Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Pesach Part 6 Simanim 487 to 494·Order of Shavuos Prayersשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות פסח – ח"ו (סי' תפז-תצד)·תצד סדר תפלת חג השבועות

אתצד סדר תפלת חג השבועות
ובו כ' סעיפים

ביום חמשים לעומר וששה בסיון
א ביום⁶¹⁵ חמשים לספירת העומר הוא חג השבועות⁶¹⁶, הנקרא עצרת בלשון חכמים⁶¹⁷, שנאמר⁶¹⁸ תספרו חמשים יום והקרבתם וגו' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש וגו'⁶¹⁹.

גולפי חשבון קביעות החדשים המסור בידינו שחודש ניסן הוא מלא לעולם וחודש אייר הוא חסר לעולם⁶²⁰, יהיה חג זה בששה בסיון, שהרי ימי הספירה מתחילין מט"ז בניסן⁶²¹, אם כן ט"ו יום שמט"ז עד סוף החודש וכ"ט יום של אייר וששה ימים בסיון הם חמשים יום, לפיכך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו⁶²², שבששה בסיון נתנה התורה לישראל⁶²³.

דאבל בזמן שהיו מקדשין החדשים על פי הראיה, היה אפשר להיות גם חודש ניסן חסר, והיה חג השבועות שהוא יום חמשים לעומר בשבעה בסיון. ואם היה גם חודש אייר מלא, היה חג השבועות שהוא יום חמשים לעומר בחמשה בסיון⁶²⁴. אף שאינו ביום מתן תורה, אין בכך כלום, שהכתוב לא תלה חג הזה ביום מתן תורה, ולא בכמה ימים לחודש, רק בחמשים לעומר⁶²⁵. אלא שלפי חשבון המסור בידינו לעולם יהיה יום חמישים לעומר בששה בסיון שהוא יום מתן תורה⁶²⁶.

הואף שששה בסיון שלנו הוא יום נ"א מט"ו בניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, והתורה נתנה ביום נ"ב לצאתם ממצרים⁶²⁷. שהרי בחמשה בשבת יצאו ממצרים כמו שנתבאר בסי' ת"ל⁶²⁸, והתורה נתנה בחודש השלישי ביום השבת⁶²⁹, שהוא ששה בסיון, שחודש ניסן ואייר היו אז שניהם מלאים⁶³⁰, וכיון שט"ו בניסן היה חמישי בשבת היה יום ראשון של אייר בשבת, דהיינו ט"ז⁶³¹ יום לצאתם ממצרים, ויום ראשון של סיון היה ביום ב'⁶³², דהיינו [מ]"ו⁶³³ יום לצאתם ממצרים, ושבת הוא ששה בסיון⁶³⁴, דהיינו נ"ב יום לצאתם ממצרים, שהוא יום נ"א לעומר. אעפ"כ אנו אומרים זמן מתן תורתנו בחמשים לעומר, כיון שהוא לנו בששה בסיון, ובששה בסיון נתנה התורה:

ומאחרין להתפלל ערבית
ב אע"פ שבכל ערבי יום טוב נוהגין להקדים תפלת ערבית של יום טוב מבעוד יום מטעם שנתבאר בסי' רס"ז⁶³⁵ מכל מקום בליל שבועות מאחרין להתפלל לאחר צאת הכוכבים, שאם יקדימו ויקבלו קדושת יום טוב בתפלה מבעוד יום הרי זה כמו שחסרו מעט ממ"ט ימי הספירה שלפני חג הזה⁶³⁶, והתורה אמרה⁶³⁷ שבע שבתות תמימות תהיינה.

זומזה הטעם אין לקדש גם כן קידוש היום מבעוד יום⁶³⁸, אף קודם תפלת ערבית⁶³⁹:

חניעורין בלילה לעסוק בתורה
ג נוהגין הרבה להיות נעורים כל הלילה לעסוק בתורה⁶⁴⁰ (ומכל מקום אם הוא ליל טבילה ישמש מטתו⁶⁴¹, עיין סי' ר"מ⁶⁴²).

טועיקר העסק יהיה בתורה שבעל פה⁶⁴³.

יוצריכים הם ליזהר שלא לברך על נטילת ידים בבוקר⁶⁴⁴, עיין סי' ד'⁶⁴⁵.

יאושלא לברך על הטלית קטן שהיה לבוש בו בלילה⁶⁴⁶, עיין סי' ח'⁶⁴⁷.

יבואם יברכו ברכת התורה בבוקר נתבאר בסימן מ"ז⁶⁴⁸, עיין שם:

יגקריאת התורה וההפטרה
ד ביום א' של שבועות⁶⁴⁹ אחר גמר ההלל (וכל דיני ההלל ביום זה נתבאר בסי' תפ"ח⁶⁵⁰), מוציאין ב' ספרי תורה⁶⁵¹ מטעם שנתבאר בסי' תפ"ח⁶⁵², וקורין בספר תורה א' חמשה גברי⁶⁵³ בפרשת יתרו בחודש השלישי לצאת⁶⁵⁴ עד סוף הסדרה, שהוא ענינו של יום שבו נתנה התורה⁶⁵⁵.

ידוהמפטיר קורא בספר תורה ב' בפרשת פנחס וביום הבכורים וגו'⁶⁵⁶. ומפטיר בנביא במרכבה דיחזקאל⁶⁵⁷, על שם שנגלה הקב"ה בסיני ברבוא רבבות אלפי שנאן⁶⁵⁸. ונוהגין לסיים בפסוק ותשאני רוח⁶⁵⁹, אף שאינו כתוב כלל אצל המרכבה:

טוה ונוהגין במקצת מקומות שגדול וחכם קורא זאת ההפטרה⁶⁶⁰, וסמך לדבר ולא במעשה מרכבה אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו⁶⁶¹:

טזו יש נוהגין לאמרה מעומד⁶⁶². ולא המפטיר בלבד, שהוא צריך לעמוד לכתחלה בכל ההפטרות מפני כבוד הציבור⁶⁶³, אלא אף כל מי שקורא אותה בלחש עם המפטיר⁶⁶⁴ קוראה מעומד מפני כבודה⁶⁶⁵:

יזז הנוהגין לשורר אקדמות⁶⁶⁶ אחר שקראו בתורה פסוק ראשון, אע"פ שמפסיקין באמצע הקריאה בדבר שאינו צורך הקריאה, אין למחות בידם, כי יש שמיישבין מנהגם⁶⁶⁷.

יחאבל במקום שאין מנהג, יותר טוב לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן לברך לפני קריאת התורה⁶⁶⁸.

יטוכן יציב פתגם⁶⁶⁹ ביום שני, יותר טוב לומר קודם שיתחיל המפטיר לברך לפני ההפטרה⁶⁷⁰. וכן נהגו עכשיו בהרבה מקומות:

כח בעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות⁶⁷¹, האחד עושה מכל דיבור פסוק אחד, אף שהוא ארוך או קצר מאוד, דהיינו שאנכי ולא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד, שאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו⁶⁷². ולפיכך תיבת פני, הנו"ן נקודה פת"ח ולא קמ"ץ, שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק⁶⁷³. וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד, ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית⁶⁷⁴ היא רפויה ולא דגושה. וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם, ולפיכך הצד"י היא נקודה קמ"ץ, כיון שיש שם סוף פסוק, והתי"ו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק, דהיינו טפחא. וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם, והתי"ו דגושה, והאל"ף נקודה קמ"ץ. וכן לא תגנוב התי"ו דגושה⁶⁷⁵:

כאט והשני עושה מאנכי פסוק אחד, ומלא יהיה לך פסוק שני, ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמ"ץ שיש שם סוף פסוק. וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק שני, ולפי זה הכ"ף של תיבת כל היא דגושה. לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק אחד, ולפי זה כל תי"ו מהם רפויה, והצד"י של תרצח היא בפתח, והאלף של תנאף היא בקמץ לפי שיש שם אתנחתא:

כבי וטעם ב' נגינות הוא, שהראשון הוא מסודר לפי הכת[י]ב, שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפני עצמה, שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד, לכך נעשה ממנו פסוק אחד, וכן מזכור עד לא תרצח, אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות, והם ד' דבורים, לכך נעשה מהם ד' פסוקים⁶⁷⁶:

כגיא והשני הוא מסודר לפי הקרי, שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד⁶⁷⁷.

כדדהיינו שאסור להפסיק קריאתו⁶⁷⁸ לגמרי⁶⁷⁹ בתוך אמצע פסוק זה, אפילו כשקורא ביחיד⁶⁸⁰, שכל הפסקות הפסוקים הם הלכה למשה מסיני⁶⁸¹, ואסור להפסיק במקום שלא פסק לנו משה מסיני. וכיון שאסור להפסיק הקריאה לגמרי באמצע ד' פרשיות קטנות הללו, אם כן גם כשקוראין בפעם אחד הם נקראים בנגינה המחברת אותן לעשות מכולן פסוק אחד, כמו שהם באמת פסוק אחד, שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות⁶⁸².

כהוכן מאנכי עד לא תשא, ומזכור עד לא תרצח, הן מופסקים לכמה פסוקים לענין הקריאה, דהיינו לענין שהיחיד מותר להפסיק קריאתו לגמרי באמצע פרשת אנכי וזכור, רק שיהיה בסוף פסוק. ואף בציבור אין איסור להפסיק שם אלא משום הנכנסין ויוצאין כמו שנתבאר בסי' קל"ח⁶⁸³. לכך הם נקראים בנגינה המפסקת אותן לעשות מהן כמה פסוקים, כמו שהן באמת כמה פסוקים לענין מנין הפסוקים⁶⁸⁴.

כוומכל מקום בעצרת נוהגין לקרות בציבור בהראשון, לעשות מכל דיבור פסוק אחד, לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות, לכך קורין אותו כמו שנתנו כל דיבור בפסוק אחד⁶⁸⁵.

כזויש נוהגין⁶⁸⁶ לקרות בציבור בהראשון לעולם, אף בשבת פרשת יתרו ובשבת פרשת ואתחנן, רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני:

כחיב ביום טוב שני קורין⁶⁸⁷ חמשה גברי בפרשת כל הבכור⁶⁸⁸.

כטוהמפטיר קורא בתורה וביום הבכורים כמו בראשון⁶⁸⁹.

לומפטיר בנביא תפלה לחבקוק⁶⁹⁰ עד למנצח בנגינותי⁶⁹¹. ויש מקומות שמתחילין מן וה' בהיכל קדשו⁶⁹²:

לאיג נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות, שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמוד שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני כמו שהיה לרות כשנתגיירה⁶⁹³.

לבואין מברכין כלום על קריאת מגילה זו⁶⁹⁴ כמו שנתבאר בסי' ת"צ⁶⁹⁵:

לגלשטוח עשבים ולהעמיד אילנות
יד ונוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת⁶⁹⁶ ובבתים⁶⁹⁷ בשבועות זכר לשמחת מתן תורה.

לדואף ביום טוב עצמו מותר לשוטחן, אפילו אם אינן ראויין למאכל, ואין בהם איסור מוקצה, כיון שחשב עליהן מערב יום טוב לשוטחן ביום טוב⁶⁹⁸. עיין סי' ש"ח⁶⁹⁹.

להומכל מקום אם חל שבועות אחר השבת לא ישטחם בשבת⁷⁰⁰, אף שמותר לטלטלם, מכל מקום כששוטחן בשבת לצורך יום טוב הרי זה כמו מכין משבת ליום טוב, ואסור להכין כלום משבת ליום טוב⁷⁰¹, אפילו בדבר שאין בו שום סרך מלאכה, כמו שיתבאר בסי' תק"ג⁷⁰²:

לוטו נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים⁷⁰³, כדי להזכיר שבעצרת נידונין על פירות האילן⁷⁰⁴, ויתפללו עליהם⁷⁰⁵:

לזאכילת ואפיית מאכלי חלב
טז נוהגין בכל המקומות לאכול מאכלי חלב ביום א' של שבועות⁷⁰⁶, ומנהג אבותינו תורה היא, כי הרבה טעמים נאמרו עליו⁷⁰⁷.

לחולפי שמצוה לאכול בשר בכל יום טוב כמו שיתבאר בסי' תקכ"ט⁷⁰⁸, לפיכך צריכין להזהר שלא יבואו לידי איסור⁷⁰⁹ בשר בחלב, ויעשו ככתוב ביורה דעה סי' פ"ח⁷¹⁰ ופ"ט⁷¹¹.

לטוהנוהגים לאפות לחם נילוש בחלב או בחמאה, יזהרו כשמסיקין התנור קודם האפייה, שיסיקוהו יפה⁷¹², בענין שיהיו נצוצות ניתזין ממנו⁷¹³, כדי להפליט ממנו את רוטב של בשר שנשפך עליו לפעמים ונבלע בתוכו (ושיהיו הגחלים מהלכים על פני כולו, עיין סי' תס"א⁷¹⁴).

מוכן יזהרו ליקח מרדה⁷¹⁵ חדשה⁷¹⁶ להוציא בה לחם זה מן התנור, ולא יוציאוהו במרדה שמוציאין בה שאר כל הלחמים שאינן של חלב, אפילו אם רוצים להפכה על צדה השני, לפי שעכשיו יהא נבלע בה טעם החלב בכל עוביה⁷¹⁷ כשיוציאו בה לחם נילוש בחלב, ואחר כך כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר ויוציאוהו במרדה זו, יהא נפלט ממנו טעם החלב ויבלע בלחם (כדי קליפה כמ"ש בסימן תנ"א⁷¹⁸).

מאואף שאם עבר ועשה כן מותר לאכול לחם ההוא עם בשר, לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם של היתר כמו שנתבאר ביורה דעה סימן צ"ד⁷¹⁹. מכל מקום הרי לכתחלה אסור לעשות נותן טעם בר נותן טעם כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ה⁷²⁰.

מב(ודין החלב שנחלב ביום טוב⁷²¹ יתבאר בסימן תק"ה⁷²² ע"ש):

מגברכת הריח בתפלה
יז המחלק עשבי בשמים להציבור בבית הכנסת, יזהר שלא לחלק להם מברוך שאמר עד לאחר שמונה עשרה⁷²³ שקודם ברוך שאמר או לאחר שמונה עשרה יכולין הן לברך על הריח המגיע להם, אבל מברוך שאמר עד לאחר שמונה עשרה אסור להפסיק בדיבור⁷²⁴, ויהנה מהריח בלא ברכה.

מדשאפילו בין פרק לפרק שמותר להפסיק אפילו בשביל כבוד בשר ודם⁷²⁵, אף על פי כן אסור להפסיק לברך על הריח, לפי שברכה זו אינה חובה כלל, שהרי אין צריך לברך על הריח אלא כשמתכוין להריח, אבל אם הריח מגיע לו מאליו והוא אינו מתכוין אליו, אף שבעל כרחו נהנה ממנו אינו מברך עליו כמ"ש בסימן רי"ז⁷²⁶, אם כן זה שעומד במקום שאסור להפסיק לא יתכוין להריח ולא יפסיק לברך על הריח:

מהאיסור התענית בחה"ש ולפניו ולאחריו
יח אסור להתענות תענית חלום בחג השבועות⁷²⁷, לפי שהוא יום שנתנה בו התורה⁷²⁸, וצריך לאכול ולשמוח בו להראות שנוח ומקובל לישראל יום שנתנה בו התורה⁷²⁹. לפיכך אינו דומה לשאר יום טוב⁷³⁰ ושבתות שמותר להתענות בהם תענית חלום כמו שנתבאר בסי' רפ"ח⁷³¹:

מויט במוצאי חג השבועות אסור להתענות⁷³² מעיקר הדין, לפי שהיה יום טבוח⁷³³ בזמן שבית המקדש קיים, דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה, שלא היו יכולין להקריב ביום טוב עצמו, לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש, ואין מחללין יום טוב בשבילם, כיון שאפשר להקריבן אחר יום טוב, שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה⁷³⁴.

מזואע"פ שזה הוא לדברי בית שמאי, אבל לדברי בית הלל מותר להקריבן אף ביום טוב עצמו. מכל מקום כיון שבדבר זה עשו בית הלל⁷³⁵ כדבריהם, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום טוב, ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יום טוב כמו יום טוב עצמו להאסר בו בהספד⁷³⁶ ותענית, אם כן אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום⁷³⁷.

מחאבל במוצאי יום טוב האחרון של פסח ושל סוכות לא היה יום טבוח אף לדברי בית שמאי, שכל עולות ראייה היו נקרבות במוצאי יום טוב הראשון, שהוא חולו של מועד⁷³⁸. לפיכך אין בהם איסור להתענות מעיקר הדין, אלא מחמת מנהג בעלמא, כמו שנתבאר בסי' תכ"ט⁷³⁹:

מטכ ונוהגין במדינות אלו שלא להתענות⁷⁴⁰ ושלא לומר תחנון⁷⁴¹ מר"ח⁷⁴² עד ח' בו⁷⁴³ ועד בכלל, דהיינו עד אחר מוצאי יום טוב הנקרא אסרו חג.

נלפי שמיד אחר ר"ח התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה, שבשני בשבת היה ר"ח⁷⁴⁴, ובשלישי בשבת אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'⁷⁴⁵, וברביעי אמר להם מצות הגבלה השמרו לכם עלות בהר וגו'⁷⁴⁶, ובחמישי אמר להם מצות פרישה⁷⁴⁷ שיפרשו מנשותיהן היום ומחר ויהיו נכונים ליום השלישי⁷⁴⁸, שהוא שבת שבו נתנה התורה⁷⁴⁹: