Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 4 Simanim 453 to 467·Siman 453 Wheat and Its Grinding for Matzosשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)·תנג דיני החטים וטחינתם למצות

אתנג דיני החטים וטחינתם למצות
ובו ל"ג סעיפים

במצת מצוה מחמשת מיני דגן
א המצה¹ שאדם חייב לאכול בליל ט"ו, צריכה להיות מאחד מחמשת מיני דגן, שהם חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון².

גאבל אם עשה מצה מאורז או דוחן³ או שאר מיני קטניות⁴ ואכלה, לא יצא ידי חובתו, שנאמר⁵ לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וגו', דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו אם עשאן מצה, יצאו מיני קטניות וכיוצא בהם שאינם באים לידי חימוץ לעולם⁶, אלא לידי סרחון⁷, שאפילו אם לש אדם קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, אין זה חימוץ אלא סרחון, והוא מותר באכילה⁸, ולפיכך אף אם עשאו מצה אינו יוצא בו ידי חובתו⁹:

דב ומצוה מן המובחר לכתחלה ליקח חטים למצת מצוה, ולא אחד משאר ארבעה מיני דגן, וכן המנהג¹⁰.

הואם אין לו חטים, יקח משאר מיני דגן מן החביב עליו יותר, כדי שיאכל מצה לתיאבון¹¹:

ומיני קטניות
ג מין הנקרא בל"א טירקשי"ן וויי"ץ¹², אינו מין חטים רק למיני קטניות יחשב¹³.

זטטרק"י¹⁴ (או היידי"ן או גריק"ע) הוא ממיני קטניות¹⁵.

חומותר לעשות ממנו תבשיל בפסח, כמו שמותר לעשות משאר מיני קטניות¹⁶ מעיקר הדין.

טאבל נהגו במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן¹⁷ ופולין ועדשים ושומשמין¹⁸ ושאר מיני קטניות, אפילו ביום טוב אחרון¹⁹. לפי שבדורות האחרונים רבו עמי הארץ שאינן בקיאין באיסור והיתר, ואם יראו שאוכלים בפסח תבשיל של מיני קטניות, יטעו להתיר גם כן תבשיל של מיני דגן. הואיל וכל השנה דרך לעשות תבשיל ממיני קטניות כמו שדרך ממיני דגן, ידמה בעיניהם שדינם שוה בפסח, לפיכך נהגו לאסור הכל²⁰:

יד ולא²¹ נהגו איסור אלא במיני קטניות, שהתבשיל הנעשה מהם מתחלף בתבשיל הנעשה ממיני דגן, שהם דומים זה לזה, ששניהם נקראים מעשה קדירה, ולכך אסרו זה בשביל זה²².

יאאבל מיני זרעים כגון השבת²³ (שקורין עני"ש), והכסבר²⁴ (שקורין אליינד"ר), וזרע אקלייז"א, וכיוצא בהם משאר מיני זרעוני גינה, אין נוהגין בהם איסור²⁵.

יבחוץ מן החרדל²⁶, לפי שגידולו הוא בשרביטין, והרי הוא דומה לגידול מיני קטניות, ונאסר בכללם²⁷.

יגוחוץ מן הכמון הנמכר בחנות (שקורין קראם קימל), שמביאין אותו לכאן ממדינות אחרות, וגרעיניו דומה לדגן, ולכך מחמירין בו, כמו שמחמירין בכל מיני קטניות. אבל מין כמון (שקורין פעלד קימל), שאין צורתו דומה לדגן, אין מחמירין בו כלל²⁸.

ידוכן כל מיני ירקות אין מחמירין בהם, הואיל ואינן דומים כלל לדגן²⁹:

טוה ואפילו במיני קטניות לא נהגו אלא איסור אכילה, אם נפלו עליהם מים³⁰, בענין שכיוצא בזה בה' מיני דגן אסור מעיקר הדין. אבל מותר להנות מהם בפסח³¹. וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם³² (אבל השמנים שאינם נעשים ממיני קטניות מותרים אפילו באכילה), אפילו על השלחן שאוכלים עליו, ואין חוששין שמא יפול מהשמן לתוך התבשיל³³, שאף אם יפול לתוכו מעט שמן הרי הוא מתבטל בתוכו ברוב³⁴, כיון שמנהג איסור זה אינו אלא חומרא בעלמא.

טזואף על פי שקודם עשיית השמן כותשין אותו במכתשת ששורין בה שעורים לפעמים, מכל מקום אין טעם שעורים הבלוע במכתשת נפלט לתוך השמן על ידי כתישתו בתוכה, כיון שאינו דבר חריף³⁵.

יזוכן מותר להשהותם עמו בבית³⁶ אפילו נשרו במים, כגון מיני הריפות הנכתשין במכתשת ומלחלחין אותן במים קודם הכתישה.

יחאבל מיני הריפות של ה' מיני דגן הן חמץ גמור, ואם עבר עליהם הפסח אסורים בהנאה, אלא אם כן ברי לו שלא נתלחלחו במים קודם הכתישה³⁷:

יטו כל מיני זרעים המותרים בפסח, צריכין בדיקה רבה קודם שיעשה מהם תבשיל, לברור מהם גרעיני דגן שדרכן להמצא ביניהם³⁸. ולפיכך המחמיר שלא לאכול כמון ושבת³⁹ עד יום טוב האחרון⁴⁰ תבוא עליו ברכה, כי אי אפשר לבררם יפה:

כתערובת קמח אורז וקטניות
ז אם⁴¹ עירב קמח חטים עם קמח אורז ועשה מהם מצה, אם יש בה טעם חטים⁴², הרי היא כאלו היתה כולה מחטים, וכשאוכל כזית ממנה יוצא ידי חובתו, אף על פי שרוב כזית זה הוא אורז⁴³, לפי שטבע האורז להגרר אחר החטים, ונשתנה טעמו לטעם חטים כשהן מעורבים עמו⁴⁴.

כאאבל אם עירב קמח חטים עם קמח דוחן, או שאר מיני קטניות, וכן אם עירב קמח של אחד משאר ד' מיני דגן עם קמח אורז, ועשה מהן מצה, אף על פי שיש בה טעם דגן אינו יוצא בה ידי חובתו⁴⁵, אלא אם כן יש בה קמח דגן כזית בכדי אכילת פרס ממנה, דהיינו שבכל פרס ממנו יש בו כזית קמח דגן⁴⁶, שאז יוצא ידי חובתו בכזית ממנה, לפי שטעם כזית דגן הנרגש בתוך הפרס של אורז או שאר מיני קטניות מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש⁴⁷, והרי זה כאלו אכל כזית דגן ממש, שהרי עיקר האכילה הוא הטעם, וכיון שטעם טעם [דגן] בכזית מצה יצא. אבל אם אין במצה זו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אין כח בטעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש.

כבויש אומרים⁴⁸ שאפילו מצה הנעשית מתערובת קמח חטים עם קמח אורז, אין אדם יוצא בה ידי חובתו אלא אם כן יש בה כזית חטים בכדי אכילת פרס. ואם נעשית מקמח חטים עם שאר מיני קטניות, או מקמח אורז עם שאר מיני דגן, אף על פי שיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס אינו יוצא בה ידי חובה, שאף שטעם הכזית דגן הפך את הפרס להיות כמו דגן ממש, מכל מקום עיסה זו לא היתה באה לידי חימוץ לעולם אלא אם כן היה רובה דגן⁴⁹, וכל עיסה שאינה באה לידי חימוץ אין יוצאין בה ידי חובת מצה⁵⁰. מה שאין כן כשנעשית מקמח חטים עם האורז, שהחטים גוררין את האורז וגורמין לו לבוא לידי חימוץ⁵¹.

כגולענין הלכה יש לחוש⁵² לכתחלה לסברא אחרונה להחמיר בשל תורה, אבל בשעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה, כי כן עיקר⁵³:

כדתערובת חטים שנתחמצו, ורוצה לבטלם ולטחנם
ח חטים⁵⁴ שאכלו מהם עכברים⁵⁵, ונשארו בתוכן הרבה חטים נשוכין מאכילת העכבר, שיש לחוש בהן שמא נתחמצו מחמת הרוק שבפי העכבר⁵⁶, שהרוק מחמיץ כמו מים כמו שיתבאר בסי' תס"ו⁵⁷. אף על פי כן אין צריך לברור ולהסיר החטים הנשוכים מהחטים השלמים, אלא טוחן הכל ביחד, ועל ידי כן מתערב קמח הנשוכים בקמח השלמים, ונתבטל בתוכו בס'⁵⁸ קודם הפסח. ושוב אינו חוזר וניער אף אם יאפה ממנה מצות בתוך הפסח⁵⁹, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז⁶⁰.

כהואין זה כמבטל איסור בידים⁶¹, כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל, אלא טוחן כדי לאכול ומאליו הוא מתבטל⁶².

כוואם אין בחטים השלמים ס' כנגד הנשוכין, לא יטחנם, עד שיברור מהם הנשוכים (העודפים על המתבטלין בס'⁶³).

כזואם לא ביררם וטחן הכל ביחד הרי זה מותר, שקמח הנשוכין אינו אוסר את קמח השלמים בדיעבד, לפי שהנשוכין עצמן אין בהם חשש גמור של חימוץ, שהחטים הם קשים ואינם ממהרין להחמיץ, ורחוק הדבר שיתחמצו מחמת מעט רוק שבפי העכבר⁶⁴.

כחאבל אם אכלו עכברים משעורים⁶⁵ (או משיפון ושבולת שועל⁶⁶), ואין ס' בהשלמים כנגד הנשוכין, ושכח וטחן הכל ביחד, יש להחמיר ולבערם קודם הפסח (עיין סי' תמ"ב⁶⁷), שהשעורין (ושבולת שועל ושיפון) הם רכים וממהרים להחמיץ, ויש לחוש שמא נתחמצו במעט רוק שבפי העכבר:

כטט חטים שצמחו (שקורין אוי"ס גיוואקסין), והן חמץ גמור⁶⁸, והרי הן מעורבין בתוך חטים כשרים. אם יש בהכשרים ס' כנגדן⁶⁹, מותר לטחון הכל ביחד, ולאפות מהם מצות אפילו בתוך הפסח⁷⁰ כמו שנתבאר⁷¹.

לולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש, כמו שנתבאר סימן תמ"ז⁷², אסור לאפות בתוך הפסח⁷³, לפי שקמח החמץ שנתבטל בקמח הכשר קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח, כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח ואוסר התערובת כמו שנתבאר בסימן תמ"ז⁷⁴. אבל כשאופה קודם הפסח, הרי נעשה כל הקמח שבכל מצה ומצה חתיכה אחת ממש על ידי האפיה⁷⁵, ולכך אינו חוזר וניער בפסח.

לאוכל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחלה לחוש לסברא זו⁷⁶. ומפני כך נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קודם הפסח, לפי שרוב החטים יש בהם תערובות מעט מחטים שצמחו⁷⁷:

לבי וכל זה כשיש ס' כנגדן, אבל אם אין ס' כנגדן אין להם תקנה⁷⁸, וצריך לבערם קודם הפסח. ואם עבר עליהם הפסח ולא ביערן, ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב⁷⁹.

לגואין לו להוסיף עליהם קודם הפסח עוד חטים כשרים ולטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר, שאסור לבטל איסור לכתחלה⁸⁰:

לדיא במה דברים אמורים בחטים שצמחו, שאף שנתערב בחטים כשרים ניכרין הן בתוכן⁸¹, ולכך אינם מתבטלים בתוכם ברוב⁸² כדין יבש ביבש שהוא בטל ברוב בכל איסורי תורה. וכן שעורין הנשוכין מאכילת עכבר, ניכרין הם בתוך השלמים, ולכך אינם מתבטלין בתוכם ברוב.

להאבל דגן שנתחמץ ואין חימוצו ניכר, כגון שנפלו עליו מים ונתבקע (עיין סימן תס"ז⁸³), ואחר כך נתייבש ואין בקועו ניכר⁸⁴, ונתערב בדגן כשר הרבה ממנו⁸⁵. הרי נתבטל בתוכו ברוב, וכיוצא בזה בשאר איסורין נעשה הכל היתר גמור, ואין כאן איסור כלל.

לולפיכך מותר להוסיף עליו עוד דגן כשר הרבה עד שיהיה ס' כנגדו, ואז יטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר קודם הפסח, ויהא מותר לאכול הכל בתוך הפסח, ואין זה מבטל איסור בידים⁸⁶ כמו שנתבאר בסי' תמ"ב⁸⁷:

לזתערובת חטים שאינו רוצה לטחנן קודם הפסח
יב ואפילו⁸⁸ חטה אחת שנפלו עליה מים ונתבקעה, ואחר כך נתייבשה ונפלה לתוך כרי גדול של חטים, אם אינו רוצה לטחנם קודם הפסח אסור להשהותם, כדין יבש ביבש שנתבטל קודם הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ב⁸⁹.

לחכיצד יעשה, אם יש הפסד מרובה או שעת הדחק⁹⁰, יסיר חטה אחת מהכרי ויאכלנה⁹¹ או ישליכנה לאיבוד קודם הפסח⁹², והשאר מותר לו אפילו לטחנם בתוך הפסח ולאכול⁹³.

לטלפי שיש כאן ב' ספיקות להקל, שמא החטה שנאכלה או שנאבדה מן העולם היא היא החיטה המחומצת שנתערבה בכרי, ואם תמצי לומר שאותה [חטה] עדיין היא מעורבת בכרי, מכל מקום כשאוכל בפסח מצה הנעשית מחטים שבכרי, יש להסתפק על כל חתיכת מצה שהוא בולע, שמא אין בחתיכה זו כלום מאותה חטה המחומצת, ואין באכילה זו שום איסור כלל. ונמצא שעל כל חתיכת מצה שהוא בולע יש בה ספק ספיקא להקל, ולומר שאין באכילה זו איסור כלל. והקילו חכמים בספק ספיקא כזה, לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ברוב יבש ביבש⁹⁴.

מ(ואף על פי⁹⁵ שבספק ספיקא כזה, בשאר איסורים שאינם מתבטלים ברוב מדברי סופרים, כגון חתיכת בשר טריפה והיא חתיכה גדולה וחשובה הראויה להתכבד בה לפני האורחים, שנתערבה בהרבה חתיכות בשר כשרה, ונאבדה אחת מהחתיכות, שאף שמותר לו לאכול השאר בזה אחר זה⁹⁶, משום שיש בכל חתיכה שאוכל בו ב' ספיקות להקל. מכל מקום אסור לו לאכול חתיכה חתיכה לבדה, אלא צריך שיאכל שתים ביחד בבת אחת, דהיינו שיקח מעט מהחתיכה אחת ומעט מהחתיכה אחרת ויבלעם ביחד בבת אחת, כדי שבבליעה זו יהיה בה בודאי היתר ברור, שאחת משתיהן היא בודאי היתר ברור, שהרי לא נתערבה אלא חתיכה אחת של איסור. אבל כשאינו בולע אלא מחתיכה אחת בלבד, יש לחוש שמא בליעה ואכילה זו היא כולה מהאיסור בלבד ואין בה מההיתר⁹⁷, ולא רצו חכמים לסמוך על ב' ספיקות להקל בזה כמו שנתבאר ביו"ד סי' ק"י⁹⁸. אף על פי כן כאן אין צריך לאכול ב' חתיכות מצה ביחד, לפי שאף בחתיכה אחת שהוא בולע יש בה בודאי גם מההיתר, שהרי לא נתערב בכרי אלא חטה אחת מחומצת⁹⁹.

מאלפיכך אם נתערבו בכרי כל כך חטים מחומצות, עד שבחתיכת מצה שהוא בולע אין בה פי שנים כנגד החטים המחומצות, כדי שיהיה בחתיכה זו היתר ברור כל כך כמו החשש איסור, מטעם שנתבאר ביו"ד שם¹⁰⁰), אין לו לכרי זה תקנה, אפילו להשהותו עד לאחר הפסח, אלא על דרך שנתבאר בסי' תמ"ב¹⁰¹:

מביג ואפילו לא נתערבה אלא חטה אחת, ונאכלה או נאבדה קודם הפסח, צריך ליזהר שלא יטחון כל הכרי ביחד בתוך הפסח, שלא יתערב כל הקמח ביחד ויהיה כולו אסור מספק, שמא נשארה חטה המחומצת בתוך הכרי ונטחנה עמו, ונתערב קמחה ונבלל בקמח כל הכרי. שעיקר¹⁰² כדברי האומרים¹⁰³ שקמח בקמח מתערב ונבלל יפה, ואין מעט קמח מקמח הכרי שלא יהיה בו משהו מקמח החטה המחומצת, ואין כאן עוד ב' ספיקות להקל¹⁰⁴:

מגשמורה משעת לישה, טחינה וקצירה
יד אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח, שנאמר¹⁰⁵ ושמרתם את המצות, שישמרנה ישראל לשם מצות מצה¹⁰⁶.

מדויש¹⁰⁷ אומרים¹⁰⁸ לשם מצות בערב תאכלו מצות¹⁰⁹. ויש אומרים¹¹⁰ לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות¹¹¹, דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה. וכן עיקר¹¹²:

מהטו ומהו¹¹³ שימור זה האמור בתורה, הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא תחמיץ¹¹⁴, כגון מתחלת לישתה ואילך, שכבר באו עליה מים, והיא קרובה להחמיץ¹¹⁵ אם לא ימהר להתעסק בה בידים¹¹⁶ בלישתה ועריכתה ואפייתה, צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה, אבל לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן¹¹⁷, כמו שיתבאר בסי' ת"ס¹¹⁸.

מואבל קודם שבאו עליה מים, דהיינו קודם הלישה, אין צריך שישמור ישראל את הדגן או את הקמח שלא יבא עליהם מים. אלא כל דגן שבא לפנינו ואין אנו רואין שום חשש חימוץ, מותר לטוחנו לפסח. וכן כל קמח הבא לפנינו ואין אנו רואין בו שום חשש חימוץ, מותר ללוש ממנו אפילו מצת מצוה¹¹⁹, ואין חוששין שמא קמח זה בא מתבואה שנפלה מים עליה ונתחמצה¹²⁰, כי אין מחזיקין איסור מספק¹²¹, כמו שיתבאר בסי' תס"ז¹²²:

מזטז וכל זה מעיקר הדין. אבל כבר נהגו כל ישראל לשמור החטים של מצת מצוה משעת טחינה ואילך, לפי שאז הם קרובים לבא לידי חימוץ, שהרי מקרבין אותן אל המים כשמביאין אותן לבית הרחיים של מים לטחון¹²³. וגם כשטוחנין ברחיים של יד, רגילות הוא בשאר ימות השנה לרחוץ החטים קודם טחינתן, והן קרובין לבא לידי חימוץ¹²⁴. לפיכך צריך שישראל ישמרם מחימוץ¹²⁵ בשעת הטחינה¹²⁶.

מחאבל הטחינה עצמה מותרת אפילו על ידי נכרי¹²⁷, כגון ברחיים של יד¹²⁸, רק שישראל בן דעת יעמוד על גביו מתחלת הטחינה עד סופה, אבל לא חרש שוטה וקטן¹²⁹.

מטוהוא הדין כשטוחנן ברחיים של מים¹³⁰, לא ישמור שם חרש שוטה וקטן, אלא ישראל גדול שהגיע לכלל המצות:

ניז ואם הוא שעת הדחק, שאי אפשר למצוא חטים לשמרם משעת הטחינה ואילך, מעמידין על עיקר הדין, ומותר ליקח קמח מן השוק אפילו למצת מצוה, ואין חוששין שמא קמח זה בא מתבואה שנפלו עליה מים¹³¹ כמו שנתבאר למעלה¹³².

נאומכל מקום במקומות שנוהגין לרחוץ החטים קודם הטחינה, ושוהין אותן במים איזה זמן, אסור לקנות קמח מן השוק¹³³ אפילו בשעת הדחק. שכל דגן שנפלו עליו מים ושהו עליו כשיעור מיל הוא בא לידי חימוץ כמו שיתבאר בסי' תס"ז¹³⁴:

נביח במה דברים אמורים כשידוע לנו שמקצת המוכרי קמח שבעיר דרכם לרחוץ החטים תמיד קודם הטחינה. ואף על פי שרובם אינן רוחצים, מכל מקום כיון שאין אנו מכירים אותם שאינן רוחצין, אסור לנו לילך אצלם לבתיהם וליקח מהם קמח, כיון שהמוכרים הם קבועים בעיר כל אחד ואחד בביתו וכל הקבוע כמחצה על מחצה¹³⁵. וכן אסור לילך אצלם למקום שהן קבועין בשוק למכור שם¹³⁶.

נגאבל אם אין ידוע לנו בודאי שמקצת מוכרי הקמח רגילין לרחוץ תמיד החטים, אין זה נקרא איסור קבוע, כיון שאינו איסור ברור. ולפיכך הולכין אחר רוב מוכרי קמח שאינן רוחצין, ומותר אפילו לילך לבתיהם ליקח מהם¹³⁷.

נדומכל מקום לא יקח מן הנחתומים שבודאי דרכם לרחוץ החטים. אבל קמח של שאר ד' מיני דגן מותר ליקח מהם, שאין דרכם לרחוץ אותם¹³⁸.

נהוכן מותר ליקח אפילו קמח חטים מן בני הכפרים המביאים בכל יום קמח מן הכפרים, לפי שאין דרכם לרחוץ החטים¹³⁹. ואף אם ידוע לנו שמקצתם רוחצים החטים, הרי פירשו ממקום קביעותם, והולכין אחר הרוב שאינן רוחצין¹⁴⁰.

נווכן אפילו אחד ממוכרי קמח שבעיר שהביא קמח לבית הישראל, מותר ליקח ממנו, אם ידוע לנו שרוב המוכרים שבעיר אינן רוחצים החטים. דכיון שפירש ממקום קביעתו אנו תולין לומר שהוא מן הרוב שאינן רוחצים¹⁴¹.

נזומכל מקום אם מוכר סולת נקיה, אסור ליקח אותה ממנו¹⁴², שבודאי נבללו החטים במים להסיר קליפתן¹⁴³ לעשות מהן סולת:

נחיט וכל זה בשעת הדחק. אבל שלא בשעת הדחק. ישראל קדושים ונוהגין להחמיר אפילו במצות של כל ימי הפסח לשמור אותם משעת טחינה ואילך¹⁴⁴. ולא ליקח קמח מן השוק¹⁴⁵, אפילו בדרך המותר בשעת הדחק.

נטאבל החטים של מצת מצוה, טוב להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה ואילך שלא יפלו עליהם מים, לפי שיש אומרים¹⁴⁶ שמדברי סופרים אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ מתחילת שעה שהיתה ראויה לבא לידי חימוץ, דהיינו מיד בתלישת השבלים מהמחובר, שאז אם היו נופלים עליהם מים היו מחמיצין (אבל בעודם במחובר אינם באים לידי חימוץ, אם הם צריכים לקרקע, כמו שנתבאר בסי' תס"ז¹⁴⁷):

סלתיתת החטים
כ מותר ללתות את החטים¹⁴⁸, דהיינו שבוללין אותן במים¹⁴⁹ קודם הטחינה. לפי שכל זמן שבוללין אותן ועוסקין בהם בידים אינם באים לידי חימוץ¹⁵⁰, שהחטים הם קשים ואינם ממהרים להחמיץ¹⁵¹. ומיד אחר גמר הלתיתה צריך לטחנם, שלא יהיה להם שהות להחמיץ¹⁵².

סאאבל אסור ללתות את השעורים¹⁵³ ושבולת שועל ושיפון¹⁵⁴, שהם רכים וממהרים להחמיץ¹⁵⁵, ויש לחוש שמא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה:

סבכא וכל זה מדינא דגמרא. אבל הגאונים אסרו כל לתיתה, אפילו של חטים. לפי שאין אנו בקיאין ללתות יפה¹⁵⁶ שלא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה. ועוד שמא ישהו¹⁵⁷ מעט אחר גמר הלתיתה קודם הטחינה, ויבואו לידי חימוץ.

סגומכל מקום לא אסרו אלא באכילה, אבל מותר להשהות החטים הלתותים¹⁵⁸.

סדרק שיזהר לטחנם מיד אחר הלתיתה, אבל אם לא טחנם מיד אלא שהו בלחלוח המים שעליהם כדי הילוך מיל, אסור להשהותם, כמו שיתבאר בסי' תס"ז¹⁵⁹ עיין שם:

סהכב במקומות שדרך הטוחנים לרחוץ החטים קודם הטחינה, יש להזהיר להמון עם שלא יקחו חטים מבעל הרחיים, לפי שהוא לוקח מדות חטים מכל חטים הנטחנים אצלו כל השנה ומוכרו לאחרים¹⁶⁰:

סוכיבוס שקי הקמח
כג שקים שנותנים בהם קמח כל השנה, אם רוצה ליתן בהם קמח של פסח, לא די להם בכיבוס בצונן, אלא צריכין כיבוס בחמין עם אפר וחביטה¹⁶¹ (פירוש הכאות שהכובס מכה על הבגדים בשעת כביסתן). לפי שהקמח הדבוק בשק נעשה בצק על ידי מים צוננין, ומתדבק יותר בשק¹⁶² ואינו נפרד ממנו¹⁶³, ואפילו יכבסנו כמה פעמים בצונן, עד שיכבסנו בחמין עם אפר וחביטה.

סזוכן מפה שהיתה מונחת על שק של קמח אפילו של פסח, אם רוצה לאכול עליה בפסח, לא די לה בניעור, ולא בכיבוס בצונן, אלא צריך לכבסה¹⁶⁴ בחמין עם אפר וחביטה¹⁶⁵:

סחכד וקודם הכיבוס צריך להתיר כל התפירות שבקצוות השקים¹⁶⁶, וכן התפירות שבאימרא שעל שפתו¹⁶⁷, ואם הם מטולאים צריך להתיר כל התפירות שבטלאים¹⁶⁸ קודם הכיבוס, שהקמח שבתוך התפירות אינו יוצא על ידי כיבוס.

סטואפילו שקים חדשים שנתן בהם פעם אחת קמח של פסח, אם רוצה לכבסם צריך להתיר כל התפירות שבהם קודם הכיבוס¹⁶⁹.

עומכל מקום בדיעבד, אפילו שקים ישנים שלא התיר התפירות שבהם קודם הכיבוס ונתן בהם קמח של פסח, יש להתיר הקמח לפסח¹⁷⁰:

עאכה וכל זה מעיקר הדין. אבל מצוה מן המובחר למי שאפשר לו, שיקנה לו שקים חדשים לפסח, כי רחוק הדבר שלא יהיה משהו בצק דבוק באחד מנקבי השק אחר הכיבוס¹⁷¹:

עבשלא יתחמם הקמח
כו צריך למהר לטחון החטים יום או יומים קודם הלישה¹⁷², דהיינו שאם אפשר לו יראה שיהא שהות ב' ימים בין הטחינה להלישה. ואם אי אפשר לו שיהיה ביניהם שהות ב' ימים, ישתדל שיהיה שהות ביניהם יום אחד¹⁷³ מעת לעת¹⁷⁴. ולפחות תהא מפסקת ביניהם לינת לילה¹⁷⁵, שהלילה מקרר את הקמח שהיה רותח בשעת הטחינה¹⁷⁶. אבל בו ביום שנטחן, עדיין הוא רותח, ואם ילוש אותו בו ביום הרי הוא מחמם את המים, ועל ידי כן העיסה נוחה להחמיץ. ואפילו נטחן בערב פסח אסור ללוש אותו בו ביום¹⁷⁷.

עגומכל מקום אם עבר ולש אותו בו ביום שנטחן, אין לאסור העיסה לפסח¹⁷⁸. וישמרנה היטב מחימוץ¹⁷⁹, דהיינו שיעסוק בה בזריזות יותר משאר עיסות¹⁸⁰:

עדכז כשמוליכין השקים שיש בהן קמח מן הרחיים¹⁸¹ או משאר מקום¹⁸², אסור להניחם על גבי סוס או חמור, שאין עליו אוכף או עור עב תחת השקים. לפי שהקמח מתחמם בגוף הבהמה כשמונח על גבה ממש¹⁸³, ועל ידי כן הוא ממהר להחמיץ בשעת הלישה¹⁸⁴. ועוד שרגילות הבהמות הוא להזיע תחת כובד המשא, ויש להסתפק שמא זיעת הבהמה היא מחמצת כמו מים¹⁸⁵.

עהומכל מקום אם עבר ונתן השקים על גבי גוף הבהמה ממש, אין לאסור הקמח לפסח. לפי שהדעת נוטה שזיעת הבהמה היא דומה לזיעת אדם שאינה מחמצת¹⁸⁶, כמו שיתבאר בסי' תס"ו¹⁸⁷.

עוומכל מקום צריך שיהיה שהות יום או יומים בין הולכה זו להלישה, לקרר את הקמח שנתחמם מגוף הבהמה¹⁸⁸:

עזכח יש ליזהר לכתחלה במקום שאפשר, שלא להניח הרבה שקים עם קמח זה על גבי זה, שלא יתחמם הקמח שבשקים התחתונים מחמת כובד משא שקים העליונים שעליהם¹⁸⁹. ואם עבר והניחם ימתין יום או יומים קודם הלישה¹⁹⁰ כמו שנתבאר¹⁹¹.

עחוכן טוב ליזהר לכתחלה שלא לישב על שק שיש בו קמח של פסח, שלא יתחמם הקמח מחמת כובד ישיבתו¹⁹²:

עטניקור הריחיים
כט נהגו כל ישראל לנקר הרחיים קודם שיטחנו בהם קמח של פסח, לפי שלפעמים טחנו בהם תבואה לתותה לסולת¹⁹³. וכל שכן במדינות אלו שכל השנה טוחנין בהם שעורים חמוצים (שקורין מאל"ץ¹⁹⁴) בעודם לחים קצת, ונדבקים מאוד ברחיים¹⁹⁵:

פל ונוהגין שקמח הראשון שנטחן ברחיים לאחר שנקרו אותם אין אוכלין אותו בפסח¹⁹⁶ (שחוששין שמא לא נקרו אותם היטב, ונשאר דבוק בהם מעט קמח חמץ, ונתערב ממנו לתוך קמח זה הראשון¹⁹⁷, לפיכך) מצניעין אותו עד לאחר הפסח, או אוכלין אותו קודם הפסח.

פאועכשיו שנהגו לכסות (סביב¹⁹⁸) הרחיים בבגד פשתן אחר הניקור, יש להתיר גם הקמח הראשון לפסח¹⁹⁹:

פבלא וכל זה כשטוחן בתוך ל' יום שלפני הפסח. אבל כשטוחן קודם ל' יום, יש להתיר לטחון בלי ניקור הרחיים. שהרי מעיקר הדין לא היה צריך לנקרם אף בתוך ל' יום, שאף אם יתערב מעט חמץ לתוך הקמח של פסח הרי הוא מתבטל בתוכו בס' קודם הפסח. ואינו חוזר וניער בפסח לדברי הכל אם אופה ממנו המצות קודם הפסח כמו שנתבאר למעלה²⁰⁰, אלא שנהגו להחמיר ולנקרם²⁰¹, וקודם ל' יום לא חל עליו חובת מנהג זה²⁰², כמו שלא חל עדיין כל תקנות חכמים שתקנו בגלל הפסח כמו שנתבאר בסי' תל"[ו]²⁰³.

פגואף בתוך ל' יום, אם הוא שעת הדחק, שאי אפשר בקל לנקר הרחיים, וגם אי אפשר להמתין עד שיהיה אפשר לנקרם כי הוא סמוך לפסח, מעמידין על עיקר הדין, ומותר לטחון בלי ניקור הרחיים²⁰⁴ אם טוחן קודם הפסח. ומכל מקום טוב ליזהר לאפות כל המצות קודם הפסח²⁰⁵, מטעם שנתבאר למעלה²⁰⁶:

פדלב צריך ליזהר שלא יטחנו ק[מח] לפסח בבית הרחיים בשעה שטוחנין בו תבואה לתותה. אף על פי שטוחנין אותה ברחיים אחרת, רחוק מהרחיים שרוצים לטחון בהם קמח לפסח, מכל מקום האבק שלה פורח ומתערב בקמח של פסח, כיון ששניהם בבית אחד²⁰⁷.

פהבמה דברים אמורים כשידוע לנו שאותה תבואה היא לתותה. אבל אם אין הדבר ידוע בבירור, נהגו להקל, אם טוחנן קודם הפסח, שהרי אף אם אותה תבואה היא לתותה ונתערב האבק שלה בקמח של פסח אין איסור בדיעבד, שהרי נתבטל בס' קודם הפסח²⁰⁸ ואינו חוזר וניעור בפסח²⁰⁹:

פולג אנשי מעשה המדקדקים במצות, רגילין לילך בעצמם אל מקום הרחיים, לראות הם בעצמם טחינת קמחיהם²¹⁰, שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו²¹¹. וכך היו נוהגין גדולי חכמי הגמרא²¹²: