Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אתקיב שלא לבשל לצורך נכרי ביום טוב
ובו ז' סעיפים
א כל
ובו ז' סעיפים
א כל
במלאכות אוכל נפש לא הותרו אלא לצורך אכילת ישראל, אבל לא לצורך אכילת נכרי ולא
גלצורך אכילת בהמה, שנאמר הוא לבדו יעשה לכם, לכם ולא לנכרים לכם ולא לבהמה.
דלפיכך אסור לזמן נכרי שיבא אצלו לאכול
הבביתו, גזרה שמא ירבה לבשל
ועוד קדרה אחרת בשביל הנכרי. אבל מותר לשלוח לו
זמאכל לביתו, דכיון שאינו מזמינו לביתו אין חוששין שמא ירבה בשבילו.
חרק שיזהר שלא ישלח לו דרך רשות הרבים,
טאפילו שולח לו על ידי נכרי, דאסור להוציא מרשות לרשות בשביל נכרי, וכל שאסור
ילעשותו אסור לומר לנכרי לעשותו. אבל מותר לשלוח לו על ידי נכרי דרך כרמלית, שלא גזרו על שבות
יאדשבות של איסור הוצאה ביום טוב, שהרי אם יש בה צורך יום טוב קצת מותר לעשותה על
יבידי ישראל:
יגב וכן
ידנכרי שבא מאליו לבית הישראל שלא הזמינו כלל, וכן שליח שנשתלח אליו, מותר להאכילו
טועמו, ואין חוששין שמא ירבה בשבילו אלא כשמזמינו לביתו שהוא רוצה לכבדו.
טזבמה דברים אמורים כשהישראל נותן לו
יזלאכול בלי שום הזמנה והפצרה, אבל אסור להפציר בו שיאכל אצלו,
יחאפילו כבר בישל (א) ותיקן כל צרכי סעודתו, דכיון שהוא מפציר בו ורוצה לכבדו יש
יטלחוש שמא יבשל עוד קדרה אחרת בשבילו:
כג אף
כאעל פי שמותר להוסיף בשר בקדרה לצורך החול, ועל דרך שנתבאר בסי' תק"ג, מכל מקום לצורך
כבהנכרי אסור להוסיף כלום, אע"פ שאינו מזמינו שמותר להאכילו עמו וכמו שנתבאר,
כגמכל מקום כיון שהוא רוצה לכבדו ומוסיף בשר בשבילו יש לחוש שמא יבשל בשבילו עוד
כדקדרה אחרת, ונמצא עושה מלאכה ביום טוב בשביל הנכרי בלבד.
כהאבל מותר להוסיף בשר בשביל עבדו ושפחתו,
כואו בשביל כלבו, בקדרה שמבשל בה לצורך יום טוב,
כזדכיון שאינו נותן להם לאכול בשביל כבודם אלא מחמת שמזונותם עליו, אין לחוש שמא
כחיבשל עוד קדרה אחרת בשבילם, כיון שאינו רוצה ליתן להם בשר יותר ממה שמוסיף בשבילם:
כטד במה
לדברים אמורים כשמוסיף בשר בקדרה קודם שנתנה אצל האש, דנמצא שכל מלאכת הבישול
לאדהיינו נתינת הבשר אצל האש נעשה בבת אחת ואינו מוסיף שום מלאכה בשבילן. אבל (ב)
לבלאחר שנתן הקדרה אצל האש, אסור להוסיף בה בשר בשביל עבדו ושפחתו או בשביל כלבו.
לגאע"פ שלצורך החול מותר להוסיף בשר בקדרה אפילו לאחר שנתנה אצל האש (ועל דרך
לדשנתבאר בסי' תק"ג),
להלפי שהתבשיל הוא יותר משתבח ומיתתקן כשיש הרבה בשר בקדרה, ונמצא שכל הבשר שבקדרה
לוהוא לצורך יום טוב. מכל מקום היתר זה אינו מועיל אלא אם כן יכול לאכול כל הבשר ביום
לזטוב אם ירצה,
לחאבל כאן שאינו יכול לאכול כל הבשר ביום טוב אם ירצה, שהרי צריך ליתן מקצתו לעבדו
לטושפחתו וכלבו שמזונותיו עליו,
מאין היתר זה מועיל כלום מטעם שנתבאר בסי' תק"ו.
מאלפיכך אם יש לו מאכלים אחרים שיוכל ליתן לעבדו
מבושפחתו, או לפני כלבו, מותר להוסיף בשבילם בשר בקדרה שמבשל לצורך יום טוב. וכן
מגמותר לאפות בשבילם פת בתנור שאפה בו לצרכו. ואע"פ שעושה
מדמלאכה בשבילם, שהרי כל פת ופת צריך טרחא בפני עצמו. מכל מקום כיון שכל הפת ראוי לו,
מהשהרי יש לו מאכלים אחרים ליתן לפניהם, וגם הפת שיאכל ביום טוב הוא משתבח ומיתתקן
מועל ידי אפייה זו שאופה בשבילם, שהפת נאפה יפה בזמן שיש הרבה פת בתנור, נמצא שכל
מזהאפייה היא צורך יום טוב:
מחה (ג) ישראל האופה בתנורו של נכרי, וצריך
מטלתת להנכרי בעד שכר התנור,
נלא ייחד לו פת אחד קודם האפייה, דאז נמצא שהוא אופה פת של נכרי, אלא יאפה כל הפת
נאבסתם ואחר כך יתן לו פת אחד בשכר תנורו:
נבו בני החיל שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות
נגלהם פת, אם אינן מקפידין כשהישראל נותן פת אחד לתינוק מהפת שאפה להם, מותר לאפות
נדלהם ביום טוב
נה(ד) על ידי שיתן פת אחד מהם לתינוק.
נושהרי אם לא יאפה להם כל הפת לא יניחו ליתן לתינוק, כיון שכל הקמח הוא שלהם, נמצא
נזשכל האפייה היא לצורך אכילת התינוק. וכן אם אפילו
נחהישראל נותן להם הקמח מחוק המלכות, אלא שאין הישראל רשאי לאפות מקמח פת אחד לתינוק
נטאלא אם כן יאפה להם כל הפת, מותר לאפות להם ביום טוב על ידי שיתן פת אחד מהם
סלתינוק.
סאואע"פ שזו היא הערמה, שהרי אינו
סבנותן הפת לתינוק אלא כדי להתיר לו לאפות ביום טוב, וכבר נתבאר בסי' תק"ז
סגשאסור להערים באפיית הפת. מכל מקום מחמת הדחק התירו לו להערים, שקשה להפטר מבני
סדהחיל שיש חיוב מחוק המלכות לאפות להם. ולפיכך התירו להערים אפילו לאחר שכבר אכלו
סהסעודת יום טוב (עיין סי' תק"ג).
סוואין ללמוד מכאן לשאר מקומות:
סזז מותר
סחלטלטל מזונות שאינן ראויין אלא לבהמה,
סטאפילו אין לו בהמה בביתו.
עואם יש לו, מותר לטרוח וליתן לפניה מזונות
עאכמו שנתבאר בסי' שכ"ד
עבלענין שבת.
עגובלבד שיזהר שלא יעשה שום מלאכה בשבילה
עדאפילו שבות של דבריהם,
עהכגון להוציא מרשות היחיד לכרמלית
עווכיוצא בזה. לפיכך אסור לגבל את המורסן,
עזכי אם על ידי שינוי,
עחעל דרך שנתבאר בסי' שכ"ד
עטלענין שבת:
פקונטרס אחרון
(א) ותיקן כל כו'.
(א) ותיקן כל כו'.
פאכן
פבמשמע ברמב"ם,
פגוכן כתב הט"ז.
פדומילתא דפשיטא שאין לסמוך על התניא
פהכנגד הרמב"ם וט"ז.
פווהמג"א
פזאינו בא אלא לפרש דבריו ולא לקבוע הלכה כמותו:
פח(ב) לאחר שנתן כו'.
פטזהו
צפשוט ומבואר בסי' תק"ג
צאדכשנותן בשר בקדרה זה אחר זה אחר שכבר היא אצל האש דינו כאפיית הפת, שהרי אין כאן
צבחד טירחא, ואין היתר אלא מחמת שהתבשיל מיתתקן יותר, והיתר זה הוא גם כן בפת כמבואר
צגבגמרא.
צדואפילו הכי החמירו
צהרש"ל וב"י
צוומג"א.
צזוכן הוא בירושלמי, לפי שאינו חד טירחא.
צחואם כן הוא הדין והוא הטעם לנותן בשר בקדרה זו אחר זו אחר שכבר היא אצל האש, דמאי
צטשנא זה מזה שהרי גם כן אינו חד טירחא, וזה פשוט וברור. ועיין בים של שלמה שם מבואר
קהטעם באריכות כמ"ש בפנים:
קא(ג) ישראל האופה כו'.
קבכן
קגכתב רמ"א
קדבשם הכל בו.
קהובאמת
קוהיה נראה דרמ"א לשיטתיה אזיל, דבדרכי משה
קזאינו מחלק בין פת לקדרה ובכל ענין שרי להוסיף בשביל נכרי, היכא דליכא למיחש שמא
קחיאפה בשבילו בתנור אחר, כגון שאינו מזמינו
קט(עיין מג"א).
קיאבל לשיטת בית יוסף ורש"ל ומג"א דפסקו כהירושלמי,
קיאשאף בתנור אחד לא שרי אלא אם כן יש לו במה לפייסו, ואם כן ישראל זה שאופה בתנור של
קיבנכרי בעל כרחך צריך ליתן לו מפת זה פת אחד בעד תנורו, כדרך שהוא עושה בחול.
קיגודוחק לומר דמיירי בכהאי גוונא שיתרצה הנכרי אם יתן לו פת אחר בשכרו, שהרי
קידהמג"א סתם כרמ"א ולא פירש כלום.
קיהוצריך לומר, דכיון שאם לא היה אופה פת
קיוהמגיע להנכרי בשכרו, אלא היה נותן לו בצק בשכרו, לא היה הנכרי מניחו לאפות בתנורו,
קיזשכן דרך העולם ליתן בעד שכר התנור דוקא פת אפוי, ואם כן כל האפייה היא צורך יום
קיחטוב, כמו שכתבו הרמב"ם
קיטושו"ע בס"[ב].
קכואף שהט"ז שם
קכאפירש, דאין היתר אלא במקום שאם לא יעשה כן יהיה לו מניעה משמחת יום טוב. מלבד שיש
קכבלומר דהכא נמי אם לא יתן לו פת אפוי לא יניחנו לאפות וימנע משמחת יום טוב, דמסתמא
קכגאין לו תנור אחר כשאופה אצל נכרי. אלא דבלאו הכי לא קשה מידי, דעל כרחך לא החמיר
קכדהט"ז שם אלא כשכל האפייה היא לצורך הנכרי ואין בה צורך כלל לישראל, אלא שהוא
קכהמערים ונותן פת אחד לתינוק, אבל כשכל האפייה היא לצורך הישראל ואינו מערים כלל, אף
קכוהט"ז מודה דשרי בכל ענין כדמשמע מדבריו בהדיא עיי"ש. וזהו כוונת הבית
קכזיוסף שכתב על דברי ארחות חיים
קכחשהעתיק רמ"א וז"ל, ואע"פ שיש לדקדק בדבריו, טוב לחוש ולהזהר
קכטעכ"ל, והיינו מטעמא דפרישית.
קלואל יהיה בעיניך זה לדוחק, דצריך לומר
קלאדהנכרי אינו מתרצה כי אם בפת אפוי, דלא היא, דממה נפשך שרי, דאם הוא מתרצה בבצק אם
קלבכן פשיטא שיתרצה בדבר אחר הטוב מבצק, כיון שאינו מקפיד על פת דוקא כדרך מסיקי
קלגתנורים, והרי זה כמו שאפשר לפייסינהו בדבר אחר, דאף רש"ל ומג"א מודים
קלדדשרי בכל ענין כמבואר בדבריהם,
קלהוכדאיתא בגמרא:
קלו(ד) על ידי שיתן כו'.
קלזזהו
קלחפשוט דכיון דלא שרי ליה אלא מחמת הדחק כמו שכתב הט"ז,
קלטוכן כתב בשיטה מקובצת
קמבשם הריטב"א, אם כן כל כמה דמצי למעבד בהיתרא מחייב למעבד, וכיון שאין
קמאמקפידין אם יתן לתינוק, פשיטא דצריך ליתן לו כדי שלא תהא כל האפייה בשביל נכרי.
קמבוכן משמע בט"ז שהקשה מסי'
קמגתק"[ג] ממה שכתב הטור שם,
קמדולא הקשה קושיא אלימתא דכל הפוסקים לא התירו שם אלא אם כן אוכל ממש,
קמהוכאן שרי על ידי שיכול להאכיל, אלא ודאי דהכא נמי לא שרי אלא אם כן אוכל ממש מטעמא
קמודפרישית:
קמז[2605]
קמחבא יב, טז. ברייתא כא, א-ב (אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ממשמע שנאמר
קמטלכל נפש, שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע, כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה, תלמוד
קנלומר לכם, לכם ולא לכלבים ... לכם ולא לעובדי כוכבים). רמב"ם פ"א
קנאהי"ג (אין אופין ומבשלין ביום טוב כדי להאכיל כותים או כלבים, שנאמר הוא לבדו
קנביעשה לכם, לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים). טור ושו"ע ס"א (אין מבשלים
קנגלצורך גוי ביום טוב), וס"ג (אסור לבשל ולאפות לצורך כלבים). ט"ז
קנדס"ק א (דכתיב יעשה לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים).
קנהואם בישל או עשה מלאכה אחרת לצורך נכרי
קנואו בהמה, פטור מן התורה, מטעם האמור לעיל סי' תקג ס"א (אם אפשר ליהנות ממנה ביום טוב עצמו,
קנזאע"פ שאינו רוצה ליהנות ממנה ביום טוב ואינו עושה אותה אלא לצורך חול, הרי זה
קנחפטור מן התורה. אע"פ שאין המלאכה צריכה לו כלל ביום טוב שכבר אכל כל סעודתו,
קנטהואיל אם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום היתה מלאכה זו צריכה להם,
קסוהיה מותר לו לעשותה, אם כן הרי מלאכה זו נקראת מלאכת אוכל נפש).
קסאוכן הוא במבשל בשביל נכרי, כמבואר
קסבבפר"ח סי'
קסגתצה ס"א (וראיתי מי שכתב, דדוקא בבישל לצורך חול אינו לוקה מטעם הואיל,
קסדאבל בהוצאה והבערה לצורך גוים או לצורך חול, דהתם ליכא למימר הואיל, לוקה לדעת
קסההרמב"ם והמגיד משנה. ואינו מחוור כלל).
קסווראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
קסזנח.
קסח[2606]
קסטגמרא כא, ב (מזמנין את הנכרי בשבת, ואין מזמנין את הנכרי ביום טוב, גזרה שמא ירבה
קעבשבילו). טור ושו"ע ס"א (אסור להזמינו, שמא ירבה בשבילו).
קעאההיתר להזמין בשבת נתבאר לעיל סי' שכה
קעבס"א (מותר
קעגלזמן נכרי לביתו לאכול עמו בשבת, אע"פ שאסור ביום טוב משום גזרה שמא ירבה
קעדלבשל בשבילו כמו שיתבאר בסי' תקי"ב, אבל בשבת אין לחוש לזה).
קעה[2607]
קעורא"ש פ"ב סי' יד (וחייש שמא יבשל קדירה לבדה, שלא היה מבשל בה אם לא
קעזבשביל הנכרי, דאי לא הרבה בשביל הנכרי אלא בקדירה שהוא מבשל בה, ליכא חשש איסור זה).
קעחר"ן י, ב ד"ה בעי (גזירה שמא ירבה בשבילו, פירוש בקדרה אחרת, דאי באותה
קעטקדרה ודאי שרי). דרכי משה ס"ק א. ט"ז סק"ב (שמא ירבה בשבילו, פירוש
קפשמא יבשל קדירה לבדה, שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם, דאם לא הרבה בשביל
קפאעכו"ם אלא בקדרה שהוא מבשל בה, ליכא חשש איסור).
קפבואף שגם להוסיף בקדרה לצורך הנכרי אסור,
קפגכדלקמן ס"ג (לצורך
קפדהנכרי אסור להוסיף כלום). גם איסור זה הוא משום גזירה דידן, כדלקמן שם (כיון שהוא
קפהרוצה לכבדו ומוסיף בשר בשבילו, יש לחוש שמא יבשל בשבילו עוד קדרה אחרת, ונמצא עושה
קפומלאכה ביום טוב בשביל הנכרי בלבד), ושם נסמן (הערה 11).
קפזוראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
קפחס.
קפט[2608]
קצתשובת רבנו שמחה באור זרוע ח"א סי' תשעו (מותר לשלוח לעכו"ם). הגהות
קצאמיימוניות פ"א אות ח. רמ"א ס"א (ודוקא להזמינו לביתו, אבל לשלוח לו
קצבלביתו ... שרי). לבוש ס"א (ודוקא להזמינו לביתו אסור, דכיון שיבא הגוי לביתו
קצגוחפץ הוא ביקרו יש לחוש שמא לא יספיק וירבה לבשל בשבילו, אבל לשלוח לגוי ממה שבישל
קצדוהכין לביתו שרי).
קצהאלא שהם התירו לשלוח לו על ידי נכרי
קצואפילו דרך רשות הרבים, ובזה לא קיי"ל כוותייהו, כדלקמן הערה הבאה.
קצז[2609] לענין הוצאה דרך רשות הרבים על ידי
קצחישראל, כתב הר"י בתוס' כתובות ז, א ד"ה מתוך (הוצאה לצורך נכרי נראה
קצטדאסור).
רולענין
ראהוצאה דרך כרמלית על ידי ישראל, כתב הרשב"א בתוס' שם (דמחצר שאינה מעורבת אין
רבללמוד ממנה לכרמלית, דחמיר טפי).
רגולענין
רדהוצאה דרך חצר שאינה מעורבת, נתבאר לקמן סי' תקיח ס"ב (אם היא מעורבת בענין
רהשמותר לטלטל בה בשבת, מותר להוציא ולהכניס אפילו דבר שאין בו צורך היום כלל, ואין
רוצריך לומר שמותר להוציא ולהכניס לצורך בהמה או לצורך נכרי, עיין סי' תקי"ב).
רזולענין
רחהוצאה דרך רשות הרבים על ידי נכרי, נתבאר בתשובת רבינו שמחה שבאור זרוע סי' תשעו (מותר
רטלשלוח לעכו"ם על יד עכו"ם ביום טוב), ובהגמ"י פ"א אות ח
רי(ולשלוח לגוי על ידי גוי ביום טוב כתב באור זרוע דשרי), וברמ"א ס"א (אבל
ריאלשלוח לו לביתו על ידי כותי שרי).
ריבאמנם
ריגחלק עלהם ביש"ש פ"א סי' לו (ובהגמ"י כתב
רידלשלוח לכותי על ידי כותי ביום טוב, כתב באור זרוע דשרי ... ואינו יודע למה, לפי מה
ריהדקי"ל כל מה שאסור לעשות לישראל אסור לומר לעכו"ם לעשותו, אפילו באיסורי
ריודרבנן, כל שכן באיסורי דאורייתא). וכדלעיל סי' תצה ס"י (כל שאסור לעשותו ביום
ריזטוב אסור לומר לנכרי לעשותו).
ריחוהכריע המ"א סק"ב (יש"ש
ריטאוסר אפילו על ידי עכו"ם. ונראה להקל בזמנינו שאין לנו רשות הרבים גמורה).
רכנמצא
רכאשאסור להוציא לכרמלית לצורך נכרי, ואסור להוציא לרשות הרבים על ידי נכרי לצורך
רכבנכרי, אבל מותר להוציא לכרמלית על ידי נכרי לצורך נכרי.
רכגוכן הוא לצורך בהמה, כדלקמן ס"ז (ובלבד שיזהר שלא יעשה שום מלאכה בשבילה,
רכדאפילו שבות של דבריהם, כגון להוציא מרשות היחיד לכרמלית).
רכהוכן
רכוהוא לקמן סי' תקטז בקונטרס אחרון ס"ק א (ועיין סי' תקי"ב דאפילו לצורך
רכזבהמה או נכרי אסור להוציא לכרמלית).
רכח[2610]
רכטכדלעיל סי' תצה ס"ג (וקבלו
רלחכמים, שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב, הותרו
רלאלגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב. ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב).
רלבוהטעם שלא התירו מטעם זה אלא בהוצאה,
רלגראה חקרי הלכות ח"א ל, א.
רלד[2611]
רלהגמרא כא, ב (מרימר ומר זוטרא כי הוה מקלע להו נכרי ביום טוב, אמרו ליה, אי ניחא לך
רלובמאי דטריחא לן מוטב, ואי לא, טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן). כפירוש הרמב"ם
רלזפ"א הי"ג (אם בא הכותי מאליו, אוכל עמהן מה שהן אוכלין שכבר הכינוה),
רלחומ"מ שם (וסובר שאין האמירה הזו מעלה ומורידה בהיתר הדבר). רא"ש פ"ב
רלטסי"ד (ואם נשלח שליח נכרי לישראל ביום טוב, מותר להאכילו ביום טוב),
רמומו"ק פ"ב סי"ב (גם שליח נכרי שנשתלח לישראל אוכל עמו בבית ביום
רמאטוב). שו"ע ס"א (שליח שנשתלח לו, וכן גוי שבא מאליו, מותר להאכילו עמו
רמבולא חיישינן שמא ירבה בשבילו). ט"ז סוף ס"ק ד (שמהגמרא אין הוכחה שצריך
רמגאמירה).
רמד[2612]
רמהט"ז סק"ד (ונראה לענ"ד להכריע להלכה, דאם בא מאיליו והישראל נותן
רמולו לאכול בלא הזמנה והפצרה שיאכל אצלו, אין איסור שמא ירבה, אבל אם מפציר בו שיאכל
רמזאצלו, אף על פי שבא מאליו, מכל מקום, כיון שחביב לו שיאכל אצלו, חיישינן שמא יבשל
רמחלו קדירה אחרת).
רמט[2613] משמעות הרמב"ם שהובא
רנלעיל (אם בא הכותי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין, שכבר הכינוה). ט"ז שם (ומשמע מדברי רמב"ם,
רנאדבמקום שיש חשש שמא ירבה לא מועיל מה שכבר הכינו, דיש לחוש שמא יבשל עוד קדרה אחרת,
רנבכן נראה לענ"ד). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.
רנג[2614]
רנדשם ס"ד-ה (בשני דרכים התירו חכמים לעשות מלאכת אוכל נפש ביום טוב לצורך החול,
רנהאם נהנה מן מקצת מלאכה זו ביום טוב עצמו. הא' שעושה כל המלאכה בבת אחת ... הב'
רנושמקצת המלאכה שנהנה ממנה ביום טוב היא משבחת ומתעלה על ידי שארית המלאכה שהיא
רנזלצורך החול, ולפיכך אף על פי שאין כל המלאכה נעשית בבת אחת הרי זה מותר).
רנח[2615]
רנטארחות חיים הל' יום טוב סי' יב (וכתב הר' אשר מלוניל ז"ל ... ומאי דאמרינן
רסממלאה אשה קדרה בשר, דוקא לצורך ישראל, אבל לצורך עכו"ם אסור). ואף שכתב
רסאהב"י ד"ה כתוב בארחות חיים (וכבר נתבאר בתחלת סימן זה שאין כן דעת
רסבהפוסקים), והיינו המובא לעיל (הערה 3)
רסגמהרא"ש והר"ן, שמעיקר הדין מותר להוסיף בקדרה אחת גם בנכרי. מכל מקום
רסדקיי"ל כארחות חיים, מטעם האמור ביש"ש פ"ב סי' כג (דחד טירחא היא
רסהוליתא ביה איסור כלל ... ומכל מקום הדין דין אמת, דאיכא למיחש שירבה קדרה אחרת
רסובשבילן). רמ"א ס"א (להרבות ... באותה קדירה שמבשל בה לעצמו ... לשאר גוים,
רסזבכל ענין אסור). ט"ז ס"ק ה (שוב ראיתי לרש"ל פ"ב דביצה סי'
רסחכ"ג שכתב על דברי ארחות חיים הללו ... מכל מקום הדין אמת, דאיכא למיחש שמא
רסטיבשל עוד קדירה אחרת עכ"ל). מ"א ס"א (מה שכתב כאן [הרמ"א] אבל
רעלשאר עכו"ם בכל ענין אסור, היינו משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת,
רעאכמ"ש הרא"ש בהדיא, וכ"פ היש"ש).
רעבוראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
רעגסא.
רעד[2616]
רעהלענין כלבים נתפרש בברייתא כא, א (עיסת כלבים, בזמן שהרועין אוכלין ממנה חייבת ...
רעוונאפת ביום טוב). רמ"א ס"ג (ומותר להרבות בשביל הכלבים באותה קדירה
רעזשמבשל בה לעצמו, אפילו אם [אין] לו דבר אחר שיוכל ליתן לכלבים אם היה רוצה),
רעחכגירסת ופירוש עולת שבת ס"ק ה, ומ"א ס"ק ו (שבקדרה אחת מותר אפילו
רעטכשאין לו במה לפייסה).
רפולענין עבדו ושפחתו, ברמ"א
רפאס"א (ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו). מ"א
רפבס"ק ג (אפילו לא אפשר לפייסינהו בדבר אחר ... בקדירה אחת שרי אפילו אין לו
רפגבמה לפייסן).
רפד*
רפהוכל זה בעיסה או בשר השייכים לישראל, אף
רפושדעתו לתת מהם לכלבים או לעבדו ושפחתו. אבל עיסה שיש לו בשותפות עם נכרי, צריך
רפזלחלקה קודם האפיה, ואין לאפותם יחד אף שנתינתם אצל האש נעשית בבת אחת ואינו מוסיף
רפחשום מלאכה בשבילן, כדלעיל סי' תנז סי"ח (שהרי אמרו חכמים עיסה חציה של ישראל
רפטוחציה של נכרי אסור לישראל לאפותה כולה ביום טוב, אף שעושה ממנה ככר אחד ואופאו
רצבבת אחת, ונמצא שיש באפייה זו גם צורך אכילת ישראל, אף על פי כן אסרו חכמים, הואיל
רצאשבאפיית חציה של נכרי אין בה צורך לאכילת הישראל, שהרי יכול לחלק עם הנכרי קודם
רצבהאפייה ולאפות חלקו בלבדו), וסי' תצח סכ"ב (שהרי אפשר לו לחלק).
רצג[2617]
רצדרא"ש פ"ב סי"ד (דלא אסר רבי יהושע בן לוי אלא לזמן את הנכרי שהוא
רצהחפץ ביקרו ומרבה לו מנות, וחייש שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל בה אם לא בשביל
רצוהנכרי, דאי לא הרבה בשביל הנכרי אלא בקדירה שהוא מבשל בה, ליכא חשש איסור זה, והא
רצזליכא למיחש בעבדים ושפחות שבבית ישראל). ר"ן שם (דלשמא ירבה בשבילו ... קדרה אחרת,
רצחבעבדי דילן לא שייך הכי כלל). אורחות חיים הל' יום טוב סי"ב (אבל לצורך עבדו
רצטאו שפחתו שמזונותם עליו מותר, דלא יעשה להם קדרה בפני עצמן).
ש[2618]
שאכדלעיל (הערה 10).
שב[2619] שאף שמוסיף הבשר כדי לאכלו
שגבחול, מכל מקום יכול לאכלו כולו ביום טוב אם ירצה.
שד[2620] גמרא כא, א (שאני עיסת כלבים
שההואיל ואפשר לפייסן בנבלה), ופרש"י (ונמצאת כולה נאכלת לאדם).
שוונתבאר
שזבקונטרס אחרון ס"ק ב.
שח[2621]
שטס"ו (עיסה שנילושה מערב יום טוב ... אסור לאפות כל העיסה ביום טוב ולשייר
שימקצת הפת כדי להפריש ממנה חלה לאחר יום טוב, שהרי מקצת זה אינו יכול לאכלו ביום
שיאטוב, ונמצא כשאפה אותו עשה מלאכה שלא לצורך אכילה. ואף על פי שהתירו למלאות התנור
שיבפת אף על פי שאינו צריך לכל הפת ביום טוב מפני שהפת נאפה יפה כשיש פת הרבה בתנור,
שיגכמו שיתבאר בסי' תק"ז. מכל מקום לא התירו לו אלא כשכל הפת שלו, שאפשר לו
שידלאכול כל פת ופת איזו שירצה, ואם יזדמנו לו אורחים יכול לאכול את כל הפת), וסי"ב
שיה(ואף על פי שגם חלקו הוא משתבח ומתעלה על ידי חלקו של נכרי, שהפת נאפה יפה כשיש פת
שיוהרבה בתנור. מכל מקום כיון שחלקו של נכרי אינו ברשותו של ישראל לאכלו אם ירצה,
שיזואין לו בו אלא מעט טובת הנאה, ועיקר הנאת האפייה היא לנכרי, הרי הנאה מועטת זו של
שיחהישראל בטילה אצל הנאת הנכרי שהיא מרובה ממנה, והרי כל האפייה היא להנאת הנכרי).
שיט[2622] גמרא כא, א (הואיל ואפשר
שכלפייסן בנבלה ... לא תימא הואיל ואפשר, אלא כגון דאית ליה נבלה דודאי אפשר לפייסן
שכאבנבלה). ר"ן י, ב ד"ה אמר (אוקים לה בגמרא כגון דאית ליה נבלה דאיפשר
שכבלפייס הכלבים בנבלה. ומשמע לי' דהאי טעמא עדיף טפי מהואיל, דאע"ג דאפילו לרבה
שכגדאית ליה הואיל הני מילי לענין מלקי הוא דלא לקי, אבל איסורא מיהא איכא, הכא אפילו
שכדאיסורא ליכא משום דהכא לא מיתסר מידי, דהא אית ליה נבלה. אבל באופה מיום טוב לחול,
שכההא מחסרי אורחים שצריך שיבואו מעלמא). יש"ש פ"ב סי' כא (ואני אומר,
שכודאפילו לרבה דאמר הואיל, היינו שאינו לוקה, אבל מכל מקום איסורא איכא. ובטעם שיכול
שכזלפייסן בנבלה עדיפא מטעם דהואיל, ואפשר דאפילו לכתחילה שרי, וכ"כ הר"ן,
שכחועיקר). מ"א ס"ק ג (אסור להרבות בתנור אחד אפילו לעבדו ושפחתו או לבהמה,
שכטאלא אם כן יש לו במה לפייסן).
של[2623] לענין הוספת בשר בקדרה שיוכל
שלאליתן לעבדו ושפחתו, הביא כאן שני אופנים להיתר: (א) שכל המלאכה נעשית בבת אחת. (ב)
שלבשיש לו מאכלים אחרים שיוכל ליתן להם. והיינו שהיתר שכל המלאכה נעשית בבת אחת מועיל
שלגאף אם חלק מהבשר צריך ליתן לעבדו, ואינו יכול לאכול בעצמו כל הבשר.
שלדאבל
שלהלענין הוספת פת בתנור שיוכל ליתן לעבדו ושפחתו, הביא כאן רק ההיתר השני (שיש לו
שלומאכלים אחרים), ולא ההיתר הראשון שכל עשיית המלאכה (הכנסה לתנור) בבת אחת דלעיל,
שלזשהרי גם הלישה אסורה לצורך נכרי, והלישה של חלק עבדו ושפחתו אינה נעשית בבת אחת,
שלחומוסיף מלאכה בשביל הנכרי. וכן הוא בעיסה שיש לו בשותפות עם הנכרי, כדלעיל סי' תקו
שלטסי"ב (ושם הערה 83).
שמ[2624]
שמאירושלמי חלה פ"א ה"ה (עיסת כלבים ... ונעשית ביום טוב ... דתני, רבי
שמבשמעון בן אלעזר אומר ממלאה היא אשה את התנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא).
שמגב"י (ולדברי הכל איכא למידק, אפילו אית ליה נבלה שאפשר לפייסן בה, אמאי שרי
שמדלאפות כל העיסה, שהרי כיון שהכלבים אוכלין ממנה נמצא שאינה צריכה כולה לאדם ביום
שמהטוב ... מצאתי דמוקי לה בירושלמי בפרק קמא דמסכת חלה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר
שמו(ביצה יז, א) ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא). יש"ש
שמזשם (ויש להקשות, מאחר דמשמע להדיא מהאי מתניתין דאין אופין לכלבים, אם כן מה מועיל
שמחשיכול לפייסן, סוף סוף הואיל ואוכלין כלבים ממנה נמצא שאין צריך לכולה ונמצא שאפה
שמטיותר מכדי צורך האדם, ונראה דאיירי בתנור אחד דשרי ... מפני שהפת נאפת יפה, וכן
שנאיתא להדיא בירושלמי, בפ"ק דחלה).
שנאוהיינו שכדי להתיר להוסיף פת או בשר
שנבשדעתו לאכול בחול, צריך שני תנאים:
שנג(א) שעל ידי הוספת הפת או הבשר נאפית
שנדהפת ומתבשל הבשר יפה יותר.
שנה(ב) שיכול לאכול כל הפת או הבשר ביום
שנוטוב אם ירצה.
שנזסקירת פרטי הלכה זו – לעיל סי' תקו
שנחס"ו (הערה 43).
שנט[2625] שכן הי' דרכם, שהשוכר תנור
שסלאפות בו, נותן לבעל התנור בשכרו ככר מן הככרות שאופה בתנורו, כדלעיל סי' תנ
שסאס"ה (שדרך כל שוכרי תנור ליתן לבעל התנור בשכרו ככר מן הככרות שאופין בתנורו)
שסב[2626]
שסגכל בו סי' נח יח, ג (ראוי להזהיר לאלו שאופים פתן בתנורי הגוים ונותנים שכרם פת או
שסדככר, שלא ייחדו לו אותו ככר עד אחר האפיה ... אך אחר האפיה נותן לו בשכרו אי זה
שסהשירצה, לפי שכל ככר ראוי לישראל), וארחות חיים הל' יום טוב סי' יג. רמ"א סוף
שסוס"א (וישראל האופה בתנור של גוי וצריך לתת לו פת אחד, לא ייחד לגוי אחד קודם
שסזאפייה, דאז אופה של גוי, אלא יאפה סתם ויתן לו אחר כך אחד).
שסחואף שנפסק בסעיף הקודם, שלא הותר אלא
שסטכשיכול לפייסו בדבר אחר, וכאן הרי צריך לתת לו ככר מהככרות שאופה בתנור. נתבאר
שעבקונטרס אחרון ס"ק ג (וצריך לומר, דכיון שאם לא היה אופה פת המגיע להנכרי
שעאבשכרו, אלא היה נותן לו בצק בשכרו, לא היה הנכרי מניחו לאפות בתנורו, שכן דרך
שעבהעולם ליתן בעד שכר התנור דוקא פת אפוי, ואם כן אפייה היא צורך יום טוב).
שעג[2627]
שעדגמרא כא, א (בעו מניה מרב הונא, הני בני באגא (ישראל הדרים בכפרים, רש"י) דרמו
שעהעלייהו קמחא דבני חילא (המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו אנשי מלחמתו,
שעורש"י), מהו לאפותה ביום טוב, אמר (ליה) חזינא אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא
שעזקפדי, כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי, ואי לאו אסור). שו"ע ס"ב (בני החיל
שעחשנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם פת, אם אינם מקפידים כשישראל נותן ממנו לתינוק,
שעטמותר לאפות להם).
שפ[2628] כדלעיל סי' תקג סוף ס"ד
שפא(והוא שיקיים הערמתו), ושם נסמן (הערה 24). ונתבאר בקונטרס אחרון.
שפב[2629]
שפגר"ן י, ב ד"ה והוי יודע (דבדידיה קא טרח). מגיד משנה פ"א הי"ד
שפד(אם לא היו אופין כל הפת להם, לא היו יכולין לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק).
שפהמ"א סק"ד (שאם לא יאפו כל הפת, לא יניחו ליתן לתינוק פת אחת (מ"מ)).
שפוט"ז ס"ק ו (כיון שהישראל לא יכול ליקח קמח לפת אחת לתינוק אם לא שיאפה
שפזהכל ... וכ"כ הרב המגיד תירוץ זה).
שפח[2630]
שפטמ"א סק"ד (ומטעם זה אפילו ישראל נותן להם הקמח מחק המלכות, אך שאין
שצהישראל רשאי ליתן ממנו פת לתינוק אלא אם כן יאפה הכל, שרי).
שצא[2631]
שצבסעיף יח (אסור להערים ולומר אוכל פת אחד ביום טוב כדי להתיר לו לאפות פת הרבה, שלא
שצגהתירו להערים אלא כשכל המלאכה נעשית בבת אחת, כגון שאופה ככר אחד גדול מאד כדי
שצדשיותיר ממנו לחול, אבל לא כשאופה ככרות הרבה ואוכל אחד מהן ביום טוב, כיון שאין
שצהדרך להניחה בתוך התנור בבת אחת אלא בזה אחר זה, וכל אחד ואחד הוא מלאכה בפני עצמה).
שצו[2632]
שצזסעיף ט (אחר אכילת שחרית אין היתר להערים, אלא אם כן באמת הוא צריך לחתיכה אחת).
שצח[2633]
שצטט"ז סק"ו (והנלע"ד דודאי מצד הדין הערמה אסורה ... אלא דכאן שהיה
תחיוב עליהם מצד חוק המלכות וקשה להיפטר מזה, ומשום הכי בקשו עילה למצוא היתר אפילו
תאכל דהו, מה שלא מותר בלאו הכי ... וכן ראוי להורות הלכה למעשה, שאין לסמוך על
תבהערמה זו דראוי לתינוק אלא דוקא בצירוף מקום שיש אונס).
תג[2634]
תדתוס' כא, ב ד"ה הני (אנו נותנין תבן לבהמה, ועוד תנן מטלטלין שער של אפונים
תההואיל שהוא ראוי למאכל בהמה, ועוד דאמר בשר תפוח מטלטלים אותו מפני שהוא ראוי
תולמאכל כלבים). וכדלעיל סי' שח ס"ס (מותר להעביר מעל השלחן פרורין פחותים
תזמכזית, אף שאינן עומדים לאכילת אדם אלא לבהמה או לעופות, וכן עצמות שראויים לכלבים,
תחוקליפי פירות שראויות לבהמה, כגון שרביטים של קיטנית שהקיטנית גדל בתוכם), ושם
תטנסמן (הערות תכ-תכג).
תי[2635]
תיאכדלעיל שם סס"ד-ה (כל דבר שהוא ראוי למאכל מין חיה ועוף המצויים, מותר לטלטלו
תיב... במקום שהצביים והיונים מצויים ... ודבר שאינו ראוי אלא לחיה ועוף שאינם מצויים
תיגבאותה העיר, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף, מותר לטלטל המאכל הראוי להם), הרי
תידשבמקום שבעלי חי אלו מצויים מותר לטלטלם אף אם אין לו בהמה בביתו), ושם נסמן (הערה
תיהתנז).
תיו[2636]
תיזטור ושו"ע ס"ג (אבל מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם). מ"א ס"ק
תיחה (משמע בתוס' דדבר שאינו ראוי למאכל בהמה אלא על ידי הדחק אסור לטלטלו, ומדעת
תיטהפוסקים משמע דשרי).
תכ[2637]
תכאס"ד-ה (דבר שאינו אוכל, דהיינו שאינו ראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך
תכבמלאכה, מותר לתקנו ולעשותו אוכל, כגון עצים שקצצן מן האילן מבעוד יום, ויש מאכילין
תכגאותם לבהמה בעודם לחים ומשפשפים בהם בידים להאכילם, שאינם ראויים בלא שפשוף, מותר
תכדלשפשפם בשבת. וכן דלועים שהם קשים, מותר לחתכם לפני הבהמה שאינה יכולה לאכלם בלא
תכהחתיכה ... נבלה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה, ואפילו נאכלת להם על ידי הדחק
תכובלא חתיכה, מותר לטרוח לחתכה להם יותר).
תכז[2638]
תכחהרשב"א בעבודת הקדש שער ג סי' א (אין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל
תכטלבהמתו, שההוצאה מלאכה גמורה היא, ולא התירו אצל בהמה אלא טלטול לבד, שהוא מדברי
תלסופרים). הובא במגיד משנה פ"א הי"ג. ב"י ד"ה ומ"ש רבנו
תלאודוקא. וכאן נראה שאוסר אף טלטול מוקצה. וראה מראי מקומות וציונים.
תלב[2639]
תלגכמו בנכרי, כדלעיל ס"א (והערה 5).
תלד[2640]
תלהמרדכי רמז תרעט (אין עושין מורסן לעופות ביום טוב דממעטין). רמ"א ס"ג (וכן
תלואסור לגבל המורסן לעופות).
תלז[2641]
תלחכל בו סי' נח (ושריית המורסן לתרנגולין מותר, ובלבד על ידי שנוי). רמ"א שם (כי
תלטאם על יד שינוי).
תמ[2642]
תמאסעיף ג (אסור מדברי סופרים לגבול מורסן לבהמה או לתרנגולים כדרכו בחול, אלא על ידי
תמבשינוי), ושם נסמן (הערה י).
תמג[2643]
תמדתוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
תמהבפנים ס"ב נתבאר, שהאיסור להזמין או
תמולהפציר בנכרי שיאכל, דשמא יבשל בשבילו, הוא אפילו כבר בישל ותיקן כל צרכי סעודתו.
תמזומוסיף דאף שיש חולקים על זה. מכל מקום
תמחמוכיח דהכי קיי"ל.
תמטלכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
תנטוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
תנא[2644]
תנבפ"א הי"ג (אם
תנגבא הכותי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין, שכבר הכינוה), הרי שאם מזמינו אסור אף ממה שכבר
תנדהכינוה.
תנה[2645]
תנוסק"ד (ומשמע
תנזמדברי רמב"ם, דבמקום שיש חשש שמא ירבה, לא מועיל מה שכבר הכינו, דיש לחוש שמא
תנחיבשל עוד קדרה אחרת, כן נראה לענ"ד).
תנט[2646]
תספנ"ה, ענין דברים המותרים והאסורים ביום טוב (אבל אם ירצה לזמנו לאחר שתיקן
תסאכל צרכי סעודתו וסמוך לסעודה, שאין לחוש שמא ירבה בשבילו, הרשות בידו).
תסב[2647]
תסגראה כללי הפוסקים וההוראה כלל סה.
תסד[2648]
תסהסק"ב (אחר שתיקן כל צרכי סעודה סמוך לסעודה מותר להזמינו (תניא). ונראה לי
תסודוקא שלא היה דעתו עליו קודם סעודה, כגון שהעכו"ם בא אליו סמוך לסעודה).
תסז[2649]
תסחראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכט.
תסט[2650]
תעתוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
תעאבפנים ס"ד נתבאר, שכל ההיתר להוסיף
תעבבשר בקדרה בשביל עבדו ושפחתו, הוא דוקא כשנתינת כל הבשר על האש נעשה בבת אחת. אבל
תעגלאחר שנתן הקדרה על האש אסור להוסיף בה בשר.
תעדומבאר שלמד זאת מאיסור אפיית הפת, שכל
תעהפת ופת צריך טרחא בפני עצמו, ואסור
תעואף שהפת נאפה יפה בזמן שיש הרבה פת בתנור; אלא אם כן יש לו מאכלים אחרים שיכול לתת
תעזלעבדו ושפחתו.
תעחוכן הוא גם בבשר שמוסיף בקדרה שהיא כבר על
תעטהאש, שדומה לאפיית הפת בכך שכל פת היא טרחא בפני עצמה.
תפלכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
תפאטוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
תפב[2651]
תפגסעיף ה (מותר למלאות קדרה בשר אף על פי שביום טוב אינו צריך אלא חתיכה אחת. ואף על
תפדפי שלאחר שהעמיד הקדרה אצל האש הוסיף בה עוד ... מכל מקום כיון שהתבשיל יותר משתבח
תפהומיתקן כשיש בשר הרבה בקדרה, נמצא שמה שהוא לצורך יום טוב הוא מתעלה על ידי מה
תפושהיא לצורך החול).
תפז[2652]
תפחיז, א (אינו אופה אלא מה שצריך לו. רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה כל התנור פת,
תפטמפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא. אמר רבא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר).
תצהרי שהוספת בשר אחר שהקדירה על האש דומה
תצאלהוספת פת בתנור, שבשניהם התירו מפני שהפת והבשר משתבחים על ידי זה.
תצב[2653]
תצגשאין טעם זה מועיל להתיר לצורך עבדו ושפחתו אלא אם כן יש לו מאכלים אחרים שיכול
תצדלתת להם.
תצה[2654]
תצויש"ש פ"ב סי' כא (ויש להקשות, מאחר דמשמע להדיא מהאי מתניתין דאין אופין
תצזלכלבים, אם כן מה מועיל שיכול לפייסן, סוף סוף הואיל ואוכלין כלבים ממנה נמצא שאין
תצחצריך לכולה ונמצא שאפה יותר מכדי צורך האדם, ונראה דאיירי בתנור אחד דשרי ... מפני
תצטשהפת נאפת יפה, וכן איתא להדיא בירושלמי, בפ"ק דחלה). הרי שמה שהפת נאפית יפה
500אינו מועיל אלא כשיכול לפייסן במאכלים אחרים.
501[2655]
502סוף הסימן (ולדברי הכל איכא למידק, אפילו אית ליה נבלה שאפשר לפייסן בה, אמאי שרי
503לאפות כל העיסה, שהרי כיון שהכלבים אוכלין ממנה נמצא שאינה צריכה כולה לאדם ביום
504טוב ... מצאתי דמוקי לה בירושלמי בפרק קמא דמסכת חלה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר
505(ביצה יז, א) ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא). הרי שגם
506דעתו, שמה שהפת נאפית יפה אינו מועיל אלא כשיכול לפייסן במאכלים אחרים.
507[2656]
508סק"ג (היש"ש ... בתנור אחד אסור, דכל פת ופת צריך טירחא בפני עצמה, אלא
509אם כן יש לו במה לפייסן, וכמ"ש הב"י, וכן עיקר).
510[2657]
511חלה פ"א ה"ה (עיסת כלבים ... ונעשית ביום טוב ... דתני רבי
512שמעון בן אלעזר אומר ממלאה היא אשה את התנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא),
513לפירוש היש"ש והב"י שם, שאף שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא, מכל מקום
514לא התירו אלא כשאפשר לפייסן בנבלה.
515[2658]
516תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
517בפנים ס"ה נתבאר, שישראל
518האופה בתנורו של נכרי, וצריך לתת להנכרי מפת הנאפה בעד שכר התנור, יאפה כל הפת
519בסתם ואחר כך יתן לו פת אחד בשכר תנורו.
520ומבאר דאף שבעבדו ושפחתו לא הותר אלא
521כשיכול לפייסו בדבר אחר, וכאן הרי צריך לתת לו ככר מהככרות שאופה בתנור.
522מכל מקום יש להתיר כאן כיון שאם לא היה
523אופה פת המגיע לנכרי בשכרו, לא היה הנכרי מניחו לאפות בתנורו, ואם כן האפייה היא
524צורך יום טוב.
525לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
526טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי
527אורותיו סי' סב.
528[2659]
529סעיף א (וישראל האופה בתנור של גוי וצריך לתת לו פת אחד, לא ייחד לגוי אחד קודם
530אפייה, דאז אופה של גוי, אלא יאפה סתם ויתן לו אחר כך אחד).
531[2660]
532סי' נח יח, ג (ראוי להזהיר לאלו שאופים פתן בתנורי הגוים ונותנים שכרם פת או ככר,
533שלא ייחדו לו אותו ככר עד אחר האפיה ... אך אחר האפיה נותן לו בשכרו אי זה שירצה
534לפי שכל ככר ראוי לישראל). וכן הוא בארחות חיים הל' יום טוב סי' יג.
535[2661] קשה, דלפי הנ"ל ס"ד
536אין להתיר בזה, כיון שאינו יכול לפייסו במאכלים אחרים. ולכן היה נראה כו'.
537[2662]
538ס"ק ג (בלא טעמא דמצי לפייס הכלבים בנבלה, שרי). ולכן גם כאן, כשהפת נאפית יפה יותר כשהתנור מלא,
539שרי אף כשאינו יכול לפייסו בדבר אחר.
540[2663] כמבואר בפנים ס"א, שאם
541מזמינו אסור, מטעם גזרה שמא ירבה לבשל עוד קדרה אחרת בשביל הנכרי.
542[2664]
543ס"ק ג, שהקשה על מה שכתב הרמ"א ס"א (לשאר עכו"ם בכל ענין
544אסור), אף שהרמ"א מתיר כשהפת נאפית יפה יותר כשהתנור מלא, גם כשאינו יכול
545לפייסו בדבר אחר.
546ותירץ (מה שכתב כאן אבל לשאר עכו"ם
547בכל ענין אסור, היינו משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת), והיינו
548כשמזמינו, משא"כ כשאינו מזמינו מותר לדעת הרמ"א אף כשאינו יכול לפייסו
549בדבר אחר. ולכן התיר גם בישראל האופה כו'.
550[2665]
551כדלעיל קונטרס אחרון הקודם (החמירו רש"ל וב"י ומג"א.
552וכן הוא בירושלמי), ושם נסמן (הערה 50-53).
553[2666]
554ואם כן אינו יכול לפייסו בדבר אחר, ולכאורה לדעתם אסור לאפות בתנור של נכרי.
555[2667] שהמ"א לא העיר כלום על
556הרמ"א בהלכה זו.
557[2668]
558פ"א הי"ד (אם
559כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין, מותר לאפותו להן ביום טוב, שכל פת ופת ראוי
560לתינוק).
561[2669] "אם אינם מקפידים
562כשישראל נותן ממנו לתינוק, מותר לאפות להם".
563וכמבואר
564בפנים ס"ו (שהרי אם לא יאפה להם כל הפת לא יניחו ליתן לתינוק, כיון שכל הקמח
565הוא שלהם, נמצא שכל האפייה היא לצורך אכילת התינוק), ושם נסמן (הערה 25).
566וכעין
567הא דלעיל סי' תצח סכ"ב (בהמה שהיא חציה של ישראל וחציה של נכרי, מותר לשחטה
568ביום טוב, ואינו כשוחט גם בשביל הנכרי, דכיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה נמצאת
569כל השחיטה הוא צורך הישראל).
570[2670]
571סק"ו (וכן ראוי להורות הלכה למעשה, שאין לסמוך על הערמה זו דראוי לתינוק אלא
572דוקא בצירוף מקום שיש אונס שיבוא על ידו ביטול שמחת יום טוב. כן נראה לי נכון
573וברור בס"ד).
574[2671]
575הלכה זו היא בכל בו ובארחות חיים (כדלעיל הערה 56).
576ובב"י ד"ה כתב הכל בו, הביא הלכה זו בשם הכל בו (שבדרך כלל שני חיבורים
577אלו דומים זה לזה).
578[2672]
579שבנידון דידן צריך להיות מותר בכל ענין, אף אם מייחד פת עבור הנכרי.
580[2673] כנסמן לעיל (הערה 18).
581[2674]
582כא, א (שאני עיסת כלבים הואיל ואפשר לפייסן בנבלה).
583[2675]
584תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
585בפנים ס"ו נתבאר, לענין בני החיל
586שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם פת, דלא סגי במה שאינם מקפידים שיתנו פת אחת
587לתינוק, אלא צריך ליתן בפועל פת אחד לתינוק.
588וכאן מוכיח, שבמקום הערמה לא סגי במה שאפשר
589ליתנו לתינוק, אלא צריך ליתנו לו בפועל.
590לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
591טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי
592אורותיו סי' סד.
593[2676]
594סוף סק"ו (שאין לסמוך על הערמה זו דראוי לתינוק אלא דוקא בצירוף מקום שיש
595אונס).
596[2677]
597כא, א ד"ה כל חדא (אף על גב דלא שרינן אפילו למאן דאית ליה הואיל אלא בדיעבד,
598הכא מותר, שלא יהא להם איבה או דוחק אחר, כן תירץ הריטב"א ז"ל).
599והוא בריטב"א (שעדיין לא נדפס
600בתקופת רבינו) שם ד"ה כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי.
601[2678]
602בט"ז שם (אלא אי קשיא לי הא קשיא לי, דהא כתב הטור בשם בעל העיטור בסי'
603תק"ג, דהא דיכול להרבות בבישול ביום טוב, דוקא קודם אכילה, אבל לאחר אכילה
604אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו כזית, דאין לך הערמה גדולה מזו, עד כאן. והכא אנו
605מתירים לאפות לחם עכו"ם בשביל הערמת פת לתינוק).
606[2679]
607כדלעיל שם סוף ס"ד (והוא
608שיקיים הערמתו, וישתמש ביום טוב בקיתון אחד של מים שמבשל), ושם נסמן (הערה 24).