Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Yom Tov·Laws of Yom Tov·Prohibited Labors on Yom Tovשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט)·הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט)·תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב

אהלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט)
תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב
ובו ט"ו סעיפים
עשה ולא תעשה במלאכת יום טוב
א

בששת ימים אלו, שהן ראשון

גושביעי של פסח וחג השבועות וראש השנה וראשון ושמיני של חג הסוכות, הן הנקראים ימים

דטובים.

הוכל העושה מלאכת עבודה באחד מהן הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר

וכל מלאכת עבודה לא תעשו. וכל השובת בהן ממלאכת עבודה, הרי זה קיים מצות עשה,

זשהרי נאמר בהן שבתון,

חכלומר שבוֹת:

טמלאכת אוכל נפש
ב

יומהו מלאכת עבודה, כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה,

יאואין במלאכה זו צורך לאכילה ושתיה,

יבכגון שכבה את הנר

יגאו שבנה

ידאו שחפר

טווכל כיוצא באלו.

טזאבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה,

יזכגון הקצירה והדישה והעימור והזרייה והברירה והטחינה וההרקדה

יחוהלישה והאפייה והשחיטה והבישול

יטוהבצירה והסחיטה והצידה

כוההוצאה מרשות לרשות,

כאכל אלו כיון שהן נעשין בגוף האוכל ומשקה, וכשאדם נהנה מהאוכל ומשקה הרי נהנה מגוף

כבהמלאכה עצמה

כג(הנעשית לצורך אכילה, או לשאר צורך יום טוב כמו שיתבאר),

כדלפיכך נקראין כל מלאכות אלו וכיוצא בהן מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה

כהלעשותה לצורך אכילת יום טוב,

כושנאמר אך אשר יאכל לכל נפש

כזהוא לבדו יעשה לכם.

כחוכן ההבערה, אף על פי שאינה נעשית בגוף

כטהאוכל, אף אם היא לצורך אכילה, שהרי הוא מבעיר אש בעצים ומבשל עליהם.

למכל מקום כיון שהיא (א) מתקנת את האוכל, שהרי ענין ההבערה הוא הוצאת האש,

לאאו (ב) שמרבה האש,

לבוגוף האש זו שהוציא או שהרבה היא המתקנת ומבשלת את האוכל, הרי גם היא בכלל מלאכת

לגאוכל נפש:

לדמתוך שהותרה לצורך כו'
ג וקבלו חכמים, שכל מלאכות אוכל נפש,

להמתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב, הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת

לויום טוב.

לזובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב, אף על

לחפי שאינו צורך אכילה,

לטאלא צורך הנאת הגוף,

מאו צורך (ג) מצוה

מאעוברת שזמנה בו ביום, שהיא גם כן כהנאת

מבהגוף לענין זה.

מגוהוא שתהא הנאת הגוף זו שוה לכל נפש אדם

מדמישראל,

מהכמו שיתבאר בסי' תקי"א

מוותקי"ב:

מזמכשירי אוכל נפש
ד

מחבמה

מטדברים אמורים כשגופו נהנה מגוף המלאכה עצמה הנעשית לצורך יום טוב, כגון שמוציא

נחפציו מרשות היחיד לרשות הרבים, שהוא צריך להשתמש בהן ברשות הרבים, וכן המדליק את

נאהנר כדי להשתמש לאורו תשמישים הצריכים לו בו ביום, אף על פי שאין בהם צורך אכילה,

נבוכל כיוצא בזה.

נגאבל אם אין גופו נהנה ביום טוב מגוף

נדהמלאכה עצמה, אלא מדבר שנתקן ונתכשר להנאת האדם על ידי עשיית המלאכה, כגון שמתקן

נהשפוד לצלות בו, שאין גופו נהנה מגוף השפוד אלא מהצלי שנצלה בו,

נואו שמבקע קורה לעצים דקים מאד להצית בהם האור תחת קדירתו, שאין גופו נהנה מגוף

נזהעצים שנעשה בהם מלאכה אלא מהתבשיל שנתבשל על ידי מלאכה זו,

נחכל אלו וכיוצא בהן, אף על פי שעושה אותן לצורך אכילת יום טוב, מכל מקום כיון שאין

נטהמלאכה נעשית בגוף האוכל נפש אלא בדבר המכשירו לאכילה, הרי הן נקראין מכשירי אוכל

סנפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה, אפילו אם הוא בענין שאם לא כן (ד) יפסיד

סאאכילתו לגמרי ויתענה ביום טוב,

סבשנאמר

סגהוא לבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשיריו.

סדבמה דברים אמורים במכשירים שאפשר לעשותן

סהמערב יום טוב,

סוכגון לעשות שפוד חדש, שהרי אפשר לו לעשות מערב יום טוב (ואפילו (ה) היה אנוס בערב

סזיום טוב ולא היה לו פנאי לעשות השפוד,

סחמכל מקום היה אפשר לו לעשותו כמה ימים קודם יום טוב)

סטוכן כל כיוצא בזה. אבל מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב, כגון לתקן השפוד

עשנשבר ביום טוב,

עאאו אפילו שנשבר בערב יום טוב אלא שלא היה אפשר לו לתקנו בו ביום מחמת איזה אונס

עבגדול,

עגמותר לתקנו ביום טוב,

עדשנאמר יעשה לכם, ודרשו חכמים לכם לכל צרכיכם, לרבות מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב

עהיום טוב:

עואפשר לעשותן מערב יום טוב
ה

עזוכל זה במכשירין, אבל מלאכות אוכל נפש עצמן, אע"פ שהיה אפשר לו לעשותן מערב

עחיום טוב, מותר לעשותן ביום טוב מן התורה.

עטאבל מדברי סופרים כל מלאכה שהיה אפשר לו

פלעשותה מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון טעם אם היתה נעשית מבעוד יום, אפילו שכח ולא עשאה, או שהיה טרוד ולא

פאהיה לו פנאי לעשותה,

פבמכל מקום כיון שלא היה אנוס בדבר,

פגאסור לעשותה ביום טוב.

פדאלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול.

פהאבל מותר ללוש ולאפות ולשחוט ולבשל

פוכדרכו בחול, לפי שאם עשה אחד מאלו מערב יום טוב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין

פזלחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול, ולא תבשיל שנתבשל היום כתבשיל

פחשנתבשל מאתמול, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאתמול.

פטוכן מותר להבעיר

צאש, אם רוצה להשתמש באש דבר שלא היה אפשר לו לעשותו מערב יום טוב בלא הפסד וחסרון,

צאאו כדי להאיר, או בשאר עניינים שיתבארו בסי' תקי"א

צבותקי"ד:

צגו אבל אסור לבשל ביום טוב דברים שאין בהם

צדהפסד ולא חסרון טעם אם היה מבשלן מערב יום טוב, כגון פירות היבשים שהם טובים יותר

צהכשנתבשלו מאתמול,

צווכן אסור ללוש ביום טוב דבר שאין בו שום קלקול טעם אם היה נילוש מערב יום טוב, כגון

צזמה שקורין בלשון אשכנז וורי"מזלי"ן, ובארצינו לאקשי"ן, שהישנים

צחיותר טובים, וכן כל כיוצא בזה:

צטז ולמה אסרו דבר זה, גזרה שמא ימנע אדם

קמלעשות כל מלאכות אוכל נפש שאפשר לו לעשותן מערב יום טוב ויניחן לעשות אותן ביום

קאטוב שהוא יום בטל, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, ויתבטל משמחת יום

קבטוב:

קגח ומזה הטעם לא אסרו ההוצאה, אף שהיה

קדאפשר לו לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה, כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך

קהויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמו שידיו אסורות:

קומלאכות שאסרו חכמים
ט

קזוכן מזה הטעם שלא יתבטל משמחת יום טוב, אסרו חכמים הקצירה

קחוהדישה

קטוהעימור

קיוהזרייה, וברירת מיני תבואה שדרך לבור אותם הרבה ביחד, והטחינה של כל

קיאמינים הנטחנים ברחיים

קיבשדרך לטחון אותם הרבה ביחד, וההרקדה,

קיגוהתלישה מהמחובר שהיא תולדת הקצירה,

קידוסחיטת פירות

קיהשהיא תולדת דישה, שמפרק דבר מגידולו,

קיוכל מלאכות אלו ותולדותיהם, וכל דבר הנאסר בשבילם בשבת מדברי סופרים

קיזשמא יבא לעשות המלאכה עצמה,

קיחאסור גם ביום טוב, אפילו על ידי שינוי, ואפילו לא היה אפשר

קיטלעשותם מערב יום טוב,

קכלפי שכל מלאכות הללו דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה, שהרי

קכאדרך האדם לקצור כל שדהו ביחד ולבצור כל ענביו ביחד ולעמר ולדוש ולברור ולטחון הרבה

קכבתבואות ביחד ולרקד קמח הרבה ולדרוך ענבים וזתים הרבה ביחד,

קכגחשו חכמים, אם מלאכות אלו יהיו מותרין לו יטרח ביום טוב גם לצורך החול, כיון שדרך לעשותן

קכדלצורך ימים רבים, ולא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יום טוב.

קכהוכן אסרו הצידה, לפי שעל הרוב אין

קכודרך לעשותה לצורך היום אלא לצורך מחר, לפי שאין האדם סומך על הספק שלא לתקן מאכלו

קכזעד שיצוד, שהרי אינו יודע שמא תעלה מצודתו ריקנית, אלא עיקרה מיום לחבירו הוא.

קכחוכן אסרו חליבת הבהמה

קכטלפי שגם היא נעשית לצורך אכילת ימים רבים, שהרי אדם (ו) חולב כל צאנו ביחד.

קלאבל התירו שחיקת המלח ותבלין

קלאוברירת מיני קטניות,

קלבלפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא מה שהוא צריך מהם לבו ביום

קלגבלבד. אלא שכל שאפשר

קלדלעשותו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב כי אם על ידי שינוי, כמו שיתבאר בסי'

קלהתק"ד

קלוותק"י:

קלזי כל שאסור לעשותו ביום טוב אסור לומר

קלחלנכרי לעשותו, שהאמירה לנכרי היא שבות ביום טוב כמו בשבת:

קלטיא אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב.

קמואין הטעם משום שביתת בהמתו שמוציאה המשא מרשות לרשות, שהרי אף האדם בעצמו מותר

קמאלהוציא ביום טוב מרשות לרשות.

קמבאלא שחכמים אסרו להוציא משא על הבהמה ביום טוב משום זלזול יום טוב, שלא יעשה בו

קמגכדרך שהוא עושה בחול. ועוד שאין משתמשין

קמדבבעלי חיים כל עיקר

קמהכמו שיתבאר:

קמויב כשם שאסור להשתמש בבעלי חיים ובמחובר

קמזלקרקע בשבת, כמו שנתבאר בסימן ש"ה

קמחושל"ו,

קמטכך אסור ביום טוב:

קנמוקצה ונולד ביום טוב
יג

קנאכבר

קנבביארנו בהלכות שבת, דאין איסור מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת חסרון כיס, שנתבאר בסי'

קנג(ש"[ח],

קנדאו מוקצה מחמת איסור שנדחה בידי אדם בין השמשות, כגון נר שהדליקו בו בשבת, או מוקצה כעין

קנהגרוגרות וצמוקין שמעלין אותן לגג ליבשן ואדם מסיח דעתו מהם מפני שאין ראויים

קנולאכילה עד לאחר זמן מרובה.

קנזאבל שאר כל דבר שראוי להשתמש ממנו איזה תשמיש, מותר לטלטלו בשבת, אפילו מוקצה מחמת

קנחמיאוס או מחמת שעומד לסחורה וכיוצא בזה, מותר לטלטלו בשבת כמו שנתבאר בסי'

קנטש"י עיי"ש.

קסאבל ביום טוב נחלקו הפוסקים, יש אומרים דכל שמותר לטלטלו או

קסאלאכלו בשבת מותר לטלטלו וכן לאכלו ביום טוב, וכל שאסור לטלטלו או לאכלו בשבת אסור

קסבלאכלו ולטלטלו ביום טוב. אלא אם כן מטלטלו לצורך אכילת דבר היתר, דאז מותר לטלטלו

קסגכמו שהותרו כל המלאכות לצורך אכילה. עיין סי' תק"[ט].

קסדויש אומרים

קסהשבין מוקצה מחמת איסור

קסושלא נדחה בידי אדם

קסזבין השמשות, בין מוקצה מחמת מיאוס

קסחאו מחמת שעומד לסחורה

קסטשנתבאר בסי' ש"י,

קעאו דבר שהכניסו לאוצר ואין דעתו להסתפק ממנו עד לאחר זמן מרובה,

קעאאסור לטלטלם ביום טוב, אלא אם כן מטלטלם לצורך אכילת דבר היתר.

קעבמפני שיום טוב קל משבת, לפיכך אסרו בו המוקצה כדי שלא יבואו לזלזל בו.

קעגולפי דבריהם בהמה העומדת לחלבה ותרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה,

קעדאסור לשוחטן ביום טוב עד שיכין אותן מערב יום טוב,

קעהדהיינו שיחשוב עליהן לאכילה,

קעוכמו שיתבאר.

קעזוכן כל כיוצא באלו.

קעחויש אומרים

קעטדכל מוקצה שמותר בשבת מותר ביום טוב, אבל כל נולד אסור בין בשבת בין ביום טוב. ומהו

קפנולד, דבר שאינו ראוי היום למה שהיה ראוי בבין השמשות, כגון כלי שנשבר בשבת או

קפאביום טוב ואינו יכול להשתמש בשבר הכלי מה שהיה יכול להשתמש כשהכלי היה שלם אלא

קפבתשמיש אחר. כגון כלי משקין

קפגשנשברו או נקבו ביום טוב או בשבת, ואינו יכול להשתמש בשבריהם משקין כמקודם, אלא

קפדאוכלין או דברים אחרים, אסור לטלטל השברים בשבת או ביום טוב שנשברו בו, מפני

קפהשתשמיש זה נולד בשבת או ביום טוב ואתמול לא היה הכלי עומד ומוכן לתשמיש זה.

קפווכן עצמות שנתפרקו מן הבשר בשבת או ביום טוב,

קפזאע"פ שהן ראויין לכלב, אסור לטלטלם בו ביום שנתפרקו, שהרי אתמול היו מחוברין

קפחלבשר ונחשבין כבשר עצמו שעומד לאכילת אדם, והיום שנתפרקו מהבשר עומדין לכלבים והרי

קפטזה נולד,

קצוכן כל כיוצא בזה.

קצאולענין הלכה יש להחמיר בנולד ביום טוב,

קצבכיון שיש אומרים שאפילו מוקצה אסור בו, אבל בשבת יש להתיר

קצגאפילו נולד,

קצדכי כן עיקר.

קצה(ז) אבל במוקצה נוהגין להקל במדינות אלו אף ביום טוב.

קצווהמחמיר ביום טוב תבוא עליו ברכה:

קצזיד

קצחכל

קצטמוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם שהסיח דעתו מלאכלו ומלהשתמש בו, כגון

רבהמה העומדת לחלבה, שהקצאתה ביום טוב אינה אלא מחמת שאין דעתו עליה לאכילה (ועיין

ראבסי' תק"ה

רביתבאר לך דיש נפקותא מהלכה זו אפילו לדידן דמקילינן במוקצה אפילו ביום טוב), לפיכך

רגאם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אע"פ שלא (ח) הוציא בשפתיו, הרי היא מוכנת

רדלאכילה על ידי מחשבה זו,

רהומותר לשחטה ביום טוב אף להאוסרין מוקצה ביום טוב, לפי שמחשבה זו מוציאה מיד מחשבה

רוהראשונה.

רזוכן כל כיוצא בזה.

רחאבל כל מוקצה שהקצאתו באה לו על ידי

רטמעשה בני אדם, כגון תאנים וענבים שהעלן לגג ליבשן שיעשו גרוגרות וצמוקים, אם הם

ריבענין שמועלת להם הכנה מבעוד יום, כגון שכבר הן ראויים לאכילה למקצת בני אדם שדעתם

ריאיפה, אלא שלמקצת בני אדם אינן ראוים לאכילה, ולכך צריך להזמינם מבעוד יום כמו

ריבשנתבאר בסי' ש"י,

ריגוכן שאר מיני (ט) פירות שהעלן לגג ליבשן,

רידוצריך להזמינם מבעוד יום להאוסרים מוקצה ביום טוב, הזמנה והכנה זו אינה במחשבה

ריהבלבד שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות בהם הכנה גמורה על ידי מעשה (דהיינו (י)

ריושישער בדעתו מערב יום טוב כמה יצטרך ליטול מהם ביום טוב),

ריזומיחד לו מקום אחד בתוך הפירות, שמאותו מקום בלבד יטול פירות ביום טוב, וירשום

ריח(פירוש שיעשה סימן)

ריטאותו המקום בתחלתו ובסופו ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל ביום טוב. אבל אם אינו רושם

רכמערב יום טוב, אף על פי שאמר מכאן אני אוכל למחר, אין אמירה זו מוציאה אותם מידי

רכאהקצאתן

רכבשהיתה על ידי מעשה, דהיינו שהעלן בידיו ליבשן ועל ידי העלאה זו הוקצו מאכילה:

רכגטו

רכדוהכנה

רכהגמורה זו שיש בה מעשה, אסור לעשות ביום טוב ראשון כדי לאכול מהפירות ביום טוב שני

רכושל גליות. אף על פי שאם עבר ועשאה הועילו מעשיו ומותר לאכול מהפירות ביום טוב שני,

רכזשהרי לא הנהיגו חכמים את בני הגולה לעשות יום טוב שני אלא מחמת הספק שמא יום ראשון

רכחהיה חול, ונמצא שפירות הללו הוכנו מחול ליום טוב,

רכטמכל מקום לכתחלה אי אפשר לעשות בהם הכנה גמורה ביום טוב ראשון, שהרי אי אפשר לרשום

רלפירות המוקצין שהם אסורים בטלטול ביום טוב, ואפילו ליגע בהן

רלאאסור, אלא אם כן נוגע בהן

רלבלצורך דבר המותר כמו שנתבאר בסי' ש"ח.

רלגאבל כל מוקצה שאין צריך מעשה בהכנתו,

רלדכגון בהמה העומדת לחלבה ופירות העומדין לסחורה (שנתבאר בסי' ש"י),

רלהלהאוסרין מוקצה ביום טוב, מותר להכין אותם ביום ראשון של שני ימים טובים של גליות (יא)

רלוכדי לאכול מהם למחר ביום טוב שני.

רלזולא אסרו לעשות שום הכנה מיום טוב

רלחלחבירו (כמו שיתבאר בסי' תק[ג]),

רלטאלא בדבר שמתקנו ומקרבו להנאת האדם על ידי הכנה זו, כגון להכניס יין מן המרתף לבית

רמביום טוב ראשון כדי לקדש עליו בליל יום טוב שני, שאם יום שני הוא חול נמצא מכין

רמאביום טוב הנאת החול. אבל הכנת המוקצה מותרת ביום טוב ראשון בממה נפשך,

רמבאם יום שני הוא קדש והמוקצה אסור בו, הרי יום ראשון הוא חול ומכין מחול ליום טוב,

רמגואם יום ראשון הוא קדש, הרי יום שני הוא חול ומוקצה מותר בו ואין צריך להכין כלל,

רמדונמצא שהכנה זו שמכין ביום טוב אינה מתקנת כלום, ואינה נקראת הכנה כיון שאינה

רמהמכשרת ואינה מקרבת שום דבר להנאת האדם, הא למה זה דומה לנוטל מין מאכל של היתר

רמובידו בשבת או ביום טוב ואומר מאכל זה אני אוכל למחר, שאין בכאן איסור הכנה משבת ויום

רמזטוב לחול:

רמחקונטרס אחרון
(א) שהיא מתקנת כו'.

רמטכן

רנמוכרח לומר על פי מה שכתב המגן אברהם בסימן תקי"ח

רנאבשם המגיד משנה

רנבעיין שם. ועל זה קשה מהבערה, כמו שכתב המגן אברהם שם.

רנגואין לומר כמו שכתב הר"ן,

רנדדלהר"ן דמדורה היא אוכל נפש, אם כן בקיעת עצים אינה נקראת מכשירין, כמו שכתב

רנההמגן אברהם בסימן תק"א סוף ס"ק ג' עיין שם

רנו(ולשיטה זו יש להתיר לבקע מקורה אפילו עצים דקים.

רנזשהרי האוסרים פירשו הטעם משום דהוי מכשירין.

רנחוכן משמע בר"ן

רנטדאין איסור אלא בבוקע מעצים דקין משום מלאכה שאינה צריכה. עיין מ"ש שם).

רסואנן קיימא לן שם כדעת ראבי"ה

רסאומרדכי

רסבורא"ש

רסגוראב"ד (עיין מגן אברהם שם)

רסדוהסכמת האחרונים,

רסהדבבוקע קורה לעצים דקים ביום טוב חיובא איכא, ועל כרחך משום דהוי מכשירין, דלא

רסוכר"ן. וכן היא דעת רש"י במתניתין דמדורה.

רסזואם כן על כרחך צריך לומר דהטעם דהבערה

רסחאינה נקראת מכשירין, ואמרינן בה מתוך, משום שהיא מתקנת, וכמו שנתבאר בפנים:

רסט(ב) שמרבה האש כו'.

רעהנה

רעאאף על פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר.

רעבאף על פי כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש.

רעגכדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב

רעדמהלכות שבת

רעהגבי חימום ברזל באוּר, עיין שם במגיד משנה שכל דבר שהוא עצמו נעשה אוּר כו'.

רעווכן משמע בגמרא דכריתות

רעזשהביא הרמב"ם שם

רעחדהמדליק הנר אף על פי שאין צריך לאפר, חייב.

רעטוכן משמע בתוס' סוף פרק האורג

רפד"ה בחובל, עיין שם שהקשו, צריך לאפרו היכי חשיב צריכה לגופה. וזה פשוט ואין

רפאצריך לפנים:

רפב(ג) מצוה עוברת שזמנה בו ביום.

רפגכן

רפדהוא בגמ' דשבת דף כ"ד ע"ב גבי מילה שלא בזמנה,

רפהדלא אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך אוכל נפש כו', כדאמרינן בפרק קמא דכתובות

רפועיין שם, וסתמא קתני

רפזאפילו לא היה אפשר למולו קודם יום טוב מחמת חלישותו, אלא על כרחך צריך לומר משום

רפחדאפשר למולו אחר יום טוב, כדפירש רש"י שם.

רפטואע"ג דקיימא לן בסימן תקכ"ו

רצדמותר להוציא המת לקבורה ולהחם לו חמין במתוך שהותרה הוצאה והבערה לצורך אוכל נפש

רצאכו'. לא קשיא מידי, דהתם הוי מצוה עוברת, דמצוה לקברו קודם שקיעת החמה, כדכתיב

רצבכי קבור תקברנו ביום ההוא (והלילה הוא מיום שלאחריו), ומפסוק זה ילפינן קבורה לכל

רצגהמתים בסנהדרין.

רצדוכן משמע בגמרא שם דמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה, עיין שם ברש"י,

רצהמשמע דסמוך לשקיעת החמה ליכא למיחש לפשיעותא, דמצוה לקברו בו ביום. אלא שאין עובר

רצועליו בלא תעשה עד שילינו:

רצז(ד) יפסיד אכילתו כו'.

רצחהנה

רצטההפרש שבין מכשירין לאוכל נפש עצמו, יש בו מחלוקת בין הפוסקים.

שוזה לשון התוספות פרק קמא דכתובות,

שאוהרא"ש סוף פרק ב' דביצה,

שבאמאי אסור לכבות הנר מפני דבר אחר,

שגולא שרי במתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש, כגון גריפת התנור או שלא תישרף הקדירה,

שדדמהאי טעמא שרינן בעילת מצוה אע"ג דעושה חבורה.

שהויש לומר בעילת מצוה שאני.

שוועוד יש לומר, כיבוי הנר מפני דבר אחר הוה כמו מכשירין, דאפילו באוכל נפש אסור

שזלרבנן דרבי יהודה.

שחעד כאן צירוף לשון תוספות ורא"ש.

שטוהנה לפי תירוץ השני דהא דלא אמרינן

שימתוך גבי כיבוי הנר מפני דבר אחר, היינו משום דהוי מכשירין,

שיאדאפילו באוכל נפש ממש אסור בכהאי גוונא,

שיבעל כרחך צריך לומר דמכשירין נקרא כל שאין המלאכה נעשה בגוף הדבר שנהנה בו, כגון

שיגגריפת התנור

שידותיקון השפוד,

שיהולכך לא אמרינן מתוך שהותר כיבוי לגרוף התנור בשביל אפיית הפת, שהרי אי אפשר בענין

שיואחר, הותרה כיבוי הנר, משום דאף גריפת התנור אסורה לרבנן, משום דהוי מכשירין. אע"ג דאי אפשר

שיזלאפות בענין אחר בתנורים שלנו,

שיחמכל מקום אפשר לאפות בתנורים העשויים כקדרה

שיט(עיין ברא"ש

שכוטור ושו"ע סי' תק"ז).

שכאוההיא דאופין בפורני,

שכבכבר פירש המרדכי

שכגדאתיא כרבי יהודה עיין שם.

שכדוכן הוא דעת רש"י,

שכהדלרבנן אע"ג דאי אפשר לאפות בענין אחר אסור לגרוף, שהרי פירש על הא דתניא ואם

שכואי אפשר לאפות בו כו' דאתיא כר' יהודה

שכז(עיין בט"ז סי' תק"ז

שכחותקי"ד.

שכטומה שכתב דבתיקון מנא לא שייך

שלהיתר אוכל נפש, היינו לשיטת הרז"ה ור"ן, אבל אנן לא קיימא

שלאלן הכי, כמו שכתב הרמ"א ריש סי' תק"ט,

שלבועיין מ"ש שם באורך מזה). וכן

שלגמשמע קצת ברמב"ן במלחמות בפרק שני,

שלדדגריפת התנור אע"פ שאי אפשר לאפות בענין אחר מיקרי מכשירין. וכן כתב המגיד

שלהמשנה בשם הרשב"א,

שלווהביאו הב"י בסי' תקי"ד,

שלזדאף שלא תתעשן הקדרה ואין לו מקום לפנותה נקרא מכשירין. דלא כמו שכתב הרא"ש

שלחשם.

שלטוצריך לומר

שמדהרא"ש תופס עיקר תירוץ הראשון, דגבי בעילה שאינו של מצוה לא אמרינן בה מתוך,

שמאואם כן יש לומר דגריפת תנור שאי אפשר לאפות בענין אחר, או שלא תישרף הקדרה, הוה

שמבאוכל נפש ממש, ושרי אף לרבנן, כמו שכתב הרא"ש בפרק ב' ופרק ד'.

שמגואפילו הכי לא שריה כיבוי הנר מפני דבר אחר מחמת מתוך.

שמדולפי זה צריך לומר דמכשירין נקרא כל שאפשר לאכול אוכל זה בלא מלאכה זו. ותיקון

שמההשפוד

שמונמי אפשר לבשל בקדרה.

שמזואפילו הכי שרי לרבי יהודה משום דדריש לכם לכל צרכיכם.

שמחוהוא הדין לכיבוי הנר מפני דבר אחר,

שמטולכחול העין,

שנשהן בכלל צרכי האדם, ואין צריך כאן למתוך.

שנאאבל

שנבבשיטה מקובצת

שנגבשם הרא"ה כתב, דלכחול העין אינו נהנה מהמלאכה עצמה, ומשום הכי דמי למכשירין,

שנדכמו כיבוי הנר שאינו נהנה מהכיבוי עצמה עיין שם באורך. וזהו כתירוץ השני הנ"ל.

שנהוכן כתב הרמב"ן שם

שנודאין חילוק בין בעילת מצוה לשאר בעילות, דלא כתירוץ הראשון של התוס', וסבירא ליה

שנזכתירוץ השני דכל שאינו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואף באוכל נפש ממש כגון

שנחשלא תתעשן הקדרה אסור לרבנן, ולכך לא אמרינן מתוך גבי כיבוי הנר. ואף אנן דקיימא

שנטלן כרבי יהודה,

שסמחמרינן בהאי כרבנן, מטעם שכתבו שם הרמב"ן ור"ן

שסאעיין שם. וכן הוא דעת המגיד משנה והרשב"א כמ"ש לעיל,

שסבשאף המגיד משנה לא פליג על הרשב"א בהא דנקרא מכשירין.

שסגוכיון

שסדשרש"י ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ומגיד משנה מסכימים דכל שאין גופו

שסהנהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואם היה אפשר לעשות מערב יום טוב אסור לעשות מן

שסוהתורה ביום טוב אע"פ שאי אפשר בענין אחר, הכי נקטינן, דלא כרא"ש, דבשל

שסזתורה הלך אחר המחמיר,

שסחובפרט שהן רבים. וכן משמע במגן אברהם ריש סי' תקי"ח

שסטבשם המגיד משנה.

שעוכן הוא דעת הרמב"ם כמו שיתבאר לקמן.

שעאואעפ"כ דינו של ה[ר]מ"א ז"ל ריש סי' תקי"ד

שעבקיים, שהרי שם אי אפשר מערב יום טוב.

שעגועיין בט"ז שם.

שעדועיין במ"ש בסי' תק"ט

שעהיתבאר לך שמדעת רמ"א שם

שעומוכח בהדיא דסבירא ליה כרמב"ן

שעזוסיעתו, עיין שם היטב.

שעח*

שעטוהנה

שפבתירוץ ב' של תוס'

שפאורא"ש

שפבהנ"ל מבואר בהדיא, דלא אמרינן מתוך אלא ממלאכת אוכל נפש למלאכת הנאת הגוף

שפגממש, דהיינו שהגוף נהנה מהמלאכה עצמה (אליבא דרבי יהודה אמרינן נמי מתוך ממכשירי

שפדאוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף. אבל אנן לא קיימא

שפהלן הכי,

שפואלא כמו שכתבו האחרונים בסי' תק"ז

שפזדבכיבוי לא אמרינן מתוך. והוא הדין לשאר מכשירין,

שפחלפי מה שכתב המג"א ריש סי' תקי"ח

שפטדלא אמרינן מתוך אלא במלאכה הנעשית בגוף האוכל), אבל לא אמרינן מתוך שהותרה מלאכת

שצאוכל נפש הנעשית בגוף האוכל שגופו נהנה מן המלאכה עצמה, הותרה במכשירי הנאת הגוף

שצאשאין הגוף נהנה מהמלאכה עצמה,

שצבכגון כיבוי הנר והבקעת והבית השורף, דדמיין להדדי

שצגוכולהו אסירי,

שצדאף אי הוה משכחת לה כיבוי שיש בו בעצמו הנאת הגוף.

שצהשהרי כתבו

שצודאף באוכל נפש אסור מכשירין, משמע דמאוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף לא אמרינן

שצזמתוך.

שצחוזהו דלא כמו שכתבו התוס' סוף פרק

שצטהמצניע,

תדהבונה בית ביום טוב לצורך יום טוב אינו חייב מן התורה, מתוך שהותר לגבן דהיינו

תאבונה

תבכו' עיין שם. דהא בנין הבית דמי לכיבוי בית השורף, דהוי מכשירי הנאת הגוף, דלא אמרינן בהו

תגמתוך לרבנן. ואף לרבי יהודה לא אמרינן מתוך אלא ממכשירין למכשירין,

תדאבל לא מאוכל נפש למכשירין, כמ"ש לעיל

תהלפי תירוץ הב' של התוס' דכתובות. וצריך לומר דהתוס' דשבת סבירא להו כתירוץ הא'.

תוולפי זה מכשירין דאסירי לא משכחת לה (בין לרבנן,

תזבין לרבי יהודה היכא דאפשר מערב יום טוב)

תחאלא במלאכה שלעולם אינו נעשית באוכל נפש עצמו. ולהכי מוקמינן פלוגתא דרבי יהודה

תטורבנן

תיבסכין ושפוד וגריפת תנור דאיסורייהו משום תיקון כלי, שאין זה שייך באוכל נפש.

תיאומתורץ בזה קושיית הר"ן,

תיבדלא קיימא לן כתירוצו

תיגכמ"ש בסימן תק"ט

תידעיין שם.

תיהאבל הרמב"ם כתב

תיודהבונה חייב, ומשמע אפילו לצורך אכילת יום טוב, כמו שכתב המגיד משנה

תיזוהביאו הבית יוסף

תיחלפסק הלכה.

תיטוכן משמע במג"א סי' תקי"ח

תכדלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ושחיטה ואפייה ובישול

תכאשהן מוזכרים בגמרא בפירוש, והוא הדין לשאר מלאכות כיוצא בהן שהן נעשים בגוף דבר

תכבשיש בו צורך היום קצת.

תכגולכך לא כתבו הרמב"ם וטור ושו"ע

תכדחוץ משחיטה ואפיה ובישול. דכיון שצריך שיהא צורך יום טוב קצת, ובמלאכות אלו וכיוצא

תכהבהם לא משכחת לה צורך יום טוב השוה לכל נפש,

תכואלא באכילה ממש:

תכז(ה) היה אנוס כו'.

תכחהנה

תכטדעת הר"ן

תלבשם התוספות, וכן כתב בשיטה מקובצת,

תלאדאפילו לא ידע כלל בערב יום טוב שנשבר השפוד אפילו הכי אסור לתקנו ביום טוב, דלא

תלבכרש"י

תלגואור זרוע.

תלדולכאורה היה נראה להחמיר בשל תורה כתוס' ור"ן, אבל כבר פסקו רש"ל

תלהומגן אברהם

תלוכרש"י ואור זרוע, ואין לנו לזוז מדבריהם.

תלזמכל מקום הבו דלא לוסיף על דבריהם,

תלחשהרי המג"א עצמו בסי' תק"י סק"ו

תלטאוסר אם היה טרוד מערב יום טוב. אף שרש"י

תמואור זרוע

תמאהתירו זה בפירוש, מכל מקום חשש

תמבלתוס' ור"ן. ואם כן גם באונס ממש, שדעת רמ"א

תמגוהמג"א להתיר, כדמוכח במגן אברהם סי' תק"ט סק"ד

תמדוסקי"א

תמהוסקי"ג

תמווסקי"ד

תמזוסי' תק"י סק"ה,

תמחמכל מקום יש לומר דהיינו כשלא היה אפשר לו כלל לעשות קודם יום טוב, לא בערב יום

תמטטוב ולא קודם לכן, משעה שנודע לו שהוא צריך לעשיית מלאכה זו. דבכל מקומות אלו

תנשרשמתי מיירי מתיקון דברים ישנים, שכל זמן שהישן לא היה צריך תיקון לא היה צריך

תנאכלל למלאכה זו, ומשעה שנודע לו שצריך תיקון אפשר למצוא שהיה אנוס משעה זו ואילך,

תנבאו שחסרו לו הדברים הצריכים לו למלאכה זו. אבל תיקון דבר חדש אי אפשר למצוא שלא

תנגהיה אפשר לו לעשותה קודם יום טוב. אף על פי שבערב יום טוב ממש אי אפשר לעשותה, מכל

תנדמקום בקרא דממעטינן מיניה מכשירין לא כתיב ערב יום טוב ממש, ומצינו בסוף פרק ה'

תנהדחולין

תנודכל קודם יום טוב נקרא ערב יום טוב, עיין שם ברא"ש.

תנזואף על פי שיש לומר שקודם ערב יום טוב

תנחהיה סבור שיתקן בערב יום טוב ובערב יום טוב נאנס,

תנטמכל מקום לא משמע הכי במתניתין

תסדאין שוברים את החרס כו', ולא משתמיט שום פוסק למימר דאם לא היה אפשר מערב יום טוב

תסאשרי. וכן מתניתין

תסבדאין מלבנין כו'. וההפך מזה מבואר ברז"ה

תסגור"ן, עיין בר"ן פרק אין צדין,

תסדאלא דלא קיימא לן הכי כמ"ש בסי' תק"ט,

תסהעיין מ"ש שם ותבין מ"ש כאן.

תסווגם המגן אברהם עצמו בסי' תק"ט

תסזעל כל איסור הנזכר בשו"ע, כתב בפירוש דאם לא היה אפשר מערב יום טוב שרי,

תסחובסי' תק"ח הסמוך לו

תסטלא כתב כלום. ועל כרחך צריך לומר שדעתו לחלק בין תיקון דברים ישנים לתיקון דבר חדש,

תעדלא משכחת ביה אי אפשר לעשותן בערב יום טוב אלא אם כן היה לו אחר ונאבד, ומשעה

תעאשנאבד לא היה לו פנאי. וגם בזה צריך עיון, כיון שמלאכה זו בעצמה היה אפשר לו

תעבלעשותה קודם יום טוב כשלא היה אנוס עדיין, משא"כ בתיקון דברים ישנים, שקודם

תעגשנצטרך לתיקון זה לא היה עושה מלאכה זו עצמה שעושה ביום טוב, אלא מלאכה אחרת כיוצא

תעדבה. וכן משמע ברמ"א

תעהוטור,

תעושלא התיר לעשות שפוד חדש, אלא לתקן שפוד שנשבר.

תעזואף

תעחאם תרצה לדחות כל זה,

תעטהרי לפניך תוס' ור"ן המחמירים בשל תורה,

תפואין להקל כנגדם בדבר שלא נמצא היתר מפורש בדברי האחרונים ז"ל.

תפאובפרט בתיקון כלי, שהט"ז בסי' תק"ז ותק"ט נראה כמסכים לדעת

תפברז"ה ור"ן

תפגדרבי יהודה מודה בזה לרבנן. אף דלא קיימא לן הכי

תפדמפני שהרא"ש

תפהוטור ורמ"א

תפוומג"א סי' תק"ט

תפזחולקין על זה והתירו לתקן שפוד שנשבר. מכל מקום לעשות שפוד חדש שלא נזכר בדבריהם,

תפחפשיטא דאין להקל כנגד התוס' ור"ן ורז"ה:

תפט(ו) חולב כל צאנו כו'.

תצהנה

תצאהרמב"ן בספר המלחמות פרק כ"ב דשבת

תצבכתב בשם הרי"ף בתשובה, דלא אסרו החליבה ביום טוב לתוך הקערה משום סרך מלאכה,

תצגאלא משום שאסור לאכול ביום טוב את החלב שהוא נולד, עיין שם.

תצדוזהו דעת הגהות אשר"י ריש פרק קמא דביצה

תצהשיתבאר בסימן תק"ה,

תצושבהמה העומדת לאכילה שחלבה לתוך הקערה, יש על החלב תורת נולד.

תצזאבל לפי מה שכתב הרשב"א

תצחבבית יוסף שם

תצטשאין על החלב שנחלב מעצמו, או על ידי נכרי, תורת נולד, אם הבהמה עומדת לאכילה,

500והביאוהו רמ"א ומג"א

501שם. אם כן על כרחך צריך לומר, הא דאסור לישראל לחלוב בעצמו את הבהמה העומדת לאכילה

502היינו מטעם שכתבתי בפנים:

503(ז) אבל במוקצה כו'.

504כן

505כתב הים של שלמה. אלא שבמוקצה מחמת איסור אף שלא נדחה בידי אדם, דעתו לאסור.

506ולשיטתיה אזיל, דסבירא ליה

507מתניתין שמחתכין את הנבלה הוה מוקצה, ולא נולד, ואם כן משכחת לה מוקצה מחמת איסור

508בלא נולד, כגון בהמה טמאה שמתה. אבל לפי מה שיתבאר בסי' תצ"ז

509דמתניתין דמחתכין הוה נולד, תו לא משכחת מוקצה מחמת איסור בלא נולד (דטבל מוכן

510הוא, כדאיתא בדף ל"ד, דו"ק ותשכח).

511(ח) הוציא בשפתיו כו'.

512כן

513הוא ברמב"ם סוף פרק א'

514גבי שור העומד לחרישה (ומה שכתב שם יוני שובך הוא שלא בדקדוק, כי סמך על מה שכתב

515בפרק ב'

516דצריך לומר אלו ואלו כו'. אי נמי מיירי

517כשאין שם רק ב' יונים דליכא למימר מטלטל ושביק).

518וכן

519הוא בשבת דף נ',

520עיין במ"א סי' ש"ח סק"[מ]

521שכתב כן בהדיא בשם המגיד משנה.

522וכן משמע שם בהדיא בתוס'

523ורא"ש,

524דאי סלקא דעתך דצריך להוציא בשפתיו לא קשיא מידי.

525וכן משמע בגמרא,

526וטור ושו"ע סי' ש"ח סעיף כ"ו,

527וסעיף כ"ה בהג"ה,

528וסי' שי"א סעיף ח' בהג"ה,

529ובמג"א סי' ש"ח ס"ק י"ח בשם הרשב"[ש].

530ואף דלא קיימא לן הכי

531לפי דעת השו"ע סעיף כ"א.

532היינו משום דבלא מחשבתו של אדם הן מוקצה, שהרי השעוה והאבנים אינם ראויים לכלום

533בשבת,

534וכיון שהן מוקצים מאליהן, אין מחשבתו של אדם מוציאתן מידי מוקצה אלא על ידי מעשה

535לדעת השו"ע. אבל לדעת הרמ"א שם סעיף כ"א בהג"ה,

536כיון שלא נדחו בידי אדם, מועלת להן מחשבה להוציאן מידי מוקצה. וכמ"ש בפנים:

537(ט) פירות שהעלן כו'.

538הנה

539במגן אברהם

540משמע דאף אוצר נקרא אקצייה בידים. והפך מזה מבואר בגמ' דשבת דף מ"ה סוף

541ע"א,

542עיין שם ברש"י

543ותוס',

544ועיין במ"ש בסי' תקי"ח.

545ואין לחלק בין אקצייה בידים לדחייה

546בידים,

547דהרי שם מיירי בשאר פירות הראויין לאכילה.

548דאם אינן ראויין לאכילה גם רבי שמעון מודה בהו, עיין שם גבי גרוגרות וצמוקין.

549ולפי זה יש לומר דגם רמ"א

550סבירא ליה כשיטת התוס' דביצה,

551וכפסק הרמב"ם,

552דאינהו לא מיירי רק במוקצה, דהיינו פירות שהעלן ליבשן, כמו שפירש רש"י.

553ועיין בלחם משנה

554ודו"ק:

555(י) שישער בדעתו כו'.

556עיין

557בשיטה מקובצת

558שמגיה בירושלמי שצריך לגרוס לית לן חומר בדבר שיש בו רוח חיים.

559וכן היא גירסת התוס',

560ורוצה לומר דאקצייה בידים חמיר טפי. וכן פסק הרמב"ם

561וים של שלמה

562ומג"א.

563אבל הפרי חדש

564מקיים נוסחא הישנה דהתם חמיר טפי,

565דצריך לומר זה וזה אני נוטל, ואם הזמין יותר ממה שצריך לו ביום טוב הרי זה לא יטול

566כלום, אבל הכא אין צריך לדקדק בזה,

567אלא מותר להזמין יותר ממה שיצטרך לו ביום טוב. והנה לפי דבריו אין הרשימה מעכבת

568כלל, אלא האמירה מכאן כו' (אלא אם כן הוא גרוגרות וצמוקין עיי"ש),

569שהרי ביוני שובך דחמירי, לפי שיטתו ואעפ"כ אינו צריך לרשום.

570אבל לפי שיטת התוס' וסיעתם דאקצייה

571בידים חמיר מבעלי חיים, ובבעלי חיים אם זימן יותר ממה שצריך לו לא הועיל כלום כמו

572שיתבאר בסי' תצ"ז,

573כל שכן במוקצה דאקצייה בידים.

574אף שיש לדחות, דהתם

575אין הזמנתו מועלת להיְתֵירים שאין צריך לו ביום טוב, ואם כן יש לחוש דילמא מטלטל

576ושביק, לכך אין הזמנתו מועלת כלל, אבל הכא

577נהי דאין הזמנתו מועלת להיְתֵירים, מכל מקום למה שצריך לו אפשר דמועלת.

578מכל מקום מלשון התוס' משמע דאקצייה בידים חמיר לגמרי מבעלי חיים. וכן משמע בהדיא

579בשיטה מקובצת שכתב למה ירשום, במכאן ועד כאן סגי

580וכו', וכיון שאינו רושם, בודאי הא דלא סגי במכאן אני נוטל לחוד,

581היינו משום דאין הזמנתו מועלת כלל אם זימן יותר ממה שצריך לו (ואפשר דאף בתוס' צריך

582לומר מכאן ועד כאן,

583כמו שהגירסה היא בשיטה מקובצת).

584וכן

585משמע בהדיא במג"א,

586דאקצייה בידים הזמנתו צריכה להיות דומה בשוה להזמנה דאחזי ולא אחזי, דאיכא למיחש

587דלמא מטלטל ושביק, דהתם צריך שלא יזמין רק מה שצריך לו כמ"ש בסי' תצ"ז,

588דאם אין הזמנתם דומה בשוה, לא שייך לומר לשון לכולי עלמא צריך כו', שכתב

589המג"א,

590כיון דאין הכל שוין בדין הזמנה זו, כמו שפירש רש"י בפרק קמא דביצה דף

591י"ד

592ד"ה לכל דבר. ועדיין צ"ע:

593(יא) כדי לאכול מהם כו'.

594הנה

595היתר הכנה ביום טוב הוא פשוט, בגמרא פרק ב' דביצה

596אמרינן שמותר לערב עירובי חצרות ועירובי תחומין. ולא אסרו עירובי תחומין אלא מפני

597שקונה שביתה, דהיינו קניית רשות,

598אבל בלאו הכי מותר ממה נפשך, אם היום חול אין איסור, ואם היום קדש אינו עושה כלום,

599כמו שכתבו הכל בו

600ועולת שבת

601ופרי חדש,

602וכן משמעות הגמרא והפוסקים,

603וזה הטעם שייך בכל הכנה שאין בה קניית רשות.

604ומה שכתב הט"ז

605בכל מוקצה שאינו בבעלי חיים, כוונתו דבמוקצה דבעלי חיים צריך לברור מערב יום טוב

606מה שיצטרך למחר, וזה אסור ביום טוב, שהרי הן עדיין מוקצה. ותדע,

607שהרי בכל בו לא נשאלה השאלה לענין היתר הכנה ביום טוב

608אלא לענין אם מועלת להתיר, ועל זה השיב דמועלת בכל מוקצה, לבד בעלי חיים דלמא

609מטלטל ושביק, עיין שם היטב ותמצא כדברי, שהרי הביא ראיה מיוני שובך,

610ושם לא נזכר כלל מהיתר הכנה,

611אלא דאין מועיל הכנה.

612ועיין ט"ז סוף סי' תקט"ו

613שסותר לזה,

614ודבריו שבכאן עיקר, שכן פסקו רמ"א

615ומג"א

616ופרי חדש ועולת שבת ושאר אחרונים, וכן משמע ברמב"ם פרק ב':

617[1] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

618(א)

619עשה ולא תעשה במלאכת יום טוב (ס"א).

620(ב)

621מלאכת אוכל נפש (ס"ב).

622(ג)

623מתוך שהותרה לצורך כו' (ס"ג).

624(ד)

625מכשירי אוכל נפש (ס"ד).

626(ה)

627אפשר לעשותן מערב יום טוב (ס"ה-ח).

628(ו)

629מלאכות שאסרו חכמים (ס"ט-יב).

630(ז)

631מוקצה ונולד ביום טוב (סי"ג-טו).

632[2]

633רמב"ם הל' יום טוב פ"א ה"א (ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן ראשון ושביעי

634של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי, הן

635הנקראין ימים טובים).

636[3]

637אמור כג, ז-ח (ראשון ושביעי של פסח). כג, כא (שבועות). כג, כה (ראש השנה). כג, לה-ו

638(ראשון ושמיני של סוכות). פנחס כח, יח. כח, כה-ו. כט, א. כט, יב. כט, לה. רמב"ם

639שם ה"ב

640(ועבר על לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו).

641[4] רמב"ם שם (כל השובת

642ממלאכת עבודה באחד מהן, הרי קיים מצות עשה).

643[5]

644אמור כג, כד (ראש השנה). כג, לט (ראשון ושמיני של סוכות).

645[6] רב אשי שבת כד, סוע"ב (שבתון, עשה). רש"י שם

646כה, רע"א (דמשמע שבוֹת בו). רמב"ם שם (שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבוֹת).

647וכן

648הוא לקמן סי' תצח סל"ד (שהרי נאמר בה שבתון, כלומר שבוֹת ממלאכה, וזוהי מצות

649עשה).

650*

651ואף

652שרק בראש השנה וסוכות נאמר "שבתון" (כדלעיל הערה הקודמת).

653מכל

654מקום יש לימוד נוסף לחובת השביתה ביום טוב, כדלעיל סי' רמב ס"א (ויש אומרים

655שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה). ובקונטרס אחרון שם ס"ק

656א (שהרי במנין המצות מנה

657שש מצות לשבות ממלאכה בששת ימים טובים, מדכתיב מקרא קודש בכל חד וחד עיי"ש,

658וזהו כמ"ש הב"י סי' תפ"ז).

659והוא

660כמבואר בספר

661המצות להרמב"ם מ"ע קנט-קסז (שצונו לשבות ממלאכה ... והוא אמרו ית' ... מקרא קדש. ודע זו

662ההקדמה, והיא כל מה שנאמר בו מקרא קודש, בא בפירושו קדשהו. וענין קדשהו שלא תעשה

663בו מלאכה). וכן הוא בספר החינוך מצוה רצז (וכל מה שנאמר בתורה מקרא

664קודש, פירשו ז"ל קדשהו, וענין קדושתו הוא שלא נעשה בו מלאכה). הובא בב"י סי' תפז ד"ה סדר

665היום (דבכלל מקרא קודש הוא, דכיון שהוא קדוש, ממילא משמע שהוא אסור בעשיית מלאכה).

666ואף

667דלא סגי בפסוק "מקרא קודש", שהרי יש בו גם הפירוש הראשון דלעיל סי' רמב

668ס"א (ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה).

669מכל

670מקום ממה שנאמר "שבתון" בראש השנה וסוכות למדנו, שגם מה שנאמר בהם

671(ובשאר הימים טובים) "מקרא קודש", פירושו שלא יעשה מלאכה. וכן נראה

672מדברי ספר המצות להרמב"ם שם, מ"ע קנט (כל מה שנאמר בו מקרא קודש ... שלא

673תעשה בו מלאכה ... כי כל יום שאמר האל בו שבתון כאילו אמר שבוֹת או תשבות).

674וראה

675יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' א.

676*

677והנפקא

678מינה למעשה ממה שיש בהם גם עשה (ולא רק לא תעשה), נתבאר לקמן סי' תצח סל"ד (שאין

679מצות עשה של כיסוי הדם דוחה את לא תעשה של יום טוב, שיש בה עשה ולא תעשה, שהרי

680נאמר בה שבתון, כלומר שבוֹת ממלאכה, וזוהי מצות עשה), ושם נסמן (הערה 162).

681[7] רמב"ן אמור כג, ז (פירוש

682"מלאכת עבודה", כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש ... ומלאכה שהיא באוכל

683נפש היא מלאכת הנאה, לא מלאכת עבודה). ונתבאר בלקוטי שיחות חי"א ע' 34 ואילך.

684וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' א-ב.

685[8] אבל אם יש בה צורך אכילה ושתיה,

686ואינה נעשית באוכל או משקה, נקראת מכשירי אוכל נפש, ויתבארו דיניו לקמן ס"ד (אף

687על פי שעושה אותן לצורך אכילת יום טוב, מכל מקום כיון שאין המלאכה נעשית בגוף

688האוכל נפש, אלא בדבר המכשירו לאכילה, הרי הן נקראין מכשירי אוכל נפש).

689[9]

690ואם יש צורך אכילה בכביה זו, הרי היא נחשבת מכשירי אוכל נפש, כדלקמן סי' תקז

691סט"ו (שכבייה זו אינה אלא מכשירי אוכל נפש, שהרי אין גופו נהנה מכבייה זו

692עצמה), וסי' תקיד ס"ב (אם יש צורך אכילה בכביה זו ... כיבוי זה הוא כמכשירי

693אוכל נפש).

694[10]

695רמב"ם פ"א ה"ב (כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו), וה"ד (כגון

696כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן).

697ונתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד (הרמב"ם

698כתב דהבונה חייב, ומשמע אפילו לצורך אכילת יום טוב).

699[11]

700משנה מכות כא, ב (וחייב עליו ... החורש ... יום טוב).

701[12]

702שכל אלו מותרים מן התורה ואסורים מדברי סופרים, כדלקמן ס"ט (אסרו חכמים הקצירה והדישה והעימור

703והזרייה).

704[13]

705שכל אלו מותרים אף לכתחלה, כדלקמן ס"ה (מותר ללוש ולאפות ולשחוט ולבשל כדרכו

706בחול).

707[14]

708שגם אלו מותרים מן התורה ואסורים מדברי סופרים, כדלקמן ס"ט (והתלישה מהמחובר שהיא תולדת הקצירה,

709וסחיטת פירות שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו ... וכן אסרו הצידה).

710[15]

711שאם הוא לצורך יום טוב, מותר אף לכתחלה, ואם אין בו צורך יום טוב כלל אסור, כדלקמן

712סי' תקיח ס"א (שאסור להוציא לרשות הרבים או לכרמלית דבר שאין בו צורך יום טוב

713כלל).

714[16]

715משא"כ אם גם כשנהנה מהאוכל ומשקה אינו נהנה מגוף המלאכה עצמה, הרי אלו נקראים

716מכשירים, כדלקמן קונטרס אחרון ס"ק ד (שרש"י ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ומגיד משנה

717מסכימים, דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין).

718[17]

719סעיף ג (ובלבד שיהא בהן קצת

720צורך יום טוב, אף על פי שאינו צורך אכילה, אלא צורך הנאת הגוף).

721[18] כדלקמן סי' תקי קונטרס אחרון סוף סק"ב

722(הותרה לגמרי ביום טוב ... ואין אומרים יום טוב דחויה אצל מלאכת אוכל נפש). וראה לקוטי

723שיחות חי"א ע' 34 ואילך. שלחן המלך ח"ב ע' קסה ואילך.

724[19]

725משא"כ לצורך חול, כדלקמן סי' תקג ס"א (כל מלאכת אוכל נפש לא הותרה ביום

726טוב, אלא אם כן עושה אותה כדי ליהנות בה ביום טוב, אבל אסור לאפות ולשחוט ולבשל

727ביום טוב מה שיאכל בחול, ואם אפה ושחט ובישל או עשה שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב

728לצורך מחר ... הרי זה לוקה מן התורה).

729[20]

730בא יב, טז.

731רמב"ם פ"א ה"א (חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר אך אשר יאכל

732לכל נפש וגו').

733[21]

734כקושיית המ"מ פ"ה ה"ד (והבערה, אע"פ שאינה באוכלין ומשקין), הובא

735במ"א ריש סי' תקיח.

736ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א, דלא

737קיי"ל כתירוצים שכתבו, וצריך לתרץ כמבואר כאן.

738וראה

739אבני נזר או"ח סי' תח ס"ק ד. חקרי הלכות ח"א כז, א. פעמי יעקב מ ע'

740פא.

741[22] ולא משום כליון העצים.

742ההוכחות לזה יתבארו בקונטרס אחרון ס"ק ב.

743[23] אף אם בוער כבר, כדלעיל סי'

744רסד ס"א (שמא יטה הנר כדי שיתקרב מאוד השמן שבתוכו אל הפתילה וידלק יפה,

745ונמצא מבעיר בשבת), וסי' רסה ס"ו (ויתקרב השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר),

746וסי' ערה ס"א (שמא ישכח ויטה הנר לקרב השמן אל הפתילה כדי שתדלוק יותר יפה,

747ויתחייב משום מבעיר).

748ולענין

749יום טוב, יש חילוק בין הוצאת האש, שעכ"פ אסורה מדברי סופרים, כדלקמן סי' תקב

750ס"א (אסור לעשות ביום טוב מפני שהוא מוליד דבר חדש), לבין מרבה האש, שמותר אף

751לכתחלה.

752[24] והיינו שאף שכילוי העצים נעשה

753בעצים (ולא באוכל), מכל מקום בריבוי האש הרי האש נכנס בהאוכל עצמו.

754[25]

755משנה יב, א (בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה

756לרשות הרבים, ובית הלל מתירין). ובגמרא שם (מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא

757לצורך).

758ובדיוקי הלשונות, ראה יסודי השולחן

759וזיקוקי אורותיו סי' ז.

760[26] אף דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי

761שלא לצורך, תניא יז, א (אינו אופה אלא מה שצריך לו). ובפסחים מו, ב (האופה מיום

762טוב לחול (לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא

763שהוא חול, רש"י) רב חסדא אמר לוקה).

764ומתרצים התוס' ביצה יב, א ד"ה

765ה"ג (דוקא בהוצאה שיש בה צורך יום טוב קצת אמרינן מתוך שהותרה לצורך יום טוב,

766דכל אוכל נפש מותר, הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש, הואיל ואיכא צורך מקצת, שיש

767צורך יום טוב, אבל שלא לצורך יום טוב כלל, ודאי דאסור מן התורה, כגון אופה מיום

768טוב לחול, ומוציא אבנים, דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יום טוב, חייב מדאורייתא).

769וכן כתבו בכתובות ז, א ד"ה מתוך (ובלבד שיהא צורך הנאת היום, או צורך קיום

770מצוה ביום טוב). רא"ש פ"א סי' יח (ולא שרי במתוך אלא דבר שהוא קצת לצורך,

771כגון הנך שהן לצורך מצוה). מ"מ פ"א ה"ד (שלא הותרו אלו שלא לצורך

772כלל, אלא אם כן יש בו צורך היום קצת, כקטן ולולב או צורך מצוה, אבל כשאין בו צורך

773מצוה ולא צורך הדיוט ביומו כלל, כהוצאת אבנים, לוקה עליה, ואפילו לבית הלל).

774וכן נפסק בטור כאן (ובלבד שיהא בהן צורך

775קצת), ובטור ושו"ע סי' תקיח ס"א (מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה

776שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים). רמ"א שם (הצריכים לו קצת).

777וכן הוא לעיל סי' תמו ס"ה (כיון

778שמלאכת ההבערה ... הותרה ביום טוב מן התורה לצורך אכילה, הותרה לגמרי אפילו שלא

779לצורך אכילה. ובלבד שיהיה בהן צורך יום טוב, כגון לצורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום,

780כמו שיתבאר בסי' תצ"ה). לקמן סי'

781תקג ס"א (ואם אפה ושחט ובישל או עשה שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב לצורך מחר ...

782הרי זה לוקה מן התורה). סי' תקיא ס"א (כבר נתבאר בסימן

783תצ"ה דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה אפילו שלא לצורך אכילה, ובלבד

784שיהא בה צורך יום טוב). סי' תקיד סי"ג (שלא הותרה הבערה אפילו שלא לצורך אוכל

785נפש, אלא אם כן יש בה צורך היום קצת). סי' תקיח ס"א (כבר ביארנו בסי' תצ"ה, דמתוך שהותרה

786הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהא בה צורך יום טוב

787קצת, אפילו אינה לצורך הנאת הגוף אלא לצורך מצוה, כגון קטן למולו וספר תורה לקרות

788בו). סי'

789תקכו ס"ג (דמתוך שהותרה הבערה והוצאה לצורך אכילה מותר אפילו שלא לצורך אכילה,

790אם יש בהם צורך היום).

791[27]

792משנה כא, ב (בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה, ובית

793הלל מתירין. עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה), לפירוש הרשב"א שם (בית שמאי

794אומרים לא יעשה אדם מדורה להתחמם כנגדה, ובית הלל מתירין. ומהא שמעינן דבית שמאי

795ובית הלל במתוך שהותרה הבערה לצורך פליגי), ור"ן יא, א (ובית הלל מתירין,

796דאית להו מתוך. ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה, דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך).

797מ"א סי' תקיא ס"ק א (לעשות מדורה, דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש,

798הותרה נמי שלא לצורך). ט"ז שם ס"ק א (כתב הר"ן טעמא משום דמתוך

799שהותרה הבערה לצורך כו').

800וכן הוא לקמן שם ס"א (כבר נתבאר

801בסימן תצ"ה דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה אפילו שלא לצורך אכילה,

802ובלבד שיהא בה צורך יום טוב. לפיכך מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ביום טוב, וכן

803מותר להחם מעט מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ביום טוב).

804[28] שאף שמעיקר הדין אין עשה דוחה

805יום טוב, שיש בה עשה ולא תעשה, וכדלקמן סי' תצח סל"ד (שאין מצות עשה של כיסוי

806הדם דוחה את לא תעשה של יום טוב, שיש בה עשה ולא תעשה, שהרי נאמר בה שבתון, כלומר

807שבות ממלאכה, וזוהי מצות עשה), ושם נסמן (הערה 162).

808היינו

809דוקא במלאכה שאינה רגילה באוכל נפש, אבל במלאכה הרגילה באוכל נפש, הותרה אף לצורך

810מצוה, כדלקמן סי' תקכו ס"א-ג (מת המוטל לקברו, אם הוא יום טוב ראשון לא יתעסק

811בו ישראל ... במלאכות גמורות האסורות מן התורה, כגון לתקן לו קבר וארון ותכריכין,

812וכן לכסותו בעפר לאחר ששמוהו בתוך הקבר, שהסותם גומא בעפר חייב משום בונה ... אבל

813... מותר להחם לו מים על ידי ישראל כדי לטהרו, וכן מותר להוציאו על ידי ישראל

814אפילו דרך רשות הרבים, דמתוך שהותרה הבערה והוצאה לצורך אכילה, מותר אפילו שלא

815לצורך אכילה, אם יש בהם צורך היום, כגון לצורך קבורת המת שהיא מצוה שזמנה בו ביום).

816[29] שבת כד, ב (שאין שורפין קדשים

817ביום טוב. מנהני מילי ... רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם ... לבדו ולא מילה

818שלא בזמנה), ופרש"י (למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא ... דמצוה שאין זמנה

819קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב. והוא הדין לשריפת קדשים טמאים). הרי

820למדנו מהפסוק "הוא לבדו", שגם במצוה אין אומרים מתוך שהותרה לצורך אוכל

821נפש הותרה נמי לצורך מצוה – אלא במצוה עוברת שזמנה בו ביום. ונתבאר בקונטרס אחרון

822ס"ק ג.

823ויתירה

824מזו אמרינן בפסחים ו, א (המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי), אף שהיא

825מצוה עוברת, כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. והטעם לאיסור זה מחדש ומבאר

826לעיל סי' תמו ס"ה (אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה,

827כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב, דהיינו שישליכנו לנהר או לבית

828הכסא ... וכן יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח ... ולפיכך אסור לשרוף החמץ ביום טוב

829מן התורה).

830ובקונטרס

831אחרון שם ס"ק ג (שריפת קדשים ביום טוב היינו טעמא דלא דחי, משום דאפשר לשורפן

832במוצאי יום טוב, כדפירש"י בשבת דף כ"ד, והוא הדין למילה שלא בזמנה ...

833לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר כדפירש"י שם. ואם כן כל שכן וקל וחומר

834היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא

835דחינן יום טוב).

836*

837ומה

838שהתירו לקמן סי' תקיח ס"א (ובלבד שיהא בה צורך יום טוב קצת, אפילו אינה לצורך

839הנאת הגוף אלא לצורך מצוה, כגון קטן למולו וספר תורה לקרות בו ... וכן מותר להוליך

840סידורים ומחזורים לבית הכנסת כשצריך לקרות בהם בו ביום), מיירי במצוה עוברת שזמנה

841בו ביום, שהרי מילה בזמנה וקריאת התורה ותפלה הן מצוות עוברות, שאי אפשר לדחותן

842למחר.

843ויתירה

844מזו התירו לקמן שם (וכשם שמותר להוליכן כך מותר להחזירן לביתו, אף על פי שבחזרה זו

845אין בה צורך יום טוב כלל, שהרי אינו מחזירן אלא כדי שלא יגנבו ויאבדו ואין זה צורך

846היום אלא צורך ממונו. אעפ"כ התירו לו חכמים להחזירן, כדי שלא ימנע מלהוליכם

847מחמת שיתיירא שלא יוכל להחזירן).

848[30] אף שלשאר דברים אמרינן מצות

849לאו ליהנות ניתנו, כדלעיל סי' תמה ס"ח (מותר לכסות דם חיה ועוף באפר שריפת

850החמץ, שמצות לאו ליהנות ניתנו), ושם נסמן (הערה עג).

851[31]

852כתובות ז, א (עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש).

853[32] ברייתא כא, ב (לכם ולא לכלבים

854... לכם ולא לעובדי כוכבים).

855[33]

856ס"א (שרחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש, אלא למעונגים ומפונקים בלבד, ולא

857התירה התורה אפילו המלאכה שלצורך אכילה, אלא אם כן יש בה צורך כל נפש, אבל אם אין

858בה צורך אלא למעונגים אסור לעשותה ביום טוב), וס"ה (אסור להבעיר עצים כדי

859לפזר מיני בשמים תחת הפירות על גבי גחלתן, לפי שהנאה זו של טעם הבשמים אינה צריכה

860לכל נפש אלא להמעונגים ומפונקים בלבד, ולא התירה התורה לעשות שום מלאכה ממלאכות

861אוכל נפש אלא לדבר שהוא צריך לכל נפש, שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו').

862וראה לקמן שם (הערה 43).

863[34]

864ס"א (כל מלאכות אוכל נפש לא הותרו אלא לצורך אכילת ישראל, אבל לא לצורך אכילת

865נכרי, ולא לצורך אכילת בהמה, שנאמר הוא לבדו יעשה לכם, לכם ולא לנכרים לכם ולא

866לבהמה ... אסור להוציא מרשות לרשות בשביל נכרי), וס"ז (שיזהר שלא יעשה שום

867מלאכה בשבילה [בשביל הבהמה] אפילו שבות של דבריהם, כגון להוציא מרשות היחיד

868לכרמלית וכיוצא בזה).

869[35] המשך הדברים בסעיף זה:

870מה

871שנתבאר בסעיף הקודם דאמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה אף לצורך הנאת הגוף,

872היינו דוקא כשגופו נהנה מגוף המלאכה, אבל אם גופו נהנה מדבר שנתקן על ידי המלאכה,

873אין אומרים בו מתוך שהותרה לצורך.

874ואפילו

875באוכל נפש ממש, לא התירה תורה מכשירים, כגון שמתקן שפוד לצלות בו וכיו"ב.

876ומכל

877מקום יש הפרש בינם, שהרי התורה התירה מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מערב יום

878טוב. משא"כ מכשירי הנאת הגוף, אסורים בכל אופן, ולא התירו אותם מתוך שהותרה

879לצורך אוכל נפש.

880וכהא דלקמן סי' תקיד ס"ה (אסור לכבות

881את הנר אפילו צריך לכבותו בשביל הנאת הגוף), אף שלא הי' אפשר לכבותו מערב יום טוב.

882ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד (דלא

883אמרינן מתוך, אלא ממלאכת אוכל נפש למלאכת הנאת הגוף ממש, דהיינו שהגוף נהנה

884מהמלאכה עצמה ... אבל לא אמרינן מתוך שהותרה מלאכת אוכל נפש הנעשית בגוף האוכל

885שגופו נהנה מן המלאכה עצמה, הותרה במכשירי הנאת הגוף שאין הגוף נהנה מהמלאכה עצמה

886... דמאוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף לא אמרינן מתוך).

887[36]

888רב יהודה אמר שמואל כח, ב (שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב). לפירוש הר"ן יז,

889ב ד"ה ומקשו (שאין אדם נהנה מן המכשירין עצמן, כסכין ושפוד ותנור, אלא ממה

890שהוכשר על ידיהם). הובא במ"א סי' תקא סוף סק"ג.

891וכן הוא לקמן סי' תקט ס"א (שפוד

892שנעקם ונכפף ... כדין כל מכשירי אוכל נפש). וקונטרס אחרון כאן ס"ק ד (דמכשירין נקרא כל שאין המלאכה נעשה בגוף

893הדבר שנהנה בו, כגון גריפת התנור ותיקון השפוד).

894ובזה אין מתירים אף משום מתוך שהותרה

895לצורך אוכל נפש, כדלקמן סי' תקז סי"ב (ואין אומרים מתוך שהותרה מלאכה זו

896לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, כיון שאין המלאכה נעשית בגוף

897האוכל נפש עצמו כמ"ש בסי' תצ"ה).

898[37]

899ראב"ד פ"ד ה"י (אין מבקעין ... דמכשירין).

900וכן הוא לקמן סי' תקא ס"ב (אסור

901לבקעות ממנה חתיכות קטנות מאד, כדרך שמבקעים עצים דקים מאד כדי להצית בהן האור ...

902לפי שזהו כמכשירין). ונתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק א (והסכמת האחרונים דבבוקע קורה לעצים דקים

903ביום טוב חיובא איכא, ועל כרחך משום דהוי מכשירין).

904[38] ההוכחות לזה נתבארו בקונטרס

905אחרון ס"ק ד.

906דאף שכתב הרא"ש פ"ב סוס"י

907יט (ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה, ואם לא יכבה תתעשן הקדירה, מותר

908לכבות לצורך אוכל נפש, כמו שמותר לבשל ולאפות). ובפ"ד סי' ח (בתנורין שלנו אי

909אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר, ואפילו לרבנן, דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר

910אף לרבנן). והיינו שבמקום שאי אפשר בענין אחר אינם נקראים מכשירין, אלא אוכל נפש.

911וכן נראה לכאורה מפשטות הדברים לקמן סי'

912תקז סי"ב (כיון שאי אפשר לאפות בלא כיבוי, הרי כיבוי זה צורך אוכל נפש, ומותר,

913כמו שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש), וסי' תקיד ס"ד (ואם הוא צריך לבקעת זו

914שמקצתה דולק יפה ומבשל בו קדרתו, ואין לו אש אחרת לבשל בה רק של זו הבקעת, ואי

915אפשר לו להציל הקדרה מעישון רק על ידי שיכבה מקצת הבקעת שהוא מתעשן, מותר לכבות,

916שהרי כיבוי זה לצורך אוכל נפש הוא ממש).

917מכל מקום מביא בקונטרס אחרון דעת החולקים על

918הרא"ש, ומסיק (וכיון שרש"י ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ומגיד

919משנה מסכימים דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואם היה אפשר לעשות

920מערב יום טוב אסור לעשות מן התורה ביום טוב, אע"פ שאי אפשר בענין אחר, הכי

921נקטינן, דלא כרא"ש).

922[39]

923בא יב, טז. גמרא כח, ב (אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשיריו).

924[40] וכן הדין אם הי' אפשר לעשותו ביום טוב

925ראשון אסור לעשותו ביום טוב שני, כדלקמן סי' תקט ס"א-ב (כיון שאנו עושין שני ימים מחמת הספק שמא

926הראשון הוא חול, הרי זה כאילו היה אפשר לעשותו ולתקנו ביום ראשון ... וכן הדין בכל

927מכשירי אוכל נפש, שאם היה אפשר לעשותן ביום טוב ראשון אם היה חול, אסור לעשותן

928ביום טוב שני של גליות).

929וכן

930הדין אם אפשר לו לבשל בלי תיקון זה, כדלקמן סי' תקט ס"א (אפשר למצוא שפוד אחר,

931אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו), ושם נסמן (הערה 4).

932וכן

933הדין אם אפשר לו לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כדלעיל סי' תמו ס"ה

934(אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה, כיון שמן התורה אפשר

935לקיים המצוה בלא חילול יום טוב). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג (היכא דאפשר לקיים

936המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טוב).

937[41] מקור הכרעה זו נתבאר בקונטרס אחרון

938ס"ק ה, ממה שהתיר המ"א "אם נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא

939היה לו שהות לתקנו", דמיירי בשפוד שנשבר. וממה שאסר "אם היה טרוד בערב יום טוב ולא היה יכול

940לעשותו",

941שזה מיירי בשפוד חדש. וכן משמע במשנה ובפוסקים שאסור לתקן כלי חדש בכל אופן.

942וגם בלי הוכחה הנ"ל מהמ"א,

943נראה להחמיר בכלי חדש, ולחוש לדעת התוס' וסיעתו שאסרו בכל אופן כשנשבר קודם יום

944טוב (אף דלא קיי"ל כוותייהו), ולחוש לדעת הרז"ה והר"ן, שאסרו תיקון

945כלי בכל אופן (אף דלא קיי"ל כוותייהו).

946[42] טעם זה נתבאר בקונטרס אחרון

947שם ד"ה ומכל מקום (אבל תיקון דבר חדש אי אפשר למצוא שלא היה אפשר לו לעשותה

948קודם יום טוב. אף על פי שבערב יום טוב ממש אי אפשר לעשותה, מכל מקום בקרא דממעטינן

949מיניה מכשירין לא כתיב ערב יום טוב ממש, ומצינו בסוף פרק ה' דחולין דכל קודם יום

950טוב נקרא ערב יום טוב, עיין שם ברא"ש).

951[43]

952טור ורמ"א סי' תקט ס"א (אם אינו יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו).

953וכן הוא לקמן שם ס"א (לא היה אפשר

954לו לתקנו מערב יום טוב, כגון שנכפף ביום טוב).

955ויתבאר לקמן שם (שהיא הלכה ואין מורין

956כן; ודוקא בשפוד ולא בסכין).

957[44]

958מ"א שם סק"ב (והוא הדין אם נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא היה לו

959שהות לתקנו).

960וכן הוא לקמן סי' תקט ס"א (או

961אפילו נכפף מערב יום טוב ולא ידע ממנו עד שקידש היום, או אפילו ידע ממנו סמוך

962לחשכה ולא היה שהות לתקנו קודם יום טוב, מותר לתקנו ביום טוב).

963אבל אם היה שהות לתקנו ושכח, נתבאר לקמן

964סעיף הבא (אפילו

965שכח ולא עשאה), ושם נסמן (הערה 49).

966[45] אלא ש"אין היתר לעשותם

967אלא בינו לבין עצמו", כדלקמן סי' תקט ס"א-ב (ובלבד שלא יעשה כן בפני אדם

968אחר שאינו יודע היתר זה ... וכן הדין בכל מכשירי אוכל נפש ... אין היתר לעשותם אלא

969בינו לבין עצמו).

970[46]

971בא יב, טז. גמרא

972שם (רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש ... אמר קרא לכם, לכם לכל צרכיכם ... כתיב

973הוא וכתיב לכם, ולא קשיא, כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב כאן במכשירין

974שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב), וקיי"ל כרבי יהודה, כמבואר ברש"י כח, ב

975ד"ה הלכה (כרבי יהודה ... כגון שנתקלקלו ביום טוב ... כדאמרינן לקמן דלא התיר

976רבי יהודה אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב). לג, א ד"ה והלכתא (וכרבי

977יהודה במכשירי אוכל נפש). טור ושו"ע ס"א (וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה

978אפשר לעשותה מאתמול).

979ויש

980עוד לימוד מהכתוב "לכם", כדלקמן סי' תקיב ס"א (לכם ולא ולנכרים,

981לכם ולא לבהמה).

982[47]

983רא"ש פ"ג ס"א (דמפליג רבי יהודה במכשירין בין אפשר לעשותם מאתמול

984ובין אי אפשר לעשותם מאתמול, מכלל דבאוכל נפש לא מפליג, ומדרבי י[הודה] נשמע להו

985לרבנן, דבאוכל נפש לא פליגי). ר"ן יב, ב (מדאורייתא לא מפלגינן באוכל נפש

986עצמו בין אפשר מאתמול ללא אפשר, אלא במכשירין בלחוד, משום דכתיב הוא וכתיב לכם,

987כדלקמן (כח, ב), אבל באוכל נפש עצמו לא).

988[48]

989שבת קלד, א (מהו

990לגבן. אמר ליה אסור. מאי שנא מלישה. אמר ליה התם לא אפשר (דפת חמה מעליא טפי,

991רש"י), הכא אפשר (מאתמול, רש"י)). עוד בברייתא שם (אין

992מסננין את החרדל במסננת שלו), ובתוס' קלז, ב ד"ה תולין (אם היה עושהו מאתמול

993לא היה מתקלקל). שאילתות בשלח שאילתא נ (טחינה והרקדה דאפשר לעשותן מערב יום טוב

994אסור למיעבד ביום טוב, דמעיט רחמנא, הוא לבדו יעשה לכם). בה"ג סי' טז הל' יום

995טוב (ומידי דלצורך אכילה דקאמרינן דשרי למיעבד, הני מילי דברים שאי איפשר לעשותן

996מערב יום טוב, כגון שחיטה ואפייה ובישול, אבל דברים שאיפשר לעשותן מלפני יום טוב,

997כגון טחינה והרקדה, אסורין ביום טוב).

998ואף שלדידן אסורה טחינה והרקדה מטעם

999נוסף, כדלקמן ס"ט (והטחינה

1000של כל מינים הנטחנים ברחיים שדרך לטחון אותם הרבה ביחד, וההרקדה ... אסור גם ביום

1001טוב, אפילו על ידי שינוי). מכל מקום למדנו מכאן האיסור של כל

1002מלאכה שאפשר לעשותה בערב יום טוב – אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול.

1003רמב"ם פ"א ה"ה (כל מלאכה

1004שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים

1005לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה), וה"ח (אבל לשין ואופין

1006ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם). אור זרוע

1007הל' יום טוב סוס"י רמח (שמוכיח כדעת בה"ג ורמב"ם שם). הלכות ומנהגי

1008מהר"ש סי' ל אות ד (וכל דבר שיכול לעשות מערב יום טוב שאינו מפיג טעמו, אסור

1009לעשות ביום טוב, ומדרבנן). מהרי"ל הל' יום טוב ע' קסט (וכל דבר אוכל נפש נמי

1010שאינו מפיג טעמו, אסור לעשות ביום טוב, דאפשר לעשותו מערב יום טוב ... אבל דבר

1011המפיג טעמו, מותר לכתחלה ביום טוב, ושאינו מפיג טעמו, קיימא לן אם לא עשאו בערב

1012יום טוב אסור לעשותו ביום טוב). רמ"א ס"א (ויש מחמירין אפילו באוכל נפש

1013עצמו כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מערב יום טוב).

1014והיינו

1015שאף שבגמרא נאמרה הלכה זו רק לענין כתישת מלח וכרכום ולענין גבינה, ולא לענין שאר

1016המלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב.

1017מכל

1018מקום קיי"ל שכן הוא גם בכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, כולל מלאכת

1019הברירה, כדלקמן סי' תקי בקונטרס אחרון ס"ק ב (שהרי בסי' תצ"ה סתם רמ"א וכתב

1020כלל לכל הלכות יום טוב דיש אומרים שכל מלאכת אוכל נפש שהיה אפשר לעשותה מערב יום

1021טוב אסור לעשותה ביום טוב. ומשום הכי לא הוצרך לחשוב כרוכלא בכל (המקומות) היתר

1022שנזכר בשו"ע דיש אומרים דהיינו כשאי אפשר לעשותה בערב יום טוב).

1023וכן הוא לקמן שם ס"ה (שכל מלאכת אוכל נפש שהיה אפשר לו לעשותה

1024מערב יום טוב ולא יהיה בכך הפסד ולא חסרון טעם, אסור לעשותה ביום טוב, מטעם שנתבאר

1025בסימן תצ"ה).

1026וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

1027כא-ד.

1028[49] מ"א סי' תקט ס"ק ב (אבל אם שכח

1029לתקנו מערב יום טוב אסור), לגבי מכשירים, וכן הוא לענין מלאכת אוכל נפש שהי' אפשר

1030לעשותן מערב יום טוב.

1031[50]

1032מ"א סי' תקי סק"ו (וכתב הב"ח אם היה טרוד בערב יום טוב ולא היה

1033יכול לעשותו, מותר לעשותו ביום טוב. מיהו בסי' תק"ד ס"א משמע דאסור).

1034[51] כמו במכשירין, כמובא בסעיף

1035הקודם (שלא היה אפשר לו לתקנו בו ביום מחמת איזה אונס גדול, מותר לתקנו ביום טוב).

1036[52] מהטעם שיתבאר לקמן ס"ז.

1037[53]

1038סמ"ג ל"ת עה כד, ד (שכל מלאכת אוכל נפש מותרת על ידי שינוי, אפילו בדבר שאינו

1039מפיג טעמו ואיפשר לעשות מערב יום טוב). רמ"א ס"א (מיהו אם לא עשאו מערב

1040יום טוב ויש בו צורך יום טוב, מותר לעשותו על ידי שינוי).

1041וכן הוא לקמן סי' תקא ס"ג (דכיון

1042שהיה אפשר לבקעות מערב יום טוב, הצריכוהו חכמים לשנות). סי' תקד ס"א (אסור

1043לדוך ביום טוב דבר שאינו מפיג טעם אם היה נידוך מערב יום טוב, כגון מלח וכרכום,

1044אלא אם כן הטה המכתשת על צדה בשעת דיכה, או שידוך בקערה, כדי שישנה מדרך הדיכה

1045בחול), וס"ה (ומכל מקום צריך לשנות קצת מדרך החול, כיון שהיה אפשר לגרור אותה

1046מערב יום ולא היה טעמה מפיג). סי' תקו ס"ג (כיון שהיה אפשר לו לטרוח טרחא זו

1047קודם יום טוב ... צריך לשנות קצת), וסי"ד (אסור לעשות שאור לעיסה ביום טוב,

1048אלא על ידי שינוי, מפני שהיה אפשר לעשותו מערב יום טוב).

1049והטעם שמותר בשינוי, יתבאר לקמן סי' תקד

1050ס"א (כדי שישנה מדרך הדיכה בחול ויהיה ניכר שהיום הוא יום טוב, ולא יבאו

1051לזלזל בו בשאר מלאכות).

1052*

1053וכל זה במלאכות המותרות ביום טוב, שלא

1054אסרו אלא משום שהי' אפשר לעשותן מערב יום טוב.

1055אבל המלאכות שאסרו חכמים משום שדרך

1056לעשותם הרבה ביחד, נתבאר לקמן ס"ט (אסור גם ביום טוב, אפילו על ידי שינוי, ואפילו לא היה אפשר

1057לעשותם מערב יום טוב), מטעם שיובא לקמן שם (הערות 62. 74. 77).

1058[54] שבת קלד, א (מאי שנא מבישרא

1059אגומרי, אמר ליה התם לא אפשר (לצלות מאתמול דביומא שביחא טפי, רש"י) הכא אפשר

1060... מאי שנא מלישה, אמר ליה התם לא אפשר (דפת חמה מעליא טפי, רש"י), הכא אפשר).

1061רמב"ם פ"א ה"ח (אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב. שאם עשה

1062אלו מבערב, יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה

1063מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו).

1064[55] כדלעיל ס"ב (וכן ההבערה

1065... גם היא בכלל מלאכת אוכל נפש). והכוונה להבעיר אש מאש אחרת, אבל להוציא אש חדשה

1066מן העצים וכיו"ב – אסור, כדלקמן סי' תקב ס"א (אין מוציאין האש ... ביום

1067טוב, מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה).

1068[56]

1069סעיף א (מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ביום טוב, וכן מותר להחם מעט מים לרחוץ בהם

1070פניו ידיו ורגליו ביום טוב).

1071[57]

1072סי"ד (כל נר של מצוה, כגון נרות של בית הכנסת, אין זה נר של בטלה, ומותר

1073להדליקן אפילו ביום טוב).

1074[58]

1075של"ה מסכת סוכה רמו, א (פירות יבשים אסור לבשל ביום טוב, רק יבשלם מערב יום

1076טוב, מאחר שלא יש בהם שום מפיג טעם, אם כן אפשר מאתמול). מ"א סק"ב

1077(ומהאי טעמא יש לבשל פירות היבשים קודם יום טוב, שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמול

1078(של"ה)).

1079[59]

1080מהרי"ל שם בשם סמ"ק (ואמר מהר"י סג"ל שכן כתוב בספר סמ"ק,

1081שיש ללוש עיסת ורימזילש מערב יום טוב לצורך יום טוב, דאפשר, ואדרבה הישנים טובים

1082יותר מהחדשים). מ"א סק"ג (כתב מהרי"ל ללוש הוורימזיל"ש מערב

1083יום טוב, דהישנים יותר טובים).

1084וכיון שכאן הישנים יותר טובים, אפשר

1085שבזה יש לאסור אף אם רוצה לשנות קצת מדרך החול, כמבואר במחצית השקל ס"ק ב (אולם

1086נסתפקתי בדבר שטוב יותר אם נעשה מערב יום טוב אם מותר ביום טוב על ידי שינוי).

1087ולכן חלקו כאן לשני סעיפים: ס"ה

1088(שאין בהם הפסד אם יעשם מערב יום טוב, ולכן צריך לשנות מעט), וס"ו (שהישנים

1089יותר טובים, ולכן אסור).

1090וכן מובן מהאמור בשבת קלד, א (מהו לגבן. אמר ליה אסור ... אפשר

1091(מאתמול, רש"י)). ונתפרש הטעם לקמן סי' תקי סי"א (לפי שאפשר לעשותה מערב יום טוב, שהגבינה

1092ישנה טובה מהחדשה).

1093וראה מה שדן בזה בקובץ הערות וביאורים

1094תשפד ע' 82.

1095[60]

1096רמב"ם פ"א ה"ה (ולמה אסרו דבר זה, גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר

1097לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, וימנע

1098משמחת יום טוב).

1099וכן הוא לקמן סי' תקי קונטרס אחרון סוף

1100סק"ב (דאם אפשר לעשותה מערב יום טוב, אסור מדברי סופרים, כדי שלא יניח כל

1101המלאכות ליום טוב שהוא יום בטל, ונמצא כל היום עוסק במלאכתו ובטל משמחת יום טוב,

1102וכמו שכתב הרמב"ם בריש פרק קמא).

1103[61]

1104רמב"ם שם ה"ו (ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואע"פ שכל

1105ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה, כדי להרבות בשמחת יום

1106טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות).

1107וכן הוא לקמן סי' תצח ס"ד (ואע"פ שהיה אפשר להוליכו מאתמול,

1108לפי שלא גזרו על ההוצאה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב, מטעם שנתבאר בסי'

1109תצ"ה), וסי' תקד ס"ג (אף על פי שהיה אפשר להוליכם מערב יום טוב, לפי שלא גזרו על

1110הוצאה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב, מטעם שנתבאר בסימן תצ"ה).

1111[62]

1112מ"מ פ"א ה"ה (דעת רבינו שכל מלאכות שהן באוכלין ומשקין מותרות

1113גמורות דבר תורה, כגון הקצירה והטחינה וכיוצא בהן, אלא שחכמים אסרו אותן מפני הטעם

1114שהזכירו, כדי שלא ימנע משמחת יום טוב). טור בשם ר"י (וחשו חכמים שאם היו

1115מתירין ביום טוב היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו, וימנע משמחת יום

1116טוב).

1117ויש בזה חשש נוסף, כדלקמן בסמוך (חשו חכמים, אם מלאכות אלו יהיו מותרין

1118לו, יטרח ביום טוב גם לצורך החול), ולכן החמירו יותר, כדלקמן בסמוך (כל מלאכות אלו ... אסור גם ביום טוב,

1119אפילו על ידי שינוי).

1120ובשיטת

1121הרמב"ם יתבאר לקמן סי' תקו בקונטרס אחרון ס"ק א, שנראה בכמה

1122מקומות שסובר טעם האיסור כיון שדרך לעשותם הרבה ביחד. ואף שכתב פ"א ה"ז

1123(ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב, שכל אלו וכיוצא בהם אפשר

1124לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון), מכל מקום (אפשר דגם הרמב"ם סבירא ליה לאסור

1125דבר שדרך לעשותו לימים הרבה ... אלא דסבירא ליה דיש קצת מלאכות שאין דרך לעשותן

1126לימים הרבה ואעפ"כ אסרוהו חכמים, לפי שעל הרוב אפשר לעשותם מערב יום טוב).

1127ועוד מצרף לזה לקמן שם את שיטת התוס'

1128והר"ן (וכן

1129כתב הר"ן שם בשם הירושלמי, והביאו התוס' מקצת לשונו מלישה ואילך כו' עיי"ש),

1130וכאמור בירושלמי פ"א ה"י (מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין, ר'

1131אחא בשם רשב"ל כל מלאכה לא יעשה בהם, עד ושמרתם את המצות), והוא האמור בפרשת

1132בא יב טז-יז (כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש, ושמרתם את המצות), ופירשו

1133התוס' ג, א סוד"ה גזרה (פירש רבינו נתנאל מקינו"ן דבירושלמי יש אך אשר

1134יאכל לכל נפש, וסמיך ליה ושמרתם את המצות, אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות,

1135דהיינו מלישה ואילך, אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורין). ובר"ן יב, ב

1136ד"ה אין צדין ב (ובירושלמי ... מניין שאין טוחנין ולא מרקדין, רבי יוסי בשם

1137ר"ל אומר, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, מן ושמרתם את המצות, כלומר

1138מלישה ואילך, למעט טחינה והרקדה וכל שכן קצירה ודישה).

1139אלא שלפי דעה זו אסורים מלאכות אלו מן

1140התורה, ואנן קיי"ל שאינם אסורים אלא מדברי סופרים, מהטעמים האמורים לעיל.

1141[63] ומכל מקום נתבאר לקמן סי' תקי

1142ס"א, שהתירו למלול שבלים בידיו כדי שיפול הזרע, כי דישה זו כלאחר יד מותרת

1143מהתורה אף בשבת, וביום טוב התירוה לגמרי. ויש אומרים שאף ביום טוב לא התירו אלא

1144למלול בשינוי בראשי אצבעותיו של ידו אחת. וראה גם לקמן סי' תקד ס"ז (והערה 37).

1145[64] העימור נזכר גם לקמן סי' תקא ס"ז (וכבר

1146נתבאר בסי' תצ"ה שהעימור הוא ממלאכות שלא הותרו לצורך אוכל נפש), ושם נסמן

1147(הערה 38).

1148[65]

1149רא"ש פ"ג ס"א (רבנן הוא דגזור על קצירה ובצירה וטחינה, לפי שאדם

1150רגיל לבצור כרמו כאחד ולקצור שדהו כאחד ולטחון הרבה ביחד ולדרוך ענביו כאחד).

1151ר"ן יב, ב (שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהן).

1152שיטה מקובצת רפ"ג (הרמב"ן פירש, שלא התירה תורה אלא מלאכות שדרכן לעשותן

1153לפי שעה, ולא לזמן מרובה ... וכן הטעם לצידה, וכן ברירת חטים שהן לזמן מרובה אסור).

1154טור בשם ר"י (ופירש ר"י הטעם לפי שאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד

1155ולדרוך כל ענביו ולטחון הרבה ביחד). הובא בט"ז ס"ק ב. מ"א ס"ק

1156ד (מפני שדרך לעשות אותם ביום אחד לימים הרבה).

1157וכן הוא לקמן סי' תקו ס"ד (ומלאכת

1158הברירה היא ממלאכות האסורות ביום טוב אפילו לצורך אכילה כמ"ש בסי' תצ"ה),

1159ושם נסמן (הערה 28).

1160אבל ברירת קטניות מותרת ביום טוב,

1161כדלקמן בסוף הסעיף (אבל

1162התירו ... ברירת מיני קטניות, לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא

1163מה שהוא צריך מהם לבו ביום בלבד).

1164[66] אבל "שחיקת המלח ותבלין" התירו, מהטעם

1165שיתבאר לקמן בסוף הסעיף.

1166[67] רמב"ם פ"א ה"ז (אין קוצרין

1167ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב). טור

1168ושו"ע ס"ב (קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה, אף על פי שהם מלאכת אוכל

1169נפש אסרום חכמים).

1170וכן הוא לקמן סי' תקו ס"ג (ההרקדה

1171היא ממלאכות האסורות ביום טוב), ושם נסמן (הערה 10).

1172ואף שכבר הזכיר קודם שמלאכת הברירה אסרו

1173חכמים ביום טוב, מוסיף כאן שכשם שהברירה (פסולת מתוך אוכל ביד) אסורה ביום טוב, כן

1174גם ההרקדה (אוכל מתוך פסולת על ידי נפה וכברה) אסורה ביום טוב.

1175[68]

1176ביצה ג, רע"א (שמא יעלה ויתלוש).

1177[69]

1178רמב"ם הל' שבת פ"ח ה"ג (ותולש תולדת קוצר הוא).

1179וכן הוא לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

1180סק"א (שהתולש ביד הוא תולדת הקוצר בכלי, כמבואר ברמב"ם).

1181[70] ביצה שם (שמא יסחוט).

1182[71]

1183רש"י שם (וסחיטת פירות תולדה דדש היא, שמפרקן מתוך זג שלהן כמפרק תבואה מקש

1184שלה).

1185וכן הוא לעיל רס"י שכ (הסוחט זתים

1186להוציא מהם שמן או ענבים להוציא מהן יין, חייב, מפני שמפרק המשקה מהפרי, וכבר

1187נתבאר בסי' ש"ה שכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו הרי זה תולדת הדש).

1188[72] אף שלפעמים התירו בזה, כדלקמן

1189סי' תקי ס"א (כיון שאיסור הדישה לצורך אכילה אינו אלא מדברי סופרים, לא גזרו

1190אלא על דישה גמורה שכיוצא בה בשבת חייב חטאת).

1191[73] היינו אף שאין דרך לתלוש ביד הרבה ביחד,

1192וגם אם יעשה אחד מאלו

1193מערב יום טוב יש בכך חסרון טעם, נתבאר במ"מ פ"א ה"ה (לא

1194רצו להתיר התלישה, שהיא תולדת קצירה, לחצאין).

1195הובא לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

1196ס"ק ב ד"ה הא' (לכן

1197אסרו מלאכה זו לגמרי .... וכהאי גוונא כתב המגיד משנה ריש פ"א לשיטת

1198הרמב"ם עיי"ש).

1199[74]

1200עולת שבת סק"ב (אפילו על ידי שינוי אסור). אליה רבה סק"ט (מלאכות אלו

1201דאסור אף על ידי שינוי).

1202ואף שנתבאר לעיל ס"ה (כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום

1203טוב ... אסור לעשותה ביום טוב, אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול).

1204הכא חמור טפי, מטעם האמור לקמן בסמוך (חשו חכמים, אם מלאכות אלו יהיו מותרין

1205לו יטרח ביום טוב גם לצורך החול), וכדלעיל (הערה 62).

1206[75] שאילו היה אפשר לעשותם מערב

1207יום טוב, היה אסור גם בשאר המלאכות, כדלעיל ס"ה-ו.

1208[76]

1209כנסמן לעיל (הערה 65).

1210[77]

1211ירושלמי סוף פ"א (מהו להעמיד חלב ביום טוב. אם אומר את כן, אף הוא חולב

1212ומעמיד מיום טוב לחול).

1213וכן הוא לקמן סי' תקי סי"ב (כיון

1214שדרך להעמיד הרבה חלב בבת אחת, חששו חכמים אם נתיר לו להעמיד ביום טוב שמא יעמיד

1215הרבה לצורך החול).

1216ומטעם זה מלאכות אלו חמורות יותר

1217ממלאכות שאפשר לעשות מערב יום טוב, כדלעיל (הערה 62, והערה 74).

1218[78]

1219כנסמן לעיל (הערה 62).

1220והא דלא סגי בטעם הנ"ל "יטרח

1221ביום טוב גם לצורך החול", ראה חקרי הלכות ח"א כז, ב. רשימות י"ד

1222הערה יח.

1223[79]

1224משנה כג, ב (אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב). טור ושו"ע ס"ב (וצידה,

1225אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש, אסרום חכמים). והיינו הן צידת דגים והן צידת בעלי

1226חיים כגון צביים ואילים וכיוצא בזה.

1227[80]

1228ר"ן יב, ב (ואף צידת דגים נמי אסרו, לפי שאין דרך לצוד אותם יום יום, לפי

1229שאינו סומך על הספק שלא לתקן מאכלו, שהרי אינו יודע אם תעלה מצודתו ריקנית, אלא

1230עיקרה מיום לחבירו הוא, ולפיכך אסרוהו מדבריהם).

1231ואסרו אף צידת דגים שבביברין (כמבואר במשנה שם),

1232ואף אם הכניסם לארגז גדול, כדלקמן סי' תצז ס"א (שהכניסם לארגז מלא מים ...

1233אין זה מוקצה, ומותר לצודן ביום טוב, אם הוא בענין שאינו צריך מצודה אלא יכול

1234לתופסן בידו), הרי שאם צריך מצודה אסור לצודו, אף שיודע שנמצאים שם דגים ומה שתעלה

1235מצודתו. וטעם האיסור נתבאר לקמן שם בתחלת הסעיף במוסגר (שהרי אפשר לצודן מערב יום

1236טוב), ושם נסמן (הערה 3).

1237[81]

1238נתבארו דיניו לקמן רס"י תקה, ושם (כבר נתבאר בסימן תצ"ה, שאסור לחלוב בהמה ביום טוב, אפילו

1239רוצה לאכול החלב בו ביום).

1240[82] נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

1241ו, ומסיים (אם כן על כרחך צריך לומר, הא דאסור לישראל לחלוב בעצמו את הבהמה העומדת

1242לאכילה, היינו מטעם שכתבתי בפנים).

1243[83] משנה יד, א (בית הלל אומרים

1244תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ).

1245וכן

1246הוא לקמן סי' תקד ס"א (דכין את התבלין במכתשת כדרכן ... שום ושחליים ופלפלין).

1247וראה

1248יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' סז.

1249[84] משנה יד, ב (הבורר קטניות

1250ביום טוב ... בית הלל אומרים בורר כדרכו).

1251וכן

1252הוא לקמן סי' תקי ס"ג (הבורר קטניות המעורבים עם עפרורית או אם מוץ שלהם,

1253בורר כדרכו).

1254אבל

1255ברירת זרעונים מהמוץ, לא התירו (לקמן שם ס"ב), אלא בניעור מיד ליד וניפוח, או

1256בקנון (שגם בשבת אינן אסורין אלא מדברי סופרים), ונתבאר שם (הערה 16).

1257[85] שיטה מקובצת רפ"ג, בשם

1258הרמב"ן (וכן ברירת חטים שהן לזמן מרובה אסור, לאפוקי ברירת קטניות).

1259וכן

1260הוא לקמן סי' תקי ס"ג (ולא אמרו דהברירה היא ממלאכות האסורות ביום טוב אף

1261לצורך אכילה, אלא בברירת תבואה שדרך לבור אותה הרבה ביחד, וכמ"ש בסי'

1262תצ"ה, עיין שם הטעם. אבל מיני קטניות שאין דרך לבור אותן אלא מה שצריך לו מהם

1263בו ביום, מותר לברור כדרכו).

1264וכן

1265לענין שחיקת המלח ותבלין, נתבאר בר"ן יב, ב (לפי שאין אותה שחיקה שהיא ליומה

1266נעשית באותה ענין שהיא נעשית לימים הרבה, שזו במדוך וזו ברחים).

1267ומכל

1268מקום נאסרה לעיל תלישת פירות ביד, כיון "שהיא תולדת הקצירה", מטעם

1269המבואר במ"מ פ"א ה"ה (לא רצו להתיר התלישה, שהיא תולדת קצירה,

1270לחצאין).

1271וכן

1272נאסרה לעיל סחיטת הפירות, כיון שדרך "לדרוך ענבים וזיתים הרבה ביחד"; אף

1273שסחיטת הפירות, שאינה בבית הבד וגת, אינו רגיל כל כך לסחוט הרבה ביחד.

1274מכל

1275מקום התירה המשנה שחיקת תבלין וברירת מיני קטניות, אף שנאסרה מלאכת הטחינה והברירה

1276ביום טוב. ומסיק על זה לקמן סי' תקו בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (כיון שדעת

1277הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ומהרי"ל ומג"א לחלק בין ברירת

1278קטניות לשאר ברירות, מאיזה טעם שיהיה, הכי נקטינן).

1279וראה

1280רשימות י"ד הערה יט.

1281[86]

1282ס"א (אסור

1283לדוך ביום טוב דבר שאינו מפיג טעם אם היה נידוך מערב יום טוב, כגון מלח וכרכום,

1284אלא אם כן הטה המכתשת על צדה בשעת דיכה, או שידוך בקערה, כדי שישנה מדרך הדיכה

1285בחול).

1286[87]

1287ס"ה (אם

1288היה אפשר לו לברור מערב יום טוב אסור ... לפי שכל מלאכת אוכל נפש שהיה אפשר לו

1289לעשותה מערב יום טוב ולא יהיה בכך הפסד ולא חסרון טעם, אסור לעשותה ביום טוב, מטעם

1290שנתבאר בסימן תצ"ה).

1291[88]

1292מכילתא בא פ"ט (כל מלאכה לא יֵעָשה בהם (בא יב, טז), לא תעשה אתה, ולא יעשה

1293חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך. אין לי אלא יום טוב שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך,

1294שבת מנין. קל וחומר, ומה אם יום טוב הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת

1295חמורה, דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך). יראים השלם סי' דש. סמ"ג

1296ל"ת עה כד, רע"ד (ותניא במכילתיה, כל מלאכה לא יֵעָשה בהן, לא תעשה אתה

1297ולא יעשה חברך ולא יעשה הגוי מלאכתך, משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות

1298מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת). ב"י בריש הסימן (שמעינן שכל מה שאסור לישראל

1299לעשותו, אסור לומר לגוי לעשותו, כמו בשבת). מ"א בריש הסימן (כל שאסור לעשותו

1300אסור לומר לעכו"ם לעשותו (ב"י)).

1301והלימוד הנ"ל היא אסמכתא, כדלעיל

1302סי' רמג ס"א (ויש רמז לאיסור זה בשבת ויום טוב מן התורה, שנאמר ביום טוב כל

1303מלאכה לא יֵעָשה בהם, משמע אפילו על ידי אחרים שאין מצווים על השביתה ביום טוב,

1304וקל וחומר לשבת. ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמא).

1305וכן הוא לקמן סי' תקי סי"ב (על ידי נכרי אסור לעשות, כדין שאר

1306איסורי יום טוב שאסור אפילו על ידי נכרי).

1307[89]

1308רמב"ם פ"ה סוף ה"ב (על גבי בהמה לא יביא כלל). טור

1309ושו"ע ס"ג (אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב).

1310[90]

1311מ"א סק"ה (אין לפרש משום שביתת בהמתו, שהרי אדם עצמו מותר להוציא ביום

1312טוב).

1313טעם נוסף כתב הט"ז בס"ק ג (אבל

1314לא משום שביתת בהמה, דהא פסק סי' רמ"ו דאין מצות שביתת בהמה ביום טוב). אבל

1315במ"א שם (וע' סימן רמ"ו סוף ס"ג, ומה שכתבתי דיש לאסור שביתת בהמתו

1316ביום טוב, דלא כרמ"א). ולעיל שם סי"ט הובאו ב' הדעות (כשם שאדם מצווה על

1317שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתתה ביום טוב ... ויש אומרים שביום טוב אין

1318אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו ... ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא

1319הראשונה (עיין סי' תצ"ה)).

1320ולכן כתב כאן שמותר מטעם נוסף "שהרי אף האדם בעצמו מותר להוציא ביום

1321טוב מרשות לרשות".

1322וראה יגדיל תורה (נ.י.) א ע' מו.

1323[91]

1324רמב"ם שם (שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול). ט"ז סק"ג (משום עובדין

1325דחול). מ"א שם (כמו שמפרש הרמב"ם שאסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול).

1326ואף שאיסור זלזול יום טוב הוא דוקא

1327כשמוציאה חוץ לחצר (מקום שרבים מצויין שם), כדלקמן סי' תקטז ס"ו (אם רבים

1328מצויין שם אסור משם זלזול יום טוב), וסי' תקכב ס"א (אין יוצאים במקל לא לרשות

1329הרבים ולא לכרמלית, מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב). ונתבארו גדרי הלכה זו

1330לעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ו. וראה רשימות י"ד הערה כ.

1331מכל מקום אסור כאן גם בחצר, מהטעם השני

1332שנתבאר כאן (שאין

1333משתמשין בבעלי חיים כל עיקר).

1334*

1335כל עובדין דחול הוא משום זלזול יום טוב,

1336כדלקמן תצח סט"ו (כדרך

1337שהוא עושה בחול, משום זלזול יום טוב). סי' תקד ס"ד (הרי זה דומה לעובדין

1338דחול, והוא זלזול ליום טוב), וס"ז (שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, משום זלזול יום טוב).

1339סי' תקי ס"ט (שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, משום זלזול יום טוב). סי' תקטז

1340ס"ו (שלא

1341יעשה כדרך שהוא עושה בחול, משום זלזול יום טוב). סי' תקכב ס"א

1342(מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב), וס"ג (מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב).

1343וכן בשבת, כדלעיל סי' שיד סט"ז

1344(משום שהוא מעשה חול וזלזול שבת), ושם נסמן (הערה צז).

1345[92]

1346מגיד משנה שם (ויש מי שכתב שהוא לפי שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר ביום

1347טוב ובשבת. והרשב"א ז"ל כתב שני הטעמים), בשם הרשב"א בעבודת

1348הקדש ש"ג ס"ז (ועל גבי בהמה לא יביא, שאין משתמשין בבעלי חיים ביום טוב

1349כבשבת. ועוד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול). לבוש שם (וכן אין מוציאין משא על גבי

1350בהמה ביום טוב משום עובדא דחול, ועוד שאין משתמשין בבעל חיים כל עיקר).

1351[93]

1352בסעיף הבא.

1353[94]

1354סכ"ג (אין רוכבים על גבי בהמה ולא נתלים עליה ולא נשענים עליה, שאין משתמשין

1355בבעלי חיים כל עיקר).

1356[95]

1357ס"א (אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין בו (ואין נשענים עליו), ואין

1358משתמשין בו שום תשמיש).

1359[96]

1360מ"א סי' רמו סוף סקי"ב (ולהשתמש בבעלי חיים פשיטא דאסור מדרבנן,

1361כמו בשבת). ט"ז סי' תרכח סק"ג (שאסור להשתמש ביום טוב בבעלי חיים

1362ובמחובר).

1363וכדתנן סוכה כב, ב (העושה סוכתו ... על

1364גבי גמל, כשרה, ואין עולין לה ביום טוב).

1365וכן הוא לקמן סי' תרכח ס"ה (העושה

1366סוכתו בראש הגמל או בראש האילן ... כשרה ואין עולין לה בשבת ויום טוב, שאסור

1367להשתמש בבעלי חיים ובמחובר לקרקע בשבת ויום טוב, כמ"ש בסימן של"ו).

1368[97] תוכן האמור בסעיף שלפנינו, בשלושת סוגי המוקצה:

1369(א)

1370מוקצה מחמת חסרון כיס, מחמת איסור שנדחה בידי אדם, או גרוגרת וצמוקים וכיו"ב,

1371אסורים בשבת וביום טוב לכל הדעות.

1372ומכל

1373מקום מותר לטלטלם ביום טוב לצורך אוכל נפש.

1374(ב)

1375מוקצה מחמת מיאוס או מחמת שעומד לסחורה וכיו"ב, מותרים בשבת לכל הדעות, וביום

1376טוב יש מתירים ויש אוסרים.

1377(ג)

1378נולד, יש אוסרים בשבת וביום טוב ויש מתירים בשבת וביום טוב. ויש מתירים בשבת

1379ואוסרים ביום טוב.

1380והמנהג

1381להקל במוקצה ביום טוב כדעת המתירים, ולהקל בנולד בשבת כדעת המתירים, אבל נולד ביום

1382טוב יש להחמיר, כי בזה אוסרים כמה מהדעות הנ"ל. והמחמיר ביום טוב גם במוקצה,

1383תבוא עליו ברכה.

1384[98]

1385ס"ד (וכל הכלים שהם עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש

1386... אסור לטלטלו בשבת ... וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס).

1387[99]

1388כדלעיל סי' שי ס"ד (כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות ... כשדחאו האדם

1389בידים, דהיינו שהאדם גרם לו האיסור בידים, כגון נר שהדליקו מבעוד יום וכבה אחר בין

1390השמשות ונשתייר בו שמן ... אסור להסתפק ממנו אף לאחר שכבה הנר ונסתלק האיסור,

1391שכיון שבבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת היה מוקצה מדעת האדם שהקצה אותו מדעתו

1392כשגרם לו האיסור, הוקצה לכל השבת כולה).

1393[100]

1394כדלעיל סי' שי ס"ב (גרוגרות וצימוקים, שאסור לאכול מהם או לטלטלן משהניחם

1395במוקצה עד לאחר שנתייבשו לגמרי, לפי שהן מסריחות בנתיים ואינן ראוין לאכילה

1396משנשתהו שם מעט עד שיתייבשו לגמרי ... שכיון שדחה אותן בידים אינן עולין מידי

1397דחייתן עד שיהיו ראויין לגמרי).

1398[101]

1399ס"א (כבר נתבאר בסי' ש"ח שמוקצה מחמת מיאוס מותר, לפיכך עץ שתולין בו

1400דגים לייבשם אף על פי שהוא מאוס מותר לטלטלו), וס"ב (כל דבר הראוי לאכילה

1401בשבת אין בו דין מוקצה אפילו אם הוא עומד לסחורה, כגון תמרים ושקדים ושאר פירות

1402העומדים להוליכם לסחורה למקום אחר מותר לאכול מהם בשבת).

1403[102]

1404רא"ש סוף ביצה בשם ר"י ורש"י (רש"י כתב

1405לעיל (לג, א ד"ה והלכתא) אמתניתין דאין סומכין את הקדירה, דקי"ל כרבי

1406שמעון אף ביום טוב. וכן ר"ת ור"י ז"ל). ר"ח מ, ב (קיימא

1407לן הלכתא כרבי שמעון, ואף על פי דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה, הני מילי כגון

1408נולד ומוקצה מחמת איסורו וכיוצא באלו, אבל הני כולו שרי ביום טוב). רמ"א

1409ס"ד (ויש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב. אבל נולד אסור לדבריהם, אפילו בשבת).

1410[103]

1411רמב"ם פ"א הי"ז (וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום

1412טוב, אלא לצורך אכילה). תוס' ח, א ד"ה אמר (ואומר הר"ר יצחק, דמוקצה

1413אינו אסור לטלטל ביום טוב בשביל אוכל נפש ושמחת יום טוב), ודף כח, ב ד"ה

1414גריפת (אומר ריצב"א דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש), ודף לא, ב ד"ה

1415אמר (דהתירו מוקצה משום אוכל נפש, אבל לא בשבת, מכאן יש ראייה לריצב"א שפירש

1416לעיל דטלטול מוקצה התירו ביום טוב משום אוכל נפש). מרדכי עירובין רמז תפט (מוקצה

1417שהוא לצורך אוכל נפש, מותר לטלטלו כדי לקחת האוכל). רמ"א סי' תקט ס"ז (ומותר

1418לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת יום טוב). ופירש מ"א שם ס"ק טו (נראה

1419לי שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש, אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו).

1420[104]

1421סעיף טז (מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות מותר

1422לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות ביום טוב, לא יהא טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה

1423גמורה שהותרה לצורך אכילה. אבל אוכלין המוקצין, אסור לאכלם ביום טוב), ושם נסמן

1424(הערות (78-81).

1425[105]

1426רי"ף כב, א (דקי"ל דבשבת סבירא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה,

1427וביום טוב כרבי יהודה, ממילא שמעינן דהני מילי דאינון עז לחלבה ורחל לגיזתה וכו' דכולהו

1428ביום טוב אסירי). רמב"ם שם (ויש ביום טוב מה שאין בשבת, איסור מוקצה,

1429שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת, מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא

1430לזלזל בו). רמב"ן במלחמות א, ב (נמצינו למדין שכל מוקצה, בין מחמת

1431מיאוס בין מחמת דבר אחר, אף על פי שמותר בשבת אסור ביום טוב), ודף יח, ב (אין לך

1432מכל הסברות והדעות בזה אלא דברי רבינו אלפסי ז"ל, שחדש לסמוך על דברי ר' נחמן

1433במוקצה, יום טוב אסור ובשבת מותר). רשב"א ב, ב ד"ה ונפלגי (מיהו

1434מסתברא כותיה בדינא, דבשבת קי"ל כרבי שמעון וביום טוב כרבי יהודה ... וכן פסק

1435הרי"ף ז"ל), ובעבודת הקדש ש"ב ס"ט (אסור משום מוקצה ויש מוקצה

1436ביום טוב ... אבל בשבת כל שהן ראויין למאכל בהמה מסלקין מעל השולחן וזורקן, לפי

1437שאין מוקצה ונולד בשבת ... שמוקצה מחמת מיאוס הוא ויש מוקצה ביום טוב). וראה הראב"ד

1438על הרמב"ם שם (לא הכל שוין בזה). רז"ה ב, א (ממילא שמעינן דהני

1439מילי דאינון עז לחלבה וכו' דכולהו ביום טוב אסירי, ומאי דחזי מיניהון למיכל מיניה

1440בשבת, כגון תמרי דעיסקא, שרי למיכל מיניה בשבת, אלמא בשבת שרי למיכל תמרי דעיסקא

1441ולא ביום טוב), ודף יח, ב (ומכל זה נראה לנו שהלכה כרב נחמן, דאית ליה מוקצה ביום

1442טוב ולית ליה מוקצה בשבת), אלא שמחלק בזה באיזה פרטים (עכ"פ בדברים שאסורים

1443בשבת מטעם מלאכה). מ"מ שם (כבר הכריע בעל המאור והרמב"ן

1444והרשב"א ז"ל כדברי ההלכות ורבינו, והביאו ראיות לזה ועיקר). ר"ן

1445כב, א (זו היא שיטת הריא"ף ז"ל דסבירא ליה דמוקצה בשבת שרי וביום טוב

1446אסור, ואמרינן טעמא בגמרא, משום דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי ביה אבל יום טוב דקיל

1447אתי לזלזולי ביה ... ולפיכך כל מוקצה אף על פי שהוא מותר בשבת אסור ביום טוב). דעה

1448הא' בטור. שו"ע ס"ד (מוקצה, אעפ"י שמותר בשבת, החמירו בו ביום טוב ואסרוהו).

1449ט"ז ס"ק ד (כיון דביום טוב קיל, חשו רבנן דלא לזלזולי ביה, על כן החמירו

1450בו לפסוק כרבי יהודה דמוקצה אסור, אבל בשבת דחמיר, פסקו כרבי שמעון דמותר).

1451דעה זו מובאת גם לקמן סי"ד-טו. סי'

1452תצז סי"ד. סי' תצח ס"ח. סי' תקיח סי"ב. וראה לקמן סי' תצט קונטרס

1453אחרון סוף ס"ק ג, שלדעה זו גם נולד נאסר ביום טוב ולא בשבת.

1454[106]

1455בזה מודה גם רבינו חננאל, שאף שמוקצה מותר ביום טוב, מכל מקום המוקצה מחמת איסור

1456אסור ביום טוב (כדלעיל הערה 102

1457ולקמן הערה 123).

1458[107]

1459כי נדחה בידי אדם, אסור לדברי הכל גם בשבת (כדלעיל הערה 99).

1460[108]

1461פר"ח ס"ד (ואף מוקצה מחמת מיאוס אסור ביום טוב, וכן מתבאר מדברי

1462הרמב"ן בספר הזכות ומדברי הר"ן בפרק אין צדין, וברור הוא), והוא במלחמות

1463להרמב"ן א, ב (נמצינו למדין שכל מוקצה, בין מחמת מיאוס בין מחמת דבר אחר, אף

1464על פי שמותר בשבת אסור ביום טוב), ובר"ן טו, ב ד"ה ומכאן (הא למדת

1465דמוקצה מחמת מיאוס לרבינא בשבת שרי וביום טוב אסור).

1466[109]

1467רי"ף שם (תמרי דעיסקא).

1468[110] כנסמן לעיל (הערה 101).

1469[111]

1470שמותר בשבת כדלעיל סי' שי ס"ב (ואפילו אם דחה אותם בידים מלאכלו בשבת, כגון

1471חטים שזרען בקרקע, מותר לאכול מהן בשבת אם עדיין לא השרישו. וכן ביצים שנתנן תחת

1472התרנגולת לגדל אפרוחים, מותר לטלטלן. וכן תמרים הנלקטים קודם בישולם וכונסים אותם

1473בסלים והם מתבשלים שם מאליהם, מותר לאכול מהם קודם גמר בישולם. וכן כל מיני פירות

1474שמניחים אותם במוקצה לייבשם, מותר לאכול מהם קודם שיתייבשו). וראה קונטרס אחרון

1475סק"ט.

1476[112]

1477רמב"ם פ"א הי"ז (וכנסמן לעיל הערה 103).

1478[113]

1479ביצה ב, ב (שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כרבי שמעון דמיקל, יום טוב דקיל

1480ואתי לזלזולי ביה סתם לן כרבי יהודה דמחמיר). רמב"ם שם (מפני שיום טוב קל

1481משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל בו). ר"ן כב, א (ואמרינן טעמא בגמרא משום

1482דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי ביה, אבל יום טוב דקיל אתי לזלזולי ביה). לבוש ס"ד

1483(שהואיל ועושין הרבה מלאכות ביום טוב מה שאין עושין בשבת, חשו חז"ל שמא יבא

1484לזלזל ביום טוב, והחמירו בו בהרבה עניינים כדי שלא לזלזל בו).

1485[114]

1486שבת יט, ב (אמר ר' נחמן, עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרידיא ...

1487בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון), ופרש"י (דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה בפרק

1488אחרון, אסור לשוחטן ביום טוב, אלא אם כן הזמינן מבעוד יום, ולרבי שמעון שרו). רי"ף

1489סוף ביצה (ממילא שמעינן דהני מילי דאינון עז לחלבה ורחל לגיזתה וכו' דכולהו ביום

1490טוב אסירי). רמב"ם פ"א הי"ח. וראה גם לקמן סי' תצז סי"ד.

1491[115]

1492רמב"ם פ"א הי"ח (כיצד, תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור

1493העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה, כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן,

1494ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם מבערב, ויחשוב עליהם לאכילה).

1495[116]

1496סעיף הבא (בהמה

1497העומדת לחלבה ... אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אע"פ שלא הוציא בשפתיו,

1498הרי היא מוכנת לאכילה על ידי מחשבה זו).

1499[117]

1500רא"ש שם בשם ר"ת (דקדק ר"ת דנולד אסור). רמ"א ס"ד

1501(אבל נולד אסור לדבריהם).

1502[118]

1503משנה

1504שבת קכד, ב (כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין עמהן, ובלבד שיהו עושין מעין

1505מלאכה (שום מלאכה ואפילו אינה מעין הראשונה, רש"י), שברי עריבה לכסות בהן את

1506פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך. רבי יהודה אומר בלבד שיהו עושין מעין

1507מלאכתן). ובמסקנת הגמרא שם (מחלוקת שנשברו בשבת, דמר סבר מוכן הוא (כיון דראוי

1508לשום מלאכה, רש"י) ומר סבר נולד הוא (דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה) ... הא רבי

1509יהודה (דאית ליה מוקצה ונולד, רש"י) הא רבי שמעון (דלית ליה מוקצה ולית ליה

1510נולד, רש"י)).

1511וכן הוא לקמן סי' תקא סי"א (כבר

1512נתבאר שיש להחמיר בנולד ביום טוב, לפיכך כלים שנשברו ביום טוב ואין עושין מעין

1513מלאכתן הראשונה, כמ"ש בסי' תצ"ה, אין מסיקין בהן מפני שהן נולד ואסורין

1514בטלטול). לעיל סי' שח סכ"ד-ה (כל הכלים המותרים בטלטול שנשברו בשבת, ואין

1515השברים ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה, אלא מעין מלאכה אחרת לגמרי ... הרי

1516זה נולד, שנעשה כלי חדש, ומותר בשבת ולא ביום טוב ... אבל אם השברים ראויים להשתמש

1517בהם מעין מלאכתם הראשונה ... אין זה נולד, ומותר לטלטלם אף אם נשברו ביום טוב).

1518[119] אופנים נוספים בנולד, נתבאר

1519לעיל סי' שח סכ"ג (כגון נכרי שעשה כלי חדש בשבת מעצמו), וסכ"ד (וכן כל

1520הכלים המותרים בטלטול שנשברו בשבת, ואין השברים ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם

1521הראשונה, אלא מעין מלאכה אחרת לגמרי, כגון שברי עריבה לכסות בהם פי חבית, ושברי

1522כלי זכוכית לכסות בהם פי הפך, וכן כל כיוצא בזה, הרי זה נולד שנעשה כלי חדש).

1523[120]

1524מ"א סק"ז (אין לנהוג היתר בנולד, אם כן אין לטלטל עצמות שנתפרקו

1525ביום טוב).

1526[121]

1527תוס' שבת דף כט, א ד"ה אכלן (הגרעינין צריכין לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו

1528עד שיאכל התמרים, לכך חשיב להו נולד). הובא במ"א סי' תצט סק"ט.

1529הוכחות לדברי המ"א, ותשובה למשיג

1530על דברי המ"א, יתבארו לקמן סי' תצט בקונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה הנה

1531מהר"צ. סיכום פרטי הלכה זו – לקמן שם (הערה 110).

1532[122]

1533ראה לקמן סי' תצז קונטרס אחרון סק"ו. סי' תקיח קונטרס אחרון סק"ה.

1534וכל זה הוא בנולד סתם, אבל אם הוא נולד גדול, אסור לכל הדעות

1535אף בשבת, כדלקמן סי' תצח סכ"ד (אפר כירה שהוסק ... ביום טוב, אסור לטלטלו.

1536ואף המתירים בנולד, מודים בנולד גדול כזה, דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו

1537אפר), ושם נסמן.

1538[123]

1539רמ"א ס"ד (ויש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב, אבל נולד אסור

1540לדבריהם, אפילו בשבת), כפירוש המ"א סק"ז (שרמ"א סבירא ליה,

1541שעכ"פ הנוהגין היתר במוקצה אין לנהוג היתר בנולד), ונתבאר לקמן סי' תצט

1542קונטרס אחרון סוף ס"ק ג (ואף רמ"א לא חלק עליו שם אלא במוקצה, אבל בנולד

1543מודה דיש חילוק בין שבת ליום טוב, כמ"ש המג"א שם, עיין שם הטעם. וכן

1544מוכח בהדיא בסי' תצ"ח ס"[ו] ובסי' תק"א ס"א, שהשו"ע פסק

1545להחמיר בנולד ביום טוב ולא חלק עליו רמ"א).

1546רש"ל ביש"ש פ"ה [סי"ט]

1547(כתב הרא"ש ... ור"ח כתב ... ואף על גב דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה,

1548הני מילי כגון נולד ... ולענין פסק הלכה, צ"ע אי סבירא ליה להרא"ש כדברי

1549ר"ח, שהרי הביאו באחרונה, וביום טוב קיימא לן בנולד אסור, כרבי יהודה דאסר ...

1550ואני אומר, דדברי ה"ג וסיעתו, שמחלקין בין נולד למוקצה, הוא עיקר), שפסק כר"ח

1551מ, ב (ואף על פי דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה, הני מילי כגון נולד ומוקצה מחמת

1552איסורו וכיוצא באלו, אבל הני כולו שרי ביום טוב).

1553והיינו שיש שני טעמים למנהגנו להחמיר

1554בנולד ביום טוב:

1555(א) כי יש דעה האוסרת בנולד גם בשבת,

1556ויש דעה האוסרת גם מוקצה ביום טוב.

1557(ב) כי כן פסקו הר"ח ורש"ל.

1558[ואף שהר"ח החמיר ביום טוב גם

1559מוקצה מחמת איסור שלא נדחה בידים, וכך מסיק היש"ש שם (אין [ל]סור גם כן מדברי

1560ר"ח, דמוקצה מחמת איסור אסור ביום טוב אפילו היכא דלא דחיה בידים, כי דברי

1561ר"ח ברוב דברי קבלה הן). מכל מקום לא הזכיר כאן חומרה זו, מהטעם שנתבאר

1562בקונטרס אחרון ס"ק ז].

1563וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ב (שיש

1564להחמיר בנולד ביום טוב, כמו שיתבאר בסי' תצ"ה). סי' שח סכ"ג (הנולד מותר

1565בשבת ... אבל ביום טוב יש להחמיר בנולד, כמו שיתבאר בסי' תצ"ה), וס"ס (שהנולד

1566מותר בשבת, אבל ביום טוב יש להחמיר בנולד). לקמן סי' תצז סכ"ח (וכבר נתבאר

1567בסי' תצ"ה שיש להחמיר ולאסור נולד ביום טוב). סי' תצט ס"ח (וכבר נתבאר

1568בסי' תצ"ה דיש להחמיר בנולד עצמו), וס"י (לדברי האוסרים נולד ביום טוב).

1569סי' תקא ס"א (והרי זה נולד ביום טוב, וכבר נתבאר דיש להחמיר בנולד ביום טוב),

1570וסי"א (כבר נתבאר שיש להחמיר בנולד ביום טוב). סי' תקה ס"ג (אסור לאכלו

1571ביום טוב משום נולד, למנהגינו שאנו מחמירים בנולד ביום טוב). סי' תקפו סכ"ה

1572(זה השופר הוא נולד ביום טוב ואסור הישראל לטלטלו כדי לתקוע בו, שאין דוחין שבות

1573מפני תקיעת שופר. ומכל מקום אם אין שם שופר אחר אלא הוא, מותר לתקוע בו, ויש לסמוך

1574על המתירין נולד ביום טוב, כדי שלא לבטל מצות עשה של תורה).

1575[124]

1576ר"ח מ, ב (דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה, הני מילי כגון נולד). הובא

1577בטור (ר"ח ... נולד פסק כרבי יהודה ביום טוב). רמ"א ס"ד (ויש

1578מתירין מוקצה אפילו ביום טוב, אבל נולד אסור לדבריהם, אפילו בשבת), וכפי שנתפרש

1579לעיל הערה הקודמת. שו"ע סי' שח ס"ו (כל הכלים שנשברו, אפילו

1580בשבת, מותר לטלטל שבריהם, ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה), ומ"א שם סקט"ו

1581(ולמאן דאמר נולד אסור, בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה).

1582וכן הוא לעיל שם סכ"ג (הנולד מותר

1583בשבת), וסכ"ד (וכן כל הכלים המותרים בטלטול שנשברו בשבת, ואין השברים ראויים

1584להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה אלא מעין מלאכה אחרת לגמרי ... הרי זה נולד שנעשה

1585כלי חדש, ומותר בשבת).

1586[125]

1587משנה

1588שבת קכד, ב (כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין עמהן, ובלבד שיהו עושין מעין

1589מלאכה ... רבי יהודה אומר בלבד שיהו עושין מעין מלאכתן).

1590רי"ף שבת מח, ב (הלכתא

1591כסתם). רמב"ם הל' שבת פכ"ה הי"ב (כל הכלים הניטלין בשבת

1592שנשברו, בין קודם השבת בין בשבת, שבריהן נטלין. והוא שיהיו שבריהן עושין מעין

1593מלאכתן כיצד, שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך,

1594וכן כל כיוצא בזה). מ"מ שם (ופסקו בהלכות כתנא קמא, וכן דעת רבינו, וכן עיקר).

1595רא"ש שבת פי"ז ס"ה (והלכתא כרבנן). טור ושו"ע סי'

1596שח ס"ו (כל הכלים שנשברו, אפילו בשבת, מותר לטלטל שבריהם. ובלבד שיהיו ראוים

1597לשום מלאכה).

1598[126]

1599רמ"א ס"ד, על מ"ש בשו"ע שם (מוקצה, אעפ"י שמותר בשבת,

1600החמירו בו ביום טוב ואסרוהו), כתב הרמ"א (ויש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב).

1601מ"א ס"ק ו (וכן פסק ביש"ש פ"ד סי' ג' ופ"ה סי"ז).

1602והוא ביש"ש פ"ד סי' ג (דקי"ל כרבי שמעון במוקצה, אף ביום טוב),

1603ופ"ה סי"ז (דקיימא לן כרבי שמעון במוקצה, בין בשבת בין ביום טוב).

1604וכן הוא לקמן סי' תקיח סט"ו (וכל

1605זה להאוסרין מוקצה ביום טוב, אבל להמתירין מוקצה ביום טוב מותר ... וכבר נתבאר

1606דבמדינות אלו נהגו להקל במוקצה ביום טוב).

1607[127] ולכן לקמן, בהמשך הלכות יום

1608טוב, נתבארה כמה פעמים ההלכה לדעת האוסרים מוקצה ביום טוב.

1609[128] סיכום ההלכה שנתבארה כאן:

1610(א)

1611הקצה בידים, בגרוגרות וצמוקין שהעלה לגג לייבשן, צריך הזמנה במעשה.

1612(ב)

1613כן שאר פירות שהעלה לגג לייבשן, להאוסרים מוקצה ביום טוב, צריך הזמנה במעשה.

1614(ג)

1615כן אבנים שמוקצין מאליהן, צריך הזמנה במעשה (קונטרס אחרון ס"ק ח, וסי' שח

1616סנ"ב-ג).

1617(ד)

1618אבל הקצה במחשבה, בהמה לחלבה, סגי בהזמנה במחשבה.

1619(ה)

1620כן אם הכניסן לאוצר, להאוסרים מוקצה ביום טוב, סגי בהזמנה במחשבה (קונטרס אחרון

1621ס"ק ט).

1622(ו)

1623כן חריות של דקל שקצצם לשריפה, נחשב מוקצה במחשבה, וסגי בהזמנה במחשבה (קונטרס

1624אחרון ס"ק ח, וסי' שח ס"נ).

1625(ז)

1626וכן נסרים של אומן שמקפיד עליהם, נחשב מוקצה במחשבה, וסגי בהזמנה במחשבה (קונטרס

1627אחרון ס"ק ח, וסי' שח סנ"ט, וסי' רנט בקונטרס אחרון ס"ק א).

1628(ח)

1629אבל יוני שובך ועליה, צריך הזמנה בדיבור (קונטרס אחרון ס"ק ח, וסי' תצז

1630סי"ח).

1631וראה

1632יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' כט.

1633[129]

1634סעיף ג (בהמה שהקצוה לחלבה, כיון שאין דעתו לשחטה, אין עליה תורת אוכל כלל, אפילו

1635להמתירין מוקצה ביום טוב ,שהרי אין דעתו לאכלה, ונמצא שהחלב המופרד ממנה יש עליו

1636תורת נולד).

1637[130] רמב"ם פ"א

1638הי"ח (כיצד, תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות

1639העומדין לסחורה, כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין

1640אותם מבערב, ויחשוב עליהם לאכילה).

1641וכן

1642הוא לעיל סעיף הקודם (עד שיכין אותן מערב יום טוב, דהיינו שיחשוב עליהן לאכילה).

1643ונתבאר

1644בקונטרס אחרון ס"ק ח.

1645*

1646וכל

1647זה ב"מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם". אבל ביוני שובך

1648ועליה, יתבאר לקמן סי' תצז סי"ח (וכיצד הוא הזימון, עומד מערב יום טוב ובורר

1649מהן מה שיצטרך לו ביום טוב ... ויאמר אלו אני נוטל למחר), ולא סגי בהזמנה במחשבה.

1650[131] כדלעיל סי' שח ס"נ (הרי

1651מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה, אם נמלך כן קודם השבת). סי' רנט בקונטרס

1652אחרון ס"ק א (ונמצאת קפידתו באה על ידי מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא

1653נפקעת גם כן על ידי מחשבה בעלמא).

1654[132]

1655סעיף ט (גרוגרות וצמוקים שיבשו קצת בענין שהם ראויים ואינן ראויין, שיש אנשים

1656שאוכלין אותן ויש שאינן אוכלין, אם הזמינם לאכילה מבעוד יום מותר לאכול מהן בשבת,

1657שכיון שגילה דעתו שהן ראויין לו, יצאו מתורת מוקצה, ואם לאו, אסור, שכיון שלא גילה

1658דעתו הרי הן עומדין בהקצאתן שהיו מוקצין מתחלה כשלא היו ראויין לשום אדם).

1659[133]

1660שראוין לאכילה ומותרין בשבת, כדלעיל שם ס"ב (כל מיני פירות שמניחים אותם

1661במוקצה לייבשם, מותר לאכול מהם קודם שיתייבשו, חוץ מגרוגרות וצימוקים).

1662[134] ולא סגי במזמין יותר ממה

1663שצריך, כדלקמן סי' תצז סי"ח (אבל אם לא ברר מערב יום טוב, ואמר סתם מכאן אני

1664נוטל למחר, אין הזמנה זו מועלת כלום, ואסור ליטול מהם ביום טוב). ויתבאר בקונטרס

1665אחרון ס"ק י.

1666ומכל

1667מקום מסיים בקונטרס אחרון שם "ועדיין צ"ע". וגם כאן הכניס בין חצאי

1668עיגול תיבות אלו "שישער בדעתו מערב יום טוב כמה יצטרך ליטול מהם ביום טוב",

1669וכהכלל

1670המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד

1671בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

1672[135] ויתבאר לקמן (הערה 141) אי סגי בנגיעה בלבד אף שאינו מזיזם.

1673[136]

1674משנה לד, סע"א (ועוד אמר רבי אליעזר, עומד אדם על המוקצה (הצריך הזמנה והזמנה

1675מועלת לו, רש"י) ... ואומר מכאן אני אוכל למחר. וחכמים אומרים עד שירשום (בסימן,

1676רש"י) ויאמר מכאן ועד כאן).

1677ומיירי שהעלהו לגג לייבשן, כמבואר

1678ברש"י שם (עומד אדם על המוקצה ... כגון אחזי ולא אחזי), ורע"ב (דגרוגרות

1679וצמוקין הן סתם מוקצה), ובזה קיי"ל שצריך לרשום

1680וכן נפסק ברמב"ם פ"ב ה"ט

1681(צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל. ואם לא רשם לא יטול). וביש"ש

1682פ"ד סכ"ג (והכא קאמר חכמים, דהלכה כוותייהו, בעינן שירשום).

1683אבל אם לא העלה אותן לגג לייבשם, רק

1684הכניסם לאוצר, סגי בהזמנה במחשבה, כמבואר ברמ"א ס"ד (וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון אוצר של פירות ועצים, סגי

1685כשיאמר מכאן אני נוטל, ואין צריך שירשום).

1686ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט, וסי'

1687תקיח ס"ק ב, ההוכחות והטעם לכך, שהכנסה בידים לאוצר, לא חשיב כהקצאה במעשה,

1688אלא במחשבה, ולכן אין צריך הזמנה במעשה.

1689[137] תוס' שם ד"ה ואומר (דשאני

1690הכא דאקצייה בידים). הובא ביש"ש שם, ומ"א שם (כמ"ש

1691התוס' כיון דאקציה בידים חמיר טפי ובעי הכנה).

1692[138] תוכן הדברים בסעיף שלפנינו:

1693ייחוד

1694הפירות ביום טוב לאכול מהם למחר ביום טוב שני של גלויות, כדי שלא יהיו מוקצה, אין

1695בו דין הכנה מיום טוב לחול, כי ממה נפשך לא הכין מיום טוב לחול.

1696אמנם

1697במקום שצריכים הכנה גמורה במעשה, אי אפשר לעשותה ביום טוב מטעם איסור טלטול ונגיעה

1698במוקצה.

1699אבל

1700במקום דסגי בהכנה בדיבור, מותר, שהרי אין כאן לא איסור הכנה ולא איסור מוקצה.

1701וראה

1702יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' לא.

1703[139]

1704כדלקמן סי' תר ס"ב (לא היו עושין שני ימים אלא מחמת הספק, שלא היו יודעים יום

1705שהוקבע בו החודש בארץ ישראל, וביצה שנולדה ביום ראשון מותרת ביום שני, שאם היום

1706קודש – למחר הוא חול ואין בו איסור מוקצה ונולד, ואם למחר קדש היום חול וכבר הוכנה

1707הביצה מערב יום טוב).

1708וכן יתבאר לקמן סי' תקיג ס"ח (נולדה ביום טוב ראשון, מותרת בליל יום

1709טוב שני של גליות מיד, שהרי ממה נפשך אחד מהן הוא חול), ושם נסמן (הערה 50).

1710[140] ט"ז ס"ק ה (הכא

1711שאני כיון שאין צריך אלא אמירה לחוד, במידי שאינו בעלי חיים), ונתבאר בקונטרס

1712אחרון ס"ק יא (ומה שכתב הט"ז בכל מוקצה שאינו בבעלי חיים, כוונתו

1713דבמוקצה דבעלי חיים צריך לברור מערב יום טוב מה שיצטרך למחר, וזה אסור ביום טוב

1714שהרי הן עדיין מוקצה).

1715[141] אפילו אם אין צריך לטלטל

1716המוקצה, ומה שאמרו שצריך שירשום, נתבאר בסעיף הקודם (וירשום (פירוש שיעשה סימן)

1717אותו המקום בתחלתו ובסופו ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל ביום טוב).

1718הרי

1719מכל מקום צריך ליגע בהם לעשות הסימן. וגם נגיעה במוקצה לצורך המוקצה אסורה.

1720[142]

1721סי"ד (כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו, ובלבד שלא

1722ינענע אפילו מקצתו), וסי' שי ס"י (שאף שמוקצה מותר בנגיעה בעלמא אפילו בידיו,

1723כל שאינו מנענע, כמו שנתבאר בסי' ש"ח, מכל מקום כאן שהנחת הכלי על המוקצה

1724לצורך המוקצה, אסור אפילו נגיעה על ידי הכלי. ויש חולקין על זה).

1725[143]

1726סעיף ב (כל דבר הראוי לאכילה בשבת, אין בו דין מוקצה אפילו אם הוא עומד לסחורה),

1727ונתבאר לעיל סי"ג (ויש

1728אומרים שבין מוקצה ... מחמת שעומד לסחורה ... אסור לטלטלם ביום טוב). ואם כן צריכים

1729הכנה מקודם יום טוב.

1730מכל מקום אין זקוקים בזה להכנה במעשה,

1731וסגי בהכנה במחשבה, כמבואר בסעיף הקודם (אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אע"פ שלא הוציא בשפתיו,

1732הרי היא מוכנת לאכילה על ידי מחשבה זו), ולכן מותר להכינם ביום טוב ראשון לאכול

1733מהם ביום טוב שני.

1734[144]

1735כל בו סי' נח יט, א (דבמוקצה דאיכא למגזר ביה דלמא מטלטל ושביק, כגון תרנגולת

1736העומדת לגדל ביצים, בהא מחזי ודאי דאסור, כדחזית ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני

1737נוטל למחר עד דאמר זה וזה אני נוטל. אבל במוקצה אחר דליכא למגזר האי גזרה, כגון עצים

1738ופירות של אוצר, ודאי מחזי דמהני בהו הכנה). הובא ב"י סי' תקיח בסופו.

1739רמ"א ס"ד (וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון אוצר של פירות ועצים, סגי

1740כשיאמר מכאן אני נוטל, ואין צריך שירשום, ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני בב' ימים

1741טובים של גליות). הרי שבמוקצה שאין צריך מעשה בהכנתו, מותר להכין מיום טוב ראשון

1742לשני.

1743וכן הדין גם במוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור

1744לדברי הכל גם בשבת, ומועלת בו הכנה במחשבה, כדלעיל סי' שח ס"ד (אם נמלך כן

1745מבעוד יום מותר לטלטלו, שמחשבה מועלת למוקצה ... מחמת חסרון כיס), וסנ"ט (נסרים

1746של ... אומן אסור מפני שהוא מקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום תשמיש שלא יתקלקלו, והרי

1747הם מוקצה מחמת חסרון כיס. ואם חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים בשבת, או

1748שום תשמיש אחר, מותר לטלטלם).

1749[145]

1750סעיף ג (ואפילו דבר שאין בו מלאכה כלל, כגון להדיח כלים וכיוצא בזה, אסור לעשות

1751ולהכין ביום טוב לצורך חול ... וכן לצורך יום טוב שני בגולה ... ולכן יש ליזהר שלא

1752להביא יין ביום טוב ראשון לצורך קידוש של ליל יום טוב שני, וכן לא יחפש בספר תורה

1753ביום טוב ראשון מה שצריך לקרות ביום טוב שני).

1754[146] כלבו שם (ונשאלה שאלה על מוקצה של אוצר

1755וכיוצא בו, אם נמלך עליו ביום טוב ראשון ואמר הריני מכינו למחרת, אי שרינן ליה ממה

1756נפשך, כיון דשתי קדושות הן ... ודאי מחזי דמהני בהו הכנה, דאמרינן מה נפשך). פר"ח

1757סוף הסי' (ומותר להכין כו', בממה נפשך, אי יום ראשון הוי יום טוב, יום שני הוי חול

1758ואין צריך הכנה, ואי יום שני הוי יום טוב, שפיר קמכין מחול ליום טוב).

1759ואף

1760שלענין מוקצה יש דין ודאי ליום טוב שני של גלויות, כדלקמן סי' תקטו ס"ד (כיון

1761שכבר הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם לענין

1762זה, שלא להתיר בו ספק מוקצה).

1763מכל

1764מקום עיקר האיסור כאן אינו משום "ספק מוקצה", אלא משום הכנת המוקצה מיום

1765ראשון לשני, ולענין זה אמרינן שמותר ממה נפשך.

1766[147] ולכן במקום דסגי בהכנה

1767בדיבור, מותר, שהרי אין כאן לא איסור הכנה ולא איסור מוקצה.

1768ואף

1769שנתבאר לעיל רס"י שז (שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר ... ואע"פ שאין

1770דיבור זה שבשבת מועיל לו כלום לעשייה שיעשה למחר ... ודבר דבר), ולכאורה כן הוא גם

1771במוקצה, שאסור לומר ביום טוב "מאכל זה (של מוקצה) אני אוכל למחר".

1772אפשר

1773שאיסור זה (ודבר דבר) הוא רק בדיבור של מלאכה, משא"כ כאן שגם ביום טוב אין זו

1774מלאכה, אלא אכילת מוקצה.

1775משא"כ

1776אם דיבור זה הי' מקרבו להנאת האדם למחר, הי' אסור מטעם הכנה מיום טוב לחול.

1777ואף

1778שנתבאר לעיל סי' שז סט"ו (אומר אדם לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, לך עמי

1779.. אבל לא יאמר בלשון שמשמעו הליכה בקרון), הרי שאין חוששים לאיסור הכנה על ידי

1780דיבור, אלא כשהדיבור הוא בדבר האסור לעשותו בשבת, שאסור משום "ממצוא

1781חפצך".

1782אפשר

1783שגם דיבור זה של אכילת מוקצה בשבת, יש בו משום איסור ממצוא חפצך.

1784[148] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

1785בפנים ס"ב נתבאר הטעם שהבערה נחשבת

1786אוכל נפש (ולא מכשירים), כיון שהאש מתקנת את האוכל.

1787ואף שהמ"א הביא שיטת הר"ן, שגם

1788בקיעת העצים למדורה נקראת אוכל נפש, כיון שנהנה מהעצים עצמם.

1789לא קיי"ל כן, אלא כדעת הפוסקים דהבוקע

1790קורה לעצים דקים ביום טוב חייב, דלא הוי אלא מכשירים.

1791ועל כרחך צריך לומר, שההבערה נקראת אוכל

1792נפש כיון שהאש מתקנת את האוכל.

1793לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות

1794וביאורים ח"ט ע' טו ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

1795הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' ד.

1796[149]

1797בתחילתו (כתב ב"י סי' תצ"ה בשם המ"מ, כיון שההוצאה היא באוכל נפש עצמו,

1798שמוציאין האוכל מרשות לרשות).

1799[150]

1800פ"א ה"ד (ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה, נתבאר בדברי רבינו, שכולל

1801כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתייה).

1802[151]

1803"והבערה, אף על פי שגם היא נעשית במכשירין, שהרי אין הבערה באוכל עצמו אלא

1804בעצים", והיינו כקושיית המ"מ שם (והבערה, אע"פ שאינה באוכלין

1805ומשקין).

1806ומה שתירץ במ"מ שם, הקשה עליו

1807המ"א שם (ראה פעמי יעקב מ ע' פב), ואם כן עדיין קשה מהבערה.

1808ועל כרחך צריך לומר, כמו שנתבאר בפנים,

1809שהבערה נקראת אוכל נפש כיון שהאש מתקנת את האוכל.

1810[152]

1811יז, ב ד"ה ומקשו (ולי נראה כל שהוא נהנה מגופו של דבר, כאוכל נפש עצמו הוא,

1812ולא דמי למכשירין, שאין אדם נהנה מן המכשירין עצמן כסכין ושפוד ותנור אלא ממה

1813שהוכשר על ידיהם, משא"כ בעצים שנהנה מהן בעצמן, שעושה מהן מדורה ומתחמם כנגדה.

1814וכיון שבקען לעשות מדורה שרי אף על גב דאפשר מאתמול, אף לבשל בהן שרי, משום מתוך).

1815והיינו שמלאכת ההבערה היא שריפת וכליון

1816העצים, ולכן העצים הם כמו אוכל, שנהנה גופו משריפת וכליון העצים. ולכן מותר לבקע

1817העצים, כמו שמותר לתקן האוכל עצמו. ומה שהתירו להבעיר עצים כדי לבשל בהם, הוא משום

1818מתוך שהותר לבערם במדורה, הותר לבערם אף כדי לבשל בהם.

1819דברי

1820הר"ן הובאו במ"א שם (ועמ"ש סי' תק"א בשם הר"ן, דמשמע

1821דהבערה הוי כמו אוכל נפש עצמו). והוא מ"ש המ"א בסי' תקא ס"ק ג (והר"ן

1822כתב דהוי כאוכל נפש עצמו, דהא ראוי להתחמם בהם, ומתוך דשרי לבקען לצורך להתחמם בהם

1823שרי נמי לבקען לבשל בהם).

1824ונמצא

1825לשיטת הר"ן, ד' דינים:

1826(א)

1827הבערה לצורך בישול נקרא אוכל נפש ממש (ולא מכשירים), כי שריפת וכליון

1828העצים עושה את השבח בפת, וכדאמרינן בפסחים כו, ב (משום דיש שבח עצים בפת).

1829(ב)

1830גם הבערה לצורך מדורה, "לא דמי למכשירין ... עצים שנהנה מהן

1831בעצמן, שעושה מהן מדורה ומתחמם כנגדה", שהיא הנאת הגוף משריפת וכליון העצים.

1832(ג)

1833ביקוע עצים לצורך מדורה אינו נקרא מכשירין, שהרי זה כביקוע האוכל עצמו.

1834(ד) ביקוע עצים לצורך הבערה לבישול, הוי

1835מכשירין, ומותר מטעם מתוך שהותר ביקוע לצורך מדורה הותר נמי לצורך בישול.

1836[שיטת הר"ן ומ"א, נתבארה

1837בדובר שלום ע' רכא ואילך].

1838אמנם

1839לא קיי"ל כדעת הר"ן בזה, אלא כדעת הפוסקים שהבוקע קורה לעצים דקים חייב,

1840משום דהוי מכשירין.

1841כי

1842מלאכת הבערה היא ריבוי האש, ולא שריפת וכליון העצים (כדלקמן בקונטרס אחרון הבא),

1843והבוקע קורה לעצים דקים נחשב מכשירין.

1844ומה שהבערה לצורך בישול נחשבת אוכל נפש

1845(ולא מכשירים), על כרחך צריך לומר כמו שנתבאר בפנים, כיון שהאש מתקנת את האוכל.

1846[153] "כיון שמדורה מותרת,

1847מותר לבקע עצים למדורה, כיון שנהנה מהעצים עצמן".

1848[154]

1849אף שאיסורו מן התורה, כדאמרינן שבת עד, ב (האי מאן דסלית סילתי (עצים דקים להבעיר

1850אש, רש"י) חייב משום טוחן). מכל מקום מתיר הר"ן שם ביום טוב (בעצים

1851שנהנה מהן בעצמן, שעושה מהן מדורה ומתחמם כנגדה, וכיון שבקען לעשות מדורה, שרי).

1852[155] כדלקמן (הערה 161).

1853[156] "שלא התירו לבקע אלא מן

1854הקורות הגדולות, אבל עצים דקים שנוחין להדליק בלא בקוע, אסור, דמלאכה שאינה צריכה

1855היא".

1856[157]

1857קונטרס אחרון ס"ק א (אסור משום טרחא שאינה צריכה, היינו בבוקע מעצים הראוים

1858להסקה בלא ביקוע).

1859[158]

1860סי' תשעד (וביקוע דאמרי דשרי, הני מילי לחתיכות גסות. ואף על פי שאפשר לעשותן מערב

1861יום טוב, לאו מלאכה היא אלא עובדין דחול, אבל דק דק לא, דאיפשר לבקע מערב יום טוב

1862ואמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דסלית סילתא מחייב משום טוחן).

1863[159]

1864רמז תרצא (שהביא דברי הראבי"ה הנ"ל).

1865[160]

1866פ"ד סי' ד (ואב מלאכה, כדאמר בפ' כלל גדול (עד, ב) האי מאן דסלית סילתא חייב

1867משום טוחן).

1868[161]

1869פ"ד ה"י (אין מבקעין ... קי"ל כרבי יהודה דמכשירין ... אפשר לעשותן

1870מערב יום טוב).

1871[162] במ"א שם (דהוי מכשירין

1872שאפשר לעשותן מערב יום טוב ... דקות אסור, דחייב משום טוחן, כדאמרינן פ"ז

1873דשבת (מרדכי, וכ"מ ברא"ש)).

1874[163]

1875שו"ע שם ס"א (מבקעין ממנה חתיכות גדולות). מ"א שם (אבל דקות אסור,

1876דחייב משום טוחן).

1877[164]

1878כא, ב (ההוכחה מרש"י שם אינה ברורה די הצורך. וראה פעמי יעקב מ ע' פו ואילך,

1879בכמה אופנים. הערות וביאורים שם ע' ע' כא. נימוקי יום טוב ע' ה).

1880[165] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

1881בפנים ס"ב נתבאר שענין הבערה הוא

1882הוצאת אש או ריבוי אש, ולא כליון העצים (ולכן נחשבת אוכל נפש, כיון שהאש מתקנת את

1883האוכל, משא"כ העצים נחשבים מכשירים).

1884וכאן מוכיח שהחיוב הוא משום ריבוי אש, מהא

1885דחייב גם על חימום ברזל באוּר, ומהא דגם המדליק נר ואין צריך לאפרו חשיב צריכה

1886לגופה.

1887לכללות קונטרס אחרון זה ראה אבני נזר

1888או"ח סי' רלח. מאורי אש ע' 200. ברכת שמעון שיעורים למסכת שבת סי' כו. לקוטי

1889שיחות חל"ו ע' 187. שלחן המלך ח"ב ע' קעג. הערות וביאורים ח"ט ע'

1890כב ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. חקרי

1891הלכות ח"א כז, ב. הפוסק סי' תתקמא. קונ' גרם המעלות (סו"ס יבין דעת)

1892סק"כ-קכב. החשמל לאור ההלכה סי' א פ"ד. עלי דשא ע' כח. קובץ יגדיל תורה (נ.

1893י.) כד ע' תשלט. כט ע' ריז. מי טל מבעיר סי' ט. קובץ הערות וביאורים תשג ע' 16.

1894תשצג ע' 52. דובר שלום ע' רכט. ולקמן סי' תקי ס"ח (והערה 46).

1895יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' ה-ו.

1896[166]

1897שבת קו, א (כל המקלקלין פטורין, חוץ מחובל ומבעיר ... מבעיר, בצריך לאפרו).

1898רמב"ם הל' שבת פי"ב ה"א (המבעיר כל שהוא חייב. והוא שיהא צריך לאפר,

1899אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל).

1900[167] ומה שהצריכו שיהא צריך לאפר,

1901הוא כשמבעיר העצים כדי לכלותם, ולא כדי להרבות האש.

1902[168]

1903הלכה א (המחמם את הברזל כדי לצרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר).

1904[169] "כל דבר שהוא עצמו נעשה אוּר ושורף,

1905אין ראוי לומר המבשל, אלא מבעיר".

1906והיינו אף שבהשגות הראב"ד הקשה על

1907הרמב"ם (ולמה לא משום מבשל, כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט), והוא

1908כדאמרינן עד, ב (האי מאן דשדא סיכתא לאתונא (שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה,

1909רש"י), חייב משום מבשל). ועל פי זה פסק הרמב"ם בהלכות שבת פ"ט

1910ה"ו (המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל). וכן הוא לעיל סי'

1911שיח ס"ז (המחמם את המתכת עד שנעשה גחלת ...

1912חייב משום מבשל).

1913מכל מקום היינו דוקא לפני שנעשה הברזל

1914עצמו אש, משא"כ כשנעשה הוא עצמו אש ושורף, חייב משום מבעיר, וכמבואר בלחם

1915משנה הלכות שבת פי"ב ה"א (דבדין הוא לחייבו משום מבעיר לבסוף שנעשה אש,

1916שכל מבשל משום הפועל הראשון דמרפא רפי חייב. ודלא כהראב"ד ז"ל דסבור

1917דלעולם אינו חייב אלא משום מבשל בלבד).

1918*

1919ואף שנתבאר לקמן סי' תקי ס"ח (שאין שייך

1920כיבוי במתכת שאף אם לא יכבנו לא ישרף). וכן הוא לעיל סי' שלד סכ"ט (גחלת של

1921מתכת לא שייך בה כיבוי מן התורה הואיל ואינה בוערת). ומקורו ברמב"ם הלכות שבת

1922פי"ב ה"ב (המכבה גחלת של מתכת פטור).

1923אולי

1924טעם החילוק בין הבערה לבין כיבוי, שהרי למדים שתי המלאכות מעשיית המשכן, כאמור

1925ברש"י שבת עג, א (מכבה ומבעיר, באש שתחת הדוד של סממנים).

1926והרי

1927אנו רואים שטעם הבערת האש תחת הדוד היתה כדי להרבות האש, לבשל בהם הסממנים, ואילו

1928טעם כיבוי האש לאחר סיום הבישול היתה כדי לשמור על העצים שלא ישרפו. ולכן כשמחמם

1929את הברזל עד שנעשה אש, חייב על ריבוי האש, משא"כ כשמכבה את האש שבברזל, אינו

1930חייב, כיון שאינו שומר בזה על הברזל שלא ישרף.

1931[170]

1932כ, א (היו לפניו שתי

1933נרות ... וכיבה והדליק ... חייב).

1934[171] "המדליק את הנר או את

1935העצים בין להתחמם בין להאיר, הרי זה חייב".

1936[172]

1937שבת קו, א (ואם תאמר צריך

1938לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה). אלא ודאי עיקר החיוב משום ריבוי האש.

1939[173] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

1940בפנים ס"ג נתבאר, שמה שאמרו מתוך

1941שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה לצורך מצוה, היינו דוקא במצוה עוברת שזמנה בו ביום.

1942וכאן מוכיח זאת ממה שלא התירו במילה שלא

1943בזמנה, משום שאפשר למולו אחר יום טוב.

1944ומה שהתירו לצורך קבורת המת, היינו כיון

1945דמצוה לקברו קודם שקיעת החמה.

1946לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

1947וביאורים ח"ט ע' ל ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

1948הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' ח.

1949[174]

1950"רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם ... ולא מילה שלא בזמנה".

1951[175]

1952ז, א (רב יהודה שרא למיבעל בתחלה ביום טוב ... מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי

1953שלא לצורך), וביארו התוס' שם ד"ה אמר, בתירוץ הא' (דוקא בבעילה ראשונה דמצוה

1954היא, דהוי צורך מצות היום, אבל שאר בעילות אין כל כך צורך היום).

1955[176]

1956בדברי רבא שם. ובברייתא שם קלב, ב (מילה ... יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד).

1957וברש"י שם ד"ה בין שלא בזמנה (כגון קטן חולה, והמתינו לו עד שיבריא).

1958[177]

1959סוד"ה לבדו (למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויום טוב ... דמצוה שאין

1960זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב. והוא הדין לשריפת קדשים טמאים).

1961וכן

1962הוא לעיל סי' שלא ס"ד (מילה שלא בזמנה, אפילו לא היה אפשר למולו קודם לכן,

1963כגון שהיה חולה, אינה דוחה את השבת, שאפשר למולו אחר השבת ולא יהיה שום חיסור מצוה

1964בזה, שהרי בלא זה אינה בזמנה). סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק ג (שריפת קדשים ביום

1965טוב היינו טעמא דלא דחי, משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב, כדפירש"י בשבת דף

1966כ"ד, והוא הדין למילה שלא בזמנה, דאע"ג דאיכא למימר בה מתוך שהותרה

1967חבורה לצורך אכילה, דהיינו שחיטה, הותרה נמי לצורך מצוה, כדאמרינן בפרק קמא

1968דכתובות גבי בעילת מצוה, אפילו הכי לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר,

1969כדפירש"י שם).

1970אבל לעיל סי' רמח קונטרס אחרון סוף סק"א

1971(ומיהו צריך עיון ממ"ש בסי' רמ"ט ותקס"ח), והוא האמור לעיל סי' רמט

1972ס"ו (וכן המילה, אף אם אינה בשמיני ללידתו אי אפשר לדחותה ליום אחר, שאסור

1973להניחו ערל אפילו יום אחד), ממ"א שם ס"ק ה (ומילה, אף על פי שעבר זמנה,

1974כגון שהיה חולה בשמיני, מקרי זמנה קבוע, דכל שעתא ושעתא זמניה היא, דאסור להניחו

1975ערל), ומ"א סי' תקסח ס"ק י (מילה, אף על פי שעבר זמנה, כל שעתא ושעתה

1976זמנה הוא, דאסור לעמוד ערל).

1977[178]

1978סעיף ג (מותר להחם לו מים על ידי ישראל כדי לטהרו, וכן מותר להוציאו על ידי ישראל

1979אפילו דרך רשות הרבים, דמתוך שהותרה הבערה והוצאה לצורך אכילה, מותר אפילו שלא

1980לצורך אכילה, אם יש בהם צורך היום, כגון לצורך קבורת המת שהיא מצוה שזמנה בו ביום).

1981[179]

1982תצא כא, כג.

1983וכן הוא לעיל סי' עב ס"ב (ואף אם

1984יוכל בלילה לקברו, יעבור על מצות עשה כי קבור תקברנו ביום ההוא, אם לא יקברנו קודם

1985שקיעת החמה).

1986וראה לקוטי שיחות ח"ז ע' 328. אבני

1987נזר או"ח סי' תו ס"ק א.

1988[180]

1989מו, ב (א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא

1990תעשה, תלמוד לומר כי קבר תקברנו, מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה), ופרש"י

1991(מרבויא דריש כל המתים). והיינו שאף שפסוק זה מיירי בחייבי מיתות, מכל מקום ילפינן

1992מכאן לכל המתים.

1993[181]

1994ד"ה משהין אותו (את גמר דינו, ואין תולין אותו שחרית, שמא יתרשלו בקבורתו

1995ויבא לידי שכחה, אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד).

1996[182] שנאמר בתחלת הפסוק לא תלין נבלתו,

1997וברמב"ם הל' סנהדרין פט"ו ה"ז (תולהו סמוך לשקיעת החמה, ומתירין

1998אותו מיד. ואם לן, עוברין עליו בלא תעשה, שנאמר לא תלין נבלתו על העץ). ונתבאר

1999בשו"ת רדב"ז ח"א סי' שיא (דע כי כל לינה האמורה בתורה אינה אלא כל

2000הלילה, דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ... וכתיב נמי ולא ילין חלב חגי עד

2001בקר, משמע דלא הוי לינה עד שיעלה עמוד השחר ... ומכל מקום מצות עשה לקבור כל הרוגי

2002בית דין ביום ההריגה, דכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא).

2003[183] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

2004בפנים ס"ד נתבאר, שמכשירי אוכל נפש

2005שאפשר לעשותם מערב יום טוב, אסור לעשותם ביום טוב אפילו בענין שיפסיד אכילתו

2006לגמרי.

2007ומבאר שזה תלוי במחלוקת הפוסקים מהו גדר

2008מכשירי אוכל נפש:

2009(א) כל שאין המלאכה נעשית בגוף הדבר שנהנה

2010בו, אף אם אי אפשר ליהנות ממנו בענין אחר (בלא המלאכה), נקרא מכשירים. ולכן גם בזה

2011ישנה המחלוקת בין רבי יהודה לרבנן אם מותרים ביום טוב. וגם בזה אסור אם הי' אפשר

2012לעשותן בערב יום טוב.

2013(ב) דוקא כשאפשר לאכול מאכל זה בלא מלאכה

2014זו נקרא מכשירים. משא"כ אם אי אפשר בענין אחר, אינו נקרא מכשירין, אלא צורך

2015אוכל נפש, ומותר אף אם הי' אפשר לעשותו מערב יום טוב, ואף לדעת רבנן.

2016ומבאר שזה תלוי בשני התירוצים שבתוס'

2017ורא"ש, מהו טעם איסור כיבוי הנר כדי לשמש מטתו ביום טוב, ואין מתירים מתוך

2018שהותר כיבוי בגריפת התנור:

2019(א) כיבוי בגריפת התנור נקרא מכשירין,

2020שאסור לרבנן אף שאי אפשר בענין אחר, ואין אומרים בו מתוך.

2021(ב) כיבוי בגריפת התנור (אינו נקרא

2022מכשירין, כיון שאי אפשר בענין אחר, אבל) לא התירו מתוך, אלא בבעילה ראשונה של

2023מצוה.

2024ומסיק שאף שמדברי הרא"ש נראה דסבירא

2025ליה כדעה השנית הנ"ל, מכל מקום נקטינן כדעת רוב הפוסקים הסוברים כדעה הראשונה

2026הנ"ל.

2027ולכן נפסק בפנים, שמכשירי אוכל נפש שאפשר

2028לעשותם מערב יום טוב, אסור לעשותם ביום טוב אפילו בענין שיפסיד אכילתו לגמרי.

2029*

2030בחלקו השני של הקונטרס אחרון מביא ב' דעות

2031אם אומרים מתוך שהותרה המלאכה לצורך אוכל נפש, הותרה אף למכשירים. ונפקא מינה

2032לענין בנין בית לצורך אכילה בו, אם מותר מן התורה, מתוך שהותרה מלאכת בנין בגיבון.

2033וקיי"ל כדעה האוסרת, שאין אומרים בזה

2034מתוך.

2035לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות

2036וביאורים ח"ט ע' לג ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

2037הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' יב-טו.

2038[184] אם הוא כיון שאינו נהנה

2039מהשפוד והסכין והתנור, כי אם מהאוכל שמתוקן על ידם, או כיון שאפשר לאכול בלעדם.

2040[185]

2041דאמרינן התם ז, א (רב יהודה שרא למיבעל בתחלה ביום טוב ... מתוך שהותרה חבורה

2042לצורך הותרה נמי שלא לצורך).. ובתוס' שם ד"ה אמר (וקשה לר"י דאמר בסוף

2043פ"ב דביצה (כב, א) מהו לכבות הנר מפני דבר אחר, ומסיק דאסור, הא הכא שרי ...

2044ויש לומר דהכא דוקא בבעילה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום, אבל שאר בעילות

2045אין כל כך צורך היום. ועוד יש לומר דכיבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין,

2046דאפילו באוכל נפש אסור).

2047[186]

2048סי' יט (אף על פי שהתירו בעילת מצוה על ידי מתוך, והכא נמי יתירו כיבוי לצורך

2049בעילה על ידי מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש, כגון גריפת תנור או שלא תשרף

2050הקדירה. יש לומר בעילת מצוה שאני. אי נמי כיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש).

2051[187]

2052כדאמרינן כב, א (בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר (לשמש

2053מטתו, רש"י) ... אמר ליה אסור).

2054[188]

2055כדתניא לב, ב (ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו מותר). וברא"ש פ"ד סי'

2056ח (בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר).

2057וכן נפסק לקמן סי' תקז סי"ב (תנורים

2058שלנו שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה, מותר לגרפו מהאפר והגחלים, אפילו במכבדת

2059שטיבלה במים, ואף על פי שהוא מכבה, מכל מקום כיון שאי אפשר לאפות בלא כיבוי, הרי

2060כיבוי זה צורך אוכל נפש ומותר).

2061[189] כמבואר ברא"ש פ"ב

2062סי"ט (ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה,

2063מותר לכבות לצורך אוכל נפש).

2064וכן

2065נפסק לקמן סי' תקיד ס"ד (ואם הוא צריך לבקעת זו שמקצתה דולק יפה ומבשל בו

2066קדרתו, ואין לו אש אחרת לבשל בה רק של זו הבקעת, ואי אפשר לו להציל הקדרה מעישון

2067רק על ידי שיכבה מקצת הבקעת שהוא מתעשן, מותר לכבות).

2068[190]

2069כתובות שם, אף לדעת האוסרים בשבת.

2070אבל אנן קיי"ל, מכמה טעמים, שגם

2071בשבת מותר, כדלעיל סי' רפ ס"ג.

2072[191] והיינו שלא התירו מתוך שהותרה

2073לצורך, אלא בצורך מצוה, כמובא בפנים ס"ג (מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך

2074אכילת יום טוב, הותרו לגמרי ...צורך מצוה עוברת).

2075[192]

2076שזאת היא כוונת התוס' שכתבו "דאפילו באוכל נפש אסור", כי גם כיבוי

2077בגריפת התנור ושלא תישרף הקדירה הוי מכשירין, שאסור לרבנן דרבי יהודה, וכדלקמן בסמוך "משום דאף גריפת התנור אסורה

2078לרבנן, משום דהוי מכשירין", ויתבאר שם (הערה 197).

2079[193] כמבואר בתוס' שם (דכיבוי

2080הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין),

2081וברא"ש שם (כיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש). אף שאי אפשר בענין אחר, כנפסק בסי' רמ

2082סי"א (אסור לשמש לאור הנר).

2083[194] כמבואר בתוס' שם (דאפילו

2084באוכל נפש אסור),

2085וכפירוש הרא"ש שם (כיבוי לצורך אוכל נפש, כגון גריפת תנור

2086או שלא תשרף הקדירה),

2087והיינו שגם זה נקרא מכשירי אוכל נפש, שאסור לרבנן דרבי יהודה אף שאי אפשר בענין

2088אחר.

2089[195] כנסמן לעיל (הערה 188).

2090[196]

2091בגמרא כח, ב (אחד

2092סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב, באנו למחלוקת ר'

2093יהודה ורבנן, דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ר' יהודה מתיר אף

2094מכשירי אוכל נפש).

2095דיני תיקון השפוד והסכין יתבארו לקמן

2096סי' תקט ס"א ואילך.

2097[197] שזאת היא כוונת התוס' שכתבו "דאפילו

2098באוכל נפש אסור",

2099כדלעיל בסמוך (כמו מכשירין, דאפילו באוכל נפש אסור לרבנן דרבי יהודה), ולקמן

2100ד"ה אבל בשיטה (ואף באוכל נפש ממש, כגון שלא תתעשן הקדרה אסור לרבנן, ולכך לא

2101אמרינן מתוך גבי כיבוי הנר).

2102והיינו

2103שלענין כיבוי הנר כדי לשמש מטתו (שהוא הנאת הגוף, ולא אוכל נפש) קיי"ל כרבנן

2104שאוסרים מכשירים, כדאמרינן בגמרא כב, ב (לכבות את הנר מפני דבר אחר ... אסור.

2105איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר.

2106אמר ליה, ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן), ופרש"י (ואנא דאסרנא

2107כרבנן), וכמבואר בתירוץ השני שבתוס' שם ד"ה ההיא (ואם תאמר והא אנן פסקינן

2108לקמן הלכה כרבי יהודה ... יש לומר דהא דשרינן מדרשה דלכם, היינו דוקא בדבר שהוא

2109אוכל נפש, אבל בדבר שאינו אלא לתשמיש בעלמא ... אסור). וברא"ש פ"ב

2110סי"ט (פסקינן כרבי יהודה דמכשירין ... במידי דלאו אוכל נפש ממש החמירו טפי).

2111וכן

2112הוא לקמן ד"ה אבל בשיטה (ואף אנן דקיימא לן כרבי יהודה, מחמרינן בהאי כרבנן),

2113וד"ה והנה בתירוץ (במוסגר), שאף ש"אליבא דרבי יהודה אמרינן נמי מתוך

2114ממכשירי אוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף. אבל אנן לא קיימא לן הכי, אלא כמו שכתבו

2115האחרונים בסי' תק"ז דבכיבוי לא אמרינן מתוך".

2116ושוב

2117אין להתיר על ידי מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש הותר נמי הכיבוי כדי לשמש מטתו,

2118שהרי לרבנן דרבי יהודה גם הכיבוי לצורך אוכל נפש אסור, שהן מכשירין.

2119מכל

2120זה למדנו לתירוץ השני שבתוס' וברא"ש, שגם אם אי אפשר בענין אחר נחשב מכשירים.

2121וראה

2122אבני נזר או"ח סי' תט אות ז. שפת אמת מגילה ז, ב ד"ה בתוד"ה

2123ד"ה כאן. קובץ הערות וביאורים שם ע' לד. נימוקי יום טוב.

2124[198]

2125כמבואר ברא"ש פ"ד ס"ח (אבל בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא

2126גריפה).

2127וכן הוא לקמן סי' תקז סי"ב (אבל

2128תנורים שלנו שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה).

2129[199]

2130ואין להקשות לרבנן דרבי יהודה, שאסרו גריפה מטעם מכשירין, האיך התירו האפיה ביום

2131טוב.

2132שכן לפי רבנן לא התירו האפיה ביום טוב

2133אלא בתנורים שבימיהם, שלא היו זקוקים לגריפה.

2134[200]

2135שם (גריפה שלנו שמכבין את הגחלים, אפשר שלא היו מתירין הני אמוראין בשביל פת).

2136[201]

2137ס"ד (ודוקא בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם).

2138וכן הוא לקמן סי' תקז ס"ט (תנורים

2139שבימיהם היו עשוים כקדרה ופיהן למעלה, והיו מדבקין הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו,

2140והעצים והאש על שולי התנור, ולא היו צריכים כלל לגרוף את התנור).

2141[202]

2142ברייתא לד, א (ואופין בפורני), ופרש"י (הן תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם).

2143וכן הוא לקמן שם ס"א (אופין

2144בפורנ"י, דהיינו תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם), הרי שהתירו לאפות אף בתנורים

2145שלנו שאי אפשר לאפות בלא גריפה.

2146[203]

2147על הברייתא הקודמת שם (ואם בשביל לאפות הרי זה מותר), כתב המרדכי רמז תרצד (כתב

2148רבינו אבי העזרי דהך ברייתא [רבי יהודה] היא, דשרי מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשות

2149מערב יום טוב, והכי הלכתא). והוא בראבי"ה סי' תשפו.

2150ומזה מובן שכוונתו לפרש כן גם הברייתא

2151הבאה (ואופין בפורני), דקאי אליבא דרבי יהודה שמתיר מכשירי אוכל נפש שאי אפשר

2152לעשותן מערב יום טוב.

2153[204] דמכשירין נקרא כל שאין המלאכה

2154נעשה בגוף הדבר שנהנה בו.

2155[205] במשנה לב, ב (ואין גורפין תנור וכירים),

2156ופרש"י (אם נפל לתוכו מן הטפל והטיח, אין גורפין אותו, דמתקן מנא הוא, ואתיא

2157כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי). ובברייתא שם (ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו

2158מותר), ופרש"י (כרבי יהודה). הרי שגם אם אי אפשר בלאו הכי, נקראין מכשירין,

2159ותלוי במחלוקת רבי יהודה ורבנן.

2160[206]

2161סק"ה (איסור הגריפה ... משום טלטול שלא לצורך).

2162[207]

2163סק"א (דודאי גבי גריפת התנור מותר לרבי יהודה מדאורייתא בכל גווני, אפילו

2164באפשר לאפות בלא גריפה, אלא משום טלטול הטיט אסרו שם).

2165[208] הט"ז סי' תקז ס"ק ה

2166(משום

2167תיקון מנא דלא שייך בו היתר אוכל נפש). ובסי' תקט סק"ב (ואפילו לרבי יהודה, דכאן

2168עשאה כלי גמור).

2169וכן הוא לקמן סוף ס"ק ה (שהט"ז בסי' תק"ז ותק"ט

2170נראה כמסכים לדעת רז"ה ור"ן), ושם נסמן (הערות 315-316).

2171[209]

2172טו, א (שויי מנא הוא, ואסור אפילו לרבי יהודה).

2173[210]

2174טו, א (הני מילי לתקן, אבל לעשות כלי לא, דמודה רבי יהודה ... כי מחדד לה משוי לה

2175מנא, ואסור). טו, ב (דרבי יהודה מודה בעשיית כלי דאסור).

2176[211] "אם אינו יכול לצלות בו

2177כך ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו".

2178[212]

2179קונטרס אחרון סק"ב (ועל כרחך צריך לומר שדעת רמ"א לפסוק כשיטת רש"י

2180ותוס' ורא"ש וטור, דאינהו בתראי. ולא חשש לסברת הר"ן דבתיקון כלי אף רבי

2181יהודה מודה, שהרי כל הפוסקים חולקים על זה).

2182וכן הוא לקמן ד"ה וזהו דלא (דלא קיימא לן כתירוצו, כמ"ש בסימן

2183תק"ט עיין שם). וס"ק ה ד"ה ואף על פי (דלא קיימא לן הכי, כמ"ש בסי'

2184תק"ט), וד"ה ואף אם (ובפרט בתיקון כלי, שהט"ז בסי'

2185תק"ז ותק"ט נראה כמסכים לדעת רז"ה ור"ן, דרבי יהודה מודה בזה

2186לרבנן, אף דלא קיימא לן הכי).

2187ר"ן זה הובא גם לקמן סי' תקי

2188בקונטרס אחרון ס"ק ד (וגדולה

2189מזו כתב הר"ן גבי השחזת סכין עיי"ש), ושם נסמן (הערה 204).

2190[213]

2191יא, א ד"ה ועוד (שבאותן הדברים שהם עיקר מכשירי גוף האוכל, כגון גריפת התנור,

2192התירו לגמרי במקום דלא אפשר שלא יחרוך ... לדברי רבי יהודה כל שהוא דבר הדוחה יום

2193טוב, אף מכשירין מותרין הן). משמע קצת, שמה שהתיר גריפת התנור במקום דלא אפשר, הוא

2194רק לרבי יהודה המתיר מכשירין.

2195וראה גם חידושיו שבת קכד, ב (בדבר שאינו

2196נהנה בגופה של מלאכה, אלא שהוא נעשה מכשירין לדבר הצריך).

2197[214]

2198פ"ד ה"ד (שהלכה בהן כרבי יהודה ... בשביל שלא תתעשן הקדרה ותבשילו, שהוא

2199מכשיר אוכל נפש ממש, מותר, והוא שאין לו מקום לפנותה. וזהו דעת הרשב"א

2200ז"ל).

2201[215]

2202ד"ה והרב המגיד.

2203[216]

2204פ"ב סוס"י יט (ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה, ואם לא יכבה

2205תתעשן הקדירה, מותר לכבות לצורך אוכל נפש, כמו שמותר לבשל ולאפות). ובפ"ד סי'

2206ח (בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר, ואפילו לרבנן, דכיבוי

2207לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן).

2208ואף שטעם זה הובא גם לקמן סי' תקז

2209סי"ב (כיון שאי אפשר לאפות בלא כיבוי, הרי כיבוי זה צורך אוכל נפש, ומותר, כמו

2210שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש), וסי' תקיד ס"ד (ואם הוא צריך לבקעת זו שמקצתה

2211דולק יפה ומבשל בו קדרתו, ואין לו אש אחרת לבשל בה רק של זו הבקעת, ואי אפשר לו

2212להציל הקדרה מעישון רק על ידי שיכבה מקצת הבקעת שהוא מתעשן, מותר לכבות, שהרי כיבוי

2213זה לצורך אוכל נפש הוא ממש).

2214הנה לפי המסקנא שנתבארה כאן, אין הטעם

2215משום שאז נקראים צורך אוכל נפש, ולא מכשירין. אלא שבזה קיי"ל כרבי יהודה

2216להתיר במכשירין.

2217[217] בקטע שלפנינו מבאר את שיטת הרא"ש, שמסקנתו היא כתירוץ הראשון שבתוס'

2218ורא"ש, והוא:

2219(א)

2220כל מקום שאי אפשר בענין אחר, אינו נקרא מכשירין, ולכן מותר לכבות כדי שלא תתעשן

2221הקדירה ולגרוף התנור גם לרבנן.

2222(ב)

2223"מתוך" אמרינן רק לצורך מצוה, ולא ב"כיבוי הנר מפני דבר אחר,

2224ולכחול העין", שאינם מצוה.

2225(ג)

2226רבי יהודה מתיר "כיבוי הנר מפני דבר אחר, ולכחול העין", מדרשת

2227"לכם, לכל צרכיכם", כי "הן בכלל צרכי האדם", וכמו שמתיר מדרשה

2228זו "מכשירין", שהן בכלל צרכי האדם. ולכן מבארת הגמרא, שדיניהם תלויים זה

2229בזה.

2230[218] כמועתק לעיל (הערה 216).

2231[219]

2232שהרא"ש מסיק שכיבוי כדי שלא תתעשן הקדירה, וגריפת תנור, אינם נקראים מכשירין,

2233אלא לצורך אוכל נפש, שאי אפשר בלאו הכי, ולכן מותר אף לרבנן.

2234ואם כן נשארת קושייתו הראשונה, מדוע לא

2235נאמר מתוך שהותר כיבוי לצורך בישול ואפיה, הותר הכיבוי אף כדי לשמש מטתו.

2236[ואף שמבאר לקמן בחלק השני של הקונטרס

2237אחרון, שאין אומרים מתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר אף לצורך מכשירים.

2238מכל מקום מביא שם דעת התוס' בשבת

2239שאומרים מתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר אף לצורך מכשירים].

2240ולפי זה צריך לומר דמה שלא התירו כיבוי

2241הנר כדי לשמש מטתו, מתוך שהותר כיבוי לצורך בישול ואפיה, הוא משום שהרא"ש

2242סומך בעיקר על תירוצו הראשון ד"בעילת מצוה שאני", וכמבואר בתוס' שם

2243"ויש לומר דהכא דוקא בבעילה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום, אבל שאר

2244בעילות אין כל כך צורך היום", ו"לא אמרינן בה מתוך".

2245[220] שאי אפשר לצלות בלי שפוד, מדוע אמרינן כח, ב (שפוד שנרצם ...באנו

2246למחלוקת רבי יהודה ורבנן ... מכשירי אוכל נפש).

2247[221]

2248מה שנקראים מכשירין, כי מכל מקום אפשר לבשל בקדירה, שאין צריך לזה שפוד.

2249*

2250ואף שלענין גריפת תנור הובא לעיל

2251מהרא"ש פ"ד סי' ח (בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר,

2252ואפילו לרבנן, דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן). ואין אומרים שנחשב מכשירים

2253מטעם ד"אפשר

2254לאפות בתנורים העשויים כקדרה".

2255מכל מקום תיקון השפוד נחשב מכשירין מטעם

2256ד"אפשר לבשל בקדירה".

2257[222]

2258כדאמרינן התם (ורבי יהודה אמר קרא לכם, לכם לכל צרכיכם).

2259[223] גם כיבוי הנר כדי לשמש מטתו מתיר רבי יהודה

2260מטעם זה, כדאמרינן כב, א (מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר ... אמר ליה אסור.

2261איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה

2262מותר. אמר ליה ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן). הרי שלרבי יהודה מותר

2263לכבות הנר כדי לשמש מטתו, כמו שמתיר מכשירין.

2264[224]

2265כדאמרינן התם (מהו לכחול את העין ביום טוב ... אמר ליה אסור. איתיביה אין מכבין את

2266הבקעת, ושני ליה כדשנין), ופרש"י (רבי יהודה היא דאמר לכל צרכיכם).

2267[225] אף ש"כיבוי הנר מפני דבר

2268אחר, ולכחול העין", אינם אוכל נפש אלא הנאת הגוף, ונתבאר בפנים ס"ג שכל

2269הנאת הגוף מתירים מטעם מתוך.

2270הנה

2271הרא"ש סובר, ש"מתוך" מועיל רק לצורך מצוה, ולא כדי לשמש מטתו או

2272לכחול העין. ומה שרבי יהודה מתיר בהם, היינו כיון "שהן בכלל צרכי האדם",

2273ו"דריש לכם לכל צרכיכם", כמו שמתירים מטעם זה "מכשירין".

2274[226] כאן חוזר לתירוץ השני הנ"ל, דמכשירין נקרא כל שאין המלאכה נעשה בגוף

2275הדבר שנהנה בו, ולכן גם כיבוי הנר מפני דבר אחר נקרא מכשירין.

2276אמנם

2277עדיין לא נתפרש מדוע כוחל עיניו נקרא מכשירין.

2278על

2279זה מביא ביאור השיטה מקובצת בשם הרא"ה, שגם הוא סובר כתירוץ השני הנ"ל.

2280[227]

2281ביצה שם (ואם תאמר ומה ענין זה אצל זה, דהתם שאני לפי שאינו נהנה בגופו של כבוי,

2282אבל כאן נהנה גופו בכוחל ועיניו מאירים, והרי זה כרוחץ רגליו בחמין, ודבר השוה הוא

2283לכל נפש. תירץ הרא"ה, דכאן נמי אין ההנאה לו בגופו של כחילה, וגורם הוא להביא

2284לו הנאה, ומסלק ממנו המונע, ודומה לכבוי שמסלק עשן הבית. ותדע שהרי פצוחי עינא כבר

2285נתרפא עיקר החולי, ומה שנשאר מאליו היה מתרפא, אלא שעושה כן להגיה אורו, כדי שיראה

2286ויתאוה לאכול, וכעין הכשר הוא לאוכל נפש).

2287[228]

2288מלחמות יא, א ד"ה ועוד (לכבות את הנר מפני דבר אחר, אף על פי שהתשמיש צורך כל

2289נפש, וראוי להתיר בו מלאכה כדאיתא בכתובות. מכשירין אסורין ... וכן הכוחל את העין

2290מכשירין של הנאת הגוף המותרת ביום טוב ראשון הוא).

2291הרי שהקשה קושיית התוס', למה אין מתירים

2292לכבות את הנר מפני דבר אחר, כמו שהתירו בכתובות ז, א (רב יהודה שרא למיבעל בתחלה

2293ביום טוב ... מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך). ואינו מתרץ כתירוץ

2294הראשון שבתוס' לחלק בין בעילת מצוה לשאר בעילות, אלא כתירוץ השני של התוס',

2295ש"מכשירין אסורין".

2296[229]

2297דמכשירין של אוכל נפש מותרים, כבפנים סוס"ד (לתקן השפוד שנשבר ביום טוב ...

2298מותר לתקנו ביום טוב, שנאמר יעשה לכם ודרשו חכמים לכם, לכל צרכיכם, לרבות מכשירין

2299שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב).

2300[230]

2301כמבואר ברמב"ן שם (ודברים שאינן עיקר אוכל נפש, אלא שהם צריכין, כגון כבוי

2302הבקעת שלא יתעשן הבית במקום שצריך לאכול שם, או כבוי הדליקה משום אבוד כלי תשמישו

2303שאוכל בהם, אסורין לגמרי), ובר"ן יא, ב ד"ה כי (והרמב"ן ... כתב

2304ז"ל דנהי דקי"ל כרבי יהודה במכשירין, היינו לומר שהן מותרין מן התורה

2305ולא דרשינן הוא ולא מכשיריו, ומיהו מדבריהם לא רצו להתירם אלא כפי מה שהן קרובים

2306לאוכל נפש, דגריפת התנור התירו לגמרי, מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש).

2307וראה גם המובא לעיל (הערה 197)

2308מהתוס' והרא"ש, הטעם שלענין זה לא קיי"ל כרבי יהודה.

2309והאריך בזה בהערות וביאורים שם ע'

2310מז-נב.

2311[231] הערה 214.

2312[232] אחרי שסיים לבאר את שתי דעות הפוסקים מהו גדרן של מכשירין, מסיק כאן

2313דקיי"ל כדעת רוב הפוסקים, דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין,

2314אע"פ שאי אפשר בענין אחר. וכן נראית דעת המ"א והרמ"א.

2315וכן

2316נפסק כאן בפנים (כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש, אלא בדבר המכשירו לאכילה,

2317הרי הן נקראין מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה, אפילו אם הוא

2318בענין שאם לא כן יפסיד אכילתו לגמרי ויתענה ביום טוב ... במכשירים שאפשר לעשותן

2319מערב יום טוב).

2320[233]

2321ע"ז ז, א.

2322[234] "כתב ב"י סי' תצ"ה בשם

2323המ"מ, כיון שההוצאה היא באוכל נפש עצמו, שמוציאין האוכל מרשות לרשות".

2324[235]

2325פ"א ה"ד (ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה, נתבאר בדברי רבינו, שכולל

2326כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתייה). הובא לעיל קונטרס אחרון ס"ק א.

2327[236]

2328ד"ה אבל הרמב"ם (דהבונה חייב אפילו לצורך אכילת יום טוב, ומשמע בכל

2329אופן, שאפילו אין לו מקום לאכול, נקרא מכשירין וחייב לרבנן). וראה גם מ"מ

2330פ"א ה"ד (שבהערה הקודמת), שפירש כן בדעת הרמב"ם.

2331[237]

2332ס"א (ויש אומרים דוקא אם אפשר להציל הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל

2333או לבשל הקדירה בענין אחר, רק שיכבה, מותר לכבות, וכן נראה לי עיקר. וכן בבית, אם

2334ישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול שם ויפסיד סעודתו, מותר לכבות).

2335[238] שאף דקיי"ל שגם זה נקרא

2336מכשירין. מכל מקום הרי רבי יהודה מתיר אף במכשירין, אם אי אפשר מערב יום טוב,

2337וקיי"ל בזה כרבי יהודה.

2338[239]

2339סק"א (היש מתירין שמביא רמ"א, דהיינו הרא"ש, שכתב ... ואם אין לו

2340אש וצריך לבשל באש זה, ואם לא יכבה תתעשן הקדרה, מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו

2341שמותר לאפות ולבשל ... מותר לרבי יהודה אפילו באפשר להצילה ... אלא דלרבנן אסור אלא

2342אם כן הוה אי אפשר להצילה).

2343והיינו שמזה שלא התיר הרמ"א אלא

2344"אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בענין אחר", מוכיח הט"ז שדעת

2345הרמ"א כהרא"ש, שדוקא כשאי אפשר בענין אחר מותר, כי אז אינו נקרא

2346מכשירין, אלא אוכל נפש. משא"כ לרבי יהודה שמתיר מכשירין, מותר אפילו באפשר

2347להצילה.

2348אמנם כותב רבינו שנראה לפרש דברי

2349הרמ"א דלא כהרא"ש, ומה שלא התיר אלא כשאי אפשר בענין אחר, היינו כדעת

2350הרמב"ן, במלחמות יא, א (שאע"פ

2351שנפסקה הלכה כרבי יהודה, לא סמכו עליה לגמרי, אלא שבאותן הדברים שהם עיקר מכשירי

2352גוף האוכל, כגון גריפת התנור, התירו לגמרי במקום דלא אפשר שלא יחרוך ... ודברים

2353שאינן עיקר אוכל נפש, אלא שהם צריכין, כגון כבוי הבקעת שלא יתעשן הבית במקום שצריך

2354לאכול שם, או כבוי הדליקה משום אבוד כלי תשמישו שאוכל בהם, אסורין לגמרי).

2355*

2356וכן נפסק לקמן שם ס"ב (אבל אם יש

2357צורך אכילה בכבייה זו, כגון שעדיין לא גמר סעודת יום טוב, ואם ישרף ביתו לא יהיה

2358לו מקום לאכול שם ויפסיד סעודתו, מותר לכבות, שהרי כיבוי זה הוא כמכשירי אוכל נפש

2359שמותר לעשותן ביום טוב ... ואם כשלא יכבה ישרפו כלי אכילה ואין לו כלים אחרים

2360לאכול בהן ביום טוב, וגם אי אפשר לשאול כלים מאחרים לצורך אכילת יום טוב, ונמצא

2361שיפסיד סעודתו אם לא יכבה, מותר לכבות כדי להצילם).

2362ושם ס"ד (וכן אסור לכבות הבקעת

2363בשביל שלא תתעשן הקדרה ויפסד התבשיל, שהרי אפשר להציל הקדרה מעישון בלי כיבוי על

2364ידי שישליך הבקעת לחוץ. ואם ... אי אפשר לו להציל הקדרה מעישון רק על ידי שיכבה

2365מקצת הבקעת שהוא מתעשן, מותר לכבות, שהרי כיבוי זה לצורך אוכל נפש הוא ממש).

2366שגם בזה אין הכוונה כדעת הרא"ש,

2367שאם אי אפשר בענין אחר אינו נקרא מכשירין, ומותר אף לרבנן; אלא כחילוק שהביא לעיל

2368מהרמב"ן במלחמות, ש"דברים שאינן עיקר אוכל נפש, אלא שהם צריכין, כגון

2369כבוי הבקעת שלא יתעשן הבית במקום שצריך לאכול שם, או כבוי הדליקה משום אבוד כלי

2370תשמישו שאוכל בהם, אסורין לגמרי".

2371וראה נימוקי יום טוב הערה ט.

2372[240]

2373בקונטרס אחרון שם סק"ב (ועל כרחך צריך לומר שדעת רמ"א לפסוק ... כרבי

2374יהודה גבי נרצם, עיין שם היטב. אלא שגבי השחזת הסכין ... פירש הרמב"ן בפרק ב'

2375גבי כיבוי (וכן כתב הר"ן שם) שדעת הרי"ף ור"ח לחלק בין המכשירין,

2376בין השחזת סכין דאפשר בשאלה לשאר מכשירין).

2377הרי שגם מדעת רמ"א בסי' תקט, לענין

2378שפוד וסכין, "מוכח

2379בהדיא דסבירא ליה כרמב"ן וסיעתו".

2380[241]

2381סי' תקט ס"א ([שפוד] אם אינו יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו,

2382ואין מורים כן לרבים, שלא יבואו לתקן גם כן בנשבר מערב יום טוב. והוא הדין לכל

2383מכשירין שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב).

2384[242] יא, א (שאע"פ שנפסקה

2385הלכה כרבי יהודה, לא סמכו עליה לגמרי, אלא שבאותן הדברים שהם עיקר מכשירי גוף

2386האוכל, כגון גריפת התנור, התירו לגמרי במקום דלא אפשר שלא יחרוך ... ודברים שהם

2387מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריכין כל כך, כגון סכין שעמדה, שאפשר בשאלה, שהרי

2388מצויין לכל).

2389שמטעם

2390זה התיר הרמ"א שם לתקן שפוד שנשבר ביום טוב, ולא התיר לתקן הסכין. וכן הוא לקמן

2391שם, שהתיר בשפוד (ס"א) ואסר בסכין (ס"ד), מטעם הרמב"ן (שסכין אפשר

2392בשאלה).

2393[243] תוכן חלק השני של הקונטרס אחרון:

2394עד

2395כאן נתבאר הטעם שאין מתירים כיבוי הנר מתוך שהותר כיבוי בגריפת התנור או שלא תשרף הקדירה, כי

2396גם כיבוי בגריפת התנור ושלא תישרף הקדרה הוו מכשירין, האסורין לרבנן דרבי יהודה.

2397ולענין כיבוי הנר קיי"ל כרבנן דרבי יהודה.

2398כאן

2399מוסיף להוכיח מדברי התוס' והרא"ש, שגם אילו הי' כיבוי המותר לצורך אוכל נפש,

2400לא היו אומרים מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש, הותר אף כיבוי הנר במכשירים בהנאת

2401הגוף.

2402דלא

2403כדברי התוס' בשבת, "נפל

2404ביתו ביום טוב ... מתוך שהותר בנין לצורך, דמגבן הוי משום בונה ... הותר נמי שלא

2405לצורך", אף שבנין בית הוי מכשירין בהנאת הגוף.

2406ולפי

2407שיטה זו, מה שלא התירו כיבוי הנר על ידי מתוך, היינו כתירוץ הראשון של תוס'

2408ורא"ש, של התירו מתוך אלא בבעילה ראשונה שהיא מצוה.

2409ומה

2410שאמרו שדין שפוד וסכין וגריפת התנור תלוי במחלוקת דמכשירין, ואין מתירים על ידי

2411מתוך, היינו כי שפוד וסכין ותנור "לעולם אינו נעשית באוכל נפש עצמו".

2412"אבל

2413הרמב"ם כתב דהבונה חייב, ומשמע אפילו לצורך אכילת יום טוב". וכן משמע

2414במ"א.

2415[244] "דכיבוי

2416הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין", ולכן אין מתירים בו מתוך.

2417[245] "כיבוי

2418זה חשיב כמכשירי אוכל נפש", ולכן אין מתירים בו מתוך.

2419[246] כדאמרינן כב, א (מהו לכבות את

2420הנר מפני דבר אחר ... אמר ליה אסור ... מהו לכבות את הדלקה ביום טוב ... אמר ליה

2421אסור. איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או

2422הקדרה מותר. ההיא רבי יהודה היא כי קאמינא אנא לרבנן).

2423הרי

2424שלרבי יהודה אמרינן מתוך מכשירי אוכל נפש (שלא יתעשן הקדרה) למכשירי הנאת הגוף

2425(מפני דבר אחר).

2426וכן

2427הוא לקמן ד"ה הבא (ואף לרבי יהודה לא אמרינן מתוך אלא ממכשירין למכשירין, אבל

2428לא מאוכל נפש למכשירין), ושם נסמן (הערה 259).

2429[247] כרבי יהודה, כדלקמן סי' תקיד

2430ס"א (אסור לכבות דליקה ביום טוב, אפילו רואה ביתו שנשרף), וס"ה (אסור

2431לכבות את הנר, אפילו צריך לכבותו בשביל הנאת הגוף, כגון שרוצה לשמש מטתו).

2432[248]

2433ב"ח ס"ח ד"ה ומ"ש ודוקא (הכיבוי אינו מתקן האוכל נפש ... לא

2434אמרינן גביה מתוך). מ"א סק"ח (ובכיבוי לא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה

2435שלא לצורך (ב"ח)), דלא קיי"ל בזה כרבי יהודה. ובזה מיושבת קושיית הגהות

2436רעק"א שם (תמוה לי, הוא מבואר מסוגיא דביצה דכ"ב, דלרבי יהודה מותר

2437לכבות).

2438[249] שאין מתירין על ידי מתוך.

2439[250] "לא הותרו באוכל נפש

2440עצמו, אלא במכשירין, לכן לא אמרינן מתוך".

2441[251]

2442ראה אבני

2443נזר או"ח סי' תט-י. ארץ צבי ח"ב ע' סה.

2444[252]

2445כמבואר בביצה כב, א (מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר ... אמר ליה אסור. איתיביה אין

2446מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר. אמר ליה

2447ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן). הרי שדין שלשתם שוה, ובכולם אין מתירים

2448על ידי מתוך.

2449[253]

2450כרבנן דרבי יהודה.

2451[254] שעכ"פ כן הוא לפי המובא

2452לעיל ד"ה וצריך לומר, דעת הרא"ש שגם כיבוי האש בגריפת התנור, שאי אפשר

2453בלאו הכי, נקרא צורך אוכל נפש.

2454וראה

2455לקמן סי' תקי ס"ח (בחרדל), וסי' תקיא ס"ד-ו (בעישון בשמים).

2456[255]

2457התוס' כתובות שם (דכיבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין, דאפילו באוכל נפש אסור).

2458ומכך יש להוכיח שאין אומרים מתוך שהותרה באוכל נפש הותרה אף במכשירי הנאת הגוף.

2459ראה מה שהאריכו בזה בקובץ הערות

2460וביאורים, ובנימוקי יום טוב.

2461[256] וכן הוא לקמן שם סוף סי"ב (ואין

2462אומרים מתוך שהותרה מלאכה זו לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, כיון

2463שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש עצמו כמ"ש בסי' תצ"ה).

2464[257]

2465שבת צה, א סוד"ה והרודה (תימה לר"י, כיון דמותר לגבן ביום טוב מן התורה ...

2466אם כן נפל ביתו ביום טוב, יהא מותר לבנותו ביום טוב, דמתוך שהותר בנין לצורך,

2467דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך, הותר נמי שלא לצורך, ובלבד שיהא צורך היום לאכול

2468בתוכו שלא יכנו שרב ושמש. ויש לומר דאסור מדרבנן).

2469[258] כדלעיל סי' שיט סכ"ו (ואם גבנו

2470ועשאו גבינה, חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד הרי

2471זה תולדת בונה), ושם נסמן (הערה קנד).

2472ולמעשה

2473קיי"ל לאסור גם ביום טוב, כדלקמן סי' תקי סי"א (אין עושין גבינה ביום

2474טוב לפי שאפשר לעשותה מערב יום טוב שהגבינה ישנה טובה מהחדשה).

2475[259]

2476כדאמרינן ביצה כב, א (בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדלקה ביום

2477טוב ... אמר ליה אסור ... משום אבוד ממון מאי. אמר ליה אסור. איתיביה אין מכבין את

2478הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר (ואין לך עשון בית

2479גדול מן הדלקה, וצורך יום טוב הוא לכבותה שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים, רש"י).

2480ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן).

2481הרי שכיבוי בית השורף, דהוי מכשירי הנאת

2482הגוף, לא אמרינן בהו מתוך אלא לרבי יהודה, ולא לרבנן.

2483וראה אבני נזר או"ח סי' תט

2484ס"ק ח ואילך. מי טל מכבה אות סו ואילך.

2485[260] כדאמרינן התם, שלרבי יהודה

2486מותר לכבות בשביל לשמש מטתו או שלא יתעשן הבית (מכשירי הנאת הגוף), מתוך שהותרו

2487במכשירי אוכל נפש (שלא יתעשן הקדרה).

2488[261] ד"ה הקודם (אליבא דרבי

2489יהודה אמרינן נמי מתוך ממכשירי אוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף), ושם נסמן (הערה 246).

2490[262] שלפי דעת התוס' בשבת, שמתוך

2491שהותרה באוכל נפש הותרה אף במכשירי הנאת הגוף, מדוע לא התירו כיבוי הנר כדי לשמש

2492מטתו.

2493[ואף

2494שנתבאר לעיל בארוכה, שגם כיבוי בגריפת התנור שאי אפשר בלאו הכי, נחשב מכשירים, ולא

2495צורך אוכל נפש.

2496מכל

2497מקום הובאה לעיל דעת הרא"ש, שכיון שאי אפשר בלאו הכי נחשב צורך אוכל נפש].

2498ומה

2499שלא התירו כיבוי הנר כדי לשמש מטתו, יהי' צריך לומר דהיינו כתירוץ הראשון שבתוס'

2500וברא"ש, שאין מתירים על ידי מתוך אלא בבעילה ראשונה של מצוה, ולא בשאר

2501בעילות.

2502[263] שהי' מקום להתיר מכשירין על

2503ידי מתוך שהותרה מלאכה באוכל נפש ממש כו'.

2504[264] שהי' מקום להתיר מכשירין על

2505ידי מתוך כו', אפילו אפשר מערב יום טוב.

2506[265]

2507בגמרא כח, ב (אחד סכין שנפגמה, ואחד שפוד שנרצם, ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב,

2508באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן).

2509[266]

2510כדלעיל סי' שיח סוף סי"א (שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל בשבת כמו

2511שיתבאר בסי' שכ"ד), וסי' שכא ס"ב (שאין עיבוד באוכלין מן התורה), וסי'

2512שכד ס"ד (דבר שאינו אוכל דהיינו שאינו ראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך

2513מלאכה מותר לתקנו ולעשותו אוכל).

2514[267]

2515טו, ב ד"ה דרש (ומבעיא מאי קמ"ל, ומאי שנא הני). וע"פ המבואר כאן מובן

2516הטעם שרק באלו פליגי.

2517[268]

2518שתירץ שם הר"ן (ונראה לי דקמ"ל, דאע"ג דרבי יהודה מודה בעשיית כלי

2519דאסור, בכל הני שרי, דליכא עשיית כלי בחד מינייהו).

2520והוא על פי שיטתו, כמועתק לעיל (הערה 210).

2521[269]

2522בקונטרס אחרון סק"ב (ולפי טעמו של הר"ן, נרצף היינו שנשבר לגמרי, ולפיכך

2523אסור אפילו לרבי יהודה ... אבל שיטת רש"י ותוס' ורא"ש דאף בתיקון כלי

2524פליג רבי יהודה, כדמוכח גבי שפוד שנרצם, דהיינו שנשבר לגמרי, וקשרי רבי יהודה).

2525וכן הוא לעיל ד"ה וכן הוא (אבל אנן לא קיימא לן הכי), ושם נסמן

2526(הערה 212).

2527[270]

2528פ"א ה"ד (כל מלאכה כו' לוקה כו' כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן),

2529הרי שלדעתו אין אומרים מתוך כו' מאוכל נפש למכשירין (וראה לעיל ד"ה וכיון,

2530שמכאן מוכח גם שהרמב"ם סובר כתירוץ הב' של תוס').

2531[271] שם (והבנין, אפילו עשאן

2532לאכילה לוקה).

2533[272]

2534סי' תצה ד"ה ומ"ש רבנו וחוץ.

2535[273] שחייב על הבנין, ואין להתירו

2536משום מכשירין, שהרי אפשר לעשותו מערב יום טוב. ואין להתירו מתוך, שאין אומרים מתוך

2537שהותר באוכל נפש (מגבן) הותר גם במכשירין (בנין).

2538[274]

2539בריש הסימן (שההוצאה ... והבערה ... ואיתא בגמרא דבבישול נמי אמרינן מתוך).

2540[275] ברייתא וגמרא יב, א-ב (מתוך

2541שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ... המבשל גיד הנשה ... ביום טוב ... לוקה

2542משום מבשל ... ולוקה משום הבערה. אמר ליה פוק תני לברא, הבערה ובשול אינה משנה ...

2543מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך).

2544[276] כמבואר בפנים ס"ג (מתוך

2545שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב, הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום

2546טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב, אף על פי שאינו צורך אכילה אלא צורך הנאת

2547הגוף או צורך מצוה עוברת).

2548משא"כ

2549במכשירים לצורך הנאת הגוף (כמו בנין), אין מתירים משום מתוך (שהותר במגבן).

2550[277]

2551סי' תצה ס"א (חוץ מהוצאה והבערה). ולא הזכירו שחיטה אפיה ובישול שנזכרו

2552בגמרא, כנ"ל.

2553[278]

2554כדעה הב' דלקמן סי' תקיא ס"א (דמן התורה אסור להחם מים רבים בשביל רחיצת כל

2555הגוף ... לפי שרחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש אלא למעונגים ומפונקים בלבד, ולא

2556התירה התורה אפילו המלאכה שלצורך אכילה אלא אם כן יש בה צורך כל נפש, אבל אם אין

2557בה צורך אלא למעונגים אסור לעשותה ביום טוב).

2558[279]

2559ובזה אין זקוקים למתוך.

2560וראה לקמן סי' תקיא ס"א (להחם מים

2561לרחוץ בהם). סי' תקכו ס"ג (להחם מים לטהרת מת).

2562[280] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

2563בפנים ס"ד נתבאר ששפוד שנשבר בערב יום

2564טוב, ולא היה אפשר לו לתקנו בו ביום מחמת איזה אונס גדול מותר לתקנו. אבל שפוד חדש

2565אסור לעשות, אפילו אם היה אנוס בערב יום טוב ולא היה לו פנאי לעשות השפוד.

2566ומבאר כאן מקור הכרעה זו, ממה שהתיר

2567המ"א "אם נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא היה לו שהות לתקנו",

2568דמיירי בשפוד שנשבר. וממה שאסר "אם היה טרוד בערב יום

2569טוב ולא היה יכול לעשותו",

2570שזה מיירי בשפוד חדש. וכן משמע במשנה ובפוסקים שאסור לתקן כלי חדש בכל אופן.

2571וטעם החילוק בינם, כי שפוד חדש הי' יכול

2572לעשותו לפני ערב יום טוב, משא"כ שפוד שנשבר לפני יום טוב.

2573וגם בלי הוכחה הנ"ל מהמ"א, נראה

2574להחמיר בכלי חדש, ולחוש לדעת התוס' וסיעתו שאסרו בכל אופן כשנשבר קודם יום טוב (אף

2575דלא קיי"ל כוותייהו), ולחוש לדעת הרז"ה והר"ן שאסרו תיקון כלי בכל

2576אופן (אף דלא קיי"ל כוותייהו).

2577לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

2578וביאורים ח"ט ע' פד ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

2579הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' יט-כ.

2580[281]

2581טו, ב (ואחד גריפת תנור, שנפל לתוכו מהטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום, כך כתב

2582רש"י ז"ל. אבל הרב בעל התוספות ז"ל אינו [מתיר] אלא בשנפל ביום טוב).

2583[282]

2584כח, ב (ואחד גריפת תנור ביום טוב. פירש רש"י שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה

2585יודע מבעוד יום עד כאן. פירוש לפירושו שנפל הטיח ביום טוב, והיה בענין שלא היה

2586יודע מבעוד יום שראוי ליפול, שאילו כן, היה לו לתקן מערב יום טוב, ואפילו לרבי

2587יהודה אסור).

2588[283]

2589שם ד"ה ואחד גריפת תנור (שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום).

2590[284]

2591הל' יום טוב סי' שנז (כלשון רש"י הנ"ל).

2592[285]

2593יש"ש ביצה פ"ד סי' יג (ולענין גריפת התנור. יש מפרשים דוקא שנפל ביום

2594טוב ... ורבינו לא חילק בין נפל ביום טוב לנפל מבעוד יום ... וכן נראה עיקר, אם לא

2595שנפל בערב יום טוב, וידע, והיה שהות לתקנו). הובא גם לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

2596ס"ק ב (וכן כתב רש"ל בפ"ד סוף סי' י"ג, וכתב שם שכן דעת

2597הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור ומגיד משנה).

2598[286]

2599סי' תקז ס"ק ז (מותר לגורפו אפילו נפל לתוכו מערב יום טוב ולא ידע מזה, או

2600שלא היה לו שהות לתקנו (ב"י יש"ש)). סי' תקט סק"ב (והוא הדין אם

2601נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא היה לו שהות לתקנו, וכמ"ש סי'

2602תק"ז ס"ד, וב"י בשם רש"י).

2603[287] וכן נפסק לקמן סי' תקז ס"י (אם נפל

2604מערב יום טוב וידע בו והיה לו שהות לתקנו או לגרפו), וסי' תקט ס"א (אפילו

2605נכפף מערב יום טוב ולא ידע ממנו עד שקידש היום). ובסי' תקי קונטרס אחרון ס"ק

2606ב (אין לזוז מדברי רוב האחרונים ז"ל, שהסכימו לפסוק כרש"י ואור זרוע

2607וטור).

2608[288] להתיר עשיית שפוד חדש, כשהיה

2609אנוס בערב יום טוב.

2610[289] "וכתב הב"ח אם היה

2611טרוד בערב יום טוב ולא היה יכול לעשותו, מותר לעשותו ביום טוב. מיהו בסי'

2612תק"ד ס"א משמע דאסור". הרי שהמ"א אסר

2613גם כשהי' טרוד בערב יום טוב.

2614[290]

2615שם ד"ה הלכה (דכל הני דשרינן, כגון שנתקלקלו ביום טוב או שהיה אתמול טרוד).

2616[291]

2617שם (כלשון רש"י הנ"ל).

2618[292]

2619לאסור אף אם הי' טרוד בערב יום טוב.

2620[293]

2621סי' תקט ס"א (והוא הדין בכל מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב).

2622[294]

2623"דמיירי שאפשר לעשותו מאתמול".

2624וכן הוא לקמן שם ס"ג (ואם לא היה

2625אפשר לקצרו מערב יום טוב ... מותר).

2626שמכל המקומות האלו נראה שאם הי' אנוס

2627ולא הי' יכול לעשותו מערב יום, מותר לעשותו ביום טוב, דהוי כמו לא ידע בערב יום

2628טוב.

2629ומה שהובא לעיל שאסר כשהי' טרוד בערב

2630יום טוב, מיירי בתיקון דבר חדש שהי' יכול לעשותו קודם ערב יום טוב.

2631[295]

2632"ואם לא היה אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי"

2633וכן הוא לקמן שם ס"י (ואם לא היה

2634אפשר להכשירו מערב יום טוב מותר).

2635[296]

2636"ואם אי אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי".

2637וכן הוא לקמן שם סי"ד (ואם לא היה

2638אפשר לנקבה מערב יום טוב מותר).

2639[297]

2640"ואם אי אפשר להטבילו מערב יום טוב שרי".

2641וכן הוא לקמן שם סט"ו (ואם לא היה

2642אפשר להטבילו מערב יום טוב מותר).

2643[298]

2644"ודוקא כשהיה אפשר לעשותו מאתמול".

2645וכן הוא לקמן שם ס"ז (אבל אם לא היה

2646אפשר לסננו מערב יום טוב מותר).

2647[299]

2648משנה פג, א (ארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו, אמה מכרתי לשחוט,

2649בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח

2650וערב עצרת וערב ראש השנה), ופרש"י (דרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה

2651אינו לוקח אלא לשוחטה מיד, לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום,

2652צריך שיאמר לשני, דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט).

2653[300]

2654סי' ו (ואף אם קנה יום או יומים קודם יום טוב, דעתו להשהותה עד יום טוב, שלא יסריח

2655עד היום טוב).

2656[301]

2657אם כן הי' לנו להתיר בכגון זה גם בעשיית כלי חדש.

2658[302]

2659ביצה לב, ב (אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר, לצלות בו מליח), דהיינו כיון

2660שהי' יכול לעשותו מערב יום טוב, ומשמע שאסרו בכל אופן, אפילו הי' טרוד בערב יום

2661טוב.

2662[303]

2663שם לג, א (ואין מלבנין את הרעפים לצלות בהן).

2664[304]

2665כנסמן לעיל (הערה 209).

2666[305]

2667כנסמן לעיל (הערה 210).

2668[306]

2669קונטרס אחרון סק"ב (ולא חשש לסברת הר"ן דבתיקון כלי אף רבי יהודה מודה, שהרי

2670כל הפוסקים חולקים על זה), וכנסמן לעיל (הערה 212).

2671[307] שמכל מקום יש ללמוד מזה שלא להקל בכלים

2672חדשים ממש.

2673וכן

2674מסיק לקמן בסמוך (בתיקון כלי, שהט"ז בסי' תק"ז ותק"ט נראה כמסכים

2675לדעת רז"ה ור"ן דרבי יהודה מודה בזה לרבנן. אף דלא קיימא לן הכי ... מכל מקום לעשות שפוד חדש שלא נזכר

2676בדבריהם, פשיטא דאין להקל).

2677[308]

2678שהתיר לתקן השפוד כשלא הי' יכול לתקנו בערב יום טוב, כמצויין לעיל.

2679[309]

2680על מה שנפסק בשו"ע שם ס"א (ואין שוברין את החרס ואין

2681חותכין את הנייר לצלות עליהם, ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו).

2682[310] סי' תקט ס"א (אם

2683אינו יכול לצלות בו כך, ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו).

2684[311]

2685רס"י תקט (ושפוד שנשבר חודו ביום טוב, בענין שאין ראוי לצלות בו, מותר לתקנו).

2686[312] ולומר שגם בכלי חדש מותר

2687כשהי' אנוס בערב יום טוב.

2688[313] ואוסרים אפילו בתיקון כלי,

2689כשלא ידע, וכמצויין לעיל.

2690[314]

2691ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נה.

2692[315]

2693סק"ה (משום תיקון מנא דלא שייך בו היתר אוכל נפש).

2694[316]

2695סק"ב (ואפילו לרבי יהודה, דכאן עשאה כלי גמור).

2696וכן הוא לעיל ס"ק ד ד"ה וכן

2697הוא (ומה שכתב דבתיקון מנא

2698לא שייך היתר אוכל נפש, היינו לשיטת הרז"ה ור"ן), ושם נסמן (הערה 208).

2699[317] כנסמן לעיל (הערות 209.

2700210).

2701[318] כנסמן לעיל (הערה 212).

2702[319]

2703פ"ג סי' י (הלכה כרבי יהודה דאף במשחזת של אבן מותר).

2704[320] ס"א (שפוד ... אם אינו

2705יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו).

2706[321]

2707סק"ב (והוא הדין אם נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא היה לו שהות לתקנו).

2708הרי דעת כל הפוסקים האלה, שרבי יהודה

2709התיר אף בתיקון כלי, אם אי אפשר בערב יום טוב.

2710[322] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

2711בפנים ס"ט נתבאר טעם איסור חליבה ביום

2712טוב, לפי שנעשית לצורך אכילת ימים רבים.

2713ואף שנתבאר בכמה פוסקים שטעם האיסור הוא

2714כיון שחלב שנחלב ביום טוב אסור מטעם נולד, ואסור לחלוב שלא לצורך יום טוב.

2715הנה הרשב"א סובר שאין על החלב תורת

2716נולד (אם הבהמה עומדת לאכילה).

2717ולכן נתבאר בפנים שטעם האיסור הוא לפי

2718שנעשית לצורך אכילת ימים רבים.

2719לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

2720וביאורים ח"ט ע' צח ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

2721הזקן המבואר.

2722[323]

2723שבת ס, ב (ובתוך הקערה אסור, דמעיקרא לאו משקה והשתא משקה, והוה ליה כזיתים וענבים

2724שיצאו מהם משקין שאסורין משום נולד ... וגזירה נמי שמא יסחוט כדאיתמר בפרק ביצה

2725שנולדה, ובתשובה לרבינו הגדול ז"ל כלשון הזה מצינו בה ... וחולב בתוך הקערה,

2726דמלאכת משקין היא, לא הותרה ביום טוב, אלו דברי רבינו הגדול ז"ל שכתב בתשובתו).

2727וכן הוא בחדושי הרמב"ן לשבת קמד, ב.

2728והוא בשו"ת הרי"ף סי' שיב (וחולב

2729לתוך הקערה, והיא מלאכת משקין, לא הותרה ביום טוב)

2730והובא גם לקמן סי' תקיח בקונטרס אחרון

2731ס"ק ה (וכן משמע בהדיא ברמב"ן בפרק כ"ב דשבת, שכתב שם בשם

2732הרי"ף בתשובה, שלא אסרו לחלוב הבהמה ביום טוב אלא משום שהחלב הוא נולד עיי"ש).

2733[324] מה שהוסיף הרי"ף שם (וטעמא דנולד דאסור משום ... משקין שזבו

2734גזירה שמא יסחוט). וכן כתב הרמב"ן במלחמות שם בשמו (וגזירה נמי שמא יסחוט).

2735וכן הוא בחדושי הרמב"ן שם (דהוה ליה נולד ומעיקרא לאו משקה והשתא משקה, אי

2736נמי, כל למשקין גזירה משום משקין שזבו, דהוא משום שמא יסחוט, ובהן עצמן יש לומר

2737שמא יחלוב לגבן דהוי דישה אסורה).

2738וראה

2739מה שדנו בזה בהערות וביאורים שם ונימוקי יום טוב, ובמראי מקומות וציונים לסי' תקה

2740ס"ה.

2741[325] בשם אור זרוע הל' יום טוב סי'

2742שכט (ההיא דחולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה, מיירי בבהמה שלא הקצוה

2743לחליבה ועומדת לאכילה, דאי בעי שחיט לה, ואפילו הכי לתוך הקערה אסור משום נולד,

2744דמעיקרא אוכל והשתא משקה, אבל לתוך הקדירה, מעיקרא אוכל והשתא אוכל, וליכא נולד

2745כלל ושרי).

2746[326]

2747דעה הב' דלקמן שם ס"ה (חלב זה אסור בו ביום, לפי שכשהיה חלב זה בגוף הבהמה

2748היה עליו תורת אוכל, מפני שהוא טפל לגבי הבהמה ונחשב אוכל כמותה, ועכשיו שנחלב לתוך

2749כלי ריקן הרי תורת משקה עליו, והרי זה דומה למשקים שזבו מהאוכלין שאסורין בו ביום

2750משום גזרה שמא יסחוט).

2751*

2752ויש חילוק בין טעם האיסור שכתבו

2753הרי"ף והרמב"ן (ולקמן שם), דדומה למשקין שזבו שאסורין משום שמא יסחוט

2754ולכן הוי נולד, לבין טעם האיסור שכתבו האור זרוע והגהות אשרי, דהוי נולד, דמעיקרא

2755אוכל והשתא משקה.

2756וכאן לא נכנס לכל זה, וכתב בדעה זו בסתם

2757"שאסור לאכול ביום טוב את החלב שהוא נולד".

2758[327] ולפי דעה זו איננו זקוקים

2759לטעם איסור חליבה האמור כאן בפנים (לפי שגם היא נעשית לצורך אכילת ימים רבים).

2760[328]

2761ח"ה סי' רכו (שאלת, בנכרי החולב ביום טוב שחל להיות אחר השבת, ובפני ישראל,

2762שהוא מותר באכילה. תשובה, כדין אמרת, שהחלב אינו מוקצה, שהרי מוכן הוא, דאפילו

2763ישראל איפשר דמותר הוא לחלוב תוך הקדרה שיש בה אוכל. אבל לתוך הקערה שאין בה אוכל,

2764לא).

2765[329] סי' תקה ד"ה כתוב

2766בהגהות.

2767[330]

2768רמ"א סי' תקה ס"א (וגוי החולב בהמה ביום טוב, וישראל רואהו, יש להקל),

2769ומ"א שם סק"ג (דעל כרחך הרשב"א מיירי בעומדת לאכילה, דאי אינה עומדת

2770לאכילה, אפילו לחלוב לאוכלין אסור).

2771והיא דעה הא' דלקמן סי' תקה ס"ה (נחלב

2772לתוך כלי ריקן והיא עומדת לאכילה, הרי חלב זה מותר באכילה בו ביום, אפילו להחולב

2773עצמו, ואין צריך לומר שאם חלבה הנכרי אפילו מדעת הישראל שהוא מותר, לפי שאין תורת

2774נולד על חלב זה, כיון שהבהמה עומדת לאכילה, ואילו היה הישראל רוצה היה חולבה בעצמו

2775בהיתר, דהיינו לתוך המאכל).

2776והוסיף שם, שלפי דעה זו מותר החלב

2777"אפילו להחולב עצמו"; ולא רק כאמור כאן (החלב שנחלב מעצמו או על ידי נכרי).

2778ואף שגזרו על משקין שזבו ביום טוב שמא

2779יסחוט, כדאמרינן בגמרא ג, רע"א. מכל מקום לא גזרו על חלב שנחלב ביום טוב.

2780[331] הן לענין סחיטת פירות (דרכן

2781לעשות הרבה ביחד ביום אחד), והן לענין חליבה (שגם היא נעשית לצורך אכילת ימים

2782רבים).

2783[332] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

2784בפנים סי"ג נתבאר שכל מוקצה המותר

2785בשבת נוהגים להקל אף ביום טוב, ולא מחמירים ביום טוב אלא בנולד. והמקור לזה הוא

2786בים של שלמה, שפסק בזה כהר"ח.

2787ואף שהר"ח והרש"ל כתבו שגם מוקצה

2788מחמת איסור שלא נדחה בידי אדם, מותר בשבת ואסור ביום טוב.

2789היינו לפי שיטתם בדין נתנבלה בשבת וביום

2790טוב, דהוי מוקצה המותר בשבת ואסור ביום טוב. אבל לדידן, גם זה נחשב נולד המותר

2791בשבת ואסור ביום טוב, ואם כן לא החמירו ביום טוב אלא בנולד בלבד.

2792לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

2793וביאורים ח"ט ע' קב. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

2794הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' כח.

2795[333] על מה שכתב ר"ח סוף ביצה מ, ב (ואף

2796על פי דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה, הני מילי כגון נולד, ומוקצה מחמת איסורו,

2797וכיוצא באלו, אבל הני כולו שרי ביום טוב), והובא ברא"ש פ"ה סוף

2798סי"ד.

2799כתב ביש"ש פ"ה סי' יט (ואני

2800אומר, דדברי ה"ג וסיעתו, שמחלקין בין נולד למוקצה, הוא עיקר ... אין [ל]סור גם

2801כן מדברי ר"ח, דמוקצה מחמת איסור אסור ביום טוב, אפילו היכא דלא דחיה בידים,

2802כי דברי ר"ח ברוב, דברי קבלה הן).

2803*

2804ותוכן

2805הדברים הוא:

2806בהמה בחייה היא מוקצה מחמת גופו, כדלעיל

2807סי' שח ס"ח (ובעלי חיים ... מוקצה מחמת גופו), וסע"ח (אסור לטלטל בהמה

2808או חיה או עוף, מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים). אבל אחרי שמתה היא ראויה

2809לכלבים, ואינה מוקצה מחמת עצמו.

2810ואף שהי' לנו לאוסרה מטעם מתוך שהוקצה

2811לבית השמשות הוקצה לכל השבת. מכל מקום נתבאר לעיל סי' שי ס"ו (דבר שהיה מוקצה

2812בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה ... כגון בעלי חיים שהם

2813מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול

2814מהם חי, אף שהסיח דעתו מהם כשהגיעו בין השמשות משום איסור שחיטה, כיון שהוא איסור

2815הבא מאליו ולא על ידי גרמת האדם).

2816וכן

2817הוא בבהמה שמתה, כדתנן שבת קנו, ב (מחתכין את ... הנבלה (שנתנבלה היום,

2818ובין השמשות היתה עומדת לאדם, ואפילו הכי מחתכין, רש"י) לפני הכלבים. רבי

2819יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן). וכן נפסק לעיל

2820סי' שכד ס"ה (מחתכין נבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום, ואין בזה משום

2821מוקצה).

2822משא"כ לענין יום טוב תנן ביצה כז,

2823ב (בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה), וכן נפסק לקמן סי' תקיח סי"א (בהמה שמת ביום

2824טוב ... אסור לטלטלה ביום טוב).

2825ואף

2826שביום

2827טוב אינה מוקצה אפילו בחייה, שהרי מותר לשחטה ביום טוב. מבאר כאן דמיירי

2828ב"בהמה טמאה שמתה", שבחייה היתה אסורה אף ביום טוב שאינה ראויה לכלום,

2829ואחר שמתה ראויה לכלבים, ואינה מוקצה מחמת עצמה, רק מטעם שהוקצה בין השמשות

2830"מחמס איסור, אף שלא נדחה בידי אדם". ואף שבשבת התירו מוקצה שהי' אסור

2831בין השמשות בעל כרחו של אדם, מכל מקום אסרוהו ביום טוב.

2832ולפי

2833זה יש לבאר מה שנתבאר כאן בפנים, שכל מוקצה המותר בשבת נוהגים להקל אף

2834ביום טוב, ולא החמירו ביום טוב אלא בנולד.

2835[334]

2836שם פ"ג סי' יז (בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ... מחתכין ... הנבילה לפני

2837הכלבים ... בודאי סבירא ליה בשבת דקיי"ל כרבי שמעון במוקצה, אם כן אפילו בעלי

2838חיים שמתו נמי שרי ... אבל ביום טוב דסבירא ליה להרי"ף דקיי"ל כרבי

2839יהודה, דמוקצה אסור). וכן כתב הרש"ל בחכמת שלמה שבת קמג, א ד"ה תוס' (ונבילה

2840אין בה אלא איסור מוקצה).

2841[335]

2842קונטרס אחרון סק"ו (הנה דעת ... רש"ל דכל דבר שלא נשתנה גופו ביום טוב,

2843אף על פי שאינו מוכן עכשיו למה שהיה מוכן מערב יום טוב, אין זה נולד, אלא מוקצה,

2844עיין שם גבי בהמה שמתה. אבל המגן אברהם כתב בסי' תצ"ט ס"ק ט' דבהמה שמתה

2845הוי נולד). והוא במ"א סימן תצט ס"ק ט (דנולד הוא, כמו נבילה שנתנבלה

2846בשבת).

2847והביא לקמן שם כמה הוכחות מגמרא

2848ורש"י ותוס', כדעת המ"א, דבהמה שמתה הוי נולד.

2849ובהמה שמתה יום טוב אסור מטעם נולד

2850(אפילו בהמה טהורה), כי בתחלת השבת היתה ראויה לאדם, ועתה שמתה אינה ראויה לאדם

2851אלא לכלבים. וכן הוא לקמן סי' תקיח סי"א (בהמה שמתה ביום טוב ... אסור לטלטלה

2852ביום טוב, לדברי האוסרים נולד ביום טוב).

2853[336] והיינו שאף שעדיין מצינו סוג

2854אחד של מוקצה מחמת איסור, שלא נדחה בידי אדם, ואינו נולד, שמתירים בשבת, ואם כן

2855הי' לנו לכאורה לאסרו ביום טוב.

2856והוא

2857טבל האסור בשבת, כדלעיל סי' שח ס"ט (ובכלל מוקצה זה הוא כל מאכלות האסורות

2858בהנאה שאינו יכול להאכילן אפילו לכלבים ... כגון טבל שיכול לתקנו במוצאי שבת ולאכלו,

2859אלא שבשבת אסור לתקנו מדברי סופרים ... הוא מוקצה מחמת גופו).

2860ומכל

2861מקום אם הפרישם בשבת מה שעשה עשוי, ואינו מוקצה, כדלעיל סי' שלט ס"ז (ואין

2862מפרישין תרומות ומעשרות מפני שהוא כמתקן דבר שלא היה מתוקן. וכולן שנעשו בשבת, בין

2863שוגגין בין מזידין בין מוטעין, מה שעשו עשוי, אלא שאם הפריש תרומות ומעשרות במזיד

2864לא יאכל מזה בו ביום), משא"כ אם הפרישם בשוגג, מותרים בשבת ואינם מוקצה.

2865ולכאורה

2866לפי הכלל הנ"ל הי' עלינו לאסרו ביום טוב, שהרי היה מוקצה בבין

2867השמשות בעל כרחו של אדם, ומותר בשבת, כיון שהוא איסור הבא מאליו ולא על ידי גרמת

2868האדם.

2869על

2870זה מבאר, דשאני טבל שאינו מוקצה כלל, מטעם האמור בגמרא לד, סע"ב (דטבל

2871מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותיקנו מתוקן). ואם כן מובן שהוא מותר גם ביום טוב.

2872*

2873ואף

2874שבשבת "משכחת מוקצה מחמת איסור, בלא נולד", "כגון בעלי חיים שהם

2875מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת לצורך חולה", שאינם נולד, שהרי

2876בתחלה היו ראויים לאדם (ולא לכלבים), וגם עתה ש"שחטם בשבת לצורך חולה" ראוים לאדם. ולכאורה מוקצה כזה מותר

2877בשבת ואסור ביום טוב.

2878מכל

2879מקום הלכה זו לא שייכת ביום טוב, שהרי ביום טוב מותרים בשחיטה, ואינם מוקצה.

2880ואם

2881מתו מעצמם ביום טוב, אזי יש בהם משום נולד, ואם כן "תו לא משכחת מוקצה מחמת

2882איסור, בלא נולד".

2883[337] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

2884בפנים סי"ד נתבאר,

2885ש"כל מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם שהסיח דעתו מלאכלו ומלהשתמש

2886בו ... אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אע"פ שלא הוציא בשפתיו, הרי היא

2887מוכנת לאכילה על ידי מחשבה זו ... אבל כל מוקצה שהקצאתו באה לו על ידי מעשה בני

2888אדם ... הזמנה והכנה זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות בהם

2889הכנה גמורה על ידי מעשה". וכאן

2890מוכיח כן מכמה פוסקים.

2891וכן

2892דברים שאינם כלי, שבלא מחשבתו של אדם הם מוקצה, קיי"ל ש"אין מחשבתו של

2893אדם מוציאתן מידי מוקצה, אלא על ידי מעשה". אף שלדעת הרמ"א מועלת בהם מחשבה.

2894לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

2895וביאורים ח"ט ע' קד ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

2896הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' כט.

2897[338]

2898הלכה יח (כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביציםושור

2899העומד לחרישה ויוני שובך ... מוקצה הן, ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם

2900מבערב, ויחשוב עליהם לאכילה).

2901[339]

2902הלכה ה (יוני שובך ... וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל).

2903וכן הוא לקמן סי' תצז סי"ח (ויאמר

2904אלו אני נוטל למחר).

2905והיינו שסומך הרמב"ם בפ"א, על

2906מה שיכתוב אחר כך במקומו בפ"ב. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רג.

2907והטעם שיוני שובך חמור יותר (שצריך

2908להזמינו באמירה) מדברים שהקצה במחשבה (דסגי הזמנה במחשבה) – ראה תוס' לד,

2909רע"ב (דמוקצה דבעלי חיים עדיף, ומחמירין טפי).

2910[340]

2911מה שכתב בפ"א הי"ח שגם ביוני שובך סגי במה שמכין אותם במחשבה.

2912[341]

2913הטעם דלא סגי מחשבה בהזמנת יוני שובך, כי גם בדיבור צריך לומר "אלו אני נוטל

2914למחר", ולא סגי שיאמר "מכאן אני נוטל", כדלקמן שם (אם לא בירר מערב

2915יום טוב ואמר סתם מכאן אני נוטל למחר, אין הזמנה זו מועלת כלום ... גזרה שמא יברור

2916השמנות מן הכחושות, ויטול את השמנות ויניח את הכחושות, ונמצא טלטל את הכחושות שהן

2917מוקצה, שהרי לא היה בדעתו להזמין אלא מה שיאכל ביום טוב). ולכן הצריכו (א) שיאמר,

2918(ב) אלו אני נוטל.

2919אבל כשאין שם אלא ב' יונים, ליכא חשש זה

2920כל כך, וסגי במחשבה.

2921ואפשר הכוונה שכיון שיש רק ב' יונים, אם

2922כן חושב שאולי יטול למחר את שתיהן, שאז אין חשש שמא יברור השמנות, כדלקמן שם

2923סי"ט (אם אינו יודע שבודאי לא יאכל מן כל היונים שזימן ... מועלת הזמנתו לכל

2924מה שזימן". ולכן סגי אז במחשבה.

2925[342] חוזר להוכיח שמחשבה מועלת אף

2926אם לא הוציא בשפתיו.

2927[343]

2928ע"א (תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב, חריות של דקל שגדרן לעצים, ונמלך

2929עליהן לישיבה ... איתמר, רב אמר קושר, ושמואל אמר חושב).

2930וקיי"ל כשמואל, כדלעיל סי' שח

2931ס"נ (חריות של דקל ... אם נמלך עליהם אחר כך שיהיו עומדים ומיוחדים

2932לישיבה עד עת שיצטרך לפנותם, הרי מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה).

2933[344] "חריות איכא דקיימו

2934לישיבה ואיכא דקיימו לעצים, וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקצצן לשריפה, ומפני כך

2935מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה. אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה, לפיכך

2936צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה (מ"מ פכ"ה)".

2937[345]

2938הל' שבת פכ"ה הכ"א (מכאן למדנו שמחשבה בלחוד סגי ... ונראה

2939לי שדעת רבינו, דשאני חריות דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים, וכאן לא

2940נאסרו אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים, וזהו שהזכיר כן בדוקא ומפני כך מחשבת ישיבה

2941מוציאה מידי מחשבה דלעצים).

2942וכן נתבאר לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

2943סק"א (קפידתו באה על ידי מחשבתו ... לכך היא נפקעת גם כן על ידי מחשבה בעלמא,

2944כמ"ש המגיד משנה והשלטי גיבורים ... כמו בחריות).

2945[346]

2946שם ד"ה ואם

2947(קשה לר"י, רישא דקתני יוצאין בהן בזמן שצבען, מאי אריא צבען, אפילו חישב נמי).

2948[347]

2949פ"ד סי' ח (וקשה לר"י דנקט ברישא בזמן שצבען בשמן, מאי איריא צבען אפילו

2950חשב נמי).

2951[348] שהרי אפשר לומר דרישא מיירי

2952שלא הוציא בשפתיו, וכיון שמחשבה אינה מועלת, לכן צריך דוקא שצבען. אלא ודאי מחשבה

2953מועלת, וכיון שצובע הרי בודאי חשב על כך קודם, ומה אם כן מועלת הצביעה אחרי

2954שהמחשבה שלפניה כבר הועילה.

2955[349]

2956ברייתא שם מט, רע"ב (נסרין של ... אומן אין מטלטלין אותן, ואם חישב לתת עליהן

2957פת לאורחין, בין כך ובין כך מטלטלין).

2958וכן נפסק לעיל סי' שח סנ"ט (נסרים

2959של ... אומן אסור, מפני שהוא מקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום תשמיש שלא יתקלקלו, והרי

2960הם מוקצה מחמת חסרון כיס, ואם חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים בשבת או

2961שום תשמיש אחר, מותר לטלטלם).

2962וכן הוכיח לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

2963ס"ק א (ולא דמי לנסרים של אומן, משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי

2964משום דאיהו הוא דקפיד, אבל בעל הבית דאינהו רובא דאינשי לא קפדי, ונמצאת קפידתו

2965באה על ידי מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת גם כן על ידי מחשבה בעלמא).

2966[350] "נסרים של ... אומן,

2967אסור, אלא אם כן חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר".

2968[351] "עורות ... מבהמה דקה, אסור,

2969אלא אם כן חשב לישב עליהם מבעוד יום".

2970[352] "קש ... דסתמו מוקצה

2971להסקה ... אם חשב לשכב עליו".

2972[353]

2973"וכתב ב"י כתב בנו של הרשב"ץ על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס

2974אדם בנו לבית הכנסת מביא נר שעוה בידו אפילו בשבת אין בו איסור טלטול, כיון שמערב

2975שבת חשבו להביאו, דמחשבה מתרת לטלטל המוקצה".

2976והיא תשובת רבי שמעון בן הרשב"ש, בשו"ת

2977יכין ובועז ח"ב סי' ו (שהמכניס בנו הפעם הראשונה לבית הכנסת, יבא הנער עם נר

2978שעוה, אחד שבת ואחד יום טוב ... אין איסור בדבר ... כי כל דבר שאסור לטלטלו בשבת,

2979אם הכינן מערב שבת או אם חשב עליו מותר בשבת ... כי בודאי מערב שבת חשבו להביא).

2980[354]

2981שבמקום שאינו כלי מאליהן, אין המחשבה מועלת להחשיבו כלי.

2982ושאני נר שהוא כלי שמלאכתו לאיסור,

2983כדלעיל סי' שח סל"ג (נר שלם של שעוה או של חלב, ואפילו נדלק

2984כבר בחול או בשבת שעברה, נקרא כלי שמלאכתו לאיסור).

2985[355]

2986"נדבך של אבנים, אף על פי שחשב עליו מבעוד יום אסור".

2987וכן הוא לעיל שם סנ"ב (אבל שאר

2988עצים, וכן נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם

2989שיהיו עומדים לישיבה גם בשבתות, עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי

2990על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה), וסנ"ג (אסור

2991לטלטל בקעת עץ או אבן ... אף אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול, וגם חשב

2992עליהם מבעוד יום להשתמש בהם תשמיש זה בשבת, אין זה מועיל כלום).

2993[356]

2994כדלקמן לקמן סי' תצט בקונטרס אחרון סק"ג (פשוט דלדברי האומרים לא ניתנו עצים אלא

2995להסקה ... דאין תורת כלי עליהם, אם כן הוא הדין והוא הטעם לחלב ושעוה, שאין עליהם

2996תורת כלי ואינם עומדים אלא להסקה, דהרי הם כעצים יבשים העומדים להסקה).

2997והאמור לעיל סי' שיד סכ"א (אם אין

2998בשעוה זו משום איסור טלטול, כגון שהכינה לתשמיש מבעוד יום), מיירי שהכינה במעשה,

2999ולא רק במחשבה.

3000וראה הערות וביאורים ח"ט ע' קיא

3001הערה 8. נימוקי יום טוב בתוספת ביאור.

3002[357] "ויש אומרים דדין אבנים

3003כדין חריות, וכן עיקר", והיינו שגם באבנים סגי במחשבה כחריות.

3004וכבר

3005הובא לעיל דלא קיי"ל כן, לעיל שם סנ"ב-ג.

3006[358]

3007כאן סי"ד (כל

3008מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם שהסיח דעתו מלאכלו ומלהשתמש בו ... אם

3009חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אע"פ שלא הוציא בשפתיו, הרי היא מוכנת לאכילה

3010על ידי מחשבה זו).

3011[359] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

3012בפנים סי"ד נתבאר, שכל שהעלו פירות

3013לגג לייבשם, הוקצה על ידי מעשה, וצריך להזמינם במעשה. והיינו הן גרוגרות וצימוקים

3014שנאסרו לדברי הכל, והן שאר פירות להאוסרים מוקצה ביום טוב. אבל אם הניחם באוצר, לא

3015נחשב הוקצה על ידי מעשה, אפילו לדעת האוסרים מוקצה ביום טוב, וסגי בהזמנה במחשבה.

3016ומבאר שהוא כדעת הרמ"א, ודלא כדעת

3017המ"א שגם הכניסם לאוצר נקרא אקצייה בידים.

3018שכדעת הרמ"א מוכח בגמרא ורש"י

3019ותוס', שהכניסם לאוצר לא חשיב דחייה בידים. וגם לא חשיב אקצייה בידים. והטעם הוא

3020משום דאף פירות שמסתפקין מהם, דרך להכניסן לאוצר להצניע.

3021ויתבאר לקמן סי' תקיח בקונטרס אחרון

3022ס"ק ב.

3023לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

3024וביאורים ח"ט ע' קיד ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

3025הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' ל.

3026[360]

3027על מה שכתב הרמ"א ס"ד (וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון אוצר של פירות

3028ועצים, סגי כשיאמר מכאן אני נוטל, ואין צריך שירשום), כתב המ"א בסק"י (עבב"י

3029סימן תקי"ח שהרמב"ם חולק ופוסק כחכמים שצריך שירשום ... כיון דאקציה

3030בידים חמיר טפי ובעי הכנה גמורה).

3031[361] "תניא, היה אוכל בתאנים והותיר

3032והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות, בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין, לא יאכל

3033עד שיזמין, וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין ובשאר כל מיני פירות. מני, אילימא רבי

3034יהודה, ומה היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצה, היכא דדחייה בידים לא כל שכן".

3035[362]

3036ד"ה אי נימא (אי נימא רבי יהודה, למה לי הנך דנקט דדחינהו בידים, אפילו

3037הכניסן נמי לאוצר בעו הזמנה).

3038[363]

3039ד"ה היכא (היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצה, כגון הא דתנן בפרק מפנין ולא

3040את האוצר).

3041והוא כדתנן קכו, ב (מפנין ... אבל לא את

3042האוצר), ובגמרא שם (ומאי אבל לא את האוצר, שלא יתחיל באוצר תחלה, ומני רבי יהודה

3043היא דאית ליה מוקצה).

3044הרי שאם הכניס הפירות לאוצר, הוו מוקצה

3045לרבי יהודה, ומכל מקום לא חשיב דחייה בידים, ודוקא כשהעלן לגג לייבשן חשיב דחייה

3046בידים.

3047[364]

3048קונטרס אחרון סק"ב (עיין במ"ש בסי' תצ"ה דאוצר לא נקרא דחייה

3049בידים, והטעם משום דאף פירות שמסתפקין מהם ועצים שמסתפקין מהם, דרך להכניסן לאוצר

3050להצניע ... אם כן עיקר הקצאתן אינה אלא מחמת מחשבתו, שאין דעתו להסתפק מהן עד לאחר

3051זמן מרובה).

3052[365] שאף דאמרינן בגמרא שם שאוצר

3053לא חשיב דחייה בידים, מכל מקום כתב המ"א שם דחשיב אקצייה בידים (ולכן הצריך

3054הזמנה על ידי מעשה).

3055[366] שבהכנסתן לאוצר אין כאן הקצאה

3056בידים.

3057וראה דברי נחמי' כד, ב. כו, ג.

3058[367] שרבי שמעון מודה בהן כשהעלן

3059לגג לייבשן.

3060[368]

3061ס"ד (דבאוצר אין צריך לרשום).

3062[369]

3063אהא דתנן שם לד, סע"א (ועוד אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה ... ואומר

3064מכאן אני אוכל למחר, וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן), כתבו התוס' ד"ה

3065ואומר (מקשה ... דהא רבי אליעזר שמותי הוא ... דמחלפא שטתייהו, דבית הלל דלעיל

3066קאמר דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי, והכא קאמר דבעי שירשום. ויש לומר דשאני הכא

3067דאקצייה בידים).

3068והיינו הא דתנן י, א (בית שמאי אומרים

3069לא יטול [יוני שובך] אלא אם כן נענע מבעוד יום, ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה

3070אני נוטל). וכיון דרבי אליעזר שמותי (מבית שמאי), נמצא שגם כאן המחלוקת בין רבי

3071אליעזר לחכמים היא המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל. ואם כן יוקשה מדוע סוברים בית

3072הלל שביוני שובך סגי באמירת זה וזה אני נוטל, ואילו במוקצה מצריכים שירשום.

3073ומתרצים דשאני מוקצה דאקצייה בידים.

3074ואפשר זאת היא כוונת המ"א שם (וכן

3075כתבו התוס' סוף הפרק, דאין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא). והיינו שמדברי תוס' אלו

3076מוכיח המ"א, שגם במוקצה, דהיינו שהניח באוצר, הלכה כחכמים וכבית הלל, שצריך

3077שירשום (הזמנה במעשה), כיון דאקצייה בידים.

3078ועל זה מבאר כאן, דהא דתנן "עומד

3079אדם על המוקצה ... עד שירשום", "לא מיירי [בהכניסם לאוצר] רק במוקצה,

3080דהיינו פירות שהעלן ליבשן".

3081וראה אסוקי שמעתתא ביצה לד, ב.

3082[370]

3083פ"ב ה"ט (העומד על המוקצה מערב יום טוב ... צריך שירשום ויאמר מכאן ועד

3084כאן אני נוטל, ואם לא רשם לא יטול).

3085[371]

3086ביצה לד, סע"א (עומד אדם על המוקצה ... כגון אחזי ולא אחזי), ורע"ב

3087(דגרוגרות וצמוקין הן סתם מוקצה), ובזה קיי"ל שצריך לרשום.

3088[372]

3089על הרמב"ם שם (כתב ה"ה ז"ל ורבינו כתב דין זה ביום טוב בדוקא, ולא

3090בשבת וכו'. וקשה דהא בגרוגרות וצימוקים מודה רבי שמעון, ואם כן ... אמאי לא תני

3091דין זה אפילו בשבת בגרוגרות וצמוקים, דהשתא בגרוגרות וצמוקים איירי, כדמשמע (לד, ב)

3092מדברי רש"י ז"ל שכתב סתם מוקצה הוי גרוגרות וצמוקים. ויש לומר דלא רצה

3093רבינו ז"ל להודיענו אלא הדין שיהא כולל בכל מוקצה שבעולם, ובשבת לא היה יכול

3094להשמיענו אלא בגרוגרות וצמוקים דוקא).

3095הרי שכל מה שהצריכו הזמנה בידים בעומד

3096על המוקצה, היינו דוקא בהעלן לגג לייבשם – בגרוגרות וצמוקין (לרש"י), או בשאר

3097פירות (לרמב"ם), ולא בהכניסם לאוצר.

3098[373] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

3099בפנים סי"ד נתבאר, שאם רוצים להזמין

3100מערב יום טוב גרוגרות וצמוקים על ידי מעשה, צריך לשער כמה יצטרך ליטול מהם ביום

3101טוב ולומר "מכאן ועד כאן אני אוכל", ולא סגי במה שיאמר "מכאן אני

3102אוכל"; וכמו בהזמנת יוני שובך, דלקמן סי' תצז סי"ח "ויאמר אלו אני

3103נוטל למחר" ולא סגי במה שאומר "מכאן אני נוטל למחר".

3104ואף שהטעם להלכה האמורה לקמן שם היא "גזרה

3105שמא יברור השמנות מן הכחושות ויטול את השמנות ויניח את הכחושות ונמצא טלטל את

3106הכחושות שהן מוקצה", וכאן בפירות אין טעם זה שייך כל כך.

3107מכל מקום מובן לפי גירסת ופירוש התוס'

3108ושטמ"ק והרמב"ם ויש"ש ומ"א, שהזמנת גרוגרות וצמוקים חמורה

3109מיוני שובך, ואם כן גם כאן צריך לומר גם כאן "מכאן ועד כאן אני אוכל.

3110ואף שמסברא יש מקום לדחות ולחלק בינם ולומר

3111שבגרוגרות וצמוקים סגי באמירת מכאן אני אוכל.

3112מכל מקום נראה מהתוס' ושיטה מקובצת

3113ומ"א, שגם בגרוגרות וצמוקים אין הזמנתו מועלת כלל אם זימן יותר ממה

3114שצריך לו.

3115ויתירה מזו נראה מדברי המ"א, שגם שאר

3116פירות שהעלן במעשה לגג לייבשן, להאוסרים מוקצה ביום טוב, גם בזה לא סגי

3117ב"מכאן אני נוטל", אלא צריך שיאמר "מכאן ועד כאן".

3118לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות וביאורים

3119ח"ט ע' קיח ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

3120הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' ל.

3121[374]

3122דתנן י, א (בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום, ובית הלל אומרים

3123עומד ואומר זה וזה אני נוטל). ותנן לד, א (עוד אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה

3124ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר. וחכמים אומרים, עד שירשום ויאמר מכאן

3125ועד כאן). וכיון דרבי אליעזר שמותי הוא (מבית שמאי), אם כן מסתברא שזוהי מחלוקת

3126בית שמאי (דסגי מה שאומר מכאן אני אוכל למחר) ובית הלל (שצריך (שצריך לרשום ולומר

3127מכאן ועד כאן).

3128ומקשה בירושלמי פ"ד ה"ז (ועוד

3129אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מיכן אני אוכל למחר.

3130מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר, דתנינן תמן בית שמאי אומר לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד

3131יום, ור' ליעזר לאו שמתי הוא. חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. וחכמים אומרים עד

3132שירשום ויאמר מיכן ועד כאן, מחלפה שיטתון דרבנן דתנינן תמן בית הלל אומרים עומד

3133ואומר זה וזה אני נוטל, והכא אינון אומרין הכין, עוד אינון אית להון חומר בדבר שיש

3134בו רוח חיים).

3135ובשטמ"ק ביצה לד, א ד"ה מתני

3136(ונראה שיש שבוש בגרסה ... אלא הכי גרסינן התם, לית לן חומר בבעלי חיים, כלומר

3137דהתם שאני דכל אחד ואחד גוף חלוק לעצמו, אבל הכא שהפירות הם גוף אחד ובא להכין

3138מקצתו צריך שירשים).

3139[375]

3140כי דין מוקצה חמור יותר מבעלי חיים (ובזה צריך לרשום).

3141[376]

3142ביצה לד, ב ד"ה ואומר (מקשה בירושלמי מחלפא שטתייהו ... דבית הלל דלעיל קאמר

3143דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי, והכא קאמר דבעי שירשום, ויש לומר דשאני הכא

3144דאקצייה בידים).

3145[377]

3146פ"ב ה"ה (יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקיננו בטפיחין או בכירה ובפרדס

3147הרי אלו מוקצה, וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל, ואינו צריך לנענע),

3148וה"ט (העומד על המוקצה ... צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל, ואם לא

3149רשם לא יטול).

3150[378]

3151פ"ד סי' כג (וכתבו התוספות (ל"ד ע"ב, ד"ה ואומר) וז"ל,

3152בירושלמי (ה"ז) מקשה, מיחלפא שיטתייהו ... דבית הלל, דלעיל קאמר, דאומר מכאן

3153אני נוטל למחר סגי, והכא קאמר חכמים, דהלכה כוותייהו, בעינן שירשום, ויש לומר,

3154דשאני הכא, דאקצייהו בידים).

3155[379]

3156סק"י (עבב"י סימן תקי"ח שהרמב"ם חולק ופוסק כחכמים שצריך

3157שירשום).

3158וכיון שלכל הדעות האלו קיי"ל כבית

3159הלל וחכמים, דגרוגרות וצמוקים דאקצייהו בידים חמור יותר מיוני שובך, וכיון שביוני

3160שובך אומרים בית הלל שצריך לומר "זה וזה אני נוטל" (ולא סגי ב"מכאן

3161אני נוטל"). אם כן מובן שמכל שכן בגרוגרות וצמוקים, לא סגי ב"מכאן אני

3162נוטל", עד שיאמר "מכאן ועד כאן".

3163ולא רק בגרוגרות וצמוקים, אלא אף

3164ב"שאר מיני פירות שהעלן

3165לגג ליבשן, וצריך להזמינם מבעוד יום להאוסרים מוקצה ביום טוב",

3166כדלקמן בהמשך הדברים.

3167ואף שבירושלמי אמרינן הכי לענין

3168שבגרוגרות וצמוקים צריך "שירשום", וכאמור כאן בפנים סי"ד (הזמנה והכנה זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב

3169עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות בהם הכנה גמורה על ידי מעשה).

3170מכל

3171מקום למדים כן אף לענין נידון דידן, שכל מה שהעלה לגג במעשה, כדי לייבשן, חמורים

3172יותר מיוני שובך אף לענין שצריך שיאמר "מכאן ועד כאן" (ולא

3173סגי ב"מכאן אני נוטל").

3174[380]

3175סוף הסימן (אבל בנוסחי דידן בגמרא ירושלמי בפרק קמא דביצה [הלכה ד] ובפרק המביא

3176[פ"ד שם] איתא הכי, וחכמים אומרים עד שירשום כו' מיחלפא שיטתהון דרבנן, דתני[נן]

3177תמן, בית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל, כלומר דהתם ביונים צריך להזמין

3178ממש מה שרוצה לאכול, אבל בפירות אף על פי שמייחד זוית אחת ואומר מכאן ועד כאן,

3179מסתמא אין קצבה לאכילת פירות ומזמין מעט יותר ממה שיצטרך, ואף על פי כן הויא

3180הזמנה. ומשני עוד, אינון אית להן חומר בדבר שיש בו רוח חיים ... ולפיכך הצריכו

3181לומר זה וזה אני נוטל, וזה הפך ממה שתרצו בתוספות ז"ל).

3182[381]

3183דיוני שובך חמיר טפי.

3184[382]

3185דפירות מוקצה קיל טפי.

3186[383] שבזה לא סגי באמירה (אפילו

3187מכאן ועד כאן), אלא צריך הזמנה במעשה, כמבואר כאן בפנים סי"ד.

3188ומה

3189שאמרו בירושלמי שבעלי חיים חמיר טפי, קאי בעיקר על מוקצה של שאר פירות.

3190וראה

3191הערות וביאורים שם. נימוקי יום טוב.

3192[384]

3193סעיף יח (ויאמר אלו אני נוטל למחר. אבל אם לא ברר מערב יום טוב, ואמר סתם מכאן אני

3194נוטל למחר, אין הזמנה זו מועלת כלום, ואסור ליטול מהם ביום טוב).

3195[385]

3196ביוני שובך.

3197[386]

3198בפירות מוקצה.

3199[387] ואין לחוש כל כך דילמא מטלטל

3200ושביק.

3201[388] הרי דלא סגי ב"מכאן אני

3202נוטל".

3203[389]

3204שטעם האיסור אינו משום "דילמא מטלטל ושביק", אלא "משום דאין הזמנתו

3205מועלת כלל אם זימן יותר ממה שצריך לו".

3206[390] ולא כנדפס אצלנו "מכאן

3207אני נוטל".

3208[391] עד כאן הוכיח בעיקר לענין גרוגרות וצמוקים שצריך שיאמר "מכאן ועד

3209כאן". עתה מוכיח שגם שאר פירות, אם העלם לגג לייבשם (להסוברים שמוקצה אסורה

3210ביום טוב), לא סגי ב"מכאן אני נוטל", אלא צריך שיאמר "מכאן ועד

3211כאן".

3212[392] ס"ק י (הטעם ...

3213כמ"ש התוס', כיון דאקציה בידים חמיר טפי ובעי הכנה גמורה ... ועוד נראה לי,

3214דפירות דחזו ולא חזו לכו"ע צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן נוטל למחר, דאיכא

3215למיחש דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי).

3216הרי

3217שבתחלה כתב שכל אקציה בידים (גם שאר פירות) "חמיר טפי ובעי הכנה גמורה".

3218ואחר כך הוסיף "דפירות דחזו ולא חזו (גרוגרות וצמוקים) לכו"ע צריך שירשום

3219ויאמר מכאן ועד כאן נוטל למחר", נראה מדבריו שדין גרוגרות וצמוקים ודין שאר

3220פירות שוים, שבשניהם צריך לומר "מכאן ועד כאן".

3221[393]

3222סי"ח ביוני שובך.

3223[394]

3224דבחזי ולא חזי לכולי עלמא צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן (הרי שלפי האמת דין כל

3225אקציה בידים דומה לחזי ולא חזי).

3226נמצא שהובאו כאן ג' טעמים להצריך שיאמר

3227"מכאן ועד כאן" בפירות שהעלה לייבשן בגג:

3228(א) הטעם שהובא לעיל מהשטמ"ק (הכא

3229שהפירות הם גוף אחד ובא להכין מקצתו צריך שירשים).

3230(ב) הטעם שהובא לעיל מהמ"א (דפירות דחזו ולא חזו ... דאיכא למיחש

3231דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי). והיינו שחוששים שאחר

3232שיקח פרי ויראה שעדיין לא חזי, "דלמא שביק הרעים ונוטל היפים".

3233(ג) "דאין הזמנתו מועלת כלל אם זימן יותר ממה

3234שצריך לו", והיינו שאפילו שאר פירות שהעלן לגג (שאינם מתקלקלים, וכולהו חזו),

3235אין הזמנתו מועלת אלא כשאמר "מכאן ועד כאן".

3236[395]

3237ע"א ד"ה לכל דבר (שיטת הש"ס דעל מה נחלקו דומיא דלא נחלקו קאמר).

3238וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קלז*.

3239[396] וגם בפנים סי"ד הכניס

3240תיבות אלו "שישער בדעתו מערב יום טוב כמה יצטרך ליטול מהם ביום טוב",

3241בין חצאי עיגול, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח

3242סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה

3243לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

3244[397] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

3245בפנים סט"ו נתבאר שאין

3246שום איסור בהזמנת המוקצה מיום טוב א' לב', מטעם ממה נפשך, אם יום ב' הוא קדש

3247והמוקצה אסור בו, הרי יום א' הוא חול והוא מכין מחול ליום טוב, ואם יום א' הוא

3248קדש, הרי יום ב' הוא חול ואין צריך להכין כלל. ואפילו אם הי' צורך להזמינם במעשה,

3249הרי "זה דומה לנוטל מין מאכל של היתר בידו בשבת או ביום טוב ואומר מאכל זה

3250אני אוכל למחר, שאין כאן איסור הכנה".

3251ומה

3252שאסור להכינו במעשה הוא מטעם איסור נגיעה במוקצה ביום טוב. וכן מה שאסרו בגמרא

3253הכנה בעירובי תחומין, הוא מפני שבזה קונה שביתה ביום א', ואסור לקנות שביתה ביום

3254טוב.

3255ומה

3256שאסרו הכל בו והט"ז הכנה בבעלי חיים, אין זה מטעם איסור הכנה, אלא משום איסור

3257נגיעה במוקצה.

3258ואיך

3259שיהי' הפירוש בדבריהם, מה שאסרו ההכנה בבעלי חיים משום איסור מוקצה, הרי עכ"פ

3260מוכח מדבריהם, שלא חששו לאיסור הכנה מיום טוב א' לב', מטעם ממה נפשך הנ"ל.

3261לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

3262וביאורים ח"ט ע' קלב ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

3263הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' לב.

3264[398]

3265יז, א (אמר רב חייא בר אשי אמר רב מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחברו ומתנה.

3266אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחברו ומתנה).

3267ולמדו משם הרי"ף ורמב"ם

3268ורא"ש, שעירובי חצרות דינו כעירובי תבשילין, כדלעיל רס"י שצג בשולי

3269הגליון (רבא שם יז, א גבי עירובי תבשילין, ולמדו משם הרי"ף ורמב"ם ורא"ש

3270לעירובי חצרות), ושם נסמן.

3271[399]

3272כדאמרינן התם (מאן דאמר כו' עירובי תבשילין, אבל עירובי תחומין לא, מאי טעמא,

3273דלמקני שביתה בשבתא לא). טור ושו"ע סי' תקכח ס"ב (אם נזכר ביום הראשון

3274בשני ימים טובים של גליות, יכול לערב עירובי חצירות בתנאי. אבל עירוב תחומין אין

3275מניחין אותו ביום טוב בתנאי). ט"ז שם סק"א (הטעם, דלמיקנא ביתא ביום טוב

3276לא).

3277[הא דלמיקנא ביתא בעירובי תחומין חמור

3278יותר, נתבאר גם לעיל סי' רסא סוס"ב (לערב עירובי תחומין ... שעל ידי העירוב

3279קונה שם שביתה, והרי זה כקונה קנין בידים בשבת, ולא התירו לקנות קנין), ובקונטרס

3280אחרון סק"ב].

3281וראה נמוקי יום טוב.

3282[400]

3283סי' נח יט, א (ונשאלה שאלה על מוקצה של אוצר וכיוצא בו, אם נמלך עליו ביום טוב

3284ראשון ואמר הריני מכינו למחרת, אי שרינן ליה ממה נפשך, כיון דשתי קדושות הן ...

3285ודאי מחזי דמהני בהו הכנה, דאמרינן מה נפשך). הובא בב"י סי' תקיח ד"ה

3286כתב הכל בו.

3287[401]

3288סק"ד (הטעם מבואר דממה נפשך מותר, אם היום קודש ואתמול חול, הרי החול מכין

3289ליום טוב, ואם היום חול ואתמול היה קודש, ימי החול אינן צריכים הכנה).

3290[402]

3291סוס"ד (ממה נפשך, אי יום ראשון הוי יום טוב, יום שני הוי חול ואין צריך הכנה,

3292ואי יום שני הוי יום טוב, שפיר קמכין מחול ליום טוב).

3293[403]

3294שלא אסרו בעירוב משום הכנה.

3295[404]

3296ראה תוס' שם סוד"ה מאי (דאי לאו ההיא טעמא דמקני שביתה בשבתא, משום טעמא

3297דקאמר משום הכנה לא אסרינן, הואיל ויש שם ספק דשמא חול הוא לגמרי).

3298[405]

3299סק"ה (אף על גב דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מיום טוב לחבירו, הכא

3300שאני, כיון שאין צריך אלא אמירה לחוד, במידי שאינו בעל חי).

3301והיינו כדעת המצריכים הזמנה במעשה בבעלי

3302חיים. אבל קיי"ל לקמן

3303סי' תצז סי"ח, שבבעלי חיים אין צריך מעשה. וכן הוא לעיל בתחלת

3304ס"ק הקודם.

3305אמנם גם לדעת הט"ז לא אסרינן משום

3306איסור הכנה אלא מטעם מוקצה.

3307וראה נמוקי יום טוב.

3308[406]

3309שכוונת הט"ז מטעם מוקצה ולא מטעם הכנה במעשה.

3310[407]

3311שזה פשוט שמותר אפילו על ידי מעשה.

3312[408]

3313ביצה י, א.

3314[409]

3315שהרי לא מיירי בהכנה של שני ימים טובים.

3316[410] כיון שיש בו איסור מוקצה.

3317[411]

3318סוף ס"ק טו (נראה לי דזה לא מיירי אלא לענין איסור מוקצה, דאי הכין ביום א'

3319מהני למחר, אבל מכל מקום איסורא עביד במה שמתנה, דהוי כעובדא דחול, כן נראה לענ"ד).

3320[412]

3321סעיף ד (ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני, בב' ימים טובים של גליות).

3322[413]

3323ס"ק י (כיון דאקציה בידים חמיר טפי ובעי הכנה גמורה ... צריך שירשום), הרי

3324דלא אסר אלא כשצריך מעשה, משום איסור מוקצה. וראה הערות וביאורים.

3325[414]

3326אוצ"ל פ"א הכ"ד (דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון, או שנולד בראשון,

3327אם הכין אותו לשני, הרי זה מותר). וראה הערות וביאורים.