Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 2 Simanim 442 to 447·Siman 442 Burning Chametz Mixtures Before Pesachשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ב (סי' תמב-תמז)·תמב דין ביעור תערובת חמץ קודם הפסח

אתמב דין ביעור תערובת חמץ קודם הפסח
ובו ל"ד סעיפים

בחיוב ביעור בתערובת
א כזית¹ חמץ דגן גמור שנתערב במין מאכל אחר², אם יש בתערובת הזה טעם חמץ³ חייב לבערו בערב פסח מן התורה. ואם לא ביערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא⁴.

גאף על פי שיש בזה התערובת יותר מכדי אכילת פרס⁵ (פירוש ג' ביצים שהן חצי ככר⁶), ונמצא שבפרס מהתערובת אין בו כזית חמץ, ואם כן אפילו אכל כל התערובת בפסח אינו לוקה מן התורה⁷, לפי שכזית החמץ הוא מעורב בכל התערובת, ונמצא ששהה באכילת כזית חמץ כדי שהיית אכילת כל התערובת, שיש בו יותר מפרס⁸, והלכה למשה מסיני⁹ הוא שכל ששהה באכילת כזית¹⁰ יותר משהיית אכילת פרס בצמצום אינו חייב באכילה זו¹¹.

דמכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו, אף שכזית החמץ הוא מפוזר בכל התערובת שיש בו יותר מפרס, אף על פי כן כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד¹², ומעורבין במין מאכל אחד, הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית¹³, ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ¹⁴:

הב ואם¹⁵ שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח, חייב לבערו מן העולם לגמרי, אע"פ שכבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, כמו שיתבאר בסי' תמ"ו¹⁶:

וג ומדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שנתערב ויש בהתערובת טעם חמץ, חייב לבערו בערב פסח, גזירה משום כזית שלם¹⁷.

זואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח, חייב לבערו מן העולם לגמרי (אבל לא יברך על ביעור זה, שכל שאינו מבער ממשות חמץ כזית אין צריך לברך אם כבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח, כמו שיתבאר בסי' תמ"ו¹⁸).

חואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי כל התערובת הזה אסור באכילה, מפני שיש בו טעם חמץ שעבר עליו הפסח¹⁹.

טאבל מותר ליהנות מכל התערובת²⁰. רק שיפדה את האיסור שבו, דהיינו שישער את החמץ שנתערב כמה דמים הוא שוה ויטול סכום דמים אלו וישליכם לאיבוד, כגון לים²¹ או לנהר עמוק²² שלא ימצאנו שום אדם.

יואפילו (א) יש בתערובת הרבה חמץ יותר מכזית²³, שהוא חייב לבער מן התורה, ועבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא מותר בהנאה על ידי שיפדה את החמץ שבו. דכיון שהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור בהנאה אלא משום קנס, שקנסוהו חכמים על שעבר עליו בבל יראה, וזה שמשליך דמי החמץ לאיבוד ואינו נהנה ממנו, אין לנו עוד לקונסו²⁴.

יאוכן (ב) יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור²⁵, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הוא שוה בלא החמץ שבתוכו²⁶, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ.

יבולא התירו לעשות כן אלא לאחר הפסח, שאף החמץ עצמו שהוא בעין שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדברי סופרים, אבל בפסח אסור למכור שום תערובת חמץ האסור, אלא אם כן נתערב יבש ביבש, כמו שיתבאר בסימן תמ"ז²⁷:

יגד וכל זה כשיש בתערובת טעם החמץ, דהיינו שאין בו ששים כנגד החמץ, אבל אם יש בו ששים, שבודאי אין החמץ נותן טעם בששים פעמים כמותו, אם נבלל החמץ בהתערובת יפה יפה שלא נשאר בו חמץ משהו עומד בעינו בתוך התערובת, מותר אפילו לאכול כל התערובת בתוך הפסח, כמו שיתבאר בסימן תמ"ז²⁸, עיי"ש כל פרטי דין זה:

ידה אבל²⁹ לכתחלה אסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח (ג) במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח³⁰, מפני שהוא כמבטל איסור בידים³¹.

טוואע"פ שקודם הפסח עדיין שעת היתר³², מכל מקום כיון שהוא עושה כן כדי לאכלו בשעת איסורו, דהיינו בתוך הפסח, הרי זה כמבטל איסור³³.

טזאבל מותר לבטל החמץ בס' קודם הפסח (ד) כדי להשהותו עד אחר הפסח³⁴, דכיון שהוא מבטלו בשעת היתר כדי לאכלו בשעת היתר אין כאן מבטל איסור³⁵:

יזו במה דברים אמורים בדבר שאין דרך (ה) תיקון עשייתו על ידי תערובת חמץ, רק שהוא רוצה לערב בו חמץ באקראי בעלמא, כדי שלא יצטרך לבערו. אבל דבר שדרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ³⁶, כגון מורייס (פירוש שומן דגים³⁷) שמשימין בו לחם קלוי³⁸, אע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם, מכל מקום כיון שדרך תיקון המורייס הוא על ידי לחם, הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפילו באלף³⁹.

יחולפיכך חייב לבערו מדברי סופרים קודם הפסח⁴⁰. ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה⁴¹. אלא אם כן פודה את החמץ שבתוכו, או מוכר לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כדין חמץ שנתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח⁴²:

יטתערובת טעמו ולא ממשו
ז וכל זה כשיש בתערובת ממשות החמץ, אלא שנבלל יפה יפה ואינו ניכר, אבל אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד, כגון תבשיל שנתבשל בכלי אחד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו, אע"פ שאסור לאכלו מן התורה⁴³, אין צריך לבערו מן התורה⁴⁴, שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל (ו) אינו נראה לך⁴⁵.

כ[מה שאין כן כשיש ממשות החמץ בתוך התערובת, הרי גוף החמץ נראה לעין, אלא שאין מכירין אותו⁴⁶, מחמת שנשתנית צורתו על ידי התערובת].

כאומכל מקום מדברי סופרים אסור לקיימו בפסח⁴⁷, אפילו יצניענו בחדר מיוחד שאינו רגיל לילך לשם⁴⁸, גזירה שמא ישכח על איסור חמץ שהרי רגיל בו כל השנה וילך ויאכלנו⁴⁹.

כבואם שכח ולא ביערו בערב פסח, ונזכר בתוך הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי⁵⁰.

כגאבל לא יברך על ביעור זה, כיון שאין צריך לבערו (ז) רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה⁵¹ לא שייך לברך על מצות ביעור⁵².

כדואם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא מותר בהנאה, דכיון שלא עבר על איסור של תורה⁵³ במה שהשהה אותו עד לאחר הפסח, לא קנסוהו חכמים לאסרו בהנאה⁵⁴. ואף באכילה יש להתיר אם הוא בענין שיש הפסד מרובה⁵⁵, אף אם לא נאסור אותו אלא באכילה⁵⁶. ואם אין בו הפסד מרובה אף אם נאסור אותו בהנאה, טוב להחמיר ולאסור אף בהנאה, כדי לחוש לדברי האומרים⁵⁷ שכל תערובת שיש בו טעם חמץ, כשם שאסור מן התורה לאכלו בתוך הפסח כך הוא חייב לבערו מן התורה, ולפיכך אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא אסור בהנאה, כי אם על ידי פדיון או שימכרנו לנכרי חוץ מדמי טעם חמץ שבו⁵⁸, דכיון שעבר על איסור של תורה קנסוהו חכמים:

כהח וכל זה בתבשיל שקיבל טעם החמץ עצמו, אבל תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה⁵⁹ שבישל בה החמץ בו ביום⁶⁰, אע"פ שאין בתבשיל ס' כנגד חמץ שנפלט לתוכו מן הקדירה, מותר להשהותו עד לאחר הפסח, לפי שיש מתירין אפילו לאכלו בפסח⁶¹ מטעם שיתבאר בסימן תמ"ז⁶². ואע"פ שאין לסמוך על דבריהם להתירו באכילה מטעם שיתבאר שם, מכל מקום יש לסמוך על דבריהם להשהותו עד לאחר הפסח⁶³.

כוויזהר להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם⁶⁴ כמו שיתבאר בסי' תנ"א⁶⁵:

כזיי"ש מי דבש ושכר
ט זיעה⁶⁶ היוצאת מחמץ הרי היא כעצמו של חמץ⁶⁷.

כחלפיכך יי"ש הנעשית מתבואה חמוצה שקורין מאל"ץ⁶⁸ אין דינו כתערובת חמץ, אלא כממשו של חמץ עצמו⁶⁹.

כטוכן יי"ש הנעשה משמרי שכר של שעורים או של חטים, דינו כממשו של חמץ עצמו⁷⁰.

ללפי ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש בו כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר⁷¹, והלכה למשה מסיני⁷² הוא בכל איסורין שבתורה, שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר, הרי כל הפרס של היתר (ח) נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו, וכל האוכל כזית מפרס הזה, אע"פ שבכזית הזה אין בו כזית שלם של איסור, הרי הוא חייב כאלו אכל כזית שלם של איסור, כיון שגוף ההיתר נעשה איסור⁷³.

לאוכיון ששכר הזה שיש בו חמץ כזית בכדי שתיית פרס נעשה כולו חמץ⁷⁴, והשותה כזית ממנו חייב כרת⁷⁵ כמו על עצמו של חמץ. לפיכך גם יי"ש הנעשה משמרים של שכר זה דינו כעצמו של חמץ⁷⁶, שהרי השמרים יש בהן יותר חמיצות מבשכר עצמו, לפי שגוף קמח השעורים או החטים חמוצים הוא נצלל למטה בשמרים⁷⁷:

לב[(הגהה מאחיו מהרי"ל⁷⁸):

לגוצריך לבערו מן התורה⁷⁹. ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי זה אסור אפילו בהנאה⁸⁰.

לדומכל מקום אם יש בזה הפסד גדול מאוד יש לסמוך על האומרים⁸¹ (תוס'⁸² רי"ף⁸³ רא"ש⁸⁴ ר"ן⁸⁵), שאפילו אם יש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת או שתיית פרס, אלא שהוא דבר חריף וחזק, שאי אפשר לאכול או לשתות פרס מהתערובת אם לא שישהה בינתיים, ונמצא שאינו אוכל או שותה כזית מהחמץ בכדי שיעור אכילת או שתיית פרס מהתערובת⁸⁶ מותר להשהותו בפסח מן התורה. אם אין החמץ נותן טעם בתערובת, ואין נותנין בו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא (טור⁸⁷), דהיינו לחריפות ולחמיצות⁸⁸. ואין צריך לבערו קודם הפסח אלא מדברי סופרים (תוס' ר"ן מ"א⁸⁹). ולפיכך אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי זה מותר בהנאה (ר"ן⁹⁰). כמו שיתבאר בסוף סימן תמ"ז⁹¹.

להולדבריהם אף יי"ש זה⁹² שנעשה מתבואה חמוצה או משמרי שכר, אף על פי שיש כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהתערובת⁹³, מכל מקום כיון שהיי"ש הוא דבר חריף וחזק שאי אפשר לשתות פרס ממנו בלי הפסק שהייה בינתיים, ואין החמץ נותן טעם בתערובת, שהרי היי"ש הנעשה ממיני קטניות שקורין גריקע⁹⁴ או ממי דבש טעמו שוה ליי"ש הנעשה מתבואה חמוצה⁹⁵, ואין ביי"ש זה אלא כח החמץ שנעשה על ידי כן חריף וחזק, שהוא רק קיוהא בעלמא. ולפיכך אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו מותר בהנאה.

לוויש לסמוך עליהם במקום הפסד גדול מאד, כיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדברי סופרים לדברי הכל, כמו שיתבאר בסימן תמ"ח⁹⁶. ויש להתיר בהנאה דהיינו שימכרנו לנכרי⁹⁷. רק שיזהר שיהא בענין שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל וישתה ממנו⁹⁸. ובשתייה אסור לכל ישראל, אפילו למי שאין החמץ שלו⁹⁹. אבל אם אין שם הפסד גדול מאד, אין להתיר אפילו בהנאה].

לזי וכן יי"ש הנעשה אפילו מתבואה שאינה חמוצה אלא שהעמיד אותה בשמרי שכר¹⁰⁰.

לחוכן גבינה שהעמיד אותה בשכר, או בחומץ של שכר¹⁰¹, או ביי"ש¹⁰² הנעשה מתבואה שהעמידוה בשמרי שכר. אף על פי שיש ביי"ש וגבינה ס' כנגד דבר המעמידו¹⁰³, אף על פי כן חייב לבערו בערב פסח מדברי סופרים¹⁰⁴. ואם עבר עליהם הפסח ולא ביערם אסורין¹⁰⁵ אפילו בהנאה. לפי שכל דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל¹⁰⁶. ולא עוד אלא שכל דבר המעמיד הרי הוא חשוב כאילו הוא בעין ממש¹⁰⁷.

לטולפיכך¹⁰⁸ מי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר, ובשמרי מי דבש זה העמידו מי דבש שני, ובשמרי מי הדבש השני העמידו מי דבש שלישי, וכן לעולם, הרי הוא חייב לבער אפילו מי דבש האחרון. דכיון שמי דבש הראשון הועמד בשמרי שכר הרי הוא נעשה כולו חמץ, וגם שמרים [של מי דבש השני¹⁰⁹] נעשה כולו חמץ, מחמת שהועמד בשמרי מי דבש הראשון, וכן לעולם¹¹⁰.

מולפיכך אם לא ביער את כולם עד לאחר הפסח הרי הן אסורין בהנאה, אפילו אם רוצה לפדות את דבר המעמיד, דהיינו להשליך דמי השמרים לים המלח¹¹¹. לפי שאין פדיון מועיל אלא להתיר איסורי הנאה שנתערבו ואינן עומדין בעינן¹¹², אבל כל דבר המעמיד, כיון שהוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו, אין פדיון מועיל לו.

מאויש חולקין¹¹³ על זה ואומרים דפדיון מועיל לדבר המעמיד להתירו בהנאה כמו בשאר תערובות. וכן יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו¹¹⁴, אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל ויאכלנו¹¹⁵, כגון גבינה וכיוצא בה, שאם היא של נכרי אסור לאכלה¹¹⁶. ויש לסמוך על דבריהם במקום שיש הפסד מרובה¹¹⁷.

מבויש מי שאומר¹¹⁸ שמי דבש (ט) הרביעי שהועמד בשמרי מי דבש השלישי הוא מותר אפילו בשתייה בלא פדיון¹¹⁹, לפי שכבר כלה כח שמרי השכר בג' מי דבש הראשונים. ויש לסמוך על דבריו אם הוא בענין שיש הפסד מרובה אם נאסור אותו בשתיה:

מגיא וכל זה כשמי דבש הראשון הועמד בשמרי שכר בלבד¹²⁰ (וכן מי דבש הב' בשמרי מי דבש הא' בלבד וכן כולם). אבל אם בשמרי שכר בלבד לא היה די להעמידו, וערבו בו גם דבר אחר המעמיד שאינו חמץ, ובהצטרפותם הועמד, הרי הוא מותר אף בשתיה, אם יש בו ס' כנגד שמרי השכר, דכל זה וזה (פירוש איסור והיתר) גורם להעמידו הרי זה מותר, אם אין כח באיסור בלבד להעמידו, כמו שיתבאר ביורה דעה סי' פ"ז¹²¹:

מדיב חומץ שנתחמץ בשמרי שכר, אף על פי שיש בו ששים כנגד השמרים, חייב לבערו מדברי סופרים¹²², שכל דבר המחמץ אפילו באלף לא בטל¹²³.

מהואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא אסור בהנאה, ואין פדיון מועיל להתירו בהנאה. לפי שכל דבר המחמץ, כיון שפעולתו ניכרת בגוף דבר המחומץ, הרי הוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו¹²⁴, ואין פדיון מועיל לדבר שהוא בעין¹²⁵. ויש חולקין¹²⁶ על זה ואומרים, דפדיון מועיל אף לדבר המחמץ. ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם:

מותערובת מין במינו ויבש ביבש
יג חמץ שנתערב ונבלל מין במינו, כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל תוך קמח הרבה מתבואה שלא נתחמצה, כיון שאף לאכלה בתוך הפסח אין אסור אלא מדברי סופרים, שמן התורה מין במינו בטל ברוב¹²⁷, כיון שאינו נותן בו טעם¹²⁸, שהרי טעמם שוה¹²⁹, כל שכן שאין צריך לבערם מן התורה.

מזאלא כיון שמדברי סופרים אסור לאכלם בתוך הפסח¹³⁰, חייב גם כן לבערם בערב פסח, גזירה שמא ישכח ויאכל מהם בפסח¹³¹. ואם שכח ולא ביער בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערם מן העולם לגמרי (אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה¹³²).

מחואם עבר הפסח ולא ביער הרי הן מותרין¹³³ אפילו באכילה¹³⁴, דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים¹³⁵:

מטיד חמץ¹³⁶ שנתערב מין במינו יבש ביבש, שאין נבללים זה בתוך זה¹³⁷, כגון שנפלו חטים שנפלו עליהם מים ונתבקעו ונתנגבו¹³⁸ ונתייבשו ואין ביקוען ניכר, ונתערבו בחטים יבישים כשרים¹³⁹ הרבה מהם¹⁴⁰, מותר להשהותם עד לאחר הפסח¹⁴¹, לפי דברי האומרים¹⁴² שכל איסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש מותר לבשל כל התערובת בקדירה אחת ולאכלם ביחד בבת אחת, לפי שהאיסור שנתבטל ברוב נתהפך להיות היתר גמור אף מדברי סופרים, כמ"ש ביורה דעה סי' ק"ט¹⁴³, אם כן גם כאן נתהפכו החטים החמוצים להיות כמו חטים כשרים ממש, ולפיכך אין איסור כלל להשהותם בפסח.

נואע"פ שאסור לאכלם, לפי שהאיסור שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח, כיון שלא נבלל בתוך ההיתר קודם הפסח¹⁴⁴. מכל מקום כיון שאיסור אכילה זו אינו אלא חומרא שהחמירו בחמץ בפסח שאינו מתבטל לעולם¹⁴⁵, אבל בשאר כל האיסורים כיון שנתבטל האיסור ברוב מותר לאכלו, לפיכך לא החמירו בו כל כך לאסור אף להשהותו, כיון שנעשה התערובת קודם הפסח¹⁴⁶, שאז הוא מתבטל ברוב כמו שאר איסורים, לענין שמותר לאכלו בערב פסח¹⁴⁷ משעה ה' עד הלילה כמו שיתבאר בסימן תמ"ז¹⁴⁸:

נאטו אבל להאומרים¹⁴⁹ שכל איסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש אסור לאכול כל התערובת ביחד בבת אחת, לפי שהאיסור שנתבטל ברוב לא נתהפך להיות היתר גמור מדברי סופרים, ואינו מותר אלא לאכלם בזה אחר זה, שכשאוכל כל אחד ואחד יש לומר שזהו ההיתר, וכשאוכל האחרון יש לומר גם כן שזהו היתר גמור והאיסור כבר אכלו, ולכך הקילו חכמים בדבר זה, לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ונעשה היתר גמור. אבל כשאוכלם בבת אחת יש באכילה זו איסור ברור למראית עין¹⁵⁰, גזרו עליו חכמים¹⁵¹ גזירה משום תערובת מין בשאינו מינו, שיש איסור מן התורה אם אין שם ס'¹⁵².

נבאם כן גם חטים חמוצים הללו שנתערבו בחטים כשרים, לא נתהפכו להיות היתר גמור מדברי סופרים, אף שיש בכשרים יותר מאלף כנגד החמוצים¹⁵³. ולפיכך אסור להשהותם בפסח¹⁵⁴ (שאיסור השהייה הוא דומה לאיסור אכילה בבת אחת כמו שנתבאר למעלה¹⁵⁵).

נגומכל מקום אם שכח או עבר והשהה אותם עד לאחר הפסח מותרין באכילה¹⁵⁶. דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור של תורה, לא קנסוהו חכמים¹⁵⁷.

נדאבל אם נזכר בתוך הפסח צריך לבערם מן העולם לגמרי (או ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם כמו שיתבאר בסי' תמ"ז¹⁵⁸ עיי"ש).

נהואם אי אפשר למכרם לנכרי ויש הפסד מרובה בדבר, יש לסמוך על סברא הראשונה¹⁵⁹, ואין צריך לבערם¹⁶⁰. אבל אם אין הפסד מרובה יש להחמיר כסברא האחרונה, כמ"ש ביורה דעה שם¹⁶¹:

נוטז וקודם הפסח מותר לו לטחון כל החטים ביחד, כדי שיתערב קמח החמץ בקמח הכשר ויתבטל בתוכו בששים, שהן נבללין זה בזה ושוב אינו חוזר וניעור בפסח¹⁶², ומותרין¹⁶³ אפילו באכילה¹⁶⁴. וטוב שיאפה המצות קודם הפסח, כמו שיתבאר בסימן תנ"ג¹⁶⁵ עיין שם (ואם אין בחטים הכשרים ששים כנגד החמוצים (י) יכול להוסיף עליהם עוד חטים כשרים עד שיהיה ס' כנגד החמוצים¹⁶⁶, ויטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' ויהיו מותרין באכילה בפסח).

נזואין זה מבטל איסור בידים¹⁶⁷, כיון שכבר נתבטל האיסור ברוב היתר מאליו. וכיוצא בזה בשאר איסורים אין איסור אלא לאכול כל התערובת בבת אחת, אבל לאכלו כולו בזה אחר זה הוא היתר גמור אף מדברי סופרים¹⁶⁸. אם כן אין זה מבטל איסור, אלא מבטל היתר הוא¹⁶⁹, שהרי מבטלו בשעה שדין ביטול החמץ הוא כדין ביטול שאר איסורים, דהיינו קודם הפסח¹⁷⁰:

נחיז ואם¹⁷¹ אין לו עוד חטים כשרים, ישער באומד דעתו כמה היו החטים החמוצים, ויטול כל כך חטים מהתערובת ויבערם מביתו, דהיינו שימכרם קודם הפסח או לנכרי או אפילו לישראל אחר קודם הפסח, והשאר מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח. וכן אותו הישראל שלקח ממנו החטים מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח. שהרי איסור השהייה דומה לאיסור אכילה בבת אחת לשאר איסורין, ובשאר איסורין אין איסור לאכול בבת אחת אלא לאדם אחד, אבל שני בני אדם מותרין לאכול כל התערובת אפילו ברגע אחד, כמו שנתבאר ביורה דעה שם¹⁷²:

נטיח ויש חולקין על זה¹⁷³ ואומרים, כיון שאסור לאכול בפסח כלום מזה התערובת, ואפילו מכר כל התערובת לנכרי קודם הפסח ולא שייר ממנו אלא משהו אסור לאכלו בפסח¹⁷⁴, אסור¹⁷⁵ גם כן להשהותן¹⁷⁶, גזירה שמא יבא לאכלו.

סואם שכח ולא ביערו קודם הפסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי¹⁷⁷. ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה¹⁷⁸:

סאיט וכל זה כשיש בחטים הכשרים רוב כנגד החמוצים¹⁷⁹. אבל אם היה שוה בשוה לדברי הכל אסור להשהותם בפסח.

סב[ואסור להוסיף עליהם עוד חטים כשרים ולטחנן, כדי שיתבטל החמץ בס' ויהיה מותר באכילה בפסח. דכיון שלא נתבטל החמץ ברוב מאיליו, הרי זה מבטל איסור בידים¹⁸⁰. אבל מותר להוסיף עליהם ולטחנן כדי להשהותם עד לאחר הפסח, ואין זה מבטל איסור כמו שנתבאר למעלה¹⁸¹].

סגואם (לא הוסיף עליהם כלום ו)שכח והשהה אותם עד לאחר הפסח הרי הן אסורין בהנאה. אלא אם כן פודה את האיסור שבהן¹⁸², או שימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כמו שנתבאר למעלה¹⁸³.

סדרק שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר¹⁸⁴, דהיינו שיטחנם ויעשה מהם פת וימכור הפת לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, אם הוא מקום שנוהגין איסור בפת של נכרי. ובמקומות שנוהגין היתר¹⁸⁵ צריך לחתוך כל הפת לחתיכות, ואחר כך ימכרם לנכרי¹⁸⁶ חוץ מדמי איסור שבהם, שאסור ליקח מנכרי חתיכות פת כמו שנתבאר ביורה דעה סי' קי"ב¹⁸⁷.

סהוכן בכל מקום שנתבאר שלאחר הפסח הוא אסור באכילה ומותר בהנאה, צריך ליזהר כשמוכרו לנכרי, שימכרנו לו בענין שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל אחר ויאכלנו. עיין סי' תס"ז¹⁸⁸:

סוחמץ נוקשה
כ אין אסור מן התורה אלא חמץ גמור שהוא ראוי לאכילה¹⁸⁹. אבל עיסה שהתחילה להתחמץ ולא הגיעה לחימוץ¹⁹⁰ שיתבאר בסי' תנ"ט¹⁹¹, אף כשיאפו אותה לא תהא ראויה לאכילה¹⁹² מחמת חמיצותה שלא גמרה כל צרכה.

סזוכן אותו בצק שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם¹⁹³, שעושין אותו מעפר¹⁹⁴ הרחיים¹⁹⁵ שאינו ראוי לאכילה¹⁹⁶ כשיאפו אותו, וכן כל כיוצא בזה, הרי זה נקרא חמץ נוקשה, ומותר לאכלו בפסח מן התורה, שאין זה חמץ כלל.

סחאבל חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, והצריכו גם כן לבערו בערב פסח¹⁹⁷, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנה בפסח¹⁹⁸, שעל ידי הדחק הוא ראוי לאכילה¹⁹⁹.

סטואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי²⁰⁰, אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה²⁰¹.

עואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה, דכיון שלא עבר עליו על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים²⁰². אבל אסור לאכלו²⁰³, כיון שיש עליו שם חמץ שעבר עליו הפסח²⁰⁴:

עאכא ואינו נקרא חמץ נוקשה, אלא אם כן שמשעה שנתחמץ לא היה ראוי לאכילה מעולם²⁰⁵ כי אם על ידי הדחק²⁰⁶.

עבאבל אם היה ראוי לאכילה משנתחמץ ואחר כך נפסל מאכילת אדם, כגון הפת של חמץ²⁰⁷ או של שאור²⁰⁸ שעיפשה, ומלוגמא²⁰⁹ (פירוש מלא לוגמא שלועס חטים ונותנם על גבי מכתו²¹⁰) שנסרחו ונתקלקלו מאכילת אדם, חייב לבערם מן התורה²¹¹.

עגאלא אם כן נפסלו מאכילת כלב²¹² קודם שעת הביעור²¹³, דהיינו קודם שעה ששית, דכשיגיע זמן הביעור אין עליהם תורת אוכל שיתחייב לבערם²¹⁴, והרי הן כעפר בעלמא²¹⁵.

עדאבל אם נפסלו מאכילת כלב אחר שעת הביעור, בין שנתחמצו אחר שעת הביעור בין מקודם, חייב לבערו²¹⁶ מן העולם לגמרי²¹⁷ מן התורה. דכיון שהיה עליהם שעה אחת שם חמץ לאחר זמן איסורו אינו נפקע מהם לעולם, עד שיעשה להם כתורת חמץ²¹⁸:

עהכב וכל זה בחמץ שהוא עומד בעינו שאינו מעורב בדבר אחר. אבל חמץ²¹⁹ גמור שהיה ראוי לאכילה²²⁰, שעירב אותו בדבר שאינו מאכל אדם כלל²²¹, או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה שאינו מאכל אלא לחולים²²², מותר לקיימו בפסח.

עוואפילו יש בתערובת הזה חמץ הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס²²³. מכל מקום כיון שאינו ראוי לאכילה, הרי נפסדה צורת החמץ שבתוכו²²⁴ ואין עליו תורת חמץ כלל.

עזאבל אסור לאכול מזה התערובת בפסח, ואפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא²²⁵, אם דרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ, כגון התריאק"ה (יא) וכיוצא בו, אינו בטל בתוכו כמו שנתבאר למעלה²²⁶:

עחכג עריבת העבדנין שנתן לתוכן קמח ועורות, אפילו נתן שעה אחת קודם הביעור, הרי זה מותר לקיימן בפסח²²⁷, שכשהגיע זמן הביעור כבר הסריח הקמח מחמת העורות שבתוכו ונפסל מאכילת אדם ונעשה כחמץ נוקשה. וכיון שהוא מעורב בדברים אחרים שבעריבה, אין צריך לבערו, שכבר נפסדה צורתו על ידי התערובות²²⁸. אבל אם נתנן בפחות משעה לשעת הביעור, חייב לבער²²⁹.

עטואם לא נתן העורות לתוך העריבה, ונתן הקמח בתוכה, קודם ג' ימים לשעת הביעור מותר לקיימן בפסח, שכבר נבאש ונפסד, אבל אם נתן הקמח תוך ג' ימים לשעת הביעור, חייב לבער²³⁰:

פכד כל דבר (יב) שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח²³¹, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות:

פאכה בגדים המכובסים בחלב חטה, אף על פי שנראה בהן ממשות החמץ, מותר לקיימן בפסח, שכבר נפסדה צורתו. וכן ניירות שדבקו אותן בבצק, שממשות החמץ נראה מבחוץ, אין צריך לגררו ולבערו, שכבר נפסדה צורתו²³².

פבבמה דברים אמורים (יג) כשנכבסו הבגדים ונדבקו הניירות קודם שלשים יום לפני הפסח²³³, שכשהגיע זמן הביעור כבר נתקשה החמץ שבהן ונפסדה צורתו. אבל אם נכבסו ונדבקו תוך שלשים יום, אם נראה בהן ממשות החמץ צריך לגרור מה שנראה²³⁴.

פגאם יש ממנו כזית בבגד אחד או בנייר אחד, אף על פי שהוא מפוזר על פני כל הנייר ואין ממנו כזית במקום אחד, הרי הנייר מצרפן. ואם דיבק ניירות הרבה בחלון אחד, ואין מן החמץ כזית במקום אחד (יד), אין החלון מצרפן²³⁵, דכיון שהוא מחובר לבית הרי הוא כבית²³⁶, ואין הבית מצרף את חצאי זיתים המדובקים בכתליו כמו שיתבאר.

פדויש אומרים²³⁷ שאפילו נכבסו ונדבקו תוך ל' ונראה בהן ממשות החמץ אין צריך לבערו, מפני שכבר נפסלו מאכילת הכלב²³⁸, והרי הוא כעפר בעלמא. וטוב לחוש לסברא הראשונה:

פהכו בגדים המכובסים בחלב חטה, אע"פ שאין נראה בהן ממשות החמץ²³⁹, (טו) אסור להניח בתוכן קמח של פסח²⁴⁰. דלפעמים יש בהן קצת ממשות מקמח חלב חטה ואינו נראה, ויש לחוש שמא יפרך מהן לתוך הקמח של פסח (עיין סי' תס"[ו]²⁴¹). וכן אסור להציע אותן הבגדים בפסח על השולחן שאוכלין עליו, שמא יפרך קצת מהן לתוך המאכל. וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן עם קמח עד שנעשין עבין קצת²⁴², שדרך ליפרך מהן, יש להסירן בשעת אכילה.

פו(וגם יש למנוע מלשחוק בפסח בקלפין הנקראין קארטין על השלחן שאוכלין עליו, שמא יפרך מחמץ נוקשה שבהן לתוך המאכל²⁴³):

פזבצק שבסדקי העריבה והדבוק לכותל
כז בצק²⁴⁴ המונח בסדקי עריבה, אם יש ממנו כזית במקום אחד²⁴⁵, אע"פ שמודבק שם²⁴⁶ בחוזק, ועשוי לחזק שברי העריבה²⁴⁷, או לסתום נקב²⁴⁸, חייב לבערו ולגרדו, אף על פי שביטלו²⁴⁹, או יטיחנו בטיט²⁵⁰. דכיון שיש בו כזית הרי הוא חשוב ואינו בטל²⁵¹ לגבי העריבה, להיות נחשב מכלל דפנותיה, אלא אם כן טחאו בטיט.

פחאבל אם אין ממנו כזית במקום אחד, אע"פ שיש בעריבה הרבה חצאי זיתים בהרבה סדקים. אם הן עשויים לחזק שברי העריבה או לסתום נקבים, הרי הן בטלין לגבי העריבה ונחשבין מכלל דפנותיה, ולפיכך אין העריבה מצרפתן לכזית²⁵², בין שהן מדובקין בה בחוזק בין שהן מונחין בה ברפיון²⁵³ (ואינו צריך לבערו אם כבר בטלו²⁵⁴, או שהוא רוצה עדיין לבטלו, כגון שהוא קודם שעה ששית בערב פסח²⁵⁵).

פטואם יש בה סדק ארוך ומונחין בו שני חצאי זיתים²⁵⁶ בצק, לחזק שבריה²⁵⁷ או לסתום נקביה, וחוט של בצק הולך בתוך הסדק מחצי זית זה לחצי זית זה, רואין אנו כל שאלו ינטל החוט ביד ינטלו עמו גם ב' חצאי זיתים²⁵⁸, הרי הן חשובים כמחוברין יחד על ידי חוט זה המחברן, וחייב לבערן ולגורדן אע"פ שביטלן. ואם אינן ניטלין עם זה החוט, אין מצטרפין זה עם זה לכזית:

צכח אבל אם אינן עשוין לחזק שבריה²⁵⁹ ולא לסתום נקביה, (טז) אם הן מדובקים בעריבה²⁶⁰ הרי העריבה מצרפתן לכזית²⁶¹ וחייב לגורדן ולבערן.

צאואם אף כשנצרף כל הבצק שבעריבה שאינו עשוי לחזק ולסתום לא יהיה בו כזית, אין צריך לבערו²⁶², אלא די לו בביטול²⁶³, דכיון שאין בו כזית אינו חשוב, והוא בטל לגבי העריבה אם הוא מודבק בה.

צבאבל אם אינו דבוק בה, אלא הוא מונח בסדקים ברפיון, ואין צריך לומר אם אינו מונח בסדק, חייב לבערו²⁶⁴ אף על פי שכבר ביטל.

צגואע"פ שמן התורה אפילו אם לא ביטלו אינו חייב לבערו אלא אם כן יש בו כזית²⁶⁵, שנאמר²⁶⁶ לא תאכל עליו חמץ וגו' ולא יראה לך שאור וגו', מה אכילה בכזית (יז) אף ראיה בכזית²⁶⁷.

צדמכל מקום (יח) מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ, שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר, חייב לבערו, גזרה משום כזית²⁶⁸.

צהואפילו נתערב בדבר אחר ויש בתערובות טעם חמץ, חייב לבערו²⁶⁹, אע"פ שביטלו, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח²⁷⁰. ויש כאן איסור מן התורה²⁷¹. שבכל איסורי מאכלות²⁷² אפילו פחות מכזית אסור מן התורה, שנאמר²⁷³ כל חלב וגו', כל לרבות חצי שיעור²⁷⁴.

צולפיכך אם הוא מטונף קצת, שאינו ראוי לאכילה²⁷⁵, אין צריך לבערו אפילו הוא עומד בעינו, כיון שאין בו כזית וכבר ביטלו:

צזכט וכל זה בבצק שבעריבה או שבשאר כלים, אבל בצק הדבוק לכותל הבית, או לקרקעיתו, או לקורותיו, אם אין ממנו כזית במקום אחד אין הבית מצרפן²⁷⁶, אלא די לו בביטול²⁷⁷, מן התורה²⁷⁸.

צחומכל מקום מדברי סופרים, אם ב' חצאי זתים דבוקים בבית אחד, אפילו הם בב' כתלים הרחוקים זה מזה, חייב לבערן. מפני שלפעמים הן מתקבצין ביחד²⁷⁹ על ידי כיבוד הבית²⁸⁰, ונדבקין זה בזה.

צטאבל אם היו כחצי זית בצק דבוק בבית זה, וכחצי זית אחר דבוק בבית שלפנים הימנו, או באכסדרה שלפניו, או בעליה שעל גביו²⁸¹, כיון שב' החצאי זיתים אינם דבוקים בחדר אחד, אין חוששין שמא יתקבצו ביחד, ולפיכך די לו בביטול²⁸², כמו לחצי זית בלבד המדובק בבית או בכלים.

קאבל אם לא ביטלן²⁸³, וכבר הגיע שעה ששית שאין בידו לבטלן, אפילו אם אין שם אלא פחות מכזית, והוא דבוק בבית או בכלי, חייב לבערו מן העולם לגמרי²⁸⁴, גזירה משום כזית, שהוא עובר עליו מן התורה אם לא ביטלו:

קאל וכל זה מעיקר הדין. אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן, וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו והוא דבוק בבית או בכלי²⁸⁵.

קבומחמירין עוד לגרור הספסלים והכסאות והכתלים שנגע בהן חמץ.

קגואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו, יטיח עליו מעט טיט²⁸⁶:

קדלא ועריבה שלשין בה חמץ כל השנה, אפילו מעיקר הדין צריך לטוחה בטיט, או ליתנה לנכרי קודם הפסח²⁸⁷, אם היא מנסרים רבים שיש חריצין בין נסר לנסר²⁸⁸, ואי אפשר לנקר היטיב כל הבצק שבחריצים שלא ישתייר ממנו כזית²⁸⁹, אם נצרף מה שיש ממנו בכל העריבה, שהעריבה מצרפת לכזית²⁹⁰.

קהאבל עריבות העשויות מחתיכה אחת, שאין בהן סדקים וחריצים, יוכל לנקר החמץ מהם²⁹¹ ולרחצם היטיב, ויטמינם בחדר שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח²⁹² כמו שיתבאר בסי' תנ"א²⁹³.

קווכן יעשה בעצי מגלגלין ושאר הכלים ששימשו בעיסה²⁹⁴ ואין בהם סדקים וחריצין.

קזאבל סלי נצרים שמניחין בהם חמץ כל השנה²⁹⁵, כיון שאי אפשר לנקרם היטיב, טוב להחמיר וליתנם לנכרי במתנה גמורה²⁹⁶ קודם הפסח, ויחזור ויטלם ממנו אחר הפסח²⁹⁷.

קחוכן טוב לעשות בכלים שמניחין בהן קמח כל השנה²⁹⁸, אף על פי שאינו רוצה להשתמש בהן בפסח.

קטודין העריבה ושאר כלי הלישה וכן הסלים וכלי הקמח, שרוצה להשתמש בהן בפסח, יתבאר בסי' תנ"א²⁹⁹ ותנ"ג³⁰⁰:

קיחמץ שנפסל מאכילת כלב
לב חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב, או ששרפו באש קודם זמן הביעור ונחרך³⁰¹ עד שאינו ראוי לכלב³⁰², אע"פ שמותר לקיימו בפסח, אסור לאכלו בפסח³⁰³. ואף על פי שאינו נחשב לאוכל כלל מכל מקום כיון שהוא רוצה לאוכלו הרי הוא מחשיבו לאכילה³⁰⁴ והרי הוא נחשב לו מדברי סופרים³⁰⁵ כאוכל גמור על ידי מחשבתו שהוא מחשב לאכול ממנו:

קיאלג במה דברים אמורים כשהוא מתכוין לאכלו, אבל אם הוא מתכוין לאכול מאכל אחר, אף על פי שנתערב בתוכו חמץ זה שנפסל מאכילת כלב קודם זמן הביעור, אם יש במאכל זה רוב כנגד חמץ זה מותר לאכלו, ואינו חושש לחמץ זה שבתוכו. כיון שאין מתכוין כדי לאכלו, שהרי לא עירבו בתוכו בכוונה, אלא מאליו נפל שמה, או שנתערב שם בשוגג, הרי לא נחשב לו חמץ זה כאוכל גמור, והרי זה כאוכל עפר, שהרי אין עליו תורת אוכל כלל, אלא על ידי מחשבתו שמחשב עליו לאכילה³⁰⁶:

קיבלד דיו שבשלו נכרי³⁰⁷ בשכר בתוך הפסח³⁰⁸, אסור לכתוב בו במועד, גזירה שמא יתן קולמוסו לתוך פיו³⁰⁹. ואף על פי שהשכר שבדיו זה נפסל מאכילת כלב, מכל מקום כיון שלא נפסל עד לאחר זמן הביעור, כבר נאסר בהנאה קודם שנפסל, ואין איסור זה נפקע ממנו³¹⁰ לעולם³¹¹.

קיגאבל אם נתבשל בשכר קודם זמן הביעור מותר³¹² לכתוב בו במועד³¹³. דאף אם ישכח ויתן קולמוסו לתוך פיו אין בכך כלום, כיון שאין מתכוין לאכלו³¹⁴:

קידקונטרס אחרון
(א) ואפי' יש כו'. כן³¹⁵ דעת העולת שבת³¹⁶, והאלי' זוטא³¹⁷, בשם רמ"א³¹⁸ ולבוש³¹⁹, וכן משמע בט"ז³²⁰, וחק יעקב בסוף סי' תמ"ז³²¹, וכן הוא בפרי חדש שם³²².

קיהואף המ"א³²³ לא הסכים בהדיא עם הב"ח, אלא שהעתיק דעתו בשמו, והרוצה לחלוק יחלוק. ואם היה מסכים עמו היה כותב דעתו בסתם, ואחר כך היה רושם בשני חצאי לבנה מבטן מי יצאו הדברים, כדרכו בכל מקום כשמסכים לדברי הפוסקים שמעתיק³²⁴, אבל כאן לא עשה כן לפי שאינו מסכים עמו בבירור. ובס"ק מ"ה חלק עליו בהדיא³²⁵, וכתב שאין להקל נגד כו', מכלל שלא הסכים עמו במה שהעתיק דבריו.

קיוובלאו הכי בדברי סופרים הלך אחר המיקל³²⁶. ובפרט שהמה רבים:

קיז(ב) וכן יכול כו'. הנה³²⁷ פרי חדש³²⁸ פסק כן אף בתוך הפסח, לפי שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להו, כמ"ש הר"ן בפרק [ג] דע"ז³²⁹ שכך כתבו הראשונים ז"ל עכ"ל בסי' תס"ז סעיף [י].

קיחאבל אנן לא קיי"ל הכי³³⁰, אלא כמ"ש רמ"א שם³³¹, והוא מדברי הר"מ שהובא במרדכי פרק כל שעה³³², והעתיקו במ"א סי' תמ"ה³³³, שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו, דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין עיי"ש.

קיטואם כן באיסור דרבנן כולי עלמא מודו דלסתם יינן מדמינן להו, דאף יין ביין שרי. וכל שכן בדין חמץ שעבר עליו הפסח, דקיל טפי מסתם יינם, שהרי הוא בטל בס' לכולי עלמא, ולרוב הפוסקים ברובא בעלמא³³⁴, וסתם יינם אוסר במשהו מדינא דגמרא³³⁵. וכ"מ בהדיא במ"א³³⁶ וחק יעקב סי' תמ"ה³³⁷, דכל היכא דליכא איסורא דאורייתא לסתם יינן מדמינן להו אף בתוך הפסח.

קכומה שהזכיר רמ"א בסוף סימן תמ"ז³³⁸ תקנתא דפדיון, ולא הזכיר תקנתא דמכירה לנכרי, היינו משום דכוונתו למצוא היתר אף באכילה, כמ"ש המ"א³³⁹ שכן משמע מלשון רמ"א:

קכא(ג) במתכוין כדי כו'. כן³⁴⁰ כתבו הב"ח³⁴¹, והמ"א בסי' תמ"ז³⁴², ועולת שבת בסימן תס"ז³⁴³, וצמח צדק בסי' פ(ו)³⁴⁴. והחק יעקב עצמו הסכים לדבריו³⁴⁵.

קכבוכן הוא דעת הטור סי' תנ"ג³⁴⁶, שכתב ואין כאן מבטל איסור כיון שאינו מתכוין כדי לבטל, משמע דבמתכוין אסור.

קכגוכ"כ בדרכי משה שם בשם תשובת הר"ן³⁴⁷, הביאה הב"י סי' תס"ז³⁴⁸. וכ"כ הרשב"א בתשובה³⁴⁹, הביאה המ"א בסי' תמ"ז³⁵⁰.

קכדוכן הוא דעת מהר"מ³⁵¹ (אף דלא קי"ל כותיה במה שמחמיר בשאינו מתכוין), הובאו דבריו בתשובת הרשב"א סי' תתל"א.

קכהוכ"כ הפרי חדש בפשיטות בסימן תנ"ג³⁵² ע"ש.

קכווהנה לפי ראיות הט"ז³⁵³ יהיה מותר לערבו בידים כמו בסוכה³⁵⁴, וזה ודאי אינו³⁵⁵.

קכזוכ"מ בהדיא בשו"ע וכל האחרונים בסי' תנ"ג³⁵⁶ דנהגו לנקר הרחיים מקמח חמץ הנדבק בהם, ובודאי יש ס' בקמח הנטחן נגד קמח הנדבק ברחיים. ואם מעיקר הדין היה מותר לערבו בידים לא היה מקום להחמיר לנקרו³⁵⁷. ואם חששו להאומרים³⁵⁸ דקמח בקמח נקרא יבש ביבש, כבר נהגו מחשש זה לאפות הכל קודם הפסח³⁵⁹ כמבואר בחק יעקב שם³⁶⁰.

קכחוכ"מ בשו"ע סי' תנ"ב³⁶¹, עיין במ"ש שם בפנים, ובחק יעקב שם ס"ק י"ח³⁶², ופרי חדש שם³⁶³.

קכטוכן מסתבר באמת³⁶⁴, דאם לא כן יהא מותר לערב חלב בתוך קדירה שמרתיחין בה מים לבשל שם בשר במים אלו³⁶⁵, עם מעט החלב שנתבטל בס' במים קודם שנתן שם הבשר, כיון שאין כאן איסור עדיין³⁶⁶, וח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר.

קלועיקר ראייתו של הט"ז היא מסי' תרכ"ו³⁶⁷, כבר תירץ שם המ"א³⁶⁸ בשם הר"ן³⁶⁹ בטוב טעם ודעת.

קלאופשיטא שאין לסמוך על הט"ז וחק יעקב³⁷⁰, נגד מהר"ם ורשב"א ור"ן וטור וב"י ורמ"א בדרכי משה וב"ח ומ"א ועולת שבת וצמח צדק וחק יעקב³⁷¹ ופרי חדש:

קלב(ד) כדי להשהותו כו'. כן³⁷² דעת הטור³⁷³ והב"ח סוף סי' תמ"ז³⁷⁴, וכ"מ בפרי חדש סי' תס"ז סעיף א'³⁷⁵, לדברי האומרים³⁷⁶ דאינו חוזר וניער עיי"ש.

קלגואף המ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה כתב שכן עיקר, אלא שמסיים שאין להקל נגד הרשב"א³⁷⁷. והיינו משום שלא היה לפניו אלא דברי הב"ח, שהכריע כהטור נגד הר"ר יונה³⁷⁸, ולא רצה המ"א לסמוך על הכרעתו, כיון שהרשב"א מסכים עם הר"ר יונה. אבל אנן שיש לפנינו דברי הט"ז וחק יעקב³⁷⁹ שפסקו כראבי"ה³⁸⁰ ומרדכי³⁸¹ להקל אפילו כדי לאכול בפסח, אף שבזה דבריהם דחוים מהסכמת רוב ראשונים ואחרונים³⁸² (ומראבי"ה אין ראיה כמו שיתבאר³⁸³), מכל מקום לענין להשהותו לא נדחו דבריהם, והטור והב"ח והפרי חדש מסכימים עמהם להקל, וגם המ"א כתב שכן עיקר.

קלדוהדרינן לכללין, שבדברי סופרים הלך אחר המיקל³⁸⁴:

קלה(ה) תיקון עשייתו כו'. כן³⁸⁵ כתב הרשב"א בתשובה³⁸⁶ בשם הראב"ד. הביאה המ"א כאן³⁸⁷ בקוצר. והובאה באורך בב"י יו"ד סי' קל"ד בלי שום חולק עיי"ש³⁸⁸. ופסק כן בש"ע שם³⁸⁹. וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד בפרק ה' דע"ז סי' ל'³⁹⁰. וכ"כ רבינו ירוחם³⁹¹, הובא במ"א³⁹².

קלווזהו גם כן כוונת הרא"ש³⁹³ רבו (שממנו הוציא רבינו ירוחם דבריו) [ב]מה שכתב גבי אלמור"י אבל לעירובי ולשהויי לא. והובא במ"א ס"ק י"ד, וכתב על זה עיין מה שכתבתי סעיף א'. רוצה לומר שבסעיף א' הביא דעת הרשב"א ורבינו ירוחם, ומדבריהם נלמוד טעם למה אסור לעירובי כו', הרי הטור בסוף סי' תמ"ז מתיר לעירובי ולשהויי³⁹⁴, וכך פסק הב"ח ומ"א³⁹⁵ ושאר אחרונים, אלא ודאי דהטעם הוא משום שדרך תיקון עשייתו כו', כמ"ש הרשב"א.

קלזוהחק יעקב³⁹⁶, מפני שאין דברי המ"א חשובים בעיניו לדקדק בלשונו, לא השגיח על מ"ש עיין במ"ש בסעיף א', והשיג עליו שלא כדת. ודברי המ"א ברורים.

קלחוזהו גם כן כוונת הב"י בשו"ע, שבשו"ע סי' תמ"ז³⁹⁷ נראה שמסכים להאומרים דאינו חוזר וניעור, וכאן³⁹⁸ אסר התריאק"ה בפסח, לפי שנמשך אחר דברי רבינו ירוחם הנ"ל, שהעתיק בב"י בסי' תמ"ז³⁹⁹.

קלטואף רמ"א⁴⁰⁰ לא הגיה עליו, אלא משום דהעתיק לשון רמב"ם סוף פרק ד'⁴⁰¹, דמלשונו משמע אף דבר שאין דרך תיקון עשייתו כך אסור באכילה⁴⁰². אבל בתריאק"ה אפשר דמודה ליה, שהרי הרא"ש⁴⁰³ וטור⁴⁰⁴ העתיקו דברי הרמב"ם בדין התריאק"ה, ובדין חוזר וניעור פליגי עליה, כמבואר בסי' תמ"ב, עיי"ש בטור⁴⁰⁵ וב"י⁴⁰⁶. וכ"כ שם הפרי חדש⁴⁰⁷, שזהו דעת השו"ע.

קמואף אם נאמר דאין כן כוונת רמ"א בהג"ה⁴⁰⁸, מכל מקום לענין הלכה יש לנו לפסוק כרשב"א וראב"ד ורא"ש ורבינו ירוחם וטוש"ע ומ"א ופרי חדש. ובפרט שביו"ד⁴⁰⁹ הסכימו הכל לדברי הרשב"א. וגם הט"ז כאן⁴¹⁰ אוסר התריאק"ה באכילה. ואף החק יעקב⁴¹¹ לא התירו, אלא משום דאשתמיטתיה כל דברי פוסקים הללו, שהרי לא הביאן כלל, ואלו ראה דבריהם לא היה משיג על המ"א כמ"ש.

קמאולכך השמטתי מתני' דכותח כו'⁴¹², שזהו נכלל במה שכתבתי שדרך תיקון עשייתו כו', כמבואר ברשב"א⁴¹³. והעתקתיה במקומה קודם סי' תכ"ט:

קמב(ו) אינו נראה לך כו'. כן משמע⁴¹⁴ במ"א ריש סי' תנ"א בשם הראב"ן⁴¹⁵, שכתב דתערובת חמץ אסור להשהותו משום דנראה הוא אלא שאינו ניכר, משמע דהטעם שאינו נראה שרי מדאורייתא.

קמגואין לומר דנקרא מצוי לך, דאם יאכלנו ירגיש טעם החמץ. דאם כן אף בכלים שנבלע בהם חמץ הרבה, ונותנים טעם בהמתבשל בתוכם, יאסר להשהותן, דנקרא מצוי לך אם יבשל בהם ויאכל התבשיל ירגיש טעם החמץ. אלא על כרחך צריך לומר כיון דעכשיו בשעה שאתה מחייבו לבערו אין ממשות החמץ מצוי בעולם, אלא בלוע בכלי, אין צריך לבערו. וכ"ש בטעם הבלוע שאין שם מממשות החמץ כלל, שאין צריך לבערו מן התורה, כמ"ש החק יעקב⁴¹⁶.

קמד[אך אין טעם נכון מבואר בדבריו⁴¹⁷ לחלק בין אכילה לביעור, לשיטת הרמב"ם⁴¹⁸ ושו"ע⁴¹⁹ דזה תלוי בזה, כמבואר במ"א⁴²⁰, וכדמשמע בפרק קמא דביצה⁴²¹ שהן למידין זה מזה. כבר תמה עליו בסי' צ"ה⁴²²].

קמהאיברא דבמ"א סימן זה סק"ח⁴²³ משמע קצת כמ"ש העולת שבת⁴²⁴ ואלי' זוטא⁴²⁵.

קמווכן הוא האמת בודאי לשיטת ר"ת וסיעתו, דכל היכא דאיכא טעם האיסור, אף שאין בו כלום מממשו, לוקה וחייב כרת על כזית ממנו כמו על האיסור עצמו, שההיתר נתהפך להיות כגוף האיסור, כמ"ש התוס'⁴²⁶ והרא"ש⁴²⁷ סוף פרק גיד הנשה. וההיא דפרק בתרא דע"ז⁴²⁸ טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, מוקי לה במין במינו כמבואר שם⁴²⁹, אם כן פשיטא דעובר בבל יראה ובל ימצא על כזית ממנו⁴³⁰, כיון שחייב עליו כרת, לפי שגוף ההיתר נעשה איסור, אם כן החמץ נראה ומצוי.

קמזוהנה הטור בסי' תנ"ג⁴³¹ פסק כרבינו תם, שלא הצריך כזית בכדי אכילת פרס, אף בשאר מינים דלא שייך טעמא דגרירא⁴³². וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' שכ"ד ס"ק י"ז⁴³³, דלרא"ש וטור אין צריך כזית בכדי אכילת פרס, משום דטעם כעיקר דאורייתא, והיינו משום שגוף ההיתר נתהפך לאיסור, כמבואר בהדיא ברא"ש סוף הלכות חלה⁴³⁴ עיי"ש. ומה שבסימן צ"ח בטור יו"ד העתיק דעת רבינו חיים⁴³⁵, כבר עמד בזה הפרי חדש ריש סי' זה⁴³⁶ עיי"ש.

קמחולפי זה היה נראה לפסוק כהעולת שבת⁴³⁷.

קמטאך דעת השו"ע ומ"א בסי' ר"ח ס"ט⁴³⁸ מבואר בהדיא דלא חששו לסברת ר"ת, אף להחמיר בשל תורה אם אכל ושבע⁴³⁹. שהרי מבואר שם במ"א דדין חלה וברכת המזון שוין לגמרי בין להקל בין להחמיר עיי"ש, וכיון שפחות מכזית בכדי אכילת פרס אינו מברך ברכת המזון אפילו אכל הרבה, הוא הדין דאינו חייב בחלה. דלא כמ"ש הש"ך ביו"ד⁴⁴⁰.

קנובלאו הכי דעת הרמב"ם⁴⁴¹ ורש"י⁴⁴² דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא.

קנאוגם דעת הראב"ד ורשב"א⁴⁴³ ור"ן⁴⁴⁴ דאינו חייב אלא אם כן אוכל פרס שלם. דלא כר"ת ודלא כרבינו חיים. וכך פסק הפר"ח⁴⁴⁵.

קנבלפיכך העיקר בדין זה להקל במקום הפסד מרובה, ולהחמיר במקום שאין הפסד מרובה⁴⁴⁶:

קנג(ז) רק משום חשש כו'. עי' במ"ש סי' תמ"ו⁴⁴⁷ בעז"ה:

קנד(ח) נתהפך כו'. זהו⁴⁴⁸ שיטת רבינו חיים. שנראה מדברי התוספות⁴⁴⁹ והרא"ש⁴⁵⁰ שהסכימו לזה. וכן כתב הטור יו"ד סי' צ"ח⁴⁵¹.

קנהואף שהראב"ד ורשב"א⁴⁵² חולקין על זה, כמ"ש לעיל⁴⁵³. מכל מקום נראה להחמיר כרבינו חיים. ודלא כפרי חדש⁴⁵⁴.

קנוכי כן מבואר במ"א וחק יעקב ושאר אחרונים בסי' תנ"ג⁴⁵⁵, דעל ידי כזית בכדי אכילת פרס נתהפך ההיתר לאיסור, דאם לא כן לא היה יוצא ידי חובתו בכזית מצה עד שיאכל פרס, כמ"ש הפרי חדש⁴⁵⁶ לשיטתו.

קנזוכן לענין ברכת המזון לא היה ראוי לברך עד שיאכל פרס כמו באכילת מצה, ולא כתבו כך השו"ע והאחרונים בסי' ר"ח סעיף ט'⁴⁵⁷.

קנחוכן לענין חלה, דלהראב"ד וסיעתו, אם עירב אורז עם שאר מיני דגן אינה חייבת, אלא אם כן רובה דגן ויש בדגן שיעור חלה, כמבואר ברשב"ץ חלק ב' סי' רצ"[א] פ"ה⁴⁵⁸. עי' בפרי חדש סי' תנ"ג, ובאלי' זוטא⁴⁵⁹ וחק יעקב שם⁴⁶⁰. אבל אנן לא קיי"ל הכי, עיין ביו"ד⁴⁶¹:

קנט(ט) הרביעי כו'. בשו"ת⁴⁶² פנים מאירות⁴⁶³ הביא ראיה לזה ממ"ש הב"י ביו"ד סס"י קט"ו בשם בעל העיטור⁴⁶⁴, ושם מוזכר גם כן חמץ שעבר עליו הפסח⁴⁶⁵.

קסאבל בחמץ לפני הפסח יש לומר דאפשר לא מקילינן כולי האי (דלא כשיורי כנסת הגדולה⁴⁶⁶), לפי שיש לו עיקר מן התורה, דהיינו חמץ גמור להשהותו⁴⁶⁷. וכיון שחייב לבערו בערב פסח מדברי סופרים, כמו מי דבש הראשון, לפיכך גם לאחר הפסח הוא אסור בהנאה, כמו מי דבש הראשון, כיון שעבר על מצות חז"ל שצוו לבערו, ועבר בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים. והרי זה דומה לפחות מכזית חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה⁴⁶⁸.

קסאולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה⁴⁶⁹, אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו⁴⁷⁰, כגון חמץ נוקשה⁴⁷¹ ומשהו חמץ⁴⁷² בתוך הפסח⁴⁷³ וכיוצא באלו.

קסבאבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה, כגון פחות מכזית גזירה משום כזית, וכן דבר המעמיד אף שיש ס' לבטלו מן התורה לרוב הפוסקים, כמ"ש הפרי חדש⁴⁷⁴ והחק יעקב⁴⁷⁵, מכל מקום כיון שמדברי סופרים אינו בטל, הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן⁴⁷⁶. דאם לא כן, אף שהוא כבעין, מכל מקום כיון שאינו אלא מדברי סופרים, להוי כחמץ נוקשה בעינו שמותר לאחר הפסח, אלא ודאי הדבר ברור כמו שכתבתי.

קסגוזהו טעמו של (הרשב"א) [הראב"ן] שהביאו המ"א⁴⁷⁷ לפסק הלכה, דאף מי דבש הרביעי והחמישי אסור לאחר הפסח, כיון דעבר על בל יראה ובל ימצא דרבנן.

קסדוכ"מ בהדיא ברא"ש⁴⁷⁸ וברבינו ירוחם⁴⁷⁹ וטור⁴⁸⁰ ומ"א⁴⁸¹ בשם הרשב"א⁴⁸² גבי אלמור"י⁴⁸³, עיין שם.

קסהוהא דשרינן שאור הד'⁴⁸⁴ [פירוש של כותים בזמן שהיה חמצן כחמצו של ישראל⁴⁸⁵ שעבר עליו הפסח], היינו בתערובת שלאחר הפסח, שאף שאור הא' אין לו עיקר מן התורה⁴⁸⁶, דומיא דחלב של עכו"ם⁴⁸⁷.

קסווכהאי גוונא כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך⁴⁸⁸, הביאו הב"י בי"ד סי' קכ"א⁴⁸⁹, על הא דכלי חרס מגעילו ג' פעמים⁴⁹⁰, דהיינו בדבר שאין לו עיקר מן התורה, כמו בתרומה דרבנן עיי"ש. וחמץ שעבר עליו הפסח נמי דמי לתרומה דרבנן, לענין ביטול ברוב⁴⁹¹, לרוב הפוסקים, כמ"ש המ"א בסי' תמ"ז⁴⁹².

קסזלפיכך אין לסמוך על שו"ת הנ"ל⁴⁹³ אלא בהפסד מרובה⁴⁹⁴. ועיין באלי' זוטא סוף סי' תמ"ז⁴⁹⁵, ובשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה בסוס"י רצ"ג⁴⁹⁶:

קסח(י) יכול להוסיף כו'. זהו⁴⁹⁷ פשוט⁴⁹⁸ לפי דעת המ"א⁴⁹⁹, דמדמי דין זה לתערובת יבש ביבש כשאר איסורין לענין איסור אכילה⁵⁰⁰ דמותר להוסיף כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ק"ט⁵⁰¹, ולכן גם כאן התיר המ"א לבשל עד שיהא נימוח, והוא הדין דמותר להוסיף דמאי שנא, אידי ואידי מבטל בידים הוא. עיין ביו"ד סי' ק"א ס"ו⁵⁰².

קסטוכ"מ עוד במ"א סי' תס"ז ס"ק ד' שכתב, ולפי מה שכתבתי בסי' תמ"ז דיבש ביבש קודם הפסח בטל ברוב, אם כן מותר לטוחנן ולבטלן בס', וכן הוא ביו"ד סי' ק"ט עכ"ל. וכוונתו כמו שכתבתי⁵⁰³. ואם יש ס' בכרי נגד החטים החמוצים בלאו הכי נמי שרי, כמ"ש בסי' תנ"ג⁵⁰⁴ דאינו טוחן כדי לבטל, וכמ"ש המ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה⁵⁰⁵. אלא מיירי אף אם אין ס', מותר להוסיף עד ס'. אי נמי⁵⁰⁶ מיירי בטוחן כדי לבטל, ואפילו הכי שרי כיון שכבר נתבטל ברוב יבש ביבש, והוא הדין דמותר להוסיף מהאי טעמא.

קעואף שאסר המ"א בס"ק מ"ה להוסיף⁵⁰⁷, הרי פירש הטעם שאין להקל נגד הרשב"א⁵⁰⁸, והרשב"א ביאר הטעם דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו כו', כלומר דלא נתבטלו ברוב קודם הטחינה⁵⁰⁹, הלכך הרי זה מבטל איסור בידים [אם מוסיף עליהם, דלא כפר"ח סימן תנ"ג⁵¹⁰]. אבל אנן איירינן דליכא בהו גרגיר שנתבקע⁵¹¹ [ואי אית בהו, יתבאר בסי' תנ"ג⁵¹²]. וכן דעת העולת שבת⁵¹³ להתיר להוסיף אי לית בהו גרגיר שנתבקע. אלא שדעתו לחלק בין כדי לאכול ובין כדי להשהות, ולא קיי"ל הכי כמ"ש לעיל⁵¹⁴.

קעאואף שמשמעות הרשב"א דלהוסיף כדי לאכול אסור אף אי לית בהו גרגיר שנתבקע⁵¹⁵. היינו משום דהרשב"א הוא בר פלוגתיה דהרא"ה⁵¹⁶, המתיר להוסיף על תערובת יבש ביבש בשאר איסורין (כמ"ש הר"ן בשמו), שעל היתר זה סמך המ"א⁵¹⁷, דהכי קיי"ל בי"ד שם.

קעבולפי זה כל שכן דב' בני אדם מותרים להשהות⁵¹⁸, דבכהאי גוונא בשאר איסורים אף הרשב"א מודה⁵¹⁹, כמבואר ביו"ד שם.

קעג*

קעדוכל זה⁵²⁰ לדעת המ"א⁵²¹ דסבירא ליה דמשום חוזר וניעור לחוד אין איסור להשהות, וראייתו אפשר מהסוברים דאף לח בלח חוזר וניעור⁵²², ואפילו הכי מותר לקיימו⁵²³.

קעהאבל בט"ז לא משמע הכי⁵²⁴, שהרי כתב בסי' תמ"ז ס"ק י"ח⁵²⁵ אפילו מדרבנן אין האיסור אלא מצד חומרא דמשהו כו' עיי"ש. ולהמ"א⁵²⁶ מעיקר הדין ראוי לאסור לדעת הרשב"א שביו"ד סי' ק"ט ולא מצד חומרא דמשהו. אלא ודאי כוונת הט"ז אף לדעת הרא"ש שם אסור, מצד חומרא דמשהו, דחוזר וניעור אף לענין להשהותו.

קעווכ"כ הפר"ח בסימן תס"ז סוף ס"א⁵²⁷, ובסי' תמ"[ב] סוף ס"א⁵²⁸ בשם תשובת הרשב"א [אף לענין לח בלח⁵²⁹. וכן כתב בסי' תמ"ז ס"ד⁵³⁰ אף לענין טעמא בעלמא⁵³¹. והמ"א⁵³² לא העתיק מתשובת הרשב"א אלא מאי דנפקא מינה לדידן].

קעזוגם הגהות מיימוניות⁵³³ ומרדכי הארוך⁵³⁴ דאסרי להשהות תערובת יבש ביבש, מסתמא⁵³⁵ סבירא להו כהרא"ש בשאר איסורים, שהרי המסדרים הגהות מיימוניות ומרדכי הם תלמידי מהר"ם⁵³⁶, ומהר"ם סבירא ליה כהרא"ש, הובאו דבריו בתשובת הרשב"א סי' תש"ל⁵³⁷, ובמנחת יעקב כלל ל"ט⁵³⁸. וגם הסמ"ק סבירא ליה כהרא"ש, כמבואר בתורת חטאת שם⁵³⁹. ודרך הגהות מיימוניות לימשך אחר דבריו בכל מקום⁵⁴⁰.

קעחומכל מקום לענין להוסיף⁵⁴¹, כיון שהט"ז⁵⁴² עצמו מתיר לבטל חמץ קודם הפסח. וכן המרדכי הארוך⁵⁴³ מתיר לבטל עכ"פ היכא דכבר נתבטל ברוב. ואפשר דגם הגהת מיימוני סבירא ליה הכי. לפיכך יש להקל בזה כדעת המ"א⁵⁴⁴. דבדברי סופרים אין לנו לנקוט חומרי דמר וחומרי דמר⁵⁴⁵, רוצה לומר חומרת הט"ז דיבש ביבש חוזר וניעור גם להשהותו, ואם כן כל אחד ואחד בפני עצמו נמי אסור להשהות, וחומרת המ"א מאי דמשמע מלשונו דלא שרי לבטל בידים אלא מטעם המבואר ביו"ד סי' ק"ט, דהיינו שכל אחד ואחד בפני עצמו הוא מותר עיי"ש.

קעטאבל אם לא הוסיף יש להחמיר שלא להשהות, ואפילו כל אחד בפני עצמו, דהיינו אפילו ביער כל התערובות⁵⁴⁶ ולא נשתייר אלא משהו לא ישהנו, כדי לחוש לדעת הרשב"א והמרדכי והגהות מיימוניות וט"ז ופרי חדש, שהרי לדעתם כשם שאסור לאכלו משום שחוזר וניעור כך אסור להשהותו מהאי טעמא.

קפומכל מקום בהפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל, שהרי דעת השו"ע בסי' תס"ו ס"ד⁵⁴⁷ דלא אמרינן חוזר וניעור לענין להשהותו, ע"ש במ"א⁵⁴⁸ ובמה שכתבתי שם⁵⁴⁹:

קפא(יא) התריאק"ה כו'. עיין במה שכתבתי לעיל⁵⁵⁰. ועיין בתשובת הרשב"א⁵⁵¹ שהביא הב"י ביו"ד סוף סימן קל"ד, מבואר שם שכל מאכלי הרופאים שנותנים לחולים נקרא דרך עשייתו ואינו מתבטל עיי"ש:

קפב(יב) כל דבר כו' מותר ליהנות כו'. עיין⁵⁵² בתוס' ריש פרק כל שעה ד"ה ר' יהודה אומר כו'⁵⁵³, (ועיין במ"ש לקמן⁵⁵⁴) ובמהרש"א שם⁵⁵⁵, דסותר כלל זה לכאורה. וכן כתב בתשובת חכם צבי סי' פ"ו⁵⁵⁶.

קפגויש ליישב דשם מיירי בכותח דאסור לאכלו מן התורה בפסח, כמבואר בתוס' ריש פרק ג'⁵⁵⁷.

קפדואף למאן דאמר דאינו אסור אלא מדברי סופרים⁵⁵⁸. מכל מקום כשם שאסרוהו באכילה אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, גזרה משום יש בו, כך אסרוהו בהנאה מגזרה זו עצמה, דאיסור הנאה ביש בו הוא מן התורה⁵⁵⁹. שהרי חייב עליו כרת בכזית⁵⁶⁰, כמ"ש הב"י⁵⁶¹ והפרי חדש⁵⁶².

קפהובאמת⁵⁶³ כותח אסור להשהותו מדברי סופרים אף לר"ת, גזירה שמא יאכלנו בפסח, כמ"ש הרא"ש ריש פרק ג', לחד שינוייא שבתוס' ריש פרק קמא⁵⁶⁴, בשם רשב"א⁵⁶⁵. וכן קיי"ל כמ"ש כל האחרונים⁵⁶⁶. ור"י בתוס' ריש פרק כל שעה⁵⁶⁷ סבירא ליה כאידך שינויא⁵⁶⁸, שהוא מסתם תוספות שהוא ר"י⁵⁶⁹.

קפואי נמי סבירא ליה לר"י⁵⁷⁰, כיון דלא אסור להשהותו אלא מדברי סופרים, לא היה לנו לגזור שמא יסברו שנשתהה אצלו בפסח [אי לאו משום שמא יאמרו שבפסח מכרו כדמסיק⁵⁷¹]. אבל בהנאה סבירא ליה כמאן דאמר דאסור מדאורייתא. וכמ"ש הרמב"ם דהלכה כרבי אליעזר. עיין בב"י⁵⁷²:

קפז(יג) כשנכבסו כו' קודם ל' יום. כן⁵⁷³ כתב המ"א⁵⁷⁴, שראה גאונים מחמירים לעשות צעיפי נשים קודם שלשים יום. ומבואר בדבריו דטעם המקילים הוא משום דזה לא מיקרי נראה מבחוץ⁵⁷⁵. משמע בהדיא דאם באמת נראה ממשות החמץ אסור להשהותו אלא אם כן נעשה קודם ל' יום. וכ"כ בהדיא הט"ז סק"ב⁵⁷⁶, דלראבי"ה יש להחמיר אף בבגדים אם נראה בהם ממשות החמץ.

קפחאלא שהוקשה לו מנהג העולם שאין מדקדקין בכך, והאריך לחלוק על ראבי"ה⁵⁷⁷. וכבר סתר החק יעקב⁵⁷⁸ את דבריו והסכים לפסוק כראבי"ה. וכ"פ מהרא"י בתרומת הדשן⁵⁷⁹. וכ"מ במ"א שיש לפסוק כראבי"ה. וכן פסק רמ"א בדרכי משה⁵⁸⁰ בשם מהרי"ו:

קפט(יד) אין החלון מצרפן כו'. עיין⁵⁸¹ מה שכתבתי לקמן⁵⁸² גבי עריבה, שם נתבארו כל הדברים הללו.

קצוהנה המגן אברהם⁵⁸³ מיירי שהבצק כולו הוא עשוי לחזק⁵⁸⁴, כדמשמע ממה שכתב בסימן תמ"ז סעיף ה'. וכוונתו להביא ממ"ש רמ"א שם בסוף ההג"ה⁵⁸⁵, דכשאין מן הבצק כזית במקום אחד אין צריך לבער, אם הוא עשוי לחזק.

קצאוהנה רמ"א שם מיירי בחבית שהוא כלי. אבל בחלון המחובר לבית, אפילו יש במקום אחד בצק הרבה שאין עשוי לחזק, וכן בהרבה מקומות (רק שהוא פחות מכזית במקום אחד) אין החלון מצרפן, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. שהרי הנוטל החלון מהבית בשבת חייב משום סותר בנין קבוע כאלו סתר הבית עצמו⁵⁸⁶. והבית אינו מצרף, כמו שיתבאר לקמן⁵⁸⁷ בשם הירושלמי⁵⁸⁸.

קצבאלא לפי שסתם בצק שבבית כולו לחזק, לפיכך קיצר המ"א בביאור טעם דין זה⁵⁸⁹, כדרכו שאוחז דרך קצרה⁵⁹⁰:

קצג(טו) אסור להניח בתוכן קמח של פסח כו'. הנה⁵⁹¹ המ"א⁵⁹² כתב קמח בפסח, משמע דקודם פסח שרי⁵⁹³. אבל בחק יעקב⁵⁹⁴ העתיק בשמו קמחא דפסחא, משמע אפילו קודם הפסח.

קצדואף שמותר ליתן כד של חומץ אצל כד של כותח, משום דאף אם יפול מהכותח לתוך החומץ יתבטל בס' כמ"ש ביו"ד סי' צ"ה⁵⁹⁵, והכא נמי יתבטלו הפירורין בס' קודם הפסח שהוא שעת היתר.

קצהזה אינו, דפרורין אינן בטלין בקמח דאינן מתערבין יפה, כמ"ש החק יעקב סי' תס"ו ס"ק י"ג⁵⁹⁶.

קצווהוה כמו יבש בלח ואי אפשר לסננו, כגון שנפל ברוטב עבה⁵⁹⁷, דאע"פ שאי אפשר לברר האיסור משם בידים מחמת דקותו, אעפ"כ כיון שבמקומו מובדל הוא מההיתר, ויש הפרש בין זה לזה שזה לח וזה יבש, ואין נבללין זה בזה, לכך אינו מתבטל בתוכו [ועיין בב"י ביו"ד סי' קט"ו⁵⁹⁸ שנחלקו בזה הרשב"א⁵⁹⁹ עם הרמב"ם⁶⁰⁰ עיי"ש], לדעת הט"ז ביו"ד סי' ק"ד⁶⁰¹. והסכימו עמו המנחת כהן⁶⁰² ופר"ח⁶⁰³ ומנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק נ"ז⁶⁰⁴.

קצזוהוא הדין בפירור המעורב בקמח, שהפירור יש לו דין יבש אף שהוא דק מאד [כמו שכתב במנחת יעקב כלל ל"ט סק"ג⁶⁰⁵ בשם המנחת כהן], כיון שיש בו ממשות קצת. מה שאין כן בקמח שהוא נימוח ביד כלח ממש (ולכן קמח בקמח מקרי לח בלח⁶⁰⁶). וזה שכתב החק יעקב⁶⁰⁷ שאינן מתערבין יפה.

קצחוכיון שדינן כיבש בלח שאין נבללין זה בזה, שוב אין לחלק בין תוך הפסח לקודם הפסח⁶⁰⁸, ובין חמץ גמור לנוקשה [דלא מקילינן בנוקשה⁶⁰⁹ כי אם על ידי תערובות, אבל בעיניה לא⁶¹⁰].

קצטומתוך זה יתבאר לך שיפה כתב הט"ז בסי' תמ"ז סק"[ו]⁶¹¹, דפירורים דקים הנשארים ביין אחר הסינון אינן בטילין. דלא כחק יעקב⁶¹² שכתב שדינם כלח בלח, וזה אינו, דמאי שנא מפירורים שבקמח [ולפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הטעם הוא כיון שבמקומו הוא מובדל כו'⁶¹³].

רולפי זה על כרחך צריך לומר דלדידן דמהני סינון ביין, היינו משום דקים לן דעל ידי הסינון לא נשאר בו שום פירור אפילו דק מאד, ולכך צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, כמו שכתבתי שם בפנים⁶¹⁴:

רא(טז) אם הן מדובקין כו' אם הוא מודבק כו'. הנה⁶¹⁵ המ"א⁶¹⁶ הביא מחלוקת הפוסקים על פחות מכזית בלבד אם צריך לבערו.

רבוהנה המחמירים הם הרי"ף⁶¹⁷ והרמב"ם⁶¹⁸ הסוברים (כרב הונא⁶¹⁹ דאמר) סמי קילתא מקמי חמירתא. והנה הרב ב"י בשו"ע ודאי נתכוין לפסוק כרי"ף ורמב"ם כדרכו, שהרי העתיק בשו"ע⁶²⁰ לשון הרמב"ם אות באות. ואעפ"כ ב[סי"]א פסק דבעי צירוף כלי⁶²¹. ויותר תמוה, דבסעיף ח'⁶²² העתיק לשון הרמב"ם הואיל ואלו חצאי הזתים דבוקים בכתלים כו', ופירש הוא ז"ל עצמו בכסף משנה⁶²³ דדבוקין דוקא, וכמו שכתב המ"א בשמו⁶²⁴, הא לאו הכי אפילו פחות מכזית בלבד צריך ביעור⁶²⁵. ועל כרחך צריך לומר [דבסעיף י"א] דצריך צירוף כלי, היינו משום דמיירי גם כן בדבוקין⁶²⁶.

רגכדמשמע⁶²⁷ בהדיא בלשונו כי אי אפשר לנקרן כו'. ובודאי הבצק שאי אפשר לנקרו הוא דבוק בסדקי העריבה.

רד[והדין נותן כך, דהא דפחות מכזית צריך ביעור היינו מדרבנן שמא, יבא לאכלו, כמו שכתבתי בפנים⁶²⁸, והיינו דוקא כשהוא בעין, מה שאין כן כשהוא דבוק. וכל שכן כשהוא דבוק כל כך עד שאי אפשר לנקרן. ולא גרע מאילו היה מטונף קצת שאינו ראוי לאכילה].

רהדכהאי גוונא⁶²⁹ בבית אין צריך לבער היכא דליכא למיחש דכניש להו גבי הדדי, כמו בבית והעליה⁶³⁰, כדאיתא בהדיא בירושלמי⁶³¹ שהביא הפרי חדש⁶³² (שממנו הוציאו הטוש"ע דין צירוף כלי), הכלי מצרף ואין הבית מצרף כו'. וכך פסק הרמב"ם ושו"ע⁶³³. והיינו בדבוקין כמבואר בלשונם, אבל כשאינם דבוקין סבירא להו להרמב"ם ושו"ע כמ"ש בכסף משנה⁶³⁴, דאפילו פחות מכזית בלבד צריך לבער, אף בכלי⁶³⁵.

רודבכהאי גוונא⁶³⁶ לא שייך כלל צירוף כלי לדעת הפרי חדש בירושלמי⁶³⁷, שמקשה על דין צירוף כלי, ממתני' דפחות מכן בטל במיעוטו, ומתרץ כאן בתלוש כאן במחובר, ופירש הפר"ח דמתניתין מיירי בתלוש, ולכן אין הכלי מצרף.

רזאלא שדברי הפרי חדש תמוהים מאד⁶³⁸. דהא גבי כותלי הבית והקורות כתב השו"ע דדבוקין עדיף טפי⁶³⁹. וגם מ"ש⁶⁴⁰ דמתניתין מיירי בתלוש הוא דחוק, דבצק שבסדקים אינו תלוש. ועוד שבתלוש אין צריך צירוף לפי דעת השו"ע סעיף [ח]⁶⁴¹. אלא ודאי דהירושלמי איפכא קאמר⁶⁴², דבתלוש הכלי מצרף ובמחובר אינו מצרף, והיינו כקילתא. אבל לחמירתא, אם אינו עשוי לחזק אף במחובר מצטרף, אבל בלא צירוף אין צריך לבער. וזהו דעת ר' יחיאל מפרי"ש בהגהת סמ"ק⁶⁴³ (שהעתיק בשו"ע [סעיף י"א]). עיי"ש ובב"ח⁶⁴⁴.

רחולפי זה⁶⁴⁵ הבית אינו מצרף במחובר ודבוק בו, אף שאינו עשוי לחזק. ומשום הכי סתם השו"ע סוף סעיף ח' וכתב הואיל ודבוקים. ולא פירש דדוקא דבוקים בגומא, כמו שכתב בכסף משנה⁶⁴⁶, והוה ליה עשוי לחזק⁶⁴⁷. והיינו לפי שבחיבור ההוא לא בא אלא ליישב דברי הרמב"ם⁶⁴⁸, אבל בשו"ע שירד לפסוק הלכה בכל דין ודין⁶⁴⁹, פסק כסמ"ק וטור⁶⁵⁰, דצירוף כלי מהני לבצק הדבוק בסדקי העריבה, אם כן אי אפשר לומר כלל דהדבוק בגומות הוה ליה כאלו עשוי לחזק ממש, שהרי בעשוי לחזק אין צירוף כלי מועיל⁶⁵¹, כמ"ש במשנה בהדיא, פחות מכן בטל במיעוטו, ופירש המ"א⁶⁵² לשיטת הסמ"ק וטוש"ע דהיינו כשיש כזית על ידי צירוף כלי. וכך כתב רמ"א בסי' תמ"ז סעיף ה'⁶⁵³ דבעשוי לחזק אין הכלי מצרף. ואם כן אפשר⁶⁵⁴ דדברי הרמב"ם ושו"ע הן כפשטן, דבדבוקין בבית אין צריך לבער, אף שאינו בגומא. שאף שהוא בגומא אינו נקרא עשוי לחזק ממש, אם כן אין הגומא מועלת כלום, ועיקר ההיתר הוא משום דדבוק לבית הוי ליה כמו עשוי לחזק דעריבה שאינו דבוק⁶⁵⁵.

רטאבל⁶⁵⁶ אינו עשוי לחזק דעריבה, אם אינו דבוק, אפילו אין שם אלא פחות מכזית בלבד חייב לבער. ובהכי מיירי ברמב"ם ושו"ע ס"ח וס"ז⁶⁵⁷, כמ"ש כל שאילו ינטל החוט ינטלו עמו כו' אלמא דאינו דבוק הוא.

ריואם הוא דבוק חייב לבער לדעת הסמ"ק והר"י מפרי"ז והטור, ובהכי מיירי בש"ע סעיף [י]א⁶⁵⁸. ולפי⁶⁵⁹ מה שכתב שם רדב"ז⁶⁶⁰ ושיירי כנסת הגדולה וטור ופר"ח, מוכח בהדיא מדבריהם, דאף עריבה העשויה מחתיכה אחת, והבצק שבה אינו בגומא ולא בסדק, אף על פי כן צריך צירוף כלי, לדעת הטור ושולחן ערוך [דאם לא כן הוי ליה לפלוגי בין שיש בה גומות וסדקים לשאין בה, כמ"ש המ"א⁶⁶¹ לתרץ קושייתם]. ואף המ"א לא חלק עליהם בזה, אלא שתירץ קושייתם על הטוש"ע⁶⁶². וכ"מ בהדיא במ"א סי' תנ"ט סקי"ג⁶⁶³. עיין במ"ש בפנים⁶⁶⁴. והיינו משום שהוא דבוק.

ריאמשא"כ בסעיף ח' דמיירי בשאינו דבוק⁶⁶⁵. ובאינן דבוקין אין צריך צירוף, בין בכלי בין בבית, לחמירתא, והירושלמי אתי כקילתא. ובעשוי לחזק לא מהני צירוף. כן דעת השו"ע בבירור. דלא כפרי חדש⁶⁶⁶.

ריבוכיון שלכל הני רבוותא מבואר דעת הטוש"ע להקל, כשאין כזית אפילו על ידי צירוף כלי, אם הוא דבוק בכלי, אפילו אינו דבוק בגומא⁶⁶⁷ וסדק⁶⁶⁸, הכי נקטינן להקל בדברי סופרים.

ריגדבלאו הכי דעת התוס'⁶⁶⁹ ורא"ש⁶⁷⁰, ורמב"ן במלחמות⁶⁷¹ כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל, להקל בפחות מכזית אפילו אינו דבוק. וכך כתב מהרא"י⁶⁷² סי' קס"ד, הביאו הב"י סי' תס"ז⁶⁷³. ופסק כן הפרי חדש⁶⁷⁴. אלא דאנו אין לנו אלא כמ"ש הרב ב"י בשו"ע⁶⁷⁵. אבל להחמיר בדברי סופרים יותר ממה שהחמיר בשו"ע⁶⁷⁶, זו מנין לנו.

רידוכל זה להלכה אבל ישראל קדושים הן כו'⁶⁷⁷:

ריה(יז) אף ראיה בכזית כו'. עיין⁶⁷⁸ בתשובת חכם צבי סי' פ"ו טעם נכון⁶⁷⁹ למה אין חצי שיעור אסור מן התורה בבל יראה ובל ימצא, כמו שאסור לאכלו.

ריוואף שמשמע שם מדבריו⁶⁸⁰ דלהרמב"ם⁶⁸¹ שהעתיק לשונו בשו"ע⁶⁸² אסור מן התורה. מכל מקום הרי דעת המ"א⁶⁸³ והחק יעקב⁶⁸⁴ בסי' תמ"ד דאינו אלא מדברי סופרים, שאם היה מן התורה בודאי היה צריך לחזור כיון שיצא לדבר הרשות, דהאיך נדחה איסור של תורה מפני דבר הרשות, אלא ודאי אינו אלא מדרבנן, וכיון שכבר יצא לא אטרחוהו רבנן לחזור.

ריזובפרט לדעת התוספות⁶⁸⁵, שהביא המ"א בסי' תמ"ו⁶⁸⁶, דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר עליו, ועיין במה שכתב[תי] שם⁶⁸⁷:

ריח(יח) מכל מקום מדברי סופרים אפילו פחות מכזית כו'. הנה⁶⁸⁸ המ"א⁶⁸⁹, אחר שהביא המחלוקת שבין הרא"ש⁶⁹⁰ להרמ"ך ומגיד משנה וכסף משנה⁶⁹¹, סיים בזה הלשון ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלו צריך ביעור עכ"ל. משמע מדבריו דאפילו אם הוא דבוק לבית, הוי ליה כעשוי לחזק להרמ"ך וסיעתו, אעפ"כ צריך ביטול, אפילו אין שם אלא פחות מכזית בלבד.

ריטולא כתבתי כן בפנים⁶⁹², משום דבאמת דבריו תמוהים. עיין במה שכתבתי בסי' תמ"ז⁶⁹³ בפירוש דברי מהרא"י⁶⁹⁴ סי' קס"ד. וממוצא דברי מהרא"י ודברי במה שכתבתי שם, נשמע, דלמאן דאמר פחות מכזית אין צריך ביעור היינו אפילו לא ביטלו. וכדעת הט"ז כאן סק"ה⁶⁹⁵ למלקות כו' רגע אחד כו', וה[פ]ר"ח סי' תמ"ד⁶⁹⁶ ותס"ו⁶⁹⁷ ותס"ז⁶⁹⁸ שהסכים למהרא"י⁶⁹⁹.

רכ[ועיין שם בפר"ח סימן תס"ו⁷⁰⁰ דמיירי באינו מבטלו, דחפץ בו ליתנו על מכתו (ואם כן אסור לכולי עלמא⁷⁰¹, דהא דפחות מכזית אין צריך ביעור הוא משום דלא חשיב ובטיל ממילא כמו פירורין⁷⁰²). והריא"ז⁷⁰³ סבירא ליה כמאן דאמר דפחות מכזית צריך ביעור. וכן הר"ן⁷⁰⁴ לפי דעת הפר"ח⁷⁰⁵. אבל באמת⁷⁰⁶ מלבד שיש לומר דלא נחית הר"ן הכא לאשמועינן דין הביעור לכתחילה מדברי סופרים, אלא מה שעובר מן התורה, דלהכי תיקנו הביטול שלא יעבור, ומשום הכי כתב ואפילו אם ימצאם כו'. אף גם זאת יש לומר, דמיירי אף בפירורין שיש בהם כזית⁷⁰⁷, דדוקא גלוסקא יפיפיה חשובה דדעתיה עלויה ולא פירורין שבארץ, שאין דעתו עליהם אף על פי שיש בהם כזית⁷⁰⁸. ואף שכתב הר"ן⁷⁰⁹ דגלוסקא לאו דוקא אלא כל שיצא מכלל פירורין כו', מכל מקום משכחת לה פירורין, שאף שיש בהם כזית לא יצאו מכלל פירורין, כדתניא בפ"ח דברכות⁷¹⁰ נוטל את הפירורין שיש בהן כזית כו', וכן משמע מסתימת לשון הר"ן שלא פירש דגלוסקא היינו שיש בה כזית ופירורין אין בהם כזית, אלא ודאי דלאו בכזית תליא מילתא. ואפילו גלוסקא פחותה מכזית צריכה ביעור, עכ"פ מדברי סופרים, כמ"ש לעיל בשם הפר"ח⁷¹¹].

רכאוכ"מ בהדיא מלשון הרמב"ם⁷¹² ושו"ע סוף ס"ח⁷¹³, דדוקא התם הצריכו ביטול משום דהיא בעיא דלא איפשיטא בגמרא⁷¹⁴, ונקטינן לקולא כשביטל דוקא, כמ"ש המ"א שם⁷¹⁵. וצ"ע דדבריו סותרים זה את זה⁷¹⁶.

רכבוההיא ארבא דטבעא בחישתא⁷¹⁷ (אע"ג דכל הכרי הוה כמו פחות מכזית, כיון שהם מפוזרים חטי חטי), והכלי אינו מצרף⁷¹⁸ לדעת הפוסקים כקילתא⁷¹⁹, דהיינו ר"י בעל תוספות⁷²⁰ וסיעתו הפוסקים כאביי⁷²¹ דלא סבירא להו לחלק בין כלי לבית, מדהקשו על פירש"י. עי' הגהת סמ"ק⁷²². ואף את"ל דמיירי במחובר, אבל בתלוש סבירא להו כהירושלמי דהכלי מצרף⁷²³ (עיין במה שנתבאר לעיל⁷²⁴). מכל מקום הוה לן למשת[ר]י להוציאם מההוא ארבא (שהיא כמו כלי) ולהכניסם לאוצר שהוא כבית ולהשהותם⁷²⁵.

רכגזה אינו. דאם כן אף להמ"א לא אתי שפיר, דיבטל וישהה עד אחר הפסח⁷²⁶ ולא יצטרך למכור קבא קבא כו'. כמ"ש⁷²⁷ לעיל בשם הפרי חדש⁷²⁸ דבחשיבותא תליא מילתא, לענין פחות מכזית דרבנן. והוא הדין לענין כזית דאורייתא, תליא הכל בחשיבותא. כמשמעות לשון המשנה⁷²⁹ פחות מכאן בטל במיעוטו, דמשמע שביטולו הוא מפני מיעוטו שאינו נחשב לכלום. ואם כן כרי של חטים מחומצות שהן חשובין, ודאי עובר אליהן מדאורייתא, והוא הדין אפילו אין כזית מהן במקום אחד, שאף שאינן במקום אחד ממש כבצק, שהכזית הוא דבוק ומחובר על ידי המים המחברים הקמח, אלא שהחטים הם נוגעות זו בזו, מיקרי נמי מקום אחד וחשיבי ולא בטילי. ולא גריעי מכזית בצק במקום אחד השנוי במשנה סתם, ומשמע אפילו נילוש במי פירות עם מעט מים שממהרים להחמיץ⁷³⁰, ועיקר חיבור הקמח הוא במי פירות שאינו חשוב חיבור לענין טומאה וחלה כדאיתא בירושלמי פרק [ב] דחלה⁷³¹, הובא ברא"ש הלכות חלה⁷³². ואפילו הכי חשוב חיבור לענין ביעור, הואיל והוא חשוב חיבור בעיני בני אדם, אף שאינו חשוב חיבור על פי התורה. והוא הדין והוא הטעם בכזית חטים הנוגעות זו בזו. אבל אם אינן נוגעות הרי הן כב' מקומות [ואפשר נמי שהן בכלל מפרר וזורה⁷³³, לפי דעת חק יעקב כמ"ש בסי' תמ"ה⁷³⁴, דבחטי נמי אמרינן הכי בגמרא⁷³⁵], וכל חד בטל במיעוטו מדאורייתא לכולי עלמא⁷³⁶, ומדרבנן איכא פלוגתא דקילתא וחמירתא, וכן מחלוקת הפוסקים.

רכדוהשתא⁷³⁷ אתי שפיר מ"ש הרא"ש⁷³⁸, דמ"ש הרמב"ם⁷³⁹ דבוקין הוא לאו דווקא, אע"ג דהרמב"ם סבירא ליה כחמירתא דפחות מכזית צריך לבער⁷⁴⁰. אלא דסבירא ליה להרא"ש דהיינו דוקא בצק שבעריבה, דחשוב עכ"פ מדרבנן, אבל המושלך לארץ לא חשוב כלל, והוא בכלל פירורין דאמרינן בפרק קמא⁷⁴¹ דלא חשיבי כלל ובטלי ממילא, ואין צריך ביטול ולא ביעור⁷⁴², שהרי גבי ביעור גם כן שנינו⁷⁴³ פחות מכן בטל במיעוטו, אלמא דכל מאי דבטיל ולא חשוב אין צריך ביעור, והוא הדין לפירורין דלא חשיבי [וכעין תירוץ הב"ח⁷⁴⁴ בשם הר"א ממי"ץ⁷⁴⁵, הובא ב"י⁷⁴⁶ ושו"ע⁷⁴⁷, אם הוא מטונף קצת וכו'].

רכהוהמגיד משנה והשו"ע⁷⁴⁸ דסבירא להו דבוקים דוקא, על כרחך סבירא להו לחלק בין פירורי פת לפירורי בצק, כמ"ש ריא"ז בשלטי גבורים בשם מז"ה⁷⁴⁹. וכ"כ במטה משה⁷⁵⁰, ושיירי כנסת הגדולה סי' ת"ס⁷⁵¹, בשם ר"ז רונקי"ל (במהרי"ל⁷⁵²). ולזה נתכוין המ"א שם⁷⁵³. דלא כמ"ש הב"ח⁷⁵⁴ והט"ז שם⁷⁵⁵ בשם מהרי"ל דחיישינן כו'⁷⁵⁶.

רכודאין לומר שדעת המ"מ ושו"ע שלא לחלק בין פת לבצק, אלא בין ביטול לביעור כדעת ריא"ז⁷⁵⁷. דאם כן אמאי צריך לבטל בדבוקים⁷⁵⁸, כיון שאפילו בלא דבוקים דחמיר טפי אין צריך לבטל, ואיך אפשר שבדבוקים צריכים ביטול ולא ביעור, ובמונחים על גבי קרקע צריכים ביעור ולא ביטול, זהו דבר שאין לו שחר: