Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Morning Blessings and Shema·Laws of Morning Blessings·Laws of Kaddishשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות ברכות השחר וקריאת שמע·הלכות ברכות השחר·נה דיני קדיש

אנה דיני קדיש
ובו כ"ו סעיפים
מספר הקדישים
א אומרים קדיש בכל מקום שיש הפסק בסדר התפלה, והם לא פחות מז' קדישים בכל יום, על שם שבע ביום הללתיך, ואלו הם, א' אחר פסוקי דזמרה, ששם הוא הפסק סדר הפסוקים. ב' אחר סיום תפלת י"ח, שהיא מצוה בפני עצמה ואינה דבוקה למה שלאחריה. ג' אחר סדר קדושת ובא לציון, שהוא גם כן דבר שבקדושה. ד' אחר אשרי למנחה, שהיא מצוה בפני עצמה, שכל האומר תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ה' אחר סיום תפלת י"ח של מנחה, שהיא מצוה בפני עצמה. ו' אחר ברכות של קריאת שמע של ערבית, מטעם שיתבאר בסי' רל"ו. ז' אחר תפלת ערבית, שכבר נשלמה התפלה. וז' אלו הן חובה כשמתפללין בצבור, והשאר מנהג. וראוי לכל אדם ליזהר שלא לפחות מלענות י' קדישים בכל יום:

בדבר שבקדושה בעשרה
ב כל דבר שבקדושה כגון קדיש וברכו וקדושה אין אומרים בפחות מעשרה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ולהלן נאמר הבדלו מתוך העדה וגו', ולמדין גזרה שוה תוך תוך, מה תוך האמור להלן עדה, אף תוך האמור כאן עדה, ואין עדה פחותה מעשרה, שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת, צא מהם יהושע וכלב, נשארו עשרה.

גועדה זו צריך להיות כולה מזכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות, וכמו שהיתה עדה האמורה להלן, אבל נשים ועבדים וקטנים אינן מצטרפין:

דג אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתם, גומרין אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל. והוא שנשתיירו רוב[ן]. ומכל מקום עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו. אבל אם נשארו עשרה מותר לצאת:

הד ולא שהתחיל הקדושה עצמה, אלא אפילו התחיל ברכ(ו)ת אבות בקול רם ויצאו מקצתן, גומר אפילו קדושה וכל תפלת י"ח, וסדר קדושת ובא לציון וקדיש שלאחריה, שלא בעשרה, שכל זה מגמר תפלת י"ח הוא. ולכך אין ש"ץ אומר קדיש שלם עד אחר סדר קדושה זו, ואותו קדיש שלם חוזר על תפלת י"ח, שהרי אומר תתקבל צלותהון וכו'.

וומכל מקום אם הוא יום הכניסה, אין קורין בתורה אם הלכו מקצתן קודם שהתחילו לקרות, שהקריאה אינה מגמר התפלה, שהרי במנחה קורין קודם התפלה.

זוכן אם יצאו מקצתן לאחר שהתחילו יוצר, לא יתחיל הש"ץ להתפלל התפלה בקול רם, שתפלת י"ח וקדושה אין להם ענין עם קדיש וברכו. וכן כיוצא בזה בערבית, לא יאמר הקדיש שלאחר תפלת י"ח אלא אם כן היו עשרה בתחלת תפלת י"ח, ולא די במה שהיו עשרה בשעת קריאת שמע וברכותיה. אבל קדיש שלפני תפלת י"ח יאמר כשהיו עשרה בתחלת ערבית אע"פ שיצאו מקצתן אחר כך.

חוקדיש שלאחר עלינו, בין בשחרית בין בערבית, לא יאמר אלא אם כן יש עשרה בשעת אמירת הקדיש. ואפילו היו עשרה בשעת אמירת עלינו אין זה מועיל לקדיש שלאחריו, הואיל ואינו אלא מנהג לומר קדיש אחר עלינו ולא מתקנת חכמים הוא. והוא הדין בקדיש שאומרים אחר הלימוד, צריך שיהיו עשרה בשעת אמירת הקדיש.

טוהוא הדין אם היו עשרה באמירת פסוקי דזמרה, או באמירת אשרי שלפני תפלת המנחה, ואחר כך יצאו מקצתן קודם שהתחיל הקדיש, לא יתחילנו בפחות מעשרה. שאף שקדיש זה הוא מתקנת חכמים שסדרו התפלה, מכל מקום כיון שלא יוכל לומר ברכו או תפלת י"ח אחר קדיש זה כמו שסדרו חכמים, אין קדיש זה חובה כלל, שתקנת חכמים היתה לומר קדיש וברכו סמוכים זה לזה, ומטעם זה אסור להפסיק ביניהם בשום ענין כמו שנתבאר בסימן נ"ד, וכן במנחה תקנתם היתה לומר קדיש לפני תפלת י"ח, שלעולם אין מתחילין תפלת י"ח כך בלא קדיש לפניה, כמו שיתבאר בסי' רצ"ב:

יהמצטרפים לעשרה
ה יש מתירין לומר דבר שבקדושה בט' וצירוף עבד או אשה או קטן, לפי שעל כל עשרה בני ברית השכינה שורה, אלא שאינו כבוד שמים לומר דבר שבקדושה בפחות מט' בני מצות, שט' נראים כעשרה. ובלבד שיהיה הקטן יותר מבן ו' שנה ויודע למי מתפללין, שפחות מבן שש אע"פ שיודע אין דעתו כלום, שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות, והרי הוא כמו שאינו בן דעת.

יאויש אומרים שאין אשה ועבד או קטן מצטרפים בשום ענין, אלא צריך שיהו כל עשרה זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות, ובפחות מכן אין השכינה שורה. ואין אומרים דבר שבקדושה. ואפילו על ידי ספר תורה שביד הקטן אין לצרפו. וכן עיקר.

יבואעפ"כ אין למחות באותן שנוהגין להקל בשעת הדחק לצרפו על ידי חומש שבידו, או אפילו בלא חומש, כיון שיש להם על מי שיסמכו. ומכל מקום לא יאמרו אלא ברכו וקדיש שהוא חיוב, אבל לא קדיש שאחר עלינו שאינו אלא מנהג:

יגו אם לא הביא ב' שערות, אפילו הוא גדול בשנים, דינו כקטן, עד שיצאו רוב שנותיו, דהיינו ל"ו שנה, שאז נתברר שהוא סריס ולא יביא שערות לעולם. ואם נראה בו סימני סריס קודם לכן, דינו כגדול מבן עשרים שנה ומעלה.

ידומכל מקום אין צריך לבדוק בשערות בכל שהגיע לכלל שנותיו, דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד, שכיון שתפלה מדברי סופרים, סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות, כיון שהגיע לכלל שנותיו שראוי להביא בהן ב' שערות:

טוז אם התחיל אחד מעשרה להתפלל תפלת י"ח לבדו ואינו יכול לענות עמהם, אעפ"כ מצטרף עמהם. והוא הדין לב' או ג' או ד', כל שנשאר הרוב שעונין אמן, אין עניית המיעוט מעכבת, שאין אמירת דבר שבקדושה בי' תלוי בענייתן, רק שיהיו שם, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, על כל עשרה שהם בני קדושה שכינה שורה עליהם, ויכולים לומר דבר שבקדושה (כגון קדיש וברכו, או אפילו קדושה אם הש"ץ לא התפלל עדיין בלחש לעצמו, אבל כשהש"ץ חוזר התפלה פעם ב' צריך ליזהר שיהיו ט' שומעין ועונין אמן אחריו שלא יהיה ברכותיו לבטלה, כמ"ש סימן קכ"ד):

טזח ויש אומרים שהוא הדין אם אחד מי' ישן מצטרף לדבר שבקדושה אע"פ שאינו עונה עמהם. אבל יותר מאחד, אין כבוד שמים לצרפם אם הם ישנים. ויש אומרים שאין לדמות ישן למתפלל, לפי שהישן נשמתו מסתלקת ממנו ואין קדושה שורה עליו, ואפשר שרוח הטומאה שורה עליו אפילו כשישן ביום כמו שנתבאר בסי' ד'. ולענין מעשה אין להכניס את עצמו למחלוקת כיון שאפשר להקיצו:

יזט כשאדם מתפלל לבדו, אע"פ שיש עשרה בלעדו, נכון שימתינו מלומר קדיש עד שיגמור, כדי שיזכה גם הוא. אבל אם מתפלל עמהם ומאריך בתפלתו, אין צריך להמתין עליו, כמ"ש סי' קכ"ד:

יחי ומי שישן בשעה שהצבור מגיעין לדבר שבקדושה, נכון שימתינו עד שיעוררוהו משנתו. ואם לא רצה לעמוד, אין צריך להמתין:

יטיא חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, הן כפקחים, ומצטרפים לכל דבר שבקדושה, אע"פ שאין עונין עמהם. ואפילו הם ב' או יותר, כל שהרוב הם פקחים שיכולים לענות אמן אין עניית המיעוט מעכבת כל שהם בני מצות והשכינה שורה עליהם.

כאלא שאם הש"צ התפלל כבר בלחש, לא יחזיר התפלה שנית אלא אם כן יש ט' השומעים ועונין אמן, כמ"ש סי' קכ"ד.

כאאבל מי שאינו שומע ולא מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן, וזהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום:

כביב לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד, אבל קודם לכן, אע"פ שהביא ב' שערות אינו אלא שומא:

כגיג מי שנולד ביום ראשון של ראש חודש כסליו, שהוא יום ל' של מרחשוון, ובשנת י"ג חודש מרחשוון חסר וראש חודש כסליו אינו אלא יום אחד, אעפ"כ אינו נעשה בר מצוה עד ראש חודש כסליו. שאע"פ שלחדשים ושנים מונין מיום ב' של ראש חודש, שהוא עיקר, ויום א' הוא מן חודש שלפניו, מכל מקום עדיין לא מלאו י"ג שנים שלימות מיום אל יום עד שיעברו כ"ט יומין שלמים ממרחשוון, כמו שנולד אחר שעברו כבר כ"ט יום:

כדיד עבריין שעבר על גזירת הצבור שגזרו בנידוי וחרם, או שעבר עבירה שנתחייב עליה נידוי, מצטרף למנין עשרה לכל דבר שבקדושה, שנאמר בעכן חטא ישראל, אע"פ שחטא ישראל הוא ובקדושתו הוא עומד, ולא יצא מכלל ישראל. אבל אם נדוהו מאצלם, אינו מצטרף לכל דבר שבקדושה, שאם מצטרף מה הועילו בתקנתם שהבדילוהו מאגודתם. ומכל מקום מותר להתפלל בבית הכנסת שהוא שם, כיון שיש עשרה בלעדו, אלא אם כן פירשו להחמיר עליו בכך:

כהעשרה במקום אחד
טו צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר, אינם מצטרפים אף על פי שהפתח פתוח ביניהם. ואפילו אם הרוב עומדים בבית הכנסת והמיעוט בעזרה שלפני בית הכנסת, אינם נגררים אחר הרוב להצטרף עמהם. ואפילו העומדים על האסקופה בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום שפה הפנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ, שהדלת מבדלת בין פנים לחוץ, ואף על פי שהיא פתוחה, הרי מקומה כלחוץ (ולא מקום עוביה בלבד, אלא כל מקום חפיפתה שהיא חופפת על האסקופה עד מקום שהיא נוקשת בו, כגון שהדלת קבועה באמצע עובי האסקופה וסובבת על צירה מצד פנים לצד חוץ עד כנגד הציר, הרי כל עובי האסקופה משפה הפנימית עד מקום הנקישה שהוא כנגד הציר, הכל כלחוץ):

כוטז במה דברים אמורים כשהעומדים בחוץ אינם נראים להעומדים בפנים. אבל מי שמראה פניו להעומדים בבית הכנסת, אפילו הוא עומד אחורי בית הכנסת ומראה להם פנים דרך חלון שביניהם, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ד', מצטרף עמהם לעשרה. אבל מי שאינו מראה פנים להם, אפילו עומד על גביהן מלמעלה על גג בית הכנסת, אינו מצטרף עמהם, בין שעומד על הגג ממש, בין שעומד על עובי הכתלים של בית הכנסת, שגם עובי הכתלים אינם נגררים אחר תוכם להיות נידון כלפנים אע"פ שאינו מראה פניו להם:

כזיז אם מקצתן מבפנים ומקצתן בחוץ וש"ץ על גבי האסקופה תוך הפתח, הוא מצרפן, מפני שהוא רואה אלו ואלו, והרי זה כאילו מקצת העומדים בחוץ נראים למקצת העומדים בפנים שהם מצטרפין:

כחיח חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, דהיינו שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק, ובגדולה נשארה משארית כותל זה פסין מכאן ומכאן. הרי הגדולה כמופלגת מן הקטנה על ידי הפסין שמכאן ומכאן, שהן מועילים לחלק הרשויות (אם אין ביניהם יותר מעשר אמות), שאפילו חצר אחת שהעמיד בה פס משהו מכאן ופס משהו מכאן באמצע כתלי ארכה, נתחלקה לשתי רשויות לכל דבר, כמו שיתבאר בסי' שס"ג. והקטנה אינה מופלגת מן הגדולה, שהרי אין לה פסין מכאן ומכאן, והרי היא כקרן זויות של הגדולה. לפיכך אם ט' בגדולה וא' בקטנה, מצטרף עמהם, שהקטנה נגררת אחר הגדולה, והרי זה כאלו הוא בתוך הגדולה כיון שהרוב בגדולה. אבל אם ט' בקטנה ואחד בגדולה, אין מצטרף עמהם, שאין הגדולה נגררת אחר הקטנה, והם אינם נגררים אחריו כיון שהמה הרבים. ואפילו היו מחצה על מחצה, ה' בקטנה וה' בגדולה, אינן מצטרפין, שאין נגרר אלא המיעוט אחר הרוב:

כטיט היה ש"צ בקטנה וציבור בגדולה, מוציאן ידי חובתן, שהוא נגרר אחריהם. אבל אם ש"צ בגדולה וציבור בקטנה, אין מוציאן ידי חובתן, שאין הרוב נגרר אחר היחיד:

לכ (וכל זה כשנכנסים כתלי אורך הקטנה לתוך הגדולה ומופלגים שם ג' טפחים מכותלי אורך הגדולה, שאם לא כן, גם הקטנה היא כמופלגת מן הגדולה על ידי פסי הגדולה, משום נראה בחוץ ושוה מבפנים, כמו שיתבאר בסי' ש"ס):

לאכא במקומות שהש"ץ עומד בתיבה או בבימה, אע"פ שהיא גבוה י' טפחים ורחבה ד' על ד' או יותר, ויש לה מחיצות גבוהות י' טפחים או יותר, מצטרף עמהם ומוציאם ידי חובתן מפני שהיא בטלה לגבי בית הכנסת. ואע"פ שהיא רשות בפני עצמה לענין עמידה בפני ספר תורה, כמו שיתבאר ביו"ד סי' ר[מ]"ב, מכל מקום בטלה היא לגבי בית הכנסת לענין זה שמצטרפין, הואיל והוא תשמיש בית הכנסת, ורגלי בני בית הכנסת בתוכה, ועוד, כיון שרואין אלו את אלו מצטרפין, כמו שנתבאר לעיל:

לבכב וכל זה לענין צירוף או להוציא ידי חובה, אבל אם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש או קדושה, יכול לענות עמהם כל השומע קולם אפילו הוא בבית אחר לגמרי ואפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם, מפני שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ויש אומרים שמכל מקום צריך שלא יהיה מפסיק טינוף, או עבודה זרה שהיא חשובה כצואה לענין זה. ויש לחוש לדבריהם.

לגוכן לענין להוציא ידי חובה לא אמרו שצריך שיהיה במקום אחד אלא הש"ץ עם הציבור, אבל כשהם במקום אחד יכול לצאת כל השומע קול הש"ץ אף על פי שאינו עמהם, ועל דרך שנתבאר, וכמו שיתבאר בסי' רע"ג ותר"צ:

לדהיוצא מהעיר שיש בה רק עשרה
כג עיר שאין בה אלא עשרה ואחד מהם רוצה לצאת בימים נוראים, כופין אותו לישאר או לשכור אחר במקומו, שכיון שמנהג הוא בכל תפוצת הגולה שאפילו אותם שאין להם מנין שלם כל השנה שוכרים להם אחד או שנים בימים נוראים או הולכים למקום מנין, הרי זה דומה לספר תורה ובית הכנסת שבני העיר כופין זה את זה. אבל אם הם י"א, יכול אחד לצאת, ואין חוששין שמא יצטרך אחד לצאת לנקביו ויצטרכו להמתין, שאם כן אין לדבר סוף. ואם ב' רוצים לצאת, שניהם שוכרים אחד בשותפות להשלים המנין במקומם, ושניהם יפרעו בשוה, אפילו אחד עני ואחד עשיר, כיון שכל אחד חייב להשלים המנין עני כמו עשיר.

להאבל אם אין דרין בישוב אלא ח' או ט', ושוכרים להם א' או ב' להשלים המנין, פורעין חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות, כי יש סברא לומר שהעני חייב בהשלמת המנין כמו העשיר, ויש סברא לומר שהעני יכול לילך לעיר הסמוכה והעשיר אינו יכול לעזוב ביתו ורכושו, על כן עשו פשרה זאת. משא"כ כשדרין כאן מנין שלם, אין אחד מהם רשאי לבטל המנין אפילו ילך הוא לעיר שיש בה מנין:

לוכד כל היוצאים בענין שצריכים לשכור אחר במקומן צריכין גם כן ליתן לשכור ש"ץ, כאילו לא יצאו. ואפילו מי שיוצא זמן ארוך לפני יום טוב, צריך ליתן לשכר הש"ץ והשלמת המנין כמו שיוצא סמוך ליום טוב, כיון שלא יחזור ביום טוב לביתו. ומי שאינו יכול לחזור לביתו מחמת אונס שאינו רשאי לבא במדינה, פטור אפילו הגיע זמן הרגל. והוא שהוא אנוס ממש, אבל אם מחמת חוב ממון או פשיעה לא יכול לבוא, לא יפסידו חבריו חלקם:

לזכה אין כופין לשכור להשלים המנין אלא בימים נוראים, וכגון שאין חסרים אלא א' או ב'. אלא אם כן מנהג קבוע בעיר לכוף לשכור אפילו בחסרון ג' או ד'. אבל אם יש מנין שלם מיושבי העיר, כופין לשכור ש"ץ, ואפילו כל השנה, כדי להתפלל שם תמיד בעשרה. וכן מקום שאין מנין תמיד בבית הכנסת, כופין זה את זה בקנסות שיבואו תמיד מנין לבית הכנסת, שלא יתבטל התמיד:

לחכו ישובים שצריכים לשכור מנין וש"ץ, ויש סביבות שרגילין לבא גם כן שם עם בני ביתם, אין צריכים ליתן כלום להישוב, שאם היו רוצים היו הולכים לעיר אחרת שיש שם מנין בלעדם, ולא היו צריכים ליתן כלום אפילו לשכירות הש"ץ, כיון שגם בלעדם הם צריכים שם לש"ץ: