Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 5 Simanim 472 to 486·Siman 473 Laws of the First Cup and the Seder Until the Second Cupשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ה (סי' תעב-תפו)·תעג דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני

אתעג דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני
ובו נ"ג סעיפים
קידוש
א מוזג²²⁴ כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום²²⁵.

בואם אפשר טוב שלא ימזוג הבעל הבית בעצמו אלא אחר ימזוג לו, שיהא לו כמשרתו, כלומר דרך חירות²²⁶ ושררות²²⁷ זכר ליציאת מצרים:

גב לאחר גמר הקידוש²²⁸, קודם שישתה הכוס מברך שהחיינו²²⁹.

דואם שכח לברך קודם השתיה יברך אחר כך מיד כשנזכר. ואפילו נזכר למחר ביום יברך²³⁰, ואפילו באמצע השוק²³¹.

הואם נזכר לאחר שקידש היום יום טוב שני של גליות, הרי הוא נפטר בשהחיינו שיברך על הכוס²³² לאחר הקידוש.

וואם שכח לברך שהחיינו בקידוש ליל שני, אפילו אם בירך כבר בליל ראשון²³³, חייב לברך אימתי שנזכר בכל שבעת ימי החג, דהיינו עד סוף יום טוב האחרון של גליות²³⁴:

זג אם שכח לקדש בלילה, יש לו תשלומין למחר²³⁵, כמו בקידוש של שבת²³⁶. דהיינו שלמחר ביום יברך בורא פרי הגפן, ואחר כך יברך ברכת הקידוש אשר בחר בנו כו'²³⁷.

חאבל מי ששכח לומר ההגדה, אין לו תשלומין²³⁸ ביום²³⁹, שנאמר בעבור זה וגו', בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך²⁴⁰ לשם חובה, דהיינו בלילה הראשון, אבל מכאן ואילך אכילת מצה היא רשות²⁴¹:

טד אין ליטול הידים קודם קידוש²⁴², אלא אם כן אין ידיו נקיות²⁴³.

יואף הנוהגים בכל ימים טובים ושבתות ליטול הידים לסעודה קודם קידוש, לפי שסוברין שהקידוש אינו חשוב הפסק בין נטילת ידים לסעודה הואיל והוא מצרכי הסעודה, כמו שנתבאר בסימן רע"א²⁴⁴. מכל מקום בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש²⁴⁵ באמירת ההגדה, ובתוך כך מסיח דעתו משמירת ידיו, לפיכך אף אם יטול ידיו קודם הקידוש אין נטילה זו שוה כלום, ויצטרך לחזור וליטול ידיו לסעודה אחר ההגדה²⁴⁶.

יאואף שנטילה זו מועלת שלא יצטרך לחזור וליטול ידיו אחר הקידוש קודם אכילת ירקות שמטבל אותם במשקה²⁴⁷ כמו שיתבאר²⁴⁸, וכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים בלא ברכה כמו שנתבאר בסי' קנ"ח²⁴⁹. מכל מקום יותר טוב שיטול ידיו אחר הקידוש קודם הטיבול, שאם יטול קודם הקידוש יש לחוש שמא יטעו מקצת ההמון ויברכו על נטילה זו, לפי שידמה בעיניהם נטילה זו שוה לשאר נטילות שנוטלין קודם הקידוש בכל ימים טובים ושבתות, שמברכין עליהם על נטילת ידים²⁵⁰:

יבה אם חל בשבת נוהגין לומר ויכולו²⁵¹ קודם הקידוש²⁵², כדי להוציא את בניו ואת בני ביתו²⁵³, שלא היו בבית הכנסת ולא שמעו כשאמרו הציבור ויכולו אחר התפלה²⁵⁴.

יג(ועיין בסי' ער"ה²⁵⁵ שמותר לומר ההגדה לאור הנר):

ידהבדלה – יקנה"ז
ו אם חל במוצאי שבת צריך לומר הבדלה לאחר הקידוש²⁵⁶. ואם יש לו נר²⁵⁷ יברך עליו²⁵⁸ קודם ההבדלה לאחר הקידוש. ואחר ההבדלה יברך שהחיינו. נמצא סדר הברכות יקנה"ז.

טו(ואם שינה הסדר שהקדים המאוחר ואיחר המוקדם יצא²⁵⁹, ולא יחזור ויברך. חוץ מאם הקדים הקידוש לברכת היין, שצריך לחזור ולברך ברכת הקידוש, לפי שעשה כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל, וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו²⁶⁰) (עיין סימן רח"צ²⁶¹).

טזאבל אין מברכין על הבשמים בכל מוצאי שבת ליום טוב²⁶², לפי שמה שמברכין על הבשמים בכל מוצאי שבת הוא כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת הנפש²⁶³ השבת מחמת נשמה היתירה שניטלה ממנו²⁶⁴, וביום טוב אין צריך לבשמים, שתענוג יום טוב ושמחתו משיב את הנפש²⁶⁵:

יזז אם שכח להבדיל, ולא נזכר עד לאחר שהתחיל ההגדה, ישלים ההגדה עד לאחר גאל ישראל²⁶⁶, ולא ישתה הכוס מיד, אלא יאמר עליו ברכת הנר וההבדלה, ואחר כך ישתנו.

יחואע"פ שאין עושין שתי מצות על כוס אחד²⁶⁷ כמו שנתבאר בסימן רע"א²⁶⁸, מכל מקום כאן אי אפשר בענין אחר²⁶⁹, שאם יבדיל על הכוס באמצע ההגדה יצטרך לברך בורא פרי הגפן על כוס ההוא, לפי מנהג מדינות אלו שברכת כוס הראשון אינה פוטרת מלברך על הכוס השני כמו שיתבאר בסי' תע"ד²⁷⁰, ואם כן יהא נראה כמוסיף על מנין הכוסות שתקנו חכמים²⁷¹.

יט(והוא הדין אם נזכר קודם אמירת ההגדה, מיד לאחר ששתה כוס ראשון של קידוש, קודם שאכל הירקות של טיבול, לא ימזוג מיד כוס שני להבדיל עליו, שלא יהא מוסיף על הכוסות. ומוטב לטעום הירקות קודם ההבדלה²⁷², ולומר כל ההגדה עד לאחר גאל ישראל, ואחר כך יאמר ברכת הנר וההבדלה וישתה הכוס).

כואם לא נזכר עד תוך הסעודה, צריך להפסיק באמצע אכילתו מיד שנזכר ולהבדיל על הכוס, ולא יברך עליו בורא פרי הגפן. אלא אם כן שבשעה שבירך בורא פרי הגפן על כוס השני היה דעתו שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה²⁷³. עיין סי' רצ"ט²⁷⁴ וקע"ד²⁷⁵.

כא(והוא הדין אם נזכר מיד לאחר ששתה כוס השני, צריך למזוג מיד כוס שלישי ויבדיל עליו ולא יברך עליו²⁷⁶. אלא אם כן שבשעה שבירך על כוס השני היה דעתו שלא לשתות עוד יין²⁷⁷ בתוך הסעודה²⁷⁸ ולא קודם הסעודה).

כבואם לא נזכר (עד לאחר גמר הסעודה, דהיינו לאחר שאכל אפיקומן. לא יבדיל על הכוס קודם ברכת המזון, שלא יהא כמוסיף על הכוסות, שחכמים תקנו שני כוסות אחר הסעודה והוא ישתה שלשה (משא"כ באמצע שלא תקנו כלום אין כאן הוספה²⁷⁹), אלא ימתין עד לאחר ברכת המזון, שאז יאמר ברכת הנר וההבדלה וישתה הכוס של ברכת המזון. ואם לא נזכר) עד לאחר ששתה כוס של ברכת המזון, ימתין עד לאחר גמר ההלל וההגדה²⁸⁰, ואז יבדיל על כוס הרביעי²⁸¹.

כג(ואם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס רביעי²⁸², יבדיל על כוס חמישי, כיון שאי אפשר בענין אחר):

כדח אף שנוהגין לעמוד בשעת הבדלה בכל מוצאי שבתות לכבוד המלך שאנו מלוין אותו²⁸³, מכל מקום בהבדלה שבמוצאי שבת ליום טוב, הואיל ואומרים אותה בתוך הקידוש, אומרים אותה מיושב כמו הקידוש²⁸⁴. עיין סי' רע"א²⁸⁵:

כהט בהבדלה שבמוצאי שבת ליום טוב צריך לחתום המבדיל בין קודש לקודש²⁸⁶.

כוולפי שצריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה, לפיכך הוסיפו לומר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת²⁸⁷.

כזנמצא נוסח הבדלה מעיקר הדין הוא המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים²⁸⁸ בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש. ואין צריך לומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, שהרי בהבדלה שבכל מוצאי שבת ויום טוב אין אומרים בין יום השביעי לששת ימי המעשה אלא כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה²⁸⁹, כמו שנתבאר בסי' רצ"ו²⁹⁰, ובמוצאי שבת ליום טוב שחותמין בין קודש לקודש, וקבעו לומר בין קדושת שבת וכו' סמוך לחתימה, שוב אין צריך לומר בין יום השביעי כו'²⁹¹.

כחובדורות האחרונים נהגו לומר בין יום השביעי כו' בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך²⁹² ברוך אתה ה' המבדיל כו'.

כטוהטעם הוא²⁹³, לפי שאמרו חכמים²⁹⁴ בהבדלות שבכל מוצאי שבת ויום טוב, וממוצאי שבת ליום טוב, הפוחת לא יפחות משלש הבדלות, דהיינו בין קודש לחול אחת בין אור לחושך שתים בין ישראל לעמים שלש, חוץ מן בין יום השביעי כו' או בין קדושת שבת כו', שהן אינן ממנין השלש ההבדלות, שאין אומרים אותם אלא כדי שיהיה מעין החתימה סמוך לחתימה²⁹⁵. ומי שרוצה להוסיף בהבדלות יכול להוסיף עד שבעה, כנגד שבעה רקיעים²⁹⁶. ולפיכך במוצאי שבת ליום טוב, מחמת חובת היום²⁹⁷ נהגו להוסיף בהבדלות, כדי לומר פעם אחת שבעה הבדלות.

לדהיינו שלש שבכל מוצאי שבת ויום טוב, רביעית בין יום השביעי כו', דכיון שאינו סמוך לחתימה הוא עולה מן המנין. חמישית בין קדושת שבת כו' ואת יום השביעי מששת ימי המעשה דהיינו מחולו של מועד קדשת, והכל הבדלה אחת שהשבת מובדל מיום טוב ומחולו של מועד. הבדלת וקדשת כו' הן שתי הבדלות בין כהנים ללוים בין לוים לישראל, ושתי הבדלות אלו הן מעין חתימה שהיא בין קודש לקודש²⁹⁸:

לאלא יברך ברכה אחרונה על היין
י אחר²⁹⁹ כוס ראשון לא יברך ברכה אחרונה³⁰⁰, אפילו שתה רביעית ויותר, בין שהוא יין בין שהוא שאר משקין שהם חמר מדינה³⁰¹.

לבלפי שהכוס של קידוש הוא מצרכי הסעודה³⁰², והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה שאינם צריכים ברכה לאחריהם³⁰³, לפי שהם טפלים לסעודה ונפטרים בברכת המזון שלאחר הסעודה³⁰⁴, כמו שנתבאר בסי' קע"ד³⁰⁵ וקע"ז³⁰⁶.

לגועוד שהוא נפטר בברכה אחרונה שיברך אחר כוס רביעי³⁰⁷. ואף על פי ששו[ה]ה³⁰⁸ הרבה בינתים אין בכך כלום³⁰⁹ (שהרי כל זמן שלא נתעכל במעיו יכול לברך עליו ברכה אחרונה כמו שנתבאר בסי' קפ"ד³¹⁰, וכל זמן שהאצטומכא פתוחה לאכול אינו מתעכל כמו שנתבאר שם³¹¹):

לדשתיית יין בין כוס א' לב' ולג'
יא אם³¹² רוצה לשתות כמה כוסות³¹³, בין מיד לאחר הקידוש בין באמצע ההגדה, קודם שהתחיל ברכת אשר גאלנו כו'³¹⁴, הרשות בידו מעיקר הדין. ואף על פי כן ראוי להזהר שלא לשתות יין³¹⁵, ולא שום משקה המשכר³¹⁶, קודם שסיים ההגדה ושתה כוס שני, אם לא לצורך הרבה, שלא ישתכר וימנע מקריאת ההגדה³¹⁷.

להאבל לאחר ששתה כוס שני יכול לשתות יין, הן רב הן מעט³¹⁸, אפילו קודם הסעודה³¹⁹.

לוואע"פ שנתבאר בסי' תע"א³²⁰ שאסור לשתות יין מעט בערב פסח, מפני כשהוא שותה ממנו מעט הוא סועד את הלב³²¹, ולא יאכל בלילה מצה לתיאבון. מכל מקום עכשיו ששותה ב' כוסות של קידוש ושל ההגדה, אפילו כששותה עוד מעט, הרי זה נקרא הרבה עם שני כוסות הללו, וגורר את תאות המאכל³²². מה שאין כן כששותה מעט בערב פסח, אין אותו המעט מצטרף עם שני כוסות הללו להיות נקרא הרבה, כיון שיש שהות הרבה בינתיים³²³:

לזיב וכל זה³²⁴ כשהוא בענין שאין צריך לברך בורא פרי הגפן על מה שרוצה לשתות³²⁵, כגון שבשעה שבירך על כוס הראשון או השני היה דעתו לשתות עוד יין³²⁶ אחר כך, בתוך הסעודה או קודם הסעודה. אבל אם לא היה דעתו לשתות עוד יין, ואחר כך נמלך לשתות עוד (קודם הסעודה)³²⁷, כיון שהוא צריך לברך עליו בורא פרי הגפן, כדרך שהוא מברך על כל ד' כוסות³²⁸, לפי מנהג מדינות אלו³²⁹, הרי זה נראה כמוסיף על מנין הכוסות:

לחיג ומכל מקום מותר לשתות שאר משקין, אף שהוא בענין שצריך לברך עליהם³³⁰, שאינו נראה כמוסיף על הכוסות, שהרי הד' כוסות הן של יין³³¹.

לטובמקומות ששאר משקין הם חמר מדינה (אע"פ שהוא שותה ד' כוסות של יין, אף על פי כן) אסור לו לשתות עוד, כי אם המשקה שאינו חמר מדינה, אם הוא בענין שצריך לברך על מה שרוצה לשתות עוד³³²:

מכרפס
יד אחר ששתו כוס ראשון, צריך כל אחד ואחד לאכול מעט ירקות בטיבול³³³, דהיינו שיטבלנו בחומץ או במי מלח³³⁴ או בשאר מיני טיבולים³³⁵. ואם אין לו, יטבלנו בחרוסת³³⁶.

מאולמה תקנו חכמים דבר זה, כדי להתמיה את התינוקות, שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה, וישאלו על שינוי זה³³⁷, שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו, שנאמר³³⁸ כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו':

מבטו וכיון שאכילה זו אינה אלא להתמיה את התינוקות, לפיכך אין צריך כזית³³⁹, כשאר אכילות שבתורה שאינה נקראת אכילה בפחות מכזית³⁴⁰, אלא אפילו במשהו די להתמיה התינוקות³⁴¹.

מג(ואף מי שיושב יחידי ואין לפניו תינוקות שישאלו אותו³⁴², אף על פי כן חייב בטיבול זה³⁴³, שלא חלקו חכמים):

מדטז ונוהגין לחזור אחר ירק הנקרא כרפס³⁴⁴ (איפ"ך בל"א³⁴⁵), לפי שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך³⁴⁶. ואם אין לו כרפס יקח ירק אחר מאיזה מין ירק שירצה³⁴⁷, ובלבד שלא יהיה מהירקות שיוצאין בו ידי חובת מרור, שאם יאכל עכשיו מהן, איך יחזור ויברך בתוך הסעודה אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור, כיון שכבר אכל ממנו קודם לכן³⁴⁸:

מהיז וצריך שיהיה הירק ממיני ירקות שברכתן היא בורא פרי האדמה כשאוכלן חיים³⁴⁹, כדי שיפטור מלברך בורא פרי האדמה על המרור שיאכל בתוך הסעודה³⁵⁰. ואע"פ שמפסיק בינתיים בהגדה, אין בכך כלום³⁵¹, מטעם שיתבאר בסי' תע"ד³⁵².

מוולפיכך לא יברך בורא נפשות רבות אחר ירק זה³⁵³, אפילו אכל ממנו כזית³⁵⁴, כדי שלא יצטרך לברך בורא פרי האדמה על המרור.

מזואחר המרור גם כן אין צריך לברך בורא נפשות רבות³⁵⁵, אפילו אכל מהירק כזית. דכיון שהמרור נפטר בברכת בורא פרי האדמה שעל הירקות, לכן גם הירקות נפטרים בברכה אחרונה של המרור, דהיינו בברכת המזון, שהמרור הוא בא בתוך הסעודה והוא טפל לסעודה ונפטר בברכת המזון³⁵⁶, כמו שאר פירות הבאים בתוך הסעודה, שאין צריך לברך לאחריו שהם נפטרים בברכת המזון³⁵⁷.

מחואם אירע שבירך בורא נפשות רבות אחר הירקות, צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור³⁵⁸. וכן אם אין לו אלא ירקות שברכתן היא שהכל כשהם חיים, צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור³⁵⁹.

מטויש חולקים על כל זה³⁶⁰ ואומרים, שכיון שמפסיקין הרבה בין אכילת הירקות לאכילת המרור בהגדה והלל, לפיכך אין המרור נפטר בבורא פרי האדמה שעל הירקות. ומה שאין צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור הוא משום שהמרור הוא מצרכי הסעודה, שחייב הוא לאכול מרור אחר המצה³⁶¹ מיד³⁶², והרי הם כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה שאינם צריכים ברכה לפניהם, שהם טפלים לפת ונפטרים בברכת המוציא כמו שנתבאר בסי' קע"ז³⁶³.

נוכיון שהמרור אינו נפטר בברכת בורא פרי האדמה שעל הירקות, חייב הוא לברך בורא נפשות רבות אחר הירקות³⁶⁴ אם אכל כזית:

נאיח ולענין הלכה יש לחוש לב' הסברות. ולכן לא יאכל מהירקות כזית שלם, שלא יצטרך לברך אחריו בורא נפשות רבות³⁶⁵ לפי סברא האחרונה. ואם אירע שאכל כזית, לא יברך בורא נפשות רבות³⁶⁶, שלא יברך לבטלה³⁶⁷ לפי סברא הראשונה. ואם אירע שבירך בורא נפשות רבות. וכן אם אין לו אלא ירקות שברכתן שהכל כשהן חיים. אף על פי כן לא יברך בורא פרי האדמה על המרור³⁶⁸. שלא יברך לבטלה לפי סברא הב':

נביט קודם שמטבל הירק בחומץ או במי מלח וכיוצא בהם, צריך ליטול ידיו³⁶⁹ בלא ברכה³⁷⁰, כמו שנתבאר בסי' קנ"ח³⁷¹, שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה בלא ברכה³⁷².

נג(ועיין בסי' שכ"א³⁷³ שאם חל פסח בשבת יכול לעשות המי מלח בשבת, ובלבד שלא יעשה אלא מעט³⁷⁴ מזעיר, מה שצריך לטיבול זה בלבד³⁷⁵. ולפי שקשה הדבר לצמצם כל כך, לכן יעשה המי מלח מערב שבת³⁷⁶. ואם שכח יעשה בשבת מעט מזעיר):

נדהבאת המצות והמינים לאמירת ההגדה
כ אחר שאכל הירקות יביאו³⁷⁷ לפני מי שאומר ההגדה³⁷⁸ ג' מצות של מצוה³⁷⁹, כדי לומר עליהם ההגדה³⁸⁰. שנאמר לחם עוני, ודרשו חכמים³⁸¹ לחם שעונין עליו דברים הרבה, דהיינו אמירת ההגדה³⁸².

נהועוד נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו', בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך³⁸³. לפיכך צריך שיהא גם המרור לפניו בשעת אמירת ההגדה³⁸⁴.

נוועוד שצריך לומר עליו מרור זה כו'³⁸⁵.

נזותקנו³⁸⁶ שיהיה לפניו חרוסת³⁸⁷ בשעת אמירת ההגדה³⁸⁸, שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים³⁸⁹, וזכר לתפוח³⁹⁰ כמו שנתבאר³⁹¹, לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים³⁹².

נחובזמן שבית המקדש קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה³⁹³.

נטועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין³⁹⁴, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה³⁹⁵. ואחד מהתבשילין (נהגו שיהיה) בשר, והשני יכול להיות אפילו המרק שנתבשל בו הבשר³⁹⁶.

סוכבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע³⁹⁷, לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה³⁹⁸, והשני יהיה ביצה³⁹⁹, לפי שהוא ביעא בלשון ארמי, כלומר דבעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא⁴⁰⁰.

סאויכול לעשותן בין צלויין בין מבושלין⁴⁰¹ מעיקר הדין:

סבכא ונהגו שהבשר יהיה צלי⁴⁰² על הגחלים⁴⁰³, זכר לפסח שהיה צלי אש⁴⁰⁴. ואף שהפסח היה נצלה בשפוד לכתחלה, מכל מקום כיון שאי אפשר לצלות הבשר בשפוד שהפסח נצלה בו, שהפסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון⁴⁰⁵, וטורח הוא לחזור אחר שפוד של רימון⁴⁰⁶, לפיכך צולין על גבי גחלים, שאף הפסח שנצלה על גבי גחלים כשר⁴⁰⁷.

סגוהביצה עושין בין צלויה בין מבושלת⁴⁰⁸, ואוכלין אותה בתוך הסעודה⁴⁰⁹ כמו ש[י]תבאר בסי' תע"ו⁴¹⁰.

סדאבל הבשר אין נוהגין לאכלו בלילה הזה, אפילו במקום שנוהגין היתר באכילת בשר צלי בלילה, מכל מקום זה הבשר שמביאין אותו זכר לפסח, אם יאכלנו בלילה זה יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ⁴¹¹.

סהלפיכך אם שכח לצלותן⁴¹² מערב יום טוב, לא יצלה ביום טוב משחשכה⁴¹³, אלא אם כן דעתו לאכלו למחר ביום. אבל אם דעתו להניחו ללילה השני⁴¹⁴ אסור לצלותו בלילה ראשון⁴¹⁵. וכן יזהר כשצולה בלילה השני, שיאכל למחר ביום ולא יניחם עד הלילה:

סוכב צריך ליזהר שיהיה מעט בשר כרוך על העצם הזרוע, שעצם בלא בשר אינו נקרא תבשיל⁴¹⁶:

סזכג אם חל פסח במוצאי שבת, אף שלא היתה חגיגה נאכלת בלילה זה, לפי שאי אפשר לשחטה ולהקריבה בשבת⁴¹⁷, וגם אי אפשר להקריבה בערב שבת שהרי אינה נאכלת אלא לשני ימים ולילה אחד שבין השני ימים⁴¹⁸. אף על פי כן צריך להביא שני תבשילים אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. דכיון שאין מביאין אלא לזכר בעלמא, אין לחוש אם לא היתה חגיגה נאכלת בלילה זה. ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותן כמין קדשים ממש⁴¹⁹:

סחכד כל דברים אלו, דהיינו המצות והמרור והחרוסת ושני תבשילין, אין צריך להביא אלא לפני מי שאומר ההגדה⁴²⁰, דהיינו לפני בעל הבית⁴²¹.

סטאבל בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית⁴²² (שכן נכון לעשות משום ברוב עם הדרת מלך⁴²³, כמו שנתבאר בסי' ח'⁴²⁴), אין צריך שיהיו דברים אלו לפניהם, לא בשעת שמיעת ההגדה ולא בשעת הסעודה, שבעל הבית יחלק מצה ומרור וחרוסת לכל אחד ואחד⁴²⁵.

עשאף שביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה⁴²⁶, מכל מקום כיון שהם יוצאין בברכת המוציא של בעל הבית, הם יוצאים גם כן בלחם משנה של בעל הבית⁴²⁷:

עאכה ונהגו להביא כל דברים אלו לפני בעל הבית מיד אחר קידוש, קודם אכילת הירקות⁴²⁸ (כדי שיהיה הקידוש סמוך להתחלת הסעודה, דהיינו הבאת המצה והמרור עיין סי' רע"א⁴²⁹).

עבולאחר שאכלו מהירקות יכול לסלק מעל השולחן את מה שנשתייר מהירקות והחומץ או מי המלח⁴³⁰:

עגכו כשמביא לפניו הירקות עם כל דברים אלו, טוב שיסדרם לפניו בקערה בענין שלא יצטרך לעבור על המצוות⁴³¹. דהיינו שהירקות יהיו סמוכים לו יותר מן המצה, והמצה מן המרור וחרוסת, והמרור והחרוסת מן שני תבשילין⁴³².

עדויש שאין מקפידין⁴³³ על החרוסת ושני תבשילין אם יהיו סמוכים אליו, דכיון שאינן באין על השלחן אלא לזכר בעלמא⁴³⁴, לא שייך אצלם אין מעבירין על המצות.

עהוגם על המרור אין מקפידין אם יהיה סמוך לו, דכיון שאינו חביב על האדם, ואין לו דין קדימה לענין ברכת הנהנין⁴³⁵, לכן גם כאן אין מקפידין אם יצטרך לעבור עליו, ולברך על הירקות בתחלה ואחר כך על המצה ואחר כך על המרור⁴³⁶.

עוועל זה סומכים הנוהגים מטעם הידוע להם⁴³⁷ לסדר כל דברים אלו על גבי המצה. דהיינו לאחר שסדרו המצות בתוך הקערה כסדרן, כהן מלמעלה ולוי תחתיו וישראל תחתיו⁴³⁸, מסדרין על גבי הכהן, הזרוע של טלה⁴³⁹ מימין, והביצה משמאל, והמרור למטה מעט כנגד אמצעם כעין סגו"ל, ואחר כך החרוסת מימין, והכרפס משמאל, והמרור של כריכה⁴⁴⁰ למטה מעט כנגד אמצעם כעין סגו"ל שני:

עזהמרור
כז אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור⁴⁴¹.

עחבחזרת (שקורין סאל"ט)⁴⁴² בלשון אשכנז, ובלשון ספרד סאלאטא, ושם העצם שלו הוא לטוגא בתוגרמ"א ואיטליא ואשכנז וספרד ופורטגאל, ובספרי הרפואות נקרא לאטיגא סאלאט. ואינו מצוי בזמן הפסח אלא במדינות החמות⁴⁴³. ואינו ירק הנקרא זערזו"ך בלשון פולין⁴⁴⁴.

עטבעולשין (שקורין אנדיבי⁴⁴⁵).

פבתמכא (שקורין קרין, או מערטך, ובלע"ז מרובייא⁴⁴⁶).

פאבחרחבינא (שקורין בערבי אלקרצינא⁴⁴⁷).

פבובמרור (שקורין ווערמט בלשון אשכנז⁴⁴⁸, והוא לענה⁴⁴⁹).

פגלפי שנאמר בתורה מרור סתם, וקיבלו חכמים שאין שום מין ירק מר נקרא בשם מרור סתם, אלא ה' מיני ירקות אלו⁴⁵⁰:

פדכח חמשה מינים הללו מצטרפות לכזית⁴⁵¹.

פהויוצאים בהם בין בעלין בין בקלחים⁴⁵². אבל לא בשרשים⁴⁵³, דהיינו שרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן, אבל השורש הגדול שבו גדלים העלים אף שהוא טמון בקרקע הרי זה בכלל קלח⁴⁵⁴. ומכל מקום טוב יותר ליטול העלים והקלח היוצא חוץ לקרקע, לפי שיש אומרים⁴⁵⁵ שמה שהוא טמון בקרקע הוא נקרא שורש. אבל העיקר הוא כסברא הראשונה⁴⁵⁶:

פוכט העלין אין יוצאין בהן אלא אם כן הם לחין⁴⁵⁷, אבל לא כמושים⁴⁵⁸, ואין צריך לומר יבשים (עיין סי' תרמ"ח⁴⁵⁹). אבל הקלחים יוצאין בהם בין לחים בין יבשים, ואין צריך לומר כמושים⁴⁶⁰. דכיון שהקלח הוא עב אין טעם מרירתו נפסד על ידי שמתייבש⁴⁶¹.

פזאבל אין יוצאין בקלח מבושל⁴⁶², לפי שנפסד טעם מרירתו על ידי הבישול⁴⁶³.

פחוהכבוש הוא כמבושל⁴⁶⁴, דהיינו אם נשרה בציר⁴⁶⁵ או בחומץ⁴⁶⁶ חזק⁴⁶⁷ ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח⁴⁶⁸, וכן אם נשרה מעת לעת אפילו במים צוננים⁴⁶⁹, אין יוצאין בו.

פטומקצת ההמון אין נזהרין, ונהגו לשרות המרור יותר ממעת לעת בצונן כדי להפיג מרירתו קצת. ויש מי שמיישב מנהגם⁴⁷⁰ לומר, שאף שהשרוי במים מעת לעת נקרא כבוש, והרי הוא כמבושל לענין כל איסורים שבתורה, מכל מקום לענין מרור אינו כמבושל אלא אם כן כבוש בחומץ וציר. לפי שטעם החומץ או הציר משנה ומבטל טעם מרירות המרור הנכבש בהם לגמרי, אבל המים אין מבטלין המרירות, אלא מפיגין טעמו קצת, וכל שלא נכבש בחומץ וציר עדיין יש בו מרירות קצת. ועוד שאף בכל איסורים יש אומרים⁴⁷¹ שלא אמרו כבוש כמבושל אלא כבוש בחומץ וציר, ולא במים. ואף שאנו מחמירין בכל איסורים, מכל מקום לענין מרור אין להחמיר, שהיא חומרא הבאה לידי קולא, במקומות שאין חזרת מצוי ואוכלין התמכא למצות מרור, ומחמת חריפותו אין יכולין לאכול ממנו כזית, ולכן שורין אותו במים יום או יומים להפיג מרירתו קצת.

צומכל מקום טוב להוציא מהמים תוך מעת לעת, ויחזור וישרנו שם, שכשאינו שרוי במים כ"ד שעות רצופים אינו נקרא כבוש לדברי הכל⁴⁷²:

צאל אף על פי שכל ה' מינים אלו נקראים מרור בלשון תורה⁴⁷³, מכל מקום מדברי סופרים מצוה לחזור אחר חזרת⁴⁷⁴, אפילו לקנותו בדמים יקרים⁴⁷⁵, על דרך שיתבאר בסי' תר[נ]"ו⁴⁷⁶ לענין אתרוג הדור עיי"ש.

צבואף על פי שהחזרת אין בה מרירות⁴⁷⁷, מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד⁴⁷⁸, ומפני כך היא נקראת מרור, ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה⁴⁷⁹. לפי שמצות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו⁴⁸⁰ בעבודת פרך⁴⁸¹, והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך⁴⁸², על ידי פיוסים, ונתנו להם שכר⁴⁸³, ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה, לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר, דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה⁴⁸⁴:

צגלא ואם אין לו חזרת, יחזיר אחר עולשין. ואם אין לו עולשין, יחזיר אחר תמכא. ואם אין לו תמכא, יחזיר אחר חרחבינא. ואם אין לו חרחבינא, אזי יקח המרור⁴⁸⁵, דהיינו לענה⁴⁸⁶.

צדואם אין לו אפילו מרור, יקח איזה ירק מר שירצה⁴⁸⁷. לפי שיש אומרים⁴⁸⁸ שכל ירק מר שראוי לאכילה נקרא מרור בלשון תורה. והוא שיש לו שרף (פירוש⁴⁸⁹ כשמחתכין בו וסוחטין אותו במקום חתוכו יוצא ממנו מוהל לבן כחלב), ופניו מכסיפין⁴⁹⁰, דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאוד⁴⁹¹ כעלי הכרישים ובצלים ושאר ירקות, אלא נוטה קצת ללובן הנוטה לשחרות שקורין (בלייכלי"ך בלשון אשכנז)⁴⁹². ומכל מקום לא יברך עליהם⁴⁹³, שהעיקר הוא כסברא הראשונה⁴⁹⁴.

צה(ואם אין לו ירק שיש לו שרף ופניו מכסיפין, טוב שיאכל איזה ירק אחר שיש בו מרירות קצת, לזכר בעלמא. ואין צריך כזית. וכן) מי שהוא חולה או איסטניס ואינו יכול לאכול מרור, טוב שילעוס מעט עד שירגיש טעם מרירות בפיו, לזכר בעלמא, בלא ברכה. וזהו כשאי אפשר לו כלל. אבל חייב אדם לדחוק את עצמו לקיים מצות חכמים לאכול כזית שלם, אף אם יכאוב עליו⁴⁹⁵.

צוושיעור כזית יתבאר בסי' תפ"ו⁴⁹⁶ ע"ש:

צזהחרוסת
לב החרוסת⁴⁹⁷ צריך להיות עב, לפי שהוא זכר לטיט, שנשתעבדו בו אבותינו⁴⁹⁸.

צחואחר כך⁴⁹⁹ צריך לרכך אותו במשקה⁵⁰⁰, זכר לדם⁵⁰¹. ויש לרככו במשקה אדום, כגון חומץ או יין אדומים⁵⁰².

צטויש לעשות החרוסת מפירות שנמשלו בהם כנסת ישראל⁵⁰³, כגון תאנים שנאמר⁵⁰⁴ התאנה חנטה פגיה, ואגוזים שנאמר⁵⁰⁵ אל גינת אגוז, ותמרים שנאמר⁵⁰⁶ אעלה בתמר, ורמונים שנאמר⁵⁰⁷ כפלח הרמון, ותפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך⁵⁰⁸, שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב⁵⁰⁹. ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ לעשות⁵¹⁰.

קומעיקר הדין יכול לעשותו אפילו מירקות⁵¹¹, ולרככו אפילו במים ושאר משקין⁵¹². אבל על כל פנים צריך ליתן לתוכו דבר שיש בו קיוהא⁵¹³, כגון תפוחים או יין⁵¹⁴ וחומץ⁵¹⁵, זכר לשיעבוד שהיו משתעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קיהות⁵¹⁶:

קאלג וצריך ליתן בתוכו תבלין⁵¹⁷ הדומין לתבן, כגון קנמון וזנגביל⁵¹⁸ שאינן נידוכין הדק היטב, ויש בהן לאחר הדיכה חוטין קשין וארוכין קצת כמו תבן, זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט⁵¹⁹:

קבלד אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך⁵²⁰ החרוסת במשקה מערב שבת⁵²¹.

קגואם שכח לרככו מערב שבת, ירככו בשבת על ידי שינוי. דהיינו שמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי, ואחר כך יתן לתוכו החרוסת⁵²². ויכול לערבו באצבעו, או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב⁵²³. עיין סימן שכ"א⁵²⁴:

קדיחץ ואמירת הא לחמא עניא
לה אחר שאכלו מהירקות בטיבול⁵²⁵, צריך ליקח מצה האמצעית משלש מצות המונחים לפניו בקערה, ולבצוע⁵²⁶ מקצתה⁵²⁷ מטעם שיתבאר⁵²⁸.

קהונהגו כל ישראל שמקצת זה שבוצעים מהמצה עושין בו גם כן מצוה אחרת⁵²⁹, דהיינו שמשמרין אותו לאפיקומן⁵³⁰. ולפיכך נכון הדבר שיהיה מקצת הזה רוב המצה⁵³¹, שאפיקומן היא מצוה חשובה⁵³², שהוא לנו במקום הפסח⁵³³.

קוונוהגין להצניעו תחת המפה⁵³⁴, זכר למשארותם צרורות בשמלותם⁵³⁵. ויש שכורכין אותו במטפחת ומשימין על שכמם זכר ליציאת מצרים⁵³⁶:

קזלו ומקצתה השני צריך להחזירו לקערה⁵³⁷, וליתן אותו בתוך שתי מצות השלמות⁵³⁸, כדי לומר עליו ההגדה⁵³⁹. לפי שצריך לומר ההגדה על מצה הראוי לצאת בה ידי חובתו, שנאמר תאכל עליו מצות לחם עוני, ודרשו חכמים⁵⁴⁰ שעונין עליו דברים הרבה. ומתוך שנאמר לחם עני חסר וא"ו, דרשו חכמים⁵⁴¹ לחם עני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה, ועליה יאמר ההגדה⁵⁴² (ובסימן תע"ה⁵⁴³ יתבאר למה משימין אותו בתוך שתי השלימות).

קחאחר כך נוהגין להגביה הקערה שבה המצות ואומרים הא לחמא וכו' עד מה נשתנה⁵⁴⁴.

קטואין צריך להסיר התבשילין מהקערה קודם ההגבהה, אלא יכול להגביהה עם כל הדברים שעליה⁵⁴⁵:

קילז יש מדקדקים לומר כהא לחמא, או הא כלחמא, לפי שאין שייך לומר הא לחמא די אכלו אבהתנא, שהרי אין זה הלחם ממש שאכלו אבותינו. ולפיכך אף שבכל הספרים הנוסח הוא הא לחמא, מכל מקום האומר כהא לחמא או הא כלחמא לא הפסיד⁵⁴⁶:

קיאמה נשתנה ואמירת ההגדה
לח בימי חכמי הגמרא שהיו להם שולחנות קטנים לפני כל אחד ואחד מהמסובין⁵⁴⁷, הצריכו חכמים לעקור מלפני מי שאומר ההגדה את השולחן הקטן שלפניו עם המצות המונחות עליו ולהניחם בזוית אחרת⁵⁴⁸, כדי שיראו התינוקות וישאלו⁵⁴⁹ למה מסירין המצות ועדיין לא אכלנו⁵⁵⁰, ועל ידי כן יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה כו'⁵⁵¹ כמו שיתבאר⁵⁵².

קיבובדורות האחרונים שכל המסובין אוכלין על שולחן אחד גדול, ויש טורח גדול בעקירתו, נהגו לעקור הקערה שבה המצות מלפני בעל הבית האומר ההגדה ולהניחו בסוף השלחן, כאלו כבר אכלו כדי שישאלו התינוקות⁵⁵³.

קיגועכשיו אין נוהגין אפילו בעקירת הקערה, לפי שהתינוקות יודעין שעיקר האכילה לא תהיה ממצות אלו שבקערה, ולפיכך לא ישאלו כלום כשיסירן מעל השולחן⁵⁵⁴:

קידלט אחר כך⁵⁵⁵ צריך למזוג כוס שני⁵⁵⁶.

קיהואין צריך שטיפה והדחה, שהרי שטפו והדיחו קודם הקידוש⁵⁵⁷:

קיומ ואף על פי שאין צריך לאחוז הכוס בידו עד שיגיע ללפיכך כמו שיתבאר⁵⁵⁸, אף על פי כן צריך למזוג מיד קודם התחלת אמירת ההגדה, כדי שישאלו התינוקות למה שותין כוס שני קודם הסעודה, שאין דרך לשתות כן בכל ימות השנה⁵⁵⁹, ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו'⁵⁶⁰, לקיים לבניו מה שנאמר⁵⁶¹ כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'.

קיזואם אין דעת בבן לשאול, הרי אביו חייב ללמדו לשאול מה נשתנה כו'⁵⁶².

קיחואם אין לו בן, הרי אשתו חייבת לשאול אותו. ואם אין לו אשה הוא שואל את עצמו מה נשתנה כו'. ואפילו אם מסובין שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות פסח, שואל אחד מהם את חבירו מה נשתנה כו'⁵⁶³.

קיטואחר כך מתחילין שניהם עבדים היינו, ואין השני צריך לומר מה נשתנה⁵⁶⁴. וכן כשהבן או האשה שואלין אותו, אין הוא צריך לומר מה נשתנה, אלא מתחיל עבדים היינו⁵⁶⁵:

קכמא צריך לומר אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. אבל אין לומר אין אנו חייבים לטבל אפילו פעם אחת, לפי שאיך יאמר הלילה הזה שתי פעמים, שיהיה משמע שחייבים להטביל שתי פעמים, ובאמת אין מטבילין מחמת חיוב אלא פעם אחת, דהיינו המרור שמטבילין בחרוסת⁵⁶⁶, אבל טיבול הראשון אינו מחמת חיוב⁵⁶⁷, אלא כדי להתמיה התינוקות⁵⁶⁸:

קכאמב ולפי דעתו של בן אביו מלמדו⁵⁶⁹ התשובה על שאלותיו, דהיינו אמירת ההגדה⁵⁷⁰, שהיא מצות עשה מן התורה אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום, שנאמר⁵⁷¹ והגדת לבנך ביום ההוא וגו'.

קכבולפיכך צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים⁵⁷². או יפרש להם הענין לפי דעתם. אם הם מבינים הרבה יפרש להם הכל⁵⁷³:

קכגמג ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו⁵⁷⁴ עד הרי זה משובח. ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו'⁵⁷⁵ עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי⁵⁷⁶. ואחר כך פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו', בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו', לפיכך כו', עד ברוך אתה ה' גאל ישראל⁵⁷⁷.

קכדושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים⁵⁷⁸:

קכהמד בזמן שהיו מסירין השולחן, או הקערה, מלפני האומר הגדה⁵⁷⁹, היו צריכים להחזירן לפניו כשמתחיל עבדים היינו, לפי שצריך לומר ההגדה על מצה⁵⁸⁰ ומרור וחרוסת ושני תבשילין כמו שנתבאר למעלה⁵⁸¹.

קכוולכן יש ליזהר שתהא המצה מגולה קצת, עד שיגיע ללפיכך⁵⁸², שאז נוהגין להגביה כל אחד כוסו ולאחוז בידו⁵⁸³ עד שחותם גאל ישראל⁵⁸⁴, ולפיכך נכון לכסות המצות, שלא יראה הפת בושתו כשנוטלין הכוס⁵⁸⁵.

קכזוכן כשאומר והיא שעמדה כו', יש נוהגין לאחוז הכוס ביד עד והקב"ה מצילנו מידם⁵⁸⁶, נכון גם כן שתהא המצה מכוסה⁵⁸⁷, עד שיעמיד הכוס על השולחן ואז יגלנה⁵⁸⁸:

קכחמה כשיגיע למצה זו שאנו אוכלין כו', צריך להגביה המצה⁵⁸⁹ להראותה להמסובין שתחבב המצוה עליהם⁵⁹⁰. ויש להגביה האמצעית הפרוסה, שהיא נקראת לחם עוני⁵⁹¹, ובה הוא יוצא ידי חובתו כמו שנתבאר למעלה⁵⁹².

קכטוכן כשיגיע למרור זה, צריך להגביה המרור להראותו למסובין⁵⁹³.

קלאבל כשיאמר פסח (זה⁵⁹⁴) שהיו אבותינו כו', לא יגביה התבשיל שבקערה שהוא זכר לפסח, שלא יהא נראה כאלו הקדישו לכך⁵⁹⁵:

קלאמו ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה⁵⁹⁶, צריך לומר הנו"ן של ונאמר בסגו"ל⁵⁹⁷, ויהיה פירושו שכבר אמרו לפניו משה וישראל בצאתם ממצרים שירה חדשה, דהיינו שירת הים⁵⁹⁸. וגם יש אומרים⁵⁹⁹ שמשה וישראל אמרו את ההלל.

קלבאבל לא יאמר הנו"ן בחולם, יהיה פירושו על גאולה העתידה. אם כן היה צריך לומר ונאמר לפניו שיר חדש בלשון זכר, שכך אמרו במדרש⁶⁰⁰ כל השירות נקראת שירה לשון נקבה, כי תשועתם כיולדת שהמליטה זכר⁶⁰¹ ונפטרה מצער הלידה, ואחר כך חוזרת ויולדת בצער, כך כל הגאולות היו אחריהן גליות וצרות, אבל גאולה אחרונה לא תהיה אחריה צרה כלל, לכך נאמר⁶⁰² שירו לה' שיר חדש, לשון זכר.

קלגולפיכך צריך לומר בברכת אשר גאלנו ונודה לך שיר חדש. ולא יאמר שירה חדשה⁶⁰³:

קלדאמירת הלל וברכת אשר גאלנו
מז אין מברכין על ההלל שקורין בלילה זה⁶⁰⁴. לפי שאין קורין אותה בפעם אחד, אלא קורין מקצתו לפני הסעודה ומקצתו לאחר ברכת המזון⁶⁰⁵:

קלהמח אף על פי שקריאת ההלל היא מעומד כמו שנתבאר בסי' תכ"ב⁶⁰⁶. מכל מקום ההלל שבלילה זה קורין אפילו מיושב, לפי שכל מעשי לילה זה הוא דרך חירות⁶⁰⁷, לפיכך אין מטריחין אותו לעמוד⁶⁰⁸.

קלוומכל מקום לא יקרא ההלל וההגדה כשהוא מוטה על צדו, אלא ישב באימה וביראה⁶⁰⁹. עיין סי' ס"ג⁶¹⁰:

קלזמט בברכת אשר גאלנו צריך לומר מן הזבחים ואחר כך מן הפסחים. לפי שהזבח היא החגיגה הנאכלת בלילה זה קודם אכילת הפסח, כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע⁶¹¹.

קלחוכשחל פסח במוצאי שבת יש מדקדקין⁶¹² לומר מן הפסחים ומן הזבחים, שהרי אין חגיגה נאכלת בלילה זה⁶¹³ כמו שנתבאר למעלה⁶¹⁴. והזבחים הם החגיגה ושלמי שמחה שמקריבין למחר ביום⁶¹⁵.

קלטויש שאין מדקדקין בכך, ואומרים הכל נוסח אחד, שהרי אנו מבקשים⁶¹⁶ שיגיענו ה' למועדים הבאים ששים בעבודתו, ושם נאכל לשנה הבאה, כשלא יהיה פסח במוצאי שבת, מן הזבחים מתחילה, דהיינו מחגיגה שנאכלת בלילה זה, ואחר כך מן הפסחים. ואפילו אם על פי חשבון הקביעות המסור בידינו יהיה פסח הבא במוצאי שבת. מכל מקום כשיבנה בית המקדש יקדשו על פי הראייה⁶¹⁷, ואפשר שלא יהיה במוצאי שבת⁶¹⁸:

קמשפיכות היין מהכוס
נ נוהגין לזרוק מעט מן הכוס כשמגיע לדם ואש ותמרות עשן. וכן כשמזכיר המכות בשמותן בפרט. וכן כשמזכירן בכלל דהיינו דצ"ך עד"ש באח"ב. סך הכל י"ו פעמים⁶¹⁹. כנגד חרבו של הקב"ה שנקראת יוה"ך. והוא מלאך הממונה על הנקמה⁶²⁰:

קמאנא ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבעו⁶²¹ הסמוך לגודל, שהוא נקרא אצבע סתם⁶²², רמז על מה שכתוב⁶²³ אצבע אלהים היא.

קמבויש נוהגין⁶²⁴ לזרוק באצבע הנקרא קמיצה, לפי שבאצבע זו הכה הקב"ה למצרים⁶²⁵.

קמגויש נוהגין⁶²⁶ מטעם הידוע להם לזרוק מן הכוס עצמו, שלא על ידי אצבע:

קמדסומא ותפוס בבית האסורים
נב סומא חייב בקריאת ההגדה או בשמיעתה⁶²⁷ מן התורה, ולפיכך הוא מוציא הרבים ידי חובתן⁶²⁸, אף אם הוא סומא מעת הולדו⁶²⁹:

קמהנג מעשה באחד שהיה תפוס בידי נכרים, ולא ידע באמירת ההגדה בעל פה, והיה לו חומש, ואמר כל הפרשיות של יציאת מצרים⁶³⁰: