Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 2 Simanim 442 to 447·Siman 445 Burning Chametzשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ב (סי' תמב-תמז)·תמה דין ביעור חמץ

אתמה דין ביעור חמץ
ובו י"ב סעיפים:

בהוצאה מרשות והפקר קודם זמן איסור
א כשם¹⁰⁵⁹ שמן התורה, אע"פ שמתחילת שעה ז' הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה¹⁰⁶⁰, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית כדי שלא ימצא בתחילת ז'¹⁰⁶¹, אלא מתחילת ז' ואילך הוא שמחוייב לבערו.

גכך מדברי סופרים, אע"פ שמתחילת שעה ששית ואילך הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שעה ששית, אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו¹⁰⁶² (ומכל מקום טוב לנהוג לבערו בסוף ה' כמו שנתבאר בסימן תל"ד¹⁰⁶³).

דואם¹⁰⁶⁴ רוצה לבער קודם שעה ששית אינו צריך לבערו מן העולם לגמרי, אלא די לו במה שמבערו מרשותו, דהיינו שימכרנו לנכרי או יתננו לו במתנה¹⁰⁶⁵ גמורה. ואפילו אם כשמגיע זמן הביעור, דהיינו שעה ששית, עדיין הנכרי מחזיק חמצו¹⁰⁶⁶ בבית הישראל¹⁰⁶⁷, אין בכך כלום, ועל דרך שנתבאר בסימן ת"מ¹⁰⁶⁸.

הוכן אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו והפקירו¹⁰⁶⁹, והניחו במקום שהוא מופקר לכל¹⁰⁷⁰, כגון בדרכים וברחובות שרשות לכל אדם לעבור שם וליטול החמץ, אפילו אם לא נטלו שום אדם, והרי הוא מונח שם כל ימי הפסח, ובעליו רואין אותו מונח שם, אין צריך לבערו, כיון שאינו שלו, שכבר הפקירו, וגם מונח במקום שאינו שלו, והתורה אמרה בכל גבולך, וגבול זה אינו שלו אלא הפקר לכל. עיין סימן תל"א¹⁰⁷¹:

וב אבל¹⁰⁷² אם הפקירו והניחו במקום שאינו מופקר לכל, כגון שהניחו בחצר שהיא מיוחדת לאנשי החצר הדרים שם בלבד, ואין שום אדם יכול לעבור שלא ברשותם¹⁰⁷³. אף על פי שמן התורה אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי כבר הפקירו ואינו שלו כשמגיע זמן הביעור, מכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו.

זדכיון שאם לא היה מפקירו קודם שהגיע זמן הביעור היה מחוייב מן התורה לבערו כשיגיע זמן הביעור, שהרי הוא מונח במקום שאינו מופקר לכל, והרי זה כאלו היה מונח במקום שהוא שלו ממש, מטעם שנתבאר בסי' ת"מ¹⁰⁷⁴. לפיכך גם עתה שהפקירו לא נפטר מגזירת חכמים, שהרי גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ הידוע כמו שנתבאר בסי' תל"א¹⁰⁷⁵.

חואפילו הניחו במקום המופקר לכל, צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו¹⁰⁷⁶, (א) ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אם לא יקדמנו אחר¹⁰⁷⁷. שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור, והרי הוא כשלו ממש¹⁰⁷⁸ כל זמן שלא זכה בו אחר¹⁰⁷⁹, כיון שהוא יושב ומצפה שמא לא יזכה אחר ויזכה בו הוא:

טביעורו בזמן איסור
ג ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור, דהיינו מתחילת שעה ששית¹⁰⁸⁰ עד כלות ימי הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר¹⁰⁸¹.

ישהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל¹⁰⁸², ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא¹⁰⁸³, ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש¹⁰⁸⁴.

יאואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי, דהיינו (ב) שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו. ואע"פ שבריות אחרות יכולות ליהנות ממנו¹⁰⁸⁵, מכל מקום כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו הרי זה נקרא ביעור מן העולם¹⁰⁸⁶:

יבד כיצד מבער, שורפו¹⁰⁸⁷ עד שנעשה פחמים (אבל אם לא נעשה פחם, אע"פ שנחרך ונפסל מאכילת כלב, אסור להשהותו בפסח, כיון שלא נפסל מאכילת כלב עד לאחר זמן הביעור¹⁰⁸⁸, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב¹⁰⁸⁹).

יגאו פוררו לפירורין דקים וזורה אותו לרוח, או פורר וזורק לנהר¹⁰⁹⁰, אם הוא פת¹⁰⁹¹ וכיוצא בו, שאם לא יפררנו ויזרקנו לנהר או לים הרי הוא שט על פני המים ויוכל אדם המהלך בספינה ליהנות [ממנו]¹⁰⁹², אבל כשמפררו לפירורין דקים וזורקו למים הרי הן נימוסין ונימוחין בתוך המים¹⁰⁹³.

ידאבל אם היה החמץ פירורין פירורין, כגון חטים וכיוצא בהן, אין צריך לפררן עוד, אלא משליכן מן השק לתוך המים והן מתפזרים מאליהם¹⁰⁹⁴ על פני המים, ולא יהנה מהן שום אדם.

טוויש מחמירין (ג) בחטים¹⁰⁹⁵ או שאר מיני תבואה לחתוך כל אחד ואחד לב' או לג' חתיכות ואחר כך ישליכם למים, כיון שהם קשות ואינן נימוסין בתוך המים.

טזוטוב לחוש לדבריהם¹⁰⁹⁶ במקום שאפשר, כגון שאין שם אלא מעט חטים שיוכל לחתכן בשעה מועטת. אבל אם הן הרבה שיצטרך לשהות הרבה בחתיכתן, או עד שיטחנם, אין להשהות החמץ בשביל כך (ובפרט אם נתחמצו לאחר זמן הביעור, שלא היו בכלל הביטול שמבטל כל אדם את חמצו בסוף שעה חמישית כמו שנתבאר בסימן תל"ד¹⁰⁹⁷, ואם כן יש איסור מן התורה¹⁰⁹⁸ להשהותם¹⁰⁹⁹), ויש לסמוך על סברא הראשונה¹¹⁰⁰:

יזה ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו, ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת וכיוצא בו¹¹⁰¹. ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר, שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של נכרי או של הפקר, כמו שנתבאר בסי' תמ"ג¹¹⁰². אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר, אע"פ שסופו לאכול ממנו, אין בכך כלום, כיון שאינו נותן לפניו לאכול¹¹⁰³:

יחו מי שיש לו מים מכונסין ובהם דגים לא ישליך לשם החמץ שצריך לבערו, אפילו הוא מפררו קודם שמשליכו, שהרי הוא נהנה במה שהדגים יאכלוהו¹¹⁰⁴:

יטז ויש חולקין¹¹⁰⁵ על כל זה ואומרים, שהחמץ שצריך לבערו מן העולם לגמרי אין ביעורו אלא בשריפה, שאנו למידין מנותר, מה נותר ישנו בבל תותירו וטעון שריפה אף חמץ שישנו בבל תותר¹¹⁰⁶ (פירוש בל יראה ובל ימצא¹¹⁰⁷) טעון שריפה.

כוהלכה כסברא הראשונה¹¹⁰⁸, שהרי נאמר¹¹⁰⁹ ושרפת את הנותר באש, ודרשו חכמים¹¹¹⁰ הנותר טעון שריפה ואין כל איסורי הנאה שבתורה טעונין שריפה. ואף על פי כן המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה¹¹¹¹.

כאולפיכך נוהגין שהחמץ שמוצאין בבדיקת ליל י"ד אין שורפין אותו מיד בלילה, אלא מצניעין אותו לשורפו למחר ביום, כדי לדמותו לנותר¹¹¹² שמצותו לשורפו ביום, שנאמר¹¹¹³ והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ולא בלילה¹¹¹⁴.

כבאך אם ירצה לשרוף החמץ מיד אחר הבדיקה, כדי שלא יגררוהו קטנים או חולדה ועכברים¹¹¹⁵, הרשות בידו¹¹¹⁶.

כגואם לא מצא שום חמץ בבדיקתו, טוב לשרוף הכלי שלקח לבדיקה¹¹¹⁷, כדי שלא ישכח חובת הביעור¹¹¹⁸ לשנה הבאה¹¹¹⁹. וגם כדי שלא ישכח לבטל¹¹²⁰ ביטול השני שנתבאר בסי' תל"ד¹¹²¹:

כדהנאה מחמץ ועצים הנשרפים
ח כששורף החמץ לאחר שהגיע שעה ששית שהוא אסור בהנאה, צריך לעשות לו מדורה בפני עצמו, ולא ישליכנו לתוך התנור שמסיקו לאפות או לבשל בתוכו, לפי שאסור ליהנות מהחמץ אף בשעת ביעורו, לאפות¹¹²² או לבשל עליו או להשתמש לאורו או להתחמם כנגדו¹¹²³ וכיוצא בהן משאר מיני הנאות.

כהואף הפחמים¹¹²⁴ והאפר¹¹²⁵ של החמץ אסורים בהנאה.

כואבל הפחמים והאפר של העצים ששרפו בהן החמץ מותרים בהנאה¹¹²⁶, אם הוא מכירן, שיודע בבירור שהן מהעצים ולא מהחמץ.

כזאבל אם נתערבו אלו באלו שאינו מכירן, הרי כולן אסורים בהנאה. ואין הפחמין והאפר של החמץ בטלין¹¹²⁷ אפילו באלף של היתר, שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול¹¹²⁸, דהיינו להשהותן עד לאחר הפסח¹¹²⁹, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל¹¹³⁰.

כחאבל מותר לכסות דם חיה ועוף באפר שריפת החמץ, שמצות לאו ליהנות ניתנו¹¹³¹, כלומר שלא נתנו המצות לישראל להיות קיומם הנאה להם, אלא לעול על צוארם ניתנו¹¹³²:

כטאפה בתנור שהוסק בחמץ
ט ואם הוסק התנור בחמץ ואפה בו את הפת או שבישל בו תבשיל¹¹³³, בין שאפה ובישל על גבי הגחלים¹¹³⁴, בין שאפה ובישל בחומו של תנור¹¹³⁵ לאחר שגרף את הגחלים¹¹³⁶, הרי פת ותבשיל זה אסורין בהנאה.

לואם נתערבו באחרים כולן אסורין בהנאה¹¹³⁷. ואין להם תקנה על ידי פדיון דמי הנאת החמץ שישליך הדמים לאיבוד¹¹³⁸, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"י¹¹³⁹. אבל מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן¹¹⁴⁰, דהיינו שינכה דמי הנאת החמץ שהסיק בו התנור מדמי הפת והתבשיל, שנוטל מהנכרי, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ שהסיק בו¹¹⁴¹.

לארק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו לנכרי, אם הוא מקום שנוהגין היתר בפת של עכו"ם¹¹⁴², מטעם שנתבאר בסי' תמ"ב¹¹⁴³.

לבואפילו לא נתערבו פת ותבשיל זה באחרים מותר למכרם כך¹¹⁴⁴. (ד) ויש מי שאוסר¹¹⁴⁵ אם לא נתערבו. (ה) וטוב לחוש לדבריו, אם אין שם הפסד מרובה¹¹⁴⁶ ולא שעת הדחק:

לגי וכל זה כשהוסק חמץ הרבה בתוך התנור, שיש בהיסק זה בלבד, בלא הצטרפות עצים, כדי לאפות הפת שאפה בו, או כדי לבשל התבשיל שבישל בו. אף על פי שהסיק בו עצים הרבה כדי שתאחוז בו האור יפה¹¹⁴⁷, מכל מקום כיון שלאחר שאחזה בו האור (ו) יש בהסיקו כדי לאפות הפת או כדי לבשל התבשיל¹¹⁴⁸, הרי הן אסורין בהנאה.

לדאבל אם אין בהיסק החמץ כדי לאפות ולבשל אלא בהצטרפות העצים, אף על פי שגם בהעצים בעצמם אין לאפות ולבשל אלא בהצטרפות היסק החמץ, מכל מקום כיון שהיתר ואיסור גורמין לאפות או לבשל הרי פת ותבשיל זה מותרין¹¹⁴⁹ אפילו באכילה¹¹⁵⁰.

להבמה דברים אמורים כשאפה או בישל מתחלת שעה ששית עד הלילה. אבל אם אפה או בישל מליל ט"ו ואילך, כיון שחמץ בתוך הפסח אוסר במשהו כמ"ש בסי' תמ"ז¹¹⁵¹, לפיכך אף על פי שהיתר עם איסור גורמין לאפות ולבשל, הרי הפת והתבשיל אסורין בהנאה¹¹⁵² (אלא אם כן מוכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם כמו שנתבאר¹¹⁵³), שהרי על כל פנים יש הנאת משהו מהחמץ תוך הפת ותבשיל.

לוויש חולקין¹¹⁵⁴ על זה ואומרים דאין חילוק בין אפה ובישל תוך הפסח לאפה ובישל קודם הפסח משעה ששית ואילך. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה¹¹⁵⁵, או בשעת הדחק, כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים¹¹⁵⁶:

לזהנאה מחמץ שנשרף קודם זמן איסור
יא וכל זה כשמבער החמץ אחר שהגיעה שעה ששית¹¹⁵⁷. אבל כשמבערו קודם שעה ששית שהוא מותר בהנאה, אין צריך לעשות לו מדורה בפני עצמו, אלא מותר להסיק בו התנור ולבשל עליו וכל שאר מיני הנאות. ואפילו לאחר שהגיעה שעה ששית מותר ליהנות ממנו¹¹⁵⁸, אם כבר נתחרך¹¹⁵⁹ ונפסל מאכילת כלב¹¹⁶⁰ קודם שעה ששית¹¹⁶¹.

לחומכל מקום נוהגין לעשות לו מדורה בפני עצמו אפילו כששורפין אותו קודם שהגיעה שעה ששית¹¹⁶²:

לטשריפת חמץ בהושענות
יב יש נוהגין לשרוף את החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא רבה¹¹⁶³, לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת¹¹⁶⁴.

מויש נוהגין לעשות היסק מערבות הלולב בפי התנור בשעת אפיית המצות¹¹⁶⁵:

מאקונטרס אחרון
(א) ולא יהיה בדעתו כו' לחזור ולזכות כו'. כך¹¹⁶⁶ כתב הדרכי משה¹¹⁶⁷ ממשמעות הפוסקים. והפרי חדש¹¹⁶⁸ הוציא זה מתשובת הרשב"א¹¹⁶⁹, שהעתיקו המ"א¹¹⁷⁰ והאלי' זוטא¹¹⁷¹ והחק יעקב¹¹⁷² בסי' תל"[ו] (הועתק ג"כ בפנים שם¹¹⁷³). וכן כתב הט"ז בסי' תל"ג¹¹⁷⁴ (הועתק שם ג"כ בפנים¹¹⁷⁵). וכך כתב בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים שאלה וא"ו¹¹⁷⁶. דלא כר"מ מראקנטי¹¹⁷⁷ שהביא העולת שבת בסוס"י תמ"ז¹¹⁷⁸.

מבולא דמי להפקיר בהמתו בשבת בלבד, שאף שדעתו לחזור ולזכות בה שרי¹¹⁷⁹. דהתם לא התירו אלא כשהוא כבר בידי נכרי, שאי אפשר בענין אחר¹¹⁸⁰.

מגדמהאי טעמא מועיל הפקר שלא בפני ג'¹¹⁸¹. דלא כסמ"ק¹¹⁸² שמתיר לכתחלה על ידי הפקר שלא בפני ג', דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת, כמה שכתבו התוס' בשבת דף י"ח ע"ב¹¹⁸³. ולסברא זו גם בחמץ מועיל לכתחלה הפקר שלא בפני ג', דלא חיישינן לערמה, כמ"ש העולת שבת שם¹¹⁸⁴. אבל אנן לא סמכינן אסברא זו אלא היכי דאי אפשר בענין אחר¹¹⁸⁵ כמ"ש התוס' שם, וכ"כ הרא"ש שם¹¹⁸⁶, וכן היא הסכמת הב"י וכל האחרונים בסימן רמ"ו¹¹⁸⁷. ולכך השמיט הרא"ש סברא זו לגמרי¹¹⁸⁸, משום דעיקר הטעם הוא משום דאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתא¹¹⁸⁹.

מדולהכי נמי¹¹⁹⁰ לא גזרו על מה שאינו מפקירה אלא ליום אחד, כמ"ש הב"י שם¹¹⁹¹. דבעלמא גזרו דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה בה אחר, כמבואר בש"ע חו"מ סי' רע"ג סעיף י'¹¹⁹². ואף במטלטלין גזרו היכא דשייך למיגזר, דזיל בתר טעמא¹¹⁹³ דפירש"י בנדרים דף מ"ד ע"א¹¹⁹⁴, והרא"ש¹¹⁹⁵ בשם רא"ם עיי"ש. והרמב"ם¹¹⁹⁶ ושו"ע¹¹⁹⁷ נקטי קרקע כלשון הברייתא¹¹⁹⁸, דאיכא נפקא מינה למעשרות. והוא הדין במטלטלין לענין איסור שבת וחמץ שייך נמי גזירה דרא"ם ורש"י¹¹⁹⁹. וכל שכן לפירוש הרא"ש¹²⁰⁰ ור"ן¹²⁰¹ דאפשר דמדאורייתא לא הוה הפקר גמור¹²⁰², פשיטא דהוא הדין במטלטלין.

מהאלא דסמ"ק¹²⁰³ סבירא ליה כמשמעות פירוש רש"י¹²⁰⁴ ותוס'¹²⁰⁵ דמדאורייתא הוה הפקר גמור מיד, אלא שחכמים חששו לערמה כיון שאינו מפקירה לחלוטין כדרך המפקירים, וכאן לענין שבת לא חששו לערמה כמ"ש התוס'¹²⁰⁶, והוא הדין לענין חמץ¹²⁰⁷. אבל אנן לא סבירא לן כסמ"ק, אלא היכי דאי אפשר בענין אחר, שלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו, אבל לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב' גזרות המוזכרות בנדרים.

מוהא' אם מפקיר שלא בפני ג', דכיון שאין אחד זוכה ושנים מעידים¹²⁰⁸ אף אם מפקירה לחלוטין¹²⁰⁹ יש כאן חשש הערמה¹²¹⁰. ואפילו אם ברי ל[ן] שמפקירה בלב שלם¹²¹¹, וגם אין שם חשש מראית עין, כגון שהוא דר מחוץ לתחום ואין שום אדם יודע שמשכיר בהמתו לנכרי¹²¹², אף על פי כן אסור לכתחלה, כמשמעות דיחויא קמא דתוס' ורא"ש דשבת¹²¹³, וכן משמע באחרונים (דלא כמשמע לכאורה מלשון הטור¹²¹⁴) דלא פלוג רבנן¹²¹⁵.

מזהב' היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן, דכיון ששינה משאר הפקר גזרו חכמים לענין מעשר ושבת וחמץ דלא הוה הפקר גמור¹²¹⁶. ואף דבגמרא¹²¹⁷ אתמר היכא דאמר כן בפירוש, וכפירוש הרא"ם¹²¹⁸ פן יטעו העולם כו'. סבירא להו להדרכי משה ופרי חדש ותורת השלמים¹²¹⁹ דלאו דוקא הוא¹²²⁰, דלא פלוג רבנן בגזרה זו. והכי קיי"ל לדינא¹²²¹, דאם לא כן למה אסרו להשכיר לכתחלה אם מפקיר בפני ג' שהוא הפקר גמור¹²²², אלא ודאי משום שדעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בה לאחר השבת.

מחוהוי ליה¹²²³ כהפקר הרמאים המבואר בגמרא¹²²⁴, שגזרו¹²²⁵ עליו חכמים אף במטלטלין דליכא הפקעת מעשר, כדפירש הרא"ש דף מ"ג סוף ע"ב¹²²⁶ ואגב זה תקנו בכל מקום כו'. ודעתו שם כפירוש הראשון שכתב שם תחלה¹²²⁷, דמפקיר ליום אחד יש לו דין הפקר תוך ג' קודם שזכה בו אחר, דלא הוה הפקר מפני הרמאין. ופשוט דכל ח' ימי הפסח דינם כיום אחד לענין רמאות ההפקר, שגזרו עליו אטו רמאות הפקר קרקע שמפקיע ממעשר. ואף אם אין הדבר כן, מכל מקום כל ג' ימים הראשונים של פסח הוא עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים לדעת הרא"ש.

מטולדעת הרא"ם¹²²⁸, שפירש דלמסקנא דרב[ה] תוך ג' אינו הפקר מדאורייתא, אם כן עובר עליו בבל יראה מן התורה, שכל ענייני הפקר מסר הכתוב לחכמים¹²²⁹ והם אמרו שהרמאים שדעתם לחזור ולזכות בו אינו הפקר כלל. והוא הדין אם הפקיר ליום אחד, דדמי לתוך שלשה, כדמוכח בפירוש הרא"ם.

נוגם לדעת הר"ן¹²³⁰ שמחלק ביניהם. מכל מקום כשאינו אומר כן בפיו¹²³¹ הוא יותר גרוע לדעתו, דכשאומר בפיו ליום אחד אין כאן חשש הערמה מטעם המבואר שם, משא"כ כשאינו אומר בפיו הוא דומה וקרוב להפקר הרמאין, דאף משזכה יכול לחזור מדאורייתא לדעתו¹²³². ועכ"פ קודם שזכה¹²³³, משום דאמדינן לדעתיה דכיון כו'¹²³⁴ עיי"ש.

נאועיין בתוספות¹²³⁵ שדעת ר"ת כרא"ם, ודעת ר"י כרא"ש.

נבוהכי קיי"ל¹²³⁶ לענין שבת אם כבר השכירה לו, דלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו. בשגם שיש לומר סברת התוספות וסמ"ק¹²³⁷. אבל לכתחלה לא סמכינן אסברא זו לענין שבת¹²³⁸, כהסכמת הב"י¹²³⁹ וט"ז¹²⁴⁰ ולבוש¹²⁴¹ וצמח צדק¹²⁴² ועולת שבת¹²⁴³ והנחלת צבי¹²⁴⁴ והאלי' זוטא¹²⁴⁵.

נגוכן לענין חמץ, כהסכמת הדרכי משה ותורת השלמים והפרי חדש¹²⁴⁶:

נד(ב) שישליכנו לאיבוד כו'. עיין¹²⁴⁷ רש"י דף כ"ח ע"א ד"ה בעי פירור¹²⁴⁸, ובע"ז דף מ"ג ע"ב ד"ה וזורה לרוח¹²⁴⁹, מבואר מדבריו דהא דבעי פירור בחמץ, ושחיקה בע"ז, היינו משום חשש תקלה שלא יהנה מזה ישראל, ואם כן לכאורה הוא מדברי סופרים.

נהאבל הרמב"ם בריש פ"[ז] מהלכות ע"ז כתב מצות עשה היא לאבד ע"ז ומשמשיה כו', ובפ' ח' ה"ו כתב כיצד מאבד ע"ז ומשמשיה כו' שוחק כו', משמע קצת דמדאורייתא קאמר. וכן משמע בטור שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סעיף [י]"ד¹²⁵⁰, וכן משמע מלשונו הלכות חמץ ומצה¹²⁵¹, וכ"מ במ"א סי' תמ"ו ס"ק ב' שכתב דחיישינן שמא לא יפררנו כדינו¹²⁵², ואי לא בעי פירור אלא משום חשש תקלה, לא הוה חיישינן כל כך להשהות החמץ בשביל כך.

נוומכל מקום כיון שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפירוש נגד דברי רש"י, לכך סתמתי הדברים בפנים¹²⁵³ כלשון השו"ע.

נזומהרז"ה¹²⁵⁴ ורבינו אפרים שפסקו לחומרא אין ראיה, כיון דלמר איכא קולא וחומרא ולמר איכא קולא וחומרא¹²⁵⁵, וכ"כ הכסף משנה בשם הרמ"ך בפ"ח מהלכות ע"ז¹²⁵⁶, וכהאי גוונא אף בדרבנן נקטינן כחומרי דמר וחומרי דמר, כמה שכתבו התוס' סוף פ"ק דביצה¹²⁵⁷, וכן הוא בר"ן שם¹²⁵⁸ לדעת הרז"ה.

נחאיברא דסוגיא דע"ז¹²⁵⁹ מוכחת לכאורה דאף לפירש"י הוא דאורייתא:

נט(ג) ויש מחמירין בחטים כו'. איברא¹²⁶⁰ שכן משמע לכאורה בהדיא בע"ז דף ס"ב ע"ב¹²⁶¹, דלא אמרינן ליה שדינהו לנהרא בעינייהו, אלא ודאי דבעי פירור טרחא יתירה. והא דלא אמרינן ליה קלינהו ושדינהו בנהרא¹²⁶². היינו משום דחיישינן למאן דאמר זה וזה גורם אסור¹²⁶³, כמה שכתבו התוספות¹²⁶⁴, ואם כן בנהר נמי לא פלטינן מחששא זו, כמה שכתבו התוספות שם דף מ"ג סוף ע"ב¹²⁶⁵.

סמכל מקום כיון שהב"י¹²⁶⁶ מיקל בחטים, וכן הוא ברש"י¹²⁶⁷ אליבא דרב יוסף, וכ"מ ברא"ש ור"ן וטוש"ע, וכן המנהג כמ"ש החק יעקב¹²⁶⁸, פשיטא דאין להחמיר נגד הנך רבוותא, ונגד המנהג, בחומרא דאתי לידי קולא¹²⁶⁹. דעיקר טעם החומרא היא חששא רחוקה שההולך בספינה ילקט החטים, וכשישהה אותם איכא למיחש גם כן לתקלה, שמחשש זה הצריכוהו לבער החמץ אחר הביטול¹²⁷⁰, ואם לא ביערו והשהה אותו אפילו מקצת הפסח אפילו אחר הביטול קנסוהו לאסרו בהנאה לאחר הפסח¹²⁷¹. וגם חשש תקלה זו אם לא יפררנו לפי שיטת רש"י שכתבתי לעיל¹²⁷² אינו אלא לאחר הפסח, דבודאי שום אדם מישראל לא יאכל בפסח חטים השרויים במים שהן חמץ גמור כמו שיתבאר בסימן תס"ז¹²⁷³:

סא(ד) ויש מי שאוסר כו'. עי' במה שכתבתי בסי' תמ"ז¹²⁷⁴:

סב(ה) וטוב לחוש כו'. הנה¹²⁷⁵ במ"א¹²⁷⁶ משמע קצת, וכך כתב החק יעקב¹²⁷⁷, דבאין אבוקה כנגדו לא מיתסר אלא מדרבנן.

סגוזהו לדעת הב"י ביו"ד סימן קמ"ב¹²⁷⁸. אבל הט"ז¹²⁷⁹ וש"ך שם¹²⁸⁰ חלקו עליו בזה, משום דהנקברין דאפילו אפרן אסור¹²⁸¹ גחלתן אסורה מן התורה, ואפילו דיעבד כמ"ש הרא"ש¹²⁸² בשם הרב רבנו יונה, ע"ש בש"ך.

סדועי' בפרי חדש סימן תמ"ז סעיף א'¹²⁸³ וסימן תס"ז סעיף י'¹²⁸⁴, שנראה כחולק על הש"ך בסימן ק[מ]"ב סעיף קטן ח'¹²⁸⁵.

סהועיין במה שכתבתי בסי' תמ"ז¹²⁸⁶:

סו(ו) יש בהסיקו כו'. עיין¹²⁸⁷ היטב בש"ך יו"ד סי' קמ"ב¹²⁸⁸, ותמצא שדעתו להקל בזה וזה גורם אף שהע"ז אוסרת במשהו¹²⁸⁹ (דלא כבאר היטב¹²⁹⁰ שם), והוא הדין לחמץ בפסח דדמיין להדדי כמבואר מדבריו שם¹²⁹¹. וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז¹²⁹², שלא כתב חדש יותץ, וכמ"ש הכ"מ שם¹²⁹³. וכך פסק בשו"ע שם סעיף ד'¹²⁹⁴, וסעיף ז'¹²⁹⁵, ולכך העתיק דברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות¹²⁹⁶ גבי קדירה שבישלה ואע"פ שזה וזה גורם כו' לענין ע"ז¹²⁹⁷, משום דסבירא ליה דאף בע"ז יש להתיר אם בישלה בעצי איסור והיתר בבת אחת, כמ"ש הט"ז¹²⁹⁸ והש"ך¹²⁹⁹.

סזוהוא הדין בחמץ, דמן הסתם אי אפשר להסיק בחמץ בלבד בלי עצים כמ"ש המ"א¹³⁰⁰, ואם כן הוי ליה זה וזה גורם. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם ושו"ע כאן לאיסור, היינו כשאחר שאחזה האור בהחמץ יש בו לבדו כדי להסיק התנור¹³⁰¹, כדמשמע לישנא ולא יסיק בו¹³⁰² כו'.

סחובכהאי גוונא לא שרי משום זה וזה גורם, כמו שהסכימו האחרונים ביו"ד סוף סי' פ"ז, עיי"ש בט"ז¹³⁰³ וש"ך¹³⁰⁴ ופר"ח¹³⁰⁵, וכן הוא בהדיא במשנה פרק ב' דערלה¹³⁰⁶, וברמב"ם פ' [ט]"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז¹³⁰⁷ [דעיסה שכבר נתחמצה, ואחר כך נפל לתוכה שאור שיש בו כדי לחמץ הרי זו אסורה].

סטוהמ"א¹³⁰⁸ בכאן נמשך אחר שיטת הט"ז ביו"ד שם¹³⁰⁹. ולדבריהם צריך לחלק בין גינתא דאיזבלא בזבל ע"ז דשרינן משום זה וזה גורם¹³¹⁰, ובין כרכר שארג בה בגד או אפה הפת בעצי אשירה וחמץ¹³¹¹. וכבר השיג על חילוק זה הש"ך בנקודות הכסף שם¹³¹². ואיך שיהיה כיון שהרמב"ם ושו"ע מסכימים להקל בזה וזה גורם אף באיסורין שאוסרין במשהו¹³¹³, יש לסמוך עליהם בהפסד מרובה¹³¹⁴.

עואף¹³¹⁵ להמ"א וט"ז אין לאסור אלא בתוך הפסח¹³¹⁶, אבל לא משש ואילך, שבטל בס'¹³¹⁷.

עאוהמ"א שסתם דבריו¹³¹⁸, אפשר שהוא משום שיסד דבריו על הרמ"ך וכסף משנה¹³¹⁹, והם מפרשים דעת הרמב"ם, ולהרמב"ם¹³²⁰ אפילו משש ואילך אסור במשהו, משום דהוה דבר שיש לו מתירין, כמ"ש הב"י בסי' תמ"ז¹³²¹ בשם המ"מ¹³²² עיי"ש: