Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 3 Simanim 448 to 452·Siman 450 Jewish and Non-Jewish Partnershipsשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ג (סי' תמח-תנב)·תנ דין ישראל ונכרי שיש להם שותפות

אתנ דין ישראל ונכרי שיש להם שותפות
ובו כ"ז סעיפים:

בתשלום חוב של חמץ
א ישראל¹⁵⁹ שלוה ככר של חמץ מחבירו, ולא פרע לו עד שהגיע הפסח, חייב לפרוע לו לאחר הפסח¹⁶⁰, ויש בו משום גזל אם אינו פורע לו¹⁶¹, כיון שהלוה לו בשעת היתר¹⁶².

גואם בא לפרוע לו בתוך הפסח במעות או בשאר דברים, רשאי המלוה לקבלם ממנו וליהנות מהם אפילו בפסח¹⁶³. ואע"פ שהוא לוה ממנו ככר של חמץ שיפרע לו ככר של חמץ, ונמצא שמעות אלו הן חליפי הככר של חמץ שהוא חייב לפרוע לו, ואסור ליהנות מחליפי חמץ בפסח אפילו לאחר הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ג¹⁶⁴. מכל מקום כיון שבשעה שהלוה פורע המעות להמלוה אין ברשות הלוה שום ככר של חמץ שיוכל ליתנו להמלוה בפרעון חובו¹⁶⁵, לכך אין שם חליפין נקרא על מעות הללו, שלשון חליפין אינו נופל אלא כשמחליף דבר על דבר שהוא בעין¹⁶⁶:

דב ואפילו אם יש ככרות של חמץ בעין ברשות הלוה בשעה שהוא פורע המעות להמלוה בתוך הפסח, כגון שהלוה הוא נכרי, אף על פי כן מותר להמלוה לקבל ממנו המעות בעד הככר שהוא חייב לו, אע"פ שכבר עבר מקצת הפסח על ככר זה שהוא חייב, ונאסר בהנאה אם היה ברשות הישראל, וגם חליפיו היו אסורין כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח. מכל מקום עכשיו שהוא ברשות הנכרי, דינו כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח¹⁶⁷.

הואע"פ שהוא משועבד לישראל, שהרי לוה ממנו ככר שיפרע לו ככר. מכל מקום כיון שלא נתייחד שעבודו על ככרות אלו שמונחים ברשות הנכרי בפסח, שהרי הנכרי יכול לקנות ככר מן השוק ולפרוע לו חובו¹⁶⁸, וככרות אלו שמונחים ברשותו בפסח יכול הוא לאכלם ולהוציאם לכל מה שירצה שלא מדעת הישראל, נמצא שאין לישראל שום זכייה בככרות המונחים ברשות הנכרי בפסח¹⁶⁹, שיהיו נאסרין משום חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח, ואין לו על הנכרי אלא חוב של חמץ בלבד, והחוב של חמץ אינו נאסר מחמת שעבר עליו הפסח, כיון שגוף החמץ הוא של נכרי ואין להישראל שום זכייה בו:

וג ומטעם זה¹⁷⁰ ישראל שהלוה מעות לנכרי ברבית של חמץ, שכל זמן שלא יפרע לו מעותיו יתן לו בכל שבוע ושבוע כמה ככרות של חמץ, מותר לו לקבל מן הנכרי לאחר הפסח את הככרות שמגיע לו בעד שבוע של פסח¹⁷¹. ואפילו נותן לו ככרות שנתחמצו בפסח, או שנתחמצו קודם הפסח, והרי הן חמץ שעבר עליו הפסח. מכל מקום כיון שכל ימי הפסח היו ברשות הנכרי, ולא היה להישראל שום זכייה בהן, הרי דינם כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח.

זולפי שיש חולקין¹⁷² על טעם זה, לפיכך לכתחלה צריך להתנות¹⁷³ עם הנכרי קודם הפסח שלא יתן לו לאחר הפסח בעד שבוע של פסח ככרות שנתחמצו בפסח או קודם הפסח, אלא יתן לו מעות או קמח, או ככרות שנתחמצו לאחר הפסח¹⁷⁴, כדי שכל ימי הפסח לא יהיה לו שום שעבוד על חמצו של הנכרי. וכיון שהתנה עמו תנאי זה, אפילו אם לאחר הפסח נותן לו הנכרי ככרות שנתחמצו בפסח או קודם הפסח, מותר לו לקבלם ממנו¹⁷⁵ ולאכלם¹⁷⁶, לפי שככרות הללו הן חליפי המעות שהתנה עמו לתת לו בעד שבוע של פסח¹⁷⁷. אבל בדיעבד שלא התנה עמו תנאי זה קודם הפסח, ולאחר הפסח הביא לו הנכרי בעד שבוע של פסח ככרות שנתחמצו בפסח, מותר לו לקבלם ולאכלם, שהעיקר כסברא הראשונה¹⁷⁸:

חד וכן הדין בישראל שקנה חוק הכומרים¹⁷⁹ (פירוש שהמלך נותן לכומרים לחם חקם בכל שבוע ושבוע¹⁸⁰, והן מכרו לישראל בתחילת השנה כל הלחם שינתן להם בכל שבוע ושבוע כל השנה), שלכתחלה צריך ליזהר שיתנה עמהם קודם הפסח¹⁸¹ שלאחר הפסח לא יתנו לו בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח, אלא מעות או שאר דבר שאינו חמץ, או חמץ שנתחמץ לאחר הפסח, וכשמתנה עמהם כך אף אם לאחר הפסח יתנו לו הכומרים בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח יהיה מותר לו לקבלו ולאכלו. ובדיעבד שלא התנה עמהם כלום, ולאחר הפסח נתנו לו בעד שבוע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח, מותר לו לקבלו ולאכלו¹⁸² מטעם שנתבאר:

טהשכרת תנור לנכרי לאפיית חמץ
ה ישראל¹⁸³ שיש לו תנור, ואפה בו נכרי חמץ בפסח שלא מדעת הישראל¹⁸⁴, אסור לו לקבל מעות מן הנכרי בעד שכר התנור¹⁸⁵, אפילו לאחר הפסח¹⁸⁶. ואם עבר וקבל מעות מן הנכרי אפילו בתוך הפסח מותר לו להנות מהם¹⁸⁷.

יאע"פ שהנכרי נותן לו מעות אלו בעד אפיית החמץ שאפה בתנורו בפסח בשעה שהחמץ אסור בהנאה, ונמצא שהוא נהנה מאיסורי הנאה¹⁸⁸. מכל מקום כיון שמעות אלו אינן לא דמי החמץ ולא חליפי החמץ¹⁸⁹, אלא שחמץ גורם למעות שיבאו ליד הישראל, לפיכך אין כאן איסור מן התורה¹⁹⁰, אלא מדברי סופרים, שאסור להשתכר באיסורי הנאה לכתחלה, ולכך אסרו לקבל המעות לכתחלה. אבל אם כבר קבלם לא קנסוהו להפסיד מעותיו, אלא בשכר יין נסך בלבד¹⁹¹, כמו שנתבאר ביו"ד סי' קל"ג¹⁹².

יאאבל אם הביא הנכרי לאחר הפסח בעד שכר התנור ככרות של חמץ שאפה אותם בפסח בתנורו של ישראל, אפילו עבר הישראל וקבלם, אסור לו ולכל ישראל להנות מהם¹⁹³. דכיון שדרך כל שוכרי תנור ליתן לבעל התנור בשכרו ככר מן הככרות שאופין בתנורו¹⁹⁴, נמצא שבשעה שאפה הנכרי בתנור של ישראל כבר זכה הישראל בככר מן הככרות של נכרי שאפה אותן בתנור, והרי זה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח, שאסור בהנאה לכל אדם מישראל¹⁹⁵:

יבו לפיכך¹⁹⁶ ישראל ונכרי שיש להם תנור בשותפות, לא יאמר להנכרי טול אתה בלבדך שכר התנור ממה שיאפו בו הנכרים חמץ בשבוע של פסח, ואני אטול בלבדי כנגד זה שבוע שלאחר הפסח. דכיון שיש לישראל חלק בגוף התנור, אם כן מתחילת השותפות זכה הישראל במחצית החמץ שיקבל הנכרי בעד שכר התנור בפסח, ומה שאומר להנכרי אחר כך שיטול הוא בלבדו בשבוע של פסח והוא יטול כנגדו בשבוע שלאחר הפסח, הרי זה כמחליף חמצו שזכה בו בפסח על חמץ אחר¹⁹⁷.

יגואין היתר אלא שבתחלת השותפות יתנה עם הנכרי, שיטול הוא בלבדו בשבוע של פסח והוא יטול כנגדו בשבוע שלאחר הפסח, דנמצא שלא זכה הישראל מעולם במחצית החמץ של פסח, כיון שכבר סילק את עצמו ממנו בתחילת השותפות¹⁹⁸:

ידז ואם לא התנה עמו כך בתחלת השותפות (ועיין בסימן רמ"ה¹⁹⁹ שיש עוד תקנה לזה), יש לו תקנה, שקודם הפסח ימכור את מחצית התנור שלו להנכרי על כל ימי הפסח, דהיינו שכל ימי הפסח יהיה כל גוף התנור של הנכרי²⁰⁰.

טוויקבל דמים מן הנכרי בעד מחצית תנורו, קודם הפסח²⁰¹.

טזאו יקנה להנכרי את מחצית תנורו באחד מדרכי הקנייה שיתבאר בחושן משפט הלכות מקח וממכר, ויתנה עמו שלאחר הפסח יתן לו בעד מחציתו מעות, או שארי דברים שאינן חמץ, או חמץ שנתחמץ לאחר הפסח²⁰².

יזוכשהתנה עמו כך, אף אם לאחר הפסח נותן לו הנכרי לחם חמץ שנאפה בפסח בתנורו מותר לו לקבלו ולאכלו, שהרי לא זכה הישראל בלחם זה קודם שנתנו הנכרי לידו, כיון שהתנה עמו שיתן לו מעות או שארי דברים²⁰³:

יחהשכרת חמור וחדר לנכרי לתשמיש חמץ
ח אסור להשכיר לנכרי חמור להוליך עליו חמץ בפסח, או חדר לשום בתוכו חמץ בפסח²⁰⁴, מפני שאסור להשתכר באיסורי הנאה²⁰⁵.

יטאבל מותר להשכיר לו חמור על שבוע של פסח בסתם, שאין הנכרי מפרש לו שיוליך עליו חמץ בפסח, אע"פ שהוא יודע שהנכרי יוליך עליו חמץ אין בכך כלום²⁰⁶, דכיון שאף אם לא יוליך עליו כלום יצטרך לפרוע לישראל כל שכרו משלם, כיון שהשכירו לו לשבוע בין שיוליך עליו כל ימי השבוע (חוץ משבת ויום טוב כמ"ש בסי' רמ"ו²⁰⁷) בין שלא יוליך עליו כלל, אם כן אין הישראל משתכר כלום במה שהנכרי מוליך עליו חמץ בפסח²⁰⁸:

כט וכן מותר להשכיר לו חדר שידור בו בפסח, אע"פ שידוע שיכניס לתוכו חמץ, מכל מקום הישראל אינו נוטל ממנו שכר הכנסת החמץ אלא שכר הדירה, שאף אם לא יכניס חמץ לתוכו כל ימי הפסח לא ינכה לו כלום משכרו²⁰⁹:

כאי אבל אסור להשכיר לו תנור לאפות בו בפסח²¹⁰, אע"פ שאין הנכרי מפרש לו שיאפה בו חמץ, מכל מקום סתם אפיית הנכרי הוא חמץ, והרי זה כמפרש לו שיאפה בו חמץ, ונראה כמשתכר באיסורי הנאה²¹¹. לפיכך צריך הישראל להתנות עם הנכרי בשעה שמשכיר לו, שלא יאפה בו חמץ בפסח, אלא יבשל בו תבשילו ויאפה בו מצה²¹².

כבוכשמתנה עמו כך, אע"פ שהנכרי אופה בו חמץ בפסח אין צריך למחות בידו²¹³, ומותר לקבל ממנו שכר התנור אפילו בתוך הפסח, ואין זה משתכר באיסורי הנאה, כיון שאף אם לא היה הנכרי אופה בו כלום היה צריך לפרוע לישראל כל שכרו משלם, שהרי השכירו לו לשבוע בין יאפה בו הרבה בין לא יאפה בו כלום, אם כן אין הישראל משתכר כלום במה שהנכרי אופה בו חמץ²¹⁴. אלא שלכתחלה צריך להתנות עמו כך, כדי שלא יהא נראה כמשתכר באיסורי הנאה, כיון שהדבר ידוע שאין הנכרי שוכר התנור אלא כדי לאפות בו חמץ:

כגיא וכל זה כשמשכיר לו בתוך הפסח, או בערב פסח אפילו קודם שעה חמישית. אבל קודם ערב פסח מותר להשכיר לנכרי בין חמור בין תנור בין חדר²¹⁵, אף על פי שהנכרי מפרש לו שישתמש בהן חמץ בפסח²¹⁶, ועל מנת כן הוא שוכרם ממנו. דכיון שהנכרי יכול להשתמש יום אחד בהם חמץ בשעת היתר, דהיינו משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בערב פסח, אם כן השכר שנוטל ממנו הישראל אינו ניכר ונראה שהוא בעד שעת איסור, דהיינו בעד שבוע של פסח, אלא בעד שעת היתר, דהיינו בעד מה שהנכרי יכול להשתמש בהן חמץ משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בערב פסח:

כדהשכרת כלי לנכרי לבישול חמץ
יב במה דברים אמורים בחמור וחדר ותנור וכיוצא בהן, שאין שום הנאה מגעת לישראל ממה שהנכרי ישתמש בהן חמץ בפסח. אבל אסור להשכיר לנכרי כלי שמבשלין בו על גבי האור, כגון קדירה ויורה וכיוצא בהן, אפילו כמה ימים קודם הפסח²¹⁷, אם ידוע לו שיבשל בו חמץ בפסח²¹⁸. אע"פ שאין הנכרי מפרש לו שיבשל בו חמץ. ואפילו להשאיל לו בחנם אסור²¹⁹. לפי שאם יבשל בו חמץ בפסח יגיע להישראל הנאה מהחמץ. שהרי אם הנכרי היה מערה מן הכלי את החמץ שמתבשל בתוכו על גבי האור, והיה הכלי נשאר ריקן על גבי האור, היה הכלי מתבקע מחמת האור, ועכשיו שהחמץ מתבשל בתוכו על גבי האור אין הכלי מתבקע, נמצא שמגיע לישראל קצת הנאה מהחמץ בפסח²²⁰.

כהאבל אם אין ידוע לנו שהנכרי יבשל בו חמץ, מותר להשכיר לו אפילו בתוך הפסח, אע"פ שהכלי לא הוכשר לשם פסח, והרי הוא בלוע מחמץ הרבה שאסור בהנאה, מכל מקום גוף הכלי לא נאסר בהנאה, ואין הנכרי שוכר ממנו ונותן לו דמים בעד החמץ הבלוע בכלי, אלא בעד גוף הכלי המותר בהנאה²²¹:

כובישול מים לרחיצה בכלי חמץ
יג ומטעם זה²²² מותר להחם חמין בפסח בכלי הבלוע מחמץ, כדי להשתמש בחמין אלו לרחיצה²²³ ולכביסה ולחוף בהן את הראש²²⁴, שהרי אינו נהנה אלא מן הכלי, ולא מן חמץ הבלוע בתוכו²²⁵, אע"פ שהוא נפלט מן הכלי לתוך חמין הללו ויש בהן טעם החמץ, מכל מקום כיון שאינו עומד לשתיה אלא לרחיצה וכביסה, הרי אינו נהנה כלום מן טעם החמץ שנפלט לתוכן.

כזבמה דברים אמורים בכלי המיוחד לרחיצה ולכביסה, שאין דרך להשתמש בו לאכילה ולשתיה²²⁶, אבל כלי שדרך להשתמש בו לפעמים לאכילה ושתיה, צריך להצניעו במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח כמו שיתבאר בסי' תנ"א²²⁷, ואין להשתמש בו אפילו לרחיצה וכביסה, ואפילו על ידי צונן, גזירה שמא ישכח וישתמש בו לאכילה ושתיה²²⁸.

כחבמה דברים אמורים כשרוצה להשתמש בו בפסח בקביעות, אבל להשתמש בו דרך עראי במקרה על ידי צונן מותר²²⁹, אפילו לצורך אכילה ושתיה²³⁰, אם אינו כלי חרס²³¹, או אפילו על ידי חמין לצורך רחיצה וכביסה²³², אפילו הוא כלי חרס²³³, כמו שנתבאר בסי' תנ"א²³⁴, עיי"ש כל פרטי דין זה:

כטהמחזיק יורות לבישול ממושל העיר
יד מי שמחזיק יורות ממושל העיר, ויש לו חוק קבוע מהמושל על כל בני העיר, שכל מי שמבשל ביורות אלו צריך ליתן לו מדה אחת מכל בישול.

לאם הוא בענין שכשמתיישנים היורות או שמתקלקלין, צריך ישראל זה הנוטל שכרן לתקנם או לעשות חדשים, הרי יורות אלו הן כשלו ממש, ואסור לו להניח להנכרים שיבשלו בהן חמץ בפסח²³⁵ מטעם שנתבאר למעלה²³⁶.

לאואם אין לו כח למנוע אותן והן מבשלין חמץ בעל כרחו, על כל פנים אסור לו ליטול לאחר הפסח את המדות של בישולי חמץ שהפרישו הנכרים בעד שכר היורות שבישלו בהן חמץ בפסח. ואפילו אם עבר או שכח ונטל מדות אלו אסור ליהנות מהן, דכיון שדרכן לעולם לתת מדה מן הבישול בעד שכר היורות, הרי זכה הישראל במדה זו בשעת הבישול בתוך הפסח ונעשה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח. ואפילו מעות אסור לו לקבל לאחר הפסח בעד שכר היורות שבשלו בהן חמץ בפסח, כדי שלא ישתכר באסורי הנאה²³⁷, אלא שאם עבר וקבלם מותר לו להנות מהם כמו שנתבאר למעלה²³⁸.

לבוכיצד יעשה ישראל זה, כשיגיע הפסח ימכור לנכרי על כל ימי הפסח את כל היורות עם כל המדות²³⁹ באחד מדרכי הקנייה שנתבאר בחושן משפט הלכות מקח וממכר, ויתנה עמו שלאחר הפסח יתן לו בעד זה מעות או שארי דברים. וכשמתנה עמו כך, אף אם לאחר הפסח נותן לו הנכרי את המדות של חמץ שקיבל בפסח בשכר היורות, מותר לו לקבלם ולאכלם²⁴⁰, כמו שנתבאר למעלה²⁴¹:

לגטו אבל אם אינו מוטל על הישראל לתקן היורות כשמתקלקלין או כשמתיישנין, הרי הן ברשות המושל²⁴², ואין הישראל מוזהר שלא יבשלו בהן נכרים חמץ בפסח, שהרי אין לו שום הנאה מן החמץ המתבשל בתוכן, שאף אם ינטל החמץ מתוכן וישארו ריקנין על גבי האור ויתבקעו לא יצטרך הישראל לתקנן.

לדואם הוא יודע ומכיר את הנכרים שיבשלו חמץ בפסח, יתנה עמהם קודם הפסח, שלאחר הפסח יתנו לו בעד שכר היורות מעות או שארי דברים שאינו חמץ או חמץ שנתחמץ לאחר הפסח, כדי שכל ימי הפסח לא יהיה להישראל שום חוב של חמץ²⁴³. וכשהתנה עמהם תנאי זה, אף אם לאחר הפסח נותנים לו הנכרים המדות מן הבשולים של חמץ שבישלו בפסח מותר לו לקבלם²⁴⁴.

להואין זה משתכר באסורי הנאה²⁴⁵, כיון שגוף היורות הן של המושל לגמרי ואין להישראל שום זכייה בהן, שלא שכר גוף היורות אלא חוק המגיע בלבד²⁴⁶, והנכרים המבשלים אינן נותנין מה שנותנין אלא בעד שכר היורות שבישלו בהן את החמץ, וכיון שהיורות הן של המושל נמצא שהמושל זכה בשכרן מיד שבישלו בהן, והוא המשתכר באיסורי הנאה, והישראל חוזר וזוכה מן המושל, ואינו משתכר כלל בעד איסורי הנאה, אלא בעד המעות שנתן או שיתן להמושל:

לוטז אבל בדיעבד שעבר או שכח ולא התנה עמהם תנאי זה קודם הפסח ולאחר הפסח נותנין לו הנכרים המדות מן הבשולים של חמץ שבשלו בפסח, מותר לו לקבלם²⁴⁷. וכן אם אינו יודע איזה נכרי יבשל חמץ בפסח שיתנה עמו תנאי זה קודם הפסח, הרי זה כדיעבד²⁴⁸.

לזומכל מקום אם אפשר טוב למכור לנכרי קודם הפסח כל המדות של פסח שיפרישו המבשלים בפסח על דרך שנתבאר למעלה, או יצוה לנכרים המשרתים בבית היורות וממונים להפריש המדות מן הבשולים, שלא יפרישו כלום מבישול חמץ שיבשלו בפסח, אלא יכתבו שם המבשלים ויגבו מהן המדות לאחר הפסח, שכל זמן שלא הפרישו המדות לא זכה בהן הישראל, שהרי לא קנה מהמושל אלא המדות שיפרישו מן הבישולים שיבשלו ביורות של המושל²⁴⁹:

לחיז מי שמחזיק רחיים ממושל העיר, ויש לו חוק קבוע מהמושל על כל בני העיר, שכל מי שיטחון תבואה ברחיים אלו יתן לו מדה אחת קמח מקמח הנטחן, דינו בפסח לענין טחינת תבואה מחומצת שקורין (מאל"ץ²⁵⁰), כדין מי שמחזיק יורות לענין בישולי חמץ²⁵¹, וכמו שנתבאר:

לטהאכלת חמץ לבהמתו ועבדו
יח אסור²⁵² ליתן בהמתו לנכרי להאכילה בימי הפסח, אם ידוע לו שהנכרי יאכילנה פסולת של שעורים שהוא חמץ²⁵³, לפי שאכילת הבהמה היא הנאת האדם, שעל ידי כן היא מתעלה ומשבחת ומתוספת בדמים²⁵⁴. ואע"פ שאם היתה אוכלת דברים אחרים שאינן חמץ היתה גם כן מתעלה ומשבחת, מכל מקום עכשיו ששבח ועילוי זה בא לה על ידי חמץ בפסח הרי זה אסור, אע"פ שהחמץ הוא של נכרי²⁵⁵.

מ(ועיין ביו"ד סי' ס'²⁵⁶, וסי' קמ"ב²⁵⁷, שאם עבר הישראל והאכילה בעצמו חמץ בפסח, שמותר לשחטה ולאכלה בפסח²⁵⁸, ואין צריך להשליך דמי הנאת החמץ לאיבוד²⁵⁹ עיי"ש הטעם²⁶⁰).

מאומכל מקום אם אין ידוע לו בודאי שיאכילנה חמץ, מותר ליתנה לו ואין חוששין שמא יאכילנה חמץ²⁶¹:

מביט אבל מותר לומר בפסח לעבדו נכרי²⁶² הילך דינר זה וקנה ואכול, אע"פ שהוא יודע שהעבד ילך ויקנה חמץ ויאכל²⁶³, לפי שאכילת העבד אינה חשובה הנאה לרבו²⁶⁴ כמו אכילת הבהמה²⁶⁵, מטעם שנתבאר ביו"ד סימן רכ"א²⁶⁶:

מגכ אבל לא יאמר אדם בפסח לנכרי, בין שהוא עבדו בין שאינו עבדו, הילך דינר זה וקנה לך חמץ מן החנוני ואכול²⁶⁷. דכיון שהישראל בעצמו אסור לו לקנות חמץ בפסח, אסור לו לומר לנכרי לקנותו. ואע"פ שהנכרי קונה אותו לעצמו ולא בשביל הישראל, מכל מקום כיון שהישראל נותן דינר להנכרי ואומר לו שיקנה בו חמץ, והנכרי קונה אותו בדיבורו של ישראל²⁶⁸, הרי זה נראה כשלוחו²⁶⁹ מטעם שנתבאר בסימן ש"ז²⁷⁰. אבל מותר לומר לו קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול²⁷¹:

מדכא וכן²⁷² מותר לומר בפסח לנכרי²⁷³, אפילו הוא עבדו שמזונותיו עליו²⁷⁴, לך וקח עלי חמץ²⁷⁵ מן החנוני ואכול ואני אפרע לו, ומותר לו לפרוע לחנוני אפילו בעוד שהחמץ בעולם שעדיין לא אכלו העבד²⁷⁶. ואין החמץ נקנה לישראל בפרעון זה²⁷⁷, כיון שבשעה זו אין החמץ ביד הישראל אלא ביד העבד (ואע"פ שהעבד הניח החמץ בחצרו של הישראל, מכל מקום אין חצירו של אדם קונה לו דבר שאין נוח לו, כגון חמץ בפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ח²⁷⁸). וגם בשעה שמשך העבד את החמץ מן החנוני, לא נתכוין במשיכתו אלא לזכות בו לעצמו, ולא בשביל הישראל. וגם החנוני נתכוין להקנות החמץ להעבד במשיכתו, ולא להישראל, רק שיחזור על הישראל שיפרע לו בעד עבדו²⁷⁹. נמצא שחמצו של חנוני הוא שאוכל העבד²⁸⁰, ולא חמצו של הישראל רבו:

מהכב אבל אסור לישראל להקדים דינר לחנוני נכרי, ולומר לו שיתן מזונות לעבדו בפסח²⁸¹ ואחר הפסח יעשה עמו חשבון²⁸², שמא יתן לו חמץ²⁸³, וחמץ זה הוא של ישראל²⁸⁴, כיון שכבר נתן עליו דינר להחנוני (ואפילו לדברי האומרים²⁸⁵ שישראל אינו קונה מטלטלין מנכרי בכסף בלבד, מכל מקום כיון שהחנוני כבר קיבל הדינר מן הישראל, הרי דעתו להקנות להישראל מזונות כנגד דינרו, וכשהחנוני נותן אחר כך חמץ להעבד, אינו נותן לו בתורת מכירת חמץ שלו, אלא בתורת נתינת חמץ של ישראל, והוא עושה שליחות הישראל שצוה לו ליתן מזונות לעבדו):

מוכג אבל אם אינו מקדים לו דינר, מותר לומר לו תן חמץ לעבדי ואני אפרע לך²⁸⁶, שכל שלא פרע לו הישראל קודם שנותן החמץ לעבדו, הרי הוא נותנו לו בתורת מכירת חמץ שלו, והישראל יפרע לו בעדו.

מז(ועיין ביורה דעה סי' קל"ב²⁸⁷ שאם הוא חייב ליתן לעבדו מזונות של חמץ, ואינו יכול לפטור את עצמו במה שיתן לו מזונות אחרים שאינן חמץ בעל כרחו של העבד, אסור לו לומר לחנוני נכרי פטרני ממזונות עבדי ותן לו חמץ בפסח ואני אפרע לך לאחר הפסח).

מחוכל זה מעיקר הדין. אבל יש אומרים²⁸⁸ שמחמת חומרות חמץ יש להחמיר שלא לומר לנכרי בפסח קנה לך חמץ מן החנוני ואני אפרע ל[ו], ואין צריך לומר שלא יאמר לחנוני תן חמץ לנכרי זה ואני אפרע לך. וטוב לחוש לדבריהם:

מטהאכלת חמץ לתינוק חולה
כד לפיכך מי שיש לו תינוק חולה קצת שהוא צריך לאכול או לשתות חמץ, יזהר שלא יאמר לנכרי תן חמץ לתינוק זה ואני אפרע לך, אלא יבקש ממנו שיתן החמץ במתנה להתינוק²⁸⁹.

נואם אי אפשר למצוא בקל מי שיתן במתנה, יש לסמוך על סברא הראשונה²⁹⁰, ומותר לפרוע לו אחר שנתן החמץ ליד התינוק, או אחר שהניח חמץ בבית הישראל²⁹¹, שכבר יצא החמץ מרשות הנכרי קודם הפירעון, ולרשות הישראל עדיין לא בא אע"פ שהניחו בביתו, שאין חצירו של אדם קונה לו בעל כרחו. וגם הנכרי לא מכר את החמץ לו, אלא להתינוק²⁹².

נאאבל אסור לקבל החמץ ביד מן הנכרי²⁹³, אפילו קודם הפירעון, אלא אם כן זכה בו כבר התינוק בהגבהה²⁹⁴, שכל זמן שלא זכה בו התינוק, אפילו הניחו הנכרי בבית הישראל וחזר ונטלו, הרי הוא שלו כשהיה, וכשנוטלו הישראל מידו הרי זה כקונה חמץ בפסח²⁹⁵:

נבכה ואפילו לאחר שזכה התינוק בחמץ אסור לישראל גדול להאכילו ולהשקותו את החמץ, גזירה שמא ישכח הגדול על איסור חמץ ויסתפק ממנו, שהרי אפילו ליגע בחמץ אסור מחמת גזירה זו כמו שנתבאר בסימן תמ"ו²⁹⁶, אלא יאמר לנכרי²⁹⁷, או לקטן אפילו ישראל²⁹⁸, שיאכיל וישקה את החמץ להתינוק.

נגאבל מותר להשהות חמץ זה בתוך הבית, אף על פי שיש לחוש שמא ישכחו ויסתפקו ממנו. מכל מקום כיון שהתינוק הוא חולה ואי אפשר להוציאו מן הבית²⁹⁹, וגם מן הסתם אי אפשר למצוא נכרי שיביא מעט חמץ בכל פעם ופעם שירצה התינוק לאכול או לשתות, לפיכך התירו לו להשהות חמץ בביתו בפסח. ומכל מקום אם אפשר טוב לעשות בפני החמץ מחיצה גבוה עשרה טפחים³⁰⁰, או לכפות עליו כלי אם הוא שבת או יום טוב³⁰¹.

נדוכל זה כשאי אפשר למצוא נכרי שיביא מעט מעט בכל פעם ופעם שירצה התינוק לאכול ולשתות, וכן אם אי אפשר להאכילו ולהשקותו על ידי נכרי או קטן, מותר להאכילו ולהשקותו על ידי ישראל גדול³⁰². אבל אם אפשר להביא לו חמץ על ידי נכרי מעט מעט בכל פעם ופעם שירצה לאכול ולשתות, אין להביא הרבה בבת אחת. ואם אין התינוק חולה כל כך בענין שאי אפשר להוציאו מן הבית, יוציאנו מביתו לבית הנכרי, ושם יאכילוהו וישקוהו חמץ, ואל יכניס חמץ לביתו כלל³⁰³:

נהכו וכל זה בחולה שאין בו סכנה. אבל בחולה שיש בו סכנה אין לדקדק בכל זה³⁰⁴. ואפילו לקנות חמץ מן השוק מותר, כדי למהר באכילתו, אם הוא צריך לאכילת חמץ, ואין חוששין ללאו של בל יראה ובל ימצא שהקונה את החמץ עובר עליו³⁰⁵, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש³⁰⁶, ועל דרך שנתבאר בסימן שכ"ח³⁰⁷, וביו"ד סימן קנ"ה עיי"ש:

נוקניית חמץ בשליחות הנכרי
כז אסור להיות שליח לנכרי לקנות לו חמץ בפסח³⁰⁸, אפילו במעותיו של נכרי³⁰⁹, ואפילו אינו מושך את החמץ מרשות המוכר אלא נותן לו דמים בלבד בפסח³¹⁰. לפי שיש אומרים³¹¹ שישראל קונה מטלטלין מנכרי בכסף בלבד, ונמצא שהחמץ נקנה להישראל בפסח ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא. ואף על פי שהוא מפרש להמוכר שאינו קונה את החמץ לעצמו, אלא בשביל הנכרי ששלחו, אף על פי כן נקנה החמץ לישראל שנתן המעות מידו ליד המוכר. ואין אומרים כיון שהמעות הן של נכרי, והישראל נתנם בשליחותו, הרי זה כאלו נתנם הנכרי בעצמו, שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל שנעשה שליח לישראל חבירו³¹², כמו שנתבאר בחושן משפט סימן קפ"ח³¹³: