Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shulchan Aruch HaRav Hilchos Pesach Part 1 Simanim 429 to 441·Laws of one who sails on a ship or travels in a caravanשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)·תלו דין המפרש בים והיוצא בשיירא

אתלו דין המפרש בים והיוצא בשיירא
ובו כ"ג סעיפים

בהיוצא מביתו תוך שלשים יום
א היוצא¹³⁵⁰ מביתו (א) לעיר אחרת¹³⁵¹ קודם הפסח, ודעתו שלא לחזור לביתו¹³⁵² עד לאחר הפסח¹³⁵³, או שדעתו שלא יחזור לביתו לעולם¹³⁵⁴, ואינו מניח בביתו אדם שיוכל לבדוק כשמגיע זמן הבדיקה¹³⁵⁵.

גאם הוא יוצא בתוך שלשים יום לפני הפסח, כיון ששואלין ודורשין בהלכות פסח¹³⁵⁶, חל עליו להזהר ולקיים כל מצות חכמים¹³⁵⁷, לפיכך חייב הוא לבדוק כל חדריו, בלילה שלפני יציאתו לאור הנר. ואם שכח ולא בדק בלילה, יבדוק ביום¹³⁵⁸ לאור הנר¹³⁵⁹.

דומיד (ב) אחר הבדיקה יבטל כל החמץ שאין ידוע לו שלא מצאו בבדיקתו, כתקנת חכמים שתקנו לבטל תיכף ומיד אחר הבדיקה¹³⁶⁰, מטעם שנתבאר בסימן תל"ד¹³⁶¹ עיי"ש.

הועל בדיקה זו לא יברך על ביעור חמץ¹³⁶², כדרך שמברכין על בדיקת ליל י"ד, כיון שאינה בזמן העיקרי שתקנו לה חכמים, דהיינו ליל י"ד¹³⁶³ (וממנו ואילך עד סוף הרגל כמ"ש בסי' תל"ה¹³⁶⁴).

ווברגע שקודם יציאתו חייב הוא להוציא החמץ מכל גבולו שבעיר זו שהוא יוצא ממנה¹³⁶⁵.

זואם יש לו בנים קטנים בביתו וצריך הוא להניח להם חמץ לאכול, יוציאנו מביתו לבית אדם אחר, ושם יניח חמץ לאכול, ויסגור את ביתו ואת כל חדריו הבדוקים שלא יכניס (ג) שום אדם עוד חמץ לשם, שאם לא יעשה כן אין בדיקתו שוה כלום¹³⁶⁶:

חב אבל אם הוא מניח בביתו¹³⁶⁷ אשתו¹³⁶⁸ ובניו ובני ביתו הגדולים¹³⁶⁹ שיש בהן דעת ויכולת לבדוק, ככל משפטי הבדיקה שנתבאר בסימן תל"ג, אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו, אלא יצוה לאחד מהם (ד) וימנה אותו שיבדוק ויבטל החמץ¹³⁷⁰ כשמגיע הזמן, ששלוחו של אדם כמותו¹³⁷¹:

ט[ועיין בסימן תל"ב¹³⁷² שלכתחילה טוב להזהר שלא לעשות אשה שליח לבדיקת חמץ. ועיין בסימן תל"ד¹³⁷³ שנכון הדבר שיבטל גם הוא בעצמו במקום שהוא שם כשמגיע זמן הביטול, עיין שם].

יג ואם שכח ויצא מביתו ולא צוה לאחד מהם שיבדוק, אף על פי כן חייבים הם לבדוק¹³⁷⁴, אפילו אותן חדרים שלא הכניסו בהם חמץ אחר יציאת בעל הבית מביתו, ואפילו אותן החדרים שהם לא יכנסו בהם בפסח כלל, ולא יבואו לאכול מהחמץ שבתוכם¹³⁷⁵. דכיון שבעל הבית נתחייב בבדיקת כל החדרים הצריכין בדיקה, חייבין הנשארים בביתו לפוטרו מחיובו, שכל ישראל ערבים זה בזה¹³⁷⁶:

יאד ואחר הבדיקה טוב שיבטלו גם כן¹³⁷⁷, אף על פי שאין ביטולם מועיל כל כך, כיון שאין החמץ שלהם, והבעל הבית לא צוה להם לבטל ולא עשה אותם שלוחים לכך¹³⁷⁸ [ואע"ג דמסתמא ניחא ליה¹³⁷⁹, מכל מקום צריך הוא לגלות דעתו בפירוש, ואם לאו אין ביטול השליח מועיל כלום, כמ"ש בסוף סימן תל"ד עיי"ש].

יבמכל מקום יש לחוש שמא ישכח בעל הבית לבטל במקום שהוא¹³⁸⁰, כיון שאינו עוסק שם בבדיקת החמץ ובביעור הוא קרוב לשכחה¹³⁸¹, ולא יבוטל החמץ כלל, ומוטב שיבטלו הם ממה שלא יבוטל החמץ כלל. וראוי להזהירם על כך כדי לצאת ידי ספק¹³⁸²:

יגהיוצא מביתו קודם שלשים יום
ה ואם יוצא קודם ל' יום¹³⁸³, אפילו אינו מניח בביתו מי שיבדוק¹³⁸⁴, אם דעתו שלא לחזור לביתו עד לאחר הפסח אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו, שעדיין לא חל עליו להזהר בצרכי הפסח¹³⁸⁵.

ידוכשיגיע ערב פסח יבטל כל החמץ שיש לו בכל גבולו¹³⁸⁶.

טוולא יברך על ביטול זה¹³⁸⁷, לפי שעיקר הביטול הוא בלב כמו שנתבאר בסי' תל"ד¹³⁸⁸, ואין מברכין על דברים שבלב¹³⁸⁹:

טזו במה דברים אמורים (ה) באותן חדרים שחיוב הבדיקה בהם בליל י"ד אינו אלא מדברי סופרים¹³⁹⁰, שמן התורה אין חוששין כלל שמא יש שם כזית חמץ, כגון אוצרות יין ושמן שמסתפק מהן לסעודה וכיוצא בהן, ושאר כל החדרים שאין רגילות להשתמש בהן חמץ בתדירות, ואין צריך לבודקן כלל מן התורה אפילו לא ביטל חמצו, אלא שחכמים תקנו לבדוק בהן¹³⁹¹. והן אמרו שהיוצא מביתו קודם ל' יום לא חלה עליו עדיין תקנתן, ומעמידין אותו על דין תורה.

יזאבל הבית וחדריו שרגילות לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית, והרי הוא חייב לבודקן ולבער החמץ שבתוכם מן התורה¹³⁹² כשיגיע חצות יום י"ד¹³⁹³, שנאמר¹³⁹⁴ אך ביום הראשון תשביתו וגומר. וזה שיוצא מביתו ולא יחזור קודם הפסח, שכשיגיע חצות יום י"ד, לא יוכל לבדוק ולבער החמץ שבביתו. הרי בשעה זו שהוא מפליג מביתו חל עליו מצות תשביתו מן התורה¹³⁹⁵. שמן התורה אין חילוק בין תוך שלשים יום לקודם שלשים¹³⁹⁶.

יחוכיון שחל עליו מצות תשביתו. חל עליו גזירת חכמים שגזרו שהשבתה זו אינה מתקיימת בביטול והפקר בלבד¹³⁹⁷, אלא עד שמוציא את החמץ מביתו ומכל גבולו.

יטויש חולקין¹³⁹⁸ על זה ואומרים, שאפילו יש ודאי חמץ הרבה מאד בתוך ביתו אינו זקוק לו אם יוצא קודם ל' יום, ודי לו בביטול שיבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח¹³⁹⁹. וגם ביטול זה אינו אלא מדברי סופרים, שמן התורה אינו עובר כלל בבל יראה ובל ימצא על החמץ שבביתו, כיון שאין מצוי אצלו בימות הפסח, והתורה אמרה לא ימצא מי שמצוי בידך¹⁴⁰⁰. והרי חמץ זה נחשב אצלו כחמץ שנפל עליו מפולת¹⁴⁰¹. וכדברי האומרים¹⁴⁰² שהוא כמבוער מן העולם לגמרי, ואין צריך אפילו לבטלו מדברי תורה, אלא מדברי סופרים, שמן התורה אינו עובר עליו כלל בבל יראה ובל ימצא. אף חמץ זה שאינו מצוי אצלו בימות הפסח הרי הוא אצלו כמבוער.

כאלא שחכמים גזרו שאין יוצא ידי חובתו לכתחלה בביעור כזה, אלא חייב הוא לבערו ביעור גמור כדינו קודם שיצא מביתו, אם יוצא בתוך ל' יום¹⁴⁰³. אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירת חכמים, ומן התורה יכול הוא לבערו לכתחלה בביעור כזה¹⁴⁰⁴, דהיינו במה שמפליג מביתו, שכשיגיע הפסח לא יהא החמץ מצוי אצלו ויהיה אצלו כמבוער.

כאולענין הלכה (ו) יש לחוש לכתחלה לסברא הראשונה. אבל בדיעבד, כגון ששכח ויצא מביתו ולא ביער החמץ ממנו ונזכר בדרך וטורח לו לחזור ולבער, יש לסמוך על סברא האחרונה, ואין צריך לחזור לביתו לבער אם יצא קודם שלשים יום¹⁴⁰⁵:

כבז אבל אם שכח ויצא מביתו תוך ל' יום ולא ביער החמץ שבו, ונזכר כשהפליג בדרך מהלך כמה ימים¹⁴⁰⁶, שיש טורח גדול והפסד מרובה לחזור לביתו¹⁴⁰⁷. אף על פי כן, אם ידוע לו בבירור שיש כביצה חמץ בביתו¹⁴⁰⁸ חייב הוא לחזור לביתו, או לשלוח שליח לביתו שיבער החמץ ממנו¹⁴⁰⁹.

כגאלא אם כן הולך לדבר מצוה, כמו שיתבאר בסוף סי' תמ"ד¹⁴¹⁰, עיי"ש כל פרטי דין זה:

כדכשדעתו לחזור בפסח
ח וכל זה כשאין דעתו לחזור עד לאחר הפסח, או שאין דעתו לחזור לעולם¹⁴¹¹, אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח, אפילו יוצא מביתו בתחלת השנה¹⁴¹², דהיינו אחר פסח העבר¹⁴¹³, חייב הוא לבדוק קודם יציאתו את כל החדרים הצריכים בדיקה בליל י"ד¹⁴¹⁴, אפילו אותן שאינן צריכים בדיקה אלא מדברי סופרים¹⁴¹⁵, שהרי יחזור לביתו בתוך הפסח¹⁴¹⁶, ויש לחוש שמא ישכח ויאכל מהחמץ שימצא בביתו¹⁴¹⁷ ובשאר חדריו שדרך להכניס בהם חמץ לפעמים:

כהכשדעתו לחזור קודם הפסח
ט אבל אם דעתו לחזור קודם הפסח, אפילו אם יש ודאי חמץ הרבה מאד בתוך ביתו, אין צריך לבערו קודם יציאתו¹⁴¹⁸, (ז) אפילו יוצא בתוך שלשים יום, שהרי יכול לבערו כשיחזור לביתו¹⁴¹⁹.

כו[ואם לאחר שיצא מביתו והפליג בדרך נמלך שלא יחזור לביתו קודם הפסח אלא בתוך הפסח, אין צריך לשלוח שליח לביתו שיבער החמץ שבו, אפילו אם יש שם ודאי חמץ הרבה, אלא די לו בביטול שיבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח, כיון שיצא מביתו בהיתר שאז היה בדעתו לחזור קודם הפסח¹⁴²⁰].

כזואין חוששין שמא יבא לביתו בערב פסח סמוך לחשיכה ולא יהיה לו פנאי לבער קודם יו"ט, לפי שמן הסתם כיון שדעתו לחזור קודם הפסח בודאי ימהר ויחיש חזרתו ויקדים לבוא קודם י"ד¹⁴²¹, כדי שיוכל לבדוק חדריו בליל י"ד כתקנת חכמים ולבער החמץ בזמן הביעור:

כחי במה דברים אמורים ביוצא לדרך, אבל המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא ללכת למרחקים, אפילו יוצא מביתו מתחלת השנה ודעתו לחזור זמן רב קודם הפסח, חייב הוא לבדוק¹⁴²² קודם יציאתו כל חדריו, אפילו אותן שאינן צריכים בדיקה אלא מדברי סופרים¹⁴²³. לפי שהמפרישים בים והיוצאים בשיירא למרחקים רגילות הוא להזדמן להם כמה סיבות וענינים בדרך, ויש לחוש שמא ישתהה הרבה בדרך ולא יחזור לביתו עד ערב פסח סמוך לחשיכה, ולא יהיה לו פנאי לבער קודם יו"ט¹⁴²⁴.

כטויש חולקין¹⁴²⁵ על זה ואומרים שדין המפרש לים והיוצא בשיירא (ח) כדין שאר יוצא לדרך.

לויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק¹⁴²⁶, כגון ששכח ויצא מביתו ולא ביער החמץ ממנו, ונזכר לאחר שהפליג מביתו, ואי אפשר לו לפרוש מן הספינה או מן השיירא¹⁴²⁷:

לאיא כל מקום שהוא חייב לבדוק קודם יציאתו, ושכח או עבר ויצא מביתו ולא בדק, אע"פ שהוא חייב לבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח, ויש אומרים שביטול זה הוא מן התורה כמו שנתבאר למעלה¹⁴²⁸, אף על פי כן לא יברך על ביטול זה¹⁴²⁹, מטעם שנתבאר למעלה¹⁴³⁰:

לבהעושה אוצר בביתו
יב כל חדר הצריך בדיקה בליל י"ד, בין שצריך בדיקה מן התורה בין שאינו צריך אלא מדברי סופרים, ורוצה לעשותו אוצר (פירוש שרוצה לאצור בתוכו פירות או עצים או שאר דברים, ומחמת זה לא יוכל לבודקו כדינו בליל י"ד). אם דעתו לפנות האוצר בתוך הפסח, חייב לבדוק זה החדר מתחלה¹⁴³¹ בלילה לאור הנר¹⁴³², ואחר כך מכניס לתוכו אוצרו¹⁴³³, אפילו הוא תחלת השנה, דהיינו מיד אחר פסח העבר¹⁴³⁴.

לגואם עבר או שכח והכניס אוצר לתוכו קודם שבדקו, חייב הוא לפנות האוצר ולבדוק תחתיו¹⁴³⁵ מיד שנזכר¹⁴³⁶, אפילו יש בדבר טורח גדול וחסרון כיס¹⁴³⁷:

לדיג אבל אם דעתו לפנות האוצר קודם הפסח, אפילו יש בחדר זה ודאי חמץ הרבה, אינו זקוק לו, ומותר לו להניח האוצר עליו¹⁴³⁸, אפילו הוא תוך ל' יום לפני הפסח¹⁴³⁹, וכשיגיע ליל י"ד יפנה ויבדוק תחתיו.

להויש אומרים¹⁴⁴⁰ שאפילו אם דעתו לפנותו קודם הפסח חייב לבודקו מתחלה, אפילו הוא תחלת השנה, ואפילו הוא חדר שאינו צריך בדיקה אלא מדברי סופרים. לפי שחששו חכמים שמא יתחיל לפנותו קודם ליל י"ד ולא יגמור לפנותו, אלא ישאר ממנו פחות מגובה ג' טפחים מכוסה על החמץ (שאם היה נשאר עליו גובה ג' טפחים היה כמבוער לגמרי, כמו חמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים, וכמו שנתבאר¹⁴⁴¹). ואחר כך כשיגיע ליל י"ד ישכח על החמץ שתחת האוצר, כיון שהוא מכוסה מן העין, ולא יתן אל לבו להוציאו משם¹⁴⁴². ואף שביטלו הרי עובר על תקנת חכמים שתקנו שאין ביטול והפקר מועיל כלום¹⁴⁴³.

לוולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה¹⁴⁴⁴. אלא אם כן יש הפסד מרובה, כגון שכבר הכניס אוצרו לתוכו קודם שביער החמץ ממנו, ויש חסרון כיס לפנותו מיד ולחזור ולהכניסו, שאז יש לסמוך על סברא הראשונה¹⁴⁴⁵:

לזיד ואם דעתו שלא לפנות האוצר עד לאחר הפסח. אם הוא בתוך ל' יום לפני הפסח, כיון שחל עליו לקיים תקנת חכמים שתקנו בגלל הפסח, חייב הוא לבדוק זה החדר מתחלת הלילה¹⁴⁴⁶ לאור הנר, ואחר כך יכניס אוצרו לתוכו. ואם הוא מקודם ל' יום, אין צריך לבודקו מתחלה¹⁴⁴⁷, אלא די לו בביטול שיבטל כל חמצו בליל י"ד¹⁴⁴⁸:

לחטו ואפילו אם הוא חדר הצריך בדיקה מן התורה¹⁴⁴⁹, ובדבר שהוא מן התורה אין לחלק בין תוך ל' יום לקודם ל' יום כמו שנתבאר למעלה¹⁴⁵⁰ עיין שם, מכל מקום כיון שהוא עושה אוצר על החמץ שבחדר זה, הרי חמץ זה שתחת האוצר דומה לחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער לגמרי מן התורה¹⁴⁵¹.

לטואפילו¹⁴⁵² לבטלו אין צריך אלא מדברי סופרים¹⁴⁵³ כמו שנתבאר בסימן תל"ג¹⁴⁵⁴. אלא שהחכמים גזרו שלכתחלה אין לבערו בביעור כזה אלא אם כן נפלה עליו מפולת מאליה, אבל אין להפיל עליו מפולת בידים, ולא לאצור עליו אוצר תוך ל' יום, אע"פ שמבטל ומפקיר זה החמץ בפיו ובלבו¹⁴⁵⁵. אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירה זו¹⁴⁵⁶.

מולדברי האומר¹⁴⁵⁷ שחמץ שנפלה עליו מפולת אינו כמבוער מן העולם לגמרי, ואם לא ביטלו עד שהגיע חצות יום י"ד הרי הוא חייב מן התורה לפקח הגל ולהוציאו ולבערו מן העולם לגמרי כמו שנתבאר בסי' תל"ג¹⁴⁵⁸, אם כן חמץ זה שתחת האוצר, שלא יוכל לבערו ביום י"ד מחמת האוצר שעליו, שאין דעתו לפנותו קודם הפסח, הרי עכשיו בשעה שמכניס עליו האוצר חלה עליו חובת ביעורו בחדר זה מן התורה, אע"פ שהוא קודם ל' יום, וחל עליו גם כן גזירת חכמים שגזרו על ביעור האמור בתורה, שאין מתקיים על ידי ביטול והפקר בלבד אלא בביעור ממש¹⁴⁵⁹, כמו שנתבאר למעלה¹⁴⁶⁰.

מאולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה, אבל בדיעבד שכבר הכניס אוצרו לשם, אפילו יש תחתיו ודאי חמץ הרבה אין צריך לפנותו ולבדוק תחתיו¹⁴⁶¹, אלא מבטל ודיו. שלאחר ביטול החמץ אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל¹⁴⁶² כסברא הראשונה¹⁴⁶³:

מבטז אבל אם עבר או שכח והכניס אוצרו לשם תוך ל' יום, אפילו אין שם ודאי חמץ, והוא חדר שאין צריך בדיקה אלא מדברי סופרים, אף על פי כן חייב לפנות האוצר ולבדוק תחתיו מיד כשנזכר¹⁴⁶⁴:

מגיז ואם אצר והכניס לבור חטים שאינם מחומצות, ואחר כך מחמת לחות הבור נתחמצו החטים שבקרקעית הבור ושבקירותיו, אע"פ שאצרן בבור בתוך ל' יום, אין צריך לפנות הבור בליל י"ד להוציא החטים המחומצות שבתוכו, אלא די לו בביטול. דכיון שבשעה שעשה אוצר זה עשה בהיתר, שלא היה שם עדיין חמץ, הרי דינו כאלו עשה קודם ל' יום, שאין צריך לפנות האוצר לבער החמץ שתחתיו אפילו יש שם ודאי חמץ¹⁴⁶⁵ כמו שנתבאר:

מדיח ואם בשעה שאצרן בבור היו כבר חטים מחומצות באוצר זה עצמו באמצעיתו, אלא שיש עליהם חטים טובים בגובה ג' טפחים (שהוא שיעור גובה המפולת שנפלה על חמץ שהוא כמבוער כמ"ש בסי' תל"ג¹⁴⁶⁶). אם נעשה אוצר זה בתוך ל' יום, חייב להוציאו משם ולברור החמץ מתוכו, אפילו אינו חמץ ברור אלא ספק חמץ. ואם נעשה קודם ל' יום, אינו זקוק לו כשמגיע הפסח, אפילו יש שם ודאי חמץ הרבה, אלא מבטלו ודיו¹⁴⁶⁷.

מהוכשהוא מפנה את הבור לאחר הפסח ומוצא חטים [מחומצות] בקרקעיתו, אסורות בהנאה, וחייב לבערו כדין חמץ שעבר עליו הפסח¹⁴⁶⁸.

מוואינן דומות לחמץ שנפלה עליו מפולת שלאחר הפסח הוא מותר אפילו באכילה, לפי שהמפולת (ט) בשעה שנפלה על החמץ¹⁴⁶⁹ לא היה בדעתו לפנותה ולפקחה אחר הפסח, אלא מאליו נמצא החמץ לאחר הפסח, לפיכך אין לנו לקונסו ולאוסרו כמו שנתבאר בסימן תל"ג¹⁴⁷⁰ עיין שם הטעם. אבל חטים הללו בשעה שהכניס האוצר לבור, היה בדעתו לזכות בהם לאחר הפסח כשיפנה את האוצר¹⁴⁷¹ (אם היינו מתירין לו להנות מהן לאחר הפסח), והרי זה דומה למבער את החמץ ומכוין לחזור ולזכות בו אחר הפסח¹⁴⁷², שאין זה ביעור גמור כמו שיתבאר בסי' תמ"ה¹⁴⁷³, לפיכך אסרו חכמים להנות מהן לאחר הפסח:

מזיט במה דברים אמורים כשמצא חטים מבוקעות, אז אסור לו להנות מחטים הללו שמצא. וכן אם ידוע לו בבירור שיש בבור זה חטים מחומצות חימוץ גמור, אזי אסור לו למכור כלום מן האוצר אפילו לנכרי עד שיברור ממנו החטים המחומצות. אבל מן הסתם שאין ידוע לו בבירור שיש חטים מחומצות חימוץ גמור, מותר לו ליקח חטים מן האוצר ולמכור אפילו לישראל, ואינו חושש שמא יש בתוכן חטים מבוקעות. שאף אם נתבקעו מקצתן קרוב הדבר לומר שאין זה חימוץ אלא עיפשות והפסד, שכן דרך החטים שבקרקעית הבור ושבקירותיו להתבקע מחמת עיפוש והפסד ואינו חמץ כלל. וגם יש לתלות שלאחר הפסח נתחמצו¹⁴⁷⁴. וכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כמו שיתבאר בסי' תמ"ח¹⁴⁷⁵:

מח[ואין צריך לומר שמותר ליקח חטים מן האוצר ולטחנן ולאכלם. ואפילו אם ראה בהם חטים מחומצות חימוץ גמור אין צריך להסיר קודם הטחינה, שעל ידי הטחינה מתערב כל הקמח ונבלל יפה קמח החמץ בתוך שאר הקמח ומתבטל ברוב או בס'. עיין סימן תמ"ז¹⁴⁷⁶ ובסימן תנ"ג¹⁴⁷⁷ ובסימן תס"ז¹⁴⁷⁸].

מטהדר בבית נכרי ויוצא ממנו
כ ישראל¹⁴⁷⁹ שהיה דר בבית של נכרי, ורוצה לצאת ממנו¹⁴⁸⁰ לדור בבית אחר, בעיר זו או באחרת¹⁴⁸¹, (י) והנכרי יכנס לביתו קודם הפסח¹⁴⁸². אפילו הוא יוצא בתוך ל' יום לפני הפסח, שכבר חל עליו חובת הביעור, אף על פי כן אין צריך לבדוק את בית הנכרי שהוא יוצא ממנה. ואפילו יש שם ודאי חמץ הרבה אין צריך לבערו משם. שהרי יוכל לקיים מצות ביעור באותו בית שידור בו בפסח¹⁴⁸³.

נואפילו אם ידור בבית אחר עם אדם אחר, ואותו אדם הוא הבעל הבית, ויבדוק את ביתו ויבער החמץ בעצמו. מכל מקום כיון שאותו בעל הבית יבדוק ויבער גם החמץ שנשתמש זה בביתו מיום בואו עד הפסח, הרי אותו בעל הבית הוא שלוחו של זה לבדוק ולבער חמצו, ושלוחו של אדם כמותו¹⁴⁸⁴, והרי זה כאילו בעצמו ביער חמצו¹⁴⁸⁵.

נאועל חמצו שנשאר בבית הנכרי אינו עובר עליו כלום, אף אם יהיה מונח שם כל ימי הפסח, דכיון שיצא מבית הנכרי ועזב שם חמצו ולא נטלו עמו הרי נתייאש ממנו והפקירו, שהרי בודאי יטלנו הנכרי לעצמו¹⁴⁸⁶.

נבולא גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ, אלא כשהחמץ לאחר שהפקירו הוא מונח בפסח בגבול המיוחד לישראל זה בעל החמץ¹⁴⁸⁷, או בגבול המיוחד לישראלים אחרים¹⁴⁸⁸, או אפילו בגבול המיוחד לנכרי אלא שאין הנכרי יודע שהפקירו הישראל ולא יטלנו לעצמו¹⁴⁸⁹. אבל כשהדבר ידוע שהנכרי יטלנו לעצמו כשימצאנו בגבולו, הרי אין לך הפקר גדול מזה¹⁴⁹⁰.

נג[אף אם כשהגיע הפסח עדיין לא מצאו הנכרי או שמצאו ולא נטלו עדיין, כיון שאם היה רוצה ליטלו היה נוטלו¹⁴⁹¹, בין שהיה נוטלו מחמת שהוא יודע שנתיאש ממנו הישראל והפקירו, ובין שהיה נוטלו מחמת שהוא תקיף ואלם].

נדולא גזרו חכמים אלא שמה שהאדם מפקיר החמץ בפיו ובלבו זה אין מועיל כלום, אבל כשהחמץ הוא הפקר מאליו, כגון שהניחו ברשות הרבים, או שהניחו ברשות המיוחדת לנכרי, בענין שהוא מופקר מאליו לנכרי זה בעל הרשות, בהפקר גדול כזה לא גזרו חכמים, אם הפקירו קודם שעה ששית בערב פסח, עיין סימן תמ"ה¹⁴⁹²:

נהכא אבל אם לאחר שיוצא מבית זה דעתו לפרש לים או לצאת בשיירא קודם הפסח, בענין שלא ידור בבית בפסח, ולא יוכל לקיים מצות תשביתו שאור מבתיכם¹⁴⁹³.

נויש אומרים¹⁴⁹⁴ שהוא חייב לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו ולבער החמץ מתוכו, אם הוא יוצא ממנו בתוך שלשים יום, ואין ישראל אחר נכנס תחתיו לדור בבית זה שהוא יוצא ממנו, אלא הנכרי בעל הבית בעצמו או נכרי אחר (אבל אם ישראל אחר נכנס תחתיו האחרון חייב לבדוק¹⁴⁹⁵ ולבער חמצו של ראשון¹⁴⁹⁶, כמו שיתבאר בסימן תל"ז עיין שם). אף על פי שלאחר בדיקתו יכנס הנכרי לתוכו ויכניס בו חמץ כל ימי הפסח אין בכך כלום, שאין הישראל מוזהר שלא יהיה חמץ בבתי הנכריים בפסח, ואין הישראל בודק ומבער החמץ מבית זה שהוא יוצא ממנו אלא כדי לקיים מצות תשביתו שאור מבתיכם, שכבר נתחייב בה משהגיע ל' יום שלפני הפסח¹⁴⁹⁷, אם לא יוכל לקיימה כשיגיע הפסח, שכל ל' יום אלו חייב הוא להזהר בצרכי הפסח, דהיינו שכל מצוה ממצות הפסח¹⁴⁹⁸ שלא יוכל לקיימה כשיגיע זמנה, ואפשר לו לקיימה בתוך ל' יום אלו, חייב הוא לקיימה מדברי סופרים.

נזויש אומרים¹⁴⁹⁹ שאין צריך לבודקו כלל, ואפילו יש שם חמץ ודאי הרבה אינו זקוק לו, שאף שהגיעו ל' יום לא חלה עליו מצות תשביתו וגו', כיון שיהיה פטור ממנה כשיגיע הפסח ולא ידור בבית. שמצות תשביתו אינה חובת הגוף שיתחייב אדם להיות לו בית לבער החמץ מתוכו, אלא אם יש לו בית ובתוכו חמץ יש עליו מצות תשביתו, ואם אין לו בית אין עליו מצוה כלל¹⁵⁰⁰. ואף אם בתוך ל' יום יש לו בית ובתוכו חמץ, וידוע לו שכשיגיע הפסח לא יהיה לו, אינו מחוייב אפילו מדברי סופרים לבער החמץ מביתו קודם זמן שתיקנו חכמים, כיון שכשיגיע הפסח לא יהיה עליו מצות תשביתו כלל, ואם יהיה לו אז חמץ בלא בית יבערנו אז כמצותו.

נח(ולענין הלכה יש להקל כסברא האחרונה. ומי שרוצה להחמיר יחמיר על עצמו¹⁵⁰¹, אבל לא יורה כן לאחרים):

נטכב וכל זה (יא) כשהנכרי נכנס לתוכו¹⁵⁰² קודם הפסח¹⁵⁰³, שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה חמצו של ישראל המונח שם הפקר מאליו לנכרי זה, שכשירצה ליטלו יטלנו¹⁵⁰⁴.

סאבל אם לא יכנס לתוכו עד לאחר הפסח, או עד תוך הפסח¹⁵⁰⁵, או עד שתגיע שעה ששית בערב פסח¹⁵⁰⁶, שאז אף אם נעשה החמץ הפקר לנכרי זה בכניסתו לביתו אין זה מועיל, דכיון שכבר הגיע שעה ששית קודם שנעשה הפקר מאליו, הרי כבר נתחייב חמץ זה בביעור מן העולם לגמרי, ואין הפקר מועיל לו עוד, כמו שיתבאר בסי' תמ"ה¹⁵⁰⁷.

סאלפיכך חייב הישראל לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו, אף אותן חדרים שאין צריכים בדיקה כי אם מדברי סופרים, אפילו אם ידור בבית בפסח¹⁵⁰⁸ בעיר זו או בעיר אחרת. שאף שיוכל לקיים שם מצות תשביתו, מכל מקום אם לא יבדוק ו[י]בער החמץ מבית זה שהוא יוצא ממנו, יעבור עליו בפסח בבל ימצא מדברי סופרים, שגזרו שמה שהאדם מבטל ומפקיר החמץ בפיו ובלבו אין מועיל כלום¹⁵⁰⁹:

סב[ואימתי יבדקם, אם יוצא לדור בבית בעיר אחרת¹⁵¹⁰, או שהוא מפרש לים או יוצא בשיירא, חייב לבודקה בלילה שלפני יציאתו מבית הנכרי, אם הוא יוצא ממנה בתוך ל' יום, שאז חל עליו חובת ביעור. ואם הוא נכנס בבית לדור בעיר זו, אפילו הוא יוצא מבית הנכרי קודם ל' יום, הרי הוא חייב לבודקה בשעה שהוא חייב לבדוק ביתו שידור בו בפסח, דהיינו בליל י"ד¹⁵¹¹, כדי שלא יעבור על החמץ שבתוכה בבל ימצא מדברי סופרים].

סגזהירות מחמץ דבוק
כג כל שלשים יום לפני הפסח טוב ליזהר ולעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר דבוק בו חמץ, באופן שלא יוכל להסירו בנקל כשיגיע ערב פסח¹⁵¹²:

סדקונטרס אחרון
(א) לעיר אחרת כו'. לרבותא¹⁵¹³, דאפילו יכנס בבית בעיר אחרת כשיגיע הפסח ושם יקיים מצות ביעור, אפילו הכי חייב לבדוק כשיוצא מביתו¹⁵¹⁴.

סהדדוקא ביוצא מבית הנכרי הוא דפטרי ליה הטוש"ע¹⁵¹⁵, והיינו דוקא כשהנכרי נכנס לביתו קודם הפסח כמ"ש המ"א¹⁵¹⁶ שם, ועיין במה שכתבתי שם¹⁵¹⁷.

סווהחק יעקב סוף סימן זה¹⁵¹⁸ מחלק בהדיא בין ביתו לבית הנכרי, והוא פשוט.

סזומה שנקטו הגמרא והפוסקים מפרש ויוצא בשיירא, כבר תירץ החק יעקב בס"ק י"ב¹⁵¹⁹.

סחועי' בפרי חדש¹⁵²⁰:

סט(ב) ומיד אחר כו'. כך¹⁵²¹ פסק המ"א¹⁵²².

עואף שהחק יעקב¹⁵²³ חולק עליו, אין שומעין לו נגד דעת הטוש"ע ורמ"א, שדבריהם מבוארים להדיא כדעת המ"א, דמדהגיה רמ"א¹⁵²⁴ על קודם ל' יום, וכשמגיע פסח יבטלנו, מכלל דבתוך ל' אינו מבטל כשיגיע הפסח, אלא עכשיו מיד אחר הבדיקה.

עאומ"ש החק יעקב דרמ"א ארישא נמי קאי¹⁵²⁵, מה יענה על לשון הטור¹⁵²⁶ שכתב הסיפא קודם הרישא, וכתב גם כן כלשון רמ"א, מזה נראה שבמתכוין דקדקו הטור והרמ"א לכתוב דין זה בקודם ל' דוקא.

עבויותר מזה מבואר בהדיא בטור (ושו"ע סעיף ב'), שכתבו ואם הוא בתוך ל' צריך לבער, ואם בדעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבער, ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח¹⁵²⁷ עכ"ל, משמע בהדיא דאם לא שכח היה מבטל בשעת הבדיקה¹⁵²⁸.

עגועוד שהרי בסי' תל"ד מוסכם¹⁵²⁹ מכל הראשונים והאחרונים, שאף עכשיו שיש לנו מנהג קבוע לבטל ביום בסוף ה', אף על פי כן חייבים אנו לבטל מיד אחר הבדיקה, שאין לנו לחוש לשכחה הואיל והוא עסוק בבדיקה כדאיתא בגמרא¹⁵³⁰, מה שאין כן ביום יש לחוש שמא ישהה מעט ותגיע לשש כמ"ש המ"א שם¹⁵³¹, או מטעם שכתב הט"ז¹⁵³², או מטעם שכתב שם הב"י בשם סמ"ק¹⁵³³. וכל זה שייך כאן¹⁵³⁴, אם יסמוך על הביטול שיבטל בשעה שיבער החמץ שיאכל ממנו בערב פסח, שהרי בליל י"ד לא יבדוק כלל בספינה ובשיירא, שכל החמץ שיש עמו ידוע הוא לו ויבערנו בסוף ה', וכן הכיסים ובתי ידים של הבגדים¹⁵³⁵ אין צריך לבודקם בליל י"ד לדעת החק יעקב בסוף סימן תל"ג¹⁵³⁶, אלא ביום בשעת הביעור, וכבר נתבאר שאין לסמוך על ביטול שביום.

עדומ"ש החק יעקב¹⁵³⁷ כיון דזמן הבדיקה כו'. זו מנין לו, דרש"י¹⁵³⁸ פירש בהדיא דמחמת שעוסק בבדיקתו יזכור, ובסמוך פירש¹⁵³⁹ דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו עכ"ל, משמע דאם לא היה עסוק, שאין לו חמץ לשרוף, יוכל לבא לידי שכחה אף שהוא זמן ביעור.

עהוכך כתב מהרי"ו בהדיא בסי' קצ"ג¹⁵⁴⁰, הביאו החק יעקב בסוף סי' תל"ב עיי"ש.

עוובהדיא כתב הרמ"א בהג"ה סעיף ב'¹⁵⁴¹ אשתו תבדוק כו' דלמא ישכח כו', אלמא דחיישינן לשכחה, דלא כחק יעקב.

עזוהחק יעקב עצמו פירש שם¹⁵⁴² דחיובא הוא. ומ"ש הש"ע בסוף סי' תל"ד¹⁵⁴³ טוב כו', היינו משום דבאמת אין מועיל כל כך כו', עיין במ"א¹⁵⁴⁴, ועיין במה שכתבתי לקמן¹⁵⁴⁵:

עח(ג) שום אדם כו'. עיין¹⁵⁴⁶ בט"ז¹⁵⁴⁷.

עטואף שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני¹⁵⁴⁸, מכל מקום לדינא אין לנו לזוז מדבריו ז"ל¹⁵⁴⁹, ובפרט שיש לקיים דין זה מטעם אחר¹⁵⁵⁰, ואין להאריך.

פואין להקשות על הט"ז, דאם לא יסגור ויוכל אדם להכניס לשם, אם כן הוי לה חצר שאינה משתמרת¹⁵⁵¹, ואינה קונה לו אלא אם כן עומד אצלה כדאמרינן בפ"ק דב"מ¹⁵⁵². דיש לומר כיון שאותו אדם מפקירו הוה ליה כדעת אחרת מקנה אותו, ולא בעי חצר משתמרת לדעת הנמוקי יוסף שם¹⁵⁵³, והובא בדרכי משה סי' רס"ח¹⁵⁵⁴ לפסק הלכה.

פאואף לדעת התוס' שם¹⁵⁵⁵, יש לומר דכאן הוה כמתנה¹⁵⁵⁶ כמ"ש הפרי חדש בסוף סי' תל"ו¹⁵⁵⁷ עיי"ש.

פבולא העתקתי כן שם בפנים¹⁵⁵⁸, לפי ששם מיירי בנכרי, ובמה נקנית לו המתנה, הלא אין חצר לנכרי כמו שיתבאר בסי' תמ"ח¹⁵⁵⁹ עיי"ש:

פג(ד) וימנה אותו כו'. כך¹⁵⁶⁰ פסק המ"א¹⁵⁶¹, ויש לפסוק כדבריו. ואף שבמקצת שאר אחרונים לא משמע הכי¹⁵⁶².

פדשהרי מה שהשו"ע פסק בסי' תל"ד¹⁵⁶³ דיכול לבטל על ידי שליח, היינו מטעם המבואר בב"י בשם הר"ן¹⁵⁶⁴ דבגילוי דעתא סגי עיי"ש, ואם כן כשלא צוה לבדוק ולבטל, שאין כאן גילוי דעת, אף שמסתמא ניחא ליה, אין זה כלום. שהרי כל אדם מסתמא ניחא ליה שיבוטל חמצו קודם הפסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ואעפ"כ אם לא ביטלו בפירוש בפיו או בלבו עובר עליו.

פהואף שכאן בטלו בני ביתו¹⁵⁶⁵, אין זה כלום, כיון שאין החמץ שלהם, והוא לא גילה להם דעתו בפירוש שיבטלו.

פו[ולא קיי"ל כמ"ש הט"ז¹⁵⁶⁶ והחק יעקב¹⁵⁶⁷ סימן תל"ד דמסתמא זיכה לו חמצו כו', דלפי זה אין צריך לומר חמצו של פלוני כו' שהרי שלו הוא כמ"ש הט"ז שם, ואנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א שם¹⁵⁶⁸ שאחריו נמשכו שאר האחרונים. וכן כתב החק יעקב¹⁵⁶⁹ עצמו שם בשם שיבולי לקט עיי"ש. ובלאו הכי דבריהם צריך עיון, דבאמירה בלבד לא קנה שליח את החמץ עד שיזכה בו באחד מדרכי הקנין, כמ"ש בסימן תמ"א¹⁵⁷⁰ ותמ"ח¹⁵⁷¹. ולא דמי לקדושין¹⁵⁷² שהמעות בידו הן, ומיד שמחלה לו זכה בהן, דמחילה אין צריך קנין¹⁵⁷³].

פזוזהו כוונת המ"א בסוף סי' תל"ד¹⁵⁷⁴ שכתב שאין מועיל כו'. דהתם מיירי שלא צוה לה הבעל כמ"ש המ"א בסי' זה ס"ק י"ד¹⁵⁷⁵. דשני הדינים¹⁵⁷⁶ ממקור אחד הן, ולדבר אחד נתכוונו. וכן מצאתי בהדיא גם כן בפרי חדש¹⁵⁷⁷. ולכן כתבתי בפנים¹⁵⁷⁸ טוב כו' ודו"ק.

פחאך את זה צריך עיון, אם צוה לבדוק ולא הזכיר ביטול, אם ביטולו מועיל מעיקר הדין לפי דעת הר"ן וב"י¹⁵⁷⁹. ומסתברא דמועיל, דמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, דכיון שצוה לבדוק הרי גילה דעתו שאינו חפץ בו כלל והוא קרוב לביטול גמור, כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ' י"א מה' ברכות¹⁵⁸⁰ עיי"ש.

פטוכיון שביטולו מועיל חייב לבטל מעיקר הדין¹⁵⁸¹, שהרי בעל הבית נתחייב לבטל קודם יציאתו וחייבים אנשי ביתו לפוטרו מחיובו, כמ"ש החק יעקב בסוף ס"ק י"ד¹⁵⁸² מחוייבת כו' עיי"ש:

צ(ה) במה דברים אמורים באותן כו'. זה¹⁵⁸³ פשוט לדעת המ"א¹⁵⁸⁴ שמדבריו משמע בהדיא דבמדאורייתא אין לחלק בין תוך למ"ד לקודם ל'. ועיין בפרי חדש סי' תל"א¹⁵⁸⁵, ובמ"ש בסי' תל"ג¹⁵⁸⁶. ועיין בכללי ההוראה¹⁵⁸⁷:

צא(ו) יש לחוש כו'. כן¹⁵⁸⁸ הבינו הר"ן¹⁵⁸⁹ וכל האחרונים בפירוש הירושלמי¹⁵⁹⁰, וכן פסקו הכל בו¹⁵⁹¹ והב"ח¹⁵⁹² והעולת שבת¹⁵⁹³ והמ"א¹⁵⁹⁴, וכ"כ בתשובה להרמב"ן בסי' קס"ח¹⁵⁹⁵ הביאה הב"י סימן תס"ז¹⁵⁹⁶ עיי"ש שכתב ואפשר שיהיה צריך לבערו¹⁵⁹⁷ כו'. ועיין במ"א סק"ח¹⁵⁹⁸.

צבוהנה הר"ן דחה הירושלמי זה מהלכה, ואחריו נמשכו האליה זוטא¹⁵⁹⁹ והפרי חדש¹⁶⁰⁰ והחק יעקב¹⁶⁰¹. וכך כתב בדרכי משה¹⁶⁰².

צגועיין¹⁶⁰³ בר"ן¹⁶⁰⁴ הביאו הב"י¹⁶⁰⁵ שכתב הטעם, לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת, דסגי בביטול בעלמא עכ"ל, וכוונתו¹⁶⁰⁶ דאף דבדאורייתא אין לחלק בין תוך שלשים לקודם, מכל מקום כאן אין דאורייתא לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא מבוער לגמרי מן התורה לשיטת הר"ן¹⁶⁰⁷, כמ"ש בסי' תל"ג¹⁶⁰⁸. אבל לשיטת סמ"ק¹⁶⁰⁹ וסיעתו דאינו כמבוער מדאורייתא, אין לומר דאפילו הכי קודם ל' אוקמוהו אדאורייתא, דסגי בביטול אפילו לחמץ ידוע¹⁶¹⁰, דאם כן למה ליה להר"ן לפרש לפי שעשאוהו כו'. אלא ודאי דהעיקר כהמ"א¹⁶¹¹ דבדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם אף לאחר שביטלו, וכמ"ש בפנים.

צדוכיון דגבי מפולת קיי"ל¹⁶¹² להחמיר כסמ"ק וסיעתו, הוא הדין והוא הטעם בנידון דידן. ובפרט שדעת הטוש"ע בסימן תמ"ג סעיף ב'¹⁶¹³ נראה כמסכים לדעת הב"ח ומ"א וסיעתם, שהרי לשיטת הר"ן מי שיש לו חמץ בפסח בעיר אחרת¹⁶¹⁴ אינו עובר עליו מן התורה שהוא כמבוער אצלו. ודוחק גדול לומר דהטוש"ע מיירי כשיצא המפקיד מכאן בתוך ל', ומחויב לבערו שלא יעבור עליו המפקיד מדרבנן, שדרך הפוסקים האחרונים לפרש ולא לסתום כולי האי¹⁶¹⁵.

צהולהר"ן יש לומר דעובדא דיוחנן חקוקאה¹⁶¹⁶ מיירי אף קודם ל', והצריכו למכרו כדי שלא יאסר בהנאה¹⁶¹⁷, דלאחר הפסח ודאי אסור אף שלא עבר עליו כלום אפילו מדברי סופרים¹⁶¹⁸, דלא עדיף ממי שהניח חמצו ברשות הרבים והפקירו קודם הפסח¹⁶¹⁹, שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח, כדאיתא בירושלמי¹⁶²⁰ לפי פירוש האמיתי של המ"א¹⁶²¹ והפרי חדש¹⁶²², וכמו שיתבאר בסי' תמ"ח¹⁶²³ עיין שם. אבל דעת הטוש"ע והאחרונים בסימן תמ"ג נראה בעליל שמסכמת לדעת הירושלמי¹⁶²⁴, והכל בו והב"ח והעולת שבת והמ"א.

צוומכל מקום כיון דמידי דרבנן הוא¹⁶²⁵, ודעת הטור ודרכי משה בסימן זה¹⁶²⁶, והר"ן ולבוש¹⁶²⁷ ואלי' זוטא ופרי חדש וחק יעקב להקל, יש לסמוך על דבריהם בדיעבד, אפילו אין שם שעת הדחק¹⁶²⁸. וכן כתב המ"א בסק"ח¹⁶²⁹ לענין אוצר, והוא הדין למפרש ויוצא בשיירא, דכי הדדי נינהו בכל מילייהו, כמשמעות הגמרא וכל הפוסקים:

צז(ז) אפילו יוצא בתוך כו'. (ח) כדין שאר כו'. כך¹⁶³⁰ כתב בהגהות סמ"ק¹⁶³¹ וכך פסק הט"ז¹⁶³².

צחואף שהר"ן¹⁶³³ והש"ע¹⁶³⁴ חולקין על זה, וכן מצאתי¹⁶³⁵ בירושלמי.

צטמכל מקום¹⁶³⁶ לענין פסק הדין בלאו הכי יש להחמיר כהרמב"ם¹⁶³⁷ וסיעתו, כי כן משמעות השו"ע שהביא דעה ראשונה בסתם¹⁶³⁸. משמע אפילו ביטל¹⁶³⁹. דלא כאליה זוטא¹⁶⁴⁰. וכך פסק הפרי חדש¹⁶⁴¹, והביא ראיה מהירושלמי¹⁶⁴². וכך כתב האליה זוטא¹⁶⁴³.

קאלא¹⁶⁴⁴ כיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך בשעת הדחק על המקילין, ובשעת הדחק יש לסמוך על הגהות סמ"ק וט"ז דמקילי טפי, דבדרבנן הלך אחר המיקל בשעת הדחק אפילו ביחיד נגד רבים¹⁶⁴⁵, עיין בכללי ההוראה¹⁶⁴⁶:

קא(ט) בשעה שנפלה כו'. כן¹⁶⁴⁷ הוא באליה זוטא¹⁶⁴⁸, וכן משמע בחק יעקב¹⁶⁴⁹, בשם הרשב"א, אבל במ"א¹⁶⁵⁰ בשם הרשב"א לא משמע קצת הכי.

קבובאמת שלשון תשובת הרשב"א¹⁶⁵¹ יש לדחוק ולפרשו בשני פנים, ואפשר דרשב"א גופיה לא פשיטא ליה מילתא, כדמשמע בהדיא מלשונו¹⁶⁵², ולרווחא דמלתא נקט ב' חילוקים. והילכך יש לנו לפסוק כמ"ש הט"ז בסוף סי' תל"ג¹⁶⁵³ וכמ"ש בפנים¹⁶⁵⁴:

קג(י) והנכרי יכנס כו'. (יא) וכל זה כו'. מדברי¹⁶⁵⁵ החק יעקב¹⁶⁵⁶ מבואר, שדעת המ"א¹⁶⁵⁷ להחמיר אפילו כשידור בבית בפסח, שהרי החק יעקב העמיד דבריו בנכנס לבית בפסח¹⁶⁵⁸, וכתב שזהו דלא כמ"א.

קדובודאי שכן הוא דעת המ"א¹⁶⁵⁹, שהרי המ"א העמיד דבריו כיש אומרים שהביא רמ"א¹⁶⁶⁰, ולדבריהם אין לחלק כלל בין ידור בבית ללא ידור, דלדידהו סבירא להו דמצות ביעור אינה חובת הגוף, אלא אם כן כשמגיע הפסח יש לו בית וחמץ בתוכו. עי' בט"ז¹⁶⁶¹ ובפר"ח¹⁶⁶².

קהורמ"א הוציא דבריו מהטור שכתב בזה הלשון, ונראה לי שאין צריך לבדוק כיון שהנכרי נכנס לביתו [והיינו קודם הפסח, דלאחר הפסח אין כניסתו מועלת כלום¹⁶⁶³], אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו, ואין לך הפקר גדול מזה עכ"ל, מבואר מזה דאם אין הנכרי נכנס אינו הפקר גדול¹⁶⁶⁴. וכן מצאתי בהדיא גם כן בסוף דברי הפרי חדש¹⁶⁶⁵ עיי"ש. וזהו פשוט דכשאינו הפקר גדול, אף שיקיים מצות ביעור בבית אחר אינו כלום, שהרי חמץ זה עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ, כמ"ש הב"י¹⁶⁶⁶ ולבוש¹⁶⁶⁷.

קווכיון שהטור ורמ"א ופרי חדש מסכימים לדעה ראשונה¹⁶⁶⁸ הכי נקטינן, דלא כחק יעקב¹⁶⁶⁹: