Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 4 Simanim 453 to 467·Siman 467 Wheat Exposed to Water and Wheat Found in Cooked Foodשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)·תסז דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא בתוכו חטה

אתסז דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא בתוכו חטה
ובו ס"ה סעיפים

בדגן שנפל עליו מים
א כבר¹⁴¹⁴ נתבאר בסימן תנ"ג¹⁴¹⁵, שמדין הגמרא¹⁴¹⁶ מותר ללתות את החטים, שכל זמן שבולל אותם במים אינן באים לידי חימוץ מן הסתם, כל זמן שלא נתבקעו¹⁴¹⁷, שעסק הבלילה מן הסתם הוא מונע אותן מלהחמיץ¹⁴¹⁸. אבל אם רואה אותן שנתבקעו בשעת הלתיתה, הרי הן אסורות¹⁴¹⁹ מן התורה¹⁴²⁰, שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד¹⁴²¹ חימוץ גמור, שחייבין עליו כרת¹⁴²²:

גב אבל לאחר גמר הלתיתה¹⁴²³, ששוב אינו עוסק בהן בידים, אם הן שוהין במים¹⁴²⁴ שיעור מיל¹⁴²⁵, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע¹⁴²⁶, ולפיכך הן אסורות מן התורה¹⁴²⁷, מספק שמא כבר החמיצו¹⁴²⁸.

דוכן כל דגן שנפלו עליו מים¹⁴²⁹, אפילו מועטים, ואפילו היו גשמים מזלפין עליו זליפה מועטת¹⁴³⁰, אם שהה לחלוחית המים עליו שיעור מיל, אף על פי שלא נתרכך במים, אלא הוא קשה כמו שהיה¹⁴³¹, הרי זה אסור אפילו להשהותו עד לאחר הפסח, אפילו שלא נתבקע¹⁴³².

האלא מוכרו מעט מעט לנכרים¹⁴³³, בענין שיש לתלות שיאכלוהו הנכרים קודם הפסח. אבל לא ימכור ממנו הרבה לנכרי אחד, גזירה שמא יחזור הנכרי וימכרנו או יתננו לישראל אחר¹⁴³⁴, שאינו יודע שנפלו עליו מים, ויאכלנו הישראל בפסח¹⁴³⁵. מה שאין כן כשמוכרו מעט מעט, יש כאן ב' ספיקות להקל, שמא יאכלנו הנכרי בעצמו ולא ימכור ויתן ממנו לישראל, ואף אם יחזור הנכרי וימכור המעט הזה לישראל אחר, יש לתלות שיאכל הישראל כל המעט הזה קודם הפסח¹⁴³⁶:

וג ואם רוצה למוכרו לישראל, אפילו מוכרו מעט מעט, צריך הוא להודיע להקונים שנפלו עליו מים, ולא יאכלוהו בפסח. שאם לא יודיעם, יש לחוש שמא ישייר אחד מהם מהמעט הזה לאכול ממנו בפסח¹⁴³⁷. אבל כשמודיע להקונים שנפלו עליו מים, יכול למכור אפילו הרבה לאדם אחד, ואין חוששין שמא ישכח הלוקח מה שהודיעו המוכר ויאכל ממנה בפסח¹⁴³⁸:

זד וכל זה בדגן שלא נתבקע שאין חימוצו ניכר¹⁴³⁹. אבל אם נתבקע שחימוצו ניכר, יכול למכור אפילו הרבה לנכרי אחד¹⁴⁴⁰.

חואין חוששים שמא יטחנם הנכרי ולא יהיה חימוצם ניכר, ואחר כך ימכור מהקמח לישראל, ויאכלנה בפסח, לפי שכבר אסרו לישראל שלא ליקח מנכרי קמח לפסח¹⁴⁴¹ כמו שנתבאר בסימן תנ"ג¹⁴⁴².

טויש אוסרין למכור הרבה לנכרי אחד. שחוששין שמא יטחנם הנכרי ולא יהא חימוצם ניכר. וימכור הקמח לישראל¹⁴⁴³. וישהה הישראל את הקמח עד לאחר הפסח ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא¹⁴⁴⁴.

יויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד מרובה. אבל אם יש שם הפסד מרובה, כגון מי שיש לו בערב פסח דגן הרבה שנתבקע, שאי אפשר לו למוכרו לישראל, שאין הישראל קונה חמץ הרבה בערב פסח, יש לסמוך על סברא הראשונה, ויכול למכרו כולו לנכרי אחד (שהרי אף אם יטחנו הנכרי וימכור הקמח לישראל אחר זמן איסור חמץ לא יעבור עליו בבל יראה, לפי שהוא מקח טעות, שאלו היה יודע שהקמח הוא מדגן שנפלו עליו מים לא היה לוקחו¹⁴⁴⁵, שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות דבר האסור לו לקנותו כמו שנתבאר בסימן תמ"ח¹⁴⁴⁶. ואם ימכרנו לישראל קודם זמן איסור חמץ¹⁴⁴⁷, גם כן לא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, שהרי נהגו כל ישראל לבטל¹⁴⁴⁸ בסוף שעה ה' כמו שנתבאר בסימן תל"ד¹⁴⁴⁹. ועוד שיש אומרים¹⁴⁵⁰ שאין אדם עובר בבל יראה ובל ימצא אלא על חמצו הידוע לו, אבל לא על חמצו שאין ידוע לו וקמח זה אין הלוקחו יודע שהוא חמץ).

יאאבל אם לא נתבקע, לא ימכרנו לנכרי מכירה חלוטה, אלא ימכרנו לנכרי המכירו, שהוא יודע בו שלא יגע בחמצו, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזירנו לו¹⁴⁵¹ וכמו שנתבאר בסימן תמ"ח¹⁴⁵². או יבקש מנכרי אחר שיקח שוה מנה במאתים, ויבטיח לו שיחזור ויקח ממנו לאחר הפסח ויתן לו ריוח כמו שנתבאר שם¹⁴⁵³. שמעתה אין לחוש שמא ימכרנו הנכרי לישראל אחר, שבודאי לא יפסיד הנכרי מעותיו. מכל מקום אין לסמוך על היתרים הללו, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה¹⁴⁵⁴:

יבה וכל זה כששהה לחלוחית המים על הדגן שיעור מיל. אבל קודם לכן, אפילו דגן הרבה שנשרה במים בתוך הפסח, יכול למכרו כולו לנכרי אחד קודם שישהה שיעור מיל, שעדיין לא נתחמץ ומותר בהנאה¹⁴⁵⁵:

יגו ישראל שלקח חטים מנכרי, ואחר כך היה הנכרי מסיח לפי תומו שרחץ החטים במים, הרי הן מותרות, שאין הנכרי נאמן בזה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו¹⁴⁵⁶. אבל אם אמר כן בשעת המכר בעודן בידו נאמן, אפילו לא היה מסיח לפי תומו¹⁴⁵⁷. ואם הנכרי הוא מוחזק לנאמן בעיניו, אף אם אמר כן לאחר שמכרן אסורין¹⁴⁵⁸, אף על פי שלא היה מסיח לפי תומו¹⁴⁵⁹:

ידז דגן שנטבע בנהר, ושהה שם שיעור מיל או יותר, אף על פי שנתרכך במים וקרוב להתבקע, אינו חמץ ודאי אלא ספק¹⁴⁶⁰. לפיכך אם נתנגב ונתייבש¹⁴⁶¹ ונתערב בדגן אחר¹⁴⁶² הרבה ממנו¹⁴⁶³, אפילו נתערב בתוך הפסח, יש מתירין¹⁴⁶⁴ התערובת אפילו באכילה. שהרי בכל איסורי תורה יבש שנתערב ביבש בטל ברוב, אלא שבחמץ בפסח החמירו חכמים לאסור במשהו¹⁴⁶⁵, ולא החמירו אלא בחמץ ודאי אבל לא בספק חמץ¹⁴⁶⁶. ויש חולקין על זה¹⁴⁶⁷ ואוסרין, אם כבר היה מרוכך קודם שנתערב. וכן המנהג במדינות אלו כמו ש[י]תבאר¹⁴⁶⁸.

טוומכל מקום במקום הפסד מרובה¹⁴⁶⁹, כגון שאי אפשר לו למצוא נכרי למכרו לו חוץ מדמי איסור שבו (כמו שנתבאר בסימן תמ"ז¹⁴⁷⁰), יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר להשהות התערובת עד לאחר הפסח¹⁴⁷¹, אפילו נעשה התערובת בתוך הפסח¹⁴⁷². אבל אם אין שם הפסד מרובה אין להקל, אפילו נעשה קודם הפסח¹⁴⁷³, אלא יעשה כמו שנתבאר בסי' תמ"ב¹⁴⁷⁴ ותנ"ג¹⁴⁷⁵, בדגן שנתחמץ חימוץ גמור ואחר כך נתערב, עיין שם:

טזח דגן שהיה מונח בעליה, וירדו גשמים דרך הגג לתוך העליה, ונתלחלחו מקצת החטים. אותן שנתלחלחו אסור אפילו להשהותן¹⁴⁷⁶, והשאר, אף על פי שיש להסתפק בהן שמא ירדו עליהם גשמים ואחר כך נתנגבו, אף על פי כן הן מותרות¹⁴⁷⁷ אפילו באכילה, מכח ספק ספיקא, שמא לא ירדו עליהם גשמים, ואם תמצא לומר ירדו, שמא לא נתחמצו.

יזומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא חטים אחרים לפסח, אין לו לסמוך על הספק ספיקא לאכול מהם בפסח, אלא ישהה אותם עד לאחר הפסח, מאחר שאין לו הפסד בשהייתן¹⁴⁷⁸:

יחט במה דברים אמורים כשראה שנתלחלחו מקצת החטים שבעליה, שיש לחוש שמא נתלחלחו גם השאר ואחר כך נתנגבו. אבל אם לא נתלחלחו בעליה, אף על פי שיש בהן הרבה מבוקעות שנתבקעו בעודן בגדיש מחמת הגשמים שירדו עליהם, מכל מקום השאר שלא נתבקעו מותרות אפילו באכילה, לפי שהדבר מצוי שבשעת הגשמים עליונות הגדיש ותחתונות מתחמץ ומתבקע, ואין המים נוגעין באמצעיתו כלל¹⁴⁷⁹:

יטי שנה שרבו בו הגשמים וירדו על הערימות שבשדות, עד שקצת מהשבלים שעל הערימות היו מעלין צמחים, אף על פי כן אין חוששין לסתם חטים של אותה השנה, כל שאין רואין בהם סימן חימוץ¹⁴⁸⁰, לפי שאנו הולכין, אחר הרוב ואין הרוב מחמיצין¹⁴⁸¹. ואף אותם ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים, תולין להקל שמא לא נכנסו הגשמים אלא בשבלים העליונים, אבל לא בבטן הערימה, ואם תמצא לומר נכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ¹⁴⁸²:

כיא חטים שבאו בספינה, אם הם יבשות וקשות ולא נשתנו מראיתן, אין מחזיקין בהן איסור מספק¹⁴⁸³ לומר שמא באו במים ואחר כך נתנגבו ונתייבשו. אבל אם נשתנה מראיתן, או שהן לחות, אף על פי שלא נתרככו אסור אפילו להשהותן¹⁴⁸⁴:

כאיב דגן שמחובר לקרקע, אם נתייבש לגמרי, ואין צריך עוד לינק מן הארץ, הרי הוא כתלוש ומונח בכד, ויכול לבא לידי חימוץ אם ירדו עליו גשמים¹⁴⁸⁵:

כביגישראל שיש לו בורות מלאים חטים נתבאר בסי' תל"ו¹⁴⁸⁶ ע"ש:

כגחשש קמח בדבש וסוכר וכיוצא בהם
יד נוהגין¹⁴⁸⁷ במדינות אלו שלא לאכול דבש בפסח¹⁴⁸⁸, שחוששין שמא עירבו בו קמח מחטים שנרחצו במים קודם הטחינה¹⁴⁸⁹.

כדואפילו דבש של ישראל שרדה אותו מכוורת שלו, וידוע לו שלא נתערב בו קמח, אף על פי כן אין לאכלו, ולא ליתנו לתוך התבשיל, ולא לעשות ממנו משקה מי דבש (שקורין מע"ד), בתוך הפסח, מפני מראית העין שאינן יודעין שהוא של ישראל¹⁴⁹⁰.

כהאבל קודם הפסח, אפילו דבש של נכרי מותר לעשות ממנו משקה מי דבש לשתותו בפסח, שאף אם נתערב מעט קמח בתוך הדבש, הרי הוא מתבטל בששים בתוך המשקה קודם הפסח¹⁴⁹¹, ואינו חוזר וניער בפסח¹⁴⁹². ואפילו דבש בפני עצמו שבשלו קודם הפסח, מותר לאכלו בפסח, שאף אם היה בתוכו מעט חמץ, הרי הוא נתבטל בתוכו בששים, כיון שאין בו אלא חשש חימוץ¹⁴⁹³.

כוויש מתירין אפילו בפחות מששים¹⁴⁹⁴. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יום טוב:

כזטו וכל זה בדבש שמביאין בכלים קטנים שכבר הובדל מן השעוה, ולכך יש לחוש שמא עירבו בו קמח, כדי שאף הקמח יתהפך לדבש, שכן דרך הדבש להחזיר את הדבר הנופל לתוכו ולהפכו לדבש¹⁴⁹⁵.

כחאבל דבש שמביאין בחביות מן הכוורת¹⁴⁹⁶, שעדיין הוא מעורב בתוך השעוה¹⁴⁹⁷, אין דרך לערב בו קמח, ולכך מותר לעשות ממנו משקה בתוך הפסח¹⁴⁹⁸, או לאכלו בעינו¹⁴⁹⁹.

כטויש מחמירין¹⁵⁰⁰ שלא לאכלו בעינו, ושלא לעשות ממנו משקה בפסח. וטוב לחוש לדבריהם שלא לאכלו בעינו, אלא אם כן נתבשל קודם הפסח¹⁵⁰¹. אבל לעשות ממנו משקה, המיקל במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח, לא הפסיד, ושבח כבוד יום טוב בידו¹⁵⁰²:

לטז וכל זה בסתם מקומות. אבל במקומות שידוע בבירור שאין דרך לערב בדבש שום קמח, יש להתיר שם אפילו הדבש שהובדל מהשעוה, אף לאכלו בעינו¹⁵⁰³.

לאובמקומות שידוע שדרך הנכרים לערב הרבה קמח בדבש¹⁵⁰⁴. עד שיש לחוש בדבש שהובדל מהשעוה¹⁵⁰⁵, שמא עירבו בו כל כך קמח עד שאין בהדבש ששים כנגדו¹⁵⁰⁶, אין לעשות ממנו משקה אפילו קודם הפסח¹⁵⁰⁷.

לבאבל מותר להשהותו עד לאחר הפסח, ואם נפל לתוך התבשיל בפסח, הרי הוא מתבטל אפילו בפחות מששים¹⁵⁰⁸, אם יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב¹⁵⁰⁹. לפי שיש לסמוך על האומרים¹⁵¹⁰, שכל איסור שנופל לתוך הדבש ונתהפך להיות דבש נפקע איסורו ממנו, והרי הוא היתר גמור.

לגומכל מקום אין לסמוך על סברא זו להקל, אלא כשאין ידוע בבירור¹⁵¹¹ שעירבו קמח חמץ, בדבש זה שרוצה להשהותו, או בדבש זה שנפל ממנו לתוך התבשיל, שיש בדבש זה הרבה צדדים להקל¹⁵¹² בלא סברא זו, שמא לא עירבו בו קמח כלל, ואם תמצא לומר עירבו, שמא הקמח הוא מחטים שלא נרחצו, ואם תמצא לומר נרחצו, שמא לא נתחמצו, שאף ששהו החטים הרבה במים אינן חמץ ודאי אלא ספק, כמו שנתבאר למעלה¹⁵¹³.

לדאבל אם ידוע בבירור שעירבו קמח חמץ (עיין סי' תנ"ג¹⁵¹⁴), אף שנתהפך לדבש אסור להשהותו¹⁵¹⁵. ואם נפל לתוך התבשיל אוסר תערובתו במשהו, אף במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב:

להיז נוהגין במדינות אלו שלא לאכול בפסח, עד יום טוב האחרון של גליות¹⁵¹⁶, כל מיני גרוגרות וצמוקין ושאר כל הפירות שנתייבשו¹⁵¹⁷, לפי שדרך לפזר קמח על הגרוגרות בשעה שמייבשין אותן¹⁵¹⁸, והצמוקין רגילין לערבם עם הגרוגרות בשעה שמייבשין אותן¹⁵¹⁹, וכן שאר כל הפירות היבשים רגילין לפזר עליהם קמח, וגם יש שרגילין ליבשם בתנור, ופעמים שמייבשין בו לאחר שאפו בו לחם חמץ¹⁵²⁰.

לואבל אם ידוע שאין בהם חשש חימוץ, כגון שנתייבשו על ידי ישראל ונזהר בהם מחמץ, אין להחמיר בהם¹⁵²¹:

לזיח ואפילו נתייבשו ביד הנכרי, אם נפלו לתוך התבשיל אינן אוסרין, אע"פ שאין בהתבשיל ס' כנגדם¹⁵²².

לחואף לכתחלה נוהגין היתר בקצת מקומות לעשות מהם משקה בפסח, דהיינו ששורין אותם במים עד שנקלט טעמן בתוך המים ושותין המים בפסח, דכיון שאין בהם אלא חשש בעלמא אין מחמירין כל כך לאסור אף מי שרייתן. אבל אין מקילין כל כך לבשל אותם בפסח כדי לשתות מי בשולם בפסח, לפי שעל ידי הבישול נקלט טעמם במים יותר מעל ידי שרייה. ובמקצת מקומות נוהגין להחמיר במי שרייתן כמו במי בישולן¹⁵²³, אלא אם כן שראן ובשלן קודם הפסח:

לטיט הצוקר העשוי ככובע (שקורין הוט צוקר), אין בו חשש חמץ¹⁵²⁴. ומותר להשהותו בפסח. ואף על פי כן נוהגין למכרו לנכרי קודם הפסח. ובדיעבד ששכח והשהה אותו עד לאחר הפסח מותר¹⁵²⁵ אפילו באכילה. ואפילו ביום טוב האחרון של גליות מותר לאכלו¹⁵²⁶. ואם נזכר בתוך הפסח יכול למכרו לנכרי¹⁵²⁷. ואם נפל לתוך התבשיל אינו אוסר אפילו בפחות מס'¹⁵²⁸:

מכ אבל הצוקר המבושל הנחתך לחתיכות (שקורין צוקר קאנדיל)¹⁵²⁹, וכן מיני בלילות צוקר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים¹⁵³⁰, יש בהם חשש חימוץ, ואין להשהותם בפסח¹⁵³¹, ואין לאכלם אפילו ביום טוב האחרון¹⁵³².

מאומכל מקום אם נפלו לתוך התבשיל אינן אוסרין אפילו בפחות מס', אם יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב. וכן אם עבר והשהה אותם עד לאחר הפסח יש להתירם בהנאה. ובמקום הפסד מרובה יש להתיר אפילו באכילה¹⁵³³. לפי שיש כאן הרבה צדדים להקל¹⁵³⁴, שמא לא עירבו בהם קמח, ואם תמצא לומר עירבו שמא נתבטל בהם בס', ואם תמצא לומר לא נתבטל שמא הקמח הוא מחטים שלא נרחצו, ואם תמצא לומר נרחצו שמא לא נתחמצו¹⁵³⁵.

מבואף שיש לחוש שמא בישלו הצוקר בכלים חמוצים, מכל מקום הרי יש מתירין דבר שנתבשל בכלי חמץ קודם הפסח אפילו לאכלו בפסח¹⁵³⁶, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז¹⁵³⁷:

מגכא נוהגין במדינות אלו שלא לאכול צפורן¹⁵³⁸ (שקורין נעגלי"ך)¹⁵³⁹, וכרכום¹⁵⁴⁰ (שקורין זאפרי"ן)¹⁵⁴¹, לפי שבוחשין קמח עם מים ומזלפין על הכרכום בשעה שמייבשין אותם¹⁵⁴², והצפורן שורין אותו במי שעורים קודם שמייבשין אותו¹⁵⁴³:

מדכב ואף כרכום הגדל בגינת ביתו ונזהר בו מחמץ, נוהגין בו איסור מפני מראית העין¹⁵⁴⁴. שהכרכום אינו מצוי במדינות אלו, ויסברו שהוא כרכום הבא ממרחקים. מה שאין כן שאר כל הפירות שנתייבשו על ידי ישראל, ונזהר בהם מחמץ, שאין חוששין בהם למראית העין¹⁵⁴⁵, לפי שהם מצויין, והכל יודעים שלפעמים מייבשין אותם על ידי ישראל¹⁵⁴⁶:

מהכג כלים הצבועים בכרכום נוהגין שלא להשתמש בהם בפסח¹⁵⁴⁷.

מווכרכום וצפורן שנפלו לתבשיל אינן אוסרין תערובתן אפילו בפחות מס'¹⁵⁴⁸:

מזכד הטאב"ק דרך לשרותו בשכר בקצת מקומות, צריך לסוגרו בחדר¹⁵⁴⁹, או לעשות מחיצה לפניו¹⁵⁵⁰. וכן הכרכום, במקומות שנוהגין בו איסור¹⁵⁵¹:

מחחטה שנמצאה בתבשיל
כה חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח, אם היא מבוקעת ממש¹⁵⁵², כל התבשיל אסור¹⁵⁵³, אפילו בהנאה, שחמץ בפסח במשהו¹⁵⁵⁴.

מטאבל אם אינה מבוקעת ממש, אע"פ שנתרככה והיא קרובה להתבקע, יש מתירין¹⁵⁵⁵ התבשיל אפילו באכילה, אם יש בו ששים כנגדה¹⁵⁵⁶, דכיון שלא נתבקעה עדיין אינה חמץ ודאי אלא ספק, ולא החמירו לאסור במשהו אלא בחמץ ודאי, כמו שנתבאר למעלה¹⁵⁵⁷.

נויש חולקין על זה¹⁵⁵⁸ ואומרים, שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע, הרי זה חמץ ודאי מן התורה, אע"פ שלא נתבקע עדיין, לפי שבודאי יבא לידי חימוץ תיכף ומיד¹⁵⁵⁹. ולפי שעכשיו אין אנו בקיאין מה נקרא ראוי להתבקע, לפיכך כל שנתרככה החטה אע"פ שלא נתבקעה נאסר כל התבשיל¹⁵⁶⁰, אפילו בהנאה¹⁵⁶¹.

נאואם נתערב משהו מתבשיל זה לתבשילין אחרים, כולם נאסרים¹⁵⁶² בהנאה. וגם כל הכלים¹⁵⁶³ ששימשו בתבשילין אלו בעודן חמין שהיד סולדת בו, צריך להצניען עד לאחר הפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז¹⁵⁶⁴ בחמץ ודאי עיי"ש.

נבוכן המנהג פשוט במדינות אלו¹⁵⁶⁵, ואין לשנות. ומכל מקום אם יש שם הפסד מרובה יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר התערובת בהנאה¹⁵⁶⁶, או להשהותו עד אחר הפסח, לאחר שיסיר משם את החטה ויבערנה¹⁵⁶⁷.

נגוכל זה כשנפל לתוך התבשיל חטה או שעורה מרוככת, או שנתרככה בתוך התבשיל. אבל אם לא נתרככה אינה אוסרת כלל את התבשיל אפילו באכילה¹⁵⁶⁸:

נדכו ואפילו חטה מבוקעת שנמצאת בתבשיל, שהתבשיל אסור אפילו בהנאה לדברי הכל, מכל מקום יכול למוכרה לנכרי¹⁵⁶⁹, לאחר שהסיר החטה ממנו¹⁵⁷⁰, אם הוא חולו של מועד¹⁵⁷¹, מטעם שנתבאר בסי' תמ"ז¹⁵⁷². ויש אוסרין¹⁵⁷³. וכן המנהג במדינות אלו¹⁵⁷⁴, ואין לשנות, אלא במקום הפסד מרובה מאוד כמו שנתבאר שם¹⁵⁷⁵.

נהומכל מקום אם אין החטה בקועה, יש להתיר למכור לנכרי אע"פ שאין שם הפסד מרובה מאוד¹⁵⁷⁶. אבל אם אין שם הפסד מרובה כלל אין להקל¹⁵⁷⁷:

נוכז כשרוצה למכרו, צריך למכרו תיכף ומיד שנודע התערובת, שהרי אסור להשהותו בפסח¹⁵⁷⁸ מטעם שנתבאר שם¹⁵⁷⁹.

נזואם הוא שבת או יום טוב יוכל ליתנו לנכרי במתנה¹⁵⁸⁰, לדברי המתירין למוכרו בחולו של מועד¹⁵⁸¹, שהרי מותר ליתן מזונות לנכרי בשבת ויום טוב כמו שנתבאר בסי' שכ"ה¹⁵⁸²:

נחכח ואם עבר והשהה אותם עד שמיני של פסח¹⁵⁸³, אפילו היתה החטה בקועה, יכול להשהותו עד לאחר הפסח¹⁵⁸⁴. ואין צריך לומר אם נעשה התערובות ביום שמיני של פסח¹⁵⁸⁵, שרשאי להשהותו, ואין צריך ליתנו לנכרי לדברי המתירין, דכיון שיום שמיני אינו אלא מדברי סופרים¹⁵⁸⁶ לא החמירו בו כל כך לאסור להשהות תערובת חמץ משהו.

נטאבל החמץ משהו עצמו אסור להשהותו אפילו ביום שמיני¹⁵⁸⁷, אלא יעשה כמשפט שנתבאר בסימן תמ"ו¹⁵⁸⁸ ע"ש:

סחטה שנמצאה במים צוננים
כט אף על פי שחמץ בפסח במשהו, מכל מקום אינו אוסר בצונן¹⁵⁸⁹. כגון אם נמצאת חטה¹⁵⁹⁰ בקועה בפסח במים או ביין¹⁵⁹¹ צוננים, הרי הם מותרין, אם ידוע שלא שהתה בתוכם מעת לעת¹⁵⁹², לפי שהצונן אינו מפליט ומבליע כלום, ולא נפלט מן החטה אפילו משהו לתוך היין או המים¹⁵⁹³.

סאומכל מקום אם נפלה לתוכם פרוסת לחם¹⁵⁹⁴ או עיסה¹⁵⁹⁵, אפילו נפלה קודם הפסח והסירה משם קודם הפסח, אסור לשתותם בפסח, אלא אם כן סיננם קודם הפסח. לפי שהלחם והעיסה עשויין להתפרר, ויש לחוש שמא נשארו פרורין בתוך המים והיין¹⁵⁹⁶ (עיין סי' תמ"ז¹⁵⁹⁷).

סבויש חולקין¹⁵⁹⁸ על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו, ואם נמצאת חטה בקועה במים ששרו בהם בשר בפסח הבשר אסור¹⁵⁹⁹, לפי שהמים מפליטין טעם משהו מן החטה ומבליעין בבשר¹⁶⁰⁰, אף שלא שהה בתוכם¹⁶⁰¹. ואין צריך לומר שהמים אסורים¹⁶⁰², ואם בישל בה תבשיל, התבשיל אסור¹⁶⁰³.

סגואפילו לא נתבקעה החטה, אלא שנתרככה במים הללו שנפלה לתוכם, או שנפלה לתוכם כשהיא מרוככת, הרי היא כאלו נתבקעה¹⁶⁰⁴ לפי מנהג מדינות אלו, כמו שנתבאר¹⁶⁰⁵:

סדל והעיקר כסברא הראשונה¹⁶⁰⁶. ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק¹⁶⁰⁷. שאז יש להקל אפילו בחטה בקועה¹⁶⁰⁸.

סהוכן אם יש שם עוד צד אחד להקל¹⁶⁰⁹, כגון שנמצאת החטה במים לאחר שהסירו משם הבשר שנשרה בתוכם, שיש לתלות ולומר שכל זמן שהבשר היה שרוי במים לא היתה שם חטה ואחר שהסירוהו משם נפלה החטה שמה, הרי זה מותר¹⁶¹⁰. וכן אם נטל מים ממים [אלו] קודם שנמצאת בהם החטה ובישל בהם תבשיל, התבשיל מותר אפילו היתה החטה בקועה¹⁶¹¹:

סוחטה שנמצאה במים חמים
לא ואפילו¹⁶¹² מים חמין שנמצאת בהן חטה, אע"פ שנתרככה, אלא שאינה בקועה¹⁶¹³, יש להתיר התבשיל שבשלו בהם קודם שמצאו בהם חטה, מכח ספק ספיקא¹⁶¹⁴, שמא אחר כך נפלה שמה החטה, ואם תמצא לומר קודם לכן נפלה, שמא לא נתרככה עד עתה¹⁶¹⁵. ובלא נתרככה אין לאסור התבשיל¹⁶¹⁶ אפילו לפי מנהגינו, כמו שנתבאר¹⁶¹⁷:

סזלב אבל חמץ גמור, כגון לחם או עיסה או חטה בקועה¹⁶¹⁸ שנמצאו במים חמים, אפילו הם בתוך כלי שני¹⁶¹⁹, יש לאסור אף התבשיל שבישלו בה קודם שנמצא בהם החמץ, ואפילו במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב אין להקל¹⁶²⁰, ואף להשהותו אסור¹⁶²¹.

סחלפי¹⁶²² שמן הסתם היה כבר החמץ בתוך המים כשנטלו מהם לבשל התבשיל¹⁶²³, שכל האיסורין אנו דנין אותן כשעת מציאתן¹⁶²⁴ למפרע, דהיינו כשאנו מוצאין איסור במקום אחד אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע, ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן היה¹⁶²⁵ כבר קודם לכן.

סטואין זה נקרא ספק, אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד הרי זה נקרא ספק ספיקא¹⁶²⁶.

עומכל מקום אם נתערב משהו מתבשיל זה בתבשיל אחר, יש להתיר אותו תבשיל אפילו באכילה, אם יש שם הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב¹⁶²⁷:

עאלג וכן בשר שנשרה בחמין הללו קודם שנמצא בהם החמץ אסור אפילו להשהותו. ואם נמצא בהם חטה שאינה בקועה יש להתיר הבשר אפילו באכילה כמו שנתבאר¹⁶²⁸.

עבויש חולקין על זה¹⁶²⁹ ואוסרין הבשר שנשרה בהם¹⁶³⁰, או התבשיל שבישלו בהם¹⁶³¹, אף שנמצא בהם חטה שאינה בקועה, אלא שנתרככה, לפי מנהג מדינות אלו¹⁶³². ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה ולא מניעת שמחת יום טוב¹⁶³³.

עגואף לפי דבריהם מותר למכור הבשר או התבשיל לנכרי. דכיון שיש כאן ספק ספיקא להקל כמו שנתבאר, אין מחמירין כל כך לאסור אף המכירה לנכרי, כיון שיש מתירין אף התבשיל שנמצא בו חטה בקועה¹⁶³⁴:

עדלד וכל זה בבשר בהמה וחיה, או אפילו בשר עוף אלא שהחטה שנמצאת במים היא שלימה. אבל אם נשרה בשר עוף במים חמין, אפילו בכלי ראשון, ולאחר שסילקוהו משם מצאו שם חטה שבורה, אפילו היא בקועה, יש להתיר העוף אפילו באכילה, מכח ספק ספיקא¹⁶³⁵, שמא עתה נפלה החטה שם לאחר שסילקו העוף משם¹⁶³⁶, ואם תמצא לומר קודם לכן היתה שם, שמא היתה חטה זו כבר במעי העוף, ונתעכל כבר במעיו¹⁶³⁷ עד שנשברה, ושוב אין בה איסור חמץ, כמו שיתבאר¹⁶³⁸, וממעיו נפלה לבשרו, ומבשרו נפלה לתוך המים שנמצאת בהם:

עהחטה שנמצאה בעיסה
לה חטה בקועה שנמצאת בפסח בעיסה, או במצה אפוייה, יש רוצים להקל¹⁶³⁹ להתיר כל המצה והעיסה, לפי שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה, אלא היא קרובה להחמיץ, ותיכף ומיד תבא לידי חימוץ גמור¹⁶⁴⁰, וחטה זו שנמצאת בעיסה או במצה בודאי עדיין לא באה לידי חימוץ.

עושהרי מן הסתם לא נפלה לתוך העיסה בשעה שהיה עוסק בה בלישה ועריכה¹⁶⁴¹, שהרי היה רואה אותה ומסירה, אלא בודאי נפלה לתוך הקמח קודם הלישה, ואז בודאי לא החמיצה כיון שאין שם מים. וגם אחר כך שנילוש הקמח במים בודאי גם כן לא החמיצה החטה, שהחטה היא קשה ואינה ממהרת להחמיץ כמו העיסה, וכיון שהעיסה לא החמיצה כל שכן החטה¹⁶⁴².

עזואין חוששין שמא היתה החטה כבר בקועה קודם שנפלה לתוך הקמח. שאין מחזיקין איסור מספק¹⁶⁴³, לומר שכבר באה במים ונתבקעה קודם שנפלה לתוך הקמח, אלא תולין שנתבקעה מחמת המים שבעיסה זו שנמצאת בה, וכיון שהעיסה לא נתחמצה גם החטה לא נתחמצה.

עחואין חוששין שמא היתה חטה זו בתוך המים שלשו בהם העיסה, וכבר נתבקעה שם בתוך המים קודם שבאה לעיסה זו. לפי שרגילין ישראל לשמור יפה את המים שנשאבו ללישת המצה שלא יפול לתוכם שום דבר¹⁶⁴⁴, כמו שנתבאר בסי' תנ"ה¹⁶⁴⁵:

עטלו ויש חולקין¹⁶⁴⁶ על זה ואומרים, שצריך להסיר מן העיסה או מהמצה¹⁶⁴⁷, כדי נטילת מקום, דהיינו שיסיר במקום מגעה של החטה ברוחב גודל¹⁶⁴⁸ מכל סביבותיה. לפי שיש לחוש שמא היתה החטה כבר בקועה כשנפלה לתוך העיסה¹⁶⁴⁹, ואוסרת את העיסה במקום מגעה. ואף להאומרים¹⁶⁵⁰ שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן, מכל מקום על ידי דוחק הלישה מתמצה ונסחט מהחטה לתוך העיסה¹⁶⁵¹ כרוחב גודל מכל סביבותיה. ולפי מנהג מדינות אלו הדין כן אפילו אם לא נתבקעה החטה, אלא שנתרככה¹⁶⁵².

פויש אומרים¹⁶⁵³ שאם נמצאת חטה בקועה בעיסה, ולפי מנהג מדינות אלו אפילו לא נתבקעה אלא שנתרככה¹⁶⁵⁴, כל העיסה אסורה. לפי שלא במקום אחד בלבד נגעה החטה, אלא כאן וכאן במקומות הרבה דרך גלגולה של עיסה¹⁶⁵⁵, ובכל מקום ומקום יש חשש שמא נסחט לשם משהו מהחטה¹⁶⁵⁶, ולפיכך יש לאוסרה כולה אם הוא בתוך הפסח¹⁶⁵⁷, שחמץ בפסח במשהו.

פאאבל קודם הפסח אין צריך להסיר ממנה אלא כדי נטילת מקום בלבד¹⁶⁵⁸. ואף אם נמצאת בה לאחר אפייתה די בנטילת מקום בלבד¹⁶⁵⁹ (עיין סי' תס"א¹⁶⁶⁰).

פבולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה¹⁶⁶¹, וכן נוהגין¹⁶⁶². ומכל מקום בהפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך על סברא השנייה¹⁶⁶³, ואף בתוך הפסח די בנטילת מקום, כיון שיש אומרים שאף נטילת מקום אין צריך¹⁶⁶⁴:

פגלז ואם חתך עיסה אחת גדולה למצות הרבה, ונמצאת חטה בקועה באחת מן המצות, בין שנמצאת בה לאחר אפייתה בין שנמצאת בה בעודה בצק, היא אסורה אם נילושה בה החטה בתוך הפסח, ושאר המצות מותרות. ואין חוששין שמא היתה חטה זו בתוך העיסה הגדולה ונאסרה כולה, אלא תולין להקל לומר לאחר שנחתכה ממנה המצה נפלה החטה לתוך מצה אחת מהן, לפי שאנו אומרים כאן נמצאת החטה עכשיו במצה זו, כאן היתה בתחלה כשנפלה¹⁶⁶⁵, ולא נפלה מעולם לתוך עיסה הגדולה, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום¹⁶⁶⁶:

פדלח ואם החטה היא מלאה מים ומלוחלחת מעבר אל עבר, אם כן נראה שהיתה במים ובעיסה הגדולה, לכן יש לאסור כל המצות. ומכל מקום אם יש לתלות שהיתה במקום אחר בלועה ממים ונפלה עכשיו לתוך מצה זו תולין להקל, אם יש במה לתלות (שלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר, ואינו נקרא ספק אלא כשיש לתלות בזה כמו בזה¹⁶⁶⁷ כמו שנתבאר ביורה דעה¹⁶⁶⁸):

פהלט אבל מחזיקין איסור מזמן לזמן במקום אחד¹⁶⁶⁹, כגון מי שחתך עיסה גדולה למצות הרבה, וחלקן לבני אדם הרבה, ונתפזרו איש למקומו לעשותן, ומצה אחת הותיר בידו באותו מקום שחתך את העיסה, ונמצאת בה חטה, כולם אסורות, שאנו חוששין שמא היתה בה החטה קודם לכן כשהיו עדיין כל המצות מחוברות עמה, קודם שנחתכו ממנה ונאסרו כולם¹⁶⁷⁰.

פוומכל מקום אם אין החטה בקועה, אף על פי שנתרככה, יש להתיר למכור שאר המצות לנכרי, כיון שיש כאן הרבה צדדים להקל, שמא לא נתחמצה החטה, ושמא נפלה שמה לאחר שנחתכו שאר המצות¹⁶⁷¹.

פזומכל מקום אין זה ספק ספיקא גמור להתירם אף באכילה. לפי שהספק שמא לא נתחמצה הוא ספק מחמת חסרון ידיעה, דכיון שנתרככה אין אנו בקיאין אם היא ראויה להתבקע אם לאו, כמו שנתבאר למעלה. וכל ספק שהוא מחמת חסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל¹⁶⁷², כמו שנתבאר ביורה דעה¹⁶⁷³. ואינו מועיל אלא להתיר המכירה לנכרי, לפי שיש מתירין אפילו בחטה בקועה:

פחחטה שנמצאה בציר המליח
מ וכן¹⁶⁷⁴ כרוב מליח הכבוש בחבית, ונטל מעט ציר מן החבית לתוך הקערה, ונמצאת חטה בקועה בקערה, הכרוב שבחבית מותר, שאנו תולין שלתוך הקערה נפלה ולא היתה מעולם בחבית, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום¹⁶⁷⁵.

פטאבל אם נמצאת חטה בקועה בחבית לאחר שנתן ממנה לתוך הקערה, גם הכרוב שבקערה אסור, שמחזיקין איסור מזמן לזמן, ושמא היתה החטה בחבית קודם שנתנו ממנה לקערה ונאסר אז כל מה שבחבית¹⁶⁷⁶, אף להאומרים¹⁶⁷⁷ שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן, שיש לחוש שמא נכבשה החטה מעת לעת בתוך החבית, וכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל¹⁶⁷⁸.

צואין להתיר מה שבקערה מכח ספק ספיקא, שמא עתה נפלה החטה לתוך החבית, לאחר שכבר נתן ממנה לתוך הקערה, ואם תמצא לומר קודם לכן נפלה, שמא לא שהתה שמה מעת לעת. דכיון שמחזיקין איסור מזמן לזמן, אנו אומרים שחטה זו שנמצאת עתה בחבית כבר היתה שם בחבית מזמן מרובה יותר ממעת לעת, וממילא נאסר גם מה שנתנו ממנה לתוך הקערה בתוך זה הזמן, ואין כאן ספק ספיקא כלל¹⁶⁷⁹:

צאמא וכל זה כשהחטה מבוקעת. אבל אם לא נתבקעה החטה, יש להתיר מה שבחבית, אם יש שם הפסד מרובה, מכח ספק ספיקא, שמא נפלה שם תוך מעת לעת, ואם תמצא לומר נפלה קודם לכן, שמא לא נתרככה עד תוך מעת לעת¹⁶⁸⁰:

צבמב וכל זה כשנמצא החטה בתוך הציר שבחבית, אבל אם נמצא על גבי חתיכת כרוב, ואין הציר עולה על גבה, אין בה דין כבוש כלל, אלא דין מליח¹⁶⁸¹ שיתבאר¹⁶⁸²:

צגחטה שנמצאה בפיו
מג מי שפרס חתיכת מצה קטנה מחתיכת מצה גדולה ונתנה לתוך פיו, ונטל חתיכת בשר קטנה מהבשר צונן המונח לפניו ונתנה גם כן לתוך פיו, ולעסן יחד והרגיש בפיו שיש שם חטה, ונטל המאכל מפיו וראה שם חטה בקועה, ואין ניכר אם היתה במצה או בבשר. יש להתיר הבשר שנשאר מונח לפניו, שאנו תולין שנפלה החטה עליו לאחר שהניחו לפניו, ואז היה צונן, וצונן יבש בלא רוטב אינו אוסר לדברי הכל¹⁶⁸³. ואין חוששין שמא נפלה עליו בעודו רותח בקדירה או בקערה, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום¹⁶⁸⁴.

צדוגם חתיכת מצה הגדולה יש להתיר. אף על פי שיש לחוש שמא היתה החטה בתוך המצה בפיו, ובודאי לא נפלה עליה לאחר האפייה, שהרי היתה מתגלגלת ויורדת, אלא נפלה עליה קודם אפייתה בשעת לישתה, ונאסרת כל המצה אם נאפית בתוך הפסח, שחמץ בפסח במשהו¹⁶⁸⁵ (עיין סי' תס"א¹⁶⁸⁶). מכל מקום כיון שאיסור משהו אינו אלא מדברי סופרים, תולין להקל שלא היתה החטה מעולם בתוך המצה אלא בתוך הבשר לאחר שנצטנן, ושניהם מותרים¹⁶⁸⁷.

צהומכל מקום צריך להסיר כדי נטילת מקום מחתיכת מצה הגדולה באותו מקום שפרס ממנה החתיכה קטנה¹⁶⁸⁸, שיש לחוש שמא היתה החטה באותו מקום ונאסר שם כדי נטילת מקום מן המצה¹⁶⁸⁹, לפי שנפלט טעם החטה לשם, וטעם הוא כעיקר מן התורה כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ח¹⁶⁹⁰:

צומד וכל זה כשהבשר המונח לפניו היה צונן כבר כשהניחו במקום זה. אבל אם הניחו לפניו כשהוא רותח בקערה, שהוא כלי שני, אסור (או אפילו לא היה שם רוטב, לפי מנהג מדינות אלו כמו שיתבאר¹⁶⁹¹) שהרי מחזיקין איסור מזמן לזמן¹⁶⁹².

צזואין להתיר מכח ספק ספיקא, שמא חטה זו היתה במצה שבפיו, ואם תמצא לומר בבשר שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן. שאם כן צריך אתה לאסור את המצה קודם שתתיר את הבשר, ומה ראית להתיר הבשר ולומר שהחטה היתה במצה, ולאסור המצה, שמא היתה בבשר, והמצה מותרת, שכל ספק דברי סופרים להקל¹⁶⁹³. ואם תתיר את המצה, אי אפשר להתיר את הבשר, לפי שאין בו אלא ספק אחד להקל, דהיינו שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן, ואין מקילין מספק זה בלבד כיון שהוא במקום אחד מזמן לזמן¹⁶⁹⁴.

צחוכיון שאי אפשר לך להתיר שניהם, שהרי בודאי היתה החטה באחד מהם, צריך אתה לאסור שניהם¹⁶⁹⁵:

צטמה וכל זה בבשר בהמה וחיה, או אפילו בבשר עוף, אלא שהחטה היא שלימה. אבל אם הוא בשר עוף והחטה היא שבורה, יש להתיר הבשר מכח ספק ספיקא, שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן¹⁶⁹⁶, ואם תמצא לומר קודם לכן, שמא היתה כבר במעי העוף ונתעכלה שם במעיו עד שנשברה, ושוב אין בה איסור חמץ, וממעיו נדבקה לבשרו¹⁶⁹⁷.

קוכיון שהבשר מותר יש להתיר גם המצה, שאנו תולין שהחטה נפלה לתוך הבשר לאחר שנצטנן, או שנתעכלה כבר במעיו, ולפיכך שניהם מותרים, שכל ספק דברי סופרים להקל¹⁶⁹⁸. רק שיסיר כדי נטילה מהמצה¹⁶⁹⁹.

קאאבל מהבשר אין צריך להסיר כלום¹⁷⁰⁰, כיון שיש בו ספק ספיקא, וכל ספק ספיקא מועיל אפילו באיסור של תורה¹⁷⁰¹:

קבחטה ומי הגעלה שנמצאו בבאר
מו אם הגעילו יורה מחומצת¹⁷⁰² קודם הפסח, ושפכו מי הגעלה המחומצים, וירדו לבור בתוך הפסח¹⁷⁰³, נאסרו המים שבבור¹⁷⁰⁴, אף להאומרים¹⁷⁰⁵ שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן. שלא אמרו כן אלא כשהסיר ממשות החמץ מהצונן, שאין טעמו נפלט בצונן, אבל כאן המים המחומצין הן מעורבין במימי הבור¹⁷⁰⁶, ואין מתבטלין בתוכו בס' כיון שנתערבו בהם בתוך הפסח.

קגאבל אם ירדו לבור קודם הפסח ונתבטלו שם בס' מותרין¹⁷⁰⁷. ומכל מקום אם יש לחוש שמי הגעלה אינן מתערבין יפה במימי הבור, אלא הם נקוים ועומדים למעלה, אסור לשאוב מהבור בפסח. אלא אם כן כבר שאב ממנו פעמים רבות קודם הפסח, לאחר שירדו לשם מי הגעלה, שעל ידי השאיבה מתערבים יפה מי הגעלה במימי הבור ומתבטלים בהם בס' קודם הפסח¹⁷⁰⁸.

קדואם לא שאב ממנו כלום קודם הפסח, ושאב ממנו מים בפסח, ובשל בהם תבשיל, יש להתיר התבשיל. שבודאי יש ששים במים הללו כנגד מעט מי הגעלה שנתערבו בתוכם על ידי השאיבה, ומי הגעלה אינן אוסרין במשהו, כיון שאין בהם חשש חימוץ אלא מחמת שהורתחו ביורה מחומצת, והרי יש בהם נותן טעם בן נותן טעם של היתר¹⁷⁰⁹ (עיין סי' תמ"ז¹⁷¹⁰).

קהוכל זה כשהיורה היתה בת יומא¹⁷¹¹ מבליעת חמץ בשעה שהגעילוה. אבל אם לא היתה בת יומא, אף אם ירדו מי הגעלה לבור בתוך הפסח, ואין במי הבור ששים כנגדם, מותר לשתות מהבור בפסח, אף אם לא נתערבו יפה מי ההגעלה במי הבור. דכיון שהיורה לא היתה בת יומא, הרי החמץ הבלוע בה נותן טעם לפגם במי הגעלה, וכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח אינו חוזר וניער בפסח¹⁷¹² (ומכל מקום קודם שנפלו מי הגעלה לתוך מי הבור אסור להשתמש במי הגעלה, אף שהחמץ היה נותן טעם לפגם בהם, מטעם שנתבאר בסימן תנ"ב¹⁷¹³):

קומז אם נמצאת חטה בקועה בבאר בפסח, אסור לשאוב עוד מים מהבאר כל ימי הפסח¹⁷¹⁴, אף להאומרים¹⁷¹⁵ שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן, שמכל מקום יש לחוש שמא נשרית שם חטה מעת לעת¹⁷¹⁶.

קזאבל אם אין החטה בקועה, אע"פ שנתרככה, אם הוא שעת הדחק, שאי אפשר למצוא מים אחרים אלא על ידי הדחק, יש להתיר מכח ספק ספיקא, אף במקומות שנוהגין להחמיר בצונן בפסח, כמו שנתבאר למעלה¹⁷¹⁷.

קחואם נמצאת פרוסת לחם¹⁷¹⁸ או עיסה¹⁷¹⁹ בבאר, אפילו אם ידוע שלא נשתהה שם מעת לעת, והוא מקום שלא נהגו להחמיר בצונן, אין להשתמש במי הבאר, אלא על ידי סינון¹⁷²⁰, אפילו נמצאו קודם הפסח כמו שנתבאר למעלה¹⁷²¹:

קטמח מי שרוצה לשאוב בפסח מבארות של נכרים, או מבארות של ישראל שלא נזהר בהן מחמץ כל השנה, טוב שיסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב¹⁷²². אבל מעיקר הדין אין מחזיקין איסור מספק¹⁷²³:

קיחטה שנמצאה בבשר
מט בשר חי שנמצא עליו חטה בקועה קודם מליחתו. אם החטה היא מנוגבת, וגם הבשר הוא מנוגב במקום שנגעה בו החטה, אפילו הדחה אין צריך¹⁷²⁴.

קיאאבל אם אחד מהם לח קצת במקום נגיעתן, צריך להדיח הבשר במקום שנגעה בו החטה¹⁷²⁵. ודי לו בהדחה שמדיחו קודם המליחה להכשירו מדמו. ואם נמצאת עליו חטה לאחר שהודח קודם המליחה צריך לחזור ולהדיחו קודם המליחה¹⁷²⁶ במקום שנגעה בו החטה. ואין לו לסמוך על ההדחה שמדיחו אחר המליחה, לפי שאותו משהו לחלוחית שנגע בחטה, שצריך להעבירו מהבשר על ידי הדחה, אם לא יעבירנו קודם המליחה, הרי הוא נבלע בבשר על ידי המליחה¹⁷²⁷.

קיבואף במקומות שנוהגין להחמיר בצונן בפסח¹⁷²⁸, די לו בהדחה, כיון שאין בו במקום החטה אלא קצת לחלוחית¹⁷²⁹. ולא החמירו אלא כשיש שם רוטב הרבה¹⁷³⁰, והחמץ הוא נשרה בתוך הרוטב¹⁷³¹, שאז נפלט טעם משהו מהחמץ לתוך הרוטב, והרוטב מבליע אותו טעם משהו בתוך ההיתר¹⁷³²:

קיגנ ואם¹⁷³³ נמצאת עליו החטה לאחר שנמלח, בעוד שהמלח עליו¹⁷³⁴, צריך ליטול ממנו כדי קליפה¹⁷³⁵ במקום מגעה של החטה, אם ידוע בבירור שלא נגעה בו אלא במקום שנמצאת בו. אבל אם יש להסתפק שמא נגעה בו במקום אחר, צריך ליטול כדי קליפה מכולו¹⁷³⁶.

קידלפי שמן הסתם כבר היתה עליו החטה בשעה שמלחו, שהרי מחזיקין איסור מזמן לזמן¹⁷³⁷, ומן הסתם נפל קצת מלח גם על החטה¹⁷³⁸, ודרך המלח להפליט ציר מדבר המלוח, והציר שהפליט מהחטה נבלע בבשר במקום מגעה של החטה, לפי שהוא כרותח¹⁷³⁹:

קיהנא במה דברים אמורים כשהבשר הוא כחוש. אבל אם הוא שמן¹⁷⁴⁰ במקום מגעה של החטה, הרי כל אותה החתיכה שנמצאת החטה עליה אסורה, אפילו להשהותה או למוכרה לנכרי¹⁷⁴¹. לפי ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו, ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה¹⁷⁴², שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח והציר הוא כרותח.

קיוויש חולקין על זה¹⁷⁴³ ואומרים, שאין כח בשמנונית הבשר לפטם את הציר הנבלע, כיון שהשמנונית הוא צונן. ואף שהוא מלוח והמלוח דינו כרותח, מכל מקום אינו כרותח ממש לענין זה שיהא בו כח לפטם את הציר הנבלע בו. וכן עיקר.

קיזומכל מקום אם אין הפסד מרובה¹⁷⁴⁴ ולא מניעת שמחת יום טוב, יש לחוש לסברא הראשונה, שלא לאכלו בפסח. אבל יכול להשהותו, לאחר שהסיר ממנה כדי קליפה, או למוכרו לנכרי¹⁷⁴⁵.

קיחועכשיו שאין אנו בקיאין בין בשר כחוש לשמן¹⁷⁴⁶, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז¹⁷⁴⁷, אף אם אותה חתיכה שנמצאת החטה עליה היא כחושה כולה אין לאכלה בפסח, אפילו אם אין החטה בקועה אלא שנתרככה¹⁷⁴⁸. אלא אם כן יש שם הפסד מרובה¹⁷⁴⁹, כגון שהוא עני והיא חתיכה גדולה וחשובה, או שיש שם מניעת שמחת יום טוב¹⁷⁵⁰, שאז יש להתירה לאחר שיסיר כדי קליפה:

קיטנב וכל זה באותה חתיכה עצמה שנמצאת החטה עליה. אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד, אף על פי שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה, אינן נאסרות¹⁷⁵¹ כלל¹⁷⁵², אפילו אם הן שמינות, וגם אותה חתיכה היא שמינה¹⁷⁵³. לפי שאף להאומרים¹⁷⁵⁴ ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מהחטה, מכל מקום אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, כיון שאינו שמן מצד עצמו¹⁷⁵⁵, ונמצא שאין בשאר החתיכות אפילו משהו מציר זה שיצא מהחטה:

קכנג ויש חולקין¹⁷⁵⁶ על כל זה ואומרים, כיון שבכל איסורי תורה שנמלחו עם ההיתר, אע"פ שהאיסור וההיתר הם כחושים, אף על פי כן אנו מחמירין לאסור עד ס', אפילו הן חתיכות הרבה נוגעות זו בזו והאיסור אינו נוגע אלא באחד מהן בלבד¹⁷⁵⁷, והטעם הוא כדי שלא נצטרך להבחין לחלק בין איסור כחוש לאיסור שמן, שבאיסור שמן מן הדין יש להחמיר עד ס' אפילו הן חתיכות הרבה, לפי שהאיסור עצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה, כיון שהוא שמן מצד עצמו¹⁷⁵⁸, אם כן בחמץ בפסח שאינו מתבטל בס', יש להחמיר לאסור כל חתיכות שנמלחו עמה יחד, אע"פ שהוא איסור כחוש¹⁷⁵⁹.

קכאויש לחוש לדבריהם¹⁷⁶⁰ אם אין שם הפסד כלל¹⁷⁶¹, כשישהה אותן עד לאחר הפסח¹⁷⁶² או שימכרם לנכרי¹⁷⁶³. אבל אם יש שם הפסד קצת, או קצת שעת הדחק, והחטה אינה בקועה אלא שנתרככה, יש לסמוך על סברא הראשונה, כי כן עיקר¹⁷⁶⁴.

קכבשאין אנו מחמירין בשאר איסורין לשער בס' במליחה אפילו באיסור כחוש, אלא באיסור ששייך בו קצת שמנונית, כגון בשר טריפה כחושה שנמלח עם היתר, שיש טריפה כחושה ויש טריפה שמינה, לפיכך אנו מחמירין בכל טריפה אפילו כחושה, כדי שלא נצטרך להבחין ולחלק בין כחושה לשמינה, שאין אנו בקיאין בזה. אבל איסור שלעולם הוא כחוש, ואין שייך בו שמנונית כלל, כגון חמץ בפסח, אין להחמיר בו כמו באיסור שמן¹⁷⁶⁵, בין לענין מליחה בין לענין צלי, כמו שיתבאר¹⁷⁶⁶:

קכגנד וכל זה כשידוע בבירור שלא נגעה החטה אלא באותה חתיכה שנמצאת עליה, כגון שנמצאת תוך תרנגולת¹⁷⁶⁷. אבל אם יש להסתפק שמא נגעה גם בשאר החתיכות, כגון שנמצאת על התרנגולת מבחוץ, או על שאר בשר, הרי כולן צריכות קליפה מעיקר הדין¹⁷⁶⁸.

קכדואפילו אם ידוע בבירור שלא נגעה אלא באחת משאר החתיכות, ואין ידוע איזו היא, אינה מתבטלת בתוכן ברוב, כיון שהוא בתוך הפסח¹⁷⁶⁹, ולפיכך כולן צריכות קליפה מספק.

קכהואם הן שמינות כולן אסורות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב¹⁷⁷⁰. ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, אף אם הם כחושות דינם כשמינות¹⁷⁷¹.

קכוואם עבר ובשלם בלא קליפה, יש לאסור כל התבשיל באכילה¹⁷⁷², אפילו יש שם הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב.

קכזאבל מותר להשהותן או למוכרן לנכרי אפילו לכתחלה, בלא קליפה, כיון שאין בהן אלא ספק נגיעה¹⁷⁷³:

קכחנה וכל זה כשנמצאת החטה על הבשר קודם שהודח אחר המליחה. אבל אם נמצאת עליו לאחר שהודח, בודאי עכשיו נפלה עליו, ולא היתה עליו בשעת מליחתו, ומדיח מקום מגעה ודי, שאם היתה עליו בשעת מליחתו היתה עוברת מעליו על ידי הדחה¹⁷⁷⁴.

קכטבמה דברים אמורים כשנמצאת על גבי הבשר או על גבי התרנגולת. אבל אם נמצאת בתוך התרנגולת, בודאי היתה שם בשעת מליחה¹⁷⁷⁵, שהרי בודאי לא נפלה ממקום אחר לתוך התרנגולת, אלא היתה שם במעיה, וממעיה נפלה שם על בשרה:

קלחטה שנמצאה בציר
נו וכל זה כשנמצאת החטה מונחת בבשר, והוא הדין בדגים. אבל אם נמצאת נשרית בתוך ציר היוצא מבשר או דגים בשעת מליחתן, הרי כל החתיכות המונחות בתוך הציר, אפילו הן כחושות, כולן אסורות אפילו להשהותן או למוכרן לנכרי, אם שהתה החטה עם החתיכות בתוך הציר בכדי שאם היה נותן הציר בכלי על האש היה מתחיל להרתיח ולהתבשל¹⁷⁷⁶. דכיון ששהו בתוכו כשיעור בישול, הרי הן כאלו נתבשלו ממש בתוכו¹⁷⁷⁷.

קלאומכל מקום אם אין החטה מבוקעת, יש להתיר להשהותן או למוכרן לנכרי¹⁷⁷⁸, אם יש שם הפסד מרובה כמו שנתבאר למעלה¹⁷⁷⁹:

קלבנז ואם¹⁷⁸⁰ מקצת החתיכה בתוך הציר ומקצתה למעלה מן הציר, המקצת שבתוך הציר אסור אפילו להשהותה או למוכרה¹⁷⁸¹ אפילו במקום הפסד מרובה, והמקצת שלמעלה מן הציר מותר¹⁷⁸² להשהותה או למוכרה¹⁷⁸³ אפילו אם אין שם הפסד מרובה. רק שיזהר להסיר ממנה כדי קליפה במקום שהיה מחובר למקצת הב' שבתוך הציר¹⁷⁸⁴. ואם יש שם הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב, יש להתירו אפילו באכילה:

קלגנח אם נשאר מעט שכר בכלי. ונטלו בתוכו מים, והדיחו בהן בשר אחר מליחתו בפסח, יש להתיר הבשר אף בלא קליפה מעיקר הדין, שאף שהמים נאסרו מחמת השכר שנתערב בתוכם, מכל מקום הבשר לא בלע כלום ממים הללו, כיון שהוא צונן. שאף המחמירין בפסח בצונן¹⁷⁸⁵ לא החמירו אלא כשנשרה האיסור בתוך היתר צונן, או שנשרה ההיתר בתוך איסור צונן, או שנשרה האיסור וההיתר בתוך רוטב צונן, אבל כאן שהאיסור עבר על ההיתר דרך העברה בעלמא, לא נאסר כלל בצונן לדברי הכל¹⁷⁸⁶.

קלדואע"פ שהבשר היה מלוח עדיין בשעה שהדיחו, והמלוח הוא כרותח. מכל מקום לא בלע כלום ממים הללו, לפי שמיד שהגיעו עליו המים נתבטל רתיחתו, כי המים שהדיחו בהם הם מבטלים כח המלח¹⁷⁸⁷, ואין לו כח להבליע המים בבשר.

קלהומכל מקום מחמת חומרת חמץ בפסח יש לקלוף מעט הבשר במקום שנגעו בו המים הללו, והיא חומרא בעלמא¹⁷⁸⁸:

קלוחטה שנמצאה בתרנגולת צלויה
נט אם נמצאת חטה בקועה בפסח בתרנגולת צלויה, או בשאר בשר צלי, צריך להסיר מקום פעפועה לפי אומד הדעת¹⁷⁸⁹. ומן הסתם אינה אוסרת יותר מכדי קליפה¹⁷⁹⁰, שהחטה היא קטנה וכחושה ופליטתה מועטת¹⁷⁹¹.

קלזבמה דברים אמורים בצלי כחוש¹⁷⁹², אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה, כולו אסור¹⁷⁹³, אפילו להשהותו או למוכרו.

קלחועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, אף אם הוא כחוש יש לאסור כולו¹⁷⁹⁴, אף אם לא נתבקעה החטה אלא שנתרככה¹⁷⁹⁵. ומכל מקום בהפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יום טוב יש לסמוך על בקיאתינו אם הוא כחוש, להתירו אפילו באכילה¹⁷⁹⁶, לאחר שיסיר ממנו כדי קליפה, כמו שיתבאר ביורה דעה סימן ק"ה¹⁷⁹⁷:

קלטס וכל זה כשנצלה בקדירה או על גבי גחלים, אבל אם נצלה בשפוד, אפילו הוא כחוש לגמרי כולו, אסור אפילו להשהותו או למכרו לנכרי, לפי כשמהפכים השפוד מתפשט טעם משהו מהחטה בכל הצלי. ואם נצלו תרנגולות הרבה על שפוד אחד בבת אחת, והן נוגעות זו בזו, ונמצאת חטה על אחת מהן, כולן אסורות, אפילו הן כחושות, לפי שעל ידי היפוך השפוד מתפשט הטעם משהו מזו לזו ומזו לזו¹⁷⁹⁸.

קמאבל אם אינן נוגעות זו בזו מותרות¹⁷⁹⁹.

קמאבמה דברים אמורים כשהתרנגולת שנמצאת החטה עליה היא כחושה. אבל אם היא שמינה, הרי השומן מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו, ועל ידי השפוד מפעפע ומתפשט טעם משהו זה ונבלע בכל אורך השפוד, ואוסר את כל תרנגולות הצלויות בשפוד¹⁸⁰⁰.

קמבומכל מקום אם אין החטה מבוקעת, יש להתיר במקום הפסד מרובה למכור לנכרי או להשהות¹⁸⁰¹, אפילו התרנגולת שנמצאת החטה עליה כמו שנתבאר למעלה¹⁸⁰²:

קמגחטה שנמצאה בזפק
סא אם נמצאה חטה או שעורה בקועה בפסח בזפק העוף, לאחר שהבהבו אותו באוּר להסיר נוצת העוף, מותר¹⁸⁰³. שהרי החטה אינה אוסרת אפילו בצלי ממש יותר מכדי קליפה¹⁸⁰⁴ וכאן הזפק הוא הקליפה שמסירין ומשליכין אותו¹⁸⁰⁵.

קמדואפילו אם העוף שמן אין להחמיר בו יותר מכדי קליפה, כי ההבהוב אינו דומה כלל לצלי, הואיל ואינו מהבהבו הרבה במקום אחד, אלא מעבירו תמיד הנה והנה¹⁸⁰⁶, כמו שיתבאר ביו"ד סימן ס"ח¹⁸⁰⁷:

קמהסב ואותה החטה שנמצאת בזפק צריך לשורפה¹⁸⁰⁸, אפילו לא נתבקעה אלא שנתרככה¹⁸⁰⁹.

קמובמה דברים אמורים כשהיא שלימה. אבל אם היא שבורה, הרי ניכר ששלט בה העכול עד שנשתברה, והרי זו כפרש, ונפקע איסור חמץ ממנה¹⁸¹⁰, ואין צריך לבערה, ואין צריך לומר שאינה אוסרת אפילו כדי קליפה:

קמזסג וכל זה בחטה ושעורה וכיוצא בהן מדברים שאפשר שבלען העוף כשהן שלימים, ולא לעסן כלל, ולכך אינן חשובים כמעוכלים עד שנשתברו שם במעיו. אבל אם אכל מורסן וכיוצא בו מדברים רכים, שבודאי נלעסו בפיו, אם שהו במעיו כשיעור עיכול, דהיינו מעת לעת, הרי הם כמעוכלים לגמרי¹⁸¹¹, ונפקע מהם איסור חמץ.

קמחואם הקיאן דרך בית הרעי, אפילו בתוך מעת לעת נפקע מהם איסור חמץ¹⁸¹².

קמטאבל אם בלע חטים ושעורים וכיוצא בהן, והקיאן כשהן שלימים, אף ששהו במעיו יותר ממעת לעת לא נפקע איסורן¹⁸¹³.

קנוכן אם בלע שאר איסורין, דינו כחמץ בפסח לענין זה¹⁸¹⁴:

קנאהפסד מרובה ושמחת יום טוב
סד כל מקום שמקילין מחמת הפסד מרובה, אם יכול להשהות עד לאחר הפסח, או למכור לנכרי בפסח, ולא יהיה שם הפסד מרובה, אין להקל¹⁸¹⁵:

קנבסה כל מקום שמקילין מחמת שמחת יום טוב, יש להקל אפילו בחולו של מועד, שאף הוא בכלל יום טוב לענין שמחה, כמו שיתבאר בסי' תקכ"ט¹⁸¹⁶: