Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 5 Simanim 472 to 486·Siman 475 Additional Laws of the Sederשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ה (סי' תעב-תפו)·תעה יתר דיני הסדר

אתעה יתר דיני הסדר
ובו ל"ג סעיפים
נטילת ידים לסעודה
א אף על פי⁶⁴⁸ שנטל ידיו לצורך טיבול הירקות⁶⁴⁹, אף על פי כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה⁶⁵⁰, ולברך על נטילת ידים⁶⁵¹, אחר גמר ההגדה וההלל. לפי שבשעת אמירת ההגדה וההלל הסיח דעתו משמירת ידיו, ויש לחוש שמא נגע⁶⁵² במקום הטינופת⁶⁵³, שהידים עסקניות הן⁶⁵⁴:

בב ואף אם בשעת אמירת ההגדה וההלל לא הסיח דעתו משמירת ידיו, אף על פי כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה בלא ברכה, לפי כשנטל ידיו לצורך טיבול הירקות לא היה בדעתו שתעלה לו נטילה זו לסעודה⁶⁵⁵, וכל הנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה אין נטילה זו עולה לו לאכול לחם, אם לא היה דעתו לכך בשעת נטילה כמו שנתבאר בסי' קנ"ח⁶⁵⁶.

גואם כשנטל ידיו לטיבול הירקות היה דעתו שתעלה לו נטילה זו גם לסעודה, אין צריך לחזור וליטול לסעודה, אם לא הסיח דעתו משמירת ידיו בשעת אמירת הגדה והלל⁶⁵⁷.

דומכל מקום לכתחלה אין נכון לעשות כן⁶⁵⁸ כמו שנתבאר בסימן קס"ד⁶⁵⁹:

השלוש המצות שבליל הסדר
ג אעפ"י⁶⁶⁰ שבכל יום טוב חייב האדם לבצוע על לחם משנה⁶⁶¹, כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט⁶⁶². מכל מקום בליל פסח, יש אומרים⁶⁶³ שאין צריך כי אם אחת ומחצה. לפי שמה שדרשו חכמים ממה שכתוב לחם עני חסר וא"ו, שתהא המצה פרוסה כדרכו של עני⁶⁶⁴, לא דרשו אלא לגרוע מלחם משנה, שאחת מהם לא תהיה שלימה.

וויש אומרים⁶⁶⁵ שלא דרשו אלא להוסיף על לחם משנה, שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב, צריך להיות עוד פרוסה אחת משום לחם עני. וכן המנהג פשוט⁶⁶⁶, ואין לשנות. אלא בשעת הדחק⁶⁶⁷, כמו שיתבאר בסי' תפ"ב⁶⁶⁸:

זד וצריך⁶⁶⁹ שיאחז שתי השלימות⁶⁷⁰ בידו⁶⁷¹ בשעת ברכת המוציא⁶⁷². והפרוסה תהיה בין שתי השלימות⁶⁷³. ולא יניח הפרוסה מלמעלה, לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה⁶⁷⁴, וברכת המוציא היא על השלימה, וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה⁶⁷⁵, שהיא לחם עני, ואם הפרוסה תהיה מלמעלה, יצטרך לעבור על המצות כשיברך המוציא בתחלה⁶⁷⁶:

חה ולאחר שגמר ברכת המוציא, יש להשמיט השלישית השלימה מן ידו⁶⁷⁷, ויאחוז בפרוסה מלמטה ובהעליונה מלמעלה ויברך⁶⁷⁸ על אכילת מצה⁶⁷⁹.

טאבל לא ישמיט מידו מצה השלימה העליונה קודם ברכת על אכילת מצה, ואין צריך לומר שלא יבצע ממנה כלום עד לאחר גמר ברכת על אכילת מצה⁶⁸⁰, לפי שיש אומרים⁶⁸¹ שברכת המוציא היא על הפרוסה שהיא לחם עני וברכת על אכילת מצה היא על השלימה, לפיכך טוב לצאת ידי שניהם ולברך בתחלה שתי ברכות אלו, ואחר כך יבצע כזית מהעליונה השלימה וכזית מהפרוסה⁶⁸².

יואף על פי שבשביל ברכת המוציא בלבד אין צריך לבצוע כזית מעיקר הדין, אלא אפילו כל שהוא יכול לברך המוציא⁶⁸³. מכל מקום כיון שבשביל ברכת אכילת מצה צריך לבצוע כזית, שעל פחות מכזית אינו יכול לברך, שאינו יוצא ידי חובתו בפחות מכזית⁶⁸⁴, ואם כן להאומרים שברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה צריך לבצוע ממנה כזית, ולסברא הראשונה (שהיא עיקר⁶⁸⁵) שברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה צריך לבצוע כזית מן הפרוסה, לפיכך לצאת ידי שניהם צריך לבצוע כזית מזו וכזית מזו⁶⁸⁶:

יאו ושני כזית אלו צריך לאכלם ביחד⁶⁸⁷, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת. שאם יאכל מתחלה את הכזית של המוציא, דהיינו של השלימה, ואחר כך יאכל הכזית של אכילת מצה, דהיינו של הפרוסה, יהיה מפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהפרוסה באכילת מצה כזית מהשלימה. וכן להאומר שברכת המוציא היא על הפרוסה, אם יאכל מתחלה הכזית מהפרוסה ואחר כך הכזית מהשלימה, הרי הוא מפסיק בין ברכת אכילת מצה לאכילת כזית מהשלימה⁶⁸⁸.

יבלפיכך יכניסם לפיו בבת אחת⁶⁸⁹. אבל אין צריך לבולעם בבת אחת אלא ירסקם בפיו, ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת, ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת⁶⁹⁰:

יגז ואם⁶⁹¹ אינו יכול לרסק בפיו שני הזיתים ביחד, יאכל בתחלה הכזית של המוציא⁶⁹², דהיינו של השלימה לפי סברא הראשונה (שהיא עיקר⁶⁹³), ואחר כך הכזית של אכילת מצה⁶⁹⁴. ואין אכילת הכזית של המוציא חשוב הפסק בדיעבד בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהפרוסה, כיון שהוא לצורך אותו כזית⁶⁹⁵, דהיינו לצורך ברכת המוציא, שצריך לברך גם על אותו כזית של הפרוסה⁶⁹⁶:

ידח וכל זה לכתחלה⁶⁹⁷, אבל בדיעבד, אפילו לא אכל אלא כזית אחד בלבד בין מהשלימה בין מהפרוסה⁶⁹⁸.

טוואפילו אכל בזה אחר זה באכילות הרבה, אם אין מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס⁶⁹⁹, דהיינו ג' ביצים⁷⁰⁰ (עיין סי' תרי"ב⁷⁰¹), יצא.

טזואפילו השיח הרבה באמצע הכזית בין אכילה לאכילה, אין צריך לחזור ולברך על אכילת מצה, ואין צריך לומר המוציא⁷⁰², כיון שלא השיח בין ברכה לתחלת האכילה⁷⁰³ (עיין סי' תל"ב⁷⁰⁴):

יזט כשאוכל בתחלה הכזית של המוציא ואחר כך הכזית של אכילת מצה⁷⁰⁵, צריך להסב גם באכילת כזית של המוציא⁷⁰⁶, דהיינו כזית של השלימה (כדי לצאת גם להאומרים שהכזית של השלימה עליו הוא מברך על אכילת מצה, ובו הוא יוצא ידי חובתו⁷⁰⁷, ואינו יוצא אלא בהסיבה⁷⁰⁸.

יחואף על פי שלדבריהם צריך לאכול תחלה הכזית של הפרוסה, דהיינו של המוציא, ואחר כך כזית של השלימה⁷⁰⁹. מכל מקום אם היפך אין בכאן איסור גמור אף לפי דבריהם. אלא שלכתחלה נכון הדבר להקדים הכזית של הפרוסה לפי דבריהם, שברכת המוציא שמברך בתחלה היא על הפרוסה.

יטאבל העיקר הוא כסברא הראשונה⁷¹⁰, שברכת המוציא שמברך בתחלה היא על השלימה, ולפיכך צריך להניח הפרוסה תחת השלימה קודם הבציעה, שלא יצטרך לעבור על המצות כמו שנתבאר למעלה⁷¹¹. ולכן אוכל בתחלה הכזית מהשלימה⁷¹². ואין אנו חוששין לסברא האחרונה, אלא בדבר שאין בו חשש אף לפי סברא הראשונה, כגון⁷¹³ לאכול כזית שלם מהשלימה, בהסיבה):

כי יש נוהגין לטבל במלח⁷¹⁴ את הכזית של המוציא ושל אכילת מצה. ובמדינות אלו אין נוהגין כן⁷¹⁵, לפי שפת נקיה אין צריך מלח⁷¹⁶ כמו שנתבאר בסי' קס"ז⁷¹⁷.

כאואף שבשאר ימות הפסח מטבילין המצה במלח אף שהיא נקיה⁷¹⁸. מכל מקום בב' לילות אלו של פסח אין נוהגין כן, מפני חיבוב מצה⁷¹⁹, לצאת ידי חובתו במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל. אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה⁷²⁰.

כב(אבל לטבל המצה במשקין יש למנוע מעיקר הדין⁷²¹, כמו שנתבאר בסי' תס"א⁷²²):

כגטיבול המרור בחרוסת, ברכה ואכילה
יא אחר שאכל הכזית של אכילת מצה, יקח מיד⁷²³ כזית⁷²⁴ מרור, וישקענו כולו בחרוסת כדי להמית את הקפא⁷²⁵ (פירוש⁷²⁶ מין תולעת יש במרור והוא מת על ידי החרוסת) שבמרור שלא יזיקנו.

כדועכשיו⁷²⁷ אין נוהגין לשקעו כולו, אלא בטיבול מקצתו. ויש שמיישבין המנהג⁷²⁸ לפי שקפא זה אינו מצוי בינינו, ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה, שהוא זכר לטיט.

כהואף על פי כן אין מברכין עליו, לפי שהוא טפל למרור, ונפטר בברכת המרור⁷²⁹:

כויב ואחר שטבלו בחרוסת יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור⁷³⁰. ולא יברך קודם הטיבול, לפי שיש לתכוף הברכה לעשיית המצוה, דהיינו האכילה, בכל מה שאפשר⁷³¹.

כזוכשהוא מטבלו בחרוסת יזהר להוציאו מיד ולא ישהנו בתוכו, שמא יתבטל טעם מרירתו⁷³² על ידי הקיוהא שבחרוסת⁷³³. ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו מיד לאחר הטיבול⁷³⁴:

כחיג אף על פי שאין צריך להסב באכילת מרור⁷³⁵ מטעם שנתבאר בסי' תע"ב⁷³⁶, מכל מקום אם רצה להסב רשאי⁷³⁷:

כטיד אף על פי שבמצה צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת לכתחלה⁷³⁸, מכל מקום במרור, אם קשה עליו לבלוע כזית בבת אחת⁷³⁹, יש לסמוך על מי שאומר⁷⁴⁰ שאין צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת אלא יכול לבולעו מעט מעט. ובלבד שלא ישהה מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס⁷⁴¹:

לכורך
טו מצות⁷⁴² מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל, שנאמר⁷⁴³ על מצות ומרורים יאכלוהו. אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים⁷⁴⁴, שתיקנו זכר למקדש⁷⁴⁵.

לאאבל חיוב אכילת מצה בלילה הראשון אף בזמן הזה הוא מן התורה⁷⁴⁶, שנאמר⁷⁴⁷ בערב תאכלו מצות, ולא הוזכר שם פסח:

לבטז לפיכך⁷⁴⁸ אם כרך אדם כזית מצה וכזית מרור⁷⁴⁹ ולעסן יחד⁷⁵⁰ ואכלן בזמן הזה, לא יצא ידי חובתו, שהמרור שהוא מדברי סופרים מבטל את טעם⁷⁵¹ המצה שהיא מן התורה.

לגאבל בזמן שבית המקדש קיים, שהמרור הוא גם כן מן התורה, יצא ידי חובת מצה וידי חובת מרור⁷⁵². לפי שמצות של תורה אינן מבטלות זו את זו⁷⁵³, ששקולין הן כאחת, שכולן קיום מצותיו של הקב"ה הן⁷⁵⁴.

לדולא עוד אלא שלפי דעת הלל הזקן⁷⁵⁵ אין אדם יוצא ידי חובתו מן התורה אלא אם כן כורך⁷⁵⁶ כזית פסח וכזית מרור וכזית מצה⁷⁵⁷ ואוכלן ביחד, לקיים מה שנאמר⁷⁵⁸ על מצות ומרורים יאכלוהו:

להיז ואף בזמן הזה שמרור אינו אלא מדברי סופרים ומצה היא מן התורה, ואם כרכן ביחד ואכלן אינו יוצא ידי חובתו אף לפי דעת הלל, שהמרור מבטל את טעם המצה⁷⁵⁹, ואם כן חייב הוא לאכול כזית מצה בלבדה בלא מרור לצאת ידי חובת מצה מן התורה.

לומכל מקום אינו יוצא ידי חובת מרור לפי דעת הלל, אלא אם כן נוטל עוד כזית מצה וכורכו עם כזית מרור ואוכלן ביחד⁷⁶⁰, שהרי מרור בזמן הזה תקנוהו חכמים זכר למקדש שהיה אז חיובו מן התורה, ובזמן שבית המקדש קיים אינו יוצא ידי חובת מרור מן התורה לפי דעת הלל אלא אם כן כורכו עם המצה, לפיכך גם עכשיו צריך לכורכו עם מצה⁷⁶¹:

לזיח ולפי שחולקין עליו חביריו על הלל ואומרים שאין צריך לכורכם כלל⁷⁶², לא מן התורה בזמן שבית המקדש קיים ולא מדברי סופרים בזמן הזה, ולפי דבריהם אם אוכל בתחלה כזית מצה בלבדה ואחר כך אוכל כזית מרור בכריכה עם כזית מצה לא יצא ידי חובת מרור, לפי שכזית מצה שבכריכה היא רשות ואין בה שום מצוה לפי דבריהם, והרי הוא מבטל את טעם המרור שבכריכה⁷⁶³ כשלועסן יחד⁷⁶⁴.

לחאבל לפי דעת הלל שהמצה שבכריכה היא חובה מדברי סופרים, אינה מבטלת את טעם המרור, שהוא גם כן חובה מדברי סופרים, והן זה כזה, ואינן מבטלין זה את זה⁷⁶⁵.

לטוכיון שלא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחבריו, לפיכך לצאת ידי שניהם, צריך אדם שיאכל כזית מצה בלבד בלא מרור ויברך על אכילת מצה⁷⁶⁶, שבכזית זה הוא יוצא ידי חובתו מן התורה אף לפי דעת הלל⁷⁶⁷. ואחר כך צריך שיאכל כזית מרור בלבד בלא מצה ויברך על אכילת מרור, שבכזית זה הוא יוצא ידי חובת מרור לפי דברי חבריו. ואחר כך יכרוך כזית מצה וכזית מרור ויאכלן ביחד זכר למקדש כהלל⁷⁶⁸.

מולא יברך על כריכה זו⁷⁶⁹ לא ברכת המצה ולא ברכת המרור, שמא הלכה כחבריו ואין בכריכה זו שום מצוה. ואף לפי דעת הלל הוא יוצא בברכת המצה והמרור שבירך כבר⁷⁷⁰.

מאולכן צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה⁷⁷¹ משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכה זו וברכת המרור גם לכריכה זו⁷⁷² לפי דעת הלל. ואם עבר ושח אין צריך לחזור ולברך על כריכה זו⁷⁷³, שמא הלכה כחביריו⁷⁷⁴.

מבאבל אם עבר ושח בין הברכה להתחלת אכילת המצה או המרור, צריך לחזור ולברך, אם שח בדבר שאינו מענין הסעודה⁷⁷⁵. ואפילו בדבר שהוא מענין הסעודה אין להשיח לכתחלה בין הברכה להתחלת האכילה⁷⁷⁶.

מגויש נזהרין בזה שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה משבירך על אכילת מצה עד שיאכל האפיקומן, כדי שתעלה ברכה זו גם לאכילת אפיקומן⁷⁷⁷. וחומרא יתירא היא⁷⁷⁸.

מדנוהגין במדינות אלו לומר קודם אכילת כריכה זו כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים⁷⁷⁹ היה כורך מצה ומרור כו'. ואין מזכירין פסח. אף שהלל היה כורך גם כזית פסח בכריכה זו⁷⁸⁰, מכל מקום כיון שאנו אומרים כן עשה, ואנו אין לנו פסח, לפיכך אין מזכירין אותו⁷⁸¹. ומכל מקום המזכיר לא הפסיד⁷⁸²:

מהיט המרור של כריכה זו אין צריך לטובלו בחרוסת⁷⁸³, שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול מרור ראשון⁷⁸⁴. וגם אין לחוש לקפא שבמרור זה שאוכלו עם מצה בכריכה⁷⁸⁵.

מוויש חולקין על זה ואומרים⁷⁸⁶ שצריך לטובלו בחרוסת, שהרי כריכה זו היא זכר למקדש⁷⁸⁷ כהלל, והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה⁷⁸⁸, שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו⁷⁸⁹.

מזוהמנהג במדינות אלו כסברא הראשונה⁷⁹⁰, אבל העיקר הוא כסברא השניה⁷⁹¹:

מחכ כריכה זו יש אומרים⁷⁹² שאין צריך הסיבה, כיון שאוכלין בה מרור, ומרור אין צריך הסיבה⁷⁹³. ויש אומרים⁷⁹⁴ שצריכה הסיבה, כיון שמצה צריכה הסיבה. ואף שכבר אכל מצה בהסיבה, מכל מקום כריכה זו היא זכר למקדש⁷⁹⁵ כהלל, והלל לא היה אוכל מצה קודם כריכה זו, ובמצה שבכריכה זו הוא יוצא ידי חובתו, והיה צריך להסב באכילתה, לפיכך גם אנחנו צריכים להסב⁷⁹⁶. וכן עיקר⁷⁹⁷ כמו שנתבאר בסימן תע"ב⁷⁹⁸. ומכל מקום בדיעבד ששכח ואכל בלא הסיבה יש לסמוך על סברא הראשונה, ואין צריך לחזור ולאכול בהסיבה⁷⁹⁹:

מטכא המצה והמרור שבכריכה זו צריך לבלוע אותה בבת אחת⁸⁰⁰.

נולכתחלה יזהר לבלוע כל הכזית מצה בבת אחת עם כל הכזית מרור כשהן מרוסקים בפיו⁸⁰¹. אלא אם כן קשה עליו⁸⁰² לבלוע ב' הזיתים בבת אחת, שאז יכול לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, עד שיאכל כל השני זיתים:

נאכשאין לו כרפס אלא מרור
כב מי שאין לו שום ירקות לאכול בטיבול קודם אמירת ההגדה⁸⁰³, כי אם מיני ירקות שיוצאים בהם ידי חובת מרור⁸⁰⁴, יברך עליהם על אכילת מרור כשמטבילם בחומץ או במי מלח קודם אמירת ההגדה⁸⁰⁵, ואין צריך לאכול מהם כזית⁸⁰⁶. ואחר כך, אחר שאכל הכזית של אכילת מצה⁸⁰⁷, יטביל כזית מרור בחרוסת ויאכלנו, בלא ברכה, שאי אפשר לו לברך על אכילה זו אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור, כיון שכבר אכל ממנו קודם לכן⁸⁰⁸.

נבואף שמפסיק הרבה⁸⁰⁹ בין ברכת על אכילת מרור להכזית מרור שאוכל אחר המצה, אין בכך כלום, כיון שמיד אחר הברכה טעם מעט מהמרור⁸¹⁰, הרי התחיל במצוה, ואין כאן הפסק בין הברכה לתחילת עשיית המצוה⁸¹¹.

נגומכל מקום אפילו אכל כזית מרור או יותר בטיבול שקודם אמירת ההגדה, אף על פי כן צריך לחזור ולאכול כזית אחר אכילת מצה. לפי שהאכילה הראשונה אינה אלא כדי להתמיה התינוקות⁸¹², ובאכילה השניה הוא שיוצא ידי חובת מרור, שכך היא המצוה לכתחלה שלא לצאת ידי חובת מרור קודם שיצא ידי חובת מצה, שנאמר⁸¹³ על מצות ומרורים:

נדכג וכשאוכל מהמרור קודם אמירת ההגדה, יברך עליו בורא פרי האדמה קודם ברכת על אכילת מרור⁸¹⁴, אם הוא ראוי לאכילה כשהוא חי, כגון חזרת וכיוצא בה⁸¹⁵. אבל אם אינו ראוי לאכילה כלל כשהוא חי, כגון התמכא (שקורין קרין) וכיוצא בו, אינו מברך עליו כי אם ברכת על אכילת מרור⁸¹⁶:

נהכד וכל זה כשאי אפשר לו למצוא שאר ירקות. אבל אם אפשר למוצאם, טוב לחזור אחריהם⁸¹⁷, שלא יצטרך לברך על אכילת מרור כשמטבלו קודם אמירת ההגדה, שיש מי שאומר⁸¹⁸ שאין נכון לעשות כן.

נו(ועיין ביו"ד סי' רצ"ו⁸¹⁹ מה הם המיני ירקות):

נזבליעה ולעיסה במצה ומרור
כה בלע מצה⁸²⁰ ולא לעסה⁸²¹ יצא, אף על פי שלא הרגיש טעם מצה בפיו⁸²², דכיון שנהנה גרונו ממנה⁸²³, הרי זו נקראת אכילה⁸²⁴. אבל לכתחלה צריך ללועסה עד שירגיש טעמה בפיו⁸²⁵.

נחאבל אם בלע מרור⁸²⁶ ולא לעסו עד שירגיש טעם מרירתו בפיו, לא יצא, שהתורה הקפידה למרר פיו של אוכל, זכר לוימררו את חייהם⁸²⁷:

נטכו בלע מצה ומרור כאחד, אף על פי שלא יצא ידי חובת מרור יצא ידי חובת מצה⁸²⁸. ולא אמרו שהמרור מבטל את טעם המצה⁸²⁹, אלא כשלועסן יחד, שאז הוא מרגיש טעמן בפיו, ולכן מבטל טעם המרור שהוא מדברי סופרים את טעם המצה שהיא מן התורה, אבל כשבולען בלי לעיסה, שאין מרגיש טעמן כלל, אין המרור מבטל את המצה⁸³⁰:

סכז ואפילו אם המרור כרוך סביב המצה, ונמצא שהוא חוצץ בין המצה לבית הבליעה, אין בכך כלום⁸³¹, כיון ששניהם מיני מאכל הרי הן כמין אחד, ומין במינו אינו חוצץ⁸³².

סאאבל אם כרך המצה בסיב ובלעה לא יצא⁸³³, שהסיב שאינו מין מאכל חוצץ בין המצה לבית הבליעה⁸³⁴, ואין דרך אכילה בכך⁸³⁵:

סבכוונה במצה ומרור
כח אכל מצה בלא כוונה, שלא נתכוין לצאת ידי חובתו באכילה זו, יצא⁸³⁶.

סגולא אמרו שכל המצות שעשאן שלא במתכוין, דהיינו שלא נתכוין לצאת ידי חובתו בעשייה זו, לא יצא ידי חובתו, אלא במצות שאין בהן הנאת הגוף כלל, כגון קריאת שמע (בסי' ס'⁸³⁷), ותקיעת שופר (בסי' תקפ"ט⁸³⁸), ונטילת לולב (בסי' תרנ"א⁸³⁹) וכיוצא בהן, שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה לא קיים המצוה כלל, שאינו אלא כמתעסק בעלמא⁸⁴⁰, ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה. אבל מצות התלויות באכילה, כגון פסח מצה ומרור וכיוצא בהן, כיון שיש בהן הנאה לגוף, אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו יצא ידי חובתו⁸⁴¹, שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה, והרי זו נקראת אכילה, ונמצא שקיים מצות האכילה.

סדולפיכך אפילו לא רצה לאכול מצה וכפאוהו נכרים או לסטים לאוכלה, יצא ידי חובתו באכילה זו, כיון שבעל כרחו נהנה ממנה גופו⁸⁴²:

סהכט וכל זה כשהוא יודע שלילה זו פסח, ושזו היא מצה, אלא שאכלה שלא במתכוין או שלא ברצונו. אבל אם לא ידע שהלילה פסח, ואכל מצה אפילו ברצונו, וכן אפילו אם ידע שהלילה פסח, אלא שהיה סבור לאכול בשר, ונזדמנה לו מצה ואכלה כסבור שזהו בשר, לא יצא באכילה זו⁸⁴³.

סואבל אם אכל מרור בענין זה יצא⁸⁴⁴. לפי שמרור בזמן הזה מדברי סופרים⁸⁴⁵, וכל מצוה מדברי סופרים אין צריך כונה⁸⁴⁶.

סזויש חולקין על זה ואומרים⁸⁴⁷ שגם המצות מדברי סופרים צריכות כונה, לפי שכל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה.

סחוטוב לחוש לדבריהם לחזור ולאכול מרור בכונה בלא ברכה⁸⁴⁸:

סטל אבל אם אכל⁸⁴⁹ בענין זה בליל יום טוב של גליות, אף שהוא מדברי סופרים, אף על פי כן צריך לחזור ולאכול לדברי הכל, שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר, שלא יבואו בו לזלזל על ידי כן⁸⁵⁰:

עלא מי שאכל מצה כשהוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאכילה ראשונה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות⁸⁵¹:

עאאכילת מצה בשאר ימי החג
לב ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד⁸⁵², שנאמר⁸⁵³ בערב תאכלו מצות. אבל שאר כל הלילות וכל הימים, אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ, דהיינו שאם רוצה לאכול פת שנילושה במים יזהר שלא תבא לידי חימוץ, אלא יאפנה כשהיא מצה שלא נתחמצה עדיין⁸⁵⁴. ועל זה אמרה תורה⁸⁵⁵ שבעת ימים תאכל מצות, כלומר ולא חמץ⁸⁵⁶. אבל אם לא רצה לאכול כלל פת שנילושה במים, אלא שאר מיני מאכלים, הרשות בידו⁸⁵⁷.

עבואף שביום טוב חייב לאכול פת כמו שנתבאר בסי' קפ"ח⁸⁵⁸. מכל מקום יכול לאכול פת שנילושה במי פירות שהיא מצה עשירה⁸⁵⁹ (ועיין סי' תס"ב⁸⁶⁰ שבמדינות אלו אין נוהגין במצה עשירה כלל). אבל לחם עוני אין צריך לאכול אלא בלילה הראשון בלבד.

עגשנאמר⁸⁶¹ ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו', הרי יום השביעי הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, שהרי היה בכלל שבעת ימים תאכל מצות, וכאן יצא יום השביעי מכלל אכילת מצה, ללמדך שאין חובה לאכול מצה ביום השביעי, וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, דהיינו שכל השבעת ימים אינו מוזהר לאכול מצה אלא שלא לאכול חמץ על דרך שנתבאר. יכול אף בלילה הראשון כן, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה.

עדומשאכל כזית יצא ידי חובתו⁸⁶² מן התורה⁸⁶³:

עהלג ואם נאנס ולא אכל מצה בלילה זה, אין לו תשלומין בשאר לילות וימים⁸⁶⁴. לפיכך כשאוכל מצה בשאר לילות וימים⁸⁶⁵ אינו מברך על אכילת מצה⁸⁶⁶, אף שלא אכל מצה עדיין מכניסת הפסח ולא בירך עליה⁸⁶⁷: