Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אתצח דין שחיטה ביום טוב
ובו ל"ח סעיפים
בדיקת הסכין על ידי החכם
א אין
ובו ל"ח סעיפים
בדיקת הסכין על ידי החכם
א אין
במראין סכין לחכם ביום טוב לראות אם היא ראויה לשחוט בה,
גכמו שהיה המנהג בימי חכמי הש"ס,
דשמא תהיה פגומה ויאמר לו שאסור לשחוט בה מפני פגימותה וילך ויחדדנה במשחזת,
הונמצא מתקן כלי ביום טוב.
ואבל החכם יכול לראות סכין כדי שישחוט בה הוא בעצמו, ויכול להשאילה לאחרים.
זוכן חכם יכול להראות סכינו לחכם אחר, מפני שהחכם יודע שהשחזה אסורה ביום טוב ולא
חיבא להשחיזה:
טב
יוכן בזמן הזה שכל שוחט בודק הסכין בעצמו, אסור לו לבדוק ביום טוב שמא ישחיזנה.
יאויש אומרים
יבשלא אסרו להראות הסכין לחכם משום דשמא ישחיזנה, אלא משום דבימיהם לא היה אפשר לו
יגלשחוט בלא ראיית החכם את הסכין אפילו אם הסכין יפה, ונמצא ראיית החכם לבד היא
ידהמכשרת את הסכין, והרי זה דומה קצת למתקן כלי. אבל בזמן הזה אין ראיית הסכין אלא
טוכדי לברר הספק אם יש בה פגימה אם לאו, ונמצא שאין הדבר תלוי בראייה אלא בשלימות
טזהסכין שלא היתה פגומה (קודם שהתחיל לבודקה), וראייה זו בעצמה אינה מכשרת את הסכין
יזאלא מבררת את הספק בלבד, ולכן אין לאסרה ביום טוב.
יחוהלכה כסברא הראשונה. ומכל מקום בשעת
יטהדחק, כגון שלא בדק הסכין מערב יום טוב ונצרך לבשר ביום טוב, יש לסמוך על סברא
כהאחרונה, ומותר לבדוק הסכין ביום טוב:
כאג וכל אדם אפילו אינו תלמיד חכם מותר לבדוק
כבהסכין אחר השחיטה, משום דאף אם ימצאנה פגומה בודאי לא ישחיזנה:
כגהולכת הסכין והבהמה
ד הטבח יכול להוליך הסכין אצל הבהמה,
ד הטבח יכול להוליך הסכין אצל הבהמה,
כדאפילו דרך רשות הרבים,
כהוכן מותר להוליך הבהמה והסכין אצל הטבח, ואין חוששין שמא ימלך ולא ישחט ונמצא טרח
כוביום טוב שלא לצורך,
כזאפילו גדי קטן שצריך להוליך על כתיפו.
כחואע"פ שהיה אפשר להוליכו מאתמול,
כטלפי שלא גזרו על ההוצאה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב, מטעם שנתבאר בסי'
לתצ"ה:
לאמוקצה בבהמות
ה בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות
ה בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות
לבולנות תוך התחום, הרי אלו מוכנות, ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל בהמות
לגהרועות ולנות חוץ לתחום כל ימי הקיץ, אף שנכנסים לבית בתחילת ימות הגשמים,
לדמכל מקום כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם, והרי הן מוקצין.
להואם באו ביום טוב לעיר, אין שוחטים אותן ביום טוב אם בבין השמשות היו חוץ לתחום,
לואע"פ שבאו לעיר (מאליהם) ביום טוב שלא מדעת הישראל אין שוחטים אותן:
לזו במה דברים אמורים בבהמת ישראל, אבל
לחבהמות של נכרי אין בהם דין מוקצה,
לטכמ"ש בסי' ש"י.
מולפיכך נכרי שהביא בהמות במקולין
מאביום טוב, אם הביאן לצורך נכרי, או אפילו אם הביאן סתם לעיר שרובה נכרים, שכל
מבהמביא מן הסתם לצורך הרוב הוא מביא, הרי אלו מותרים, אפילו אם ידוע שלנו חוץ לתחום,
מגשהרי איסור מוקצה אין בהם כיון שהן של נכרי, ומשום שבאו מחוץ לתחום אין לחוש כיון
מדשלא הביאן לצורך ישראל:
מהז אע"פ
מושספק מוקצה אסור ביום טוב שני של גליות, כמו שנתבאר בסי' תצ"ז,
מזספק תחומין מותר. כיצד בהמות של נכרי שהן רגילות ללון חוץ לתחום וביום טוב שני
מחנמצאו בתוך העיר, מותר ליקח מהן ולשחטן ביום טוב, שאנו תולין לומר מאמש הכניסן
מטלתוך התחום וחוץ לחומת העיר לנו, ולפיכך לא ראינו אותם אמש. וכל שכן הנמצאות
נבעיר בבוקר שחזקה מאמש הכניסם לתוך התחום:
נאעגל שנולד ביום טוב
ח
ח
נבעגל
נגשנולד ביום טוב, אם האם עומדת לאכילה, מותר לשחטו ביום טוב, אף להאוסרין מוקצה
נדביום טוב, כיון שאמו מוכנת ועומדת לאכילה הרי הוא מוכן אגב אמו, שאם היה רוצה היה
נהשוחט האם קודם שנולד העגל ואוכל שניהם ביום טוב.
נוואפילו אם ידוע שהאם היא טרפה, מכל מקום
נזאינה מוקצה ביום טוב, שהרי היא מוכנת כבר לכלבים, אם כן גם העגל אינו מוקצה שהרי
נחהוא מוכן מערב יום טוב לכלבים אגב אמו, שאם קודם שנולד היה רוצה לטלטל שניהם
נטולהשליכם לכלבים היה מותר, וכיון שהעגל מוכן לכלבים, מותר גם כן לאכלו, שהרי אינו
סמוקצה.
סאומכל מקום צריך שידע שכלו לו
סבתשעת חדשי העיבור לגסה וחמשה חדשים לדקה, כדי שיצא מתורת נפל כמ"ש ביו"ד
סגסי' ט"ו
סד(ויש מחמירין
סהשצריך שיפריס על גבי קרקע, כמו שיתבאר בסמוך):
סוט ולפי מנהג מדינות אלו שאין אוסרין
סזמוקצה ביום טוב אלא נולד,
סחיש להתיר עגל שנולד ביום טוב אפילו אם אמו עומדת לגדל ולדות.
סטואין לאסרו משום נולד, כיון שהלידה לא עשתה שינוי בגופו כלל, שהרי אף קודם לידתו
עהיה ראוי לאכילה כמו אחר שנולד:
עאי ומטעם זה אם הם שבת ויום טוב סמוכים זה
עבלזה ונולד באחד מהם, מותר באכילה ביום שלאחריו, אף על פי שהוא יום טוב או שבת,
עגואין שבת מכינה ליום טוב ולא יום טוב לשבת (עיין סימן תקי"ג),
עדלפי שאין לידה זו חשובה הכנה, כיון שהיה ראוי לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה:
עהשחיטת בהמה מסוכנת
יא בהמה שהיא מסוכנת והוא ירא שמא תמות,
יא בהמה שהיא מסוכנת והוא ירא שמא תמות,
עואם כבר גמר סעודת יום טוב ואין צריך לה עוד ביום טוב, אסור לשחטה ביום טוב,
עזשמשום הפסד ממונו לא התירו לו מלאכה גמורה שלא לצורך יום טוב שיש בה איסור מן
עחהתורה.
עטאבל אם אין במלאכה איסור מן התורה, כגון שיש שהות ביום לאכול מבהמה זו כזית צלי אחר שתצא נפשה
פ(כמ"ש ביו"ד סי' כ"ז),
פאאע"פ שאין שהות ביום כדי לבדקה קודם אכילת הכזית.
פבואע"פ שלא יאכל שום אדם ממנה כלום ביום טוב,
פגמכל מקום כיון שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית, אין איסור מן התורה לשחטה ביום
פדטוב, מפני שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום ורוצים לאכול מבהמה זו
פההיתה השחיטה מותרת,
פואם כן שחיטה זו נקראת מלאכת אוכל נפש,
פזולכן אף שאין לו אורחים שרוצים לאכול ממנה, מכל מקום כיון שהשחיטה מתרת ומכשרת את
פחהבשר שיהא ראוי לאכול ביום טוב אם יזדמנו לו אוכלים, אין בשחיטה זו איסור מן התורה,
פטאלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יום טוב,
צובמקום הפסד לא העמידו חכמים את דבריהם:
צאיב ומזה הטעם התירו לו גם כן להפשיטה, אם
צבהוא בענין שאם לא יפשיטנה יסריח הבשר, כיון שמן התורה מותר להפשיטה כשם שמותר
צגלשחטה,
צדומן הטעם שנתבאר,
צהאלא שחכמים אסרוה, ולא העמידו חכמים את דבריהם במקום הפסד:
צויג ומכל מקום העור הוא נולד כמו שיתבאר
צזבסי' תצ"ט,
צחואסור לטלטלו ביום טוב, אלא אם כן שייר בו אבר אחד,
צטשאז העור בטל לגבי האבר ומותר לטלטלו עמו:
קיד ויש אומרים
קאשלא התירו לו כלל להפשיטה ביום טוב כל שאינו רוצה לאכול ממנה ביום טוב, וכן השוחט
קבעוף מפני שהוא מסוכן ואין דעתו לאכול ביום טוב, אסור למרוט נוצתו ביום טוב.
קגואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה,
קדמכל מקום יש להחמיר כסברא האחרונה:
קהטו השוחט בהמה בשדה, לא יביאנה לעיר במוט
קואו במוטה, כדרך שהוא עושה בחול, משום זלזול יום טוב, אלא מביאה בידו אברים אברים:
קזטז
קחעוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שמא נתרסקו אבריו, ולכן צריך להשהותו מעת לעת ואחר כך
קטישחטנו ויבדוק אותו אחר השחיטה שמא נתרסקו איבריו הפנימיים, כמ"ש ביו"ד
קיסי' נ"ח
קיאעיי"ש, ואם כלה כבר המעת לעת, מותר לשחטו ביום טוב,
קיבואין חוששין שמא ימצא טרפה ונמצא עשה מלאכה שלא לצורך יום טוב, לפי שמעמידין אותו
קיגבחזקת היתר, שרוב העופות הן כשרים.
קידומזה הטעם מותר לשחוט בהמות ביום טוב אף במקום שהטרפות מצויות כל כך כמו הכשרות,
קיהלפי שאנו הולכים אחר רוב בהמות שבעולם שהן כשרות.
קיוויש חולקין על זה
קיזואומרים, דבמקום שהטרפות מצויות כל כך כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביום טוב. וכן
קיחעוף שנדרס ברגלים שצריך בדיקה אסור לשחטו ביום טוב, שמא ימצא טרפה ונמצא ששחט שלא
קיטלצורך יום טוב.
קכולפי דבריהם עגל שנולד ביום טוב אסור לשחטו ביום טוב אלא אם כן הפריס על גבי קרקע,
קכאדשמא על ידי שנתרסק בבית הרחם שהוא צר ימצא בו טרפות גמור.
קכבואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה,
קכגמכל מקום יש להחמיר כסברא האחרונה.
קכדועכשיו נהגו העולם שלא לשחוט בהמה ביום
קכהטוב אפילו במקום שאין הטרפות מצויין,
קכושמא תמצא טרפה. ולפי שזהו חומרא יתירה, לכן אם צריך לה ביום טוב יש להקל. והוא
קכזהדין במקום הפסד כגון מסוכנת:
קכחבדיקת הבכור ממום
יז בכור בזמן הזה שאין יכול לשחטו בלא מום,
יז בכור בזמן הזה שאין יכול לשחטו בלא מום,
קכטאין חכם ולא שלשה הדיוטות
קליכולין לראותו אם יש בו מום כדי להתירו לשחטו, כיון שאפילו אם יש בו מום ולא הראהו
קלאלחכם או לשלשה הדיוטות ושחטו הרי זה אסור, ואם כן ראיית החכם או שלשה הדיוטות היא
קלבהמתרת את הבכור, והרי זה דומה למתקן.
קלגאבל מותר לראות את הבכור ולשתוק ולא להתירו, ואע"פ שהוא גומר בלבו שהוא מותר,
קלדאין בכך כלום, שהרי אינו מתקן כלום:
קלהיח
קלואם עבר וראה המום שבו והתירו, אסור לשחטו ביום טוב, מפני שהוא מוקצה.
קלזואפילו להמתירין מוקצה ביום טוב,
קלחמודים במוקצה גדול כזה, שהרי אתמול ודאי הסיח דעתו ממנו מלאכלו ביום טוב, שלא היה
קלטבדעתו כלל שיעשה אדם איסור ויעבור על דברי חכמים שאסרו להתיר בכורות ביום טוב.
קמאבל אם נולד ביום טוב,
קמאונפל בו מום ביום טוב, ועבר וראה את המום שבו והתירו,
קמבמותר לשחטו ביום טוב אם כלו לו חדשיו.
קמגלפי שבין השמשות, שהוא התחלת כניסת יום טוב
קמדהיה מוכן וראוי לאדם אגב אמו, שאלו היה רוצה היה שוחט את אמו ואוכל גם את העובר
קמהשבמעיה,
קמווכיון שבין השמשות לא היה מוקצה, לכן אף שחזר ונעשה מוקצה כשנולד, שהרי הסיח דעתו
קמזמלאכלו ביום טוב משום דאין מתירין בכורות ביום טוב,
קמחמכל מקום כשעבר וראהו והתירו, הרי הוא חוזר להתירו,
קמטכמו שנתבאר בסי' ש"י
קנדאין מוקצה לחצי שבת עיין שם, והוא הדין ביום טוב:
קנאיט אם ראה המום מערב יום טוב, וראה שהוא
קנבמום קבוע שראוי לשחוט עליו, יכול לחקור עליו אם נפל המום מאליו, ומתירו,
קנגכיון שהתירו הוא מחמת ראייתו, והראייה היתה מאתמול, אם כן כבר נגמר עיקר ההיתר
קנדמערב יום טוב, ואינו מתקן כלום ביום טוב:
קנהכ בכור שנפל לבור, אסור להעלותו, שהרי
קנואינו ראוי לשחטו ביום טוב, והרי הוא מטלטל דבר שאינו ראוי לו ביום טוב, אלא עושה
קנזלו פרנסה במקומו
קנח(א) כדי שלא ימות:
קנטכא אותו ואת בנו שנפלו לבור, מעלה את
קסהראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני על מנת לשחטו, רצה
קסאזה שוחט רצה זה שוחט, דמשום צער בעלי חיים התירו לו להערים.
קסבאבל עכ"פ צריך לשחוט את אחד מהן.
קסגאבל אם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו, מותר להעלותן אע"פ שאינו שוחט אחד מהן,
קסדכיון שראויות כולם לשחטן היום:
קסהשחיטת בהמה שבשותפות הנכרי
כב
כב
קסובהמה שהיא חציה של ישראל וחציה של נכרי, מותר לשחטה ביום טוב, ואינו כשוחט גם
קסזבשביל הנכרי, דכיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, נמצאת כל השחיטה הוא צורך
קסחהישראל.
קסטואפילו אם יש להם שתי בהמות בשותפות,
קעיכולין לשחוט שתיהן,
קעאשאי אפשר לחלוק שיטול זה אחד וזה אחד, לפי שאי אפשר שיהיו שוות בכל העניינים, שאם
קעבזו גדולה וכחושה וזו קטנה ושמינה, אף שהן שוות בדמים, יכול לומר אי אפשי ליקח כל
קעגחלקי בקטנה, או אי אפשי ליקח כל חלקי בכחושה.
קעדאבל אם הם שוות לגמרי בכל העניינים,
קעהוכל שכן אם הנכרי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה, אסור לשחוט את השניה,
קעושהרי אפשר לו לחלק.
קעזאבל מותר לו (ב) לשחוט אחד מהן ביום טוב
קעחולחלק אותה עם הנכרי, ואחר יום טוב יחלקו את השניה. ואין אומרים ישחוט הישראל בהמה
קעטאחת לצרכו בלבד בלא שותפות הנכרי, שהרי הן שוות לגמרי או שהנכרי רוצה ליתן הגדולה
קפוהטובה, לפי שאין הישראל רוצה לשחוט בהמה שלימה לצרכו, מפני שאינו צריך אלא לחציה,
קפאואם תהיה כולה שלו יפסד הבשר:
קפבתלישת הצמר והנוצות שבמקום השחיטה
כג
כג
קפגהשוחט בהמה ביום טוב, לא יתלוש את הצמר שבמקום שחיטה כדי לעשות מקום לסכין.
קפדאע"פ שאין דרך גזיזה בכך, והעושה כך בשבת אינו חייב משום גוזז, מכל מקום הרי הוא
קפהחייב משום עוקר דבר מגידולו.
קפולפיכך אסור לעשותה ביום טוב, שהרי אין בה צורך אכילה, מפני שאפשר לשחוט אף אם לא
קפזיעשה כן.
קפחוכן מזה הטעם, השוחט עוף ביום טוב, לא
קפטימרוט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין, שהרי הוא עוקר דבר מגידולו. ועוד, שהעושה
קצמלאכה זו בשבת יש לחייבו גם משום גוזז, שהרי כן דרך העוף לתלוש נוצתו ביד.
קצאאבל (ג) מותר לפנות הצמר, או הנוצה,
קצבממקום השחיטה, על ידי שימשכם בידו אילך ואילך.
קצגובלבד שלא יתכוין לתלוש, ואם נתלש מאליו אין בכך כלום, שהרי הוא אינו מתכוין לכך,
קצדודבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורי תורה.
קצהבמה דברים אמורים כשמפנה בידו. אבל אסור
קצולפנות על ידי סכין או כלי אחר, מפני שאי אפשר לו ליזהר היטב שלא יתלוש, וקרוב
קצזלודאי שיתלוש, ולפיכך אע"פ שאינו מתכוין לכך אסור,
קצחכמו שנתבאר בסי' ש"כ.
קצטואפילו (ד) אם אי אפשר לו לשחוט אלא אם
רכן תלש הצמר או הנוצה בידו, או על ידי שיפנה אותם על ידי שימשכם אילך ואילך על ידי
ראכלי, אעפ"כ אסור לעשותן ביום טוב, מפני שמלאכות אלו רוב פעמים אפשר לעשותן
רבמערב יום טוב.
רגעיין סי' תצ"ה:
רדטלטול אפר ועפר
כד אפר כירה שהוסק מערב יום טוב, מותר
כד אפר כירה שהוסק מערב יום טוב, מותר
רהלטלטלו ביום טוב, מפני שהוא מוכן לכל צרכי האדם,
רולכסות בו רוק או צואה
רזאו דם חיה ועוף.
רחאבל אם הוסק ביום טוב אסור לטלטלו.
רטואף המתירים בנולד,
רימודים בנולד גדול כזה, דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר.
ריאואם הסיק ביום טוב עצים על גבי אפר של
ריבאתמול ונתערב אפר של היום באפר של אתמול, בענין שאפר של היום לא היה ניכר מעולם
ריגבפני עצמו, הרי הוא בטל ברוב. ואין דנין כאן דין דבר שיש לו מתירין, כיון שמעולם
רידלא נקרא עליו שם איסור, שהרי בתחלת הוויתו נתבטל ברוב באפר של אתמול:
ריהכה אפר כירה שהוסק ביום טוב והוא עדיין חם
ריושראוי לצלות בו ביצה, מותר לטלטלו לכל צרכי האדם, שהרי הוא עומד וראוי למלאכתו
ריזהראשונה שהיה ראוי לה כשהיה עצים, דהיינו לאפיה ולבישול.
ריחוכן אם נצטנן וחזר והוחם מותר לטלטלו:
ריטכו גחלים עוממות אסור לטלטלן ביום טוב,
רכאפילו נתעממו מערב יום טוב, שהרי אינן ראוים לכלום:
רכאכז אם הכניס מערב יום טוב עפר הרבה לצורך
רכבגינתו או לצורך חורבתו, והוא כנוס וצבור במקום אחד, מותר לטלטלו, לפי שאינו מוקצה
רכגכלל, שכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל מה שיצטרך.
רכדבמה דברים אמורים כשהכניס עפר הרבה, שאינו בטל אגב קרקע הגינה והחורבה, אבל אם
רכההכניס מלא קופתו עפר ושטחה בקרקעית הגינה או החורבה, מאחר שהעפר מועט, הרי הוא בטל
רכולגבי הקרקע ואסור לטלטלו.
רכזבמה (ה) דברים אמורים בגינה וחורבה,
רכחאבל אם הכניס מערב יום טוב מלא קופתו עפר
רכטועירה את העפר בקרקעית החצר או הבית,
רלאינו בטל לגבי הקרקע ומותר לטלטלו. והוא שיחד לו קרן זוית, דכיון שלא שטחו באמצע
רלאהחצר והבית למרמס רגלים, ניכר הדבר שחפץ בו לעשות צרכיו ודעתו עליו לכל מה שיצטרך:
רלבכח במה דברים אמורים דמותר לטלטלו לכל מה
רלגשיצטרך, כשהכניסו בסתם,
רלדדמן הסתם דעתו לכל מה שיצטרך למחר. אבל אם הכניסו מערב יום טוב כדי לכסות בו דם
רלהחיה ועוף שישחוט למחר, אסור לכסות בו צואה, שהרי אתמול כשהכין את העפר לא היה יודע
רלושיעשה התינוק צרכיו במקום המאוס שיצטרך לכסות צואתו, ולא היתה כוונתו בהכנסתו את
רלזהעפר אלא לכסות דם חיה ועוף שברור לו שישחוט למחר, והמכין לדבר שודאי לו, אין
רלחהכנתו מועלת לצורך דבר שספק לו בשעת הכנה,
רלטוכן כל כיוצא בזה:
רמכט במה דברים אמורים דמותר לטלטל עפר ביום
רמאטוב, כשהעפר תיחוח כל כך שאינו עושה גומא בנטילתו,
רמבשמיד שנוטל העפר נופל עפר אחר תחתיו למקומו. אבל אם אינו תיחוח
רמגכל כך, אפילו הוא תלוש ונתון בכלי, אסור ליטלו מן הכלי, שלא יעשה גומא בהעפר.
רמדואף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה,
רמהשהרי אינו צריך להגומא עצמה אלא לעפרה, ומן התורה אין חייבים על מלאכה כזו.
רמומכל מקום לכתחלה אסור לעשותה מדברי סופרים.
רמזאבל מותר ליטלו בענין שלא יעשה גומא
רמחבעפר, כגון שהוא צבור כעין הר מותר ליטלו מן ראש השיפוע:
רמטל מי שיש לו אפר הראוי לטלטלו, או עפר
רנתיחוח מוכן מערב יום טוב, בענין שמותר ליטלו ביום טוב, ועל דרך שנתבאר,
רנאהרי זה שוחט חיה ועוף ביום טוב ומכסה דמם.
רנבומותר ליתן עפר או אפר למטה קודם השחיטה, כמ"ש ביו"ד סימן כ"ח,
רנגואין חוששין שמא אחר כך ימלך ולא ישחוט, ונמצא טרח שלא לצורך:
רנדלא אבל אם אין לו עפר או אפר הראויים
רנהלטלטול, הרי זה לא ישחוט.
רנוואם עבר ושחט, אם יש לו אפר כירה שהוסק
רנזביום טוב,
רנחאו עפר שאינו מוכן,
רנטוהוא תיחוח כל כך עד שאין נעשה גומא בנטילתו ממקומו,
רסמותר לכסות בהם, מפני שמצות כיסוי שהיא מן התורה דוחה איסור טלטול מוקצה שאינו אלא
רסאמדבריהם:
רסבלב
רסגואם אין לו אפר שהוסק ביום טוב, ולא עפר תיחוח הרבה, אלא עפר תיחוח מעט,
רסדוהוא מונח על גבי עפר קשה, בענין שאם יטול קצת מן העפר ישאר גומא במקום נטילתו,
רסהאם זה העפר הוא מוכן מערב יום טוב,
רסוכגון שתלשו מן הקרקע והניחו בחצרו כדי לכסות בו ביום טוב,
רסזאו אפילו אם הוא מחובר לקרקע אלא שנעץ בו דקר מערב יום טוב
רסחכדי לכסות בו ביום טוב, הרי הזמין אותו לצורך יום טוב ואין בו משום מוקצה,
רסטולפיכך מותר לכסות בו אם כבר עבר ושחט. ואם לא נעץ אלא דקר אחד ולמחר נצרך לדקירות
רעהרבה מפני ששחט הרבה, מותר לדקור כמה דקירות ביום טוב בעפר תיחוח שנעץ בו הדקר
רעאבערב יום טוב, שהרי כבר הכינו לכך מערב יום טוב.
רעבואע"פ שיש כאן איסור עשיית גומא,
רעגמכל מקום כיון שאינו אסור אלא מדבריהם כמו שנתבאר,
רעדלא העמידו את דבריהם במקום מצות כיסוי.
רעהאבל אם לא נעץ בו דקר מערב יום טוב כדי
רעולהכינו לצורך יום טוב, אסור לכסות בו ביום טוב, אפילו כבר עבר ושחט, כיון שיש כאן
רעזשני איסורים, איסור עשיית גומא ואיסור טלטול מוקצה, לא רצו חכמים לבטל
רעחדבריהם כל כך, ויש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:
רעטלג ואפילו אם נעץ דקר בעפר המחובר לקרקע
רפשהוא תיחוח כל כך עד שאין נעשה גומא בנטילתו ממקומו, אעפ"כ לכתחלה אסור לשחוט
רפאחיה ועוף ביום טוב אם אין לו אפר או עפר אחר מוכן, מפני שנעיצת הדקר אין עושה הכנה
רפבגמורה, ואין סומכין עליה אלא אם כן כבר עבר ושחט:
רפגלד אם כבר עבר ושחט ואין לו אלא גוש עפר
רפדשאין ראוי לכסות בו עד שיכתשנו, כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח,
רפההרי זה לא יכתשנו ביום טוב
רפומן התורה,
רפזשאין מצות עשה של כיסוי הדם דוחה את לא תעשה של יום טוב, שיש בה עשה ולא תעשה, שהרי נאמר בה שבתון,
רפחכלומר שבות ממלאכה, וזוהי מצות עשה:
רפטשחיטת וכיסוי דם כוי
לה
לה
רצכוי שהוא ספק חיה ודמו טעון כיסוי, ספק שהוא בהמה ואין דמו טעון כיסוי, אין שוחטין
רצאאותו ביום טוב, ואם עבר ושחטו אין מכסין את דמו ביום טוב,
רצבאפילו יש לו אפר או עפר תיחוח מוכן מערב יום טוב, מפני הרואים שלא יבאו להתיר חלבו,
רצגשיאמרו ודאי חיה הוא,
רצדדאם לא כן לא היו מטריחין מספק לכסות דמו ביום טוב.
רצהומזה הטעם אסור לשוחטו לתוך הכלי
רצווליתן עפר מעט לתוך הכלי לקבל בו הדם כדי לכסותו לערב, אע"פ שבחול מותר לעשות
רצזכן כמ"ש ביו"ד סי' י"א,
רצחמכל מקום ביום טוב אסור לעשות כן, שלא יבאו הרואים להתיר חלבו.
רצטואם עבר ושחטו ביום טוב ונבלע הדם בקרקע, אם רישומו ניכר במוצאי יום טוב, צריך
שלכסותו,
שאכמ"ש ביו"ד סי' כ"ח.
שבבמה דברים אמורים שאין מכסין את דמו
שגביום טוב, כששחטו בקרן זוית וכיוצא בזה, מקום שאין בו דריסת הרגל תמיד. אבל אם
שדשחטו באמצע החצר, אפילו דם בהמה יכול לכסות אם יש לו אפר או עפר מוכן, מפני שהוא
שהצריך לכסות כדי שלא יתלכלכו כליו בחצר.
שוולכן גם הרואה שמכסה דם הכוי לא יטעה להתיר חלבו, כי יודע הוא גם כן שהוא עושה
שזלנקר חצרו:
שחלו שחט כוי וחיה ועוף,
שטאו בהמה וחיה ועוף,
שיונתערבו דמם זה בזה בענין שחייב בכיסוי,
שיאכמ"ש ביו"ד סימן כ"ח.
שיבאם הוא בענין שאם לא היו הדמים מעורבים היה מכסה דם חיה ועוף ביום טוב, כגון שיש
שיגלו דקר נעוץ מערב יום טוב,
שידואין צריך לומר אם יש לו אפר או עפר תיחוח הרבה מוכן מערב יום טוב, הרי זה מכסה כל
שיהתערובת הדמים ביום טוב.
שיובמה דברים אמורים כשיכול לכסות את הכל
שיזבמעט דקירות,
שיחבענין שאף אם לא היה צריך אלא לכסות את דם החיה ועוף בלבד היה צריך לכל כך דקירות.
שיטאבל אם אין יכול לכסות כל דם התערובות אלא על ידי דקירות הרבה יותר ממה שהיה צריך
שכלדם חיה ועוף בלבד, (ו) אסור לעשות אפילו דקירה אחת, ואפילו באפר או
שכאבעפר תיחוח מוכן מערב יום טוב,
שכבדשמא לא יכסה דם המחוייב בכיסוי ונמצא טורח ביום טוב שלא לצורך.
שכגואין צריך לומר שאסור לכסות את כל דם התערובת, שהרי בודאי הוא טורח שלא לצורך:
שכדלז שחט חיה ועוף בערב יום טוב ולא כיסה
שכהדמם, אסור לכסותם ביום טוב,
שכואפילו בעפר מוכן, שהרי אף אם לא יכסה יהא מותר לאכלם ביום טוב,
שכזונמצא טורח שלא לצורך יום טוב,
שכחמה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב:
שכטלח
שלהשוחט חיה ועוף ביום טוב על גבי קרקע קשה, ושכח ולא נתן עפר תיחוח למטה. אע"פ
שלאשבחול צריך לגרור את הדם וליתנו על עפר תיחוח ולכסותו, כמ"ש ביו"ד סי'
שלבכ"ח,
שלגמכל מקום ביום טוב אין לעשות כן אם נתייבש הדם קצת, לפי שיש בכאן מלאכה גמורה,
שלדשנוטל גבשושית מעל הארץ,
שלהובשבת חייב משום בונה כמו שנתבאר בסי' שי"ב:
שלוקונטרס אחרון
(א) כדי שלא ימות כו'.
(א) כדי שלא ימות כו'.
שלזכן
שלחכתב המגיד משנה.
שלטוכוונתו לתרץ שלא יקשה שהרי אסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה, אף שאינו
שממחוסר צידה, כמ"ש בסי' תצ"ז.
שמאועל זה תירץ כדי שלא ימות התירו לו מפני צער בעלי חיים. ובזה נדחה מה שכתב הפרי
שמבחדש בסי' תצ"ז
שמגדלא כמגיד משנה,
שמדוהוכיח
שמהממה שכתב הרמב"ם כאן, וכבר נתבאר דלא קשה מידי:
שמו(ב) אבל מותר לו לשחוט אחד מהן כו'.
שמזהנה
שמחאף שהט"ז
שמטלא כתב כן, מכל מקום דעת הרב בית יוסף
שנולבוש
שנאכמו שכתבתי. וכן דעת המג"א
שנבשכתב אבל אם הנכרי נותן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השנייה עכ"ל, ועל כרחך
שנגמיירי שהוא רוצה לשחוט שתיהן ולחלוק כל אחת עם הנכרי (דאם לא כן
שנדפשיטא דאסור לשחוט השנייה שאין לישראל חלק בה). ודוקא שתיהן אסור לשחוט, אבל אחת
שנהמותר לשחוט, אע"פ שיש לנכרי חלק בה והוא רוצה ליתן להישראל לבדו גדולה וטובה,
שנואפילו הכי שרי. ומה שהקשה הט"ז מהתוס'.
שנזלא קשה מידי, דהתם כיון דהנכרי יכול לכוף את הישראל שיתן לו חלקו קודם אפייה, מפני
שנחשאינו רוצה לאפות היום, או מאיזה טעם שיהיה, או אפילו בלא שום טעם, מחויב הישראל
שנטליתן לו חלקו קודם אפייה, אם כן כשהישראל אופה הכל ביחד הוא נהנה מחלק הנכרי,
שסמשא"כ כאן שאין הנכרי יכול לכוף את הישראל שיקח לו בהמה אחת לחלקו, אלא צריך
שסאליתן לו מכל בהמה ובהמה, שהרי הן שותפין בכל אחת ואחת, אם כן אין נהנה מחלק הנכרי
שסבאלא מחלקו,
שסגשבשעת השותפות היה לו זכות זה שיהיה לו חלק בכל בהמה ובהמה:
שסד*
שסההנה
שסוהט"ז בס"ק ט' האריך בענין הוראה ביום טוב בדבר שאם יאסרנו אסור לטלטלו.
שסזולא העתקתיו, משום דכל דבריו אינן אלא לדעת המגיד משנה,
שסחאבל לפי מה שכתבו רש"י
שסטותוס'
שעור"ן
שעאוהרז"ה
שעבוכן כתב המג"א
שעגדהטעם הוא משום מתקן, משמע בהדיא דבלאו הכי
שעדאין לאסור כלל, ודלא כסברת המגיד משנה, וכן עיקר. ועיין בחק יעקב סי' תמ"ו
שעהס"ק ד':
שעו*
שעזהנה
שעחהמג"א
שעטהניח בצ"ע אם נפלו ב' בהמות שאינן אותו ואת בנו. ואני כתבתי
שפבפשיטות להתיר, משום דבתוספתא
שפאוירושלמי
שפבמתירין אפילו באותו ואת בנו, כמו שכתבו הפרי חדש
שפגומגיד משנה,
שפדוכדאי הן לסמוך עליהם עכ"פ אם אינן אותו ואת בנו, שאינו מפורש לאיסור בשום
שפהפוסק. וגם דברי רמ"א
שפונוטין להתיר כמו שכתב המג"א.
שפזוכן עיקר:
שפח(ג) אבל מותר לפנות הצמר או הנוצה כו'.
שפטכן
שצכתב הפרי חדש
שצאבפשיטות, דאף בעוף דאיכא איסורא דאורייתא מותר לפנות אילך ואילך. וכן כתב
שצבהמג"א בס"ק כ"ג,
שצגדלדידן קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורא דאורייתא. והוא פשוט
שצדומוסכם בש"ס
שצהובכל הפוסקים בכמה דוכתי.
שצוואף דלכאורה לא משמע כן מדברי התוס'
שצזוהרא"ש
שצחשחילקו בין בהמה
שצטלעוף שדרכו בכך.
תאבל כד דייקית תשכח דלא כתבו כן אלא לדעת רב,
תאדסבירא ליה דבר שאינו מתכוין אסור באיסורא דאורייתא, יש לחלק בין בהמה לעוף. וכן
תבלהמפרשים שמתירין ביום טוב לתלוש ביד משום דסבירא להו דהתולש ביד הוי עוקר דבר
תגמגידולו כלאחר יד, ולא מיתסר אלא מדרבנן, כמו שכתבו התוס'
תדבסוף ד"ה והיינו טעמא עיין שם, וכן כתב הבית יוסף לדעת הרמב"ם,
תהדלפי דבריהם אפילו מתכוין לתלוש שרי, ולכן יש לחלק בין בהמה לעוף דאיכא איסורא
תודאורייתא ולא שרי במתכוין. אבל לפי מה שכתבו הטור ושו"ע
תזלפסק הלכה דלא שרי אלא בשאינו מתכוין, שוב אין חילוק בין עוף לבהמה. וכן כתב
תחהרא"ש בהדיא וז"ל ועוד
תטדהא פרישנא לעיל דאפילו בצמר של בכור לא שרי אלא בשאינו מתכוין (והיא שיטת התוס'.
תיוכן פסקו הטור ושו"ע) וכן [ביום טוב] שרי באין מתכוין עכ"ל, משמע דאפילו
תיאבעוף שרי באין מתכוין. וכן כתב המעדני מלך
תיבשם על לשון הרא"ש וז"ל ותלישת נוצה אי אפשר אלא במתכוין לתלוש, דפנייתן
תיגאילך ואילך לא מהני כלום, ולכן אסור עכ"ל, משמע בהדיא דכשאינו מתכוין לתלוש
תידשרי אפילו בעוף. וזה ברור ופשוט:
תיה(ד) ואפילו אם אי אפשר לו לשחוט כו'.
תיוזהו
תיזהאמת הברור לדעת הרא"ש,
תיחדקרי ליה מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, דאסור לעשותן ביום טוב אפילו אם אי
תיטאפשר לו זולתו, כמ"ש בסימן תצ"ה.
תכהגם שלדעת המגיד משנה
תכאאינו אסור אלא מדרבנן, משום שאפשר לשחוט בלאו הכי, משמע דאם אי אפשר בענין אחר שרי.
תכבומכל מקום כיון דלדעת הרא"ש אסור מדאורייתא יש להחמיר כדבריו. ואף
תכגשהמג"א
תכדהקשה עליו, מכל מקום לא מלאו לבו לחלוק עליו, בשגם שיש לתרץ כל קושיותיו:
תכה(ה) במה דברים אמורים בגינה כו'.
תכוכן
תכזכתב הבית יוסף
תכחוז"ל דבטל לקרקע הגינה וחורבה משא"כ בבית וחצר עכ"ל, וכן כתב הלבוש.
תכטולפי זה צריך לומר דמה שכתבו הטור ושו"ע
תלהכניס עפר הרבה לביתו, לאו דוקא לביתו אלא לרשותו:
תלא*
תלבהנה,
תלגהט"ז
תלדהתיר בשעת הדחק ליטול עפר שאינו מוכן ולכסות, כדי שלא לבטל משמחת יום טוב. ולא
תלההעתקתי דבריו משום שאינן מובנים. דאי איירי בדיעבד שכבר שחט,
תלומאי שמחת יום טוב איכא, הלא מותר לאכול אף אם לא יכסנו.
תלזואי איירי לכתחלה,
תלחאם כן אין לנו לפסוק כדבריו, שהרי עיקר טעמו של המתיר בגמרא הוא משום שמחת יום טוב
תלטכמ"ש בגמרא,
תמואפילו הכי קיימא לן לאסור,
תמאדלא שרינן איסורא משום שמחת יום טוב, עיין בגמרא. ואף רבו דהסמ"ג
תמבלא פסק כר"ת, אלא כדי שלא לבטל מצות כיסוי דאורייתא.
תמגוכל עיקר דברי הט"ז
תמדבנויין על מה שכתב דלדידן יש לומר דעשה דוחה לא תעשה, כרבא דסבירא ליה דיום טוב לא
תמההוי עשה ולא תעשה.
תמווזה תמוה מכמה פנים, חדא דאנן קיימא לן בסי' תקפ"ו
תמזדאין דוחין אפילו שבות דיום טוב מפני מצות שופר, משום דיום טוב היא עשה ולא תעשה
תמחכמ"ש בגמרא פ"ד דר"ה.
תמטועוד, דאפילו לרבא אין היתר אלא אם כן מקיים המצוה באותו הרגע שדוחה הלא תעשה,
תנכדאמרינן בגמרא
תנאבהדי דכתיש קמכסי עיי"ש.
תנבועוד, מה שכתב
תנגדרב יהודה דסבירא ליה דבעינן דקר נעוץ
תנדהיינו למאן דסבירא להו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, מדלא התיר אלא בדיעבד, אבל
תנהלבית הלל אליבא דר"ת עשה דוחה לא תעשה ועשה
תנוומותר לכתחילה. לא הבנתי.
תנזואדרבה נהפוך הוא,
תנחדבדיעבד איכא מצות עשה דכיסוי, אבל לכתחילה אין כאן מצות עשה כלל, דהא דאמרינן
תנטאין שמחה אלא בבשר, היינו שלמי שמחה, כמו שכתב הבית יוסף בסי' תקכ"ט
תסעיי"ש.
תסאואף שרש"ל פ"[ב] דביצה
תסבחלק עליו. מכל מקום מודה דאין מצות עשה זו דוחה את שום לא תעשה, כיון שהיא תלוייה
תסגבדעת האדם, שהרי מותר להתענות תענית חלום ביום טוב משום דהתענית עונג לו כמו
תסדשנתבאר בסי' רפ"ח,
תסהוכל מצוה שתלויה בדעת האדם אינה דוחה את לא תעשה, כדאיתא בפ"ג דכתובות גבי אונס
תסוומפתה.
תסזותדע, דהא לא שרינן צידה דאין בה אלא
תסחאיסור דרבנן לרוב הפוסקים,
תסטומשמע אפילו אם אין לו בשר אחר כי אם מה שיצוד.
תעועוד,
תעאדהא משום מצות כיסוי שרינן איסור מוקצה לכסות באפר כירה שהוסק ביום טוב,
תעבובהמות מדבריות
תעגויונים שאינם מזומנים
תעדוחיה שקננה בפרדס בניה צריכים זימון,
תעהולא שרינן משום שמחת יום טוב אם אין לו בשר אחר. אם כן אף אם כוונת הט"ז
תעולהתיר לכסות בעפר שאינו מחוסר חפירה,
תעזמכל מקום יש לאסור משום מוקצה, לדידן דלא שרינן משום שמחת יום טוב להשתמש במוקצה
תעחאו לאכלו
תעט(עיין
תפמה שכתב המג"א בסי' תצ"ט ס"ק י"א
תפאותק"ט ס"ק ט"ו,
תפבועיין במהרש"א דף ח'
תפגודו"ק). וכן עיקר, שלא להתיר טלטול מוקצה גמור משום שמחת יום טוב,
תפדכדעת רש"י
תפהורמב"ם
תפוותוס'
תפזורא"ש
תפחור"ן
תפטוכל האחרונים ז"ל:
תצ(ו) אסור לעשות אפילו דקירה אחת כו'.
תצאכן
תצבכתבו הטור וכל האחרונים ז"ל.
תצגומה שכתב הט"ז
תצדדאין צריך לכסות אלא מקצת הדם, לדבריו קשה, אפילו נתערבו דם חיה בחיה
תצהאסור לעשות כי אם בדקירה אחת, ואפילו יש לו הרבה דקרים נעוצים מערב יום טוב,
תצוכיון דלכתחלה אסור לשחוט אפילו יש לו דקר נעוץ,
תצזמוכח דיש חשש איסור אפילו בדקר נעוץ, אם כן למה לנו לעשות איסור בחנם כיון דאין
תצחצריך רק דקירה אחת לכיסוי הרבה דמים,
תצטוהוא ז"ל בעצמו התיר אם יש לו הרבה דקר נעוץ
500וכתב דכן מוכח מגמרא ומכל הפוסקים.
501אלא הדבר ברור דלא סגי בדקירה אחת,
502שהרי כאן מיירי שאם היה דם הבהמה מים היה מראית דם ניכר בו, דאם לא כן אין צריך
503כיסוי כלל, כמו שכתוב ביו"ד סי' כ"ח סעיף י"ג,
504ומשנה שלימה שנינו בפרק ז'
505דמסכת מקואות נפל לתוכו יין ושינו מקצת מראיו, עיין שם דמוכח אפילו לח בלח אינו
506מתערב בשוה בכל החלקים מהתערובת, אלא יש במקום אחד יותר מבמקום אחר באותו תערובת,
507ולכן במקום אחד יש בו מראה אדמומיות ובמקום אחד אין בו. ולכן אסור לכסות אפילו
508בדקירה אחת, כיון שאנו רואים דם הבהמה כאילו הוא מים, אם כן שמא יהא הכיסוי במקום
509שאין בו מראה דם החיה והעוף, ונמצא טרח ביום טוב ולא קיים שום מצוה. זהו כוונת
510רש"ל.
511ומה שהקשה הט"ז מענין ביטול בששים,
512לא קשה מידי, דודאי מתערב בכל התערובת ואין משהו מהתערובת שלא יהא בו משהו מהדבר
513שנתערב, דבלח יש בילה כמ"ש בפרק קמא דר"ה,
514ולכן נתבטל בס'. אבל מכל מקום אין כל חלקי התערובת שוין, דבמקום שנפל דבר שנתערב שם,
515באותו חלק ממש וסמוך לו נרגש יותר דבר שנתערב מבחלקים אחרים, הן במראיתו
516וכמ"ש במשנה דמקואות, והן בטעמו. ומכל מקום כיון דגם בחלקים אחרים בכל משהו
517מהם יש גם כן משהו מן דבר שנתערב, לכן אם יש ס' פעמים כמותו נתבטל טעמו, מחמת עוצם
518מיעוטו וקלישתו אפילו באותו חלק שנתערב שם תחלה, מחמת שהולך ומתפשט משם לחלקים
519אחרים רבים כל כך:
520[765] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
521(א)
522בדיקת הסכין על ידי החכם (ס"א-ג).
523(ב)
524הולכת הסכין והבהמה (ס"ד).
525(ג)
526מוקצה בבהמות (ס"ה-ז).
527(ד)
528עגל שנולד ביום טוב (ס"ח-י).
529(ה)
530שחיטת בהמה מסוכנת (סי"א-טז).
531(ו)
532בדיקת הבכור ממום (סי"ז-כא).
533(ז)
534שחיטת בהמה שבשותפות הנכרי (סכ"ב).
535(ח)
536תלישת הצמר והנוצות שבמקום השחיטה (סכ"ג).
537(ט)
538טלטול אפר ועפר (סכ"ד-לד).
539(י)
540שחיטת וכיסוי דם כוי (סל"ה-ח).
541[766]
542גמרא כח, ב (איבעיא להו מהו להראות (הטבח, רש"י) סכין לחכם ביום טוב (לבדוק,
543שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה, ומהו לעשות כן ביום
544טוב, רש"י). רב מרי בריה דרב ביזנא שרי, ורבנן אסרי). טור ושו"ע
545ס"א (אין מראין סכין לחכם ביום טוב לראות אם הוא ראוי לשחוט בו).
546[767]
547לבוש ס"א (בזמן חכמי התלמוד, שהיו נוהגין שלא לשחוט בהמה בסכין עד שהראו
548הסכין לחכם לראות אם ראוי לשחוט בו שאינו פגום, אסרו חכמים לחכם ביום טוב לראותו
549אם הוא פגום אם לא), וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' יח סי"ז (טבח שלא הראה
550סכינו לחכם, היו מנדין אותו. והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה,
551ולהם מחלו חכמים כבודם, כי הם זהירים וזריזים), ולקמן שם ס"ק כז (ומתוך כך
552נתבטלה בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו).
553[768]
554רמב"ם פ"ד ה"ט (ומפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביום טוב,
555שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה, וילך ויחדדנה במשחזת). שו"ע
556שם (שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה, וילך ויחדדנה במשחזת).
557[769]
558כדלקמן סי' תקט ס"ד (אחת סכין שנפגמה ואחת סכין שעמדה, אפילו אינו יכול לחתוך
559בה כלל, אין משחיזין אותה במשחזת המיוחדת לכך, מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב).
560[770]
561גמרא שם (ורב יוסף אמר תלמיד חכם רואה לעצמו (בביתו סכין שלו, רש"י)
562ומשאילה לאחרים). טור ושו"ע שם (וחכם שראה סכין לעצמו, יכול להשאילו לאחרים).
563[771]
564מ"א סק"א (והוא הדין שחכם יכול להראותו לחכם אחר, שידע ליזהר שלא
565ישחיזנו (כן משמע במ"מ), והוא ממ"ש במ"מ שם (טעם רבינו שנראה ממנו
566שלא נאסר אלא לעם הארץ ... שכיון שהזכירו שתלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילה, ממילא
567שלא אסרו אלא לראות לעם הארץ. וטעמו נראה עיקר, שלפי שהטעם הוא מפני איסור ההשחזה,
568הותר לחכם לראותה ולהשאילה).
569[772]
570מהרי"ל הל' יום טוב ע' קעג (ואמר מהר"י סג"ל, השוחט ביום טוב, יזהר
571לבדוק סכינו קודם יום טוב, ויניחנו כך במקום מוצנע שלא יפגם, דביום טוב אין מתירין
572בדיקת סכין קודם השחיטה, דחיישינן פן יבא להשחיזו). מהר"י ווייל בהגהות הלכות
573שחיטה (ואם לא בדק הסכין קודם יום טוב ורוצה לשחוט ביום טוב ... יש אומרים שאסור
574לו לשחוט, משום גזירה שמא יראה בו פגימה וישחיזנה ויחדד הסכין במשחזת ביום טוב,
575וזהו אסור). דרכי משה סק"א (ונראה דמטעמו של רמב"ם כתב מהרי"ל,
576הרוצה לשחוט ביום טוב צריך לבדוק הסכין מערב יום טוב ולשמרו מהפגימה. וכן כתב מהר"י
577וייל בהגהות הלכות שחיטה. ונראה דטעמו מאחר דבזמן הזה אין מראין הסכין לחכם אלא כל
578שוחט בודק לעצמו הסכין, יש לחוש שמא ימצאנה פגומה וישחיזנה, דמאחר שאין כל השוחטים
579תלמידי חכמים יש לגזור גזירה זו כמו בימיהם). רמ"א ס"א (ועכשיו בזמן הזה
580שכל שוחט רואה סכין בעצמו, כל הרוצה לשחוט ביום טוב, יבדוק סכינו מערב יום טוב,
581ולא ביום טוב, שמא ישחיזנו).
582[773]
583ר"ן טו, ב (והר"ז הלוי ז"ל כתב דמשום הכי אין מראין סכין
584לחכם, משום דהוה ליה כעין ראיית מומין של בכור שאסרו. וכתב הרמב"ן ז"ל
585שאם היה בטעם זה עיקר, אף תלמיד חכם בדין הוא שלא יהא רואה לעצמו. ואין זו קושיא
586אצלי, דלעצמו אינו אלא לברר את הספק, אבל לאחרים אינו אלא שמפני כבודו של חכם אמרו
587שלא יהא ראוי הסכין לשחוט בו עד שיתן רשות, ונמצאת נתינת רשותו תקון גמור כעשיית
588כלי), בשם רז"ה יד, א (ולי נראה, ראיית סכין כראיית בכור היא שמעכבת השחיטה,
589ונראה כמתקן וכדן את הדין). הובא בב"י ד"ה אין. והוא כדלקמן סי"ז
590בראיית בכור.
591[774]
592ראה ר"ן שם (דלעצמו אינו אלא לברר את הספק).
593וכעין זה הוא לעיל סי' שכג ס"י (מותר
594לשער ששים אפילו נתערב מערב שבת, וכן להורות כל הוראה להיתר, ואינו חשוב כמתקן,
595שהרי דבר זה היה מתוקן מאליו, אלא שלא היה ידוע להשואל עד שבא המורה והורה לו).
596[775]
597ד"מ שם (ומצאתי כתוב בשחיטות ישנים, דאם לא בדק מערב יום טוב, מותר לבדוק
598ביום טוב בשעת הדחק). רמ"א שם (מיהו אם לא בדקו מערב יום טוב, והוא
599שעת הדחק, יכול לבדקו ביום טוב).
600[776]
601מהרי"ל שם (אכן בדיקת סכין דלאחר שחיטה צריכין להכשיר הבשר, והוי צורך אוכל
602נפש, ואם נפגם לא בעי השחזה). דרכי משה שם בשם שחיטות ישנים (אבל לאחר השחיטה
603יבדוק ואין בכך כלום). לבוש ס"א (יראה שהבדיקה שעושין אחר השחיטה מותר לבדוק
604שהיא כמו שעת הדחק, ואפשר לומר שגם היא אסורה). באר שבע סוף השו"ת (נשאלתי
605... אם מותר ביום טוב לבדוק הסכין בבדיקה שעושין אחר השחיטה, או לאו. והשבתי לו
606למה זה תשאל לשמי, הלא כבר כתב מ"ו הגאון מהר"ם יפה בעל הלבושים
607ז"ל בהלכות יום טוב בריש סימן תצ"ח, שיש אוסרין ויש מתירין, ונתן טעם
608לשבח לסברת שניהם, האוסרין והמתירין, ולא הכריע ביניהם הלכתא כמאן, ואם רבי לא ידע
609חייא מניין לו. ומיהו תמהני טובא על מורי ז"ל למה נחבא אל הכלים ולא הכריע
610הלכתא כסברת המתירין, שהיא עיקר בעיני מכמה טעמים נכונים). הובא בשיירי כנסת
611הגדולה הגה"ט. מ"א סק"ב (וכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר
612השחיטה (באר שבע. וכ"מ בד"מ בשם שחיטות ישנים) דלא כלבוש שנסתפק בזה).
613[777]
614(משנה) [ברייתא] יא, א (בית שמאי אומרים אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה,
615ולא בהמה אצל טבח וסכין (אם היו רחוקים זה מזה, דלמא [בתר] דטריח ממליך,
616רש"י), ובית הלל אומרים מוליכין זה אצל זה), וכבית הלל. טור ושו"ע ורמ"א
617ס"ב (יכול להוליך סכין והבהמה אצל טבח לשחוט ... והוא הדין שהטבח יכול להוליך
618הסכין אצל הבהמה).
619[778]
620ר"ן ה, א ד"ה גרסינן (פירוש ואפילו דרך רשות הרבים). ב"י ד"ה
621ויכול. לבוש ס"ב (ואפילו דרך רשות הרבים).
622[779]
623כדלעיל מרש"י, שרק בית שמאי חוששים לזה, משא"כ בית הלל.
624וכן הוא לקמן ס"ל (ואין חוששין שמא אחר כך ימלך ולא ישחוט,
625ונמצא טרח שלא לצורך).
626[780]
627טור ושו"ע שם (ואפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתפו).
628[781]
629ר"ן שם (ואף על גב דאפשר דעביד לה מאתמול, אפילו הכי שרי). שו"ע שם (ואפילו
630שהיה אפשר להוליכו מאתמול, אפילו הכי שרי).
631וכן הוא לענין מדוך ומדוכה, כדלקמן סי'
632תקד ס"ג (ומותר להוליך תבלין או מדוך אצל מדוכה, או מדוכה אצל תבלין ומדוך,
633ואין חוששין שמא ימלך ולא ידוך ונמצא טרח ביום טוב שלא לצורך, ואפילו דרך רשות
634הרבים מותר להוליכם, אף על פי שהיה אפשר להוליכם מערב יום טוב, לפי שלא גזרו על
635הוצאה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב, מטעם שנתבאר בסימן תצ"ה).
636[782]
637סעיף ח (לא אסרו ההוצאה אף שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה, כדי
638להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמו שידיו
639אסורות).
640[783]
641משנה מ, א (אין משקין ושוחטין את המדבריות (משום מוקצה, רש"י), אבל
642משקין ושוחטין את הבייתות. אלו הן בייתות, הלנות בעיר, מדבריות, הלנות באפר). ברייתא
643שם (אלו הן מדבריות ... כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות (לישוב, רש"י) ברביעה
644ראשונה (במרחשון, רש"י). ואלו הן בייתות, כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות
645ולנות בתוך התחום. רבי אומר אלו ואלו בייתות הן, אלא אלו הן מדבריות, כל שיוצאות
646ורועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים). רי"ף כב, א
647(ורבי דאמר אלו ואלו בייתות הן, לית הלכתא כוותיה, דלא קי"ל דהלכתא כרבי אלא לגבי
648יחיד, אבל לגבי רבים לא. והוו להו מדבריות דאינן באות ולנות בתוך התחום מוקצות,
649דלאו דעתיה עלייהו, דהא אינן באות בתוך התחום). טור ושו"ע ס"ג (בהמות
650שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום, הרי אלו מוכנות ולוקחין מהן
651ושוחטין אותן ביום טוב. אבל הרועות והלנות חוץ לתחום, אם באו ביום טוב, אין שוחטין
652אותן ביום טוב).
653ואף שבעפרים שנולדו חוץ לעיר, אין דעתו
654עליהם אלא כשהם תוך שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר, כדלעיל סי' תצז סי"ב (איל או צבי שקננו בפרדס הסמוך לעיר בתוך
655שבעים אמה וד' טפחים, וילדו בו עפרים, ועדיין הן קטנים שאינם צריכים צידה, מותר
656ליקח אותם ביום טוב, אע"פ שלא זימן אותם מערב יום טוב, ואין בהן משום מוקצה,
657כיון שרואה אותם בכל יום ודעתו עליהם הרי הוא כאילו זימן אותם. אבל אם הפרדס הוא
658חוץ משבעים אמה וד' טפחים, ודאי אין דעתו עליהם לצורך יום טוב, ואסור ליקח מהן
659ביום טוב).
660מכל מקום בבהמות היוצאות ולנות חוץ לעיר
661סגי בסמוך לעיר תוך תחום שבת.
662[784] גמרא שם ע"ב (הני
663נמי כגרוגרות וצמוקין דמי), וכדלעיל סי' תצה סי"ג (דאין איסור מוקצה בשבת אלא ... מוקצה כעין
664גרוגרות וצמוקין שמעלין אותן לגג ליבשן, ואדם מסיח דעתו מהם, מפני שאין ראויים
665לאכילה עד לאחר זמן מרובה).
666והיינו
667שאף
668דקיי"ל שמוקצה ביום טוב מותר, כדלעיל סי' תצה סי"ג (במוקצה נוהגין להקל
669במדינות אלו אף ביום טוב).
670מכל מקום במוקצה כזה הכל מודים שאסור,
671שדומה לגרוגרות וצמוקים, שאסורים לדברי הכל אף בשבת, כדלעיל סי' שי ס"ב (חוץ
672מגרוגרות וצמוקים, שאסור לאכול מהם או לטלטלן משהניחם במוקצה).
673[785] אבל אם באו לעיר קודם בין
674השמשות, דעתו עליהם ואינם מוקצה.
675[786] רמב"ם פ"ב ה"ב
676(אם באו ביום טוב, אין שוחטין אותן ביום טוב, מפני שהן מוקצין, ואין דעת אנשי העיר
677עליהם). שו"ע שם.
678והיינו
679שאם הביאם נכרי "מדעת הישראל", הרי הם אסורים אף משום מלאכת הנכרי לצורך
680ישראל, כמבואר לקמן רס"י תקטו. ואף אם באו לעיר "מאליהם ... שלא מדעת
681הישראל", אעפ"כ אין שוחטין אותן, משום מוקצה.
682[787]
683ר"ן כב, א (מיהו כי אמרינן דאסירי משום מוקצה, הני מילי בבהמות של ישראל, אבל
684של נכרי לית בהו משום מוקצה, דהא אמרינן בירושלמי (בפ"ק דשבת ה"ז
685ופ"ג דביצה ה"ב) דאין הנכרי צריך הכן. ומיהו יש לחוש אם באו בשביל ישראל).
686שו"ע ס"ג (והני מילי בבהמות ישראל, אבל של גוי לית בהו משום מוקצה, דאין
687הגוי צריך הכן. אלא אם כן באו בשביל ישראל, שאז אסור).
688[788]
689סעיף ג (שאין דין מוקצה בשל נכרי, לפי שהכל מוכן אצלו, שהנכרי אינו מקצה כלום
690ודעתו על הכל, וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל), ושם נסמן (הערה יט).
691וכן הוא לעיל סי' תצז סכ"ה (שאין
692הנכרי מקצה מדעתו כלום), ושם נסמן (הערה 112).
693לקמן סי' תקה ס"ד (במה
694דברים אמורים בבהמת ישראל. אבל מותר לחלוב בהמת הנכרי לתוך המאכל אף על פי שהיא
695מוקצית לחלבה, דאין מוקצה שייך בשל נכרי, כמ"ש בסימן תצ"ח).
696[789]
697מקום שחיטת הבהמות.
698[790] רשב"א בעבודת הקדש שער ה
699סי' ב (גוי שהביא בהמה למקולי ישראל ... אם ידוע שלנות חוץ לתחום ... אם הביאום
700לצורך גוי, או אפילו סתם בעיר שרובה גויים, מותר ... כל שמביא לצורך הרוב הוא מביא).
701שו"ע שם (לפיכך גוי שהביא בהמה במקולין, אם ידוע שלנות חוץ לתחום ... אם
702הביאום לצורך הגוים, או אפילו סתם בעיר שרובה גוים, מותר, שכל המביא לצורך הרוב
703מביא). והיינו שאז לא נאסר משום איסור תחומין שעשה הנכרי (כיון שאינו לצורך ישראל),
704ואף לא משום מוקצה (כי נכרי אין לו מוקצה).
705ומיירי
706שהמקולין הן בתוך העיר המוקפת חומה, כדלקמן סי' תקטו סט"ו (רק שיזהר שלא
707יטלטלנו חוץ לד' אמות במקום שאסור לטלטל בשבת ... ואף על פי שהותר לו לאכלו בו
708ביום, מכל מקום לא הותר לו להוציא חוץ לד' אמות בכרמלית ... דכיון שיצא חוץ לתחום
709אין לו אלא ד' אמות כמ"ש בסימן ת"א. אבל במקום שמותר לטלטל שם בשבת,
710כגון בחצר או בעיר שתיקנו מבואותיה בלחי או קורה או צורת הפתח, או שהיא מוקפת חומה
711... מותר לטלטל בהן גם כן מה שהובא מחוץ לתחום, דכל רשות שמותר לטלטל בו בשבת הרי
712כולו נחשב כד' אמות לענין יוצא חוץ לתחום).
713[791] תוכן ההלכה שבסעיף שלפנינו:
714בשני
715הסעיפים הקודמים נתבארו שתי הלכות:
716(א)
717בהמות מוקצות, שלנות כל הקיץ חוץ לתחום.
718(ב)
719נכרי שהביא בהמה מחוץ לתחום לצורך ישראל.
720ועל
721זה מבאר כאן, שלענין ספק יש חילוק בינם:
722(א)
723ספק מוקצה, אסור אף ביום טוב שני, כיון שיש לו מתירין (כדלעיל סי' תצז ס"ח),
724ולענין מוקצה נחשב יום טוב שני כודאי (כדלקמן סי' תקטו ס"ד).
725(ב)
726ספק הובא על ידי נכרי מחוץ לתחום, אסור ביום טוב ראשון כיון שיש לו מתירין (כדלעיל
727סי' שכה סי"ד). אבל ביום שני מותר, מטעם ספק ספיקא (כדלקמן סי' תקטו
728סט"ז).
729[792]
730סעיף ח (כל דבר שהוא ספק אם
731הוא מוקצה או אינו מוקצה ... אסורים בין באכילה בין בטלטול עד הערב, בין שהיום הוא
732יום טוב ראשון בין שהוא יום טוב שני של גליות, לפי שהמוקצה הוא דבר שיש לו מתירין,
733לפיכך הולכין בספיקו להחמיר).
734[793]
735רשב"א בעבודת הקודש שם (שאין המוקצה אלא מדברי סופרים והולכין בספיקו להקל,
736ולפיכך גוי שהביא בהמה למקולי ישראל, אף על פי שהובאו לצורך ישראל, אם ידוע שלנות
737חוץ לתחום אסורות, ואם ספק מותר). שו"ע ס"ד (בהמות הידועות ללון
738חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום שני, אני אומר שמא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו, ומותרות).
739מ"א סק"ז (השו"ע שפוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו,
740לחומרא, וכמ"ש סי' תקט"ו ס"ז, אם כן סבירא ליה ביום טוב ראשון אסור,
741אבל ביום טוב שני מותר), ובסי' תקטו ס"ק כד (ועיין מה שכתבתי סי' תצ"ח
742ס"ד, דביום טוב שני יש להקל).
743והיינו
744אף שהרשב"א התיר ספקו בסתם, אף ביום טוב ראשון, מכל מקום אנן קיי"ל כנפסק
745בשו"ע, לאסור ספק תחומין ביום טוב ראשון ולהתיר ביום טוב שני, כדלקמן סי'
746תקטו סט"ז (וכל זה כשידוע בבירור שהביא ביום טוב מחוץ לתחום בשביל ישראל, אבל
747אם יש להסתפק שמא בתחלת כניסת יום טוב היה הנכרי כבר בתוך תחום העיר, יש להקל ביום
748טוב שני של גליות אף למי שהובא בשבילו, כיון שיש כאן ב' ספיקות, שהרי יום טוב שני
749עיקר תקנתו מחמת הספק. אבל ביום טוב ראשון יש להחמיר אף בספק, כיון שהוא דבר שיש
750לו מתירין).
751וטעם
752החילוק ביום טוב שני בין ספק מוקצה (שאוסרים) לבין ספק הובא מחוץ לתחום על ידי
753נכרי (שמתירין), נתבאר לקמן סי' תקטו ס"ד (ואע"פ שיום טוב שני של גליות
754אינו אלא מחמת ספק, ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל. מכל מקום כיון שכבר הנהיגו
755חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם לענין זה שלא
756להתיר בו ספק מוקצה, שעיקר איסור המוקצה בשבת הוא סייג לאיסורי תורה ... לפיכך
757החמירו בספיקו אף ביום טוב שני, כדי שלא לחלק בינו לראשון. אבל לענין שאר דברים
758אין דינו כודאי של דבריהם, אלא כספק), ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג (צריכים אנו
759לטעם זה לענין יום טוב ב' של גליות, דבספק מוכן אסור כמו שכתב המג"א סי'
760תצ"ז סק"ד, ובספק תחומין מותר, כמו שכתב המג"א סי' תצ"ח
761סק"ז, וסי' זה סקכ"ד).
762[794] עבודת הקודש שם (וכל שכן
763השוחטין בבקר, שחזקה מבערב הכניסום לתוך התחום), כלומר וכל שכן השוחטים בבוקר,
764והנכרי הביאם למקולין בבוקר כדי שישחטוהו. שו"ע שם (וכל שכן השחוטות בבוקר,
765שחזקה מבערב הכניסן לתוך התחום).
766[795] תוכן ההלכות שבשלושת הסעיפים שלפנינו:
767(א)
768הולד אינו מוקצה, כי הי' מוכן לאכילה אגב אמו.
769(ב)
770ואף אם האם טרפה אינו מוקצה, כי הי' מוכן לכלבים אגב אמו.
771(ג)
772ואין לאסרו משום נולד, כי הי' מוכן לאכילה אגב אמו.
773(ד)
774ובשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה אין בו משום הכנה, כי הי' מוכן לאכילה קודם לידה.
775(ה)
776ואם אמו עומדת לגדל ולדות, הרי הוא מוקצה אגב אמו, ותלוי בדין מוקצה ביום טוב.
777[796]
778גמרא ו, א (עגל שנולד ביום טוב ... הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה),
779ופרש"י (בעודו בתוך מעיה, אם נשחטה האם היה נאכל). וברייתא ו, ב (עגל שנולד
780ביום טוב מותר ... מוכן אגב אמו בשחיטה). רמב"ם פ"ב ה"א (עגל שנולד
781ביום טוב אם היתה אמו עומדת לאכילה, מותר, מפני שהוא מוכן על גבי אמו, ואילו שחט
782אמו היה זה שבמעיה מותר ביום טוב, אף על פי שלא נולד). טור ושו"ע ס"ה (עגל
783שנולד ביום טוב, מותר לשחטו אם האם עומדת לאכילה). מ"א ס"ק ח (דמוכן אגב
784אמו, דאי בעי היה ש[ו]חטה ואוכלה עם הולד).
785והיינו שאף שבכניסת היום טוב לא ידע
786שתולד, אין אומרים שהיא מוקצה מחמת זה, כי גם קודם לידה הי' מוכן אגב אמו.
787[797]
788גמרא ו, סע"א (עגל שנולד מן הטרפה ... הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ... מוכן
789לכלבים הוי מוכן לאדם, דדעתיה דאיניש אכל מידי דחזי ליה), ופרש"י (דבין
790השמשות היתה אמו עומדת לכך). מ"מ פ"ב ה"א (מכאן אתה למד שמה שכתב
791רבינו אם היתה אמו עומדת לאכילה, לא בא למעט אם היתה טרפה, לפי שהטרפה עומדת היא
792לכלבים). לבוש ס"ה (ואפילו אם היתה האם טריפה, הולד שנולד ממנה ביום טוב
793מותר, שגם הטריפה מוכנת ועומדת היא לכלבים, והוה לה גם כן מוכנת). מ"א שם (ואפילו
794האם טריפה, דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם).
795והיינו שקודם הלידה הי' הולד מוכן
796לכלבים אגב אמו, ואחר הלידה הולד מוכן לאדם.
797וכן הוא לעיל סי' שח ס"ט (מאכלות
798האסורות באכילה ומותרות בהנאה, שיכול להאכילן לכלבים, אם הן מוכנין ועומדים
799להאכילן לכלבים, כגון נבלות וטרפות וכיוצא בהן, מותר לטלטלן כשאר מאכלי בהמה), ושם
800נסמן (הערה צב).
801וראה מראי מקומות וציונים.
802[798]
803שבת קלו, א (עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו ביום טוב. הכא במאי עסקינן דקים ליה בגוויה
804שכלו לו חדשיו). רי"ף ביצה ג, ב (והוא דקים ליה שכלו לו חדשיו, אבל אי לא קים
805ליה שכלו לו חדשיו, אסור עד ליל שמיני). רא"ש פ"א ס"ז. טור
806ושו"ע שם (והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו).
807[799]
808בשו"ע שם ס"ב (בהמה שילדה, אם ידוע שכלו לו חדשיו, דהיינו ט' חדשים לגסה
809וה' לדקה, מותר מיד ביום שנולד, ולא חיישינן שמא נתרסקו אבריו מחבלי הלידה. ואם
810אין ידוע שכלו לו חדשיו, אסור משום ספק נפל, עד תחלת ליל שמיני). ועיין שם סי'
811יג ס"ג ברמ"א (ועכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה, אם האם טריפה ...
812דחיישינן שמא אינו בן ט'), ובמ"א כאן סק"ט (והאידנא אין אנו בקיאין בזה,
813כמ"ש ביו"ד סימן י"ג סוף ס"ג) דעכשיו אין אנו בקיאין בזה.
814[800]
815רמ"א ס"ה (ובעינן גם כן שהפריס על גבי קרקע, דחיישינן שמא יראה
816בו ריעותא באיברים הפנימיים ונמצא שחט ביום טוב שלא לצורך).
817[801]
818סעיף טז (ויש חולקין ... ולפי
819דבריהם עגל שנולד ביום טוב אסור לשחטו ביום טוב אלא אם כן הפריס על גבי קרקע, דשמא
820על ידי שנתרסק בבית הרחם שהוא צר ימצא בו טרפות גמור). וראה יגדיל תורה
821(נ.י.) א ע' מז. ד ע' ס.
822[802]
823כדלעיל סי' תצה סוף סי"ג.
824[803]
825רש"ל ביש"ש פ"א סי' יח (כתב הרא"ש (סי' ז') וז"ל,
826עגל שנולד ביום טוב מותר הוא, הואיל ומוכן הוא אגב בהמה. ובבהמה העומדת לאכילה,
827דאי בבהמה העומדת לגדל וולדות, אסור למאן דאית ליה מוקצה ... ואם כן לפי מה דקיי"ל
828כרבי שמעון במוקצה, שרי אף ביום טוב). מ"א סק"ח (וכתוב
829ביש"ש, לפי מאי דקיי"ל כרבי שמעון, שרי בכל ענין, אפילו עומדת לגדל
830ולדות).
831[804] יש"ש שם (אומר אני, דשרי
832אפילו לדעת ר"ת ור"י דסבירא להו בנולד לא קיי"ל כרבי שמעון, ואסור,
833מכל מקום כהאי גוונא לא קרוי נולד, שהרי בעלי חיים הוא, ובבעלי חיים אין שייך
834איסור נולד, כמ"ש התוס' (ו' ע"ב, ד"ה עגל) להדיא על עגל שנולד ביום
835טוב. ואפשר שהטעם הוא ... דאף קודם לידתו הוא ראוי לאכול כמו אחר לידתו ... וכן
836דעת רוב המחברים, שכתבו סתמא עגל שנולד ביום טוב מותר, ולא חלקו בין אמו עומדת
837לאכילה או לגדל ולדות). הובא במ"א שם.
838והיינו
839שאף שיתבאר לקמן סי' תקה ס"ג (בהמה שהקצוה לחלבה, כיון שאין דעתו לשחטה אין
840עליה תורת אוכל כלל, אפילו להמתירין מוקצה ביום טוב, שהרי אין דעתו לאכלה, ונמצא
841שהחלב המופרד ממנה יש עליו תורת נולד, שהרי כשהיה בגוף הבהמה לא היה אוכלו ביום
842טוב).
843שאני
844עגל שנולד ביום טוב, שהלידה לא עשתה שינוי בגופו כלל, שראוי לאכילה קודם לידתו.
845[805]
846סעיף א (לענין ביצה שנולדה ביום טוב שחל אחר השבת), וס"ט (לענין ביצה שנולדה
847בזה אסורה בזה), וסי"ט (לענין אפרוח שנולד בזה אסור בזה).
848[806]
849עטור הל' יום טוב קלח, א (ומסתברא דוקא ביצה ודכוותי', אבל עגל שנולד בשבת, מותר
850ביום טוב, ואין לידתו הכנה). רא"ש פ"א סי' ז (ולא שייך הכא טעמא
851דהכנה, דדוקא לידת ביצה חשיב הכנה, משום דעל ידי לידה הוכנה לגדל אפרוח, דאילו
852נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח, וגם טובה יותר לאכול, אבל ולד, הוא טוב לאכילה
853וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו, כמו אחר הלידה). שו"ע
854ס"ה (ואם היו שבת ויום טוב סמוכים זה לזה, נולד בזה מותר בזה). ט"ז
855ס"ק ג (דאין שייך הכנה בלידת העגל). מ"א ס"ק יא (דלידת עגל לא חשיב
856הכנה, דבשלמא ביצה אין ראוי לגדל אפרוח במעי אמה, וביציאתה נגמרה לגדל אפרוח (טור
857והרא"ש)).
858ומה שכתבו שמותר לאכלו בשבת, היינו באופן המותר,
859וכדלעיל סי' שי ס"ו (בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת
860לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי).
861[807]
862משנה כה, א (בהמה מסוכנת (שהוא ירא שתמות, ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו,
863אלא מחמת הפסדו הוא שוחט, רש"י) לא ישחוט). טור ושו"ע ס"ו (בהמה
864מסוכנת שירא שמא תמות, והוא אכל כבר ואין צריך לה, אסור לשחטה).
865[808]
866פסחים מו, ב (בהמה המסוכנת ... ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא), וכדלקמן
867סי' תקג ס"א (ואם
868אפה ושחט ובישל או עשה שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב לצורך מחר ... הרי זה לוקה מן
869התורה).
870[809]
871משנה שם (אלא אם כן יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי, רבי עקיבא אומר אפילו כזית
872חי מבית טביחתה), וכת"ק. טור ושו"ע שם (אלא אם כן יש שהות ביום כדי
873לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום), שאז אין צריך שריה ומליחה.
874[810]
875מ"א סקי"ב (אחר שתצא נפשה, כמ"ש ביו"ד סי' כ"ז).
876[811] בשו"ע שם (חתך מבהמה
877לאחר שנשחטה כראוי ועודה מפרכסת, אסור לאכול ממנה עד שתמות הבהמה). ש"ך שם (אבל
878לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפילו מה שחתך ממנה קודם שמתה). ט"ז שם (אבל לאחר
879שמתה מותר לאוכלה).
880וראה
881שו"ת צמח צדק יו"ד סי' נה אות ג (והאיסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה אינו
882שייך כלל לדין אבר מן החי, דאם לא כן, אף לאחר שתצא נפשה היה אסור באכילה).
883[812]
884רא"ש פ"ג סי' ד (והתירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה, משום הפסד
885ממונו). טור ורמ"א ס"ו (ואפילו אין שהות לנתחה ולבודקה תחילה).
886וכן הוא לקמן הל' שחיטה סי' א קונטרס
887אחרון ס"ק ה (כגון בהמה המסוכנת ששוחטים אותה ביום טוב אף שאין שהות ביום
888להפשיטה ולהוציא הריאה ולבדוק, אלא שיש שהות לאכול כזית מבית טביחתה בלא הפשט ובדיקה,
889דשרינן ליה למיכל בלא בדיקה).
890[813]
891מ"מ פ"א הי"ב (ופירשו, כל שיש שהות ביום כדי לאכול, אע"פ
892שאינו אוכל, מותר, דמשום הפסד ממונו התירו לו בכך). הובא ביש"ש פ"ג
893סי"ב. מ"א סקי"ב (ואפילו אינו אוכל ממנה שרי (מ"מ
894יש"ש)).
895וכן הוא לקמן סי' תקג ס"ב (אם אפשר ליהנות ממנה ביום טוב עצמו,
896אע"פ שאינו רוצה ליהנות ממנה ביום טוב ואינו עושה אותה אלא לצורך חול, הרי זה
897פטור מן התורה).
898[814]
899פסחים שם (הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה ... הואיל ואי בעי למיכל מצי
900אכיל, משום הכי ישחוט).
901[815]
902שהותרה ביום טוב, כדלעיל סי' תצה ס"ב. וראה מראי מקומות וציונים.
903[816]
904בעל המאור פסחים יד, ב (אף על גב דפליג רבה לענין מלקות, מודה הוא דלכתחלה אין לו
905לאפות). ר"ן שם ד"ה איתמר (לאחר סעודתו של יום טוב שאינו בדעתו לאכול
906עוד בו ביום, אינו לוקה, אבל איסורא מיהא איכא), וביצה א, ב ד"ה ואידך שני (דמשום
907הואיל, לא פקע אלא איסורא דאורייתא, ואכתי אית ביה איסורא דרבנן ... והיינו דאמר
908רבה האופה מיום טוב לחול אינו לוקה, דמשמע מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא דרבנן
909מיהא איכא). מ"א רס"י תקכז (דשרי על ידי הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי
910ליה השתא נמי חזי ליה, מכל מקום איסורא איכא).
911וכן הוא לקמן סי' תקג ס"ב (הרי זה
912פטור מן התורה ... ומכל מקום חכמים אסרוה). סי' תקכז ס"א (אלא שחכמים אסרו לטרוח ביום טוב לצורך
913החול).
914[817]
915שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפא (ואסור לאחר סעודה, ולא התירו אלא המסוכנת
916משום הפסד ממון של ישראל). מ"מ שם (דמשום הפסד ממונו התירו לו בכך). הובא בב"י.
917[818] אף שהפשט הוא אחד מל"ט
918מלאכות, כדתנן שבת עג, א (אבות מלאכות ... והמפשיטו).
919מכל
920מקום מותר לצורך אוכל נפש כמו השחיטה, וכעין האמור לקמן סי' תקכז ס"ז (שהיתר
921השחיטה והפשט העור ומליחת הבשר ... שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר
922הבישול).
923*
924כאן
925יתבאר דין הפשטת וטלטול עור בהמה מסוכנת ששחטה ביום טוב ואינו אוכלה ביום טוב.
926ודין
927הפשטת וטלטול עור בהמה ששחט ביום טוב ואינה מסוכנת, יתבאר לקמן סי' תצט
928ס"א-ח.
929[819]
930"אם יזדמנו לו אוכלים",
931והיינו שאם היו אורחים רבים שרוצים לאכול את כל הבשר, הי' מותר להפשיטה כולה.
932[820]
933מ"א סקי"ד (נראה לי הטעם, כיון דליכא איסור דאורייתא בהפשטה משום
934הואיל ואי מקלעי אורחי' וכו', שרי ליה רבנן משום הפסד שלא יסריח הבשר).
935[821]
936ס"ח (עור
937שהופשט ... ביום טוב, אם הוא ... יבש, לדברי האוסרים נולד ביום טוב, אסור לטלטלו,
938דאתמול היה טפל לבהמה ונחשב כבהמה עצמה ועכשיו הוא כלי בפני עצמו, והרי זה נולד,
939וכבר נתבאר בסי' תצ"ה דיש להחמיר בנולד עצמו), אלא אם כן נשחטה
940ביום טוב, מהטעם דלקמן שם ס"ג (בהמה שנשחטה ביום טוב מותר לטלטל עורה מחמה לצל אף על פי שאין
941עליה בשר ...
942שאם לא נתיר לו ימנע מלשחוט ונמצא ממעט בשמחת יום טוב).
943הרי שאם נשחטה ביום טוב כדי לאכלה ביום
944טוב, התירו טלטול העור מחמה לצל בכל אופן. משא"כ כאן שאינו שוחטה אלא משום
945הפסד, לא התירו טלטול העור אלא אם כן שייר בו אבר אחד.
946[822]
947ירושלמי פ"ג ה"ג (כיצד הוא עושה, משייר ממנה אבר אחד ומביאו עמו).
948הובא בר"ן יד, א. שו"ע ס"ו (אינו נוטל עורה, אלא אם כן שייר
949ממנו אבר אחד ומביאו עמו).
950[823]
951לבוש סוף ס"ו (ואם הניח בה אבר בשר מטלטלה אגב אותו אבר).
952[824]
953שלטי גבורים יד, א אות א, בשם ריא"ז (אבל להפשיטה לא התירו אלא לצורך
954יום טוב, וכן ביאר מז"ה). רמ"א ס"ו (ויש אומרים דאין
955להפשיטה כלל, אלא אם כן שחטה לצורך יום טוב).
956והיינו שאז מותר להפשיטה כדי להגיע אל
957הבשר שתחתה, משא"כ כאן שאינו מפשיטה אלא כדי שלא יסריח הבשר.
958[825]
959מ"א סקי"ד (ולדידי' בעוף אסור למרוט הנוצות), כדי שלא יסריח הבשר.
960[826]
961פר"ח סוף ס"ו (ומה שכתב ויש אומרים דאין להפשיטה כלל כו'. אין זה עיקר,
962אלא כפסק המחבר ז"ל).
963[827]
964רמ"א שם (וכן ראוי להורות). ב"ח ס"י ד"ה כתב הר"ן (וכן
965ראוי להורות). אליה זוטא סק"ו (וכן ראוי להורות (רמ"א וב"ח)).
966[828]
967משנה כה, א (שחטה בשדה, לא יביאנה במוט ובמוטה (שני בני אדם, משום דאוושא
968מלתא היא, ומזלזל ביום טוב, רש"י), אבל מביא בידו אברים אברים). טור
969ושו"ע ס"ז (אם שחט בהמה בשדה, לא יביאנה במוט או במוטה כדרך שעושה בחול,
970אלא יביאנה בידו איברים איברים).
971וראה לקמן סי' תקי סי"ט (הנושא
972משאות שדרכן לישא אותן במוט, ישא אותן על גבו מאחוריו. ושדרכן לישא אותן על גבו
973מאחוריו, ישא אותן על כתפו. ושדרכן להנשא על הכתף, ישא אותן בידו לפניו). והיינו
974שאי אפשר לחלק המשא לחלקים, והצריכוהא לשנות.
975[829]
976בשו"ע שם ס"ב (העוף שדרסו אדם ברגליו .. חוששין לו), וס"ג (נפולה
977שאמרנו שחוששין לה ... אם שהתה מעת לעת ואחר כך שחטה, צריך לבדקה כנגד כל החלל
978כולו מקדקד הראש עד הירך, אם ימצא בה טרפות מהטרפות שמנו חכמים).
979[830]
980גמרא לד, א (בעא מיניה ר' ירמיה מרבי זירא מהו לשחטה ביום טוב (מי חיישינן
981הואיל וצריכה בדיקה ואיתיליד בה רעותא, רש"י), מי מחזקינן רעותא (בגוה, משום
982חשש איסור מלאכה ביום טוב, דלמא משתכח טרפה ונמצא שוחטה שלא לצורך, רש"י)
983ביום טוב (כלומר משום חומר מלאכה ביום טוב, רש"י) או לא). רמב"ם
984פ"ב ה"ד (בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה מעת לעת והרי היא צריכה בדיקה,
985שוחטין אותה ביום טוב ותבדק, אפשר שתמצא כשירה ותאכל). מ"מ שם (ומה שכתב
986שמותר לשוחטה ביום טוב, בעיא פרק המביא ולא אפשיטא, ויש מי שפסק בה להחמיר, ורבינו
987פסק להקל, וכבר הוכיח הרשב"א ז"ל כדבריו בספרו) רא"ש פ"ד סי'
988טו (ונראה דהכי הלכתא). טור ושו"ע ס"ח (עוף שנדרס ברגלים, ויש
989לחוש שנתרסקו איבריו ולכן צריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיטה, מותר לשחטו ביום
990טוב, ולא חיישינן שמא ימצא טריפה, אע"ג דאתיליד ביה ריעותא). ט"ז
991ס"ק ז (מותר לשחטו ביום טוב, פירוש, אחר ששהא מעת לעת והוא מחוסר בדיקה).
992[831]
993ד"מ ס"ק ה (משום דמוקמינן ליה אחזקה הראשונה דהוי ליה חזקת כשרות, ולכן
994לא חיישינן שמא יהיה טרפה). לבוש ס"ח (אף על גב דאתיליד בה ריעותא, ולענין
995טריפות מחמירין בה להצריכה בדיקה. דלענין מלאכה ביום טוב מקלינן בה ואוקמינן ליה
996אחזקתיה דקודם דריסה משום שמחת יום טוב, דאמרינן שרוב בהמות ועופות אינן טריפות). ב"ח
997ד"ה עוף (סמכינן ארובא, אע"ג דאתייליד ביה ריעותא דנדרס). מ"א
998ס"ק טז (אף על גב דצריך בדיקה, מכל מקום כיון שהיה לו חזקה דכשרות מותר
999לשוחטו).
1000[832]
1001ב"י (כתוב בהגהות אשיר"י בפרק המביא כדי יין (סי' טו) בשם אור זרוע
1002(ח"ב סי' שסד) דמקום שהטרפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביום טוב, עד
1003כאן. וזה כדעת מי שפוסק בהאי בעיא לחומרא, דאילו לדעת מי שפוסק בה לקולא, פשיטא
1004דשרי, דלא עדיף מה שהטרפות מצויות מהיכא דאתייליד ריעותא בגוף העוף עצמו).
1005[833]
1006אור זרוע הל' יום טוב סי' שסד (ולפי זה משמע, אם אנו רואין שרובן טריפות או
1007שהטריפות מצויות כמו הכשרות, שאסור לשחוט ביום טוב, הואיל שאסרנו על עצמנו שלא
1008לאכול כי אם בבדיקה. וכמדומה אני שמורי רבינו שמחה זצוק"ל היה רגיל לאסור
1009מטעם זה ביום טוב לשחוט הבהמות בזמן הזה, משום דהאידנא שכיחי טריפה). **הגהות
1010אשרי** פ"ד סי' טו (במקום שהטרפות מצויות כמו הכשרות, אסור לשחוט בהמה ביום
1011טוב, מאו"ז). רש"ל ביש"ש פ"ד סי' יט (אני אומר, מאחר
1012דר' זירא פשיט לאיסורא להדיא, ואף רבי ירמיה עמד בבעיותא לישנא בתרייתא, אם כן
1013פשיטא דאזלינן לחומרא. וכן דעת הר"ן וז"ל, ולא אפשיטא בעיין, הלכך
1014מסתברא דנקטינן בה לחומרא, דהוה ליה ספק דאורייתא ע"כ. וכן דעת האור זרוע
1015(ח"ב סימן שס"ד, הג"א סימן ט"ו) שכתב וז"ל, במקום
1016שהטריפות מצויין כמו הכשירות, אסור לשחוט ביום טוב, ואם כן מכל שכן היכא דאתחזק
1017ריעותא, והאו"ז בעל הוראה היה, ובתראי הוא, וראוי לחוש לדבריו, וכל שכן לפי מה
1018שכתבתי לעיל, דהכי מסתבר). ט"ז סוף סק"ח (רש"ל כתב דבעיא לא
1019אפשיטא, וכתב הר"ן דאזלינן לחומרא, וכן כתב אור זרוע במקום ששכיחי טריפות כמו
1020כשירות, וראוי לחוש לזה). מ"א ס"ק טז (וביש"ש פ"ד סי'
1021י"ט כתב דקיי"ל כהגהות אשרי, דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור
1022לשחוט ביום טוב, קל וחומר היכא דאיתחזק ריעותא).
1023[834]
1024ר"ן יט, א (דילמא מישתכח טרפה ונמצאת שחיטה שלא לצורך, דבשלמא שאר בהמות, אף
1025על גב דמחמירין אנפשין ובדקינן, מיהו סמכינן ארובא, ורוב בהמות אינן טרפות. ולא
1026איפשיטא בעיין, הלכך מסתברא דנקיטינן בה לחומרא דהוה ליה ספק דאורייתא). כלבו סי'
1027נח יט, ב (והבעל ההשלמה פסק זה לחומרא).
1028[835]
1029דרכי משה ס"ק ה (ונראה לי דדוקא גבי עוף הנדרס מתיר הרא"ש, משום
1030דמוקמינן ליה אחזקה הראשונה דהוי ליה חזקת כשרות, ולכן לא חיישינן שמא יהיה טרפה.
1031אבל במקום דלא הוי ליה חזקת כשרות אסור, וכמו שכתבתי לעיל (אות ג) גבי עגל שנולד
1032ביום טוב, שהוא אסור לדעת הרא"ש, כן נראה לי). רמ"א ס"ה (ובעינן
1033גם כן שהפריס על גבי קרקע, דחיישינן שמא יראה בו ריעותא באיברים הפנימיים, ונמצא
1034שחט ביום טוב שלא לצורך).
1035והיא דעת המחמירים דלעיל סוף ס"ח
1036(ויש מחמירין שצריך שיפריס על גבי קרקע).
1037[836]
1038חולין נא, סוע"א (אמר רב נחמן בית הרחם (עגל שנולד היום, שיצא מבית הרחם צר,
1039רש"י) אין בו משום ריסוקי אברים ... הכא במאי עסקינן שהפריס על גבי קרקע). מ"א
1040סק"י (אף על פי שאם נולד עגל בחול מותר בו ביום, ואין חוששין לריסוק איברים,
1041כמ"ש ביו"ד סימן ט"ו ס"ב, מכל מקום ... אין שוחטין אותו ביום
1042טוב, דחוששין שמא ימצא בו טריפות גמור). והוא הנפסק בשו"ע שם (בהמה שילדה, אם
1043ידוע שכלו לו חדשיו, דהיינו ט' חדשים לגסה וה' לדקה, מותר מיד ביום שנולד, ולא
1044חיישינן שמא נתרסקו אבריו מחבלי הלידה).
1045[837]
1046ב"י ד"ה עוף (ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרשב"א
1047[והרא"ש] ז"ל).
1048[838]
1049רש"ל שם (והאידנא, אין נוהגין בזמנינו ובמקומינו לשחוט שום בהמה ביום
1050טוב, אפילו היכא דלא שכיח טריפות כמו כשרות).
1051[839]
1052מ"א סוף סקט"ז (וביש"ש פ"ד סי' יט כתב ... והאידנא אין
1053נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה ביום טוב, אפילו היכא דלא שכיחי טריפות ... ונראה
1054לי דכשצריך לה ביום טוב יש להקל, והוא הדין במסוכנת), וכדלעיל סי"א.
1055[840]
1056כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שט ס"ב (אפילו כשיפול בו מום בגלוי וניכר
1057לכל, כגון שנקטעה ידו או רגלו וכיוצא בו, אינו רשאי לשחטו אלא על פי מומחה שיורה
1058לו שהוא מום הראוי לישחט עליו. ואם אין חכם מומחה, ניתר על פי ג' בני הכנסת).
1059[841]
1060משנה כו, רע"א (רבי שמעון אומר, כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה
1061מן המוכן), ופרש"י (לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה מוקצה,
1062אלא לפי שמתירו ביום טוב נראה כמתקנו ... והכי קאמר, אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשר).
1063גמרא שם (ברואין מומין קמפלגי, דרבי יהודה סבר רואין מומין ביום טוב, ורבי שמעון
1064סבר אין רואין מומין ביום טוב). טור ושו"ע ס"ט (בכור בזמן הזה, שאינו
1065יכול לשוחטו בלא מום, אין חכם יכול לראותו ביום טוב אם יש בו מום).
1066וקיי"ל כטעם זה, שאיסורו משום
1067שנראה כמתקנו, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב (שכתבו רש"י ותוס' ור"ן
1068והרז"ה, וכן כתב המג"א, דהטעם הוא משום מתקן), ושם נסמן.
1069[842]
1070רש"ל ביש"ש פ"ג סי' טו (אבל לראותו ביום טוב, ולשתוק ולא
1071להתירו, אין נראה בעיני שיהיה איסור בדבר, אפילו גמר בליבו שהוא מום, דברים שבלב
1072הן, ואינן דברים לענין איסורי שבת ויום טוב). הובא בט"ז סוף סק"ט, ובמ"א
1073ס"ק יז.
1074ואף שגם הראיה היא חלק מתיקון הבכור,
1075כדלעיל (ראיית הבכור ... היא המתרת). ולקמן סי"ט (שהתירו הוא מחמת ראייתו, והראייה היתה
1076מאתמול, אם כן כבר נגמר עיקר ההיתר מערב יום טוב).
1077מכל
1078מקום, כיון דלא סגי בראייתו לבדה, עד שיתירו, לכן אין ראייתו נחשבת תיקון האסור
1079ביום טוב.
1080[843]
1081משנה שם (רבי שמעון אומר, כל שאין מומו ניכר מבעוד יום, אין זה מן המוכן),
1082ופרש"י (הכי קאמר, אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשר), וברייתא שם (נולד בו
1083מום ביום טוב, רבי שמעון אומר, אין זה מן המוכן), ופרש"י (ואפילו עבר ובקרו
1084לא ישחוט). טור ושו"ע שם (ואפילו אם עבר וראהו ומצא שיש בו מום, אינו יכול
1085לשחטו). ר"ן יד, א (אסר לי' משום מוקצה אפילו בקרו חכם, דהכי דייקא לישנא
1086דאינו מן המוכן, והכי נמי מפרשים לה משום מוקצה בסוף פרק כירה (מו, ב), ומשום טעמא
1087דמי יימר דמיזדקיק ליה חכם).
1088[844]
1089כדלעיל סי' תצה סי"ג.
1090[845]
1091לבוש ס"ט (מה היה יודע הבעל שיזדקק לו החכם ויעבור ויראהו). מ"א
1092ס"ק יח (דהוי מוקצה אפילו לרבי שמעון, דמי יימר דמזדקיק ליה חכם).
1093וכעין האמור לקמן סי' תקא ס"א (ואפילו להמתירין מוקצה ונולד ביום טוב,
1094מודים במוקצה גדול כזה, דקורה בריאה וחזקה אינה עשויה כלל להשבר).
1095ואף שנתבאר לעיל סי' שי ס"ו (דבר
1096שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה ... כגון בעלי
1097חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה).
1098אפשר שלא הותר התם אלא אם כן "שחטם
1099בשבת לצורך חולה שחלה היום", משא"כ כאן.
1100[846]
1101גמרא [ברייתא] כו, רע"ב (ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו, שזה מן המוכן).
1102טור ושו"ע שם (אבל אם נולד במומו ועבר וראהו, נשחט על פיו).
1103[847]
1104פר"ח ס"ט (ומה שכתב אבל אם נולד ומומו עמו כו', לאו דוקא, אלא הוא הדין
1105אם נולד תם ובו ביום נפל בו מום קבוע ועבר החכם וראהו מותר).
1106[848]
1107כדלעיל ס"ח (ומכל
1108מקום צריך שידע שכלו לו תשעת חדשי העיבור לגסה וחמשה חדשים לדקה, כדי שיצא מתורת
1109נפל).
1110[849]
1111כדלעיל סי' רעא קונטרס אחרון סק"ג (בין השמשות ... שהוא התחלת השבת ...
1112(ומהאי טעמא כל מוקצה דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולה יומא)).
1113[850]
1114רש"י חולין נא, ב ד"ה ושוין (מוכן הוא, שלא נאסר מעולם, דהא במעי אמו
1115היה מוכן אגב אמו).
1116[851] שמטעם זה, לכאורה הי' מקום
1117לאסור אף בנולד ומומו עמו. ומכל מקום מבאר הטעם שחוזר להיתרו – אף אם נולד תם
1118ונעשה בו מום ביום טוב.
1119[852]
1120ב"י ד"ה והוי (כיון דסבירא ליה דאין מוקצה לחצי שבת ... אם עבר וראהו – שוחטין
1121אותו ביום טוב). יש"ש שם (דהא מעיקרא הוה חזי אגב אמיה, ואחר כך נדחה, וחזר
1122ונראה, שפיר דמי, משום דאין מוקצה לחצי שבת). לבוש שם (אם נולד ביום טוב במומו
1123מבהמה שהיתה עומדת לאכילה, אף על גב שגם בזה אסור לחכם לראותו לכתחלה משום שדומה
1124לתיקון ודין, מכל מקום אם עבר וראהו, נשחט על פיו, שהרי זה לא היה מוקצה מעולם,
1125שהיה מוכן אגב אמו מאתמול ולא היה בחזקת איסור מעולם, אף על פי שמשעת הלידה שנולד
1126ביום טוב עד שראוהו חכמים החזיקוהו בחזקת איסור, אין זה נקרא הקצאה, שאין מוקצה
1127אלא כשנתקצה בין השמשות, דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת). מ"א סקי"ט (דכיון
1128שהיה מוכן בין השמשות אגב אמו, אף על גב דאדחי ליה כשנולד, אין מוקצה לחצי שבת
1129(ב"י)).
1130[853]
1131סעיף ז (דבר שהיה ראוי בבין השמשות ... ואחר כך נתקלקל בענין שנאסר באכילה או
1132בטלטול ... ואחר כך חזר וניתקן, חזר להתירו, ואין אומרים מתוך שהוקצה ונאסר כבר
1133במקצת השבת הוקצה לשארית השבת כולה, שאין אומרים כן אלא כשהוקצה בתחלת כניסת השבת
1134שהוא בין השמשות, שאז הוקצה ליום שלם, אבל כשלא הוקצה עד אחר כך, שאין כאן יום שלם,
1135לא הוקצה לשארית היום, שאין מוקצה לחצי שבת).
1136[854]
1137גמרא כז, סוע"א ורע"ב (רבי אמי כי חזי מאתמול הוה חזי (אם קבוע
1138אם עובר, רש"י), וביום טוב שיולי קא משייל היכי הוה עובדא). טור ושו"ע
1139ס"ט (ואם ראה המום מערב יום טוב, וראה שהוא מום שראוי לישחט עליו, יכול לחקור
1140עליו ביום טוב אם נפל בו המום מאיליו, ומתירו).
1141ואולי גם כאן צריך להיות"
1142"יכול לחקור עליו [ביום טוב]".
1143[855]
1144ר"ן יד, רע"ב (אחר שראוהו מערב יום טוב, כיון דהיתרו הוי מחמת ראייתו
1145וראיה מאיתמול הוות, אין כאן תקון כלל). לבוש ס"ט (וזאת החקירה מותרת לו
1146לעשות אפילו ביום טוב, כיון שכבר ראה את המום מאתמול והסכים בדעתו שהוא מותר, אין
1147בחקירה זו שום הכנה ותיקון בגוף הבכור אלא בעדות).
1148וראה לעיל (הערה 78).
1149[856]
1150משנה כה, ב (בכור שנפל לבור ... כל שאין מומו ניכר מבעוד יום, אין זה מן המוכן),
1151ואם כן דינו כדאמרינן לז, א (עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות).רמב"ם
1152פ"ב ה"ד (בכור שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו, שהרי אינו יכול להעלותו
1153מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב). רמ"א ס"ט (ואם נפל בכור לבור, אסור
1154להעלותו, דהא אינו ראוי לשוחטו, אלא עושה לו פרנסה במקומו).
1155[857]
1156מ"מ שם
1157(דלדידן דקי"ל כמאן דאמר אין רואין מומין, אפילו נפל לבור לא ירד מומחה לבור
1158לראות אם יש בו מום כדי להעלותו, אלא עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות).
1159ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (שהרי
1160אסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה אף שאינו מחוסר צידה כמ"ש בסי'
1161תצ"ז, ועל זה תירץ כדי שלא ימות התירו לו מפני צער בעלי חיים), וכדאמרינן לז,
1162א (עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות).
1163וכן
1164לענין שבת נתבאר לעיל סי' שה סכ"ו (בהמה שנפלה לאמת המים, אם
1165יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת).
1166[858]
1167גמרא [ברייתא] לז, א (אותו ואת בנו שנפלו לבור, רבי אליעזר אומר מעלה את
1168הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות. רבי יהושע
1169אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה השני, רצה זה
1170שוחט רצה זה שוחט). רמב"ם פ"ב ה"ד (אותו ואת בנו שנפלו לבור, מעלה
1171את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, ומערים ומעלה את השני על מנת לשוחטו, ושוחט
1172את אי זה מהן שירצה, משום צער בעלי חיים התירו להערים). מ"מ שם (וקיי"ל
1173דרבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע). טור ושו"ע ס"י (אותו ואת בנו שנפלו
1174לבור, מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני, רצה
1175זה שוחט, רצה זה שוחט). מ"א ס"ק כ (דמשום צער בעלי חיים התירו להערים).
1176[859]
1177רשב"א בעבודת הקדש ש"ב סי' ב (וראוי לחוש ולהחמיר ושוחט אחד מהן).
1178מ"מ שם (כן כתב הרשב"א ז"ל, שראוי להחמיר ולשחוט אחד מהם).
1179ב"י ד"ה תניא. מ"א שם (ועכ"פ צריך לשחוט אחד מהם (מ"מ)).
1180והוא כעין האמור לקמן סי' תקג ס"ד
1181(והוא שיקיים הערמתו), ושם נסמן (הערה 24).
1182[860]
1183מ"א שם (ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו, מותר להעלותן אף על
1184פי שאינו שוחט אחד מהם, כיון שראויון כולן לשחיטה, וכן משמע ס"ט בהג"ה.
1185וצ"ע). ובקונטרס אחרון סוף סק"ב (הנה המג"א הניח בצ"ע אם נפלו
1186ב' בהמות שאינן אותו ואת בנו, ואני כתבתי בפשיטות להתיר), ומבאר ההוכחות לזה.
1187[861]
1188גמרא כא, א (בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל, מותר לשחטה ביום טוב, דאי
1189אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביום
1190טוב, דהא אפשר ליה למפלגה בלישה). טור ושו"ע סי"א (בהמה, חציה של גוי
1191וחציה של ישראל, יכולים לשחטה ביום טוב). ט"ז ס"ק י (משום דאי אפשר
1192לכזית בשר בלא שחיטה).
1193דין עיסה בשותפות יתבאר לקמן סי' תקו
1194סי"ב (היה
1195לו קמח או עיסה בשותפות עם הנכרי, אסור לו לאפות כל הקמח או כל העיסה ולחלוק עם
1196הנכרי אחר האפייה, שהרי הוא אופה ביום טוב בשביל נכרי).
1197סקירת פרטי הלכה זו, לקמן סי' תקו
1198ס"ו (הערה 43).
1199[862]
1200רא"ש פ"ב סי' יג (ובהמה אפילו הן שתים אי אפשר למיפלגן לפי שאינן
1201שוות). טור ושו"ע שם (ואפילו יש להם שתים, יכול לשחוט שתיהן).
1202[863]
1203ב"י (ולי נראה שאע"פ שהן שוות בדמיהן, אם אינן שוות לגמרי, כגון
1204שזו גדולה וכחושה וזו שמנה וקטנה, שזה יכול לומר אי איפשי ליקח כל חלקי בכחושה או
1205אי איפשי ליקח כל חלקי בקטנה, ולפיכך יכול לשחטה ביום טוב. ולכן סתם הרא"ש
1206וכתב לפי שאינן שוות, ללמד שאע"פ שהן שוות בשום ענין, כיון שאינן שוות לגמרי
1207אי אפשר למיפלגינהו). מ"א ס"ק כא (שאי אפשר לחלוק שיטול זה אחד וזה אחד,
1208לפי שאי אפשר שיהיו שוות בכל הענינים (ב"י יש"ש)).
1209[864]
1210ב"י ד"ה ומכל מקום (אם אינן שוות לגמרי ... יכול לשחטה ביום טוב). לבוש
1211שם (אלא אם כן הן שוות בכל ענין, וזה דבר שאינו מצוי).
1212[865]
1213מ"א סקכ"א (ואם כן, אם העכו"ם רוצה ליתן לו הגדולה והטובה,
1214אסור לשחוט השניה).
1215[866]
1216ב"י (אף על גב דאפשר למיפלגה מחיים, שמא אינו רוצה לשחוט לצרכו בהמה
1217שלימה, שאינו צריך אלא לחציה, ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר, והשתא ששוחטה בלא
1218חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה, ומפני חלקו הוה לן למישרייה משום דאי אפשר לכזית
1219בשר בלא שחיטה. ושמא יש לומר שלא כתב כן הרא"ש אלא בששוחט את שתיהן ביום טוב,
1220דאילו בשוחט אחת מהן לבד, אף על פי שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישית). לבוש
1221שם בהגהה (ומכל מקום זה הטעם אינו אלא בשוחט את שתיהן ביום טוב, דאילו בשוחט אחת
1222מהם לבד אף על פי שהם שוות לגמרי שרי, דאע"ג דאפשר למפלגא מחיים, שמא אינו
1223רוצה לשחוט לצרכו בהמה שלימה שאינו צריך אלא לחציה, ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר,
1224והשתא ששוחטה בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה, ומפני חלקו אית לן למישרייה משום
1225דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה). משמעות המ"א שם. ונתבאר בקונטרס אחרון
1226ס"ק ב.
1227[867]
1228לענין תלישת צמר ממקום שחיטת בכור, תנן בכורות כד, ב (רבי יוסי בן המשולם אומר
1229השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער).
1230ולענין תלישת צמר ביד ממקום שחיטה ביום
1231טוב, יש ג' סברות בגמרא שם (תולש לאו היינו גוזז, וביום טוב אסור דהוה ליה עוקר
1232דבר מגידולו ... תולש היינו גוזז, והיינו טעמא דשרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין ...
1233אמר רב הלכה כרבי יוסי בן המשולם ... כנגדו ביום טוב מותר ... דהוה ליה עוקר דבר
1234מגידולו כלאחר יד).
1235והיינו שמלאכת גוזז צמר היא בעיקר בכלי,
1236ואם תולש ביד יש ג' סברות:
1237(א) אף שאינו חייב משום מלאכת גוזז, מכל
1238מקום חייב משום עוקר דבר מגידולו, דהיינו משום מלאכת קוצר, כדאמרינן
1239בירושלמי שבת פ"ז ה"ב (דצייד כוורא, וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו, חייב
1240משום קוצר), שחייבים עליו אף כשתלש ביד, כדלעיל סי' שלו סט"ז (דרך תלישה ...
1241ביד), וסי' תקי בקונטרס אחרון ס"ק א (שהתולש ביד הוא תולדת הקוצר בכלי).
1242(ב) חייב אף משום מלאכת גוזז, שלפעמים
1243תולשים גם הצמר ביד, ולא התירו אלא באינו מתכוין לתלוש.
1244(ג) התולש בידו פטור אף משום עוקר דבר
1245מגידולו, כיון שהוא כלאחר יד (כי אף שדרך לתלוש פירות מהעץ, מכל מקום אין דרך
1246לתלוש צמר מהכבש).
1247וקיי"ל כרב הן לגבי בכור והן לגבי
1248יום טוב, כנפסק ברמב"ם הל' מעילה פ"א הי"א (השוחט בכור או שאר
1249מוקדשין, תולש את השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין). ובהלכות יום טוב פ"ג
1250ה"ג (השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו). וכן הוא
1251בהל' שבת פ"ט ה"ז (הגוזז צמר ... חייב), ונתבאר במ"א סי' שמ
1252ס"ק ג (משמע דתולש צמר מן הבהמה פטור). והיינו שרק בגוזז (בכלי) חייב,
1253משא"כ בתולש (ביד). ובב"י סי' תצח (והרמב"ם נראה שסובר ...
1254בתר דאסיקנא ... דתולש לאו היינו גוזז, דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד, תו לא
1255צריכינן למימר דלא שרי אלא בשאינו מתכוין דוקא, דאפילו במתכוין נמי שרי, משום דהוה
1256עוקר דבר מגידולו כלאחר יד). והיינו שאיסורו הוא רק מדברי סופרים,
1257ובמקום שחיטת בכור ושחיטת יום טוב התירו לגמרי לצורך מצוה ולצורך שמחת יום טוב.
1258אמנם תוס' ורא"ש וטור פירשו, שאף
1259רב לא התיר בבכור וביום טוב אלא באינו מתכוין לתלוש, כמבואר בתוס' שם
1260ד"ה והיינו (ותולש דקתני מתניתין, כשאין מתכוין ואינו פסיק רישיה קאמר ...
1261וקמיבעיא להו כנגדו ביום טוב מהו, דדלמא דוקא בכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא
1262איסורא דאורייתא, הוא דשרי דבר שאין מתכוין, אבל ביום טוב דאיכא איסורא דאורייתא
1263דעוקר דבר מגידולו, לא שרינן בשאין מתכוין, או דלמא בבכור נמי איכא איסורא
1264דאורייתא, דתולש היינו גוזז, וכי היכי דשרי בבכור משום דאין מתכוין, שרי נמי ביום
1265טוב), ושם כה, א ד"ה דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד (אין ללמוד מכאן
1266שיהא מותר לתלוש ... דהא לעיל פריש דהא דשרי הכא משום שאין מתכוין). רא"ש
1267שם פ"ג סי' ה (וקא מיבעיא ליה, כנגדו ביום טוב מהו, דדלמא דוקא בבכור דתולש
1268לאו היינו גוזז, וליכא איסור דאורייתא, הוא דשרי דבר שאין מתכוין. אבל ביום טוב
1269דאיכא איסור דאורייתא עוקר דבר מגידולו, לא שרינן אפילו כשאין מתכוין, או דלמא
1270בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז, וכי היכי דשרי בבכור משום דבר
1271שאין מתכוין, שרי נמי ביום טוב. אמר להו, כנגדו ביום טוב מותר). הובא בטור (ור"י
1272פסק ... בתלישת הצמר לאוסרו, אלא אם כן אינו מתכוין לתולשו, אבל במתכוין אסור, ולזה
1273הסכים א"א הרא"ש ז"ל).
1274ואילו בשו"ע חילק בין בכור,
1275שנפסק ביו"ד סי' שח ס"ג (כשבא לשחטו או לראות מומו, (מותר) לתלוש הצמר
1276של מקום שחיטה, כדי לעשות מקום לשחיטה. ודוקא ביד, אבל לא בכלי), לבין יום טוב
1277שנפסק כאן סי"ב (השוחט בהמה ביום טוב, אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין).
1278ולכן פירש במ"א ס"ק כב (דהוי
1279עוקר דבר מגדולו). וביאר דבריו בס"ק כג (דדעת השו"ע דבכור מותר לכתחלה
1280לתלוש, דתולש לאו היינו גוזז. וביום טוב אסור, דהוה ליה עוקר דבר מגידולו,
1281כמ"ש התוס'). ופירש דבריו במחצית השקל (רוצה לומר דהרב ב"י הכריע מסברת
1282עצמו לחלק בין בכור ליום טוב. ובבכור פסק כהרמב"ם דמותר לכתחלה, וביום טוב
1283פסק כהרא"ש דאוסר). והטעם שלענין יום טוב פסק כתוס' ורא"ש וטור, כיון
1284שיש לחוש בזה לאיסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו.
1285אמנם לענין שבת נפסק לעיל סי' שמ
1286ס"א (התולש צמר בידו מן הבהמה או מהעור, פטור, שאין דרך גזיזה בכך).
1287והיינו כיון שהן לדעת הרמב"ם והן לדעת התוס' ורא"ש וטור, קיי"ל כרב
1288"דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד", ואיסורו רק מדברי סופרים. אלא
1289שלענין יום טוב קיי"ל כדעת התוס' ורא"ש וטור, לאסור לתלוש בידים (אף
1290לצורך שחיטה ביום טוב), כיון שבזה חוששים אנו לסברה שהובאה בגמרא, שבזה "הרי
1291הוא חייב משום עוקר דבר מגידולו".
1292וראה מה שדנו בזה בקובץ יגדיל תורה
1293ירושלים גליון י ע' 209 (שאלת הגרש"ז גרליק ומענה הגאון מטשעבין).
1294מראי מקומות וציונים. חקרי הלכות ח"א כח, א.
1295עוד בענין עוקר דבר מגידולו (משום
1296תולש), ראה לעיל סי' של ס"ב. סי' שלו סי"א. סי' תצז בקונטרס אחרון
1297ס"ק א ד"ה וכיון.
1298[868]
1299מ"מ פ"ג ה"ג (אינו ראוי לדחות איסור אלא דברים המכשירין
1300בהכרח, והיא השחיטה, אבל התלישה, כיון שאין הכרח לעשותה קודם השחיטה, אינו מן הדין
1301שתדחה). הובא במ"א סוף סקכ"ד. לבוש שם.
1302וכדלקמן הל' שחיטה סי' כד סקי"ד (מדינא
1303סגי לפנות הצמר אילך ואילך, ואין צריך לתלוש אלא משום זהירות לכתחלה. וכן בעופות
1304נהגו למרוט הנוצות).
1305וכמו בכל תיקון מכשירים שאפשר בלאו הכי,
1306אסור לתקנם, כדלקמן סי' תקט ס"א (אפשר למצוא שפוד אחר אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו),
1307ושם נסמן (הערה 4).
1308ועוד יתבאר לקמן בהמשך הסעיף, שאפילו אי
1309אפשר לו לשחוט אלא אם כן תלש, אסור מטעם שאפשר לעשותן מערב יום טוב. ונתבאר
1310בקונטרס אחרון ס"ק ד.
1311[869]
1312ריש לקיש שם כה, א (שאני כנף דהיינו אורחיה), ופרש"י (שדרך נוצת עוף לת[ולשה]
1313ולא לגזזה), ותוס' (אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש נוצה מצואר של עוף כדי לשחוט
1314ביום טוב, דהא לעיל פריש דהא דשרי הכא משום שאין מתכוין. וללשון נמי שפירש דאפילו
1315במתכוין [שרי, היינו בצמר, אבל] בנוצה לא הוי כלאחר יד, כדקתני בסמוך בתולש את [הכנף,
1316דהיינו אורחיה]).
1317רא"ש
1318שם (אין להתיר בשביל זה תלישת נוצה ביום טוב בשעת שחיטה, דהא אסקינן דכנף היינו
1319אורחיה ... ועוד דהא פרישנא דאפילו בצמר לא שרינן אלא באין מתכוין). רמב"ם שם
1320(אבל בעוף לא ימרוט, מפני שהוא דרכו, ונמצא תולש ביום טוב), ומ"מ שם (ותירצו
1321שאני הנך דהיינו אורחיה, ומתוך כך למד רבינו האיסור בעוף שדרכו בתלישה. וכן דעת
1322הרב ר' יונה ז"ל). טור ושו"ע סי"ג (השוחט את העוף, לא ימרוט
1323את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין). ט"ז סקי"א (דאורחיה בכך, והוה גוזז,
1324משא"כ מצמר).
1325*
1326ומוסיף כאן "יש לחייבו גם משום
1327גוזז", היינו שחייב שנים.
1328אמנם לעיל סי' שיג סי"ד
1329"ויתחייב משום בונה ... או משום מכה בפטיש", ולא משום שניהם יחד. ונסמן
1330שם (סוף הערה פה).
1331[870] כדי שלא יחליד הסכין תחת הצמר
1332ויהי' אסור משום חלדה, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' כד ס"ח (החליד את
1333הסכין ... תחת צמר מסובך בצואר הבהמה ... ושחט, שחיטתו פסולה). ולקמן שם ס"ק
1334יד (מדינא סגי לפנות הצמר אילך ואילך, ואין צריך לתלוש, אלא משום זהירות לכתחלה).
1335[871]
1336גמרא שם כד, ב (והיינו טעמא דשרי, דהוה ליה דבר שאין מתכוין, וביום טוב דבר שאין
1337מתכוין מותר), ופרש"י (אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך, אם נתלש נתלש). טור
1338ושו"ע ורמ"א סי"ב (אלא מפנהו (בידו) ומושכו אילך ואילך, ואם נתלש
1339נתלש). פר"ח סי"ג (את הנוצה ... ומיהו לכולי עלמא מותר לפנות ביד
1340אילך ואילך, ואם נתלש נתלש, כדלעיל סעיף י"ב).
1341ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג
1342(קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורא דאורייתא, והוא פשוט ומוסכם
1343בש"ס ובכל הפוסקים בכמה דוכתי).
1344[872]
1345רמ"א סי"ב (מפנהו (בידו)). מ"א סקכ"ג (ואפשר
1346דכוונת רמ"א דאסור לפנות במסרק, דפסיק רישיה הוא, וכמ"ש סי' תקכ"ג
1347ס"ב. מיהו בגמרא משמע דאסור בכל כלי). ועיין שם.
1348ולענין מסרק נתבאר לקמן סי' תקכג
1349ס"ב (אין מגרדין הבהמה במגרדת ביום טוב, מפני שמשרת שער, וחייב משום גוזז.
1350ואף על פי שהוא אינו מתכוין להשיר שער, מכל מקום כיון שהוא דבר מוכרח דכשמגרד במגרדת
1351הוא משיר שער, הרי זה אסור).
1352[873]
1353סכ"ב (אסור להדוק מוכין בפי פך שיש בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה, שעל
1354ידי ההידוק יסחטו המשקין הבלועין במוכין לתוך הפך. ואף שאינו מתכוין, מכל מקום
1355פסיק רישיה ולא ימות הוא כשיהדק היטב. ולכן אסרו להדק כלל, שמא יהדק היטב), ונתבאר
1356בקונטרס אחרון סי' רעז סק"א.
1357[874]
1358רא"ש שם (כל מה דעביד, מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא,
1359ואסור, מידי דהוה שאסור להביא הבהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה). מ"א סקכ"ד
1360(היה יכול לעשות מאתמול (הרא"ש) ... והמ"מ פ"ג כתב הטעם ... אין
1361דוחה יום טוב אלא דבר ההכרח, כגון שחיטה, אבל תלישה, שאין הכרח לעשותה קודם שחיטה,
1362אינה דוחה).
1363ואף שעיקר טעם האיסור נתבאר לעיל בתחלת
1364הסעיף, כדעת המ"מ, "מפני
1365שאפשר לשחוט אף אם לא יעשה כן". מכל מקום מסיים שאפילו אם אי אפשר, אסור משום
1366שאפשר לעשותו מערב יום טוב.
1367ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד (הגם
1368שלדעת המגיד משנה אינו אסור אלא מדרבנן משום שאפשר לשחוט בלאו הכי, משמע דאם אי
1369אפשר בענין אחר שרי. ומכל מקום כיון דלדעת הרא"ש אסור מדאורייתא יש להחמיר
1370כדבריו).
1371[875]
1372סעיף ד (כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש, אלא בדבר המכשירו לאכילה, הרי הן
1373נקראין מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה ... במכשירים שאפשר
1374לעשותן מערב יום טוב).
1375[876]
1376משנה ב, א (אפר כירה מוכן הוא). ברייתא וגמרא ח, א (לא אמרו אלא שהוסק מערב יום טוב),
1377ופרש"י (מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי). טור ושו"ע
1378סט"ו (אפר כירה שהוסק מערב יום טוב, מותר לכסות בו). לבוש סט"ו (דכיון
1379שהיה אפר מאתמול, דעתיה עילויה לכל מילי שיצטרך).
1380[877]
1381תוס' שם ד"ה הכי (כגון לכסות בו צואה וכיוצא בו). וכדלעיל סי' שי סי"ז
1382(אפר שמותר לטלטלו מפני שראוי לכסות בו רוק או צואה), ושם נסמן (הערה קג).
1383[878]
1384דקיי"ל ביו"ד סי' כח סכ"ג (בכלל עפר ומכסין בהם ... ואפר נקרא עפר).
1385משא"כ דם בהמה שאינו טעון כיסוי, כדלקמן
1386סל"ה וש"נ.
1387[879]
1388גמרא שם (אבל
1389הוסק ביום טוב אסור). טור ושו"ע שם (אבל אם הוסק ביום
1390טוב אסור).
1391[880]
1392דעה הא' דלעיל סי' תצה סי"ג.
1393[881]
1394תוס' שם ד"ה אמר (דאפילו רבי שמעון מודה דהאי דהוסק ביום טוב דהוי נולד גמור,
1395דמעיקרא עצים והשתא אפר). רא"ש פ"א סי' י (ורבי שמעון מודה בהך נולד,
1396שהוא מעשה חדש, דמעיקרא עצים והשתא אפר). ב"י ד"ה ומ"ש רבנו
1397דכשהוסק. מ"א סקכ"ח (אפילו לרבי שמעון, דמעשה חדש הוא, דמעיקרא עצים
1398והשתא אפר).
1399וכעין זה לעיל סי' שה סל"ב (שהוא
1400מעשה חדש שנולד בשבת ... ואינו דומה לשאר נולד בשבת, שמותר, מפני שהיה כבר בעולם
1401מבעוד יום אלא שנשתנה בשבת), ושם נסמן (הערה קפז). ושם בקונטרס אחרון סוף ס"ק
1402א (דדמי לאפר שהוסק ביום טוב בסי' תצ"ח). סי' שי סי"ט (אין האפר מותר
1403בטלטול אלא כשהוסק מבעוד יום, אבל אם הוסק בשבת אסור משום נולד, כמ"ש בסימן
1404תצ"ח).
1405[882]
1406מ"א שם (ואם הסיק עצים על גבי אפר של אתמול, ונתערב האפר של היום בשל
1407אתמול, בענין שלא היה ניכר מעולם, בטל ברוב, כמ"ש ביו"ד סוס"י
1408ק"ב, ולעיל סי' ש"כ ס"ב).
1409והוא כמבואר ברמ"א יו"ד סי'
1410קב ס"ד (כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב, הוא בטל, אף על פי שהוא דבר שיש
1411לו מתירין). ולעיל סי' שכ ס"ד (אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אף על פי
1412שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית ויוצא מהן עוד יין, מותר לשתות מגיגית זו בשבת, שכל
1413מעט יין היוצא מהענבים בשבת מתבטל בס' ביין שהיה כבר בגיגית. ואף על פי שהוא דבר
1414שיש לו מתירין, שלאחר השבת יהיה מותר בלא ביטול, מכל מקום כיון שיין זה היוצא בשבת
1415לא היה ניכר מעולם קודם שנתערב ולא היה עליו שם יין מעולם ... לא חל עליו שם דבר
1416שיש לו מתירין עד לאחר שכבר נתבטל, ולא אמרו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא
1417כשהאיסור בעין מתחלה וחל עליו שם דבר שיש לו מתירין ואחר כך נתערב).
1418וכן הוא לעיל סי' שי סי"ט (ואם
1419נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול, בטל ברוב, אם עדיין לא היה ניכר מעולם בפני
1420עצמו).
1421וראה חקרי הלכות ח"א כח, א.
1422[883]
1423גמרא שם (ואם
1424ראוי לצלות בו ביצה (שיש עדיין רמץ חם, רש"י) מותר (דמאתמול בעודם עצים היו
1425מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה, ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית
1426ביצה, שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם, רש"י). טור ושו"ע סט"ו (אלא
1427אם כן הוא חם שראוי לצלות בו ביצה). לבוש סט"ו (דאתמול בעודן עצים גם כן
1428הם מוכנים להסיק ולבשל ולצלות בו, ועכשיו עודנו בתשמישו זה, ואיידי דחזי לאפוכי
1429ביה ולצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם). מ"א ס"ק כט (דאז
1430עומד למלאכתו ראשונה).
1431[884]
1432מ"א סי' תקז סק"ו (ונראה לי דאם נצטנן וחזר והוחם שרי, כמ"ש סי'
1433ש"י ס"ג). והוא כדלעיל סי' שי ס"ז (שאין אומרים כן אלא כשהוקצה
1434בתחלת כניסת השבת שהוא בין השמשות, שאז הוקצה ליום שלם, אבל כשלא הוקצה עד אחר כך,
1435שאין כאן יום שלם, לא הוקצה לשארית היום, שאין מוקצה לחצי שבת בין באיסור אכילה
1436בין באיסור טלטול).
1437[885]
1438מ"א סקכ"ט (ונראה לי דגחלים עוממות אסור לטלטלן ביום טוב).
1439פרמ"ג (גחלים כבים שאין חמין הוה מעשה חדש כאפר).
1440וראה מסגרת השלחן סי' צט ס"ק ה.
1441פתחא זוטא סי' כז.
1442[886]
1443גמרא ח, א (הכניס עפר לגנתו ולחורבתו, מותר לכסות בו), ופרש"י (הרבה
1444במקום אחד, לצורך גינתו או לצורך חורבתו לשוטחן בהן, מותר לכסות בו, דכל זמן שהוא
1445צבור דעתיה עלויה לכל צרכיו). טור ושו"ע סט"ז (הכניס עפר הרבה לביתו
1446לצורך גינתו, והוא כנוס במקום אחד, מותר לכסות בו, שכל זמן שהוא צבור דעתו עליו
1447לכל מה שיצטרך).
1448[887]
1449טור (אבל אם הכניס מלא קופתו לצורך גנתו, לא, דכיון שהוא מועט בטל). ב"י
1450(ומשמע לרבינו דכיון דפירש רש"י הכניס עפר הרבה לצורך גנתו וכו', ודוקא
1451בהכניס הרבה הוא דמותר לכסות בו, אבל אם הוא מועט לא, דבטל לגבי קרקע הגינה או
1452החורבה). שו"ע שם (אבל אם הכניס מלא קופה לצורך גינתו, לא, שמאחר שהוא מועט,
1453בטל).
1454[888] ב"י שם (דבטל לגבי קרקע הגינה או החורבה, מה שאין כן בהכניסו לבית או לחצר
1455... אינו בטל לגבי קרקע הבית והחצר). וכן הוא בלבוש סי"ז (אבל בבית מכניס ...
1456לא אמרינן שבטל אגב קרקע הבית, שאין דרך לבטלו ולהניחו בבית כמו בגנה). הרי שעיקר
1457החילוק הוא בין הכניסו לגינה או חורבה שבטל, לבין הכניסו לבית או לחצר שאינו בטל.
1458ומה
1459שכתבו בטור ושו"ע סט"ז (הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו). שלפום ריהטא
1460נראה שגם כשהכניס לביתו לצורך גינתו דינו כהכניסו לגינתו. מבאר בקונטרס אחרון ריש
1461ס"ק ה (לאו דוקא לביתו, אלא לרשותו), אבל אם הכניסו לביתו לצורך גינתו דינו
1462כהכניסו לביתו וחצרו.
1463[889]
1464רב יהודה בגמרא שם (מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו),
1465ופרש"י (בסתם, ונותנו במקום אחד, ועושה בה כל צרכיו, ולא אמרינן בטלה לה לגבי
1466קרקע הבית איידי דזוטרא). טור ושו"ע סי"ז (מכניס אדם מלא קופתו עפר
1467לבית, בסתם, ועושה בו כל צרכו, ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית).
1468[890]
1469רש"י שבת דף נ ע"א ד"ה מכניס (ומערה העפר בביתו לארץ ונוטלו
1470תמיד לכל צרכיו).
1471[891]
1472מר זוטרא שם (והוא שייחד לו קרן זוית), ופרש"י (ולא שטחה, דמוכחא מילתא
1473דלצרכיו קא בעי לה). טור ושו"ע שם (והוא שייחד לו קרן זוית, דכיון שלא שטחו,
1474מוכחא מילתא דלצרכו בעי ליה).
1475וככל הדברים האלו כן הוא לענין שבת,
1476כדלעיל סי' שח סע"ז (מכניס אדם מלא קופתו עפר מבעוד יום ומערה אותו בביתו
1477לארץ, ומותר לעשות בו כל צרכיו בשבת, כגון ליטול ממנו לכסות רוק או צואה וכיוצא בזה.
1478והוא שייחד לו קרן זוית, שאז ניכר הדבר שהוא מוכן ועומד לכך, אבל אם עירה אותו
1479באמצע ביתו למדרס רגלים, הרי הוא בטל לגבי עפר קרקע הבית, ומוקצה הוא ואסור לטלטלו).
1480[892]
1481רש"י שם ד"ה מכניס (בסתם). טור וב"י ד"ה מכניס (בסתם).
1482שו"ע שם.
1483[893]
1484רבא ח, ב (הכניס עפר לכסות בו צואה, מותר לכסות בו דם צפור, דם צפור, אסור לכסות
1485בו צואה), ופרש"י (אם יש לו תינוק קטן והטיל צואה ביום טוב. מאי טעמא, דם
1486צפור ודאי היה לו שישחטנו ויהא צריך כסוי, אבל הצואה ספק הוא אם יארע במקום המאוס
1487לו, ודעתו לודאי ולא לספק). יש"ש פ"א סי' כג (שאם הכניס עפר לכסות בו דם
1488צפור, שאסור לכסות בו צואה. והיינו טעמא, מאחר שהכניס לצורך ודאי, אבל הכניס עפר
1489בסתם, נראה לי דשרי לכסות בו צואה). מ"א סקל"ג (בסתם, אבל אם
1490הכניסו לכסות בו דם צפור, אסור לכסות בו צואה, דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטו,
1491וצואה הוי ספק אם יעשה התינוק צרכיו במקום המאוס (יש"ש סכ"ג גמרא)).
1492[894] אמנם יש הפרש בין דרכו ליחדו
1493לכך או אין דרכו ליחדו לכך, כדלעיל סי' שח סנ"ב (שאר עצים, וכן נדבך של אבנים
1494... שסדרם מבעוד יום כדי שיהיו מוכנים לישב עליהם למחר ... מועיל להוריד עליהם
1495תורת כלי, אע"פ שאין דרכם לייחד לכך ... להתיר לטלטלם בשבת לסדרם לישב עליהם
1496... לטלטלם שלא לצורך ישיבה, אלא לצורך מקומם או לצורך אחר, אסור בכל ענין, שאין
1497מעשה הסידור מועיל אלא לטלטול שלצורך ישיבה, שבשביל כך סידרום), וסנ"ג (בקעת
1498עץ או אבן ... עשה בהם שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך, שאז מותר
1499לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר ... אבל אם חשב עליהם להשתמש
1500בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה ... מותר לטלטלה גם לכל צרכיו), ושם
1501נסמן (הערה שעה).
1502ולענין
1503עצים ביום טוב יש ב' דעות, כדלקמן סי' תקב ס"ח (אין סומכין את הקדרה ולא שום
1504דבר אחר בבקעת של עץ, ולא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד, לפי שהן עומדין
1505ומיוחדין לכך, אבל שלא לצורך הסקה אסור לטלטלן, אפילו לצורך גופן ומקומן, מפני
1506שאין עליהם תורת כלי כלל, והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן שלא לצורך אוכל נפש ... ויש
1507אומרים, דעצים יבשים, כיון שהן ראויים להסקה הרי הן מוכנים ליום טוב, ואין עליהם
1508דין מוקצה, ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ושלא לצורך צלייה).
1509[895] רש"י שם ד"ה והוא (ובעפר
1510תיחוח קאמר, שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה, אלא הכנה). טור
1511ושו"ע סי"ז (ואם הוא עפר תיחוח, מותר לכסות בו). מ"א ס"ק לב (ובעפר תיחוח
1512מיירי, שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה, אלא הכנה (רש"י)).
1513וכן
1514הוא לקמן סי' תקיד ס"ט (לתחבו לתוך חול תיחוח, בענין שאין נעשית בו גומא,
1515כמ"ש בסי' תצ"ח).
1516[896]
1517מ"א שם (ומיירי בעפר תיחוח כל כך דלא עביד גומא). עפ"י תוס'
1518שם ע"א ד"ה בעפר (שכל המקום סביב עפר תיחוח, וכשמגביה הביצה אז נופל
1519הקרקע, ואין ניכר כאן שיש גומא), ור"ן ד, א (שהוא תיחוח כל כך שכשהוא
1520נותן הביצה על גב עפר נכנסת מאליה בתוכה, ואיהו לא עביד מידי, הלכך ליכא שום גומא).
1521וכן הוא לעיל סי' שח סוף סע"ז (ובלבד
1522שיהא העפר תיחוח כל כך בענין שאין בו משום עשיית גומא, כמו שיתבאר בסי' תצ"ח).
1523[897]
1524מ"א ס"ק לב (וכתב שם הר"ן דלכו"ע בפירות ובקמח ליכא
1525משום גומא, וכמ"ש סי' תק"ו ס"א. משמע שבחול ועפר שייך גומא אם הוא
1526קשה, אפילו תלוש מן הקרקע. ואם כן, מה שתוחבין ביום טוב נר שעוה לתוך החול הקשה,
1527או כשנוטלין אותו ממנו, לאו שפיר עבדי, דעושה גומא). והיינו שנותנים העפר בתוך כלי
1528ותוחבין בתוכו נר שעוה.
1529והיינו דוקא בחול ועפר, אבל אם נותן קמח
1530בכלי ותוחב בו נר שעוה, בזה יתבאר לקמן סי' תקו ס"ב (שאין איסור עשיית גומא
1531שייך לא בקמח ולא בפירות, שהרי איסור עשיית גומא אינו אלא משום בונה, ואין בנין
1532אלא בקרקע או במחובר לקרקע).
1533וכן בקש ותבן אין איסור עשיית גומא, כדלעיל
1534סי' שיא סוף סי"ד (אבל פירות הטמונים בקש או תבן ... מותר לדברי הכל ... שאין
1535איסור גומא שייך אלא בעפר וכיוצא בו, כמו שיתבאר בסי' תק"ו).
1536[898] ואף לדעת הסוברים שמלאכה שאינה צריכה
1537לגופה חייב עליה, כדלעיל סי' רעח ריש ס"ג (וכל זה להאומרים שמלאכה שאינה
1538צריכה לגופה פטור עליה ואינה אסורה אלא מדברי סופרים, אבל יש חולקין על זה ואומרים
1539שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה). ובסי' שטז סכ"ב (כל בעל נפש יש לו
1540להחמיר על עצמו באיסור של תורה), ובסי' שלד סכ"ט (כל בעל נפש יש לו להחמיר
1541לעצמו).
1542מכל
1543מקום אין חייבין על עשיית גומא מטעם מקלקל, כדאמרינן בשבת עג, ב (החופר גומא בשבת
1544ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה
1545חייב עליה הני מילי מתקן, האי מקלקל הוא). ולכן מסיק לקמן סל"ג (כיון שאינו
1546אסור אלא מדבריהם כמו שנתבאר, לא העמידו את דבריהם במקום מצות כיסוי).
1547[899]
1548תוס' ח, א ד"ה ואינו צריך אלא לעפרה פטור (דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה
1549ופטור עליה ... אבל אסור לכתחלה). מ"א סקכ"ה (קי"ל דהחופר גומא ואינו
1550צריך לה אלא לעפרה פטור אבל אסור).
1551[900]
1552ט"ז סקי"ח (שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר, וכל שהוא ניטל
1553משם ולמעלה אין שייכות חפירה).
1554וכנראה מיירי באופן כזה גם לקמן סי' תקז
1555ס"כ (מותר לסתום פי התנור בטיט המוגבל מערב יום טוב ... בטיט התלוש מן הקרקע,
1556כגון הטיט שברחוב וכיוצא בו), שמטעם זה אין בו משום חופר גומא.
1557[901] סכ"ד (אפר כירה)
1558וסכ"ז-ט (עפר תיחוח ומוכן).
1559[902]
1560משנה ב, א (בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה. ובית הלל אומרים לא ישחוט
1561אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום), וכבית הלל. טור ושו"ע סי"ד (לא
1562ישחוט אדם חיה ועוף ביום טוב אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום).
1563[903]
1564בשו"ע שם ס"ה (צריך שיהיה למטה עפר תיחוח). ט"ז שם ס"ק ו (דכתיב
1565בעפר, מלמד שצריך ב' כיסויים).
1566[904]
1567גמרא ז, ב (רבה סבר אי איכא עפר למטה אין, אי לא לא, חיישינן דלמא ממליך
1568ולא שחיט (לאחר חפירה ממליך ולא שחיט, נמצא שחופר בחנם, רש"י) ולדידי [לרב
1569יוסף] הא עדיפא (דלא תגזור הכי, רש"י), דאי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת
1570יום טוב). מ"א סוף סקכ"ה (ופשוט דבעפר מוכן מותר ליתן עפר למטה, ולא
1571חיישינן דילמא מימלך ולא שחיט, כדאיתא בגמרא).
1572וכן הוא לעיל ס"ד (ואין חוששין שמא
1573ימלך ולא ישחט, ונמצא טרח ביום טוב שלא לצורך).
1574[905]
1575משנה ב, א (לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום). טור
1576ושו"ע סי"ד (לא ישחוט אדם חיה ועוף ביום טוב, אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד
1577יום).
1578ואף שהט"ז מתיר ליטול עפר שאינו
1579מוכן ולכסות, כדי שלא לבטל משמחת יום טוב. לא הועתקו דבריו בפנים. ומבאר הטעם
1580בקונטרס אחרון ס"ק ה, כי מוכח בכמה מקומות שאין לכסות בעפר שאינו מוכן, אלא
1581אם כן עבר ושחט.
1582[906]
1583שהוא נולד ואסור לטלטלו ביום טוב, כדלעיל סכ"ד (אם הוסק ביום טוב אסור
1584לטלטלו). ומכל מקום מותר לכסות בו.
1585תוס' ח, א סוד"ה אמר (בשלא שחט,
1586אבל שחט שרי אע"ג שהוסק ביום טוב, שלא לעקור מצות כסוי), ורא"ש
1587פ"א סי' י, בשם ירושלמי פ"א ה"ג (במה דברים אמורים בשלא שחט,
1588אבל אם שחט, מוטב שיטול מאפר שהוסק ביום טוב). טור ושו"ע סט"ו (אפר כירה
1589שהוסק ... ביום טוב ... אם שחט, מותר לכסות בו).
1590[907]
1591שאסור לטלטלו, כדלעיל סכ"ז (הרי הוא בטל לגבי הקרקע ואסור לטלטלו).
1592יש"ש פ"א סי' כא (באיסור
1593מוקצה לחוד שרי בדיעבד), וסכ"ג (שאף באין מוכן כלל שרי בדיעבד). הובא
1594במ"א סקכ"ה (וכתב היש"ש ... שרי לכסות בו אם שחט, אפילו אין לו דקר
1595נעוץ מבעוד יום, דחד איסורא שרי).
1596[908]
1597תוס' שם ד"ה בעפר (שכל המקום סביב עפר תיחוח, וכשמגביה הביצה אז נופל
1598הקרקע, ואין ניכר כאן שיש גומא). מ"א שם (שאינו עושה גומא, שמיד שנוטל
1599העפר נופל עפר תחתיו), וסקל"ב (ומיירי בעפר תיחוח כל כך דלא עביד גומא). וכנסמן
1600לעיל (הערה 132).
1601[909]
1602תוס' סוד"ה אמר (שלא לעקור מצות כסוי).
1603ואף שלענין תקיעת שופר נתבאר לקמן סי'
1604תקפו סכ"ב (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב ... ואפילו בדבר
1605שאיסורו אינו אלא מדרבנן אין מחללין עליו, לפי שחכמים השוו את דבריהם לשל תורה
1606והעמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה), וסכ"ו (השופר הוא נולד ביום
1607טוב, ואסור הישראל לטלטלו כדי לתקוע בו, שאין דוחין שבות מפני תקיעת שופר).
1608מכל מקום התירו כאן באיסור אחד דרבנן.
1609וראה יגדיל תורה (נ.י.) א ע' מח.
1610[910]
1611גמרא ח, רע"א (כדי שלא יצטרך לעשות כתישה), כדלקמן סל"ד.
1612[911]
1613שאז יש בו עכ"פ משום עושה גומא.
1614תוס' שם ד"ה בעפר (הכא מיירי שהוא
1615קשה סביב, והעפר תיחוח באמצע, ואם כן כשמגביה ה[עפר] ניכרת הגומא).
1616[912]
1617שאז יש בו רק איסור אחד של עשיית גומא האסורה מדברי סופרים, ואין בו משום איסור
1618עפר שלא הוכן.
1619רא"ש פ"א סי' י (ואף על גב
1620דבשחט בעו בית הלל דקר נעוץ, אבל בלא דקר נעוץ לא. משום דאיכא תרתי איסורי, חדא
1621דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא, אף על גב דאינו צריך אלא לעפרה, איסורא מיהא איכא).
1622מ"א סקכ"ה (ואף על גב דעביד גומא, הא קי"ל דהחופר גומא ואינו
1623צריך לה אלא לעפרה פטור אבל אסור, ומשום שמחת יום טוב שרי. אבל אם אין לו דקר נעוץ,
1624הוי תרתי איסורא, חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא (הרא"ש)).
1625[913] כדלעיל סכ"ז (אם הכניס
1626מערב יום טוב מלא קופתו עפר ועירה את העפר בקרקעית החצר או הבית, אינו בטל לגבי
1627הקרקע ומותר לטלטלו), וסכ"ח (דמן הסתם דעתו לכל מה שיצטרך למחר).
1628[914]
1629גמרא ז, סוע"ב (והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום). טור ושו"ע סי"ד (ואם
1630עבר ושחט, אם יש לו דקר נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח, מכסהו בו).
1631[915]
1632תוס' ח, א סוד"ה ואינו (ואם תאמר אם כן למה לי דקר נעוץ. ויש לומר
1633דמכל מקום בעינן שיהא מוכן מערב יום טוב). מ"א סקכ"ו (דכיון שיש לו דקר
1634נעוץ הרי מוכן ועומד הוא), וסקל"ב (שכתבתי לעיל שהטעם דבעי דקר נעוץ משום הכנה).
1635[916]
1636ב"י ד"ה ומיהו (אף על פי שלא הזמין עפר, מאחר שיש לו דקר נעוץ, מכסה
1637אפילו בכמה דקירות). רמ"א סי"ד (ואפילו היה צריך לכמה דקירות, שרי).
1638[917]
1639גמרא שם (והא קא עביד גומא).
1640[918]
1641סעיף כט.
1642[919]
1643תוס' שם ד"ה ואינו (דמשום שמחת יום טוב מותר אפילו לכתחלה). מהרש"א שם (לבית
1644שמאי שפיר כתבו התוס' דמשום שמחת יום טוב מותר אפילו לשחוט לכתחילה, ולבית הלל
1645ודאי ניחא להו, דמשום מצות כיסוי מותר אפילו לכתחלה, כיון שכבר שחט), וד"ה
1646אמר (שלא לעקור מצות כסוי). וכדלעיל סוף סל"א (מפני שמצות כיסוי שהיא מן התורה דוחה
1647איסור טלטול מוקצה שאינו אלא מדבריהם).
1648וראה מראי מקומות וציונים. חקרי הלכות
1649ח"א כח, ב.
1650[920]
1651רא"ש פ"א סי' י (בלא דקר נעוץ לא, משום דאיכא תרתי איסורי, חדא
1652דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא). מ"א סקכ"ה (אם אין לו דקר נעוץ, הוי
1653תרתי איסורא, חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא (הרא"ש)).
1654[921]
1655תוס' ח, ב ד"ה תני (דשב ואל תעשה, יש כח בידם). יבמות צ, א (שב ואל תעשה שאני),
1656ופרש"י (ואמור רבנן שב ואל תאכל, לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא).
1657וכן הוא לעיל סי' שה סכ"ו (שיש כח
1658ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה), ושם נסמן (הערה קנה).
1659[922]
1660רא"ש פ"א סי' ט (דמוכח לשון המשנה, דדקר נעוץ דשרו בית שמאי
1661לכתחלה, שרו בית הלל בדיעבד). רמב"ם סופ"ב (מי שהיה לו דקר נעוץ
1662מערב יום טוב ונתקו ביום טוב והעלה עפר, אם היה אותו עפר תיחוח, הרי זה מכסה בו
1663ומטלטלו), וריש פ"ג (מי שהיה לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו, הרי זה
1664שוחט חיה ועוף ומכסה דמם), לפירוש המ"מ שם סוף פ"ב (מלשון רבינו שכתב
1665כאן וראש פ"ג, נראה בבאור שאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ, שכך כתב ונתקו
1666וכו' וכ"כ פ"ג ואם אין לו עפר מוכן או אפר כירה וכו', וכן נראה מן הגמרא).
1667רשב"א ז, ב ד"ה והוא (ואסיקנא ודוקא בעפר תחוח ואפילו הכי
1668לכתחילה לא ישחוט לבית הלל, דקסברי דסתם דקר נעוץ אינה הכנה גמורה לסמוך עליה
1669לכתחילה, אבל אם שחט סומכין דכמוכן קצת דמי), ובעבודת הקדש שער ב ס"ב (לא
1670הכין עפר ואין לו אפר כירה, לא ישחוט לכתחילה, ואף על פי שיש לו עפר למטה ויש לו
1671דקר נעוץ מבעוד יום, שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה). פר"ח סי"ד (וכן נראה מדברי הרשב"א שכתב לא
1672ישחוט לכתחילה אף על פי שיש לו דקר נעוץ, שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה).
1673והיינו שאף שמצות כיסוי הדם דוחה איסור
1674מוקצה, מכל מקום אסור לשחוט לכתחלה ולכסות במוקצה, כי שמחת יום טוב אינה דוחה
1675איסור מוקצה. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה הנה הט"ז.
1676[923]
1677בשו"ע שם ס"ה (צריך שיהיה למטה עפר תיחוח), וס"ז (ולכסות עפר תיחוח
1678עליו). ש"ך שם ס"ק לו (כתב הסמ"ג דבעינן עפר דק ונפרך).
1679[924]
1680גמרא ז, סע"ב (והא קא עביד כתישה), ופרש"י (שעדיין רגבים מדובקים
1681הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא). רמב"ם
1682ספ"ב (אבל אם העלה גוש עפר, הרי זה לא יכתוש אותו ביום טוב).
1683[925]
1684כדלעיל סי' שא ס"א (הטוחן הוא אב מלאכה). וגם כאן אסור מהתורה, כיון שהם
1685מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, כעין האמור לקמן סי' תקא ס"ב (שהוא תולדת
1686טוחן ... שזהו כמכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב).
1687[926] גמרא שם (אימר דאמרינן אתי
1688עשה ודחי את לא תעשה, כגון מילה בצרעת אי נמי סדין בציצית ... יום טוב עשה ולא
1689תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה).
1690והיינו
1691שמה שנתבאר לעיל סי' ט ס"ב "כלאים הותרה בציצית" הוא מטעם "אתי
1692עשה ודחי את לא תעשה ... סדין בציצית". והוא דוקא כשיש בה לא תעשה לבד,
1693משא"כ יום טוב שיש בו עשה ולא תעשה, אמרינן "אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה".
1694וכן
1695הוא לקמן סי' תקו ס"ט (המפריש חלה מעיסה טמאה או מעיסה טהורה ונטמאת החלה,
1696הרי זה לא ישרפנה ביום טוב, אף על פי שיש מצות עשה בשריפתה, לפי שיום טוב הוא עשה
1697ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, לפיכך בזמן הזה שכולנו טמאים ונטמאת החלה
1698אסור לשורפה ביום טוב). סי' תקכו ס"א (מת המוטל לקברו, אם הוא יום טוב ראשון,
1699לא יתעסק בו ישראל ... אין מצות עשה של קבורה דוחה את לא תעשה ועשה של יום טוב).
1700סי' תקפו סכ"ב (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב, מפני שיום טוב הוא
1701עשה ולא תעשה כמ"ש בסי' תצ"ח, ואין עשה דשופר דוחה את לא תעשה ועשה).
1702ואפילו
1703עשה ולא תעשה אין דוחין עשה ולא תעשה, כדלעיל סי' תמו ס"ה (ששביתת יום טוב יש
1704בה מצות עשה ולא תעשה, כמו שיתבאר בסי' תצ"ה, וביעור חמץ בפסח אין בו גם כן
1705אלא מצות עשה תשביתו שאור וגו', ולא תעשה בל יראה ובל ימצא, ואין דוחין עשה ולא
1706תעשה מפני עשה ולא תעשה).
1707*
1708ומכל
1709מקום מותר להוציא ביום טוב מפני מצוה עוברת, כדלעיל סי' תצה ס"ג (וקבלו חכמים,
1710שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב, הותרו ...
1711צורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום). והיינו כשיש שני תנאים: (א) שהיא מלאכה הרגילה
1712באוכל נפש. (ב) מצוה עוברת.
1713וכן
1714הוא לקמן סי' תקיח ס"ה (דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, הותרה אפילו שלא
1715לצורך אוכל נפש ... לצורך מצוה כגון קטן למולו וספר תורה לקרות בו), שהרי מילה
1716בזמנה וקריאת התורה, הן מצוות עוברות, שאי אפשר לדחותן למחר.
1717ואילו
1718בדוגמאות שהובאו לעיל, אין עשה דוחה עשה ולא תעשה, כי:
1719(א)
1720שריפת חלה טמאה אינה מצוה עוברת, שהרי אפשר לשרפה למחר.
1721(ב)
1722קבורת מת אסורה משום בנין, שאין במלאכה אוכל נפש.
1723(ג)
1724תיקון שופר אסור משום תיקון כלי, שאינו במלאכת אוכל נפש.
1725(ד)
1726כתישת גוש עפר אסור משום שחיקה, שישנו גם במלאכת אוכל נפש, כדלעיל סי' תצה
1727ס"ט (התירו שחיקת המלח ותבלין). ומכל מקום לא התירוה, כיון שהם מכשירין
1728שאפשר לעשותן מערב יום טוב.
1729וראה
1730מראי מקומות וציונים.
1731[927]
1732כדלעיל סי' תצה סוף ס"א (שהרי
1733נאמר בהן שבתון, כלומר שבוֹת), ושם נסמן (הערה 6).
1734[928]
1735משנה חולין פג, ב (ואין שוחטין אותו ביום טוב (משום דלמא בעי כסוי, ומספקא
1736לא מחללינן יום טוב אם שחטו), ואם שחטו אין מכסין את דמו). טור ושו"ע
1737סי"ח (כוי אין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו, אין מכסין את דמו).
1738[929]
1739גמרא ביצה ח, ב (כוי היינו טעמא דלא מכסינן, גזירה משום התרת חלבו), ופרש"י
1740(דאי שרית לכסוייה אתי למימר חיה הוא), טור ושו"ע שם (מפני שהרואה יאמר ודאי
1741חיה הוא ... ויבא להתיר חלבו).
1742והיינו אף שחלב כוי אסור, כמבואר
1743ביו"ד סי' סד ס"א (חלב שור וכבש ועז אסור, ושל שאר מינים מותר. כוי, חלבו
1744אסור)
1745[930]
1746רי"ף ד, ב (אתי למימר דמין חיה הוא, דאי ספק הוא לא הוו מטרחי רבנן לכסות
1747לדמיה ביום טוב מספיקא, ואתי למישרייה תרבא דיליה). רא"ש פ"א סי' יא.
1748שו"ע שם (דאם לא כן לא היו מטריחין לכסות דמו ביום טוב).
1749[931]
1750רא"ש חולין פ"ו סי' א (ולכתחלה לא ישחוט ויקבל הדם בכלי ויכסה בלילה, דאסור
1751לשחוט בכלי). טור יו"ד סי' כח (ואין יכולים לקבל הדם בכלי לכסותו בלילה, שאין
1752שוחטין לתוך הכלים).
1753[932]
1754סעיף ג (אם יש בכלי עפר, מותר לשחוט בתוכו).
1755[933]
1756מ"א סקל"ד (ומהאי טעמא אסור ליתן עפר מעט בכלי לקבל בו הדם, עי' ביו"ד
1757סי' כ"ח). דרישה יו"ד שם ס"ק ב (ואין שוחטין כוי ביום טוב ...
1758צ"ע, יתן מעט עפר בכלי, דאז מותר לשחוט בכלי וכמ"ש בסי' י"א. ואפשר
1759שגם בזה יש חשש מפני הרואה, שיאמר שלוקח עפר לכסות בו הכוי בציווי חכם שהורה לו
1760כן, ויבוא להתיר חלבו). . ש"ך ביו"ד שם (סי' יא) ס"ק
1761י (והא דלא שרי על ידי נתינת מעט עפר בכלי, כדלעיל סי' י"א, משום דגם בזה יש
1762חשש לפני הרואה, שיאמר שלקח עפר לכסות בו, ויבא להתיר חלבו, כן כתב הדרישה).
1763[934]
1764רא"ש שם (ואם נשאר מן הדם עד הלילה יכסה). טור ושו"ע
1765סי"ח (ולערב, אם רשומו ניכר, יכסנו).
1766[935]
1767סעיף ג (ובלילה, אם רישומו ניכר, יכסנו).
1768[936]
1769פסקי רי"ד ח, ב ד"ה תני. פסקי ריא"ז פ"א ה"ב
1770ס"ה. שלטי גבורים ד, א אות ד (והוא שהיה הדם בזוית אחד, אבל אם היה
1771באמצע החצר שמלכלך חצרו, הרי זה הדבר מאוס וכגרף של רעי וראוי לכסותו בעפר מוכן,
1772ואפילו היה דם בהמה). רמ"א סי"ח (ודוקא ששחטו בקרן זוית וכהאי
1773גונא, אבל אם שחטו באמצע החצר, אפילו דם בהמה יכול לכסות, אם יש לו עפר מוכן, דהוי
1774ליה כגרף של רעי, וצריך לכסות שלא יתלכלכו כליו בחצר). לבוש סי"ח (במה דברים
1775אמורים ששחטו במקום שאין בני הבית מצויים שם, כגון בקרן זוית וכהאי גוונא).
1776[937]
1777ט"ז סק"כ (פירוש, הרואה לא יטעה להתיר חלבו, כי יודע הוא גם כן
1778דעושה לנקר חצירו).
1779[938]
1780רשב"א בעבודת הקדש שער ב ס"ב (נתערב דמו [של כוי], או דם בהמה,
1781בדם חיה או עוף, אם יכול לכסות הכל בדקירה אחת, יכסה, ואין גוזרין דקירה אחת משום
1782שתי דקירות. ואם לאו, לא יכסה, שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם הכוי ודם הבהמה). פר"ח
1783סוף הסימן (כתב הרשב"א בספרו, דלאו דוקא נתערב בדם בהמה, אלא הוא הדין נתערבה
1784בדם כוי, שאם יכול לכסות הכל בדקירה אחת, יכסנו, ואם לאו, אל יכסנו. ונכון הוא).
1785[939]
1786גמרא ח, ב (שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה, אסור לכסותו ביום טוב (דאיכא
1787חד דטעון כסוי, אפילו הכי אין מכסין, משום דקא טרח נמי בשל בהמה, רש"י). אמר
1788רבי יוסי בר יאסיניאה לא שנו אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת, אבל יכול לכסותו
1789בדקירה אחת מותר. פשיטא (דהא לא טרח בשביל בהמה מידי, רש"י). מהו דתימא נגזר
1790דקירה אחת אטו שתי דקירות, קמ"ל). טור ושו"ע סי"ט (שחט בהמה וחיה
1791ונתערב דמם, ויש לו עפר מוכן או אפר כירה, אם יכול לכסותו בדקירה אחת, שאינו צריך
1792להרבות בשביל דם הבהמה, יכסנו, ואם לאו, לא יכסנו).
1793[940]
1794מ"א סקל"ו (בענין שחייב בכיסוי, עיין ביו"ד סי'
1795כ"ח סי"ג י"ד).
1796[941]
1797סי"ג (נתערב הדם ... בדם בהמה, רואים ... דם בהמה כאילו הוא מים, ואילו נתערב
1798במים כשיעור הזה היה בו מראית דם, חייב לכסות), וסי"ד (שחט עוף או חיה ושחט
1799עליה בהמה, פטור מלכסות (שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה). אבל אם שחט בהמה ושחט עליה
1800חיה או עוף, חייב לכסות).
1801[942] טור (שחט בהמה וחיה ונתערבו
1802דמם זה בזה, אם יכול לכסותו בדקירה אחת, שאין צריך להרבות בשביל דם הבהמה, יכסנו ...
1803אפילו אין לו עפר מוכן, רק שיהיה לו דקר נעוץ ועפר תיחוח). ב"ח ד"ה שחט
1804(דאפילו בדקר נעוץ יכול לכסותו בדקירה אחת). מ"א ס"ק לז (והוא הדין
1805בדקור נעוץ בעפר תיחוח שרי בדקירה אחת, דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה (טור, ב"ח,
1806דלא כב"י)).
1807וכדלעיל
1808סל"ב (נעץ בו דקר מערב יום טוב כדי לכסות בו ביום טוב, הרי הזמין אותו לצורך
1809יום טוב ואין בו משום מוקצה).
1810[943]
1811פר"ח שם (אם לכסות דם החיה והעוף לבדם היה צריך יותר מדקירה אחת,
1812ועכשיו בשתי דקירות יכול לכסות כל דם התערובת, דבר ברור הוא שמותר לכסות בשתי
1813דקירות).
1814ומיירי שיש לו דקר נעוץ, כדלעיל שם (ואם לא נעץ אלא דקר אחד ולמחר נצרך
1815לדקירות הרבה מפני ששחט הרבה, מותר לדקור כמה דקירות ביום טוב בעפר תיחוח שנעץ בו
1816הדקר בערב יום טוב, שהרי כבר הכינו לכך מערב יום טוב).
1817[944]
1818טור (ואם לאו, לא יכסנו, ואפילו דקירה אחת אסור לעשות ולכסות בה). רש"ל
1819ביש"ש פ"א סוס"י כג (ונראה, היכא שלא יספיק לו דקירה אחת, אז לא
1820יכסה כלל, אפילו דקירה אחת, דשמא לא יכסה הדם המחוייב בכיסוי, ונמצא שטרח ביום טוב
1821שלא לצורך). מ"א סקל"ח (לא יכסנו, אפילו בדקירה אחת, דטרח בשביל
1822הבהמה (טור יש"ש)). ב"ח סוף הסימן (כיון דאינו יכול לכסותו
1823בדקירה אחת, לא יכסנו כל עיקר, ואפילו דקירה אחת אסור, דשמא יכסה בדקירה זו דם
1824הבהמה ולא יכסה דם החיה כל עיקר). פר"ח שם (אם דם החיה והעוף לבדם
1825צריך שתי דקירות, ועכשיו בשביל התערובת לא סגי ליה בהכי וצריך שלש דקירות לכסות
1826הכל, שלא יכסה כלל).
1827דלא כט"ז סוף סקכ"א (ולענ"ד
1828נראה דאיסור זה אינו מוכרח כלל, דהא קיי"ל ביו"ד סי' כ"ח דאין צריך
1829לכסות כל הדם, אלא דרשינן דמו, אפילו מקצת דמו, ואם כן כאן שנתערבו הדמים ביחד,
1830אין שייך כאן חלוקה לומר שמא נשאר במקום אחד דם חיה או עוף לבד בלא דם בהמה, דהא
1831נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה ... זה נראה לענ"ד ברור ונכון בס"ד).
1832וההוכחות שלא כדבריו, יתבארו בקונטרס
1833אחרון ס"ק ו.
1834[945] רמב"ם פ"ג
1835ה"ב (אם היה לו עפר מוכן או אפר ויכול לכסות הכל בדקירה אחת, הרי זה יכסהו).
1836שו"ע שם (ויש
1837לו עפר מוכן או אפר כירה).
1838[946] רש"ל שם (דשמא
1839לא יכסה הדם המחוייב בכיסוי, ונמצא שטרח ביום טוב שלא לצורך). ב"ח שם (דשמא יכסה בדקירה זו
1840דם הבהמה, ולא יכסה דם החיה כל עיקר).
1841[947] שבזה מודה אף הט"ז
1842שאסור.
1843[948]
1844גמרא ח, סוע"ב (אמר רבה שחט צפור מערב יום טוב, אין מכסין אותו ביום
1845טוב), ופרש"י (דהיה לו לכסות מבעוד יום. ומשום אמנועי משום שמחת יום טוב ליכא,
1846דמשום דלא מכסי דם לא מתסר צפור באכילה). טור ושו"ע ס"כ (שחט צפור מערב
1847יום טוב ולא כיסה דמו, לא יכסנו ביום טוב). לבוש ס"כ (אע"ג דכששחט ביום
1848טוב מותר לכסותו, היינו מפני שהוא מן הדברים שהם מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן
1849מערב יום טוב, אבל כאן היה אפשר לעשותו מערב יום טוב, שהרי שחטו בערב יום טוב).
1850[949] נזכר גם בקונטרס אחרון
1851ס"ק ה (הלא מותר לאכול אף אם לא יכסנו).
1852[950]
1853רשב"א ח, ב ד"ה והא דאמרינן כי (דשחט צפור מבערב יום טוב אין מכסין אותו
1854ביום טוב, ואפילו בעפר מוכן, משום דלא התירו טלטול עפר דרבנן במקום דאפשר לו מערבי
1855יום טוב) וד"ה אתי
1856(ואפילו בעפר מוכן נמי, משום טירחא בעלמא, אמר רבה בסמוך דהיכא דשחט צפור מערב יום
1857טוב אין מכסין את דמו ביום טוב). ובעבודת הקדש שער ב ס"ב (שחט מערב
1858יום טוב ולא כיסה אין מכסין אותו ביום טוב, ואפילו באפר כירה ובעפר מוכן). מ"א
1859סקל"ט (אפילו בעפר מוכן, דהא אפילו לא מכסה ליה מותר לאכול העוף (גמרא)).
1860[951] וכעין זה לקמן סי' תקו ס"ו (עיסה
1861שנילושה מערב יום טוב אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב, שהרי היה יכול להפרישה בערב
1862יום טוב).
1863אלא
1864שיש שני חילוקים בינם:
1865(א)
1866כיסוי הדם בעפר מוכן, איסורו משום טורח שלא לצורך (תצח, לו), ואילו הפרשת חלה
1867איסורה מפני שהוא כמתקן (תקו, ה).
1868(ב)
1869אף אם לא יכסה הדם יהא מותר לאכלו (תצח, לו), אבל אם לא יפריש חלה, יצטרך ללוש עוד
1870עיסה (תקו, ז) או ישייר מקצתה כו' (תקו, ו).
1871ושני
1872החילוקים תלויים זה בזה, כיון שהמפריש חלה הוא כמתקן, לכן אסור אף אם לא יהא מותר
1873לאכלו. משא"כ כיסוי הדם איסורו רק משום טורח שלא לצורך, והיינו כיון שאף אם
1874לא יכסה יהא מותר לאכלו, וטורח רק לצורך מצות כיסוי.
1875ושניהם
1876אסורים כיון שהי' יכול לעשותם מערב יום טוב.
1877סיכום פרטי ההלכה של אפשר לעשותו מערב
1878יום טוב, כשאין מלאכה אלא טורח או עובדין דחול, ראה לקמן סי' תקא ס"ב-ג, ושם
1879נסמן (הערה 11).
1880[952]
1881סעיף ז (שחט ולא היה עפר למטה, צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח, ולכסות עפר
1882תיחוח עליו).
1883[953]
1884מ"א סקכ"ה (ואם שחט על גבי קרקע קשה ויש שם דם הרבה, יטול קצת
1885ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו, כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח ס"ז. אבל
1886אם נתייבש הדם קצת, נראה לי דאסור לגוררו ביום טוב, דקמשווה גומות בבית, והוי
1887מלאכה דאורייתא). והיינו שכיון שנתייבש הדם קצת יצטרך לגרר הדם יחד עם הקרקע,
1888דקמשווה גומות.
1889[954]
1890סי"ד (בשדה ... והרי זה משוה את החרישה, והוא תולדת חורש), ושם הערה מט (בבית
1891חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש), וסי' שיג סכ"ד (בבית או בחצר ... הרי
1892זה בונה וחייב)
1893וכן הוא לקמן סי' תקכו ס"ג (שהסותם
1894גומא בעפר חייב משום בונה, כמ"ש בסי' שי"ב).
1895[955]
1896לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום טוב. מדרכי הקונטרס.
1897שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
1898[956]
1899פ"ב ה"ד (דלדידן
1900דקי"ל כמ"ד אין רואין מומין, אפילו נפל לבור לא ירד מומחה לבור לראות אם
1901יש בו מום כדי להעלותו, אלא עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות).
1902וכדאמרינן לז, א (עושה לו
1903פרנסה במקומו, כדי שלא ימות).
1904[957]
1905סעיף ה (שאסור לאכלו ביום טוב
1906מפני שהוא מוקצה, בין בהמה בין חיה ועוף בין דגים, אין משקין אותן ביום טוב ואין
1907נותנים לפניהם מזונות, שמא ישכח ויקחם לאכול).
1908[958]
1909ס"ב (דהא תליא בהא, אם צידה מותרת, מותר נמי ליתן לפניהם מזונות, ואי לא, אין
1910נותנין לפניהם מזונות, גזירה שמא יצוד).
1911[959] פ"ב הי"ז (וכן
1912פירש"י ז"ל שטעם איסור המזונות מפני שהן מוקצין). והוא ברש"י שבת
1913קו, ב ד"ה ואין (ואין נותנין לפניהן מזונות, כיון דהן מוקצה). ונתבאר לעיל סי' תצז קונטרס אחרון
1914ס"ק ג.
1915[960] הפר"ח סי' תצח ס"ג
1916(הרמב"ם
1917מיירי בדגים ועופות וחיה המחוסרים צידה, הא לאו הכי מותר ליתן לפניהם מזונות ...
1918והכי משמע מדין בכור שנפל לבור שכתב הרמב"ם בפרק ב' [שם הלכה ד] שעושה לו
1919פרנסה במקומו, הביאו בהגהה לקמן סעיף ט', אף על פי שאינו ראוי לשוחטו והוי מוקצה).
1920והיינו
1921שמ"ש הרמב"ם פ"ב הי"ז (דגים ועופות וחיה שהן מוקצה, אין משקין
1922אותן ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות, שמא יבא ליקח מהן), אין זה מטעם מוקצה,
1923אלא מטעם שמחוסרים צידה, ולכן כתב בפ"ב ה"ד (כור שנפל לבור עושה לו
1924פרנסה במקומו שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב), כי מותר
1925ליתן מזונות לפני מוקצה, ואסור רק במחוסרים צידה.
1926[961]
1927תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1928בפנים סכ"ב נתבאר, שאם
1929יש לו שתי בהמות בשותפות עם הנכרי, מותר לו לשחוט אחת מהן ביום טוב ולחלוק אותה עם
1930הנכרי, ואחר יום טוב יחלקו את השניה, כדעת הב"י והלבוש ומשמעות המ"א.
1931ואף
1932שהט"ז חולק על זה ומוכיח כן מהתוס'.
1933יש לחלק בינם.
1934לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1935טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
1936[962]
1937ס"ק י (ולענ"ד לא נראה היתר זה ... אין מועיל מה שמגיע לו הנאה מחלק
1938העכו"ם במה שלא יפסיד בשר שלו, כיון שעכ"פ אין לו יכולת לאכול חלק
1939העכו"ם אם ירצה, נמצא ששוחט באיסור חלק העכו"ם, כיון שאפשר בחלוקה כיון
1940שהם שוות לגמרי, זה נראה לי ברור).
1941[963]
1942ד"ה ומכל מקום (אף על גב דאפשר למיפלגה מחיים, שמא אינו רוצה לשחוט לצרכו
1943בהמה שלימה, שאינו צריך אלא לחציה, ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר, והשתא ששוחטה
1944בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה, ומפני חלקו הוה לן למישרייה משום דאי אפשר
1945לכזית בשר בלא שחיטה. ושמא יש לומר שלא כתב כן הרא"ש אלא בששוחט את שתיהן ביום
1946טוב, דאילו בשוחט אחת מהן לבד, אף על פי שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישית).
1947[964]
1948הגהת הלבוש סי"א (ומכל מקום זה הטעם אינו אלא בשוחט את שתיהן ביום טוב, דאילו
1949בשוחט אחת מהם לבד אף על פי שהם שוות לגמרי שרי, דאע"ג דאפשר למפלגא מחיים,
1950שמא אינו רוצה לשחוט לצרכו בהמה שלימה שאינו צריך אלא לחציה, ואם תהיה כולה שלו
1951יפסיד הבשר, והשתא ששוחטה בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה, ומפני חלקו אית לן
1952למישרייה משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה).
1953[965]
1954ס"ק כא (ואם כן, אם העכו"ם רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה).
1955[966] אם נאמר שחלקו וקיבל הישראל
1956בהמה שלמה בחלקו, ולכן יכל לשחוט אותה.
1957[967]
1958בט"ז שם (דאיתא בגמרא שהעיסה חצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל אסור לאפותה
1959ביום טוב, דהא אפשר למיפלגה בלישה, וכתבו התוס', ואם תאמר הא אמרינן לעיל ממלאה
1960אשה תנור פת ואעפ"י שאין צריך אלא לפת אחת, מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור
1961מלא, ושרי לאפות ביום טוב אפילו לכתחלה. ויש לומר דשאני התם דכל הפת של ישראל,
1962שהרשות בידו לאכול כל אחת ואחת, או זה או זה, אבל הכא חציה של עכו"ם אסור
1963לאפות ביום טוב עכ"ל. הרי מפורש דכל שהוא ראוי לחלוקה, דאין היתר בשביל
1964התועלת המגיע לו מחלקו של עכו"ם, כיון שאין לו רשות לאכול חלק העכו"ם אם
1965ירצה).
1966וכן הוא לקמן סי' תקו סי"ב (ואע"פ שגם חלקו הוא משתבח ומתעלה
1967על ידי חלקו של נכרי, שהפת נאפה יפה כשיש פת הרבה בתנור. מכל מקום כיון שחלקו של
1968נכרי אינו ברשותו של ישראל לאכלו אם ירצה, ואין לו בו אלא מעט טובת הנאה, ועיקר
1969הנאת האפייה היא לנכרי, הרי הנאה מועטת זו של הישראל בטילה אצל הנאת הנכרי שהיא
1970מרובה ממנה, והרי כל האפייה היא להנאת הנכרי. וכיון שאפשר לחלוק עם הנכרי קודם
1971האפייה אסור לו לאפות עיסתו של נכרי ביום טוב).
1972[968] ההנאה שיש לישראל מאפיית תנור
1973מלא, הוא נהנה מחלק הנכרי.
1974[969] שאי אפשר לכזית בלא שחיטה וכל
1975השחיטה לצורך חלק הישראל.
1976[970] ואין הנכרי יכול לכופו לקבל
1977בהמה אחת בחלקו.
1978[971]
1979תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1980בפנים סי"ז נתבאר, שעיקר הטעם שאסור
1981לחכם לראות את הבכור, כי ראיית הבכור היא המתרת, והרי זה דומה למתקן.
1982ומבאר דאף שהט"ז הביא הטעם הא'
1983שבמ"מ, שמא ימצא שאינו מום והוא מוקצה, ואי אפשר שלא יטלטלנו. ועל פי זה רוצה
1984הט"ז לאסור להורות בדבר שאם החכם יאסרנו אסור לטלטלו. אמנם לא קיי"ל
1985כטעמו, ולכן לא הועתקו דברי הט"ז.
1986לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1987טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
1988[972]
1989פ"ב ה"ג (ודע שיש נותנין טעם אחר לאסור ראיית המומין, יש מי שאמר מפני
1990שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי, כלומר שאם ימצא שאין המום מום, נמצא שאין הבהמה
1991ראויה ואי אפשר שלא יטלטלנה).
1992[973]
1993כו, א ד"ה אין זה (לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה מוקצה,
1994אלא לפי שמתירו ביום טוב נראה כמתקנו).
1995[974]
1996שם רע"א (דאין רואין מומין ביום טוב וטעמא משום דנראה כמתקן ... עד כאן פירש
1997רש"י).
1998[975]
1999יד, א (דאין רואין מומין ביום טוב דהוה ליה מתקן).
2000[976]
2001המאור שם (ראיית בכור היא שמעכבת השחיטה, ונראה כמתקן).
2002[977]
2003סקי"ז (דמחזי כמתקן).
2004[978] בשאר הוראות שאינן בכור,
2005שאינן אלא גילוי מילתא שמותר, ואינו כמתקן.
2006[979] "וראוי ליזהר כל מורה
2007הוראה, ליחד חדר או תיבה מסוגרת ... כדי כשיחמיץ איזה דבר לשואלו, שיכול להשליכו
2008שם מיד, ולא יטלטל תו"; הרי שמותר להורות, ויש ליזהר שלא לטלטל.
2009[980]
2010תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
2011בפנים סכ"א נתבאר, שאם נפלו ב' בהמות
2012לבור, מותר להעלותן, אף שאינו שוחט אף אחת מהן. ומבאר דאף שהמ"א סיים
2013בצ"ע, מכל מקום נראה מהפוסקים להתיר בפשיטות.
2014לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
2015טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
2016[981]
2017סק"כ (ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו, מותר להעלותן אף על פי שאינו
2018שוחט אחד מהם, כיון שראויין כולן לשחיטה, וכן משמע ס"ט בהג"ה. וצ"ע).
2019[982] בסעיף כא.
2020[983]
2021פ"ג ה"ג (אותו ואת בנו שנפל לבור ... רבי יהושע אומר מעלה את הראשון על
2022מנת לשוחטו, ואין שוחטו, ומערים ומעלה את השני על מנת לשחוט, רצה לשחוט רצה שלא
2023לשחוט אחד מהן, הרשות בידו).
2024[984]
2025פ"ג ה"ד (אף על פי שלא חישב לשחוט אחד מהן מותר).
2026[985]
2027סעיף י (בתוספתא גרסינן רצה לשחוט רצה שלא לשחוט אחד מהן הרשות בידו, ובלשון
2028הירושלמי נמי קתני ויערים ויעלה את השני, אף על פי שלא חישב לשחוט אחד מהם מותר.
2029ולפיכך נראה לי שהמיקל כהירושלמי ותוספתא לא הפסיד).
2030[986]
2031פ"ב ה"ד (ובירושלמי נראה דאפילו אינו שוחט אחד מהם מותר).
2032[987]
2033סעיף ט (ואם נפל בכור לבור אסור להעלותו, דהא אינו ראוי לשוחטו).
2034וכן הוא בפנים ס"כ (אסור להעלותו,
2035שהרי אינו ראוי לשחטו ביום טוב).
2036[988] שם (וכן משמע ס"ט
2037בהג"ה), והיינו שלא אסרו אלא כשאינו ראוי לשוחטו, משא"כ אם ראוי לשוחטו
2038אינו מוקצה, ומותר לטלטלו ולהעלותו.
2039וראה גם לעיל סי' תצז ס"ד (הרי
2040הוכנו כל הדגים ... ואין זה מטלטל מה שאינו ראוי לו), וסוף סי"ט (ואע"פ
2041שמטלטל השאר בידו, אין בכך כלום, שהרי אינם מוקצה כלל).
2042[989]
2043תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
2044בפנים סכ"ג נתבאר, שמותר לפנות הצמר או
2045הנוצה ממקום השחיטה ובלבד שלא יתכוין לתלוש, שאינו מתכוין מותר.
2046ומבאר דאף דמשמע בתוס' ורא"ש לחלק בין
2047צמר, שאיסור תלישתו מדרבנן, לבין נוצה, שאיסור תלישתה מן התורה, שגם אינו מתכוין
2048אסור.
2049היינו דוקא בביאור דברי רב, אבל למסקנא
2050קיי"ל להתיר אינו מתכוין אף בדאורייתא ואף בנוצה.
2051לכללות קונטרס אחרון זה – ראה נימוקי יום
2052טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
2053[990]
2054סוף סי"ג (לא ימרוט את הנוצה ... ומיהו לכולי עלמא מותר לפנות ביד אילך ואילך
2055ואם נתלש נתלש כדלעיל סעיף י"ב, משום דדבר שאין מתכוין מותר).
2056[991] "בשו"ע פסק דלא שרי
2057אלא לפנות השער משום דהוה ליה דבר שאינו מתכוין, אם כן אפילו בכלי מותר לפנות. ואפשר
2058דכוונת רמ"א דאסור לפנות במסרק דפסיק רישיה הוא), הרי שאף בכלי, שאיסור
2059גזיזתו מהתורה, הי' מותר לולי שהוא פסיק רישיה.
2060[992] מסקנת הגמרא שבת מו,
2061סע"ב (והא הכא דכי מיכוין איסורא דאורייתא איכא, כי לא מיכוין שרי רבי שמעון
2062לכתחילה).
2063[993]
2064בכורות כה, א ד"ה דהוה (אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש נוצה מצואר של עוף
2065כדי לשחוט ביום טוב, דהא לעיל פריש דהא דשרי הכ[י] משום שאין מתכוין). והיינו שלא
2066התירו אלא בצמר [שאיסור תלישתו מדרבנן] משום שאין מתכוין, משא"כ בנוצה
2067[שאיסור תלישתו מהתורה] לא התירו אינו מתכוין.
2068[994]
2069שם פ"ג סי' ה (אף על גב דשרינן תלישת צמר ביום טוב בשעת שחיטה, אין להתיר
2070בשביל זה תלישת נוצה ביום טוב בשעת שחיטה, דהא אסקינן דכנף היינו אורחיה ... דאפילו
2071בצמר לא שרינן אלא באין מתכוין), משא"כ בתלישת נוצה דהיינו אורחיה ואיסורו
2072מהתורה, לא שרינן אף באין מתכוין.
2073[995] שעוקר דבר מגדולו ביד הוי
2074כלאחר יד, ואיסורו מדרבנן, ובאין מתכוין מותר.
2075[996] שלכן איסור תלישתו מהתורה,
2076וגם אם אינו מתכוין אסור.
2077[997] בכורות כה, א (לעולם סבר רב
2078דבר שאין מתכוין אסור, ותולש לאו היינו גוזז (להכי אמר רב הלכה כר' יוסי בבכור,
2079רש"י), וביום טוב היינו טעמא דשרי, דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד (דאין
2080דרך לתלוש צמר אלא לגזוז, רש"י)).
2081[998]
2082שם כד, ב.
2083[999]
2084פ"ג ה"ג (השוחט בהמה ביום טוב מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו).
2085וכתב על זה הב"י ד"ה כתב הרמב"ם (וטעמו מדתנן ... ואסיקנא דביום
2086טוב מותר, דתולש לאו היינו גוזז ... שאני כנף דהיינו אורחיה, ומשמע דכיון דהיינו
2087אורחיה דכנף ביום טוב אסור).
2088[1000]
2089סעיף יב (השוחט בהמה ביום טוב, אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין, אלא מפנהו
2090בידו ומושכו אילך ואילך, ואם נתלש נתלש).
2091[1001] טעם נוסף שאסורה תלישת הנוצה
2092בעוף, אלא אם כן אינו מתכוין.
2093[1002]
2094מעדני יום טוב על הרא"ש שם אות פ.
2095[1003]
2096תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
2097בפנים סכ"ג נתבאר בתחלת הסעיף, טעם
2098איסור התלישה במקום שחיטה, כדעת המ"מ "מפני שאפשר לשחוט אף
2099אם לא יעשה כן".
2100אמנם בסוף הסעיף נתבאר טעם האיסור כדעת
2101הרא"ש "אפילו אם אי אפשר לו לשחוט אלא אם כן תלש ...
2102מפני שמלאכות אלו רוב פעמים אפשר לעשותן מערב יום טוב".
2103ומבאר ש"כיון
2104דלדעת הרא"ש אסור מדאורייתא יש להחמיר כדבריו".
2105לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
2106טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
2107[1004]
2108בכורות פ"ג סי' ה (כל מה דעביד, מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא,
2109ואסור, מידי דהוה שאסור להביא הבהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה).
2110[1005]
2111ס"ד (נקראין
2112מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה, אפילו אם הוא בענין שאם לא כן
2113יפסיד אכילתו לגמרי ויתענה ביום טוב ... במה דברים אמורים במכשירים שאפשר לעשותן
2114מערב יום טוב).
2115ונתבאר בקונטרס אחרון סק"ד
2116ד"ה וצריך לומר, שלדעת הרא"ש גם מכשירין מותר כשאי אפשר באופן אחר, ולא
2117קיי"ל כוותיה בזה.
2118[1006]
2119פ"ג ה"ג פ"ג ה"ג (אינו ראוי לדחות איסור אלא דברים המכשירין
2120בהכרח, והיא השחיטה, אבל התלישה, כיון שאין הכרח לעשותה קודם השחיטה, אינו מן הדין
2121שתדחה).
2122[1007]
2123ס"ק כד (היה יכול לעשות מאתמול (הרא"ש). וקשה ... ועוד קשה ... ועוד ...
2124והמ"מ פ"ג כתב הטעם ... אין דוחה יום טוב אלא דבר ההכרח, כגון שחיטה,
2125אבל תלישה שאין הכרח לעשותה קודם שחיטה, אינה דוחה).
2126[1008]
2127תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
2128בפנים
2129סכ"ז נתבאר החילוק בין הכניס עפר הרבה לצורך גינתו או חורבתו, דבטל לגבי קרקע
2130הגינה או החורבה, לבין הכניסו לבית או לחצר, שאינו בטל לגבי קרקע הבית והחצר. שכן
2131פירשו הב"י ולבוש.
2132ומבאר
2133דמה שכתבו בטור ושו"ע סט"ז "הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו",
2134שלפום ריהטא נראה שגם כשהכניס לביתו לצורך גינתו דינו כהכניסו לגינתו. אין הכוונה
2135דוקא לביתו, אלא לרשותו. אבל אם הכניסו לביתו לצורך גינתו דינו כהכניסו לביתו
2136וחצרו.
2137לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
2138טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי
2139אורותיו סי' לג-ז.
2140[1009]
2141ד"ה מכניס אדם
2142(דבטל לגבי קרקע הגינה או החורבה, מה שאין כן בהכניסו לבית או לחצר ... אינו בטל
2143לגבי קרקע הבית והחצר.
2144[1010]
2145סי"ז (אבל
2146בבית מכניס ... לא אמרינן שבטל אגב קרקע הבית, שאין דרך לבטלו ולהניחו בבית כמו
2147בגנה). הרי שעיקר החילוק הוא בין הכניסו לגינה או חורבה שבטל, לבין הכניסו לבית או
2148לחצר שאינו בטל.
2149[1011]
2150סעיף טז (הכניס עפר הרבה
2151לביתו לצורך גינתו), שלפום ריהטא נראה שגם כשהכניס לביתו לצורך גינתו דינו כהכניסו
2152לגינתו.
2153[1012] אבל אם הכניסו לביתו לצורך
2154גינתו, דינו כהכניסו לביתו וחצרו.
2155[1013] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
2156בפנים סל"א-ב נתבאר, שאם אין לו עפר
2157הראוי לטלטול, הרי זה לא ישחוט. ואם כבר שחט, לא יכסה אלא אם כן נעץ
2158בו דקר מערב יום טוב.
2159ומבאר דאף שהט"ז מתיר ליטול עפר שאינו
2160מוכן ולכסות, כדי שלא לבטל משמחת יום טוב. ונראה מדבריו שמטעם זה מתיר לשחוט
2161לכתחלה ולכסות במוקצה.
2162לא הועתקו דבריו בפנים, משום שלא ברור
2163בדבריו באיזה אופן מתיר, ומוכח בכמה מקומות ששמחת יום טוב אינה דוחה איסור מוקצה.
2164לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
2165טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
2166[1014]
2167סקי"ב (כתב ר"ת, תמוה לי על מה הצריכו העולם הכנה, וזכור אני דבימי
2168נערותי לא היו מצריכין כלל ... וכתב סמ"ג, מורי כתב היכא דשחט כבר ואין לו
2169עפר מוכן, שיכול לכסות באינו מוכן, כדאמרינן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ...
2170וכתב ב"י על זה, ולי נראה דטעמו של רבו דהסמ"ג, שהיה סומך על פירוש
2171ר"ת בדיעבד ... דאנו להלכה לא מקלינן כר"ת אלא בדיעבד סמכינן עליה ... בלא
2172שום דקר נעוץ. וכיון שהסמ"ג עם רבו והסמ"ק הסכימו לזה, נראה בשעת הדחק
2173לסמוך עליהם, שלא לבטל שמחת יום טוב, וליקח עפר מן הבא בידו אפילו אינו מוכן כלל,
2174לכסות בו, אם אין לו אפר כירה שהוסק מערב יום טוב).
2175[1015] לומר שיכול לכסות אף בלא דקר
2176נעוץ; דלא כמובא בפנים סל"ב (אבל אם לא נעץ בו דקר מערב יום טוב כדי להכינו
2177לצורך יום טוב, אסור לכסות בו ביום טוב, אפילו כבר עבר ושחט), ושם נסמן (הערה 156).
2178[1016]
2179כמבואר ברש"י ח, סוע"ב (ומשום אמנועי משום שמחת יום טוב ליכא, דמשום דלא
2180מכסי דם לא מתסר צפור באכילה).
2181ואף במקום שהתירו, היינו מטעם מצות
2182כיסוי, כמבואר בפנים סוף סל"א (מפני שמצות כיסוי שהיא מן התורה דוחה איסור טלטול מוקצה שאינו
2183אלא מדבריהם), וסל"ב (כיון
2184שאינו אסור אלא מדבריהם כמו שנתבאר, לא העמידו את דבריהם במקום מצות כיסוי).
2185ובמקום שלא התירו משום מצות כיסוי, אין
2186כאן משום שמחת יום טוב.
2187[1017] לומר שבמקום שמחת יום טוב יש
2188לסמוך על ר"ת, לשחוט לכתחלה אף שאין לו דקר נעוץ.
2189[1018] ט, ב – י, א (גבי שמחת יום
2190טוב ... לקולא).
2191[1019] דלא קיי"ל כר"ת, כמובא
2192בפנים סל"א (אם אין לו עפר או אפר הראויים לטלטול, הרי זה לא ישחוט), ושם
2193נסמן (הערה 141), ולקמן בסוף הקונטרס אחרון.
2194[1020]
2195לאוין עה כו, א (מורי כתב דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן, שיכול לכסות באין מוכן
2196... וכן היה זכור רבינו תם שלא היו רגילים מקודם להכין שום עפר ל[כסות]). הובא
2197בט"ז שם.
2198[1021] שאם כבר שחט יכול לכסות אף
2199בלא דקר נעוץ, כדי שלא לבטל מצות כיסוי; ולא משום שמחת יום טוב.
2200[1022] שם (ואף על גב דבדף ח' אמרינן
2201דאין דוחה לא תעשה ועשה, הא כתבו התוספות דרבא לא סבירא ליה דיש עשה ולא תעשה ביום
2202טוב, ורב יהודה סבירא ליה כרבא).
2203[1023]
2204שבת כד, סע"ב (רבא אמר ... רב אשי אמר שבתון עשה, והוה ליה יום טוב עשה ולא
2205תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה). תוס' ביצה ח, ב ד"ה סוף (משמע דרבא
2206לית ליה ההוא טעמא). ט"ז שם (ואף על גב דבדף ח' אמרינן דאין דוחה לא תעשה
2207ועשה, הא כתבו התוספות דרבא לא סבירא ליה דיש עשה ולא תעשה ביום טוב, ורב יהודה סבירא
2208ליה כרבא). והיינו שמטעם זה יש לשחוט ולכסות, דאתי עשה דשמחת יום טוב ודחי לא תעשה
2209של יום טוב.
2210[1024]
2211סכ"ב (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב, מפני שיום טוב הוא עשה ולא
2212תעשה כמ"ש בסי' תצ"ח, ואין עשה דשופר דוחה את לא תעשה ועשה. ואפילו בדבר
2213שאיסורו אינו אלא מדרבנן אין מחללין עליו, לפי שחכמים השוו את דבריהם לשל תורה,
2214והעמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה).
2215אלא שגם לדידן יש הפרש בין מצות שופר
2216שאינה דוחה אפילו שבות דיום טוב, לבין מצות כיסוי, שעכ"פ לפעמים דוחה שבות,
2217כמובא בפנים סל"א (מפני
2218שמצות כיסוי שהיא מן התורה דוחה איסור טלטול מוקצה שאינו אלא מדבריהם), וסל"ב
2219(לא העמידו את דבריהם במקום מצות כיסוי).
2220[1025]
2221לב, ב (שופר עשה הוא, ויום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה). וכדלעיל
2222סי' תצה ס"א (וכל העושה מלאכת עבודה באחד מהן הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכל
2223השובת בהן ממלאכת עבודה, הרי זה קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן שבתון, כלומר שבוֹת).
2224[1026]
2225ביצה ח, ב (אימר דאמרינן אתי עשה ודחי את לא תעשה, כגון מילה בצרעת אי נמי סדין
2226בציצית, דבעידנא דקא מעקר לאו, קא מוקים לעשה, הכא בעידנא דקא מעקר לאו לא מוקים
2227עשה. הא לא קשיא דבהדי דכתיש קא מכסי).
2228והיינו דוקא במלאכת כתישה (שהיא תולדת
2229טוחן), אבל חפירת גומא וטלטול מוקצה, אינם באותו הרגע שמקיים מצות כיסוי, ולכן אין
2230מצות כיסוי דוחה אותם.
2231[1027]
2232הט"ז שם (ורב יהודה דמוקי לה בדקר נעוץ, היינו למאן דסבירא להו
2233דאין עשה דוחה לא תעשה, מדלא התיר אלא דיעבד. אבל בית הלל סבירא להו באמת שחופר
2234ומכסה). והיינו שמטעם עשה דשמחת יום טוב שדוחה לא תעשה דיום טוב, שוחט לכתחלה
2235וחופר ומכסה.
2236[1028]
2237שם ז, סוע"ב (אמר רבי זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום).
2238[1029] אולי תיבת ועשה מיותרת
2239(וכדלעיל, שלדעה זו הוי רק לא תעשה).
2240[1030] תוכן הקושיות עליו:
2241(א) שמחת יום טוב אינה מצות עשה, כדי שתדחה
2242לא תעשה של יום טוב.
2243(ב) אף להסוברים שהיא מצות עשה, מודים
2244שאינה דוחה לא תעשה, כיון שהיא תלוייה בדעת האדם.
2245(ג) הא קיי"ל ששמחת יום טוב אינה דוחה
2246איסור צידה.
2247(ד) הא קיי"ל ששמחת יום טוב אינה דוחה
2248מוקצה.
2249[1031] דאף במקום שמצות כיסוי דוחה,
2250אין שמחת יום טוב דוחה, שאינה מצות עשה כלל.
2251[1032]
2252פסחים קט, א (תניא רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא
2253בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, ועכשיו שאין בית המקדש
2254קיים, אין שמחה אלא ביין).
2255[1033]
2256ד"ה כתב הרמב"ם (ויש לתמוה על הרמב"ם למה הצריך שיאכלו בשר וישתו
2257יין, דהא בברייתא קתני דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין, ומשמע דביין סגי בלא בשר).
2258וכן הוא לקמן שם ס"ז (אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו, כיון
2259שאין לנו בשר שלמים).
2260[1034] סי' ה (ואני אומר, דרבי יהודה
2261בן בתירא לא בא למעט אכילת בשר, פשיטא שאין שמחה אלא בבשר, דהא שמחת יום טוב היא
2262הסעודה, ולא נקרא הסעודה להיות בו לב טוב ושמחה בלא אכילת בשר. אלא שבזמן שבית
2263המקדש היה קיים היו אוכלין בשר שלמים, והיו עומדים על קרבנותיהם, והיה מספיק להם
2264שמחה זו, אפילו היו שותין מים בתוך הסעודה).
2265[1035]
2266סעיף ג (מותר להתענות תענית חלום בשבת ... שאין כאן ביטול עונג שבת לגמרי, כיון
2267שנפשו עגומה עליו בשביל חלומו אם לא יתענה, ואם יתענה בטוח הוא שיקרע גזר דינו, אם
2268כן הרי התענית הזה תענוג הוא לו).
2269[1036]
2270מ, א (היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי לא תעשה, כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומיה
2271לעשה, אבל הכא אי אמרה דלא בעינא, מי איתיה לעשה כלל).
2272וראה צבי תפארת סי' יג. רשפי אש (לאדז)
2273שנה א' חוב' ב סי' ט. חוב' ג סי' טז. כללי הפוסקים וההוראה כלל נח.
2274[1037]
2275כדלעיל סי' תצה סוף ס"ט (אסרו
2276הצידה, לפי שעל הרוב אין דרך לעשותה לצורך היום אלא לצורך מחר), ושם נסמן (הערות 79-80). סי' תצז קונטרס
2277אחרון סק"א (ובפרט
2278ביום טוב שאין איסור צידה בו אלא מדברי סופרים ... להרמב"ם ... אין איסור
2279צידה ביום טוב אלא משום מוקצה).
2280ולא קיי"ל כדעת התוס' ג, א
2281ד"ה גזרה (תנן אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואמאי, הא אוכל נפש הוא ...
2282דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות, אותם מלאכות שמשימור
2283ואילך הם מותרות, דהיינו מלישה ואילך, אבל שאר מלאכות דמקודם לכן, אסורין), הרי
2284שאיסור צידה ביום טוב הוא מהתורה.
2285[1038] הרי ששמחת יום טוב אינה דוחה
2286איסור צידה דמדרבנן.
2287[1039] ועוד מצינו, דאף במקום שמצות
2288כיסוי דוחה, שמחת יום טוב אינה דוחה.
2289[1040]
2290כמובא בפנים סל"א (אם
2291יש לו אפר כירה שהוסק ביום טוב ... מותר לכסות בהם, מפני שמצות כיסוי שהיא
2292מן התורה דוחה איסור טלטול מוקצה שאינו אלא מדבריהם).
2293[1041]
2294כמובא בפנים ס"ה (בהמות
2295הרועות ולנות חוץ לתחום כל ימי הקיץ ... הרי הן מוקצין, ואם באו ביום טוב לעיר,
2296אין שוחטים אותן ביום טוב).
2297[1042]
2298כדלעיל סי' תצז סי"ז ([יוני
2299שובך ויוני עליה] קטנים שאין מפריחין אלא מעט ואין יכולים לברוח מפני בני אדם, אין
2300בהם איסור צידה, שכבר הן ניצודים ועומדים. אבל יש בהן משום מוקצה, שהרי אינן
2301ברשותו של אדם ואינן מוכנין לו, ולפיכך צריך לזמן אותם מערב יום טוב).
2302[1043]
2303כדלעיל שם סי"ב (איל
2304או צבי שקננו בפרדס הסמוך לעיר ... אם הפרדס הוא חוץ משבעים אמה וד' טפחים,
2305ודאי אין דעתו עליהם לצורך יום טוב, ואסור ליקח מהן ביום טוב, אלא אם כן זימן אותם
2306מערב יום טוב).
2307[1044] כעין המבואר בפנים סל"א
2308(עפר ... תיחוח כל כך עד שאין נעשה גומא בנטילתו ממקומו).
2309[1045]
2310כדלקמן סי' תקט סט"ז (אוכלין
2311המוקצין אסור לאכלם ביום טוב, לפי שאכילת יום טוב אף על פי שהיא מצוה אינה דוחה
2312אפילו איסור של דבריהם ... וכשם שאסור לאכול את המוקצה כך אסור
2313להשתמש בו אפילו לצורך אכילה).
2314[1046] ואף שעדיין יש לעיין בזה,
2315שלכאורה יש בזה סתירה בדברי המ"א ובדברי מהרש"א, שהובאו כאן ולקמן סי'
2316תקט סט"ז (ראה מה שציין בזה בנימוקי יום טוב הערות ח-י). מכל מקום רואים
2317דקיי"ל שאין לטלטל בשביל כיסוי הדם משום שמחת יום טוב.
2318[1047]
2319"נראה לי דאפילו כלי המוקצה מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו משום שמחת
2320יום טוב".
2321וכן הוא לקמן סי' תצט סי"ג (אע"פ שבשבת אסור לטלטל כל כלי שהוא
2322מוקצה מחמת חסרון כיס שמקפיד עליו מלהשתמש בו תשמיש אחר, מכל מקום ביום טוב מותר
2323לטלטלו לצורך שמחת יום טוב, כגון לקצב עליו בשר וכיוצא בזה. עיין סי' תק"ט).
2324[1048]
2325"נראה לי שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש, אבל אסור לאכלו".
2326[1049]
2327ע"א בתוס' ד"ה אמר (ואור"י דמוקצה אינו אסור לטלטל
2328ביום טוב בשביל אוכל נפש כו' עכ"ל. ומיהו לענין כיסוי אוסר רב יהודה בהוסק ביום
2329טוב, משום דהאי טלטול אינו משום אוכל נפש אלא משום הכיסוי, ואסור בשלא שחט).
2330[1050] שלא כדעת ר"ת שהתיר
2331כנ"ל, אלא כדעת כו'.
2332[1051]
2333ט, ב ד"ה מוחלפת (שמשנה זו אינה מוחלפת, ולבית הלל לא ישחט אלא אם כן יש לו
2334עפר מוכן).
2335[1052]
2336סוף פ"ב וריש פ"ג (כנסמן לעיל הערה 158).
2337[1053]
2338ט, ב ד"ה אמר, שחולקים על ר"ת, ומסיקים "אם כן יפה נהגו העולם שלא
2339לכסות רק בעפר מוכן".
2340[1054] פ"א סי' ט (כנסמן לעיל שם).
2341[1055]
2342ה, ב (ולפי גירסא זו לא מתהפכה), שלדעתם משנה זו אינה מוחלפת, אלא "ובית הלל
2343אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום".
2344[1056]
2345תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
2346בפנים סל"ו נתבאר, שאם נתערבו דם בהמה
2347וחי' ועוף, וצריך להוסיף בדקירות בשביל דם הבהמה שנתערב, אסור לעשות אפילו דקירה
2348אחת, דשמא לא יכסה בדקירה זו דם המחוייב בכיסוי, כמבואר בפוסקים.
2349ומבאר דאף שהט"ז חלק על זה, והקשה מהא
2350דסגי בכיסוי מקצת הדם, ומהא דבלח יש בילה.
2351מכל מקום מבאר זאת על פי ההלכה שאין צריך
2352כיסוי אלא במקום שדם החיה ניכר במים, והחשש הוא שמא בדקירה זו יכסה רק הדם הפטור
2353מכיסוי.
2354ואף שבלח יש בילה, מכל מקום מפורש במשנה
2355שאין כל חלקי התערובת שוין, והחשש הוא שמא בדקירה זו יכסה רק הדם שאינו ניכר
2356במראיתו.
2357לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
2358טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
2359[1057] כנסמן לעיל (הערה 180), מהטור, רש"ל, מ"א,
2360ב"ח ופר"ח.
2361[1058]
2362סוף סקכ"א (ולענ"ד נראה דאיסור זה אינו מוכרח כלל, דהא קיי"ל ביו"ד
2363סי' כ"ח דאין צריך לכסות כל הדם, אלא דרשינן דמו אפילו מקצת דמו, ואם כן כאן
2364שנתערבו הדמים ביחד, אין שייך כאן חלוקה לומר שמא נשאר במקום אחד דם חיה או עוף
2365לבד בלא דם בהמה, דהא נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה ... זה נראה לענ"ד ברור
2366ונכון בס"ד).
2367[1059] שגם שם נתערב הכל ויש בכל חלק
2368דם שתי החיות, וסגי בכיסוי מקצת הדם.
2369[1060] שלדעת הרמ"א סי"ד
2370סגי בדקר נעוץ אחד להכנת הרבה דקירות, ולדעת הט"ז (ס"ק כא, קרוב לסופו)
2371היינו דווקא כשהיה לו הרבה דקרים נעוצים מערב יום טוב. וקיי"ל לעיל סל"ב
2372כרמ"א.
2373[1061] כמבואר בפנים סל"ג (שנעיצת
2374הדקר אין עושה הכנה גמורה, ואין סומכין עליה אלא אם כן כבר עבר ושחט), ושם נסמן
2375(הערה 158).
2376[1062] לא מיבעי לדם חיה אחת, שאף אם
2377צריך כמה דקירות לכסות כולה סגי בכיסוי מקצת הדם (כמבואר ביו"ד סי' כח
2378סט"ו), אלא אפילו כשנתערב דם חיה בחיה, לדעת הט"ז שהכל נתערב ויש בכל
2379חלק דם שתי החיות, אם כן יהי' סגי בכיסוי מקצת הדם בדקירה אחת.
2380[1063] שעכ"פ בזה הסכים לפסק
2381הרמ"א שהתיר בכמה דקירות.
2382[1064] בט"ז שם (במה שכתוב בגמרא
2383בזה ובפוסקים דתערובות אסור בב' דקירות, משמע הא בלא תערובות שרי הרבה דקירות ...
2384דכאן בתערובות אמרינן אפילו אם היו לו הרבה דקירות נעוצים מערב יום טוב, דמותר
2385בעוף לבד לכסות בהרבה דיקורים, אבל בתערובות לא הותר כי אם בדקירה אחת, כיון שאינו
2386מותר אלא בדיעבד בעוף לבדו אפילו בדקירה אחת, ממילא בתערובות לא נסמך להקל בהרבה
2387דקירות, כיון שהוא עושה דקירה נוספת בשביל הבהמה, כן נראה לענ"ד נכון).
2388[1065] כי הדם לא נתערב לגמרי, ושמא
2389לא כיסה בדקירה הראשונה את דם החיה השנית.
2390ולכן
2391גם כאן בדם חיה שנתערבה בדם בהמה, לא התירו אפילו דקירה אחת, שהרי כאן כו'.
2392[1066] "נתערב
2393הדם ... בדם בהמה, רואים ... דם בהמה כאילו הוא מים, ואילו נתערב במים כשיעור הזה
2394היה בו מראית דם, חייב לכסות".
2395[1067]
2396משנה ד (נפל לתוכו יין או מוחל ושנו מקצת מראיו, אם אין בו מראה מים ארבעים סאה
2397הרי זה לא יטבול בו). טור ושו"ע יו"ד סי' רא סכ"ו (היו בו מ' סאה,
2398ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו של חציו, אם אין בו מראה מים מ' סאה הרי זה לא יטבול
2399בו).
2400[1068]
2401ביש"ש פ"א סוס"י כג (ונראה, היכא שלא יספיק לו דקירה אחת, אז לא
2402יכסה כלל, אפי' דקירה אחת, דשמא לא יכסה הדם המחוייב בכיסוי, ונמצא שטרח ביום טוב
2403שלא לצורך).
2404[1069]
2405"נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה. ותדע לך שהרי קי"ל באיסורים בתערובות
2406לח בלח דבטל בס', ואמאי לא ניחוש שמא נשאר האיסור במקום אחד בפני עצמו. ואם כן הכא
2407נמי כן, בכל חלק יש עכ"פ דם חיה או עוף, ושפיר יש לכסות מקצת דמו".
2408[1070]
2409יג, סוע"ב (לכל אין בילה, חוץ מיין ושמן), ופרש"י (שדבר לח נבלל יפה).
2410[1071] ראה לעיל תמז סכ"ב (אבל
2411חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין ונתבטל קודם הפסח בס' ... מותר לאכלו בתוך
2412הפסח, דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם
2413כלל), וסי' תסז סמ"ו (אם הגעילו יורה מחומצת קודם הפסח ושפכו מי הגעלה
2414המחומצים וירדו לבור ... קודם הפסח ונתבטלו שם בס' מותרין. ומכל מקום אם יש לחוש
2415שמי הגעלה אינן מתערבין יפה במימי הבור אלא הם נקוים ועומדים למעלה, אסור לשאוב
2416מהבור בפסח, אלא אם כן כבר שאב ממנו פעמים רבות קודם הפסח לאחר שירדו לשם מי הגעלה,
2417שעל ידי השאיבה מתערבים יפה מי הגעלה במימי הבור ומתבטלים בהם בס' קודם הפסח).