Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 4 Simanim 453 to 467·Siman 468 Prohibition of Working on Erev Pesach After Middayשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)·תסח שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות

אתסח שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות
ובו כ"ג סעיפים

באחר חצות – בזמן הבית ואחר החורבן
א בזמן¹⁸¹⁷ שבית המקדש היה קיים אסרו חכמים לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום ולמעלה, לפי שמחצות ואילך הוא זמן הקרבת הפסח¹⁸¹⁸, וכל אדם שמקריב קרבן בכל ימות השנה אותו היום הוא יום טוב שלו¹⁸¹⁹ מדבריהם¹⁸²⁰, ואסור לו לעשות מלאכה באותו היום כעין יום טוב¹⁸²¹, לפיכך בערב פסח מחצות ואילך, שהוא זמן הקרבת הפסח לכל ישראל, הרי הוא יום טוב שלהם.

גואסור בעשיית מלאכה אף למי שפטור מהקרבת הפסח, כגון שדר בחוץ לארץ¹⁸²², כיון שהוא יום טוב לרוב ישראל המקריבים בו פסח¹⁸²³:

דב ואף לאחר שחרב בית המקדש ובטל קרבן פסח, אף על פי כן לא נתבטל איסור עשיית מלאכה¹⁸²⁴, כיון שנאסר במנין חכמים על כל ישראל¹⁸²⁵, וכל דבר שנאסר במנין חכמים¹⁸²⁶ על כל ישראל¹⁸²⁷, אף שאחר כך נתבטל הטעם שבגללו אסרוהו, אף על פי כן לא נתבטל האיסור, עד שנתוועדו במנין כמנין הראשון¹⁸²⁸ להתירו בפירוש¹⁸²⁹:

הג ולפיכך העושה מלאכה בזמן הזה מחצות ואילך משמתין אותו¹⁸³⁰, כדין העובר על דברי חכמים¹⁸³¹. וגם אינו רואה סימן ברכה¹⁸³² מאותה מלאכה לעולם, שמה שהוא משתכר במלאכה זו יהיה לו הפסד כנגדה במקום אחר¹⁸³³:

ואופנים שהותרו
ד ואף אם אינו עושה כדי להשתכר, אלא עושה בחנם¹⁸³⁴, בין לעצמו בין לאחרים¹⁸³⁵, אפילו לצורך יום טוב¹⁸³⁶, הרי זה אסור.

זלפיכך אסור לספר לישראל מחצות ואילך¹⁸³⁷, אף על פי שעושה בחנם¹⁸³⁸ ומתכוין לכבוד יום טוב. ואפילו לספר את עצמו אסור.

חאבל מותר להסתפר על ידי נכרי¹⁸³⁹, אף על פי שהישראל מטה ראשו אליו והרי הוא כמסייע קצת¹⁸⁴⁰, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש¹⁸⁴¹ לענין זה¹⁸⁴²:

טה וכן שאר כל המלאכות נוהגין להתיר לעשות על ידי נכרי, אפילו שלא לצורך המועד. שלא אמרו אמירה לנכרי שבות אלא בשבת ויום טוב וחולו של מועד, אבל ערב פסח אחר חצות אין בו קדושת יום טוב כלל, וקל הוא יותר מחולו של מועד¹⁸⁴³.

ילפיכך כל מה שמותר לעשות בחולו של מועד¹⁸⁴⁴, כגון דבר האבד¹⁸⁴⁵, או שעושה מעשה הדיוט ולא מעשה אומן¹⁸⁴⁶, ויש בו צורך המועד¹⁸⁴⁷, וכיוצא בהם משאר דברים המותרים בחולו של מועד, כל שכן שמותרים בערב פסח אחר חצות.

יאוכן כל אותן שהתירו לספר¹⁸⁴⁸ ולכבס בחולו של מועד, כגון הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים¹⁸⁴⁹, מותרין גם כן בערב פסח אחר חצות:

יבו יש אוסרין¹⁸⁵⁰ ליטול הצפרנים מחצות ואילך. ויש מקילין¹⁸⁵¹, הואיל ויש מתירין אפילו בחולו של מועד כמו שיתבאר בסי' תקל"ב¹⁸⁵², וכדאי הם לסמוך עליהם על כל פנים בערב פסח שהוא קל יותר מחולו של מועד.

יגומכל מקום לכתחלה יש לחוש לסברא הראשונה, ויטלם קודם חצות. אבל אם שכח ולא נטלם קודם חצות, יש לסמוך על סברא האחרונה ויכול ליטלם אחר חצות¹⁸⁵³:

ידז לא אסרו בערב פסח אלא מלאכה גמורה, כגון לעשות כלים חדשים או לתפור בגדים חדשים. אבל רשאי הוא לתקן כלי ישן שנתקלקל קצת, אם יש בו צורך המועד, וכן בגדים שנקרעו קצת רשאי לתופרם ולתקנן לצורך המועד, אפילו מעשה אומן, בין לעצמו בין לאחרים בחנם. אבל בשכר אסור אפילו לצורך המועד אפילו מעשה הדיוט¹⁸⁵⁴:

טוח לכתוב ספרים לאחרים אפילו בחנם אסור, שהכתיבה היא מלאכה גמורה, ולא התירוה אפילו לצורך מצוה¹⁸⁵⁵. אלא אם כן בדרך שמותר בחולו של מועד¹⁸⁵⁶.

טזאבל מותר לכתוב ספרים לעצמו דרך לימודו¹⁸⁵⁷, דכיון שדרך לימודו ולעצמו הוא כותב אינו נראית כמלאכה¹⁸⁵⁸ גמורה, שבודאי אינו מתכוין לכתיבה גמורה והגונה, והרי דינו כתיקון בעלמא¹⁸⁵⁹ שהתירו לצורך המועד. והוא הדין צורך מצות כתיבת דברי תורה שיהיו לו לזכרון¹⁸⁶⁰:

יזמקום שנהגו – קודם חצות
ט בערב פסח קודם חצות תלוי במנהג¹⁸⁶¹, מקום שנהגו לעשות עושין כל המלאכות אפילו שלא לצורך המועד, ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושין¹⁸⁶².

יחואף בניהם אחריהם¹⁸⁶³ עד סוף כל הדורות הדרים בעיר הזאת¹⁸⁶⁴ אינן רשאין לשנות ממנהג אבותיהן, משום שנאמר¹⁸⁶⁵ ואל תטוש תורת אמך.

יטואף מי שיצא ממקום שנהגו לעשות ובא לגור במקום שנהגו שלא לעשות, אם אין דעתו להחזיר דירתו לעולם¹⁸⁶⁶ למקום שיצא משם, אלא דעתו להשתקע שם במקום שהלך לשם, הרי הוא נעשה מיד כאנשי אותו מקום, וחלו עליו כל החומרות שמחמירין באותו מקום¹⁸⁶⁷. ואסור לו להקל אפילו בצנעה, ואפילו חוץ לתחומה של אותה העיר¹⁸⁶⁸:

כי ומכל מקום כשעדיין לא הגיע לתוך תחומה של אותה העיר, לא חלו עליו עדיין חומרי אותה העיר¹⁸⁶⁹.

כאאבל משהגיע לתוך תחומה של אותה העיר שדעתו להשתקע שם, אף שאחר כך הלך משם למקום אחר, ודעתו לחזור לאותה העיר, לא נפקעו ממנו חומרותיה¹⁸⁷⁰.

כבואם אין דעתו להשתקע לעולם באותה העיר, אלא דעתו לחזור למקום שיצא משם¹⁸⁷¹, או למקום אחר שנוהגין בו היתר, אפילו דעתו שלא לחזור עד לאחר זמן מרובה¹⁸⁷², מכל מקום כיון שאין דעתו להשתקע באותה העיר לעולם לא חלו עליו חומרי אותו מקום.

כגומותר לו לעשות מלאכה בשדה חוץ לתחומה של עיר. אבל בתוך התחום אסור לשנות מנהגם מפני המחלוקת¹⁸⁷³. ואפילו רוצה לעשות בצנעה אסור, שאי אפשר למלאכה להיות כל כך בצנעה שלא יודע הדבר לשום אדם¹⁸⁷⁴:

כדיא אבל שאר כל חומרות, שאינן באיסור מלאכה, שמחמירין באותו מקום שהלך לשם, אם אין דעתו להשתקע שם, רשאי להקל בהן אפילו בתוך העיר, רק שיהיה בצנעה, שלא יודע הדבר להמון עם ויבואו לידי מחלוקת¹⁸⁷⁵.

כהאבל אם יודע הדבר לתלמיד חכם אין בכך כלום, שהתלמיד חכם יודע שהדבר תלוי במנהג, ולא יבואו לידי מחלוקת. ומכל מקום לכתחלה אין לו להקל בפני התלמיד חכם, אלא שאם נהגו להקל בצנעה בתוך ביתו, ובאמצע בא התלמיד חכם לביתו, אין צריך להפסיק מפניו, אלא יכול לגמור הדבר שנוהג בו להקל בפני התלמיד חכם, דכיון שהתחיל לעשות בצנעה לא יבא התלמיד חכם עמו לידי מחלוקת, שהתלמיד חכם יודע שמותר לו להקל בצנעה. אבל אם אדם אחר שאינו תלמיד חכם בא לתוך ביתו, צריך להפסיק מפניו, שלא יודע לו הדבר ויבא לידי מחלוקת¹⁸⁷⁶:

כויב ההולך ממקום שנוהגים בו איסור ובא למקום שנוהגין בו היתר, ודעתו להשתקע שם לעולם¹⁸⁷⁷, כיון שהגיע לתוך תחומה של אותה העיר¹⁸⁷⁸ שדעתו להשתקע בה, נפקעו ממנו חומרי המקום שיצא משם, ומותר לו לעשות מלאכה אפילו בפרהסיא:

כזיג ואם אין דעתו להשתקע שם לעולם, אלא דעתו לחזור למקומו, או למקום אחר שנוהגין בו איסור, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, ואסור לו לעשות מלאכה בין בצנעה בין בפרהסיא¹⁸⁷⁹.

כחואף על פי כן לא יתראה בפני אנשי אותו מקום שהוא בטל ממלאכה מחמת איסור כמנהג מקומו, שלא יבא לידי מחלוקת, אלא יהא נדמה בעיניהם שהוא בטל מחמת שאין לו מלאכה לעשות¹⁸⁸⁰:

כטיד וכן בשאר כל חומרות שמחמירין במקום שיצא ממנו, ומקילין בהם במקום שהלך לשם, שאף שדעתו לחזור למקומו ולא נפקעו ממנו חומרי המקום שיצא משם, אף על פי כן לא יתראה בפניהם שהוא מחמיר במה שהם מקילין, שלא יבואו לידי מחלוקת, אלא יחמיר בצנעה שלא יודע הדבר להמון עם¹⁸⁸¹.

לואם הוא בענין שאי אפשר לו להחמיר אלא אם כן יודע הדבר להמון עם, לא יחמיר כלל אלא ינהג היתר כמותם, שגדול השלום, ויש לו לעבור על מנהג מקומו מפני השלום, כיון שאינו עובר על איסור של תורה¹⁸⁸² (ולא על דברי סופרים¹⁸⁸³) אלא על מנהג בלבד:

לאטו וכל זה כשבא לעיר שיש בה מנהג קבוע להקל. אבל אם אין בה מנהג קבוע להקל, אף שאין בה גם כן מנהג קבוע להחמיר, אף אם דעתו להשתקע בה לעולם, לא נפקעו ממנו חומרי המקום שיצא משם, עד שיהא נקבע בעיר מנהג קבוע להקל¹⁸⁸⁴:

לבמנהג שאינו חשוב
טז אפילו במקום שנהגו שלא לעשות, לא נהגו מן הסתם¹⁸⁸⁵ אלא מהנץ החמה ואילך, אבל קודם לכן מותר¹⁸⁸⁶.

לגואם יש מקום שיש בו מנהג קבוע בבירור לאסור אף קודם הנץ החמה, אין זה מנהג חשוב כלל. וכל מי שבא לשם ממקום אחר, אף שדעתו להשתקע שם, לא חלה עליו חומרא זו, וכיוצא בה מחומרות שאין להם מנהג הגון, ולא נקבעו בעיר על פי תלמיד חכם, אלא העם החמירו כן מעצמם. ומכל מקום צריך ליזהר שלא להקל בפני המון עם¹⁸⁸⁷, שלא ילמדו ממנו לזלזל באיסורין, ויבואו על ידי כן לזלזל בשאר איסורין שהן אסורין מן הדין¹⁸⁸⁸. אבל בפני תלמיד חכם רשאי להקל.

לדאבל התלמיד חכם עצמו, כיון שהוא מאנשי אותה העיר, אסור לו להקל אפילו בינו לבין עצמו. דכיון שבני העיר יודעים שדבר זה מותר הוא מן הדין, ואף על פי כן נהגו להחמיר, הרי חומרא זו כנדר על כל אנשי העיר, ואינה ניתרת אלא בשאלה וחרטה, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' רי"ד¹⁸⁸⁹:

להיז במה דברים אמורים באותו הדור עצמו שנהגו חומרא זו¹⁸⁹⁰, וכן בניהם אחריהם שנהגו חומרא זו שלש פעמים, בחיי אבותיהם או לאחר מיתתם, או אפילו לא נהגו אלא פעם אחת אלא שהיה בדעתם אז לנהוג כן לעולם, הרי נעשית חומרא זו עליהם כנדר¹⁸⁹¹. אבל אם לא היה בדעתם כן, ולא נהגו כן שלש פעמים, אף על פי שאבותיהם קבלוה עליהם בנדר ונהגו בה כל ימיהם¹⁸⁹², אין בניהם חייבים לקיים מנהג אבותיהם, כיון שהוא מנהג גרוע שלא נעשה על פי תלמיד חכם, אלא שנהגו כן ההמון מעצמם, ואין טעם נכון למנהגם.

לואפילו במקום שנהגו שלא לעשות¹⁸⁹³, לא נהגו מן הסתם¹⁸⁹⁴ אלא שלא להתחיל מלאכה בי"ד שחרית. אבל כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד, יכול לגומרה בי"ד¹⁸⁹⁵ עד חצות, אם היא לצורך המועד¹⁸⁹⁶.

לזחוץ משלש אומניות שהן החייטין והספרין והכובסין, שהן יכולים אפילו להתחיל בתחלה בי"ד שחרית¹⁸⁹⁷, אם יכולים לגמור עד חצות¹⁸⁹⁸, כדי שיוכל ליהנות ממלאכתו במועד.

לחולמה הקילו בשלש אומניות אלו, לפי שמצינו שהקילו בהן בחולו של מועד, שמלאכת התפירה התירו להדיוט שאינו אומן, שמותר לו לתפור בגדים בחולו של מועד. והגילוח והכיבוס התירו למי שבא ממדינת הים וליוצא מבית האסורים בחולו של מועד¹⁸⁹⁹. ויום זה הוא קל יותר מחולו של מועד¹⁹⁰⁰, לפיכך יש להתיר התפירה אפילו לאומן¹⁹⁰¹, והגילוח והכיבוס אפילו למי שאינו בא ממדינת הים¹⁹⁰².

לטועוד ששלש אומניות אלו הן צריכות אל העם צורך גדול לכבוד יום טוב, לפיכך הקילו בהן יותר מבשאר מלאכות שאינן צריכין כל כך לכבוד יום טוב¹⁹⁰³:

מיח וכל זה במקום שנהגו שלא לעשות. אבל במקום שנהגו לעשות, מותר להתחיל כל המלאכות עד חצות, אע"פ שאין בהן צורך המועד כלל¹⁹⁰⁴:

מאמלאכות שהתירו
יט מושיבין שובכין ליונים¹⁹⁰⁵ כל היום, וכן לתקן מקום שיעמדו שם התרנגולים והתרנגולות¹⁹⁰⁶ מותר כל היום, אפילו לאחר חצות.

מבאבל אסור להושיב התרנגולת על הביצים בתחלה בי"ד¹⁹⁰⁷ אחר חצות, כדי לגדל אפרוחים, או קודם חצות במקום שנהגו שלא לעשות¹⁹⁰⁸.

מגאבל אם ישבה כבר על הביצים שלשה ימים או יותר ומתה, מותר להושיב אחרת תחתיה בי"ד¹⁹⁰⁹ אפילו אחר חצות¹⁹¹⁰, לפי שהוא דבר האבד, שאם לא יושיב תרנגולת על הביצים שוב אינן ראויים לכלום, שכבר נפסלו מאכילת אדם כשנתחממו תחת התרנגולת שלשה ימים. עיין סימן תקל"ו¹⁹¹¹:

מדכ גורפין זבל מתחת רגלי הבהמה בי"ד כל היום, ומשליכין אותו חוץ לרפת¹⁹¹². אפילו הרפת גדולה והזבל מעט ויכול לסלק לצדדין בתוך הרפת, אף על פי כן רשאי להוציאה חוץ לרפת, מפני שהרפת ניולה קשה, אפילו אין שם אלא מעט זבל¹⁹¹³.

מהאבל הזבל שבחצר לא יוציאנה לחוץ אם אין שם אלא מעט זבל, שיכול לסלקו לצדדים, שהחצר אין ניולה קשה כל כך כשאין בה אלא מעט זבל מסולק לצדדיה. אבל אם נתרבה הזבל בחצר¹⁹¹⁴ (כל כך עד שנעשית החצר כרפת¹⁹¹⁵), מותר לו להוציא הזבל לאשפה לחוץ לרשות הרבים:

מוכא מותר להוליך כלים לבית האומן בי"ד כל היום, אע"פ שלא יתקנם עד לאחר המועד. וכן מותר להביא כלים מבית האומן, אע"פ שאין בהם צורך המועד כלל¹⁹¹⁶. עיין סי' תקל"ד¹⁹¹⁷:

מזהקזת דם
כב נהגו כל ישראל שלא להקיז דם בשום ערב יום טוב, ואין לשנות, לפי שביום שבועות קודם מתן תורה יצא רוח ששמו טבוח, שאם לא יקבלו ישראל את התורה היה טובח לדמם ובשרם, לפיכך יש סכנה לדורות להקיז דם באותו יום, דהיינו בערב שבועות, וגזרו חכמים על כל ערב יום טוב משום ערב שבועות¹⁹¹⁸.

מחומכל מקום בערב יום טוב האחרון של פסח מותר להקיז¹⁹¹⁹, שהכל רגל אחד הוא ואינו ערב יום טוב אלא אמצע ימים טובים¹⁹²⁰.

מטאבל בערב יום טוב האחרון של חג דהיינו בהושענא רבה אסור להקיז, שהוא ערב יום טוב ממש¹⁹²¹, ששמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין כמה דברים¹⁹²².

נובליל ערב יום טוב מותר להקיז. חוץ מליל הושענא רבה¹⁹²³ שהוא ליל דין¹⁹²⁴:

נאכג הקזה שקורין קע"פ זעצי"ן, כיון שאינו דומה להקזת דם ממש, יש להתיר בערב פסח ובערב סוכות¹⁹²⁵, שאין איסורן אלא משום גזרה בעלמא. אבל בערב שבועות שאיסורו משום סכנה יש ליזהר¹⁹²⁶. וכן בהושענא רבה שהוא יום דין¹⁹²⁷: