Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shulchan Aruch HaRav Hilchos Pesach Part 1 Simanim 429 to 441·A mouse that entered a searched place with bread in its mouthשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)·תלח עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו

אתלח עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו
ובו י"ב סעיפים

בעכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו
א עכבר¹⁷⁸⁹ שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין¹⁷⁹⁰ (ואם מצא ככר שלם יתבאר בסי' תל"ט¹⁷⁹¹), אפילו מצא כדי כל הככר¹⁷⁹², צריך לחזור ולבדוק כל הבית¹⁷⁹³, או עד שימצא אותו הככר שהכניס העכבר¹⁷⁹⁴ (פי' שמכיר בטביעות עין שזהו הככר שהכניס¹⁷⁹⁵), לפי שאין דרכו של עכבר לפרר, ואלו פירורין בודאי היו שם מתחלה ולא מאותו ככר הן¹⁷⁹⁶.

גואפילו אם הככר שהכניס היה קטן מאד שיש לתלות ולומר שהעכבר אכלו, ואפילו אם כבר ביטל חמצו¹⁷⁹⁷ שאין כאן אלא ספק דברי סופרים, אף על פי כן אין ספק אכילת העכבר מוציא מידי ודאי חמץ, שראינו שהכניס לשם¹⁷⁹⁸:

דב ומכל מקום¹⁷⁹⁹ (א) אין צריך לבדוק אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם, אבל שאר החדרים אף על פי שפתוחים לאותו חדר אינם צריכים בדיקה, אם כבר ביטל כל חמצו¹⁸⁰⁰, או שעדיין לא הגיעה שעה ששית ורוצה עדיין לבטל¹⁸⁰¹, שאז הבדיקה אינה אלא מדברי סופרים, וספק דברי סופרים להקל, ותולין לומר שלא נכנס העכבר עם הככר אלא לאותו חדר שראינו שנכנס לשם¹⁸⁰².

הואם בדק כל אותו החדר ולא מצא הככר, אין חוששין שמא גררו לשאר חדרים הבדוקים, אלא תולין לומר שגררו משם לרשות הרבים¹⁸⁰³, או לחצר¹⁸⁰⁴ או לשאר מקומות שאינן בדוקין כלל הסמוכים לאותו חדר¹⁸⁰⁵, או שגררו באותו חדר עצמו לחור עמוק שאינו יכול להתגלות משם ולא יבא לאכלו בפסח¹⁸⁰⁶:

וג ואם הככר היה קטן, בענין שיש לתלות שמא אכלו העכבר כולו, אפילו אם לא ביטלו, וכבר הגיעה שעה ששית שאינו יכול עוד לבטלו, אף על פי כן אין צריך לבדוק שאר החדרים, מפני שיש כאן ב' ספיקות להקל, שמא לא הכניס העכבר מעולם את הככר לשאר החדרים, ואם תמצא לומר הכניס שמא אכלו כולו ולא נשתייר ממנו כלום¹⁸⁰⁷, וכל ב' ספיקות הולכין בהם להקל אף בשל תורה¹⁸⁰⁸:

זד ואם נכנס אחריו (לאותו חדר) ומצא ככר, ומכיר בטביעת עין¹⁸⁰⁹ שזהו הככר שנטל, אע"פ שנחסר ממנו קצת, אנו תולין שהעכבר אכל קצתו, ואין צריך לחזור ולבדוק¹⁸¹⁰ אפילו אם לא ביטל¹⁸¹¹:

חתינוק שנכנס לבית בדוק וככר בידו
ה כלב ותרנגול דינם שוה לעכבר שאין דרכם לפרר¹⁸¹².

טאבל אם תינוק נכנס לבית בדוק וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין, אין צריך לחזור ולבדוק¹⁸¹³, אפילו אם לא ביטל¹⁸¹⁴, דכיון שמיד נכנס אחריו ומצא פירורין, הרי רגלים לדבר¹⁸¹⁵ שאכלו התינוק, ואלו הפירורין הן שנפלו ממנו בשעת אכילה, שדרך התינוק לפרר¹⁸¹⁶.

יויש אומרים¹⁸¹⁷ שאם אין בפרורין כדי כל הככר צריך לחזור ולבדוק, אם הוא תינוק שאין בו דעת¹⁸¹⁸, מפני שאין דרך התינוק לאכול אלא לפרר (אבל אם הוא תינוק שיש בו דעת ישאלנו, ואם אומר שאכל נאמן¹⁸¹⁹, ועל דרך שנתבאר בסי' תל"ז¹⁸²⁰).

יאויש להחמיר כדבריהם אם לא ביטל, שיש כאן ספק איסור של תורה. אבל אם כבר ביטל, או שעדיין יכול לבטל, יש לסמוך על סברא הראשונה, שהיא עיקר¹⁸²¹:

יבעכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יצא
ו אם¹⁸²² נכנס עכבר לבית בדוק וככר בפיו ויצא עכבר משם וככר בפיו, אין צריך לחזור ולבדוק¹⁸²³, אפילו אם לא ביטל ואינו יכול עוד לבטל¹⁸²⁴, דכיון שראינו עכבר נכנס עם ככר ועכבר יצא עם ככר, הרי רגלים לדבר שהראשון שנכנס הוא האחרון שיצא¹⁸²⁵:

יגז אבל אם היה הראשון שחור והאחרון לבן, צריך לחזור ולבדוק¹⁸²⁶, אפילו כבר ביטלו¹⁸²⁷, ואין תולין לומר שהאחרון חטף הככר מפי הראשון ויצא, שאין דרך העכברים ליטול זה מזה כלום¹⁸²⁸:

ידעכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יצאה
ח וכן אם עכבר נכנס לבית בדוק וככר בפיו, ויצאת משם חולדה וככר בפיה, צריך לחזור ולבדוק¹⁸²⁹, אפילו אם כבר ביטלו¹⁸³⁰, ואין תולין לומר שהחולדה חטפה הככר מפי העכבר, שאם היה הדבר כן גם העכבר עצמו היה נמצא בפי החולדה¹⁸³¹:

טוט ואם יצאת משם חולדה ובפיה ככר מכאן ועכבר מכאן, הרי הדבר ספק, שיש סברא לומר שזהו ככר אחר, שאם היה הראשון שהיה בפי העכבר שנטלתו חולדה עם הככר שבפיה, היה לו להככר להמצא בפי העכבר והעכבר בפי החולדה. או אפשר שזהו ככר הראשון שהיה בפי העכבר, ומה שלא נמצא עכשיו בפי העכבר הוא מחמת אימת החולדה על העכבר נפל הככר מפיו, ונטלתו החולדה עם גוף העכבר¹⁸³². לפיכך אם כבר ביטלו¹⁸³³, או שיכול עדיין לבטלו¹⁸³⁴, אין צריך לחזור ולבדוק, שכל ספק דברי סופרים להקל¹⁸³⁵.

טזאבל אם לא ביטלו ואינו יכול עוד לבטלו צריך לחזור ולבדוק. אפילו אם היה ככר קטן מאד אין תולין לומר שאכלו עכבר, לפי שכל ספק של תורה הולכין בו להחמיר.

יזואין כאן ב' ספיקות להקל, שספק הראשון הוא שמא זה הככר שהוציאה החולדה הוא ככר הראשון שהכניס העכבר, ונמצא שאין כאן עוד חמץ בבית זה, וספק השני הוא שמא אכל העכבר את ככר הראשון ולא נשתייר ממנו כלום, ונמצא שאין כאן עוד חמץ בבית זה. והרי ב' הספיקות הן שם אחד, שמא אין כאן עוד חמץ בבית זה, ואין ספק אחד מוסיף על חבירו כלום, ולכך אינם נידונים כספק ספיקא¹⁸³⁶.

יחולא אמרו שספק אכילת העכבר נחשב לספק שני להיות נידון כספק ספיקא¹⁸³⁷, אלא כשספק הראשון הוא שמא לא נכנס מעולם חמץ לחדר זה אחר שנבדק, ואם תמצא לומר נכנס שמא נאכל כולו ולא נשתייר ממנו כלום, שב' ספיקות הללו הן שמות מחולקים, ספק אחד שמא לא נכנס חמץ לכאן וספק שני שמא לא נשאר כאן חמץ. מה שאין כן כשבודאי נכנס לכאן חמץ אחר הבדיקה, אלא שיש ב' ספיקות בהוצאת החמץ מכאן, אינן נחשבים אלא לספק אחד, דמה לי שנאכל החמץ ולא נשאר ממנו כלום בבית זה, או שהוציאתו החולדה ולא נשאר ממנו כלום בבית זה, הרי הכל ספק אחד. וכן כל כיוצא בזה, כמו שיתבאר בסי' תל"ט¹⁸³⁸:

יטנחש נכנס וככר בפיו
י נחש שנכנס לבית בדוק וככר בפיו¹⁸³⁹, אין צריך לשכור חבר להוציא הככר מפיו¹⁸⁴⁰, אם כבר ביטלו או שיכול עדיין לבטלו¹⁸⁴¹, שאז אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, ולא הטריחוהו חכמים להוציא ממון על כך¹⁸⁴², כיון שאפשר שיאכל הנחש את כל הככר או שיוציאנו מבית זה¹⁸⁴³:

ככזית חמץ שמונח על הקורה או בבור
יא כזית¹⁸⁴⁴ (ב) חמץ שהוא מונח בתוך הבית למעלה על הקורה¹⁸⁴⁵, אף על פי שכבר ביטלו¹⁸⁴⁶, מחייבין אותו להביא סולם להורידו בליל י"ד, מפני שלפעמים יפול מהקורה ושמא ישכח ויאכלנו¹⁸⁴⁷.

כאאבל אם היה חמץ בבור¹⁸⁴⁸, בין שיש בו מים ובין שאין בו¹⁸⁴⁹, אם אין דרך לירד בתוכו להשתמש בו כל השנה¹⁸⁵⁰, אין חוששין שמא ירד לתוכו בפסח ויאכל מהחמץ. לפיכך אין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם, אלא מבטלו ודיו¹⁸⁵¹:

כביב במה דברים אמורים כשהניח חמץ בבור על דעת לפנותו משם קודם הפסח, או שנפל מאליו, אבל אסור להטמין שם חמץ על דעת שישאר שם עד אחר הפסח¹⁸⁵², אפילו ביטלו.

כגואם הטמינו שם, אין מועיל לו כלום, וצריך להוציאו ולבערו בי"ד, אפילו אם הטמינו שם (ג) קודם ל' יום לפני הפסח, עיין סימן תל"ו¹⁸⁵³:

כדקונטרס אחרון
(א) ומכל מקום אין צריך כו'. עיין¹⁸⁵⁴ בחק יעקב¹⁸⁵⁵ מ"ש דמהרמב"ם¹⁸⁵⁶ לא משמע הכי. היינו משום דלשיטתיה אזיל דבספק על פסק דצריך לחזור ולבדוק עיי"ש בפ"ב¹⁸⁵⁷. אבל הטור חולק על זה, עיי"ש בסי' תל"ט¹⁸⁵⁸ דפסק דאין צריך לבדוק. וכן פירש רש"י עיי"ש דף י' ע"א¹⁸⁵⁹.

כהומ"ש החק יעקב דכן מצא¹⁸⁶⁰ בגמרא¹⁸⁶¹ כו', כבר פירש"י שם שהב[יאת]ו לכאן כו'¹⁸⁶². ואדרבה מהגמרא יש לדקדק להיפך, כמ"ש הפרי חדש סי' תל"ט¹⁸⁶³.

כווהב"ח עצמו בסי' תל"ט¹⁸⁶⁴ פסק דספק על אין צריך לבדוק.

כזומה שחילק החק יעקב¹⁸⁶⁵ בדברים המבודים מן הלב, ורצה לומר דספק על צריך בדיקה, וחצר שאני מפני שאינו בדוק תולין החמץ בו כמו בשני בתים כו', כל הרואה בגמרא יבין שאינו כן, דאם כן לא דמי כלל לבקעה¹⁸⁶⁶.

כחומ"ש עוד¹⁸⁶⁷ דבחצר יש לומר שגררו לרשות הרבים כו' עיי"ש, הכי נמי יש לומר בנידון דידן¹⁸⁶⁸ וכמ"ש בפנים עיי"ש.

כטומ"ש עוד¹⁸⁶⁹ דבחצר יטלוהו העורבים כו', זה אינו, שהרי אפילו בככר גדול אין צריך לבדוק אם ביטל לדעת הטור¹⁸⁷⁰.

לודעת רמ"א שם¹⁸⁷¹ לפסוק כדעת הטור, עיי"ש בדרכי משה¹⁸⁷².

לאוכך פסק הפרי חדש שם¹⁸⁷³. והכי נקטינן שבדברי סופרים הלך אחר המיקל¹⁸⁷⁴. ובפרט שכן דעת המ"א¹⁸⁷⁵:

לב(ב) כזית כו'. החק יעקב¹⁸⁷⁶ בשם העולת שבת¹⁸⁷⁷ פסק בפשיטות דבפחות מכזית אינו צריך. ובאמת שהעולת שבת סיים דצריך עיון לדינא. ובאמת צריך עיון מנא ליה לרמב"ם לחלק, וגם נושאי כליו לא הראו מקום כבודו¹⁸⁷⁸ של חילוק זה, ולמה לא חילק כן בשאר בעייא דסליקו באם תמצא לומר. ולכך לא העתקתי כן בביאור¹⁸⁷⁹:

לג(ג) קודם ל' כו'. כ"מ בהדיא במ"א סי' תל"ו סק"ח¹⁸⁸⁰, דאי לאו דסמכינן איש אומרים הוה צריך לפנות הבור ולהוציא החמץ מקרקעיתו.