Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אתקכג דינים הנוהגים בבהמות ביום טוב
ובו ד' סעיפים
א זבובים הנתלים בבהמה, מותר להסירן ממנה
ובו ד' סעיפים
א זבובים הנתלים בבהמה, מותר להסירן ממנה
בביום טוב, אע"פ שעל ידי כן נעשה בה חבורה, מכל מקום כיון שהוא אינו מתכוין
גלעשות חבורה מותר, כיון שזהו דבר שאינו מוכרח שיעשה בה חבורה, שהרי לפעמים אין
דחבורה נעשה על ידי כך:
הב אין מגרדין הבהמה במגרדת ביום טוב, מפני
ושמשרת שער,
זוחייב משום גוזז.
חואף על פי שהוא אינו מתכוין להשיר שער, מכל מקום כיון שהוא דבר מוכרח דכשמגרד
טבמגרדת הוא משיר שער, הרי זה אסור, כמו שנתבאר בסימן ש"כ
יעיי"ש:
יאג אין מילדין את הבהמה ביום טוב, דהיינו
יבשאסור למשוך הולד מן הרחם, אבל מסעידין אותה בלידתה, דהיינו שאוחז בולד שלא יפול
יגלארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך פיו:
ידד בהמה טהורה שריחקה ולדה, מותר לזלף עליו
טומי שלייתה (פירוש ששורין את השליא במים), וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה, כדי שיכאוב
טזלה ותזכור צער הלידה ותרחם עליו. אבל אסור לעשות כן לבהמה טמאה, לפי שהוא טורח
יזביום טוב בחנם, שאין זה מועיל כלום לבהמה טמאה, שאינה מקרבתו לעולם אחר שריחקתו:
יח[3685]
יטמשנה כג, א (ומקרדין את הבהמה ביום טוב ... רבי יהודה אומר אין מקרדין את הבהמה
כביום טוב, מפני שעושה חבורה, אבל מקרצפין, וחכמים אומרים אין מקרדין אף לא מקרצפין).
כאברייתא וגמרא שם (איזהו קרוד ואיזהו קרצוף, קרוד קטנים ועושין חבורה, קרצוף גדולים
כבואין עושין חבורה. וג' מחלוקות בדבר, רבי יהודה סבר דבר שאינו מתכוין אסור, מיהו
כגקרוד קטנים ועושין חבורה, קרצוף גדולים ואין עושין חבורה, ולא גזרינן קרצוף אטו
כדקרוד. ורבנן סברי נמי כרבי יהודה דבר שאינו מתכוין אסור, וגזרינן קרצוף אטו קרוד.
כהורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, ובין קרוד
כוובין קרצוף שרי. אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב נחמן לחודיה,
כזהלכה כר' שמעון). רמב"ם פ"ד הט"ז (מסירין זבובין הנתלים בבהמה,
כחאע"פ שהן עושין חבורה). מ"מ שם (זהו פירוש מקרדין את הבהמה, ואמרו סוף
כטפרק יום טוב שחל (כג, א), שהלכה כתנא קמא דשרי אפילו בקטנים שעושין חבורה, דדבר
לשאין מתכוין מותר. ופירוש, שמסירין הזבובים בכלים קטנים וחדין, שלפעמים עושין
לאחבורה). שו"ע ס"א (מסירים זבובים הנתלים בבהמה אע"פ שהן עושין
לבחבורה). לבוש ס"ב (הוי ליה דבר שאין מתכוין ואין כאן פסיק רישיה). מ"א
לגס"ק א (דדבר שאין מתכוין שרי).
לד[3686]
להתוס' כג, א ד"ה ושלש (ודוקא במגררת של עץ דאין עושה חבורה, אבל במגררת שלנו
לושהן של ברזל כו"ע מודו דאסור, דפסיק רישיה ולא ימות הוא, שתולש שערות).
לזרא"ש פ"ב סי' כד (ותימה דלא מידכר הכא אלא איסור חבורה ואנו רואים
לחכשמגררין הסוסים במגררת של ברזל שתולשין מן השער, והוי פסיק רישיה, כההיא דתנן
לט(נזיר מב א) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. וצריך לומר שלא היה עשוי כעין שלנו,
מולא היה תולש את השער, אבל שלנו ודאי אסור). טור ושו"ע ס"ב (אין מגרדין
מאבהמה במגרדת ביום טוב, מפני שמשרת שער). מ"א ס"ק ב (דהוי פסיק רישיה. אף
מבעל גב דלא ניחא ליה אסור).
מג[3687]
מדכדלעיל סי' שמ ס"א (הגוזז ... חייב, והוא מאבות מלאכות, שכן במשכן היו גוזזין
מהעורות התחשים ואילים). וראה לעיל סי' תצח סכ"ג.
מו[3688]
מזסכ"ד (ואף שהמשקין הנסחטין הולכין לאיבוד, מכל מקום אסור מדברי סופרים
מחכמ"ש למעלה. ויש אומרים שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי
מטסופרים ... כיון שאין הסחיטה נוחה לו כלל ... והעיקר כסברא הראשונה).
נ[3689]
נאמשנה שבת קכח, ב (אין מילדין את הבהמה (הוא משיכת הולד מהרחם, פירוש המשניות
נבלהרמב"ם) ביום טוב (דאיכא טרחא יתירה, רש"י), אבל מסעדין (אותה
נגביום טוב, רש"י)). ברייתא שם (כיצד מסעדין, אוחזין את הולד שלא יפול לארץ,
נדונופח לו בחוטמו (שנחיריו סתומין לו ברירין, רש"י), ונותן לו דד (של אמו,
נהרש"י) לתוך פיו כדי שינק). טור ושו"ע ס"ג (אין מילדין בהמה ביום
נוטוב, אבל מסעדין אותה, שאוחז בולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן לו דד
נזלתוך פיו).
נחוכל זה ביום טוב, אבל לענין שבת נתבאר לעיל
נטסי' שלב ס"א (אין מילדין את הבהמה, ולא אפילו מסעדין, דהיינו לאחוז בולד שלא
סיפול לארץ, וכן שאר צרכי הולד שהתירו לטרוח בהם ביום טוב כמ"ש בסי' תקכ"ג,
סאאסור לטרוח בהם בשבת), ושם נסמן (הערה ב).
סב[3690]
סגברייתא וגמרא שם (אמר רשב"ג מרחמין היינו (מאהבין את ולדה עליה, רש"י)
סדעל בהמה טהורה ביום טוב. היכי עביד, אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם,
סהכדי שתזכור צערה (דכייב לה וזוכרת צער לידה, רש"י) ותרחם עליו (ומרחמה את
סוהולד אם רחקתו, רש"י), ומזלפין מי שליא (שורין את השליא במים, רש"י) על
סזגבי ולד, כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. ודוקא טהורה, אבל טמאה לא, מאי טעמא, טמאה לא
סחמרחקא ולדא (אין דרכה לרחק, רש"י), ואי מרחקא ולדא לא מקרבא). טור ושו"ע
סטס"ד (בהמה שריחקה ולדה, מותר לזלף מי שלייתה עליו, וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה,
עכדי שתרחם עליו. אבל הטמאה, אסור לעשות לה כן). לבוש ס"ד (מפני שדרך בהמה
עאטמאה כשריחקה ולדה שוב לא תרחם עליו, והוי טירחת חנם). מ"א ס"ק ג (דלא
עבמהני כלום שאין מרחמה).