Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 3 Simanim 448 to 452·Siman 448 Chametz After Pesachשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ג (סי' תמח-תנב)·תמח דין חמץ שעבר עליו הפסח

אתמח דין חמץ שעבר עליו הפסח
ובו ל"א סעיפים

בחמץ שעבר עליו הפסח
א חמץ¹ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח², בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת הפסח, אפילו מקצת יום טוב האחרון של גליות³, הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל. לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא⁴, ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם ואסרוהו על כל אדם⁵.

גולא עוד אלא אפילו היה בעל החמץ אנוס, שלא היה יכול לבערו או שלא היה יודע ממנו כלל עד לאחר הפסח, אף על פי כן אסרוהו בהנאה, כדי שלא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר אנוס הייתי⁶:

דב אבל חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח מותר⁷, אפילו באכילה⁸, אם הוא בצק או פת במקום שנוהגין היתר בפת של נכרי⁹, דכיון שלא נעשה בו עבירה בשהייתו עד לאחר הפסח לא אסרוהו חכמים:

הנכרי שהביא דורון חמץ
ג נכרי שהביא לישראל דורון של חמץ, אפילו הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה¹⁰, לא יקבלנו הישראל¹¹ מידו¹², שהרי בקבלה זו נקנה לו הדורון בקנין גמור¹³ ונעשה חמצו של ישראל, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא ברגע זו שעד הלילה.

ווכן לא יאמר לו הישראל שיניח הדורון במקום צנוע, וכיוצא בדברים כאלו שניכר מהן שהוא חפץ בדורון¹⁴, שאם הוא חפץ בו הוא נקנה לו¹⁵ על ידי שהוא מונח בביתו או בחצרו, שכל הדבר המונח בחצירו של אדם נקנה לו כאלו הוא מונח בידו ממש, שחצירו הוא כשלוחו לכל דבר¹⁶.

זאבל כשאין ניכר מתוך דבריו או מעשיו¹⁷ שהוא חפץ בהדורון אין חצירו קונה לו, לפי שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות לו דבר האסור לו לקנותו¹⁸, וכיון שאין נוח לו לקנותו אין חצירו נעשה כשלוחו לקנות לו דבר שאין נוח לו, שאין אדם נעשה שליח לחבירו בעל כרחו¹⁹:

חד ומכל מקום טוב להחמיר ולפרש בפיו שאינו רוצה שיקנה לו חצירו את הדורון של הנכרי²⁰.

טוצריך ליזהר לכפות עליו את הכלי עד הערב, אם הוא שבת או יום טוב, אפילו יום טוב האחרון, כמו שנתבאר בסימן ת"מ²¹. אלא אם כן הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה²², שבשעה מועטת אין לחוש שמא ישכח ויאכלנו.

יואם הוא חול המועד צריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים²³, כמו שנתבאר שם²⁴, עיין שם כל פרטי דין זה:

יאה וכל זה בדורון וכיוצא בו, שאין האחריות על הישראל אם יגנב החמץ או יאבד. אבל אם הנכרי מביא לבית הישראל למכור או להפקיד אצלו, צריך הישראל לומר בפירוש להנכרי שאינו רוצה לקבלו, כדי שלא יתחייב באחריותו כלל, ולא יוכל הנכרי לכפותו לשלם אף אם הוא אלם²⁵.

יבואם אינו אלם, ואין הכרח כלל לישראל שיקבל פקדונו, לא יניחנו שיניח החמץ ברשותו²⁶ בכל ענין²⁷. אלא אם כן הוא סמוך לחשיכה ביום טוב האחרון²⁸. עיין סימן ת"מ²⁹:

יגמכירת חמץ
ו ישראל שיש לו חמץ הרבה בערב פסח, ורוצה למכרו לנכרי המכירו ומיודעו, או ליתנו לו במתנה, אע"פ שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו, הרי זה מותר³⁰.

ידדכיון שאם לא היה הנכרי רוצה להחזירו לו, לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו³¹, אם כבר קנהו הנכרי באחד מדרכי הקנייה שיתבאר³², נמצא שכל ימי הפסח החמץ קנוי להנכרי בקנין גמור, ואחר הפסח שהוא מחזירו לו, מתנה הוא שהוא נותן לו³³:

טוז ומכל מקום צריך ליזהר שלא ימכרנו ויתננו לעבדו הקנוי לו לצמיתות. אע"פ שהוא דר מחוץ לבית הישראל, ומושך את החמץ מרשות הישראל לרשותו, אף על פי כן אין החמץ קנוי לו כלל³⁴, שכל מה שקנה עבד קנה רבו³⁵.

טזאבל אם אין גוף העבד קנוי לו לצמיתות, אלא שהוא שכיר אצלו³⁶, מותר למכרו לו וליתנו לו, אע"פ שהוא דר בבית הישראל³⁷.

יזובלבד שימשוך הנכרי את החמץ מרשות הישראל לרשותו, או לרשות של הפקר, כדי שיקנה את החמץ במשיכה זו³⁸.

יחואפילו אם קנה הנכרי את החמץ באחד משאר דרכי הקניות שיתבאר³⁹, אף על פי כן אם אפשר טוב הוא שיוציא הנכרי את החמץ מרשות הישראל קודם הפסח. שאם ישאר החמץ מונח ברשות הישראל, יהא נראה כאלו קבל הישראל את החמץ בפקדון מיד הנכרי, ואחריות הפקדון על ישראל⁴⁰. אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה⁴¹.

יטומכל מקום אם הוא בענין שאם לא יוציאנו הנכרי מרשות הישראל יתחייב הישראל באחריותו, דהיינו שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד יתחייב להחזיר להנכרי דמי המכירה שנתן לו בעת קנייתו ממנו את החמץ, צריך הישראל להזהיר את הנכרי שיוציא את החמץ מרשותו⁴², כדי שלא יתחייב להחזיר לו דמיו אם יגנב ממנו או יאבד⁴³:

כח ומכל מקום אף על פי שהוציא הנכרי את החמץ מרשות הישראל לרשותו, או לרשות של הפקר, אף על פי כן לכתחלה⁴⁴ צריך שיטול ממנו הישראל כסף או שוה כסף⁴⁵, כפי שיווי כל המקח של כל החמץ בשער שבשוק, או שיקח ממנו מעט כסף או שוה כסף ובעד השאר יעמיד לו ערב קבלן בעד כל המעות⁴⁶ שישלם לו לזמן פרעון שקבע לו, בענין שלא יהיה לו שום טענה ומענה על הנכרי בעד המעות כי אם על הערב קבלן. לפי⁴⁷ שיש אומרים⁴⁸ שהנכרי אינו קונה מטלטלין במשיכה אלא בכסף.

כאאבל בדיעבד שלא קנה הנכרי את החמץ אלא במשיכה בלבד, או בכסף בלבד, ועבר עליו הפסח, הרי זה מותר⁴⁹ אפילו באכילה. וכן אם נזכר לאחר שהגיעה שעה ששית, שאז אינו יכול להקנותו לנכרי כמו שנתבאר בסימן תמ"ג⁵⁰, אין צריך לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם⁵¹.

כבואע"פ שיש אומרים⁵² שהנכרי אינו קונה מטלטלין בכסף בלבד אלא במשיכה, כמו שנתבאר בח"מ סימן קצ"ד, וזה שלא משך את החמץ מרשות הישראל לא קנהו כלל, אע"פ שנתן לו כל דמיו, והרי הוא חמצו של ישראל. מכל מקום (הרי יש אומרים⁵³ שהנכרי קונה מטלטלין אפילו בכסף בלבד או במשיכה בלבד כמו שנתבאר ביו"ד סי' קל"ב⁵⁴, ויש לסמוך על דבריהם להקל בחמץ שעבר עליו הפסח שאינו אסור אלא מדברי סופרים⁵⁵, שבדברי סופרים הלך אחר המיקל⁵⁶. ועוד⁵⁷) כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו, אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל, ולא נקרא שלו כלל שהרי אין רשאי ליהנות ממנו, אלא שהתורה העמידה את החמץ ברשותו להיות שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, אם לא הוציאו מרשותו קודם שהגיע זמן הביעור, ולא ביערו מן העולם לאחר שהגיע זמן הביעור, לפיכך בגילוי דעת בלבד, שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו, די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא, וגילוי דעת זה הוא מה שמקנה אותו לנכרי, אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח⁵⁸:

כגט וכל זה כשמוכר חמצו, אבל אם נותנו במתנה לנכרי אין צריך אלא משיכה בלבד לדברי הכל, שלא אמרו שקניינו של נכרי הוא בכסף אלא במכר, שהנכרי צריך ליתן כסף מקנתו להמוכר ובזה נקנה לו המכר, אבל במתנה שאין שם כסף מקנה, די במשיכה בלבד⁵⁹:

כדי אם אותו הנכרי, שהוא מקנה לו חמצו, לא משך בעצמו את החמץ מרשות הישראל, אלא צוה לישראל אחר, או לנכרי אחר, שיביא לו את החמץ מרשות הישראל, אין זה כלום, מפני שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל שנעשה שליח לישראל⁶⁰ כמו שנתבאר בחו"מ סי' קפ"ח⁶¹:

כהיא לפיכך אם היה החמץ רב, שאי אפשר להנכרי בעצמו להוציא את כולו מרשות הישראל קודם הפסח⁶², וכן אם אין הנכרי רוצה להוציאו מרשות הישראל, וכן אם אין החמץ כאן אצל הישראל שיוכל הנכרי למשכו, כגון שהוא בעיר אחרת או על הדרך⁶³, צריך להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקניה, שהן קנין גמור המועיל שלא יוכל אחד מהן לחזור בו⁶⁴.

כוכגון בכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו⁶⁵, דהיינו על ידי הרושם שנהגו בקצת מקומות, שכשהלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא קנוי לו קנין גמור⁶⁶, או על ידי תקיעת כף, או על ידי נתינת פרוטה במקומות שנוהגין שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר⁶⁷, או שמכין בכפיהן זה על גבי זה⁶⁸, נגמר המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו, או על ידי שימסור הישראל להנכרי את המפתח מן החדר שהחמץ מונח בתוכו, אם הוא במקום שנוהגין שמסירת המפתח קונה קנין גמור⁶⁹.

כזאו על ידי אגב קרקע⁷⁰, דהיינו שימכור להנכרי גם החדר שהחמץ מונח בתוכו⁷¹, ויאמר אגב החדר תזכה החמץ שבתוכו. אבל אם אינו אומר כלשון הזה, אע"פ שמתחלה מכר לו את החדר ואחר כך מכר לו את החמץ שבתוכו, אין החמץ נקנה להנכרי על ידי שהוא מונח בחדרו של נכרי, שלא אמרו חצרו של אדם קונה לו אלא בישראל שהחצר הוא כשלוחו⁷² ושלוחו של ישראל כמותו, אבל אין שלוחו של נכרי כמותו כמו שנתבאר⁷³:

כחיב כשמוכר להנכרי את החדר, צריך שיטול מהנכרי כסף או שוה כסף⁷⁴ בעד כל דמי המכירה, או שיקח מעט כסף או שוה כסף ובעד השאר יעמיד לו ערב קבלן, שישלם לו לזמן פרעון שקבע להנכרי⁷⁵, וגם יכתוב לו שטר מכירה, שאין הנכרי קונה קרקע לא בכסף בלבד ולא בחזקה אלא בשטר עם הכסף⁷⁶, כמו שנתבאר בח"מ סי' קצ"ד⁷⁷ (ועיין שם בסי' קצ"א האיך יכתוב לשון המכירה בשטר⁷⁸).

כטאך כל איש אשר יראת ה' נגע בלבו לצאת ידי כל הדעות במכירת חמץ שתהיה מכירה גמורה לדברי הכל, יכתוב השטר מכירה כנוסח הכתוב בסידור⁷⁹:

ליג אפילו אם הקנה את החמץ להנכרי באחד משאר דרכי הקניה, ולא מכר לו את החדר⁸⁰, אעפ"כ צריך למסור להנכרי את המפתח מן החדר שהחמץ מונח בתוכו, כדי שיוכל הנכרי ליכנס להחדר וליטול את חמצו בכל עת שירצה מכל ימי הפסח. וכן צריך ליזהר שלא יניח הישראל את חותמו על החמץ, כדי שיירא הנכרי ליטול מן החמץ כלום שלא מדעת הישראל⁸¹.

לאואפילו בדיעבד אסור החמץ בהנאה לאחר הפסח, אם לא מסר לו את המפתח קודם שעה ששית, או שהניח חותמו על החמץ קודם מכירתו או בשעת מכירתו⁸², דכיון שבשעת מכירה גילה הישראל דעתו להנכרי שאין רצונו שיטול הנכרי את החמץ מרשות הישראל שלא מדעתו, הרי לא מכר לו כלום, ואין זה אלא הערמה בעלמא⁸³.

לבאבל אם מכר לו החמץ כדינו במסירת המפתח, ואחר כך הניח הישראל חותמו על החמץ, אף שאסור לעשות כן, וצריך למחות ביד העושה כן, מכל מקום בדיעבד לא נאסר החמץ לאחר הפסח. דכיון שמכר החמץ להנכרי כדינו, מיד נקנה החמץ להנכרי קנין גמור, והרי הוא כשלו ממש. ואף שאחר כך חתמו הישראל בחותמו, לא יצא החמץ מרשות הנכרי על ידי כך. והרי זה כאלו חתם את החמץ שהוא של נכרי ממש ולא היה להישראל חלק וזכות בו מעולם, שבודאי לא נאסר החמץ בשביל כך, כי כל אימת ומתי שהנכרי רוצה הוא מסיר את החותם ונוטל מן החמץ כל מה שירצה⁸⁴:

לגיד (אבל אם לאחר שמסר את המפתח לנכרי בשעת מכירה חזר ונטלו ממנו בעל כרחו, כדי שלא יכנס הנכרי לתוך החדר ויטול כלום מהחמץ, הרי חמץ זה לאחר הפסח אסור בהנאה לכל אדם מישראל. דכיון שלא הניח את הנכרי ליכנס לתוך החדר שהחמץ מונח שם, הרי נפטר הנכרי מאחריות החמץ, שאם יגנב משם החמץ חל ההפסד על הישראל, דהיינו שלא יצטרך הנכרי לשלם לו חובו שחייב לו בעד החמץ שמכר לו. וכל חמץ שיגיע ממנו הפסד לישראל אם יגנב או יאבד, עובר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא⁸⁵, ולאחר הפסח הוא אסור בהנאה, כחמצו ממש שעבר עליו הפסח, כמו שנתבאר בסי' ת"מ⁸⁶):

לדטו צריך להזהיר להמון עם שיאמרו להנכרי הריני מוכר לך את כל החמץ שיש לי, ולא יאמר לו הריני מוכר לך את המפתח, שזה אינו כלום. ואפילו בדיעבד אסור החמץ בהנאה לאחר הפסח, שהרי לא מכרו כלל⁸⁷:

להטז ערב פסח שחל בשבת ושכח ולא מכר חמצו לנכרי בערב שבת, לא ימכרנו לנכרי בשבת, אפילו אינו לוקח ממנו מעות כלל, אלא קוצץ עמו סכום המקח, או מוכרו לו כשער שבשוק בלא קציצת סכום מקח, ומקנה לו החמץ באחד מדרכי הקנייה, הרי זה אסור, אפילו במקום הפסד מרובה. אע"פ שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ, לא התירוה חכמים בשבת, כמו שנתבאר בסימן ש"ו⁸⁸, שמקח וממכר גמור לא התירו אפילו לצורך מצוה עיין שם.

לואלא כיצד יעשה, יתננו במתנה גמורה לנכרי המכירו ומיודעו, שהוא יודע בו שיחזירנו לו לאחר הפסח, ויזהר להקנות לו החמץ בהגבהה או במשיכה⁸⁹ שימשכנו הנכרי לרשותו, אם אין צריך להעבירו דרך רשות הרבים, כמו שנתבאר בסי' תמ"ד⁹⁰ עיין שם. ואם החמץ רב שאי אפשר למושכו יזהר להקנות לו במסירת המפתח⁹¹. ואע"פ שאסור ליתן מתנה בשבת, מכל מקום לצורך מצוה התירו⁹², כמו שנתבאר בסימן ש"ו עיין שם⁹³:

לזמכירה או מתנה על מנת להחזיר
יז רשאי⁹⁴ ישראל לומר לנכרי בשעה ה' בערב פסח או קודם, עד שאתה לוקח חמץ מנכרי או מישראל אחר במנה, קח ממני במאתים⁹⁵, ואקחנו ממך לאחר הפסח, ואחזיר לך מעותיך⁹⁶, ואוסיף לך עוד ריוח על זה⁹⁷.

לחואע"פ שהנכרי הוא מוכרח להחזיר לו החמץ לאחר הפסח, שהרי לקח ממנו ביותר מכדי שויו⁹⁸, מכל מקום כיון שכבר מכר לו את החמץ במכירה גמורה⁹⁹, והקנה לו בקנין גמור, הרי הוא כשלו ממש, כל זמן שלא חזר הישראל ולקחו ממנו:

לטיח אף על פי שבכל התורה כולה הנותן מתנה על מנת שיחזירנה לו לאחר זמן הרי היא מתנה גמורה¹⁰⁰, והרי היא כשלו ממש בתוך הזמן. מכל מקום לענין חמץ בפסח החמירו חכמים, ואסרו ליתן החמץ במתנה לנכרי על מנת שיחזירו לו לאחר הפסח¹⁰¹.

מואפילו אם אינו אומר לנכרי על מנת שתחזירו לי, אלא נותנו לו ואומר לו ראה שתחזירו לי לאחר הפסח¹⁰², ואף אם לא תחזירו לי הרי הוא שלך במתנה גמורה כל ימי הפסח¹⁰³. אעפ"כ כיון שהוא אומר להנכרי בפירוש שיחזירו לו, החמירו בו חכמים מחמת חומרת חמץ, ואין ללמוד מכאן למקומות אחרים¹⁰⁴:

מאיט ואפילו ליתן או למכור על תנאי, כגון שאמר לו הריני מוכרו או נותנו לך במתנה לחלוטין מעכשיו, על מנת שתעשה דבר פלוני בתוך הפסח או לאחר הפסח, אף על פי שכשיעשה הנכרי אותו דבר בזמן שקבע לו נמצא שלמפרע היה החמץ שלו מקודם הפסח, מכל מקום לכתחלה אסור לעשות כן¹⁰⁵. ויש כאן ספק איסור של תורה¹⁰⁶, שמא לא יעשה הנכרי אותו דבר בזמן שקבע, ונמצא שלמפרע לא נקנה החמץ לנכרי מעולם¹⁰⁷, והרי זה כחמצו של ישראל המופקד ביד נכרי שעובר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא¹⁰⁸, כמו שנתבאר בסימן ת"מ¹⁰⁹:

מבכ אבל אם לא אמר לו מעכשיו, אלא נתנו לו בסתם ואמר לו אם תעשה דבר פלוני בתוך הפסח או לאחר הפסח יהיה החמץ שלך, אע"פ שעשה הנכרי אותו דבר בזמן שקבע לו, אף על פי כן לא נקנה לו החמץ אלא מאותו זמן ואילך¹¹⁰, וקודם אותו זמן היה החמץ כמופקד ביד הנכרי, ועבר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא. ולפיכך חמץ זה לאחר הפסח אסור בהנאה ואסור לכל אדם מישראל לקנותו מן הנכרי¹¹¹:

מגכא וכן אם אמר לו הריני מוכרו לך על מנת שתחזירהו לי כשיהיה לי דמים לפדותו ממך, אין זו מכירה כלל, אף אם נתן לו הנכרי כל דמי החמץ, שהרי בכל יום ויום מימי הפסח אם יבא הישראל לפדות חמצו אין הנכרי יכול לעכב על ידו, נמצא שאין החמץ קנוי להנכרי כלל ואינו כשלו ממש, ולפיכך חמץ זה לאחר הפסח אסור בהנאה, שהרי עבר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא¹¹²:

מדכב אבל אם אמר לו על מנת שתחזירהו לי לאחר הפסח, כיון שכל ימי הפסח לא היה מחויב להחזירו להישראל הרי הוא כשלו ממש כל ימי הפסח¹¹³, ולפיכך לאחר הפסח הוא מותר¹¹⁴ אפילו באכילה, כיון שלא עבר עליו הישראל בבל יראה ובל ימצא. אלא שלכתחלה אסור לעשות כן כמו שנתבאר¹¹⁵:

מהכג אבל מותר לומר לו לכתחלה הריני מוכרו לך במכירה גמורה לחלוטין, אבל זכות זה שיירתי לי בו, שאם תרצה למכרו לא תמכרנו לשום אדם חוץ ממני. וטוב שכל אדם המוכר חמצו לנכרי יאמר לו כן בפירוש, ויועיל בזה ששום אדם חוץ ממנו לא יוכל לקנות חמצו מן הנכרי לאחר הפסח. ומכל מקום אף אם לא אמר לו כן בפירוש אין שום אדם יכול לקנותו מן הנכרי, שבודאי היתה דעתו כן כשמכר לנכרי שישאר לו זכות זה בחמצו ששום אדם לא יוכל לקנותו מן הנכרי¹¹⁶:

מוכד אבל לא יתנה עם הנכרי בשעת מכירה, שעל מנת כן אני מוכר לך שלא תמכרנו לשום אדם חוץ ממני, שמא יעבור הנכרי על תנאי זה וימכרנו לאדם אחר, ונמצא שלמפרע לא היה החמץ קנוי להנכרי מעולם¹¹⁷, ועבר עליו הישראל¹¹⁸ בבל יראה ובל ימצא, ויאסור החמץ בהנאה:

מזכה אם אין הנכרי רוצה להחזיר לו החמץ לאחר הפסח אלא רוצה להחזיקו לעצמו ולשלם דמיו לישראל אסור לתבוע אותו בדיניהם או לכופו בשאר כפיות עד שיחזירנו לו שהרי כבר נמכר לו לחלוטין¹¹⁹:

מחמכירה למומר
כו אין למכור את החמץ למומר¹²⁰, שאף על פי שחטא ישראל הוא¹²¹, וחמצו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה כחמצו של ישראל.

מטואם עבר ומכר לו חמצו בדבר מועט, מפני שהוא מכירו ויודע בו שיחזירנו לו לאחר הפסח, שלא היה יודע שהחמץ יהא אסור בהנאה, אם יש הפסד מרובה בדבר, יש להתיר לו שיאמר להמומר שיחליף את החמץ עם נכרי על חמץ אחר או על דבר אחר, או שימכרנו לנכרי, והחליפין או המעות מותרין לישראל¹²², כמו שנתבאר בסימן תמ"ג¹²³ עיי"ש:

נישראל ונכרי השותפים בחמץ
כז ישראל ונכרי שהיה להם שותפות בחמץ ועבר עליו הפסח, אע"פ שהחצי של ישראל נאסר בהנאה והוא מעורב עם החצי של הנכרי, אף על פי כן כשיחלוקו אחר הפסח הרי החצי של נכרי מותר¹²⁴ אפילו באכילה¹²⁵ וחצי של ישראל אסור אפילו בהנאה:

נאנכרי שאפה פת מתבואה של ישראל
כח ישראל שהיה לו בבית הרחיים תבואה שאינה מחומצת לטחנה קודם הפסח, ולא נטחנה עד שהגיע הפסח, שאז טחנה הנכרי בעל הרחיים ואפה ממנה פת, ולאחר הפסח הביא את הפת לישראל להראות לו טובתו. מותר לישראל ליקח דמים מן הנכרי בעד התבואה, ואין זה נהנה מחמץ שעבר עליו הפסח, לפי שהנכרי בשעה שעשה ממנה עיסה וחימצה הרי זה כאלו שרפה, שהרי אינה ראויה עוד להישראל, וקודם שחימצה היתה עדיין מותרת לישראל, אם כן דמי היתר הוא מקבל מן הנכרי¹²⁶.

נבואין מחייבין את הישראל ליקח הפת מן הנכרי ולבערו מן העולם, כדי שלא ימכרנו הנכרי לישראל אחר שאינו יודע שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויאכלנו, לפי שאין הישראל מחויב להפסיד ממונו מפני תקלת אחרים, כיון שהוא אינו נותן לפניהם תקלה, שהרי אינו מוכר החמץ להנכרי, אלא הנכרי משלם לו נזקו, וממילא נשאר החמץ להנכרי¹²⁷. עיין סימן ת"מ¹²⁸:

נגחמץ שנמצא אחר הפסח
כט חמץ הנמצא ברשות ישראל לאחר הפסח מיד, וידוע שעבר עליו הפסח¹²⁹, אע"פ שבדק בליל י"ד כתקנת חכמים¹³⁰, וביטל כל חמצו שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה¹³¹, ונמצא שלא עבר בבל יראה ובל ימצא אפילו מדברי סופרים על חמץ זה שנמצא ברשותו לאחר הפסח, אף על פי כן הוא אסור בהנאה, אפילו יש לו עדים שביטל כל חמצו או שהפקירו בפניהם בלשון הפקר ממש¹³².

נדשאם יהא מותר בהנאה יש לחוש שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח¹³³, כדי שנתיר לו ליהנות ממנו.

נהואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח, כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ה¹³⁴ שמותר לעשות כן לכתחלה, מכל מקום לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו¹³⁵:

נול במה דברים אמורים כשידוע שהוא של ישראל, או שרוב עוברי מקום ההוא הן ישראל¹³⁶, שמן הסתם נפל שמה מן הרוב. אבל אם רוב עוברי מקום ההוא¹³⁷ הן נכרים, או אפילו מחצה על מחצה, תולין להקל לומר שמן נכרי נפל שמה, ומותר אפילו באכילה¹³⁸, שכל ספק דברי סופרים להקל¹³⁹.

נזוכל זה כשנמצא מיד לאחר הפסח, שאי אפשר לתלות שנפל שמה לאחר הפסח. אבל אם אפשר לתלות שנפל שמה לאחר הפסח, מותר באכילה בכל ענין¹⁴⁰, אפילו נמצא בתוך ביתו של ישראל, שכל ספק דברי סופרים להקל.

נחלפיכך יש להתיר לקנות מן המומר אחר הפסח שכר ויי"ש ושאר חמץ, אם יש לתלות שנעשה אחר הפסח, ולא עבר עליו אפילו מקצת הפסח¹⁴¹.

נטויש מחמירין¹⁴² בכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח לאסרו באכילה. ויש לחוש לדבריהם במקום שאין שם הפסד מרובה אבל בהנאה מותר לדברי הכל:

סלא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור להאכילו אפילו לבהמות נכרים או של הפקר¹⁴³, כמו שנתבאר בסי' תמ"ג¹⁴⁴ לענין חמץ בפסח עיין שם: