Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 2 Simanim 442 to 447·Siman 443 Chametz on Erev Pesach After the Sixth Hourשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ב (סי' תמב-תמז)·תמג דין חמץ בערב פסח לאחר שש

אתמג דין חמץ בערב פסח לאחר שש
ובו י"ג סעיפים:

בזמן אכילת והנאת חמץ בערב פסח
א אף על פי⁷⁵⁹ שמן התורה אין חמץ אסור באכילה ביום י"ד אלא מסוף שעה ששית ולמעלה⁷⁶⁰, כמו שנתבאר בסי' תל"א⁷⁶¹. מכל מקום כדי שלא יבואו לטעות ביום המעונן⁷⁶², אסרוהו חכמים ב' שעות קודם חצות היום, דהיינו חמישית וששית⁷⁶³.

גאלא שכל שעה ה' לא אסרוהו אלא באכילה⁷⁶⁴. ואפילו דבר שאיסור אכילתו בתוך הפסח אינו אלא מדברי סופרים אסור לאכלו משעה ה' ואילך⁷⁶⁵. אבל מותר להנות ממנו כל מיני הנאות בשעה ה', אפילו הוא חמץ גמור האסור בהנאה מן התורה מחצות היום ואילך, אף על פי כן לא רצו חכמים לגזור עליו איסור הנאה בשעה ה', ולפיכך יכול למכרו לנכרי אפילו הרבה ביחד, אע"פ שבודאי לא יאכלנו הנכרי קודם הפסח⁷⁶⁶:

דב וכן יכול להאכילן כל שעה ה' לבהמה חיה ועוף⁷⁶⁷.

הובלבד שיזהר לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול קודם שעה ששית, ויראה שלא יצניעו ממה שהן אוכלין בחצירו⁷⁶⁸, וישאר מוצנע שם לאחר זמן הביעור ויעבור עליו בב"י⁷⁶⁹, ומה שישתייר מאכילתם יבערנו כשתגיע שעת הביעור⁷⁷⁰. ואף אם מאכילם קודם שעה ה' צריך ליזהר בזה כמו שנתבאר בסי' תל"ג⁷⁷¹ ע"ש:

וג אבל מתחלת שעה ששית ולמעלה, אסרוהו גם בהנאה⁷⁷².

זולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי⁷⁷³, ולא ליתנו לו במתנה ולא להפקירו⁷⁷⁴, ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף⁷⁷⁵, אפילו אינן שלו אלא של הפקר⁷⁷⁶.

חואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה⁷⁷⁷ (לפיכך אסור להריח פת חמץ של נכרי משעה ששית ואילך⁷⁷⁸):

טד שעות הללו משערין אותן לפי ענין היום, כגון בשנת העיבור שהיום ארוך⁷⁷⁹ נחשב כל שעה משעות הללו שעה ורביע משעות בינונית, שהן כ"ד למעת לעת⁷⁸⁰. לפי שהיום דהיינו מנץ החמה עד שקיעת החמה⁷⁸¹ הוא נחשב לעולם לי"ב שעות, בין שהוא ארוך בין שהוא קצר.

יולפיכך אין לאכול חמץ אלא עד שליש היום⁷⁸², דהיינו ב' שעות ומחצה קודם חצות בשנת העיבור⁷⁸³. ואין למכרו לנכרי אלא עד שעה ורביע קודם חצות היום.

יאואם לא מכרו עדיין⁷⁸⁴ ויש הפסד מרובה, יש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות. לפי שיש מי שאומר⁷⁸⁵ דב' שעות הללו שאמרו לענין חמץ, דהיינו חמישית וששית, משערין אותן בשעות בינוניות, שהן כ"ד למעת לעת, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריו⁷⁸⁶.

יב(חמץ הנשאר ביום י"ד אסור ליתנו לעבדו ושפחתו הנכרים, אם החמץ רב שאי אפשר שיאכלוהו קודם זמן איסורו בהנאה, דכיון שהוא חייב במזונותיהם הרי זה כפורע חובו מאיסורי הנאה⁷⁸⁷):

יגקבורה בערב פסח
ה אם יש מת בערב פסח, ואחר הקבורה לא יהיה שהות לאכול חמץ, מוציאין אותו לבית הקברות קודם האכילה, ומלוין אותו כל העם, וחוזרין לבתיהם לאכול חמץ, ואחר כך מקברין אותו כראוי⁷⁸⁸.

ידואף על פי שאין לאכול סעודת קבע בעוד שלא נקבר המת⁷⁸⁹. מכל מקום (א) כיון שכבר הוציאוהו לבית הקברות כדי לקברו, יש להקל. ובפרט בשעת הדחק כזה שצריכין רבים ללותו, ואחר כך לא יהיה להם שהות לאכול⁷⁹⁰.

טוואף על פי שאם התחילו בהוצאת המת אין מפסיקין אפילו לקריאת שמע⁷⁹¹ כמו שנתבאר בסי' ע"ב⁷⁹². היינו שאין מפסיקין באמצע הליכה לבית הקברות, וכן אם הביאוהו לבית הקברות והקבר הוא מוכן צריך לקוברו מיד, אבל כשעדיין לא הכינו הקבר או שאר כל צרכי קבורה, מותר בין הבאת המת לבית הקברות להכנת הקבר ושאר צרכי קבורה, שכל אחד ואחד הוא דבר בפני עצמו, ואין זו הפסקה באמצע עסק המצוה⁷⁹³:

טזחמץ המופקד בערב פסח
ו ישראל שהיה מופקד בידו חמצו של ישראל אחר חבירו⁷⁹⁴ (או שהיה ממושכן אצלו⁷⁹⁵), ימתין מלמכרו עד שתגיע שעה ה' בערב פסח, שמא יבא בעל חמץ ויקחנו ממנו⁷⁹⁶.

יזואם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול, מותר לו למוכרו קודם לכן⁷⁹⁷.

יחומכל מקום אם הוא בענין שיוכל למכרו לנכרי המכירו, שיודע בו שיחזיר לו אחר הפסח⁷⁹⁸, אסור למכרו מכירה חלוטה⁷⁹⁹:

יטז ואם לא מכרו כלל עד שהגיעה שעה ששית, חייב לבערו מן העולם לגמרי, אפילו הוא בענין שאין עובר עליו בבל יראה⁸⁰⁰, כגון שאין אחריות החמץ עליו⁸⁰¹ אפילו מגניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה⁸⁰². מכל מקום צריך הוא לבערו, כדי שלא יעבור עליו בעל החמץ בבל ימצא⁸⁰³, שכל ישראל ערבים זה בזה⁸⁰⁴.

כואף על פי שאפשר שבעל החמץ מכר חמץ זה לנכרי במקום שהוא, והקנה אותו לו באחד מדרכי הקניות שיתבאר בסי' תמ"ח⁸⁰⁵. כיון שיש כאן ודאי חמץ, וספק מכרו בעליו לנכרי וספק לא מכרוהו, אין ספק מכירה מוציא מידי ודאי חמץ⁸⁰⁶:

כאח אם בא בעל החמץ אחר הפסח ותובעו בדין על שלא מכר את החמץ לנכרי קודם זמן הביעור, אינו חייב לשלם לו⁸⁰⁷, לפי שלא קיבל עליו אלא לשמור את החמץ שיהא שמור לבעליו, ולא יחסר ממנו מאומה עד שיחזירנו בשלימות לבעליו, אבל לא קיבל עליו למכרו בערב פסח, שאין זו בכלל שמירה⁸⁰⁸, (ב) שהרי במכירה זו מוציאה מרשות בעליו, ואינו חייב כלל למוכרו בערב פסח⁸⁰⁹ מחמת שקיבל עליו לשומרו, אלא מחמת מצות השבת אבידה לבעלים⁸¹⁰, דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו, וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי⁸¹¹, כדי לקיים מצות השבת אבידה.

כב(ואם חמץ זה שביערו מן העולם לגמרי היה ממושכן אצלו, בין שכבר הגיע זמן הפירעון קודם הפסח ולא פרע לו, בין שלא הגיע עד לאחר הפסח, אם היה המשכון שוה יותר מכדי חובו הרי יש למלוה דין שומר על זה המותר, כמ"ש בחו"מ סי' ע"ב⁸¹²), ולפיכך אינו חייב לשלם ללוה על מה שלא מכר מותר הזה לנכרי קודם הפסח, כמו שהשומר אינו חייב מטעם שנתבאר. אבל מכל מקום הפסיד חובו, ואין הלוה חייב לשלם לו כלום⁸¹³.

כגאף על פי שגם על מה שכנגד חובו אין למלוה אלא דין שומר, ואם נאנס ממנו לא הפסיד חובו. מכל מקום ודאי דעת כל ממשכן הוא שעל מנת כן ממשכן לו⁸¹⁴, שכל זמן שלא יחזיר לו המלוה משכונו לא יוכל לתבוע ממנו חובו, אלא אם כן יהיה המלוה אנוס באבידת המשכון, כגון שיגזלנו ממנו לסטים מזויין וכיוצא בו משאר האונסים (שנתבאר בחושן משפט סי' ש"ג⁸¹⁵) שאין כח ביד המלוה להנצל מהם. אבל כאן שהיה אפשר להמלוה למכרו קודם הפסח ולא מכרו, הרי עצלותו גרמה הפסד המשכון שנאסר בהנאה ונתחייב בביעור, ובודאי לא היה דעת הלוה כשמשכנו אצלו שישלם לו חובו, אם לא יחזיר לו משכונו מחמת שנפסד, ולא היה המלוה אנוס מלהצילו מאותו הפסד.

כדואם לא ביערו המלוה לאחר זמן הביעור⁸¹⁶, והשהה אותו עד לאחר הפסח⁸¹⁷, אע"פ שכבר נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום אם הוא מחזירו ללוה, חייב הלוה לקבלו מידו ולפרוע לו חובו, מפני שהמלוה יכול לומר לו הרי שלך לפניך שלם כמו שנתת לי (ואע"פ שעכשיו הוא אסור בהנאה, חסרון שאינו ניכר הוא⁸¹⁸):

כהמעות וחליפי חמץ בפסח
ט חמץ בפסח, אף על פי שהוא אסור מן התורה בכל מיני הנאות ואסור למכרו או להחליפו, מכל מקום אם עבר ומכרו או החליפו אין איסורו תופס את דמיו וחילופיו שיהיו אסורין בהנאה כמוהו, אלא מותר ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו⁸¹⁹, אע"פ שמכרו או החליפו בתוך הפסח⁸²⁰.

כומפני שעבודה זרה היא גם כן מאיסורי הנאה, והיא תופסת את דמיה וחילופיה, שהן אסורין בהנאה כמוה, שנאמר⁸²¹ והיית חרם כמוהו, ודרשו חכמים⁸²² כל מה שאתה מהוה ממנה, דהיינו דמיה וחילופיה, הרי הן חרם כמוהו. ואמרה תורה באיסור עבודה זרה כי חרם הוא, ודרשו חכמים⁸²³ הוא חרם ותופס את דמו וחילופיו, אבל שאר איסורי הנאה, כגון ערלה וכלאי הכרם ובשר בחלב⁸²⁴ וחמץ בפסח, אינן תופסין את דמיהן וחלופיהן:

כזי וכל זה מן התורה (ג), אבל מדברי סופרים אסור לו ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו שמכרו או שהחליפו מתחלת שעה ששית ואילך⁸²⁵, דכיון שאלו הדמים או אלו החליפין באו לידו על ידי החמץ הרי זה משתכר באיסורי הנאה⁸²⁶.

כחאבל אחרים מותרין ליהנות מדמים וחילופין אלו, כיון שהנאה זו אינה באה להם על ידי החמץ, שהרי לא היה שלהם, הרי אינן משתכרין באיסורי הנאה⁸²⁷:

כטיא וכל זה כשמכרו והחליפו ישראל בעל החמץ בעצמו, או על ידי שלוחו, בין שהוא ישראל בין שהוא נכרי, אבל אם מכרו והחליפו אדם אחר שלא מדעת בעל החמץ, הרי דמים וחליפין אלו מותרין אפילו לבעל החמץ עצמו⁸²⁸, אבל אסורין הן לאותו האיש שמכר או שהחליף:

ליב ואם משך הנכרי הלוקח תחלה את החמץ לרשותו ואחר כך נתן דמיו או חליפיו, הרי הן מותרין, אפילו מכר והחליף הוא בעצמו. דכיון שמשך הנכרי את החמץ לרשותו, נקנה לו החמץ מיד על ידי משיכה זו, והרי הן כשלו ממש⁸²⁹, ומה שנותן אחר כך דמיו או חליפיו הרי הן כמתנה בעלמא, ואינן נקראין דמי החמץ וחליפיו⁸³⁰ (*)⁸³¹.

לאויש חולקין⁸³² על כל זה ואומרים, דאפילו מכרו והחליפו בעל החמץ בעצמו, ונטל דמיו או חליפיו ואחר כך משך הנכרי את החמץ לרשותו, מותר לו ליהנות מדמים וחליפין אלו⁸³³.

לבויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה⁸³⁴. אבל במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר, אפילו לא מכרו והחליפו עד לאחר הפסח, שאינו אסור בהנאה אלא מדברי סופרים⁸³⁵:

לגיג וכל זה בדמי החמץ וחליפיו אבל החמץ עצמו לעולם הוא עומד באיסורו, שאסור לכל אדם ליקח אותו מהנכרי, אפילו לא מכרו לו הישראל עד לאחר הפסח. ואם נתנו הנכרי במתנה לאחר הפסח חייב לבערו מן העולם, כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח⁸³⁶ שנתבאר בסימן תל"ה⁸³⁷:

לדקונטרס אחרון
(א) כיון שכבר הוציאוהו כו'. אף שבמ"א⁸³⁸ כתב עוד תירוץ אחר. מכל מקום תירוץ זה הוא עיקר להלכה, לפי מה שכתב המ"א בסוף סי' תקכ"ו⁸³⁹ כדעת מהרי"ל שבכאן. ואין שם שעת הדחק. וגם משום שמחת יום טוב לא שייך להקל שם, שהרי כתב המ"א בשם רש"ל⁸⁴⁰ דאין זו שמחה לאכול ולילך אחר כך לבית הקברות עיי"ש.

להומה שהקשה כאן המ"א [מ]סימן ע"ב⁸⁴¹. לפי מ"ש המ"א שם⁸⁴², צריך לתרץ כמ"ש החק יעקב⁸⁴³.

לוואם נפרש שכוונת החק יעקב דכיון שנשארו בבית הקברות עוסקים בחפירה אין זו הפסקה, אין תירוץ זה עולה יפה לפי מ"ש המ"א בהלכות יום טוב⁸⁴⁴, דמפשט לשונו משמע ששום אדם לא נשאר בבית הקברות אלא כולם הולכים לאכול סעודת יום טוב. וכן משמע פשט דברי מהרי"ל שבכאן⁸⁴⁵. ועל כרחך צריך לומר כמ"ש בפנים. ואפשר שזהו כוונת החק יעקב⁸⁴⁶ גם כן:

לז(ב) שהרי במכירה זו כו'. עיין⁸⁴⁷ בחק יעקב⁸⁴⁸ שדעתו דשומר חנם אין צריך לטרוח במכירה זו, אבל שומר שכר חייב לטרוח עיי"ש. ודבריו תמוהים, שהרי אף שומר חנם הרואה שקרובה לבא לידי גניבה או אונס חייב לטרוח ברועים ומקלות, שהיא טרחא יותר גדולה מהמכירה, שהיה יכול למכור לנכרי בזול. ואין שום חילוק בשמירה בין שומר חנם לשומר שכר, אלא שזה חייב לקדם ברועים ומקלות אפילו בשכר, וזה אינו חייב אלא כשמוצא בחנם⁸⁴⁹.

לחוגם מה שכתב בדברי ריבות⁸⁵⁰ דאף כשהיה לו למכור ופשע ולא מכר אינו אלא גרמא בניזקין, ומביא ראיה מתשובת הרשב"א⁸⁵¹ עיי"ש. מאד תמוהים דבריו, שהרי אם לא נעל בפניה כראוי מיקרי פשיעה, וחייב אף בשומר חנם⁸⁵², והוא הדין לאפוטרופוס אי הוה כשומר חנם⁸⁵³, ואין לך גרמא גדולה מזו, שהרי אף הפורץ גדר בפני בהמת חבירו וגנבוה לסטים או שיצאה מאליה ונאבדה פטור, משום דאינו אלא גרמא בעלמא⁸⁵⁴.

לטאלא על כרחך צריך לומר, דמה ששומר חנם חייב על הפשיעה אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה⁸⁵⁵, אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן. אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא על ידי פשיעתו בשמירתו חסה עליו התורה ופטרתו, דמה היה לו לעשות, ובשומר שכר החמירה יותר, ובשואל יותר, ובלוה יותר.

מאבל בנידון הרשב"א שהאפוטרופוס השיב כל מה שהיה לו להשיב, וגם מה שמסר לאחרים עשה ברשות, רק שטען שלא כהוגן, אם כן אין לנו לחייבו אלא מחמת טענה זו בלבד, ומחמת טענה זו אי אפשר לחייבו, דגרמא בעלמא הוא. אבל כשלא מכר מה שהיה לו למכור, אם זה נקרא פשיעה⁸⁵⁶, אם כן אי נשרף אחר כך, חייב על מה שלא החזיר לו בשלימות כל מה שנמסר לידו.

מאוהנה⁸⁵⁷ מה שאינו חייב למכור החמץ אלא מחמת השבת אבידה, כמשמעות הגמרא⁸⁵⁸ ורמב"ם⁸⁵⁹ וטוש"ע חושן משפט⁸⁶⁰, על כרחך הטעם הוא כמה שכתבתי בפנים⁸⁶¹. ואם כן אף בשומר שכר יש לפטור מהאי טעמא. אבל באפוטרופוס לא שייך האי טעמא⁸⁶², ולכן יש לחייבו. דלא כחק יעקב⁸⁶³.

מבאבל במשכון מה שכנגד חובו⁸⁶⁴, כיון דבזה נעשה עליו כשומר שכר, אם כן אף להחק יעקב חייב⁸⁶⁵. ועל המותר יש לפוטרו אף להחק יעקב, דיכול לומר קים לי⁸⁶⁶ כמאן דאמר דשומר אבידה כשומר חנם⁸⁶⁷.

מגומה גם שדברי החק יעקב בזה תמוהין הן מאוד מאוד, דכיון שלא מכר החמץ איזה שומר הוא להאבידה⁸⁶⁸, וכי מי שראה את האבידה בשדה ועבר ונתעלם ממנה, ואחר כך נגנבה משם, הוא חייב בגניבתה לפי דעת הרמב"ם⁸⁶⁹ וסיעתו. וחס ושלום ישתקע הדבר ולא יאמר, שזהו הפך התלמוד והפוסקים במקומות אין מספר⁸⁷⁰:

מד(ג) אבל מדברי סופרים כו'. עיין⁸⁷¹ בחק יעקב⁸⁷² שחילק בין מעות לכסות וכלים, עפ"י מ"ש התוספות ריש פרק קמא דחולין⁸⁷³, והוא מדברי רש"י פרק ד' דע"ז⁸⁷⁴.

מהואשתמיטתיה מ"ש הרא"ש סוף פרק [ב'] דקידושין⁸⁷⁵ ע"ש, מבואר מדבריו דחליפין אפילו הן מעות אסורין, וחליפי חליפין אפילו הן כסות וכלים מותרין. ודעת רש"י ותוס' לאסור אפילו בחליפי חליפין, אם לא משום ביטול פריה ורביה, או משום שאינו דבר הניכר כמו כסות וכלים, כמו שביאר דבריהם במשנה [למלך] פ"ה מהלכות אישות⁸⁷⁶ ופרק [טז] מהלכות מכירה⁸⁷⁷. וכן הוא בתוס' דנדרים⁸⁷⁸, עיי"ש פירוש הסוגיא לפי שיטה זו⁸⁷⁹.

מואבל אנן לא קיי"ל הכי, כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רי"ו⁸⁸⁰. והוא הדין לכל איסורי הנאה⁸⁸¹, כמבואר בר"ן⁸⁸² ובחידושי הרשב"א⁸⁸³ בנדרים, דאיבעיא זו היא בכל איסורי הנאה שאין תופסין את דמיהן, אם הדמים מותרים למחליף עצמו, וכך מוכחת שם כל הסוגיא.

מזאלא שהרשב"א⁸⁸⁴ ור"ן⁸⁸⁵ פסקו איבעיא זו לקולא, אבל אנן לא קיי"ל הכי, אלא כמ"ש הש"ע ואחרונים שם⁸⁸⁶ להחמיר בלי שום חולק.

מחעיין שם היטב בגמרא ור"ן ויתברר לך ביטול דברי הפרי חדש כאן⁸⁸⁷ שהכריע כהמקילין. שהרי טעם המקילין משום דפוסקין האיבעיא לקולא, ואנן לא קיי"ל הכי⁸⁸⁸. ומ"ש הפרי חדש⁸⁸⁹ וסוגיא דנדרים כבר יישבה הרשב"א בחידושיו ריש פרק קמא דחולין⁸⁹⁰, ועל זה סמך להקל. הוא דלא כהלכתא, שהרי הרשב"א שם מפרש סוגיא דנדרים דאיבעיא להו אם מותר להחליף לכתחלה, והוא כעין פירוש הרא"ש שם בנדרים⁸⁹¹, וכבר תמה עליו במשנה למלך פ"ה מהלכות אישות⁸⁹², והניחו בצ"ע. וגם הרשב"א בחידושיו לנדרים⁸⁹³ חזר בו, ופירש כפירוש הר"ן ושאר פוסקים. ובלאו הכי לא קי"ל הכי אלא כמ"ש בשו"ע ואחרונים ביו"ד שם, דמפרשים האיבעיא בדיעבד⁸⁹⁴. וכיון דלא [איפשטא] אזלינן לחומרא, כהסכמת רוב אחרונים וגדולי הראשונים ז"ל.

מטאלא כיון דאיבעיא זו היא בדרבנן, יש לסמוך בהפסד מרובה על המקילין, שהם הרמב"ם⁸⁹⁵ [כמ"ש בעל התרומ[ות] שער [מ]"ו⁸⁹⁶ בשמו. וצ"ע שהרמב"ם עצמו פסק⁸⁹⁷ האיבעיא דנדרים לחומרא, כמבואר ביורה דעה שם, ובגמרא משמע בהדיא דכל איסורי הנאה שוין לנדרים בזה, עיי"ש דפשיט ממתניתין מכרן וקידש כו', וצ"ע⁸⁹⁸], והרשב"א ריש פרק קמא דחולין⁸⁹⁹ בשם הרמב"ן⁹⁰⁰, והר"ן בנדרים⁹⁰¹:

נ(*) לא קנהו⁹⁰² כו'. כל זה מתבאר למעיין היטב במשנה למלך פרק י"ו מהלכות מכירה⁹⁰³, בשם בעל התרומות⁹⁰⁴, כפי מה שפירש דבריו במסקנתו.

נאועיין⁹⁰⁵ בחו"מ סי' קצ"[ח]⁹⁰⁶ דכל שלא קנה הלוקח באחד מדרכי הקניות, יש למוכר על המעות דין לוה, דהוה ליה כהלואה גמורה, עיי"ש בב"י בשם הרי"ף⁹⁰⁷ ורמב"ם⁹⁰⁸ ורמב"ן⁹⁰⁹: