Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shulchan Aruch HaRav Hilchos Pesach Part 1 Simanim 429 to 441·Laws practiced immediately following the searchשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)·תלד דינים הנוהגים תיכף אחר הבדיקה

אתלד דינים הנוהגים תיכף אחר הבדיקה
ובו ט"ז סעיפים

בשמירת החמץ שלא יתגרר
א כשבודק¹¹¹⁴ אדם ומחפש אחר החמץ בליל י"ד, מוציאו מן החורים ומן הסדקים ומן המחבואות ומן הזויות, ומקבץ הכל ומניחו במקום אחד, ואינו מבערו מיד, אלא צריך להמתין עד למחר בסוף שעה חמישית¹¹¹⁵, מטעם שיתבאר בסימן תמ"ה¹¹¹⁶.

גוצריך הוא להזהר בו לשומרו¹¹¹⁷ שלא יתגרר ממנו מאומה על ידי קטנים או עכברים¹¹¹⁸, ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת¹¹¹⁹ כשיתברר לו שגררו ממנו, כגון שלא ימצא כל כך חתיכות (א) כמנין חתיכות שהיה בו בשעה שהניחן שם מיד אחר הבדיקה¹¹²⁰, ובודאי נחסר ממנו על ידי תינוקות או עכברים שגררו ממנו, ויש לחוש שמא הניחוהו באחד מחורי הבית¹¹²¹, ולכך צריך לחזור ולבודקו פעם אחרת. ושמא ישכח¹¹²², או שמא לא יהיה בקי בהלכה שאינו יודע שצריך הוא לחזור ולבדוק. לפיכך (ב) הטילו חכמים¹¹²³ על כל איש, שיזהר בחמץ שמצא בבדיקה שישמרנו יפה מפני התינוקות והעכברים.

דוכיצד ישמרנו מפניהם, מצניעו בתיבה וכיוצא בה, מקום שאין התינוקות ועכברים יכולין ליטול משם, או יתלנו באויר¹¹²⁴, או יכפה עליו כלי רחב¹¹²⁵, ויניחנו במקום גבוה קצת שלא יוכלו התינוקות ליטלו משם¹¹²⁶.

הולא יכפה עליו כלי קטן וצר, מפני שהעכברים יכולין לגלותו¹¹²⁷:

וב וכן החמץ המוכן ומונח בבית או בשאר חדרים הצריכים בדיקה לאכול¹¹²⁸ ממנה, בלילה ולמחר¹¹²⁹ עד שעה ה', צריך הוא להצניע כדרך שנתבאר.

זואימתי מצניעו, קודם שיתחיל לבדוק, שאם לא יצניע מקודם, יש לחוש שבשעת הבדיקה עצמה, כשבדק זוית אחת והולך ממנה לזוית אחרת¹¹³⁰, שמא יראה בעיניו שעכבר או חולדה נטלה מעט חמץ מן החמץ¹¹³¹ המוכן לאכילה, ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת אותה זוית שבדק, שמא גררו את החמץ שנטלו והניחו בזוית זו¹¹³².

חומטעם זה צריך להזהר כשהולך לבדוק מזוית לזוית, שישמור יפה את החמץ שמצא בזוית הראשונה, ויוליכנו עמו או יצניעו כדרך שנתבאר¹¹³³:

טג והעולם אין נזהרין אלא להצניע החמץ שמוצאין בבדיקה, אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה בתוך החדרים הבדוקים, ואינן נזהרים בו לשמרו שלא יתגרר ממנו מאומה, ולא יפה הם עושים¹¹³⁴, וצריך ללמדם ולהזהירם שלא יעשו כן:

יד אם הצניע את החמץ כדרך שנתבאר, ואחר כך מצאו חסר, או שניטל לגמרי, אין צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר, שבודאי אדם נטלו משם¹¹³⁵, ולא תינוקות ועכברים:

יאה ואם עבר ולא הצניעו כלל, אלא הניחו מפוזר ומפורד בתוך הבית, ולא נזהר לשמרו כלל, וגם אינו יודע מנין החתיכות שהיה בו, ואפשר שנחסר ממנו כמה חתיכות וגררום התינוקות והעכברים, אף על פי כן אין צריך לחזור ולבדוק פעם אחרת. דכיון שאין ברור לו שנחסר ממנו, אין אנו מצריכין אותו לחזור ולבדוק מה שבדק כבר¹¹³⁶, בשביל חששא בעלמא שמא גררו העכברים מן החמץ (פירוש חתיכה גדולה שאין העכבר יכול לאכלה כולה¹¹³⁷, אבל אם היה גורר חתיכה קטנה, היינו תולין לומר שאכלה כולה כמו שנתבאר בסי' תל"ג¹¹³⁸, שספק אכילה מוציא מידי ספק חמץ עיין שם), והניחוהו באחד מחורי הבית.

יבשאם נצריכוהו לחזור ולבדוק בשביל חששא כזו, אין לדבר סוף¹¹³⁹, שאי אפשר שיגמרו כל ישראל את בדיקת חמצם ברגע אחד, וכשאחד גמר בדיקתו קודם שגמר חבירו לבדוק את כל חדריו, יש לחוש שמא ברגע זו נטל העכבר חמץ מחדרים של חבירו שאינן בדוקין עדיין, ויש בהן חמץ לרוב, וגרר את החמץ והוליכו לחדרים הבדוקים של זה שגמר בדיקתו, ויצטרך לחזור ולבדוק ואין לדבר סוף¹¹⁴⁰:

יגביטול החמץ אחר בדיקה ונוסחו
ו ואחר הבדיקה מיד יבטל¹¹⁴¹ כל חמץ שיש בכל גבולו שלא מצאו בבדיקה. וביטול זה תקנת חכמים היא¹¹⁴².

ידולמה תקנוהו חכמים, והלא אף אם נשארו כמה פירורים חמץ בזויות ובחורים ובסדקים שלא מצאם בבדיקה הרי הם בטלים מאליהם, ואין צריך לבטלם ולהפקירם שמאליהם הם הפקר¹¹⁴³, שהרי אינם חשובים כלל בעיני בני אדם, ואף אם היה מוצא אותם בבדיקתו לא היה נוטלם ואוכלם, אלא היה משליכם למקום הפקר או שורפם, ואם כן למה תקנוהו חכמים ביטול זה.

טואלא לפי שחששו שמא נשארה גלוסקא יפה¹¹⁴⁴ של חמץ באחד מן הזויות, או באחד מן החורים, שלא מצאה בבדיקה¹¹⁴⁵, ואלו היה מוצאה היתה חשובה בעיניו ולא היה מפקירה, ולכך אינה בטלה מאליה כמו פירורין¹¹⁴⁶, ויש לחוש שמא ימצאנה בפסח ויעבור עליה בבל יראה ובבל ימצא (אבל קודם שמצאה אינו עובר בבל ימצא, אע"פ שהיתה טמונה בביתו כמו שנתבאר בסי' תל"ג¹¹⁴⁷ עיי"ש הטעם).

טזואע"פ שמיד שימצאנה יבערנה מן העולם לגמרי. יש לחוש שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור, ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא¹¹⁴⁸.

יזאבל כשביטל כל חמץ שלא מצאו בבדיקה, אף אם ימצא גלוסקא בפסח ולא יבערנה מיד, לא יעבור עליה¹¹⁴⁹ בבל יראה מן התורה, אלא מדברי סופרים¹¹⁵⁰:

יחז ועיקר הביטול הוא בלב¹¹⁵¹, שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל¹¹⁵². וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותו¹¹⁵³ ונעשה הפקר גמור¹¹⁵⁴. ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא כמו שנתבאר לעיל בסי' תל"א¹¹⁵⁵.

יטומכל מקום (ג) תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו¹¹⁵⁶, ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותי¹¹⁵⁷ דלא חזיתיה ודלא בערתיה לבטל ולהוי כעפרא דארעא¹¹⁵⁸ (פירוש לפי שהזהב נקרא גם כן עפר, שנאמר¹¹⁵⁹ ועפרות זהב לו, כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח¹¹⁶⁰, לכך צריך לפרש עפרא דארעא¹¹⁶¹).

כואע"פ שמי שרוצה להפקיר נכסיו ואמר הרי נכסי כעפר אין זה כלום¹¹⁶², מכל מקום כיון שזה החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה אינו שלו כלל ואין לו שום חלק וזכות בו, שהרי אסור לו ליהנות ממנו, אלא שהכתוב עשאו כשלו¹¹⁶³ שיהא שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא¹¹⁶⁴, לפיכך אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור, אלא כשהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו¹¹⁶⁵ ומחשבו כעפר דיו בכך להפקיע שמו מעליו, שלא יהא נקרא שלו ולא יעבור עליו כלום¹¹⁶⁶.

כאומכל מקום כל מדקדק במעשיו יפרט בפירוש הביטול בלשון ארמי לשון הפקר גמור, ויאמר להוי הפקר כעפרא דארעא¹¹⁶⁷:

כבח ולמה (ד) נתקן נוסח הביטול בלשון ארמי, מפני עמי הארץ שאינם מבינים בלשון הקודש כי אם בלשון ארמי¹¹⁶⁸. לפיכך בארצות הללו שאין עמי הארץ מבינים גם לשון ארמי, צריך ללמדם ולהזהירם שיאמרו נוסח הביטול בלשון שהם מבינים¹¹⁶⁹, שהרי עיקר הביטול הוא בלב¹¹⁷⁰, לפיכך צריך להבין בלב מה שהוא מוציא בשפתיו.

כגואם עבר ואמר הביטול בלשון שאינו מבינו כלל. אם הוא יודע כוונת הביטול שכוונתו הוא לבטל החמץ ולהפקירו, אף על פי שאינו מבין פירוש המילות שהוא מוציא בשפתיו, יצא ידי חובתו. אבל אותן עמי הארץ וכן נשים שאינן יודעים כלל ענין הביטול וכוונתו, ונדמה בעיניהם שהם אומרים איזה תחינה ובקשה, אף על פי שאמרוהו בלשון ארמי או בלשון הקודש לא יצאו ידי חובתן, שהרי עיקר הביטול וההפקר הוא בלב, שאם אינו מפקירו בלבו, אף על פי שהוא אומר שמפקירו אין זה כלום, שכל הפקר צריך להיות פיו ולבו שוין¹¹⁷¹:

כדט כשאומר הביטול בלשון הקודש צריך להזכיר חמץ ושאור, שיאמר כל חמץ ושאור שיש ברשותי כו', שהרי על שניהם עוברים בב"י וב"י¹¹⁷² אם לא ביטלם, שנאמר¹¹⁷³ ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וגו'. והוא הדין כשמבטל בשאר לשונות יזכיר שניהם בפירוש¹¹⁷⁴.

כהאבל כשמבטל בלשון ארמי אין צריך להזכיר כי חמירא כולל חמץ ושאור, שאף החמץ נקרא חמירא לפעמים¹¹⁷⁵.

כוומכל מקום ראוי לכל מדקדק במעשיו שלא יסמוך על זה, ויזכיר שניהם בפירוש אף שמבטל בלשון ארמי, שיאמר כל חמירא וחמיעא¹¹⁷⁶ דאיכא וכו':

כזי כשמבטל החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה¹¹⁷⁷, אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקה, אבל חמץ הידוע לו, שדעתו לאכול ממנו בלילה ולמחר עד שעה ה', אף אם ביטלו אינו מבוטל, שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי, וחמץ זה ששייר למאכלו הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו ואינו מופקר אצלו¹¹⁷⁸:

כחביטול החמץ בשעת ביעורו ונוסחו
יא ולפי שיש לחוש שמא נתגלגל כזית מחמץ זה שאכל ממנו עד שעה ה', ונפל לאחד מן החורים או לאחת מן הזויות, וכשיגיע הפסח ימצאנו ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא (אם ישהה מעט קודם שיתעסק בביעורו¹¹⁷⁹, שכזית אינו דומה לפירורין לפי שאינן חשובים, אבל כזית חשוב הוא ואינו בטל מאליו¹¹⁸⁰), לפיכך נכון הדבר שבשעה שהוא מבער מן ביתו את החמץ ששייר למאכלו, יחזור ויבטל פעם שנית כל חמץ שיש ברשותו, כדי שיבוטל גם כן החמץ שנתגלגל מחמץ זה ששיירו למאכלו, ולא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כשימצאנו בפסח:

כטיב וכיון שהוא צריך לבטל בשעת הביעור (מטעם שנתבאר), צריך הוא ליזהר ולבער קודם שתגיע שעה ששית¹¹⁸¹, שמתחלת שעה ו' ואילך אין בידו לבטלו, כמו שנתבאר בסי' תל"ג¹¹⁸².

לובביטול זה שבשעת הביעור יאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה וכו'¹¹⁸³, שהרי מבטל הכל ואינו משייר כלום לעצמו. מה שאין כן בביטול הלילה, שאין דעתו לבטל אלא החמץ שלא ראה ולא מצא בבדיקה, לכך הוא אומר דלא חזיתיה ודלא ביערתיה:

לאיג ואין לאדם לסמוך על ביטול זה בלבד, שלא יבטל בלילה מיד אחר הבדיקה¹¹⁸⁴, לפי שביטול זה שלאחר הבדיקה הוא תקנת חכמי הגמרא שתקנוהו מיד לאחר הבדיקה¹¹⁸⁵, כדי שיהיה לו זמן קבוע, שאם לא היה לו זמן קבוע היה נשכח¹¹⁸⁶ מלב בני אדם העלולין לשכחה.

לבולא רצו לקבוע זמנו בשעת הביעור, לפי ששעת הביעור מעיקר הדין הוא בתחלת שעה ששית כמו שיתבאר בסי' תמ"ה¹¹⁸⁷, ואז אינו יכול לבטלו¹¹⁸⁸. ולא רצו לקבוע ביום י"ד קודם שעת הביעור, דכיון שאין האדם עוסק אז בביעור חמץ ולא בבדיקתו יש לחוש שמא ישכח לבטל, שעל ידי מה יזכור, אבל בלילה שעוסק בבדיקה יזכור גם כן לבטלו¹¹⁸⁹.

לגובביטול זה בלבד הוא יוצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולבטל פעם ב' ביום מעיקר הדין, שמן הדין אין לחוש שמא נתגלגל כזית מחמץ ששיירו למאכלו, שהחמץ המשויר לאכילה מצניעין אותו במקום משומר ונזהרין בו שלא יתגלגל ממנו כלום כמו שנתבאר למעלה¹¹⁹⁰.

לדועכשיו בדורות אחרונים שנהגו להחמיר ולבער חמץ בסוף שעה ה' ולבטלו בשעת הביעור, לא באו אלא להוסיף על תקנת חכמים ולא לגרוע¹¹⁹¹, שהרי אם לא יבטל מיד לאחר בדיקה, יש לחוש שמא ישכח מלבער החמץ עד שתגיע שעה ששית ואז אינו יכול לבטלו¹¹⁹²:

להיד טוב ליזהר שלא לבטל החמץ פעם ב' ביום עד שיבער תחלה מן ביתו כל החמץ הידוע לו, כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו, שלאחר הביטול אין החמץ שלו שהרי בטלו והפקירו¹¹⁹³:

לוביטול על ידי שליח ואפוטרופוס
טו יש אומרים¹¹⁹⁴ שבין בביטול הלילה ובין בביטול היום¹¹⁹⁵ אינו יכול לעשות שליח שיבטל חמצו, אלא יבטל בעצמו, שהרי האומר לחבירו צא והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו. ויש אומרים¹¹⁹⁶ שהביטול אינו צריך להיות דומה ממש להפקר בדבר זה, שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו כלל, אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהיה שמו נקרא עליו שיעבור עליו, לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו, אפילו על ידי שליח, שאינו חפץ בו כלל, די בכך להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליו¹¹⁹⁷. וכן עיקר. ואף על פי כן טוב לחוש לכתחלה¹¹⁹⁸ לסברא הראשונה:

לזטז אפוטרופוס של יתומים חייב לבדוק ולבטל חמץ של יתומים, כמו שהוא חייב לעשות להם כל שארי מצות בין של תורה בין מדברי סופרים¹¹⁹⁹, כמו שנתבאר בחו"מ סימן ר"צ¹²⁰⁰:

לחקונטרס אחרון
(א) כמנין¹²⁰¹ חתיכות כו'. הרמב"ם¹²⁰² לא העתיק אלא טעם זה¹²⁰³, לפי שיש נפקא מינה בין הטעמים, דלרבא אין צריך לשמרו אלא שלא תיטול חולדה בפניו [דוקא, אבל שלא בפניו לא חיישינן], ולרב מרי צריך לשמרו בענין שלא יחסר ממנו כלום אפילו שלא בפניו, והכי הלכתא¹²⁰⁴:

לט(ב) הטילו חכמים כו'. באמת¹²⁰⁵ דלכאורה פשטא דמתני'¹²⁰⁶ משמע דעצה טובה קא משמע לן, ותקנתא קתני ולא דינא, דלמה יגזרו חכמים כן, כיון שאין חוששין כלל שמא תגרר חולדה שלא בפניו¹²⁰⁷, וכל שכן בפניו¹²⁰⁸, אם כן בודאי לא יחסר לחמו¹²⁰⁹.

מאבל מלשון הב"ח¹²¹⁰ ומ"א סק"ד¹²¹¹ מבואר בהדיא דאיסורא נמי איכא. וכ"מ בהדיא בתוס' ריש פרק כל שעה¹²¹² וכל שכן שאסור ליתן לאכול כו', ואם מתני' עצה טובה קמ"ל לא שייך לישנא דכל שכן מעצה טובה לאיסורא¹²¹³.

מאוהטעם הוא¹²¹⁴, דבאמת היה לנו לחוש שמא גררה חולדה שכן דרכה לגרר¹²¹⁵. אלא משום דאין לדבר סוף כדקתני במתני'¹²¹⁶, והיינו משום דמעיר לעיר אי אפשר לתקן, לכך גם מבית לבית לא הטריחוהו חכמים. ומהאי טעמא נמי לכתחלה לא היו מטריחים אותו לשמרו יפה שלא תגרר ממנו חולדה למקומות הבדוקים¹²¹⁷, שהרי חששא זו אי אפשר לתקן שמא תגרר מעיר לעיר.

מבאלא לכך הטריחוהו חכמים, שמא יתברר לו שגררה ויצטרך לבדוק (שלבדיקה זו יש סוף, שכשלא יתברר לו לא יצטרך לבדוק וגם לשמירה זו יש סוף), ושמא ישכח כו' וכמו שכתוב בפנים¹²¹⁸:

מג(ג) ומכל מקום תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו. כן¹²¹⁹ הוא בב"י בשם הירושלמי¹²²⁰. והפרי חדש¹²²¹ פסק כהאומרים דלא סגי בלב בלבד.

מדואף דאנן לא קיי"ל הכי, אלא כמ"ש רמ"א¹²²² ומ"א סי' תל"ו¹²²³ דעיקר הביטול הוא בלב. היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן לכתחלה¹²²⁴ צריך להוציא בשפתיו כמ"ש הב"י מהירושלמי (וע' בלבוש¹²²⁵ ואלי' זוטא סי' תל"ו¹²²⁶). וברש"י דף ד' ע"א¹²²⁷ וברי"ף¹²²⁸ ורא"ש סי' ט'¹²²⁹ משמע קצת שהיה נוסחתם כן בגמרא (כמ"ש האליה זוטא שם). ולכל הפחות תקנת הגאונים היא¹²³⁰, ושייך לומר תיקנו חכמים. ואין לומר דתקנתם היתה שיאמר בלבו (כמ"ש הלבוש שם), דהא ברי"ף ורא"ש לא הוזכר כלל בלבו (עי' באלי' זוטא שם).

מהוע' במ"ש ברס"י תל"ז בפנים¹²³¹, שכן הוא גם כן דעת המ"א¹²³² שם:

מו(ד) ולמה נתקן כו'. ובסדר היום¹²³³ כתב שלא יבינו המזיקין כו', ולא העתקתיו, משום דזה אמרו על המלאכים שאין נזקקין¹²³⁴ ללשון ארמי, עי' סי' נ"ו¹²³⁵ וסימן ק"א¹²³⁶, אבל המזיקין עיקר לשונם הוא ארמי¹²³⁷, כדאיתא בזהר¹²³⁸ הובא בב"י סי' נ"ו¹²³⁹ עיי"ש: