Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shulchan Aruch HaRav Hilchos Pesach Part 1 Simanim 429 to 441·Laws of one who did not search on the night of the fourteenthשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)·תלה דין מי שלא בדק בליל י"ד

אתלה דין מי שלא בדק בליל י"ד
ובו ד' סעיפים

בבדיקה ביום י"ד
א מי¹²⁴⁰ ששכח או הזיד¹²⁴¹ ולא בדק בליל י"ד, יבדוק ביום י"ד¹²⁴², לאור הנר¹²⁴³, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ¹²⁴⁴.

גואחר הבדיקה יבטל אם עדיין לא הגיע שעה ששית¹²⁴⁵:

דבדיקה בתוך הפסח
ב עבר כל יום י"ד ולא בדק, יבדוק בתוך הפסח¹²⁴⁶ לאור הנר¹²⁴⁷, דהיינו מתחלת ליל ט"ו¹²⁴⁸ עד סוף יו"ט האחרון¹²⁴⁹, שהוא יום אחד בארץ ישראל ובגולה ב' ימים, חייב הוא לבדוק (מיד באותה שעה שנזכר, עי' סי' תל"א¹²⁵⁰) ככל משפטי הבדיקה¹²⁵¹ שנתבאר סימן תל"ג.

הוקודם (א) הבדיקה חייב לברך על ביעור חמץ¹²⁵², אפילו אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח¹²⁵³, שאינו מצווה לבערו מן התורה, מכל מקום מדברי סופרים חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו ולבערו מן העולם לגמרי.

ושחששו חכמים אם לא יבדוק ויחפש אחריו לבערו שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו¹²⁵⁴.

זאבל בשעה שהוא מחפש אחריו, אף אם ימצאנו לא ישכח ויאכלנו, שהרי כל עצמו אינו מחזר אחריו אלא כדי לבערו מן העולם ואיך ישכח איסורו ויאכלנו¹²⁵⁵:

חג וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו, בין ביום טוב הראשון בין ביום טוב האחרון¹²⁵⁶, אפילו ביום טוב האחרון של גליות¹²⁵⁷, ומצא חמץ בבדיקתו, לא יגע בו אלא יכפה עליו כלי¹²⁵⁸ עד הערב, כדי שיהיה מכוסה מן העין ולא יבוא לאכול ממנו¹²⁵⁹, ולערב יבערנו, כמו שיתבאר בסי' תמ"ו¹²⁶⁰. עיי"ש כל פרטי דין זה.

ט(אבל בשבת שבתוך הפסח לא יבדוק כלל¹²⁶¹, שאין בדיקה אלא לאור הנר¹²⁶², ובשבת אסור לטלטל את הנר. עי' סי' תמ"ד¹²⁶³):

יבדיקה אחר הפסח
ד עבר כל הרגל ולא בדק, חייב לבדוק לאחר הרגל¹²⁶⁴ לאור הנר¹²⁶⁵, כדי לבער¹²⁶⁶ (מן העולם לגמרי ע"ד שיתבאר בסי' תמ"ה¹²⁶⁷) כל חמץ שימצא בבדיקתו, שהוא אסור בהנאה¹²⁶⁸ משום שעבר עליו הפסח כמו שיתבאר בסי' תמ"ח¹²⁶⁹, ואם לא יבדוק ויחפש אחריו כדי לבערו יש לחוש שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו¹²⁷⁰.

יאועל בדיקה שלאחר הרגל לא יברך כלום¹²⁷¹, כי איך יברך וצונו על ביעור חמץ והרי הוא אוכל חמץ¹²⁷², ומה שהוא מצווה ומחוייב לבער חמץ זה שעבר עליו הפסח אינו אלא משום חשש תקלה שלא יבא לאכלו, אבל הביעור הזה מצד עצמו אין בו מצוה כלל, שהרי אף אם משהה אותו בביתו ואינו מבערו אינו עובר על שהייה זו מצד עצמה בבל יראה ובבל ימצא אפילו מדברי סופרים, אלא שנקרא עובר על דברי חכמים שאסרו לשהותו שלא יבא לידי מכשול אכילה, אבל אם לא היינו חוששין שיבא לידי מכשול אין בשהייה זו מצד עצמה איסור כלל, ולכך אין לברך על ביעור זה¹²⁷³ (כמו שהממית עופות שנדרסו, שאסור להשהותן משום חשש תקלה כמו שנתבאר ביורה דעה סי' נ"ז¹²⁷⁴, ואין מברך על ביעורן מביתו).

יבמה שאין כן כשהוא בודק ומבער בתוך הפסח, שאז יש בביעור מצוה מצד עצמו שנאמר¹²⁷⁵ תשביתו שאור מבתיכם, ואם אינו מבערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא¹²⁷⁶.

יגואף אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצווה לבערו מן התורה, מכל מקום כיון שגזרו חכמים שאין ביטול מועיל כלום (ב) מטעמים ידועים¹²⁷⁷, הרי חמץ זה כאלו לא נתבטל ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים, וגם יש בו מצות תשביתו מדברי סופרים, ולכך מברך וצונו על ביעור חמץ¹²⁷⁸:

ידקונטרס אחרון
(א) וקודם הבדיקה חייב לברך כו' אפילו אם כבר ביטל כו'. אף שהט"ז¹²⁷⁹ מסתפק בזה, אין ספיקו מוציא מידי ודאי של המ"א¹²⁸⁰ והחק יעקב¹²⁸¹. והלכך לא שייך כאן ספק ברכות להקל¹²⁸², ועוד שהמה הרבים¹²⁸³:

טו(ב) מטעמים ידועים כו'. עי' במ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו¹²⁸⁴. ועי' במ"ש בסי' תמ"ו¹²⁸⁵.

טז*

יזכתב¹²⁸⁶ החק יעקב¹²⁸⁷ מי שלא ביער חמצו ומת לאחר שהגיע זמן איסורו, אין היורשים מחויבים לבערו מעיקר הדין [ומכל מקום טוב לבערו, כיון שכבר נאסר בהנאה, ולמה להם לקיימו, אך שאין לברך על הבדיקה וביעור, כיון שאינן מחוייבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם].

יחעיין שם שהביא ראיה מהמפקיר עבדו ומת וכו' ואיסורא לבריה לא מורית¹²⁸⁸, ואף על גב דלית הלכתא כאמימר¹²⁸⁹, מכל מקום התם היינו מדרבנן בעלמא כמ"ש הרא"ש שם¹²⁹⁰, ודלא כדעת הרי"ף שם¹²⁹¹.

יטולא העתקתי דבריו לפי שאין דמיונו¹²⁹² עולה יפה כמו שיתבאר, והם שמות שוין וגופין מחולקין¹²⁹³ דוק ותשכח.

כואף לפי דמיונו לא קיי"ל הכי, שהרי הרשב"א בחידושיו¹²⁹⁴, והב"י ביו"ד סי' רס"ז¹²⁹⁵, כתבו כדעת הרי"ף דאיסורא מוריש לבנו. וכן הוא בדרישה שם¹²⁹⁶. וכן הוא שיטת הטוש"ע שם¹²⁹⁷, דמדאורייתא צריך גט שחרור ולא מדרבנן כדעת הרא"ש¹²⁹⁸. וכן בדין¹²⁹⁹ שבשל תורה הלך אחר המחמיר¹³⁰⁰.

כאולפי דעת החק יעקב הדין כן בכל שאר איסורי הנאה דאיסורא לא מורית¹³⁰¹. גם למ"ש¹³⁰² החק יעקב ועוד משום דחמץ אינו ברשותו כו' [דהא דחמץ אינו ברשותו של אדם היינו משום דאסור לו ליהנות ממנו, כמשמעות הגמרא פסחים דף ו'¹³⁰³, וכפי' רש"י בב"ק דף כ"ט¹³⁰⁴ עיי"ש].

כבוזהו הפך הגמרא בקדושין דף י"ז ע"ב¹³⁰⁵, דאי ירושת הגר דאורייתא אסור לו ליטול מעות חליפי ע"ז שביד (אחיו) הנכרי, לפי שמיד במיתת אביו זכה הוא בע"ז מדין ירושה, עיי"ש בפירש"י¹³⁰⁶ [והביאוהו הרמב"ם ור"ש ורע"ב לפסק הלכה, בפרק ו' דדמאי¹³⁰⁷ עיי"ש].

כגואין לדחות שהנכרי אביו היה מותר לו ליהנות מע"ז ואינו מוזהר אלא לעבדה¹³⁰⁸. שהרי בש"ך לי"ד סי' קמ"ו¹³⁰⁹ פסק כן גם במומר שמת והניח בן ישראל ונכרי.

כדואין לומר דכוונת הש"ך משום איסור רוצה בקיומו¹³¹⁰. חדא דאיסור זה לא נזכר כלל בדבריו, ולא בטוש"ע באותו סימן¹³¹¹. ותו דלא הוה ליה למימר דירושת הגר דרבנן. דאפילו אם היה דאורייתא התירו לו להיות רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יחזור לסורו¹³¹², ובגמרא לא אמרו כן בפ"ה דע"ז¹³¹³, אלא בקידושין דף י"ז ע"ב, ומשום איסור חליפין¹³¹⁴ ודו"ק.

כה[ואין לומר דשאני חמץ שמוזהר עליו לבערו¹³¹⁵, הרי גם ע"ז מוזהר עליה לבערה כמ"ש הרמב"ם¹³¹⁶ וטוש"ע סימן קמ"ו¹³¹⁷. ועוד דמשמעות הגמרא ורש"י דלא תלי אלא באיסור הנאה¹³¹⁸].

כוותו¹³¹⁹ כיון דכל איסורי הנאה אינן הפקר גמור, אם כן לא דמי כלל לעבד שהפקירו שאין לו בו שום צד ממון, לכך אינו יכול להוריש כי מה יוריש, אבל חמץ יש לו בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה, ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסח¹³²⁰, היינו משום דלכתחלה אסור למוכרו, כמו שכתבו התוס' ריש פ"ק דחולין¹³²¹.

כזולשיטת רש"י שם¹³²², משום דמדרבנן אסור למוכר עצמו, אם כן לאו מידי חסריה, וכדפירש רש"י בפסחים דף ל"א סוף ע"ב¹³²³. אבל על כל פנים¹³²⁴ אינו הפקר גמור, עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים¹³²⁵. דאם לא כן למה ליה לרש"י למימר דלאו מידי חסריה, תיפוק ליה דהפקרא הוא, וכל תרומה שהפקירה כהן ואכלה זר במזיד פשיטא דפטור מכלום.

כחוכן מצינו בהדיא בפסחים דף ו' ע"ב ולא מצי מבטיל ליה¹³²⁶, משמע דאי הוה מצי הוה מועיל. ואי בלאו הכי נמי הפקר גמור הוא עד שאין בניו יכולין לירשו, ואפילו הכי עשאו הכתוב כו', אם כן כשיפקירנו מה מועיל. אלא על כרחך כשהוא הפקר גמור לא עשאו הכתוב כו', ועכשיו שאינו הפקר אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי.

כטואם כן לא דמי כלל לעבד שהפקירו הפקר גמור, ואפשר שבניו יורשים החמץ, דירושה ממילא הוא¹³²⁷, וחיילא על כל מה ששם אביו נקרא עליו, אף שאין לו זכות בגופו. אבל אינו יכול להפקירו ולמכרו וליתן במתנה, כיון שאין לו שום זכות בגופו¹³²⁸. אף שהוא שלו, ואין אחר יכול להוציא מידו בעל כרחו, כמו שנתבאר¹³²⁹.

ל[ואין לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני¹³³⁰. דהא ירושה בעל כרחו חיילא, ואף אם אומר איני חפץ בה לא אמר כלום, אלא אם כן אומר לאשתו בעודה ארוסה, וכמ"ש בטוש"ע אה"ע סימן צ"ב¹³³¹. עיי"ש בב"י לדעת הרמב"ן¹³³² ורשב"א¹³³³ ורא"ש¹³³⁴ ומגיד משנה¹³³⁵].

לאוכדמשמע בהדיא בריש פרק ו' דכריתות¹³³⁶, דדוקא משום דמיאש מהשור כשנגמר דינו¹³³⁷ נעשה הפקר, אבל מחמת שהוא אסור בהנאה לא נפקע שם הבעלים ממנו¹³³⁸. ודוקא כשהוזמו עדיו מועיל יאוש בעלים, דנמצא למפרע היה מותר בהנאה ויכול להפקירו. אבל בחמץ שאין לו זכות בגופו אלא שעשאו הכתוב כו' לא מהני יאוש¹³³⁹.

לבוכן מצאתי¹³⁴⁰ בפ' הגוזל דף צ"ח ע"ב¹³⁴¹ עיין שם ודוק. וכן מצאתי בפרק מרובה דף ס"ו ע"ב, כיון דמטא זמן איסורא ודאי מיאש כו'¹³⁴². ואפילו הכי עשאו הכתוב כו'.

לגועוד דלפי דעת החק יעקב, ישראל שהיה לו ע"ז ומת יועיל לו ביטול, דאיסורא לא מורית לבריה, וכיון דמית פקע איסורא דישראל ונעשית ע"ז של הפקר, ויבטלנה נכרי קודם שיזכו בה היורשים¹³⁴³, ולא אשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי¹³⁴⁴, ואדרבה איפכא יש לדקדק ממ"ש הב"י בי"ד ריש סימן קמ"ו¹³⁴⁵ והש"ך שם¹³⁴⁶.

לדוליכא לדמויי לטובת הנאה דאיכא למ"ד¹³⁴⁷ דאינה ממון להורישם לבניו. דהתם גוף המעשר אינו שלו כלל, אבל הכא גוף החמץ שלו, אלא שאין לו זכות ליהנות ממנו.

להולפי דעת החק יעקב, מי שהיה לו אחד מאיסורי הנאה הצריכים ביעור ומת, ובא אחר וביערו, אין חייב ליתן עשרה זהובים לבנו¹³⁴⁸ [חסר איזו שיטות בהעתק מחמת שנטשטש גוף הכתב¹³⁴⁹]: