Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 4 Simanim 453 to 467·Siman 462 Fruit Juice and Its Leavening Propertiesשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)·תסב דין מי פירות אם מחמיצין

אתסב דין מי פירות אם מחמיצין
ובו כ"ב סעיפים

בנילושה במי פירות בלבד
א אין¹¹⁰³ נקרא חמץ בלשון התורה אלא עיסה שנילושה במים ונתחמצה¹¹⁰⁴, על ידי שאור¹¹⁰⁵, או שהניחוה בלא עסק עד שנתחמצה מאיליה, או אפילו נתחמצה על ידי דבר אחר¹¹⁰⁶ שאינה מינה, כגון על ידי שמרי יין שנתייבשו השמרים בתנור¹¹⁰⁷, הרי זה חמץ גמור וחייבין עליו כרת, שנאמר¹¹⁰⁸ כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו', ולא נאמר כי כל אוכל חמץ, [אלא] לרבות נתחמצה מחמת דבר אחר.

גאבל עיסה שנילושה במי פירות¹¹⁰⁹, אפילו שהתה כל היום בלא עסק עד שנתפחה¹¹¹⁰, אין זה חמץ, ומותר לאכלה בפסח¹¹¹¹.

דאבל אינו יוצא בה ידי חובתו¹¹¹², בין בלילה הראשון¹¹¹³ בין בליל יום טוב שני של גליות¹¹¹⁴. מפני שהיא מצה עשירה, והתורה אמרה לחם עוני¹¹¹⁵.

הועוד שאין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבא לידי חימוץ אם לא היה משמרה מחימוץ¹¹¹⁶, כמו שנתבאר בסי' תנ"ג¹¹¹⁷:

וב וכל המשקין¹¹¹⁸ שבעולם שאינן מתולדות המים, שיתבאר בסי' תס"ו¹¹¹⁹, הם נקראים מי פירות, כגון היין¹¹²⁰, ושמרי היין¹¹²¹, והשמן¹¹²², ומי תותים ורימונים¹¹²³, ושאר כל הפירות.

זואפילו משקין שאינם באים מפירות, כגון החָלב¹¹²⁴, והדבש¹¹²⁵, ומי ביצים¹¹²⁶ וכיוצא בהם, הם בכלל מי פירות לענין זה.

חואפילו משקים חמוצים, כגון מי תפוחים חמוצים¹¹²⁷ וכיוצא בהם, אם לש בהן עיסה, אע"פ שנתחמצה מהם מותרת, שאין זה חמץ שאסרה תורה:

טנילושה במי פירות ומים
ג וכל זה כשלא נתערב בהם שום מים בעולם, אבל מי פירות שנתערב בהם מים, אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים¹¹²⁸ על ידי המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת¹¹²⁹.

יולא עוד אלא שהם ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם¹¹³⁰, שהמים לבדם אין מחמיצין את העיסה שנילושה בהם אלא אם כן שהתה שיעור מיל בלא עסק¹¹³¹, אבל עיסה שנילושה במי פירות עם מים ממהרת להחמיץ אף אם לא שהתה שיעור מיל בלא עסק¹¹³².

יאלפיכך אסרו חכמים¹¹³³ ללוש בהם עיסה לפסח, שקשה לשמרה מחימוץ. ואם עבר ולש בהם צריך לאפותה מיד¹¹³⁴ (אחר גמר הלישה והעריכה). שאף שעיסה הנילושה במים לבד יכול להשהותה כל היום, שאינה באה לידי חימוץ על ידי כן אם עוסק בה עסק גמור¹¹³⁵, אבל עיסה זו שממהרת להחמיץ אינו רשאי להשהותה כלל (אחר גמר הלישה, אלא יעריכנה) ויאפנה מיד¹¹³⁶. ואם עבר ולא אפה מיד, אף על פי שעסק בה עסק גמור, אסורה באכילה.

יבאבל מותרת בהנאה, או להשהותה עד לאחר הפסח¹¹³⁷, כל שלא שהתה שיעור מיל בלא עסק:

יגד אין חילוק בין אם לש עיסה במי פירות שנתערבו בהם מים קודם הלישה, או בשעת הלישה, ובין אם העיסה נילושה במי פירות בלבד ואחר כך נתערבו בהם מים קודם האפייה¹¹³⁸, או שנילושה במים לבד ואחר כך נתערבו בה מי פירות קודם האפיה¹¹³⁹. לפיכך אין מבשלין עיסת מצות אפילו במי פירות, שיש לחוש שמא תמהר להחמיץ קודם שתתבשל, כיון שהיא נילושה במים¹¹⁴⁰.

יד(אבל מותר לקטוף המצות במי פירות קודם האפיה, אף על פי שנילושה במים¹¹⁴¹, לפי שהקיטוף הוא דבר מועט ואינה ממהרת להחמיץ¹¹⁴² על ידי כן. ומטעם זה יש להתיר אם נפלו מעט מי פירות לתוך העיסה שנילושה במים, ולא אפאה מיד¹¹⁴³):

טוה אע"פ שמי פירות שנתערבו בהם מים אין לשין בהם, אף על פי כן מותר ללוש ביין, אף שאי אפשר שלא נתערבה בו טיפה מים בשעת הבציר, וגם לכתחלה רגילין לערב בו מים בשעת הבציר מטעם שנתבאר ביורה דעה סימן קכ"ו¹¹⁴⁴, אין חוששין למים הללו¹¹⁴⁵. דכיון שנתערבו בו בעודו תירוש שלא היה עדיין יין, וכל שהוא תוסס הוא נתבטל ונעשה יין, אם כן גם המים שנתערבו בו הופג טעמן ונשתנו להיות יין, כדרך שנשתנה התירוש ונהפך ליין¹¹⁴⁶.

טזאבל בעודו תירוש אסור ללוש בו¹¹⁴⁷:

יזו עיסה שנילושה במים עם מי פירות, אף על פי שהיא יכולה לבוא לידי חימוץ, אין יוצאין בה ידי חובה אם שמרה מחימוץ ואפאה מיד¹¹⁴⁸, מפני שהיא מצה עשירה¹¹⁴⁹.

יחואפילו אם נילושה במים רבים ומעט מי פירות, אף על פי כן כיון שיש בה טעם מי פירות הרי היא נקראת מצה עשירה. אבל אם אין בה טעם מי פירות¹¹⁵⁰ דהיינו שיש בה ס' כנגד המי פירות שעירב בה¹¹⁵¹, מותר לצאת בה ידי חובתו, אם אפאה מיד.

יטאבל אסור לצאת ידי חובתו במצות הקטופות במי פירות¹¹⁵², אע"פ שיש בהן ס' כנגד הקיטוף שעל גביהן. דכיון שהקיטוף אינו מעורב בתוך המצה, אינו מתבטל בה¹¹⁵³, והיא נקראת מצה עשירה:

כהמנהג שלא ללוש במי פירות
ז וכל זה מעיקר הדין, אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד¹¹⁵⁴, לפי שחוששין שמא נתערב בהם מים¹¹⁵⁵ כל שהוא¹¹⁵⁶.

כאואם עבר ולש, אפילו אפאה מיד¹¹⁵⁷, אין אוכלין אותה בפסח¹¹⁵⁸, שחוששין אם נתיר לו לאכלה שמא פעם אחרת לא יאפה מיד, לפי שלא יעלה על דעתו לחוש שמא נתערב בהם מעט מים¹¹⁵⁹.

כבואין לשנות המנהג, אם לא לחולה או לזקן הצריכים לכך¹¹⁶⁰.

כגכי יש מי שאומר¹¹⁶¹ שמעיקר הדין מי פירות הן מחמיצין, ולא עוד אלא שהן ממהרין להחמיץ יותר ממים, ועיסה שנילושה בהן דינה כדין עיסה שנילושה במי פירות עם מים לפי סברא הראשונה, אלא שאין חימוצן חמץ גמור, אלא חמץ נוקשה ואיסורו מדברי סופרים¹¹⁶²:

כדח ואפילו לקטף המצות אין נוהגין, רק לאחר אפייתן, בעודן חמין¹¹⁶³.

כהויש נוהגין שלא לקטף בשני ימים הראשונים, אפילו לאחר אפייתן, גזירה שמא יקח אותה למצות מצוה, והן פסולות, לפי שהמצה שאדם יוצא בה ידי חובתו צריך שלא יהיה בה תערובת שום טעם אחר אלא טעם מצה בלבד, שאם יש בה תערובת טעם אחר אותו טעם הוא מפיג את טעם המצה¹¹⁶⁴. עיין סימן תס"א סעיף י"ב¹¹⁶⁵:

כוט חטה שנמצאת במי פירות שלא נתערב בהם שום מים בעולם¹¹⁶⁶, אף על פי שנתרככה החטה, אין לחוש בה שמא החמיצה, שהרי מי פירות אין מחמיצין. לפיכך אם נתבשלה החטה עם המי פירות בתוך הפסח ונתנה בהם טעם אינה אוסרתן¹¹⁶⁷.

כזואפילו אם החטה היא מבוקעת, והביקוע הוא סימן חימוץ¹¹⁶⁸, אף על פי כן אנו תולין שמחמת שנישרית הרבה בתוך המי פירות נתפחה ונתבקעה, שהרי אף עיסה שנילושה במי פירות בלבד היא נתפחת¹¹⁶⁹ ומתחמצת כשהיא שוהה הרבה, אלא שאין זה חמץ שאסרה תורה. ולא אמרו שהביקוע הוא סימן חימוץ גמור, אלא בחטה שנמצאת במים, או במי פירות שנתערב בהם מים, או אפילו חטה נגובה ויבשה שנמצאת בקועה, בידוע שהיתה כבר במים ונתבקעה שם, שמן הסתם כל ביקוע הוא מחמת מים. אבל כשנמצאת במי פירות, תולין שנתבקעה לאחר שנפלה לתוכם¹¹⁷⁰. ואין חוששין שמא כבר היתה בקועה קודם שנפלה לתוכם, שאין מחזיקין איסור מספק¹¹⁷¹:

כחי אפילו למנהגינו שאנו חוששין בכל מי פירות שמא נתערב בהם מים¹¹⁷², אף על פי כן אין להחמיר בחטה הנמצאת בתוכם¹¹⁷³, כי חששא זו אינה כדאי אלא לאסור לכתחלה שלא ללוש בהם עיסה ושלא לעשות מהם תבשיל עם קמח, אבל בדיעבד לא היה כדאי לאסור בשביל חששא זו¹¹⁷⁴. ואין אנו מחמירין אף בדיעבד, אלא כדי שלא יעשה כן פעם אחרת לכתחלה, אם נתירם לו לאכלם בפסח¹¹⁷⁵. אבל בדבר הנעשה מאיליו, כגון חטה שנפלה לתוך מי פירות, אין להחמיר בדיעבד¹¹⁷⁶:

כטיין צמוקים
יא יין צמוקים¹¹⁷⁷ דינו כמי פירות לענין חמץ, כי המים ששרו בהן הצמוקים נשתנו מברייתן לאחר שנתנו בהן הצמוקין טעם יין ונתהפכו להיות הן עצמן יין¹¹⁷⁸. ולכך מותר לומר עליהן קידוש היום כמ"ש בסימן ער"ב¹¹⁷⁹:

ליב במה דברים אמורים בצמוקים, שהם ענבים שלימים, אלא שנכמשו ועדיין כל כחם בהם, כיון שלא נדרכו מעולם, לפיכך כחם חזק להפך את המים שנשרו בהם להיות כמו יין ממש.

לאאבל ענבים שנדרכו ונעצרו בגת על ידי קורה¹¹⁸⁰, ואחר כך נתן מים על החרצנים, אפילו אם הוא בענין שמותר לקדש עליהן, אף על פי כן לא נתהפכו להיות יין ממש, אלא הרי הן כיין מזוג במים. שהרי אין מקדשין עליהן אלא אם כן נתן עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה, שהרביעית היא יין שיצא מן החרצנין לתוך המים¹¹⁸¹, והרי זה כדרך מזיגת היין שאין שותין אותו כשהוא חי אלא מוזגין אותו ג' חלקים מים ואחד יין. ואין כח היין, ולא כח החרצנים, חזק כל כך להפך את המים להיות כמו יין ממש, והרי דינם כיין מעורב במים לענין חמץ¹¹⁸²:

לביג ושאר כל הפירות חוץ מן הענבים, אפילו בעודן שלימים שלא נסחט מהם כלום, אין כחם חזק להפך את המים שנשרו בהם להיות דינם כמי פירות בלבד, אלא דינם כמי פירות עם מים אם נסחט לתוכם מוהל מהפירות. וכן משקה העשוי מדבש (שקורין מע"ד) דינו כמי פירות עם מים, כיון שעיקרו מים¹¹⁸³:

לגיד אבל דבש שעושין מצימוקין, ששורין אותן במים תחלה ואחר כך סוחטין אותם ויוצא מהם דובשם עם המים שנבלעו בהם, ואחר כך מבשלים את המים הנסחטין מהם עד שנעשה דבש, הרי דינו כמי פירות בלבד, לפי שהמים שבו נשתנו מברייתן על ידי האור להיות דבש¹¹⁸⁴:

לדשומן מהותך
טו שומן מהותך דינו כמי פירות בלבד¹¹⁸⁵, אפילו אם מיד לאחר שהדיחוהו להכשירו מדמו בעודו מלוכלך במים שמוהו בקדירה להתיכו, ונמצא שיש בו תערובת מים, אף על פי כן אין לחוש, לפי שכשנתבשל שומן בקדירה [או] באילפס בישול יפה נשרפו המים בבישול והלכו להם לגמרי¹¹⁸⁶.

להומכל מקום אם נמצאת חטה בשומן כשעודנו באילפס שהתיכוהו בו¹¹⁸⁷, בין שעדיין הוא לח וצלול, בין שכבר קרוש שם בתוך האילפס, אם התיכוהו בתוך הפסח יש לאוסרו. שיש לחוש שמא נפלה החטה לתוכו באילפס כשעדיין לא נתבשל בישול יפה, בעוד שהיו בו צחצוחי מים מהמים שהודח בהם¹¹⁸⁸, ואז נתחמצה החטה במהרה קודם שנתבשלה שם ונאסר כל השומן שבאילפס, שחמץ בפסח במשהו¹¹⁸⁹:

לוטז אבל אם הוריקו השומן מהאילפס לכלי אחר, ובאותו כלי נמצאת חטה בתוך השומן, אפילו הוריקוהו לתוכו כשהיה רותח, ואפילו אם עדיין הוא רותח, ונפלט לתוכו טעם החטה, הרי זה מותר. לפי שאנו אומרים כאן נמצא כאן היה¹¹⁹⁰, דהיינו חטה זו שנמצאת עכשיו בכלי זה כבר היתה בתוכו קודם ששמו השומן לתוכו, ולא היתה מעולם עם השומן בתוך האילפס כשעדיין היה בו צחצוחי מים, ולא נתחמצה חטה זו מעולם. ועכשיו אינה באה לידי חימוץ על ידי השומן, כיון שכבר הלכו ממנו צחצוחי מים לגמרי כשנתבשל בישול יפה באילפס¹¹⁹¹:

לזיז וכל זה כשלא נתנגב השומן ממי ההדחה קודם ששמוהו באילפס. אבל אם נתנגב לגמרי ממי ההדחה ואחר כך שמוהו באילפס, ונמצאת שם חטה, אפילו נמצאת קודם שנתבשל בישול יפה, הרי זה מותר, שאין כאן אלא מי פירות בלבד, ואין החטה באה לידי חימוץ¹¹⁹².

לחואפילו אם נשרה כמה ימים במים עד שנבלעו בתוכו, ואף שאחר כך נתנגב מלחלוחית מים שעליו קודם שהתיכוהו, מכל מקום המים שהיו בלועים בתוכו נתערבו בו כשהותך, אף על פי כן דינו כמי פירות בלבד בלא מים, לפי שהמים הבלועים אין שם מים עליהם כלל, עד שיתגלו ויצאו לחוץ, כגון בשר יבש שמזיע בימות הגשמים מחמת המים שהודח בהם, וכמו שיתבאר בסי' תס"ו¹¹⁹³ ע"ש.

לטאבל המצה ששורין אותה במים לאחר אפייתה וסוחטין אותה, ואחר כך לשין אותה בשומן, אם נפלה חטה לתוכה יש להחמיר ולאוסרה, לפי שאי אפשר לסוחטה כל כך, ונשארה בתוכה מים בעין¹¹⁹⁴:

ממלח ותבלין
יח לחלוחית היוצא מהמלח דינו כמי פירות¹¹⁹⁵, שהמלח אינו מתולדות המים¹¹⁹⁶.

מאבמה דברים אמורים במלח שחופרין מהקרקע¹¹⁹⁷, אבל מלח שלנו שמבשלין אותה ממים¹¹⁹⁸, דינו כמים¹¹⁹⁹. ויש אומרים¹²⁰⁰ שדינו כמי פירות. והעיקר כסברא הראשונה¹²⁰¹. ואף על פי כן יש לחוש גם לסברא האחרונה, כמו שנתבאר בסימן תנ"ה¹²⁰²:

מביט כל אדם יש לו לבדוק התבלין¹²⁰³ והמלח¹²⁰⁴ קודם שיתן מהם לקדירה בפסח¹²⁰⁵, שמא יש חטה בתוכם ותתחמץ בתוך הקדירה.

מגואם כשבדק התבלין מצא בהם חטה, אפילו היא מלוחלחת ונתרככה ונתבקעה, שורפה¹²⁰⁶ אם הוא משעה ששית ואילך. והתבלין מותרין אפילו הוא תוך הפסח, דכיון שהם יבשים לא נבלע בהם כלום מן החטה¹²⁰⁷, אפילו שהתה בתוכה כמה ימים:

מדכ אבל אם מצא חטה במלח, יש לחוש בה שמא נכנס בה לחלוחית המלח מעט מעט עד שהחמיצה¹²⁰⁸. ואחר כך נפלט ממנה לחלוחית לתוך המלח, שכן דרך המלח לבלוע ממאכל המונח אצלו¹²⁰⁹.

מהלפיכך צריך ליטול ולהסיר מהמלח מקום מגעה של החטה, דהיינו כרוחב גודל סביב לה¹²¹⁰. והשאר מותר, אם הוא קודם הפסח. ואינו חוזר וניעור בפסח¹²¹¹. אבל אם היה בתוך הפסח, טוב להחמיר לכתחלה להשהות כל המלח עד לאחר הפסח, אפילו מצא חטה אחת בחבית מלאה מלח, אין להסתפק ממנה בפסח לכתחלה¹²¹².

מולפיכך יזהר אדם לבדוק קודם הפסח¹²¹³ כל המלח הצריך לו לכל ימי הפסח, שבתוך הפסח דהיינו מליל ט"ו ואילך, אם ימצא בו חטה אחת יפסיד את כולו:

מזכא ובדיעבד שנתנו לתוך הקדרה ממלח זה שנמצא בה חטה בפסח, אין לאסור המאכל שבקדירה, שהרי אין שם שמנונית ולא רוטב שיוליך טעם החמץ בכל המלח. אבל אם נטל מלח ממקום מגעה של החטה ונתן לתוך הקדירה יש לאסור אף בדיעבד¹²¹⁴:

מחכב וכל זה כשנתלחלחה החטה¹²¹⁵, דהיינו שנתרככה, שאז יוכל לפלוט ממנה קצת לחלוחית לתוך המלח. אבל אם לא נתלחלחה החטה, אפילו מקום מגעה אין צריך להסיר, אפילו בתוך הפסח, שהרי אינה יכולה לפלוט כלום¹²¹⁶: