Sheiris Yehudah·Laws of Salting - Section 73שארית יהודה·הלכות מליחה - סי' עג

א(א) ריבוי דם.
והתורה התירתו אע"ג דכולו דם¹⁰²⁸ (וטעם דם לו). ומיהו היינו כל זמן שלא פירש¹⁰²⁹, אבל דם הפורש ממנו הרי הוא דם ואסור (רש"י¹⁰³⁰). ויש אומרים שמן התורה מותר אפילו לאחר שפירש, אלא דמדרבנן אסור לאחר שפירש ונראה לעין, גזרה אטו דם גמור, מידי דהוה אדם מהלכי שתים (פירוש דם אדם), דאמרינן¹⁰³¹ מה שבין השינים מוצצו ושעל הככר גוררו (תוס'¹⁰³²). ודעת הרא"ש¹⁰³³ ורשב"א¹⁰³⁴ כרש"י, וכן עיקר (מנחת יעקב¹⁰³⁵, פרי חדש¹⁰³⁶).

בוכתב בלבוש¹⁰³⁷ דאף בכבד מאווז פטומה שהיא לבנה מכל מקום היא כולה דם, ורק מרוב שמנונית היא לבנה למראית עין עכ"ל:

ג(ב) מליחה.
בגמרא¹⁰³⁸ אמר ליה אביי לרב ספרא כבדא מהו אתון ביה (מותר לבשל בקדרה, או אסור מפני שפולט דם), למיסר נפשה (שיהא דם הנפלט ממנה חוזר לתוכה ואוסרה) לא קא מבעיא לי (דפשיטא לי דכיון שטרודה לפלוט ולהוציא כל שעה לא בלעה), כי קא מיבעיא לי למיסר חבירתה (אם דם היוצא ממנה אוסר בשר אחר המתבשל עמה). אמר ליה תנן (תרומות פ"י¹⁰³⁹) הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת. אמר ליה דלמא התם בכבדא דאיסורא (כגון דטרפה) ומשום שמנוניתא (קאמר דאוסרת המתבשל עמה לפי שבולע מן הטרפה, ואינה נאסרת אם של היתר היא ובישלה עם הטרפה אינה נאסרת, לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום), משום דמא מאי (אי אסיר אחרינא אי לא, דאיכא למימר דמא דהיתרא הוא, שהרי עיקרה דם, וכל זמן שלא פירש פשיטא לי דמותר, וכי פירש מבעיא לי), עכ"ל הגמרא ופירש"י. וקיי"ל לחומרא.

דוכתב הרא"ש¹⁰⁴⁰ דמתוך פירש"י משמע דלבשלו אחר מליחה (נמי¹⁰⁴¹) קמבעיא ליה, לפי שיש בו ריבוי דם ואין כח במלח להפליט כל הדם. אבל ר"ת כתב¹⁰⁴² דלא מספקא ליה אם מותר לבשלו אחר מליחה, דמילתא דפשיטא היא שמותר, כמו שנהגו לבשלו אחר צלייה (והיינו על ידי חיתוכה שתי וערב וחיתוכו למטה¹⁰⁴³), דמליחה מפלטת כמו צלייה, ולכך כתב בה"ג¹⁰⁴⁴ דשיעור מליחה כמו שיעור צלייה (כדלעיל סי' ס"ט ס"[ו]¹⁰⁴⁵). אלא קמיבעיא לי' אי שרי לבשלו עם בשר בלא מליחה, ואפילו נאסור דם היוצא על ידי מליחה מדרבנן משום מראית העין¹⁰⁴⁶, מכל מקום בבישול מיבעיא ליה, לפי שאין ניכר הדם בעין יהא מותר, ולא נגזור בישול כבד אטו בישול בשר אחר בלא מליחה (או דילמא גזרינן, ולמיסר נפשה לא מיבעיא ליה כיון שאינה בולעת לא שייך למיגזר) עכ"ל.

הוכתב הטור דלכתחלה אין לו תקנה במליחה מפני ריבוי הדם שבו כפירש"י¹⁰⁴⁷. ואפילו בלא בשר¹⁰⁴⁸ אין להתיר לכתחלה¹⁰⁴⁹, שאע"פ שהכבד אינה בולעת, אין לסמוך על זה לכתחלה (תורת חטאת¹⁰⁵⁰). וגם מפני שאוסר את הכלי ושמא יבא להשתמש בכלי זה אחר כך (שערים¹⁰⁵¹, ב"ח¹⁰⁵²). ועוד דגם הכבד עצמו, נהי דלא בלע ואינו נאסר לגמרי, הדחה מיהא בעי, משום שנגע ברוטב איסור, וחיישינן שמא ישכח ולא ידיחנו, דמבושל לאו אורחיה בהדחה (מנחת יעקב¹⁰⁵³):

ו(ג) למטה.
בגמרא¹⁰⁵⁴ רבה בר רב הונא איקלע לגבי רבה בר רב נחמן, אשכח ההוא כבדה דהוה בה סימפונא דבליעה דמא, אמר להו אמאי עבדיתו הכי, אלא קרע[ו] שתי וערב וחתוכא לתחת (פירש"י שיניח החתך למטה כשנותנו בתנור לצלותו כדי שיזוב הדם).

זודעת השו"ע יתבאר בס"ג¹⁰⁵⁵, דמשום סמפונות צריך קריעה שתי וערב (ואפילו לצלי בלא בישול, משום דם הכנוס בהם שאינו יוצא לא על ידי מליחה ולא על ידי צלייה. ואינו דומה לדם המובלע בו שהתורה התירתו¹⁰⁵⁶, אבל דם הכנוס בסמפונות מעלמא אתא והוא בכרת¹⁰⁵⁷).

חודעת רמ"א שם¹⁰⁵⁸, דלצלי אין צריך קריעה כלל, אלא דלבשל אחר הצלייה עם בשר איירי, שפולט דם הכנוס בסמפונות ובולע שאר בשר ממנו.

טוכתב הב"י בשם הר"ר יונה¹⁰⁵⁹, דכבד של עוף שהוא חלוק לשנים צריך לחתוך כל חלק ממנו שתי וערב עכ"ל:

י(ד) לאכילה.
היינו כחצי צלייתו וכמ"ש בסי' ע"ו ס"ב בהג"ה¹⁰⁶⁰ (ש"ך¹⁰⁶¹, מנחת יעקב¹⁰⁶²):

יא(ה) יכול לבשלו.
וכתב בתשובת צמח צדק¹⁰⁶³ דאם שהה הכבד ג' ימים בלא מליחה וצלייה אין לבשלו לכתחלה, אפילו אחר הצלייה, וכמו שאר בשר דלעיל סי' ס"ט סי"ב¹⁰⁶⁴ (וכן פסק הפרי חדש¹⁰⁶⁵, ומנחת יעקב כלל ד¹⁰⁶⁶, ופרי מגדים סי' ס"ט במשבצות זהב ס"ק ל"ב):

יב(ו) המרה.
רוצה לומר שחתך ממנה הגידים והקנוקנות באותו צד שהמרה תלויה בו (הגהות שערי דורא¹⁰⁶⁷, תורת חטאת¹⁰⁶⁸), וגם חתיכת בשר מן הכבד, רוצה לומר עמהן¹⁰⁶⁹:

יג(ז) משם.
והט"ז¹⁰⁷⁰ כתב דאין להקל בחתיכת המרה ובשר מן הכבד עמו אלא בעוף, אבל בבהמה שישאר שיעור גדול בכבד אחר חתיכת המרה לא. ואפילו בעוף לא מהני אם צולה על מנת לבשלו. וכן אם מנקבה הרבה פעמים בסכין (דמהני גם בשל בהמה) לצלותו, אין לבשלו (עם בשר) אחר צלייה זו¹⁰⁷¹, שאין לשנות ממשמעות הלכה דבעי קריעה שתי וערב ממש, ולא מהני נקיבת הסכין וחתיכת המרה לפוטרה. וכ"כ בהגהות אשרי¹⁰⁷². והש"ך¹⁰⁷³ כתב דבדיעבד אם צלאו על ידי נקיבה מותר לבשלו:

יד(ח) ומבשלה.
אבל על ידי קריעת הסמפונות שתי וערב אחר צלייה אין לבשלה (מהרי"ל¹⁰⁷⁴, מנחת יעקב¹⁰⁷⁵):

טו(ט) קודם הבישול.

טזמפני המלח הנדבק בו¹⁰⁷⁶, ויש גם כן למיחש משום מראית העין שיתאדם הבשר (ב"י¹⁰⁷⁷, ש"ך¹⁰⁷⁸). וצריך הדחה ג' פעמים כדין בשר שנצלה בלא מליחה, או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה קודם צלייה, וכמ"ש לקמן סי' ע"ו ס"ב (מנחת יעקב¹⁰⁷⁹):

יז(י) מותר.
דנורא משאיב שאיב. ואע"ג דנראה עליו לכלוך דם, מוהל בעלמא הוא¹⁰⁸⁰. ואפילו לא הדיחו גם כן קודם צלייה מותר (איסור והיתר הארוך¹⁰⁸¹, תורת חטאת¹⁰⁸²):

יח(יא) צלייה.
והוא הדין בלא מליחה¹⁰⁸³, והוא דעת ר"ת דלעיל¹⁰⁸⁴ (וגם רש"י מודה בזה¹⁰⁸⁵), שאפילו בלא מליחה אינה נאסרת משום דם, דאיידי דטריד לפלוט לא בלעה:

יט(יב) בולעת.
אכבד קאי, שפולטת ואינה בולעת, והוא לשון המשנה דתרומות דלעיל¹⁰⁸⁶, ולכן אינה נאסרת.

כואפילו לדידן דאמרינן¹⁰⁸⁷ חתיכה נעשית נבלה בכל האסורים, לא אמרינן שהקדרה והרוטב נעשה נבלה, ובלע הכבד מן הרוטב שנאסר, לפי שאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך¹⁰⁸⁸ (ש"ך¹⁰⁸⁹, ופרי חדש¹⁰⁹⁰, דלא כרש"ל¹⁰⁹¹).

כאואפילו אם בישלו עם הטרפה אינה נאסרת, דלגבי שמנונית נמי אמרינן איידי דטריד לפלוט לא בלעה, דהא מוקי בגמרא למתניתין משום שמנוניתא, ואפילו הכי אינה נאסרת, וכדלעיל¹⁰⁹² בשם רש"י (רשב"א¹⁰⁹³). והרא"ה¹⁰⁹⁴ והר"ן¹⁰⁹⁵ כתבו, דאע"ג דהא דאוסרת מיירי בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית, מכל מקום הא דאינה נאסרת מיירי משום דמא, ובבישלה לבדה קאמר שאינה נאסרת, אבל בישלה עם הטרפה נאסרת. וכתב הפרי חדש¹⁰⁹⁶ שיש להחמיר כדבריהם, כיון דיש לומר דלמסקנא לא איירי מתניתין בכבדא דאיסורא כלל, כיון דקיי"ל הכבד אוסרת ואפילו היא של היתר:

כב(יג) קודם בישולה.
משום שהכבד יש בו ריבוי דם ואינו יוצא על ידי מליחה, כפירש"י דלעיל¹⁰⁹⁷.

כגואפילו נתבשלה לבדה אסור¹⁰⁹⁸, משום¹⁰⁹⁹ דאיכא מאן דאמר בגמרא¹¹⁰⁰ שלוקה (מבושלת הרבה) אוסרת ונאסרת (שאחר גמר פליטתה חוזרת ובולעת¹¹⁰¹), ואנו אין בקיאין בשיעור שלוק¹¹⁰². ולפיכך כתב הרי"ף¹¹⁰³ דלא שרי למיכל כבדא שליקא אלא בתר דמטוי ליה.

כדוכתוב בהגהות שערי דורא¹¹⁰⁴ דאם אירע שהורה המורה כר"ת להתיר הכבד עצמה אפילו בלא מליחה [(]וכן אפילו הבשר שעמו על ידי קריעה ומליחה), שרי ולא מהדרי' עובדא (תורת חטאת¹¹⁰⁵, ש"ך¹¹⁰⁶, בשם רש"ל¹¹⁰⁷). והט"ז¹¹⁰⁸ כתב דאם נמלח הכבד כדינו (על ידי קריעה), יש להתיר אפילו הבשר שעמו, אפילו לא נעשה מעשה על פי אותו חכם, אלא שיצא הוראה מפיו להיתר דאחר שנמלח הרי הוא כשאר בשר כר"ת, אבל אם לא נמלח כדינו, אלא שנתבשל בלא מליחה אפילו לבדו, אין להתיר ע"פ הוראת חכם, אלא אם כן נעשה גם כן מעשה על ידו וחלה הוראתו (משום דאין אנו בקיאים מהו שלוק ומהו מבושל). (גם הש"ך בשם התורת חטאת חילק ביניהם).

כהוכבד שכבוש במים מעת לעת, הרי הוא כמבושל, ואסור אפילו הכבד עצמו¹¹⁰⁹, לפי המנהג שכתב רמ"א (צמח צדק¹¹¹⁰, מנחת יעקב¹¹¹¹). והפרי חדש¹¹¹² כתב דאין להחמיר כלל לאסור הכבד עצמו, דאפילו בשלוק העיקר כמ"ד בגמרא דמותר, ולא דיינו שבאנו להחמיר בשלוק, וגזרינן נמי במבושל אטו שלוק, אלא שבאנו להוסיף לאסור גם הכבוש, דגרע אפילו מסתם מבושל. ויש לסמוך עליו בהפסד מרובה (סולת למנחה¹¹¹³):

כו(יד) לעשות כן.
מפני שאין אנו בקיאין בחליטה ברותחים¹¹¹⁴, בשיעור הרתיחה ובשיעור זמן הרתיחה וכמה ישהה הבשר שם, וכן בחומץ, בשיעור החומץ אם מעט ואם הרבה ושיעור זמן שיניחוהו בחומץ ואם יהי' החומץ חם על ידי האש או קר וכיוצא בזה מן הספיקות (ב"ח¹¹¹⁵):

כז(טו) מותר.
אפילו להיש מי שאוסר שבשו"ע ס"א¹¹¹⁶, ולהמנהג שכתוב רמ"א, דכיון שנחלטה ונצמת הדם בתוכה שוב אין הדם יוצא ממנו אפילו בשלוק (ש"ך¹¹¹⁷). ואפילו החומץ מותר, דלא נפלטה ממנו כלל (גמרא¹¹¹⁸).

כחמיהו היינו דוקא כשהוציא מזרקי הדם, דאין חליטה מועלת לדם הכנוס (רשב"א¹¹¹⁹).

כטובתורת חטאת¹¹²⁰ כתוב, דלהמנהג שנהגו לאסור בנתבשל לבדה משום דאין אנו בקיאין בשלוק, הכי נמי כיון דאין אנו בקיאין בחליטה יש לאסור אפילו דיעבד (כפירוש ש"ך¹¹²¹ ומנחת יעקב¹¹²²). ובשו"ע לא הגיה כלום (משום דגם התם חומרא בעלמא היא לומר שאין אנו בקיאין, אלא משום דנזכר בגמרא דרב הונא ורב נחמן חלטי ליה, סבירא ליה לרמב"ם¹¹²³, דסברי דאין אנו בקיאין בשלוק, ולפיכך אסרי במבושל בלא חליטה, משא"כ הא דאין אנו בקיאין בחליטה אינו אלא חומרת הגאונים, ואינו נזכר כלל בגמרא). וכ"ד הלחם חמודות¹¹²⁴ והש"ך¹¹²⁵ להקל בזה:

ל(טז) שבסמפונות.
וצריך קריעה שתי וערב וחיתוכיה לתחת, אפילו אין רוצה לבשלו אחר כך¹¹²⁶.

לאוהפרי חדש¹¹²⁷ כתב, דמשום דם הסמפונות אין צריך לקרעו אלא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, ודיו לצלי בלא בישול, דבאיזה מהם יוצא כל הדם שבסמפונות, אלא שצריך שיהי' החתך בכל אורך הכבד או הרוחב, כעין חתך דשתי וערב שהוא מעבר לעבר. ואין צריך קריעה שתי וערב אלא אם רוצה לבשלו אחר הצלייה, שיצא כל דם הכבד, ומתוך שיש בו רבוי דם אינו יוצא בלא קריעה שתי וערב, אפילו על ידי צלייה:

לב(יז) אחר כך.
ולא חיישינן שמא נבלע דם הסמפונות בבשרו, דכבולעו כך פולטו¹¹²⁸.

לגומיהו היינו דוקא אם אינו רוצה לבשלו אחר כך, אבל אם רוצה לבשלו צריך ליטול ולהסיר הסמפונות לגמרי, ולא די בקריעה כדלעיל¹¹²⁹:

לד(יח) כלל.
ויפה הוא לנקבו בסכין לחומרא¹¹³⁰ (טור בשם בעל העיטור¹¹³¹):

לה(יט) ובדיעבד מותר.
דדמא משריק שריק¹¹³² (שע"י צלייה מחליק ונופל ואינו נבלע בבשר¹¹³³). ומכל מקום לכתחלה אסור¹¹³⁴, מפני שהבשר רך לבלוע ונראה לעין כל שנוטף עליו (מרדכי¹¹³⁵).

לוולא שייך כאן כבולעו כך פולטו (להתיר אפילו לכתחלה, כדלקמן סי' ע"ז¹¹³⁶), שהרי אין כאן בליעה שהדם נופל מבחוץ, ולהכי לא יהבינן אלא טעמא דשריק (פרי חדש¹¹³⁷). והש"ך¹¹³⁸ כתב בשם תוס'¹¹³⁹ דלא אמרינן כבולעו כך פולטו בכבד שיש בו ריבוי דם, וגבי דם הלב שבתוך חללו אמרינן כבולעו כך פולטו לעיל סימן ע"ב¹¹⁴⁰, אף על פי שיש בו ריבוי דם, מתבשל ומתייבש הוא תוך חללו כמ"ש שם¹¹⁴¹ (וכה"ג צריך לומר לעיל¹¹⁴² גבי דם שבסמפונות):

לז(כ) הכבד למטה.
שלפעמים מגביהין השפוד ונהפך העליון לתחתון (רש"י¹¹⁴³):

לח(כא) ע"ג בשר.
דמותר לכתחלה. וכל שכן תחת הבשר דמותר. ואפילו לדעת ר"ת¹¹⁴⁴ דסבירא ליה דהכבד לאחר מליחה הרי הוא כשאר בשר, ושרי לבשלו בקדרה, מכל מקום מותר לצלותו תחת הבשר שלא נמלח. ואע"פ שזב דם מן הבשר ונופל על הכבד אמרינן כבולעו כך פולטו. דדוקא הכבד קודם מליחה שיש בו ריבוי דם ופולט דם לא אמרינן בי' כבולעו כך פולטו כדלעיל¹¹⁴⁵, משא"כ בבשר. ואע"ג דבסי' ע"ז כתב רמ"א שאסור לצלות בשר שלא נמלח על גבי בשר שנמלח, מכל מקום גם שם אינו אלא חומרא בעלמא, והכא כיון דדעת רש"י דיש הרבה דם בכבד אפילו לאחר מליחה, לכן אין להחמיר כלל (ש"ך¹¹⁴⁶, מנחת יעקב¹¹⁴⁷).

לטומטעם זה פסק בהגהת נקודת הכסף¹¹⁴⁸, היכא שנמלח הכבד, שמותר לכתחלה לצלות על גבי בשר, ואפילו נמלח גם הבשר מותר. דאפילו לדעת רש"י שהכבד לאחר מליחה הוא כבשר קודם מליחה ופולט דם, מכל מקום אמרינן בבשר שתחתיו כבולעו כך פולטו, ואין להחמיר בזה כמו בבשר שלא נמלח עם בשר שנמלח, כיון דלדעת ר"ת אין דם כלל בכבד לאחר מליחה (מנחת יעקב¹¹⁴⁹).

מוהט"ז¹¹⁵⁰ כתב דאינו מותר לצלות הכבד תחת הבשר אם נמלח הכבד, ואפילו עדיין לא הודח הכבד ופולט ציר, דלא מהני זה אלא במליחה, ולא בצלייה שיבלע על ידי האש מן האיסור לכתחלה. והעיקר כדברי הש"ך (פרי חדש¹¹⁵¹) (וכן פסק הכרתי ופלתי¹¹⁵²):

מא(כב) תחתיו.
דכיון דמליח הרי הוא כרותח דצלי, כשם שאסור לצלות כבדא עלויי בישרא כך אסור למלוח ([בית] יוסף). ואם עבר ומלחו על גבי בשר, אם הבשר עדיין לא נמלח, או שנמלח ועדיין פולט ציר מותר, וע"ד שנתבאר בסי' ע'¹¹⁵³. ואם הבשר כבר נמלח ופלט כל דמו וצירו אסור, אפילו אם גם הכבד נמלח כבר והודח, לפי מנהגינו כרש"י דלכבד לא מהני מליחה. מיהו אם לא מלחו הכבד כלל, אלא שהניחו אצל בשר מלוח מותר, כמו טהור מליח וטמא תפל דשרי¹¹⁵⁴ (מנחת יעקב¹¹⁵⁵):

מב(כג) לבדה.
ויש אומרים שאין איסור בדבר, אלא שנהגו כך משום שנרקבת אם שוהין אותה במלח, וטוב להחמיר, כי לא דבר ריק הוא, עכ"ל האגור¹¹⁵⁶ בשם אגודה¹¹⁵⁷. והטעם כתב מהרי"ל¹¹⁵⁸, משום דהאור חוזר ומבליע הדם שפלט, ולטעם זה הי' מותר אם מדיחין אחר כך קודם צלייה. ובהג"ה איסור והיתר הארוך¹¹⁵⁹ כתב הטעם, שלא ידמה לשאר בשר ויבא לבשלו עם בשר, הילכך עבדו הכירא (ב"י¹¹⁶⁰, תורת חטאת¹¹⁶¹, ש"ך¹¹⁶², מנחת יעקב¹¹⁶³):

מג(כד) הכל מותר.
ואפילו לא הודח הכבד קודם מליחה מדם שעליו, דקיי"ל ברס"י ס"ט גבי שאר בשר דהמלח מבליע דם בעין שעליו, מכל מקום גבי כבד שפולטת ואינה בולעת יש להקל. ועוד דמתוך שמרובה בדמים אף שהודחה הרי היא כאילו לא הודחה, וכי היכי דמותר לאחר ההדחה הכי נמי אפילו לא הודחה (מנחת יעקב¹¹⁶⁴).

מדוכן אם נמלחה הכבד ונפלה לתוך ציר או לתוך דם בעין אינה נאסרת, דאפילו במבושל מותר מן הדין, אלא משום דגזרינן אטו שלוק, לפי שאין אנו בקיאין מהו שלוק¹¹⁶⁵, וליכא למגזר משום שלוק. ומיהו אם נמלחה בכלי שאינו מנוקב אסורה, אפילו לצלי, כשאר בשר, שהדם שבו פירש ממקום למקום¹¹⁶⁶. שאע"פ שאינה בולעת דם שפלטה, נאסרת מדם שבתוכו והדם שפירש ממקום למקום הוי כאילו פירש לגמרי מן הכבד שהוא אסור¹¹⁶⁷. ואע"ג דלר"ת אינו אסור אלא משום מראית העין¹¹⁶⁸, והכא אין ניכר הדם כלל ולא שייך מראית העין, מכל מקום לא קיי"ל בזה כר"ת, אלא כרש"י וסיעתו, כמ"ש לעיל ברס"י זה¹¹⁶⁹:

מה(כה) בעוף.
אבל אם אינו דבוק, וכן בבהמה שאין דרך להיות דבוק אין צריך קליפה (איסור והיתר הארוך¹¹⁷⁰):

מו(כו) הדבוק בה.
אפילו רוצה לאכלה צלי נוהגין לשפוך מים על הכבד, והיכא דנהוג נהוג, ובמקום שאין מנהג אין להחמיר אלא אם כן רוצה לבשלה, דעיקר הטעם משום מלח הנדבק בו¹¹⁷¹, וכשאוכלים בעין אין אוכלים אותו מלח המובלע בדם (מנחת יעקב¹¹⁷²):

מז(כז) מותרת.
ואפילו לא הדיחו קודם צלייה, דנורא מישאב שייב, ומה שנשאר לכלוך מוהל בעלמא הוא וכדלעיל¹¹⁷³:

מח(כח) מותר.
הטעם דכבולעו כך פולטו¹¹⁷⁴ (ואע"ג דכבד יש בו ריבוי דם ולא אמרי' בי' כבולעו כך פולטו כדלעיל¹¹⁷⁵, היינו דלא שרינן מהאי טעמא אפילו לכתחלה, אבל בדיעבד ודאי שרי מהאי טעמא) (ב"י¹¹⁷⁶):

מט(כט) הכבד.
ואפילו אין הכבד דבוק בו נוהגין לקלוף בצלייה (איסור והיתר הארוך¹¹⁷⁷). ואם לא קלפוהו ונתבשל כך מותר, כיון דאינו אלא חומרא בעלמא, ואפילו קליפה אחר הבישול אין צריך¹¹⁷⁸, משא"כ בלב דלעיל סי' ע"ב¹¹⁷⁹ (ש"ך¹¹⁸⁰):

נ(ל) הכבד.
וכל הקדירה מצטרף לס', לדעת השו"ע דסבירא ליה¹¹⁸¹ דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה בכל האיסורים, כי אם בבשר בחלב (ב"י, ש"ך¹¹⁸²):

נא(לא) כנגדו.
משום שהחתיכה שהאיסור דבוק בה ממהרת לבלוע, וגם חיישינן שמא היתה החתיכה לבד בתוך הרוטב או חוץ לרוטב¹¹⁸³, וכדלעיל סי' ע"ב¹¹⁸⁴ גבי לב. וכתב המנחת¹¹⁸⁵ יעקב דאם יש חתיכת כבד דבוק בעוף שאינו גדול מלב של אותו עוף, דודאי יש ששים בעוף כנגדו, דהא אין לך עוף שלא יהא בו ס' נגד לבו¹¹⁸⁶ עכ"ל:

נב(לב) כמו בלב.
מכיון דנעשית נבלה. ובתורת חטאת¹¹⁸⁷ השיג על זה, דאפילו בשאר בשר שנתבשל בלא מליחה, אם יש ס' כנגדה אינו אסור אותה חתיכה אלא מחומרא בעלמא¹¹⁸⁸, אם כן הכא אין להחמיר כלל, מאחר דרוב הפוסקים הסכימו שאין הכבד נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת¹¹⁸⁹, ואע"ג דנוהגין לאסור¹¹⁹⁰, מכל מקום כשיש ס' שרי (ולא דמי ללב דאסור אפילו להמתירין גבי בשר שנתבשל בלא מליחה, משום שהדם מתייבש תוך חללו כמ"ש בסי' ע"ב¹¹⁹¹), כיון שיש שני טעמים להקל. ועוד דהכא דנוהגין לאוסרה היינו משום דאין אנו בקיאין בשלוק כדלעיל¹¹⁹², דבשלוק חוזרת ובולעת לאחר פליטתה, וזה הטעם לא שייך בדאיכא ס' נגד הכבד, כיון דלאחר פליטתה מיד נתבטל הדם קודם שנשלקה (ב"ח¹¹⁹³). וכ"כ בפרי חדש¹¹⁹⁴ להקל. והב"ח והמנחת יעקב¹¹⁹⁵ מחמירין בזה, ואפילו¹¹⁹⁶ לא נמלחה¹¹⁹⁷ הכבד גם כן.

נגומכל מקום בכבד שנכבש במים מעת לעת מיקל המנחת יעקב¹¹⁹⁸ (אפילו בלא הפסד מרובה) בכה"ג דאיכא ס' להתיר אף הכבד¹¹⁹⁹ (ואפילו לא נמלח מתחלה).

נדוכתב הט"ז¹²⁰⁰ דאם מתחלה נתבשל הכבד לבדו (והי' במים ס' נגדו), ואחר כך חזר ובישלו עם בשר, יש להקל ולומר דאינו אוסר שאר בשר שעמו בנותן טעם, כיון שמן הדין הי' גם הכבד מותר¹²⁰¹ (ובפרט בדאיכא ס' נגדו), ואינו אסור אלא מחומרא בעלמא, הבו דלא לוסיף עלה:

נה(לב*) דינו כמבושל.
כלומר אף בצלי דינו כמבושל. ולא דמי למילוי בשר דאמרינן כבולעו כך פולטו, ואפילו נמלח החיצון ולא הפנימי מותר דכבולעו כך פולטו, אבל במילוי עם ביצים לא שרינן אלא כששניהם מלוחים¹²⁰² כדינם כדלקמן סימן ע"ז¹²⁰³, משום דהביצים נקרשים מיד ומעכבים את הדם מלפלוט ואינו מפליט הדם שבולע מבשר השני. ואין חילוק בין אם היה מילוי בשר עם ביצים, בין מילוי ביצים לבדם כדלקמן שם¹²⁰⁴. ובלב ובכבד אפילו אחר מליחה דינם כקודם מליחה, והיינו משום דם הכנוס שבלב, ומשום ריבוי הדם שבכבד כדלעיל¹²⁰⁵:

נו(לג) בלא המילוי.
שאין המילוי מצטרף להעוף, כי נחשב כתבשיל אחר (מהרי"ל¹²⁰⁶). מיהו היינו דוקא כשהלב או הכבד דבוק בעוף, דצריך ס' מן העוף עצמו, אבל אם אינו דבוק, הוי כל הקדירה מצטרף לבטל וגם המילוי בכלל (ט"ז סימן ע"ב¹²⁰⁷, ש"ך¹²⁰⁸, מנחת יעקב¹²⁰⁹, דלא כרש"ל¹²¹⁰).

נזמיהו המילוי נאסר מספק, דיש לחוש שהדם נבלע באותו מילוי ונקלט עמו (ב"ח¹²¹¹). והש"ך¹²¹² כתב דגם המילוי מותר, שהרי רוב הפוסקים¹²¹³ הסכימו דדין מילוי ביצים כדין מילוי בשר, אלא שאנו נוהגין להחמיר כמ"ש בסי' ע"ז¹²¹⁴, ואם כן בכה"ג אין לחוש כלל. וכ"כ הט"ז¹²¹⁵, והמנחת יעקב, והפרי חדש¹²¹⁶:

נח(לד) דינו כצלי.
ואמרינן כבולעו כך פולטו כדלעיל¹²¹⁷. אבל אם יש שם ביצים, אפילו יש גם בשר עמם¹²¹⁸, לא מהני כדלעיל: