Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 4 Simanim 453 to 467·Siman 454 Matzah Which Fulfills No Obligationשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)·תנד באיזו מצה אינו יוצא ידי חובתו

אתנד באיזו מצה אינו יוצא ידי חובתו
ובו ט"ו סעיפים

במצת סובין ומורסן
א אין²¹³ אדם יוצא ידי חובתו בפסח לא בפת של סובין²¹⁴ (פירוש קליפה הנושרת מן החטה בשעת כתישתה²¹⁵), ולא בפת של מורסן²¹⁶ (פי' קליפה דקה הנשארת בנפה²¹⁷ אחר יציאת הקמח מתוכה). לפי שאינן קרויים לחם לענין חלה²¹⁸ (כמו שנתבאר ביו"ד סימן שכ"[ד]²¹⁹), והתורה אמרה²²⁰ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם וגו', ולהלן הוא אומר²²¹ והיה באכלכם מלחם הארץ וגו', ומפי השמועה למדו לחם לחם לגזירה שוה²²², שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בפת הקרוי לחם לענין חלה:

גב אבל מותר ללוש את הקמח עם הסובין והמורסן שבו, ויוצא בו ידי חובתו²²³. שהרי עיסה זו חייבת בחלה אם יש בה כשיעור חיוב חלה, דהיינו עשרון²²⁴.

דאבל אם הפריש את הסובין או את המורסן מן הקמח, וחזר ועירבו בתוכו, ולש ממנו עיסה, כיון שעיסה זו אינה חייבת בחלה אלא אם כן יש בה כשיעור חלה לבד מן הסובין או המורסן²²⁵, אינו יוצא ידי חובת מצה, אלא אם כן אכל כזית לבד מן הסובין או מן המורסן. דהיינו שאין הסובין או המורסן מצטרפין לכזית מצה, כמו שאינן מצטרפין לעשרון לענין חלה²²⁶:

הג מתוך שהוצרכו חכמים לומר שאין יוצאין בפת סובין לפי שאינה קרויה לחם, מכאן אתה למד שהסובין יכולין לבוא לידי חימוץ כשיבואו במים²²⁷, שהרי אין יוצאין אלא בפת שיכול לבוא לידי חימוץ²²⁸.

ובמה דברים אמורים בסובין, שהוא קליפה מהחטה עצמה. אבל קליפה מקש שקורין שפרייא"ר²²⁹, אינו בא לידי חימוץ²³⁰:

זמצת סולת ואשישה
ד יוצא אדם ידי חובתו במצה העשויה מסולת נקיה, אפילו היא יפה כמצתו של שלמה²³¹. אף על פי שהכתוב קראו לחם עוני, הרי כבר רבתה התורה מצת מצת הרבה פעמים לרבות אפילו כמצתו של שלמה²³².

חאם כן מה תלמוד לומר לחם עוני²³³, פרט למצה שנעשית עשירה בידי אדם²³⁴, כגון שעירב בה²³⁵ יין או שמן או דבש²³⁶ או שאר כל המשקין²³⁷ כמו שיתבאר בסימן תס"ב²³⁸:

טה וכן אם עשאה גלוסקא גדולה כמו ששית האיפה, והיא נקראת אשישה²³⁹, והוא דרך חשיבות וגדולה, הרי זו מצה עשירה ואינו יוצא בה.

ילפיכך טוב ליזהר שלא לעשות המצה של מצוה רחבה יותר מדאי, שלא תהא נראה כעין אשישה²⁴⁰:

יאחליטת קמח ברותחין
ו וכן אם חלט²⁴¹ הקמח ברותחין²⁴² קודם הלישה, ואחר כך לש אותו ועשה ממנו עיסה²⁴³ שבלילתו עבה²⁴⁴, ואפאה בתנור²⁴⁵ כמו שאר פת, אינו יוצא בה. דכיון שחלטה ברותחין הרי זו מצה עשירה (שכן דרך העשירים לחלוט הקמח כדי ללבנו²⁴⁶).

יבאבל אם לאחר שנחלט הקמח עשה ממנו עיסה שבלילתה רכה, ואפאה בתנור, יוצא בה, הואיל ובלילתה רכה אין זו מצה עשירה²⁴⁷.

יגוכל זה במצה של מצוה. אבל שאר המצות, בין שבלילתן רכה ובין שבלילתן עבה לאחר שנחלט הקמח ברותחין, אין בכך כלום. ואין כאן חשש חימוץ לומר שמא כבר נתחמץ הקמח כשהיה בתוך הרותחין קודם שהתחיל לעסוק בה בידים בלישה ועריכה, לפי שרתיחת הרותחין ממהרת לבשל את הקמח קודם, וכיון שנתבשל שוב אינה באה לידי חימוץ לעולם²⁴⁸, אף לאחר שנחו הרותחין מרתיחתם, כמו שדבר האפוי אינו בא לידי חימוץ לעולם כמו שיתבאר בסי' תס"ג²⁴⁹:

ידז וכל זה מדינא דגמרא. אבל הגאונים אסרו לנו כל מין חליטה ברותחין, לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחין²⁵⁰, ויש לחוש שמא לא ירתיח את המים יפה יפה²⁵¹.

טוואם נפלה חתיכת עיסה של מצה לתוך הרותחין שבקדירה, אף על פי שהוציאה מיד, הרי כל מה שבקדירה אסור באכילה²⁵². אבל מותר בהנאה או להשהות עד לאחר הפסח²⁵³ אם יש שם ס' כנגד העיסה²⁵⁴, שאין אנו מחמירין כל כך בחליטה לאסור במשהו אפילו בהנאה או להשהותו, ודי שאוסרין באכילה:

טזמצת עיסת כלבים
ח עיסה שעושין בשביל הכלבים של הרועים²⁵⁵, אם נתכוין בעשייתה גם בשביל אכילת אדם²⁵⁶, כגון שהיה בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה כשירצו, יוצאין בה בפסח, אם נשמרה מחימוץ, אפילו הוא פת קיבר²⁵⁷. אבל אם לא עשאה אלא בשביל הכלבים בלבד, שלא היה בדעתו שיאכלו הרועים ממנה, אין יוצאין בה, ואפילו נעשית מסולת נקיה והרי היא ראויה לאכילת כל אדם²⁵⁸, והיא חייבת בחלה²⁵⁹, מכל מקום הרי לא נשמרה מחימוץ²⁶⁰ לשם מצת מצוה, אלא לשם הכלבים.

יזויש אומרים²⁶¹ שאם אינה ראויה לאכילת הרועים, כגון שעירב בה מורסן הרבה, אפילו אם היה בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה, בטלה דעתו אצל כל אדם²⁶², ואין יוצאין בה, אפילו אכל הרבה ממנה, בענין שאכל כזית לבד מן המורסן שבה²⁶³. דכיון שאינה ראויה לאכילת הרועים אינה קרויה לחם כלל, ופטורה מן החלה. וכן עיקר²⁶⁴:

יחמצה שאינו שלו
ט אין²⁶⁵ אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שלו, שנאמר כאן לחם²⁶⁶, ונאמר להלן בחלה²⁶⁷ והיה באכלכם מלחם הארץ וגו', מה להלן אין אדם חייב להפריש חלה אלא כשמגלגל עיסה שלו, אבל לא של חבירו²⁶⁸, אף כאן אינו יוצא ידי חובתו אלא בשלו²⁶⁹, אבל לא בשל חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה שאז נעשה שלו ממש. אבל אם (אכל מצה של חבירו שלא מדעתו²⁷⁰, ואין צריך לומר אם) גזלה מחבירו ואכלה, לא יצא²⁷¹, שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותו ממנו חייב להחזירה לו, ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים בעל כרחו של הנגזל²⁷², נמצאת שאינה שלו²⁷³:

יטי במה דברים אמורים כשגזל מצה, אבל אם גזל קמח ועשאה מצה ואכלה יצא, שהרי אם בא הנגזל לתבוע את המצה אינו חייב ליתנה לו, אלא משלם לו דמי קמחו ונפטר ממנו²⁷⁴. ואע"פ שהמצה נעשית מקמחו, מכל מקום כבר קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי מעשה שעשה בה, דהיינו שעשה מקמח פת, ועל ידי כן נעשית כשלו ממש, ודמים בלבד הוא שחייב להנגזל, לפיכך יוצא בו ידי חובתו.

כומכל מקום (לכתחלה אין לו לצאת בו ידי חובתו מטעם שנתבאר בסימן י"א²⁷⁵. ואם אין לו מצה אחרת על כל פנים) לא יברך עליו²⁷⁶, אפילו גזל קמח או חטים מנכרי²⁷⁷, דכיון שעל ידי עבירה באה לידו מצוה זו אין זה מברך אלא מנאץ²⁷⁸ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו²⁷⁹).

כאבמה דברים אמורים בגזלן עצמו, אבל אם נתן מצה זו לאחרים מותרים לברך עליה, שהרי לא על ידי עבירה באה מצוה זו לידם, (ש)כיון שכבר קנאה הגזלן בשינוי קודם שנתנה להם²⁸⁰:

כביא אבל אם גזל מצה ונתנה לאחרים אינן יוצאין בה²⁸¹, אלא אם כן נתייאש ממנה הנגזל קודם שנתנה להם הגזלן, שאז נקנית היא להם ביאוש ושינוי רשות (פירוש מרשות הגזלן לרשותם). ומותרים הם אז לברך עליה²⁸², שהרי לא על ידי עבירה באה מצוה זו לידם, שכבר נתייאש הנגזל ממנה קודם שבאה לידם²⁸³.

כגואם לאחר שנתנה הגזלן להם במתנה גמורה, החזירו אותה לו ונתנו לו במתנה גמורה, מותר לו לצאת בה ידי חובתו²⁸⁴ ולברך עליה, שעכשיו אין המצוה באה לידו בעבירה:

כדיב מי שהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, בליל ט"ו שחל להיות בשבת, מותר לו לצאת בה ידי חובתו ולברך עליה. ואין זו מצוה הבאה בעבירה, כיון שהיתה שלו קודם שהוציאה או הכניסה, נמצא שלא באה מצוה זו לידו על ידי עבירה, אלא שהוא עושה בה עבירה, אבל היא לא נעשית בעבירה, ולא באה לידו על ידי עבירה שעשה הוא²⁸⁵:

כהיג כשהרבה בני אדם אופין מצת של מצוה בתנור אחד, טוב שיאמר כל אחד מהם, כל מי שהגיע מצתי לידו הרי היא נתונה לו במתנה. לפי שיש לחוש שמא יתחלפו מצת של זה לזה, ואין אדם יוצא אלא במצה שלו²⁸⁶.

כווכן טוב לומר בשעת הטחינה כשטוחנין הרבה ביחד, שלפעמים מתחלף הקמח²⁸⁷, ונמצא מברך שלא כדת²⁸⁸:

כזיד אם שאל מצה מחבירו יוצא בה ידי חובתו לכתחלה, שהרי לא השאילה לו על מנת שיחזירנה לו, אלא על מנת שיאכלנה ויחזיר לו מצה אחרת, ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דבר²⁸⁹ (עיין סי' תס"א):

כחטו כשם שאין אדם יוצא במצה שאינו שלו, כך אין אדם יוצא במרור שאינו שלו²⁹⁰, שנאמר²⁹¹ על מצות ומרורים וגו', הוקשו זה לזה²⁹² לכל הלכותיהם. וגם עכשיו בזמן הזה שמצות אכילת מרור אינה אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר בסי' תע"ה²⁹³, מכל מקום כל מה שתקנו חכמים תיקנו כעין של תורה²⁹⁴: