Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אתצו דין יום טוב שני של גליות
ובו י"א סעיפים
המחלל יום טוב שני
א בגליות
ובו י"א סעיפים
המחלל יום טוב שני
א בגליות
בשעושין שני ימים טובים מספק,
גכל מה שאסור לעשות בראשון אסור לעשות בשני.
דוכל המחלל יום טוב שני
הבמזיד,
ובין בדבר שאסור לעשותו בראשון מן התורה בין בדבר שאסור לעשותו בראשון מדברי סופרים,
זכגון שיצא חוץ לתחום
חוכיוצא בזה, מנדין אותו:
טב
יבמה דברים אמורים ביום טוב שני שעיקרו מדברי סופרים, וכשמחללו אפילו בדבר שהוא
יאמדברי סופרים הרי עוקר לכל המצוה, שהרי עיקרו אינו אלא מדברי סופרים, לכן מנדין
יבאותו. אבל דבר שעיקרו מן התורה, כגון יום טוב ראשון, אין מנדין אותו אלא אם כן עשה
יגבו מלאכה האסורה מן התורה, אבל אם חללו בדבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים, אין
ידמנדין אותו,
טואלא מכין אותו מכת מרדות.
טזואם עשה על פי הוראת חכם שטעה,
יזאו שעשה בשוגג,
יחאין מלקין ואין מנדין אותו אפילו חללו בדבר שאיסורו מן התורה:
יטג כל מקום שהוא חייב נדוי, אם הוא תלמיד
כחכם אין מנדין אותו, אלא מכין אותו מכת מרדות:
כאדברים שהתירו ביום טוב שני
ד
ד
כבאין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת,
כגכמו שיתבאר בסי' תקכ"ו.
כדוכן
כהלכחול את העין, אע"פ שאין בו סכנה אם לא יכחול, כגון שכבר התחילה העין
כולהתרפאות, דביום טוב ראשון אין לכחול אלא על ידי נכרי, מכל מקום בשני מותר לכחול
כזאפילו על ידי ישראל,
כחכיון שיש בו קצת חולי,
כטאף על פי שאין החולי כולל את כל הגוף:
לה
לאואין צריך לומר שמותר לעשות כל שבות מדברי סופרים למי שיש לו מיחוש שמצטער וחלה
לבממנו כל גופו,
לגבענין שאפילו ביום טוב ראשון מותר לעשות לו שבות מדברי סופרים על ידי שינוי כמו שנתבאר
לדבסימן שכ"ח,
להוביום טוב שני אין צריך שינוי כלל.
לוחוץ מיום טוב שני של ראש השנה,
לזשאין חילוק בינו ליום ראשון אלא לענין מת בלבד, כמ"ש בסימן תקכ"ו,
לחמטעם שיתבאר בסי' ת"ר
לטעיין שם.
מאבל דבר שאיסורו מן התורה, אסור לעשות
מאלו על ידי ישראל אפילו ביום טוב שני, ואפילו חלה כל גופו אם אין בו סכנה:
מבו מי שנפל ונצרר הדם, אסור להקיז דם
מגשקורין קעפפי"ן,
מדאפילו על ידי נכרי, מפני שאפשר להמתין עד למוצאי יום טוב:
מהבני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ
ז בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ, אסורים
ז בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ, אסורים
מולעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב ישראל
מזאפילו בצנעא.
מחואפילו במדבר,
מטאם הוא תוך התחום לעיר שישראל דרין בה,
נואפילו דעתם לחזור למקומם,
נאמטעם שנתבאר בסי' תס"ח.
נבומכל מקום אם עשו מלאכה אין מנדין ואין
נגמלקין אותם, כיון שדעתם לחזור למקומן:
נדח אם חל יום טוב שני בערב שבת, אינם
נהצריכים לערב עירובי תבשילין, מפני שהוא דבר שבצנעא,
נוולכן אין צריך לנהוג בזה כחומרי המקום שהלך לשם כיון שדעתו לחזור (עיין סי'
נזתס"ח).
נחומטעם זה צריכים הם להתפלל תפלת שמונה עשרה בלחש ביום טוב שני,
נטוכן להניח תפילין בצנעא,
סכיון שדעת[ם] לחזור נותנים עליהם חומרי המקום שיצאו משם כמו שנתבאר בסי' תס"ח.
סאאבל צריכים ללבוש מלבושי יום טוב, מפני שהוא דבר של פרהסיא:
סבט אבל אם אין דעתם לחזור למקומן, אם
סגהגיעו תוך תחום לעיר מעיירות שבחוץ לארץ,
סדאפילו אין בעיר ישראל,
סהנעשו כבני חוץ לארץ מיד, ואסורין לעשות מלאכה ביום טוב שני בין תוך התחום בין חוץ
סולתחום,
סזומתפללין כבני חוץ לארץ, וכן צריכים לערב עירוב תבשילין כבני חוץ לארץ.
סחאבל כל זמן שלא הגיעו לתוך התחום של עיר
סטמעיירות של חוץ לארץ, עדיין לא הוקבעו להיות כבני חוץ לארץ, ומותרים לעשות מלאכה
עביום טוב שני, והרי הם עדיין כבני ארץ ישראל לכל דבר:
עאי העוקר דירתו עם אשתו מארץ ישראל לחוץ לארץ,
עבאף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור:
עגיא
עדבני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל, אע"פ שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני
עהארץ ישראל. ויש חולקין.
עוכל מי שאין דעתו לחזור למקומו, אף על פי
עזשאשתו נשארה במקומו, נקרא אין דעתו לחזור:
עח[415] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
עט(א)
פהמחלל יום טוב שני (ס"א-ג).
פא(ב)
פבדברים שהתירו ביום טוב שני (ס"ד-ו).
פג(ג)
פדבני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ (ס"ז-יא).
פה[416]
פוהיינו בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, ואילו עכשיו הוא כדי לקיים מנהג אבותיהם, כדלקמן
פזסי' תר ס"א (ואף בני גולה אין עושין שני ימים אלא משום שהם צריכין לקיים מנהג
פחאבותיהם, שהיו עושים שני ימים בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, שאין הדבר תלוי
פטבחשבון כלל אלא בראיית הלבנה, ולא היו בני גולה יודעין יום שהוקבע בו החודש בירושלים,
צוהיו עושין שני ימים מספק), וס"ב (אבותיהם לא היו עושין שני ימים אלא מחמת
צאהספק, שלא היו יודעים יום שהוקבע בו החודש בארץ ישראל, וביצה שנולדה ביום ראשון
צבמותרת ביום שני, שאם היום קודש למחר הוא חול ואין בו איסור מוקצה ונולד, ואם למחר
צגקדש היום חול וכבר הוכנה הביצה מערב יום טוב. ולפיכך אף בניהם אחריהם היודעים
צדבקביעות החודש ויודעים שיום ראשון הוא עיקר יום טוב, ויום שני הוא גם כן יום טוב
צהמדברי סופרים, אעפ"כ אין דין ביצה זו כדין ביצה שנולדה בשני ימים טובים
צוהסמוכים זה לזה כגון שבת ויום טוב, שאם נולדה בזה אסורה בזה כמ"ש בסי'
צזתקי"ג, דכיון שהן אין עושין שני ימים אלא מחמת מנהג אבותיהם, אין צריך להחמיר
צחיותר מאבותיהם שהיה מותר להם). נמצא שאף בזמנינו, יום טוב שני יש לו דין ספק.
צט[417]
קרמב"ם פ"א הכ"ב (יום טוב שני אע"פ שהוא מדברי סופרים,
קאכל דבר שאסור בראשון אסור בשני). טור ושו"ע ס"א (בגליות שעושין
קבשני ימים טובים מספק, כל מה שאסור בראשון אסור בשני).
קגוכן הדין במצות החג, אשר דינם ביום טוב
קדשני כמו בראשון, כדלעיל סי' תעה ס"ל (שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני
קהבשום דבר, שלא יבואו בו לזלזל על ידי כן), אך מכל מקום הקילו בכמה פרטים במצה וחמץ
קובפסח, ובסוכה וד' מינים בסוכות, כמפורט לעיל שם (הערה רג).
קזוכן הדין לענין ספק מוקצה, אשר דינו
קחביום טוב שני כמו בראשון, כדלקמן סי' תקטו ס"ד (ואפילו בספק החמירו חכמים אף
קטביום טוב שני של גלויות ... כדי שלא לחלק בינו לראשון, אבל לענין שאר דברים אין
קידינו כודאי של דבריהם אלא כספק), והיינו שלענין ספק חוץ לתחום הקילו ביום שני, כדלקמן
קיאסי' תצח ס"ז (אע"פ
קיבשספק מוקצה אסור ביום טוב שני של גליות ... ספק תחומין מותר), ושם נסמן (הערה 29).
קיג[418] גמרא פסחים נב, א (דרב ושמואל דאמרי תרוייהו, מנדין על שני ימים טובים של
קידגליות). טור ושו"ע שם (והיו מנדין למי שמזלזל בו).
קיהויתבאר
קיולקמן ס"ב, שמנדים אף על מלאכה מדברי סופרים ביום טוב שני, ועל מלאכה מן התורה
קיזביום טוב ראשון.
קיח[419] משא"כ בשוגג, כדלקמן סוף
קיטסעיף הבא.
קכ[420]
קכאגמרא שם (דאזל מבי רב לפומפדיתא ביום טוב שני של עצרת). רמב"ם שם (שיצא
קכבחוץ לתחום), שאיסורו מדברי סופרים, כדלעיל סי' שצו ס"א (שבו איש תחתיו אל יצא
קכגאיש ממקומו ביום השביעי, יש אומרים שזו אזהרה ליוצא חוץ לתחום, ושיעור תחום של
קכדתורה הוא י"ב מיל כשיעור מחנה ישראל שהיתה י"ב מיל על י"ב מיל,
קכהוחכמים אסרו לצאת יותר מאלפים אמות שהן מיל אחד. ויש אומרים שאין לתחומין עיקר מן
קכוהתורה כלל אלא אפילו יותר מי"ב מיל אינו אסור מן התורה כלל). הרי שעכ"פ
קכזהאיסור לצאת חוץ לאלפיים אמה, הוא לדברי הכל מדברי סופרים.
קכחוכן הוא ביום טוב, כדלקמן סי' תקכח ס"ב (כשם שאסור לצאת
קכטחוץ לתחום בשבת אלא אם כן הניח עירובי תחומין, כך הוא ביום טוב).
קל[421]
קלאענין הנידוי ודיניו נתבארו לעיל סי' קצט סי"א (מי שנידוהו על דבר עבירה אין
קלבמצ(ט)רפין אותו לזימון, לא לג' ולא לעשרה, שזהו ענין נידוי שמרחיקים אותו ומבדילים
קלגאותו מאגודתם). וסי' לח סי"א (מנודה אם מותר בתפילין יתבאר ביו"ד סי'
קלדשל"ד).
קלהוהדברים שחייבים בנידוי נתבארו לעיל סי'
קלונו ס"א (צריך ליזהר מאד בעניית הקדיש (והשומע ואינו עונה, הוא בנידוי מ' יום)).
קלזסי' קנח סט"ו (כל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי). סי' תסח ס"ג (העושה
קלחמלאכה בזמן הזה [בערב פסח] מחצות ואילך, משמתין אותו, כדין העובר על דברי חכמים).
קלטלקמן יו"ד סי' יח סי"ז וקונטרס אחרון ס"ט (טבח שלא הראה סכינו לחכם
קממנדין אותו, משום אפקירותא שהחציף פניו, כדקיי"ל מנדין על כבוד הרב,
קמאעכ"ל רש"י ור"ן. אבל הרמב"ם וסמ"ג והכלבו כתבו הטעם לפי
קמבשיסמוך על בדיקתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה עכ"ל, דסבירא להו דעל כבוד
קמגהרב אין מנדין אלא כשביזהו וגינהו בדברים שהם גנאי לתלמיד חכם, אבל לא משום שאינו
קמדמכבדו).
קמהויש שאמרו עליהם שהוא כמנודה, ראה לעיל
קמוסי' ב מהדו"ק ס"ט (המונע מנעלים מרגליו הרי הוא כמנודה למקום).
קמז[422]
קמחר"ן יז, ב ד"ה ואיכא (ובפרק כירה (מ, ב) אמרינן דהמבשל בחמי
קמטטבריא לוקה מכת מרדות מדבריהם ... יש לומר דבמילתא דהוי עיקריה מדרבנן, דכי עקר
קנליה קא עקר ליה לכולא מצוה, משמתינן ליה ... אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר
קנאעל מה שאסרו בו חכמים, מכין אותו מכת מרדות). (מ"מ). ב"י
קנבריש הסי' (ותמיהני דהא מדרב ושמואל דאמרי מנדין על שני ימים טובים של גליות משמע
קנגדיום טוב ראשון שוה ליום טוב שני ועל איזה מהם מנדין, הרי שאף על פי שהראשון עיקרו
קנדמן התורה משמתינן ליה ... וצריך לומר דהא דאמרי רב ושמואל מנדין על שני ימים טובים
קנהשל גליות, אף על גב דבחד כללא כיילי להו, הא בדאיתיה והא בדאיתיה, דעל יום טוב
קנוראשון אין מנדין אלא על דבר שאיסורו מן התורה, אבל לא על דבר שאין איסורו אלא
קנזמדרבנן, וביום טוב שני ליכא לפלוגי ביה הכי, שהרי כל איסורו אינו אלא מדרבנן,
קנחוהילכך לעולם משמתינן ליה). מ"א סק"א (דכל דבר שעיקרו מדבריהם
קנטועוקר לכוליה מצוה מנדין, אבל בדבר שעיקר איסורו מדאורייתא, כגון ביום טוב ראשון,
קסאם עשה מלאכה דאורייתא משמתינן, אבל אם עשה מלאכה דרבנן בדבר שעיקרו דאורייתא,
קסאמכין אותו מכת מרדות (הר"ן).
קסבואף שאיסור שיש לו עיקר מהתורה הוא חמור
קסגיותר, כדלקמן סי' תקז ס"ד (לא החמירו חכמים כל כך באיסור מוקצה, שאין לו עיקר
קסדמן התורה), ולעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ט (בחמץ לפני הפסח יש לומר דאפשר
קסהלא מקילינן כולי האי ... לפי שיש לו עיקר מן התורה).
קסומכל מקום לענין חיוב נידוי להעובר
קסזעליהם, חמורה יותר מלאכה שאין לה עיקר מהתורה, כי העובר עליה "הרי עוקר לכל
קסחהמצוה".
קסט[423] והיינו כיון שמכת מרדות היא קלה יותר
קעמנידוי, כדלקמן ס"ג (והערה 12),
קעאובשו"ת סי'
קעבכד (דשמתא חמירא מנגידא ... והן י"ג מכות לפי דעת רש"י, ולפי דעת
קעגהרשב"א לא יותר מארבעים, כמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' נ"א, וגם
קעדהיא על בגדיו כמ"ש בתשובה, ושוטים הן על בשר), ושם נסמן.
קעהוראה יגדיל תורה (נ.י.) א ע' מו.
קעוויתבאר
קעזלקמן הלכות
קעחנזקי גוף ונפש סט"ז (שחכמים תקנו לנדות או להכות מכת מרדות אבל לא עונשים
קעטאחרים. וגם באלו השנים יש חילוק, פעמים שמנדין ופעמים שמכין, וגם יש חילוק בין
קפתלמיד חכם לעם הארץ, וגם יש חילוק בין העובר על דברי תורה (לעובר על דברי סופרים)
קפאלעובר על המנהג, וגם יש עובר על דברי סופרים ופטור מעונש שאין האיסור אלא לכתחילה,
קפבובחבלות וחירופים יש חילוקים בין התחיל במריבה ללא התחיל, ופעמים שאף שלא התחיל
קפגחייב, וגם יש חירופים שחייב עליהם נידוי ויש שחייב עליהם מלקות ארבעים לזכרון צער
קפדבלבד ולביישו, ויש שפטור לגמרי). שו"ת רבינו סי' ט (ולפי דעת הרמב"ם וסמ"ג וסיעתם,
קפההנידוי הוא משום חשש פגימה ולא משום כבוד החכם, דאין מנדין אלא מי שמבזהו [להחכם]
קפוח"ו, ולא מי שאינו מכבדו).
קפז[424]
קפחמשפט צדק ח"א סי' לו ד"ה וי"ל (ואין לנדות לראובן זה כדין המחלל
קפטיום טוב שני ...דאיהו לא זלזל, אלא המתיר לו עשה מה שעשה). כנסת הגדולה הגה"ט.
קצמ"א סק"א (ואם עשה על פי הוראות חכם אין מנדין). וכדלעיל סי' שיח
קצאס"ב (אם עשה על פי הוראת חכם שטעה, נקרא שוגג).
קצב[425]
קצגשו"ת מבי"ט ח"ג סי' קמט (עוד יש טעם אחר לפטור את זה מנידוי, משום
קצדשהי' עם הארץ והי' שוגג, וכתב בספר המצות ... דוקא במזיד, אבל בשוגג שאינו יודע
קצהשהוא אסור, אין לנדותו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שבועות
קצו[פי"ב ה"י] אם הוא שוגג אין לנדותו, אלא מזהירו שלא לשנות בכך). כנסת
קצזהגדולה הגה"ט. מ"א שם (והוא הדין בשוגג).
קצח[426]
קצטגמרא שם (דבמערבא מימנו אנגידא דבר בי רב, ולא מימנו אשמתא), ופרש"י (תלמיד
רשסרח היו נמנין להלקותו, ולא לנדותו, משום דשמתא חמורה וחוששין לכבוד התורה). טור
ראושו"ע שם (ואם הוא צורבא דרבנן, לא היו מחמירין לנדותו, אלא היו מלקין אותו).
רבמ"א סק"ב (פירוש, מכת מרדות).
רג[427]
רדרבא ו, א (מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים, מת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל).
רהטור ושו"ע ס"ב (אין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת).
רו[428]
רזסעיף ו (ביום טוב שני, אפילו יום טוב שני של ראש השנה, כיון שאינו אלא מדבריהם,
רחהרי הוא כחול לענין קבורת המת).
רט[429] סיכום פרטי הלכה זו:
רייום ראשון של יום טוב דינו כשבת, שנתבאר
ריאבסי' שכח (ס"ט וסי"ט-כ):
ריב(א) במקצת חולי, מותרת רק מלאכה מדברי
ריגסופרים על ידי נכרי.
ריד(ב) חלה כל גופו, מותרת גם מלאכה מן
ריההתורה על ידי נכרי, או בעצמו על ידי שינוי.
ריו(ג) מלאכה מדברי סופרים על ידי ישראל,
ריזאסורה אף בחלה כל גופו.
ריחאמנם ביום טוב שני של גלויות:
ריט(א) התירו לכחול את העין על ידי ישראל,
רכבמלאכה מדברי סופרים, אף שהוא מקצת חולי.
רכא(ב) אם חלה כל גופו, התירו גם שאר
רכבמלאכות מדברי סופרים על ידי ישראל.
רכג[430]
רכדגמרא כב, סוע"א (בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין (לשום בו
רכהכחול לרפואה, רש"י) ביום טוב, היכא דאיכא סכנה כגון רירא דיצא דמא דמעתא
רכווקדחתא ותחלת אוכלא (תחלת החולי של כל אלו, רש"י) לא מבעיא לי, דאפילו בשבת
רכזשרי, כי קמבעיא לי, סוף אוכלא ופצוחי עינא (שקרוב להתרפאות הוא, רש"י) מאי.
רכחאמר ליה אסור ... אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא, איכא דאמרי, אמימר גופיה כחל
רכטעינא מנכרי בשבתא ... אמימר שרא למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה).
רלהרי שאם כבר התחילה להתרפאות, ביום טוב
רלאראשון לא הותר – אלא על ידי נכרי, וביום טוב שני הותר – אף על ידי ישראל; אלא
רלבשאמימר התיר אף ביום טוב שני של ראש השנה, וקיי"ל לאסור, כדלקמן בסמוך.
רלגויום ראשון של יום טוב דינו בזה כמו
רלדבשבת, כדלעיל סי' שכח ס"ט (החושש בעיניו ... בסוף החולי של כל אלו,
רלהדהיינו שכבר הוא קרוב להתרפאות ולא נשאר בה אלא מקצת חולי שקודחת מעט, אין עושין
רלואפילו על ידי נכרי אלא דבר שהוא משום שבות, כגון לכחול בסמנים השחוקים מאתמול).
רלזהטעם שמתיר רבי יהודה לכחול אף ביום טוב
רלחראשון, נתבאר לעיל סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ד (שרי לרבי יהודה משום דדריש לכם לכל
רלטצרכיכם ... לכחול העין, שהן בכלל צרכי האדם, ואין צריך כאן למתוך),
רמולא קיי"ל כוותיה.
רמאוהטעם שלא התירו ביום טוב ראשון מתוך
רמבשהותרה לצורך, נתבאר לעיל שם (בשיטה
רמגמקובצת בשם הרא"ה כתב, דלכחול העין אינו נהנה מהמלאכה עצמה, ומשום הכי דמי
רמדלמכשירין, כמו כיבוי הנר שאינו נהנה מהכיבוי עצמה), ובמכשירין אין אומרים מתוך.
רמה[431]
רמוב"ח ריש הסי' (דלא מיבעיא ליה אלא בחולי שאין בו סכנה, ומשום צערא,
רמזואהא מסיק דשרי ביום טוב שני, אבל כשאין שם חולי אסור). פר"ח ס"ב
רמח(מדברי הרמב"ן והר"ן ושאר המפרשים ז"ל נראה דסבירא להו דמיירי שיש
רמטשם חולי).
רנ[432]
רנאמ"א סק"ג (אע"פ שאינו חולי הכולל כל הגוף).
רנב[433]
רנגר"ן יא, ב ד"ה אמימר (ומינה שמעינן דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין על
רנדידי ישראל ביום טוב שני של גליות). רמ"א ס"ב (או שאר חולי שאין
רנהבו סכנה).
רנו[434]
רנזסעיף יט (נפל למשכב או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אין עושין לו דבר האסור
רנחמדברי סופרים על ידי ישראל אלא בשינוי מדרך החול. ועל ידי שינוי מותר לעשות אפילו
רנטמלאכה גמורה).
רסוכאן נראה שגם בזה לא הותרה מלאכה גמורה
רסאעל ידי שינוי, אלא "שבות
רסבמדברי סופרים על ידי שינוי".
רסגואפשר שהכוונה לומר, שביום טוב ראשון
רסדאפילו שבות דרבנן לא הותר לעשות אלא על ידי שינוי (ועל ידי שינוי מותר אף מלאכה
רסהממש), וביום טוב שני הותר
רסולעשות שבות דרבנן אפילו כדרכו (בלי שינוי).
רסז[435]
רסחרי"ף יא, ב (אמימר שרא למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה, דסבירא ליה
רסטכנהרדעי, דסבירא להו דשתי קדושות הן, ולית הילכתא כוותיה, דקי"ל דקדושה אחת
רעהן. אלא מיהו גמרינן מיהא דאמימר דשרי למכחל עינא ביום טוב שני של גליות).
רעארא"ש שם פ"ב סי' כ. טור ושו"ע שם (חוץ מיום טוב שני של ראש השנה,
רעבדשני ימים קדושה אחת אריכתא הן).
רעג[436]
רעדסעיף ו (אפילו יום טוב שני של ראש השנה, כיון שאינו אלא מדבריהם הרי הוא כחול
רעהלענין קבורת המת).
רעו[437]
רעזסעיף ג (בשני ימים טובים של ראש השנה אינו כן, אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך,
רעחוקדושה אחת הן אף לבני ארץ ישראל ... חוץ מלענין מת ביום שני, כמ"ש בסי'
רעטתקכ"ו).
רפ[438]
רפארמב"ן בתורת האדם שער המיחוש (מיהו איכא למימר דהני מילי כגון מיכחל עינא
רפבדמלאכה גופה שבות היא, אבל להתיר אבות מלאכות, אין לנו). הובא במ"מ פ"א
רפגהכ"ד (העלה הרמב"ן ז"ל שאין מתירין לו מלאכות גמורות על ידי ישראל
רפדאפילו ביום טוב שני, אבל כל שבות מתירין לו). ר"ן שם (כלשון
רפההרמב"ן). רמ"א סוף ס"ב (ודוקא שבות דרבנן דומיא דמכחל עינא,
רפואבל אב מלאכה אסור לישראל לעשותו אפילו ביום טוב שני).
רפז[439] לשאוב הדם שנצרר.
רפח[440]
רפטאיסור והיתר כלל נט אות כו (אדם הנופל או ניגוף ונצרר דם במקום נפילתו או נגיפתו,
רצאין חשוב חולה הפנימי. ומאחר שאין מצטער כל כך ויכול להמתין למחר בלי סכנה, נראה
רצאדאסור להקיז דם שקורין קופפ"ן אפילו ביום טוב שני של גליות, ואפילו על ידי
רצבכנעני). מ"א סק"ג (מי שנפל ונצרר הדם, אסור להקיז דם שקורין
רצגקעפ"פן אפילו על ידי עכו"ם, שיכול להמתין עד למחר (איסור והיתר)).
רצדוכעין זה לקמן סי' תקכו ס"י (וכל
רצהזה כשרוצים לקברו בו ביום, דכיון שהמצוה נגמרת בו ביום, עשאוהו חכמים כחול לענין
רצומצוה זו, אבל אם לא יקברו אותו עד הערב, אסור לחלל יום טוב שני אפילו בדבר שאיסורו
רצזאינו אלא מדברי סופרים לצורך מצוה הנעשית בחול), ושם נסמן (הערה 48.
רצח[441]
רצטרב ספרא פסחים נא, סע"ב (כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא, ביישוב לא עבידנא (מלאכה
שביום טוב שני, הואיל ונהגו בו איסור לא אשנה לעיניהם את המנהג, רש"י) מפני
שאשינוי המחלוקת). שו"ע ס"ג (בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות
שבמלאכה ביום טוב שני ביישוב). רדב"ז ח"ד סי' עג (אם דעתו לחזור למקומו,
שגכיון שעדיין לא הגיע למקום ישוב ישראל, מותר בעשיית מלאכה). מ"א סק"ה (דוקא
שדבישוב ישראל (רדב"ז)).
שה[442]
שותוס' שם נב, רע"א (ביישוב לא עבדינן, אפילו בצינעא, ואפילו דעתו לחזור, דלא
שזאפשר למלאכה בצינעא כמו שאר דברים). ר"ן שם (דמלאכה קלא אית ליה, וכל ביישוב
שחמפרסמא מילתא). מ"א סק"ד (והתוס' כתבו דמלאכה אסור, דאי אפשר לעשות
שטבצנעה. וכן כתב בכנסת הגדולה בשם רדב"ז ח"א ע"ג ורנ"ח, ומשפט
שיצדק ח"ב [מ]"ט ורשד"מ ט"ו).
שיאוכן הוא לעיל סי' תסח סוף ס"י (ואפילו
שיברוצה לעשות בצנעה אסור, שאי אפשר למלאכה להיות כל כך בצנעה שלא יודע הדבר לשום אדם),
שיגושם נסמן (הערה נח).
שיד[443] אף דאמרינן פסחים נב,
שיהרע"א (במדבר מאי. אמר ליה הכי אמר רב אמי,
שיוביישוב אסור במדבר מותר).
שיזהיינו במדבר שהוא חוץ לתחום, כדלקמן הערה הבאה.
שיח[444]
שיטחולין קי, א (חוץ לתחום אכלתינהו). מלחמות פסחים יז, א (וחוץ לתחום אין בו משום
שכמחלוקת). כל בו סוס"י מח (וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם),
שכאוארחות חיים בדיני ערבי פסחים ס"ה. מ"א ס"ק ה (ואם הוא תוך תחום
שכבהוי כאלו הוא בתוך העיר).
שכגוכן הוא לעיל שם (ומותר לו לעשות מלאכה
שכדבשדה חוץ לתחומה של עיר, אבל בתוך התחום אסור לשנות מנהגם).
שכה[445]
שכואף שבדעתו לחזור לא חלו עליו חומרי אותו מקום, כדאמר רב אשי נא, א (הני מילי היכא
שכזדאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה).רא"ש
שכחשם פ"ד סי' ד (משום שהיה דעתו לחזור לארץ ישראל, ולהכי לא נהג חומרי המקום
שכטשהלך לשם). ר"ן שם ד"ה ונמצינו (הנכנס מעיר אחרת לתוכה ודעתו לחזור, בכי
שלהאי גוונא לא חיילי עליה חומרי מקום מדינה).
שלאוכן הוא לעיל שם (ואם אין דעתו להשתקע
שלבלעולם באותה העיר, אלא דעתו לחזור למקום שיצא משם או למקום אחר שנוהגין בו היתר,
שלגאפילו דעתו שלא לחזור עד לאחר זמן מרובה, מכל מקום כיון שאין דעתו להשתקע באותה
שלדהעיר לעולם, לא חלו עליו חומרי אותו מקום).
שלהומכל מקום אסור ביישוב מפני המחלוקת,
שלוכמבואר בתוס' שם (ואפילו דעתו לחזור). הרז"ה שם יז, א (והני דנחתי
שלזממערבא, אסור להו למעבד עבידתא ביום טוב שני ביישוב אפילו דעתו לחזור, לפי שהוא
שלחמנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו). ר"ן שם יז, ב ([ורב ספרא בא
שלטמארץ ישראל לבבל הוה] ובודאי דדעתו לחזור הוה ... ואפילו הכי אמרינן דביישוב אסור).
שמכל בו סוס"י מח יא, א (ובני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורין לעשות מלאכה
שמאביום טוב שני בישוב, אפילו דעתו לחזור, לפי שזהו מנהג שנהגו כל הגולה ואין לפרוץ
שמבבו). ארחות חיים בדיני ערבי פסחים ושאר ימים טובים ס"ה. שו"ע שם
שמג(אפילו דעתו לחזור).
שמד*
שמהולא חילק כאן בין דעתו לחזור לזמן מועט
שמואו לזמן מרובה (שנה או יותר). ונתפרש יותר לעיל סי' תסח ס"ט (אם אין דעתו
שמזלהחזיר דירתו לעולם למקום שיצא משם), וס"י (ואם אין דעתו להשתקע לעולם באותה
שמחהעיר ... אפילו דעתו שלא לחזור עד לאחר זמן מרובה, מכל מקום כיון שאין דעתו להשתקע
שמטבאותה העיר לעולם, לא חלו עליו חומרי אותו מקום). וכמבואר בפר"ח סי' תסח
שנס"ד ד"ה ובתוספות (משמעות כל הפוסקים שאין לחלק בין דעתו לחזור מיד
שנאלדעתו לחזור לאחר זמן, והכי נקטינן). ונתבאר לעיל שם (הערה נו).
שנבאבל בלקוטי שיחות חי"ז ע' 504 (תמוה
שנגביותר לפסוק כהפר"ח (סי' תס"ח) נגד הרדב"ז, שהוא דוקא שהובא להלכה
שנדבכל האחרונים ... רבינו הזקן).
שנהוראה דעה הא' דלקמן סי"א, ושם נסמן
שנו(הערה 45),
שנזאם דעה זו חולקת גם בנידון דידן.
שנח[446]
שנטס"י (אסור לשנות מנהגם מפני המחלוקת). וכדאמר רב ספרא שם נב, רע"א (ביישוב
שסלא עבידנא מפני שינוי המחלוקת).
שסא[447]
שסבשו"ת מבי"ט ח"ב סי' קמט (נראה לי שאינו חייב נידוי, דדוקא לבני חוץ
שסגלארץ הוא שמנדין למי שמזלזל ביום טוב שני של גליות, אבל לא למי שבא מארץ ישראל
שסדודעתו לחזור, אעפ"י שהוא אסור לעשות בו בישוב חוצה לארץ מה שאסור לבני חוץ
שסהלארץ). מ"א סק"ז (בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ ועשו מלאכה, אין מנדין
שסואותן (מבי"ט ח"ב סי' קמ"ט)).
שסז[448]
שסחרדב"ז שם (הכלל שינהוג בכל דבריו כשאר בני העיר, חוץ מאכילה ובצנעא. ולענין
שסטלבשל מיום טוב שני לשבת בלא הנחת עירובי תבשילין, הדבר נראה ברור שהוא מותר לבשל,
שעשהרואה אומר הניח עירובי תבשילין או על אחרים סמך, וזה פשוט). מ"א שם
שעא(וכשחל יום טוב ערב שבת, מבשל בלא עירוב תבשילין).
שעב[449]
שעגסעיף יא (אבל שאר כל חומרות שאינן באיסור מלאכה שמחמירין באותו מקום שהלך לשם, אם
שעדאין דעתו להשתקע שם, רשאי להקל בהן אפילו בתוך העיר, רק שיהיה בצנעה שלא יודע הדבר
שעהלהמון עם ויבואו לידי מחלוקת).
שעו[450]
שעזרדב"ז שם (רואה אני שיתפללו הבאים מארץ ישראל י"ח כמנהג מקומם).
שעחמ"א שם (ומתפללין י"ח כמקומן).
שעט[451]
שפפר"ח סוף הסימן (אני כשהלכתי למצרים ודעתי לחזור לארץ ישראל, ביום טוב
שפאשני בבוקר בביתי בצינעא הנחתי תפילין וקריתי קריאת שמע עמהם).
שפבלמנהגינו שאיננו מניחים תפילין בחול
שפגהמועד, היינו דוקא בשמחת תורה ובאחרון של פסח, ויום טוב שני של שבועות. אבל לפי
שפדהנפסק לעיל סי' לא ס"ב (וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחן במועד ולברך
שפהעליהן), כן הוא אף ביום טוב שני של פסח וסוכות.
שפו[452]
שפזסעיף יג (ואם אין דעתו להשתקע שם לעולם אלא דעתו לחזור למקומו או למקום אחר
שפחשנוהגין בו איסור, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, ואסור לו לעשות מלאכה בין
שפטבצנעה בין בפרהסיא).
שצ[453]
שצארדב"ז שם (ולענין המלבוש, לפי שיש לנו בגדים מיוחדים לשבתות ומועדים ובגדים
שצבמיוחדים לחול, רואה אני שילבש בגדי המועד, דהוי מילתא דפרהסיא, שהרואה אומר כחול
שצגהוא נוהג). פר"ח שם (ומלבושי יום טוב לבשתי, משום דהויא מילתא דפרהסיא,
שצדוכן כתב רדב"ז בסימן ע"ג). מ"א סק"ז (ולובשין מלבושי יום טוב).
שצה[454]
שצורז"ה שם (ואם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור, הוקבע ביניהם ונעשה כמותם, ואסור).
שצזכל בו וארחות חיים שם. שו"ע שם (אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה
שצחכמותן ואסור). וכבר נתבאר לעיל ס"ז, שתוך התחום הוא כמו תוך היישוב.
שצטוכן הוא לעיל סי' תסח ס"ט (אם אין
תדעתו להחזיר דירתו לעולם למקום שיצא משם אלא דעתו להשתקע שם במקום שהלך לשם, הרי
תאהוא נעשה מיד כאנשי אותו מקום וחלו עליו כל החומרות שמחמירין באותו מקום, ואסור לו
תבלהקל אפילו בצנעה).
תג[455]
תדרדב"ז שם (ונראה לי דרך סברא, שאם אין דעתו לחזור, כיון שנכנס לישוב מצרים
תהשעושים שני ימים, הוקבע ביניהם ונעשה כמותם). מ"א סק"ו (אפילו
תוישוב עכו"ם, כיון שאין דעתו לחזור (רדב"ז)).
תז[456]
תחרז"ה שם (ואם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור, הוקבע ביניהם ונעשה כמותם, ואסור
תטבין בישוב בין במדבר). כל בו וארחות חיים שם. שו"ע שם (ואסור בין במדבר בין
תיביישוב).
תיאוכן הוא לעיל שם (ואסור לו להקל אפילו
תיבבצנעה, ואפילו חוץ לתחומה של אותה העיר).
תיג[457]
תידרז"ה שם (ובמדבר מותר אפילו אין דעתו לחזור, כל זמן שלא הגיע לישוב, לפי
תיהשעדיין לא הוקבע להיות כמותם). כל בו וארחות חיים שם. שו"ע שם (וכל
תיוחוץ לתחום, אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם).
תיזוכן הוא לעיל שם ס"י (ומכל מקום כשעדיין לא הגיע לתוך תחומה של
תיחאותה העיר, לא חלו עליו עדיין חומרי אותה העיר), ושם נסמן (הערה
תיטנג).
תכ[458]
תכארדב"ז שם (ואם עקר דירתו משם ואשתו ובניו, אעפ"י שדעתו לחזור להתיישב בארץ
תכבישראל, לא נקרא דעתו לחזור). פר"ח שם (במי שעוקר דירתו ואשתו ובניו לילך
תכגלאיזה מקום לישא וליתן ולהרויח, אף שדעתו לחזור ולהתיישב למקומו הראשון, לא מקרי
תכדדעתו לחזור, דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה, כל שמוצא פרנסתו מרווחת
תכהבאותו מקום שהלך לשם אינו זז משם). מ"א שם (והעוקר דירתו עם אשתו מארץ
תכוישראל לחוץ לארץ, אף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור (רדב"ז)).
תכזוהיינו דוקא אם "עוקר דירתו עם
תכחאשתו ... דעתו לחזור". אבל אם נוסעים למטרה מיוחדת לזמן קצר, כתב הפר"ח
תכטשם (זולתי אם עקרן להוליכן לזיהרא של ארץ ישראל, או להבריחן ממגפה בר מינן, או
תלמחמת סיבה אחרת כיוצא בה, שאז הדבר ברור דבכל גוונא דעתו לחזור מיקרי), וראה לעיל
תלאשם (הערה נו), אם גם הרדב"ז ורבינו מודים בזה.
תלבוראה שו"ת תורת שלום לכ"ק אדמו"ר
תלגמוהרש"ב נ"ע סי' כג. אגרות קודש חי"א אגרת ג'תשעג.
תלדחי"ז ו'קצג. לקוטי שיחות חי"ז ע' 504.
תלה[459]
תלורב ספרא פסחים נא, סע"ב (כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא, ביישוב לא עבידנא
תלזמפני שינוי המחלוקת, במדבר מאי, אמר ליה הכי אמר רב אמי, ביישוב אסור במדבר מותר),
תלחלפירוש רבנו חננאל שם (אמר ליה רב ספרא לר' אבא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא ובני
תלטמקומי עושין שני ימים, כי בעינא למיסק לארץ ישראל דלא עבדי אלא יום אחד, בישוב לא
תמעבידנא. במדבר ארץ ישראל מהו לעשות ביום שהוא ברור לי שהוא חול, מי אמור רבנן בכי
תמאהא מילתא במדבר ארץ ישראל נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לא. אמר ליה הכי אמר
תמבר' אמי, בישוב אסור במדבר מותר), והיינו כשהגיע לישוב ארץ ישראל "לא
תמגעבידנא" שני ימים, אלא יום אחד. וכשהגיע למדבר ארץ ישראל, איבעי לי', ומסיק
תמדשבמדבר מותר לעשות שני ימים וביישוב אסור.
תמהראב"ן פסחים שם קסב, ב (אנא
תמודידענא בקביעא דירחא, ובני מקומי עושין ב' ימים, כי קאזלינן לארץ ישראל דלית להו
תמזאלא חד יומא, ביישוב לא עבידנא, משום חומר מקום שאני שם, במדבר של ארץ ישראל מי
תמחעבידנא ביום שהוא חול, מי אמור רבנן בכהאי גוונא במדבר נותנין עליו חומרי מקום
תמטשיצא משם או לא. ואמר ליה הכי אמר רבי אמי, ביישוב אסור במדבר מותר). וראה אבן
תנשלמה שם ס"ק לז.
תנא[בדפו"ר צוין בפנים לדעה הא' ולדעה
תנבהב', ואילו על הגליון צויין רק הראב"ן, שהיא דעה הא' המבוארת כאן].
תנגחכם צבי סי' קסז (וכיון שבארץ ישראל
תנדאיסור הוא להוסיף יום אחד על המצוה, ואין ביד אנשי ארץ ישראל להוסיף יום אחד יותר
תנהמהכתוב בתורה ולהחמיר, אף הבאים מחוץ לארץ אסורים הם לנהוג שני ימים טובים של
תנוגליות כל זמן שהם בארץ ישראל אפילו דרך ארעי, כיון שהמקום גורם, ואין זה בכלל
תנזחומרי מקום שיצא משם).
תנחולפי זה הי' אפשר לפרש לכאורה, שיש הפרש
תנטבין היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, שנתבאר לעיל ס"ז-י (שבהגיעו לתחום היישוב לא
תסיעשה שם מלאכה מפני המחלוקת), לבין בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל, שבזה הובאו כאן
תסאב' דעות. כי מה שבחוץ לארץ עושים שני ימים, אינו מעיקר הדין, אלא מטעם מעשה
תסבאבותינו בידינו, ואילו בארץ ישראל יש איסור בל תוסיף שלא להוסיף יום אחד, ולכן
תסגכשבא לארץ ישראל, עושה כבני ארץ ישראל.
תסד*
תסהאמנם לעיל סי' א במהדורא בתרא ס"ח
תסו(גם בני ארץ ישראל הבאים לחוץ לארץ חייבים בקדושת היום, אף שדעתם לחזור, כמו
תסזשנתבאר בהלכות יום טוב). הרי שבמהדורא בתרא פסק כדעה זו גם לענין בני ארץ ישראל
תסחהבאים לחוץ לארץ.
תסטולפי זה חולקת דעה זו גם על האמור לעיל
תעס"ז-י לענין יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, כמבואר באגרות קודש ח"ז אגרת
תעאב'פט (במה שרוצה לחלק בענין יום טוב שני של גליות בין אותם העולים לאה"ק או
תעבלהיפך. הנה מהסוגיות בש"ס והוא בפסחים נא, ע"א, מגילה יט, ע"א,
תעגמובן שאין לחלק בזה בענינים הנוגעים בדין, ואפילו במה שתלוי בחומרי מנהג המקום
תעדשמחלקים בפסחים מי כייף למי, הנה לא שייך זה בנדון דידן כמובן. ומה שמעורר ומדייק
תעהבלשון רבינו הזקן בשו"ע שלו סוף סי' תצ"ו מהשינוי שבין סעיף ז' –
תעולי"א, על כרחך צריך לומר שבסעיף ז' סומך על האמור בסעיף י"א, שמוכיח על
תעזתחלתו שבמחלוקת תלוי הדבר, והוא עפ"י דרך רבינו הזקן בכ"מ בשו"ע
תעחשלו, להעתיק הדינים באופן ובמציאות שמצאם בהספרים והפוסקים שקדמו לו, ועל דרך כלל
תעטהרמב"ם בכגון דא).
תפולמעשה ראה שער הכולל פ"א אות ב
תפא(לנהוג כדעה זו). משמרת שלום סי' לב ס"ק ד. אג"ק אדמו"ר
תפבמוהרש"ב ח"ב ע' תרכו (לנהוג כדעה דלעיל ס"ז-י). אג"ק ח"ד
תפגע' רמד. ח"ז ע' קסט. ח"י ע' שפו. קובץ דברי תורה (צפת) ח"ג ע' 65.
תפדבאגרות מלך ע' סו. קונט' יום טוב שני (לונדון תשנ"ה).
תפה[460]
תפומשפט צדק ח"ב סי' מט (ומה שבא בשאלה, אם כצאתו את העיר, הגם שאשתו שם, אם
תפזחייב לנהוג כהסכמה ההיא, לזה אומר דלדעת רב[ב]תא, כל היוצא את העיר חוץ לתחום ואין
תפחדעתו לחזור לשם, אפילו שתהיה אשתו שמה, לא משום הכי יתחייב לעשות כחומרי המקום
תפטשיצא משם). כנה"ג הגב"י. מ"א סק"ז (וכל שאין דעתו
תצלחזור, אף על פי שאשתו נשארת שם, הוי כאין דעתו לחזור (משפט צדק ח"ב מ"ט.
תצאכנה"ג)).