Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shulchan Aruch HaRav Hilchos Pesach Part 1 Simanim 429 to 441·Laws of Chametz Loansשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)·תמא דין מי שהלוה על חמץ

אתמא דין מי שהלוה על חמץ
ובו ט"ז סעיפים

במשכון חמץ מישראל לישראל
א ישראל²²⁷⁵ שהלוה לישראל חבירו, ונתן לו הלוה משכון של חמץ²²⁷⁶, בין שמשכנו בידו בשעת הלואה²²⁷⁷ בין לאחר כך, ואמר אם לא אפרע לזמן פלוני תגבה חובך ממשכון זה שבידך, אע"פ שקבע לו זמן פרעון לאחר הפסח²²⁷⁸, אף על פי כן כשיגיע הפסח חייב לבער משכונו מן התורה, ואם אינו מבערו עובר עליו בבל יראה.

גאע"פ שהתנה עם הלוה שאם יגנב ממנו המשכון או יאבד קודם שיגיע זמן פרעון לא יתחייב באחריותו²²⁷⁹ ויפרע לו כל חובו משלם, מכל מקום כיון שכל זמן שהמשכון הוא ביד המלוה הוא קנוי לו, והרי הוא כשלו לכל דבר לקדש בו את האשה²²⁸⁰ ולקנות בו עבדים וקרקעות²²⁸¹, כמו שנתבאר באבן העזר סי' כ"ח²²⁸² שישראל מישראל קונה משכון²²⁸³ מגזירת הכתוב, לפיכך הוא עובר עליו כאלו היה שלו ממש (וכיצד יתנהג בביעורו עיין בסי' תמ"ג²²⁸⁴):

דמשכון חמץ מישראל לנכרי
ב נכרי שהלוה לישראל ונתן לו הישראל משכון של חמץ²²⁸⁵, ואמר לו מעכשיו²²⁸⁶ יהא כל חמץ זה שלך במתנה או במכירה גמורה בעד המעות שנתת לי²²⁸⁷, אם לא אפרע אותה לך לזמן פלוני. אף על פי שהתנה²²⁸⁸ עמו הנכרי שאם יגנב ממנו המשכון או יאבד לא יתחייב באחריותו, ונמצא שכל זמן שלא פרע לו הוא באחריות הישראל. אף על פי כן כשיגיע הפסח אין הישראל צריך לפדותו מהנכרי כדי לבערו, אף על פי שזמן הפרעון שקבע לנכרי הוא לאחר הפסח²²⁸⁹, וכל ימי הפסח עדיין החמץ הוא באחריות הישראל. מכל מקום אם עכשיו בזמן ביעור חמץ דעת הישראל הוא שלא לפדות חמצו מיד הנכרי בזמן שקבע לו לפדותו ממנו²²⁹⁰, נמצא שלמפרע היה כל החמץ של הנכרי משעה שמשכנו בידו ואילך, שהרי אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך אם לא אפדנו ממך בזמן פלוני²²⁹¹. ולפיכך הרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי המונח בביתו של נכרי²²⁹², שאינו עובר עליו כלום, כמו שנתבאר בסימן ת"מ²²⁹³:

הג ואם נמלך הישראל לאחר הפסח ופדאו ממנו בזמן שקבעו לו, נמצא שלמפרע היה חמץ זה של הישראל כל ימי הפסח, ועבר עליו בבל ימצא, לפיכך הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל, כשאר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח²²⁹⁴:

וד אבל אם לא אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך, אלא משכנו אצלו בסתם ואמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהיה כולו שלך, אע"פ שכבר הגיע זמן הפרעון קודם הפסח ולא פרע לו, ונמצא שכבר נחלט החמץ להנכרי קודם הפסח²²⁹⁵, שהרי אף אם הישראל רוצה לפדותו מיד הנכרי לאחר שעבר הזמן אינו יכול להוציאו ממנו בעל כרחו בדיניהם, מכל מקום כיון שבדיני ישראל יכול לפדותו אף לאחר הזמן, דכיון שלא אמר לו מעכשיו יהא שלך הרי זה אסמכתא בעלמא²²⁹⁶,

ז[פירוש שסמך בדעתו שבודאי יפדנו ממנו בזמנו, ועל הסמך זה אמר שאם לא יפדנו בזמנו יהא קנוי לו לחלוטין. ואם היה יודע שלבסוף לא יהא סיפק בידו לפדותו בזמנו לא היה אומר לו כך, ונמצא שהקנאתו היתה בטעות²²⁹⁷, ומעולם לא גמר בלבו להקנותו לו לחלוטין. משא"כ כשאמר לו מעכשיו, בודאי גמר בלבו להקנות לו אם לא יפדנו בזמנו, מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ר"ז²²⁹⁸ עיין שם].

חונמצא שחמץ זה אינו קנוי להנכרי מדין תורה, שהרי הישראל יכול לפדותו ממנו לעולם, ואין לו בו אלא שיעבוד על חובו²²⁹⁹, וגוף החמץ הוא של ישראל, שהנכרי אין קונה משכון מישראל²³⁰⁰.

טלפיכך חמץ זה לאחר הפסח הוא אסור בהנאה²³⁰¹ לכל אדם מישראל, דהיינו שאסור לכל אדם לקנותו מן הנכרי²³⁰², שהרי הישראל בעל החמץ עובר עליו בבל ימצא²³⁰³, והרי דינו כשאר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.

יאבל ישראל בעל החמץ חייב לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם לגמרי, שהרי הוא חייב להנכרי מעות, ועל ידי חמץ זה האסור בהנאה שנחלט ביד הנכרי הוא נפטר מחובו, נמצא שהוא פורע חובו מאיסורי הנאה²³⁰⁴:

יאה וכל זה כשהחמץ הוא שוה יותר ממה שהוא חייב להנכרי, שאז יש בו דין אסמכתא²³⁰⁵. אבל אם אין החמץ (א) שוה אלא כדי חובו, יש אומרים²³⁰⁶ שאין בו דין אסמכתא מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ר"ז, ולפיכך אם כבר הגיע זמן פרעון קודם הפסח ולא פרע לו בזמנו, הרי כבר נקנה החמץ להנכרי מדין תורה, והרי זה כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח שהוא מותר אפילו באכילה. ויש לסמוך על דבריהם באיסור חמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסי' תמ"ח²³⁰⁷:

יבו ואם²³⁰⁸ הקנה (ב) הישראל את החמץ הזה לנכרי קודם הפסח בקנין גמור המועיל, שיהיה כולו חלוט לו בעד חובו ולא י[וכ]ל לפדותו ממנו בעל כרחו לעולם, כגון שאמר לו קודם הפסח כל חמצי שתחת ידך הריני נותנו לך במתנה גמורה או במכירה בעד המעות שהלוית לי, או שאמר לו יהא כולו שלך בעד חובי, שבאמירה זו נקנה כל החמץ להנכרי, אף שהוא יותר מכדי חובו, כמו שנתבאר בחושן משפט סי' ע"ג²³⁰⁹. לפיכך אפילו אם לא הגיע זמן פרעון עד לאחר הפסח, והלך הישראל בעל החמץ ופדה חמצו מיד הנכרי, שנתרצה להחזירו לו, הרי חמץ זה מותר אפילו באכילה, שהרי כל ימי הפסח היה קנוי להנכרי לחלוטין²³¹⁰:

יגז וכל זה כשחמץ הזה היה מונח ברשות הנכרי כל ימי הפסח. אבל אם היה מונח ברשות ישראל²³¹¹, שלא משכנו ביד הנכרי מעולם²³¹², אע"פ שאמר לו מעכשיו יהא כולו שלך אם לא אפרע לך לזמן פרעון, ואפילו הגיע הזמן קודם הפסח ולא פרע לו²³¹³ וכבר נקנה החמץ לנכרי לחלוטין²³¹⁴. מכל מקום כיון שהוא מונח ברשות הישראל הרי הוא חייב באחריותו מדין תורה, שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לפרוע לו כל חובו משלם. שהרי לא אמר לו לא יהא לך פרעון רק מזה החמץ, אלא לוה ממנו בסתם, ובהלואה זו נשתעבדו כל נכסי הישראל לפרעון חובו²³¹⁵. ואף על פי שהישראל הקנה לו החמץ באם שלא יפרע לו בזמנו, מכל מקום בהקנאה זו לא נפקע שיעבודו משאר נכסיו. וכיון שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד חל ההפסד על הישראל, הרי הוא כשלו, וחייב לבערו בערב פסח מן התורה²³¹⁶.

ידואם לא ביערו הרי הוא אסור בהנאה לאחר הפסח כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. ואם בא הנכרי ליטול אותו, מחוייב הישראל לפדותו מידו ולבערו, ולא יניחנו ליטול אותו שלא יהא פורע חובו באיסורי הנאה²³¹⁷ כמו שנתבאר²³¹⁸:

טוח אבל אם התנה הישראל עם הנכרי, שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד לא יתחייב הוא באחריותו אלא הנכרי יפסיד חובו, אינו צריך לבערו²³¹⁹, והרי דינו כאלו היה מונח ברשות הנכרי כל ימי הפסח²³²⁰, ועל דרך שנתבאר למעלה²³²¹:

טזט ואם הקנה²³²² הישראל את החמץ להנכרי קודם הפסח, בקנין גמור המועיל להקנותו להנכרי את החמץ, שיהיה קנוי לו לחלוטין אף כשהוא מונח עדיין ברשות הישראל²³²³, כגון שהקנה לו על ידי (ג) קנין סודר²³²⁴ או אגב קרקע²³²⁵ (כמ"ש בחושן משפט סי' קצ"ה²³²⁶ ור"ה²³²⁷ ור"ב²³²⁸. ועיי"ש בסי' קצ"ד²³²⁹), הרי דינו כאלו לא היה חמצו של הישראל מעולם²³³⁰, כיון שכבר נקנה להנכרי לחלוטין קודם הפסח.

יזולפיכך אע"פ שבשעה שהלוה לו הנכרי אמר לו הישראל, אם לא אפרע לך לזמן פלוני תגבה ממני חובך מאותו זמן ואילך והמותר יהיה שלי²³³¹, ולא הגיע זמן עד לאחר הפסח, וכשהגיע זמן פרע לו חובו ונתרצה הנכרי להניח לו חמצו, הרי חמץ זה מותר בהנאה²³³², כיון שלא עבר עליו הישראל כלום, שהרי כבר הקנה אותו להנכרי בקנין גמור קודם הפסח בעד פירעון חובו, אם כן כבר נסתלק ממנו ה[ישראל] מכל וכל, ושוב אין אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס על ישראל מן הסתם²³³³. אלא אם כן קיבל עליו בפירוש אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס, דאז נאסר החמץ בהנאה כשאר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, כמו שנתבאר בסי' ת"מ²³³⁴.

יחואם התנה הישראל עם הנכרי שלא יתחייב באחריות משעה שהקנה לו ואילך, אפילו מגניבה ואבידה מחמת פשיעה שלא ישמרנו יפה כדרך השומרים, אפילו לכתחלה מותר לו להשהות חמץ זה בתוך ביתו. רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים כמו שנתבאר בסי' ת"מ²³³⁵ עיי"ש:

יטמשכון חמץ מנכרי לישראל
י ישראל שהלוה לנכרי, ומשכן הנכרי את חמצו ביד הישראל²³³⁶, ואמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא חמץ זה קנוי לך²³³⁷ מעכשיו²³³⁸, והגיע הזמן ולא פרעו²³³⁹.

כאף על פי²³⁴⁰ שלא הגיע הזמן עד לאחר הפסח²³⁴¹, וכל ימי הפסח היה החמץ באחריות הנכרי, שהתנה עמו²³⁴² הישראל שאף אם יגנב ממנו או יאבד לא יפסיד את חובו בשביל כך, הרי חמץ זה אסור בהנאה.

כאאפילו היה מונח כל ימי הפסח בבית הנכרי בעליו, שחזר הישראל והפקידו אצלו²³⁴³, אף על פי כן כיון שהגיע הזמן ולא פרעו הרי נקנה החמץ להישראל למפרע קודם הפסח, משעה שמשכן אצלו הנכרי ואמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני, הרי זה כחמצו של ישראל המופקד ביד נכרי כל ימי הפסח (שהוא אסור בהנאה כמו שנתבאר בסי' ת"מ²³⁴⁴).

כבלפיכך חייב הישראל לבער זה החמץ בערב פסח כחמץ שלו ממש, שמא לא יפרע לו הנכרי בזמנו, ונמצא שלמפרע היה החמץ שלו ועבר עליו בבל ימצא²³⁴⁵:

כגיא ואם עבר ולא ביערו ובא הנכרי תוך הפסח לפדותו, רשאי לקבל ממנו המעות ולהניחו שיטול חמצו. ואין זה משתכר באיסורי הנאה, דכיון שהנכרי פודהו נמצא שלמפרע לא היה של ישראל מעולם²³⁴⁶:

כדיב ואם לא משכנו ביד הישראל קודם הפסח, אלא משעה שהלוה לו עד לאחר הפסח היה מונח החמץ בבית הנכרי, ואחר הפסח הוליכו הישראל לביתו.

כהאע"פ שהזמן פרעון שקבע לו כבר הגיע קודם הפסח ולא פרע לו, ונמצא שכבר נחלט לו החמץ מהנכרי קודם הפסח. שהרי אמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך, ואין כאן אסמכתא²³⁴⁷ אפילו בדינינו²³⁴⁸.

כומכל מקום כיון (ד) שלא משך הישראל את החמץ לביתו קודם הפסח, לא קנה אותו²³⁴⁹ בדמים בלבד, דהיינו באותן מעות שהלוה לו על חמצו, לפי שישראל מנכרי ונכרי מישראל אינו קונה שום דבר בכסף בלבד אלא במשיכה²³⁵⁰, מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' קצ"ד עיי"ש, ולפיכך חמץ זה לאחר הפסח מותר אפילו באכילה.

כזואפילו משכנו בידו קודם הפסח, אם לא אמר לו מעכשיו יהא שלך, אלא אמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא שלך מאותו זמן ואילך, ולא הגיע הזמן עד לאחר הפסח, וכל ימי הפסח היה החמץ באחריות הנכרי²³⁵¹ מגניבה ואבידה באונס, שלא התנה עם הישראל שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד יפסיד חובו. ומדין תורה הישראל אינו חייב באחריות המשכון של נכרי שבידו מגניבה ואבידה באונס²³⁵². שאף באחריות המשכון שמושכן אצלו מישראל חבירו אינו חייב אלא מדין שומרין, שהוא עליו כשומר שכר מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ע"ב²³⁵³, ואין דין שומרין לממון של נכרי²³⁵⁴, שהרי אמרה תורה²³⁵⁵ כי יתן איש אל רעהו פרט לשל נכרי²³⁵⁶.

כחלפיכך אע"פ שהגיע זמן הפרעון ולא פרע לו ונחלט החמץ ביד הישראל, מכל מקום כל ימי הפסח היה עדיין של הנכרי, ולא היה הישראל מחוייב לבערו מעיקר הדין, כיון שלא היה חייב מדין תורה באחריות מגניבה ואבידה באונס, והרי דינו כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח שהוא מותר אפילו באכילה. ואפילו ראה הישראל מדעתו של הנכרי קודם הפסח שהוא רוצה לשקוע חמצו בידו לחלוטין שלא לפדותו ממנו לעולם, אין בכך כלום, ואין הישראל עובר עליו בב"י²³⁵⁷. אלא אם כן הקנה לו הנכרי את חמצו קודם הפסח בקנין גמור המועיל שלא יוכל לחזור בו מדין תורה, כגון שאמר לו חמצי שתחת ידך הריני נותנו לך במתנה או במכירה גמורה בעד המעות שהלוית לי, או שאמר לו יהיה שלך בעד חובי, שבאמירה²³⁵⁸ נקנה החמץ לישראל כמו שנתבאר בחושן משפט סי' ע"ג²³⁵⁹:

כטיג אבל אם כבר הגיע זמן הפרעון קודם הפסח ולא פרע לו בזמנו, הרי כבר נקנה החמץ להישראל בקנין גמור קודם הפסח²³⁶⁰, שהרי אמר לו הנכרי אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהיה כולו שלך²³⁶¹.

לואע"פ שלא אמר לו מעכשיו יהיה שלך אין כאן דין אסמכתא, אף על פי שהחמץ הוא שוה הרבה יותר מכדי חובו, דכיון שבדיניהם זכה הישראל²³⁶² בכל החמץ ואין הנכרי יכול לפדותו ממנו בעל כרחו, שהרי בדיניהם אין דנין דין אסמכתא, אם כן אף (ה) בדינינו זכה הישראל, שכך הוא דין התורה, אם באו לפניך ישראל ונכרי לדין אם יכול אתה לזכות את הישראל בדין תורה אמור להנכרי כך הוא בדינינו, ואם אתה יכול לזכותו בדיניהם אמור לו כך הוא בדיניהם²³⁶³.

לאולפיכך חייב הוא לבערו בערב פסח מן התורה. ואם לא ביערו עד לאחר הפסח הרי הוא אסור בהנאה כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

לביד ואפילו לא הגיע זמן הפרעון עד לאחר הפסח, וגם לא אמר לו מעכשיו יהיה שלך, אף על פי כן צריך הישראל לבערו בערב פסח, שהרי אם יגנב או יאבד ממנו מחמת פשיעותו בשמירתו יתחייב באחריותו. שלא אמרו אין דין שומרין לממון של נכרי אלא לענין גניבה ואבידה הבאים באונס, אבל לא (ו) לענין הבאים על ידי פשיעה, שהפושע הוא כמזיק בידים²³⁶⁴, וכבר נתבאר בסימן ת"מ²³⁶⁵ שלכתחלה צריך לבער בערב פסח אף אם אינו חייב אלא באחריות גניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה:

לגטו ואם התנה עם הנכרי שכל ימי הפסח לא יתחייב אפילו באחריות גניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה, אפילו לכתחלה אין צריך לבערו²³⁶⁶, אם לא הגיע זמן הפרעון עד לאחר הפסח ולא אמר לו הנכרי מעכשיו יהיה שלך. רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים²³⁶⁷:

לדמתנת חמץ על תנאי מישראל לנכרי
טז ישראל שנתן חמצו לנכרי במתנה על תנאי, שהתנה עמו אם לא אעשה לך דבר פלוני לזמן פלוני יהיה כל החמץ קנוי לך מעכשיו, אע"פ שכבר הגיע הזמן קודם הפסח ולא עשה אותו דבר וכבר נחלט החמץ להנכרי, מכל מקום כיון שבדינינו לא זכה הנכרי בחמץ הזה, שהרי אסמכתא בעלמא היא זו, שסמך הישראל בדעתו שבודאי יוכל לעשות לו אותו דבר לזמן פלוני, ועל סמך זה נתן לו²³⁶⁸, ואסמכתא אינו קונה במתנה אע"פ שאמר לו מעכשיו יהא שלך, שאין אמירת מעכשיו מועלת להוציא מדין אסמכתא אלא לגבי משכון בלבד²³⁶⁹ מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ר"ז²³⁷⁰.

להולפיכך חמץ זה הוא לאחר הפסח אסור בהנאה, דהיינו שאסור לכל אדם לקנותו מהנכרי, שהרי ישראל בעל החמץ עבר עליו בבל ימצא²³⁷¹, אם לא חזר ונתנו לנכרי במתנה גמורה קודם הפסח בלי שום תנאי ועל דרך שנתבאר למעלה²³⁷².

לוואם החמץ הוא עדיין ברשות הישראל, שלא נתנו עדיין ליד הנכרי, אסור לו ליתנו לו, כדין כל איסורי הנאה שאסור ליתן אותו לנכרי²³⁷³. אבל אם כבר נתנו ליד הנכרי קודם הפסח, אע"פ שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח, אף על פי כן אין הישראל מחוייב לפדותו מהנכרי כדי לבערו מן העולם, שהרי אין מגיע לו שום הנאה ממה שחמצו נחלט ביד הנכרי, כיון שלא נתנו לו בעד חובו אלא בתורת מתנה²³⁷⁴:

לזקונטרס אחרון
(א) שוה אלא כדי כו'. עי' בח"מ סי' ר"ז²³⁷⁵ ותמצא שכן דעת התוספות²³⁷⁶ והרא"ש²³⁷⁷ והטוש"ע²³⁷⁸, וכן הוא דעת רוב הפוסקים כמבואר שם בב"י²³⁷⁹.

לחורמ"א שם לא הביא דעה הב'²³⁸⁰ אלא משום שיש נפקא מיניה דהמוחזק יכול לומר קים לי²³⁸¹, אבל לענין איסור והיתר פשיטא דעיקר כהסכמת רוב הפוסקים, ומכל שכן להקל באיסור דרבנן דאף בספיקא מקילינן כמו שיתבאר בסי' תמ"ח²³⁸² ותמ"ט²³⁸³ עיי"ש. ואף למי שאוסר שם באכילה²³⁸⁴, יש להתיר כאן כהסכמת רוב הפוסקים. והא דסתמי הפוסקים כאן, היינו משום דסתם משכון הוא שוה יותר מכדי חובו, וכן תירץ הש"ך בי"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג²³⁸⁵:

לט(ב) ואם הקנה כו'. זהו²³⁸⁶ פשוט ומבואר בכוונת המ"א²³⁸⁷, שנסתפק אם הוא מחויב לפדותו אחר הפסח, ולא הזכיר כלל אם מחוייב לפדותו קודם הפסח שלא יעבור עליו בבל יראה, אם כבר הגיע הזמן ולא פרעו, דאף בהכי מיירי השו"ע, כמ"ש המ"א לעיל²³⁸⁸.

מאלא ודאי דקודם הפסח אינו צריך לפדותו, אלא שיקנה אותו לנכרי בהקנאה גמורה, וכמ"ש בפנים:

מא(ג) [על ידי] קנין סודר²³⁸⁹ כו'. עיין בש"ך חו"מ סי' קכ"ג ס"ק ל' בשם מהר"מ מינץ²³⁹⁰ ומהרשד"ם²³⁹¹, והסכים הוא ז"ל עמהם, והאריך בראיות דנכרי אינו קונה בקנין סודר²³⁹², ויש לחוש לדבריהם לכתחלה באיסור של תורה. ולכך לא הזכרתי קנין סודר בפנים בסי' תמ"ח²³⁹³.

מבאבל הזכרתי כאן לענין דיעבד²³⁹⁴, מאחר דיש לסמוך בדיעבד על ר"ת²³⁹⁵ וסיעתו, וטוש"ע בחושן משפט²³⁹⁶ ואחרונים כאן²³⁹⁷:

מג(ד) שלא משך כו'. כך כתב החק יעקב²³⁹⁸, וכ"כ הרמב"ן במלחמות²³⁹⁹ שלא קנהו אלא במשיכה דמשיכת הנכרי קונה כו' עיי"ש.

מדואף שכך כתב לענין הנכרי, הוא הדין לענין ישראל מנכרי, דחד דינא אית להו לכל מילי כמבואר בש"ך לחושן משפט סימן קצ"ד סק"א בשם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים²⁴⁰⁰.

מהואף שביו"ד סי' ש"כ משמע בקצת אחרונים שם²⁴⁰¹ דהוה ספיקא דדינא, הרי חלק על זה הט"ז שם²⁴⁰² בשם רמ"א²⁴⁰³ וכתב מדפסקו כל הפוסקים כו' מכלל דסבירא להו דבכסף לא קני כו'. וכ"מ בתשובת נחלת שבעה²⁴⁰⁴, הביאה החק יעקב בסי' תמ"ח²⁴⁰⁵.

מוומ"ש המ"א²⁴⁰⁶ אפילו לא משכנו בידו אם אמר לו מעכשיו כו'. רוצה לומר שהקנהו לו בקנין גמור בקנין סודר או אגב קרקע, כמ"ש המ"א בסק"א²⁴⁰⁷. וזהו שסיים המ"א וכמ"ש לעיל, ר"ל בסעיף קטן א', דאי לא תימא הכי הרי לא נזכר בדבריו לעיל כלום מדין זה.

מזועל כרחך צריך לומר כן, דאם לא כן למה הזכירו כל הפוסקים ומשכנו בידו, גבי ישראל²⁴⁰⁸ כו', כמו שהקשה הרא"ש²⁴⁰⁹ גבי נכרי שהלוה כו':

מח(ה) בדינינו זכה כו'. כן²⁴¹⁰ כתב המ"א בסק"ג, דבדיניהם דיינינן ליה²⁴¹¹. וכוונתו מבוארת, דכל היכא דאיכא זכות לישראל בדיניהם דיינינן ליה בדיניהם מדין תורה, כדאמרינן בב"ק דף קי"ג²⁴¹² בדיני אומות העולם זכהו כו', עיי"ש וברמב"ם פרק י' מהלכות מלכים הלכה י"ב²⁴¹³.

מטומ"ש המ"א בסי' תמ"ח²⁴¹⁴ דלא דיינינן בדיניהם, היינו שאין הנכרי קונה בדין תורה מישראל בקנין שאינו אלא בדיניהם, שהרי זכות הוא לו לישראל שיוכל לחזור בו כשירצה, ואם כן עובר עליו בבל יראה.

נוהוא הדין גבי אסמכתא בנכרי מישראל, דאינו קונה בעל כרחו של ישראל, ולכך עובר עליו בבל יראה להרמב"ם²⁴¹⁵ וסיעתו.

נאואף הראב"ד וסיעתו²⁴¹⁶ לא חלקו עליו²⁴¹⁷ אלא משום דהישראל גמר ומקני כיון שבדיניהם אין דנין אסמכתא, כמה שכתב המ"א בסי' תמ"ח²⁴¹⁸:

נב(ו) לענין הבאים על ידי כו'. עיין במ"ש בסי' ת"מ²⁴¹⁹: