Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אתקיא הבערה ולהחם מים מותר ביום טוב
ובו ז' סעיפים
הבערה לחמם מים ולהתחמם
א כבר
ובו ז' סעיפים
הבערה לחמם מים ולהתחמם
א כבר
בנתבאר בסימן תצ"ה
גדמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה אפילו שלא לצורך אכילה, ובלבד שיהא בה צורך
דיום טוב. לפיכך מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ביום טוב, וכן מותר להחם מעט מים
הלרחוץ בהם
ופניו ידיו ורגליו
זביום טוב. אבל אסור להחם מים רבים כדי לרחוץ בהם כל גופו.
חוזה האיסור יש אומרים
טשאינו אלא מדבריהם, לפי שמן התורה מתוך שהותרו הבערה ובישול לצורך אכילה ושתיה
יהותרו לצורך רחיצת יום טוב. לפיכך אף מדבריהם מותר לרחוץ כל גופו במים שהוחמו מערב
יאיום טוב,
יבואין חוששין אם נתיר לו לרחוץ בחמין ביום טוב שמא יחם מים ביום טוב, כיון שאין
יגאיסור להחם מים ביום טוב אלא מדברי סופרים
ידאין גוזרין גזרה לגזרה.
טובמה דברים אמורים כשרוחץ חוץ למרחץ, אבל
טזבתוך המרחץ אסור לרחוץ בחמין,
יזאפילו פניו ידיו ורגליו בלבד,
יחוכ"ז
יטבחמין שהוחמו מערב יום טוב. אבל כל גופו בבת אחת אסור אפילו להשתטף בחמין שהוחמו
כמערב יום טוב.
כאוכן אסור לרחוץ כל גופו אפילו חוץ למרחץ
כבבחמין שהוחמו ביום טוב, אפילו הוחמו לצורך שתיה,
כגואפילו אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא רוחצו אבר אבר אסור.
כדאבל תינוק שדרך לרחצו בכל יום, מותר
כהלרחוץ כל גופו בבת אחת אפילו בחמין שהוחמו ביום טוב לצורך שתיה, דכיון שהוא צרכו
כושל תינוק לא גזרו עליו.
כזאבל אסור להחם ביום טוב בשביל רחיצתו בלבד, כמו שאסור להחם בשביל רחיצת כל גופו של
כחהגדול. אלא אם כן הוא מחמם לצורך שתיה או לצורך הדחת כלי אוכל נפש, דאז מותר לו
כטלהוסיף מים בקדרה בשביל רחיצת הקטן.
לוהוא שיוסיף קודם שיתן הקדרה אצל האש,
לאכמו שנתבאר בסימן תק"ג עיין שם כל פרטי דין
לבזה.
לגועכשיו בזמן הזה שאף בחול פעמים שאין
לדרוחצים את התינוק שנים או שלושה ימים, אף ביום טוב אסור לרחוץ כל גופו בחמין
להשהוחמו ביום טוב,
לואפילו רוחצו אבר אבר.
לזאבל יש חולקין על כל זה ואומרים דמן התורה
לחאסור להחם מים רבים בשביל רחיצת כל הגוף (אלא אם כן הוא מחמם כל המים ביחד בכלי
לטאחד עם המים שרוחץ בהם פניו ידיו ורגליו,
מועל דרך שנתבאר בסי תק"ג),
מאלפי שרחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש אלא למעונגים ומפונקים בלבד, ולא התירה התורה
מבאפילו המלאכה שלצורך אכילה, אלא אם כן יש בה צורך כל נפש, אבל אם אין בה צורך אלא
מגלמעונגים, אסור לעשותה ביום טוב כמו שיתבאר.
מדוכיון שיש בזה איסור של תורה, יש לאסור לרחוץ כל גופו ביום טוב, אפילו חוץ למרחץ,
מהואפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב,
מוגזרה שמא יחם מים ביום טוב בשביל רחיצת כל גופו ויעשה איסור מן התורה.
מזולפי דבריהם אף תינוק שדרך לרחצו בכל
מחיום אסור לרחצו אפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב כמו בשבת
מטוכמו שנתבאר בסי' של"א
נגזרה שמא יחם ביום טוב בשבילו.
נאבמה דברים אמורים, לרחוץ כל גופו בבת
נבאחת, אבל לרחוץ כל גופו אבר אבר בחמים שהוחמו מערב יום טוב, מותר אפילו לגדול,
נגשכל אבר ואבר שהוא רוחץ הוא רוחץ בהיתר,
נדדאין לגזור שמא יחם מים ביום טוב, שהרי מותר להחם מים ביום טוב בשביל רחיצת אבר
נהאחד, ואין איסור אלא להחם בשביל רחיצת כל הגוף שאין צריך אלא למעונגים (אבל כל
נוגופו בבת אחת אסור אפילו להשתטף בחמין,
נזאפילו הוחמו מערב יום טוב).
נחואף על פי שהעיקר כסברא הראשונה
נטבכל זה, מכל מקום כבר נהגו במדינות אלו להחמיר כסברא האחרונה,
סואין לשנות המנהג:
סאב יש מי שאומר
סבשאין היתר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ביום טוב, אלא בשעה שהקור גדול כל כך עד שרוב
סגבני אדם צריכים להתחמם כנגד המדורה, אבל אם אין הקור גדול כל כך, בענין שאין צריך
סדלמדורה, רק מי שהוא אסטניס (פירוש איש מצונן)
סהאו מעונג, אין לעשות מדורה, ולא להחם תנורי בתי החורף, רק על ידי נכרי,
סוכיון שמלאכה זו אינה צריכה לכל נפש. אבל אין המנהג כדבריו.
סזואף לדבריו אם הקור גדול כל כך עד שהמאכלים השמנים שהוא רוצה לאכול יהיו נקרשים
סחמחמת הקור, אע"פ שאין הקור גדול כל כך שיהיו רוב בני אדם צריכים להתחמם, מותר
סטלו להחם בית החורף בשביל המאכלים, שהרי הוא צורך אוכל נפש:
עכיבוי בבשר על גבי גחלים ובעישון פירות
ג מותר להניח בשר על גבי גחלים לצלותו,
ג מותר להניח בשר על גבי גחלים לצלותו,
עאאע"פ שהשמנונית הנוטף מהבשר מכבה את הגחלים,
עבוכיבוי זה אין בו צורך אוכל נפש ממש
עגשהרי אפשר לצלותו בשפוד,
עדמכל מקום כיון שיש בו קצת צורך אוכל נפש, שהרי הוא חפץ ומתאוה לאכול בענין זה,
עההתירו לו חכמים, כיון שאין כאן כיבוי גמור שהרי סופו מבעיר:
עוד וכן מותר לעשן פירות, דהיינו שמפזר מיני
עזבשמים על גבי גחלים תחת הפירות כדי שיקלטו טעם הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה. ואע"פ שהגחלים
עחנכבים קצת בתחלת הנחת הבשמים עליהם, וכיבוי זה אין בו צורך אוכל נפש ממש, שהרי
עטהפירות ראויין לאכילה בלא עישון, מכל מקום כיון שהוא חפץ לאכול כך התירו לו חכמים,
פכיון שאין כאן כיבוי גמור שהרי סופו מבעיר:
פאה במה דברים אמורים כשמפזר את הבשמים על
פבגבי גחלים שהובערו כבר לצורך אוכל נפש, או לצורך שאר דברים שמותר להבעיר בשבילם
פגביום טוב. אבל אסור להבעיר עצים כדי לפזר מיני בשמים תחת הפירות על גבי גחלתן,
פדלפי שהנאה זו של טעם הבשמים אינה צריכה לכל נפש אלא להמעונגים ומפונקים בלבד,
פהולא התירה התורה לעשות שום מלאכה ממלאכות אוכל נפש אלא לדבר שהוא צריך לכל נפש
פושנאמר
פזאך אשר יאכל לכל נפש וגו':
פחו ואפילו על גבי גחלים שהובערו כבר אין
פטלפזר מיני בשמים כדי לגמר את הבית או את הכלים,
צדכיון שאין כאן צורך אכילה כלל, לא התירו אפילו הבערה מועטת שהבשמים מתבערים על
צאהגחלים.
צבואע"פ שההבערה הותרה אפילו שלא לצורך אכילה, מכל מקום לא הותרה אלא אם כן יש
צגבה צורך יום טוב וצורך זה הוא שוה לכל נפש, כמו שנתבאר:
צדהולדת ריח בפירות בבגדים ובגוף
ז ואפילו
ז ואפילו
צהלעשן פירות (א) אין היתר אלא כשמתכוין כדי שיקלטו הפירות טעם הבושם ויהיו יותר
צוטובים לאכילה.
צזאבל אסור לעשן פירות כדי שיקלטו ריח הבושם ובאכילתו אותם יהנה מריחם הטוב, לפי
צחשאסור להוליד ריח ביום טוב בדבר שלא היה בו ריח, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה
צטמלאכה חדשה.
קואע"פ שכל המלאכות הותרו לצורך
קאאכילה,
קבמכל מקום הולדת ריח זה אין בו צורך אוכל נפש כל כך ואינו שוה לכל.
קגולא התירו לעשן אלא כשאינו מתכוין שיקלטו הפירות ריח הבושם אלא טעם הבושם ויהיו
קדיותר טובים לאכילה.
קהואע"פ שממילא נולד בהן ריח חדש, מכל מקום כיון (שהעיקר) שהוא אינו מתכוין
קולהוליד לא גזרו עליו, ולפיכך (ב) מותר להניח מיני בשמים על הבגד אם אינו מתכוין
קזלהוליד ריח בבגד, אבל אם הוא מתכוין לכך אסור.
קחואם כבר היה מונח מין בושם זה על בגד זה
קטבענין שכבר נכנס ריח הבושם בבגד, מותר להניח עליו ביום טוב עוד ממין בושם זה כדי
קילהוסיף ריח בושם זה בבגד. אבל אסור להניח עליו מין בושם אחר, שהרי הוא מוליד ריח
קיאחדש בבגד ביום טוב.
קיבושלא כדין עושין במקצת מקומות שנותנין
קיגשמן שמריח (שקורין שפיגנאר"ד) לתוך המים שהכהנים נוטלין מהם לידים לעלות
קידלדוכן, שהרי הם מתכוונים להוליד ריח חדש על ידי הכהנים. ואע"פ ששופכין השמן
קיהלתוך המים מערב יום טוב, מכל מקום ביום טוב כשהכהנים נוטלין ידיהן הן מולידין ריח
קיוחדש בידיהם, והן נהנים מריח זה והוא נוח להם ומתכוונים לכך, על כן יש למנוע מלעשות
קיזכן:
קיחקונטרס אחרון
(א) אין היתר אלא כו'.
(א) אין היתר אלא כו'.
קיטהנה
קכבשיטה מקובצת
קכאפירש דרב יהודה ורבה פליגי אם שייך באוכלין איסור הולדת ריח. ואנן קיי"ל כרבה,
קכבדרבא נמי סבירא ליה כוותיה, אלא דשרי מידי דהוה אבישרא אגומרי,
קכגוכן משמע בכל הפוסקים.
קכדאבל מפירוש רש"י דפירש שמוליד ריח
קכהבחרס, משמע לכאורה שמה שמוליד ריח בפירות לכולי עלמא שרי, דבאוכלין לא שייך איסור
קכוהולדת ריח, וכסברת שו"ת חכם צבי סי' צ"ב.
קכזאבל אין כן דעת האחרונים ז"ל,
קכחשהרי אסרו ליתן שמן שמריח לתוך המים, והחכם צבי השיג עליהם וז"ל כי היכי דשרי
קכטליתן תבלין לתוך התמחוי ואין חוששין שמוליד ריח באוכלין ומשקין, הכי נמי שרי ליתן
קלשמן שמריח לתוך המים לרחוץ בהם, ואין לחלק בין אכילה ושתיה לרחיצה כו' עכת"ד.
קלאובודאי יש לנו לקיים דברי רבותינו
קלבהאחרונים ז"ל לפסק הלכה, ולומר שהעיקר לדינא הוא כפירוש שיטה מקובצת הנזכר.
קלגדלפירוש רש"י קשה, מאי טעמא דרבה דאסר, והלא אינו מתכוין כלל שיכנס הריח בחרס.
קלדואף שהוא פסיק רישא, הרי דעת האחרונים להתיר פסיק רישא בריח, שהרי הט"ז הסכים
קלהלמהרש"ל.
קלוואף המ"א, שבסי' תרנ"ח הסכים לרמ"א,
קלזמכל מקום בכאן דעתו כמהרש"ל, שהרי העתיק
קלחדברי הרמב"ן ור"ן שאין כוונתו להוליד
קלטריח אלא להכשיר אוכלין עיי"ש, משמע דכשאינו מתכוין מותר אף שהוא פסיק רישא.
קמובאמת שעל כרחך צריך לומר כן לשיטת
קמאהרי"ף
קמבורמב"ן
קמגורא"ש
קמדור"ן
קמהדגרסי בפרק רבי אליעזר דמילה
קמוהתם ליכא כיבוי כו', משמע דעיקר היתר בבישרא אגומרי משום דליכא כיבוי, מוכח מזה
קמזדלאו אוכל נפש הוא,
קמחכמו שכתבו הרמב"ן ור"ן ומג"א בסי' תק"י סק"ו,
קמטואם כן אמאי שרי לאולודי ריחא.
קנעל כרחך צריך לומר משום דאינו מתכוין, כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן.
קנאוכיון שהרי"ף והרא"ש ורמב"ן ור"ן מסכימים לדעת מהרש"ל
קנבוט"ז, ואף המג"א עצמו העתיק כאן בסק"י דברי הרמב"ן ור"ן,
קנגובסי' תרנ"[ח] נמשך אחר פירוש רש"י
קנדדלמסקנא דשרי משום דסבירא ליה דהוא אוכל נפש, ודבריו שבכאן עיקר שנאמרו במקומן,
קנהוהכי נקטינן.
קנוואף מלשון הרמב"ן ור"ן משמע
קנזדרבה דאסר היינו משום דמוליד ריח בפירות, שהרי כתבו שאין כוונתו להוליד ריח אלא
קנחלהכשיר אוכלין, ומדלא כתבו סתם שאין כוונתו להוליד ריח בגחלים (כדכתב הר"ן אחר
קנטכך) אלא לעשן פירות, ומדנקטו להכשיר אוכלין, משמע דעיקר ההיתר הוא משום דכוונתו
קסלהכשירן ולמתקן שיהיו יותר טובים לאכילה ולא להוליד בהן ריח. וכן משמע בהדיא מלשון
קסאהשו"ע,
קסבדלא שרי אלא כשמתכוין להשביחם לאכילה, דאם לא כן הוי ליה למימר רבותא טפי, דאפילו
קסגהן טובים מאד לאכילה אלא שמעשנן כדי שיקלטו ריח הבושם אפילו הכי שרי, אלא ודאי
קסדדבכהאי גוונא אסור, שהרי אף בכהאי גוונא
קסההוצרך לפלפל בבית יוסף
קסועיי"ש.
קסזואפשר להכריח דגם דעת רש"י כדעת
קסחהאחרונים דבאוכלין שייך אולודי ריחא, אלא שאין להאריך בזה, דבלאו הכי אין דבריהם
קסטצריכים חיזוק.
קעומה שהשיג על זה החכם צבי,
קעאכבר נתברר דלא קשה מידי, דודאי מותר ליתן מיני בשמים באוכלין כדי שיקלטו טעם הבושם
קעבכמו שפירש רש"י ז"ל.
קעגואף שממילא הוא מריח ריחם הטוב ונהנה מזה, מכל מקום כיון שבשעת נתינת הבשמים אינו
קעדמתכוין אלא להנות מטעמן ולא מריחן, שרי, כדמשמע מפירוש רש"י שפירש שיקלטו טעם
קעההבושם עיי"ש, משמע אבל לא ריח הבושם. וכן כתבו בהדיא הרמב"ן ור"ן,
קעווהעתיק המג"א בס"ק י' דבריהם, והיא גם כן שיטת הרי"ף והרא"ש,
קעזוכן דעת השו"ע כמ"ש לעיל, וכן עיקר:
קעח(ב) ולפיכך מותר כו'.
קעטכבר נתבאר במ"ש לעיל
קפעיין שם:
קפא[2515] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
קפב(א)
קפגהבערה לחמם מים ולהתחמם (ס"א-ב).
קפד(ב)
קפהכיבוי בבשר על גבי גחלים ובעישון פירות (ס"ג-ו).
קפו(ג)
קפזהולדת ריח בפירות בבגדים ובגוף (ס"ז).
קפח[2516]
קפטסעיף ג (וקבלו חכמים שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת
קציום טוב, הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום
קצאטוב, אף על פי שאינו צורך אכילה, אלא צורך הנאת הגוף).
קצב[2517]
קצגמשנה כא, ב (בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה, ובית
קצדהלל מתירין. עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה). רשב"א שם (ומהא שמעינן דבית שמאי
קצהובית הלל במתוך שהותרה הבערה לצורך פליגי). ר"ן יא, א (ובית הלל מתירין, דאית
קצוליה מתוך ... דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך).
קצזוהיינו שכשם שחולקים בית שמאי ובית הלל
קצחלענין צורך מצוה, כדתנן יב, א (בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את
קצטהלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין), ובגמרא שם (מתוך שהותרה
רהוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך), כן חולקים גם לענין צורך הנאת הגוף. ובשניהם
ראקיי"ל כבית הלל.
רבטור ושו"ע ס"א-ב (מותר לעשות
רגמדורה להתחמם כנגדה. מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו). ט"ז סק"א (כתב
רדהר"ן טעמא משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו'). מ"א סק"א (דמתוך
רהשהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך).
רו[2518]
רזמשנה שם (רגליו). תוס' שם ד"ה לא (ידיו ורגליו). רמב"ם פ"א
רחהט"ז (פניו ידיו ורגליו). טור (רגליו) ושו"ע שם (ידיו).
רט[2519]
רירי"ף יא, א (ודוקא חמין לרגליו הוא דשרו בית הלל, אבל כל גופו לא, כדתנן אמרו
ריאלהם חכמים אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב. אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה). והיינו
ריבכדתנן שבת לח, ב (מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון (מבעוד יום, רש"י) של
ריגצונן (כדי לחממן דהמים נמשכין ובאין כל השבת, רש"י) לתוך אמה של חמין (של חמי
רידטבריא, רש"י) אמרו להם חכמים ... אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין
ריהברחיצה ומותרין בשתיה). הרי שאסור להחם חמים ביום טוב לרחוץ בהם כל גופו, ואסור
ריולרחוץ כל גופו במים שהוחמו ביום טוב – אף אם הוחמו ביום טוב מעצמם בהיתר.
ריזתוס' שם (דוקא לרגליו, אבל לכל גופו
ריחמודה דאסור). רמב"ם שם (מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל
ריטכל גופו אסור). טור ושו"ע שם (מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו, אבל לא כל
רכגופו).
רכא[2520]
רכברמב"ם שם (כל גופו אסור משום גזירת מרחץ). ר"ן שם ד"ה מתני' לא יחם
רכג(דמדרבנן בעלמא היא), ובשבת יח, ב (ונראה לי דסבירא להו דלהחם חמין ביום טוב
רכדלרחיצת כל הגוף, מדאורייתא שרי), בדעת הרי"ף.
רכהוגזירת מרחץ היינו, שבשעה שאסרו לרחוץ
רכובשבת במים שהוחמו בשבת, כדלעיל סי' שכו ס"א (אסרו חכמים לרחוץ כל גופו או
רכזרובו בחמין ... מפני הבלנים שהיו מחמין בשבת ואמרו מערב שבת החמנו), באותה שעה
רכחאסרו גם על היום טוב, אף שביום טוב עצמו מותר מעיקר הדין להחם לצורך רחיצה.
רכט*
רלוכיון שאיסורה משום גזירת מרחץ, כמו בשבת,
רלאלכן אסרו (לקמן בסמוך):
רלב(א) בתוך המרחץ – אף בחמין שהוחמו מערב יום
רלגטוב.
רלד(ב) בתוך המרחץ – אפילו פניו ידיו ורגליו
רלהבלבד.
רלו(ג) בתוך המרחץ – אפילו רק להשתטף כל גופו.
רלז(ד) מחוץ למרחץ – אפילו הוחמו בהיתר לצורך
רלחשתיה.
רלטונראה שבכל אלו מודה גם הדעה השנית, שהרי
רמלמדים הלכות אלו מהברייתא והגמרא. וכל המחלוקת שבינם היא רק לענין אם אסרו גם
רמאלרחוץ כל גופו מחוץ למרחץ, במים שהוחמו מערב יום.
רמבויש
רמגלעיין אם מקלחת שבתוך הבית נחשבת "בתוך המרחץ".
רמדולענין
רמהבזמנינו, ראה לקמן (הערה 22).
רמו[2521]
רמזרי"ף ביצה שם (חזינן לגאון דקא כתב הכי, דההיא דאמרינן לא ירחץ אדם כל גופו
רמחבשבת בחמין שהוחמו מערב שבת, דוקא בשבת, אבל ביום טוב שרי לרחוץ כל גופו בחמין
רמטשהוחמו מערב יום טוב). רמב"ם שם (וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו
רנביום טוב, שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד). שו"ע שם (אבל במים שהוחמו מערב
רנאיום טוב, מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד).
רנבומה שבשבת נאסר אף בחמין שהוחמו מערב
רנגשבת, הובא לעיל סי' שכו ס"א (אסרו חכמים לרחוץ כל גופו או רובו בחמין ...
רנדאפילו הוחמו מערב שבת).
רנה[2522]
רנור"ן שבת שם (ונראה לי דסבירא להו דלהחם חמין ביום טוב לרחיצת כל הגוף מדאורייתא
רנזשרי, דאי מדאורייתא אסיר, כי היכא דגזרינן ערב שבת אטו שבת, לגזור נמי ערב יום טוב
רנחאטו יום טוב).
רנטאבל אם הוחמו מים ביום טוב מעצמם (כמובא
רסלעיל מהמשנה) או לצורך שתיה (כדלקמן בסמוך), בזה גזרו לדברי הכל.
רסא[2523] כדלעיל סי' רנב סי"ח
רסב(שאין גוזרין גזרה לגזרה), ושם נסמן (הערה קנה).
רסג[2524]
רסדברייתא שבת מ, א (מרחץ שפקקו נקביו ... מערב יום טוב, למחר נכנס ומזיע, ויוצא
רסהומשתטף בבית החיצון), ר"ן שבת שם (ומיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור, דהא
רסותניא בברייתא בגמרא בסמוך פקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף
רסזבבית החיצון. והא מדקתני פקקו נקביו, בחמין שהוחמו מערב יום טוב מיירי, ואפילו הכי
רסחמשתטף אין רוחץ לא. ומשתטף נמי, בבית החיצון אין בבית הפנימי לא, הילכך בתוך המרחץ
רסטאפילו בחמין שהוחמו בערב יום טוב אסור, חוץ למרחץ שרי), וביצה שם (ומיהו דוקא חוץ
רעלמרחץ, אבל במרחץ אסור, מדקתני בברייתא בפרק כירה מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב
רעאלמחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון, ובודאי מדקתני פקקו נקביו, בחמין
רעבשהוחמו מערב יום טוב מיירי, ואפילו הכי משתטף אין רוחץ לא. ומשתטף נמי, בבית
רעגהחיצון אין בבית הפנימי לא, הלכך בתוך המרחץ אפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב אסור,
רעדאבל חוץ למרחץ שרי). שו"ע שם (מיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור).
רעה[2525]
רעוכל בו סי' נח יח, ג. ארחות חיים הל' יום טוב אות יד (אבל במרחץ אסור אפילו פניו
רעזידיו ורגליו). הובא בב"י סוד"ה כתב. לבוש ס"ב (ובלבד שלא ירחץ גם
רעחפניו ידיו ורגליו תוך המרחץ, גזירה שמא יבא לרחוץ כל גופו).
רעט[2526]
רפבקונטרס השלחן הגיה: ואפילו (והיינו כמובא לעיל מהברייתא והר"ן, שבתוך המרחץ
רפאאסור אפילו הוחמו מערב יום טוב).
רפב[2527]
רפגכמובא לעיל מהברייתא והר"ן, שאפילו להשתטף בחמין שהוחמו מערב יום טוב, לא
רפדהתירו אלא בבית החיצון.
רפה[2528]
רפומ"א סי' שכו סק"ו (שמותר להחם מים לשתות, ואפילו הכי אסור לרחוץ בהן,
רפזכמ"ש סימן תקי"א).
רפחוהיינו שלא זו בלבד שאסור להחם מים ביום טוב
רפטלרחוץ בהם כל גופו, כאמור לעיל, אלא אף אם כבר הוחמו כדי לשתות, אסור לרחוץ בהם,
רצוכמו שאסרו אף כשהוחמו ביום טוב מעצמם, כדתנן שבת לח, ב (כחמין שהוחמו ביום טוב
רצאואסורין ברחיצה). רי"ף שם (אבל כל גופו לא, כדתנן אמרו להם חכמים אם ביום טוב
רצבכחמין שהוחמו ביום טוב אסורין ברחיצה).
רצג[2529]
רצדברייתא שבת מ, א (חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא
רצהכל גופו אבר אבר, ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב). מ"מ פ"א
רצוהט"ז (מפורש שם בכירה, דאפילו אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא אבר אבר, אסור,
רצזומוסכם). שו"ע שם (אבל לא כל גופו, אפילו אינו רוחצו בבת אחת).
רצח[2530]
רצטיומא עח, ב (תינוקות מותרין בכולן (בכל הני דמתניתין אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה,
שרש"י) ... הנך דרביתייהו הוא לא גזרו בהו רבנן, דאמר אביי אמרה לי אם, רביתיה
שאדינוקא מיא חמימי (לרחיצה, רש"י)).
שבוכן הוא לקמן סי' תרטז ס"א (כל
שגהדברים האסורים ביום הכיפורים משום מצות עינוי בלבד, לא גזרו על הקטנים).
שדואף שלענין רחיצה בחמין בשבת נתבאר לקמן
שהשם (אסור לעשותה לקטן בידים, כמו שאסור להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם). מכל
שומקום התירו רחיצתו ביום טוב (כמו שהתירו רחיצתו בצונן ביום הכיפורים).
שז[2531]
שחמרדכי רמז תרפ (ורבינו יהודה כתב דמותר לרחוץ תינוק קטן, כדאיתא פ"ח דיומא
שטדתינוקות מותרין ברחיצה וסיכה ביום הכיפורים, דכל מידי דאית ביה רביתא לתינוק לא
שיגזרו בה רבנן. וצ"ע כי נראה לי דלא גזרו על תינוק לרחוץ, אבל אסור לגדול
שיאלעשות הבערה לצורך שום רחיצה). כל בו סי' נח יח, ג. ארחות חיים הל' יום טוב סי' יד
שיב(מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהם פניו ידיו ורגליו. ומותר להחם הרבה מן המים, דומיא
שיגדממלאה אשה קדרה בשר. ועל זה הורו חכמים הראשונים במקום שיש תינוק שיש צורך לרחוץ
שידכל גופו, שנותנין מים הרבה להחם להדיח הקערות, ומן השירים רוחצין גוף התינוק).
שיהרמ"א שם (אבל מותר לרחוץ תינוק במים שהוחמו על ידי ישראל ביום טוב, אבל אסור
שיולחמם לצרכו אפילו על ידי גוי, אבל כשצריך להם לבשל או להדיח, אז מותר להרבות
שיזבשבילו). מ"א ס"ק ה (כיון דהיינו רביתיה לא גזרו (מרדכי)).
שיחוהיינו שיש כאן שני איסורים: (א) בישול
שיטביום טוב לצורך רחיצה. (ב) רחיצה בחמין שהוחמו ביום טוב.
שכוהעצה לזה היא שיחממם יחד עם המים שרוחץ
שכאבהם פניו ידיו ורגליו (שאין בו איסור בישול), וירחוץ בהם התינוק (שלא גזרו עליו
שכבהרחיצה ביום טוב).
שכגוראה קובץ כינוס תורה יז ע' לא.
שכד[2532]
שכהמ"א סק"ו (מותר להרבות, היינו דוקא בפעם אחת, אבל אסור להוסיף עליו,
שכוכמ"ש סוס"י תק"ג).
שכז[2533]
שכחסעיף ד (דבשעת עשיית המלאכה,
שכטדהיינו בשעה שנותנה על האש, היא נעשית כולה כאחת, ואינו מוסיף מלאכה לצורך החול).
של[2534]
שלאמ"א סק"ה (ונראה לי דהאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצין אותו ב' או ג'
שלבימים, אף ביום טוב אסור לרחצו).
שלגוכמו לענין רחיצה ביום הכיפורים, שיתבאר
שלדלקמן סי' תרטז ס"ג (ועכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום, ואין
שלהמניעת הרחיצה והסיכה ביום הכיפורים נחשבת לו לעינוי כלל, אין לרחצו ולסוכו ביום
שלוהכיפורים. וכן הוא המנהג).
שלז[2535] כדלעיל בגדול.
שלח[2536]
שלטתוס' שבת לט, ב ד"ה וב"ה (ואומר ר"י בשם ריב"א, דרחיצה אינה
שמאלא לתענוג, ואסורה ... משום דאין שוה לכל נפש). רא"ש שם פ"ג סי' ז (והיה
שמאריב"א נותן טעם לדבר, לפי שהרחיצה אינה שוה לכל נפש, שאינה אלא להתענג, הלכך
שמבאסורה). מ"א ס"ק ד (שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים).
שמגולכאורה הכוונה, שאף שכל אחד רוחץ עצמו כל
שמדגופו, מכל מקום רוב האנשים אינם רוחצים כל גופם בכל יום, ולכן אסור בשבת.
שמהאמנם לא מצינו איסור זה אלא בדברים שאין
שמוצורך בהם כלל אלא למפונקים, כמו הבערת גחלים כדי לפזר עליהם בשמים (דלקמן
שמזס"ה-ו), ומיתוק החרדל (דלעיל סי' תקי ס"ח). ובודאי מותר בישול בשר, אף
שמחאם אין רגילים לאכול בשר בכל יום, ונחשב הנאה השוה לכל נפש.
שמטואפשר הכוונה שרחיצת כל הגוף בבת אחת אינה
שנשווה לכל נפש, שאין רגילים לרחוץ אלא אבר אבר.
שנאויש לעיין אם יש חילוק לדעה זו, בין מי
שנבשרגיל לרחוץ כל גופו בכל יום, או לאו, וכמו שאסרו לגבי תינוק דלקמן (אף
שנגתינוק שדרך לרחצו בכל יום אסור לרחצו אפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב כמו בשבת ... גזרה שמא יחם ביום טוב בשבילו).
שנדובכל
שנהאופן אין מקום לחלק בזה לדעה הראשונה, שאיסורו משום גזירת מרחץ, כמו בשבת.
שנו[2537]
שנזשהרחיצה עצמה בודאי אינה אסורה מן התורה.
שנחוראה ציץ הקדש סי' לו ס"ק ז. מראי
שנטמקומות וציונים.
שס[2538]
שסאכנסמן לעיל (הערה 19).
שסב[2539]
שסגסעיפים ה-ו.
שסד[2540] תוס' שבת מ, סע"א (בתוספתא גרסינן
שסהונשתטפו בצונן, אלא שחמין שלו מחופים, ולא יסברו העולם שרחצו בחמין). רא"ש
שסושבת פ"ג ס"ז (דאע"ג דהוסק מערב יום טוב אסור לרחוץ), ובביצה
שסזפ"ב סוס"י טו (דאסור לרחוץ כל גופו ביום טוב בחמין שהוחמו מערב יום טוב).
שסחטור (ור"י אסר, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל). רמ"א סוף
שסטס"ב (ויש אוסרים בכל ענין).
שע[2541] ר"ן שבת שם (מסתברא לי
שעאשלדברי רבותינו בעלי התוספות שאומרים דלהחם חמין ביום טוב לרחיצת כל הגוף
שעבמדאורייתא אסור, בחמין שהוחמו מערב יום טוב נמי אסור לרחוץ בהן כל גופו, גזירה ערב
שעגיום טוב אטו יום טוב), וביצה שם (וכבר כתבתי בפרק כירה מה שנראה לי, שלדברי
שעדרבותינו בעלי התוספות שאומרים דלהחם חמין ביום טוב לרחיצה כל הגוף מדאורייתא אסור,
שעהבחמין שהוחמו מערב יום טוב נמי אסור לרחוץ בהן כל גופו, גזירה ערב יום טוב אטו יום
שעוטוב, כי היכי דגזרינן התם ערב שבת אטו שבת). לבוש ס"א (ואפילו
שעזבמים שהוחמו בערב יום טוב נוהגין לאסור לרחוץ כל גופו, משום גזירה שמא יחמם ביום
שעחטוב וירחץ כל גופו, ואפילו לרחוץ בהם חוץ למרחץ נהגו לאסור). ט"ז סק"ד (ויש אוסרים בכל ענין, מכח גזירה
שעטאטו חמין שהוחמו ביום טוב).
שפ[2542]
שפאמ"א סק"ז (נראה לי דלדידהו אסור לרחוץ תינוק, כיון דסבירא לן דיום טוב
שפבושבת שוין הן, ובשבת פשוט דאסור לרחוץ תינוק אלא לצורך מילה, כמ"ש סי'
שפגשל"א).
שפד[2543]
שפהסעיף יא (ודינו לרחוץ בשבת אם רצו, כדין רחיצת כל אדם, שאסור אפילו בחמין שהוחמו
שפומבעוד יום, אלא פניו ידיו ורגליו בלבד).
שפז[2544]
שפחר"ן שבת יח, ב ד"ה תניא כוותיה (מדלא איירי בחמין שהוחמו מערב יום טוב,
שפטשמע מינה דהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו אבר אבר), וד"ה ולענין (ואם
שצהוחמו מערב יום טוב, כל גופו אבר אבר מותר).
שצאאבל חמין שהוחמו ביום מעצמם, או לצורך
שצבשתיה, כבר נתבאר לעיל (ואפילו
שצגאינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא רוחצו אבר אבר אסור), ושם נסמן (הערה 15).
שצד[2545]
שצהרשב"א שבת לט, ב סוד"ה הא דתנן (לא חלקנו באיברים, שנאמר רגליו בלבד
שצומותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא
שצזרוחץ, וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ).
שצחוראה יגדיל תורה (נ.י.) מה ע' קח.
שצט[2546] תוס' שם מ, סע"א
ת(ומיהו בתוספתא גרסינן ונשתטפו בצונן אלא שחמין שלו מחופים ולא יסברו העולם שרחצו
תאבחמין). רשב"א שם מ, א ד"ה למוצאי שבת (והא דקתני ומשתטף בבית החיצון
תבכתב מורי הרב ז"ל דבצונן קאמר אבל לא בחמין, ואף על פי שהוחמו מערב יום טוב,
תגוהביא ראיה מן התוספתא (פ"ד ה"ב) דתניא התם בהדיא מרחץ שסתמו נקביו מערב
תדיום טוב נכנס ביום טוב ומזיע ויוצא ורוחץ בצונן, אמר רבי יהודה מעשה במרחץ של בני
תהברק וכו' עד ויוצאין ורוחצין בצונן, אלא שהיו חמין שלה מחופין בנסרים, ומשום הכי
תודקדקו שהיו חמים שלה מחופין בנסרים גזירה שלא יאמרו בחמין רחצו).
תז[2547] ר"ן ביצה שם (כיון
תחדמדרבנן בעלמא היא, על דברי הגאונים ז"ל ראוי לסמוך).
תט[2548]
תירמ"א שם (ויש אוסרים בכל ענין, וכן נוהגין). א"ר ס"ק א (דקדק לכתוב
תיאנוהגים. אבל מדינא נראה לי עיקר כפסק הב"י [ס"ב] דאפילו כל גופו בבת אחת
תיבמותר, דהא המתירים הם גאונים ורי"ף [יא ע"א] ורמב"ם [פ"א מהל'
תיגיום טוב הט"ז] וסמ"ג [לאוין עה כה ע"ד] וסמ"ק [סימן קצד עמ'
תידקכה] ומגיד [שם] ור"ן [שם ד"ה מתני' לא יחם]).
תיה[2549]
תיושו"ת מהרי"ל סי' קסו (נראה בעיני איסור גמור שמחממים יהודים בית החורף
תיזביום טוב של פסח, אף כי לפעמים אין קור גדול כל כך, דמדמינא ליה למוגמר ולמרחץ
תיחדהוי איסור דאורייתא, דאינן שוה לכל נפש אלא למעונגים). ב"י סוף הסימן בשם
תיטתשובה אשכנזית. רמ"א ס"א (ויש אומרים דאסור להחם בית החורף ביום טוב,
תכדלפעמים אין הקור גדול ואינו אלא למפונקים, והוי כמרחץ ומוגמר דאסור). לבוש
תכאס"ב (יש אומרים שאסור להחם בית החורף ביום טוב על ידי ישראל, אם אין הקור
תכבגדול). מ"א סק"ג (כלומר כשאין הקור גדול יש איסור בדבר).
תכגומה שהזכיר מהרי"ל "ביום טוב
תכדשל פסח", הוא כדלעיל סי' תקז בקונטרס אחרון סק"ד ד"ה כתב
תכההמג"א (במדינתנו [רוסיא] שאין הקור גדול כל כך בימי פסח וסוכות).
תכו[2550] פירוש המשניות להרמב"ם
תכזברכות פ"ב מ"ו (ופירוש אסטניס, שגופו מצונן, נגזר מן צנה).
תכח[2551]
תכטמשמעות מהרי"ל שם (איסור גמור שמחממים יהודים בית החורף ביום טוב), שהאיסור
תלהוא דוקא שיהודים לא יחממו (אף שבתחלה, לענין שבת מיירי לענין חימום על ידי נכרי).
תלאמ"א סק"ב (משמע מלשון מהרי"ל דדוקא יהודים אסור לחממו, אבל על ידי
תלבעכו"ם שרי).
תלג[2552]
תלדרמ"א שם (ונהגו להקל).
תלה[2553]
תלומ"א סק"ג (ונראה לי דאם הקור גדול כל כך שהמאכלים השמנים נקרשים, שרי
תלזלהסיק, דהוי צורך אוכל נפש).
תלחוראה גם לקמן סי' תרלט סכ"ב (אם
תלטהעת קור שהמאכלים השמינים נקרשים בסוכה, אוכל כל סעודתו בבית).
תמ[2554]
תמאגמרא כג, א (מותר, מידי דהוה אבשרא אגומרי). שבת קלד, א (בישרא אגומרי (שצולין ביום טוב, ואע"ג
תמבדמכבה)). שו"ע סי' תקז סוף ס"ד (ואף על פי שהוא מכבה ... והרי זה כמניח בשר
תמגעל הגחלים).
תמד[2555] הכיבוי אינו אלא מכשירי אוכל
תמהנפש, שמותר באופנים מסויימים, כדלקמן סי' תקיד ס"ב (כיבוי זה הוא כמכשירי
תמואוכל נפש, שמותר לעשותן ביום טוב), ונתבאר שם (הערה 5). משא"כ כאן שאינו צורך אוכל נפש
תמזממש, שהרי כו'.
תמח[2556]
תמטמלחמות יב, א (ואינו לצורך אוכל נפש ממש, שהרי אפשר לצלות בלא כבוי). ר"ן יב,
תנא ד"ה מידי דהוה אבשרא אגומרי (אף על פי שאינו לצורך אוכל נפש ממש, שהיה אפשר
תנאלצלות סמוך לגחלים ולא על גבן). שיטה מקובצת כג, א בשם הריטב"א (דאפשר לו
תנבבלאו הכין, כגון על גבי כלי חרס ... ואפילו איפשר בשפו[ד]). מ"א סי' תקז
תנגסק"ט (ואף על פי שאפשר לצלות בשפוד או לבשל), וסי' תקי סק"ו (אף על גב
תנדשאפשר לצלותו בשפוד).
תנה[2557]
תנוגמרא שם (אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי (שצולין ביום טוב
תנזואע"ג דמכבה, רש"י). אמר ליה התם לא אפשר, הכא אפשר), לגירסת ולפירוש בעל
תנחהמאור ביצה יב, א (כלומר אי אפשר באכילת צלי אלא כך כי הוא המובחר שבצלי, אבל מתוק
תנטהחרדל אפשר בלעדיו, לפי שאין בו צורך אלא לאנשים מפונקים ומעונגים יותר מדאי ואינו
תסדבר שוה לכל נפש, ולא שריא מלאכה בכל כי האי מילתא).
תסאגמרא שם לגירסת הרי"ף ביצה יב, א
תסבוהרא"ש פ"ב סי' כג (אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי, אמר
תסגליה התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי). כפירוש הרמב"ן במלחמות שם יב, ב (לפי שאין
תסדכאן כבוי שסופו מבעיר), ור"ן שם יב, א (התם ליכא כבוי. דהא סופו מבעיר).
תסהוכדאמרינן ביצה כב, סע"ב (תחלתו מכבה וסופו מבעיר).
תסווקיי"ל כשניהם, כדלעיל סי' תקי (החרדל הוא מר ורגילין למתקו על ידי
תסזשמכבין בתוכו גחלת או אבן ניסוקת, וביום טוב אסור לכבות בתוכו גחלת של עץ, לפי
תסחשאין כיבוי זה צורך אוכל נפש ממש, שאפשר לאכול בשר בלא חרדל ואין צריך אלא
תסטלמעונגים, וכל דבר שאינו שוה לכל נפש אסור לעשותו ביום טוב).
תעוהיינו שבבישרא אגומרי התירו הכיבוי (א)
תעאכיון שיש בו צורך אוכל נפש קצת, (ב) הכיבוי סופו מבעיר; אבל בחרדל אסרו הכיבוי (א)
תעבכיון שאינו שוה לכל נפש אלא למפונקים, (ב) הכיבוי אין סופו מבעיר.
תעגהובא בקונטרס אחרון ס"ק א ד"ה
תעדובודאי (לשיטת הרי"ף
תעהורמב"ן ורא"ש ור"ן, דגרסי בפרק רבי אליעזר דמילה, התם ליכא כיבוי
תעוכו', משמע דעיקר היתר בבישרא אגומרי משום דליכא כיבוי, מוכח מזה דלאו אוכל נפש הוא,
תעזכמו שכתבו הרמב"ן ור"ן ומג"א בסי' תק"י סק"ו).
תעחעוד יש פירוש רש"י בגמרא, ולא
תעטקיי"ל כוותיה, כמבואר לעיל סי' קי בקונטרס אחרון ס"ק ד (הלכה כרבים, וגם הרמב"ן ורא"ש
תפור"ן אינון בתראי נגד רש"י).
תפא[2558]
תפבגמרא כב, ב (איבעיא להו מהו לעשן (פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם, רש"י), רב
תפגירמיה בר אבא אמר רב אסור (דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס,
תפדרש"י) ושמואל אמר מותר ... תחלתו מכבה וסופו מבעיר ... רבא אמר על גבי גחלת
תפהנמי מותר מידי דהוה אבשרא אגומרי ... אמר ליה רב אשי לעולם לעשן, מידי דהוה אבשרא
תפואגומרי). רי"ף יב, א (מהו לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה ... ואסיקנא,
תפזרבא אמר על גבי גחלת נמי מותר, מידי דהוה אבישרא אגומרי, וכן אמר רב אשי לעשן שרי
תפחמידי דהוה אבשרא אגומרי, וכן הילכתא). טור ושו"ע ס"ד (אם עושה כדי ליתן
תפטריח טוב בפירות למתקן לאכילה, מותר אפילו אם מפזרן על גבי גחלת של עץ).
תצ[2559]
תצאמלחמות יב, א (דסבר רבא בר ירמיה דלאו אוכל נפש הוא, קא שרי ... מידי דהוה אבשרא
תצבאגומרי). ר"ן שם ד"ה איבעיא (אף על פי שאין זו צורך אוכל נפש ממש, מותר
תצגלהניח לבונה על גבי אש הדולק לקדרה, לפי שאין כאן כבוי, שסופו מבעיר, וכיון שכבוי
תצדאין כאן הבערה אין כאן). והיינו שגם כאן מותר מהטעם האמור לעיל בבישרא אגומרי (כיון שיש בו קצת צורך אוכל נפש, שהרי
תצההוא חפץ ומתאוה לאכול בענין זה, התירו לו חכמים, כיון שאין כאן כיבוי גמור שהרי
תצוסופו מבעיר).
תצז[2560]
תצחמלחמות יב, א-ב (מותר להניח על גבי אש הדלוק לקדרה). ב"ח סוף הסימן (ומשום
תצטהבערה נמי ליכא, דהניחו על גבי האש הדלוק לקדרה). מ"א סי' תקי סק"ו (והבערה
500נמי ליכא, שמיירי שצלאוהו במדורה שעשה לצורך הבישול, ולכן שרי).
501[2561]
502רש"י כב, ב ד"ה אסור (דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס).
503כתובות ז, א ד"ה עליך (מוגמר אינו אלא למפונקים).
504[2562]
505בא יב, טז. כתובות שם (עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש).
506והיינו לומר, שלא זו בלבד שלא התירו
507לצורך הנאת הגוף שאינה שווה בכל נפש (כדלעיל ס"א-ב), אלא אפילו באוכל נפש
508ממש, לא התירו אלא כשהיא שווה בכל נפש.
509[2563]
510משנה וגמרא כב, ב (אף הוא אמר ... מניחין את המוגמר ביום טוב ... וחכמים אוסרין). גמרא
511שם (מחלוקת להריח, אבל לגמר אסור). טור ושו"ע ס"ד (אין עושין מוגמר,
512דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים, בין להריח ובין לגמר הבית או הכלים).
513[2564]
514גמרא כב, סע"ב (מפני שמבעיר). והיינו שאם עושה כן כדי להוסיף טעם באכילתן,
515מותר (א) כיון שיש בו צורך אוכל נפש קצת, (ב) הכיבוי סופו מבעיר. משא"כ אם
516הוא רק כדי לגמר הבית, כיון שאין בו צורך אוכל נפש כלל, אסרו אף הכיבוי שסופו
517מבעיר.
518וראה מראי מקומות וציונים.
519[2565]
520סעיף ה. ולעיל סי' תצה ס"ג (ובלבד
521שיהא בהן קצת צורך יום טוב ... והוא שתהא הנאת הגוף זו שוה לכל נפש).
522[2566]
523כדלעיל ס"ד (כדי
524שיקלטו טעם הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה), ושם נסמן (הערה 44).
525[2567] גמרא כג, רע"א (משום דקא מוליד
526ריחא), ופרש"י (ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה).
527והוא
528אחד משלושה דברים שאסרו חכמים משום מוליד, שהוא דומה למלאכה, כדלעיל סי' תקב
529ס"א (אין מוציאין האש ... אסור לעשות ביום טוב מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה
530קצת למלאכה), וסי' שכ סט"ז (השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור לרסק אותם בידים,
531דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, משום שדומה למלאכה, שבורא מים הללו),
532ושם נסמן (הערה קח).
533[2568]
534כדלעיל סי' תצה ס"ב (מלאכת אוכל נפש, שהתורה התירה לעשות לצורך אכילת יום
535טוב).
536[2569]
537כתובות ז, א (אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש).
538[2570]
539מלחמות יב, ב (ומשום אולודי ריחא נמי, כיון דלא מכוין להריח אלא להכשר אוכלין מותר).
540ר"ן יב, א ד"ה איבעיא (ומשום אולודי ריחא נמי המוזכר בגמרא לא מיתסרא,
541כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין). מ"א סוף סק"י (ומשום אולודי
542ריחא ליכא, שאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין).
543ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.
544[2571]
545גמרא שם (רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו סחופי כסא אשיראי (לכפות כוס מבושם על
546השיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס, רש"י) ביומא טבא אסור, מאי
547טעמא, משום דקמוליד ריחא (בשיראים, רש"י)). אור זרוע הל' יום טוב סי' שנ (רבה
548ורב יוסף דאמרי תרויהו [סחופי] כסא אשיריים ביומא טבא אסור, פירוש לכפות כוס מבושם
549על המ[לבוש] של שיריים להכנס בהם ריח הבושם שבכוס, אסור, דהא מוליד ריחא בשיריים).
550הגהות אשרי פ"ב סי' כב (אסור לכסות כוס מבושם על מלבוש של שיראים כדי שיכנס
551בו ריח הבושם משום דקא מוליד ריחא, מאו"ז). מ"מ פ"ד ה"ו (ושם מוכיח
552בגמרא, שאפילו כלי שנתגמר לא יכפה אותו על הבגדים כדי שיקלטו הבגדים את הריח, שהרי
553זה מוליד ריח בבגדים). רמ"א ס"ד (ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, משום
554דמוליד בהן ריחא). יש"ש פ"ב סי' לד (לא אסר להניח הכוס, אלא כדי למגמרו,
555כמו שכתב האור זרוע ... היכא דאינו מכווין למגמרו, נראה דשרי. ולא שייך הכא לומר
556פסיק רישא, אלא במלאכה ממש, אבל הגימור גופא אינו מלאכה). ט"ז סק"ח
557(ודבריו נכונים). ונתבאר בקונטרס אחרון סק"א (ואף שהוא פסיק רישא, הרי דעת האחרונים
558להתיר פסיק רישא בריח, שהרי הט"ז הסכים למהרש"ל).
559וראה לעיל סי' שכא ס"ז (שמוליד ריח
560בבגד אע"פ שאינו מתכוין לכך כמ"ש בסי' תקיא). קובץ כינוס תורה יח ע' מד.
561[2572]
562גמרא כג, א (התם ריחא מיהא איתא, ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא). מ"א ס"ק
563יא (ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר ... דמכל
564מקום מוסיף ריח חדש).
565[2573]
566ט"ז סוף הסימן (וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח שקורין שפינגר"ד
567לתוך המים ביום טוב לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן, ואיסורא קא עבדי, דמולידין ריח
568במים. ואפילו שופכים בערב יום טוב, מכל מקום מולידין ריח ביום טוב על ידי הכהנים,
569וזה ניחא להו ומכונים לכך, על כן יש למנוע מלעשות כן). וראה גם מ"א סוף הסימן
570(ופשוט דאסור ליתן דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו, דלא כמו שנוהגין קצת לעשות
571ליטול ידי הכהנים).
572[2574]
573תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
574בפנים
575ס"ז נתבאר, שההיתר לעשן פירות הוא "כשמתכוין כדי שיקלטו הפירות טעם
576הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה, אבל אסור לעשן פירות כדי שיקלטו ריח הבושם
577ובאכילתו אותם יהנה מריחם הטוב".
578ואף שיש פוסקים להתיר גם בזה, מטעם
579דבאוכלין לא שייך איסור הולדת ריח. מכל מקום מוכיח מדברי הפוסקים, שגם באוכלין לא
580התירו אלא כשמתכוין שיקלטו הפירות טעם הבושם, ולא כשמתכוין להולדת הריח באוכלין.
581לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
582טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
583[2575]
584בגמרא כב, ב (איבעיא להו מהו לעשן (פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם, רש"י)
585... א"ר יהודה ... על גבי חרס (שהסיקו, רש"י) מותר (דכבוי ליכא,
586רש"י), ורבה אמר על גבי חרס נמי אסור, משום דקא מוליד ריחא). ובשיטה מקובצת
587שם כג, א (ורב יהודה דשרי סבירא ליה דבאוכלין לא שייך אולודי ריחא).
588[2576]
589שגם באוכלין יש איסור הולדת ריח.
590[2577]
591בגמרא כג, א (רבא אמר על גבי גחלת נמי מותר, מידי דהוה אבשרא אגומרי). וכנפסק
592בפנים ס"ג (מותר
593להניח בשר על גבי גחלים לצלותו). ולכן מתיר רבא לעשן הפירות, כדי שיהיו
594הפירות יותר טובים לאכילה (ולא כדי שיקלטו ריח הבושם).
595ואם נאמר שהטעם שרבא מתיר לעשן הפירות,
596דלא שייך באוכלין איסור הולדת ריח, אם כן האיך למד זאת מדין בשרא אגומרי.
597[2578] שטעם ההיתר בזה הוא, כפי
598שיוכיח לקמן מדברי הפוסקים (על כרחך צריך לומר משום דאינו מתכוין).
599וכן
600נפסק בפנים ס"ז (לעשן פירות אין היתר אלא כשמתכוין כדי שיקלטו הפירות טעם
601הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה. אבל אסור לעשן פירות כדי שיקלטו ריח הבושם
602ובאכילתו אותם יהנה מריחם הטוב, לפי שאסור להוליד ריח ביום טוב בדבר שלא היה בו
603ריח).
604[2579]
605שם ד"ה דקמוליד ריחא (שנכנס בחרס שלא היה בו ריח).
606[2580] "אומר אני, דאף ליתן
607בשמים לתוך המים בשבת ולרחוץ בהם מותר, כי היכי דמותר ליתן תבלין לתוך הקדרה או
608לתוך התמחוי בשבת ואינו חושש שמוליד ריח באוכלין ומשקין שבתוכם, שמע מינה דלא גזרו
609משום מוליד ריחא אלא בדבר שאינו אוכל ולא משקה, כמו חרס ופחמין ושיראי, אבל
610באוכלין ומשקין לית בהו משום מוליד ריחא"
611[2581]
612הט"ז ומ"א בסוף הסימן, שאסרו ליתן שמן בשמים לתוך המים.
613כנפסק בפנים בסוף הסימן.
614[2582] משא"כ לפירוש השיטה
615מקובצת אוסר רבא כיון שעכ"פ מתכוין שיכנס טעם הבושם לפירות.
616[2583]
617ביש"ש פ"ב סי' לד (לא אסר להניח הכוס, אלא כדי למגמרו ... היכא דאינו
618מכווין למגמרו, נראה דשרי. ולא שייך הכא לומר פסיק רישא, אלא במלאכה ממש, אבל
619הגימור גופא אינו מלאכה). ט"ז סק"ח (ודבריו נכונים).
620אבל בט"ז סי' שכא סק"ז (ונראה
621לי דאין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו, דהוא מוליד ריחא, דומיא
622למ"ש בסי' תקי"א דאסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים. ואף על גב דלא מיכוון
623לזה, כמ"ש שם בס"ד). וכן הוא לעיל שם ס"ז (ואין לשום הפלפלין תוך
624בגד ויכתוש בסכין עליו, מפני שמוליד ריח בבגד, אף על פי שאינו מתכוין לכך,
625כמ"ש בסי' תקי"א).
626ובמראי מקומות שם (הערה צב) "עיין סי' תקיא, וצ"ע".
627וראה
628קובץ כינוס תורה חי"ח ע' מז.
629[2584]
630על האמור ברמ"א שם ס"ב (האתרוג מותר בטלטול, דראוי להריח בו. ואסור
631ליתנו על הבגד ... דמוליד ריחא), שמקורו ברוקח סי' רכ (אסור להשים אתרוגים על בגדים
632ביום טוב, שמוליד ריחא), ומהרי"ל הל' אתרוג (דרש מהר"י סג"ל דאסור
633ביום טוב להניח האתרוג על גבי שום בגד, משום דמוליד בו ריח), כתב המ"א בסק"ב
634(כתב ביש"ש פ"ב דביצה סי' ל"ד ... היכא דאינו מכוין למיגמריה שרי,
635דלא שייך פסיק רישיה אלא במלאכה גמורה, אבל הגימור אינו מלאכה ... ומכל מקום נראה
636לי דדברי מהרי"ל ורוקח עיקר).
637[2585]
638סק"י (ומשום אולודי ריחא ליכא, שאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין).
639[2586]
640במלחמות יב, ב (ומשום אולודי ריחא נמי, כיון דלא מכוין להריח אלא להכשר אוכלין
641מותר).
642[2587]
643יב, א ד"ה איבעיא (ומשום אולודי ריחא נמי המוזכר בגמרא לא מיתסרא, כיון שאינו
644מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין).
645[2588]
646יב, א (מאי שנא מבישרא אגומרי, אמר ליה התם ליכא כבוי).
647[2589]
648במלחמות שם (ומפרקינן, התם ליכא כבוי ומשום הכי מותר).
649[2590]
650פ"ב סי' כג (כלשון הרי"ף).
651[2591]
652שם ד"ה אין (הרב אלפסי ז"ל סובר דבבשרא אגומרי ליכא כבוי, שהוא גורס
653בסמוך התם ליכא כבוי, ולדבריו ז"ל הכי קאמר אף על פי שאין זו צורך אוכל נפש
654ממש, מותר להניח לבונה על גבי אש הדולק לקדרה, לפי שאין כאן כבוי שסופו מבעיר).
655וכן הוא בפנים (מותר להניח בשר על גבי גחלים לצלותו,
656אע"פ שהשמנונית הנוטף מהבשר מכבה את הגחלים, וכיבוי זה אין בו צורך אוכל נפש
657ממש, שהרי אפשר לצלותו בשפוד, מכל מקום כיון שיש בו קצת צורך אוכל נפש, שהרי הוא
658חפץ ומתאוה לאכול בענין זה, התירו לו חכמים, כיון שאין כאן כיבוי גמור שהרי סופו
659מבעיר).
660[2592]
661שבת קלד, א – בגירסא שלנו (מאי שנא מבישרא אגומרי (שצולין ביום טוב ואע"ג
662דמכבה, רש"י), אמר ליה התם לא אפשר (לצלות מאתמול, דביומא שביחא טפי))
663[2593] שהיתר בשרא אגומרי אינו מטעם
664שנחשב כיבוי לצורך אוכל נפש, אלא מטעם שלא נחשב כיבוי.
665[2594] "דהוי כיבוי, ואין זה
666צורך אוכל נפש ממש ... ומשני, התם ליכא כבוי שסופו מבעיר ... ולכן שרי. זהו שיטת
667הרי"ף והרא"ש והרמב"ן".
668[2595] ואם כן מהו דאמרינן כג, א (רבא
669אמר, על גבי גחלת נמי מותר, מידי דהוה אבשרא אגומרי), הרי ההיתר של בשרא אגומרי הוא
670מטעם כיבוי שסופו מבעיר, ואיך למדים מזה טעם היתר להוליד ריחא.
671[2596]
672כנסמן לעיל (הערה 72-73).
673[2597]
674כנסמן לעיל (הערה 65).
675[2598]
676ראה כללי ההוראה והפוסקים כלל סז.
677[2599]
678ס"ד (ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה).
679[2600]
680שמתכוין להשביחם לאכילה.
681[2601]
682סוף הסימן (וכתב הר"ן ... הרי"ף סובר דבבישרא אגומרי ליכא כיבוי ... ומשום
683אולודי ריחא נמי לא מיתסר כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין, מידי דהוי
684אבישרא אגומרי דכולהו איתנהו ביה כיבוי והבערה כי הכא ואולודי ריחא בגחלים ...
685ומתוך דבריו יתבאר לך שמה שכתב הרי"ף גבי הא דאיבעיא לן מהו לעשן פירוש מהו
686לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה, וגם הרמב"ם שכתב בפרק ד' (ה"ו) מותר
687לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה, לאו למימרא דדוקא שנכשרים על ידי עישון זה
688לאכילה וזולת העישון לא היו ראויים לאכילה, אבל אם היו ראויים לאכילה קודם לכן אלא
689שעל ידי העישון מתעלים יותר לא, אלא אפילו היכא דקודם העישון ראויין לאכילה, כיון
690שהעישון מחשיבם יותר שרי, דהוי דבר השוה לכל נפש).
691[2602] "אומר אני דאף ליתן
692בשמים לתוך המים בשבת ולרחוץ בהם מותר, כי היכי דמותר ליתן תבלין לתוך הקדרה או
693לתוך התמחוי בשבת ואינו חושש שמוליד ריח באוכלין ומשקין שבתוכם, שמע מינה דלא גזרו
694משום מוליד ריחא אלא בדבר שאינו אוכל ולא משקה".
695[2603]
696כב, ב ד"ה מהו לעשן (פירות בעשן בשמים, לקלוט טעם הבושם).
697[2604]
698קונטרס אחרון סק"א.