Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 2 Simanim 442 to 447·Siman 446 Finding Chametz During the Intermediate Daysשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ב (סי' תמב-תמז)·תמו מי שמוצא חמץ בתוך המועד

אתמו מי שמוצא חמץ בתוך המועד
ובו ח' סעיפים

בהמוצא חמץ בערב פסח
א המוצא¹³²³ בפסח חתיכת חמץ שלא מצאה בבדיקת ליל י"ד, בין שמצאה בביתו בין שמצאה בכל מקום שהוא ברשותו¹³²⁴, אם הוא חול המועד¹³²⁵ חייב לבערו מן העולם מיד שיראנה¹³²⁶.

גויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד, מכל מקום חייב לבערו מדברי סופרים¹³²⁷ שמא ישכח ויאכלנה¹³²⁸, וחייב לברך כמו שמברכין על כל מצות מדברי סופרים¹³²⁹.

ד(ואע"פ שכבר בירך על ביעור חמץ בליל י"ד, ובברכה זו נפטר מלברך על ביעור ביום י"ד כמו שנתבאר בסי' תל"ב¹³³⁰).

המכל מקום לא נפטר אלא כשמבער את החמץ שמצא בבדיקה, או את החמץ שקנה לאכילת י"ד, לפי שכל זמן שלא ביער את החמץ שמצא בבדיקה הרי עדיין לא נגמרה הבדיקה שבירך עליה¹³³¹, שבדיקה בלא ביעור אינה שוה כלום. ולפיכך כל חמץ שמבער קודם שגמר לבער את החמץ שמצא בבדיקה אין צריך לברך עליו, לפי שעדיין לא נגמרה מצות הבדיקה שבירך עליה. ואפילו לא מצא שום חמץ בבדיקה אין צריך לברך כשמבער ביום י"ד את החמץ, שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך למחר לבערו, שגמר הבדיקה הוא זה.

וואפילו כשמבער חמץ אחר שלא היה ידוע לו בשעת הבדיקה, כגון שהיה טמון בחור בשעת הבדיקה ובדק ולא מצאו, ואחר כך נתגלגל משם ומצאו, או שנמלך למחר וקנה חמץ, או שנמלך לאפות לחם חמץ, אין צריך לברך על ביעורו, אם מבערו קודם שגמר לבער את החמץ שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך לבערו, כיון שעדיין לא נגמרה מצות הבדיקה¹³³², שהרי בירך עליה על מצות ביעור ועדיין לא גמר לבער את החמץ שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך לבערו.

זאבל כשמבער החמץ שמצא לאחר שגמר לבער את החמץ הידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך לבערו, חייב לברך עליו, שהרי כבר נגמרה מצות הבדיקה שבירך עליה:

חב במה דברים אמורים כשמבערו לאחר שהגיעה שעה ששית, אבל כשמבערו קודם שעה ששית אין צריך לברך עליו, אע"פ שכבר גמר לבער כל החמץ שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה¹³³³. לפי שכל זמן שלא הגיעה שעה ששית עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה, שהרי אינו בודק אלא כדי לבערו מן העולם, וכל זמן שלא הגיעה שעה ששית אין צריך לבערו¹³³⁴, ונמצא שלא עשה כלל מצוה בבדיקתו ובביעורו עד שהגיע שעה ששית ואין חמץ נמצא ברשותו, אזי למפרע עשה מצוה בבדיקתו ובביעורו.

טואפשר שאף כשמבער משעה ששית ואילך עד הלילה אין צריך לברך עליו, אלא אם כן מבערו בתוך הפסח. דכל שלא הגיע הפסח עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה והביעור, שהרי אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא עד הלילה, ולא צותה תורה לבער החמץ בערב פסח מחצות היום ולמעלה אלא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בתוך הפסח כמו שנתבאר בסי' תל"ב¹³³⁵, ונמצא דכשמגיע הפסח נגמרה למפרע מצוה מן התורה במה שבדק וביער את החמץ מרשותו. וספק ברכות להקל¹³³⁶:

יהמוצא חמץ פחות מכזית
ג (וכל זה) כשיש כזית¹³³⁷ בחתיכת חמץ זו שמצא בתוך הפסח, אבל אם אין בה כזית לא יברך על ביעורה, (א) לפי שיש אומרים¹³³⁸ שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל אם כבר ביטלו¹³³⁹ קודם הפסח, כמו שיתבאר בסי' תנ"ט¹³⁴⁰, ויש לחוש לדבריהם שלא לברך על ביעור פחות מכזית חמץ¹³⁴¹, שכל ספק ברכות להקל¹³⁴²:

יאד במה דברים אמורים כשמצא חמץ שנתחמץ קודם הפסח, שכבר ביטלו כשאמר כל חמיעא כו'¹³⁴³. אבל אם נתחמצה לו עיסה בתוך הפסח שאין בידו לבטלו עכשיו, אע"פ שאין בה כזית חייב לבערו לדברי הכל¹³⁴⁴, גזירה משום כזית שלם שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, ולפיכך חייב לברך על ביעורה.

יבבמה דברים אמורים כשנתחמצה חימוץ גמור שיתבאר בסימן תנ"ט¹³⁴⁵. אבל אם לא נתחמצה חימוץ גמור¹³⁴⁶, וכן חטה הנמצאת בתבשיל¹³⁴⁷, או שנשרת במים¹³⁴⁸, שאף על פי שנתבקעה אינה חמץ גמור¹³⁴⁹ כמו שיתבאר בסי' תס"ז¹³⁵⁰, לא יברך על ביעורה¹³⁵¹ אע"פ שנתחמצה בתוך הפסח:

יגהמוצא חמץ ביום טוב או בשבת
ה ואם מצא¹³⁵² חתיכת חמץ¹³⁵³ בביתו ביום טוב או בשבת, אפילו יש בה כזית, לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי¹³⁵⁴ עד הערב לכסותה מן העין שלא ישכח ויאכלנה¹³⁵⁵, ובערב יבערנה¹³⁵⁶.

ידבמה דברים אמורים בחמץ שנתחמץ קודם שביטל חמצו בי"ד, שאינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה. אבל בחמץ שנתחמץ בפסח, הרי זה מבערו אפילו ביום טוב, כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא¹³⁵⁷.

טווכיצד מבערו, אם יש לפניו נהר יפררנו וישליכנו לנהר¹³⁵⁸ ואל ישרפנו, כדי למעט בחילול יום טוב¹³⁵⁹. ואם אין לפניו נהר, ישרפנו, או יפררנו ויזרה לרוח¹³⁶⁰.

טזואע"פ ששביתת יום טוב יש בה מצות עשה ולא תעשה¹³⁶¹ כמו שיתבאר בסי' תצ"ה¹³⁶², וביעור חמץ בפסח אין בו גם כן אלא מצות עשה תשביתו שאור וגו' ולא תעשה בל יראה ובל ימצא¹³⁶³, ואין דוחין עשה ולא תעשה מפני עשה ולא תעשה¹³⁶⁴. מכל מקום כיון שמלאכת ההבערה והזרייה לרוח הותרה ביום טוב מן התורה לצורך אכילה הותרה לגמרי אפילו שלא לצורך אכילה, ובלבד שיהיה בהן צורך יום טוב, כגון לצורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום כמו שיתבאר בסי' תצ"ה¹³⁶⁵, וביעור חמץ גם כן היא מצוה עוברת, שהרי כל רגע ורגע שמשהה אותו ואינו מבערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא¹³⁶⁶.

יזויש חולקין¹³⁶⁷ (ב) על זה ואומרים דאפילו נתחמצה בפסח לא יבערנה ביום טוב. ואפילו יש לפניו נהר לא ישליכנה לשם¹³⁶⁸, דכיון שהחמץ אסור בהנאה בפסח הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו ביום טוב, שהרי אינו ראוי לכלום¹³⁶⁹.

יחואע"פ שאיסור טלטול המוקצה אינו אלא מדברי סופרים, וביעור חמץ שלא ביטלו קודם הפסח הוא מן התורה, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא. מכל מקום חכמים העמידו דבריהם במקום עשה ולא תעשה¹³⁷⁰, שיש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה¹³⁷¹, כלומר שאינו עובר מצות התורה בידים אלא הוא יושב ובטל והיא מתבטלת מאליה¹³⁷².

יטואפילו (ג) לשרפה במקומה אסור¹³⁷³, אע"פ שאינו מטלטלו¹³⁷⁴, ומלאכת השריפה הותרה לצורך אכילה, אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה. כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב¹³⁷⁵, דהיינו שישליכנו לנהר או לבית הכסא¹³⁷⁶, שהרי טלטול המוקצה אינו אסור אלא מדברי סופרים. וכן יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח¹³⁷⁷. ולא אמרו שהזורה הוא מאבות מלאכות, אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנה את המוץ שהוא בורר¹³⁷⁸ (אוכל מתוך הפסולת) (פסולת מתוך האוכל¹³⁷⁹), אבל כשזורה כל האוכל לרוח אין כאן איסור מן התורה. ולפיכך אסור לשרוף החמץ ביום טוב מן התורה, ואי אפשר לחכמים להתיר דבר האסור מן התורה¹³⁸⁰. אלא כופה עליו כלי עד הערב.

כועל שהייה זו שמשהה את החמץ עד הערב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, כיון שהוא רוצה לבערו, אלא שחכמים מונעים אותו, הרי הוא אנוס, ולא הזהירה תורה בל יראה ובל ימצא אלא למי שיש בידו לבער¹³⁸¹:

כאו ולענין הלכה במקום שנוהגין כסברא הראשונה אין למחות בידם, אבל במקום שאין מנהג, יש להחמיר כסברא האחרונה¹³⁸².

כבומכל מקום יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא¹³⁸³, ואפילו בשבת יכול לומר כן, רק שלא יעבירנה במקום שאסור לטלטל מן התורה. ואפילו נתחמצה קודם שביטל חמצו בי"ד שאינו עובר עליו מן התורה¹³⁸⁴, מכל מקום מדברי סופרים מצוה לבערה, וכבר נתבאר בסי' ש"ז¹³⁸⁵ שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה.

כג[אבל לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח, אפילו ביום טוב, כיון שיש אומרים¹³⁸⁶ שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה, כמו שנתבאר בסימן שי"ט¹³⁸⁷ עיין שם. ואפילו נתחמצה בתוך הפסח שיש כאן מצות ביעור מן התורה, אף על פי כן חכמים העמידו דבריהם ולא התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה לצורך שום מצוה¹³⁸⁸ ממצות התורה, חוץ ממצות מילה כמו שנתבאר בסימן של"א¹³⁸⁹].

כדבמה דברים אמורים ביום טוב ראשון שהוא מן התורה¹³⁹⁰, אבל ביום טוב שני של גליות¹³⁹¹ שאינו אלא מדברי סופרים, יש לסמוך על סברא הראשונה, כשנתחמצה בתוך הפסח¹³⁹² ויש בה כזית¹³⁹³, שעובר בבל יראה ובל ימצא מן התורה¹³⁹⁴.

כהומכל מקום אם אפשר לו להשליכה לבית הכסא או לנהר, לא ישרפנה ולא יזרנה לרוח, כדי למעט בחילול יום טוב¹³⁹⁵. וכן אם אפשר על ידי נכרי לא יעשה על ידי ישראל¹³⁹⁶.

כווכשהוא מבער על ידי נכרי לא יברך, כיון שהוא בעצמו אינו מקיים המצוה¹³⁹⁷.

כזועכשיו אין נוהגין לבער על ידי נכרי, אפילו לומר לו להשליכו לנהר, ואפילו ביום טוב שני של גליות. לפי שחוששין לסכנה שלא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי¹³⁹⁸:

כחנתגלגל מגגו של נכרי
ז גגו של נכרי שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל החמץ מגגו של נכרי לגגו של ישראל, אם הוא חול המועד או ערב פסח משעה ששית ואילך, הרי זה דוחפו בקנה¹³⁹⁹ לגגו של נכרי או לרשות הרבים, גזירה שמא יבא לאכול ממנו כשיעלה על גגו להשתמש שם, אבל לא יטלטלנו בידיו להחזירו לגגו של נכרי, כדי שיהיה לו היכר על ידי דחיפת הקנה, ולא ישכח על איסור חמץ, ולא יבא לאכול ממנו עכשיו בשעה שמחזירו לגגו של נכרי¹⁴⁰⁰. ומטעם זה אסור ליגע בחמץ של נכרי כל ימי הפסח¹⁴⁰¹.

כטאבל מותר ליגע בחמץ של ישראל בשעה שמתעסק לבערו מן העולם בערב פסח או בחול המועד, ואין לחוש שמא ישכח ויאכלנה, כיון שכל עצמו אינו מתעסק בו אלא כדי לבערו מן העולם היאך ישכח ויאכלנה¹⁴⁰².

לואם מצא בשבת או ביום טוב חמצו של נכרי שנתגלגל לגגו, לא ידחפנו בקנה, שהרי מטלטל מוקצה, שאסור לטלטל מוקצה¹⁴⁰³ אפילו על ידי דבר אחר¹⁴⁰⁴ כמו שנתבאר בסי' שי"א¹⁴⁰⁵. אלא יכפה עליו כלי עד הערב¹⁴⁰⁶, ואז ידחפנו בקנה לגגו של נכרי או לרשות הרבים:

לאמצא פת ספק חמץ בביתו
ח מצא פת בביתו בפסח¹⁴⁰⁷ ואינו יודע אם חמץ או מצה, הרי הוא מותר אפילו באכילה, שבודאי מצה היא¹⁴⁰⁸, שהרי בדק כל הבית קודם הפסח וביער כל החמץ שהיה בו¹⁴⁰⁹. ואפילו מצא פת זו בגומא או בחור, אין חוששין שמא לא ראה אותה בשעת הבדיקה, שמן הסתם בדק כדינו בחורין ובסדקים¹⁴¹⁰ כמו שנתבאר בסי' תל"ג¹⁴¹¹ עיי"ש.

לבבמה דברים אמורים כשהגומא היא מגולה, שבודאי ראה אותה כשבדק ומן הסתם בדק בתוכה. אבל אם מצא פת בגומא שאינו נראית לכל, כגון שמצא בחריץ שבשולי התיבה, והיא מכוסה בקרשי שולי התיבה, ואין נראה לכל שיש שם חריץ, יש לחוש שמא פת זו היא חמץ¹⁴¹², וחייב לבערו מן העולם מיד.

לגואפילו מצא פת באמצע הבית אלא שהיא מעופשת, אם היא בענין שאי אפשר לה להתעפש משנכנס הפסח (או משעה שאפה מצות בזמן הזה שאופין קודם הפסח), הרי ניכר הדבר שבודאי היא של חמץ וחייב לבערה מיד. אבל אם עברו כל כך מימי הפסח (או משעה שאפה המצות) בענין שיש לתלות שנתעפשה בשהייתה משנכנס הפסח (או משעה שאפה המצות) עד עתה, תולין להקל ומותרת אפילו באכילה¹⁴¹³, כיון שבדק את הבית קודם הפסח¹⁴¹⁴.

לדואם נוהגין באותו בית לאפות בפסח פת חמה בכל יום, תולין להקל אפילו אם פת זו שמצא היא מעופשת הרבה, שאנו אומרים פת חמה אפה בכל יום ויום, והניח פת החמה על פת זו שמצא, ולכך הרבתה להתעפש¹⁴¹⁵:

להקונטרס אחרון
(א) לפי שיש אומרים שפחות מכזית כו'. זהו¹⁴¹⁶ פשוט, כיון שדעת התוספות¹⁴¹⁷ ורא"ש¹⁴¹⁸ ור"ן¹⁴¹⁹ וטור¹⁴²⁰ ופרי חדש סי' תמ"ב¹⁴²¹ שפחות מכזית אין צריך ביעור, פשיטא שיש לחוש לדבריהם שלא לברך ברכה לבטלה, ובפרט שכן הסכים גדול שבאחרונים¹⁴²² מהר"י איסרלן ז"ל בכתביו סימן קס"ד¹⁴²³, שהביא הב"י בסימן תס"ז¹⁴²⁴ (ורמב"ן במלחמות¹⁴²⁵ כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל).

לוומ"ש החק יעקב סי' תמ"ז¹⁴²⁶ דעל כל פנים מדרבנן צריך ביעור. אם כוונתו דאף להרא"ש וסיעתו נמי, זה אינו, ואי אפשר להלום כלל בדברי הרא"ש¹⁴²⁷, שכתב גבי חצי זית בבית וחצי זית בעליה מבטלו ולא הוה אלא ספיקא דרבנן כו', ומיירי בב' חצאי זתים שאינן דבוקין לבית כמבואר שם, משמע להדיא דאי לא הוי אלא חצי זית אחד אף מדרבנן אין צריך ביעור.

לזוהמ"א שסתם כאן¹⁴²⁸, ומשמע מדבריו דחטה הנמצאת בתבשיל, אלו היתה חמץ גמור היה צריך לברך. היינו משום דנתחמצה בפסח ולא היתה בכלל הביטול¹⁴²⁹, ולטעמיה אזיל דסבירא ליה דלכולי עלמא צריך עכ"פ ביטול ואם לא ביטל חייב לבער, כמ"ש המ"א סימן תמ"ב סעיף קטן י"ב¹⁴³⁰.

לחועיין במה שכתבתי שם¹⁴³¹.

לטוהנה¹⁴³² לתוספות ורא"ש וסייעתם דפחות מכזית בעין, אף שהוא אסור באכילה מן התורה¹⁴³³, אף על פי כן אין צריך ביעור, אם כן כל שכן וקל וחומר לדבר שיש בו טעם חמץ ולא ממשו, [דיש¹⁴³⁴ אומרים¹⁴³⁵] דאיסור אכילתו אינה אלא מדברי סופרים, פשיטא דאין צריך ביעור, אם ביטלו¹⁴³⁶. ואף להתוס'¹⁴³⁷ ורא"ש¹⁴³⁸ דסבירא להו דטעם כעיקר דאורייתא, אין לוקין עליו לשיטת רבינו חיים כהן¹⁴³⁹, משום דהוה כחצי שיעור¹⁴⁴⁰, כיון שאין שם כזית בכדי אכילת פרס. ועיין במה שכתבתי בסימן תמ"ב¹⁴⁴¹, דהסכמת השו"ע ומגן אברהם בסימן ר"ח¹⁴⁴² כרבינו חיים, לפיכך אין לברך על ביעור טעמו ולא ממשו, וכמה שכתבתי בסי' תמ"ב בפנים¹⁴⁴³.

מועיין ברא"ש ריש פ' אלו עוברין¹⁴⁴⁴, דמשמע שם דאלו לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס לא היה צריך לבערו, והיינו אם ביטלו, וכמו שנתבאר.

מאובטור סי' תמ"ב¹⁴⁴⁵ משמע דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא, אף אם לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס צריך לבערו, והיינו משום דהטור אזיל לשיטתיה¹⁴⁴⁶ דלא סבירא ליה כרבינו חיים, אלא כרבינו תם¹⁴⁴⁷, דכל שיש בו טעם איסור נתהפך כולו להיות כגוף האיסור, ועל כזית ממנו חייב כרת ועובר בבל יראה ובל ימצא. אבל אנן לא קיימא לן הכי, כמו שכתבתי בסי' תמ"ב עיי"ש באורך¹⁴⁴⁸.

מבאבל אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן¹⁴⁴⁹, פשיטא דאין צריך לברך¹⁴⁵⁰, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה¹⁴⁵¹, והרי זה דומה לממית עופות הנדרסים שאסור למוכרן ולהשהותן משום תקלה כמ"ש ביו"ד סוף סי' נ"ז¹⁴⁵², ופשיטא שאין לברך על זה¹⁴⁵³. וכ"מ בהדיא במ"מ¹⁴⁵⁴, שהעתיקו האחרונים לפסק הלכה בסי' תל"ה¹⁴⁵⁵.

מגומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח אע"פ שביטלו¹⁴⁵⁶, ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו, כמ"ש התוס' ריש פרק קמא¹⁴⁵⁷, היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלום¹⁴⁵⁸, אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן¹⁴⁵⁹. והוא הדין לפחות מכזית שלא ביטלו¹⁴⁶⁰, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן גזירה משום כזית¹⁴⁶¹. מה שאין כן בחמץ שאין צריך לבערו אלא משום תקלה, אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, כמ"ש המ"א סוף סי' תמ"ז¹⁴⁶². עיין שם חילוק זה מבואר מדבריו להדיא לענין חמץ נוקשה¹⁴⁶³, ומדבריו נשמע דעל ביעור חמץ נוקשה אין לברך, וכמ"ש בפנים בסי' תמ"ב¹⁴⁶⁴.

מדוזהו¹⁴⁶⁵ גם כן ביאור דבריו בכאן¹⁴⁶⁶ שכתב בזה הלשון, ודוקא בחמץ גמור אבל חטה הנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נראה לי דלא יברך על ביעורה עכ"ל, ומדכתב דאינה כו' ביעורה כו' (בלשון נקיבה) משמע בהדיא דאחטה קאי¹⁴⁶⁷. ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירור, וכדעת הרא"ש¹⁴⁶⁸ והטור בסי' תס"ז¹⁴⁶⁹ גבי חטה שנמצאת בעיסה, ופסק שם הב"י¹⁴⁷⁰ דבהפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם, ואף שאנו מחמירין שם¹⁴⁷¹, מכל מקום אין לברך על כך דספק ברכות להקל:

מה(ב) ויש חולקין כו' חכמים העמידו כו'¹⁴⁷². המגן אברהם¹⁴⁷³ נתן עוד טעם אחר, משום דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר בלאו דבל יראה ובל ימצא, משום דהלאו דבל יראה ניתק לעשה כו'. ולא העתקתיו. משום דטעם זה אינו עולה יפה לשביעי של פסח, דאם לא יבערנו בו ביום לא יקיים עוד העשה, אף אם יבערנו אחר הפסח, כיון שבשעה ההיא מותר אפילו באכילה¹⁴⁷⁴, ולא זו הדרך מוציאתו מידי לאו דבל יראה שעבר בתוך הפסח, כמו שהאריך בזה בשו"ת חכם צבי סי' מ"ב¹⁴⁷⁵ עיי"ש.

מו[ובלאו הכי הרי הרמב"ם חולק על זה¹⁴⁷⁶, כמבואר בהדיא בדבריו פרק י"ט מהלכות סנהדרין¹⁴⁷⁷, שמנה כל חייבי לאוין הלוקים, וכשהגיע לכל לאו הניתק לעשה התנה אם לא קיים העשה ולא נתנו לעני כו'¹⁴⁷⁸ ולא שילח את האם כו'¹⁴⁷⁹. וגבי המקיים חמץ בפסח התנה גם כן כגון שחימץ עיסה¹⁴⁸⁰, כדי שיהיה בו מעשה¹⁴⁸¹, ולא התנה גם כן אם לא ביערו בתוך הפסח, כמ"ש החכם צבי. אלא ודאי דהעיקר בזה כמ"ש המשנה למלך ריש פרק קמא¹⁴⁸², דהרמב"ם סבירא ליה דבל יראה לא ניתק לעשה. וכן הוא מוכרח ודאי להאומרים דבל יראה ובל ימצא הן ב' לאוין על איסור אחד (עיין בכ"מ ריש פ"ק¹⁴⁸³), וכל היכא דאיכא ב' לאוין, אף הניתק לעשה לוקה על לאו אחד¹⁴⁸⁴, כדאמרינן ריש פ"ק דתמורה¹⁴⁸⁵. ועיין במהרש"א ריש פ"ק דחולין¹⁴⁸⁶].

מזאיברא דבמ"א¹⁴⁸⁷ גבי תרנגולת שנמצא בה חטה בשביעי של פסח לא משמע הכי. אלא דבלאו הכי דבריו¹⁴⁸⁸ תמוהין וסותרין זה את זה, שהוא ז"ל עצמו פסק בריש סי' תמ"ב¹⁴⁸⁹ דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא, ולא דמי להמשהה חמצו שביטלו קודם הפסח שעובר, וכמ"ש המ"א סוף סימן תמ"ז¹⁴⁹⁰ לענין חמץ נוקשה בעיניה, והוא הדין לתערובת משהו, דדמיין להדדי¹⁴⁹¹ לפי דעת המ"א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי' תמ"ב¹⁴⁹². ועיין מה שכתבתי על זה לקמן סי' תמ"ז¹⁴⁹³. וכיון שאין צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, מה הפרש יש בין ז' של פסח ליום א'.

מחוכבר השיגו בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו, וחלק על דין זה לגמרי¹⁴⁹⁴, וכ"כ באלי' זוטא¹⁴⁹⁵, שהגאון מהר"ש לא נהג בזה כהב"ח¹⁴⁹⁶, וכמדומה שכן נוהגין עכשיו¹⁴⁹⁷. ולכן לא העתקתי כלל דין זה¹⁴⁹⁸, כי שב ואל תעשה¹⁴⁹⁹ עדיף במקום שיש מחלוקת בין אחרונים, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים. כי מ"ש הב"ח בזה¹⁵⁰⁰ כבר חלקו עליו כל הבאים אחריו, עיין במ"א¹⁵⁰¹ וחכם צבי¹⁵⁰² (וכן הוא באלי' זוטא דמה בכך כו'¹⁵⁰³). ודברי המ"א בזה¹⁵⁰⁴ תמוהין, וסותרין זה את זה ממ"ש בסי' תמ"ב (כמ"ש לעיל), ששם עיקר, שכן הסכמת האחרונים, עיין שם בחק יעקב¹⁵⁰⁵.

מטומ"ש החק יעקב¹⁵⁰⁶ בזה הוא נגד תלמוד ערוך בע"ז דף ל"ב ע"א¹⁵⁰⁷, ע"ש בתוס'¹⁵⁰⁸, דכל היכא דליתא לאיסורי' בעיניה לא מיתסר משום רוצה בקיומו על ידי דבר אחר. ודוחק גדול לחלק בין בלוע בכלי לבלוע במאכל¹⁵⁰⁹. ומסוף סי' ת"נ אין ראיה¹⁵¹⁰, דהתם החמץ הוא בעין. ועיין במה שכתב שם¹⁵¹¹.

נוהחק יעקב אזיל לשיטתו¹⁵¹² שבספרו מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ט"ו, פירש דעת הטור בסוף סימן ת"נ¹⁵¹³, דסבירא ליה דחמץ שאוסר בהנאה במשהו, אסור להיות רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אפילו היכא דליתא לאיסורא בעיניה, מה שאין כן ביין כו', והתוס'¹⁵¹⁴ והמרדכי¹⁵¹⁵ פרק אין מעמידין סבירא להו דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו כו'¹⁵¹⁶, עד כאן תוכן דבריו.

נאוכד ניים ושכיב כתבינהו להני מילי¹⁵¹⁷, דמדינא דגמ'¹⁵¹⁸ גם סתם יינן אוסר בהנאה במשהו, ואפילו הכי שרי¹⁵¹⁹.

נבואם כוונתו¹⁵²⁰ דבסתם יינם מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור¹⁵²¹ מה שאין כן בחמץ. זה אינו, דגם ביין נסך מותר להיות רוצה בקיומו על ידי דבר אחר כשאין האיסור בעין, שהרי מותר ליתן שכר ושאר משקים בכלים הבלועים מיין נסך¹⁵²², ויין נסך אסור למכרו לנכרי כשנתערב יין ביין¹⁵²³.

נגוכשנתערב בשאינו מינו¹⁵²⁴, אף בחמץ מותר היכא דליכא למיגזר אטו מינו, כגון הבלוע בכלי דמיירי ביה הטור¹⁵²⁵. עיין במה שכתב[תי] בסי' תמ"ז¹⁵²⁶.

נדועיין¹⁵²⁷ בחק יעקב סי' תמ"ז סק[י]"ח בשם תרומת הדשן¹⁵²⁸ שכל שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו בפסח, ואם כן כלי חמץ שמותר להשהותם¹⁵²⁹ מותר גם כן למכרם¹⁵³⁰, כמ"ש האלי' זוטא סוף סי' ת"נ¹⁵³¹ בשם האחרונים, וכך כתב הפרי חדש שם¹⁵³².

נהובר מן כל דין אין הלשון שבמנחת יעקב משמע כלל הכי¹⁵³³ עיי"ש וצ"ע.

נוגם מה שכתב דהמרדכי סבירא ליה דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו, כדעת הראב"ד¹⁵³⁴ שברא"ש¹⁵³⁵ וטור¹⁵³⁶, הוא תמוה מאד, דבהדיא מסיק המרדכי בפרק כל שעה¹⁵³⁷ דטפה לחלוחית כו' אוסר כו' עיי"ש, ואף ר' יחיאל מפרי"ש לא נחלק עליו בזה אלא דלא סבירא ליה דטפה לחלוחית¹⁵³⁸ כו'.

נזובר מן כל דין¹⁵³⁹ קשה לחלק בין זה לדורון שבסי' תמ"ח¹⁵⁴⁰. עיין במה שכתבתי סוס"י ת"נ¹⁵⁴¹:

נח(ג) ואפילו לשרפה במקומה כו'. הנה¹⁵⁴² המגן אברהם¹⁵⁴³ כתב שני טעמים. אחד בשם מהר"ם לובלין¹⁵⁴⁴ משום דעצים אין תורת כלי עליהם אפילו ביום טוב. והיינו כדעת הר"ן בפרק ד' דביצה¹⁵⁴⁵ שהביא הבית יוסף סימן תק"ב¹⁵⁴⁶.

נטאבל התוספות¹⁵⁴⁷ והרא"ש¹⁵⁴⁸ חולקין על זה, וכן פסק הטור¹⁵⁴⁹ ורש"ל¹⁵⁵⁰ וט"ז¹⁵⁵¹ דיש תורת כלי על עצים ביום טוב ומותר לטלטלן, כדין כלים שמלאכתן להיתר שמותר לטלטלן אפילו לצורך דבר שאינו ניטל¹⁵⁵².

סטעם הב' כתב¹⁵⁵³ בשם הכ"מ¹⁵⁵⁴, וכך כתב הפרי חדש¹⁵⁵⁵, דאין כאן צורך היום ולא הנאת הגוף, ואע"ג דאיכא מצוה אין זה כלום, מידי דהוה אשריפת קדשים ביום טוב עיי"ש, וסיים הפרי חדש כמ"ש הר"ן בפרק קמא דביצה¹⁵⁵⁶ עיי"ש.

סאוכל זה אינו עולה יפה להלכה לדידן הנמשכין אחר פסקי הש"ע דפסק בסי' תקכ"ו¹⁵⁵⁷ דלא כהר"ן, אלא כהרא"ש¹⁵⁵⁸ ור"י¹⁵⁵⁹, דלצורך מצוה הוה כהנאת הגוף כמ"ש הטור בסי' תקי"ח¹⁵⁶⁰.

סבולפי זה¹⁵⁶¹ שריפת קדשים ביום טוב היינו טעמא דלא דחי, משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב, כדפירש"י בשבת דף כ"ד¹⁵⁶², והוא הדין למילה שלא בזמנה¹⁵⁶³, דאע"ג דאיכא למימר בה מתוך שהותרה חבורה לצורך אכילה, דהיינו שחיטה, הותרה נמי לצורך מצוה, כדאמרינן בפרק קמא דכתובות¹⁵⁶⁴ גבי בעילת מצוה, אפילו הכי לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר כדפירש"י שם. ואם כן כל שכן וקל וחומר היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טוב¹⁵⁶⁵.

סגדהא¹⁵⁶⁶ אי לא הוי יום טוב עשה ולא תעשה¹⁵⁶⁷, ולא הוי ליה קרא למעט שריפת קדשים¹⁵⁶⁸, הוי אמינא דאתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה דיום טוב¹⁵⁶⁹, אף דאפשר לקיים המצוה במוצאי יום טוב, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שתיהן מוטב כו'¹⁵⁷⁰. ומדאורייתא קאמר¹⁵⁷¹, כדמשמע בתוס' פסחים דף מ"ז¹⁵⁷², דלא כמ"ש התוס' במנחות דף מ'¹⁵⁷³, אלא כמ"ש הטור וב"י בהלכות ציצית סי' י"א¹⁵⁷⁴, עיי"ש דהכי קיי"ל. ועל כרחך צריך לומר דהא דסלקא דעתך דשריפת קדשים דחי יום טוב, היינו כמ"ש הרשב"א שם בחידושיו¹⁵⁷⁵ בשם הרמב"ן¹⁵⁷⁶ ז"ל, דכל שלא אפשר לקיים המצוה בו ביום, אין זה נקרא אפשר לקיים שתיהן עיי"ש.

סדואפילו הכי למסקנא דיום טוב עשה ולא תעשה, אין מצוה זו דוחה יום טוב אף דאיכא למימר מתוך, וכל שכן היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול, דאף למאי דהוה סלקא דעתא לא מחללינן, פשיטא דלמסקנא לא מחללינן אף דאיכא למימר מתוך.

סהואף דעכשיו דאסרו חכמים לטלטלו להטילו לנהר הוה ליה למשרי לשרפו. מכל מקום אין כח ביד החכמים להתיר דבר אסור מן התורה בקום ועשה¹⁵⁷⁷.

סו*

סזועיין¹⁵⁷⁸ במה שכתב¹⁵⁷⁹ בסי' שי"ט דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורה לפום גמרא דילן בשבת (דף ע"ג) היינו זורה היינו בורר כו' וכך כתב הרמב"ם בפרק כ"ה¹⁵⁸⁰ מהלכות שבת: