Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 4 Simanim 453 to 467·Siman 466 Saliva Urine and Similar Substances Causing Leaveningשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)·תסו אם הרוק ומי רגלים ודומיו מחמיצין

אתסו אם הרוק ומי רגלים ודומיו מחמיצין
ובו ט"ז סעיפים

במים, תולדות המים, ומי פירות
א כבר¹²⁹⁰ נתבאר בסימן תס"ב¹²⁹¹, שאין מביא את הדגן או את הקמח לידי חימוץ אלא מים, או תולדות מים¹²⁹².

גואלו הן תולדות המים, היוצא מן העין מן האוזן מן החוטם מן הפה¹²⁹³, בין של אדם בין של בהמה חיה ועוף¹²⁹⁴, ומי רגלים של אדם, בין קטנים בין גדולים¹²⁹⁵, דהיינו משקין היוצאין מפי הטבעת¹²⁹⁶.

דאבל הצואה¹²⁹⁷, בין של אדם בין של בהמה חיה ועוף¹²⁹⁸, ומי רגלים של בהמה חיה ועוף¹²⁹⁹, וזיעת אדם¹³⁰⁰ (אבל של בהמה נתבאר בסימן תנ"ג¹³⁰¹), והחָלב¹³⁰², והשומן¹³⁰³, והחֵלב¹³⁰⁴, ומי המרה¹³⁰⁵, דינם כמי פירות שאין מחמיצין.

האלא אם כן נתערב בהם מים כל שהוא. ואז הן ממהרין להחמיץ יותר ממים בלבד. לפיכך אם נפלו לתוך העיסה שנילושה במים. צריך לאפותה מיד. כמו שנתבאר בסימן תס"ב¹³⁰⁶.

ואבל אם נפלו על הקמח ונתלחלח הקמח מהם, ואחר כך נתנגב, מותר ללוש אותה במים, ואין צריך לאפותה מיד (אחר גמר הלישה). דכיון שכבר נתנגבו ונבלעו בתוך הקמח קודם שבאו עליו מים, שוב אין בהם כח למהר החימוץ כשיבואו עליו מים¹³⁰⁷:

זב הטל דינו כמים¹³⁰⁸.

חוהדם דינו כמי פירות¹³⁰⁹, ואם נפל לתוכו דגן ולא שהה בתוכו מעת לעת¹³¹⁰, אף על פי שנתרככה בתוכה, אין בו חשש חימוץ, ומדיחו ומותר, אפילו אם נתבקע הדגן יש להתיר, כמו שנתבאר בסימן תס"ב¹³¹¹ לענין חטה שנמצאת בתוך מי פירות עיי"ש.

טאבל מי שרקק דם אם מצצו בשיניו כדרך הרוקקים, הרי זה מחמיץ¹³¹², לפי שאי אפשר לו בלא צחצוחי רוק¹³¹³:

יתחבושת חטים לעוסות
ג וכיון שהרוק מחמיץ¹³¹⁴, לפיכך לא ילעוס אדם חטים ויניח על גבי מכתו, מפני שהן מתחמצות¹³¹⁵ על ידי הרוק שבפיו, כששוהין על גבי המכה שיעור מיל¹³¹⁶, ועובר עליהן בבל יראה ובל ימצא¹³¹⁷.

יאואפילו לעסן והניח על גבי מכתו קודם הפסח, צריך להסירן כשתגיע שעה ששית בערב פסח¹³¹⁸. אלא אם כן כבר נסרחה עד שנפסלה מאכילת כלב, כמו שנתבאר בסימן תמ"ב¹³¹⁹:

יבד במה דברים אמורים בחטים של ישראל. אבל חטים של נכרי, שלעסן הנכרי¹³²⁰ והשאילן לישראל להניחן על גבי מכתו בפסח, הרי זה מותר, אם אין אחריותו על הישראל¹³²¹, כיון שאין דעתו לזכות בהם שיהיה שלו, אלא עדיין הן ברשות הנכרי, ולכך אינו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא. ואם אין לנכרי חטים, יכול הישראל להקנות לו חטים, וילעסן הנכרי וישאילן להישראל¹³²².

יגואף על פי שהוא נהנה ומתרפא מחמץ בפסח¹³²³, אין בכך כלום, כיון שהוא שלא כדרך הנאתו¹³²⁴ אין בו איסור אלא מדברי סופרים¹³²⁵, ובמקום רפואה לא גזרו חכמים¹³²⁶:

ידה וכל זה במכה שאין בו סכנה. אבל אם יש שם חשש סכנה, מותר לישראל לעשות החמץ משלו לרפואה¹³²⁷.

טווהוא שיהיה הרפואה ידוע¹³²⁸, או על פי מומחה, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קנ"ה¹³²⁹.

טזומי שיש לו חולי בבטנו (שקורין היי"ב מוט"ר), שרפואתו שמבשלין שעורין או שבולת שועל ומניחין על גבי בטנו. אם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה, מרתיחין המים היטיב, ואחר כך חולטין השעורין בתוכן¹³³⁰, ושוב אינן באים לידי חימוץ¹³³¹. לפי שכל מה שאפשר לעשות בהיתר צריך לעשות¹³³². וכן אם אפשר לחלוט השעורים במי פירות, לא יחליטם במים, שהרי הגאונים אסרו כל מיני חליטה במים כמו שנתבאר בסימן תנ"ד¹³³³:

יזריר הבהמה וזיעת החומה
ו הנותן שעורים לפני בהמתו בפסח, ואחר כך מצא בהם ריר שיצא מפי הבהמה, צריך לבערם¹³³⁴, שמא כבר החמיצו. ואף אם לא שהה שיעור מיל, מכל מקום אם לא יבערם יבואו לידי חימוץ כשישהו שיעור מיל¹³³⁵, ויעבור עליהם בבל יראה ובל ימצא. ואם תאכלם בהמתו, נמצא נהנה מחמץ בפסח¹³³⁶. אבל מן הסתם שאינו יודע אם יש בהם ריר אם לאו, אין צריך לבערם¹³³⁷, שאין מחזיקין איסור מספק¹³³⁸.

יחבמה דברים אמורים בשאר מיני בהמה, חוץ מן הבקר, שדרך הבקר להוציא ריר בשעת אכילה¹³³⁹, ומן הסתם יש ריר במה שנשתייר מאכילתו¹³⁴⁰. לפיכך יש ליזהר¹³⁴¹ ליתן לו לאכול מעט מעט¹³⁴², בענין שלא ישתייר כלום מאכילתו.

יטויש מחמירין גם בשאר מיני בהמה ליתן לפניהם מעט מעט¹³⁴³. וטוב לחוש לדבריהם¹³⁴⁴:

כז זיעת החומה דינה כמים¹³⁴⁵, כי החומה מזיעה מכח המים שיש בה. ואף זיעת כותל של עץ דינה כמים, כי העץ מזיע מכח המים שקיבל בעודו במחובר. וכן זיעת בשר יבש שמזיע בימות הגשמים דינה כמים¹³⁴⁶, כי הוא מזיע מכח המים שהודח בהן קודם מליחתו¹³⁴⁷.

כאויש חולקין¹³⁴⁸ על זה ואומרים, שזיעת החומה, ובשר יבש¹³⁴⁹, אף שהיא באה מכח המים, אין דינה כמים אלא כמי פירות.

כבאבל זיעה ממים עצמן, כגון זיעת המרחץ שהוא מזיע מהבל המים חמין שבתוכה, דינה כמים. אבל אם מזיע מחום האוּר, דינה כמי פירות¹³⁵⁰.

כגולענין הלכה יש להחמיר כחומרי שתי הסברות לענין אכילה בפסח, דהיינו שיש ליתן על זיעה זו חומרי מים שהם בלבדן יכולין להביא לידי חימוץ, וחומרי מי פירות שהם ממהרין להחמיץ עם תערובת מים כל שהוא, יותר ממים בלבדן¹³⁵¹, ואם נפלו לתוך העיסה צריך לאפותה מיד.

כדאבל לענין להשהות עד לאחר הפסח, יש להקל¹³⁵² כקולי ב' הסברות, שאם נפלה זיעה זו בלבדה על הקמח, יכול להשהותו עד לאחר הפסח, וכן אם נפלה לתוך עיסה שנילושה במים ולא אפאה מיד, יכול להשהותה עד לאחר הפסח:

כהמים שנפלו על מקצת קמח
ח אם נפלו מים על קמח, יסיר מקום המלוחלח והשאר מותר, אפילו נפלו המים בתוך הפסח¹³⁵³. וטוב לרקדו אחר כך¹³⁵⁴. וכן אם שק מלא קמח נתלחלח מקצתו ממים, יאחוז בידו את מקום המלוחלח עם הקמח שאצלו, עד שיריק כל הקמח שבשק¹³⁵⁵, ואחר כך ירקדנו.

כוואם אי אפשר לעשות כן¹³⁵⁶, כגון שנתלחלח בצדו בהרבה מקומות¹³⁵⁷, ירקד כל הקמח¹³⁵⁸, וכל קמח שנתלחלח והיה כמו עיסה ישאר למעלה, והשאר מותר, אפילו הוא בתוך הפסח.

כזואם¹³⁵⁹ הוא יום טוב, שאסור לישראל לרקד כל הקמח, אם אין צריך לכולו ביום טוב¹³⁶⁰, שהרי הוא טורח לצורך החול. ירקדנו על ידי נכרי. דכיון שכבר נרקד הקמח פעם אחת קודם יום טוב ויצאו ממנו כל הסובין, ואינו חוזר ורוקדו אלא כדי לבער החמץ מתוכו, אם כן אין כאן מלאכה גמורה, אלא שבות מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסי' תק"ו¹³⁶¹. והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות. והתירוהו לצורך מצות ביעור חמץ¹³⁶². שכשמסיר קמח המלוחלח משאר הקמח ומשליכו ארצה, הוא מתבער מאיליו על ידי דריסת הרגלים¹³⁶³.

כחואם הוא רוצה יכול הוא ליתן כל הקמח שבשק במתנה גמורה לנכרי מיד שנתלחלח, קודם ששהה שיעור מיל¹³⁶⁴, ואז לא יצטרך לרקדו כלל:

כטט במה¹³⁶⁵ דברים אמורים שמועיל ריקוד, בזמן שהקמח מלוחלח. אבל אם נתייבש הלחלוחית במקומות הרבה, אין ריקוד מועיל כלום, שיש לחוש על הקמח שנתייבש שמא נפרך ונעשה ממנו פירורין דקים, והן יוצאין דרך נקבי הנפה ומתערבין בשאר הקמח¹³⁶⁶.

לואינן בטלים בתוכה בששים, לפי שזהו דומה לתערובת יבש בלח¹³⁶⁷. שהרי הקמח דינו כלח¹³⁶⁸, לפי שהוא נימוח ומתפשט ונבלל יפה, והפירור אף שהוא דק כקמח, דינו כיבש, לפי שהוא גוש אחד ואינו נימוח ומתפשט, ולכך אינו נבלל בתוך הקמח, אלא הוא עומד שם בפני עצמו, ואין זה נקרא תערובת, ולפיכך אינו מתבטל שם.

לאואף לדברי האומרים (ביו"ד סי' ק"ד¹³⁶⁹) שהיבש שנתערב בלח בענין שאי אפשר להסירו משם, כגון פירור שנפל לתוך רוטב עבה שאי אפשר לסננה, הרי הוא מתבטל בס'¹³⁷⁰. דכיון שאי אפשר לאדם להפריד הפירור מהרוטב, אף שאינן נבללין זה בזה אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך הרוטב, הרי זה נקרא תערובת.

לבמכל מקום קמח זה שיש פירור חמץ בתוכו אי אפשר לאכלו בפסח, אף שנתבטל בתוכו קודם הפסח, לפי שהפירור חוזר וניעור¹³⁷¹ כשמגיע הפסח, שחמץ במשהו. שאינו דומה לתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח, שאינו חוזר וניעור בפסח¹³⁷², לפי שלח בלח נבללין זה בזה יפה ונעשין גוף אחד ממש, ולכך אין המתבטל חוזר וניעור, כיון שכבר נעשה גוף אחד עם המבטל. מה שאין כן הפירור שאינו נבלל בתוך הקמח, אלא הוא עומד שם בעינו, הרי הוא חוזר וניעור¹³⁷³:

לגי ואפילו אם רוצה לאפות המצות מקמח זה קודם הפסח¹³⁷⁴, ונמצא שנעשו הפירורין עם הקמח גוף אחד ממש על ידי האפייה קודם הפסח, ושוב אין חוזר וניער בתוך הפסח כמו שנתבאר בסי' תנ"ג¹³⁷⁵.

לדמכל מקום יש לחוש להאומרים שיבש בלח אינו מתבטל כלל¹³⁷⁶, ואם כן הפירור שהוא יבש נוקשה¹³⁷⁷ אינו מתבטל בקמח אף לאחר הלישה והאפייה. שהרי אין בעיסת המצה פירורין יבשים שיתבטלו פירורי החמץ בתוכם ברוב, כדין תערובת יבש ביבש¹³⁷⁸.

להויש חולקין¹³⁷⁹ ומתירין אם רוצה לאפות מצות מקמח זה קודם הפסח, שכבר נעשו אלו הפרורין גוף אחד ונתבטלו קודם הפסח, ושוב אינו חוזר וניער. שאינו דומה לתערובת יבש בלח, מאחר שהפירור הוא נעשה דק כקמח. אלא שחוששין להאומרים דקמח שנתערב בקמח יש לו דין יבש ביבש¹³⁸⁰, שחוזר וניער בפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז¹³⁸¹ שיש אומרים כן. ולפיכך אם אפה קודם פסח מותר לדברי הכל¹³⁸².

לוויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק¹³⁸³, שאינו מצוי לקנות קמח אחר, או לטחון חטים אחרים.

לזומכל מקום יש להחמיר ליטול מהקמח ולאכול קודם הפסח¹³⁸⁴, כדי לתלות הפרורין במה שאכל כבר, עיין סי' תכ"ט¹³⁸⁵:

לחיא ומכל מקום לדברי הכל מותר להשהות הקמח לאחר שריקדו עד לאחר הפסח¹³⁸⁶, שהרי אף להאומרים שתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח חוזר וניער בפסח ואסור לאכלו, אף על פי כן מותר להשהותו, כמו שנתבאר בסימן תמ"ז¹³⁸⁷.

לטואף¹³⁸⁸ שיש להחמיר כהאומרים שיבש בלח אינו מתבטל, ואם כן פרורין שבתוך הקמח לא נתבטל מעולם, והיה ראוי לאסור להשהות הקמח בפסח שהפרורים הם בתוכו. מכל מקום כיון שאיסור שהייה זו אינה אלא מדברי סופרים (שהרי אין שם פירור כזית¹³⁸⁹), וגם אין כאן חמץ ודאי, אלא ספק שמא יצא פירור דרך נקבי הנפה. לכך יש לסמוך על האומרים שיבש בלח מתבטל, וכבר נתבטלו הפרורים בתוך הקמח קודם הפסח, ולפיכך מותר להשהותו¹³⁹⁰:

מיב במה דברים אמורים כשנתייבש לחלוחית הקמח קודם הפסח, אף שריקדו בתוך הפסח. אבל אם נתייבש בפסח, אסור להשהותו¹³⁹¹ אף לאחר שירקדנו. שיש לחוש שמא נתפרר לתוכו פירורים דקים, והרי נעשה תערובת זה בתוך הפסח, שהרי קודם הפסח עדיין לא נתייבש הלחלוחית, והיה אז כמו עיסה, ולא היה מעורב כלל בשאר הקמח¹³⁹²:

מאיג וכל זה כשנתייבש הלחלוחית במקומות הרבה. אבל אם נתייבש במקום אחד מצידי השק. אפילו נתייבש בתוך הפסח. יאחוז בידו את המקום שנתלחלח ונתייבש בשק עם הקמח שאצלו. עד שיוריק כל הקמח שבשק¹³⁹³.

מבואחר כך ירקדנו. ואם לא ריקדו הרי זה מותר, כיון שכבר הסיר את המקום שנפלו עליו מים¹³⁹⁴:

מגיד וכל זה כשידוע שנתלחלח ממים. אבל אם יש להסתפק שמא במי פירות שאינן מביאין לידי חימוץ, יש להתיר על ידי ריקוד אפילו באכילה, אף אם נתייבש הלחלוחית בתוך הפסח. כי יש כאן ספק ספיקא, שמא נתלחלח במי פירות שאינן מביאין לידי חימוץ, ואם תמצא לומר ממים, שמא לא נתערב כלום בהקמח מלחלוחית שנתייבש לתוך שאר הקמח¹³⁹⁵.

מדומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא קמח אחר לפסח¹³⁹⁶, אין לסמוך על הספק ספיקא לאכול קמח זה בפסח, אלא יצניענו לאחר הפסח¹³⁹⁷:

מהשק קמח שנשכו עכברים
טו שק מלא קמח שנשכו בו העכברים¹³⁹⁸, אפילו רואה לחלוחית על הקמח במקום הנשוך, שנתלחלח מרוק שבפי העכבר, ואפילו נתייבש הלחלוחית בתוך הפסח, יאחוז בידו את מקום הנשוך בשק עם הקמח שאצלו, ויקשור שם, עד שיריק כל הקמח שבשק, ואחר כך ירקדנו¹³⁹⁹.

מוואין חוששים שמא הלכו העכברים בכל הקמח שבשק ואכלו שם ונתחמץ מהריר שיצא מפיהם, לפי שאף אם אכלו שם הדבר קרוב לודאי שלא יצא ריר מפיהם, שאין דרך העכבר להוציא ריר מפיו בשעת אכילתו¹⁴⁰⁰.

מזאבל הקמח שבמקום הנשוך יש לאוסרו, אפילו אינו רואה עליו ולא על השק שום לחלוחית. ואם נענע את השק עד שהקמח שבמקום הנשוך נתערב בשאר הקמח שבשק, אם הוא קודם הפסח ירקד כל הקמח וישהנה עד לאחר הפסח, ואם הוא בתוך הפסח אסור להשהותו¹⁴⁰¹.

מחבמה דברים אמורים כשנראה לעין שאכל העכבר קצת מן הקמח שבמקום הנשוך. אבל אם נשך רק השק, ויש להסתפק שמא לא אכל כלום מן הקמח, מותר להשהותו אפילו נישך השק ונענע אותו בתוך הפסח, ואין צריך לרקדו כלל, כיון שלא נולד ריעותא בקמח עצמו אלא בשק. אבל אין לאכלו בפסח אפילו על ידי ריקוד, אם נענע את השק, אפילו נענע אותו קודם הפסח¹⁴⁰² (כי הקמח שבמקום הנשוך יש בו חשש חימוץ גמור, שהדבר קרוב לודאי שעל ידי דוחק נשיכת העכבר בשק יצא רוק מפיו, על ידי דוחק הנשיכה, ואפשר שנפל על הקמח שאצלו ונתחמץ):

מטקמח שנפל עליו דלף
טז קמח שנפל עליו דלף¹⁴⁰³ היורד מן הגג¹⁴⁰⁴, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ, שטרדת הדלף מונע מלהחמיץ¹⁴⁰⁵ את הקמח השרוי במי הדלף¹⁴⁰⁶.

נוהוא שהיה הדלף טורד טפה אחר טפה מיד בלי הפסק כלל בינתיים¹⁴⁰⁷. ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו, אסור¹⁴⁰⁸ אפילו להשהותן¹⁴⁰⁹, מפני שהוא ספק של תורה.

נאוכשיפסוק טרדת הדלף צריך ללושו מיד ולאפותו¹⁴¹⁰. ואם שהא שיעור מיל הרי זה אסור¹⁴¹¹.

נבוכן דגן שהדלף טורד עליו אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ¹⁴¹². וכשיפסוק טרדת הדלף, צריך לטוחנו מיד¹⁴¹³: