Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אתקכז דיני עירוב תבשילין
ובו ל' סעיפים
בישול מיום טוב לשבת
א אע"פ
ובו ל' סעיפים
בישול מיום טוב לשבת
א אע"פ
בשאסור לעשות אפילו כל מלאכות אוכל נפש לצורך מוצאי יום טוב.
גמכל מקום אם חל יום טוב להיות בערב שבת, מן הדין היה מותר לעשותן ביום טוב לצורך
דהשבת שלאחריו.
השהרי המבשל (או עושה שאר מלאכות)
וביום טוב לצורך החול אינו לוקה מן התורה, הואיל והתבשיל ראוי לבו ביום (אלא אם כן
זבישל סמוך לחשכה שאין עוד שהות ביום
חלאכול ממנו) כמו שנתבאר בסי' תק"ג.
טאלא שחכמים אסרו
ילטרוח ביום טוב לצורך החול כיון שאפשר לטרוח בחול עצמו, אבל שבת שאחר יום טוב,
יאכיון שאי אפשר לטרוח בשבת עצמה היה ראוי להתיר לטרוח ביום טוב לכבוד השבת, כיון
יבשהוא שעת הדחק שאי אפשר בענין אחר, ומן התורה אין כאן
יגשום איסור כלל כשמבשל בעוד היום גדול, שיש שהות ביום שאם מזדמנים לו אורחים שלא
ידאכלו עדיין היום היו אוכלים מתבשיל זה שמבשל לצורך השבת, כמו שנתבאר בסי'
טותק"ג.
טזאעפ"כ תיקנו חכמים
יזשלא לבשל ולעשות שאר כל מלאכות אוכל נפש ביום טוב לצורך שבת שלאחריו אפילו בעוד
יחהיום גדול, אלא אם כן הניח עירוב תבשילין, דהיינו שיבשל תבשיל אחד מערב יום טוב,
יטויהיה תבשיל זה שמור אצלו, שלא יאבדנו ולא יאכלנו עד לאחר שתיקן ועשה כל צרכי שבת:
כטעמי תקנת עירוב תבשילין
ב ומפני
ב ומפני
כאשני דברים תיקנו חכמים דבר זה,
כבא' כדי להרבות בכבוד יום טוב, שיאמרו
כגהבריות מה אם לכבוד השבת אסור לבשל בתחלה ביום טוב, אלא אם כן התחיל לבשל תבשיל
כדאחד מערב יום טוב, דמה שמבשל ביום טוב אינו אלא כגומר והולך מה שהתחיל מערב יום
כהטוב, קל וחומר שאסור לבשל ביום טוב לצורך החול, אפילו התחיל לבשל מערב יום טוב.
כוהב' כדי להרבות בכבוד שבת, שעל ידי שאתה
כזמזקיקו לבשל תבשיל אחד מערב יום טוב בשביל תיקון צרכי סעודות השבת שלאחריו, הוא
כחנזכר על כל צרכי השבת מערב יום טוב, ובורר מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, ואינו
כטמכלה את הכל ליום טוב.
לולפי טעם הראשון אין צריך להניח העירוב
לאבערב יום טוב ממש, אלא מותר להניח עירוב תבשילין אפילו כמה שבועות קודם יום טוב,
לבולהתנות עליו שבעירוב זה יהא מותר לו לבשל ולאפות ביום טוב הבא עלינו לשבת שלאחריו,
לגרק שיהא העירוב קיים וראוי לאכילה שלא נתקלקל בהנחתו עד יום טוב,
לדכגון שלא עירב בתבשיל אלא בבשר מעושן שמתקיים ימים רבים. וכן מותר להניח עירוב אחד
להלימים טובים הרבה שיהיו בערב שבת,
לואם מתנה עליו בפירוש שבעירוב זה יהא מותר לי לבשל ולאפות בכל ימים טובים של שנה זו
לזשיהיו בערב שבת לצורך השבת שלאחריה,
לחרק שיהיה העירוב קיים וראוי לאכילה בכל יום טוב ויום טוב.
לטאבל לפי טעם הב' שביארנו צריך להניח
מעירוב תבשילין בערב יום טוב ממש,
מאשהרי אם הניח הרבה ימים קודם יום טוב, עדיין כשיגיע ערב יום טוב לא יהא נזכר על
מבצרכי שבת ולא יברור מנה יפה לכבודו, וכן אם עירב בערב יום טוב אחד ליום טוב אחר,
מגאפילו הוא סמוך לו, כגון יום טוב של סוכות שחל בחמישי ובששי ושמיני עצרת ושמחת
מדתורה גם כן בחמישי וששי, ועירב בערב יום טוב הראשון גם ליום טוב האחרון, לא הועיל
מהכלום, שעדיין כשיגיע ערב יום טוב האחרון לא יהא נזכר על שבת שלאחריו.
מולפיכך לענין מעשה אין לערב לכתחלה אלא
מזבערב יום טוב ממש ליום טוב זה בלבד, כמו שנתבאר לפי טעם הב'. אבל בדיעבד שכבר עירב
מחימים רבים קודם יום טוב ובערב יום טוב ממש שכח או הזיד ולא עירב, מותר לו לסמוך על
מטעירובו ולבשל בתחלה מיום טוב לשבת.
נאבל אם נזכר בערב יום טוב, יניח עוד עירוב או יקח עירוב הראשון ויאמר עליו בדין
נאיהא שרי וכו', אבל לא יברך עליו.
נבוכן אם כשהניח העירוב התנה עליו שבעירוב זה יהא מותר לו לבשל ולאפות בכל ימים
נגטובים שיהיו בערב שבת לצורך השבת שלאחריו,
נדאעפ"כ צריך לערב כשיגיע ערב יום טוב שלפני השבת, אלא שלא יברך עליו, רק יאמר
נהעליו בדין יהא שרא לנא כו' כמו שנתבאר, ואם לא עירב בערב יום טוב סומך על עירובו
נוהראשון כל זמן שהוא קיים וראוי לאכילה כמו שנתבאר:
נזסדר הנחת עירוב תבשילין
ג כיצד
ג כיצד
נחמצות הנחת ערוב תבשילין, נוטל בידו
נטחתיכת פת
סשיש בה כביצה וכזית בשר מבושל, או שאר דבר מבושל
סאשיש בו כזית,
סבכדי שבפת זו יהא מותר לו לאפות מיום טוב לשבת ובתבשיל זה יהא מותר לו לבשל מיום
סגטוב לשבת.
סדואם לא עירב אלא בתבשיל לבד ולא נזכר עד
סהלאחר שנכנס ליל יום טוב, אפילו הוא יום טוב ראשון של גליות שחל בחמישי בשבת שיוכל
סולערב על תנאי כמו שיתבאר,
סזאעפ"כ אין צריך לחזור ולערב, כיון שכבר עירב בתבשיל שהוא עיקר העירוב.
סחאבל אם עירב בפת בלבד צריך לחזור ולערב,
סטואם לא עירב אסור לו אפילו לאפות מיום טוב לשבת,
עשאין זה עירוב כלל כמו שיתבאר:
עאד ואחר שנטל העירוב בידו, חייב לברך אשר
עבקדשנו במצותיו וציונו על מצות עירוב,
עגכמו שמברכין על שאר כל מצות חכמים:
עדה ואחר כך יאמר בדין יהא שרי לנא לאפויי
עהולבשולי
עוולאטמוני ולאדלוקי שרגא
עזולמעבד כל צרכנא
עחמיומא טבא לשבתא.
עטואם (א) אינו מבין בלשון ארמי יאמר
פבלשון שמבין:
פאו ואם חל יום טוב בערב שבת ובשבת, טוב שיפרט
פבהיתר עשיית מלאכה מיום טוב ראשון ליום טוב שני, שיאמר ולמעבד כל צרכנא מיום טוב
פגלשבת ומיום טוב לחבירו,
פדלפי שאדם מבשל תבשילין יתירים לכבוד יום טוב שחל בשבת יותר ממה שהוא מבשל לכבוד
פהשבת בלבד, ואם לא יאמר רק מיום טוב לשבת בלבד לא יהא נכלל בזה היתר בישול התבשילין
פוהיתרים שמבשל לכבוד יום טוב שני:
פזז ואם
פחבדעתו לשחוט מיום טוב לשבת בהמתו, או שאר בעלי חיים שלו, אף על פי שאינו שוחט בעצמו,
פטכיון שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה השוחט אסור לשחוט לצרכו,
צלפיכך טוב שגם הוא יפרט היתר השחיטה בהנחת עירוב תבשילין, שיאמר ולמישחט
צאולבשולי וכו'. והשוחט הקבוע לרבים טוב שיאמר כן בכל ערב יום טוב שלפני השבת, שמא
צביביאו לו לשחוט מיום טוב לשבת.
צגומכל מקום אם לא אמר כן לא השוחט ולא מי
צדששוחט בשבילו אין זה מעכב כלל ומותר לשחוט לו, לפי שהיתר השחיטה והפשט העור ומליחת
צההבשר נכלל במה שאמר ולבשולי, שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר הבישול, וכן
צוכל המלאכות שקודם האפייה נכללים בהיתר האפייה.
צזוהיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן שאר כל
צחמלאכות אוכל נפש נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא.
צטולא הצריכו לפרט רק האפייה והבישול, לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה. וההטמנה
קוהדלקת הנר, לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת
קאהנר מיום טוב לשבת משאר כל המלאכות, לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום
קבטוב, שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר, וכן אין דרך בני האדם
קגלהדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת, לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך
קדלפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות, שהן נכללים בולמעבד כל צרכנא.
קהואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע
קומלאכות אלו, שהן האפייה והבישול וההטמנה והדלקת הנר, יש אומרים
קזשאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו לעשותה מיום טוב לשבת, לא הוא בעצמו ולא
קחאדם אחר בשבילו, והרי הוא לאותה מלאכה כמי שלא הניח כלל עירוב תבשילין. ואם לא
קטהזכיר שום אחת מארבע מלאכות הללו, אע"פ שאמר ולמעבד כל צרכנא, הרי הוא אסור
קיבכל (הארבע) מלאכות ודינו (בהם) כמי שלא הניח עירוב תבשילין כלל.
קיאאבל יש חולקין
קיבעל זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר, אבל
קיגבדיעבד אפילו לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שנטל תבשיל
קידשנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו, ואחר כך שכח או הזיד ולא
קיהבירך עליו ולא אמר עליו כלום, הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות
קיוכל המלאכות מיום טוב לשבת.
קיזולענין הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא
קיחהראשונה, וצריך להקנות קמחו ותבשילו לאחרים כמו שיתבאר,
קיטאו יחזור ויניח עירוב תבשילין כהלכתו בתנאי, אם נזכר ביום טוב ראשון שחל להיות
קכבחמישי כמו שיתבאר.
קכאאבל בשעת הדחק, כגון שלא נזכר עד ערב שבת ואין שם אחרים שיקנה להם קמחו ותבשילו,
קכביש לסמוך בכל זה על סברא האחרונה. ואם נזכר בערב יום טוב קודם כניסת ליל יום טוב
קכגיחזור ויטול בידו את העירוב, ואם עדיין לא בירך עליו יברך עליו,
קכדויאמר בדין יהא שרי כו' כהלכתו. ואם כבר בירך עליו, אלא שלא אמר עליו כלל בדין יהא
קכהשרי כו', או שאמר ודלג אחת מהמלאכות, יאמר עליו בדין יהא שרי כו' כהלכתו, אבל לא
קכויברך עליו, שהרי לסברא האחרונה כבר הניח עירוב כשר ואין כאן עוד מצוה שיברך עליה,
קכזוספק ברכות להקל:
קכחהבישול בעוד היום גדול
ח אין עירוב תבשילין מועיל אלא להתיר
ח אין עירוב תבשילין מועיל אלא להתיר
קכטלעשות כל צרכי שבת ביום טוב בעוד היום גדול, דהיינו שיש שהות ביום שאם היו מזדמנים
קללו אורחים שלא אכלו היום היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה
קלאביום טוב, אבל אם אין שהות ביום ליהנות ממלאכתו, הרי יש כאן איסור מן התורה בעשיית
קלבמלאכה זו, כמו שנתבאר בסי' תק"ג,
קלגואין עירוב תבשילין שתקנו חכמים מועיל כלום להתיר איסור של תורה.
קלדולפי שאין הכל בקיאין בהלכה זו, לפיכך
קלהנהגו כשחל יום טוב בערב שבת שמקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, שהכל הן
קלוזריזין למהר לגמור כל צרכי שבת קודם תפלת ערבית של שבת:
קלזהנחת עירוב תבשילין בין השמשות
ט אע"פ שאין מערבין עירוב תבשילין
ט אע"פ שאין מערבין עירוב תבשילין
קלחביום טוב עצמו אלא צריך להניחו מערב יום טוב,
קלטמכל מקום מותר לערב בבין השמשות של ליל יום טוב, אע"פ שהוא ספק לילה, לפי
קמשספק דברי סופרים להקל, ואנו תולין לומר עדיין יום הוא.
קמאבמה דברים אמורים כשעדיין לא התפלל תפלת
קמבערבית של יום טוב,
קמגוגם עדיין לא קבלו רוב הצבור עליהם קדושת יום טוב, דהיינו שעדיין לא אמרו ברכו של
קמדתפלת ערבית של יום טוב, שאמירת ברכו הוא קבלת שבת ויום טוב כמו שנתבאר בסי'
קמהרס"א. אבל אם כבר אמרו
קמורוב הצבור ברכו, הרי הוא נגרר אחר רוב הצבור וחל גם עליו קדושת יום טוב, ואסור
קמזלערב עירובי תבשילין כמו ביום טוב עצמו. ואין צריך לומר שאם הוא בעצמו קיבל עליו
קמחיום טוב, כגון שהתפלל תפילת ערבית של יום טוב, אע"פ שהצבור לא אמרו עדיין
קמטברכו, שאסור לו לערב:
קני מי שהוא בבית הכנסת בערב יום טוב סמוך
קנאלחשכה ועדיין לא התפלל תפלת המנחה, ונזכר שעדיין לא הניח עירוב תבשילין, ואם ילך
קנבלביתו להניח עירוב תבשילין יעבור זמן תפלת המנחה, יתפלל מנחה ואל יניח עירוב
קנגתבשילין, שהרי אפשר להקנות קמחו לאחרים
קנדכמו שיתבאר:
קנההתבשיל שמניחים לעירוב תבשילין
יא אין מערבין עירוב תבשילין אלא בתבשיל
יא אין מערבין עירוב תבשילין אלא בתבשיל
קנוהראוי ללפת בו הפת,
קנזכגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן ממיני לפתן שדרך בני אדם ללפת בהן הפת.
קנחאבל אין מערבין בריפות וכיוצא בהן מדברים שאין דרך רוב בני אדם ללפת בהן הפת,
קנטאפילו במקום שמלפתין בהן הפת אין מערבין בהן, לפי שבטלה דעתן אצל רוב בני אדם.
קסואפילו דברים שדרך הרבה בני אדם ללפת בהן, אם יש מקום שאנשי מקום ההוא אין רגילים
קסאללפת בהם, כגון תפוחים מבושלים או שאר פירות מבושלים, שיש מקומות שאין מלפתין בהן,
קסבאין מערבין בהן באותן מקומות.
קסגואפילו בדיעבד שכבר עירב בהן, הרי זה כמי שלא עירב כלל:
קסדיב תבשיל
קסהזה של עירוב תבשילין אין צריך שיהיה מבושל ממש, אלא אפילו הוא צלי, אפילו שלוק
קסו(פירוש מבושל יותר מדאי),
קסזאפילו מעושן.
קסחאפילו הוא חי אלא שנכבש מעת לעת במים או
קסטבשאר משקים, או שנכבש בחומץ חזק או בציר, אפילו לא שהה בתוכה אלא בכדי שאם היו
קענותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח, הרי
קעאהוא כמבושל,
קעבכמ"ש ביו"ד סי' ק"ה,
קעגואם הוא ראוי לאכילה מערבין בו לכתחלה.
קעדאבל אם לא נכבש כהלכתו, אע"פ שהוא
קעהמלוח ונאכל כשהוא חי מחמת מלחו, כגון דגים קטנים מלוחים, אין מערבים בהם, אלא אם
קעוכן נתבשלו או נכבשו כהלכתן,
קעזועל דרך שנתבאר.
קעחאבל מין דגים קטנים הנקרא קוליית
קעטהאיספנין (שקורין טונינ"א),
קפשבשרן רך ביותר ומדיחין אותן במים חמין ועל ידי כן הם ראויים לאכלן חיים בלא בישול,
קפאאם הדיחן בערב יום טוב או קודם לכן, מותר לערב בהן, לפי שעל ידי הדחה זו הן
קפבמוכשרים לאכילה כמבושלין ממש:
קפגיג אם אין לו בערב יום טוב שום תבשיל, אלא
קפדעדשים שנשארו בשולי קדירה שאכלן קודם יום טוב,
קפהאם יש בהם כזית
קפומותר לערב בהן, במקום שדרך ללפת בו הפת.
קפזוכן אם אין לו שום תבשיל אלא אותו שמנונית הנדבק בסכין שחותכין בו את הצלי, הרי זה
קפחגוררו מעל הסכין ומערב בו, אם יש בו כזית.
קפטאבל אם יש לו תבשיל אחר, אין לערב לכתחלה בעדשים שנשארו בשולי קדרה, ולא בשמנונית
קצשגרר מעל גבי הסכין, מפני ביזוי מצוה. ואם עירב אין צריך
קצאלחזור ולערב:
קצבלהוציא אחרים בעירוב תבשילין
יד אע"פ
יד אע"פ
קצגשכל אדם חייב לערב בביתו,
קצדמכל מקום כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו,
קצהכדי שאם ישכח אחד מהן לערב, או שיהיה טרוד ולא יהיה לו פנאי לערב בערב יום טוב,
קצואו מי שהוא עם הארץ שאינו יודע לערב,
קצזאו מי שעירב ונאבד עירובו ביום טוב קודם שתיקן צרכי שבת,
קצחכל אלו יוכלו לסמוך על עירובו שמערב בעד כל בני העיר.
קצטאבל מי שהיה לו פנאי לערב, ומחמת עצלותו
רשאינו חרד על דבר ה' שכח ולא עירב, כיון שלא היה אנוס בשכחה זו, אלא עצלותו גרמה
ראלו לשכוח, הרי זה פושע, ואינו יוצא בעירובו
רבשל הגדול, אע"פ שנתכוין לו בפרטות להוציאו בעירובו.
רגואין צריך לומר שאם לא שכח כלל אלא שסמך על עירובו של גדול העיר,
רדאו על אדם אחר שנתכוין להוציאו בעירובו, שאינו יוצא בעירוב זה כלל, שכל אדם חייב
רהלערב בעצמו, (ב) או יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו משלו,
רוששלוחו של אדם כמותו.
רזואם הוא אינו יודע הלכה זו, והיה סבור
רחשאין צריך לערב בעצמו אלא מותר לסמוך על עירובו של גדול העיר שמערב בעד כל בני
רטעירו, הרי זה מותר לסמוך על עירוב זה, כיון שהיה אנוס בטעותו. אבל אם הוא תלמיד
ריחכם ונתעלמה ממנו הלכה זו, או שלא למד אותה מעולם, הרי זה פושע ואינו יוצא בעירובו
ריאשל הגדול, ששגגת תלמוד עולה זדון:
ריבטו כשמערב על כל העיר אין צריך לפרט כל אחד
ריגבשמו, אלא אומר בדין יהא שרי לנא כו' לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת. ואפילו מי שהוא חוץ
רידלעיר, אם הוא בתוך התחום,
ריהכיון שיכול לבא לעיר ביום טוב הרי הוא בכלל בני העיר ויוצא בעירוב זה על דרך
ריושנתבאר. אבל מי שהוא חוץ לתחום העיר, אע"פ שהניח עירובי תחומין שהוא יכול לבא
ריזלתוך העיר ביום טוב, מכל מקום כיון שהוא דר חוץ לתחום, מן הסתם לא היה כלל בדעת
ריחהמערב להוציאו בעירובו, לפי שמן הסתם אינו נותן דעתו אלא על אותן שבתוך תחומו,
ריטוכל מי שאין דעת המערב עליו להוציאו בעירובו אינו יוצא בו אפילו בדיעבד, שהרי
רכהעירוב הוא של המערב.
רכאאבל אם התנה המערב בפירוש שגם זה הדר חוץ לתחום יהא יוצא בעירוב, הרי זה יוצא בו
רכב(ועל דרך שנתבאר למעלה), אם הניח עירובי תחומין:
רכגטז אפילו מי שאינו גדול העיר, אם הוא רוצה
רכדלערב על אחרים אין צריך להודיע להם בערב יום טוב שהוא רוצה לערב עליהם,
רכהשהרי עירוב זה זכות הוא להם וזכין לאדם שלא מדעתו.
רכואבל צריך להודיע להם ביום טוב קודם שיתקן צרכי שבת,
רכז(ג) ואין הלה רשאי להתחיל בצרכי שבת עד שידע בבירור שהניחו עליו עירוב תבשילין,
רכחואל יסמוך על גדול העיר לומר בודאי הניח על כל בני העיר
רכטאלא אם כן ידוע לו שדרך זה הגדול להניח על כל בני עירו:
רליז כשמערב
רלאגם לאחרים אין צריך להוסיף בשיעור התבשיל בשבילם, אלא בכזית
רלבדי בין לאחד בין לאלפים.
רלגומכל מקום צריך שלכולם יהיה חלק וזכות
רלדבעירוב זה, שאין מערבין לאדם אלא בשלו. לפיכך צריך לזכות להם את העירוב,
רלהדהיינו שיגביה אדם אחר את העירוב גובה טפח מן המקום שהיה מונח עליו (שבהגבהה פחותה
רלומטפח אינו קונה כלום), ויאמר לו זכה
רלזבעירוב זה בשביל כל אנשי העיר,
רלחכלומר שהוא יהיה שלוחם וכאלו הן בעצמם הגביהו העירוב וקנו אותו בהגבהה והרי יש להם
רלטחלק וזכות בו.
רמלפיכך אין המערב יכול לזכות להם העירוב
רמאעל ידי הגבהת עצמו, שהרי העירוב הוא שלו, וכשהוא מגביהו בידו לְזַכות בו, הרי
רמבעדיין העירוב הוא שלו כמו שהיה, ואין אחרים יכולים לזכות בהגבהה זו.
רמגוכשם
רמדשאינו יכול לזַכות על ידי עצמו, כך אינו יכול לזַכות על ידי עבדו ושפחתו הכנענים,
רמהאפילו אינן סמוכים על שלחנו אלא אוכלים משלהם,
רמוולא על ידי בנו ובתו הקטנים שהן אוכלין משלו,
רמזאף על פי שאינן סמוכים על שלחנו ממש, ואם זיכה על ידי
רמחאחד מאלו אין מועיל כלום אפילו בדיעבד, מפני שידן כידו ממש.
רמטאבל על ידי בנו ובתו הגדולים שאוכלין
רנמשלו,
רנאועל ידי בנו ובתו הקטנים שאינן אוכלים משלו,
רנבועל ידי אשתו שהיא אוכלת משלו,
רנגיש אומרים שיכול לזכות על ידיהם מטעם שנתבאר בסי' שס"ו. ויש אומרים שאינו
רנדיכול לזכות על ידי אחד מכל אלו מטעם שנתבאר שם. לפיכך לכתחלה אין לזכות על ידי אחד
רנהמכל אלו. אבל בדיעבד שכבר זיכה על ידי אחד מכל אלו וכבר נכנס ליל יום טוב שאי אפשר
רנולזכות עוד, יש לסמוך על דברי המקילין,
רנזוכן אם אין לו אדם אחר לזכות על ידו, יכול לזכות לכתחלה על ידי אחד מכל אלו.
רנחוכל זה בבנו ובתו ואשתו, אבל אחר שאוכל
רנטמשלו, אפילו הוא סמוך על שלחנו ממש, בין שאוכל בחנם בין שאוכל בשכר, כגון עבדו
רסושפחתו העברים, יכול לזכות על ידיהן לכתחלה,
רסאאפילו הן קטנים,
רסבכמו שנתבאר בסי' שס"ו.
רסגואפילו בנו הגדול, אם הוא נשוי אשה יכול לזכות על ידו לכתחלה, אע"פ שהוא סמוך
רסדעל שלחנו ממש
רסהכמו שנתבאר שם:
רסויח אין
רסזצריך לְזַכות את העירוב אלא לאחרים, דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו
רסחומתבשילו. אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו, אין צריך לזכות להם, והן מותרים
רסטלעשות כל מלאכת אוכל נפש מיום טוב לשבת על ידי עירובו של בעל הבית, לפי שהן טפלים
רעלבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו
רעא(אע"פ שאין אוכלים מתבשיל אחד, מכל מקום כיון שהתבשיל שהן אוכלין הוא שלו,
רעבהרי הן טפלין אצלו ויוצאים בעירובו).
רעגאבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל
רעדמתבשילין של בעל הבית, אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו, או
רעהשמצוה לאחר לבשל לו (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו, שהרי כבר נתן לו הבעל
רעוהבית במתנה גמורה הקמח והבשר), הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו.
רעזלפיכך יכול הבעל הבית לזַכות על ידו את
רעחהעירוב אפילו הוא בנו, אם אינו קטן.
רעטואע"פ שלכתחלה אין לזכות על ידי בנו גדול האוכל משל אביו, מכל מקום כיון שזה
רפאוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו, אם כן צריך הוא לזכות בעירוב זה
רפאלעצמו אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין, ומתוך שזוכה בו לעצמו זוכה בו אף לאחרים. וכן
רפבאם הוא נותן לאשתו קמח ובשר והיא אופה ומבשלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילין שלו,
רפגיכול לְזַכות את העירוב על ידה לאחרים, כיון שהיא צריכה עירוב לעצמה, מתוך שהיא
רפדצריכה לזכות בו בשביל עצמה יכולה לזַכות אף בשביל אחרים:
רפהיט נוהגין שהמערב גם לאחרים, מזכה להם את
רפוהעירוב בתחלה ואחר כך מברך על מצות עירוב, ואומר בדין יהא שרי כו'. ואם ירצה לברך
רפזולומר בדין יהא כו' בתחלה ולזכות העירוב אחר כך, הרשות בידו:
רפחכ המזכה עירובו לכל בני עירו צריך שיאמר
רפטבדין יהא כו' מיום טוב לשבתא לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת.
רצאבל אם אינו מזכה להם עירובו, אף אם הוא אומר כך, אין אמירה זו מועלת להם כלום.
רצאוכבר נתבאר
רצבדכל גדול העיר יש לו לזכות עירובו לכל בני עירו, ובפרט אם יש אלמנות בעיר שאינן
רצגיודעות לערב,
רצדאו שאר עם הארץ שאינו יודע לערב,
רצהשאז הוא חובה על בני עירם להצילם מעון, שכל ישראל ערבים זה בזה:
רצוהנחת עירוב תבשילין ביום טוב ראשון
כא שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי בשבת
כא שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי בשבת
רצזובערב שבת, מערבין ערוב תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב.
רצחואם עבר או שכח ולא עירב בערב יום טוב ונזכר ביום טוב ראשון, מניח ערוב תבשילין בו
רצטביום בתנאי,
שכיצד, לוקח בידו כזית תבשיל, בין שנתבשל היום
שאבין שנתבשל מאתמול, וכביצה פת,
שבבין שנאפה היום בין שנאפה מאתמול
שג(ובדיעבד, או שאין לו פת, די בתבשיל בלבד, כמו שנתבאר למעלה),
שדומברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב,
שהואומר אם היום הוא יום טוב, למחר הוא חול ואיני צריך לערב כלל, ואם היום הוא חול
שוולמחר יום טוב, בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי כו':
שזכב במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של
שחגליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, אע"פ שנזכר ביום ראשון אי אפשר לו
שטלערב בתנאי, לפי שאין כאן ספק חול, ששני הימים הן קדושים בודאי והן כיום אחד ארוך,
שיכמו שיתבאר בסי' ת"ר:
שיאכג אפילו בשני ימים טובים של גליות אסור
שיבלאפות או לעשות שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב ראשון לצורך השבת,
שיגבין שהניח עירוב תבשילין בו ביום בין שהניח מערב יום טוב.
שידואפילו אם היה ידוע לו בשעת הנחת עירוב שביום טוב שני (ד) יארע לו אונס ולא יוכל
שיהלאפות בו לכבוד השבת, כגון שהוא יום אידם, והיה בדעתו בשעה שעירב שבעירוב זה יהא
שיומותר לו לאפות ביום טוב ראשון לצורך השבת, אעפ"כ אין מועיל כלום.
שיזלפי שעירוב תבשילין אינו מתיר אלא לאפות ולבשל מיום טוב לשבת הסמוך לו, שאין יום
שיחחול מפסיק ביניהם, אבל זה שאופה ביום טוב ראשון, אם הוא קדש הרי יום טוב שני שהוא
שיטחול מפסיק ביניהם, והרי זה כאופה ביום טוב שחל להיות באחד בשבת לצורך השבת שלאחריו,
שכשבודאי אין עירוב תבשילין מועיל לזה:
שכאנאכל התבשיל של העירוב
כד תבשיל
כד תבשיל
שכבשל עירוב תבשילין שנאכל מקצתו או שנאבד קודם שתיקן צרכי שבת, אסור לו לעשות שום
שכגמלאכה מיום טוב לשבת, אלא אם כן נשתייר
שכדמהתבשיל כזית שלם
שכההראוי לאכילה.
שכואבל אם נאכל או נאבד הפת של עירוב
שכזתבשילין, אין בכך כלום, ואפילו חל יום טוב בחמישי ובששי ונזכר ביום טוב ראשון אין
שכחצריך לערב בתנאי, שעיקר העירוב הוא התבשיל:
שכטכה אבל לכתחלה צריך שיהיו הפת והתבשיל
שלשמורים אצלו עד לאחר שתיקן כל צרכי שבת שאז רשאי לאכלם מעיקר הדין.
שלאומכל מקום מצוה מן המובחר להמתין מלאכול
שלבהפת של עירוב תבשילין עד אחד משלש סעודות השבת כדי לבצוע עליו, אם הוא ככר שלם,
שלגשכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת.
שלדויש נוהגין שלא לבצוע עליו עד סעודה
שלהשלישית של שבת כדי לעשות בו מצות הרבה שמניחין זה הככר ללחם משנה בסעודה הראשונה
שלוובסעודה שניה של שבת ובסעודה שלישית בוצעין עליו:
שלזכו מי שהתחיל ללוש עיסתו מיום טוב לשבת
שלחוקודם שהספיק לגמור לישתו נאכל עירובו או שנאבד, מותר לו לגמור
שלטהלישה והאפייה של עיסה זו
שמשהתחיל בה בהיתר בעוד עירובו קיים. אבל אסור לו ללוש עיסה אחרת מיום טוב לשבת אחר
שמאשנאבד עירובו, ואין צריך לומר שאסור לו לבשל או להתחיל לעשות שאר מלאכות אוכל נפש
שמבמיום טוב לשבת אחר שנאבד עירובו. וכן אם התחיל להתעסק בתיקוני תבשילו בעוד עירובו
שמגקיים, כגון שחתך הלפתות וכיוצא בזה מתיקוני התבשילים, אע"פ שלא הספיק להעמיד
שמדהקדרה אצל האש עד שנאבד עירובו, מותר לו לבשל תבשיל זה שהתחיל בו בהיתר.
שמהאבל אסור לו לבשל תבשילים אחרים שלא התחיל להתעסק בתיקונם בעוד עירובו קיים, ואין
שמוצריך לומר שאסור לו ללוש או להתחיל לעשות שאר מלאכות אוכל נפש מיום טוב לשבת. אלא
שמזאם כן ידוע לו שיש בעיר מי שמזכה עירובו לכל בני העיר, כמו שנתבאר למעלה:
שמחמי שלא עירב
כז מי
כז מי
שמטשלא עירב כלל או שנאבד עירובו קודם שתיקן צרכי סעודת שחרית של יום טוב שחל להיות
שנבערב שבת, מותר לו לבשל
שנאהרבה קדירות
שנבלצורך יום טוב, אע"פ שיודע שבודאי לא יאכל כולם ויותיר מהם לשבת. והוא שלא
שנגיהיה מין תבשיל אחד בשתי קדירות אלא בכל אחת ואחת מין תבשיל אחד שאינו דומה לחבירו,
שנדויטעום מכל תבשיל ותבשיל ביום טוב עצמו,
שנהכמו שנתבאר כל זה בסי' תק"ג
שנו(עיין שם כל ההלכות השייכות לכאן).
שנזואפילו אם לא בישל רק קדירה אחת לצורך יום
שנחטוב בלבד, ואחר כך נמלך להניחה לשבת ולבשל אחרת ליום טוב, צריך לטעום ממנה ביום
שנטטוב עצמו, שאם לא יטעום ממנה ביום טוב נמצא שבישולו למפרע היה מיום טוב לשבת בלא
שסעירוב תבשילין (ומכל מקום אם עבר או שכח ולא טעם ממנה ביום טוב, אפילו בישל הרבה
שסאמיני קדירות קודם סעודת שחרית והיה בדעתו לטעום מכל אחת ואחת ביום טוב עצמו ואחר
שסבכך עבר או שכח ולא טעם מאומה, מותר לאכלם בשבת, כיון שבישולו היה בהיתר
שסגכמו שנתבאר בסי' תק"ג.
שסדעיין שם כל ההלכות השייכות לכאן לענין זה).
שסהאבל אם לא נאבד עירובו עד לאחר שבישל או
שסואפה לצורך יום טוב, מותר לו להניח פת ותבשיל זה לשבת, ואין צריך לטעום ממנו מאומה
שסזביום טוב, כיון שנעשה בשעה שהיה מותר לו לאפות ולבשל מיום טוב לשבת, ויאפה לו פת
שסחאחר ויבשל לו תבשיל אחר לצורך יום טוב:
שסטכח מי
שעשלא עירב או שנאבד עירובו, כשם שאסור לו לאפות ולבשל ולעשות כל מלאכות אוכל נפש
שעאמיום טוב לשבת לצורך עצמו, כך אסור לו לעשות לאחרים, אפילו בתוך ביתם,
שעבדכיון שלא הניח עירוב תבשילין הרי יום שבת אצלו כיום חול, וכל דבר שאסור לעשות או
שעגלהכין מיום טוב לחול כמו שנתבאר בסי' תק"ג, אסור לו לעשות או להכין מיום טוב
שעדלשבת, בין לעצמו בין לאחרים.
שעהוכשם שהוא אסור, כך אחרים, אע"פ
שעושעירבו, אסורים הן לעשות או להכין מיום טוב לשבת לזה שלא עירב.
שעזואין לו תקנה אלא שהקמח שהוא צריך לאפות,
שעחוהתבשילין שהוא צריך לבשל, והנרות שהוא צריך להדליק,
שעטוכן כל דבר שהוא צריך להכין מיום טוב לשבת, יתן במתנה גמורה לאדם אחר שעירב, והוא
שפאופה ומבשל ומדליק את הנרות ומכין כל צרכי שבת לזה שלא עירב.
שפאוהוא שיקנה את המתנה בקנין גמור, כגון במשיכה
שפבלתוך ביתו, או בהגבהה טפח
שפגאפילו בתוך ביתו של הנותן:
שפדכט ואם אין שם אדם אחר שעירב שיוכל להקנות
שפהלו קמחו ותבשילו ונרותיו, או אפילו שיש אדם שעירב ואינו רוצה להקנות לו, התירו לו
שפוחכמים
שפזלהכין
שפחכל צרכי שבת בצמצום כדי חייו, משום כבוד שבת,
שפטדהיינו שיאפה לו פת אחת ויבשל לו קדרה אחת וידליק לו נר אחד
שצשיאכל אצלו.
שצאאבל בחדר שאינו אוכל שם, אסור לו להדליק שם נר לצורך השבת. אבל מותר לו לילך לתוך
שצבהחדר מבעוד יום סמוך לחשכה לחפש איזה דבר, ויוליך עמו נר דולק, ויניחנו שם שיהיה
שצגדולק שם בשבת, מלבד נר אחד הדולק בביתו שהתירו לו חכמים להדליקו לצורך השבת
שצדמפני שלום בית, שלא יאכל בחשיכה,
שצהואפילו בלא אכילה אין שלום בית בלא נר:
שצוהמתענה ביום טוב מחמת נדרו
ל כבר נתבאר
ל כבר נתבאר
שצזדאין עירובי תבשילין מתיר לעשות מלאכות אוכל נפש מיום טוב לשבת, אלא משום שמן
שצחהתורה אין כאן איסור בעשיית מלאכה זו, הואיל והיא ראויה לו לבו ביום אם היו
שצטמזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום. לפיכך מי שמתענה מחמת נדרו ביום טוב שחל
תבערב שבת, כיון שאסור לו לעשות שום מלאכה לצורך אכילה ושתיה של אחרים אפילו יאכלו
תאוישתו בו ביום, כמו שנתבאר בסי' תצ"ה,
תבאין עירובי תבשילין מועיל לו שיהא מותר לו בעצמו לעשות מלאכה ביום טוב לצורך אכילה
תגושתיה של שבת,
תדאלא מועיל לו עירובי תבשילין לענין שאנשי ביתו או אחרים שעירבו יהיו מותרים לעשות
תהלו כל מלאכות שלצורך אכילה ושתיה של שבת:
תוקונטרס אחרון
(א) אינו מבין כו'.
(א) אינו מבין כו'.
תזהנה
תחבדין זה יש להסתפק אם הוא רשות או חובה, כי בדרכי משה
תטהעתיק בשם מהרי"ל
תייאמרנו בלשון כו', משמע קצת שהוא חובה.
תיאובודאי שכן הוא לפי מה שכתב רמ"א
תיבבשם אור זרוע,
תיגוהסכים עמו המג"א,
תידדאם לא הזכיר המלאכות בפירוש, אע"פ שאמר למעבד כל צרכנא לא אמר כלום, לפי
תיהשצריך להתנות שבעירוב זה יותרו לו כל המלאכות, אם כן זה שאינו יודע מה שהוא סח
תיופשיטא שאין זה כלום, אף שהוא יודע שזה עירוב תבשילין מכל מקום אינו יודע ענין
תיזהמלאכות שמתנה עליהם, ואין זה תנאי כיון שאין פיו ולבו שוין.
תיחאבל לפי מה שכתבו הט"ז
תיטורש"ל
תכדאמירה זו אינה מעכבת כלל, כמו שהברכה אינה מעכבת, אם כן יש לומר כמו שבברכה אדם
תכאיוצא ידי חובתו אע"פ שאינו מבין פירוש המלות, כמבואר ברא"ש סוף פרק קמא
תכבדברכות
תכגבשם הראב"ד,
תכדהוא הדין באמירה זו, כיון שהוא יודע שהוא עושה עירוב תבשילין כדי שיהא מותר לו
תכהלעשות צרכי שבת ביום טוב. וצ"ע במהרי"ל:
תכו(ב) או יצוה כו'.
תכזהנה
תכחבדין זה יש להסתפק אם מותר לאדם לברך על עירוב תבשילין שמניח לאחרים משלהם,
תכטכי המג"א בסי' שס"ו כתב דהמערב עירובי חצירות לאחרים אינו מברך לפי מנהג
תלשלנו שאינו עושה שום מעשה, שהרי המצוה נעשית מאליה על ידי גביית הקמח, עיין שם בסק"כ,
תלאואם כן הוא הדין בעירוב תבשילין לפי מה שכתבו רש"ל והט"ז דהאמירה אינה מעכבת
תלבכלל, וכן כתבו בהדיא בסמ"ג
תלגוהג"מ
תלדעיי"ש, וכן משמע ברמב"ם
תלהעיי"ש, ואם כן אם בעל הבית הפריש דבר לעירוב תבשילין ומצוה לאחר לברך עליו,
תלואם אינו מאנשי ביתו,
תלזאין לו לברך, כיון שאינו עושה שום מעשה.
תלחאבל בעל הבית בעצמו יכול לברך.
תלטואע"פ שצריך לברך עובר לעשייתה,
תמוכבר נעשית המצוה על ידי הפרשתו לרש"ל וט"ז.
תמאותירוץ המג"א בסי' שס"ו
תמבגבי עירובי חצירות לא שייך גבי עירוב תבשילין דאין כאן שום קניה.
תמגמכל מקום יש לומר כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי כו' לא נגמרה המצוה עד
תמדשיאמר, כמו גבי הפרשת תרומה שה[י]א קדושה במחשבה לבד,
תמהואלו היה בדעתו בשעת הפרשה לקרות לה שם, אינה קדושה עד שיקרא לה שם כדאיתא בתוספתא
תמופ"ג דתרומות.
תמזומכל מקום לא דמי אהדדי לגמרי, שהרי אם שכח לומר עליו בדין כו' אינו מעכב, כמו
תמחשכתבו רש"ל וט"ז.
תמטאי נמי יש לומר כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין כו', נקרא עובר לעשייתו, כדמצינו
תנגבי נטילת לולב, עיין ברא"ש
תנאור"ן
תנבפ"ג דסוכה ובבית יוסף סי' תרנ"א.
תנגאבל לפי מה שכתבו אור זרוע
תנדורמ"א
תנהומג"א
תנודהאמירה מעכבת, אם כן פשיטא דאחר יכול לברך, שהרי הוא עושה עיקר המצוה בדיבורו.
תנזואם הוא מבני ביתו, לכולי עלמא יכול
תנחלברך, כיון שהוא שייך בעירוב זה . עיין במג"א סי' שס"ו:
תנט(ג) ואין הלה כו'.
תסהט"ז בשם רש"ל כתב דעכשיו מותר
תסאלסמוך, כיון שהכל אומרים לנא ולכל ישראל כו'. וכבר חלק על זה במג"א סוף
תסבס"ק כ"ג,
תסגמשום דאינן מזכין על ידי אחר כדחזי
תסדעיי"ש:
תסה(ד) יארע לו אונס כו'.
תסוהנה
תסזהמג"א
תסחהניח זה בצ"ע, משום דלפי טעמו של הרא"ש
תסטיש להתיר. ופשיטא דאין לסמוך על זה, כיון דלבעל העיטור,
תעומגיד משנה
תעאבשם הירושלמי,
תעבור"ן בשם הרב אפרים,
תעגורבינו ירוחם
תעדבשם המפרשים, אסור בכל גווני, כמו שכתב המג"א, והלכה כרבים בכל מקום:
תעה[3806] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
תעו(א)
תעזבישול מיום טוב לשבת (ס"א).
תעח(ב)
תעטטעמי תקנת עירוב תבשילין (ס"ב).
תפ(ג)
תפאסדר הנחת עירוב תבשילין (ס"ג-ז).
תפב(ד)
תפגהבישול בעוד היום גדול (ס"ח).
תפד(ה)
תפההנחת עירוב תבשילין בין השמשות (ס"ט-י).
תפו(ו)
תפזהתבשיל שמניחים לעירוב תבשילין (סי"א-ג).
תפח(ז)
תפטלהוציא אחרים בעירוב תבשילין (סי"ד-כ).
תצ(ח)
תצאהנחת עירוב תבשילין ביום טוב ראשון (סכ"א-ג).
תצב(ט)
תצגנאכל התבשיל של העירוב (סכ"ד-ו).
תצד(י)
תצהמי שלא עירב (סכ"ז-ט).
תצו(יא)
תצזהמתענה ביום טוב מחמת נדרו (ס"ל).
תצח[3807]
תצטכדלעיל סי' תקג ס"א (כל מלאכת אוכל נפש לא הותרה ביום טוב אלא אם כן עושה
500אותה כדי ליהנות בה ביום טוב, אבל אסור לאפות ולשחוט ולבשל ביום טוב מה שיאכל בחול).
501[3808]
502פר"ח סי' תצה ס"א (וראיתי מי שכתב, דדוקא בבישל לצורך חול אינו לוקה
503מטעם הואיל, אבל בהוצאה והבערה לצורך גוים או לצורך חול, דהתם ליכא למימר הואיל,
504לוקה לדעת הרמב"ם והמגיד משנה. ואינו מחוור כלל).
505ומובן דמיירי בשאר מלאכות לצורך אוכל
506נפש.
507[3809] שאינו לוקה מן התורה אלא אם
508כן אין עוד שהות לאכלו קודם צאת הכוכבים. אבל למעשה אין עירוב תבשילין מועיל אלא
509אם יש שהות לאכלו קודם בין השמשות, כדלקמן ס"ח (דהיינו שיש שהות ביום, שאם
510היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות).
511וראה זכרון יוסף אות עה.
512[3810]
513ס"ב (אם אפשר ליהנות ממנה ביום טוב עצמו, אף על פי שאינו רוצה ליהנות ממנה
514ביום טוב, ואינו עושה אותה אלא לצורך חול, הרי זה פטור מן התורה, אף על פי שאין
515המלאכה צריכה לו כלל ביום טוב שכבר אכל כל סעודתו).
516[3811]
517בעל המאור פסחים יד, ב (אף על גב דפליג רבה לענין מלקות, מודה הוא דלכתחלה אין לו
518לאפות). ר"ן שם ד"ה איתמר (לאחר סעודתו של יום טוב שאינו בדעתו לאכול
519עוד בו ביום, אינו לוקה, אבל איסורא מיהא איכא). ובביצה א, ב ד"ה ואידך שני (דמשום
520הואיל לא פקע אלא איסורא דאורייתא, ואכתי אית ביה איסורא דרבנן ... והיינו דאמר
521רבה האופה מיום טוב לחול אינו לוקה, דמשמע מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא דרבנן
522מיהא איכא). מ"א ריש הסימן (כתב הר"ן פ"ג דפסחים ... דשרי על ידי
523הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה, מכל מקום איסורא איכא).
524וכן הוא לעיל סי' תצח סוף סי"א (כיון שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית,
525אין איסור מן התורה לשחטה ביום טוב ... אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יום טוב).
526סי' תקג סוף ס"ב (אין
527איסור מן התורה לעשותה. ומכל מקום חכמים אסרוה, והעושה כן מכין אותו מכת מרדות).
528[3812]
529בעל המאור שם (ובכל שעת הדחק הוי שרי רבה בכהאי גוונא אפילו לכתחלה, כגון מיום טוב
530לשבת).
531וראה חקרי הלכות ח"א לב, א.
532יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' קב.
533[3813]
534ס"ב (הואיל אם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום, היתה מלאכה זו
535צריכה להם והיה מותר לו לעשותה, אם כן הרי מלאכה זו נקראת מלאכת אוכל נפש, ואף
536שאין לו אורחים אין איסור מן התורה לעשותה).
537*
538אמנם
539נתבאר לעיל סי' תקיג ס"א (והתורה אמרה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו
540וגו', ואין הכתוב מדבר באפייה ובישול ושאר תיקון צרכי סעודה הנעשים בידי אדם, שהרי
541כבר נאמר את אשר תאפו אפו וגו', הא אין הכתוב מדבר אלא בהכנת שמים, כגון ביצה
542שנגמרת במעי אמה ומוכנת לאכלה למחר, ואמרה תורה ביום הששי, כלומר סתם ששי יום חול
543הוא, ובו והכינו את אשר יביאו, כלומר יום זה שהוא חול מכין אכילת יום קדש שלאחריו,
544אבל יום קדש דהיינו יום טוב אינו מכין ליום קדש שלאחריו).
545ולפי
546זה הקשו התוס' ביצה ב, ב ד"ה והיה (תימה הואיל והכנה דאורייתא, היאך אופין
547ומבשלין מיום טוב לשבת. וכי תימא על ידי ערובי תבשילין, וכי אתי תקנתא דרבנן
548וליעקר הכנה דאורייתא). וכן הוא בעירובין לח, א ד"ה משום (איסור הכנה
549דאורייתא היא ... ומה שאופין מיום טוב לשבת).
550ותרצו
551התוס' בביצה שם (כל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה, שאינו מחוסר רק תקון בעלמא
552דמעיקרא הוה חזי ליה, רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היתה בעולם ולא היתה ראויה כלל
553מעיקר). וכן תרצו בעירובין שם (וריצב"א אומר דלא שייך הכנה באפיה ובישול,
554דאין זה אלא תיקון בעלמא שמתקן המאכל, ולא שייך הכנה אלא לענין ביצה ועירוב שהוא
555דבר חדש).
556אמנם אנן לא קיי"ל להתיר מטעם זה,
557שהרי לענין בישל בשבת בשוגג נתבאר לעיל סי' שיח סוף ס"א (אם היה שוגג אסור בו
558ביום גם לאחרים ... אבל לערב מותר גם לו מיד), ושם ס"ג (אם חל יום טוב במוצאי
559שבת אסור עד מוצאי יום טוב, מפני שאין שבת מכינה ליום טוב. ויש אומרים שאין הכנה
560שייך בזה, מטעם שיתבאר בסי' תק"א. ויש לחוש לסברא הראשונה).
561ובסי' תקא סי"ח (יום טוב שחל להיות
562אחר שבת אסור להדליק ביום טוב שיורי הלפידים והפתילות שנדלקו וכבו בשבת, אלא אם כן
563נדלקו וכבו פעם אחת קודם השבת, מפני שהם יותר נוחים להדליק כשנדלקו כבר פעם אחת
564וכבו שהאור נאחז בהן היטב, ונמצא שהכבייה שנכבו בשבת היא מכשרת ומכינה אותם להדלקה
565ביום טוב, ואין שבת מכינה ליום טוב ... ויש אומרים ... שאין כבייה זו חשובה הכנה
566גמורה, כיון שגוף הפתילה כבר היה בעולם, אלא שעל ידי כבייה זו היא נוחה יותר
567להדליק, ואין בזה כדאי לאסור את גוף הפתילה והלפידים. ולענין הלכה יש לחוש לסברא
568הראשונה).
569וכן הוא באפיה, כדלעיל סי' תקיז
570ס"ה (פת של פלטר נכרי שנאפה בשבת, אסור ליקח אותו ביום טוב שלאחריו, משום
571איסור הכנה ... שעל ידי אפייה שבשבת הוכן הפת לאכלו ביום טוב, ואין שבת מכינה ליום
572טוב).
573וכעין זה ביצה שנולדה בשבת או יום טוב
574הסמוכים זה לזה, כדלעיל סי' תקיג ס"ט (שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה
575שנולדה בראשון אסורה אף בשני עד הערב, לפי שעל ידי לידה זו היא מוכנת לאכילה,
576שיותר טובה היא לאכילה ביצה שנולדה ויצאה לאויר העולם מביצה הנמצאת במעי תרנגולת
577השחוטה, וכבר נתבאר שאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת ליום טוב).
578הרי שאסור משום הכנה, אף שכבר היתה הביצה מוכנה מאתמול במעי התרנגולת.
579[אמנם יש כמה דברים שאינם ממש הכנה, כמו
580צידה, דלעיל סי' תקטו ס"ח (שהצידה
581בעצמה אינה נקראת הכנה כלל, שהרי אין נעשה שום שינוי בגוף הדג על ידי הצידה ...
582והרי זה דומה כאילו שבת הכינה ליום טוב, ואסור מדברי סופרים), ועגל
583שנולד, כדלעיל סי' תצח ס"י (אם הם שבת ויום טוב סמוכים זה לזה ונולד באחד מהם,
584מותר באכילה ביום שלאחריו, אף על פי שהוא יום טוב או שבת, ואין שבת מכינה ליום טוב
585ולא יום טוב לשבת (עיין סימן תקי"ג). לפי שאין לידה זו חשובה הכנה, כיון שהיה
586ראוי לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה)].
587הרי קי"ל שאין סומכים על סברת
588התוס' שבבישול ואפיה לא שייך איסור הכנה משבת ליום טוב ומיום טוב לשבת. ואם כן יוקשה שוב על מה שאנו מבשלים מיום טוב
589לשבת.
590ועל
591כרחינו לומר שסומכים על התירוץ הראשון שבתוס' ביצה שם (דרבה גופיה אזיל לטעמיה
592דאית ליה הואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה); ובעירובין שם (משום
593הואיל ומקלעי ליה אורחין).
594שטעם
595זה (לענין איסור בישול משבת לחול) הובא גם כאן (ומן התורה אין כאן שום איסור כלל
596כשמבשל בעוד היום גדול, שיש שהות ביום שאם מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום
597היו אוכלים מתבשיל זה שמבשל לצורך השבת).
598וכיון
599שיכול לאכלו בעוד היום גדול, אין כאן גם איסור הכנה מיום טוב לשבת, כדלעיל סי'
600תקיג ס"ט (נמצא שעל ידי לידה זו הוכנה לאכלה בו ביום, ולפיכך היא מותרת גם
601ביום שלאחריו, כיון שיום זה לעצמו הכין ולא ליום שאחריו). ולכן אנו מבשלים מיום
602טוב לשבת, כשאפשר עדיין לאכלו ביום טוב.
603משא"כ אם בישל בשבת בשוגג, שאסור
604לאכלו בשבת, כדלעיל סי' שיח סוף ס"א (אם היה שוגג אסור בו ביום גם לאחרים ...
605אבל לערב מותר גם לו מיד), הרי שאי אפשר לומר "לעצמו הכין ולא ליום
606שאחריו", ולכן קיי"ל לאסור משום "והכינו".
607[3814]
608משנה טו, ב (ועושה תבשיל (לשם ערוב, רש"י) מערב יום טוב וסומך עליו לשבת).
609פסחים מו, ב (דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין). רמב"ם פ"ו ה"א (ותבשיל
610שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין). טור ושו"ע ס"א (ועל ידי עירוב, מבשל
611בתחלה לשבת).
612[3815]
613משנה ביצה שם (בית שמאי אומרים שני תבשילין, ובית הלל אומרים תבשיל אחד), וכבית
614הלל.
615[3816]
616יתבאר לקמן סכ"ד (תבשיל
617של עירוב תבשילין שנאכל ... או שנאבד קודם שתיקן צרכי שבת, אסור לו לעשות שום
618מלאכה מיום טוב לשבת), ושם נסמן (הערה 148).
619[3817]
620גמרא טו, ב (מאי טעמא, אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב (מתוך
621שמערב, זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל ליום טוב, ובורר מנה לזה ומנה לזה,
622רש"י). רב אשי אמר (לא לכבוד שבת תקנוהו, אלא לכבוד יום טוב, רש"י), כדי
623שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת (אלא אם כן התחיל מבעוד יום, דאינו אלא כגומר
624והולך, אבל אתחולי לא, רש"י), קל וחומר מיום טוב לחול (לגמרי לא, רש"י)).
625וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 185 הערה
62619 (מסגנון לשון אדמו"ר הזקן (סתקכ"ז ס"ב) "ומפני ב' דברים
627תיקנו חכמים דבר זה כו'" משמע לכאורה שאין זה פלוגתא כי אם ב' טעמים. וראה
628פנ"י וצל"ח ביצה שם), וחי"ז ע' 458 הערה 6 (משמע דמאן דאמר משום
629שבת – מוסיף על המאן דאמר משום יום טוב. ואולי יש לומר דמר אמר חדא ומר אמר
630חדא ולא פליגי אלא שהטעם דשבת אינו לעיכובא).
631והיינו שהאמור לקמן "בדיעבד שכבר עירב ימים רבים קודם יום
632טוב ובערב יום טוב ממש שכח או הזיד ולא עירב, מותר לו לסמוך על עירובו ולבשל בתחלה
633מיום טוב לשבת", וכן האמור לקמן "אם נזכר בערב יום טוב, יניח עוד עירוב ...
634אבל לא יברך עליו", הוא כיון "שהטעם דשבת אינו
635לעיכובא".
636וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
637קג-ד.
638[3818]
639רא"ש פ"ב סי' א (ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים, דלרבא צריך לערב
640דוקא בערב יום טוב, כדי שיברור מנה יפה לשבת, ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב
641יום טוב, ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב ערב יום טוב עירוב
642אחד לשבת זו ולשבת הבאה). הובא בב"י ד"ה ומ"ש ויכול.
643[3819]
644מרדכי רמז תערב (וה"ג בירושלמי, עירובי תבשילין כך הם ... ואומר בהדין יהא
645שרי לן לבשולי ולאפויי ... ובלבד שיהא עירובו שמור עד מוצאי יום טוב האחרון ...
646והשתא שמעינן מן הירושלמי, דיום טוב דסוכות העירוב שהניח בערב יום טוב ראשון מועיל
647גם לימים טובים אחרונים). הובא בב"י שם.
648והיינו שיהא עדיין ראוי לאכילה ולא
649נתקלקל, כדלקמן סכ"ד (אלא אם כן נשתייר מהתבשיל כזית שלם הראוי לאכילה), ושם
650נסמן (הערה 150).
651[3820]
652ב"י שם (ואם כן אפילו מיום טוב אחד לכל ימים טובים שבשנה יכול לערב. ומה שלא
653כתב הרא"ש כן, היינו מפני שאין דרך תבשיל להתקיים כל כך. ומיהו אי מערב
654במעושן שהוא עשוי להתקיים זמן הרבה, אין הכי נמי שיוכל לערב מיום טוב אחד לכל ימים
655טובים שבשנה, לדעת הרא"ש. וזה נראה יותר).
656[3821] מרדכי שם (ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי
657יום טוב האחרון).
658לבוש
659סי"ד (ובלבד שיאמר כן בפירוש כשהניחו שרוצה לסמוך עליו כל זמן שהוא קיים
660אפילו ביום טוב אחר, שכשאמר כן חל התנאי על העירוב ועליו הוא סומך ביום טוב אחר,
661אבל אם לא אמר כן לא יסמוך עליו אפילו הוא עודנו קיים).
662[3822] אף אם בישלו קודם ערב יום
663טוב, עכ"פ יניחו בערב יום טוב, וכדלקמן בסמוך (יקח עירוב הראשון ויאמר עליו
664בדין יהא שרי וכו').
665[3823]
666רא"ש שם (דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב, כדי שיברור מנה יפה לשבת).
667ב"י שם (דאילו לטעמא דרבא אינו יכול לערב מיום טוב ראשון ליום טוב אחרון,
668דכיון דמרחק כמה יומי, אין לך שכחה גדולה מזו). ט"ז ס"ק יג (וכתב
669הרא"ש ... דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב, כדי שיברור מנה יפה לשבת).
670[3824]
671כל בו סי' נט כב, ג (ויש לעיין אם יניח ערובי תבשילין קודם יום טוב שני ימים או
672יותר אם יועיל לו, ועל זה כתב ה"ר נתנאל ז"ל לחומרא, וז"ל ועל
673ערובי תבשילין אין לשנות מנהג ערב יום טוב בלא ראיה ברורה, ואין לנו אלא לשון
674משנתינו עושה אדם ערובי תבשילין מערב יום טוב וסומך עליו לשבת, וגם הברייתות והתלמוד
675כך הוא). ב"י שם (ולענין הלכה לכתחלה נקטינן להחמיר, ובדיעבד להקל, כיון
676דמידי דרבנן הוא). שו"ע סי"ד (אם הניח העירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן
677שיהיה קיים, אפילו ליום טוב אחר, לכתחלה לא יסמוך עליו ליום טוב אחר, אבל בדיעבד יכול
678לסמוך עליו). ט"ז ס"ק יג (וכיון דלא בריר לן כמאן הלכה, פסק ב"י
679לכתחלה לאיסור ובדיעבד להיתר). מ"א סוף סקי"ג (לכתחלה אין לערב אלא בערב
680יום טוב כדי שיברור מנה יפה לשבת).
681וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 185.
682[3825] שספק ברכות להקל.
683[3826] ב"י שם (ואם כן אפילו מיום טוב אחד
684לכל ימים טובים שבשנה).
685[3827]
686טור (כיצד הוא עושה, לוקח העירוב בידו, ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב על
687ידו). ב"י ד"ה כיצד (דבר פשוט הוא דברוצה לערב על אחרים מיירי, ומפני כך
688צריך לזכות, דאילו באינו רוצה לערב על אחרים אינו צריך לזכות כלל, אלא לוקח העירוב
689בידו ומברך ואומר). ב"ח ד"ה כיצד (במי שמערב לעצמו לוקח העירוב בידו
690ומברך ואומר).
691והטעם שנוטל בידו יתבאר לקמן (הערה 30)
692[3828]
693רבי אליעזר בברייתא טו, ב (אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל). ר"ת
694בתוס' ביצה יז, ב ד"ה אמר (ואומר ר"ת דלאפיה צריך לערב גם בפת, ואינו
695יכול לאפות על ערוב תבשיל, דהא קיימא לן כרבי אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי
696ואין מבשלין אלא על המבושל). רא"ש פ"ב סי' יא (לאפות אף בית הלל מודו
697דבעינן פת, דכולהו אית להו דרבי אלעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי). טור
698ושו"ע ס"ב (עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל). ט"ז ס"ק ד (דהכי
699סבירא ליה לרבי אליעזר, דיליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו, מכאן שאין
700אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל, על כן צריך כאן פת בשביל מה שיאפה
701פת לצורך שבת, ותבשיל בשביל מה שיתבשלו).
702וכן הוא בסידור (יקח מערב יום טוב הפת
703משבת, וגם התבשיל).
704[3829]
705יתבארו הפרטים לקמן סי"ב-ג. ובסידור (תבשיל חשוב כגון בשר או
706דג).
707[3830]
708רבי אבא טז, רע"ב (ערובי תבשילין צריכין כזית). ראבי"ה סי' תשמח ע' 449
709(ובירושלמי גרסינן עירובי תבשילין כך הן, משל פת כביצה ותבשיל כזית). אור זרוע הל'
710יום טוב סי' שמז (בירושלמי שלפני כתוב עירובי תבשילין כך הוא, נוטל פת כביצה
711ותבשיל כזית). מרדכי רמז תרעב (והכי גרסינן בירושלמי, עירובי תבשילין כך הם, פת
712כביצה ותבשיל כזית). טור ושו"ע ס"ג (שיעור תבשיל זה כזית, בין לאחד בין
713לאלפים, בין בתחלתו בין בסופו), ורמ"א שם (ויש מצריכין לכתחלה בפת כביצה, וכן
714נוהגין לכתחלה).
715והוא כדעה הא' דלעיל סי' רצא ס"א,
716שסעודת שבת סגי בכביצה, ושם נסמן (הערה ג).
717[3831]
718סעיף כד (אם נאכל או נאבד הפת
719של עירוב תבשילין, אין בכך כלום, ואפילו חל יום טוב בחמישי ובששי ונזכר ביום טוב
720ראשון אין צריך לערב בתנאי, שעיקר העירוב הוא התבשיל).
721[3832]
722ר"י בתוס' יז, ב ד"ה אמר (דלא צריך אלא תבשיל אחד לכל דבר בין לאפות בין
723לבשל ... קיימא לן כרבי יהושע לגבי דרבי אליעזר, משום דרבי אליעזר שמותי הוא, ורבי
724יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל. ומכל מקום אומר ר"י
725לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי, וצריך שני תבשילין, פת ותבשיל, וכן עמא דבר). הג"מ
726פ"ו אות ג (כתב ר"י שרגיל לערב בפת ותבשיל כדי לקיים המנהג ולצאת ידי כל
727רבותינו, אף על פי שנאמר לו דברי ה"ר יצחק בן רבינו מאיר שפסק דבתבשיל אחד
728סגי, כדמפורש בתוס', וכן כתב רש"י שרבו נוהג בתבשיל ופת כה"ג). מ"מ
729פ"ו ה"ג (ודע שבתבשיל אחד בלא פת סגי, וכן נראה מן ההלכות, וכן כתבו
730מקצת הגאונים ז"ל, וזה דעת הרמב"ן והרשב"א וכדברי רבינו, אלא שנהגו
731להחמיר להצריך פת ותבשיל להוציא מידי כל ספק). ב"י סוד"ה ועירוב (ומיהו
732היכא דאירע דלא עירבו אלא בתבשיל לבד, סומכים על כל הנך רבוותא דשרו). שו"ע
733ס"ב (ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר). יש"ש פ"ב סי' יח (דנהי
734דאין לשנות המנהג לכתחילה דבעי פת ותבשיל, אבל בדיעבד פשיטא דשרי בתבשיל לחוד).
735ט"ז שם (ור"י סבירא ליה דבשביל תבשיל מותר הכל, ורוב הפוסקים סבירא להו
736כר"י, רק ר"ת וקצת דיעות סבירא להו כרבי אליעזר, על כן כשר לכל הפחות
737בדיעבד כר"י). מ"א סקי"ד (אם נאכל הפת אין בכך כלום. ואפילו חל ב'
738יום טוב ביום ה' וביום ו' ונזכר ביום טוב ראשון, אין צריך לערב).
739וראה גם לקמן סכ"ד (אם נאכל או נאבד הפת של עירוב תבשילין
740אין בכך כלום, ואפילו חל יום טוב בחמישי ובששי ונזכר ביום טוב ראשון אין צריך לערב
741בתנאי, שעיקר העירוב הוא התבשיל).
742[3833]
743אור זרוע סי' שמג (דאין מערבין בפת כלל לא לבישול ולא לאפייה). הגהות אשרי
744פ"ב ס"ה (ואם עשה פת גרידא לא עשה ולא כלום, ואפילו לאפות אינו יכול, מאו"ז).
745עולת שבת סק"ד (ונראה, אפילו אם אינו רוצה רק לאפות פת ביום טוב, אינו יוצא
746בפת לבד ... וכן מבואר בהדיא בהגהות אשירי פ"ב).
747[3834]
748סעיף כד (שעיקר העירוב הוא
749התבשיל).
750[3835]
751כדלעיל רס"ג (נוטל בידו).
752נטילה זו אינה חלק מהמצוה, שהרי צריך
753לברך עובר לעשייתו, וכאן נוטל לפני הברכה. ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי
754כו' לא נגמרה המצוה עד שיאמר ... אי נמי יש לומר, כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין
755כו', נקרא עובר לעשייתו).
756אלא כדלעיל סי' קסז ס"ו (אין לברך
757המוציא קודם שיתפוס הלחם בידו, כמו שאין מברכין על המצות אלא סמוך לעשייתן כשהמצוה
758מזומנת בידו לעשותה, ולא קודם לכן).
759והיינו ביד ימין, כדלעיל שם ס"ז (צריך
760שיתפוס הלחם בימינו, שכל דבר שמברכין עליו צריך לאחוז בימין בשעת הברכה), וסי' רו
761ס"ח (כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו או לעשות בו מצוה, צריך לאחוז
762בימינו כשהוא מברך).
763[3836]
764רמב"ם פ"ו ה"ח (המניח עירובי תבשילין חייב לברך ברוך אתה ה' אלהינו
765מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב). טור ושו"ע סי"ב (ומברך
766על מצות עירוב).
767ומה שמברך אחר שנטל העירוב בידו, כי
768מיירי הכא שאינו מקנה לאחרים. ואם מקנה לאחרים, מברך אחרי שזיכה לאחרים, כדלקמן
769סי"ט (נוהגין
770שהמערב גם לאחרים מזכה להם את העירוב בתחלה ואחר כך מברך על מצות עירוב, ואומר
771בדין יהא שרי כו'), ושם נסמן (הערה 127).
772[3837]
773כדלעיל סי' קנח סט"ז (אף על פי שהנטילה היא מדברי סופרים, מברכין עליה אשר
774קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. והיכן ציונו, שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו
775לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים מצות ה' שצונו לשמוע
776אליהם. וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם).
777[3838] רי"ף ט, ב (ובהאי עירובא
778דקא מנחנא לישתרי לן למיפא ולבשולי מיומא טבא לשבתא). רמב"ם פ"ו
779ה"ח (ואומר, בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת). טור
780ושו"ע סי"ב (בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ... מיום טוב לשבת).
781[3839] תוס' כב, א ד"ה ומדליקין
782לו נר (מכאן משמע שצריך להזכיר בברכת עירובי תבשילין, יהא שרי לבשולי ולאפויי
783ולאדלוקי וכו'). ראבי"ה סי' תשמח ע' 450 (והעם נהגו לומר לאפויי ולבשולי
784ולאטמוני ולאדלוקי שרגא). אור זרוע הל' יום טוב סי' שמז (רבינו יצחק ב"ר אשר
785זצ"ל מספקא ליה אם צריך לומר ולאדלוקי שרגא ... וכתב ששמע שרבינו שלמה עשה
786בתשובותיו שצריך לומר ולאדלוקי שרגא). עבודת הקדש שער ד סוס"י ב (וכתב גאון
787שצריך לומר ולאדלוקי שרגא ולאפוקי, שמי שלא עירב, אף הוא אסור להדליק את הנר מיום
788טוב לשבת. ויש מי שהורה שאינו צריך, שלא הצריכו עירוב אלא לצרכי אכילה ולא להדלקת
789הנר ולהוצאה. ודברי הגאון נראין לי עיקר). מ"מ פ"ו ה"ח (ויש מי
790שהוסיף בנוסח האמורה, להדליק את הנר, וכ"כ בעל ההלכות למיפא ולבשולי ולמעבד
791כל צרכין ולאדלוקי שרגא, וכתב הרשב"א ז"ל שכן ראוי לומר). רא"ש
792פ"ב סי' טז (לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני).
793טור ושו"ע שם (ולאטמוני ולאדלוקי שרגא).
794והטעם
795שהצריכו לפרטם, יתבאר לקמן ס"ז (וההטמנה והדלקת הנר, לפי שאם לא היה מניח
796עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיום טוב לשבת משאר כל
797המלאכות, לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב).
798[3840] מ"מ שם (ולמעבד כל
799צרכין). טור ושו"ע שם (ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת).
800והטעם
801יתבאר לקמן ס"ז (והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים
802לרשות היחיד, וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש, נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא).
803וכן
804הוא הנוסח בסדור (ולתקנא ולמעבד כל צרכנא).
805והיינו
806דוקא צרכי הסעודה, כדלעיל סי' תקג סוף ס"ג (שאין עירוב תבשילין מתיר אלא
807תיקון צרכי סעודת שבת, אבל לא שאר הכנות מיום טוב לשבת).
808[3841]
809מהרי"ל הל' עירובי תבשילין ע' קצב (ואם אינו יודע בלשון הקודש יכול לומר
810בלשון אשכנז). רמ"א סי"ב (ומי שאינו יודע בלשון הקודש, יוכל לאמרו בלשון
811לע"ז שמבין). ויתבאר בקונטרס אחרון סק"א אם הוא רשות או חובה.
812ולענין ביטול חמץ, נתבאר לעיל סי' תלד
813ס"ח (ואם עבר ואמר הביטול בלשון שאינו מבינו כלל, אם הוא יודע כוונת הביטול
814שכוונתו הוא לבטל החמץ ולהפקירו, אף על פי שאינו מבין פירוש המילות שהוא מוציא
815בשפתיו יצא ידי חובתו. אבל אותן עמי הארץ וכן נשים שאינן יודעים כלל ענין הביטול
816וכוונתו, ונדמה בעיניהם שהם אומרים איזה תחינה ובקשה, אף על פי שאמרוהו בלשון ארמי
817או בלשון הקודש לא יצאו ידי חובתן, שהרי עיקר הביטול וההפקר הוא בלב, שאם אינו
818מפקירו בלבו אף על פי שהוא אומר שמפקירו אין זה כלום).
819[3842]
820ראבי"ה סי' תשמח (ובירושלמי גרסינן עירובי תבשילין כך הן ... ומתנה ואומר
821בדין יהא שרא לנו לאפויי ולבשולי מיום טוב לחבירו (ו)מיום טוב לשבת). הובא בהגהות
822מיימוניות פ"ו אות ב.
823ובסידור לא הובא נוסח זה.
824[3843]
825ט"ז סקי"ב (ולענ"ד נראה הדברים כפשוטן, דבאם יום טוב ביום ו' ושבת
826ואומר למיעבד כל צרכנא מיומא טבא לשבתא, אינו מספיק, כי כל אדם מבשל ביום טוב שהוא
827בשבת טפי ממה שצריך לבשל בשאר שבת לחוד, אם כן לא נכלל בזה היתר מותרות מה שמבשל
828לצורך מחר מה שהוא אינו שייך לשבת לחוד, והוא אומר מיום טוב לשבת, נמצא שאין
829המותרות בכלל עירוב תבשילין, על כן יאמר שניהם, לכלול בו גם שמבשל היום לצורך יום
830טוב במותרות על של שבת, כן נראה לענ"ד, והוא נכון והגון לומר כן בכל יום טוב
831ראשון שהוא ביום ו').
832וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
833קי.
834[3844]
835כדלקמן סכ"ח (מי שלא עירב או שנאבד עירובו, כשם שאסור לו לאפות ולבשל ולעשות
836כל מלאכות אוכל נפש מיום טוב לשבת לצורך עצמו ... כך אחרים אף על פי שעירבו אסורים
837הן לעשות או להכין מיום טוב לשבת לזה שלא עירב).
838[3845]
839שו"ת רש"ל סי' עח (יראה דבכה"ג אסור לשחוט ... ועירוב תבשילין לא
840מהני אלא למי שהתנה להדיא). מ"א סוף סקכ"א (כתב רש"ל בתשובה סי'
841ע"ח, שאסור לשחוט מיום טוב לשבת כיון שלא פירש בהדיא בעירוב ולשחוט, וכתב
842הב"ח ושרי ליה מרי' ... ומכל מקום נראה לי שטוב לומר בהדיא ולשחוט).
843[3846]
844ב"ח ד"ה כיצד (לשחוט פשיטא שהיא בכלל ולבשולי, שאי אפשר לבשל אם לא
845ישחוט תחלה, וכן שאר מלאכות הפשט ומליחה וכל המלאכות שקודמין לבישול, דאין צריך
846להתנות עליהן בפירוש לפי שהן בכלל ולבשולי). הובא במ"א שם.
847[3847] בט"ז ס"ק יא (נראה
848לי דהך למיעבד כל צרכנא אתא לכלול שחיטה, שאינה בכלל כל הפרטים המוזכרים בהדיא).
849ולפי
850האמור לעיל שהיתר שחיטה נכלל במה שאמרו ולבשולי, אם כן קאי למעבד כל צרכנא על
851הוצאה והכנסה, שהצריך לאמרו באור זרוע סי' שמז (הלכך צריך לומר בדין יהא שרי לן
852לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות
853הרבים לרשות היחיד). ולדידן נכלל בולמעבד כל צרכנא.
854[3848]
855ביצה כב, א (ושאני הטמנה דמוכחא מלתא דאדעתא דשבתא קעביד). ט"ז סקי"א (ואין
856להקשות למה לנו להזכיר אטמוני ולאדלוקי בפירוש, ולא כללם גם כן בלמיעבד כל צרכנא.
857נראה לי דאתי שפיר אליבא תירוצא דרבא דאמר הטמנה שאני דמוכחא מילתא דעביד לשבתא ...
858והוא הדין נמי אדלוקי שרגא, דמוכחא מלתא שעושה בשביל שבת, דהרי מדליק בעוד היום
859גדול ושרגא בטיהרא מאי אהני, והוה אמינא דזה לא נכלל בכלל דלמיעבד כל צרכנא, על כן
860זכרו בפירוש להני תרוייהו).
861אלא
862שמכל מקום מועיל בהם העירוב, כי את התבשיל אפשר לאכול גם ביום טוב, כדלקמן
863ס"ח (שיש שהות ביום, שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום היו אוכלים
864ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה ביום טוב), ומהנרות אפשר ליהנות גם
865ביום טוב, כדלעיל סי' תקיד סט"ו (ומכל מקום מותר לאדם להדליק נרות בביתו ביום
866טוב ראשון סמוך לחשכה, ואין זה כמכין מיום טוב לחבירו, שהרי אף באותה שעה שמדליק
867הוא צריך לאור הנר, כיון שכבר החשיך היום).
868[3849]
869תוס' כב, א ד"ה ומדליקין (מכאן משמע שצריך להזכיר בברכת עירובי תבשילין יהא
870שרי לבשולי ולאפויי ולאדלוקי וכו', ואם בשביל הדלקה לא התנה, משמע הכא דיהא אסור).
871הובא בט"ז שם.
872[3850]
873אור זרוע הל' יום טוב סי' שמז בסופו (ואם לא הזכיר כל זה, אלא אמר כך בסתם, בדין
874יהא שרא לן לעשות כל צורכנו, לא אמר כלום ואין בדבריו כלום). רמ"א ס"כ (ואם
875הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא, אלא אמר בדין יהא שרי לן למעבד כל צרכנא, הוי
876כמי שלא עירב כלל). מ"א
877ס"ק כג (כתב ביש"ש ... שרי לבשל, דברכות אין מעכבות ... לכן נראה לי
878דאין לסמוך על זה).
879[3851]
880יש"ש פ"ב סוס"י ח (מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או
881שהפרישו לשם כך, אפילו היה דעתו אחר כך להתנות עליו ולברך עליו, ושכח מלהתנות
882ולברך עליו, סומך עליו בדיעבד, כלישנא דמתניתין, ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך
883עליו. והברכה שצריך לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא, אינה מעכבת, כי הברכות אינן
884מעכבות). ט"ז ס"ק ז (כתב רש"ל ... מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב
885תבשילין, או שהפרישו לשם כך, אפילו היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות
886ולברך עליו, סומך עליו בדיעבד ... והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו
887להדיא אינה מעכבת, כי הברכות אינן מעכבות), וס"ק יח (דהא אם הניח עירוב
888תבשילין ולא בירך כלל מהני, דברכות אינן מעכבות בכל התורה ... ואמאי לא מהני כאן
889אם אמר כל צרכנא, מי גרע מלא בירך כלל. דנהי דתקנת חז"ל דלא סגי בלמיעבד כל
890צרכנא לחוד, היינו כדי לעשות הברכה על צד היותר טוב, ומטעם שזכרנו לעיל, אבל מכל
891מקום לא גרע זה מלא בירך).
892ב' דעות אלו הובאו גם בקונטרס אחרון
893ס"ק א וס"ק ב.
894ולענין עירובי חצרות נתבאר לעיל סי' שסו
895סוף סי"ח (ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו ולא אמרו עליו כלום, אין הברכה
896והאמירה מעכבת ומותרים לטלטל מבתים לחצר). וכן הוא בשיתופי מבואות, כדלעיל סי' שצה
897(ואם לא בירך ולא אמר עליו כלום, אינו מעכב).
898[3852]
899סעיף כח.
900[3853]
901סעיף כא.
902[3854]
903ראה קונטרס אחרון סק"ב.
904[3855]
905ט"ז סקי"ח (וכמדומה לי שאין לסמוך על פסק זה לחזור ולברך שנית, כן נראה לענ"ד).
906וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
907קיב.
908[3856]
909ס"א-ב (ואם
910אפה ושחט ובישל או עשה שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב לצורך מחר, אפילו הוא שבת שחל
911להיות אחר יום טוב, הרי זה לוקה מן התורה ... כשעשה המלאכה ביום טוב סמוך לחשכה
912בענין שאי אפשר כלל ליהנות ממנה ביום טוב עצמו), ושם נסמן (הערה 6).
913וכן הוא לעיל ס"א (אלא
914אם כן בישל סמוך לחשכה שאין עוד שהות ביום לאכול ממנו).
915[3857]
916מ"א ריש הסימן (ואם כן אסור לבשל סמוך לחשיכה, דכיון שהוא איסור דאורייתא, לא
917שרי על ידי הואיל).
918[3858]
919מ"א שם (ולכן נהגו כשחל יום טוב בערב שבת מקדימין להתפלל ערבית).
920והיינו שיסיימו את מעשה הבישול לפני
921שמתחיל הצבור להתפלל ערבית של שבת, כדלקמן ס"ט (אם כבר אמרו רוב הצבור ברכו
922הרי הוא נגרר אחר רוב הצבור), ושם נסמן (הערה 57).
923וכיון שמתפללים ערבית "מבעוד
924יום", אם כן יסתיים הבישול "קודם בית השמשות", ויש שהות לאורחים,
925ש"אוכלים ונהנים בו ביום, קודם בית השמשות".
926וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
927קיג.
928ונתבאר לעיל סי' רסח סט"ז (בשבת
929שאחר יום טוב ... שאז אינו מצוי כל כך המאחרים לבא), וסי' ער ס"א (אין
930מתאחרין כל כך ... ביום טוב שחל להיות בערב שבת).
931[3859]
932גמרא טו, ב (תנן עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת ... דמערב יום טוב אין,
933ביום טוב לא).
934[3860]
935מרדכי שבת רמז רצ (עירובי תבשילין ספק חשיכה מערבין). רמ"א ס"א (ומותר
936להניח עירוב זה אפילו ספק חשיכה). לבוש ס"א (והואיל והוא דרבנן, מותר להניחו
937בערב יום טוב אפילו בספק חשיכה).
938וכן הוא בעירובי חצרות, כדלעיל סי' רסא
939ס"ב (מותר לערב עירובי חצרות בבין השמשות אם לא עירב מבעוד יום). סי' שצד
940ס"א (ספק עירוב, כגון ספק אם היה קיים בין השמשות אם לאו, מותר, שספק דברי
941סופרים להקל).
942וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
943קיד.
944[3861]
945מרדכי שם (ופסק ר' יואל והוא הדין לאחר תפלת ערבית יכולין לערב אם יום הוא ... ושוב
946מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה כן ... ומקצת תלמידיו אסרו, ואמרו דיש חילוק בין קבל עליו
947שבת ללא קבל, וחזר בו הרב ואסר). מ"א סק"א (ואם קיבל עליו שבת, כגון
948שאמר ברכו, אסור).
949[3862]
950ס"ג (אם כבר קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום, או שענה
951ברכו עם הצבור, או שרוב הצבור ענו ברכו אף על פי שהוא לא ענה עמהם, שחל עליו השבת
952בעל כרחו), ושם נסמן (הערות לו-לט), וסי' רסג סט"ז (אף על פי שלא התפללו הקהל
953עדיין, אם קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת השבת), וסי"ז
954(אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם), וסי' שצג ס"ב
955(אם התפלל תפלת ערבית של שבת, הרי קבל עליו שבת עצמה כיון שהתפלל תפלת ליל שבת
956ונאסר בכל השבותים כמו בשבת עצמה ... ואפילו אם הוא לא התפלל, אם רוב הציבור
957התפללו, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחן, ולא משגמרו התפלה, אלא אפילו משהתחילו
958אותה, דהיינו עניית ברכו).
959[3863]
960מ"א סק"א (ונראה לי דמי שהוא בבית הכנסת ולא הניח עירוב תבשילין, ואם
961ילך לביתו להניח עירוב תבשילין יעבור זמן מנחה, יתפלל מנחה ולא יניח עירוב
962תבשילין, דיוכל להקנות קמחו לאחרים).
963וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
964קטו.
965[3864]
966סעיף כח.
967[3865]
968גמרא טז, א (מידי דמלפת בעינן). טור ושו"ע ס"ד (צריך שיהא תבשיל זה דבר
969שהוא ראוי ללפת בו את הפת).
970[3866]
971רמב"ם פ"ו ה"ג (ואין עושין עירוב זה ... אלא בתבשיל שהוא פרפרת
972כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן). וכדלעיל סי' קעז ס"א (דברים שדרך ...
973ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וירקות וגבינה וביצים ומיני מלוחים).
974[3867]
975גמרא שם (אין מערבין בדייסא ... מידי דמלפת בעינן ... ודייסא נמי לא מלפתא). רמב"ם
976שם (ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן). טור ושו"ע שם
977(לאפוקי דייסא).
978הריפות היא דייסא של דגן שהוסרה קליפתו ולא
979נתמעכה, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"א ה"ח (דגן ... דייסא ... שהוסרה
980קליפתו ודרכו להאכל כך מבושל, כגון הריפות של שעורים), ולעיל סי' תקד ס"ז (אין כותשין הריפות (פירוש שכותשין חטים
981ושעורים להסיר קליפתן)).
982[3868]
983גמרא שם (דייסא נמי דלא מלפתא, דאמר ר' זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא). מ"א
984סק"ב (דייסא, נראה לי דאפילו במקום שמלפתין בו את הפת בטלה דעתן, דאכלו נהמא
985בנהמא, וכ"מ בגמרא).
986[3869]
987שו"ע ורמ"א ס"ד (סומך על תפוחים מבושלים (והוא הדין שאר פירות
988מבושלים)). מ"א סק"ד (ומיהו במ"מ משמע אפילו מבושלים אסור, אם אין
989דרך ללפת בהן הפת). והוא במ"מ פ"ו ה"ג (וכל שכן פירות דלא, ופשוט
990הוא).
991וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
992קטו.
993[3870]
994גמרא ורש"י שם (לא שנו (דהוי עירוב) אלא תבשיל ... דמלפת).
995[3871]
996ברייתא טז, ב (תבשיל זה צלי ואפילו כבוש, שלוק (מבושל הרבה מאד, רש"י) ומבושל
997(כהלכתו, רש"י)). טור ושו"ע ס"ה (תבשיל זה שאמרו, אפילו צלי, אפילו
998שלוק (פירוש אפילו מבושל הרבה מאוד יותר מן מבושל כהלכתו, ט"ז) ... הרי זה סומך
999עליהם).
1000[3872]
1001ירושלמי נדרים פ"ו ה"א (הנודר מן המבושל, מהו שיהא מותר מן המעושן ...
1002ויוצאין בו משום עירובי תבשילין). רמב"ם פ"ו ה"ד (אפילו כבוש או
1003מעושן). מ"מ שם (ורבינו הוסיף מעושן שלא נזכר בברייתא, וירושלמי הוא בנדרים
1004פ' הנודר מן המבושל שיוצאין במעושן משום עירובי תבשילין). טור ושו"ע שם (או
1005מעושן).
1006וכן הוא לעיל ס"ב (כגון שלא עירב בתבשיל אלא בבשר מעושן).
1007[3873]
1008ברייתא שם (ואפילו כבוש), ופרש"י (בחומץ ובחרדל ומיני ירקות). טור ושו"ע
1009שם (אפילו כבוש). מ"א סק"ג (פירש"י בחומץ או בחרדל, וביו"ד
1010סימן פ"ז מבואר דאם נשרה יום שלם בדבר לח מקרי כבוש ... מיהו אם הי' כבוש
1011בציר או בחומץ ושהא בתוכו כדי שיתננו על האוּר ויתחיל להרתיח הוי כמבושל אם נאכל
1012כך).
1013והוסיף כאן "בחומץ חזק",
1014כדלעיל סי' תעג סכ"ט (נשרה בציר או בחומץ חזק, ושהה שם בכדי שאם היו נותנין
1015הציר והחומר על גבי האוּר היו מתחילין להרתיח), ושם נסמן (הערות רמד-ה).
1016והוסיף כאן "במים או בשאר
1017משקים", כדלקמן סי' תרמח סכ"ה (במים או בשאר משקים ומי פירות).
1018[3874]
1019בשו"ע שם ס"א (איסור
1020שנשרה עם היתר ... בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח
1021ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל). וכדלעיל סי' תמז סכ"ט (כשיעור בישול,
1022דהיינו בכדי שאם היה נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור היה הציר מתחיל להרתיח), ושם
1023נתבאר (הערה רמג).
1024[3875]
1025מ"א שם (ונראה לי דאם אינו ראוי לאכילה על ידי הכבישה או העישון אין מערבין
1026בו).
1027[3876]
1028גמרא טז, סוע"א (דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים, אמר רב יוסף
1029ואם צלאן נכרי סומך עליהם משום ערובי תבשילין), הרי שאינו סומך עליהם אלא אם כן
1030צלאן, וכן אם נתבשלו או נכבשו. טור ומ"א שם (אבל במליח, אף על פי שהוא ראוי
1031לאכילה אין מערבין, כדאמרינן בדגים קטנים).
1032[3877]
1033רש"י שבת לט, א ד"ה חוץ (קולייס האיספנין, דג שקורין טונינ"א).
1034[3878]
1035ברייתא טז, ב (וקולייס האספנין (דג מליח הוא ורך ונאכל כמו שהוא חי, אלא שנותנין
1036עליו חמין וזה בשולו, רש"י) שנתן עליו חמין מערב יום טוב (שעשו לו מערב יום
1037טוב בשול הראוי לו, רש"י)). טור ושו"ע שם (אפילו מין דגים קטנים שהדיחן
1038במים חמים והדחתן הוא בישולן לאכילה).
1039וכ"ה לעיל סי' שיח סי"א (חוץ
1040ממין דג שנקרא קולייס האספנין ... שאלו אינם צריכים בישול אלא מעט, ועירוי זה היא
1041גמר מלאכת בישולן).
1042[3879]
1043ברייתא טז, סוע"א (עדשים שבשולי קדרה (שנשארו בלא מתכוין, רש"י) סומך
1044עליהן משום ערובי תבשילין (מערב יום טוב לשם ערוב, ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי)).
1045טור ושו"ע ס"ו (סומך מערב יום טוב אפילו על עדשים שבשולי קדרה).
1046[3880]
1047ברייתא שם (והני מילי דאית בהו כזית). טור ושו"ע שם (והוא שיהא בו כזית).
1048[3881]
1049מ"א שם (ונראה לי דוקא במקום שמלפתין בהם את הפת).
1050[3882]
1051גמרא שם (שמנונית שעל גבי הסכין, גוררו וסומך עליו משום ערובי תבשילין. והני מילי
1052דאית בהו כזית). רמב"ם פ"ו ה"ג (ואפילו שמנונית שעל גבי הסכין
1053שחותכין בה הצלי, גורדו, אם יש בו כזית סומך עליו). טור ושו"ע שם (וכן על
1054שמנונית שנדבק בסכין וגררו. והוא שיהא בו כזית).
1055[3883]
1056ב"י סוד"ה ואפילו (שאם אין לו בערב יום טוב שום תבשיל, אלא עדשים שנשארו
1057בשולי קדירה, או אותו שמנונית שנדבק בסכין, יכול לערב עליהם לכתחלה). הובא
1058ביש"ש פ"ב ס"ח. של"ה קצת עניני יום טוב (רמו, א) ד"ה
1059עירוב (עושין המצוה בביזוי). ב"ח (מיהו נראה ודאי דמצוה מן המובחר היא לעשות
1060תבשיל לכתחלה לצורך עירובי תבשילין). מ"א ס"ק ה (דוקא אם אין לו תבשיל
1061אחר (יש"ש), ועב"י). ט"ז סק"ז (ועכ"פ משום הידור מצוה
1062ראוי ליקח תבשיל גמור לדברי הכל).
1063וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
1064קטז.
1065[3884]
1066רא"ש פ"ב סי' ב (דכל אדם חייב להניח עירובי תבשילין). טור ושו"ע
1067ס"ז (מצוה על כל אדם לערב). וכדלקמן בסמוך (מי שהיה לו פנאי לערב ... ולא עירב ...
1068הרי זה פושע), ושם נסמן (הערה 84).
1069וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
1070קיט.
1071[3885]
1072גמרא טז, ב (דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא).
1073רא"ש שם סי' ג (דודאי כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו). טור
1074ושו"ע שם (ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו).
1075וכן הוא לקמן ס"כ (וכבר נתבאר דכל גדול העיר יש לו לזכות
1076עירובו לכל בני עירו).
1077ונהגו שכל אחד מערב על כל בני עירו,
1078כמובא בקונטרס אחרון
1079ס"ק ג (דעכשיו ... הכל אומרים לנא ולכל ישראל כו'), ושם נסמן (הערות 226-227). וכן הוא בנוסח הסדור, לכל אחד שמערב
1080בביתו (לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת).
1081[3886]
1082גמרא טו, ב (מי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין), ופרש"י (כגון שאבדה לו
1083אבדה מערב יום טוב ומחזר כל היום אחריה). רא"ש שם (ונפקא מינה למי שהיה טרוד
1084ולא היה יכול לערב, או ששכח ולא עירב). טור ושו"ע שם (כדי שיסמוך עליו מי ששכח
1085או נאנס). לבוש ס"ז (שאם באולי יהיה אחד מבני עירו טרוד ולא יערב מחמת שאין
1086לו פנאי, או ישכח ולא יערב, או נאנס).
1087[3887]
1088אור זרוע הל' יום טוב סי' שמג. רמ"א ס"ז (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע
1089לערב).
1090[3888]
1091שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפג (המניח עירובי תבשילין ונאכל עירובו ויש
1092אחרים בעיר שהניחו עירוב ... סומך הוא על מי שהניח העירוב). שו"ע שם (או
1093שהניח עירוב ואבד).
1094והיינו אף שיתבאר לקמן סכ"ד (תבשיל של עירוב תבשילין שנאכל מקצתו או
1095שנאבד קודם שתיקן צרכי שבת, אסור לו לעשות שום מלאכה מיום טוב לשבת),
1096מכל מקום יכול לצאת בעירובו של הגדול, כדלקמן סכ"ו (נאכל עירובו או שנאבד ... אסור לו לבשל ...
1097אלא אם כן ידוע לו שיש בעיר מי שמזכה עירובו לכל בני העיר, כמו שנתבאר למעלה).
1098[3889]
1099גמרא טו, ב (מי שהיה לו להניח עירובי תבשילין ולא הניח, פושע הוא). טז, ב (אמר ליה
1100פושע את, לכולי עלמא שרי לדידך אסור). יש"ש פ"ב סי' ו (וכל מי ששכח מחמת
1101עצלותו ... אין יכול לסמוך על אחרים). הובא במ"א סק"ו.
1102וראה לקמן יו"ד סי' ב קונטרס אחרון
1103סוף ס"ק ה (דבתרי זימני הוי חזקה שהוא פושע, כמ"ש באו"ח סי'
1104תקכ"ז גבי השוכח עירובי תבשילין ב' פעמים).
1105[3890]
1106ט"ז ס"ק ט (נקרא פושע, כן כתבו הרא"ש והטור, ומשמע אפילו אם הגדול
1107מכוין להוציאו).
1108[3891]
1109רא"ש שם (סומך על עירובו של גדול העיר, פושע הוא, ואינו יוצא בעירובו). טור
1110ושו"ע שם (מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר,
1111נקרא פושע ואינו יוצא בו).
1112[3892] יש לעיין אם החיוב הוא לערב
1113בתוך ביתו דוקא, או סגי במה שמערב עבור ביתו במקום אחר.
1114ונפקא
1115מינה לאחד שמערב בתוך ביתו וקורא לשכנו להגביה את העירוב לזכות בו לאחרים, כדלקמן
1116סי"ז (דהיינו שיגביה אדם אחר את העירוב ... בשביל כל אנשי העיר, כלומר שהוא
1117יהיה שלוחם וכאלו הן בעצמם הגביהו העירוב), האם יצא שכנו זה במעשה העירוב שעשה
1118וזכה בו לעצמו ולכל בני העיר, או שלא יצא עד שיעשה עירוב אחר בביתו.
1119[3893]
1120קידושין מא, ב.
1121ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב, שאם
1122בעל הבית מפריש משלו ומצוה לשליח לומר בדין כו' ולברך, יש להסתפק אם יכול לברך
1123עליו.
1124[3894]
1125אבות פ"ד מי"ג (ששגגת תלמוד עולה זדון). יש"ש שם בסופו (ואם סמך,
1126ולא ידע שמחויב כל אחד להניח, כסתם בעל הבית, חשיב כאונס, אבל אם הוא בר בי רב,
1127חשוב כפושע, שהיה לו לדקדק במצות, ולא להתרשל בהן, אפילו אם לא ידע, מכל מקום פושע
1128הוא, ששגגת תלמוד עולה זדון). מ"א ס"ק ח (שלא ידע שמחויב כל אחד לערב
1129וסמך על הגדול. אבל בר בי רב, חשיב כפושע (יש"ש)).
1130[3895]
1131גמרא טז, ב (אבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא).
1132רמב"ם פ"ו ה"ח (ואם זכה בו לאחרים יאמר לי ולפלוני ולפלוני, או
1133לאנשי העיר כולם). טור ושו"ע ס"ח (כשמערב על אחרים אינו צריך לפרט, אלא
1134מניח בכלל על כל בני העיר), וסי"ב (לנא ולפלוני ולפלוני, או לכל בני העיר
1135הזאת).
1136וכן הוא לקמן ס"כ (שיאמר בדין יהא
1137כו' מיום טוב לשבתא לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת), ובסידור (לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת).
1138[3896]
1139גמרא שם (ועד כמה, אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת). טור
1140ושו"ע ס"ח (וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו).
1141[3897]
1142רש"י שם (ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם, ולא עלו על לבו
1143לזוכרן). רשב"א בעבודת הקדש שער ב סי' ב (ואפילו מי שעירב עירובי תחומין
1144ויכול לבוא אצלו, אינו סומך עליו, שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על שהן תוך תחומו),
1145ובשו"ת ח"ג סי' רסה. מ"מ פ"ו ה"ז (וכתב הרשב"א
1146ז"ל, אפילו עירב עירובי תחומין ויכול לבא, אינו סומך עליו, שלא נתן דעתו מן
1147הסתם אלא על שהן תוך תחומו. וזה דעת התוספות). רמ"א ס"ח (אבל מי שהוא
1148חוץ לתחום אינו יוצא בו, אפילו הניח עירוב תחומין ויכול לבא לכאן). לבוש ס"ח
1149(דמסתמא לא היה דעת הגדול עליו, דמסתמא אמרינן דעתו על כל מי שהוא בתחומו ולא על
1150מי שאינו בתחומו).
1151וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'
1152קכא.
1153[3898]
1154גמרא שם (פשיטא דעת מניח בעינן). טור ושו"ע ס"ט (דעת מניח בעינן שיכוין
1155להוציא לאחר).
1156וראה מראי מקומות וציונים.
1157[3899]
1158רשב"א שם ושם (ולפיכך אם פירש ... אף הן סומכין עליו). רמ"א ס"ח
1159(אלא אם כן התנה עליו המניח בהדיא).
1160[3900]
1161רשב"א שם ושם (אם פירש אפילו על מי שיכול לבא אצלו על ידי עירובי תחומין). יש"ש
1162פ"ב סי' י (אם יכולין לבא אליו, כגון שעירבו עירובי תחומין). מ"א
1163סק"ט (התנה עליו, והניח עירוב תחומין (יש"ש)).
1164[3901]
1165גמרא טז, ב (דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן (כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו
1166על פיו, רש"י). תא שמע דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא רבי אמי ורבי אסי
1167מערבו אכולהו טבריא). טור ושו"ע ס"ט (דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן
1168בשעת הנחה).
1169[3902]
1170כדלעיל סי' שסו סט"ו (המזכה לאחרים משלו, אינו צריך להודיע להם קודם השבת
1171שעירב עליהם, אלא מודיעם בשבת והם מותרים לטלטל. ואף על פי שבשעת קניית העירוב ...
1172לא ידעו ממנו כלל, אין בכך כלום, שקניית עירוב זה זכות הוא להם וזכין לאדם שלא
1173מדעתו), ושם נסמן (הערה קלט).
1174[3903]
1175רא"ש פ"ב סי' ו (ושמעינן מהני כולהו, לא בעינן דעת מי שהניח לו, אלא
1176כשמודיעו ביום טוב עצמו, שהוא ערב שבת, שעירב עליו מאתמול, הולך וסומך עליו ומבשל
1177לכתחלה לשבת). טור ושו"ע שם (רק שיודיעוהו ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך
1178השבת).
1179[3904]
1180סמ"ג ל"ת עה (אבל הן צריכין ביום טוב לידע שכבר זיכה להן [אחר] ועירב
1181להם, ואחר כך יסמכו עליו). יש"ש פ"ב סי' י (וסמ"ג (לאוין ע"ה)
1182כתב ... אבל הן צריכין ביום טוב לידע שכבר זיכה להן אחר ועירב להן, ואחר כך יסמכו
1183עליו ... ונראה בעיני דבא לומר, שאם לא ידעו בבירור, ואמרו סמכנו על החכם שבודאי
1184יערב עלינו ועליו נסמוך לאפות ולבשל, שאפילו נמצא אחר כך שהניח עליהן, דאסור, אם
1185לא שיודעין להדיא שעירב עליהן). ט"ז סק"י (דקמ"ל דלא סגי באומדן
1186דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות לאחרים, אלא צריך להודיע בפירוש דבר זה).
1187[3905]
1188ר"ן ח, ב ד"ה אמר רב הונא (ומיהא שמעינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל
1189ורב אמי ורב אסי, אין צריך להכריז, אלא סומכין עליו מן הסתם). רמ"א ס"ט
1190(ואם דרך הגדול להניח עליהם, סומכין עליו מסתמא).
1191אבל אין לסמוך על מה שעכשיו הכל אומרים
1192לנא ולכל ישראל כו', כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
1193[3906] כדלעיל ס"ג (נוטל בידו ... כזית בשר מבושל, או שאר דבר מבושל שיש
1194בו כזית).
1195[3907]
1196גמרא טז, רע"ב (ערובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה), ופרש"י (די
1197להם בכזית). טור ושו"ע ס"ג (שיעור תבשיל זה כזית, בין לאחד בין לאלפים).
1198[3908]
1199שמואל בעירובין פ, א (עירובי תבשילין צריך לזכות). טור ושו"ע ס"י (המערב
1200לאחרים צריך לזכות להם על ידי אחר).
1201[3909]
1202עירובין עט, ב (חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח), ופרש"י (כשהוא
1203מזכה אותה להן, דכל כמה דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה). ר"ן ח, ב ד"ה
1204ומאן (וצריך הזוכה להגביהה מן הקרקע טפח, דכיון דברשות מזכה הוא, לא מצי זכי בלא
1205הגבהה). שו"ע סי"א (צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע, טפח). מ"א
1206ס"ק יב (פירוש, ממקום שהעירוב מונח עליו).
1207וכן הוא בסדור (ומגביה טפח). וכן
1208בעירובי חצרות נתבאר לעיל סי' שסו סי"ב (וכמה יגביהנו, טפח. ואפילו אם הניחו
1209לו על ידו המוגבהת ותלוי באויר צריך שיגביה ידו טפח), ושם נסמן (הערות צו-ז).
1210ואף שלענין קנין הגבהה הובאו ב' דעות בחו"מ סי'
1211קצח ס"ב (הגבהה, יש אומרים שצריך להגביה ג' טפחים ויש אומרים דסגי בהגבהת טפח).
1212הכא
1213לענין עירובין סגי בטפח, כמבואר בתוס' עירובין עט, ב ד"ה צריך (מכאן אין
1214להוכיח דהגבהה סגי בטפח, דשאני שיתופי מבואות דרבנן). עבודת הקודש שער ד ס"ד
1215(הגבהה זו הקלו בה, שאפילו לא הגביה שלושה טפחים כדין ההגבהה, אם הגביהו טפח דיו,
1216פחות מטפח אינה הגבהה ולא קנו).
1217[3910]
1218לבוש סי"א (ואומר זכה בעירוב זה בשביל פלוני ופלוני וכו', או בשביל כל העיר).
1219ובסידור (ויתן ביד אחר לזכות על ידו לכל הקהל, ואומר
1220אני מזכה לכל מי שרוצה לזכות ולסמוך על עירוב זה).
1221[3911]
1222וכן הוא לעיל סי' שסו סי"ב (דהיינו שהאחר יגביהנו בשביל שיזכו בו כולם בהגבהה
1223זו כאילו הגביהוהו בעצמן, ששלוחו של אדם כמותו), ושם נסמן (הערה צב).
1224וראה מראי מקומות וציונים.
1225[3912]
1226רש"י עירובין עט, ב ד"ה צריך (דכל כמה דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה).
1227וכן הוא לעיל שם (אבל על ידי עצמו אינו
1228יכול לזכותו להם, שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו).
1229וראה מראי מקומות וציונים.
1230[3913] כאן מבאר מסקנת הדברים על פי שתי הדעות דלעיל סי' שסו סי"ג, שלכתחלה
1231לא יזכה על ידם אלא באופן שמועיל לשתי הדעות שם, ובדיעבד מועיל אף מה שמזכה על ידם
1232באופן שיכול לזכות על ידיהם רק לפי אחת משתי הדעות דלעיל שם.
1233אלא ששם ביאר את שתי הדעות בפרטיות, וכאן
1234סומך על האמור לעיל שם, ומפרט רק את מסקנת הדברים.
1235[3914]
1236משנה עירובין עט, ב (אבל אינו מזכה ... על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן
1237כידו).
1238וזהו לשתי הדעות דלעיל שם סי"ג (ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני
1239שידן כידו ולא יצא העירוב מרשותו).
1240[3915]
1241ב"י סי' שסו ד"ה ומ"ש ולא על ידי (ובעבדים כנענים נמי, אפילו יש
1242להם בית בחצר, אינם זוכים).
1243[3916]
1244משנה שם (אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ... מפני שידן כידו).
1245גם זה הוא לשתי הדעות דלעיל שם (כשמזכה להם על ידי אחר לא יזכה על ידי
1246בנו ובתו הקטנים).
1247[3917]
1248שגם כשמעלה להם מזונות נחשבים כסמוכים על שלחנו, כדלעיל שם (שמעלה לה מזונות, או
1249שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, שמציאתה גם כן שלו), נמצא שידם כידו לשתי הדעות
1250דלעיל שם, שהרי הם (א) קטנים, (ב) אוכלים משלו.
1251והכוונה להוסיף כאן, שאף אם אינם סמוכים
1252על שלחנו ממש, ואם כן חייבים בעירוב תבשילין בפני עצמם, כדלקמן סי"ח (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו
1253... הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו, לפיכך יכול הבעל הבית לזכות
1254על ידו את העירוב אפילו הוא בנו, אם אינו קטן), משא"כ אם הם
1255קטנים אינו יכול להקנות על ידם, מפני שידן כידו ממש לדברי הכל.
1256וראה מראי מקומות וציונים.
1257[3918]
1258שזה מועיל רק לדעה הא' דלעיל שם (אף שתיקנו חכמים שמציאתם לאביהם).
1259[3919]
1260שזה מועיל רק לדעה הב' דלעיל שם (שמציאתם לעצמם).
1261אלא שלעיל שם לא התיר בדיעבד אלא בנערה
1262(בין סמוכה על שלחנו ובין לא סמוכה), משא"כ קטנה (אפילו אינה סמוכה על שלחנו)
1263אינו יכול לזכות על ידה לשתי הדעות דלעיל שם, שהרי (א) היא קטנה. (ב) "שמציאתה גם כן שלו, משום איבה, שלא
1264ימסרנה למנוול ומוכה שחין".
1265וכאן מתיר בדיעבד אף בקטנה שאינה אוכלת
1266משלו.
1267[3920]
1268שזה מועיל רק לדעה הא' דלעיל שם (אף שמציאתה לבעלה).
1269[3921]
1270וכן הוא לעיל שם בסוף הסעיף (ולענין הלכה, במקום שאפשר טוב לחוש לדברי שניהם,
1271להחמיר בבנו קטן שאינו סמוך על שלחנו כסברא הראשונה, ובבנו גדול ובתו בוגרת
1272הסמוכות על שלחנו, ובנערה אפילו אינה סמוכה על שלחנו, ובאשתו שמעלה לה מזונות
1273כסברא האחרונה. וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב).
1274[3922]
1275וכן הוא לעיל שם בסוף הסעיף (ואפילו לכתחלה, במקום שאי אפשר בענין אחר יש להקל
1276כסברא הראשונה, שהוא עיקר). וכאן מתיר בכל אופן שאחת משתי הדעות מקילה.
1277[3923]
1278רא"ש פ"ב סוס"י ו (ועבדו ושפחתו העברים, אף על פי דסמוכין על
1279שולחנו, לא הוי ידם כידו, דדוקא בנו גדול הוא דאמר רבי יוחנן דידו כיד אביו, לפי
1280שרגיל להיות תמיד סמוך על שולחנו, אבל נכרי הסמוך על שולחן בעל הבית, אין מציאתו
1281של בעל הבית, ואפילו אוכל אצלו בחנם, וכל שכן עבדו ושפחתו העברים דבשכרן קאכלי).
1282[3924]
1283כלבו סי' נט כב, ד (ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ואפילו הם קטנים, שהקטן זוכה
1284לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים).
1285[3925]
1286סי"ג (ועל
1287ידי עבדו ושפחתו העברים, אפילו הם קטנים, שהקטן זוכה אפילו לאחרים בדבר שאינו אלא
1288מדברי סופרים), וסי"ד (ולדברי
1289הכל ... מי שמגדל יתום בביתו, יכול לזכות על ידו לדברי הכל, מפני שאין ידו כיד בעל
1290הבית ומציאתו שלו). והטעם נתבאר לקמן הל' הפקר ס"ט
1291(שלא תקנו מפני דרך שלום אלא לאב, ולא לאחר הזן בתורת צדקה, מפני שאם לא יזון הוא
1292יזונו אחרים, שרבים מצויים הזנים ומפרנסים בדרך צדקה).
1293[3926]
1294סמ"ק סי' רפב ע' שז (מיהו נראה דלאחר שנשא אשה לא מהני סמיכה על שלחנו ויכול
1295לזכות). הגהות אשרי עירובין פ"ז ס"ח (מיהו לאחר שנשא לא מהניא סמיכות על
1296שולחנו ויכול לזכות). רמ"א סי' שסו ס"י (גדול שיש לו אשה, אף על פי
1297שסמוך על שלחן אביו, מזכין על ידו).
1298[3927]
1299סעיף יד (ולדברי הכל, גדול שיש
1300לו אשה אין ידו כיד אביו, ואף על פי שסמוך על שלחן אביו יכול לזכות לכתחלה על ידו).
1301[3928]
1302רא"ש פ"ב סי' ו (בעירובי תבשילין אין אדם צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו,
1303אלא כשהוא עירב, כולן מותרין). הובא ביש"ש פ"ב סי' י. לבוש ס"י (כשאינו
1304מערב אלא לו ולבני ביתו, אינו צריך לזכות להם על ידי אחר, דכשהוא מערב עירובו כולם
1305מותרין, שכולם סמוכים עליו).
1306[3929] יש"ש שם (אבל היכא שנתן
1307לה בשר וקמח והיא מבשלת את שלה בפני עצמה, וכל שכן אם נתן לה מעות, שצריכה לערב בפני
1308עצמה ... אפילו לפרש"י ... שהאשה אינה אוסרת עליו אפילו יש לה בית בחצר,
1309היינו משום דטפלה האשה לגבי בעל הבית ומשום הכי אינה אוסרת, אבל עירוב תבשילין ...
1310כל זמן שהיא אינה אוכלת מתבשילו ... אין לה עסק באותו תבשיל). מ"א ס"ק
1311יא (וביש"ש כתב דאם אין אשתו אוכלת עמו, אף על פי שמעלה לה מזונות, צריכה
1312עירוב, כיון שאינה אוכלת מתבשילו ... ולא דמי לעירובי חצירות, דהתם בבעל הבית תליא
1313מלתא, אבל הכא כל מי שאוכל מתבשיל אחר צריך עירוב אחר).
1314והיינו
1315שאף שנפסק לעיל סי' שע ס"ז (האחים שיש להם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס
1316מאביהם ואוכלים בבתיהם ... אם אין עמהם דיורין בחצר אין צריך עירוב כלל, שאינן
1317אוסרים זה על זה הואיל ואוכלים פרס אביהם נעשו כבני ביתו ... וכן בנשים המקבלות
1318פרס מבעליהן. ובעבדים המקבלים פרס מאדוניהם, ובתלמידים המקבלים פרס מרבן). מכל
1319מקום לענין עירובי תבשילין אינם נחשבים כבני ביתו.
1320[3930] משא"כ אם הוא קטן, נתבאר
1321לעיל סי"ז (ולא על ידי בנו ובתו הקטנים שהן אוכלין משלו, אף על פי שאינן
1322סמוכים על שלחנו ממש), ושם נסמן (הערה 112).
1323[3931]
1324יש"ש שם (וכהאי
1325גוונא יכול לערב על ידי אשתו, דאמרינן מגו דזכי לנפשיה כו'), הובא במ"א שם (ולכן
1326מזכה על ידה, מגו דזכיה לנפשה זכי' לאחרינא). והיינו כדאמר רב אשי נדרים פח, ב (מתניתין בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן,
1327דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני).
1328אלא דלענין עירובי חצרות לא קיי"ל
1329כן, כדלעיל סי' שסו סי"ג (אין
1330אומרים מתוך שהיא זוכה בעירוב זה לעצמה בשביל ביתה זוכה היא גם כן לאחרים ...
1331שכיון שהוא מזכה משלו לאחרים בודאי העירוב יהא מונח בביתו, ואם כן אינה אוסרת על
1332בעלה אף על פי שלא עירבה עמו).
1333[3932]
1334טור ושו"ע סי"ב (חוזר ונוטל מיד הזוכה, ומברך על מצות עירוב). וכן הוא
1335בסידור (ונוטל מיד הזוכה והמזכה מברך).
1336ואף שצריך לברך עובר לעשייתה, מכל מקום
1337מה שמזכה לאחרים אינו חלק מהמצוה עצמה, ולכן מברך אחר שמזכה לאחרים, לפני אמירת
1338בדין כו', כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב (כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי
1339כו', לא נגמרה המצוה עד שיאמר ... אי נמי יש לומר כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין
1340כו', נקרא עובר לעשייתו).
1341והיינו בעירובי תבשילין. ולענין עירובי
1342חצרות, נתבאר לעיל סי' שסו סי"ח (הערה קנה).
1343[3933]
1344מ"א סי' שסו סוף סק"כ (האר"י הי' מערב ואמר הברכה, ואחר כך היה
1345מזכה לבני החצר על ידי אחר, כי כן הדין אחר שיערב בעדו, אז יזכה לאחרים (הכוונות) ...
1346ואולי קאי על עירוב תבשילין, ומה שכתב לבני החצר, לאו דוקא, אלא רוצה לומר לבני
1347העיר).
1348ובאופן זה יצטרך לברך לפני אמירת בדין
1349כו', כדי שיהא עובר לעשייתו.
1350[3934]
1351כדלעיל סט"ו (אומר
1352בדין יהא שרי לנא כו' לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת), ושם נסמן (הערה
135390).
1354[3935]
1355מ"א סוף סקכ"ג (קי"ל צריך לזַכות כמ"ש ס"י, ואין לך אדם
1356שעושה זה, אלא הבקי בכך).
1357הובא גם בקונטרס אחרון ס"ק ג (במג"א סוף ס"ק כ"ג, משום
1358דאינן מזכין על ידי אחר כדחזי).
1359[3936]
1360סעיף יד (כל גדול
1361העיר יש לו לערב על כל בני עירו).
1362[3937]
1363מ"א סוף סקי"א (ואם כן צריך להניח עירוב בעד האלמנות שאין יודעות לערב
1364בעצמן).
1365[3938]
1366כדלעיל שם (מי
1367שהוא עם הארץ שאינו יודע לערב).
1368[3939]
1369שבועות לט, א. סנהדרין כז, סוע"ב.
1370וכן הוא לעיל סי' קצז ס"ו (שכל
1371ישראל ערבים זה בזה, ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה).
1372[3940]
1373רמב"ם פ"ו הי"א (שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי וערב שבת, עושה
1374עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב).
1375[3941]
1376רבא יז, א (מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה), ופרש"י (אם נזכר
1377ביום טוב ראשון וחלו שני ימים טובים חמישי וערב שבת, ומתנה אם היום חול ומחר קדש
1378עירובי עירוב, ואם חלוף, איני צריך לערב לתבשילין). טור ושו"ע סכ"ב (אם
1379נזכר ביום טוב ראשון שלא עירב ... יכול לערב בתנאי, אם היום קודש אינו צריך לערב,
1380ואם היום חול, בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי וכו', ולמחר אין צריך לומר
1381כלום).
1382וכן הוא לענין עירוב חצרות, כדלעיל סי' שצג ס"א (ואם חלו ב'
1383ימים טובים ביום ה' וביום ו' ושכח ולא עירב מערב יום טוב, יערב ביום טוב על תנאי,
1384שיאמר ביום טוב א', אם היום חול יהא זה עירוב, ואם היום קדש אין בדברי כלום. ולמחר
1385יאמר אם היום קדש הרי עירבתי אתמול, ואם היום חול יהא זה עירוב).
1386[3942] והיינו שבישלו היום כדי לאכלו
1387ביום טוב, ואחר כך לוקחו בידו בשביל עירוב תבשילין לאכלו בשבת, שהרי בכל אופן אסור
1388לבשלו ביום טוב ראשון כדי לאכלו בשבת, כדלקמן סכ"ג (אפילו בשני ימים טובים של
1389גליות אסור לאפות או לעשות שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב ראשון לצורך השבת, בין
1390שהניח עירוב תבשילין בו ביום בין שהניח מערב יום טוב).
1391[3943]
1392כדלעיל ס"ג (נוטל
1393בידו חתיכת פת שיש בה כביצה, וכזית בשר מבושל).
1394[3944]
1395עיטור הל' יום טוב קמז, ב (וכתב רבינו אפרים, כי מתנינן דוקא דאית לי' מידי דבשיל
1396מאתמול, אבל לכתחלה אסור. ומסתברא אי אדכר מצפרא מקמיה דבשיל כל צרכו, אף על גב
1397דלית ליה מידי מאתמול). טור (ונראה שאין צריך, וכן כתב בעל העטור), ודעה הא'
1398בשו"ע שם. יש"ש פ"ב סי' יד (וכן נראה לי עיקר, דסתמא קאמר ברייתא, דמתנה).
1399ב"ח ד"ה וכתב ה"ר אפרים (והכי נקטינן, דלא כה"ר אפרים, דיחיד
1400הוא בדין זה כנגד כל הגדולים). מ"א סקכ"ו (ויש"ש וב"ח פסקו
1401כסברא ראשונה).
1402וגם כאן צריך לומר שאופה את הפת כדי
1403לאכלו ביום טוב, שהרי בכל אופן אסור לאפותו ביום טוב ראשון כדי לאכלו בשבת.
1404[3945]
1405סוף ס"ג (ואם
1406לא עירב אלא בתבשיל לבד ולא נזכר עד לאחר שנכנס ליל יום טוב, אפילו הוא יום טוב
1407ראשון של גליות שחל בחמישי בשבת שיוכל לערב על תנאי כמו שיתבאר, אעפ"כ אין
1408צריך לחזור ולערב, כיון שכבר עירב בתבשיל שהוא עיקר העירוב).
1409[3946]
1410דרך תמים בהגהות הרי"ף למס' ביצה (ולענין ברכה, אע"ג דלכאורה משמע דאין
1411לברך על הספק. מיהו כד מעיינת שפיר תמצא שיש לברך, דאין זה ספק כדרך הספקות שאין
1412מברכין אליהם, ודי בזה. ועוד שאפילו כשמערב ביום ד' הוא מברך על הספק, כי אם היום
1413ה' הוא יום טוב, ודאי הוה ליה יום ו' חול גמור, ואין כאן צורך עירוב כלל). הובא
1414בכנסת הגדולה הגה"ט. מ"א סקכ"ה (ומברך בתחלה).
1415וטעם הדבר שמברכים על יום טוב של
1416גלויות, אף שאינו אלא מטעם ספק, נתבאר לעיל סי' תצ ס"א (בכל יום טוב שני של
1417גליות מתפללין כסדר התפלה של יום ראשון, וכן צריך לומר קידוש היום ושהחיינו. ואף
1418על פי שאין אנו נוהגין בו קודש אלא מחמת ספק שנסתפק לאבותינו שלא היו יודעין יום
1419שנקבע בו החודש בארץ ישראל. מכל מקום אם לא יתפללו בו תפלת יום טוב או שלא יאמרו
1420בו קידוש היום ושהחיינו יבאו לזלזל בו לומר שאינו יום טוב כלל, ועל ידי כן יבאו גם
1421כן לעשות בו כל מלאכת עבודה), ושם נסמן (הערה ו).
1422[3947] ולפי האמור לעיל ס"ט (מותר
1423לערב בבין השמשות של ליל יום טוב), אפשר יוכל לערב על תנאי גם בבין השמשות של ליל
1424שני של יום טוב.
1425[3948]
1426גמרא ו, א (רבינא הוה יתיב קמיה דרב א[ש]י בשני ימים טובים של ראש השנה, חזייה
1427דהוה עציב, אמר ליה אמאי עציב מר, אמר ליה דלא אותיבי עירובי תבשילין. אמר ליה
1428ולותיב מר האידנא, מי לא אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה.
1429אמר ליה אימר דאמר רבא בשני ימים טובים של גליות, בשני ימים טובים של ראש השנה מי
1430אמר), ופרש"י (והרי הם כיום ארוך ושניהם קדש). טור ושו"ע סכ"ב (אם
1431הוא ביום טוב של ראש השנה אינו יכול לערב על תנאי). ט"ז ס"ק כא (לפי
1432ששני הימים של ראש השנה כיומא אריכתא הם, ולא משום ספיקא דיומא כשאר יום טוב).
1433[3949]
1434סעיף ג (אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אינו כן, אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך וקדושה
1435אחת הן אף לבני ארץ ישראל).
1436ויש כאן שני טעמים דלא מהני עירוב
1437בתנאי:
1438(א) כיון "ששני הימים הן קדושים
1439בודאי", אין לעשות בזה תנאי.
1440(ב) כיון ששני הימים "הן כיום אחד
1441ארוך", אין לעשות בזה תנאי.
1442וכן הוא לענין עירובי חצרות על תנאי,
1443כדלעיל סי' שצג ס"א (בב'
1444ימים טובים של ראש השנה אינו יכול לערב על תנאי, מפני שהם כיום אחד ארוך).
1445וכן לענין ניצוד בראשון אסור בשני,
1446כדלעיל סי' תצז ס"ט (חוץ משני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת והן כיום
1447אחד ארוך, מטעם שיתבאר בסי' ת"ר), ונתבאר שם (הערה 38).
1448[3950] העיטור הל' יום טוב קמז, ד (ואי איקלע יום
1449טוב חמישי ומעלי שבתא ואנח עירובי תבשילין, לא מצי למיפא ביומא דחמשא לשבתא, דשבתא
1450דשבות קרובה התירו על ידי עירוב, שבות רחוקה לא התירו). ר"ן ט, רע"ב בשם
1451הירושלמי (וכדאנח ערובי תבשילין לא מצי למיפא מיומא דחמש לשבתא, דשבת קרובה התירו על
1452ידי עירוב שבת רחוקה לא התירו). שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפה (שני
1453ימים טובים של גליות שחלו מלפני השבת, אם מותר להכין לשבת ביום ה' על ידי עירוב
1454שהניח בערב יום טוב ... נראה לי שהוא אסור, לפי שיום שני שהוא חל בערב שבת חול הוא,
1455והיאך יתקן מיום טוב לשבת, שיום החול מפסיק. אבל מתוך גירסת הירושלמי נסתפקתי בזה
1456ימים, וצריך להתיישב בדבר). שו"ת הרא"ש כלל כג סי' ח (שני ימים טובים
1457שחלו להיות חמישי וששי, אין לשחוט ביום הראשון לצורך השבת [א]ע"פ שעירב, דודאי
1458יום ראשון עיקר, ויום טוב שני אינו אלא משום גזרת שמדא. וכיון שאפשר לו לשחוט בשני
1459שהוא כחול, למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קדש). טור ושו"ע סי"ג (אף על פי
1460שהניח עירוב אינו יכול לבשל מיום טוב ראשון לשבת). מ"א ס"ק יג (דיום טוב
1461שני הוי ודאי חול מדאורייתא, ולכן כשיכול לעשות בשני אסור לעשות בראשון. ועוד
1462דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו). ט"ז ס"ק יב (פירוש כשחל יום
1463טוב יום ה' ויום ו', דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו' שהיא אינו אלא משום
1464מנהג אבותינו, למה יעשה זה ביום טוב הראשון שהוא ודאי קודש).
1465[3951] מ"מ פ"ו הי"ב
1466(וכתב בעל העטור שאף אם עירבו ביום ד', אינו יכול לאפות ביום ה' לשבת, דשבת קרובה
1467התירו על ידי עירוב שבת רחוקה לא התירו). רבנו ירוחם נ"ד ח"ג לג, א (וכתבו
1468המפרשים ואפילו שערב ביום ד', אינו נכון לשחוט ביום ה' לצורך שבת שהוא לנו ודאי
1469קדש, אלא ישחטנה ביום ו' שהוא לנו ודאי חול, דבקיאין אנו בקבועא דירחא).
1470[3952]
1471מ"א ס"ק יג (ונראה לי דאם יודע שיהי' לו ביום שני אונס שלא יוכל לאפות,
1472כגון ביום אידם, דשרי לאפות או לבשל ביום א', ובלבד שהי' דעתו לכך בשעת עירוב. וזה
1473לטעם ראשון [=דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו', למה יעשה זה ביום טוב
1474הראשון], אבל לטעם שני [=שעירוב
1475תבשילין אינו מתיר אלא לאפות ולבשל מיום טוב לשבת הסמוך לו] אסור, דהא ודאי אם יום
1476טוב ביום ה' וביום ו' הוא חול, ויש אונס, שאינו יכול לאפות ביום ו', דאסור לאפות
1477ביום ה' לשבת על ידי עירוב, הכא נמי כהאי גוונא, וצ"ע).
1478והטעם שסתם כאן לאיסורא, נתבאר בקונטרס
1479אחרון סק"ד, כיון דקיי"ל כטעם השני, שהלכה כרבים.
1480[3953] משנה שם (אכלו או שאבד (קודם שבשל כל
1481צרכי שבת, רש"י) לא יבשל עליו בתחלה). רמב"ם שם ה"ה (וצריך שיהיה
1482עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שהוא צריך לאפות ולבשל כל שהוא צריך לבשל ויחם חמין
1483כל שהוא צריך). טור ושו"ע סט"ו (נאכל העירוב או שאבד קודם שבישל לשבת, אינו
1484יכול לבשל).
1485[3954]
1486גמרא טז, ב (שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת ... דאית ביה כזית). טור, לגירסת
1487הב"ח ד"ה ומ"ש נשאר (בספרי רבינו המדוייקים כתוב בהן נשאר ממנו
1488כזית), ושו"ע שם (אלא אם כן נשתייר ממנו כזית).
1489[3955]
1490כדלעיל סי' שסח
1491ס"ד (אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול הרי הוא כמו שכלה לגמרי), ושם נסמן
1492(הערה ל). וכן הוא לעיל ס"ב (שיהא העירוב קיים וראוי
1493לאכילה, שלא נתקלקל).
1494[3956]
1495יש"ש פ"ב סי' יח (ואפשר לומר דהוא הדין אם נאכל הפת ונשאר התבשיל, דנהי
1496דאין לשנות המנהג לכתחילה דבעי פת ותבשיל, אבל בדיעבד פשיטא דשרי בתבשיל לחוד).
1497מ"א סקי"ד (נאכל העירוב, היינו התבשיל (עי' ס"ב). אבל אם נאכל הפת,
1498אין בכך כלום. ואפילו חל ב' יום טוב ביום ה' וביום ו' ונזכר ביום טוב ראשון אין
1499צריך לערב (עי' סכ"ב) (יש"ש)).
1500וכן הוא לעיל ס"ג (ואם לא עירב אלא בתבשיל לבד ולא נזכר עד
1501לאחר שנכנס ליל יום טוב, אפילו הוא יום טוב ראשון של גליות שחל בחמישי בשבת שיוכל
1502לערב על תנאי כמו שיתבאר, אעפ"כ אין צריך לחזור ולערב, כיון שכבר עירב בתבשיל
1503שהוא עיקר העירוב).
1504[3957]
1505ברייתא יז, ב (אכלו עד שלא אפה עד שלא הטמין הרי זה לא יאפה ולא יבשל). טור
1506ושו"ע סט"ז (לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו).
1507[3958]
1508כדלעיל סי' עדר ס"ב (וחייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות).
1509[3959]
1510ברכות לט, סוע"ב. שבת קיז, סוע"ב (רבי אמי ורבי אסי כי מיקלע להו ריפתא
1511דעירובא, שרו עילויה (היינו ברכת המוציא שהיא התחלת אכילה. שרו מתחילין,
1512רש"י), אמרי הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחרינא).
1513וכן הוא לעיל סי' שצג ס"ג (דהואיל
1514ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן מצוה אחרת), ושם נסמן (הערה כב).
1515[3960]
1516מהרי"ל הל' עירובי תבשילין ע' קצב (הנהיג מהר"י סג"ל להניח ככר
1517העירוב ללחם משנה בליל שבת ובשחריתו, ובסעודה שלישית היה בוצע עליו). יש"ש שם
1518(ומאחר שצריך להיות העירוב קיים, אין ראוי לאוכלה עד ליל שבת. ומכל מקום היה מנהג
1519מהר"ם, להניח הככר תחת הלחם משנה בליל שבת ולמחרתו, ובסעודה ג' היה בוצע
1520עליו, מאחר דאיתעביד ביה מצוה אחת ראוי לעשות עליו מצות אחרות). מ"א ס"ק
1521טו (ומכל מקום יניח אותו ללחם משנה בערבית ושחרית, ולמנחה יבצע עליו (יש"ש)).
1522ולענין עירובי חצרות הובא לעיל סי' שצג
1523ס"ג (ויש לבצוע עליו בשבת שחרית (או בסעודת הלילה אם סועד משחשכה ודאי),
1524דהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן מצוה אחרת).
1525וטעם החילוק בין עירובי חצרות לבין
1526עירובי תבשילין, נתבאר בלקוטי שיחות חט"ז ע' 184. חידושים וביאורים בש"ס
1527ח"א סי' כג.
1528[3961]
1529אביי יז, ב (נקטינן התחיל בעיסתו (לתקנה ולאפותה על ידי עירובו, רש"י) ונאכל
1530עירובו, גומר). טור ושו"ע סי"ז (התחיל בעיסתו ונאכל העירוב, גומר).
1531[3962]
1532רא"ש פ"ג סי' יב (איכא לאיסתפוקי בפירוש מילתא דאביי, דאי בעי למימר
1533גומר עיסה זו כיון שהתחיל בה, ושוב לא יבשל ולא יטמין, וכן אם התחיל לבשל תבשיל
1534אחד יגמרנו בלבד, או שמא מכיון שהתחיל באחד להתעסק מצרכי השבת בעוד העירוב קיים
1535יגמור כל צורכי שבת .... והדבר שקול עד שיבא מורה צדק). ומספק החמיר בשו"ע שם
1536(גומר אותה עיסה). ראב"ד פ"ו ה"ה (נ"ל שאם אפה [ולא בישל, או
1537בישל ולא אפה] ונאכל העירוב או אבד, מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת). יש"ש
1538פ"ב סי' יח (מדברי הראב"ד נראה דלא שרי אלא דוקא מה שנעשה בהיתר שרי,
1539ולא יותר ... וכן עיקר). ב"ח ד"ה התחיל (מיהו הראב"ד בהשגות אינו
1540מסופק, אלא מפרש לחומרא, גומר עיסה זו לבד ... וכן פסק בשלחן ערוך).
1541[3963]
1542רמב"ם שם (התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל העירוב או אבד הרי זה גומר). רא"ש
1543שם (וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו). טור ושו"ע שם (והוא הדין אם התחיל
1544לבשל, שגומר אותו התבשיל שהתחיל). מ"א סקט"ז (נראה לי דאפילו לא הניח
1545הקדירה עדיין אצל האש, רק שהתחיל בתקונו, כגון שחתך הלפתות וכדומה, מותר לבשלו,
1546דהא בעיסה מיירי גם כן שהתחיל ללוש ומותר אחר כך לאפות).
1547[3964]
1548סעיף יד (או מי שעירב ונאבד
1549עירובו ביום טוב קודם שתיקן צרכי שבת, כל אלו יוכלו לסמוך על עירובו שמערב בעד כל
1550בני העיר).
1551[3965]
1552משנה טו, ב (לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר,
1553הותיר לשבת). טור ושו"ע ס"א (מבשל הוא כמה קדרות ליום טוב, ואם הותיר, הותיר
1554לשבת), וסכ"א (אם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית, יבשל הרבה בקדרה אחת ויותיר
1555לשבת).
1556[3966]
1557ב"י ריש הסי' ד"ה ומ"ש דהיינו (והיינו לומר דיכול לבשל כמה קדירות
1558לצורך יום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת). שו"ע ס"א (כמה קדרות),
1559וסכ"א (ויש אומרים דאפילו לבשל כמה קדירות מותר, כיון שקודם אכילה הוא).
1560[3967]
1561ט"ז סקכ"ב (אם יש שינוי ביניהם בטעם, מהני אפילו בשני קדירות קודם אכילה
1562בהערמה זו לאכול מעט ממנה כמו שכתבתי, וחילוק זה כתבתי גם בסי' תק"ג בס"ד,
1563והוא נכון).
1564[3968]
1565רבנו ירוחם נ"ד ח"ג לג, ב (יכול לבשל ולאפות לצורך יום טוב, אוכל מכל
1566מין ומין, ואם יותיר יותיר). שו"ע סכ"א (והוא שיאכל מכל אחד ואחד).
1567[3969]
1568ס"י (אסור לבשל מין אחד בשתי קדרות ולטעום מעט מכל אחת, כיון שטעם שתי הקדרות
1569הוא שוה, אם כן כל מה שטועם משתיהן יכול לטעום מאחת, ונמצא שהקדרה השנית אינה
1570מתבשלת אלא לצורך החול. אבל מותר לבשל כמה מטעמים בכמה מיני קדרות קודם אכילת
1571שחרית ... וטועם כזית מכל אחת ואחת).
1572[3970] והיינו שדין מי שלא עירב,
1573דומה לדין המבשל ביום טוב ראשון לצורך חול, או לצורך ליל יום טוב שני, שנתבארו
1574דיניו לעיל סי' תקג ס"ד-י, וכדלעיל שם ס"ו (לצורך החול, או לצורך יום
1575טוב שני, או לצורך שבת ולא הניח עירוב תבשילין).
1576[3971]
1577ט"ז סק"כ (נראה לי דודאי לכתחלה קאמר כן, דצריך שיראה לכל שאוכל ממנו ביום
1578טוב, אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין אחד, אינו אסור לשבת, כיון שעכ"פ בשעת
1579הבישול נתכוין לאכלו היום, הרי היה מעשה שלו בהיתר, ומה שלא אכל אחר כך אין זה
1580גורם איסור).
1581[3972]
1582סעיף יא (ואפילו לא טעם מאומה מהקדרות, אלא שבשעת הבישול היה בדעתו לטעום מכל אחת
1583ואחת, אם בישל קודם אכילת שחרית, מותר לאכול מהם במוצאי יום טוב מיד, כיון שבישולו
1584היה בהיתר, שהיה רוצה לאכול מכל אחת ואחת).
1585[3973]
1586ראב"ד פ"ו ה"ה (נראה לי שאם אפה ולא בישל, או בישל ולא אפה, ונאכל
1587העירוב או אבד, מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת). מ"מ שם (סברא נכונה
1588היא, שמה שנעשה בהיתר, אפילו נתכוון לצורך יום טוב, יכול להניחו לשבת, ולבשל מכאן
1589ואילך ליום טוב). שו"ע סי"ח (נאכל העירוב או אבד, מה שנעשה בהיתר, אפילו
1590נתכוין בו לצורך יום טוב, יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך ליום טוב).
1591[3974]
1592ברייתא יז, א (מי שלא הניח עירובי תבשילין, הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא
1593לו ולא לאחרים). טור ושו"ע ס"כ (מי שלא עירב, כשם שאסור לבשל לעצמו כך
1594אסור לבשל לאחרים, אפילו בביתם).
1595[3975]
1596ב"י ד"ה ומ"ש רבנו שהטעם (הטעם הוא, מפני שכיון שלא עירב, הוא נאסר
1597לאפות ולבשל כלל לא לו ולא לאחרים, כשם שאסור לבשל מיום טוב לחול לא לו ולא לאחרים).
1598[3976] ברייתא שם (ולא אחרים אופין
1599ומבשלין לו). טור ושו"ע שם (וגם אחרים אסורים לבשל לו).
1600[3977]
1601שגם להדלקת הנר צריך עירוב תבשילין, כדלעיל ס"ז (והדלקת הנר מיום טוב לשבת).
1602[3978]
1603ברייתא שם (כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלין לו). רמב"ם
1604פ"ו ה"ט (עד שיקנה לו, שנמצא זה מבשל ואופה שלו שהרי קנהו). ר"ן ט,
1605ב ד"ה אבעיא (בלשון מתנה). טור ושו"ע שם (ואין לו תקנה אלא שיתן קמחו
1606ותבשילו לאחרים שעירבו, במתנה, והם אופין ומבשלים, ונותנים לו).
1607[3979]
1608ר"ן שם (בלא סודר, אלא כשאר [מטלטלין] הנקנין במשיכה). הובא בב"י
1609ד"ה וכשם. מ"א סקי"ט (במשיכה, ולא בקנין סודר, עיין מ"ש סי'
1610ש"ו).
1611וכדלעיל סי' שו סט"ו (שאסור ליתן
1612שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב, אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום ... ואין
1613צריך לומר בקנין סודר, שסתמו עומד לכתיבה, ושמא יכתוב בשבת), ושם נסמן (הערה קי
1614והערה קטז).
1615[3980]
1616כדלעיל סי"ז (דהיינו שיגביה ... גובה טפח מן המקום שהיה מונח עליו), ושם נסמן
1617(הערה 104).
1618[3981]
1619ב"ב פד, ב (משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהן, והגבהה קונה בכל מקום).
1620טור ושו"ע חו"מ סי' קצז ס"ב (הגבהה קונה בכל מקום, אבל משיכה אינו
1621קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם). סמ"ע שם סק"ג (דאף אם הוא ברשות
1622הרבים או ברשות המוכר, מכל מקום במה שמגביהו בידו מביאו אותו לרשותו, דכל מה שהוא
1623ביד האדם הרי הוא כאילו מונח בביתו).
1624ולכן כאן שאין ביניהם סימטא, צריך למשוך
1625לתוך ביתו, או להגביה בתוך בית הנותן.
1626[3982]
1627רב הונא כא, סע"ב (מי שלא הניח עירובי תבשילין, אופין לו פת אחת ומבשלין לו
1628קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ... תניא נמי הכי, מי שלא הניח עירובי תבשילין, אופין
1629לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר). רשב"א בעבודת הקדש שער ד
1630סי' ג (לא היו שם אחרים להקנות להם קמחו, או שלא רצה להקנות קמחו לאחרים). שו"ת
1631מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' שיז (ואף על גב דאפשר באחרינא ובאקנויי קמחו
1632לאחרינא ... לגמרי שרי משום כדי חייו). רא"ש פ"ב סי' טז (מיירי בדליכא
1633מאן דעירב, ומשום כדי חייו התירו לעשות לו דבר מועט). טור ושו"ע סוף ס"כ
1634(ואם אין שם אחרים שעירבו, שמותר לאפות בצמצום פת אחד ולבשל קדרה אחת ולהדליק נר
1635אחד). ב"י ד"ה ומ"ש ואם אין אחרים (ורבינו שכתב ואפילו הוא עצמו,
1636נראה שהוא סובר כמו הרשב"א, שאע"פ שיש כאן מי שעירב, אם לא רצה זה שלא
1637עירב להקנות לו קמחו, מותר לאפות הוא עצמו פת אחד וכו'. ואפשר שסובר שכן הוא דעת
1638הרא"ש גם כן). מ"א ס"ק כ (משמע אם יש אחרים ואין רוצה להקנות להם,
1639אסור לאפות אפילו בצמצום ... אבל בב"י כתב דמכל מקום שרי לאפות בצמצום).
1640[3983] אף שבגמרא וברייתא שם "אופין לו
1641... ומבשלין לו ... ומדליקין לו", מכל מקום יכול הוא בעצמו לאפות ולבשל
1642לעצמו. שו"ת מהר"ם מרוטבורג שם (נראה לי אפילו [אי איכא] אחריני שעירבו,
1643שרי איהו למיעבד כל הני לנפשי'). עבודת הקודש שם (ויראה לי שאף הוא אופה ומטמין לו
1644קדירה לעצמו). רא"ש שם (יש מדקדק מדקתני אופין לו ומבשלין לו משמע דאחרים
1645עושין לו, אבל לא הוא עצמו, וליתא ... משום כדי חייו התירו לעשות לו דבר מועט,
1646ואופין ומבשלין, אבני ביתו קאי. וכן משמע בירושלמי (הל' א) דקאמר לא עירב ולא
1647עירבו לו אחרים, רבי יצחק אומר צולה לו דג, רב הונא אמר מחמם לו חמין, שמואל אמר
1648מדליק לו את הנר). טור (ואפילו הוא בעצמו), ושו"ע שם (יש אומרים שמותר לאפות).
1649[3984]
1650רב הונא שם (שלא הניח עירובי תבשילין, וכדי חייו שרו ליה רבנן). טור (התירו לו
1651חכמים משום כדי חייו, משום כבוד שבת, לעשות דבר מועט), ושו"ע ס"כ (שמותר
1652לאפות בצמצום).
1653[3985] תוס' כב, רע"א (משמע דאסור למי שלא
1654הניח, להדליק לו רק נר אחד).
1655טור ושו"ע שם (נר אחד).
1656[3986] כדלעיל סי' רסג ס"א (וחייב
1657כל אדם כשאוכל סעודת הלילה לאכלה אצל אור הנר).
1658[3987]
1659טור בשם מהר"מ מרוטנבורג (וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורק, שיכול לחפש בחדר שום
1660חפץ בנר, אפילו מבעוד יום, ולהניחו דולק עד הלילה). פרישה ס"ק י (נראה דרצה
1661לומר, מלבד נר אחד שהתירו לו להדליק בחדר שהוא אוכל שם, יכול לחפש בחדר שום חפץ
1662אפילו מבעוד יום ולהניחו דולק עד הלילה, אפילו בחדר שאין בו צורך כל כך להדליק
1663בו). רמ"א סכ"א (והוא הדין שיוכל לילך מבעוד יום לחדר בנר דלוק לחפש
1664איזה דבר, ויניחנו דולק עד הלילה).
1665וראה לעיל סי' תקיד סוף סט"ו (אף
1666באותה שעה שמדליק, הוא צריך לאור הנר).
1667[3988] כדלקמן סי' תרמ ס"ט (שצער
1668הוא לאדם לאכול בחושך בלא נר).
1669[3989]
1670כדלעיל סי' רסג ס"א (תיקנו חכמים שיהיה לכל אדם נר דולק בשבת בכל חדר וחדר
1671שהולך שם בשבת משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן), וס"ט (לפי שהדלקת נר
1672בשבת חובה אף בלא אכילה, כדי שלא יכשל בעץ ואבן, כמ"ש למעלה).
1673[3990]
1674סעיף א.
1675[3991]
1676לפנינו לא נמצא שם בזה.
1677[3992]
1678מהר"י ווייל דינין והלכות אות נה (הר"ר שמעון ז"ק שאל אותי מי
1679שמתענה בראש השנה, אם יכול לאפות ולבשל לאחרים. והשבתי לו דאסור, כיון דאינו יכול
1680לאפות ולבשל לעצמו אינו יכול לבשל לאחרים). רמ"א ס"כ (ומי שמתענה ביום
1681טוב, אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום, דהוי כמי שלא הניח עירוב, שאינו מבשל
1682לאחרים). מ"א סוף סקכ"ב (וביום טוב שחל להיות ערב שבת אסור לבשל מיום
1683טוב לשבת, ואפילו על ידי עירוב לא מהני, אלא מטעם הואיל ואי מקלעי אורחים
1684כמ"ש ס"א, והכא כיון שהוא אסור לבשל לאחרים, לא שייך האי טעמא).
1685והיינו שמהר"י ווייל מיירי בראש
1686השנה סתם (שלא חל בערב שבת) שמתענה בו, כדלקמן סי' תקצז ס"א (יש אומרים שמצוה
1687להתענות בראש השנה). וכן הוא ביום טוב סתם שנדר להתענות בו, שהנדר חל (כדלעיל סי'
1688תפה ס"ב).
1689ורמ"א למד מכך, שאם חל בערב שבת
1690אין העירוב תבשילין מועיל. ומבאר המ"א הטעם, כיון שאינו יכול לבשל לאחרים בו
1691ביום, לא שייך בזה ההיתר של הואיל ומקלעי אורחים.
1692וכן הוא לקמן סי' תקצז ס"ד (המתענה
1693בראש השנה או בשאר יום טוב, אסור לו לבשל או לעשות שאר מלאכות אוכל נפש לצורך
1694אחרים, כמ"ש בסי' תקכ"ז, עיין שם הטעם), שגם שם מיירי בראש השנה סתם,
1695שלא חל בערב שבת.
1696וראה לקוטי שיחות חי"א ע' 35 הערה
169711 (ברמ"א (או"ח סתקכ"ז ס"כ) ושו"ע אדמו"ר הזקן (שם
1698ס"ל. סתקצ"ז ס"ד – וראה אלי' רבה (סתקצ"ז סק"ד) החילוקי
1699דיעות בזה) שהמתענה אסור לעשות מלאכת או"נ ביו"ט – אבל לא כתבו
1700אם זה מה"ת או מדרבנן. וראה מחצה"ש (סי' תקכ"ז שם). וראה צל"ח
1701ביצה (יב, א על תוד"ה ה"ג רש"י כו') שכתב דאסור במלאכת או"נ
1702מדאורייתא). שלחן המלך ח"ב ע' קסו הערה 7.
1703[3993]
1704מ"א שם (ומכל מקום אחרים אופין ומבשלין לו).
1705ומפרש כאן הכוונה, דאף שמה שהוא מערב
1706אינו מועיל, מכל מקום מועיל מה שאנשי ביתו או אחרים מערבים, שיוכלו לבשל לו לצורך
1707השבת. או אפשר שגם העירוב שלו מועיל לאנשי ביתו, כדלעיל סי"ח (בני ביתו ...
1708מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיום טוב לשבת, על ידי עירוב של בעל הבית), ואם כן
1709יכולים לבשל לו לצורך השבת.
1710[3994]
1711תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1712בפנים ס"ה נתבאר שצריך לומר בדין כו'
1713בלשון שמבין.
1714ומסתפק כאן אם הוא רשות או חובה. ונוטה
1715לומר שתלוי הדבר בב' הדעות שבפנים ס"ז, אם אמירת בדין כו' מעכבת או שהיא רק
1716למצוה מן המובחר.
1717לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1718טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
1719[3995]
1720ס"ק ה (כתב מהרי"ל שאם אינו יודע לומר העירוב בלשון הקודש, יאמר בלשון
1721חול).
1722[3996]
1723הל' עירובי תבשילין ע' קצב (ואם אינו יודע בלשון הקודש, יכול לומר בלשון אשכנז).
1724וכן הוא ברמ"א סי"ב (ומי שאינו יודע בלשון הקודש, יוכל לאמרו בלשון
1725לע"ז שמבין).
1726[3997]
1727ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רסד.
1728[3998]
1729ס"כ (ואם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא, אלא אמר בדין יהא שרי לן למעבד
1730כל צרכנא, הוי כמי שלא עירב כלל). שהיא דעה הא' שבפנים ס"ז. וראה גם לקמן
1731קונטרס אחרון ס"ק ב.
1732[3999]
1733הל' יום טוב סוס"י שמז (ואם לא הזכיר כל זה, אלא אמר כך בסתם, בדין יהא שרא
1734לן לעשות כל צורכנו, לא אמר כלום ואין בדבריו כלום).
1735[4000]
1736סקכ"ג (כתב
1737ביש"ש ... שרי לבשל, דברכות אין מעכבות ... וצ"ע דמי עדיף
1738זה מאלו אמר ולא פירש המלאכות בהדיא דאסור ... לכך אין לסמוך על זה).
1739[4001]
1740ס"ק ז (כתב רש"ל ... מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שהפרישו
1741לשם כך, אפילו היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו, סומך
1742עליו בדיעבד ... והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיא, אינה מעכבת,
1743כי הברכות אינן מעכבות), וס"ק יח (דהא אם הניח עירוב תבשילין ולא בירך כלל
1744מהני, דברכות אינן מעכבות בכל התורה ... ואמאי לא מהני כאן אם אמר כל צרכנא, מי
1745גרע מלא בירך כלל. דנהי דתקנת חז"ל דלא סגי בלמיעבד כל צרכנא לחוד, היינו כדי
1746לעשות הברכה על צד היותר טוב, ומטעם שזכרנו לעיל, אבל מכל מקום לא גרע זה מלא בירך).
1747שהיא דעה הב' שבפנים ס"ז.
1748[4002]
1749פ"ב סוס"י ח (מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שהפרישו לשם כך,
1750אפילו היה דעתו אחר כך להתנות עליו ולברך עליו, ושכח מלהתנות ולברך עליו, סומך
1751עליו בדיעבד, כלישנא דמתניתין, ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו. והברכה שצריך
1752לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא, אינה מעכבת. כי הברכות אינן מעכבות).
1753[4003]
1754סי' יד (והקשה הראב"ד ז"ל ... שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת
1755בשביל חסרון כוונה, אפילו בלא שום כוונת הברכה עולה לו, כל שכן שהוא מתכוין לשום
1756ברכה בעולם). שהיא דעה הא' דלעיל סי' קפה ס"ב (בשאר ברכות, בין ברכת הנהנין
1757בין ברכת המצות, ואפילו קידוש לשבת שהוא מן התורה, יש אומרים שיוצא ידי חובתו בכל
1758לשון אפילו אינו מבין).
1759[4004]
1760הלכות ברכות פ"ח הי"א (שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא
1761בפיו). הובא בכ"מ הלכות קריאת שמע פ"א ה"ח ד"ה ודע (דעתו
1762ז"ל שאין הברכה תלויה בכוונה, אלא הכל תלוי במה שמוציא מפיו, וכמבואר בפסקי
1763הרא"ש ז"ל).
1764[4005] שם (יכול
1765לומר בלשון אשכנז), משמע שאינו מעכב.
1766[4006]
1767תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1768בפנים סי"ד נתבאר שאדם יכול לעשות
1769שליח לערב בתוך ביתו משלו, ויש להסתפק אם השליח יכול לברך.
1770כי לדעת הפוסקים שאמירת בדין יהא שרי כו'
1771אינה מעכבת, השליח אינו עושה שום מעשה, ואין לו לברך.
1772ואף שבעל הבית מברך לפני אמירה זו, שהיא
1773מצוה מן המובחר, והוי עובר לעשייתה. מכל מקום השליח אינו עושה מעשה המצוה, ועל מה
1774יברך.
1775אבל לדעת הפוסקים שהאמירה מעכבת, יכול
1776השליח לברך, כיון שעושה עיקר המצוה.
1777וכן בן ביתו יכול לברך, כיון שהוא שייך
1778בעירוב זה.
1779לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1780טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי
1781אורותיו סי' קז-ט, וסי' קכ.
1782[4007] אף שנפסק ברמב"ם הל'
1783ברכות פי"א הי"ג (אם קבע מזוזה לאחרים מברך ... עשה להם מעקה מברך ...
1784הפריש להם תרומה מברך ... מל את בן חבירו מברך .. וכן כל כיוצא באלו), היינו דוקא
1785כשהשליח עושה מעשה המצוה, משא"כ כאן.
1786[4008] "צ"ע אם אדם אחר
1787שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו ... דהעושה מצוה לאחרים נמי מברך ... אך יש
1788לחלק, דהתם מברך קעביד מעשה, אבל הכא לא עביד כלום לפי מנהגינו ... כיון שנגבה
1789העירוב כבר קנה עירוב ... ואם כן שוב אין לברך".
1790וכן
1791הוא לעיל סי' שסו סי"ח (ואינו דומה לשאר מצות שהעושה מצוה לאחרים יכול לברך
1792על עשייתה, מפני שהוא עושה אותה להם, אבל כאן אינו עושה כלום, שהעירוב נעשה כבר
1793ממילא).
1794[4009]
1795פ"ב סוס"י ח (מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שהפרישו לשם כך,
1796אפילו היה דעתו אחר כך להתנות עליו ולברך עליו, ושכח מלהתנות ולברך עליו, סומך
1797עליו בדיעבד, כלישנא דמתניתין, ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו. והברכה שצריך
1798לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא, אינה מעכבת. כי הברכות אינן מעכבות).
1799[4010]
1800ס"ק ז (כתב רש"ל ... מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שהפרישו
1801לשם כך, אפילו היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו, סומך
1802עליו בדיעבד ... והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיא, אינה מעכבת,
1803כי הברכות אינן מעכבות), וס"ק יח (דהא אם הניח עירוב תבשילין ולא בירך כלל
1804מהני, דברכות אינן מעכבות בכל התורה).
1805שהיא דעה השני שבפנים ס"ז (יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו
1806לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום
1807אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות
1808בו עירוב תבשילין ולברך עליו, ואחר כך שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו
1809כלום, הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיום טוב לשבת).
1810[4011]
1811ל"ת עה כז, ב (ואומר, בעירוב זה יותר לי ולכל בני העיר
1812לאפות ולבשל מיום טוב של מחר לשבת, אמנם נהגו העולם בשעה שמניחין עירובי תבשילין
1813לומר, לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק).
1814[4012]
1815פ"ו אות ח (נכון להזכיר לאטמוני ולהדליק כמו כן, שהרי בספר מזכיר גם הטמנה
1816והדלקה, כן כתוב בספר המצות).
1817[4013]
1818פ"ו ה"ח (ואומר, בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת).
1819אם הכוונה להוכיח מדברי הסמ"ג
1820והג"מ והרמב"ם שהאמירה אינה מעכבת, לא נתבררה הכוונה די צרכה. וראה נימוקי
1821יום טוב. הערות וביאורים תתסו ע' 50.
1822[4014] ואם הוא מאנשי ביתו – ראה
1823לקמן בסוף הקונטרס אחרון.
1824[4015] שהרי הוא הפריש התבשיל לעירוב
1825תבשילין, ועשה עיקר המצוה.
1826[4016]
1827פסחים ז, ב (אמר רב
1828יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר (קודם, רש"י) לעשייתן).
1829וכן
1830הוא לעיל סי' שסו סי"ח (שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן), ושם נסמן (הערה
1831קנה).
1832[4017] הסוברים דהאמירה אינה מעכבת
1833כלל, כנסמן לעיל (הערות 204-205). אם כן כבר נעשית כל המצוה.
1834[4018] ס"ק כ (ואם תאמר איך
1835מברך ... ויש לומר דמכל מקום כיון שעדיין לא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב ... ולכן
1836בכניסת השבת חלה המצוה, ורשאי לברך).
1837וכן
1838הוא לעיל שם (ולמנהג מדינות אלו שהשמש עושה העירוב בחלה שאופה מהקמח שקיבץ,
1839אם אינו מזכה להם, הרי הברכה היא אחר שנעשה העירוב ממילא כשנאפה החלה. ואעפ"כ
1840היא עובר לעשייתן, מפני שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב, שקניית עירוב היא
1841בין השמשות).
1842[4019] שהרי מה שגדול העיר מקנה
1843ומערב גם לאחרים, אינו חלק מממצות עירוב תבשילין, שהיא מועלת לו גם בלאו הכי.
1844[4020]
1845שו"ע יו"ד סי' שלא סמ"ו (הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו
1846כלום, הרי זה תרומה, שנאמר ונחשב לכם תרומתכם). וכדלעיל סי' תנז סי"ח (כל
1847קדושת תרומות ומעשרות הן על ידי דבור (או אפילו על ידי מחשבה בלבד)), ושם נסמן
1848(הערה צו).
1849[4021]
1850הלכה ב (אם עתיד לקרות להם שם, אין בהן קדושה עד שיקרא להם שם) .
1851[4022] כמובא לעיל מדבריהם (אפילו
1852היה דעתו אחר כך להתנות עליו ולברך עליו, ושכח מלהתנות ולברך עליו, סומך עליו
1853בדיעבד).
1854[4023]
1855סי' לג (משום דלא נגמר מצות הלולב עד אחר הנענוע, ומהאי טעמא מברכין על נטילת ידים
1856אחר הנטילה, משום דלא נגמרה מצות הנטילה עד אחר ניגוב הידים).
1857וכן הוא לעיל סי' קנח סט"ז (ומן
1858הדין היה ראוי לברך קודם הנטילה, שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן ... שגם
1859הניגוב הוא מן המצוה).
1860[4024]
1861כ, ב ד"ה ומדפרכינן (אפילו הכי עדיין יש כאן שירי מצוה שצריך לנענעו, הלכך
1862שפיר מיקרי עובר לעשייתה, שלא בא למעט אלא שאין גומרין את המצוה כולה קודם שיברך
1863עליה).
1864[4025]
1865ד"ה וכשיטול (והר"ן בסוף הפרק הנזכר כתב סברות אלו, ומסקנת דבריו דאף על
1866גב דמדאגבהיה נפק ביה, מכל מקום עדיין יש כאן שיורי מצוה שצריך לנענעו, הילכך שפיר
1867מיקרי עובר לעשייתן).
1868וראה גם לעיל סי' רסג קונטרס אחרון
1869סק"ג ד"ה ואין להקשות (דלא גרע משירי מצות דיכול לברך עליהם, כגון נענוע
1870הלולב, אע"פ שכבר קיים עיקר המצוה בלא ברכה).
1871[4026]
1872הל' יום טוב סי' שמז בסופו (ואם לא הזכיר כל זה, אלא אמר כך בסתם, בדין יהא שרא לן
1873לעשות כל צורכנו, לא אמר כלום ואין בדבריו כלום).
1874[4027]
1875סעיף כ (ואם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא, אלא אמר בדין יהא שרי לן למעבד
1876כל צרכנא, הוי כמי שלא עירב כלל).
1877[4028]
1878ס"ק כג (כתב
1879ביש"ש ... שרי לבשל, דברכות אין מעכבות ... לכן נראה לי דאין לסמוך על זה).
1880שהיא דעה הא' דלעיל ס"ז.
1881[4029]
1882ריש ס"ק כ (צריך עיון אם אדם אחר שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו. ונראה
1883לי דפשיטא דיכול לברך, דהא אלו לא עירבו, אף הוא היה אסור לטלטל, ואם כן גם הוא
1884שייך במצוה זו).
1885וכן
1886הוא לעיל שם בעירובי חצרות (ולפי זה אדם אחר שאינו דר בעיר זו אינו יכול לברך ברכה
1887זו, שכיון שאינו שייך בעירוב זה על מה יברך).
1888[4030]
1889תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1890בפנים סט"ז נתבאר שאין לסמוך על גדול
1891העיר שעירב על בני העיר עד שידע בבירור.
1892ואף שעכשיו כולם אומרים לנא ולכל ישראל
1893כו', מכל מקום אין לסמוך שמזכים על ידי אחר כראוי.
1894לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1895טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
1896[4031]
1897סק"י (ועכשיו שיש בנוסח הברכה לנו ולכל הדרים בעיר הזאת, אין צריך להודיעו,
1898וכ"כ רש"ל).
1899[4032]
1900פ"ב סי' י (נראה בעיני, האידנא, שנוסח העירוב הכתוב בסידורים, שכל אחד ואחד
1901יערב על כולם, שאמר יהא שרא לי ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת. שאין צריך לידע ולשאול
1902למחר אם ערבו עליו, דהא כל בני העיר מערב כל אחד על חבירו).
1903[4033] "ולא דקדקו יפה במעשה
1904בני האדם, הא קי"ל צריך לזכות כמ"ש ס"י, ואין לך אדם שעושה זה אלא
1905הבקי בכך, לכך אין לסמוך על זה".
1906[4034]
1907כלומר, כראוי.
1908[4035]
1909תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
1910בפנים סכ"ג נתבאר שאסור לבשל מיום טוב
1911ראשון לשבת, ואפילו ידוע לו שביום טוב שני לא יוכל לבשל.
1912ואף שלפי טעם הרא"ש יש להתיר בזה, מכל
1913מקום לרוב הפוסקים אסור בכל גווני.
1914לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום
1915טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי
1916אורותיו סי' קיא.
1917[4036]
1918סקי"ג (ונראה לי דאם יודע שיהי' לו ביום שני אונס שלא יוכל לאפות, כגון ביום
1919אידם, דשרי לאפות או לבשל ביום א', ובלבד שהי' דעתו לכך בשעת עירוב. וזה לטעם
1920ראשון [=דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו', למה יעשה זה ביום טוב הראשון], אבל
1921לטעם שני [=שעירוב
1922תבשילין אינו מתיר אלא לאפות ולבשל מיום טוב לשבת הסמוך לו] אסור, דהא ודאי אם יום
1923טוב ביום ה' וביום ו' הוא חול, ויש אונס, שאינו יכול לאפות ביום ו', דאסור לאפות
1924ביום ה' לשבת על ידי עירוב, הכא נמי כהאי גוונא, וצ"ע).
1925[4037]
1926בשו"ת כלל כג סי' ח (כיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול, למה ישחוט בראשון שהוא
1927ודאי קדש).
1928[4038]
1929הל' יום טוב קמז, ד (דשבות קרובה התירו על ידי עירוב, שבות רחוקה לא התירו).
1930[4039]
1931פ"ו הי"ב (שהביא דברי בעל העיטור).
1932[4040] הירושלמי לא נזכר בעיטור
1933ובמ"מ, רק בר"ן דלקמן בסמוך (וכן נראה מן הירושלמי
1934... דשבת קרובה התירו על ידי עירוב, שבת רחוקה לא התירו). ובירושלמי שלפנינו ליכא.
1935[4041] הר"ן ט, רע"ב הביא
1936הלכה זו רק מהירושלמי. ולפי הנראה בדפוס, הביא הר"ן מרבינו אפרים פרט נוסף.
1937[4042]
1938נ"ד ח"ג לג, א (וכתבו המפרשים, ואפילו שערב ביום ד' אינו נכון לשחוט ביום ה' לצורך שבת שהוא
1939לנו ודאי קדש, אלא ישחטנה ביום ו' שהוא לנו ודאי חול, דבקיאין אנו בקבועא דירחא).
1940ועדיין יש לעיין בזה, שלכאורה זהו כעין טעם הרא"ש הנ"ל.
1941ואולי יש כאן איזה טעויות דפוס, בציון
1942לפוסקים אלו.