Sheiris Yehudah·Laws of Salting Chapter 72שארית יהודה·הלכות מליחה - סי' עב

א(א) בשעת שחיטה.
שבשעה שהנשמה יוצאת משריף שריף מעלמא דם לתוכו (גמרא⁹¹⁵). ופירש רש"י שמושך דם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו, והוא דם הנפש שחייבים עליו כרת⁹¹⁶, עכ"ל. ולפי זה בשליל שנמצא בבהמה בן ט', בין חי בין מת, הניתר בשחיטת האם (ואין צריך לשחטו אם לא הפריס על גבי קרקע) כדלעיל סי' י"ג⁹¹⁷, אין הדם מתקבץ בלבו ואינו כנוס שם דם כלל. אבל (גירסת רי"ף⁹¹⁸ ורא"ש⁹¹⁹, דם דאתא לי' מעלמא בשעת שחיטה, היינו שפורש מדם האברים ונמשך לתוכו, דהוי בלא תעשה, ולכן) דעת הרמב"ם⁹²⁰ דאף בשליל נמשך דם לתוכו וכנוס שם (מנחת יעקב⁹²¹):

ב(ב) ולהוציא דמו.
ז"ל הרשב"א בתורת הבית הארוך⁹²², הלב שני מיני דמים יש בו, דם של עצמו (הנבלע בבשר הלב כשאר דם הנבלע באברים רש"י⁹²³), ודם הנכנס בתוכו בשעת שחיטה (אותו שנמצא בחלל הלב⁹²⁴), שהבהמה או העוף מתאנחים והלב שואף אליו הדם מחוצה לו, דם של עצמו כשלא פירש מותר כשאר דם האיברים⁹²⁵, ומליחתו מכשירתו אפילו לקדרה מאותו דם, אבל דם שבתוך חללו הבא מחוצה לו אינו יוצא על ידי מליחה, וצריך הלב קריעה ואפילו לצלי, מפני הדם הכנוס בתוכו עכ"ל. והיינו משום שאין כח במלח להפליט דם הכנוס, כמ"ש בסי' ס"ה⁹²⁶ גבי חוטין האסורים משום דם, וכשם שאין המליחה מפליטו כך אין הצלייה מפליטו⁹²⁷, ואפילו אם מלחו וצלאו הוי⁹²⁸ כמו מליחה אחר מליחה, ודם הכנוס אינו כשאר דם הנבלע באיברים אלא כדם בעין וצלול (איסור והיתר הארוך⁹²⁹):

ג(ג) ולמלחו אחר כך.
מבחוץ ומבפנים⁹³⁰, משום דם הנבלע בו, למלחו משני צדדים, כשאר בשר דלעיל סימן ס"ט ס"ד:

ד(ד) אפילו לבשלו.
שהרי יצא דמו והוי כשאר בשר (תורת חטאת⁹³¹):

ה(ה) צולין אותו ואחר כך מבשלו.
רוצה לומר דאין לבשל אפילו בקריעה, אלא אחר צלייה, ולא אחר מליחה (ומשום הכי הכניס רמ"א דבריו באמצע דברי השו"ע, כדי להורות על זה. ומשום הכי נמי הוסיף לעיל בלשון השו"ע [ו]אז מותר כו'⁹³²).

ווהטעם שחוששין שמא יבשלנו על ידי מליחה בלי קריעה⁹³³ (משום דסתם מליחה לקדרה הוא) ויאסר הלב כדלקמן ס"ב (משא"כ בצליי' אינו נאסר. ולשמא יבשלנו אחר כך לא חיישינן, דסתם צלייה לאו לבישול קיימא).

זובמקום שנהגו להחמיר אין לשנות מנהגם לכתחלה, מיהו בדיעבד אם נתבשל בקריעה על ידי מליחה⁹³⁴ ודאי שרי. אבל שלא בקריעה, אפילו על ידי צלייה אסור אם נתבשל, כדלקמן ס"ב (תורת חטאת⁹³⁵):

חאיתא בגמרא דהוריות⁹³⁶ האוכל לב בהמה משכח תלמודו, ונהגו ליזהר אף בשל עוף (תשב"ץ⁹³⁷, ש"ך⁹³⁸):

ט(ו) ומותר.
ואין צריך עכשיו למלוח גם בפנים, דהוי כמו חתיכה אחת עבה, מאחר שלא הי' קרוע בשעת מליחה⁹³⁹ (ש"ך⁹⁴⁰, מנחת יעקב⁹⁴¹):

י(ז) אסור.
בגמרא⁹⁴² תניא הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר. ובפסחים⁹⁴³ מסייעא מהא לרבה דאמר בצלייה כבולעו כך פולטו (ופירש רש"י דקס"ד דבצלי איירי, דלצלי נמי בישול קרי לי'). ודחי לה שאני לב דשיע (פירש"י חלק ולא בלע ואפילו לקדרה שרי, אע"ג דליכא למימר כך פולטו, דהא כל מה שנפלט הוא בקדרה⁹⁴⁴). ולבסוף מסיק הגמרא והילכתא כדרבה. ויש בזה ד' שיטות:

יאשיטה הראשונה היא שיטת רש"י⁹⁴⁵, דפסק הילכתא כשינוייא דלב שיע ולא בלע, ואפילו לקדרה שרי. וכן כתב הרשב"א⁹⁴⁶ דסתם בישול בקדרה משמע. וכתב הר"ן⁹⁴⁷ דבקדרה של בשר צריך ס' להתיר שאר החתיכות, לפי שהרוטב נכנס לתוכו ומוציא הדם ממנו ומוליכו בכל הקדרה, שהרי הלב חלול ופתוח הוא בכמה מקומות להכניס ולהוציא דם, והוא עצמו אינו חוזר ובולע, דכי היכי דשיע מבפנים הכי נמי שיע מבחוץ⁹⁴⁸. ומיהו אם נתבשל הלב עם בשר טרפה נאסר אפילו לפי שטה זו, דלא אמרן דשיע ולא בלע אלא לגבי דם דשריק, אבל שמנונית מסריך סריך ובולע ונאסר.

יבשיטה הב' היא שטת ר"ת⁹⁴⁹, דלא קיי"ל כהאי שינוייא דלב שיע, דדיחויא בעלמא הוא, ולמסקנא הילכתא כרבה, והוי טעמא דברייתא נמי כדרבה, ואחר בישולו היינו אחר צלייתו כדקס"ד, ומותר משום דכבולעו כך פולטו. ולא הוי כשאר דם בעין דלא אמרינן בי' כבולעו כך פולטו כדלקמן סימן ע"ו⁹⁵⁰, דכיון שדם הלב מתייבש תוך חללו⁹⁵¹ מה שזב הוי כדם פליטה (הגהות שערי דורא⁹⁵²). (ועוד כיון שהדם תוך חללו אמרינן, כיון שהגיע אליו הרתיחה להבליעו מפליטו גם כן לחוץ, ומה שנשאר שם לא הגיע אליו הרתיחה כלל). וכתב הטור דהוא הדין במליחה אמרינן כבולעו כך פולטו⁹⁵³. אבל בבישול אסור, מאחר שאינו שיע ובולע ולא שייך כך פולטו.

יגשיטה הג' היא שטת הרמב"ן⁹⁵⁴, דקיי"ל שינוייא דלב שיע, אלא דאינו שיע אלא מבפנים ולא מבחוץ, ולפיכך בצלייה (או מליחה) מותר, דלא בלע הדם שבתוך חללו, משא"כ בבישול שהרוטב נכנס לתוכו ומוציא הדם כדלעיל, גם הלב חוזר ובולע ונאסר, וברייתא איירי בצלי (גם למאי דמשני לב דשיע, כמו לקס"ד[)].

ידושיטה הד' היא שיטת רש"ל⁹⁵⁵, דסבירא ליה כשם שהוא שיע מבפנים כך הוא שיע מבחוץ כפירש"י, ואפילו הכי ברייתא בצלי איירי (גם לשינוייא דלב שיע) כמו להרמב"ן, דלא מהני שיעתו דלב אלא בצלייה (או במליחה), אבל בבישול לא מהני שיעתו כלל, שהרוטב מלחלח ומבליע דרך שעיעתו. ונפקא מינה שאפילו נפל דם בעין על הלב מבחוץ בצלייה (או במליחה) אינו נאסר (לשיטה זו, כיון דשיע הוא גם מבחוץ) (מנחת יעקב⁹⁵⁶).

טווכתב הש"ך⁹⁵⁷ שהיא שיטה המחוורת בש"ס. ומכל מקום כתב המנחת יעקב⁹⁵⁸ דאין להקל נגד ר"ת (ורמב"ן) וסיעתו. ובתורת חטאת⁹⁵⁹ כתב דנוהגין כר"ת (ולכן סתם כן בשו"ע⁹⁶⁰):

טז(ח) מיניה.
והלכך לא אמרינן סגי בס' נגד דמו לבד⁹⁶¹, ואפילו נמלח הלב תחלה שיצא ממנו דם של עצמו, אפילו הכי צריך ס' נגד כל הלב, דאי אפשר לעמוד על שיעור דם הכנוס בתוכו (ט"ז⁹⁶², ש"ך⁹⁶³, לפי דעת רמ"א).

יזאבל רש"ל⁹⁶⁴ כתב דאם נמלח הלב אין צריך לשער אלא כנגד דם הכנוס בתוכו. ואפילו לדידן דאמרינן⁹⁶⁵ חתיכה נעשית נבלה בכל האיסורים, וכשהאיסור דבוק בחתיכה אמרינן חתיכה נעשית נבלה שממהרת לבלוע⁹⁶⁶, כדלקמן ס"ג בהג"ה, מכל מקום לענין זה מהני שיעתו דלב אפילו לר"ת, דלא נימא דממהר לבלוע דמו טפי משאר עוף, ואע"פ שהדם דבוק וסמוך בלב, מכל מקום מתפשט בשוה בעוף כמו בלב עכ"ל⁹⁶⁷.

יחוכתב הט"ז⁹⁶⁸ דדבריו מסתברים, אלא שאין להקל למעשה נגד רמ"א. והפרי חדש⁹⁶⁹ הסכים למהרש"ל וכתב דמשערים באומד יפה נגד דמו לבד.

יטוהמנחת יעקב⁹⁷⁰ הכריע, דאם הלב דבוק בעוף גם העוף ממהר לבלוע כמו הלב, ואין צריך ס' בעוף הדבוק אלא כנגד דם הלב בלבד. אבל כשאין הלב דבוק בעוף, או שהוא דבוק בחתיכה שאין בה ס' אפילו נגד דמו⁹⁷¹, חיישינן שמא היתה החתיכה פעם אחת עם הלב חוץ לרוטב, או שהיו ברוטב לבדם בלא צירוף שאר בשר ולא הי' ס' נגדם⁹⁷², ונאסר גם הלב ונעשה נבלה, וצריך לשער נגד כולו:

כ(ט) אסור.
ובב"י כתב דהלב עצמו מותר גם כן אי איכא ששים. וכן משמע בשו"ע שכתב אסור עד שיהא כו', ואלב עצמו קאי דאסור עד כו'. ורמ"א חולק עליו. ולא כתב ויש אומרים, כדרכו ברוב המקומות, שכל שאינו מבואר להדיא שלא כדבריו כותב דעתו בסתם.

כאוהטעם משום דדם הלב לפעמים מתבשל ומתייבש בתוכו ואינו פולט כלום לחוץ. אבל אם הרתיחה שלטה בו לפלוט לחוץ, אף העוף ממהר לבלוע כמו הלב כדלעיל (הגהות שערי דורא⁹⁷³):

כב(י) סביב הלב.
פירוש כשנתבשל העוף עם לבו שלם, צריך לקלוף מקום שהי' דבוק בו, שהרי נמלח עמו, ובמליחה נאסר כדי קליפה ליש מחמירין דלקמן (ש"ך⁹⁷⁴):

כג(יא) דם פליטה.
אע"פ שזב ונפלט דרך הלב, מכל מקום מאחר שהי' הדם כנוס הוה ליה כדם צלול שנוטף על החתיכה⁹⁷⁵. ולא דמי לכבד שנמלח עם בשר דשרי בדיעבד⁹⁷⁶, דשאני כבד דכולא דם ואפילו הכי שריא רחמנא, ולהכי לא מחמרינן בי' טפי משאר בשר (הגהות שערי דורא⁹⁷⁷). ולא מקרי דם פליטה אלא לגבי לב עצמו דשיע⁹⁷⁸, ולהכי מהני שיעתו אפילו לר"ת דהוי כדם פליטה, דנימא בי' כבולעו כך פולטו מתוך שבליעתו מועטת (דרכי משה⁹⁷⁹).

כדמיהו דוקא לגבי דם שבתוך חללו מהני שיעתו דחשיב כדם פליטה, שאע"פ שהוא כנוס, מכל מקום אינו כדם בעין ממש, שהרי מתיבש בתוכו כדלעיל⁹⁸⁰, אבל דם בעין ממש שנפל על הלב במליחה או בצליה, לא מהני שיעתו לר"ת לומר שאינו בולע אלא מעט וחשיב לגבי' כדם פליטה, דנימא בי' כבולעו כך פולטו, אלא הרי הוא כמו שנפל על שאר בשר ואסור אפילו לסברא זו (מנחת יעקב⁹⁸¹).

כהוכתב הש"ך⁹⁸² דהאוסרים בשר שנמלח עמו, הוא הדין בשר דנצלה עמו נמי אסור מהאי טעמא, דהוה דם בעין:

כו(יב) שבחוטין.
שהדם כנוס בהן והוא בעין, ואפילו הכי לגבי בשר שסביבו מקרי דם פליטה (מפני שיש הפסק ביניהם ובין הדם)⁹⁸³, והוא הדין בדם הלב (תורת חטאת⁹⁸⁴):

כז(יג) דבוק.
במליחה, דאז יוצאים לכו"ע, דהרי רוב הפוסקים הסכימו שלא להצריך במליחה רק כדי קליפה, אלא שאנו מחמירים לשער בס'⁹⁸⁵, ואם כן בכה"ג די בקליפה לכו"ע (תורת חטאת⁹⁸⁶).

כחובצלייה צריך כדי נטילה (ש"ך⁹⁸⁷).

כטוכתב הש"ך⁹⁸⁸ דמ"ש דבוק הוא לאו דוקא, דאפילו אינו דבוק צריך קליפה במליחה, ובצלייה כדי נטילה מטעם זה (וכן פסק בכרתי ופלתי⁹⁸⁹, ובחוות דעת⁹⁹⁰).

לוהמנחת יעקב⁹⁹¹ כתב דאין להחמיר אלא אם כן דבוק בו, דלגבי מקום הדבוק הוא דנחשב כדם בעין, אבל לגבי המקום שאינו דבוק מקרי דם פליטה אפילו לסברא זו, מפני שבליעתו מועטת ואמרינן בי' כבולעו כך פולטו, ואפילו קליפה⁹⁹² לא בעי לא במליחה ולא בצלייה. ולא דמי לכבד שנצלה עם בשר דצריך כדי קליפה לקמן בסימן ע"ג⁹⁹³, דגם שם אינו אלא חומרא בעלמא כמ"ש שם, והכא אין להחמיר כלל, דכיון דרוב הפוסקים סבירא להו דאמרינן כבולעו כך פולטו בבשר שעם הלב, כמו בלב עצמו, וכדמסיק רמ"א (מנחת יעקב):

לא(יד) סביב הלב.
דאז יוצאין לכו"ע, שהרי רוב הפוסקים הסכימו שלא להצריך במליחה רק כדי קליפה, אלא שאנו מחמירין לשער בס'⁹⁹⁴, ובכה"ג אין להחמיר וסגי בקליפה (תורת חטאת⁹⁹⁵):

לב(טו) הכל מותר.
ומיהו לכתחלה אין למלוח או לצלות הלב עם בשר בלא קריעה, ואפילו אינו דבוק, כיון דעכ"פ קליפה מיהא בעי (ש"ך⁹⁹⁶). ולהמנחת יעקב דוקא כשהוא דבוק וכדלעיל⁹⁹⁷. ומיהו כתב המנחת יעקב⁹⁹⁸ דיש להחמיר לכתחלה לקרעו קודם מליחה אפילו מולחו לבדו:

לג(טז) או הלב עצמו.
במליחה או בצלייה, דכי היכי דאמרינן בלב עצמו כבולעו כך פולטו הוא הדין בבשר שעמו, והכל מותר אפילו בשר שעמו (ט"ז⁹⁹⁹, ש"ך¹⁰⁰⁰):

לד(יז) למעלה.
רוצה לומר דאין חילוק באיסור הלב בלא קריעה בבישול, ובהיתרו בצלייה או מליחה, בין אם הוא סתום או פתוח, דאם בישלו אסור אפילו הוא פתוח למעלה כיון שלא קרעו ממש. ומיהו אם הניחו על פיו שיזוב הדם קודם בישול מותר דהוה כמו קרעו. ואם לא נתבשל אלא נמלח או נצלה, אפילו הי' סתום למעלה מותר, דכבולעו כך פולטו, דיש כח לפלוט הדם דרך בשר הלב אע"פ שסגור בכל מקום¹⁰⁰¹.

להולא דמי לחוטין האסורים משום דם, דאמרינן שאם צלאן כך אסורים¹⁰⁰², דליכא דם בחוטין רק הכנוס בהם¹⁰⁰³, אבל לב שיש לו דם של עצמו המובלע בו אמרינן אגב שיפלוט דמו יפלוט גם דם שבלע. ועוד דגם החוטין אינן אסורים אלא מצד הדם שבהם, ואין הכי נמי שאם קרעו החוטין והוציאו דמן שיהיו גם החוטין מותרין, אלא דלא דברו הפוסקים בזה משום שאין דרכם בכך, משא"כ בלב שדרכו לאכלו בלא דם שבו, ומשום הכי סתמו הפוסקים לומר קורעו אחר צלייתו ומליחתו, ומותר אפילו הוא סגור (תורת חטאת¹⁰⁰⁴):

לו(יח) ערלת הלב.
ברקנטי¹⁰⁰⁵ כתוב שנוהגין כן להעביר כחות הטומאה ע"ש הפסוק ומלתם את ערלת לבבכם (ש"ך¹⁰⁰⁶):

לז(יט) לבו.
רוצה לומר כנגד כל לבו, ולא כנגד דמו לבד (ש"ך¹⁰⁰⁷):

לח(כ) בעוף.
מילתא באפי נפשה היא, ורוצה לומר אפילו הוא דבוק בחתיכה שאין בהם ס' נגדו, מכל מקום לא אמרינן חתיכה נעשית נבלה לדעת השו"ע, דסבירא ליה בסי' צ"ב¹⁰⁰⁸ דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה כי אם בבשר בחלב (ש"ך¹⁰⁰⁹). ודעת רמ"א יתבאר בהג"ה:

לט(כא) התחתונה.
ואפילו לב שלם שלא נמלח ונתבשל עם עוף שלם מותר, מפני שיש בו ששים כנגד כל לבו ולא כנגד דמו לבד (ש"ך¹⁰¹⁰).

מומהר"י מינץ בתשובות¹⁰¹¹ מיקל יותר, דאפילו בלא כנפים וראש ורגלים, ואפילו ניטל גם הגרגרת ויתר הדברים, ולא נשאר כי אם הגוף שלם (דרישה¹⁰¹²), מקרי עוף שלם ויש בו ס' נגד לבו. ויש להקל כדבריו היכא שיש עוד צד להקל, דהיינו אם הוא דבוק בחתיכה שאנו משערים בחתיכה עצמו שיהא בה לבדה ס' כדלקמן, שהוא אינו אלא חומרא בעלמא (ט"ז¹⁰¹³, דרישה). ומיהו אם העוף לפנינו משערים במראית העין (שם), ואין סומכים לומר שיש בודאי ס' באומד, אלא אם כן אינו חסר רק הראש והרגלים כמ"ש רמ"א. והמנחת יעקב¹⁰¹⁴ כתב דמהר"י מינץ מיירי בנמלח הלב תחלה, וסבירא ליה דאין צריך ס' רק נגד דמו, ולפיכך ודאי הוא שיש ס' אפילו בלא כל הדברים הללו.

מאואווזא שהופשט עורה, כתב הט"ז שיש ס' אפילו נגד כל לבה. ורש"ל¹⁰¹⁵ כתב שיש להסתפק ולומר שאין בה ס' אפילו כנגד דם הלב. והפרי חדש¹⁰¹⁶ כתב שיש בה ס' כנגד הדם בודאי. ובתשובות עבודת הגרשוני¹⁰¹⁷ כתב שגם הט"ז לא הקל לומר שיש ס' נגד כל לבה, אלא שיש עוד צד להקל, כגון באיסור דבוק, וכמ"ש כה"ג לעיל בשמו:

מב(כב) כל העוף.
הטעם שאותה חתיכה שהאיסור דבוק בה ממהרת לבלוע תחלה ונעשית נבלה (ש"ך¹⁰¹⁸). וגם חיישינן שמא פעם אחת היתה עם האיסור לבד תוך הרוטב או חוץ לרוטב (תורת חטאת¹⁰¹⁹):

מג(כג) הדבוק בו.

מדוכתב הש"ך¹⁰²⁰, מדברי רש"ל¹⁰²¹ נראה דאם בתוך הרוטב נצטמק הלב בחתיכה מקרי איסור דבוק, ואין דבריו מוכרחים עכ"ל:

מה(כד) בס'.
ומכל מקום הלב עצמו אסור, משום שלפעמים דמו מתבשל ומתייבש תוך חללו כדלעיל¹⁰²² (ש"ך¹⁰²³):

מו(כה) נגד לבה.
ובלבוש כתוב שעל פי אומדנא קלה אנו רואים שיש בה ס'. ופירש המנחת יעקב¹⁰²⁴ דאף בלא הראש וכרעים וקרבו ועורו וחלבו, הוא נגד אומד דעתינו לומר שאין שום בהמה שיהא ס' נגד לבה, דהא לפעמים מצינו בהמה שמשקל לבה אינה יותר מד' או ה' ליטרות לכל היותר ובשרה הוי כמה מאות ליטרות. ואף שאין לשער במשקל כמ"ש בסי' צ"ט¹⁰²⁵, מכל מקום יש ללמוד מזה אומד דעתינו. אלא דבבהמה לא אמרינן באומד שאין שום בהמה שלא יהא ס' נגד לבה כמו דאמרינן בעוף, אלא צריך שיעור לפי ראות העין, שעיקר הסברא להקל בלב עוף דווקא שאין בדמו כזית:

מז(כו) יפה הוא.
והטעם למנהג משום דנראה כמו דם בעין, וכנוס בקנוקנות כמו בלב. מיהו בדיעבד ודאי שרי, דלא מצינו בגמרא חתוך וקריעה אלא בלב (ובחוטין האסורים משום דם), ולא בריאה ובקנוקנות שלה (ריב"ש¹⁰²⁶, מנחת יעקב¹⁰²⁷):