Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shulchan Aruch HaRav Hilchos Pesach Part 1 Simanim 429 to 441·Laws of a non-Jew's chametz deposited with a Jewשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)·תמ דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל

אתמ דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל
ובו י"ז סעיפים

בהמטמין או מפקיד חמצו
א כתוב¹⁹⁶⁶ בתורה¹⁹⁶⁷ לא יראה לך חמץ, יכול אם טמן אותו בבור¹⁹⁶⁸ עד שאינו נראה, או שהפקיד אותו ביד נכרי, לא יהיה עובר עליו, שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח, תלמוד לומר¹⁹⁶⁹ שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, אפילו הטמינו, או הפקידו¹⁹⁷⁰, בין ביד נכרי בין ביד ישראל, אפילו אם הנפקד קיבל עליו אחריות¹⁹⁷¹ שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לשלם לו דמי חמצו, ונמצא שהנפקד עובר עליו בבל יראה כמו שיתבאר¹⁹⁷², אף על פי כן עובר עליו גם המפקיד¹⁹⁷³ בבל יראה ובל ימצא¹⁹⁷⁴, כיון שגוף החמץ הוא שלו¹⁹⁷⁵.

גואע"פ שנאמר לא ימצא בבתיכם, וחמץ זה אינו בביתו¹⁹⁷⁶. מכל מקום כיון שהנפקד קיבל הפקדון מדעתו, ונותן לו רשות להניחו בתוך ביתו, הרי השאיל להמפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו, והרי מקום זה קנוי להמפקיד, לפיכך עובר הוא על החמץ המונח שם כאלו היה מונח בביתו¹⁹⁷⁷ שהוא דר בו, שהרי אמרה תורה לא יראה לך שאור בכל גבולך, כל מקום שהוא גבולו אע"פ שאינו ביתו שהוא דר בו¹⁹⁷⁸.

דאבל מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו (א) שלא מדעתו, שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו, אינו עובר עליו מן התורה, כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ¹⁹⁷⁹.

הומכל מקום (ב) מדברי סופרים חייב לבערו¹⁹⁸⁰. או למכרו לאינו יהודי¹⁹⁸¹ בערב פסח קודם שעה ששית¹⁹⁸², כיון שגוף החמץ הוא שלו אלא שאינו מונח ברשותו. ואם לא מכרו עד שהגיע שעה ששית חייב לבערו מן העולם לגמרי. וכל רגע ורגע שאינו מבערו הוא עובר עליו בבל ימצא מדברי סופרים¹⁹⁸³.

וואם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי חמץ זה אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל, כדין חמץ שעבר עליו הפסח בבית ישראל¹⁹⁸⁴:

זחמץ נכרי המופקד אצל ישראל
ב הואיל והאדם עובר על חמצו אעפ"י שהוא מופקד ביד אחרים, או שהוא טמון, שאינו נראה לו, אם כן למה אמרה תורה לא יראה לך. לומר לך שאף החמץ הנראה לך, והוא מצוי בביתך, אף על פי כן אין אתה עובר עליו אלא אם כן אני קורא בו לך, כלומר שהוא שלך, פרט לחמצו של נכרי המופקד ביד הישראל¹⁹⁸⁵, אפילו הוא עמו בביתו שהוא דר בו בפסח, הרי זה מותר מפני שאינו שלו¹⁹⁸⁶.

חואפילו החמץ הוא של גר תושב שיד הישראל שולטת עליו ועל נכסיו, ואפילו הוא שרוי בחצירו של ישראל, והוא וכל אשר לו כבוש תחת יד ישראל, אף על פי כן כל זמן שאין שם הישראל נקרא על זה החמץ, אין צריך לבערו¹⁹⁸⁷:

טג ומכל מקום מדברי סופרים נכרי שהביא חמצו לישראל בתוך הפסח כדי להפקידו אצלו לא יקבל ממנו הישראל¹⁹⁸⁸, אע"פ שאינו נוגע בהחמץ בידו, אלא הוא אומר להנכרי הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה¹⁹⁸⁹, אף על פי כן אסור, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו¹⁹⁹⁰, שאין הנכרי משמר חמצו שלא יאכל ממנו הישראל¹⁹⁹¹, כיון שכבר הפקידו אצלו הרי סמך על נאמנותו.

יאבל אם הנכרי אינו מפקיד אצלו החמץ, מותר לו להניחו שיכנס לביתו וחמצו עמו¹⁹⁹². ואף על פי שהישראל רואה אותו אין בכך כלום, שהרי נאמר לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים¹⁹⁹³.

יאומכל מקום אם נכרי זה הוא עבדו או פועלו שמזונותיו עליו, אין להניחו שיכנס לבית לאכול חמץ, אף על פי שהחמץ הוא של הנכרי, מכל מקום יש לחוש למראית העין, שיחשדו אותו¹⁹⁹⁴ שהוא מאכיל את עבדו חמץ בפסח. אבל נכרי אחר שאין מזונותיו עליו, מותר להניחו ליכנוס לבית לאכול מחמצו.

יבאבל אסור להניחו שיאכל מחמצו על השלחן בשעה שישראל אוכל על זה השלחן¹⁹⁹⁵, אפילו אם זה הישראל אין לו שום הכירות עם זה הנכרי, שאין לחוש שמא יאכילנו הנכרי מחמצו, מכל מקום כיון שחמץ בפסח במשהו, רחוק הדבר שלא יתערב פירור אחד של הנכרי בשל ישראל¹⁹⁹⁶.

יגואפילו אם הישראל הוא אוכל על מפה מיוחדת, אף על פי כן יש להחמיר שלא יאכל על השלחן שהנכרי אוכל עליו חמצו, משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב¹⁹⁹⁷:

ידד אבל מותר להניחו לאכול חמצו על השלחן בשעה שאין ישראל אוכל עליו¹⁹⁹⁸. רק שיזהר הישראל לנקות השלחן יפה אחר אכילת הנכרי, שלא ישארו שם פירורין מחמצו¹⁹⁹⁹.

טווכן צריך ליזהר כשילך הנכרי מביתו שיטול כל חמצו עמו, ולא ישתייר ממנו מאומה בבית הישראל, גזירה שמא ישכח ויאכלנו²⁰⁰⁰, כיון שהוא רגיל בחמץ כל השנה יש בו לחוש לשכחה²⁰⁰¹ יותר משאנו חוששים בשאר איסורי תורה, שאדם בודל עצמו מהם ואינו שוכח איסורו כיון שאינו רגיל בהם²⁰⁰².

טזאבל כל זמן שהנכרי בבית אין לחוש שמא יסתפק הישראל מחמצו²⁰⁰³, שהרי הנכרי הוא משמרו בעצמו²⁰⁰⁴:

יזמחיצה בפני החמץ וכפיית כלי
ה ואם הלך משם הנכרי והניח חמצו מונח בבית ישראל שלא מדעתו²⁰⁰⁵, ואין הישראל רוצה (ג) להתגרות עם הנכרי להשליך חמצו מן ביתו לרשות הרבים²⁰⁰⁶, צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים²⁰⁰⁷, כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו²⁰⁰⁸.

יחוצריך שתהא המחיצה עשויה מדבר קבוע שחוסמת היא העוברים שם, אבל לא מסדין וכיוצא בו, כיון שיכולין לילך ולבא תחת הסדין²⁰⁰⁹, יש לחוש שמא יבואו להסתפק מן החמץ המונח שם.

יטואם הוא שבת או יום טוב שאי אפשר לעשות מחיצה מדבר קבוע²⁰¹⁰, יכפה עליו את הכלי עד הערב²⁰¹¹, כדי שיהיה מכוסה מן העין ולא יבואו לאכול ממנו.

כולערב מיד יעשה לפניו מחיצה כהלכתה, ולא יסמוך על כפיית הכלי, גזירה שמא ינטל הכלי לצורך תשמישו²⁰¹² ויתגלה החמץ וישכח ויאכלנו:

כאו ואם הדבר ברור וידוע שלא ישתהה הנכרי חוץ לביתו של הישראל שחמצו מונח בתוכו רק כחצי היום, ואחר כך יחזור לבית הישראל ליטול חמצו משם, אין צריך לעשות לפניו מחיצה, אפילו הוא חולו של מועד שמותר בעשיית מלאכה (שאינה מעשה אומן כמו שיתבאר בסימן תק"מ²⁰¹³), אלא די לו בכפיית כלי עד שיבא הנכרי ויטול חמצו. דכיון שלא ישתהה הנכרי רק כחצי היום אין חוששין שמא ינטל הכלי בחצי יום זה²⁰¹⁴:

כבז וכל זה כשכבר הלך לו הנכרי ונשאר חמצו מונח בבית הישראל שלא מדעת הישראל, אבל לכתחלה לא יניחנו הישראל לילך מביתו אלא אם כן יטול חמצו עמו, אפילו לא ישתהה שם חוץ לביתו רק שעה אחת, ואפילו רוצה לעשות לפניו מחיצה כהלכתה²⁰¹⁵:

כגח במה דברים אמורים בתוך הפסח או בערב פסח משעה ששית ולמעלה. אבל קודם שעה ששית מותר²⁰¹⁶ לקבל פקדונות חמץ מן הנכרי, אע"פ שיהיה הפקדון בביתו כל ימי הפסח אין בכך כלום, רק שיעשה לפניו מחיצה כהלכתה²⁰¹⁷ כמו שנתבאר²⁰¹⁸:

כדכשאחריות החמץ על הישראל
ט במה דברים אמורים²⁰¹⁹ כשאין אחריות הפקדון על ישראל²⁰²⁰ מגניבה ואבידה באונס²⁰²¹, דהיינו שאם ישמרנו הישראל כדרך השומרים ואחר כך יגנב או יאבד ממנו לא יתחייב הישראל לשלם לו מדין תורה, ולא מדין המלך וחוקיו על עמו²⁰²². כגון שקיבל ממנו הפקדון בסתם²⁰²³, ולא אמר לו הישראל שיתחייב לשלם לו אם יגנב או יאבד ממנו באונס.

כהאבל אם אחריות הפקדון על הישראל²⁰²⁴, שאם יגנב או יאבד ממנו באונס יתחייב לשלם לו מדין תורה אע"פ שלא פשע בשמירתו. כגון שאמר לו הישראל אם יגנב או יאבד ממני אשלם לך, וקנה ממנו הנכרי²⁰²⁵ בקנין סודר²⁰²⁶ שלא יחזור בו. או אפילו לא קנה ממנו אלא שדין המלך הוא שישלם לו, כיון שאמר לו כן בפירוש בשעת הפקדון ועל סמך זה הפקידו אצלו²⁰²⁷, הרי פקדון זה נחשב להישראל לענין ביעור חמץ כאלו הוא שלו ממש, כיון שהוא חייב באחריותו, וחייב לבערו²⁰²⁸ בערב פסח מן התורה, ואם לא ביערו עובר עליו בלא תעשה.

כושנאמר²⁰²⁹ לא ימצא בבתיכם, ולא נאמר לא ימצא לכם בבתיכם, פרט לשל אחרים, אלא על כרחך אף בשל אחרים עובר עליו אם הוא מופקד אצלו. ואי אפשר לומר אף כשלא קיבל עליו אחריות יעבור עליו, שהרי כבר נאמר²⁰³⁰ לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. הא אין הכתוב מדבר אלא כשקיבל עליו אחריות²⁰³¹, כיון שאלו היה נגנב או נאבד חל ההפסד על הישראל, הרי הוא כשלו²⁰³² ממש לענין ביעור חמץ בלבד²⁰³³ מגזירת הכתוב:

כזי אבל אם לא קיבל עליו הישראל אחריות גניבה ואבידה באונס²⁰³⁴ [אף על פי שקיבל עליו לשמרו שמירה מעולה כדרך השומרים, ואם יפשע בשמירתו ולא ישמרנו כדרך השומרים יתחייב לשלם לו, אין זה נקרא קבלת אחריות להיות הפקדון נחשב כשלו על ידי כן, כיון שקבל עליו אחריותו. אלא זה נקרא קבלת השמירה בלבד שקיבל עליו שישמור חמצו של נכרי, ואם יפשע ולא ישמרנו יפה חייב לשלם לו, שהפושע הוא כמזיק בידים²⁰³⁵, כיון שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו²⁰³⁶].

כחואפילו אם הנכרי הוא אלם ויכפהו לשלם לו אף אם יגנב או יאבד ממנו באונס, מכל מקום כיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות האונס, והוא פטור מדין תורה ומדין המלך, אין החמץ נחשב כשלו על ידי שמתחייב באחריותו בגזילת הנכרי²⁰³⁷:

כטיא וכל זה כשקיבל ממנו הפקדון בסתם, שלא ייחד לו מקום²⁰³⁸ להניח בו הפקדון, אלא נטלו הישראל מיד הנכרי והניחו באיזה זוית שבביתו, ורשות בידו לטלטלו ולפנותו מזוית זו ולהניחו בזוית אחרת, כיון שלא הבטיח להנכרי ליחד קרן זוית אחת לחמצו.

לוכן אם אמר להנכרי הרי כל ביתי לפניך הנח פקדונך באיזה מקום שתרצה בבית²⁰³⁹, דכיון שלא ייחד לו הישראל זוית מיוחדת לחמצו, הרי החמץ מסור ביד הישראל לפנותו מקרן זוית זו ולהניחו בזוית אחרת כמו חמץ שלו ממש, לפיכך אם קיבל עליו אחריותו הרי הוא נעשה כשלו ממש ועובר עליו.

לאאבל אם בשעה שהפקיד אצלו²⁰⁴⁰ ייחד לו זוית מיוחדת²⁰⁴¹, שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם²⁰⁴², והניחו הנכרי בעצמו באותה זוית שייחד לו הישראל, או שהניחו שם הישראל (ד) במעמד הנכרי²⁰⁴³, והבטיח לו²⁰⁴⁴ שזוית זו תהא מיוחדת לחמצו עד שיבא הנכרי ויטלנה משם. כיון שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו מזוית זו למקום אחר, שהרי כבר מסר אותה זוית להנכרי²⁰⁴⁵, אין צריך לבערו, אף שקיבל עליו אחריות מגניבה ואבידה באונס (רק שיזהרו לעשות לפניו מחיצה כהלכתו²⁰⁴⁶ כמו שנתבאר²⁰⁴⁷).

לבשנאמר לא ימצא, מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך²⁰⁴⁸, שהרי הוא מונח בזוית המיוחדת לנכרי, והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי, שאינו עובר עליו²⁰⁴⁹.

לגאע"פ שהחמץ של ישראל ממש המונח ברשות נכרי הרי זה עובר עליו כמו שנתבאר למעלה²⁰⁵⁰, מכל מקום חמץ זה הוא של הנכרי, אלא שאחריותו הוא על הישראל, לפיכך אין לו דין חמצו של ישראל ממש²⁰⁵¹, ואינו עובר עליו אלא אם כן הוא מסור בידו לטלטלו ולפנותו לכל מקום שירצה, כמו חמץ שלו ממש:

לדיב במה דברים אמורים כשהחמץ הזה בשעת הביעור דהיינו שעה ששית בערב פסח הוא מונח באותה זוית שייחד לו, ולכך אין צריך לבערו, וכן בכל ימי הפסח²⁰⁵² כל זמן שהחמץ הוא מונח בזוית שייחד לו אינו עובר עליו מטעם שנתבאר, אבל אם פינה הישראל את החמץ מזוית זו שייחד לו לזוית אחרת שבבית, או שבכל מקום שברשותו, וכשהגיע שעת הביעור הוא מונח באותו זוית האחרת, חייב לבערו, או שיחזירנו מיד למקומו²⁰⁵³.

להואפילו (ה) נטל הישראל את החמץ הזה קודם שהגיע זמן הביעור, והוליכו לנכרי אחר והפקידו אצלו בביתו, אף על פי כן כשיגיע זמן הביעור חייב לילך וליטלו מיד הנכרי ולבערו²⁰⁵⁴, או שיחזירנו לאותו זוית שייחד להנכרי המפקיד.

לובמה דברים אמורים כשהנכרי הנפקד השני לא קיבל עליו אחריות החמץ כדרך שקיבל עליו הישראל, אבל אם כל האחריות שהיה על הישראל קיבל עליו גם כן הנכרי הנפקד השני, אין צריך לבערו. אע"פ שחמץ שהוא של ישראל ממש המופקד אצל נכרי, אף שקיבל עליו הנכרי אחריות אין מועיל כלום לפטור את הישראל שלא יעבור עליו בבל יראה כמו שנתבאר למעלה²⁰⁵⁵, מכל מקום חמץ זה שהוא של נכרי אלא שאחריותו הוא על הישראל, ועל ידי כן נעשה כאלו היה שלו, וכיון שנכרי אחר קיבל עליו אחריות שהיה על הישראל, אין לישראל חלק ונחלה בחמץ זה, ואין צריך לבערו כלל²⁰⁵⁶, אף אם הישראל לא ייחד זוית מיוחדת לנכרי המפקיד²⁰⁵⁷:

לזיג ויש חולקין על כל זה²⁰⁵⁸ ואומרים דכל שאחריות החמץ הוא על הישראל, אפילו לא קיבל עליו אלא אחריות של גניבה ואבידה הבאים מחמת פשיעותו שלא שמר כדרך השומרים, ולא באחריות של גניבה ואבידה הבאים באונס²⁰⁵⁹.

לחוכן אפילו אם לא קיבל עליו אחריות כלל בין מחמת פשיעה בין מחמת אונס, אלא (ו) לשמור בחנם, ונמצא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו אם יגנב ויאבד ממנו²⁰⁶⁰ מחמת (ז) פשיעותו בשמירתו. הרי חמץ זה הוא כשלו ממש וחייב לבערו בערב פסח מן התורה.

לטוכן אפילו אם השכיר לנכרי חדר²⁰⁶¹ (ח) מיוחד בביתו שיניח שם חמצו, שאינו נפטר מחיובו בשביל זה (אלא) שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו למקום שירצה²⁰⁶²:

מיד וכן אפילו (ט) אם נטל הישראל את הפקדון והוליכו לבית נכרי אחר והפקידו אצלו, וקיבל עליו הנכרי השני כל האחריות שהיה על הישראל, אף על פי כן חייב לבער²⁰⁶³. דכיון שאם יגנב או יאבד מהנכרי השני הרי נכרי המפקיד חוזר על הישראל שישלם לו חמצו, ואין לו כלום על הנכרי השני, שהרי לא הפקיד בידו מאומה, לפיכך נחשב חמץ זה להישראל כאלו היה שלו ממש²⁰⁶⁴, שהוא חייב לבערו אף אם הוא מופקד ביד נכרי, וקיבל עליו הנכרי אפילו אחריות של גניבה ואבידה באונס כמו שנתבאר למעלה²⁰⁶⁵.

מאאבל אם הנכרי המפקיד לא הפקיד כלל את החמץ ביד הישראל, אלא הפקידו ביד הנכרי אחר, והישראל קיבל עליו אחריות הפקדון, אינו עובר עליו, אפילו אם הנכרי הנפקד לא קיבל עליו שום אחריות²⁰⁶⁶. שהרי נאמר בבתיכם, וזה החמץ אינו בביתו וברשותו של הישראל, שהרי נכרי הנפקד לא השאיל להישראל את המקום שהחמץ מונח עליו בביתו, אלא להנכרי המפקיד אצלו הוא שהשאילו²⁰⁶⁷.

מבואף מדברי סופרים אין צריך לבערו²⁰⁶⁸. דכיון שגוף החמץ אינו שלו אלא על ידי שאחריותו עליו הוא נעשה כשלו, לפיכך לא גזרו עליו חכמים בשלא הפקידו הוא בעצמו ביד הנכרי:

מגטו ואין צריך לומר (י) שאם אחר שהפקיד הנכרי בעל החמץ את חמצו ביד הישראל וקיבל עליו הישראל אחריות, חזר הישראל והוליכו לבית בעליו הנכרי והפקידו אצלו, אע"פ שהתנה עמו הנכרי שיהיה עליו עדיין אחריות הפקדון כמו שהיה מקדם, אף על פי כן אינו עובר עליו אפילו מדברי סופרים, כיון שאינו בביתו ולא ברשותו של הישראל²⁰⁶⁹:

מדטז ולענין הלכה בכל ד' דברים שיש בין סברא הראשונה לסברא האחרונה, יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה²⁰⁷⁰, דהיינו שיחזיר הפקדון לבעליו, (יא) או שימכרנו לנכרי אחר²⁰⁷¹ קודם שתגיע שעה ששית בערב פסח.

מהאבל בדיעבד שכבר הגיע שעה ששית שאי אפשר למכרו לנכרי כמו שיתבאר בסי' תמ"ג²⁰⁷², וגם הנכרי בעל החמץ אינו בעיר שיחזירנו לו, יש לסמוך על סברא הראשונה בכל זה²⁰⁷³, ואין הישראל חייב לבערו מן העולם לגמרי²⁰⁷⁴, אלא מותר לו להשהות חמץ זה עד שיבא בעליו הנכרי לעיר.

מואפילו בא בתוך הפסח יחזיר לו חמצו²⁰⁷⁵ מיד בבואו (רק שיזהר שלא יגע בו בידיו כמו שיתבאר בסימן תמ"ד²⁰⁷⁶), כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהייה זו²⁰⁷⁷ לפי סברא האחרונה.

מזואחר הפסח מותר חמץ זה אפילו באכילה²⁰⁷⁸, אפילו לא החזירו לבעליו עד אחר הפסח:

מחהחזרת החמץ שנאסר אל הנכרי
יז אבל כל מקום שהוא חייב לבערו אף לפי סברא הראשונה, ושכח או נאנס ולא ביערו, אף על פי שגוף החמץ הוא של הנכרי, מכל מקום כיון שעבר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא, (יב) הרי הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל²⁰⁷⁹, כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שיתבאר בסי' תמ"ח²⁰⁸⁰.

מטומכל מקום אם בא הנכרי בעל החמץ ליטול חמצו, בין שבא בתוך הפסח בין שבא לאחר הפסח, רשאי הישראל ליתנו לו. ואין זה כפורע חובו מאיסורי הנאה, שהרי לא נתחייב הישראל כלום להנכרי, כיון שחמצו הוא בעין הרי אומר לו הרי שלך לפניך²⁰⁸¹.

נואע"פ שיש לחוש שמא ימכור הנכרי את החמץ הזה לאחר הפסח לישראל אחר, שאינו יודע שעבר עליו ישראל בבל יראה ועל ידי כן אסור באכילה ובהנאה²⁰⁸², ויאכל ויהנה ממנו. (יג) מכל מקום מפני חששא זו אין לנו לכוף את הישראל הנפקד שיבער חמצו של נכרי וישלם לו דמיו מכיסו. ולא אסרו מפני זה אלא למכור לנכרי חמצו ממש, אם הוא בענין שאפשר לבא תקלה לישראל אחר שיקח חמצו מן הנכרי כמו שיתבאר בסי' תס"ז²⁰⁸³. אבל זה אינו מוכר לו כלום, אלא שאינו קונה ממנו, אין לנו לכוף אותו על כך²⁰⁸⁴.

נארק אם ירצה מעצמו לעשות הטוב והישר לבער ולשלם להנכרי דמיו, כדי שלא תבא תקלה לישראל אחר על ידו, (יד) תבא עליו ברכה²⁰⁸⁵:

נבקונטרס אחרון
(א) שלא מדעתו כו'. זהו²⁰⁸⁶ פשוט וברור לדעת הרא"ש²⁰⁸⁷, וכסף משנה ריש פרק ד'²⁰⁸⁸, שכתבו הטעם משום דהוה כמונח בביתו כיון שהשאיל לו²⁰⁸⁹ כו'.

נגואף שהט"ז²⁰⁹⁰ חולק על זה, ולפי שיטתו עובר בכל גווני²⁰⁹¹. מכל מקום אנן לא קיי"ל כשיטתו. שהרי לשיטתו כל שגוף החמץ אינו שלו אינו עובר עליו אלא אם כן הוא בביתו ממש²⁰⁹², דלית ליה סברת הרא"ש הנ"ל²⁰⁹³, כמבואר בדבריו. ולפי זה לא הוה לן למיסר כשחזר הישראל והפקיד ביד נכרי את החמץ המופקד אצלו מנכרי, כיון שגוף החמץ אינו שלו. ור' ישעיה אחרון ז"ל²⁰⁹⁴ ורמ"א²⁰⁹⁵ ושאר כל האחרונים הסכימו לאסור²⁰⁹⁶.

נדואין לומר דמדרבנן אסור²⁰⁹⁷, דמנא לן לחדש מדעתינו גזירה שלא נמצאת בתלמוד²⁰⁹⁸. דההיא דפרק כל שעה²⁰⁹⁹, דאייתי מינה הר"ן²¹⁰⁰ ז"ל למיסר מדרבנן, לפי שיטתו²¹⁰¹, מיירי כשגוף החמץ של ישראל, דלשיטת הט"ז איכא בהא איסורא דאורייתא²¹⁰² (וכן הוא לפי שיטת הרא"ש²¹⁰³).

נהוכן מוכח דעת הב"י בשם הסמ"ג והג"מ והרבינו ירוחם, וטור ושו"ע סי' תל"ד²¹⁰⁴, שכתבו לומר דאיכא ברשותי כדי לכלול החמץ שיש לו במקומות אחרים. ולהט"ז אף ברשותי לא היה לנו לומר, כדי לכלול החמץ שברשות אחרים. אלא ודאי שמה שעובר על חמצו שברשות אחרים היינו משום דהשאילו לו כו' כמ"ש הרא"ש והכסף משנה, ואם כן הוא נכלל במה שאמר ברשותי, כמ"ש הפר"ח בסוף סימן זה²¹⁰⁵ עיי"ש:

נו(ב) ומכל מקום מדברי סופרים כו'. כך²¹⁰⁶ כתב הר"ן²¹⁰⁷ לפי שיטתו²¹⁰⁸, וכן הסכים הפרי חדש²¹⁰⁹, וכן תראה שהסכים המ"א בסוף סי' תמ"ז²¹¹⁰.

נזוכן מוכרח דעת כל האחרונים בסי' תמ"א סעיף א'²¹¹¹, דאף שהגיע זמנו קודם הפסח, אם לא אמר לו מעכשיו אסור בהנאה לאחר הפסח²¹¹², אף שהוא גזל ביד הנכרי, דאסמכתא לא קניא בדינינו, ובדיניהם קניא²¹¹³, ואם כן אין הנכרי מתכוין להקנות מקום להישראל²¹¹⁴.

נחוכן מוכח בהדיא במשנה פרק ט' בבבא קמא²¹¹⁵, דחמץ של גזל אסור בהנאה לאחר הפסח. ולמאן דאמר בירושלמי²¹¹⁶ (עי' בחק יעקב²¹¹⁷) דחמץ של אינו יהודי שהאחריות על הישראל מותר בהנאה, על כרחך צריך לומר דהא דחמץ הגזול אסור היינו משום דהנגזל עבר עליו, אף שהיה אנוס, וכמ"ש בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים סימן ו'²¹¹⁸, והגזלן לא השאיל מקום להנגזל. אלא על כרחך צריך לומר דהיינו מדרבנן, כמ"ש הר"ן:

נט(ג) להתגרות כו'. עיין במ"ש בסי' תמ"ח²¹¹⁹.

ס(ד) במעמד הנכרי כו'. כך²¹²⁰ כתב הב"ח²¹²¹. וכן מצאתי בהדיא בספר המאור פ"ב²¹²². וכן מצאתי בהדיא במגיד משנה²¹²³ בשם בעל העיטור והרמב"ן ושאר מפרשים, דאף שעשה לו מחיצה לא סגי אם לא ייחד לו בית, ועל כרחך הוא מטעם שכתב הב"ח²¹²⁴. דלא כפרי חדש²¹²⁵ שחלק עליו בזה.

סאוכן מצאתי²¹²⁶ בהדיא בטור שכתב²¹²⁷ דאם לא קיבל עליו אחריות צריך שיעשה מחיצה כו', ולהפרי חדש וט"ז²¹²⁸ אף כשקיבל עליו אחריות סגי במחיצה.

סבוכן משמע בט"ז בסוף דבריו²¹²⁹, דאם לא כן אין הבנה לדבריו ודו"ק:

סג(ה) נטל הישראל כו'. כך²¹³⁰ כתב רמ"א²¹³¹ בשם ר' ישעי' אחרון ז"ל²¹³², והסכימו לזה שאר כל האחרונים.

סדומשמע מדבריהם דאפילו בדיעבד אסור בזה. אע"ג דבדיעבד סמכינן על רבינו תם²¹³³ וסיעתו דמהני ייחד לו בית, כמ"ש החק יעקב²¹³⁴ בשם אחרונים, מכל מקום בזה גם ר"ת מודה²¹³⁵, כיון שהוא בעצמו הפקידו ביד הנכרי הרי הוא מסור בידו לפנותו למקום אחר, דגרע מייחד לו בית שאינו מסור לו, שהרי אותה זוית מסורה לנכרי כדפירש"י²¹³⁶.

סהדלא כפרי חדש²¹³⁷ שכתב בפשיטות בלי שום ראיה דלר"ת וסיעתו שרי בהא. וזה אינו, שהרי הריא"ז שממנו מוצא דין זה סבירא ליה כר"ת וסיעתו בייחד לו בית²¹³⁸, ואפילו הכי אוסר בזה. אלא ודאי דהעיקר כדמשמע מכל האחרונים. וכיון שכן, שוב אין סברא כלל להקל בדין זה בייחד לו בית²¹³⁹, סוף סוף עכשיו הוא מסור בידו לפנותו ממקום שהוא מונח שם.

סווגם²¹⁴⁰ אותה זוית שייחד לו אינה קנויה להנכרי, רק שהיא מסורה לו, שהרי שכירות קרקע אינה נקנית לאינו יהודי בחזקה²¹⁴¹, אף למאן דאמר שנקנית בכסף, כמבואר בב"י חו"מ סוף סי' קצ"ב מחודשין [ט]"ו²¹⁴². והוא הדין לשאילת קרקע, שהן שוים בזה, כמבואר שם ובטוש"ע סי' קצ"ה סעיף ט'²¹⁴³.

סזועי'²¹⁴⁴ בט"ז שם סי' קצ"ד ס"א בהג"ה²¹⁴⁵. וכך פסק הש"ך שם²¹⁴⁶ בשם הב"ח²¹⁴⁷. ואם כן הישראל יכול לחזור בו²¹⁴⁸.

סחאלא שכל זמן שלא חזר בו נקרא אינו מצוי בידך, כיון שכבר מסרה להנכרי. אבל כשחזר בו ומטלטלו מזוית זו לבית הנכרי, מעתה הוא מסור בידו לטלטלו לכל מקום שירצה, והיינו מצוי בידך דאמרינן בגמרא.

סטשאף שר"ת²¹⁴⁹ וסיעתו פירשו דהרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בבית הנכרי, אעפ"כ אין צריך שיקנה הנכרי את מקומו בקנין גמור, שלא הזכירו שיתן לו כסף, וכ"כ בהדיא הריא"ז²¹⁵⁰ עיי"ש. ואף קנין סודר לא הזכירו.

עועיין בש"ך בח"מ סי' קכ"ג²¹⁵¹ שהכריע דאין נכרי קונה בקנין סודר. ובפרט לשיטת התוס'²¹⁵² דשכירות ושאילת קרקע אין נקנה בקנין סודר, כמ"ש הש"ך בסי' קצ"ה סק"י²¹⁵³. אם כן לא משכחת לה קנייה לנכרי בשכירות ושאילת קרקע להב"ח והש"ך וט"ז²¹⁵⁴, החולקים על מ"ש רמ"א שם בסי' קצ"ד סעיף א' בהג"ה²¹⁵⁵. אלא ודאי כדאמרן.

עאוכ"מ בהדיא בספר המאור בפ"ק²¹⁵⁶ עיי"ש:

עב(ו) לשמור בחנם כו'. הנה²¹⁵⁷ החק יעקב²¹⁵⁸ כתב להקל בזה, משום דאין לנכרי דין שומרים. והעתקתי דבריו²¹⁵⁹ לענין שומר שכר, דיש נפקא מינה בדיעבד²¹⁶⁰.

עגאבל בשומר חנם, כיון דאין להחמיר אלא לכתחלה, כמו שכתב האלי' זוטא²¹⁶¹ והחק יעקב²¹⁶², ודאי דלכתחילה יש לחוש באיסור תורה לדעת הש"ך בחו"מ סי' ש"א²¹⁶³ שפסק כהאומרים דשומר חנם חייב בפשיעה אף בשל נכרי²¹⁶⁴.

עדאף שזהו דעת הרמב"ם שם²¹⁶⁵, והרמב"ם מיקל כאן בשומר חנם²¹⁶⁶, אין זה כלום באיסורי תורה, כמבואר בכללי ההוראה²¹⁶⁷:

עה(ז) פשיעותו בשמירתו כו'. כן²¹⁶⁸ מוכח בהדיא ברא"ש²¹⁶⁹, שכתב ובה"ג כתב דאפילו שומר חנם נמי, ומגנב ומיתבר בפשיעה קאמר, והרמב"ם כתב שאם הנכרי אלם כו' עכ"ל.

עווטעמו של הרמב"ם²¹⁷⁰ הוא משום דמפרש בעיתו לשלומי על ידי כפיה, כמבואר במגיד משנה²¹⁷¹ עיי"ש, דאם לא כן הוה ליה למימר נראה לי, כדרכו²¹⁷². ועיין בפרי חדש²¹⁷³:

עז(ח) מיוחד כו'. כן²¹⁷⁴ הוא דעת הרמב"ם, דאפילו באלם לא מהני יחוד, דאם לא כן למה השמיט דין יחוד, שהרי מזה הוכיחו המגיד משנה²¹⁷⁵ והב"י²¹⁷⁶ דהרמב"ם פליג על ר"ת²¹⁷⁷ וסיעתו. וכן מוכח בש"ע שהשמיט לגמרי דין יחוד, דלא קיי"ל כר"ת, כמ"ש המ"א בסק"א²¹⁷⁸.

עחועיין בחק יעקב²¹⁷⁹ דאנן לא קיי"ל הכי לענין דיעבד, אבל לכתחילה יש להחמיר דלא מהני יחוד, אפילו בשומר חנם, כדעת רש"י²¹⁸⁰, וכמשמעות הש"ע²¹⁸¹:

עט(ט) וכן אפילו כו'. כן²¹⁸² כתב החק יעקב²¹⁸³. דלא כמ"א²¹⁸⁴. וכ"כ הפרי חדש²¹⁸⁵ שיש להסתפק בזה. ולכן כתבתי²¹⁸⁶ להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד. כמו שכתבו האחרונים²¹⁸⁷ גבי ייחד לו בית, שהוא מחלוקת בין רש"י ורי"ף ורמב"ם²¹⁸⁸ ובין ר"ת ורא"ש ור' זרחיה הלוי ורמב"ן²¹⁸⁹. וכך כתב האלי' זוטא²¹⁹⁰ וחק יעקב²¹⁹¹ גבי שומר חנם, שהוא מחלוקת בין רש"י ובה"ג ורא"ש²¹⁹² ובין רמב"ם ור"י²¹⁹³. וכן יש לפסוק באלם, שהט"ז²¹⁹⁴ פסק כהמקילין והחק יעקב²¹⁹⁵ פסק כהמחמירין:

פ(י) ואין צריך לומר שאם כו'. כן²¹⁹⁶ כתב המגן אברהם²¹⁹⁷. ואף שהחק יעקב²¹⁹⁸ פקפק על זה. מכל מקום בריא"ז²¹⁹⁹, שממנו מוצא דין זה, מבואר בהדיא כהמגן אברהם, שכתב לנכרי אחר שאינו בעליו כו', משמע דבבעליו שרי. ואי אפשר לומר כמ"ש החק יעקב²²⁰⁰ בתירוץ הב' שתפס לעיקר דאורחא דמילתא כו', דאם כן למה לו להאריך בלשונו ולפרש, הוה ליה למימר לנכרי אחר בסתם.

פא[שתירוץ הא'²²⁰¹ אין לו שחר כלל בדברי הפוסקים, שבאים לפרש ולא לסתום²²⁰², דהוה ליה למימר בהדיא דאף שקיבל עליו אחריות אסור²²⁰³].

פבוכ"מ בהדיא במתני' דפ' כל שעה²²⁰⁴ נכרי שהלוה כו', שפירשוה כל המפרשים ובטוש"ע סי' תמ"א סיפא דומיא דרישא, כדמשמע לישנא דקתני אבל²²⁰⁵ כו'. ובסיפא מיירי שאין האחריות על הישראל, כמ"ש הרא"ש²²⁰⁶ וטוש"ע שם²²⁰⁷. ועל כרחך צריך לומר דברישא נמי אפילו בכהאי גוונא שאין האחריות על הנכרי שרי²²⁰⁸, כיון שגוף החמץ הוא של הנכרי, אף שאחריותו על הישראל, מכל מקום כיון שהוא מונח בביתו של הנכרי בעליו, אע"פ שהישראל הניחו שם שרי²²⁰⁹. ועי' במ"א סי' תמ"א סק"ג²²¹⁰:

פג(יא) או שימכרנו כו'. כן²²¹¹ מבואר בט"ז סק"[א]²²¹², דיכול למוכרו ולבערו²²¹³ אף שאינו שלו.

פדוהטעם²²¹⁴ משום דגזילת הנכרי אין בה איסור אלא אם כן נתכוין לגזלו²²¹⁵ ממש, על מנת שלא להחזיר דמי הגזילה, אבל אם הוא רוצה לשלם לו דמיו אינו עובר משום לא תגזול, אלא משום לא תחמוד²²¹⁶, כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה' סוף ע"ב²²¹⁷, ועיי"ש בתוס'²²¹⁸ ומפרשים. וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך²²¹⁹, אין איסור בשל נכרי²²²⁰, כמ"ש הכסף משנה ריש פ"א מהלכות גזילה לענין עושק²²²¹.

פהועוד כיון דבהיתרא אתי לידיה, הרי זה דומה להפקעת הלוואתו דשרי²²²², כמ"ש הכסף משנה שם. וכ"כ רמ"א באבן העזר סי' כ"ח סעיף א' בהג"ה²²²³, לפי מ"ש הבית שמואל שם²²²⁴.

פוועיי"ש בחלקת מחוקק [ס"ק] ג', וס"ק כ"[א]²²²⁵, מבואר שם בהדיא דהמוכר משכון של נכרי שבידו הרי זה מכירה גמורה וקנה הלוקח, שהרי האשה מתקדשת בו.

פזוכל שכן בנידון דידן דישלם לו דמיו²²²⁶, דאין כאן בית מיחוש:

פח[אבל לבטלו אפשר שאינו יכול, כל זמן שלא נתכוין תחלה לכבשו תחת ידו שיהא שלו לגמרי²²²⁷.

פטשהרי עיקר ההפקר הוא שמסלק את עצמו ממנו ומפקירו בדיבורו, והרי זה דומה להקדש, שאינו יכול להקדיש בדיבורו פקדון שבידו²²²⁸, אפילו של נכרי²²²⁹, דכל היכא דאיכא ברשותיה דמריה קאי²²³⁰. עד שיתכוין לזכות בו, דאז זכתה לו חצירו²²³¹, מה שאין כן כשלא נתכוין לא זכתה לו.

צולא אמרו²²³² דחצירו קונה לו שלא מדעתו, אלא בהפקר גמור. ואפילו בהפקר גמור אם אינו יודע שהוא מונח בחצירו אינו קונה לו, כמ"ש רמ"א בח"מ סי' רס"ח²²³³, עיי"ש בש"ך²²³⁴. והכא נמי אינו יודע שיש הפקר בתוך חצירו, שהרי אינו הפקר עדיין, דפיקדון ברשותיה דמריה קאי, שהרי השאיל לו מקום כמ"ש הרא"ש²²³⁵. ואפשר דגם מהאי טעמא²²³⁶ אין חצירו קונה לו כל זמן שלא חזר בו משאילתו. עיין מ"ש לעיל²²³⁷.

צאוכיון שקודם אמירתו לגבוה אינו שלו, אינו יכול לזכות על ידי אמירה זו להקדישו על ידי כן²²³⁸, כדאמרינן בפרק קמא דב"מ²²³⁹ דהקדישה אינו כתקפה, עיי"ש בתוס'²²⁴⁰, דאף שאם תקפה היה יכול להקדישה, עכשיו שלא תקפה אינו שלו ואין הקדשו כלום. והכי נמי בנידון דידן כל שלא זכה בו לעצמו אינו יכול לבטלו ולהפקירו. וכן מוכח בהדיא בפירוש רא"ש ור"ן בנדרים דף ל"ד ריש ע"ב²²⁴¹.

צבדאי²²⁴² סלקא דעתך דיכול לבטלו למה הצריכו לבערו²²⁴³, יבטלנו ויעשה לפניו מחיצה²²⁴⁴ ולא יבא לאכול ממנו. שהרי להתוס'²²⁴⁵, וכן כתבו כל האחרונים²²⁴⁶, דהא דלא סגי בביטול לחוד היינו משום דילמא אתי למיכל מינה, על כרחך צריך לומר הא דלא סגי במחיצה היינו משום דלא בדיל מיניה כלל וישכח אף על המחיצה. מה שאין כן בחמצו של נכרי דבדיל מיניה מעט, ודי לו במחיצה לזכרון. ואם כן אין סברא כלל לחלק בין לא קיבל אחריות ובין קיבל אחריות²²⁴⁷, דאז לא בדיל מיניה כלל כמו בשלו ממש, סוף סוף אינו שלו. ואדרבה הוא נזהר בו יותר שלא יחסר ממנו כלום כשאחריותו עליו²²⁴⁸].

צג(יב) הרי הוא אסור באכילה כו'. כך כתב המ"א²²⁴⁹. וכן מצאתי²²⁵⁰ בהדיא ברמב"ם²²⁵¹ שכתב אם לא קיבל עליו אחריות מותר באכילה לאחר הפסח עיי"ש, והביאו הב"י²²⁵².

צדוכ"מ בהדיא בתוס'²²⁵³ והרא"ש פ"ב²²⁵⁴ וטוש"ע סי' תמ"א²²⁵⁵, וכן כתבו כל האחרונים, דנכרי שמשכן חמצו אצל ישראל ולא אמר לו מעכשיו, דגוף החמץ של נכרי, ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לכתחלה, ואם קיבל עליו אחריות אסור אפילו לאחר הפסח.

צהוכ"כ שם עוד הרא"ש²²⁵⁶ וכל האחרונים²²⁵⁷ גבי נכרי שהלוה לישראל ולא משכן אצלו, ואמר לו מעכשיו, דגוף החמץ קנוי לנכרי, ואעפ"כ כיון שהאחריות על הישראל אסור אפילו לאחר הפסח.

צוויצא להם דין זה מהא דאמרינן בגמרא²²⁵⁸ דלמ"ד ישראל מנכרי קונה משכון אסור אפילו אחר הפסח, אע"פ שאינו קנוי לו לחלוטין, ואינו חייב באונסין לשיטת התוס'²²⁵⁹ ורא"ש²²⁶⁰ ורמב"ם²²⁶¹, ואינו עליו אלא כשומר שכר.

צזוכן משמע בתוס' דף ל"[א] ע"ב ד"ה שקונה כו'²²⁶², שמכאן יצא להם דין זה, לפסוק להחמיר, בדבר שהוא מחלוקת בירושלמי²²⁶³, שהביא החק יעקב²²⁶⁴, דאשתמיטתיה כל זה:

צח(יג) מכל מקום מפני כו'. כן כתב החק יעקב²²⁶⁵.

צטואף המ"א²²⁶⁶ כתב בלשון יש לומר כו', אבל לא פשיטא ליה מילתא. שהרי בסימן תמ"א סק"ג²²⁶⁷ נסתפק אם מחוייב לפדותו שלא יהא כפורע חובו מאיסורי הנאה, ולא חשש לתקלה שמא ימכרנו לישראל אחר, אלא ודאי דבשביל כך אינו מחויב לפדותו.

קוכן מצאתי בלקט הקמח²²⁶⁸ בשם בית הילל יו"ד סי' קל"ב²²⁶⁹ דלא חשש לתקלה בכהאי גוונא, וכמו שפירש החק יעקב דבריו בסי' תמ"ח סק"ד²²⁷⁰. עיי"ש שכן הוא גם כן בודאי דעת הבית הילל:

קא(יד) תבא עליו ברכה כו'. בודאי שכן נכון לעשות למי שאפשר לו כדי לחוש לסברת המ"א²²⁷¹, באשר שהמתירין²²⁷² אין להם ראיה ברורה, כי לשון הגהות מיימוניות²²⁷³ יש ליישבו לב' הסברות²²⁷⁴: