ממנו הוא מן הבשר דכבר עבר מעליו המלח והדם, כדלעי' סוף ס"ח⁵⁹⁸:

ריח(קכ) שרי.
דדם אינו מפעפע למעלה⁵⁹⁹, ואפילו נפל לציר היוצא מבשר שלא שהה, ומיהו שבתוך הציר אסור.

ריטולא אמרינן⁶⁰⁰ איידי דטריד לפלוט ציר לא בלע כיון שלא הודח, דהכא מאחר שנפל לתוך כלי שאינו מנוקב⁶⁰¹ (שייך לומר גבי צירו גם כן שפירש ממקום למקום), ואינו יכול לפלוט, ומשום הכי בולע.

רכואפילו לא נמצא הציר אלא בגומות שבבשר⁶⁰² ולא בכלי (איסור והיתר הארוך⁶⁰³):

רכא(קכא) אסור.
כדי קליפה, כמ"ש לקמן סי' צ"א⁶⁰⁴. ודין אם נשתמש בה רותח או צונן נתבאר לעיל סט"ז:

רכב(קכב) הבשר.
נתבאר לעיל סוף ס"ח⁶⁰⁵:

רכג(קכג) לא מחשב.
צירו כרותח. ואפילו בשר רותח לא מיקרי, ונתבאר לקמן סי' צ"א⁶⁰⁶:

רכד(קכד) עד שידיחנו יפה יפה.
בזה כו"ע מודו⁶⁰⁷. ומ"ש ולפי דבריו⁶⁰⁸, קאי אמ"ש בסיפא ואסור לחתוך כו', ומשום דהכל הוא המשך ל' רבינו יונה⁶⁰⁹ לא רצה לדלג ראש דבריו:

רכה(קכה) להגעילו.
היינו לדעת הרב רבינו יונה דאוסר אפילו דיעבד, אבל השו"ע אינו חושש לו כי אם לכתחלה, ולכן אם חתך בדיעבד אין צריך להגעילו. אלא דלא רצה לשנות לשון רבינו יונה (ש"ך⁶¹⁰):

רכו(קכו) דמותר.
אבל לא מטעם דאין מליחה לכלים שכתבו המתירין, דאינהו סבירא להו דאין נבלע בכלי אלא על ידי רתיחת האור ולא על ידי מליחה, אבל אנן קיי"ל דיש כח במלח להבליע, אלא שאין כח במליחה להפליט הבלוע בהם, כדלעיל סט"ז⁶¹¹. אלא דמותר כאן מטעם אחר, דדם משרק שריק ואינו נבלע בסכין⁶¹². ואפילו יש בו גומות, כיון דאין כאן דם בעין אלא מה שנבלע בבשר אינו מתעכב, ועל ידי הולכת והבאת הסכין בבשר מתקנח לכלוך זה מן הגומות (ש"ך⁶¹³).

רכזורש"ל⁶¹⁴ מחמיר לחתוך בסכין לכתחלה, משום דאגב דוחקא דסכינא בלע טפי. אבל בדיעבד מותר על ידי הדחה או נעיצה וכמ"ש רמ"א.

רכחוכל זה כשלא הודח הבשר כלל אבל אם הודח אפילו פעם אחת באחרונה אין לחוש אפילו לכתחלה (מנחת יעקב⁶¹⁵):

רכט(קכז) הדחה אחר כך.
בעוד הציר לח על הסכין, או נעיצה כו'. ומכל מקום מותר לחתוך לכתחלה לדעת רמ"א, ולא חיישינן שמא ישכח ולא ידיחנו, כמו דחיישינן בכל האסורים כמ"ש לקמן סי' צ"א ס"[א] (כיון שהאיסור הוא נשאר בעין על הסכין ונראה לעינים) (ש"ך⁶¹⁶).

רלועוד יש לומר דמן הסתם הוא סכין של בשר, ובשר חי אורחא בהדחה. ולשמא יחתוך בשר מבושל לא חיישינן כיון שעתה אין האיסור ברור לפנינו. וכה"ג כתב הט"ז שם ברס"י הנ"ל). (וכה"ג צריך לומר לעיל סט"ז בהג"ה שניה⁶¹⁷):

רלא(קכח) הסכין.
והסכין מותר על ידי הדחה אפילו לכתחלה, משום דדמא משריק שריק. ולא דמי למלח בכלי מנוקב דכתב רמ"א לעיל ס[עיף] י"ז דיש ליזהר לכתחילה⁶¹⁸, משום דהכא כיון דאין כאן דם בעין אלא מה שנבלע במלח הילכך אין להחמיר (מנחת יעקב⁶¹⁹):

רלב(קכט) בכלי שאינו מנוקב.
כל זה הוא סיום לשון ר"י הנ"ל, ונמשך אחר ולפי דבריו שכתב לעיל. דאילו לדעת רש"י יכול להניחו במלחו בכלי שאינו מנוקב בלא הדחה, וכשירצה לאכול ידיחנו יפה יפה (ש"ך⁶²⁰):

רלג(קל) ונאסר.
על ידי צלייה, אפילו לדעת רש"י. ויתבאר לקמן סי' ע"ו⁶²¹:

רלד(קלא) כל דמו.
דהיינו כחצי צלייתו שהוא שיעור מאכל בן דרוסאי כמ"ש לקמן סימן ע"ו⁶²². ושם יתבאר⁶²³ שיש חולקין⁶²⁴ להצריך עד שיהא ראוי לאכילה לרוב בני אדם: