Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אתקז דיני אפייה ביום טוב
ובו כ"א סעיפים
אפיה בפורני
א
ובו כ"א סעיפים
אפיה בפורני
א
במותר לאפות בפורני, דהיינו תנור גדול ופיו מן הצד כעין תנורים שלנו, ואף על פי
גשהוא טורח טרחא מרובה יותר משהיה אופה בתנור קטן שפיו למעלה, מכל מקום כיון שהוא
דצריך לכך, כגון שיש לו אוכלין הרבה וצריך להרבה פת, אין חוששין לטרחא מרובה.
הבמה דברים אמורים בפורני ישנה, דהיינו
ושאפו בה כבר פעם אחת קודם יום טוב, אבל אם היא חדשה שעדיין לא אפו בה כלל, אסור
זלאפות בה פעם הראשונה ביום טוב, שמא תפחת מחמת גודלה, ויפסד הלחם וימנע משמחת יום
חטוב.
טבמה דברים אמורים בפורני גדולה, אבל
יבקטנה מותר.
יאלפיכך יש להקל (א) בתנורים שלנו שאינן גדולים מאד,
יבועוד שתנורים שלנו אין דרכן ליפחת לעולם אפילו כשהן חדשים:
יגב מותר להחם חמין באנטיכי,
ידדהיינו יורה גדולה,
טוואין חוששים למראית העין שמא יאמרו בודאי לצורך חול הוא מחמם הרבה כל כך:
טזעצים שנשרו מהאילן
ג
ג
יזאף על פי
יחשעצים שנשרו מן האילן ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב,
יטכמו שנתבאר בסי' תק"א,
כמכל מקום אם נפלו לתוך התנור,
כאאו שהניחם שם (ב) נכרי
כבשלא מדעת הישראל,
כגאם יש בתנור עצים אחרים של היתר,
כדאף על פי שעצי האיסור הם הרבה מהם, מותר להוסיף ולהניח עוד עצים של היתר בתוך
כההתנור כדי לבטל עצי האיסור ברוב
כועצי היתר, ואחר כך מסיקן. רק שיזהר מליגע בעצי האיסור קודם שיבטל ברוב.
כזואף על פי שאסור לבטל איסור בידים, וגם
כחהוא דבר שיש לו מתירין, שהרי לאחר יום טוב הן מותרים בלא ביטול,
כטוכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. מכל מקום כיון שאיסורן אינו אלא מדברי
לסופרים,
לא(ג) וגם אינו נהנה מהם עד
לבאחר שנשרפו, שאז אופה את הפת, ואז אין האיסור בעין,
לגלכך הקילו חכמים לבטלן
לדאע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין.
להומכל מקום מותר ליהנות מהן אפילו בשעת
לוביעורן, כגון לבשל קדרה כנגדן, אע"פ שעדיין האיסור הוא בעין,
לזמכל מקום כיון שבישול התבשיל אינו עיקר הנאתו, אלא אכילתו היא עיקר הנאתו, ובשעת
לחאכילתו אינו נהנה אלא מחום האש של איסור שבתבשיל, וחום זה שבתבשיל הוא מופרד
לטומובדל כבר מן גוף האש של איסור, הרי אינו נהנה כלל מגוף האיסור שהוא בעין:
מד וכן (ד) מותר להתחמם כנגדן ולהשתמש
מאלאורן, אף על פי שהוא נהנה מגוף האיסור שהוא בעין.
מבלפי שעצים שנתלשו ביום טוב דינם כעצי מוקצה שמותר להנות מהם הנאה הבאה מאליה
מגשאינו עושה מעשה בגוף המוקצה בהנאתו ממנה, כמ"ש בסי' תק"ט
מדעיי"ש, ואינו אסור אלא להסיקן, שעושה מעשה בגוף המוקצה.
מהועצים הללו שנפלו לתוך התנור, כיון שבשעה שרוצה להסיק אינן עומדין להנאת חימום
מוכנגדן ולהשתמש לאורן, שהנאה זו היא מגוף האיסור שהוא בעין, אלא כבר הן עומדין
מזלהנאת אפייה ובישול, שהנאה זו היא לאחר שהאיסור אינו בעין,
מחלפיכך הן בטלים ברוב, אע"פ שעכשיו בשעת הסקה עדיין האיסור בעין, מכל מקום
מטכיון שעיקר הנאתן שלכך הן עומדים ולכך הוא מסיקן אינה באה לו אלא עד לאחר שהאיסור
נאינו בעין, לא החמירו חכמים כל כך באיסור מוקצה שאין לו עיקר מן התורה, וגם עיקר הנאתו
נאאינו נהנה ממנו בשעה שהאיסור הוא בעין:
נבה וכל זה כשעצי האיסור אינן ניכרים תוך
נגעצי היתר, אבל אם הם ניכרים אפילו באלף אינן בטילין:
נדו עצים שנתלשו מן האילן בשבת, אסור להסיק
נהבהן ביום טוב שלאחריו, לפי שתלישה זו מכינה אותם להסקה, ואין שבת מכינה ליום טוב,
נוכמ"ש בסי' תקי"ג.
נזואפילו ביטול ברוב אין מועיל להתירן,
נחלפי שאיסור הכנה משבת ליום טוב הוא מן התורה,
נטולא הקילו בדבר שיש לו מתירין מחמת שאינו נהנה מאיסור שהוא בעין, אלא בדבר שאיסורו
סאינו אלא מדברי סופרים:
סאתיקון העצים
ז אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש
ז אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש
סבבתנור,
סגאפילו הוא יבש וראוי להסיק בו ביום טוב,
סדמפני שהוא כמתקן כלי ביום טוב.
סהאבל אם הכינו לכך מערב יום טוב מותר:
סוח אותן המסיקין בתבן, דרכן לעשות מהתבן
סזקודם הסקה חבילות חבילות קטנות ואוגדים החבילות ומסיקין בהם, וכשרוצין להסיק בתבן
סחביום טוב צריכים לאגוד החבילות מערב יום טוב, אבל ביום טוב אסור לאוגדן, מפני שהוא
סטמתקן כלי ביום טוב:
עגריפת התנור
ט תנורים שבימיהם היו עשוים כקדרה ופיהן
ט תנורים שבימיהם היו עשוים כקדרה ופיהן
עאלמעלה, והיו מדבקין הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו, והעצים והאש על
עבשולי התנור, ולא היו צריכים כלל לגרוף את התנור. ואם נפל לתוכו מטיח הטיט
עגשבדפנותיו, ויש בטיח זה כדי לחרך את הפת, דהיינו שטיח הזה שנפל לשולי התנור הוא
עדגדול כל כך עד שנוגע בפת הדבוק בדפנות ומחרכו, מותר לגרפו מן התנור,
עהאע"פ שהוא מוקצה ואסור בטלטול, שהרי אינו ראוי לכלום ביום טוב, מכל מקום
עולצורך תיקון אוכל נפש התירו לטלטל מוקצה,
עזכמו שיתבאר בסי' תק"ט עיי"ש. אבל אם
עחאפשר לאפות בתנור בענין שלא יתחרך הפת, אסור לגרפו, מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך
עטאוכל נפש:
פי וכן אם נפל מערב יום טוב וידע בו והיה
פאלו שהות לתקנו או לגרפו, ושכח או עבר ולא תקנו, אסור לגרפו ביום טוב,
פבמפני שהוא כמתקן כלי,
פגוהרי זה כמכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לו לעשותן מערב יום טוב שאסור לעשותן ביום טוב,
פדכמו שיתבאר בסי' תק"ט:
פהיא אבל מותר להשכיב האש והאפר החם שבשולי
פוהתנור כדי שלא יגעו בפת כלל, אע"פ שהוא בענין שאף אם היו נוגעין בו מעט לא
פזהיה מתחרך,
פחלפי שהאש והאפר החם אינן מוקצין כלל ביום טוב,
פטעיין סי' תצ"[ח]:
ציב
צאוכל זה בתנורים שלהם.
צבאבל תנורים שלנו שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה,
צגמותר לגרפו מהאפר והגחלים,
צד(ה) אפילו במכבדת שטיבלה במים.
צהואע"פ שהוא מכבה, מכל מקום כיון שאי אפשר לאפות בלא כיבוי, הרי כיבוי זה צורך
צואוכל נפש ומותר, כמו שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש.
צזאבל
צחאם אפשר לאפות בלא כיבוי, כגון שהתנור גדול וגרף מקצת התנור ואפשר לאפות באותו
צטמקצת, אסור לגרוף שאר הגחלים שבתנור אפילו אם הוא חושש שלא יגעו הגחלים בפת ויחרך
קמקצתו,
קאלפי שבגריפה זו הוא מכבה מקצת הגחלים, אפילו מכבד אותם במכבדת (ו) שלא טיבלה במים.
קבואע"פ שכיבוי זה יש בו צורך יום טוב קצת שלא יחרך מקצת הפת, מכל מקום כיון
קגשאינו לצורך אוכל נפש, שהרי אפשר לאפות בלא גריפה זו, אסור לעשותו ביום טוב. ואין אומרים מתוך
קדשהותרה מלאכה זו לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, כיון שאין המלאכה
קהנעשית בגוף האוכל נפש עצמו, כמו שנתבאר בסי' תצ"ה:
קויג ואפילו אם באותו מקצת שגרף נשארו בו
קזגחלים דקים שאין מעכבין את האפייה, ורוצה לכבדן ליפות את הפת, אסור, אפילו לא טיבל
קחהמכבדת במים, מפני שהוא מכב[ה] שלא לצורך אוכל נפש:
קטיד במה דברים אמורים כשאין צריך להפיג חום
קיהתנור, אבל אם הוסק התנור ביותר
קיאוחושש שלא תשרף הפת,
קיבמותר לטבל המכבדת במים ולכבד
קיגאת (כל)
קידהתנור, אפילו לא נשארו שם רק גחלים דקים, ואע"פ שהוא מכבה, כיון שהוא צורך
קיהאוכל נפש שלא תתקלקל הפת הרי זה מותר:
קיוטו אבל אחר שכיבד התנור אסור לטבל המכבדת
קיזבמים לכבותה שלא תשרף,
קיחשהרי הוא מכבה שלא לצורך אכילה. ואפילו אם הוא צריך לה עוד, שרוצה לאפות עוד בו
קיטביום, מכל מקום כיון שכבייה זו אינה אלא מכשירי אוכל נפש, שהרי אין גופו נהנה
קכמכבייה זו עצמה,
קכאלפיכך אם אפשר לו להשאיל מכבדת אחרת אסור לכבותה, אע"פ שתשרף כולה, עיין סי'
קכבתק"ט:
קכגתיקון התנור
טז
טז
קכדמותר לאפות ולבשל בתנור וכיריים חדשים ביום טוב, אף על פי שלא הוסקו עדיין מעולם
קכהוהיסק ראשון שלהם הוא ביום טוב.
קכוובלבד שלא יפיגם בצונן אחר הסיקן כדי
קכזלחסמן (פירוש להקשותן ולחזקן), מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב.
קכחואם הוסקו יותר מדאי וחושש שלא תשרף הפת
קכטורוצה להפיגן בצונן, הרי זה מותר,
קללפי שאין דרך לחסמן במים צוננין, אלא מניחין אותן עד שיצטננו מאליהן, אבל הצוננים
קלאפעמים שמקלקלים אותה,
קלבלפיכך אינו אסור אלא אם כן מתכוין לחסמן על ידי כן:
קלגיז אבל אין סכין אותם בשמן להחליקן ולצחצחן,
קלדואין שפין אותם במטלית, מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב:
קלהאפיה על ידי הערמה
יח מותר
יח מותר
קלולאפות תנור מלא פת אע"פ (ז) שאינו צריך ביום טוב אלא פת אחד, מפני שהפת נאפה
קלזיפה כשיש פת הרבה בתוך התנור, ונמצא שאפיית כל הפת היא צורך יום טוב.
קלחאבל אם אינו צריך אפילו פת אחד ביום טוב,
קלטאסור להערים ולומר אוכל פת אחד ביום טוב כדי להתיר לו לאפות פת הרבה. שלא התירו להערים
קמאלא כשכל המלאכה נעשית בבת אחת, כגון שאופה ככר אחד
קמאגדול מאד כדי שיותיר ממנו לחול, אבל לא כשאופה
קמבככרות הרבה ואוכל אחד מהן ביום טוב, כיון שאין דרך להניחה בתוך התנור בבת אחת אלא
קמגבזה אחר זה, וכל אחד ואחד הוא מלאכה בפני עצמה,
קמדלפיכך אפילו אם רוצה לאפות כולן בבת אחת לא חלקו חכמים בין אפייה לאפייה
קמהואסרו להערים בכל ענין. עיין סי' תק"ג:
קמויט וכל
קמזזה בתנורים שלהם, שהיו קטנים והיו מדבקים הפת סביב דפנות התנור,
קמחומתוך שיש בו פת הרבה, אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה. אבל בתנורים שלנו
קמטשמניחים הפת על שולי התנור, אפילו הוא קטן מאד, אסור לאפות בו יותר ממה שצריך לו
קנביום טוב.
קנאויש שאין מחלקין בין תנורים שלנו
קנבלתנורים שלהם.
קנגויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, כגון מי שלא הניח ערוב תבשילין וצריך לו פת לשבת,
קנדמותר לו לאפות בערב שבת (קודם אכילת שחרית עיין סי' תק"ג)
קנהלצורך השבת, אם הוא צריך לפת אחד בו ביום עצמו:
קנוסתימת פי התנור
כ מותר
כ מותר
קנזלסתום פי התנור בטיט המוגבל מערב יום טוב.
קנחואע"פ שהוא טח וממרח פי התנור, ובשבת היה חייב משום לש,
קנטמכל מקום ביום טוב מותר, כיון שהוא לצורך אכילה, שעל ידי כן התנור מחזיק חומו
קסוהתבשיל מצטמק יפה.
קסאאבל אסור לגבל הטיט ביום טוב,
קסבשהרי אפשר לגבלו מערב יום טוב,
קסגוכל מכשירי אוכל שאפשר לעשותן מערב יום טוב אסור לעשותן ביום טוב מן התורה.
קסדואפילו בטיט המוגבל מבעוד יום אין היתר,
קסהאלא אם כן היה דעתו עליו מערב יום טוב לסתום פי התנור, שאז אין בו משום מוקצה.
קסובמה דברים אמורים בטיט התלוש מן הקרקע,
קסזכגון הטיט שברחוב וכיוצא בו,
קסחאבל טיט המחובר לקרקע, כגון הטיט שעל שפת הנהר, אפילו זימון בפה אין מועיל לו, אלא
קסטצריך לנתקו מערב יום טוב ולעשות בו סימן, ואז מותר ליטול ממנו ביום טוב:
קעכא וכל זה בטיט. אבל אפר מותר אפילו לגבלו
קעאביום טוב ולסתום בו פי התנור,
קעבלפי שאם יגבלו מערב יום טוב יתייבש ולא יוכל לסתום בו.
קעגויש חולקין על זה
קעדואוסרין לגבל אפילו את האפר שאי אפשר לגבלו מערב יום טוב. ויש לחוש לדבריהם:
קעהקונטרס אחרון
(א) בתנורים שלנו כו'.
(א) בתנורים שלנו כו'.
קעוכן
קעזכתוב בדרכי משה
קעחומג"א.
קעטואף שאחר כך מסתפק המג"א בזה וכתב ומיהו יש לומר
קפכו', אין ספיקו מוציא מידי ודאי של רמ"א ז"ל.
קפאועוד,
קפבדהמג"א עצמו העתיק דברי רש"ל, בס"ק י"ד,
קפגשאין סברא לחלק בין תנורים שלנו לשלהם, מדלא חלקו הרי"ף
קפדורמב"ם.
קפהואע"פ שרש"י
קפוורא"ש
קפזוטור
קפחחלקו ביניהם, לא חש לדבריהם (ובמג"א שם נפל טעות סופר,
קפטודעת הרא"ש וטור מפורש כמ"ש). וכל שכן בנידון דידן שאף רש"י
קצורא"ש
קצאוטור ושו"ע
קצבלא חלקו ביניהם.
קצגואדרבה איפכא משמע מלשון השו"ע, שכתב פורני דהיינו תנורים שלנו אסור לאפות
קצדבחדש שמא תיפחת כו', אבל משום שמחסמן ליכא.
קצהובלאו הכי דברי המג"א תמוהין, שכתב
קצודדוקא בתנורים שלהם שהיו כקדירה של חרס כו',
קצזדזה אינו אלא בתנוריהם, אבל בפורני מנין לנו
קצח(וגם תנוריהם היה להם טפלה מטיט סביב). ובשו"ע
קצטפירש בהדיא דהיינו תנורים שלנו, וכיון דפורני אמרו בגמרא
רשמא תיפחת, משמע דאין בהם משום גמר מלאכה. ואין לומר דמיירי שהסיקן פעם אחת בחול,
ראדאם כן שוב אין לחוש שמא תיפחת, כיון שכבר היו בה עצים ואש ולא נפחתה. ואם
רבבשביל שהוסיף בה פת ניחוש שמא תיפחת, אם כן אפילו בישנה אם אופה בה פת הרבה לצורך
רגנישואין וכיוצא בזה, שלא אפה בה מעולם הרבה כל כך, ניחוש גם כן שמא תיפחת, ואין כן
רדמשמעות הגמרא והפוסקים. אלא ודאי דעיקר החשש הוא מחמת מדורת האש,
רהכענין שאמרו
רוברעפים חדשים שצריך לבדקן עיין שם בפירוש רש"י.
רזוכן הבאר היטב
רחלא העתיק דברי המג"א הללו:
רט(ב) נכרי כו'.
ריהנה
ריאבשיטה מקובצת
ריבכתב, דוקא שנפלו בתוך התנור, דהוא מילתא דלא שכיחא, לכן הקילו לבטל איסור בידים,
ריגאבל בעלמא לא. ולפי זה אם הניחם נכרי לתוך התנור אין מבטלין. אבל אנן לא
רידקיי"ל הכי, שהרי מכאן למדו הפוסקים לכל איסורי דרבנן שמבטלין לכתחלה
ריהכמ"ש ביו"ד סי' צ"ט, עיין שם בשו"ע.
ריוואף שהרא"ש
ריזוטור
ריחחולקין על זה, וכן קיי"ל.
ריטמכל מקום הרי הטור עצמו פסק בסי' תרע"ז
רכדאיסורא דמיקלי קלי מבטלין אע"פ שהוא מילתא דשכיחא עיי"ש, שהרי להתערב
רכאשמן נר חנוכה בשמן חולין מילתא דשכיחא היא.
רכבואין לחוש אם הניחם נכרי לצורך ישראל.
רכגדכיון שלא עשה רק טלטול בעלמא, אין לאסור, כמו שכתב רמ"א בסי' שכ"ה
רכדס"י בהג"ה,
רכהעיין שם בט"ז ס"ק א'
רכווס"ק י'.
רכזועוד דהא יש מתירין לכתחלה לומר לנכרי לטלטל מוקצה, כמ"ש רמ"א בסי'
רכחרע"ו
רכטעיי"ש, אם כן פשיטא דבדיעבד יש לסמוך עליהם, כיון שרמ"א וט"ז
רלסומכין עליהם לכתחלה.
רלאובפרט בנידון דידן דמעשיו של נכרי לחוד לא הועילו כלום, דאכתי מוקצה נינהו, אלא אם
רלבכן הישראל יבטלם ברוב. וגם אז, כיון שהם בטלים הרי הם חשובים כאין ואפס, ואינו
רלגנהנה כלל ממעשיו של נכרי, אפשר דכולי עלמא מודים בזה:
רלד(ג) וגם אינו נהנה כו'.
רלהכן
רלוכתב הטור סי' תרע"ז,
רלזוכן כתב הט"ז כאן
רלחוביו"ד סי' צ"ט.
רלטאבל מלשון המגיד משנה
רמוריא"ז
רמאמשמע דמפרשים דמקלי קלי כו' פירוש שהאיסור בשעה שהוא נשרף (וכן דעת הרוקח
רמבשהביא הב"י סי' תקי"ד
רמגעיי"ש) הרי הוא כמבוער לגמרי מן העולם וכאילו אינו כלל, על דרך
רמדשאמרו כל העומד לישרף
רמהכשרוף כו', כל שכן בשעה שהוא נשרף. וכן משמע פשטא דתלמודא.
רמווהנה
רמזלדידן דקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט, עיין שם ברמ"א
רמחוש"ך,
רמטדאסור לבטל איסור דברי סופרים, אלא אם כן מקלי קלי כו',
רנאי אפשר לפרש
רנאאלא כפירוש הא', דלפירוש הב' איזו היתר יש לבטל איסור בידים בשעה שהוא בעין ואינו
רנבדולק כלל,
רנגאבל לפירוש הא' אתי שפיר וכמ"ש בפנים לענין היתר הסקה.
רנדוכן משמע בטור ושו"ע,
רנהשכתבו דלא יגע קודם שיבטלם ברוב, משמע דלאחר שיבטלם ברוב מותר לטלטלם אע"פ שאינן
רנודולקים עדיין.
רנזודוחק לומר דאף לפירוש הב' שרי לפי שהן עומדים לישרף, דלא אמרינן הכי אלא באיסורי
רנחהנאה:
רנט(ד) מותר להתחמם כו'.
רסכן
רסאכתב המג"א, וכן משמעות כל
רסבהפוסקים.
רסגוהנה
רסדלכאורה דברי המג"א סותרים זה את זה, דכאן פסק דמוקצה מותר בהנאה, ובסי'
רסהתק"א ס"ק י"ב
רסוכתב דמוקצה אסור ליהנות ממנו. אבל כד דייקת במה שכתב המג"א סוף סי' תק"ט לחלק בין לכתחלה
רסזודיעבד, שלכתחלה אסור להשתמש במוקצה אבל אם השתמש בו מותר לכתחלה ליהנות ממנו, אם
רסחכן הכל ניחא, דמה שכתב כאן ואיסור הסקה משום טלטול, הוא לאו דוקא,
רסטאלא משום דאסור להשתמש במוקצה כשעושה מעשה בגוף המוקצה, אבל כשאינו עושה מעשה בגוף
רעהמוקצה שרי, כמו שכתבו הרמב"ן
רעאור"ן בסוף פרק י"ו,
רעבוכן כתב המג"א סי' ש"ח ס"ק מ"א.
רעגולכך מותר להתחמם ולהשתמש לאורן אע"ג דאיתיה לאיסורא בעיניה, כמו שכתבו התוס'
רעדבפרק הגוזל
רעהעיי"ש.
רעוואף
רעזשכתבו
רעחדלרבנן אינו נחשב איסור בעין לענין איסורי הנאה. מכל מקום אנן לא קיי"ל כרבנן,
רעטכמ"ש ביו"ד סי' קמ"ב,
רפאפילו לענין בישל ואפה ואבוקה כנגדו. דלענין שביעית נקרא הנאתו אחר ביעורו,
רפאכדמשמע בגמרא
רפבדוקא עצי דמשחן כו', אבל עצי הסקה אפילו אבוקה כנגדו אינו נקרא איסור בעין. וכן
רפגכתב הריטב"א בפ"ג דסוכה,
רפדוכמ"ש בפנים.
רפהולענין איסורי הנאה נקרא איסור בעין,
רפוכל שכן להתחמם כנגדן, דאפילו לענין שביעית נקרא איסור בעין, לפירוש ר"ח שכתבו
רפזהתוס' שם, וכל שכן להשתמש לאורן, דאף לפירוש רש"י שם נקרא איסור בעין.
רפחוהרוקח
רפטשהביא הב"י סי' תקי"ד
רצשהתיר להוסיף על שמן המוקצה לבטלו ברוב. היינו משום דסבירא ליה כפירוש הב' שכתבתי
רצאלעיל,
רצבאבל אנן קיי"ל כפירוש הא', וכמו שכתב הטור בסי' תרע"ז
רצגדלהשתמש לאורן נקרא איסור בעין, ומכל מקום כאן מותר, מטעם
רצדשכתב המג"א דמוקצה מותר בהנאה.
רצהואף
רצודיש להקשות על זה דמה ענין מוקצה לכאן, דהכא גזרינן שמא יעלה ויתלוש, לפיכך יש
רצזלאסור אף בהנאה כדי שלא יתלוש בשביל הנאתו,
רצחכמו שכתב הטור בסי' תרנ"ה
רצטלענין בא מחוץ לתחום, משא"כ בשאר מוקצה לא אסרו כלל בהנאה. ומהתוס' דע"א אין ראיה כלל, דאזלי
שלשיטתייהו שכתבו בפרק קמא דחולין,
שאדאף בדלועין לא שייך שמא יתלוש, לפי שאין אדם מתאוה להם כל כך, כל שכן בעצים דבעי
שבנמי מרא וחצינא. עיין בתוס' בפרק קמא דביצה
שגופרק ג' דעירובין.
שדאבל אנן קיי"ל כרי"ף ורא"ש
שהדעצים נמי הוה בכלל גזירה שמא יתלוש (וכל קושיות התוס',
שולא קשה מידי על פי מה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן ספי"ו דשבת,
שזוכן כתב רשב"א שם,
שחדבעכו"ם שתלש פרי האדמה לא שייך שמא יעלה ויתלוש,
שטוכן כתב בשיטה מקובצת ריש פרק קמא דביצה).
שיוכן כתבו הטור
שיאורש"ל
שיבומג"א,
שיגעיין שם בסי' תק"א.
שידמכל מקום
שיהמסתימת כל הפוסקים משמע דאין שום חילוק בין איסור מחמת גזירת שמא יתלוש לאיסור
שיומוקצה מחמת מחובר,
שיזדו"ק ותשכח. וכן משמע בהדיא ברמב"ם בפ"ב
שיחשפירש איסור עצים שנשרו משום נולד, ולא הזכיר משום שמא יתלוש כמו שכתב רבו
שיטהרי"ף,
שכמכלל דאין נפקא מינה לדינא בשום ענין. וכן משמע בהדיא ברמב"ן בספר המלחמות
שכאריש פ"ג דביצה
שכבוז"ל, והכי נמי אמרינן בעכו"ם שליקט עשבים לעצמו שמותרים משום מלאכת שבת
שכג(פירוש שהרי שנינו
שכדמאכיל אחריו ישראל) ואסורים בטלטול משום מוקצה, או שהם בכלל גזירת פירות הנושרים,
שכהדהויא משום שמא יעלה ויתלוש
שכועכ"ל, הרי לפניך דאף היכא דגזרינן שמא יתלוש אינו אסור ליהנות ממנו הנאה הבאה
שכזמאליה שאינו עושה מעשה בידים בגוף המוקצה, ולכך מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים
שכחהללו, כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף העשבים, ובפרט למאי דמוקי לה בגמרא שם דקאי
שכטבאפה כו'.
שלועיין שם בתוס'
שלאודו"ק.
שלבואף שבמה שכתב הרמב"ן דאף
שלגבעכו"ם שתלש עשבים שייך שמא יתלוש, הוא עצמו סותר את דבריו בפי"ו דשבת,
שלדוכמו שכתב הר"ן שם בשמו וכמ"ש לעיל.
שלהמכל מקום בדין זה דמשמע מדבריו דפירות הנושרים מותרים בהנאה, אינו סותר את דבריו
שלוכלל. ואדרבה דאפילו פירות האילן דשייך בהן שמא יתלוש אף שתלשן עכו"ם, כמו
שלזשכתב שם
שלחבהדיא, אפילו הכי מותרים בהנאה, כמו שכתב הר"ן שם
שלטבהדיא בשמו, דעכו"ם שעשה כבש בשבת מעצים שתלשן בשבת לעצמו יורד אחריו ישראל עיי"ש
שמ(ודוחק לחלק בין פירות לעצים, דאף פירות אין נושרים אלא על ידי הרוח, וגם עצים
שמאדקים דרכן להנשר על ידי הרוח, כדאמרינן בגמרא
שמבעצים שנשרו לתוך התנור כו'). וכן משמע בהדיא בגמרא פ"ג דסוכה
שמגובכל הפוסקים, אתרוג במחובר אסור להריח בו, משמע דאם נתלש מותר להריח בו אם אינו
שמדמטלטלו, ולא גזרינן שמא יעלה ויתלוש.
שמהואף שבהבא מחוץ לתחום, דמשמע במרדכי
שמוהביאו הב"י סי' תקפ"ו,
שמזובתשובת רשב"א
שמחהביאה הטור סי' תרנ"ה, דאסור בהנאה. יש לומר דוקא להשתמש בו,
שמטאו שאר הנאה הבאה לו על ידי שעושה מעשה בגוף המוקצה שמטלטלו וכהאי גוונא. אף שאין
שנזה נקרא מעשה לענין הכנת מוקצה, כדאיתא בגמרא פ"ד דשבת דף נ"ד,
שנאמכל מקום לענין זה נקרא מעשה שאסור לעשותו. אבל כשאינו עושה כלום רק ההנאה באה לו
שנבמאליו, שרי אפילו במוקצה ונולד, כמו שכתבו התוס' דע"א,
שנגכל שכן בבא מחוץ לתחום שקל ממוקצה, כמ"ש בגמרא
שנדויתבאר בסי' תקט"ו:
שנה*
שנוכתב
שנזהמג"א
שנחדעצים שנשרו ביום טוב מותר להסיקן בשבת שלאחר יום טוב על ידי נכרי על ידי ביטול
שנטברוב עכ"ל עיין שם. וכבר נתבאר בסוף סי' רע"ו
שסשאין היתר להסיק על ידי נכרי בשבת אלא כשהקור גדול, ובמדינתנו שאין הקור גדול כל
שסאכך בימי פסח וסוכות,
שסבלא שייך דין זה, ולכן לא העתקתיו.
שסגובפרט שדברים הללו המה תמוהים, דבלא
שסדביטול נמי שרי, כמו שמותר לעבור על שבות אמירה לנכרי בשביל חולה שאין בו סכנה,
שסהשהכל חולים אצל הקור,
שסואו בשביל שהוא מצטער לדעת הגהות מיימוניות,
שסזכמ"ש המג"א בסוף סי' רע"ו,
שסחכך מותר ליהנות מאיסור הכנה שאין בו אלא איסור דברי סופרים לצורך חולה שאין בו
שסטסכנה, אם אין לו עצים אחרים,
שעכמו שכתב המג"א בסי' שכ"ח ס"ק ט"ו גבי מוקצה, או בשביל
שעאשהוא מצטער לדעת הגהות מיימוניות, כמ"ש בסי' שכ"ח סעיף ל"ג
שעבעיין שם במג"א.
שעגואין לומר
שעדדשאני הכנה ממוקצה שאין בו אלא משום גדר מלאכה, כמ"ש בפרק י"ז דשבת
שעהאטו טלטול לאו צורך הוצאה כו', ולכן מותר כמו שמותר כל שבות מדברי סופרים,
שעומשא"כ הכנה דאיסורו הוא כמו מאכלות אסורות,
שעזשאסורים לחולה שאין בו סכנה אפילו אין איסורן אלא מדברי סופרים, כדמוכח בר"ן
שעחשהביא הב"י סוף סי' שכ"ח גבי בישולי נכרים, והוא הדין לאיסורי הנאה
שעטמדברי סופרים
שפכמ"ש ביו"ד סי' קכ"ג
שפאלענין סתם יינן עיי"ש. אי נמי דמיירי שיש לו עצים
שפבאחרים.
שפגזה אינו,
שפדשהרי בגמרא מוכח בהדיא דאיסור הכנה אפילו דאורייתא מותר בהנאה הבאה מאליה, ואין
שפהאסור אלא לטלטלו ולהשתמש בו. עיין שם דף ג' ע"ב גבי הא דפריך בשלמא לרבה דאמר
שפומשום הכנה הוי ספיקא דאורייתא כו', ואפילו הכי קתני
שפזאין מטלטלין לסמוך כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה מותר לסמוך עליה כרעי המטה,
שפחמשום דהוה הנאה הבאה מאליה. וכן משמע בסי' תקי"ג
שפט(עיין בפרי חדש יו"ד סי' ק"ב
שצו[מנחת] יעקב כלל ע"ד
שצאודו"ק), דאם היתה מאיסורי הנאה בלא טעמא דלחזותא עבידא אינה בטלה, שהרי נהנה
שצבממנה.
שצגומסוף סי' תק"א
שצדאין ראיה, דהתם כשמדליקה עושה מעשה בגוף הפתילה ומשתמש בה.
שצהוכן משמע בכל הפוסקים שדין איסור הכנה שוה לאיסור מוקצה שאינו אסור בהנאה הבאה
שצומאליה.
שצזועצי היתר
שצחגם כן הן מוקצים בשבת, ואעפ"כ אומרים לנכרי לטלטלן ולהסיקן, והוא הדין לעצים
שצטאלו. דאי לא תימא הכי,
תהאיך מותר לומר לו לטלטלן כדי לבטלן, אלא על כרחך משום דמאי שנא עצים אלו מעצי
תאהיתר, דשניהם אסורים לטלטלן ולהשתמש בהן, ומותרים בהנאה דהיינו להתחמם בהן:
תב(ה) אפילו במכבדת כו'.
תגכן משמע בב"י
תדשכתב בזה הלשון, ואפשר שמה שכתב רבינו אם אפשר לאפות זולתה אסור, נתכוין לטיבול
תההמכבדת פעם שנית וכו', משמע דבפעם ראשון שרי. וכן משמע בשו"ע
תושהעתיק לשון הרשב"א
תזאע"פ שהוא מכבה כו' דמיירי שטובל במים, כדמוכח בבית יוסף
תחשאחר לשון הנ"ל כתב אבל הרב המגיד
תטכתב בשם הרשב"א כו' כדרכו בחול כו' עיי"ש:
תי(ו) שלא טיבלה כו'.
תיאכן
תיבמשמע בט"ז
תיגשהקשה על זה ואע"ג דמצינו בגמרא
תידכו' עיי"ש, ובגמרא לא איירי כלל בטבולה במים. ובלאו הכי מוכח כן מסידור לשון
תיההטור ושו"ע שלא הזכירו בפירוש טיבול המכבדת עד סוף סעיף ה':
תיו(ז) שאינו צריך ביום טוב כו'.
תיז(כ"ה
תיחבמג"א)
תיטודבריו תמוהים, לא די שהן סותרין דברי כל הפוסקים כמו שכתב הב"י,
תכאלא שהן סותרים זה את זה, שבסעיף קטן שאחרי זה
תכאפסק בשם רש"ל
תכבדאסור להערים, משמע דאם אינו מערים אלא באמת הוא צריך לפת אחד, מותר, אע"פ ש[אינו]
תכגמתכוין להשביח. וכן כתב [ה]מ"א עצמו בסי' תק"ג
תכדבשם הגהות מיימוניות.
תכהוהמרדכי מיקל יותר עיי"ש.
תכווכן כתב בט"ז שם סוף הסימן.
תכזומה שכתב המג"א
תכחדלאו חד טרחא היא. בסי' תק"ג מבואר בטור
תכטואחרונים
תלדבקדירה שנותן בה בשר זה אחר זה דלאו חד טירחא הוא, ואעפ"כ מותר, אפילו
תלאלהערים לקצת פוסקים.
תלבאלא דאנן קיי"ל דבכהאי גוונא אסור להערים,
תלגדהיינו אם אינו צריך אפילו לחתיכה אחת, אבל אם צריך לחתיכה אחת, אע"פ שמוסיף
תלדבשביל מחר שרי, אע"פ שאינו מתכוין להשביח. אלא דבכהאי גוונא אסור לומר בפירוש
תלהבשביל מחר אני מבשל, אלא מבשל סתם כמו שכתב הט"ז שם סק"ג בשם רש"ל:
תלו[1859]
תלזגמרא [ברייתא] לד, א (ואופין בפורני (הן תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם,
תלחולא חיישינן לטרחא, אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור, רש"י)), טור
תלטושו"ע ס"א (אופין בפורני, דהיינו תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם). לבוש
תמס"א (ולא חיישינן לטירחא גדולה). ב"ח (דאיכא טירחא מרובה בהסקה ובכיבוד
תמאהגחלים במכבדות מקמי שישים הפת בתנור, מה שאין כן אם יאפה הכל בתנורים קטנים שפיו
תמבלמעלה, שאין בהן טורח).
תמג[1860]
תמדברייתא שם (ואין אופין בפורני חדשה, שמא תפחת). רמב"ם פ"ג ה"י (אין
תמהאופין בפורני חדשה, גזירה שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת יום טוב). טור
תמוושו"ע שם (ובלבד שלא תהא חדשה, דחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום
תמזטוב).
תמח[1861]
תמטתוס' שם ד"ה ואין אופין (דהכא שאני בפורני שהוא גדול ויש לחוש יותר שמא תפחת).
תנב"י ריש הסימן (דאילו בפורני קטן משמע התם בגמרא דשרי).
תנא[1862]
תנבדרכי משה ס"ק א (מאחר שכתב רבינו לקמן סימן זה דמותר להסיק תנור חדש,
תנגשמע מינה דסתם תנורים שלנו אינם נקראים גדולים). וכדלקמן סט"ז (מותר לאפות
תנדולבשל בתנור וכיריים חדשים ביום טוב), ושם נסמן (הערה 73).
תנההובא מ"א ריש הסימן.
תנולענין תנורים שלנו ראה גם לקמן
תנזסי"ב וסי"ט. לעיל סי' רנד ס"ט. סי' שח סל"ז.
תנחולענין שיעור תנור קטן, ראה לעיל סי'
תנטתמז ס"ט (שהתנור קטן שאינו מחזיק י"ב עשרונים), ושם נסמן (הערה צב-ד).
תס[1863]
תסאמ"א שם (ועוד נראה לי להקל, דהא אין דרכן של תנורים שלנו ליפחת).
תסבוגם אין חוששים שמא יחסמן בהיסק ראשון,
תסגכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א.
תסד[1864]
תסהגמרא [ברייתא] לד, א (ומחמין חמין באנטיכי). טור ושו"ע ס"א (ומחמין
תסוחמין באנטיכי).
תסז[1865]
תסחשבת מא, א (אנטיכי ... בי דודי), ופרש"י (יורה גדולה, עושין לה שתי שוליים,
תסטונותנין גחלים בין שניהם והמים על העליונים. מגיד משנה פ"ג הי"א (ופירוש
תעאנטיכי יורה גדולה).
תעא[1866]
תעבמגיד משנה שם (ואין חוששין שמא יאמרו לחול הוא עושה). ר"ן
תעגיט, ב (ואף על פי שמשמר חומו הרבה אפילו לאחר יום טוב, לא חיישינן דמחזי כמאן
תעדדמחמם לצורך חול). לבוש שם (ולא חיישינן שמא יאמרו לצורך חול הוא עושה).
תעהוראה לעיל סי' תקג ס"ד (ממלא חבית
תעושל מים ונותנה על האש ואין צריך לו ביום טוב אלא קיתון אחד, הרי זה מותר, כיון
תעזדבשעת עשיית המלאכה דהיינו בשעה שנותנה על האש היא נעשית כולה כאחת ואינו מוסיף
תעחמלאכה לצורך החול), וכאן אין חוששים שמא יאמרו שהוא רק לצורך חול.
תעט[1867] תוכן ההלכה שבשני הסעיפים שלפנינו, ובקונטרס אחרון ס"ק ב-ד:
תפ(א)
תפאעצים שנשרו מהאילן לתוך התנור, הקילו חכמים בביטולם.
תפב(ב)
תפגגם אם נשרו בחוץ והניחם נכרי לתוך התנור, שהוא יותר שכיח, הקילו חכמים בביטולו.
תפד(ג)
תפהמה שהקילו חכמים בביטולם היינו: (א) שבטל אף שיש לו מתירין. (ב) שמותר לבטל בידים.
תפו(ד)
תפזמה שהקילו בהם הוא כיון: (א) שיש בתנור עצי היתר. (ב) איסורם מדברי סופרים. (ג)
תפחהנאתו מהם כשנשרפו.
תפט(ה)
תצההיתר באפיית הפת, כי אפייתה היא כשנשרפו העצים ונעשו גחלים.
תצא(ו)
תצבההיתר בבישול, כי הנאת אכילת התבשיל היא מחום האש שמובדל מגוף האש.
תצג(ז)
תצדההיתר להתחמם ולהשתמש לאורן, כי ההנאה באה מאליה מאיסור העומד לאפיה ובישול.
תצה[1868]
תצוטור ושו"ע ס"ב (אף על פי שעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב ... אסור להסיקן).
תצז[1869]
תצחסעיף י (עצים שנשרו מן האילן ביום טוב, אין מסיקין בהן ביום טוב, אפילו להמתירין
תצטנולד ביום טוב, לפי שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן).
500[1870]
501גמרא ד, ב (אמר רב מתנה, עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב, מרבה
502עליהם עצים מוכנים ומסיקן). טור ושו"ע שם (אם נשרו ביום טוב בתוך התנור, מרבה
503עליהם עצים מוכנים ומבטלן).
504[1871] אף שאין להקל בזה משום דהוא
505מילתא דלא שכיחא (כמו בנפלו לתוך התנור). והוכיח כן בקונטרס אחרון ס"ק ב.
506[1872] והיינו שמותר אף אם הנכרי עשה
507כן "לצורך ישראל", אבל לא יעשה כן "מדעת ישראל".
508ונתבאר
509בקונטרס אחרון שם (ואין לחוש אם הניחם נכרי לצורך ישראל ... יש מתירין לכתחלה לומר
510לנכרי לטלטל מוקצה ... אם כן פשיטא דבדיעבד יש לסמוך עליהם).
511[1873]
512ר"ן ב, סוע"א (איכא מאן דאמר, דדוקא בשיש בתנור עצים של היתר, הא
513לאו הכי, לא. והכי מוכחי מקצת נוסחי, דגרסי מוסיף ומרבה עליהם עצים מוכנים). מ"א
514סק"א (לכאורה משמע דנקט תוך התנור משום דרגילין להיות שם עצים אחרים, ולכן אף
515על פי שהם אינן רבים על אלו, מותר להוסיף עליהן. אבל נפל למקום שאין שם עצים, אסור
516להרבות עליהן. וכ"פ ביו"ד סי' צ"ט ס"ו. וכ"פ הר"ן).
517שו"ע יו"ד סי' צט ס"ו (אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו,
518מרבה עליו ומבטלו).
519וכן הוא לעיל סי' תקא סי"ג (אסור להפוך באש לאחר שהודלק מקצתו, דאז
520נעשה שבר כלי. וכיצד הוא עושה, מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, דאז יכול להפוך באש
521אף לאחר שהודלקו מקצת מן הכלים, לפי שהן בטלים ברוב עצים המוכנים, כמו שיתבאר
522בסימן תק"ז), ושם נסמן (הערות 64-65).
523[1874] אפילו אינו חד בתרי, כדלעיל
524סי' תמב סי"ד (ונתערבו בחטים יבשים כשרים הרבה מהם), ושם נסמן (הערה קמ).
525[1875]
526גמרא שם (והא קא מהפך באיסורא. כיון דרובא דהיתרא נינהו, כי קא מהפך בהיתרא קא
527מהפך). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יגע בהם עד שיתבטלו ברוב). וראה קונטרס אחרון
528ס"ק ג, שאחרי הביטול ברוב יכול ליגע אף לפני שנשרף.
529[1876]
530משא"כ אם יהי' להם אחר כך היתר רק על ידי ביטול, כדלעיל סי'
531תמז סי"ח במוסגר (ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין, דהיינו לאחר הפסח, כיון שאף
532לאחר הפסח אין לו היתר אלא על ידי שנתבטל ברוב, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר
533עליו הפסח אסור בהנאה).
534[1877] משא"כ באיסור מן התורה,
535כדלקמן ס"ו (לפי שאיסור הכנה משבת ליום טוב הוא מן התורה, ולא הקילו). ואפילו
536באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, כדלקמן ס"ד (לא החמירו חכמים כל כך
537באיסור מוקצה שאין לו עיקר מן התורה), ושם נסמן (הערה 30).
538[1878] והיינו שלא
539התירו אלא אם כן יש בזה שני טעמים להיתר (שהוא דרבנן, ומקלא קלי).
540גמרא שם (והא קא מבטל איסורא לכתחלה,
541ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה. הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן מבטלין. ולרב אשי
542דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל, מאי איכא למימר. הני מילי היכא
543דאיתיה לאיסורא בעיניה, הכא מקלא קלי איסורא). רא"ש פ"א סי' ב (והא
544דקאמרינן נמי דמבטלין איסורא דרבנן לכתחלה, היינו דוקא היכא דמיקלי קלי איסורא,
545אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה אפילו באיסורא דרבנן, ואפילו אין לו מתירין). טור
546ורמ"א יו"ד סי' צט ס"ו (ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או
547להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות). ש"ך שם ס"ק
548יז (נראה לי עיקר לדינא, דאפילו איסורים של דבריהם שאין להם עיקר כלל בתורה אין
549לבטלו או להוסיף עליו, וכדעת הרב). ט"ז כאן ס"ק ב (אף על גב דאין מבטלין
550איסור לכתחלה, שאני הכא דמקלי קלי האיסור ... וגם האיסור הוא דרבנן).
551ובקונטרס
552אחרון ס"ק ב (למדו הפוסקים לכל איסורי דרבנן שמבטלין לכתחלה, כמ"ש
553ביו"ד סי' צ"ט, עיין שם בשו"ע ... הרא"ש וטור חולקין על זה,
554וכן קיי"ל), וס"ק ג (לדידן דקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט, עיין
555שם ברמ"א וש"ך, דאסור לבטל איסור דברי סופרים אלא אם כן מקלי קלי כו').
556[1879]
557גמרא שם (הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, הכא מקלא קלי איסורא). **טור
558סי' תרעז** (כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק ... עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום
559טוב, שמרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן ... שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן). ט"ז
560כאן ס"ק ב (דמקלי קלי האיסור, ואין נהנין ממנו רק עד אחר שנשרף ואינו בעין),
561וביו"ד סי' צט ס"ק יב (דמקלי קלי לאיסורא, פירוש שאין נהנה מהם עד שעת
562ביעורן מן העולם, ואז אין ממש באיסור). מ"א ס"ק ג (שאין נהנה מהם עד אחר
563שנשרפו, אופה בהן פת, מותר).
564והוא כדאמרינן סוכה מ, א (יצאו עצים
565שהנאתן אחר ביעורן), ופרש"י (משנעשו גחלים אופין בהן). ב"ק קא, ב (יצאו
566עצים שהנאתן אחר ביעורן), ופרש"י (שלאחר ביעורן שנעשים גחלים הוא דהויא עיקר
567הנאתן).
568[1880] אף כשהוא עדיין בעין, כיון
569שלא יהנה מהם עד אחר שישרפו. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
570[1881] אף שלענין איסורי הנאה
571קיי"ל כרבי בפסחים כז, סע"א (פת דאסר דיש שבח עצים בפת, לרבי היכי משכחת
572ליה. אמר ר' פפא כשאבוקה כנגדו). טור ושו"ע יו"ד סי' קמב ס"ד (הסיק
573בהם את התנור ... ואפה בו את הפת בעוד שהאבוקה כנגדו, הרי זה אסור בהנאה, דיש שבח
574עצי איסור בפת).
575וכן
576הוא לעיל סי' תמה ס"ט (ואם הוסק התנור בחמץ ואפה בו את הפת או שבישל בו תבשיל
577... הרי פת ותבשיל זה אסורין בהנאה).
578[1882]
579ריטב"א פ"ג דסוכה מ, א (יצאו עצים שאין בהם הנאה במה שנתבשל, אלא
580לאחר ביעורן, כשאדם נהנה מאותו פת ומאותו תבשיל).
581אלא שבריטב"א התיר כשנהנה אחר
582ביעור העצים, וכאן מבאר, שאף אם העצים עדיין בוערים, מכל מקום חום העצים שבתבשיל
583הוא מופרד מגוף האש של האיסור. וראה נימוקי יום טוב (הערה ה).
584[1883] אף דאמרינן ב"ק קא,
585סע"ב (והא איכא עצים דמשחן (שמאירין כנר אבוקה לנושאן בידו, רש"י.
586ור"ח פירש ... שמחממין בו, כגון במדורה שעשויה להתחמם, תוס'), דהנאתן וביעורן
587שוין (דבשעת ביעורן מתחמם כנגדן, תוס'. תיחול עלייהו שביעית, רש"י)). ואם כן
588יהי' אסור גם כאן, שבשעת הנאה עדיין האיסור בעין.
589[1884]
590מ"א ס"ק ג (וצ"ע דהתוס' כתבו בפסחים דף ה' [ד"ה ואומר]
591דכל דבר שאין יכול ליהנות מהן בתחלת ביעורן אסור לשרוף ביום טוב ... ליהנות לאורן
592אסור דנהנה מן האור עצמו. ולפי מ"ש סי' שכ"ה ס"ד, לא קשה מידי,
593דמוקצה אינו אסור בהנאה, ואיסור ההסקה משום טלטול עצים הוא).
594והיינו
595שלפי דברי התוס' הנ"ל קשה מה מועיל כאן מה שאינו נהנה עד אחר שנשרפו, הרי
596בתחלת ביעורן אסור ליהנות לאורן, ואם כן יהי' אסור לשרוף כדי ליהנות מהן אחר
597שנשרפו. ומתרץ שכאן יכול ליהנות מהם גם בתחלת ביעורן, שכיון שעיקר שריפתן הוא
598לצורך אפיה ובישול, כדלקמן בסמוך (שעיקר הנאתן שלכך הן עומדים ולכך הוא מסיקן אינה
599באה לו אלא עד לאחר שהאיסור אינו בעין), לכן מותר אף להתחמם כנגדן ולהשתמש לאורן
600בתחלת ביעורן, שהיא הנאה הבאה מאליה.
601משא"כ
602נרות חנוכה, שעשויות לאורן, נפסק בטור ושו"ע סי' תרעז ס"ד (הנותר ביום
603השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה ... אם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי
604שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו). מ"א שם ס"ק יב (ולא דמי לסי'
605תק"ז ס"ב, דהתם אין נהנה ממנו עד אחר ביעורו, משא"כ הכא דנהנה ממנו
606בשעת ביעורו, אסור לבטל). והיינו שכאן עיקר ההדלקה היא לבישול שהנאתו באה אחר
607שריפת העצים, והנאת החימום והאור באה ממילא, ואילו בנרות חנוכה עיקר ההדלקה היא
608לצורך השעה שהנר עדיין קיים.
609[1885]
610סעיף טז (מותר להשתמש במוקצה
611כשאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה, כגון להתחמם כנגד המדורה הנעשית מעצי מוקצה, או
612להשתמש לאורן. ואע"פ שהוא נהנה מהמוקצה, מכל מקום כיון שההנאה בא לו מאליה,
613שאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה בהנאתו ממנה, לא גזרו חכמים על כך אפילו בשבת),
614ושם נסמן (הערות 83-84).
615ונתבאר בארוכה בקונטרס אחרון ס"ק
616ד, דהיינו, הן במוקצה, והן בעצים שנשרו שאסורים מטעם שמא יתלוש, והן בהאסור משום
617משום אמירה לנכרי, והן בהאסור משום הכנה משבת ליום טוב.
618[1886] אף שאינו מזיזן, כדלקמן סי'
619תקט סט"ז (כשעושה מעשה בגוף המוקצה כגון ... שמסיק בעצים המוקצים, אף על פי
620שאינו מזיזם ממקומם, מכל מקום כיון שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם הרי עושה מעשה
621בגוף המוקצה).
622[1887] ב"ק שם (אמר רבא סתם
623עצים להסקה הן עומדין), ופרש"י (ולא להאיר), ותוס' שם (פירוש, להסקת תנור
624ניתנו, דהוי הנאתן אחר ביעורן, הלכך אפילו להתחמם מותר, דלא חל עליהם שם שביעית).
625וכך גם כאן, סתם עצים להסקת תנור לאפיה ובישול הם, הלכך אפילו להתחמם מותר, שהיא
626הנאה דממילא.
627[1888]
628תוס' ד, ב ד"ה ותנן (דהא דאמר בדרבנן מבטלין היינו בדבר שעיקרו מדרבנן, כגון
629מוקצה דעיקרו אינו אלא מדרבנן). פסחים ל, א ד"ה לשהינו (ולא דמי לעצים שנשרו
630מן הדקל לתנור ביום טוב שמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן, דהתם איסור מוקצה אין לו
631שורש מן התורה).
632אמנם לכמה פרטים נחשב המוקצה כיש לו
633עיקר מן התורה, כדלקמן סי' תקטו ס"ד (שעיקר איסור המוקצה בשבת הוא סייג
634לאיסורי תורה, שלא יעלה ויתלוש כמ"ש בסימן שכ"ב, או משום גדר להוצאה
635כמ"ש בסימן ש"ח).
636[1889]
637ר"ן ב, סוע"א (ומסתברא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור שנתערבו, הא
638מכירן, אין ביטול מועיל להן, שאין ביטול מועיל לדבר שהוא ניכר לעין). רמ"א
639ס"ב (שלא יהיו עצי איסור ניכרים).
640ואף שלענין סכך הפסול יתבאר לקמן סי' תרכו
641ס"ה (כשהיה הסכך פסול ... מעורבים זה בזה, כגון אילן שהיה מיצל על הסוכה
642שלמטה ממנו והשפיל ענפיו למטה ועירבן, אם הסכך הכשר הוא מרובה הרבה מן הסכך הפסול
643המעורב בו, הרי הפסול נתבטל ברוב ... ואף על פי שסכך הפסול הוא ניכר בין הכשר
644ואינו מעורב יפה והוא יכול להסירו משם, אעפ"כ הוא בטל).
645נתבאר טעם החילוק בינם לקמן שם (ואף על
646פי שבכל איסורין שבתורה אם הוא מכיר את האיסור ויכול להסירו מן התערובות אינו בטל
647אפילו באלף, היינו שאסור לאכול את התערובות, שלא יפגע בגוף האיסור עצמו שלא נתבטל,
648כיון שיכול להסירו משם. אבל כאן אינו נהנה כלל מן האיסור, שהרי אף אם ינטל סכך
649הפסול מן הסוכה יהיה צלתה מרובה מחמתה מחמת סכך הכשר, ואין אנו צריכים לבטל את
650הפסול ברוב אלא כדי שלא יהיה לו כח לפסול את הסכך הכשר המעורב עמו).
651[1890]
652גמרא ד, ב (אמר ר' יוחנן, עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביום טוב
653(הסמוך לו, רש"י)). רי"ף ב, א (ועצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן
654ביום טוב, משום הכנה דרבה). טור ושו"ע ס"ב (אם נפלו בתנור בשבת, אסור
655להסיקן ביום טוב שלאחריו). ט"ז ס"ק ג (שאז אסור מן התורה משום הכנה,
656דכתיב והכינו את אשר יביאו, אין שבת מכין ליום טוב).
657[1891]
658סעיף א (התורה אמרה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגו' ... ואמרה תורה ביום
659הששי, כלומר סתם ששי יום חול הוא, ובו והכינו את אשר יביאו, כלומר יום זה שהוא חול
660מכין אכילת יום קדש שלאחריו ... גם יום טוב נקרא שבת ואכילתו היא חשובה בעיני
661המקום להצריך לה הכנה והזמנה מיום חול כמו שבת).
662[1892]
663טור (ואחי ה"ר יחיאל ז"ל כתב, שאם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן
664ביום טוב שלאחריו אפילו על ידי ביטול ברוב), ושו"ע שם (אפילו על ידי
665ביטול ברוב).
666[1893]
667תוס' ב, ב ד"ה והיה (הכנה דאורייתא). טור בשם אחיו רבנו יחיאל (אסורין
668מדאורייתא ביום טוב משום הכנה). רש"ל בים של שלמה פ"א סי' ו (אם
669נשרו בשבת, שאין ראוין להסקה כלל, הוי הכנה ליום שלאחריו). מ"א ס"ק ד (וביש"ש
670כתב דהתלישה הוי הכנה גמורה).
671וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ח (שהפירות
672שנתלשו בשבת ... בפירות שאינן נאכלין חיים, כיון שאינן ראויים לאכילה בשבת עצמה,
673שאסור לבשלן, נמצא ששבת הכינה ליום טוב שלאחריו, לפיכך הן אסורין מן התורה ביום
674טוב).
675וראה מראי מקומות וציונים.
676[1894] טור (ולא
677דמי לנשרו ביום טוב, דבההיא ליכא אלא איסור דרבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש, אבל הנך
678שנשרו בשבת אסורין מדאורייתא ביום טוב משום הכנה, ובאיסור דאורייתא אין מבטלין
679איסור). רש"ל
680ביש"ש פ"א סי' ז (ויפה כתב, דלא סמכינן אשנויא דמקלי קלי לאיסורא, כי אם
681באיסור דרבנן). ט"ז שם (ובאיסור דאורייתא אין
682מבטלין איסור לכתחלה בכל גווני).
683וכן
684הוא לעיל ס"ג (כיון שאיסורן אינו אלא מדברי סופרים, וגם אינו נהנה מהם עד אחר
685שנשרפו .... לכך הקילו חכמים לבטלן אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין), ושם נסמן
686(הערה 20).
687[1895]
688גמרא לג, א (דרש רבא, אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהן אוּד), ופרש"י (עץ
689לעשות אוּד לתנור). טור ושו"ע ס"ג (אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו
690האש בתנור).
691והיינו לחתות בו. אבל מותר לתקעו בצלי
692כמין שפוד, כדלעיל סי' תקב ס"ח (ענף עץ שהוא חד בראשו כקוץ וראוי לתקעו בצלי
693כמין שפוד ולצלות בו, מותר לטלטלו כדי לצלות בו, מפני שתשמיש זה דומה להסקה, דמה
694לי לצלות בו או לצלות בגחלתו, שאילו היה רוצה היה מסיקו תחת תבשילו).
695[1896]
696מ"א סק"ה (ולטעם זה אפילו יבש אסור). והיינו שלפי טעם האמור לקמן
697"שהוא כמתקן כלי ביום טוב", אין חילוק בין לח לבין יבש.
698והיינו שאם הוא לח אסור אף משום מוקצה,
699כדלעיל סי' תקב ס"ח (עץ רטוב שאינו ראוי להסקה בפני עצמו, רק על ידי תערובת
700עצים אחרים, אסור לטלטלו).
701[1897]
702בה"ג הל' יום טוב לה, ג (דקמתקנא מנא ביום טוב אסיר). תוס' שבת קמג, א
703ד"ה ליטול (נראה לר"ת כפירוש ה"ג דאסירי משום תיקוני מנא).
704רא"ש פ"ד סוס"י יב (ור"ת ז"ל פירש משום דמיחזי כמתקן כלי
705לכבד בו את התנור. וכן פירש בה"ג). טור ושו"ע שם (דהוי ליה מתקן מנא).
706מ"א שם (דמיחזי כמתקן מנא).
707וכדלעיל סי' תקא סי"ז (עץ שמחתין
708בו האש, כיון שהוא מיוחד לכך הרי הוא כלי). סי' תקב ס"ח (שכל שהוא עושה ומתקן
709דבר הראוי להשתמש בו הרי זה כמתקן כלי ביום טוב).
710[1898]
711מ"א שם (אלא אם כן הוכן לכך מערב יום טוב), והיינו שכבר נעשה כלי מערב יום
712טוב.
713[1899]
714ט"ז סי' תקיח סק"ה (דכל שהוא רוצה ליקח תבן להסקה, צריך לעשות
715אותו תחלה חבילות חבילות קטנות ולקשור אותם ואחר כך מסיק בם, וזה אסור לעשות ...
716דהוי שווי מנא).
717וראה מראי מקומות וציונים.
718[1900]
719רש"י יז, א ד"ה בזמן (שתנורים קטנים היו, ומדביקין פת בדפנות). לב,
720ב ד"ה טוי (שתנוריהם היו קטנים ופיהן למעלה). שבת כ, א ד"ה דגבי תנור (שהככרות
721נדבקים בדופני התנור סביב).
722וכן הוא לעיל סי' רנג ס"ד (תנור
723שהוא עשוי כעין קדירה גדולה, רחב למטה וצר למעלה), וס"ט (בתנורים שבימיהם
724שהיה כעין קדירה, והיו מדביקים פת לדופני התנור). סי' שח סל"ז (תנורים
725שבימיהם שהיו כקדרה ומחוברים למטה בטיט). סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ד (בתנורים העשויים כקדרה). לקמן סי"ט
726(בתנורים שלהם שהיו קטנים והיו מדבקים הפת סביב דפנות התנור).
727[1901]
728גמרא לב, ב (ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו, מותר). רא"ש שם (הך
729גריפה דשמעתין מיירי כשנפל לתוך התנור מן הטפילה והטיח של תנור, ואין צריך כל כך
730בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת ושלא יגע בצלי ויחרך, ואפילו הכי התירוה).
731טור ושו"ע ס"ד (אם יש בטיח שנפל לתוכו כדי לחרך הפת או הצלי אם היה נוגע
732בהם, אף על פי שבלא גריפה היה אפשר לאפות ולצלות בו, כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו).
733[1902]
734רא"ש שם (התירוה, דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא). ב"י ד"ה
735תנור (כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו, דחשיב טלטול לצורך). שו"ע שם (כיון שהיה
736מתחרך מותר לגרפו דחשיב טלטול לצורך).
737[1903]
738סעיף טז (מותר לטלטל מוקצה
739לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות מותר לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות
740ביום טוב, לא יהא טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה גמורה שהותרה לצורך אכילה).
741והיתר זה הוא לא רק בשעת האפיה, אלא אף
742כשגורף התנור כדי לאפות בו, כמבואר בתוס' ח, א ד"ה אמר (ואם תאמר ואנו היאך
743אנו מסלקין אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטיד"ה, אע"ג שאין ראוי לצלות בו
744ביצה. ואומר הר"ר יצחק דמוקצה אינו אסור לטלטל ביום טוב בשביל אוכל נפש ושמחת
745יום טוב).
746[1904]
747טור (תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט, אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה, אסור לגורפו).
748ב"י (וביאור דברי רבינו כך הם, אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך
749הפת או הצלי, אסור לגרפו, מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך). שו"ע שם (אם אפשר
750לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך הפת או הצלי, אסור לגרפו, מפני שהוא מטלטלו
751שלא לצורך).
752[1905] משנה לב, ב (ואין גורפין תנור
753וכיריים). גמרא כח, ב (גריפת תנור וכירים ביום טוב (שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא
754היה יודע מבעוד יום, רש"י) ... רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש ... שאי
755אפשר לעשותן מערב יום טוב). יש"ש פ"ד סי' יג (תנור שנפל
756תוכו מטיח הטיט, בין ביום טוב, בין מערב יום טוב ולא ידע שנפל, אזי אם צריך לגורפו
757כדי שיהא הפת נאה או הצלי שלא יחרוך, מותר לגורפו). מ"א סק"ז (אפילו נפל
758לתוכו מערב יום טוב ולא ידע מזה או שלא היה לו שהות לתקנו (ב"י יש"ש)),
759וסי' תקט סק"ב (אבל אם שכח לתקנו מערב יום טוב אסור).
760[1906]
761רש"י לב, ב ד"ה ואין גורפין (אין גורפין אותו, דמתקן מנא הוא).
762והיינו שבסעיף הקודם גורף את הטיח בעת
763האפיה, שאינו גורף כדי לתקן את התנור, ולכן אין בו איסור תיקון כלי, אלא טלטול
764מוקצה. משא"כ כאן גורף את הטיח בכדי שיוכל לאפות בתנור, ואיסורו משום תיקון
765כלי (ואין בו משום טלטול מוקצה, מטעם האמור בסעיף הקודם, והמובא בהערה 45).
766וראה מראי מקומות וציונים.
767[1907]
768סעיף א (או אפילו נכפף מערב
769יום טוב ולא ידע ממנו עד שקידש היום, או אפילו ידע ממנו סמוך לחשכה ולא היה שהות
770לתקנו קודם יום טוב, מותר לתקנו ביום טוב).
771משא"כ אם ידע ושכח לתקנו, נתבאר
772לעיל סי' תצה ס"ה (אפילו
773שכח ולא עשאה ... כיון שלא היה אנוס בדבר, אסור
774לעשותה ביום טוב).
775[1908]
776משנה לב, ב (אבל מכבשין), ופרש"י (משכיבין את האפר והעפר שיהא חלק,
777משפילו ומשווהו שלא יגע בפת שמדובקים בדפנותיו וישרפו). ב"י ד"ה תנור (אבל
778מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק ולא יגע בפת כלל, אף על פי שאם היה נוגע
779בו לא היה כדי לחרכו). שו"ע שם (אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק
780ולא יגע בפת כלל, אף על פי שאם היה נוגע בו לא היה כדי לחרכו).
781[1909]
782ב"י שם (ומשמע מדברי רבינו דכי תנן מ[כבש]ין אאש ואפר קאי ... לא
783הזכיר גבי משכיבין אלא אש ואפר שהם מותרין בטלטול).
784[1910]
785סכ"ה (אפר כירה שהוסק ביום טוב והוא עדיין חם שראוי לצלות בו ביצה, מותר
786לטלטלו לכל צרכי האדם, שהרי הוא עומד וראוי למלאכתו הראשונה שהיה ראוי לה כשהיה
787עצים, דהיינו לאפיה ולבישול).
788[1911] כדלעיל ס"ט (והיו מדבקין
789הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו, והעצים והאש על שולי התנור, ולא היו צריכים כלל
790לגרוף את התנור).
791[1912] כדלעיל סי' רנד ס"ט
792(בתנורים שלנו שהפת מונחת על שולי התנור), ואם כן אי אפשר לאפות בלי גריפת הגחלים
793משולי התנור. וכן הוא לעיל סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה והנה לפי
794(גריפת התנור ... דאי אפשר לאפות בענין אחר בתנורים שלנו).
795[1913]
796רא"ש פ"ד סי' ח (אבל בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה,
797הלכך מותר). טור ושו"ע ס"ד (אבל תנורים שלנו, כיון שאי אפשר
798לאפות בהם בלא גריפה, מותר לגרפו מהאפר והגחלים).
799[1914]
800ב"י (ואפשר שמ"ש רבינו אם אפשר לאפות זולתה וכו' אסור, נתכוין
801לטיבול המכבדת במים פעם שנית שכתבתי, דאסור ... לגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר
802הסקה יראה לי שהוא מותר ... שגורף כדרכו בחול ואינו חושש). ונתבאר בקונטרס אחרון
803ס"ק ה (פעם
804שנית וכו', משמע דבפעם ראשון שרי. וכן משמע בשו"ע שהעתיק לשון הרשב"א
805אע"פ שהוא מכבה כו', דמיירי שטובל במים).
806[1915]
807ברייתא לב, ב (ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו, מותר). רא"ש שם (אי אפשר
808לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר). עבודת הקדש שער ב סי' ו (לגרוף את התנור מן האפר
809והגחלים לאחר הסקה, יראה לי שהוא מותר ואף על פי שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן). שו"ע
810שם (ואף על פי שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן).
811[1916] בטעם היתר הגריפה כשאי אפשר בלאו הכי,
812יש מחלוקת הפוסקים:
813(א) רש"י פירש על הברייתא שם (ואם
814אי אפשר לו כו' מותר, כרבי יהודה). והיינו שכיבוי הגחלים הוא מכשירין, שהרי אינה
815נעשית בגוף האוכל אלא בגחלים. וכיון שאי אפשר לכבות הגחלים האלה מערב יום טוב,
816מותר לכבותן לרבי יהודה שמתיר מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב. אבל לרבנן
817האוסרים מכשירין, אסור לכבותן.
818(ב)
819רא"ש שם (אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר, ואפילו לרבנן, דכיבוי
820לצורך אוכל נפש מותר, אף לרבנן). והיינו שכל שאי אפשר בלאו הכי אינו נקרא מכשירין,
821אלא אוכל נפש.
822ומפשטות
823הדברים כאן נראה שהוא כשיטת הרא"ש (כיבוי זה צורך אוכל נפש ומותר, כמו שמותר
824להבעיר לצורך אוכל נפש), וכן הוא לקמן סי' תקיד ס"ד (ואם ... אי אפשר לו להציל הקדרה מעישון
825רק על ידי שיכבה מקצת הבקעת שהוא מתעשן, מותר לכבות, שהרי כיבוי זה לצורך אוכל נפש
826הוא ממש). ומקורו בעבודת הקודש להרשב"א ש"ב ס"ח (היתה
827הבקעת מעשנת תבשילו, מותר לכבותה, שכל לצורך אוכל נפש מבעיר ומכבה).
828אמנם
829נתבאר לעיל סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ד (וכן הוא דעת רש"י, דלרבנן
830אע"ג דאי אפשר לאפות בענין אחר, אסור לגרוף, שהרי פירש על הא דתניא ואם אי
831אפשר לאפות בו כו' דאתיא כר' יהודה ... הרא"ש תופס עיקר ... דגריפת תנור שאי
832אפשר לאפות בענין אחר, או שלא תישרף הקדרה, הוה אוכל נפש ממש, ושרי אף לרבנן ...
833דמכשירין נקרא כל שאפשר לאכול אוכל זה בלא מלאכה זו ... וכיון שרש"י
834ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ומגיד משנה מסכימים דכל שאין גופו נהנה
835מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואם היה אפשר לעשות מערב יום טוב אסור לעשות מן התורה
836ביום טוב אע"פ שאי אפשר בענין אחר, הכי נקטינן דלא כרא"ש, דבשל תורה הלך
837אחר המחמיר, ובפרט שהן רבים).
838והיינו
839שדעת הרא"ש היא, שמלאכה בכלי המכשיר את התבשיל לאכילה, שאם לא יעשה אותה
840יפסיד אכילתו לגמרי, הרי היא נחשבת צורך אוכל נפש, ולא מכשירים. ובזה לא
841קיי"ל כוותיה.
842משא"כ
843כאן מותר לדברי הכל, או מטעם שנחשב אוכל נפש, או מטעם שהם מכשירים שאי אפשר לעשותן
844מערב יום טוב. בזה מבאר את ההלכה כביאור הרא"ש והרשב"א.
845וראה מראי מקומות וציונים. לקמן סי'
846תקיד ס"ד (הערה 13).
847[1917] ומכל מקום אסור כשאפשר לאפות בלא גריפה,
848כעין האמור לקמן סי' תקט ס"א (שפוד שנעקם ונכפף, אם ... אי אפשר לצלות בו בלא
849תקון, וגם אי אפשר למצוא שפוד אחר אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו ... מותר
850לתקנו ביום טוב). והיינו שכל מכשירים לא הותרו אלא במקום שאי אפשר בלאו הכי.
851[1918]
852ב"ח (אם התנור גדול והגחלים מונחים במקום אחד בתנור ושאר התנור פנוי,
853דיכול לאפות הפת בלא כיבוד, אלא דאתא לכבד הגחלים כדי שלא יהיו סמוכין לפת שמא יהא
854נחרך בקצתו, דאסור). ט"ז ס"ק ו (שאם אין הכרח להאפיה בשביל זה, אסור אפילו
855אם מהני גריפת כל התנור כדי ליפותו). מ"א סק"ח (אם התנור גדול
856וגרף מקצתו ואפשר לאפות באותו מקצת, אלא שהוצרך לכבדו שלא יגע בפת ויחרך מקצתו
857אסור).
858[1919]
859משמעות הט"ז והשו"ע. ונתבאר בקונטרס אחרון.
860[1920] דכמו שאסרה תורה מכשירין שאפשר לעשותן
861מערב יום טוב, כך אסרו חכמים מכשירין במקום שאפשר בלי תיקון זה.
862[1921]
863ב"ח שם (אף על פי דאם יש בכיבוי צורך אוכל נפש מותר לכבות, מכל מקום
864לא אמרינן גביה מתוך). הובא בט"ז שם, ומ"א שם (ובכיבוי לא אמרינן מתוך
865שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך (ב"ח)).
866וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
867מ.
868[1922]
869סעיף ד (אבל אם אין גופו נהנה
870ביום טוב מגוף המלאכה עצמה, אלא מדבר שנתקן ונתכשר להנאת האדם על ידי עשיית המלאכה
871... כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש אלא בדבר המכשירו לאכילה, הרי הן
872נקראין מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה). ובקונטרס אחרון
873ס"ק ד (דלא
874אמרינן מתוך, אלא ממלאכת אוכל נפש למלאכת הנאת הגוף ממש, דהיינו שהגוף נהנה
875מהמלאכה עצמה ... אבל לא אמרינן מתוך שהותרה מלאכת אוכל נפש הנעשית בגוף האוכל
876שגופו נהנה מן המלאכה עצמה, הותרה במכשירי הנאת הגוף שאין הגוף נהנה מהמלאכה עצמה).
877[1923]
878רש"ל ביש"ש פ"ד סי' יג (אם כבר גרף, רק שרוצה לגרוף פעם
879אחרת הגחלים הקטנים ליפות הפת, אסור, מאחר שהוא מכבה). ב"ח שם (ולפי
880עניות דעתי נראה, דאף באינו מטבל פעם שנית במים, אלא חוזר ומכבד שנית הגחלים
881הקטנים והאפר ליפות, גם כן אסור, כיון דיכול לאפות זולתה). מ"א
882סקי"ב (אבל אם כבר גרף, רק שרוצה לגרוף פעם אחרת הגחלים הקטנים ליפות, אסור,
883מאחר שמכבה (יש"ש ב"ח)).
884וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
885מ.
886[1924]
887ב"י ד"ה ודוקא (אם הוסק התנור ביותר ומטבל המכבדת במים להפיג חום
888התנור, שרי). ד"מ. טור. הרר"י. שו"ע.
889[1925]
890ב"ח ד"ה ומ"ש ואם צריך להפיגו כדי לאפות בו (האי כדי לאפות
891בו, היינו לומר שהוא חושש שמא ישרף הפת. אבל אם אינו חושש אלא לשמא יחרך ולא יהא
892פת נאה, אסור לכבות), וכדלקמן סט"ז (ואם הוסקו יותר מדאי וחושש שלא תשרף הפת ורוצה להפיגן בצונן,
893הרי זה מותר).
894[1926]
895טור (ואם צריך להפיגו כדי לאפות בו, כגון שהוסק יותר מדאי, יכול להפיגו בצונן.
896ולכך היה אומר הר"ר מאיר מרוטנבורק שמותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בו התנור,
897אף על פי שמכבה). שו"ע ס"ה (ואם הוסקו יותר מדאי והוצרכו להפיגן בצונן
898כדי לאפות בהן, מותר. לפיכך מותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בה התנור, אף על פי
899שמכבה).
900[1927] כי אף שנתבאר לעיל סי"ב,
901דסגי בגריפת מקצת התנור מגחלים. מכל מקום כאן שהוא מחמת חום כל התנור, מותר לכבד
902את כולו.
903[1928]
904אגודה פ"ד סי' מט (אכן לאחר שכבו התנור והוציאו, אסור לטובלו במים כדי לכבות).
905מ"א סוף סקי"ב (וכתב האגודה, אחר שכבדו התנור, אסור לטבל המכבדת
906במים לכבותה שלא תשרף).
907וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
908מ.
909[1929]
910כדלקמן סי' תקיד ס"ב (שהרי
911כיבוי זה הוא כמכשירי אוכל נפש), ושם נסמן (הערה 5).
912וראה מראי מקומות וציונים.
913[1930]
914ס"א (אם
915אי אפשר למצוא שפוד אחר, אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו),
916ושם נסמן (הערה 4).
917[1931]
918רא"ש פ"ד סי' טו (ואם תאמר כיון דבחדשים הן, מדצריכי עדיין חיסום,
919אם כן בלא הפגת צונן אפילו, היסק ראשון אסור ... שצריך לחסמן. ויש לומר דתנור אינו
920נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן). טור ושו"ע ס"ה (תנור וכירים חדשים ...
921מותר להסיקן אפילו היסק ראשון). מ"א ס"ק י (שאינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו
922בצונן (הרא"ש)).
923ואפילו תנור שנבנה בטיט, מותר להסיקו
924בהיסק ראשון ביום טוב. ונתבאר בקונטרס אחרון סק"א.
925ולענין רעפים שאופין או צולין עליהם,
926ראה לקמן סי' תקח ס"א.
927ולענין בישול בקדרה חדשה של חרס, ראה לעיל
928סי' רנג סכ"ו, וסי' תקב ס"ט.
929[1932]
930גמרא [ברייתא] לד, א (תנור וכירים חדשים ... ואין מפיגין אותן (לאחר הסקן,
931אין מפיגין הסקן, רש"י) בצונן כדי לחסמן), ופרש"י (שמתקשין על ידי הצונן.
932וכולהו משום דמתקן מנא). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יפיגם בצונן כדי לחסמן). לבוש
933ס"ה (שעל ידי שמפיגין אותו בצונן, הוא מתקשה ומתחזק בכך, והרי הוא מתקנו ביום
934טוב, לפיכך לא יפיגנו בצונן).
935[1933]
936ברייתא שם (ואם בשביל לאפות (להפיגה בשביל לאפות, שהוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת,
937רש"י) הרי זה מותר). טור ושו"ע שם (ואם הוסקו יותר מדאי והוצרכו להפיגן
938בצונן כדי לאפות בהן, מותר). ב"ח ד"ה ומ"ש ואם צריך (היינו לומר
939שהוא חושש שמא ישרף הפת).
940וכן
941אין חוששים בזה למלאכת כיבוי (כדלעיל סי"ד).
942[1934]
943תוס' שם ד"ה ואין מפיגין (דתנור, כיון דהוא עושה על ידי משקין שאני,
944דאינו ודאי חוסמן). מ"א ס"ק יא (וצ"ע מאי שנא דאסור לבשל בקדירות
945חדשות כמ"ש סוס"י תק"ב). ועל זה מיישב כאן, שדוקא אם הסיקן יותר
946מדאי, ומחסמן על ידי מים צוננין, יכול להתקלקל בזה.
947[1935] והיינו שכיון שלפעמים
948מתקלקלים בזה (ואינו פסיק רישיה), וגם אינו מתכוין בזה לתיקון התנור, לכן מותר.
949וכן
950הוא במיחם שפינה ממנו מים חמין, ורוצה ליתן לתוכו מים צוננים כדי להפשירן, כדלעיל
951סי' שיח סכ"א (כיון שאינו מכוין לתיקון הכלי אלא להפשיר המים, מותר, שאין כאן
952פסיק רישיה ולא ימות ... אפשר שלא יגיע לצירוף).
953וראה
954מראי מקומות וציונים.
955[1936]
956גמרא [ברייתא] שם (אין סכין אותם שמן (להחליקן ולצחצחן, רש"י)
957ואין טשין (שפין, רש"י) אותן במטלית), ופרש"י (וכולהו משום דמתקן מנא).
958טור ושו"ע ס"ה (אין סכין אותם בשמן ולא טשין אותן במטלית). לבוש
959ס"ה (משום דמיתקן בכך, והוי מתקן מנא ביום טוב).
960[1937]
961גמרא יז, א (תנו רבנן ... אינו אופה אלא מה שצריך לו, רבי שמעון בן אלעזר
962אומר ממלאה אשה כל התנור פת, מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא. אמר רבא הלכה
963כרבי שמעון בן אלעזר). טור ושו"ע ס"ו (מותר לאפות תנור מלא פת, אף על פי
964שאינו צריך אלא פת אחת).
965וכן הוא לעיל סי' תקו ס"ו (שהתירו
966למלאות התנור פת אף על פי שאינו צריך לכל הפת ביום טוב, מפני שהפת נאפה יפה כשיש
967פת הרבה בתנור, כמו שיתבאר בסי' תק"ז).
968וכן הוא בבשר בקדרה, כדלעיל סי' תקג
969ס"ה (מותר
970למלאות קדרה בשר אע"פ שביום טוב אינו צריך אלא חתיכה אחת, ואע"פ שלאחר
971שהעמיד הקדרה אצל האש הוסיף בה עוד בשר, ואפילו היתה קדרה קטנה ועירה ממנה לקדרה
972גדולה והוסיף בה הכל, מותר. ואע"פ שהוא מוסיף במלאכה לצורך החול, מכל מקום
973כיון שהתבשיל יותר משתבח ומיתקן כשיש בשר הרבה בקדרה, נמצא שמה שהוא לצורך יום טוב
974הוא מתעלה על ידי מה שהיא לצורך החול, והרי כל המלאכה היא לצורך יום טוב).
975לקמן סי' תקיב ס"ד (מותר להוסיף בשר בקדרה אפילו לאחר שנתנה אצל האש (ועל דרך
976שנתבאר בסי' תק"ג), לפי שהתבשיל הוא יותר משתבח ומיתתקן כשיש הרבה בשר בקדרה,
977ונמצא שכל הבשר שבקדרה הוא לצורך יום טוב).
978סקירת פרטי הלכה זו, לעיל סי' תקו
979ס"ו (הערה 43).
980וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
981מא.
982[1938]
983הג"מ פ"א
984אות ו (בפירוש ר"ח כתב ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי, היינו דלא כרבינו
985יואל שהתיר), והוא בפירוש ר"ח יז א (וקיי"ל מרבותינו, ובלבד שלא יערים).
986רש"ל
987פ"ב סי' טו (אבל להערים כדברי רבינו יואל, לא נהירא בעיני. וכן נמצא
988בהגמי"י (הל' יום טוב פ"א אות ו') וז"ל, בפירוש ר"ח כתב,
989ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי. והיינו דלא כרבינו יואל שהתיר). מ"א ס"ק יד (דוקא
990כשצריך לאכול, אבל אם אין צריך לאכול, רק שמערים לאכול מעט ממנו, אסור).
991וכן הוא במוסיף בשר לקדרה, כדלעיל סי'
992תקג ס"ו (אם
993אינו צריך כלל לקדרה זו ביום טוב, שיש לו אחרות, ואינו מבשל אלא לצורך החול, או
994לצורך יום טוב שני, או לצורך שבת ולא הניח עירוב תבשילין, אף על פי שרוצה לאכול
995ביום טוב גם מקדרה זו, אין הערמה זו מועלת לו כלום, כיון שאינו אוכל אלא כדי להתיר
996לו הבישול ... אע"פ שמה שאוכל מקדרה זו ביום טוב עצמו הוא משתבח ומתעלה על
997ידי תוספת מלאכה זו, אין שבח ועילוי זה מועיל כלום, כיון שהוא בעצמו אינו צריך
998לשבח ועילוי זה כלל, שהרי אינו צריך לאכול כלל מן קדרה זו ביום טוב, ואינו אוכל
999ממנה אלא כדי להתיר לו לבשלה לצורך מחר), ושם נסמן (הערה 30).
1000[1939]
1001כדלעיל שם ס"ד (ואפילו
1002אם אינו צריך ביום טוב אפילו קיתון אחד של מים שמבשל ביום טוב, מותר לו להערים
1003ולומר צריך אני לקיתון אחד של מים חמין, ומותר לו לבשל חבית מלאה מים כדי להשתמש
1004בקיתון אחד של מים חמין ביום טוב), וס"ו (אם הוא עושה כל המלאכה בבת אחת, דהיינו
1005שמתחלה נתן כל הבשר בקדרה והעמידה אצל האש, ונמצא בשעת עשיית המלאכה דהיינו עמידת
1006הקדרה אצל האש היא נעשית כולה כאחת, מותר להערים ולומר אוכל מקדרה זו היום,
1007ואע"פ שאינו צריך כלל לאכילה זו, אעפ"כ מותר לו לבשלה בשביל אכילה זו,
1008לפי שלא חלקה התורה במלאכת אוכל נפש בין שצריך לאכול בין שאינו צריך לאכול ואוכל,
1009וכיון שמה שיאכל ביום טוב הוא מבשל בבת אחת עם שאר הבשר שיאכל בחול, ואינו מוסיף
1010בשביל החול, הרי זה היתר גמור).
1011וכן הוא באפיית מצות בפסח, שלא הותר אלא
1012כשאוכל כזית מכל מצה שיאפה, דהוי כפת גדולה שנתבארה כאן, וכדלעיל סי' תנח
1013סי"ז (מי שלש עיסה בערב פסח סמוך לחשיכה ולא הספיק לאפותה עד שחשיכה ליל יום
1014טוב, אם אין דעתו לאכול ממנה ביום טוב ראשון אלא ביום טוב שני או בחולו של מועד,
1015שיש לו מצות לצורך יום טוב ראשון ... אין לו תקנה להנצל מאיסור, אלא שיגמור בדעתו
1016לאכול ביום טוב ראשון כזית מכל מצה ומצה שיאפה מעיסה זו, או שיאכיל לקטנים, ואז
1017מותר לו לאפותה. ואף על פי שזו היא הערמה, שהרי אינו צריך כלל למצות הללו ביום טוב
1018ראשון, ואין בדעתו לאכול מהן אלא כדי להתיר לו אפייתן, אף על פי כן התירו לו חכמים
1019לעשות כן, כמו שיתבאר בסי' תק"ג ותק"ז).
1020[1940] ומיירי שהיתה לו עיסה מוכנה
1021מערב יום טוב, משא"כ אם לש כל העיסה ביום טוב, הרי לישת כל הפת אינה נעשית
1022בבת אחת. וראה לעיל סי' תקו סי"ב (הערה 83). יגדיל תורה (נ.י.) נט ע' רמג.
1023[1941] מ"א סי' תקג ס"ק ב
1024(בפת החמיר מפני שצריך כל ככר טרחא ותיקון בפני עצמה). ובקונטרס אחרון שם ס"ק
1025א (משום דאין שם היתר דחד טירחא, רק היתר של שבח ועילוי בלבד).
1026[1942]
1027רשב"א פ"ק דחולין טו, ב ד"ה המבשל (ובאפיית הפת גזרו אפילו
1028בבת אחת, לפי שדרך האפי' ליתן זה אחר זה). והיינו לדעת חכמים. וכן הוא לדידן
1029במערים.
1030[1943]
1031ס"ד-ו (כנסמן לעיל הערות 79-81).
1032[1944] כדלעיל ס"ט (תנורים
1033שבימיהם היו עשוים כקדרה ופיהן למעלה, והיו מדבקין הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו),
1034ושם נסמן (הערה 42).
1035[1945]
1036רש"י יז, א ד"ה בזמן (שתנורים קטנים היו, ומדביקין פת בדפנות,
1037ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפת יפה). רא"ש
1038פ"ב סי' ט (משמע, אבל בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צורכו). רוקח סי' רצז (ראיתי
1039הלכה למעשה, שאבא מורי ה"ר יב"ק [=יהודה בן קלונימוס] וכל רבני מגנצא
1040אסרו לאפות בתנור ביום טוב יתר מכדי צרכו, דאע"ג דפסיק רבא דהלכה כרבי שמעון
1041בן אלעזר ממלאה אשה את התנור בפת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא, היינו תנוריהם
1042הקטנים, ולא בגדולים שלנו). טור ושו"ע ס"ו (ודוקא בתנוריהם, שהיו
1043קטנים והיו מדבקים הפת בדפנותיהם, ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה
1044יפה, אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך). ב"י ד"ה מותר (ומשמע
1045לרבינו שהכל תלוי באם מדביקין הפת בדפנותיו אם לאו, הילכך תנורים דידן, אפילו קטן
1046שבקטנים חשיב גדול לגבי תנורים דידהו, שהיו מדביקין הפת בדפנות והיה חומו יותר
1047כשהוא מלא. וכן נראה ממה שכתבו הגהות מיימון בפרק א' (אות ז) בשם הרוקח (סי' רצז),
1048וכתב שכן פירשו כל רבותינו).
1049[1946]
1050מרדכי סוף רמז תרדע (אמר רבא הלכתא כרבי שמעון בן אלעזר, לא שנא תנור קטן לא שנא
1051פורני). יש"ש פ"ב סי' טו (ואופין תנור מלא פת, אפילו אין צריך אלא לככר
1052אחד, בין בתנור גדול בין בתנור קטן). מ"א סקי"ד (ורש"ל כתב, מדסתמו
1053הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור, שמע מינה דאפילו בתנורים שלנו מותר).
1054הובא לעיל קונטרס אחרון ס"ק א (דהמג"א עצמו העתיק דברי רש"ל,
1055בס"ק י"ד, שאין סברא לחלק בין תנורים שלנו לשלהם, מדלא חלקו הרי"ף
1056ורמב"ם).
1057[1947] או כדלעיל סי' תקג ס"ח (נכון
1058להזהירם שלא ינהגו כן אלא ביום טוב ראשון לצורך ליל יום טוב שני, שהוא לצורך מצות
1059שמחת יום טוב).
1060[1948]
1061סעיף ט (אין היתר להערים אלא קודם אכילת שחרית, הואיל ומבשל בשעה שכל הבשר הוא
1062ראוי לו, שאילו היה רוצה היה אוכל כל בשר הזה בסעודת שחרית. אבל אחר אכילת שחרית
1063אין היתר להערים, אלא אם כן באמת הוא צריך לחתיכה אחת, מותר לו להוסיף בקדרה כמה חתיכות אפילו בזה אחר זה. ואף על פי
1064שעושה כן לצורך החול, מכל מקום כיון שמה שלצורך יום טוב משתבח ומתעלה על ידי ריבוי
1065הבשר, הרי הכל נחשב צורך יום טוב).
1066ונתבאר
1067כאן סי"ח, ולעיל שם ס"ו, שבזה אחר זה אין הערמה מועלת כלל, אלא אם כן
1068באמת הוא צריך לחתיכה אחת, ואם כן מותר אף אחר סעודת שחרית, ואף להוסיף בזה אחר זה,
1069כמבואר לעיל שם ס"ט. ויש לעיין מפני מה הצריך כאן "קודם אכילת שחרית".
1070[1949]
1071גמרא לב, ב (אמר ליה רבינא לרב אשי, אמר לן רב אחא מהוצל, דמר (רב אשי, רש"י)
1072שרקין ליה תנורא ביומא טבא (עבדי אדוני טחין סביבות כסוי פי התנור בטיט, שלא יצא
1073חומו כשהצלי בתוכו, שהרוח קשה לצלי, ותימה לן מלתא, משום דגבול טיט תולדה דלישה
1074הוא, רש"י). אמר ליה אנן ארקתא דפרת סמכינן), ופרש"י (על שפתו של פרת
1075אנו נסמכים בדבר, שאין אנו צריכים לגבל טיט, ששפת פרת טיט מגובל הוא). והיינו
1076שכיון שהטיט מוגבל הוא, מותר לסתום בו התנור. טור ושו"ע ס"ז (מותר לסתום
1077פי התנור בטיט ורפש שעל שפת הנהר).
1078[1950]
1079רשב"א שם
1080סד"ה וקטמא (אפילו לרב אשי דסמיך ארקתא דפרת, היכי
1081שרי, והא איכא משום ממרח, דמלאכה דאורייתא, אלא משום דלא אפשר מערב יום טוב שרי).
1082ר"ן יח, א (ואף על גב דאכתי איכא משום ממרח כשטח אותו בתנור ... דצורך אוכל
1083נפש הוא). לבוש ס"ז (מותר לסתום פי התנור בטיט ורפש שנתרכך לכך מאתמול, אף על
1084פי שהטיחה אב מלאכה תולדה דממרח, מכל מקום צורך אוכל נפש).
1085והיינו שכל האמור לקמן בענין גיבול
1086הטיט, איסורו "משום לש", כמובא לעיל מרש"י (דגבול טיט תולדה דלישה
1087הוא). ומה "שהוא טח וממרח פי התנור" איסורו "משום ממחק",
1088כמובא כאן מהרשב"א והר"ן והלבוש (משום ממרח), וכדלעיל סי' שיד סכ"א (אין סותמין נקב
1089בשעוה וכיוצא בה ... גזירה שמא ימרח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב עד שיחליק
1090פניה שם, ויתחייב משום ממחק).
1091ואפשר גם כאן צריך להיות "משום
1092ממחק". וראה מראי מקומות וציונים.
1093[1951] ומה שאחר כך יפתח התנור ויסתור הטיט,
1094מותר גם בשבת, כדלעיל סי' רנט ס"ז, וסי' שיד סי"ט.
1095[1952]
1096גמרא שם (אנן ארקתא דפרת סמכינן), ופרש"י (על שפתו של פרת אנו נסמכים בדבר,
1097שאין אנו צריכים לגבל טיט). רמב"ם פ"ג ה"י. טור ושו"ע שם (אבל
1098לגבל טיט ביום טוב, אסור).
1099[1953]
1100לבוש שם (ועוד שזה אפשר לעשותו מאתמול).
1101משא"כ מירוח פי התנור אי אפשר
1102לעשותו מערב יום טוב, כמובא לעיל מהרשב"א (משום דלא אפשר מערב יום טוב שרי).
1103[1954]
1104כדלעיל סי' תצה ס"ד (מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה ...
1105במכשירים שאפשר לעשותן מערב יום טוב).
1106[1955]
1107ראבי"ה סי' תשעט (מותר לטוח את התנור שמטמינים בו את [החמין], בטיט המוכן
1108מערב יום טוב, או שהיה דעתו על הטיט שברחוב). הובא במרדכי סוף רמז תרצא. מ"א
1109סקט"ו (או שהי' דעתו על הטיט שברחוב (מרדכי)).
1110משא"כ אם לא הי' דעתו עליו מערב
1111יום טוב, הוי מוקצה ואסור לטלטלו.
1112ואף שיתבאר לקמן סי' תקט סט"ז (מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון
1113אבנים המונחים על גבי פירות מותר לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות ביום טוב, לא יהא
1114טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה גמורה שהותרה לצורך אכילה).
1115היינו
1116דוקא כשאינו משתמש במוקצה זה, וכדלקמן שם (אבל אוכלין המוקצין אסור לאכלם ביום טוב,
1117לפי שאכילת יום טוב אף על פי שהיא מצוה אינה דוחה אפילו איסור של דבריהם. ואף על
1118פי שכל מלאכות הותרו לצורך אכילת יום טוב, אבל מאכלות אסורות לא הותרו. וכשם שאסור
1119לאכול את המוקצה כך אסור להשתמש בו אפילו לצורך אכילה, כגון לסמוך את הקדרה באבנים
1120או בעצים המוקצים, שההנאה שהוא נהנה במה שמשתמש במוקצה היא אסורה כאכילה, לפי
1121שתשמישן של עצים ואבנים זו היא אכילתם. ולא חלקו חכמים בין עצים ואבנים לאוכלין
1122ומשקין המוקצים, ואסרו להשתמש בכל דבר שהוא מוקצה). משא"כ כאן
1123שסותם בו את פי התנור, לא הותר אלא כשאין בו משום מוקצה.
1124[1956] מיירי כעין האמור לעיל סי'
1125תצח סכ"ט (בענין שלא יעשה גומא בעפר, כגון שהוא צבור כעין הר, מותר ליטלו מן
1126ראש השיפוע).
1127[1957]
1128גמרא שם (אנן ארקתא דפרת סמכינן. והני מילי הוא דצייריה מאתמול), ופרש"י (עשה
1129בו סימן ונתקו לצד אחר). טור ושו"ע שם (בטיט ורפש שעל שפת הנהר ... עשה בו
1130סימן ונתקו לצד אחד). מ"א שם (דוקא בטיט שבנהר שעדיין מחובר לקרקע צריך לנתקו
1131מאתמול, אבל טיט שמונח ברחוב, תלוש הוא ולא בעי סימן).
1132והיינו שהטיט שעל שפת הנהר דינו כעצים
1133ואבנים שאין דרך להשתמש בהם, ולכן אין מחשבה מועלת להשתמש בהם, כדלעיל סי' שח
1134סנ"ב (עצים וכן נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב
1135עליהם שיהיו עומדים לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת
1136כלי על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה ... אלא אם כן עשה
1137בהם מעשה רב להכינם לישיבה, דהיינו שסדרם מבעוד יום כדי שיהיו מוכנים לישב עליהם
1138למחר, שמעשה גדול כזה מועיל להוריד עליהם תורת כלי אף על פי שאין דרכם לייחד לכך).
1139וכן כאן צריך מעשה וסימן, כמו בגרוגרות
1140וצמוקים דלעיל סי' תצה סי"ד (תאנים
1141וענבים שהעלן לגג ליבשן שיעשו גרוגרות וצמוקים ... הזמנה והכנה זו אינה במחשבה
1142בלבד שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות בהם הכנה גמורה על ידי מעשה ... וירשום
1143(פירוש שיעשה סימן) אותו המקום בתחלתו ובסופו, ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל ביום
1144טוב).
1145משא"כ
1146טיט שברחוב התלוש מן הקרקע שדרך להשתמש בו, ולכן דינו כחריות של
1147דקל, דלעיל סי' שח ס"נ (חריות של דקל יש מהם שמייחדים אותם לישיבה ויש מהם
1148שעומדים לשריפה כשאר עצים, ואם ... חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם למחר בשבת בלבד,
1149ולמוצאי שבת ישתמש בהם לשריפה, מותר לטלטלם ולסדרם לישב עליהם בשבת זו).
1150[1958]
1151רבינא בגמרא שם (וקטמא שרי), ופרש"י (לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא). דעה
1152הא' בטור (ואפר מותר לרש"י לגבלו ולטוח בו). שו"ע ס"ז (ומותר לגבל
1153אפר לסתום בו פי התנור).
1154[1959]
1155רשב"א שם ד"ה וקטמא (נראה לי דאפילו לגבלו ביד ממש מותר, משום דאי אפשר
1156מערב יום טוב, דמיד מתייבש, וכל שאי אפשר מערב יום טוב מותר). הובא במ"מ
1157פ"ג ה"י (וכבר דחה הרשב"א ז"ל פירוש זה, והכריח שלגבל האפר
1158מותר, ונתן טעם לדבר, שאפילו יהיה אפר בר גיבול, כיון שמתייבש לשעתו ואי אפשר
1159לגובלו מערב יום טוב, מותר לגבלו ביום טוב). לבוש ס"ז (ואין להקשות, אפר מאי
1160טעמא שרי, שהרי יכול לגבלה מערב יום טוב. שהאפר דרכה להתייבש לשעתא, ואם יגבלנה
1161מערב יום טוב לא יוכל לטוח בה את התנור ביום טוב).
1162והיינו שלענין גיבול אפר (שאינו בר
1163גיבול) בשבת הובאו שתי דעות לעיל סי' שכא סט"ז (אפר וחול הגס ומורסן וקמח קלי
1164וכיוצא בהם לאו בני גיבול הן, והמגבלן פטור ... ויש חולקין על כל זה ואומרים שאין
1165חילוק בין דברים שהם בני גיבול לדברים שאינן בני גיבול, ובכולן חייב בנתינת מים
1166לבד ... כי נתינת המים זהו גיבולו). אמנם אף לפי הדעה האוסרת שם, מותר כאן, כיון
1167שאי אפשר לגבלו מערב יום טוב.
1168[1960]
1169תוס' שם ד"ה וקטמא (כלומר וקטמא שרי לסתום הסדקים של תנור שלא יוציא האור כמו
1170שהוא יבש, בלא נתינת מים עליו. ועוד יש לומר דהכי פירושא, וקטמא שרי כגון שגבלו
1171מערב יום טוב, ושרי בלא [גיבול]). רא"ש פ"ד סי' ט (אפשר לפרש דמיירי
1172שנתן בו מים מערב יום טוב, ונתינתו זהו גיבולו, וכבר נתגבל מערב יום טוב). דעה הב'
1173בטור (ולר"י אסור אלא אם כן נתן עליו מים מאתמול. ור"ת פירש דאפר נמי
1174אסור לגבלו, ופירש הוא אפר מותר פירוש להניחו על פי התנור כדי שישמור חומו).
1175[1961]
1176יש"ש פ"ד סי' יד (ומשום הכי נראה, לגבל הדשן ביום טוב במים אסור).
1177ט"ז סק"ח (ורש"ל פסק, כיון דלר"ת והרא"ש אסור, אין להתיר
1178בגיבול האפר במים ביום טוב). מ"א סקט"ז (וביש"ש פסק כר"ת
1179דאסור לגבל האפר במים רק להניחו עליו כך).
1180[1962]
1181תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1182בפנים ס"א נתבאר, שבתנורים שלנו
1183(הקטנים יותר) מותר לאפות אף בחדשים, ואין חוששים בהם שמא תיפחת בהיסק ראשון. ולא
1184הובא חשש המ"א שמא יחסמן בהיסק ראשון.
1185ומוכיח שלענין חיסום אין הפרש בין תנורים
1186שלהם לבין תנורים שלנו, שאין חוששים שיחסמן. וכל
1187מקום שכתבו הפוסקים סתם, לא חלקו בין תנורים שלהם לתנורים שלנו. וכן מוכח מהגמרא, שאף בפורני אין חוששים
1188שמחסמה בהיסק ראשון; אלא שמא תיפחת בהיסק ראשון.
1189לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1190טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי
1191אורותיו סי' לח.
1192[1963]
1193ס"ק א (מאחר שכתב רבינו לקמן סימן זה דמותר להסיק תנור חדש, שמע מינה דסתם
1194תנורים שלנו אינם נקראים גדולים).
1195[1964]
1196ריש הסימן (ועוד נראה לי להקל, דהא אין דרכן של תנורים שלנו ליפחת).
1197[1965] "ומיהו יש לומר דוקא
1198בתנורים שלהם, שהיו עשוים כקדירה של חרס. אבל בתנורים שלנו, ודאי נגמרים בהיסק
1199ראשון, שהטיט מתייבש ומתחזק על ידי היסק".
1200[1966]
1201ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לב.
1202[1967] יש להוכיח, שכל מקום שאמרו
1203הפוסקים סתם, לא חלקו בין תנורים שלהם לתנורים שלנו.
1204[1968] על מ"ש בשו"ע
1205ס"ו (מותר לאפות תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך אלא פת אחת. ודוקא
1206בתנוריהם, שהיו קטנים והיו מדבקים הפת בדפנותיהם, ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו
1207להתפשט והפת נאפה יפה. אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך), כתב המ"א
1208בס"ק יד (ורש"ל כתב, מדסתמו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור,
1209שמע מינה דאפילו בתנורים שלנו מותר). והוא בים של שלמה פ"ב סי' טו (דעת
1210הרי"ף, שכתב הא דרבי שמעון בן אלעזר כצורתה. וכן הרמב"ם (הלכות יום טוב
1211פ"א ה"י) פסק האי דין בסתמא, דמשמע אפילו לדידן שיש לנו תנורים גדולים,
1212שרי).
1213וכן
1214הוא לקמן סי"ט (ויש שאין מחלקין בין תנורים שלנו לתנורים שלהם).
1215[1969]
1216ט, ב (רבי שמעון בן אלעזר אומר אף ממלאה אשה את התנור פת, מפני שהפת נאפה יפה בשעה
1217שהתנור מלא. אמר רבא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר).
1218[1970]
1219פ"א ה"י (וממלאה אשה תנור פת אף על פי שאינה צריכה אלא לככר אחד, שבזמן
1220שהפת מרובה בתנור, היא נאפת יפה).
1221[1971]
1222יז, א ד"ה בזמן שהתנור מלא (שתנורים קטנים היו, ומדביקין פת בדפנות, ומתוך
1223שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפת יפה).
1224[1972]
1225פ"ב סי' ט (אבל בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צורכו).
1226[1973] "אבל בתנורים שלנו אין
1227לאפות יותר ממה שצריך".
1228[1974] שכתב שגם הרא"ש והטור לא
1229חלקו ביניהם והתירו אף בתנורים שלנו. וכן הקשה על המ"א באלי' רבה ס"ק טו
1230(ותמהני דהרא"ש וטור אוסרים להדיא בשלנו).
1231[1975]
1232לד, א ד"ה פורני (הן תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם, ולא חיישינן לטרחא, אם
1233יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור).
1234[1976]
1235פ"ד סי' טז (ומסיקין ואופין בפורני ... ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת).
1236[1977]
1237סעיף א (אופין בפורני, דהיינו תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם, ובלבד שלא תהא
1238חדשה, דחיישינן שמא תפחת).
1239[1978] לאמר שתנורים שלנו העשוי מטיט
1240חוששים בחדשים שמא יחסמן בהיסק ראשון.
1241[1979] לא חששו שיחסמן בהיסק ראשון,
1242משא"כ תנורים שלנו שעשויים בטיט חוששים שיחסמן בהיסק ראשון.
1243[1980] מנין לנו שאינם עשויים בטיט.
1244מסתמא גם הם עשויים בטיט, ומכל מקום לא אסרו בגמרא משום שמחסמן.
1245[1981] ס"א (בפורני, דהיינו
1246תנורים שלנו).
1247[1982]
1248לד, א (ואין אופין בפורני חדשה, שמא תפחת).
1249[1983] שאז אין לאסור מטעם שמחסמן.
1250[1984] נאמר שבגמרא מיירי שכבר הסיקן
1251פעם אחת בחול, ומה שחוששים שמא תיפחת, היינו כיון שבפעם הראשונה אפו בה מעט פת,
1252ועתה הוסיף ואפה בה פת הרבה.
1253[1985] שתיפחת מחמת מדורת האש. ואם
1254כן ודאי מיירי שלא הסיקן אף פעם, ומכל מקום אין חוששין שמחסמן.
1255[1986]
1256לג, סע"ב (הכא ברעפים חדשים עסקינן, מפני שצריך לבדקן).
1257[1987]
1258ד"ה שצריך (דילמא פקעי).
1259הרי שאם כבר אפה בה פעם אחת ולא נתפקעו
1260אין לחוש יותר שיתפקעו או שמא תיפחת, וכאן מיירי בגמרא שהוא היסק ראשון, וחוששים
1261שמא תיפחת, אבל אין חוששים שמחסמן בהיסק ראשון.
1262[1988]
1263אף שבדרך כלל מעתיק פסקי המ"א; כי גם לדעתו אין לחוש בתנורים שלנו שמא יחסמן
1264בהיסק ראשון.
1265[1989]
1266תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1267בפנים ס"ג נתבאר, שההיתר להוסיף עצים
1268ולבטלם, הוא לא רק אם נפלו העצים האסורים לתוך התנור, אלא אף
1269אם הניחם שם נכרי.
1270ומוכיח כן מהפוסקים, דלא כדעת הסוברים שלא
1271התירו אלא בנפלו לתוך התנור דהוא מילתא דלא שכיחא.
1272וגם מוכיח מהפוסקים, שאין לחוש אם הניחם
1273נכרי לצורך ישראל (משם איסור אמירה לנכרי).
1274לכללות סי' זה – ראה נימוקי יום טוב.
1275מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
1276[1990]
1277ד, ב ד"ה אבל בדרבנן (ויש מפרשים דאפילו בדרבנן, והוא שאינו של אוכל, לא
1278התירו אלא בדאיתא תרתי נמי, חדא שנפלו לתוך התנור עצמו דהיא מלתא דלא שכיחא, ועוד
1279דמיקלא קלי איסורא). וראה שדי חמד כללים מערכת א ס"ק מח.
1280[1991] תורת הבית הארוך ב"ד ש"ג (באיסורין
1281שעיקרן מדרבנן כגבינה של עו"ג וכיוצא בה, אם נפלה לפחות מששים, מרבה עליה
1282לכתחילה ומבטלה, דגרסינן בפרק קמא דביצה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב
1283מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן, ואקשינן והא קא מבטל איסור לכתחילה ותנן אין
1284מבטלין איסור לכתחילה, ופרקינן הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלינן).
1285[1992]
1286סעיף ו (איסור של דבריהם ... אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו
1287ומבטלו), וט"ז שם ס"ק יב (וראייה לזה מעצים שנשרו מדקל לתוך התנור ביום
1288טוב, שמרבה עליהם עצים מוכנים ומדליקן, כדאיתא בריש ביצה).
1289[1993]
1290פ"א סי' ב (והא דקאמרינן נמי דמבטלין איסורא דרבנן לכתחלה, היינו דוקא היכא
1291דמיקלי קלי איסורא, אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה אפילו באיסורא דרבנן, ואפילו אין
1292לו מתירין).
1293[1994]
1294יו"ד שם (וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו איסור דרבנן שנתערב אסור
1295להוסיף עליו לבטלו, ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור, משום דמיקלי קלי
1296לאיסורא).
1297ולפי זה הי' מקום לכאורה לפרש בדעת הטור
1298וסיעתו, שלא התירו לבטל אלא במילתא דלא שכיחא.
1299[1995]
1300רמ"א שם ס"ו (ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו
1301באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות). ש"ך שם ס"ק יז (נראה לי עיקר
1302לדינא, דאפילו איסורים של דבריהם שאין להם עיקר כלל בתורה, אין לבטלו או להוסיף
1303עליו, וכדעת הרב).
1304וכן הוא לקמן קונטרס אחרון ס"ק ג (לדידן דקיי"ל ביו"ד סי'
1305צ"ט, עיין שם ברמ"א וש"ך, דאסור לבטל איסור דברי סופרים אלא אם כן
1306מקלי קלי כו').
1307[1996] "הנותר מן השמן ... שורפו
1308בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותו. ואם נתערב ממנו בשמן אחר ואין ששים לבטלו, כתב
1309ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין להוסיף עליו כדי לבטלו. ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל
1310לתוך התנור ביום טוב שמרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן, דשאני התם שאין נהנה מהן עד
1311אחר ביעורן, אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק".
1312והרי
1313שאילו הי' שמן של נר חנוכה נחשב מקלא קלי, הי' מותר להוסיף עליו ולבטל.
1314נמצא
1315שלשתי הדעות הנ"ל מותר להוסיף אף במילתא דשכיחא. וכן אם הנכרי הניחם שם.
1316[1997]
1317והרי אסור להנות ממעשה הנכרי, כדאמרינן כד, סע"ב (נכרי שהביא
1318דורון לישראל ביום טוב ... חוץ לתחום אסור). וכדלעיל סי' רמג ס"ב (אם עשה
1319הנכרי מעצמו בשביל ישראל, אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו), ושם נסמן (הערה יח).
1320[1998] "וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לגוי
1321להביא שכר, או שאר דברים, דרך כרמלית או בלא עירוב. ואף על פי שיש להחמיר בדבר, מכל
1322מקום אין למחות ביד המקילין לצורך שבת ובשעת הדחק, דהא יש להקל באמירה לגוי לצורך,
1323כמו שנתבאר סי' ש"ז, וכל שכן בכהאי גוונא".
1324[1999] "לדידן דנוהגין להקל לשלוח אפילו
1325לכתחלה חוץ לעירוב כמ"ש רמ"א ס"י ... והטעם, שהוא צורך שבת ...
1326והוה כמו לצורך מצוה".
1327[2000]
1328"ואף על פי שיש להחמיר בדבר כו'. קשה לי מאי שנא ממ"ש
1329בסי' רע"ו ס"ג, דמותר לומר לעכו"ם לילך עמו וליטול נר דלוק הואיל
1330ואינו עושה רק טלטול בעלמא, הכא נמי כן הוא, דלא עביד העכו"ם אלא טלטול בעלמא
1331חוץ לעירוב".
1332וכן הוא לעיל שם סט"ז (ועכשיו
1333נהגו העולם היתר אפילו לכתחלה, לומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים שהם צורך השבת
1334דרך כרמלית. ויש שלמדו עליהם זכות לומר שצרכי שבת חשובים הם כדבר מצוה, שהתירו בו
1335שבות דשבות).
1336[2001]
1337ס"ג (ומותר לומר לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול
1338הנר בעלמא).
1339וכן הוא לעיל שם ס"ט (לומר לנכרי
1340שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר, יש מתירים אפילו אם אפשר לו בלעדו ... לפי
1341שטלטול הנר אינו אסור אלא מפני שהוא מוקצה ... כשמביאו הנכרי באיסור בטלטול גמור
1342אין בכך כלום).
1343[2002] והיינו שאף שלעיל סי' רעו
1344ס"ט וסי' שכה סט"ז הובאה דעת המתירים, מכל מקום אין סומכים עליהם אלא
1345בדיעבד, או ללימוד זכות על המקילים.
1346וכן
1347גם כאן בפנים ס"ג לא התיר אלא "שהניחם שם נכרי שלא מדעת הישראל",
1348אבל לא התיר לעשות כן מדעת הישראל.
1349וראה
1350נימוקי יום טוב.
1351[2003]
1352תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1353בפנים ס"ג נתבאר טעם היתר "הכא
1354מקלא קלי איסורא", כיון שאינו נהנה מהם עד אחר שנשרפו.
1355ומבאר
1356דאף שיש מפרשים דהיינו שמשתמש באיסור בשעה שהוא נשרף. מכל מקום מוכח מהפוסקים, דלא
1357קיי"ל כן, שהרי לפי
1358פירוש זה תהי' ההלכה:
1359(א) שירי שמן מוקצה שנתערב, מותר להוסיף
1360עליהם שמן ולבטלן, כיון שהנר דולק בעת שמאיר (שיטת הרוקח).
1361(ב) איסור דרבנן דאינו מקלא קלי, מותר
1362להוסיף ולבטלו (שיטת השו"ע יו"ד סי' צט), ולכן מותר לבטל העצים קודם
1363שידלקו.
1364(ג) אחר שהעצים נתבטלו, אסור לטלטלם עד
1365שידלקו (דלא כטור ושו"ע כאן שהתירו).
1366לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1367טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
1368[2004] "הנותר
1369מן השמן והפתילות ... בליל ח' עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו ... ואם נתערב ממנו
1370בשמן אחר ואין ששים לבטלו, כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין להוסיף עליו כדי
1371לבטלו, ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב שמרבה עליהם עצים מוכנין
1372ומבטלן ... שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן".
1373[2005]
1374ס"ק ב "דמקלי קלי האיסור, ואין נהנין ממנו רק עד אחר שנשרף ואינו בעין".
1375[2006]
1376ס"ק יב "דמקלי קלי לאיסורא, פירוש שאין נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם".
1377[2007]
1378פ"ב הי"א (ואמרו שם דמשום שהן נשרפין מותרים בבטול ברוב).
1379[2008]
1380פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות טו, הובא בשלטי גבורים ב, א סוף אות ג
1381(הואיל ועצים הללו נשרפין הן, ואין עומדים בעין, בטלים הם ברוב).
1382[2009]
1383סי' שא (שירי שמן שכבו הנרות ביום טוב ... צריך להרבות השמן, דבכי האי גוונא מותר,
1384כדאשכחן לגבי עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם מוכנים ומבטלן); אף שעיקר ההנאה מנרות
1385שמן היא לפני שנשרף והוא עדיין בעין, שלכן אסרו בזה מהר"ם מרוטנבורג והטור
1386כנ"ל.
1387וכן הוא לקמן קונטרס אחרון סק"ד (והרוקח שהביא הב"י סי' תקי"ד
1388שהתיר להוסיף על שמן המוקצה לבטלו ברוב, היינו משום דסבירא ליה כפירוש הב' שכתבתי
1389לעיל, אבל אנן קיי"ל כפירוש הא', וכמו שכתב הטור בסי' תרע"ז דלהשתמש
1390לאורן נקרא איסור בעין).
1391[2010]
1392ד"ה בהגהות מיימוניות.
1393[2011] ולא ממש, כדלקמן בסוף הקונטרס
1394אחרון "דלא אמרינן הכי אלא באיסורי הנאה"; ורק "בשעה שהוא
1395נשרף", אמרינן שכל העומד לישרף כשרוף.
1396[2012]
1397מנחות קב, ב (כל העומד לשרוף כשרוף דמי).
1398וכן הוא לעיל סי' שסג סי"ח (שכיון
1399שלשריפה עומדת הרי היא כאלו כבר נשרפה). לקמן סי' תקפו ס"ו (וכל העומד לישרף
1400הרי הוא ככבר נשרף). סי' תרמט
1401סי"א (הרי היא עומדת לשריפה וכל העומד לישרף הרי הוא כשרוף).
1402[2013]
1403ד, ב (הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, הכא מקלא קלי איסורא), משמע
1404כפירוש הב' שההיתר הוא כשאופה ומבשל בשעה שהאיסור בוער.
1405[2014] אף שבכמה פוסקים משמע כפירוש הב' הנ"ל, וכן משמע פשטא דתלמודא. מכל
1406מקום אי אפשר לפרש כאן בדעת הפוסקים דקיי"ל כוותייהו, אלא כפירוש הא'
1407הנ"ל.
1408[2015]
1409סעיף ו (ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא.
1410וכן נוהגין, ואין לשנות).
1411[2016]
1412סקי"ז (נראה לי עיקר לדינא, דאפילו איסורים של דבריהם שאין להם עיקר כלל
1413בתורה אין לבטלו או להוסיף עליו, וכדעת הרב).
1414[2017]
1415שטעם מקלי קלי שבגמרא הוא (לא רק לענין דבר שיש לו מתירין, אלא) אף
1416לענין ביטול איסור לכתחלה (דלא כשו"ע שם שמתיר לבטל כל איסור דרבנן בידים).
1417והכי קיי"ל, כדלעיל ס"ק ב (שהרא"ש וטור חולקין על זה, וכן
1418קיי"ל).
1419[2018]
1420כפירוש הב' הנ"ל, שההיתר הוא כשנהנה מהעצים בשעה שבוערים; שהרי
1421בשעה שמבטל את עצי האיסור בעצי היתר, הם עדיין לא בוערים.
1422אלא כפירוש הא' הנ"ל, כיון שאינו
1423נהנה מהם עד אחר שנשרפו, לכן מותר לבטלם אף קודם שבוערים.
1424[2019] אלא ודאי מותר לדעתם לבטל כל
1425איסור דרבנן (אפילו אינו מקלי קלי).
1426[2020]
1427סעיף ב (ובלבד שלא יגע בהם עד שיתבטלו ברוב).
1428וכן הוא בפנים (רק שיזהר מליגע בעצי
1429האיסור קודם שיבטל ברוב).
1430[2021] ואין נאסרים מטעם דבר שיש לו
1431מתירין, כיון דמקלי קלי, והיינו כיון שלא יהנה מהם עד שנשרפו.
1432[2022] דכתותי מיכתת שיעוריה, ולכן
1433פסול לעירוב ולשופר ולאתרוג (כנסמן לעיל הערה 154).
1434[2023]
1435תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1436בפנים ס"ד נתבאר, שאם הוסיף על העצים
1437וביטלם והבעירם כדי לאפות בהם, מותר להתחמם כנגדן ולהשתמש לאורן.
1438ואף שהנאת החום והאור היא כשהעצים עדיין
1439בעין; כיון שעיקר הבערת התנור היא לצורך אפיית הפת, מותרת הנאת החום והאור שהיא
1440באה מאליה.
1441ומאריך להוכיח שהנאה הבאה מאליה מותרת:
1442(א) במוקצה.
1443(ב) בעצים שנשרו, שבהנאה מהם אין חוששים
1444שמא יתלוש.
1445(ג) באיסור אמירה לנכרי.
1446לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1447טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
1448[2024]
1449ס"ק ג (וצ"ע דהתוס' כתבו בפסחים דף ה' [ד"ה ואומר] דכל דבר שאין
1450יכול ליהנות מהן בתחלת ביעורן אסור לשרוף ביום טוב ... ליהנות לאורן אסור דנהנה מן
1451האור עצמו. ולפי מ"ש סי' שכ"ה ס"ד, לא קשה מידי, דמוקצה אינו אסור
1452בהנאה, ואיסור ההסקה משום טלטול עצים הוא).
1453והיינו
1454שלפי דברי התוס' הנ"ל קשה מה מועיל כאן מה שאינו נהנה עד אחר שנשרפו, הרי
1455בתחלת ביעורן אסור ליהנות לאורן, ואם כן יהי' אסור לשרוף כדי ליהנות מהן אחר
1456שנשרפו. ומתרץ שכאן יכול ליהנות מהם גם בתחלת ביעורו שכיון שעיקר שריפתן הוא לצורך
1457אפיה ובישול, מותר אף להתחמם כנגדן ולהשתמש לאורן בתחלת ביעורו שהיא הנאה הבאה
1458מאליה.
1459[2025] כדלקמן בכל המשך הקונטרס
1460אחרון, שהנאה הבאה מאליה מותרת במוקצה, בעצים שנשרו, בנכרי שהניח העצים בתנור, וגם
1461בהוכנו משבת ליום טוב. וכן הוא לקמן סי' תקט סט"ז, ובקונטרס אחרון שם
1462ס"ק ג.
1463[2026] בקטע שלפנינו יתבאר, שאף שמותר ליהנות מהמוקצה, ואף מותר לטלטלו לצורך
1464אוכל נפש, מכל מקום אסור ליהנות מממנו על ידי מעשה בגופו.
1465[2027]
1466"[כלים] שנשברו ביום טוב אין מסיקין [בהם], דאסור לטלטלם, ואפילו לשרפן
1467במקומן אסור, דמוקצה אסור ליהנות ממנו. אבל כשמדליק כלי שלם, אף על פי שנתקלקל
1468לסוף, ההנאה באה אחר כך מאליה".
1469וכן הוא לעיל שם סי"א (כלים שנשברו
1470ביום טוב ואין עושין מעין מלאכתן הראשונה ... אין מסיקין בהן, מפני שהן נולד
1471ואסורין בטלטול, ואפילו לשורפן במקומן אסור, אף על פי שאינו מטלטלן, לפי שהמוקצה
1472אסור להשתמש בו וליהנות ממנו).
1473[2028] ס"ק טו (אסור לבשל בעצי
1474מוקצה ... דאסור להסיק בעצים שנשרו אפילו אין לו עצים אחרים. והתוספות בע"א
1475דף ס"ו ע"ב כתבו דפת שאפה עכו"ם בעצים שנתלשו בשבת מותר, דלא
1476אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה, ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל. צריך לומר
1477דוקא בדיעבד מותר ליהנות ממנה, אבל לכתחלה אסור להשתמש בו).
1478ולקמן
1479שם סט"ז (שמסיק בעצים המוקצים, אף על פי שאינו מזיזם ממקומם, מכל מקום כיון
1480שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם הרי עושה מעשה בגוף המוקצה. אבל מותר להשתמש במוקצה
1481כשאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה, כגון להתחמם כנגד המדורה הנעשית מעצי מוקצה או
1482להשתמש לאורן), ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ג.
1483[2029] דהא מותר לטלטל, כמבואר
1484במ"א שם (נראה לי שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש, אבל אסור לאכלו ולהשתמש
1485בו).
1486וכן
1487הוא לקמן שם (מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות מותר
1488לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות ביום טוב).
1489[2030]
1490שבת קכב, א (הא דתנן בכבש ירד אחריו ישראל, דוקא בכבש וכיוצא בו, דליכא משום ... מוקצה,
1491דמשתמש בעלמא הוא, וכיושב על האבן דמי, אבל לטלטל הכבש אסור).
1492[2031]
1493שם מו, ב ד"ה עשה (וכתב הרמב"ן ז"ל, דדוקא ירד אחריו, שאינו מטלטלו
1494אלא שיורד בו, ואינו אלא כיושב על האבן, אבל לטלטלו אסור).
1495[2032]
1496"נראה לי ודאי היכא דאין מזיזן ודאי שרי לישב עליהן לכו"ע, דמוקצה אינו
1497אסור בנגיעה".
1498וכן הוא לעיל שם סנ"ב (שמותר לישב
1499על המוקצה כשאינו מטלטלו).
1500[2033]
1501ב"ק קא, ב ד"ה והאיכא, לענין שביעית (סתם עצים להסקה ניתנו, פירוש,
1502להסקת תנור ניתנו דהוי הנאתן אחר ביעורן, הלכך אפילו להתחמם מותר).
1503[2034] בקטע שלפנינו יתבאר, דאין לפרש טעם ההיתר כאן כרבנן שמתירין להתחמם כנגד
1504איסורי הנאה ולהאיר בהן, מטעם שאינו נחשב איסור בעין. דלא קיי"ל כרבנן, אלא
1505קיי"ל שנחשב איסור בעין אף בבישל ואפה ואבוקה כנגדו, וכל שכן להתחמם כנגדן,
1506וכל שכן להשתמש לאורן.
1507ואין
1508לפרש טעם ההיתר כאן כהרוקח,
1509כיון שנהנה לאורו בשעה שהאיסור בוער. דלא קיי"ל כן.
1510אלא טעם ההיתר כאן כאמור בפנים ס"ד, כיון שהיא הנאה הבאה מאליה.
1511[2035]
1512בהא דאמרינן פסחים כז, ב (אלא עצים דאיסורא לרבנן (דמתסרי בהנאה, רש"י) היכי
1513משכחת להו. אמר ר' אמי בר חמא, בשרשיפא (כסא לישב עליו או להדום רגליו, דהנאתן
1514כשהן בעין ועל ידי ממש, אבל הנאת היסק אין הנאתו אלא לאחר ביעורו או בשעת ביעורו,
1515רש"י)).
1516כתבו התוס' ב"ק קא, ב ד"ה
1517והאיכא (לענין עצי איסור לא היו אוסרין רבנן אפילו להתחמם כנגדן או להאיר בהן, אלא
1518דוקא בשרשיפא, כדדרשינן בפרק כל שעה (פסחים כז, ב), דהנאה מיהא אינה מתחלת עד לאחר
1519שמתחיל האיסור להיות כלה, הלכך לא אסרי רבנן אלא בשרשיפא).
1520והיינו שגם כשמתחמם כנגדו או להאיר בהם
1521נחשבת ההנאה אחר שריפה, כמבואר בתוס' פסחים שם ד"ה מכלל (בשעת הנאה מבוערין
1522הן כבר במקום השלהבת). ואם כן לכאורה היה אפשר להתיר מטעם זה גם כאן בעצים שנשרו
1523"להתחמם כנגדן ולהשתמש לאורן".
1524[2036]
1525בשו"ע ורמ"א שם ס"ד (אפה בו את הפת, בעוד שהאבוקה כנגדו, הרי זה
1526אסור בהנאה). הרי קיי"ל לאסור באיסור הנאה, לא רק להתחמם ולהאיר, אלא אף
1527לאפות ולבשל בעצים; ולא הותר אלא כשאפה ובישל על גבי גחלים, שכבר נשרפו.
1528ויתירה מזו קיי"ל לענין עצי אשירה
1529וחמץ, שאפילו על גבי גחלים אסור, כדלעיל סי' תמה ס"ט (ואם הוסק התנור בחמץ
1530ואפה בו את הפת או שבישל בו תבשיל, בין שאפה ובישל על גבי הגחלים ... הרי פת
1531ותבשיל זה אסורין בהנאה), ושם נסמן (הערה עו).
1532וכל שכן דלא קיי"ל כוותייהו להתיר
1533אף להתחמם כנגדו ולהשתמש באורו, ואם כן אין ללמוד שום היתר מדרבנן שם לנידון דידן.
1534[2037] כי רק לענין שביעית, הקל יותר
1535משאר איסורי הנאה, התירה התורה לאפות ולבשל בעצי הסקה של שביעית, אפילו אבוקה
1536כנגדו, כיון שההנאה היא אחר ביעור העצים.
1537[2038]
1538ב"ק שם (אמר קרא לאכלה, במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו עצים שהנאתן אחר
1539ביעורן. והא איכא עצים דמשחן (שמאירין כנר אבוקה לנושאן בידו, רש"י) דהנאתן
1540וביעורן שוין). הרי שאינה נחשבת הנאה קודם ביעור העצים אלא ב"עצים
1541דמשחן", משא"כ באפיה ובישול כשאבוקה כנגדו, נחשבת הנאתן אחר ביעור
1542העצים.
1543[2039]
1544מ, א (דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לכם דומיא דלאכלה, מי שהנאתו וביעורו שוה,
1545יצאו עצים שאין בהם הנאה במה שנתבשל אלא לאחר ביעורן, כשאדם נהנה מאותו פת ומאותו
1546תבשיל). הרי שבבישול כנגד האבוקה נחשבת ההנאה אחר ביעורו.
1547[2040]
1548ס"ג (מותר ליהנות מהן אפילו בשעת ביעורן, כגון לבשל קדרה כנגדן
1549... אינו נהנה מגוף האיסור שהוא בעין).
1550[2041] כמובא לעיל שלא התירו אלא על
1551גבי גחלים, ולא כנגד האבוקה.
1552[2042] כמובא לעיל מב"ק קא, ב (והא
1553איכא עצים דמשחן, דהנאתן וביעורן שוין). ופרש"י (שמאירין כנר אבוקה לנושאן
1554בידו). ובתוס' שם (ור"ח פירש והא איכא עצים דמשחן שמחממין בו, כגון במדורה
1555שעשויה להתחמם, דהנאתן וביעורן שוה, דבשעת ביעורן מתחמם כנגדן).
1556הרי
1557נתברר מכל זה דלא קיי"ל כרבנן, אלא בין להתחמם כנגדו ובין להשתמש באורו נחשב
1558האיסור בעין, לא רק לענין איסורי הנאה אלא אף לענין שביעית. ואם כן מובן שאף לענין
1559דידן (עצים שנשרו) נחשב האיסור בעין, כמבואר בפנים ס"ד (להתחמם כנגדן
1560ולשהשתמש לאורן ... שהוא נהנה מגוף האיסור שהוא בעין), ומותר רק מטעם הנאה הבאה
1561מאליה.
1562נמצא
1563להלכה ד' חלוקים:
1564(א)
1565עצי אשירה וחמץ, אפילו על גבי גחלים אסור.
1566(ב)
1567איסורי הנאה, על גבי גחלים נחשבת הנאה אחר ביעורם, אבל אבוקה כנגדו נחשב האיסור
1568בעין.
1569(ג)
1570בעצי שביעית, אבוקה כנגדו נחשבת ההנאה אחר ביעורם. אבל להתחמם ולהשתמש באורה נחשב
1571האיסור בעין.
1572(ד)
1573בעצים שנשרו, מותר אף להתחמם ולהשתמש באורם, מטעם הנאה הבאה מאליה.
1574[2043]
1575סי' שא (שירי שמן שכבו הנרות ביום טוב ... צריך להרבות השמן, דבכי האי גוונא מותר,
1576כדאשכחן לגבי עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם מוכנים ומבטלן). הרי שהוא סובר שלענין
1577להשתמש לאור העצים שנשרו, קיי"ל כרבנן שאין זה חשוב איסור בעין.
1578ובדבריו אין לומר שהוא מטעם הנאה דממילא
1579(כמו שנתבאר לעיל), שהרי מיירי לענין להרבות השמן ולהדליק כדי להשתמש לאורו.
1580[2044]
1581ד"ה בהגהות מיימוניות.
1582[2045]
1583קונטרס אחרון סק"ג (דמפרשים
1584דמקלי קלי כו' פירוש שהאיסור בשעה שהוא נשרף (וכן דעת הרוקח שהביא הב"י סי'
1585תקי"ד עיי"ש) הרי הוא כמבוער לגמרי מן העולם וכאילו אינו כלל).
1586[2046] "הנותר מן השמן ... בליל
1587ח' עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו
1588... ואם נתערב ממנו בשמן אחר ואין ששים לבטלו, כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין
1589להוסיף עליו כדי לבטלו. ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב שמרבה
1590עליהם עצים מוכנין ומבטלן, דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן, אבל הכא נהנה
1591ממנו בשעה שהנר דולק".
1592וכן
1593הובא בשו"ע שם ס"ד (ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר
1594שאין להוסיף עליו כדי לבטלו).
1595[2047] שעל כרחך אינו מטעם רבנן, ולא
1596מטעם הרוקח, אלא מהטעם שהובא לעיל (הערה 166) מהמ"א, כיון שהיא הנאה הבאה
1597מאליה.
1598[2048] בקטעים שלפנינו יתבאר, שאף שעצים שנשרו אסורים בהנאה, אין הטעם משום
1599מוקצה, אלא מטעם שמא יעלה ויתלוש, וכן מלאכה שעשה הנכרי לצורך ישראל אסורה בהנאה,
1600ולא משום מוקצה.
1601ואם
1602כן הי' אפשר לומר לכאורה, שאין חילוק בין הנאה על ידי מעשה לבין הנאה הבאה מאליה,
1603אלא שמשום מוקצה מותרת כל הנאה ובעצים שנשרו ומלאכה שעשה הנכרי לצורך ישראל אסורה
1604כל הנאה, אף להתחמם כנגדן ולהשתמש באורן.
1605מכל
1606מקום מוכח מהפוסקים שאין חילוק בינם, שבכל אלו אסורה הנאה שעל ידי טלטול ומותרת
1607הנאה הבאה מאליה, אף להתחמם כנגדן ולהשתמש באורן.
1608[2049] כדלעיל סי' תקא ס"י (עצים
1609שנשרו מן האילן ביום טוב אין מסיקין בהן ביום טוב, אפילו להמתירין נולד ביום טוב,
1610לפי שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן בשבת או ביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום
1611באכילה ובטלטול משום גזרה שמא יעלה ויתלוש, כמ"ש בסי' שכ"[ה]), ושם
1612ס"ח (כל מחובר שנתלש מאליו או על ידי נכרי, אף על פי שאינו מאכל אדם, הוא
1613בכלל גזרה זו ... ואפילו עצים שתלשן הנכרי לעצמו או שנשרו מאליהן ביום טוב הם בכלל
1614גזרה זו). ואם כן יש לומר שאף הנאה הבאה מאליה אסורה מטעם זה.
1615[2050] "גוי שהביא לולב לישראל
1616ביום טוב מחוץ לתחום ... אסרוהו לו ... באכילה ובהנאה". ומקורו בפוסקים
1617שיובאו לקמן ד"ה ואף שבהבא מחוץ לתחום.
1618שטעם
1619האיסור בזה הוא כדלקמן סי' תקטו ס"א (שלא יהנה כלום ממלאכת יום טוב הנעשית
1620בשביל ישראל ... ויש אומרים ... שחששו ... שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב).
1621ואם כן יש לומר שאף הנאה הבאה מאליה אסורה מטעם זה.
1622[2051]
1623כבר הובא לעיל (הערה 170)
1624מה שהקשה המ"א (סי' תקט ס"ק טו) על הא דאסרו להסיק בעצים שנשרו, ממה
1625שכתבו התוס' ע"ז סו, ב (דלא אסרינן משום שבח עצים, אלא דוקא באיסורי הנאה
1626כדפרישית, ומוקצה מותר בהנאה הוא).
1627ותירץ המ"א (צריך לומר דוקא בדיעבד מותר ליהנות ממנה,
1628אבל לכתחלה אסור להשתמש בו). והיינו שהן במוקצה והן בעצים שנשרו לא
1629נאסר להסיק בהם אלא לכתחלה, אבל אם כבר הסיק בהם מותר ליהנות ממנה.
1630ולפי האמור לעיל יש לומר שאין הפרש בין
1631לכתחלה לבין בדיעבד, אלא שבמוקצה מותר ליהנות ממנה לכתחלה, ובעצים שנשרו, ובהובאו
1632מחוץ לתחום לצורך ישראל, אסורה ההנאה הבאה מאליה אפילו בדיעבד, ואפילו להתחמם
1633כנגדן וליהנות באורו.
1634ומה שהתוס' התירו הנאה ממוקצה, אף
1635דמיירי בעצים שנשרו. אזלי התוס' לשיטתייהו שאף שפירות הנושרים אסורים בהנאה משום
1636שמא יתלוש, מכל מקום עצים שנשרו לא נאסר בהנאה משום שמא יתלוש, אלא אסורים בטלטול
1637משום נולד.
1638אבל אנן קיי"ל שגם עצים שנשרו
1639אסורים משום שמא יתלוש, ואם כן אסור אפילו להתחמם כנגדן וליהנות באורן.
1640[2052]
1641יד, א ד"ה מחתכין את הדלועין (ליכא למיחש נמי שמא יתלוש, אלא בפירות האילן
1642שהם קלים להשיר, ועוד דאדם מתאוה להם ושוכח ... אבל בדבר דבעי מרא וחצינא, לא).
1643[2053]
1644ג, א ד"ה גזרה (בדבר דבעי מרא וחצינא, כגון לפת וצנון, דלא שייך שמא יעלה
1645ויתלוש דאדכורי מדכר הואיל ואין יכול בקל לתולשו).
1646[2054]
1647מ, א ד"ה הא (ואם תאמר, טעמא דמוקצה למה ליה, תיפוק ליה משום שמא יעלה ויתלוש.
1648ויש לומר דשמא יעלה ויתלוש לא הוי אלא בפירות האילן שקלים ליתלוש, אבל לפתות, דבעי
1649מרא וחצינא, לא).
1650[2055]
1651ביצה ב, א (ועצים שנשרו מן הדקל ... ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב בפני עצמן,
1652משום דהוו להו נולד, ואסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש).
1653[2056]
1654פ"א סי' ב (כלשון הרי"ף).
1655[2057]
1656שם ושם הוכיחו התוס' שאין גוזרין שמא יתלוש בעצים ודלועין, דאי לאו הכי למה התירו
1657(שבת קכב, א) כשהנכרי הדליק הנר לעצמו, או מילא מים לבהמתו, או עשה כבש לעצמו, ולא
1658גזרינן שמא יעשנו הישראל.
1659[2058]
1660שבת מו, א (ומיהו איכא למידק כי היכי דאסרינן משקין שזבו ופירות הנושרין שמא יסחוט
1661או שמא יעלה ויתלוש, נגזור נמי [בנכרי] העושה לצורך עצמו שמא יעשה [ישראל] בידים.
1662תירץ הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום שאין הישראל מצוי אצל הנכרי בשבת שיבא
1663להשתמש ממה שהנכרי עושה לצורך עצמו, וכיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא גזרינן בה.
1664ועוד דישראל מנכרי לא גזור במלאכת דשבת. אבל בפירות הנושרין דהויא מילתא דאתיא
1665ממילא, בכי האי גונא גזרינן).
1666[2059]
1667שם קכב, א (זו שאמרו גזירה שמא יתלוש ושמא יסחוט, בדברים הנעשין מאליהן, כגון
1668משקין שזבו ופירות שנשרו, הכל מודים שאסורין, דכיון דאיכא גזירה עשאום כמעשה שבת
1669של ישראל, אבל גוי לעצמו ליכא למיגזר, דישראל מגוי לא גמר מלאכות דשבת).
1670[2060]
1671ד"ה גמרא (דמשקין שזבו ופירות הנושרין דממילא קא אתו, אי שרית ליה אתי למעבד
1672איהו בידים, דמיחלף ליה, אבל מידי דלא אתי ממילא אלא תלי במעשה, כגון אפיה ובישול
1673ונר וכבש ונעשה על ידי גוי בשביל גוי, שרי אפילו לישראל, דליכא למיגזר בהו מידי,
1674דישראל בגוי לא מיחלף).
1675[2061] כיון שאינם נושרים ממילא, רק
1676במעשה על ידי גוי, ליכא למיגזר בהו מידי.
1677[2062]
1678ג, א (דמנכרי לישראל לא גזרינן משום דנכרי בישראל לא מיחלף).
1679[2063] "עצים שנשרו מן הדקל ביום
1680טוב ... איסור דרבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש", הרי שעצים בכלל גזירה שמא
1681יתלוש.
1682[2064]
1683ביש"ש פ"א סי' ז.
1684[2065] ס"ק ד (תלשו ביום טוב
1685... דאסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש).
1686[2066]
1687במ"א שם סקי"א (אין מסיקין, דהוה ליה נולד, ואסרי להו רבנן גזירה שמא
1688יעלה ויתלוש (רי"ף ורא"ש)).
1689וכן הוא לעיל שם ס"י (עצים שנשרו
1690מן האילן ביום טוב אין מסיקין בהן ביום טוב, אפילו להמתירין נולד ביום טוב, לפי
1691שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן בשבת או ביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום
1692באכילה ובטלטול משום גזרה שמא יעלה ויתלוש).
1693[2067] לפי כל האמור לעיל היה מקום לומר, שלדברי הכל הנאה במוקצה מותרת, ואילו
1694הנאה בגזירת שמא יתלוש אסורה.
1695אלא
1696שלשיטת התוס' עצים שנשרו לא נאסרו משום שמא יתלוש, אלא משום מוקצה, ולכן הנאה בהם
1697מותרת. ולשיטת הרמב"ן וסיעתו, עצים שנשרו מאליהם אסורים משום שמא יתלוש, ולכן
1698הנאה אסורה בהם, אף בהנאה הבאה מאליה. אבל עצים שנכרי תלש לא נאסרו משום שמא
1699יתלוש, אלא משום מוקצה, ולכן הנאה מותרת בהם.
1700אך
1701מכל מקום משמע מסתימת הפוסקים שגם באיסור גזירת שמא יתלוש לא אסרו הנאה הבאה
1702מאליה.
1703ולפי
1704זה, גם עצים שתלש נכרי נאסרו משום שמא יתלוש, וכדלעיל סי' שכה ס"ח (ואפילו
1705עצים שתלשן הנכרי לעצמו, או שנשרו מאליהן ביום טוב, הם בכלל גזרה זו, כמו שיתבאר
1706בסימן תק"ז), דלא כתוס' ודלא כרמב"ן הנ"ל.
1707נמצא
1708שמה שאמרו שנכרי (שתלש עצים) ועשה מהם כבש לעצמו, יורד אחריו ישראל (משנה קכב, א),
1709ואין חוששים להנאה:
1710(א)
1711לדעת התוס' הוא כי עצים שנשרו לא נאסרו משום שמא יתלוש.
1712(ב)
1713לדעת הרמב"ן וסיעתו הוא כי עצים שתלש הנכרי לא נאסרו משום שמא יתלוש.
1714(ג)
1715למסקנת הפוסקים, גם באיסור גזירת שמא יתלוש לא אסרו הנאה הבאה מאליה.
1716[2068] כי גם באיסור גזירת שמא יתלוש
1717הותרה הנאה הבאה ממילא.
1718[2069]
1719הלכה יא (עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב אסור להסיקן מפני שהן נולד).
1720[2070]
1721כמובא לעיל (הערה 197)
1722"משום דהוו להו נולד, ואסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש).
1723[2071]
1724יג, ב.
1725[2072]
1726שבת קכב, א.
1727וכן הוא לעיל סי' שכה סי"ז (ליקט
1728נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו, מאכיל אחריו ישראל את בהמתו).
1729[2073]
1730וכן הוא לעיל שם ס"ח (נכרי שליקט עשבים מהמחובר, אפילו הוא בענין שאין בהם
1731משום מוקצה, כגון שיש לישראל בהמות שיכולים לרעות שם בעשבים אלו והרי הם מוכנים לו,
1732אעפ"כ אסורים משום גזרת פירות הנושרים).
1733[2074]
1734שבת שם (מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת, אבל לא על גבי מוקצה
1735בשבת. דקאים לה באפה ואזלא היא ואכלה).
1736וכן הוא לעיל שם סי"ז (דהיינו
1737שעומד בפניה שלא תוכל לנטות אלא דרך שם, כמו שנתבאר בסי' שכ"ד בכל דבר האסור
1738בטלטול, ואף עשבים אלו אסורים בטלטול), ובסי' שכד ס"י (לא יעמידנה על גבי דבר
1739האסור בטלטול מדברי סופרים, מפני שאיסורו קל בעיני הבריות וחוששים שמא יטול ממנו
1740בידיו להאכילה. ולא אסרו אלא להעמידה על גבה ממש, אבל מותר לעמוד בפניה בענין שלא
1741תוכל להטות אלא דרך שם ותאכל מעצמה, שכיון שאינו עומד סמוך לעשבים אין לחוש). ולא
1742נאסרה הנאה הבאה מאליה.
1743[2075]
1744ראה אפיקי ים ח"ב סי' כג. נימוקי יום טוב תוספת ביאור יא.
1745[2076] כנסמן לעיל (הערות 200-201), שנכרי שתלש עצים ביום טוב לא גזרו
1746שמא יתלוש הישראל. ובר"ן שם (מו, א) הוסיף (עשבים שאין דרכן ליתלש, מאי טעמא
1747לא שריא לישראל).
1748וראה
1749תהלה
1750לדוד סי' שכב סק"ג. נימוקי יום טוב תוספת ביאור יב.
1751[2077]
1752הרמב"ן בשבת שם (ומכל מקום משקין שסחטן הגוי, ופירות שתלשן, לצורך עצמו,
1753אסורין משום גזירה הוא בלא דין מוקצה, דכיון דמילי דאתו ממילא נינהו, כי עשאן גוי
1754נמי אסורין, דכולה חדא גזירה היא).
1755[2078]
1756מו, ב ד"ה עשה (וכתב הרמב"ן ז"ל, דדוקא ירד אחריו, שאינו מטלטלו
1757אלא שיורד בו, ואינו אלא כיושב על האבן, אבל לטלטלו אסור, אלא אם כן היו העצים
1758תלושין מערב שבת).
1759[2079]
1760ביצה ד, ב.
1761[2080]
1762לז, ב (אתרוג של מצוה מותר להריח בו ... אתרוג במחובר אסור להריח בו ... אי שרית
1763ליה אתי למגזייה).
1764וכן הוא לעיל סי' שלו סט"ז (אתרוג
1765ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה, אסור להריח בו בעודו מחובר, גזרה שמא יקוץ אותו).
1766[2081]
1767ראה חדושי שאול בן הלוי דף לב.
1768[2082]
1769עירובין רמז תקיד, בשם רבנו שמשון משאנץ (דלא מצינו שאסרו חכמים הבא מחוץ לתחום
1770אלא או אכילה או הנאה), וסוכה רמז תשמז (שאסרו כו' הנאה).
1771[2083]
1772בסופו.
1773וכן הוא לקמן שם סכ"ו (אם נכרי
1774הביא שופר ביום טוב מחוץ לתחום בשביל ישראל ... מותר לתקוע בו ... ואינו אסור אלא
1775באכילה או בהנאה).
1776[2084]
1777משאנץ. הובאה באור זרוע הל' ראש השנה סי' רסה (ואם העכו"ם הביא שופר מחוץ
1778לתחום ביום טוב, מותר לתקוע בו, מידי דהוה אאתרוג, שכבר היה מעשה בישראל אחד שהביא
1779לו עכו"ם לולב ואתרוג ביום טוב מחוץ לתחום, והתיר לו רבי' שמשון ב"ר
1780אברהם, דלא מצינו שאסרו חכמים הבא מחוץ לתחום אלא או אכילה או הנאה), ובשו"ת
1781מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' כב, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתמז,
1782ובהגהות אשרי ראש השנה פ"ד סי' ו.
1783[2085] וכן הוא לקמן שם (ואינו אסור
1784אלא באכילה או בהנאה, דהיינו להשתמש בו).
1785[2086] ראה שם נ, א (יושב (עליהן
1786מבעוד יום ... גלי דעתיה דלישיבה קיימי, רש"י), אע"פ שלא קישר
1787ואע"פ שלא חישב),
1788ודף קכה, ב (פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים (אבנים סדורות
1789ומוקצות לבנין, רש"י), ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר, ולא
1790הצריכן רבי למעשה. ור' יוחנן אמר הצריכן רבי למעשה).
1791ונתבאר לעיל סי' שח סנ"א (שכיון שדרכם של חריות לייחדם גם כן
1792לישיבה, לפיכך כיון שישב עליהם הוכנו לישיבה על ידי כן ונעשה עליהם תורת כלי),
1793וסנ"ב (שאר עצים וכן נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם פעמים רבות בחול ...
1794לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם ...
1795אלא אם כן עשה בהם מעשה רב).
1796[2087]
1797כמובא לעיל (הערה 193)
1798מה שכתבו התוס' ע"ז סו, ב ד"ה אמר (דלא אסרינן משום שבח עצים, אלא דוקא
1799באיסורי הנאה כדפרישית, ומוקצה מותר בהנאה הוא).
1800[2088]
1801כה, רע"א (חוץ לתחום אסור, והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר).
1802[2089]
1803סעיף יד (דכיון שאיסור תחומים הוא קל, הקילו בו שלא לאסור אלא למי שהובא בשבילו).
1804*
1805והיינו, שאף כשעשה הנכרי מלאכה בשביל
1806הישראל אסורה אף ההנאה הבאה מאליה, כדלעיל סי' רעו ס"א (נכרי שהדליק את הנר
1807בשביל ישראל, אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת ... וכן אם הבעיר מדורת עצים בשביל
1808ישראל, אסור לכל אדם מישראל להתחמם כנגדה), וסי' שכה סי"ט (אם אומר בפירוש
1809שלצורך ישראל הוא עושה ... כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו ... אסור להשתמש
1810לאורו).
1811מכל מקום אם הביא מחוץ לתחום בשביל
1812ישראל, שגם בזה אסרו הפוסקים דלעיל בהנאה, "יש לומר דוקא להשתמש בו, או שאר הנאה
1813הבאה לו על ידי שעושה מעשה בגוף המוקצה שמטלטלו וכהאי גוונא".
1814[2090]
1815תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1816בפנים ס"ו נתבאר, שעצים שנתלשו בשבת
1817אסור להסיק בהן ביום טוב שלאחריו, שאין שבת מכינה ליום טוב מן התורה, ואפילו ביטול
1818ברוב אינו מועיל באיסור תורה.
1819והוסיף במ"א, שאם נתלשו ביום טוב,
1820יכול להסיקן בשבת שלאחריהן על ידי נכרי על ידי ביטול ברוב, כי איסור ההכנה בזה הוא
1821מדרבנן.
1822ומבאר כאן הטעם שלא הזכיר דבריו אלו בפנים,
1823מכמה טעמים:
1824(א) היתר ההסקה על ידי נכרי בשבת הוא רק
1825בקור גדול, ואין הקור גדול כל כך במדינתנו בימי פסח וסוכות.
1826(ב) קור גדול דינו כחולה שאין בו סכנה,
1827שמותר ליהנות ממוקצה ומאיסור דרבנן אף בלא ביטול.
1828(ג) גם איסור הכנה דאורייתא אין בו איסור
1829הנאה הבאה מאליה, ומותר ליהנות ממנה אף בלא ביטול.
1830(ד) אילו הי' צריך ביטול ברוב, לא הי'
1831מועיל ביטולם בשאר העצים, כי גם הם מוקצים בשבת.
1832לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1833טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
1834[2091]
1835סוף סק"ד (עצים שנשרו ביום טוב מותר להסיקן בשבת על ידי עכו"ם, על ידי
1836ביטול ברוב).
1837[2092]
1838סעיף טו (וכל האיסורים שנתבארו בחימום כנגד המדורה או בית החורף, אינן אלא בארצות
1839שאינן קרות, אבל בארצות הקרות כמו במדינות אלו, מותר לומר לנכרי לעשות מדורה בשביל
1840ישראל ביום שהקור גדול, וכן לומר לו לחמם את בית החורף, לפי שהכל הם כחולים אצל
1841הקור הגדול), ושם נסמן (הערות קו-ט).
1842[2093]
1843ומכל שכן בחג השבועות, שאין הקור גדול.
1844[2094]
1845כדלעיל סי' שכח סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו
1846נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה).
1847[2095]
1848כדלעיל סי' רעו סט"ו (לפי שהכל הם כחולים אצל הקור הגדול).
1849[2096]
1850הל' שבת פ"ו סוף אות ו, בשם ה"ר יום טוב (ואם אינם חולים ממש, מכל מקום
1851מצטערין הם לכל הפחות בשבת, ואמרינן בכתובות גונח יונק חלב בשבת, ואף על גב דמפרק
1852כלאחר יד הוא, משום צער לא גזור בהו רבנן).
1853[2097]
1854סקט"ו (ואפשר דהעולם סומכין על הגהות מיימוניות שכתב שאפילו במצטער שרי שבות).
1855ולא קיי"ל כן לענין שבת, אלא שלא
1856למחות בהמקילין, כדלעיל סי' רעו סט"ו (והנוהגים היתר אף ביום שאין הקור גדול,
1857מכל מקום אין מוחין בידם).
1858[2098]
1859שכאן אין אנו דנים באיסור הסקת הנכרי בשבת, שמותרת כשהקור גדול, אלא באיסור הנאת
1860הישראל מדבר שהוכן מיום טוב לשבת, ואיסור הכנה זו אינה אלא מדרבנן, שמותרת לצורך
1861חולה שאין בו סכנה, אפילו בלא ביטול העצים האסורים ברוב עצים המותרים.
1862והטעם שאינה אלא מדרבנן, נתבאר לקמן סי'
1863תקטו ס"ז (נתלש ... ביום טוב ... אסור באכילה ובטלטול גם בשבת שלאחריו, לפי
1864שעל ידי תלישה זו ... הן מוכנין לאכילה, ואין יום טוב מכין לשבת. ואיסור הכנה זו
1865אינה אלא מדברי סופרים, שהרי מן התורה מותר ... בו ביום ... ואם כן יום טוב לעצמו
1866הכין, אלא כיון שמדברי סופרים אסור ... ביום שנתלשו ... אלא ביום שלאחריו, נמצא
1867שיום טוב הכין לשבת שלאחריו).
1868[2099] ואם יש לו עצים אחרים, יתבאר
1869לקמן בסמוך (והערות 251-252).
1870[2100]
1871"ומותר להאכילו מוקצה בידים, אם אי אפשר בענין אחר".
1872וכן הוא לעיל שם סכ"ב (ומותר
1873להאכילו מוקצה אפילו בידים, אם אי אפשר בענין אחר).
1874וראה תהלה לדוד סי' רנה ד"ה והנה. נימוקי
1875יום טוב הערה א. מחשבת חיים ע' רפג.
1876[2101] "גונח מותר לינק חלב
1877מהבהמה, דבמקום צערא לא גזרו רבנן".
1878וכן
1879הוא לעיל שם ס"מ (הגונח מכאב לב, שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר לינק בשבת,
1880מפני שמפרק כלאחר יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו,
1881לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו לא גזרו).
1882[2102]
1883סק"מ (מיהו אם יש לו מאכל לחלוב בו, אסור לינק בפיו ביום טוב, אלא יחלוב לתוך
1884המאכל).
1885וכן הוא לעיל שם (אם אי אפשר לו לחלוב על
1886ידי נכרי, וגם אין לו מאכל לחלוב לתוכו).
1887*
1888וכשם שבמקום צער וחולי מותר לינק חלב
1889בפיו, ומותר להאכילו מוקצה, כן מותר ליהנות מאיסור הכנה, מה שהדליק הנכרי בשבת
1890העצים שנשרו ביום טוב שלפניו, אף בלא ביטול ברוב.
1891[2103] שמה
1892שהצריך המ"א ביטול ברוב,
1893היינו כי מה שהתירו בחולה שאין בו סכנה, הוא דוקא אכילת והנאה מהמוקצה,
1894משא"כ אכילה והנאה מאיסור הכנה, שהוא כמו מאכלות אסורות.
1895[2104]
1896קכד, רע"ב (וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא), ופרש"י (בתמיה, הלכך אי
1897מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה).
1898וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד (שעיקר
1899איסור המוקצה בשבת הוא סייג לאיסורי תורה ... משום גדר להוצאה, כמ"ש בסימן
1900ש"ח), ובסי' שח ס"א (אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה
1901בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה ... ועוד מפני גדר הוצאה נגעו בה, שמא ישכח ויוציא
1902הדבר שמטלטל בידו לרשות הרבים).
1903[2105] כן הי' אפשר לכאורה לבאר דעת
1904המ"א. אבל לא קיי"ל כן, כדלקמן סי' תקט סט"ז (אוכלין המוקצין אסור
1905לאכלם ביום טוב ... מאכלות אסורות לא הותרו), היינו שגם
1906מוקצה הוא כמו מאכלות אסורות. ואם כן, כשם שהתירו בחולה שאין בו סכנה אכילת מוקצה,
1907כן יש מקום להתיר אכילת דבר האסור משום הכנה.
1908[2106]
1909ע"ז ט, א ד"ה כי (אפשר שאין מתרפאין אף באיסורי הנאות של דבריהם כדרך
1910הנאתן, דאפשר דכל שהוא כדרך הנאתן השוו אותן לשל תורה).
1911וכן הוא לעיל סי' שכח סי"ט (שכל
1912מאכלות האסורות אפילו מדברי סופרים לא התירו אותן לחולה שאין בו סכנה).
1913[2107] כמו כאן דמיירי בהנאה מאיסור
1914הכנה שמדברי סופרים (כדלעיל הערה 240).
1915[2108]
1916שו"ע ס"ב (אסור לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה).
1917כן היה אפשר לכאורה ליישב לדעת
1918המ"א, אבל לא קיי"ל כן, כמבואר ברמ"א שם סי' קנה ס"ג (ואפילו
1919יין נסך בזמן הזה, מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ, אף על פי שהוא כדרך הנאתן,
1920ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור).
1921[2109] עוד אפשר לכאורה ליישב מה שהצריך
1922המ"א ביטול ברוב.
1923[2110]
1924שכבר נתבאר לעיל (והערות 242-244)
1925שאז אסור להאכיל מוקצה לחולה שאינו מסוכן, וכן כאן נשאר איסור ההנאה מאיסור הכנה.
1926[2111] כל מה שנתבאר לדעת המ"א,
1927שיש איסור הנאה מעצים ולא הותר אלא על ידי ביטול ברוב, זה אינו, שהרי כאן אינו
1928מטלטל את המוקצה, ואינו אוכלו, כי אם הנאה דאתי מאליה על ידי הבערת הנכרי, וזה לא
1929נאסר באיסור הכנה אפילו בבריא, ואפילו באיסור הכנה דמדאורייתא, שהרי בגמרא מוכח
1930כו'.
1931[2112] ברייתא שם (ביצה שנולדה ביום טוב, אין
1932מטלטלין אותה, לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה).
1933וכן הוכיח לקמן סי' תקט בקונטרס אחרון
1934סק"ג (וכן משמע בפרק קמא דביצה, אין מטלטלין אותה לסמוך בה כרעי המטה, משמע
1935דאם אינו מטלטלה שפיר דמי לסמוך בה).
1936וראה מאורי אש דף מח.
1937[2113]
1938בשו"ע ס"ג (ביצה שנולדה ביום טוב וליבנו בה תבשיל
1939וכיו"ב, מידי דלחזותא ולטעמא עבידא אינה בטלה).
1940ונתבאר לקמן שם ס"ז (אם נתנה בקדרה
1941לתקן התבשיל, כגון ללבנו ... אף על פי שיש בתערובת ששים כנגדה אינה בטלה); אבל
1942בלאו הכי לא נאסר מטעם חזותא גרידא.
1943[2114]
1944שדן באיסור חזותא גרידא, ומסיק שם סק"ה (שמעינן מהך שמעתתא
1945כיון דבעיין לא אפשיטא, דבכל מידי דלא אסיר אלא מדרבנן, אי איכא חזותא ולאו טעמא,
1946הוה ליה ספקא במידי דרבנן ולקולא ... אבל במידי דאסיר מן התורה, חזותא מילתא היא).
1947וראה גם לקמן סי' תקיג קונטרס אחרון
1948ס"ק ד (ד"ה והך).
1949[2115]
1950סק"ה (משמע דדוקא לענין ערלה ושביעית דכתיבי קרא ואיסורי הנאה הם, על כן
1951אוסר אצלם חזותא, אכל לענין שאר דברים אמרינן דחזותא לאו כלום הוא ... הא מבואר שם
1952בש״ס ע״ב דבמידי דרבנן לכו״ע חזותא לאו מילתא היא).
1953וראה
1954גם לקמן בקונטרס אחרון שם.
1955[2116]
1956אלא ודאי, אף אם חזותא מילתא היא, מכל מקום הנאה הבאה מאליה מותרת
1957באיסור הכנה.
1958[2117]
1959סי"ח (יום טוב שחל להיות אחר שבת אסור להדליק ביום טוב שיורי
1960הלפידים והפתילות שנדלקו וכבו בשבת), הרי שאסור ליהנות מאיסור הכנה.
1961[2118]
1962כדלעיל ריש ס"ק ד, וכדלקמן סי' תקט סט"ז, ובקונטרס אחרון
1963סק"ג, שבעושה מעשה אסורה גם ההנאה מהמוקצה, אבל הנאה הבאה מאליה מותרת.
1964[2119] ובכל אופן אין לומר שטעם היתר
1965היסק הנכרי הוא מטעם שהעצים שנשרו בטלים בשאר העצים, כי גם שאר העצים מוקצים בשבת.
1966ואם התירו לנכרי היסק הנכרי בשאר העצים מחמת הקור, שיש לו דין חולה שאין בו סכנה,
1967הוא הדין שיכול להסיק עצים אלו, ואין כאן ביטול העצים האסורים ברוב היתר.
1968[2120] שאם נאמר שהיסק הנכרי מותר רק
1969בשאר העצים, ולא בעצים שנשרו, אם כן האיך מותר לומר לו לטלטלן כדי לבטלן. ומסתמא
1970לא מיירי המ"א בנשרו העצים מהאילן לתוך התנור.
1971[2121]
1972תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה ושלאחריו:
1973בפנים סי"ב נתבאר שבתנורים שלנו שאי
1974אפשר לאפות בלא גריפה, מותר לגרפו אף במכבדת שטיבלה במים שמכבה. ואם אפשר לאפות
1975בלא כיבוי, אסור לגרפו אף במכבדת שלא טיבלה במים.
1976בקונטרס אחרון זה מוכיח הדין הראשון,
1977ובקונטרס אחרון הבא מוכיח הדין השני.
1978לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1979טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי
1980אורותיו סי' מ.
1981[2122]
1982ד"ה ואפשר.
1983[2123]
1984סעיף ד (תנורים שלנו, כיון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה, מותר לגרפו מהאפר
1985והגחלים, ואף על פי שהוא מכבה).
1986[2124]
1987עבודת הקדש שער ב סי' ו (ולגרוף את התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה, יראה לי שהוא
1988מותר, ואף על פי שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן).
1989[2125] שם (נתכוין לטיבול המכבדת
1990במים פעם שנית שכתבתי דאסור ... אבל הרב המגיד כתב בפרק ג' (שם) בשם הרשב"א
1991(שם) לגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה יראה לי שהוא מותר, ואף על פי שהוא
1992מכבה ... ונראה מדבריו שגורף כדרכו בחול ואינו חושש).
1993[2126]
1994פ"ג ה"י.
1995[2127]
1996תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה ושלפניו – ראה לעיל (הערה 263).
1997לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1998טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
1999[2128]
2000ס"ק ו (אם אין הכרח להאפיה בשביל זה אסור, אפילו אם מהני גריפת כל התנור כדי
2001ליפותו. ואף על גב דמצינו בגמרא דאמר לה רבי חייא לדביתהו חזי דאנא ריפתי מעליא
2002בעי, ורמז לה שתגרף).
2003[2129]
2004לב, ב (דביתהו דר' חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא, אמר לה ר' חייא, חזי דאנא
2005רפתא מעלייתא בעינא), ופרש"י (כלומר גרפי התנור). והיא ההלכה שבפנים ס"ט
2006(ואם נפל לתוכו מטיח הטיט שבדפנותיו, ויש בטיח זה כדי לחרך את הפת ... מותר לגרפו
2007מן התנור).
2008[2130]
2009תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
2010בפנים סי"ח נתבאר שמותר לאפות תנור
2011מלא פת אע"פ שאינו צריך ביום טוב אלא לפת אחת, אבל אם אינו צריך, אסור
2012להערים.
2013ומבאר שהמ"א מסיק שגם אם צריך ביום
2014טוב פת אחת לא הותר אלא כשמתכוין להשביח את הפת. אבל יש להוכיח מהפוסקים שמותר אף
2015שאינו מתכוין להשביח.
2016לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
2017טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי
2018אורותיו סי' מב.
2019[2131]
2020מוסגר זה נוסף בהוצאת זיטאמיר. ואוצ"ל: עיין במג"א.
2021[2132]
2022סקי"ג (כתב הארחות חיים בשם הרא"ה, דוקא במתכוין להשביח הפת, אבל בלאו
2023הכי אסור, עד כאן. ואין נראה כן מדברי הפוסקים (ב"י). ולי נראה להחמיר. אף על
2024גב דבסי' תק"ג כתב אפילו עושה לצורך חול שרי לבשל בקדירה אחת. שאני התם דחד
2025טירחא הוא, אבל הכא כל ככר צריך טירחא בפני עצמה).
2026[2133]
2027ד"ה ומה שהתיר (שהביא את דברי ארחות חיים, ומסיק "ואין נראה כן מדברי
2028הפוסקים").
2029[2134]
2030מ"א סקי"ד (ורש"ל כתב ... ודוקא כשצריך לאכול, אבל
2031אם אין צריך לאכול, רק שמערים לאכול מעט ממנו, אסור).
2032[2135] פ"ב סי' טו (נהי דשרי
2033אפילו בתנור גדול על ידי צורך פת אחת, אבל להערים ... לא נהירא בעיני).
2034[2136]
2035סק"ב (והמרדכי כתב באחד שהיה צריך פת לברית מילה, והתיר רבי יואל לאפות ג'
2036תנורים מפני צריכות פת אחת מכל תנור לב' וג' ישראלים. והגהות מיימוניות כתב דזה
2037מקרי הערמה ואסור ... מפני שצריך כל ככר טרחא ותיקון בפני עצמו).
2038[2137]
2039פ"א אות ו.
2040[2138]
2041רמז תרעה (ורבינו יואל התיר לאפות ביום טוב ברצידל"י בלע"ז לצורך ברית
2042מילה שחל להיות ממחרת בחולו של מועד, והיה יום אידם שלא היו יכולים לאפות אם לא
2043ביום טוב, ולא היה די לקהל בתנור אחד, והתירו לאפות בב' פעמים, מפני שצריכות פת אחת
2044לכל תנור ותנור, לשנים וג' ישראל).
2045[2139] סוף ס"ק ה (כתב המרדכי
2046פ"ב דביצה, דרבינו יואל התיר לאפות ביום טוב לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת,
2047והיה יום אידם שלא היו יכולים לאפות אם לא ביום טוב, ולא היה די בתנור אחד, והתיר
2048לאפות בב' פעמים, מפני שצריכות פת לכל תנור. ובהגהות מיימוניות חולק על זה, דפירש
2049ר"ח דמערים אסור. וכ"פ ב"י).
2050[2140]
2051סקי"ג (ולי נראה להחמיר ... הכא כל ככר צריך טירחא בפני עצמה).
2052[2141]
2053ראה ב"י שם ד"ה אבל ממלאה (והרב המגיד כתב בפרק א' (ה"י) בשם
2054הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ב סי' א) ממלאה אשה קדירה וכו' כדי שיאכלו
2055משמנים. לפיכך יראה לי שאפילו ליתן בקדירה חתיכה אחר שהניח הקדירה על גבי האש מותר
2056עכ"ל. ומיהו לדברי רש"י שנתן טעם משום דחד טרחא הוא, כל כהאי גוונא דהוי
2057תרי טירחי נראה דאסור. ודברי רבינו כדעת הרשב"א. שהרי נתן טעם מפני שהתבשיל
2058מיתקן יותר כשיש הרבה בקדירה. והכי נקטינן כמאן דמיקל, כיון דהוי מידי דרבנן).
2059[2142] רש"ל פ"ב סי' טו (אבל להערים
2060כדברי רבינו יואל, לא נהירא בעיני. וכן נמצא בהגמי"י (הל' יום טוב פ"א
2061אות ו') וז"ל: בפירוש ר"ח כתב, ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי.
2062והיינו דלא כרבינו יואל שהתיר). מ"א ס"ק ב (והג"מ כתב דזה מקרי
2063הערמה ואסור).
2064וכן הוא בט"ז (כנסמן לעיל הערה 281).
2065וכן
2066הוא לעיל שם ס"ו (כשאינו עושה כל המלאכה בבת אחת, דהיינו שלאחר שנתן הקדרה
2067אצל האש הוסיף בה בשר לצורך מחר, ונמצא שהוא מוסיף במלאכה לצורך מחר, ולפיכך
2068אע"פ שמה שאוכל מקדרה זו ביום טוב עצמו הוא משתבח ומתעלה על ידי תוספת מלאכה
2069זו, אין שבח ועילוי זה מועיל כלום, כיון שהוא בעצמו אינו צריך לשבח ועילוי זה כלל,
2070שהרי אינו צריך לאכול כלל מן קדרה זו ביום טוב, ואינו אוכל ממנה אלא כדי להתיר לו
2071לבשלה לצורך מחר).
2072[2143] רבנו יואל הנ"ל וסיעתו,
2073כנסמן לעיל (הערה 280).
2074[2144] וכן הוא לעיל סי' תקג בקונטרס
2075אחרון ס"ק א (ואם אינו חד טירחא, אסור להערים, כמו גבי אפיית פת שהעתיק
2076הט"ז דברי המרדכי בסוף הסימן שהתיר להערים, וכתב על זה אבל בהגה"מ חולק,
2077וכן פסק ב"י עכ"ל, משמע שכן עיקר. וכן פסקו רש"ל ומג"א, וכתבו
2078הטעם משום דאין שם היתר דחד טירחא רק היתר של שבח ועילוי בלבד).
2079[2145]
2080הרש"ל ביש"ש פ"ב סי' טו (נראה שאסור לומר בפירוש שהוא אין צריך
2081לאותו היום, דלא התירו אלא במבשל סתם שנראה שאינו מבשל אלא לצורך יום טוב ... חשב
2082זה נמי לעילוי כדי שיאכל משמנים, אם כן כדאי הוא להתירו בסתם. וכן פסק הרוקח (סימן
2083רח"צ), וכן הוא עיקר). הובא בט"ז שם סק"ג (יש מעלה ביום טוב מצד
2084הריבוי, וכתב שיש אוסרין בזה, וכתב רש"ל שיש להחמיר שלא תאמר בפירוש כן, אלא
2085בסתם).
2086וכן הוא לעיל שם ס"ה (שהתבשיל יותר משתבח ומיתקן כשיש בשר
2087הרבה בקדרה ... אסור לומר בפה בשעת בישול שהמותר יהיה לצורך החול, אלא יבשל בסתם),
2088ושם נסמן (הערה 29).