Shiurei Halachah LeMaaseh·Welcoming Shabbosשיעורי הלכה למעשה·הכנסת שבת

אהכנסת שבת
סימן רסג ס"ח

בתחינות ובקשות בהדלקת נרות שבת
בשוע"ר סי' רסג ס"ח: "המדליק נר של שבת ויום טוב אחד האיש ואחד האשה חייבים לברך עובר לעשייתן בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת או של יום טוב כדרך שמברכים על שאר כל מצות מדברי סופרים עובר לעשייתן. והמנהג שמברכים אחר ההדלקה לפי שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה לשבת ותהא אסורה להדליק. ואף ביום טוב מדליקין תחלה כדי שלא לחלק בברכה אחת לברך אותה פעמים קודם הדלקה ופעמים אחר כך. וכדי שתהא הברכה עובר לעשייה אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה דהיינו שמשימה ידה לפני הנר מיד אחר ההדלקה עד אחר גמר הברכה ואז מסירה ידה ונהנית מן האור וזה נקרא עובר לעשייה".

גולפי זה יוצא שאין להפסיק בין הברכה להסרת הידים וההנאה מהאור, כמו שאסור להפסיק בכל ברכת המצוות בין ברכה למצוה, כמבואר בשוע"ר (סי' ח סכ"א-ב, וסי' כה סי"ג ואילך, וסי' תלב ס"ו, וסי' תקצב ס"ז).

דומעולם הי' פלא בעיני מנהג הנשים לומר כמה תפלת ותחנות בעינים סגורות, דהוי הפסק בין ברכה לבין הסרת הידים וההנאה מהאור. ואולי מטעם זה השמיט בשוע"ר את המנהג לומר תפלת בקשה, כנזכר בלקו"ש (חט"ז ע' 578); ומהיכי תיתי לנשים בדורינו לשנות המנהג ולגרום חשש הפסק? ועכ"פ הי' צורך להנהיג, לפתוח העינים ואחר כך לומר הבקשות.

ההעירו לי על כך חבריי, שאפשר התחינות שאומרות הנשים אינן הפסק כיון ששייכות להדלקת הנרות, וכמו "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", שאינה הפסק בין ברכה לאכילת התפוח. שהרי המקור לתחינה בשעת הדלקה הוא רבינו בחיי פ' יתרו וז"ל: "ולכך ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוה מטלת עליה שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור". ואם כן יש לזה קשר למצות הדלקת הנרות, ואינו הפסק כמו אמירת היהי רצון.

ואמנם לענ"ד אין בזה דמיון, שהרי אכילת התפוח היא בשביל מה שאומרים ביהי רצון, משא"כ כאן שהתחינות אינן לצורך הדלקת הנרות. שהרי זה ששיחה מענין הברכה אינה הפסק, היינו כאשר הוא צורך אכילתו או עשיית המצוה, משא"כ כשזמן זה הוא עת רצון לבקש בקשות אחרות שאינן מועילות למצוה זו.

זדהנה מבואר בשוע"ר (סי' קסז ס"ט), שגם כשאומר תנו מאכל לבהמה הוא צורך הסעודה ואינו חשוב הפסק לפי שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו. ולאידך מבואר בשוע"ר (שם ס"כ), שאם חותך הלחם למסובין קודם שיטעום הוי הפסק, כיון שאינה לצורך אכילה, שהרי אינם רשאים לטעום עד שיטעום הוא תחלה. הרי שאין שום נפקא מינה מזה שהוא מעניינא דיומא, אלא כיון שהתחינה אינה לצורך קיום מצות ההדלקה, אם כן הוא הפסק.

חועד"ז מבואר לענין ברכת המצוות בשוע"ר (סי' כה סי"ט): "אם הפסיק בענינים שהם נצרכים לו להנחת התפילין אין זה הפסק". ועד"ז בסי' תלב "מענייני צרכי הבדיקה". ועד"ז ביהי רצון, שהוא מועיל לאכילה זו, שאומר את כוונת האכילה הזאת. ולפי זה נראה לכאורה, כי התחנות שמבקשות הנשים אחרי הדלקת הנרות, על כל הדברים המעיקים על לבם, בלי קשר להדלקת הנרות, לכאורה הוי הפסק.

טשוב העירוני, שאפשר דומה זה לדין נטילת ידים שבשוע"ר (סי' קנח סט"ז), שכיון שמברכים אחרי נטילת ידים, ולא לפניה, אין מקפידים כל כך שלא יהי' הפסק בין נטילת ידים לברכה, כמו בשאר ברכת המצוות. ואף שמברכים לפני השפשוף, השפשוף אינו עיקר המצוה, ואין לאסור בזה להפסיק בין ברכה לשפשוף (ראה בזה דובר שלום ע' יח-ט. לעיל סוף סי' ‎ב). ועד"ז בהדלקת הנרות, שעיקר המצווה היא ההדלקה, והברכה באה אחריה, ולכן אין לדייק כל כך במניעת ההפסק.

יאמנם לענ"ד אין הדמיון עולה יפה, שהרי מפורש בשוע"ר (סי' רסג סי"א): "שעיקר מצות הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש לאורה היא עיקר המצוה, אלא שההדלקה היא התחלה והכנה למצוה זו ... יכולה לברך קודם עיקר המצוה דהיינו קודם שתהנה לאורן". ומבואר בארוכה בקו"א.

יאשוב העירוני: בנטילת ידים ההלכה היא שהברכה "אינה עובר לעשייתה ממש", ואעפ"כ מברכים קודם השפשוף "כדי שתהא הברכה כמו עובר לעשיית המצוה" (סדר נטילת ידים לסעודה). וכן הוא בנדו"ד, שהברכה אינה עובר לעשייתה ממש (שהרי הברכה נתקנה על ההדלקה, ונאמרת אחרי ההדלקה), ומכל מקום מכסים את הנר כדי שיהיה "מיקרי עובר לעשייתן" (הלשון בקו"א).

יבואף אם נבוא לחלק בין "כמו" לבין "מיקרי", כיון שבנדו"ד סוף סוף עיקר המצוה הוא לאחר זה – עדיין אין הכרח משום זה לומר שאסור להפסיק, שהרי סוף סוף התחילה כבר במעשה המצוה (ואפילו יותר מהתחלה בלבד, שהרי עשתה כל המעשה שעליו נתקנה הברכה).

יגאמנם דברים אלו אינם נראים לענ"ד, שאיך אפשר לבנות עולמות על דיוק של חצי מילה בסדר נטילת ידים ודיוק של חצי מילה בקונטרס אחרון, ולהסיק שדין הדלקת הנרות שוה לדין נטילת ידים; בה בשעה שרבינו מאריך ומבאר ומפרט, שבהדלקת הנרות עיקר המצוה היא ההנאה מהאור, ולא מעשה ההדלקה, ואילו בנטילת ידים עיקר המצוה היא הנטילה, ולא ניגוב הידים או שפשופו. ולכן כתב בסדר נטילת ידים שזה רק "כמו עובר לעשייתן", משא"כ כאן בהדלקת הנרות "מקרי" עובר לעשייתן.

ידוממה שנוהגות להפסיק באמירת התחנות נראה לכאורה שהמסקנא היא שבעיקר יש לזה דין של ברכה שאחר עשיית המצוה, וכמו בנטילת ידים אין חוששים בזה כל כך להפסק.

טו* * *

טזסימן רסג סט"ו

יזנרות שבת על ידי בנות ואורחות
א) מבצע נש"ק
בשיחה שאמר הרבי בכ"ד אלול תשל"ד לפני הנשים הפעילות בתמיכת ישיבת תומכי תמימים ובית רבקה, יצא בקריאה מיוחדת, אשר כל בנות ישראל שבכל מקום, תשתדלנה בקיום מצות הדלקת נרות שבת קודש, כולל הבנות שלפני עונת הנשואין, מתחיל מגיל חינוך.

יחברוב ההתוועדויות שבחדשים הקרובים הרבה הרבי לעורר ולעודד את המבצע החדש הזה.

יטהיו כמה רבנים שכתבו לרבי, שיש לדעתם חשש על פי ההלכה כאשר הבנות מדליקות בעצמן בבית בברכה. הרבי השיב לרבנים אלו, ובנוסף לכך, הודיע על ידי המזכירות אל חברי הכולל, להשתדל לברר הלכה זו על בוריה, איך שאין בזה שום חששות בהלכה.

כעריכה זו הוטלה עלי על ידי חברי הכולל, והרבי הורה שהקונטרס יצא לאור באופן פרטי, ולהדפיסו במספר גדול, ולשלחו לרבנים ולמוסדות חנוך לבנות. וכן עשיתי.

כאהרבנית מרת אסתר שטרנברג עסקה אז בפרסום המבצע, ואף ביררה בחצרות חסידיים וליטאים הנוהגים שגם בנות מדליקות נרות שבת בברכה. כשדיווחה על כך לרבי השיב לה (אגרות-קודש ח"ל אגרת יא'שצח): "למסור העתקה: 1) למערכת הקונטרס על דבר הדלקת הנרות, 2) להר"ר טובי' בלוי שי' בירות"ו". בהתאם לזה העתקתי בקונטרס את רשימת החצרות שבהם נהגו בזה.

כבכשנדפס הקונטרס "נרות שבת קודש", נתבקשתי על ידי המזכירות למסור להם כמה עותקים, וכשאחד הרבנים כתב לרבי בנושא נש"ק, שלח לו הרבי עותק מהקונטרס, וכתב לו (אגרות-קודש ח"ל אגרת יא'תקיג): "ובפ"ע נשלח לכת"ר קונטרס שהדפיס כאן אחד מהרבנים הצעירים שי'".

כגב) בשליחות בעלת הבית
עיקר הקושי בהלכה זו הוא המבואר בשוע"ר (סי' רסג סט"ו): "אם היא סמוכה על שלחן בעל הבית אינה יכולה לברך שם ... שאין חיוב נר שבת חל עליה כלל לפי שהיא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו".

כדונתבאר יותר בקונטרס אחרון שם (סי' רסג ס"ק ה): "זה פשוט דבני ביתו אינם צריכים נר לכל אחד ואחד, דאפילו בנר חנוכה אמרו איש וביתו, והמהדרין שם היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה בגמרא, אם כן אין לברך עליו כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו".

כהעל כך ביאר הרבי בשיחת ו' תשרי תשל"ה (שיחות קודש תשל"ה ח"א ע' 34): "די הנהגה בפועל פון בית הרב אז אפילו נשים קודם הנישואין האבן געבענטשט מיט א ברכה, וואס מסתם פירט זיך דאס פון דעם אלטן רבי'ן אן, ווארום דאס גייט דאך אזוי מדור לדור, און וויבאלד דאס איז געווען אין דורות אחרונים איז א זיכערע זאך אז מען האט דאס אייגעפירט פון פריער, אנהויבנדיק פון דעם ראש השלשלת – וואס דאס איז דער אלטער רבי ... איז בנוגע למעשה בפועל האט מען מכריע געווען די צווייטע דעה".

כודעה השניה הובאה בשוע"ר שם (בהמשך הסעיף): "ויש חולקים על זה, וכן נתפשט המנהג במדינות אלו". ואת דעת האוסרים והמתירים, ביאר רבינו בקונטרס אחרון שם; ובהקדים:

כזלענין בדיקת חמץ נתבאר בשוע"ר (סי' תלב ס"ח-ט): "ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות, יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת ויעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו ויכוין להוציאם בברכתו והם יענו אמן אחר ברכתו ויתכוונו לצאת בברכתו ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו ... אפילו לא שמעו כלל את הברכה מבעה"ב, אינן צריכים לברך על בדיקתם, כיון שהם עצמם אינם חייבים בבדיקה זו, ואינן בודקין אלא כדי לפטור את בעה"ב מחיובו, וכיון שבעה"ב בעצמו אם היה בודק גם אותן המקומות שבני ביתו בודקין לא היה מחויב לחזור ולברך על אותן המקומות כיון שכבר בירך פעם אחת, לפיכך גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך".

כחואת המקור לדעה זו ביאר בקונטרס אחרון שם (סי' תלב ס"ק ב): "ואף שפוטר בזה הבעל הבית מחיובו, אין בכך כלום, כמ"ש החק יעקב סי' תל"ב והעולת שבת סי' תקפ"ה ס"ב ע"ש". והיינו מה שכתב בחק יעקב (סי' תלב ס"ק יא): "כיון דבירך בעל הבית והוא רק חדא מצוה אין לברך שני פעמים עליה".

כטאמנם יש דעה הסוברת שגם בני ביתו יכולים לברך, על מה שהם בודקים בשאר החדרים כדי לפטור את בעה"ב מחיובו. דעה זו נתבארה בקונטרס אחרון כאן (סי' רסג ס"ק ה): "מבואר מדעת הרא"ש [פסחים פ"א ס"י] וטור דהם חייבים בברכה, והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות ... ואף שהבעל הבית נפטר בברכה אחת לכל החדרים, מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות, אם כן למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו".

לשתי הדעות האלו הן גם לענין תקיעת שופר, כמבואר בשוע"ר (סי' תקפה ס"ח-ט): "אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים כל השלשים תקיעות יתקע אחר תחתיו ... אם בא לתקוע תחתיו מי שלא שמע ברכתו צריך לברך קודם שיתקע, שהרי הוא לא יצא בברכת הראשון ... אבל אם כבר יצא ידי חובתו, ששמע כבר כל התקיעות בבית הכנסת אחרת, אינו צריך לברך קודם שיתקע, שהרי הצבור שמעו כבר הברכה מן התוקע הראשון".

לאוהיינו כדעה הראשונה, שכיון שהשומעים בעצמם כבר יצאו י"ח ברכה, לכן גם מי שתוקע בשבילם אינו מברך. והמקור לזה הוא בעולת שבת שם (סי' תקפה ס"ק ב): "אם אין תוקעין אלא כדי להוציא השומעין והם כבר שמעו הברכה אין צריך לחזור ולברך" (ראה גם לקמן סי' ‎עא ס"א).

לבואילו לדעה השניה הנ"ל גם כאן מברך הוא עבורם מטעם ערבות כנ"ל. אמנם כאן יש טעם נוסף שלא יצטרך לברך שוב, אפילו לפי הדעה השניה, וכמבואר בקונטרס אחרון (סי' תלב ס"ק ב בהגה): "ולא דמי לשופר שהתוקע כבר שמע התקיעות עם הברכה, ובברכה ההיא הוא יוצא ידי חובתו גם על תקיעות אלו שהוא חייב לתוקעם מחמת ערבות, שבאמצע המצוה לא שייך הפסק".

לגשתי הדעות האלו הן גם לענין הדלקת נרות שבת בברכה על ידי האורחת הסמוכה על שלחן בעל הבית, שגם אחרי שבעלת הבית הדליקה במקום אחד בברכה, עדיין נשאר עליה החיוב להדליק בשאר המקומות ש"משתמשים שם צרכי אכילה", ואם האורחת מדליקה שם בשביל בעלת הבית, ורוצה לברך על ההדלקה. הנה לפי דעה הראשונה אינה יכולה לברך, כיון שבעלת הבית כבר בירכה על ההדלקה. ואילו דעה השניה סוברת, שסוכ"ס היא מדלקת שם מטעם ערבות בשביל בעלת הבית ולכן יכולה לברך על זה.

לדוהנה לענין בדיקת חמץ (בסי' תלב ס"ח-ט) ולענין תקיעת שופר (בסי' תקפה ס"ח-ט) פסק רבינו בפשיטות כדעה הראשונה, אמנם לענין הדלקת נרות שבת (סי' רסג סט"ו) מביא רבינו את שתי הדעות, ומסיים אודות הדעה השניה: "ויש חולקים על זה. וכן נתפשט המנהג במדינות אלו".

להואת טעם החילוק בין תקיעת שופר ובדיקת חמץ לבין נרות שבת, מבאר רבינו בקונטרס אחרון שם (סי' רסג ס"ק ה): "מבואר מדעת הרא"ש וטור דהם חייבים בברכה ... ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג העתקתי דברי העולת שבת והחק יעקב, כיון שלא מצינו לאחרונים שיחלקו עליהם בפירוש, וגם ספק ברכות להקל, ובפרט שכן הוא מוכרח לדעת הש"ע כמ"ש בסימן תל"ב".

לוג) בנות המדליקות בשלחן האכילה
במה דברים אמורים כאשר האורחת או הבת רוצה להדליק בחדר אחר ש"משתמשים שם צרכי אכילה", כגון במטבח וכיו"ב. משא"כ כשהיא רוצה להדליק בחדר האוכל – כמו בעלת הבית, בזה לא הובאה בשוע"ר שום דעה להיתר, שלא שייך בזה כל כך הדלקה בשליחות בעלת הבית, שהרי בחדר אוכל זה כבר הדליקה בעלת הבית עצמה, ושוב אין חובה עליה להדליק שם נרות נוספים, ואם כן אין שייך בזה חיוב וערבות.

לזומכל מקום נוהגים שהבנות מדליקות גם הן בשלחן שבחדר האוכל. ועל זה הי' עיקר מבצע נש"ק שהכריז עליו הרבי בשלהי תשל"ד, שגם הבנות ידליקו בברכה.

לחבאמת מובא בשוע"ר (סי' רסג ס"י): "ב' או ג' בעלי בתים שאוכלין על שלחן אחד ומברכים כל אחד על מנורה שלו, יש מפקפקין לומר שיש כאן ברכה לבטלה לפי שכבר יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון, ויש מיישבין המנהג שכל מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית".

לטאמנם שם (ס"י) קאי בהמשך למה שנתבאר שם (ס"ט): "במה דברים אמורים כשאוכל שם משלו, אבל אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של בעל הבית ואינו צריך להשתתף עמו כלל".

מוהיינו כמבואר לקמן (סי' ‎פו), שלהלכה קיי"ל שכל אכסנאי שאינו סמוך על שלחן בעל הבית מחוייב להדליק בעצמו (או להשתתף בפריטי בנרות שמדליק בעל הבית, או שידליקו עליו משלו בביתו). וכן הוא כאן לענין שבת. ועל זה נתבאר כאן, שאם שניהם אוכלים בשלחן אחד, כל אחד אוכל משלו, הרי על שניהם חל חיוב הדלקת נרות שבת, ואף שהראשון כבר הדליק, מכל מקום יכול גם השני להדליק "שכל מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית".

מאמשא"כ כשהאורחת או הבת סמוכה על שלחן בעל הבית, הרי מלכתחלה לא חל עליה חובת ההדלקה, כיון שהיא יוצאת בהדלקת בעלת הבית, ואם כן אינה יכולה להדליק בברכה גם מטעם שליחות וערבות, כי אחרי שבעלת הבית הדליקה נרות שבת בשלחן זה שוב אין עליה שום חיוב להדליק, ואינה יכולה לברך.

מבואם כן מהו הטעם והמקור למנהג הנ"ל שכל אחת מהבנות מדליקה בשלחן זה בברכה!?

מגד) חובת גברא
ועל זה נתבאר בקונטרס נרות שבת קודש הנ"ל, שעצם ההלכה שאכסנאי מחוייב להדליק בעצמו (או להשתתף בפריטי בנרות שמדליק בעל הבית, או שידליקו עליו משלו בביתו), אף שבעלת הבית מדליקה במקום שהוא מתאכסן, זה גופא מורה אשר הדלקת נרות שבת היא חובת גברא, ולא רק חובת הבית.

מדשבזה רואים אנו הפרש בין חיוב קביעת מזוזה על פתח הבית, שאם אחד מהדיירים קבע מזוזה בפתח שוב לא חל שום חיוב קביעת מזוזה על שאר הדיירים בבית הזה, כיון שבבית הזה כבר נקבעה המזוזה; לבין הדלקת נרות שבת, שגם אחרי שבעלת הבית הדליקה נרות שבת, עדיין לא נפטרו בזה שאר הדיירים או האכסנאים שאוכלים בבית הזה, שמחוייבים הם להדליק בעצמם (או להשתתף בפריטי בנרות שמדלקת בעלת הבית, או שידליקו עליהם משלהם בביתם), כיון שחיוב ההדלקה הוא על כל אחד ואחד. וכמו לענין נר חנוכה, שנתבאר בר"ן (שבת י, א ד"ה אמר רב ששת אכסנאי): "דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה".

מהאלא שמכל מקום הדלקת בעלת הבית מועלת גם לבני ביתה והאורחות הסמוכות על שולחנה. והיינו שבהדלקת בעלת הבית היא פוטרת את חובת גברא שיש על כל אחד מבני הבית והסמוכים על שלחנו.

מווכיון שכן הרי מובן שכל אחת מבנות הבית והאורחות יכולה לכוין שאינה רוצה ליפטר בהדלקת בעלת הבית, ונשארת עלי' חובת הדלקת נרות שבת בברכה. וכמו שהוא לענין נרות חנוכה, כמבואר במ"א (סי' תרעז ס"ק ט) בשם מהרי"ל (סי' קמה): "ומשום ברכה לבטלה ליכא, כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיובא עליה" (ראה מה שהאריך בזה ב"נרות שבת קודש" להר"י גינזבורג, באר שבע תשל"ה, ע' 26 ואילך).

מזוכיון שכבר בימי אדמו"ר הזקן השתדלה כל אשה בישראל להדליק בעצמה הנרות, עד אשר כאמור בשוע"ר (סי' רסג סט"ו): "וכן נתפשט המנהג במדינות אלו" למצוא דרך איך להדליק בברכה – עכ"פ בחדר הסמוך, "ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו" – אף בחדר האוכל, כאשר כל אחת מהבנות והאורחות מתכוונת שלא לצאת ידי חובתה על ידי הדלקת האם – בעלת הבית.

מחה) מנהג הנשים בהפרשת חלה
ככל הדברים האלה הוא גם במנהג הנשים בהפרשת חלה, שמעיקר הדין נתבאר בשוע"ר (סי' ריג ס"ז): "רבים שעושים מצוה אחת שלימה לאדם אחד שכולן מוטלות עליו חובה, כגון שמפרישין חלה מעיסותיו ... אין רשאים לחלק אלא צריכין לעשות ביחד כדי שיברך אחד לכולם, שכיון שלא יצא ידי חובת מצוה זו עד שיעשה כולם הרי לא נגמר המצוה עד שיעשה כולם ולכן די בברכה אחת ואסור לגרום ברכה שאינה צריכה".

מטומכל מקום נתבאר בשוע"ר (סי' תנז ס"ד): "ועכשיו שנהגו העולם ללוש עיסות גדולות משיעור חלה ... הן מפרישין חלה מכל עיסה ועיסה בפני עצמה. ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה, אבל אם אדם אחד מפריש מכל העיסות די בברכה אחת לכולן".

ננראה מתוכן הדברים שמדובר כאן שכל העיסות הן של אדם אחד, ואם הוא מפריש בעצמו מכל העיסות "די בברכה אחת לכולן". אבל כיון שחלה היא אחת מהמצוות שנמסרו לנשים (משנה שבת לא, ב), לכן "נהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת [בשליחות בעל הבית] ומברכת לעצמה". והיינו כדעה הב' בשוע"ר סי' רסג סט"ו (לענין נרות שבת), וכאמור בקו"א שם "אין למחות ולבטל המנהג שנהגו ... כיון שיש להם על מי שיסמכו".

נאוכל זה הוא כשלשים הרבה עיסות גדולות, שכל אחת מהן חייבת בחלה "ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה" (וכמו בנרות שבת שצריך להדליק בכמה חדרים, וכל אשה מדלקת בחדר אחר בברכה – בשליחות בעלת הבית).

נבאמנם אם לשים עיסה אחת גדולה, שמתחייבת בהפרשת חלה אחת, ומכל מקום יש הרבה נשים שכל אחת רוצה לזכות במצוות ההפרשה הזאת (כמו בהדלקת נרות שבת בשלחן האכילה, שכולן רוצות להדליק בה בברכה).

נגבזה האריך בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' רלה): "שראית במדינתכם מנהג חדש בהפרשת חלה ממצה שחולקים המצות לב' או ג' חלקים. וכל א' וא' מבני הבית מפריש חלה מחלק א'. ואיזה אנשים באו לשאול ממעלתך איך להתנהג בזה וצוית שלא יעשו כן רק שיצרפו כל המצות בסל ויקחו חלה א' לכולן ... דהעיקר שאפילו בעיסה א' אם הפרישה ממנה חלק גדול וכיוונה שלא לפוטרו לא נפטר".

נדוכן מסיק בתשובה נוספת (הועתקה ב"הערות" שבסוף הכרך שם ובקובץ יגדיל תורה חט"ו סי' מג).

נהוהיינו שגם בעיסה אחת מכוונת המפרשת שלא לפטור בהפרשתה את כל החלה (רק חלק אחד מהעיסה), ועל ידי זה יכולה האשה השנית לזכות במצוה זו, להפריש בנפרד על החלק השני של העיסה, ובברכה.

נווהיינו כעין האמור לעיל לענין נרות שבת, שכל אחת מכוונת שלא לצאת בהדלקה של בעלת הבית, ובזה יכולה היא להדליק בברכה.

נזו) ברכה על הידור מצוה
הגרמ"ש אשכנזי (כפ"ח גליון 1169 ע' 37) ביאר הלכה ומנהג זה באופן אחר, דהנה נתבאר בקונטרס אחרון (סי' רסג ס"ק ה): "בנר חנוכה אמרו איש וביתו, והמהדרין שם היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה בגמרא, אם כן אין לברך עליו כיון שאינו חיוב בדבר".

נחמזה יש ללמוד, שקיום הידור היא סיבה מספקת כדי לברך, ולכן מברכים המהדרים בנר חנוכה, משא"כ בשבת שאין כאן הידור לכן לא יברכו האורחות על נר שבת שמדליקות.

נטומוסיף וכותב: "למעשה, אין אנו נוהגים כדבר רבנו בקונטרס אחרון אלא מנהגנו שגם בנר שבת כל אחת מדליקה בעצמה ומברכת". שמזה יש ללמוד, שמנהגינו לברך על הידור מצוה, לא רק בחנוכה (שהוא הידור שמובא בגמרא), אלא אף בשבת. שהרי אחרי שעקרת הבית הדליקה נרותיה כבר התקיימה המצוה העיקרית (כמבואר בקו"א שם: "ולא אשכחן חיוב שתי נרות .. סגי בנר אחד .. ששנינו הדליקו את הנר ולא הדליקו נרות"). ומה שהאורחות או הבנות מדליקות נר נוסף בשליחות בעה"ב, אין זה אלא הידור מצוה, ומברכות עליו (לגופה של הלכה זו, ברכה על הדור מצוה, ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הדור מצוה ע' רפב).

סאלו הם דבריו שם. אמנם באמת מסתפק רבנו בפירוש בשאלה זו, בקונטרס אחרון (סי' תקכז ס"ק ב). שם כותב רבנו בפנים, שאם אין בעה"ב מערב בעצמו עירובי תבשילין "יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו משלו ששלוחו של אדם כמותו". ובקו"א שם: "יש להסתפק אם מותר לאדם לברך על עירוב תבשילין שמניח לאחרים משלהם ... דהאמירה אינה מעכבת כלל ... ואם כן אם בעה"ב הפריש דבר לעירוב תבשילין ומצוה לאחר לברך עליו ... אין לו לברך ... דמצוה מן המובחר לומר בדין כו'".

סאוהיינו שבעל הבית עצמו מברך על עיקר המצוה שהיא הפרשת דבר לעירוב תבשילין, משא"כ השליח שאינו מפריש, ורק אומר בדין יהא שרא כו', הרי בזה מבוארת דעה הב' (שם ס"ז): "שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר", אם כן "יש להסתפק אם מותר לאדם לברך על עירוב תבשילין שמניח לאחרים משלהם".

סבועל כרחינו לחלק בזה בין "המהדרין" שבנרות חנוכה לבין "מצוה מן המובחר" שבעירוב תבשילין (ראה לקו"ש ח"כ ע' 209 הערה 14, דיוק הרמב"ם בהל' חנוכה פ"ד ה"א: והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר).

סגלאידך מוצאים אנו הלכה נוספת שאפשר לברך גם על הידור מצוה, והוא בשוע"ר (סי' יז ס"ג), שגם נשים המתעטפות בציצית יכולות לברך אם רוצות כי "אעפ"י שאין להם שכר גדול כמצווה ועושה מכל מקום קצת שכר יש להם לכן יכולות הן לברך על כל המצות שהן פטורין מהם".

סדואין לומר דהיינו דוקא בנשים, שהרי מבואר בשוע"ר (שם סי' יד ס"ה), שגם מי שלובש טלית שפטור מציצית, "אם רוצה להטיל בה ציצית .. ולברך עליו הרשות בידו ואינה ברכה לבטלה ואע"פ שהוא פטור מן הדבר יכול לומר וצונו להתעטף".

סהועל כרחינו לחלק בין ציצית ונרות חנוכה (ולמנהגינו גם נרות שבת) לבין עירובי תבשילין, שמסתפק בזה.

סוואולי נראית קצת דעתו הקדושה נוטה, שגם בעירובי תבשילין אפשר לברך, שהרי בפנים כתב בפשיטות "יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו משלו", ואינו מרמז כלל בפנים שלא יברך על כך. ורק בקו"א כותב שיש להסתפק אם מותר לו לברך.

סזז) אורחות
כל האמור לעיל הוא בבנות בני הבית, או הסמוכות על שלחן בעל הבית בקביעות. משא"כ באורחות לשבת זו, עדיין אין לנו הוכחה ש"אורח" חשוב כסמוך על שלחנו, שהרי אמרינן בגמרא (שבת כג, א) שאכסנאי חייב בנרות, וברש"י שם פירש שהכוונה לאורח. הרי שהאורח אינו יוצא בנרות בעל הבית.

סחוהנה לענין נרות חנוכה נתבאר במ"א (רס"י תרעז) בשם הרש"ל (סי' פה) ובשם מהר"י אבוהב (בב"י שם): "אם סמוך על שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו, ומדינא אינו צריך להדליק".

סטוכן לענין נרות שבת נתבאר בשוע"ר (סי' רסג ס"ט וסט"ו): "אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של בעל הבית ... אם היא סמוכה על שלחן בעל הבית ... היא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו".

עאבל אין מכאן הוכחה ברורה לאורחת ליום אחד, שאינה סמוכה על שלחנו בקביעות, ואין הוכחה שחולקים על פרש"י הנ"ל (ראה מה שנתבאר לקמן סי' ‎סח ס"א לענין עירוב תבשילין, וסי' ‎פו ס"ב לענין נרות חנוכה).

עאומכל מקום כך נראית לכאורה משמעות המשך דברי רבינו (שם): "אין האורח צריך להדליק ... שמדליקים נר שבת בבית (משלו) ... אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של בעל הבית". הרי שבאופן הראשון (שנפטר במה שמדליקין בביתו משלו) כותב "אורח", ובאופן השני (שנפטר בנרו של בעל הבית) כותב "סמוך על שלחן בעל הבית"; נראה לכאורה שהכוונה כאן לאורח לשבת זו בלבד, שאוכל משלחנו של בעל הבית, וגם הוא נעשה כבני ביתו של בעל הבית, כי גם הוא חשוב "סמוך על שלחן בעל הבית".

עבוכן אמנם נהוג, שגם האורחים יוצאים בהדלקה של בעלת הבית. היינו דקיי"ל שגם האורח לשבת אחת דינו כבני הבית שנפטרים בהדלקת נרות שבת של בעלת הבית.

עג* * *

עדסי' רסג סכ"ה

עהמשלוח פקס למקום שהוא כבר שבת
כבר דנו בזה האחרונים (ראה אמירה לנכרי, להראי"ה דרברמדיקר, פל"ו ס"ז), שיש מחמירים בזה. אמנם ננסה לברר איך היא דעת אדה"ז בזה, בשו"ע שלו.

עובשוע"ר (סי' רסג סכ"ה): "מי שקדם להתפלל ערבית של שבת קודם שהתפללו הקהל, אף על פי שכבר חל עליו קבלת שבת, יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה, ומותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת, דכיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו אליו איסור כלל (ולא אסרו האמירה לנכרי אף על פי שאינו מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל".

עזלפי זה יוצא לנו לכאורה, שאין חשש לשלוח פקס למקום שהוא כבר שבת, שהרי עדיין אינה שעה האסורה לכל ישראל.

עח*

עטאמנם בקונטרס אחרון (שם ס"ק ח ד"ה והענין) מבואר, שיש כאן ב' איסורים, הא' מטעם שליחות (אפילו חבירו עושה מעצמו בשבילו), והב' מטעם ממצוא חפצך (כשאומר לחבירו לעשות).

פומבאר שם (ד"ה ולמדו), שמה שאין חוששים כאן לאיסור של שליחות הוא כיון "דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת, מכל מקום לא קבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו, אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות".

פאומה שאין חוששים לאיסור ממצוא חפצך, "כיון שלחבירו מותר אין באמירתו כלום, ר"ל שאין מתעסק כלל בדבר האסור אלא בדבר המותר".

פביוצא לנו לפי זה לכאורה, שכאן בשעה שבארה"ק הוא כבר באמצע השבת, בודאי חל עליו גם איסור השליחות. וכאשר חבירו שבארה"ב שולח לו פקס למענו, הרי זה חשוב בשליחותו, ואסור מטעם שליחות.

פג*

פדאלא שבשלהי הקו"א הנ"ל (ד"ה ולדינא) מחלק בין נכרי לישראל: "תנן בפ"ד דעירובין היו שנים כו' מביאים ואוכלים באמצע, ומשמע דזה מותר לו לומר שיביא ... אבל על ידי נכרי ודאי אסור בכהאי גוונא ... אע"פ שאם היה ישראל היה מותר לו להביא עד סוף תחומו שהוא סמוך לעיר ... אלא ודאי דמה שהנכרי מביא מחוץ לתחום העיר לתוך תחומה יש בזה איסור, כשעושה בשביל ישראל, אע"ג דלישראל הוי שרי כהאי גוונא. ואלו גבי קבלת שבת אף לנכרי שרי".

פהנראה מכאן, שכל האיסור האמור בשליחות (כשעושה בזמן היתר או באופן שהוא היתר אצלו) הוא רק בנכרי ולא בישראל. ומה שאנו צריכים לטעם הנ"ל (שבקבלת שבת לא קבל עליו האיסורים התלויים חוץ מגופו) הוא רק כדי להתיר לומר אף לנכרי לעשות לו מלאכה בשעה שאינה אסורה לכל ישראל.

פואם כן יוצא לנו לפי זה לכאורה, שאין שום חשש לשלוח פקס למקום שהוא כבר שבת.

פזאמנם עדיין לא נתבררה כוונת החילוק בזה, שהרי מרהיטת לשון אדה"ז בפנים השו"ע נראה לכאורה שאין חילוק בזה בין ישראל לנכרי. וגם בתחלת הקו"א (ד"ה אבל) מביא כמה דוגמאות שאף בישראל "אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה אע"פ שלחבירו מותר".

פח*

פטואף שאם משלוח הפקס הוא לצורך השולח, אין בזה חשש שליחות, כמבואר בשוע"ר (סי' שז סכ"ו): "שאגרת זו לא הובאה בשבילו כלל, שהרי השולח שלחה בשביל עצמו, ולא בשביל אותו ששלוחה אליו". אמנם עיקר השאלה היא כאשר הפקס נשלח לצורך אותו ששלוחה אליו, ולא לצורך השולח עצמו. ועדיין צ"ע בכל זה.

צ* * *