Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אמהדורא בתרא לסימן רמג
[א] שיטת הפוסקים בנכרי העושה מעצמו
עיין רשב"א (סוף פרק י"ו), שדחה ראיית התוספות, דנכרי המלקט עשבים מעצמו ומאכיל לבהמת ישראל אדעתא דנפשיה קעביד, ואין צריך למחות, מדתנן נכרי שבא לכבות כו', דשאני התם דבדליקה התירו כו'. ורוצה לומר, דאף על גב דאמרינן התם בגמרא דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד, מכל מקום לא מיקרי אדעתא דנפשיה אלא לגבי קטן העושה על דעת אביו לגמרי.
[א] שיטת הפוסקים בנכרי העושה מעצמו
עיין רשב"א (סוף פרק י"ו), שדחה ראיית התוספות, דנכרי המלקט עשבים מעצמו ומאכיל לבהמת ישראל אדעתא דנפשיה קעביד, ואין צריך למחות, מדתנן נכרי שבא לכבות כו', דשאני התם דבדליקה התירו כו'. ורוצה לומר, דאף על גב דאמרינן התם בגמרא דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד, מכל מקום לא מיקרי אדעתא דנפשיה אלא לגבי קטן העושה על דעת אביו לגמרי.
ב(ועי' שם ברשב"א דאף שאין ראיה משם, מכל מקום אפשר שהוא כן. ומשום הכי פסק כן בתשובה שבב"י סי' ד"ש, כשיטת התוס', דאין צריך למחות אבל אסור ליהנות עיי"ש).
גוזהו גם כן דעת הר"ן, שלא הביא היתר זה דהתוס', כמו שהביאו המגיד משנה והרא"ש. ומשום הכי נמי כתב הר"ן בפ"ק דנכרי שהדליק הנר אדעתא דישראל קעביד, אבל כל שקצץ כו' עיי"ש. דלא כמ"א סי' רנ"ב סק[י]"א שהשיאו לדרך אחרת, משום שלא ראה מ"ש הרשב"א.
דומכל מקום הדין דין אמת, גם לספר התרומה וסיעתו הנמשכים אחר התוס', דהעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד, ואפילו הכי אסור להשתמש לאורו, משום שגוף הישראל נהנה כו', משום דהיינו דוקא כשהנכרי מכוין להנאתו כמ"ש התוס' (ס"פ י"ו).
ה[ב] שיטת ס' התרומה בעושה מלאכה בבית ישראל
והנה הנאה זו פירש בספר התרומה (סי' רכ"ב) דדוקא שנהנה מיד. וכן דקדק רמ"א בלשונו סימן רע"ו. דלא כאליה רבה ריש סי' רמ"ד שהרעיש בחנם.
והנה הנאה זו פירש בספר התרומה (סי' רכ"ב) דדוקא שנהנה מיד. וכן דקדק רמ"א בלשונו סימן רע"ו. דלא כאליה רבה ריש סי' רמ"ד שהרעיש בחנם.
ווגם מה שכתב והא דהקשה מאגרת, היינו כמ"ש המרדכי וספר התרומה כו' כמו בבית ישראל כו'. הנה במרדכי זה אינו כלל, ואפילו הכי הקשה מאגרת. וכן בספר התרומה סי' רנ"ב לא הוזכר זה כלל. וגם בסי' רכ"ב לא נתכוין, במה שכתב וכן הא דתנן כו', לומר דחד טעמא וחדא מילתא היא, אלא שהדין אחד בשניהם, לאסור מה שהתירו כהאי גוונא באגרת,
ז(ולפי האליה רבה דגופו נהנה לא מיתסר אלא בבית הישראל, מכלל דכשאין גופו נהנה שרי גם בבית ישראל, אמאי אסרו עורות לעבדן סתם בבית ישראל, הוה לן להתיר כשאין דעתו לתפור מהן מנעלים לעצמו, אלא למוכרו לנכרים, וכן כל כהאי גוונא. וכן בירושלמי אסרו סתם כל תלוש בבית ישראל.
חועיקר קושייתו דנר ומדורה הן בבית הישראל, ולמה לן דגופו נהנה כו'. לא קשה מידי. דלא שייך לאסור בבית ישראל אלא באומנים כלשון הירושלמי, משום שכל השנה אינן בביתו, משום הכי איכא בהו חשדא דמראית העין לנכנס לביתו בשבת, לומר שהן שכירי יום, ומשום הכי נמי לא מהני קצץ כמו שכתוב בספר התרומה שם. מה שאין כן בעבדו השכור לשנה* דמיירי ביה בספר התרומה, שממנו מקור דין זה, כל הרגילים בביתו יודעים שהוא שכיר שנה, דמקרי קצץ, ודינו כקבלן לפי דעת ספר התרומה).
ט[*הג"ה: עי' סמ"ג והגהות אשר"י פ"ק גבי הדליק את הנר, שלא הזכירו שכיר שנה, אלא קצץ לכך. וכן כתב רמ"א סימן רע"ו.
יוגם אין לחלק בין מעשה אומן למעשה הדיוט, דבאגודה בשם ראבי"ה סוף פ' ט"ז כתב סתם להתיר כל מלאכה (לא קשה מידי, דסתם שכיר שנה אינו אומן שהאומן עושה רק אומנתו, שהיא ביוקר יותר משכירות לשנה). וכן משמע סי' ד"ש.
יאומשום הכי נמי אין לחלק בין דבר ששם הישראל נקרא עליו, ככלים לכובס ובגד ארוג מצמרו, לעורות העבודים. ועוד דגבינות שבהג"[מ] נמי שמו נקרא עליהן כבגד].
יבאבל הן תרי טעמי, דלתקן כלים בביתו, אף שאין גופו נהנה מהן מיד, שאין נגמרים כלל בשבת, על כרחך היינו טעמא דבביתו ממש לא מהני קצץ. ושילוח אגרת שהוא רק כתב ישראל, הוא דמהני קצץ. ואף דמדמי להו בספר התרומה, מכל מקום לא דמי לגמרי, אלא כוונתו לדוגמא בעלמא כמו כלים כו' כן כתב כו'. תדע, דבביתו כתב דמינכר טובא, וגבי אגרת לא כתב טובא.
יג[ג] שיטות הפוסקים בקצץ באגרת ובקבלן
ומיהו לדידן אין צריך לידחק לחלק בכך.
ומיהו לדידן אין צריך לידחק לחלק בכך.
ידדספר התרומה הוכרח בזה לשיטתו שפירש הטעם דבעינן קצץ באגרת משום שניכר כתב ישראל כו', ורוצה לומר משא"כ בעורות לעבדן כו', שלא הזכירו בגמרא קצץ. וכמ"ש באגודה בהדיא. וכן בספר התרומה וסמ"ג לא הזכירו כלל.
טודלא כאליה רבא, שרצה להשוותם עם התוס' שלנו וסיעתם, על פי מ"ש מהרש"ל.
טז(ועיין ב"י בשם הגהות מרדכי, דבלאו הכי יש חולקין על התוס' שלנו. אלא דאפילו הכי סבירא להו שאין חילוק בין אגרת לעורות כו'. ואגרת אצטריך ליה משום דלפעמים דרך לישא בחנם כשיש לו דרך לשם, כמ"ש בתשובת מהר"ם סימן ר"ב. ולא סבירא להו כב"י ושו"ע סי' רמ"ז).
יזוגם מאי מייתו התוס' ורשב"א והמגיד משנה ראיה מאגרת לכלים לתקן, שאני אגרת דניכר כתב הישראל. אלא ודאי פליגי.
יחוהשתא אתי שפיר מ"ש רמ"א סי' רנ"ב ס"ב בהג"ה אסור בערב שבת. ומ"ש המ"א שם, צ"ע מנא ליה לרמ"א לחדש חילוקים חדשים שאין להם זכר בפוסקים, וגם לא הזכירם. ולפי מ"ש אתי שפיר, דיש לסמוך אספר התרומה וסיעתו, ברביעי וחמישי עכ"פ. וכהאי גוונא כתב [ה]מ"א סוס"י רמ"ז.
יט[ד] שיטת ס' התרומה בשכיר שנה
והשתא אתי שפיר נמי הא דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי משום דקצץ, אע"ג דבירושלמי לא התירו אלא קיבולת, דעדיפא, שהמלאכה שלו, כדאיתא בגמרא ריש פ"ב דמועד קטן.
והשתא אתי שפיר נמי הא דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי משום דקצץ, אע"ג דבירושלמי לא התירו אלא קיבולת, דעדיפא, שהמלאכה שלו, כדאיתא בגמרא ריש פ"ב דמועד קטן.
כאלא ודאי משום דסבירא ליה לספר התרומה דקצץ וקיבולת שני ענינים הם, וקבולת דעדיפא התירו אף בלא קצץ, והתירא דקצץ מילתא אחריתי היא, וילפינן לה משילוח אגרת דלא מהני קיבולת, וקצץ מהני. ופשיטא ליה דמהני נמי בלא קיבולת, מהא דתנן אין אומרים לו אל תכבה, דאדעתא דנפשיה קעביד, שיודע שלא יפסיד, אע"ג דלא הוה כקבולת ואין המלאכה שלו. וכל שכן בקצץ ממש.
כאוממילא על כרחך צריך לומר דשכירות שבירושלמי היינו דוקא שכירי יום ולא שכירי שנה, כדאשכחן חילוק זה בברייתא ריש פ"ב דמועד קטן, כמו שיתבאר לקמן.
כב[ה] היתר שכיר שנה אף כשהישראל מרויח
אי נמי כמ"ש המגיד משנה והרמב"ם.
אי נמי כמ"ש המגיד משנה והרמב"ם.
כגדלא כהמ"א שהשיא דעתו לדעת אחרת כדרך השרים כו'. וזה אינו, כמבואר מלשון הרמב"ם שם הל' י"ד ששכרו לשנה או לשתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם כו', דלא שייך למימר הכי בכל עת שיצטרך לו ליטע כרם יטע לו, דכמה כרמים יכול ליטע בשנה וכמה חצרות יוכל לבנות, וגם הוה ליה למימר כרמים וחצרות או ליטע בכרם. וגם לשון רמ"א בהג"ה או ספר כו', וכן הוא בב"י, לא משמע הכי כלל.
כדוכן דעת הב"י וט"ז גבי מרחץ, שעיקר האיסור משום מראית העין, כהאוסרים בשדה בסי' רמ"ד.
כהוהיינו לפי דעת הרמב"ם, דסבירא ליה כספר התרומה. אלא דאפשר דמיירי במלאכה מיוחדת דוקא, כמ"ש ב"י סי' רמ"ד.
כוולטענת הראב"ד, יש לומר דכיון שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד, אע"ג דמטיא הנאה לישראל ממילא שרי, כמ"ש הר"ן סוף פ"ק דע"ז. ולזה נתכוין הב"י סימן רמ"ג במה שכתב ואע"פ שיש לדחות כו'.
כזומ"ש המ"א שם שאף אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם כו', זה אינו במהר"י אבוהב שבב"י, אלא הוספה מדעת עצמו, לדחות דעת הרמב"ם להבנת המגיד משנה וב"י וט"ז. ולא קשה מידי, דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל, ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו לפי הפסיקה שביניהם בשעת השכירות (ותלמוד ערוך הוא בפרק הזהב דף נ"ח ע"א), אלא מרצונו הטוב לקיים דברי חכמים שלא יחשוב עמו יום יום כמ"ש הרמב"ם, ומה לו להנכרי בזה. וגם להישראל איסורא הוא ולא דינא, ואיך יומשך מזה איסור להניחו להנכרי לעשות כרצונו, ולפסוק הדין שאין לנכרי ריוח בעשייתו ובעבודתו בשבת, מאחר שהיה יכול לנכות לו בעד השבתות שמבטל בלי רשות הישראל על פי הדין והאמת, לפי הפסיקה שפסק עמו בתחלת השכירות.
כחועוד אפשר שגם חכמים לא אסרו לחשוב עמו אלא באמצע שנה, לפי שעל ידי זה יהא נזהר לעשות להבא. אבל אם הנכרי שבת כל השבתות השנה בלי רשות הישראל, מנא לן לחייבו לשלם שלא כדין, דמה בצע לחכמים בזה להוציא ממנו ממון להנכרי, מאחר שכבר עברה השנה.
כטועל כרחך צריך לומר שכוונת המ"א אם לא יעשה בשבת מפני מחאת הישראל. אבל גם זו אינה טענה מוכרחת לחייבו למחות, מאחר שכשעושה עכשיו קודם שמוחה עביד אדעתא דנפשיה.
ל[ו] טעם החילוק בין שכיר יום לשכיר שנה
ושאני שכיר יום, דכיון שכל יום מתחשב לבדו, הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממש, דהא לענין דין שליחות אין חילוק בין בחנם בין בשכר מדאורייתא בישראל, והוא הדין מדרבנן בנכרי.
ושאני שכיר יום, דכיון שכל יום מתחשב לבדו, הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממש, דהא לענין דין שליחות אין חילוק בין בחנם בין בשכר מדאורייתא בישראל, והוא הדין מדרבנן בנכרי.
לאמשא"כ כששכרו לשנה לא נעשה שלוחו לשבת, מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול, אם כן אינו עושה בשבת בשביל שכירות הישראל ושליחותו.
לבואף דישראל כהאי גוונא מיקרי שלוחו. היינו משום דיום השבת יוכל להכלל גם כן בכלל שכירותו, אבל בנכרי לא אסרו אלא היכא דמיחזי כשלוחו, דמיחזי דייקא, ולא מה שיוכל להיות נכלל בכללא.
לגואף דגם בשכיר יום כששכרו לימים סתם הרי לא פירש לו יום השבת, אלא שכשעובד בו נכלל גם כן בכלל שכירות זו. מכל מקום כיון שמחשב עמו חשבון הימים, או אפילו משלם לו סתם לפי חשבון בלי הזכרת החשבון בפירוש, לא מקרי הבלעה בכהאי גוונא, אלא כשמבליע בשעת השכירות כגון לשבוע כמ"ש בסי' ש"ו. וכיון שיום השבת משתלם להנכרי בפני עצמו, אין לך מיחזי כשלוחו גדול מזה, מאחר שנראה לעין שמשלם לו בעד יום השבת כפי סך הפיסוק שפסק עמו בעד כל יום בשעה ששכרו לימים, ולא כמי שמשלם למי שעשה מלאכה מעצמו יום אחד בלי שום שכירות ושליחות כלל, שבודאי דרך בעל הבית שלא לשלם לו כל כך כמו אילו שכרו לו.
לדוז"ש הרמב"ם שלא יחשוב עמו יום יום, יום יום דייקא, ולא יחשוב דייקא, שלשון יחשוב משמע חשבון הפירעון לומר לו שינכה בעד כל יום שבטל לפי ערך סכום הימים שבשנה, שנמצא שכר יום השבת משתלם לו שלא בהבלעה, וקמשמע לן שאף שבשעת השכירות היתה בהבלעה, אם אחר כך חוזר ומחשב יום יום אסור.
לה[ז] אם גוער בו מדוע לא עשית האש
אבל אם אינו מחשב עמו לנכות לו משכרו, אף שמקפיד עליו וגוער בו על העבר, לא מיתסר לפי דעת הרמב"ם, דקאי בשיטת ספר התרומה (כמ"ש במגדל עוז שם).
אבל אם אינו מחשב עמו לנכות לו משכרו, אף שמקפיד עליו וגוער בו על העבר, לא מיתסר לפי דעת הרמב"ם, דקאי בשיטת ספר התרומה (כמ"ש במגדל עוז שם).
לודספר התרומה התיר בהדיא לומר לעבדו ושפחתו השכורים מדוע לא עשית האש, למה לא הדלקת הנר כו', עיי"ש בסימן רנ"ב.
לזורוצה לומר שלא להשתמש לאור הנר ולהתחמם כנגד המדורה אלא ליהנות מרחוק דשרי, כמ"ש סימן רע"ו סוף ס"א בהג"ה (ומ"ש המ"א שם בשם הגהות מרדכי, היא דעת רבינו שמחה, דפליג אספר התרומה כמו שיתבאר לקמן). והוא מהירושלמי, הובא בספר התרומה שם סי' רמ"ט.
לחוהא דסתם ספר התרומה סי' רנ"ב ולא פירש כן בהדיא, משום דלא פסיקא ליה, דהא משכחת לה נמי דשרי גם להשתמש לאור הנר, אם היה נר אחד דלוק בבית, וכן להתחמם, אם היתה אש מועט, כמ"ש שם לפני זה בסמוך, ומשום הכי לא חש להאריך, וסמך אמה שהביא הירושלמי בסימן רמ"ט.
לטובסימנים שלא הביא הירושלמי, הרי שינה לשונו שבפנים סי' רנ"ב וכתב להשתמש במקום ליהנות שבפנים. ומשום הכי נמי לא הוצרך להביא הירושלמי, דמהיכי תיתי לאסור בשאינו משתמש.
מ(וגם אפשר דקאי אדסמיך ליה, ואם היה כבר מעט אש כו' או נר אחד כו', כדאיתא בהדיא באגודה סוף פ"ק מדוע לא הרבית כו'. וכן מצאתי בהדיא בספר התרומה כתב יד ישן נושן סימן רכ"ב. ובדפוס נשמט, כדמוכח בסימנים שם).
מאומשום הכי נמי שינה הסמ"ג לשון ספר התרומה וכתב סתם מדוע לא עשית כך כו'.
מבוהא דלא הזכיר קבולת ולא קצץ. משום דמיירי בסתם גוי משרת לישראל בשכירות. ומה שכתב אחר כך לומר לעבדו כו'. היינו הקנוי לו, כדמייתי מפ"ב דכריתות, עיי"ש בגמרא, וב"י סימן ד"ש.
מג[ח] דעת הרמב"ם וס' התרומה בשכיר שנה
אלא דבהא דהתיר ספר התרומה בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, אפשר דפליג הרמב"ם, ולא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת, כמ"ש הב"י, מדנקט לכתוב כו'.
אלא דבהא דהתיר ספר התרומה בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, אפשר דפליג הרמב"ם, ולא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת, כמ"ש הב"י, מדנקט לכתוב כו'.
מדוטעם ההפרש ביניהם, משום דלמלאכה מיוחדת יש לומר דדמי קצת לקבלן, מאחר שקבל עליו מלאכה זו לעשותה כל השנה או חדש או שבוע, ויום השבת מובלע ביניהם. משא"כ בשכיר יום לימים רבים, דמאחר שיכול לחזור בסוף כל יום, הרי השבת מקבל עליו בפני עצמו ונעשה שלוחו בשבת עצמה.
מה[ט] שכיר יום ושכיר חדש באבל ובשבת
וחילוק זה בין שכיר יום לשכיר חדש אשכחן בהדיא גבי אבל (בברייתא ריש פ"ב דמועד קטן), דשכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה. אע"ג דלא שכרו האבל בתוך ימי האבלות, דבכהאי גוונא אפילו בקבלנות אסור, אלא שהיה עובד שם בשכירות יום יום קודם שנעשה אבל, ומשום הכי לא יעשה, משום דכל יום זמניה הוא, משא"כ בקבלנים דברישא, שהם שכירי שנה, וכדפירש רש"י שם, וכמו שיתבאר לקמן. וכן בחמרים וספנים המושכרים לו לחדש מקודם לכן, לחמר ולספן בחמורו וספינתו להוליך פרקמטיא שלו, מותרים לעשות, לפי דעת הרמב"ם בפירוש הברייתא, ולפי הגהות מיימוניות שם ברמב"ם אות י', דעלה קאי (ומ"ש בסוף אות ט', לגירסא שלנו הכל אחד, ולגירסת הב"י צריך לומר כמ"ש המרדכי, עיי"ש בדרכי משה. וצ"ל הר"ם, והוא הר"ם מאינגלטיר"א שחיבר הלכות שמחות, ולא רבו דהגהות מיימוניות).
וחילוק זה בין שכיר יום לשכיר חדש אשכחן בהדיא גבי אבל (בברייתא ריש פ"ב דמועד קטן), דשכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה. אע"ג דלא שכרו האבל בתוך ימי האבלות, דבכהאי גוונא אפילו בקבלנות אסור, אלא שהיה עובד שם בשכירות יום יום קודם שנעשה אבל, ומשום הכי לא יעשה, משום דכל יום זמניה הוא, משא"כ בקבלנים דברישא, שהם שכירי שנה, וכדפירש רש"י שם, וכמו שיתבאר לקמן. וכן בחמרים וספנים המושכרים לו לחדש מקודם לכן, לחמר ולספן בחמורו וספינתו להוליך פרקמטיא שלו, מותרים לעשות, לפי דעת הרמב"ם בפירוש הברייתא, ולפי הגהות מיימוניות שם ברמב"ם אות י', דעלה קאי (ומ"ש בסוף אות ט', לגירסא שלנו הכל אחד, ולגירסת הב"י צריך לומר כמ"ש המרדכי, עיי"ש בדרכי משה. וצ"ל הר"ם, והוא הר"ם מאינגלטיר"א שחיבר הלכות שמחות, ולא רבו דהגהות מיימוניות).
מועיי"ש בהלכות אבל פ"ה שלא כתב אצל אחרים, כלשון הברייתא, משום דבברייתא מיירי בחמרים שנשכרו לאחרים עם חמור שלו מקודם לכן (וברישא מיירי כשלא נשכרו מקודם, וגם הם עצמם אינם מושכרים להאבל כלל, אלא שבכל עת שמשכיר חמורו לרכוב לאחרים, הרי חמרים הללו מחמרים אחריו להנהיגו, וכן הספנים מנהיגים ספינתו הטעונה פרקמטיא של אחרים, משום הכי נקראים חמרים וספנים שלו). ולפי זה צריך לומר בסיפא דמוחכרים, דהיינו כשמוליכים תבואות וכהאי גוונא על החמורים וגמלים ובספינות, נוטלים חלק בתבואה. וגם צריך להוסיף ולומר דמושכרים ומוחכרים הם ובהמתם. אבל באמת הוא הדין אם החמרים והספנים מושכרים לו לזמן קצוב, בין להוליך תבואות שלו (ובכהאי גוונא אתי שפיר דמוחכרים ומושכרים אחמרים וגמלים לבדם), בין להשתכר אצל אחרים, ועדיין לא נשכרו (ובכהאי גוונא אתי שפיר טפי מוחכרים, אפילו נשכרו לאחרים לרכיבה וכהאי גוונא, דהחמרים נוטלים חלק בשכר), מותרים לעשות בימי אבלו, שלא יפסידו שכרם, דמדינא יכול לנכות להם מאחר שאירעו אונס, ולא חייבוהו חכמים לשלם מאי דפטור מדינא. ומשום הכי סתם הרמב"ם ולא פירש אצל אחרים דוקא, אלא תפס דרך קצרה (וגם אין צריך להוסיף כלום).
מזאלא דמהר"ם רבו של הגהות מיימוניות סבירא ליה שלא התירו להם אלא משום הפסד שלאחר ימי אבלו, ומשמע דבימי אבלו מחוייבים להפסיד מאחר שאירעו אונס. אבל ברמב"ם לא התנה שיכלה הזמן כמה ימים אחר ימי אבלו, אלא אפילו בתוך ימי אבלו, ומשום הפסד ימים הללו. דמהר"ם לא כתב דבריו כלל על דברי הרמב"ם, אלא תלמידו ההגהות מיימוניות סמכו ענין לו לפרש דברי הרמב"ם מתוך דברי מהר"ם. ותדע דכתבו הם או בהמתם כו', וברמב"ם מיירי בבהמה שלו. ועכ"פ לדינא שוין הם, דגם מהר"ם סבירא ליה שהאבל אינו צריך להפסיד לשלם מה שפטור מדינא, שהרי כתב יפסידו גם שכר כו', וזה ודאי אין להם להפסיד כו', מכלל דימי אבלו מפסידים. והרמב"ם סבירא ליה דגם ימי אבלו אינו צריך להפסיד, וכמו במושכרים אצל אחרים דבברייתא, דקתני סתמא, דמשמע אפילו יכלה הזמן תוך ימי אבלו, ואינם צריכים האחרים להפסיד.
מחולא סבירא ליה להרמב"ם לחלק בין שכירות החמרים להאבל, לשכירות הבהמות לאחרים, מאחר דשכירות לא קניא. ואף דשכירות ליומא ממכר הוא. מכל מקום במקום אונס נפקע חיוב המשכיר, והכי נמי אי הוה אסרי רבנן אנוס הוא. אלא דלא רצו לאסור משום פסידא דאחרים. דאי לאו הכי הוה לן לאסור בבהמתו עכ"פ משום שביתת בהמתו, כדפירש רש"י שם, מאחר דשכירות לא קניא.
מטומשום הכי נמי סתם הרמב"ם וכתב שכיר יום אפילו בעיר אחרת כו', דמשמע אפילו בתלוש, דומיא דחמרים וגמלים דסמיך ליה. ואפילו הכי שכיר יום לא יעשה. ומשמע ממילא דשכיר [שנה] יעשה.
נ[י] דעת הראב"ד והרמב"ם בשבת ובאבל
והראב"ד דסבירא ליה הכא גבי שבת דשכיר שנה וחדש אינו כקבלן, מודה להרמב"ם גבי אבל דשרי, מדלא אסר שם אלא בכלה זמנו קודם האבילות גבי בהמתו המושכרת, עיי"ש ברא"ש וטור.
והראב"ד דסבירא ליה הכא גבי שבת דשכיר שנה וחדש אינו כקבלן, מודה להרמב"ם גבי אבל דשרי, מדלא אסר שם אלא בכלה זמנו קודם האבילות גבי בהמתו המושכרת, עיי"ש ברא"ש וטור.
נאאלא דהראב"ד אזיל לשיטתיה שם, דסבירא ליה דאפילו שכיר יום שרי בתלוש, ובברייתא מיירי במחובר דוקא. והא דקתני ברישא הקבלנים, דהיינו שמקבל מעות דבר קצוב בשכרו כדפרש"י שברי"ף, וכדמוכח ברא"ש בשמו (דלא כפרישה שנמשך אחריו הש"ך, אלא דריטב"א שם פירש כהפרישה). יש לומר דהיינו דוקא בשדה, דשכיר שנה בשדה הוא קבלן ממש לעשות כל המלאכות המצטרכות, כמ"ש המ"א סי' רמ"ג.
נבאבל להרמב"ם אין צריך לידחק בזה. וכן דעת הטור יו"ד סי' ש"פ דדקדק להוסיף בלשונו גבי מלאכתו ביד אחרים בקבלנות דוקא, דמשמע בהדיא דבשכיר יום אסור כמו בקרקע דלעיל. וכ"מ במרדכי בהדיא, דכתב דין זה בין בקרקע בין בתלוש. וכן כתב הריטב"א שם. דלא כב"ח שנדחק בפירוש הטור.
נגוממוצא דבר נשמע הטעם דשכיר שנה וחדש דמי לקבלן, משום דבעל הבית אינו יכול לחזור בו שלא באונס, כבשכיר יום יום, ונמצא שמלאכת כל השנה והחדש היא קנויה לו, ושלו היא (כמו בקבלן) לענין שכרו, שלא יפסיד אם יהיה בעל הבית מוכרח לבטל בימי אבלו מחמת אונס תקנת חכמים. ומשום הכי נמי לא הכריחוהו חכמים על זה, מאחר שהמלאכה קנוייה להשכיר, שאינו אבל. והוא הדין והוא הטעם בשבת לענין שכיר נכרי שאינו מצווה על השבת.
נד[יא] שכיר שנה במלאכה מיוחדת
והילכך סבירא להו להב"י ורמ"א וט"ז, דהיינו דוקא בשכיר למלאכה מיוחדת לעסוק בה תמיד כל הימים כל זמן שכירותו, דיש לומר בה שנעשה כאילו מסרה לו בקבלנות, דכמו שלהקבלן נקנית המלאכה במשיכת החפץ שהמלאכה נעשית בו, כך להשכיר נקנית בדבור עד מלאת הימים, מאחר דשוין (לענין) שאין בעל הבית יכול לחזור בו מרצונו.
והילכך סבירא להו להב"י ורמ"א וט"ז, דהיינו דוקא בשכיר למלאכה מיוחדת לעסוק בה תמיד כל הימים כל זמן שכירותו, דיש לומר בה שנעשה כאילו מסרה לו בקבלנות, דכמו שלהקבלן נקנית המלאכה במשיכת החפץ שהמלאכה נעשית בו, כך להשכיר נקנית בדבור עד מלאת הימים, מאחר דשוין (לענין) שאין בעל הבית יכול לחזור בו מרצונו.
נהאבל בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, לא שייך כלל שהמלאכות קנויות לו לשכרו, מאחר שאין שכרו משתלם אלא לפי משך הזמן ולא לפי המלאכות כלל, דכמה שעות שאין לו מה לעשות, ואנוס הוא בעל הבית, ואפילו הכי אינו יכול לנכות לו כלום, דלכך שכרו מתחלה.
נוומהאי טעמא נמי הכריחוהו ומנעוהו חכמים שלא לעשות לו בשבת, כי מאחר שבהכרח ואונס זה אין מפסידין כלום להשכיר, אילו היה ישראל ובעל הבית היה אבל, משום דלא עדיף אונס זה מאונס דאין לו מה ליתן לעשות, אם כן אין המלאכות קנויות לו לשכרו ושפיר מנעהו. והוא הדין לנכרי בשבת.
נזוגם יש לומר, משום דאפילו קנין גמור אינו חל אלא על דבר מיוחד ומסוים. ושכיר שנה דשניהם אינן יכולים לחזור, היינו טעמא משום דהשכיר גופו משתעבד למלאכות, וגוף בעל הבית ליתן המעות.
נח[יב] בשכיר שנה אין בעל הבית יכול לחזור בו
ואף דעל מלאכה מיוחדת נמי אין קנין חל אלא אם כן מסר לו חפץ לתקנו, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ושאינו ברשותו, וגם אין קנין חל אלא על דבר שיש בו ממש. מכל מקום כיון ששכרו לדבר מיוחד ומסויים, יש לומר דלענין מחזי כשלוחו באבילות ושבת דמדרבנן עשאוהו כאילו אותו דבר קנוי לו.
ואף דעל מלאכה מיוחדת נמי אין קנין חל אלא אם כן מסר לו חפץ לתקנו, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ושאינו ברשותו, וגם אין קנין חל אלא על דבר שיש בו ממש. מכל מקום כיון ששכרו לדבר מיוחד ומסויים, יש לומר דלענין מחזי כשלוחו באבילות ושבת דמדרבנן עשאוהו כאילו אותו דבר קנוי לו.
נטכדאיתא בגמרא אפילו בקבלנות, כדידיה דמי, דמי דייקא. דבאמת אין לו קנין בו אפילו לשכרו, אע"פ שמסרו לו ומשכו לרשותו, למאן דאמר אין אומן קונה בשבח כלי, ודינו כשכיר יום, כדפרש"י בקידושין (דף מ"ח ע"ב). אלא דלענין אבילות וכהאי גוונא כדידיה דמי, הואיל ואין בעל הבית יכול לחזור בו, כשכיר יום, כדפירש רש"י בד"ה שכיר יום כו', לפמ"ש התוס' (בב"מ דף י') דגם ר' דוסא סבירא ליה דיכול לחזור בו, אלא דידו על התחתונה, ור' דוסא מיירי בקבלנות בפרק האומנין, והכי קיי"ל בחו"מ סי' של"ג.
ס(ותדע ממ"ש מהר"ם במרדכי גבי מכס דמיקרי קבלן כשקובע שכרו לפי חשבון הליטרות, וק' ליטרין לאו דוקא, דהוא הדין ק' דינרין, כמ"ש בשו"ע, והוא הדין מכל עשרה דינרין, אע"פ שגובה כמה פעמים ק' דינרין בשבת, ויכול לחזור בו בסוף כל ק' לפחות. אלא דהתם גם בעל הבית יכול לחזור בו, וצריך לומר כמ"ש לקמן).
סאוגדולה מזו אשכחן לענין איסור ריבית, דמהני אפילו קנין כל דהו דמחייבו לקבל מי שפרע, ומיקרי קנין, וכדידיה דמי לאפקועי איסור ריבית דדבריהם ולומר דברשותיה הוא דאייקור, אף שהלה יכול לחזור בו אם יקבל מי שפרע, משא"כ אם הלה אינו צריך לקבל כלל מי שפרע לאו כדידיה דמי.
סבוהלכך במלאכה מיוחדת נמי יש לומר כדידיה דמי, מאחר שאין בעל הבית יכול לחזור בו עד מלאת הימים להשביתו ממלאכתו בעל כרחו, כדי לפחות משכרו, וגם אם ירצה להחליף לו מלאכה זו באחרת אינו יכול בעל כרחו של השכיר, הילכך כדידיה דמי מלאכה זו.
סג[יג] עכ"פ כל שעדיין לא חזר הוי כדידיה
וגם אם תמצי לומר דהיינו טעמא דקבולת דכדידיה דמי, שאף שיכול לחזור בו, מכל מקום כל כמה דלא הדר ביה כדידיה דמי, מאחר שקבל עליו לגמרה. מכל מקום בשכיר למלאכה מיוחדת נמי יש לומר דכדידיה דמי מלאכה זו בכל משך זמן זה, מאחר שקיבל עליו לעשותה כל משך זמן זה.
וגם אם תמצי לומר דהיינו טעמא דקבולת דכדידיה דמי, שאף שיכול לחזור בו, מכל מקום כל כמה דלא הדר ביה כדידיה דמי, מאחר שקבל עליו לגמרה. מכל מקום בשכיר למלאכה מיוחדת נמי יש לומר דכדידיה דמי מלאכה זו בכל משך זמן זה, מאחר שקיבל עליו לעשותה כל משך זמן זה.
סדאבל בשכיר לכל המלאכות, מאחר שיכול ליתן לו איזו מלאכה שירצה בכל עת ובכל שעה, ליכא למימר בכל מלאכה ומלאכה שיעשה השכיר מעצמו דכדידיה דמי מלאכה זו, מאחר שביד הבעל הבית להחליפה לו באחרת. ומשום איסור שבת דרביעא עליה דבעל הבית לא נעשית המלאכה של השכיר עכ"פ.
סהוכהאי גוונא ממש כתב הריטב"א פ"ק דקידושין, לחלק בין עבד עברי שחלה, שנסתחפה שדהו דבעל הבית, שכל המלאכות הן שלו, לשכיר לדבר ידוע שחלה, דהמלאכה של השכיר. ומ"ש הש"ך בחו"מ סי' של"ג משום שעבד עברי גופו קנוי לו, זה אינו במשמע כלל בריטב"א שם.
סווהשתא אתי שפיר מ"ש רמ"א בסוף סי' רמ"ז סתם להתיר במיוחד להולכת אגרות, דמשמע אפילו בשכיר שנה, דמסתמא אינו מוליך כל השנה כולה, אלא בכל עת שיצטרך לו, אף דשכרו משתלם רק לפי משך הזמן בלבד, ואפילו הכי דינו כקבלן, דכדידיה דמי (לכל משך הזמן, והשבת היא בהבלעה, משא"כ בשכיר יום וכמו שנתבאר לעיל). ולא דמי לשכיר לכל המלאכות, הואיל ואין בעל הבית יכול להחליפם באחרת.
סז[יד] ס' התרומה מתיר בשכיר לכל המלאכות ובעושה מעצמו
וספר התרומה וסיעתו שהתירו גם בשכיר לכל המלאכות, סבירא להו דקצץ מהני גם אם לא הוה כקבלן, דכדידיה דמי כיון דקצץ עביד אדעתא דנפשיה.
וספר התרומה וסיעתו שהתירו גם בשכיר לכל המלאכות, סבירא להו דקצץ מהני גם אם לא הוה כקבלן, דכדידיה דמי כיון דקצץ עביד אדעתא דנפשיה.
סחולא גרע מנכרי העושה מעצמו שאינו צריך למחות, אע"ג דאינו קבלן, כדתנן נכרי שבא לכבות כו', לשיטתם דלא סבירא להו דבדליקה דוקא הקילו, וכמ"ש הרשב"א והרא"ש סוף פרק כל כתבי גבי ליקט עשבים.
סטוהערמה דאסרו התם, היינו בדאיכא חשש אמירה לנכרי. כדמייתי מפרק הפועלים, עיי"ש בגמרא וקא עברי משום ולפני עור כו'. וכן הוא בהדיא בהגהות אשר"י מאור זרוע שם. ועיי"ש בתוס' ד"ה מיחלפי כו'.
עואף דבספר התרומה כתב שלא יערים לומר לעשות לעצמו כו', ומשמע דקאי אברייתא מאכיל אחריו כו' דמיירי בליקט לבהמתו. וכן משמע בהדיא מלשון וכל שכן כו'. וכן משמע גם כן מסיום לשונו מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה כו', דמשום מוקצה בלחוד נגע בה, ולא משום איסור הלקיטה כלל, לפי שהיא בשביל הנכרי.
עאמכל מקום ממילא משמע, מדמייתי ממתניתין דנכרי שבא לכבות כו', מכלל דלא סבירא ליה כמ"ש הרשב"א לדחות דבדליקה דוקא הקילו. אלא דאפילו הכי סבירא ליה לספר התרומה, כיון דמאכיל לבהמת ישראל, ניכר בזה שמתכוין בשביל ישראל, כמו במדליק במסיבה שרובה ישראל.
עבאלא דכיון דאיכא למימר נמי דעביד אדעתא דנפשיה, כמו בנכרי שבא לכבות, יש להקל בבהמתו, שאין גופו ממש נהנה כמו במשתמש לאור הנר שהדליק את הנר במסיבה. ולא מהני האי טעמא לספר התרומה, אלא כשלא הערים הנכרי בלקיטתו לרבות בשביל ישראל, אבל אם ריבה בשבילו לא מהני האי טעמא שאין גופו נהנה.
עגדהא תנן בהדיא ואם בשביל ישראל אסור, אע"ג דעביד אדעתא דנפשיה, משום דמה שמאכיל לבהמתו הוה ליה כגופו נהנה, אף שאינו מעמידה בידים אלא דקאי באפה ואזלה ואכלה, וליקט עשבים דמי להדליק נר, דאסור אפילו במסיבה. ומה שהנכרי מאכיל לא עדיף מקאי באפה לספר התרומה. אלא בליקט לבהמתו, דעלה קאי וכתב וכל שכן כו', ודיו לבא מן הדין כו'.
עדאבל הרשב"א והרא"ש סבירא להו, דאף [ש]המאכיל לבהמת ישראל דמי למסיבה שרובה ישראל, מכל מקום כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד, לא מיקרי גופו נהנה כלל, דהנאה ממילא אתיא מהנכרי דעביד לנפשיה (דהרשב"א נמי סבירא ליה לחלק בין גופו נהנה בשבת, כמ"ש בתשובה שבב"י סי' ד"ש), משא"כ במסיבה דאסרו להשתמש לאורו כמ"ש לעיל.
עהוספר התרומה סבירא ליה דלא מהני הא דעביד אדעתא דנפשיה אלא לענין איסור מוקצה בליקט לבהמתו, ולא בליקט גם בשביל ישראל למימר דלא מיקרי גופו נהנה משום הכי, מאחר דדמי למסיבה שעושה בשביל ישראל, אף שמתכוין לטובת עצמו ומיקרי אדעתא דנפשיה בגמרא.
עואבל בעלמא היכא דאינו נהנה כלל בשבת, מודה ספר התרומה להרא"ש ורשב"א בשם התוס', וכן הוא בהדיא בתוס' שלנו בשם רבינו שמשון הזקן.
עז[טו] מהר"ם מתיר עושה מעצמו גם בשכיר שנה
והכי נמי סבירא ליה למהר"ם בהגהות מיימוניות פ"ח, דנכרי העושה מעצמו, אין לאסור מהא דאפילו בערב שבת אין נותנים כו', פירוש דאף דבית הלל אין מתירים אלא בקצץ דוקא, כמו באגרת. דהתם אמירה לנכרי כו', פירוש דאף שלא אמר לו לעשות בשבת, מכל מקום כיון דאמר לו לעשות, הרי מחמת אמירה זו עושה בשבת (ונעשה כשלוחו, וכאילו אמר לו לעשות בשבת), דכיון דלא קצץ ולא סמכא דעתיה לקבל שכר, עביד אדעתא דישראל שצוהו לעשות.
והכי נמי סבירא ליה למהר"ם בהגהות מיימוניות פ"ח, דנכרי העושה מעצמו, אין לאסור מהא דאפילו בערב שבת אין נותנים כו', פירוש דאף דבית הלל אין מתירים אלא בקצץ דוקא, כמו באגרת. דהתם אמירה לנכרי כו', פירוש דאף שלא אמר לו לעשות בשבת, מכל מקום כיון דאמר לו לעשות, הרי מחמת אמירה זו עושה בשבת (ונעשה כשלוחו, וכאילו אמר לו לעשות בשבת), דכיון דלא קצץ ולא סמכא דעתיה לקבל שכר, עביד אדעתא דישראל שצוהו לעשות.
עחאבל העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא, מאחר שלא אמר לו כלום, אלא אדעתא דנפשיה, דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד, כדפרש"י דף קכ"א, ושפחה השכורה לשנה, להשלים קבלנותה, שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כלל. אבל בדאיכא אמירה דישראל, אמרינן דעביד אדעתא דישראל למהר"ם בשכיר שנה, שאינו מצפה לקבל שכר נוסף בעד מלאכה זו של שבת.
עטולא סבירא ליה התירא דספר התרומה (עיין תשובת מהר"ם סי' תקנ"ט בהג"ה בשם מהר"ם) לומר מדוע לא עשית בשבת שעברה כו', אלא בנכרי דעלמא, שיודע שלא יפסיד ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק, ודעתו סומכת על זה, שאם לא כן לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום, מאחר שאינו אדון לו לצוות עליו.
פואין חוששים שמא מכניס את עצמו לספק קבלת פרס, אלא כשהישראל אמר לו בפירוש לעשות, כמו בכלים לכובס ושליחת אגרת ולא קצץ, דאף שלא אמר לו לעשות בשבת, והוא עושה מעצמו למהר מלאכתו (להשלים קבלנותו) אין זה מועיל כלום, הואיל וכל עשיית המלאכה אינה אדעתא דנפשיה בודאי, כל שאין דעתו סומכת עליו לקבל שכרו בודאי, אלא אדעתא דישראל לקיים מאמרו ולמלאות בקשתו, ומשום הכי מיקרי עשייתו בשבת אדעתא דישראל. משא"כ בשליחת אגרות, כשיש לו דרך לשם בלאו הכי.
פאאבל אם תמצי לומר דסבירא ליה למהר"ם לגמרי כדעת ספר התרומה שהתיר אפילו בשכיר שנה לומר מדוע לא עשית כו', אע"ג דעל ידי אמירה זו הוא כמוכרח קצת לעשות בשבת דוקא, מאחר דלא אמר לו לעשות בשבת בפירוש. אם כן כל שכן שיש להתיר בקבלנות אע"ג דלא קצץ, מאחר דלא הזכיר לו כלל לעשות בשבת אפילו ברמז, והוא עושה מדעתו ורצונו לגמרי.
פבואין לומר דשאני שכיר שנה דמקרי קצץ, וקצץ עדיף, כמו שנתבאר לעיל לספר התרומה. אם כן העיקר חסר מן הספר בדברי מהר"ם. אלא ודאי כמשמעו דהעיקר הוא משום דעושות מעצמן וליכא אמירה כלל, משום דסבירא ליה למהר"ם דשכיר שנה לא מקרי קצץ כלל.
פגולא עדיף כקבלנות, משום דקבלנות מיירי בקצץ, כמ"ש הרא"ש תלמידו, וכמ"ש התוס'. ומהר"ם סבירא ליה דהלכה כתוס' בכל מקום אפילו נגד הרי"ף.
פד[טז] הסמ"ג וטור סוברים כמהר"ם
וגם הסמ"ג שלא הזכיר קצץ בקבלנות, אפילו הכי אפשר דלא סבירא ליה בזה כספר התרומה דשכיר שנה עדיף כקבלן, אע"ג דקצץ, וקבלן לא קצץ, אלא דינו כשכיר יום. דאע"ג דקצץ אסור להיות שכירו, מאחר דשכרו משתלם לפי משך הזמן ולא לפי המלאכה, כמ"ש לעיל לפי דעת הרמב"ם. וכיון דאינו שכירו בשבת, לא מקרי קצץ, ואדעתא דישראל קעביד, אלא אם כן עושה מעצמו לגמרי בלי שום אמירה, דבהא אפשר דסבירא ליה כמהר"ם.
וגם הסמ"ג שלא הזכיר קצץ בקבלנות, אפילו הכי אפשר דלא סבירא ליה בזה כספר התרומה דשכיר שנה עדיף כקבלן, אע"ג דקצץ, וקבלן לא קצץ, אלא דינו כשכיר יום. דאע"ג דקצץ אסור להיות שכירו, מאחר דשכרו משתלם לפי משך הזמן ולא לפי המלאכה, כמ"ש לעיל לפי דעת הרמב"ם. וכיון דאינו שכירו בשבת, לא מקרי קצץ, ואדעתא דישראל קעביד, אלא אם כן עושה מעצמו לגמרי בלי שום אמירה, דבהא אפשר דסבירא ליה כמהר"ם.
פהוזהו גם כן דעת הטור סי' ש"ז, שהעתיק לשון הסמ"ג, ששינה לשון ספר התרומה וכתב נכרי סתם במקום עבדו ושפחתו שבספר התרומה. ובסי' רמ"ד העתיק לשון הרמב"ם שם. ובסי' שכ"ה דברי הרא"ש בליקט עשבים.
פווכן משמע גם כן בהגהות מיימוניות פ"ו בשם הר"מ, דלא סבירא ליה כספר התרומה (אך אם כן איך סתם בריש פ"ו נגד דעת רבו מהר"ם) שהתיר לומר לעבדו למה לא עשית האש כו' (והיינו משום דאין צריך לצאת מביתו כמ"ש לעיל), דלספר התרומה לא הוה ליה להחמיר כל כך לעשות מסגרת לתנורו. דמה שכתב שם דברים המותרים כו', היינו משום דהכל חולים אצל הקור, ולא משום דסבירא ליה כספר התרומה שהתיר בכהאי גוונא גם בארצות שאין הקור גדול כל כך עיי"ש.
פז[יז] דעת רבינו שמחה, שכשרואהו עושה בשלו צריך למחות
והנה מהר"ם ראה תשובת רבינו שמחה (רבו של האור זרוע) שהעתיק בהגהות מיימוניות, דפליג על התוס' וספר התרומה וסיעתם, שלמדו מנכרי שבא לכבות כו' דכל שעושה מעצמו אדעתא דנפשיה עביד, דשאני התם שאין צריך רשות מישראל, אבל כשעושה בשל ישראל צריך ליטול רשות ממנו, והוא ראה ושתק, אדעתא דישראל קעביד. והוסיף עוד לאסור אפילו בבית הנכרי, כמו בקבולת בחנם, דהיינו בטובת הנייה כדאיתא בירושלמי עיי"ש.
והנה מהר"ם ראה תשובת רבינו שמחה (רבו של האור זרוע) שהעתיק בהגהות מיימוניות, דפליג על התוס' וספר התרומה וסיעתם, שלמדו מנכרי שבא לכבות כו' דכל שעושה מעצמו אדעתא דנפשיה עביד, דשאני התם שאין צריך רשות מישראל, אבל כשעושה בשל ישראל צריך ליטול רשות ממנו, והוא ראה ושתק, אדעתא דישראל קעביד. והוסיף עוד לאסור אפילו בבית הנכרי, כמו בקבולת בחנם, דהיינו בטובת הנייה כדאיתא בירושלמי עיי"ש.
פח(דלמסקנתו אין לחלק אף בעושה לעצמו בין בית הישראל לבית הנכרי, דעושה בשלו גם בבית הישראל אין מטריחין כו', והא דצריך לגרשו היינו כדי שלא יעשה בשל ישראל).
פטומיהו אפשר דבבית הנכרי לא אסר כהאי גוונא אלא כשגופו נהנה, כדמייתי ונקט הא דפרק כל כתבי בשביל נכרי כו' עיי"ש.
צומהר"ם נמי סבירא ליה הכי, דראה ושתק בעושה בשל ישראל, לא עדיף מנתן כליו לנכרי מערב שבת, דצריך למחות כשעושה בטובת הנאה, אע"ג דהוה ליה כקצץ, מדשרי בעושה מעצמו לפי שיודע שלא יפסיד דהיינו טובת הנאה. דהתם נמי לאו דוקא נתן מיד ליד, אלא שנטל מדעתו, ואם כן הוא הדין וכל שכן אם לא נטל מערב שבת, אלא בשבת עצמה נוטלת החלב של ישראל ועושה גבינות לעיניו ורואה ושותק. ואין לחלק ביניהם אלא משום דהתם היתה שליחות ואמירה לנכרי לעשות מלאכה זו בעצמה בפירוש, משא"כ בשפחות העושות הגבינות דליכא אמירה כלל.
צא[יח] ביאור נוסף בשיטת ס' התרומה
ולספר התרומה סבירא ליה דעבדו שכירו הוה ליה כקצץ ממש, שאינו צריך למחות כשרואהו, כדאיתא בירושלמי. ומשום הכי נמי ליכא למיחש למראית עין בבית ישראל, דכו"ע ידעי שהוא שכירו לשנה וקצץ, משא"כ בקבולת יאמרו שהוא שכיר ימים.
ולספר התרומה סבירא ליה דעבדו שכירו הוה ליה כקצץ ממש, שאינו צריך למחות כשרואהו, כדאיתא בירושלמי. ומשום הכי נמי ליכא למיחש למראית עין בבית ישראל, דכו"ע ידעי שהוא שכירו לשנה וקצץ, משא"כ בקבולת יאמרו שהוא שכיר ימים.
צבולפי זה נכרי דעלמא הבא לעשות מעצמו בבית הישראל, אפשר דצריך למחות לספר התרומה. ומשום הכי לא הביא ספר התרומה התירא דעושה מעצמו כי אם בליקט עשבים בשדה לבהמתו ומאכיל לבהמת ישראל מוקצה.
צגואם תמצי לומר דלא סבירא ליה כלל היתר זה, כי אם במוקצה ולא במלאכה גמורה. משום דאע"ג דעשה מעצמו ואדעתא דנפשיה עביד, שיודע שלא יפסיד, מכל מקום אינה רק טובת הנאה, וטובת הנאה לא דמי לקצץ כדאיתא בירושלמי. אם כן אתי שפיר טובא מ"ש לעיל דלספר התרומה לא בעינן קצץ בנתינת כלים, דמפורש הכי בירושלמי בהדיא.
צדואפילו הכי לדינא נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס' גבי ליקט עשבים.
צהאלא דבליקט עשבים לחוד יש להחמיר כספר התרומה ומרדכי, כמ"ש המ"א שם, מאחר שנהנה בשבת באכילת בהמתו, דהוה ליה כגופו נהנה אם ליקט לישראל, כדתניא התם בהדיא, וכמ"ש לעיל.
צו[יט] במה סובר מהר"ם כרבינו שמחה
ולפי זה הא דמחלק בירושלמי בין טובת הנאה לעוסק בשכר, צריך לומר כפירוש רבינו שמחה משום שלא יוכל למחות. ומשום הכי בשכיר שנה שיוכל למחות הוצרך מהר"ם לחלק משום דהתם היתה אמירה בערב שבת (ואפילו הכי באינו רואהו שרי. והוא הדין לאגרת בחנם).
ולפי זה הא דמחלק בירושלמי בין טובת הנאה לעוסק בשכר, צריך לומר כפירוש רבינו שמחה משום שלא יוכל למחות. ומשום הכי בשכיר שנה שיוכל למחות הוצרך מהר"ם לחלק משום דהתם היתה אמירה בערב שבת (ואפילו הכי באינו רואהו שרי. והוא הדין לאגרת בחנם).
צזמשא"כ בגבינות, וכל שכן בנכרי דעלמא שבא לעשות מעצמו בשביל טובת הנאה, אין צריך למחות, ולא דמי לירושלמי, מאחר שלא היתה אמירה.
צח(ולומר מדוע לא עשית כו' אינה חשובה אמירה בנכרי דעלמא שאינו שכירו, ואינו עובדו רק על מנת לקבל פרס וטובת הנאה, מיד או למחר או כבר קיבל ממנו, אם כן אמירת מדוע כו' אינה אזהרה וגערה, אלא דרך שאלה, כלומר כי בוודאי לא היית מפסיד טרחך, ואם כן אדרבה בטוח הנכרי יותר לקבל טובת הנאה).
צט[כ] בבית ישראל אין חושדים בלא אמירת הישראל
ומהאי טעמא אפילו בבית ישראל שרי למהר"ם וסיעתו, כדמשמע מלשון הר"ם שבמרדכי סוף פרק כל כתבי (וכן הוא בהגהות מיימוניות פי"ב בתחלת לשונו. ומ"ש הכלבו בשם הר"מ היינו משום שנהנה. וגם אינו מהר"ם, מדהגיה עליו הר"פ ומיהו כו' עיי"ש) כשנכרי בא לכבות כו' וטועים בזה כו' אין צריך לומר אל תכבה כו' (ומשום דלא סבירא ליה כמ"ש הרשב"א לדחות דבדליקה דוקא הקילו כמ"ש לעיל), ולא הזכיר עבדו שכירו כלל, ולא חיישינן למראית עין אע"ג דעביד בשביל ישראל שישן, או כחס על השמן והעצים, אלא שיודע שלא יפסיד טרחו או שכבר קיבל טובת הנאה. וכ"מ בהדיא מלשון הטור ושו"ע סי' רע"ו ס"ד בהג"ה.
ומהאי טעמא אפילו בבית ישראל שרי למהר"ם וסיעתו, כדמשמע מלשון הר"ם שבמרדכי סוף פרק כל כתבי (וכן הוא בהגהות מיימוניות פי"ב בתחלת לשונו. ומ"ש הכלבו בשם הר"מ היינו משום שנהנה. וגם אינו מהר"ם, מדהגיה עליו הר"פ ומיהו כו' עיי"ש) כשנכרי בא לכבות כו' וטועים בזה כו' אין צריך לומר אל תכבה כו' (ומשום דלא סבירא ליה כמ"ש הרשב"א לדחות דבדליקה דוקא הקילו כמ"ש לעיל), ולא הזכיר עבדו שכירו כלל, ולא חיישינן למראית עין אע"ג דעביד בשביל ישראל שישן, או כחס על השמן והעצים, אלא שיודע שלא יפסיד טרחו או שכבר קיבל טובת הנאה. וכ"מ בהדיא מלשון הטור ושו"ע סי' רע"ו ס"ד בהג"ה.
קומ"ש המ"א דמיירי בשל נכרי, זה אינו במשמע הלשון כלל, דמיירי שהנכרי מוסיף שמן שלו בנר של ישראל, וכל כהאי גוונא הוה ליה לפרש ולא לסתום כל כך וליתן מכשול, אלא ודאי דאף בשל ישראל אין צריך למחות, כיון דעושה מעצמו, אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה.
קאאלא דלא מהני אדעתא דנפשיה כשגופו נהנה, משום הכי נקטו הטור ושו"ע להוסיף שמן בכהאי גוונא דשרי ליהנות, עיי"ש בטור, וכן בהדליק הנר מיירי נמי בכהאי גוונא דהוסיף נר. ולא סבירא ליה כמ"ש לעיל לפי דעת ספר התרומה דאינו צריך למחות אפילו בהדליק הנר במקום חשך משום דאינו צריך לצאת, אלא כמ"ש לעיל בשם האגודה.
קבוטעמא דלא חיישינן למראית העין בבית הישראל בעושה מעצמו, משום דהרואה אותו מכבה או מדליק רואה שעושה מעצמו בלי אמירת הישראל עכשיו, ומהיכי תיתי לחשדו שאמר לו מקודם או מבעוד יום, מאחר שיכול להיות שעושה מעצמו לקבל טובת הנאה או שכבר קיבל, דומיא דשפחות העושות הגבינות לעצמן כדי לקבל שכרם שכבר קצץ להם (ועיין תשובת רשב"א שבב"י סי' ד"ש, וניכר הדבר שאינו עושה לדעתו כו', ורוצה לומר דעביד אדעתא דנפשיה אע"פ שהישראל רואה, דאי אינו רואה לא שייך לומר דאין צריך להפרישו, ואם כן כשם שניכר לו כך יכול להיות שניכר לעין כל רואה, וליכא חשדא בכהאי גוונא), ולא חיישינן לחשדא אלא כשבאמת עושה בשבת על ידי אמירת ישראל, אלא שלא אמר לו לעשות בשבת.
קג[כא] בבית ישראל יש מראית העין, ולא מחזי כשליח
אי נמי, התם לאו משום חשדא דמראית עין נגעו בה, אלא דכיון דעושה מלאכת ישראל בביתו מחזי כשלוחו, וכאילו אומר לו לעשות בשבת אע"פ שאין אומר ואין דברים.
אי נמי, התם לאו משום חשדא דמראית עין נגעו בה, אלא דכיון דעושה מלאכת ישראל בביתו מחזי כשלוחו, וכאילו אומר לו לעשות בשבת אע"פ שאין אומר ואין דברים.
קדדכהאי גוונא ממש אשכחן לשון מחזי כשלוחו גבי משכיר כליו לנכרי בערב שבת, וכן בקבולת ולא קצץ מערב שבת, אע"פ שאין חשש מראית העין וחשד כלל, אפילו הכי מחזי כשלוחו וכאילו אומר לו כו' עיי"ש ברא"ש. וכהאי גוונא כתב הר"ן לפירושו שם.
קהאלא דלפי זה לא הוה ליה לאסור שלא בבית ישראל אף שניכר שהיא מלאכת ישראל, כגון חלוקים שלנו. וכן כתב הריטב"א ריש פ"ב דמועד קטן בהדיא, ואפילו לכובס שמכבס על גבי נהר ובכלים מפורסמים לבעליהן כו', משום דאמרינן בקבולת עביד כו' עיי"ש. אבל הר"ן כתב סוף פ"ק דע"ז, וסוף פרק כל כתבי, שלא התירו אלא בצנעה בתוך ביתו של נכרי. וכן כתב בפ"ק דשבת דלא מינכר כו'. וכן כתב הרא"ש סוף פ"ק דע"ז.
קווגם ממ"ש התוס' והרא"ש להקשות גבי מחובר דהוה לן לאסור משום דהוה ביתו של ישראל, אע"פ שאינו דר שם, מוכח דהיינו טעמא נמי דאסור בביתו משום מראית עין, ולא משום דמחזי כשלוחו וכאילו אמר לו, מאחר שאינו שם כלל כל יום השבת, ודר בריחוק מקום משם, ומנא ליה להקשות ולהוכיח מזה דין חדש איסור סיתות האבנים בבית הנכרי עיי"ש. וכן כתב הב"י בהדיא סוף סי' רמ"ד גבי מכס.
קזוגם לפי דעת מהר"ם והטור על כרחך צריך לומר כן, משום דלהאי טעמא דמחזי כשלוחו, דוחק לחלק בין היתה אמירה מבעוד יום, לעושה מעצמו בשל ישראל ובביתו, כגבינות מחלב ישראל שהתיר מהר"ם, והוספת שמן שבטור סי' רע"ו.
קחוגם רבינו שמחה בהגהות מיימוניות לא אסר משום דמחזי כשלוחו, דהא מדמי לה למרחץ, וגבי מרחץ משמע בגמרא בהדיא דמשום מראית עין נגעו בה, מדפריך מרחץ נמי אמרי ביה עיי"ש.
קט[כב] דעת מהר"ם בשכיר שנה
והנה לפי מ"ש בדעת מהר"ם, דלא סבירא ליה כספר התרומה גבי שכיר שנה, אתי שפיר מ"ש המרדכי בשמו גבי מכס והיכי דמי קבולת כו'. דעל כרחך היינו טעמא דמחלק בין שכירות לקבלנות, כשקובע לו מלאכתו בשבת דוקא, משום דבקבלנות כדידיה דמי. אע"ג דהתם שניהם יכולים לחזור בהם כמה פעמים בשבת בסוף כל ק' ליטרין או דינרין שבשו"ע שם. אלא משום דשכרו משתלם לפי סכום המלאכה ולא לפי סכום משך הזמן, כדידיה דמי (אבל לספר התרומה לא בעינן כלל דכדידיה דמי, כמ"ש לעיל), טפי מבשכיר ליום, אע"ג שהיא מלאכה מיוחדת. שהרי אם יחזור בו בעל הבית באמצע היום וימנעהו ממלאכתו, יצטרך לשלם לו כפועל בטל עכ"פ, ולא יפסיד כל שכרו. ועוד, שהנאת הבטלה חשובה כתשלום השכר, מדמנכין לו, ואם כן אינו מפסיד כלל. משום הכי לאו כדידיה דמי לגמרי כקבלנות ששכרו מתרבה ברבוי המלאכה.
והנה לפי מ"ש בדעת מהר"ם, דלא סבירא ליה כספר התרומה גבי שכיר שנה, אתי שפיר מ"ש המרדכי בשמו גבי מכס והיכי דמי קבולת כו'. דעל כרחך היינו טעמא דמחלק בין שכירות לקבלנות, כשקובע לו מלאכתו בשבת דוקא, משום דבקבלנות כדידיה דמי. אע"ג דהתם שניהם יכולים לחזור בהם כמה פעמים בשבת בסוף כל ק' ליטרין או דינרין שבשו"ע שם. אלא משום דשכרו משתלם לפי סכום המלאכה ולא לפי סכום משך הזמן, כדידיה דמי (אבל לספר התרומה לא בעינן כלל דכדידיה דמי, כמ"ש לעיל), טפי מבשכיר ליום, אע"ג שהיא מלאכה מיוחדת. שהרי אם יחזור בו בעל הבית באמצע היום וימנעהו ממלאכתו, יצטרך לשלם לו כפועל בטל עכ"פ, ולא יפסיד כל שכרו. ועוד, שהנאת הבטלה חשובה כתשלום השכר, מדמנכין לו, ואם כן אינו מפסיד כלל. משום הכי לאו כדידיה דמי לגמרי כקבלנות ששכרו מתרבה ברבוי המלאכה.
קיאי נמי דמקרי עביד אדעתא דנפשיה טפי מבשכיר יום, ואע"ג דמקרי קצץ ממש, מכל מקום כשקובע מלאכתו בשבת, דאין להתיר אלא משום פסידא, צריך למעט האיסור כל מאי דאפשר, ולחזר אחר ההיתר יותר, דהיינו בקבולת דעביד אדעתא דנפשיה. אבל בעלמא יש לומר דמודה מהר"ם להרמב"ם דבמלאכה מיוחדת עכ"פ עביד אדעתא דנפשיה, וגם כדידיה דמי (ולפי זה יש לומר דסבירא ליה גם כן כספר התרומה). אלא שזה דוחק קצת בלשון המרדכי, שלא הזכיר כלל פסידא בתחלת לשונו עיי"ש.
קיא[כג] כשעושה מעצמו ואין גופו נהנה מותר אף בשל ישראל
עי' אליה רבא סי' ש"ה, שהבין במ"א דמיירי לענין לאכול הגבינות בשבת, וכן משמע מלשונו שהעתיק מ"ש בהגהות מיימוניות כל הני כו' בשביל נכרי כו' דמיירי לענין ליהנות בשבת. וסבירא ליה דבהא לא פליג ספר התרומה ארבינו שמחה, דסבירא ליה כמ"ש לעיל בשם האגודה בפירוש ספר התרומה. ומשום הכי נמי העתיק תשובת רבינו שמחה בסי' רע"ו לענין הנאה דוקא. והיינו טעמא, משום דגם מהר"ם שעשה מסגרת נמי סבירא ליה הכי.
עי' אליה רבא סי' ש"ה, שהבין במ"א דמיירי לענין לאכול הגבינות בשבת, וכן משמע מלשונו שהעתיק מ"ש בהגהות מיימוניות כל הני כו' בשביל נכרי כו' דמיירי לענין ליהנות בשבת. וסבירא ליה דבהא לא פליג ספר התרומה ארבינו שמחה, דסבירא ליה כמ"ש לעיל בשם האגודה בפירוש ספר התרומה. ומשום הכי נמי העתיק תשובת רבינו שמחה בסי' רע"ו לענין הנאה דוקא. והיינו טעמא, משום דגם מהר"ם שעשה מסגרת נמי סבירא ליה הכי.
קיבוגם אם אין כוונתו כן, הרי חזר בו בסימן שכ"ה סק"ל שנהנה כו':
קיג##
קיד[2537] תוכנה הכללי של המהדורא בתרא:
קיהמלאכת שכיר שנה התירו ג' פוסקים, אך נחלקו בגדר היתר זה:
קיו(א) ס' התרומה מתיר מטעם דהוי כקצץ (ס"ב וס"ד וסי"ד וסי"ח), ומתיר אף שאומר לו אחר השבת מדוע לא עשית כו' (ס"ז).
קיז(ב) הרמב"ם מתיר בשכיר שנה למלאכות מיוחדות, דהוי כקבלן, משא"כ בשכיר לכל המלאכות (ס"ה-יג).
קיח(ג) מהר"ם מתיר בשכיר שנה לכל המלאכות, בעושה מעצמו, ואפילו בשל ישראל (סי"ז) ובבית ישראל (ס"כ). משא"כ באומר לו מדוע לא עשית כו' (סט"ו-יז).
קיטוקיי"ל כמהר"ם להתיר גם בעבדו ושפחתו לכל המלאכות, בעושה מעצמו (סי"ט).
קכוגם בהלכה של חובת המחאה בנכרי העושה מעצמו, יש בפוסקים ג' שיטות:
קכא(א) סברת הרשב"א והר"ן, שחייב למחות בנכרי העושה מעצמו, מלבד בנכרי שבא לכבות הדליקה (ס"א).
קכב(ב) רבינו שמחה, שחייב למחות בנכרי העושה מעצמו, אם הנכרי עושה בשל ישראל, אפילו בבית הנכרי (סי"ז).
קכג(ג) שיטת התוס' וסיעתו, שבכל אופן אין צריך למחות בו, אלא שאם גוף הישראל נהנה מהמלאכה, אסור לו ליהנות ממנו (ס"א).
קכדומהר"ם שהתיר עושה מעצמו בשכיר שנה, סובר כשיטת התוס' וסיעתו. והכי קיי"ל (סי"ח).
קכהואף שהמ"א פוסק כדעת רבינו שמחה בפרט אחד, שצריך למחות בכל מקום שעושה מלאכה בשל ישראל, וחולק על הטור ושו"ע שפסקו כמהר"ם מרוטנבורג, וכדברי המ"א נפסק בכמה מקומות בשוע"ר. ונתבאר כל זה לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה.
קכומכל מקום מסיק כאן (סי"ח) דקיי"ל בזה כמהר"ם מרוטנבורג וטור ושו"ע.
קכזאלא שמכל מקום מוכיח (ס"כ וסכ"ג), שגם הם מודים, שבמקום שגוף הישראל נהנה מהמלאכה צריך למחות בו.
קכחבנוסף לנושא עקרי זה, נתבארו בהמשך המהדורא בתרא פרטים רבים בהלכות אלו.
קכטלהקל על המעיין, חולקה המהדורא בתרא לכ"ג סעיפים, עם כותרות.
קללכללות מהדורא בתרא זו ראה הערות וביאורים בקונטרס אחרון (מלבורן) ע' קיז ואילך. הערות בשו"ע אדמו"ר הזקן ע' 19 ואילך. ביאורי השלחן ע' תט ואילך. יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' קסה ואילך. מעשה חושב ע' קה ואילך. מהדורא בתרא המבוארת. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
קלא[2538] קכב, א (ובתוספות התירו בגוי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל, שאין ישראל חייב למונעו, מדתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. ואפשר שהוא כן, אלא שאין ראייתם מחוורת בעיני, דדלמא התם משום דבדליקה התירו).
קלב*
קלגדעה זו שמה שלא הצריכו למחות, במשנה קכא, א (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן), הוא מטעם הפסד שבדליקה, הובאה לענין שכיר שנה, גם לעיל סי' רמד סי"א (אם שכרו לכל המלאכות ... אין להתיר ... ויש מתירים ... ואין לסמוך על סברא זו (מטעם שנתבאר שם) כי אם לענין דליקה, משום הפסד, כמ"ש בסימן של"ד), ושם (הערה 356).
קלדוהיינו כדלקמן סי' שלד סכ"ו (נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו ... ואפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן אין צריך למחות בו, מטעם שנתבאר בסי' רמ"ד).
קלהאמנם כאן במהדורא בתרא (ס"א וסט"ו-יט) מאריך להוכיח, דקיי"ל שנכרי העושה מעצמו אין צריך למחות בו, לא רק בדליקה, ואפילו בעבדו המושכר לו.
קלו[2539] קכב, א ד"ה ואם (ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, והכא אסור כשעושה בשביל ישראל. דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הני מילי בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי, אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי, לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי מתכוין להנאתו. כך פירש רבינו שמשון הזקן).
קלזוכן נפסק לקמן סי' רעו ס"א (נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת ... שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו). משא"כ במקום שאין גוף הישראל נהנה מהמלאכה, אין איסור בנכרי העושה מעצמו.
קלח[2540] בתוס' שלפנינו לא נזכר המלקט עשבים, רק ברשב"א שם בשם התוס'. וכן הוא ברא"ש פט"ז סי"ב (אבל אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת ישראל, אין ישראל זקוק לומר אל תלקט, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד). וכן הוא במ"מ פ"ו ה"ד (כדעת התוס' שהתירו בנכרי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל, שאין הישראל חייב למנעו).
קלטוכדתניא שם (נכרי שליקט עשבים, מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור). ומפרשים דהיינו שאסור לישראל להאכיל אחריו, אבל אם הנכרי מאכיל אינו צריך למחות.
קמוכן קיי"ל, כדלקמן סי"ח (לדינא נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס', גבי ליקט עשבים).
קמאוכן נפסק לקמן סי' שכה ס"כ (לא גזרו חכמים אלא אם כן הוא עצמו עומד בפניה כדי שתאכל, אבל לא על מה שהנכרי מאכילה, כיון שמתכוין בזה לטובת עצמו).
קמב[אלא שלקמן שם מסתפק בזה (במוסגר), מטעם שיתבאר לקמן סי"ח (אלא דבליקט עשבים לחוד יש להחמיר ... מאחר שנהנה בשבת באכילת בהמתו, דהוה ליה כגופו נהנה אם ליקט לישראל)].
קמגובשאר מלאכות שאין גוף הישראל נהנה, נפסק בפשיטות כדעת התוספות, כדלעיל סי' רנב ס"י (וכן אם הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת ... בשביל ישראל ... אין צריך למחות בידו, דכיון שהוא עושה מאליו, בודאי הוא עושה לטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד, ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).
קמד[2541] קכא, א (נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה). ובגמרא שם (נכרי לדעתיה דנפשיה עביד).
קמהוכן נפסק לקמן סי' שלד סכ"ו (נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל בדעתו שכך ראוי לו לעשות, מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן, ולהנאת עצמו הוא מתכוין).
קמו[2542] כדתנן קכא, א (נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן). ובגמרא שם (בקטן העושה לדעת אביו ... נכרי לדעתיה דנפשיה עביד).
קמזוכן נפסק לקמן שם (אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו ... לפי שהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין להנאת עצמו, אלא כיון שיודע שדליקה זו היא הפסד לאביו ... הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו כדי לעשות לו נחת רוח).
קמח[2543] ח"א סי' נט (ואפשר עוד, שאין גר תושב אסור במלאכת ישראל אלא בשיש שם אמירה דישראל. אבל בלא אמירה דישראל מותר, ואפילו עושה על דעת ישראל, דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה ... ומכל מקום לא נאמרו דברים אלו אלא לדברים שאין הישראל משתמש בהם בשבת, ולא נהנה מהם. אבל להשתמש במלאכתו בשבת, וליהנות ממנה בשבת אסור).
קמט[הרשב"א כתב כן שם אף לענין "גר תושב" (שנתבארו דיניו בשו"ע סי' דש, ולקמן במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש). ומכך יש ללמוד במכל שכן לשאר נכרי שעושה מעצמו].
קנהרי שגם הרשב"א נוטה לדעת התוס' בזה, אלא שכאן בחידושיו דחה את ראיית התוס'.
קנא[2544] שהעתיק תשובה הנ"ל, וכן פסק בשו"ע שם (גר תושב ... מלאכת העבד אסורה מן התורה ... ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר ואין צריך להפרישו).
קנב[2545] מ"מ פ"ו ה"ד, ורא"ש פט"ז סי' יב (כדלעיל הערה 2540).
קנג[2546] ז, א ד"ה ובכולן (ומסתברא לי דכל שקצץ, אע"פ שעשה הנכרי מלאכה בשבת, מותר לישראל ללבוש הכלים בשבת עצמה. ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק כל כתבי נכרי שהדליק את הנר, שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו. דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קא עביד, אבל כל שקצץ אדעתא דנפשיה קא עביד). הרי לא חילק כלל בין נר, שגוף הישראל נהנה, לבין עשיית בגדים וכיו"ב. אלא חילק בשניהם בין קצץ, שמותר, לבין לא קצץ, דאמרינן דאדעתא דישראל עביד, וכסברת הרשב"א דלעיל.
קנד[2547] "ולא דמי להדלקת הנר ברס"י רע"ו דהתם אדעתא דישראל קעביד (ר"ן ושבלי הלקט). פירוש, שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו, משא"כ כאן שעושה להשלים פעולתו". והיינו שמפרש בר"ן כדעת התוס'.
קנהגם באליה רבה סי' רנב ס"ק ט חולק על פירוש המ"א בדברי הר"ן (ובמחילה מכבודו ... דבר"ן פרק קמא דשבת ושבלי הלקט סיימו דגבי נר מיירי בלא קצץ, לכך עביד אדעתיה דישראל).
קנו[2548] על מסכת שבת, שנדפסו לראשונה בשנת ת"פ.
קנזוכיון שלא מצא דעה החולקת על התוס', הוכרח לפרש בדוחק גם בדברי הר"ן כדעת התוס'.
קנח[2549] למרות שהרשב"א ור"ן אינם מודים לגמרי לדעת התוס'. מכל מקום הדין הזה (שפירש המ"א בדברי הר"ן כדעת התוס'), הוא דין אמת, דקיי"ל כדעת התוס' (כדלעיל הערות 2539-2540).
קנטוכן היא גם דעת ספר התרומה וסיעתו (הם מהר"ם מרוטנבורג והגהות מיימוניות), הנמשכים אחר התוס' (כדלקמן בסמוך).
קסועוד נתבאר לקמן סי"ח (ולספר התרומה ... ואם תמצי לומר דלא סבירא ליה כלל היתר זה כי אם במוקצה ולא במלאכה גמורה, משום דאע"ג דעשה מעצמו ואדעתא דנפשיה עביד, שיודע שלא יפסיד ... אפילו הכי לדינא נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס' גבי ליקט עשבים).
קסא[2550] היינו שס' התרומה פסק כאן כדברי התוס', כיון שהוא נמשך תמיד אחר התוס', כמבואר לקמן סי' רעו קונטרס אחרון ס"ק ג (וכן הוא גם כן דעת ספר התרומה וסיעתו ... וידוע שתרם תרומתו מהתוס'). וביו"ד סי' קפג בקונטרס אחרון ס"ק ב (ונודע שתרם תרומת מדותיו של רבו ר"י בעל התוס'). וראה כללי הפוסקים וההוראה סי' רכה.
קסבולכן גם לענין נכרי העושה מעצמו פסק כן בסי' רמז, הועתק במרדכי רמז רמו (דתניא לעיל עכו"ם שליקט עשבים, מאכיל אחריו ישראל ... וכל שכן אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל, אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל, כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם אל תכבה ... ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה, שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה, וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר).
קסגדברי ס' התרומה בהלכה זו, נתבארו בפרטיות יותר לקמן סי"ד.
קסד*
קסהבכל המשך המהדורא בתרא, מרבה רבינו לדון בפירוש דברי ס' התרומה בסימנים רכב, רמז, רמט, רנב. ולהקל על המעיין, יועתקו כאן דבריו אלו:
קסוסי' רכב (אסור לומר מערב שבת ... למחר בשבת תעשה האש, או הלילה תכבה הנר, או אם כבתה אחת מן הנרות תדליקנה. דבר שאם עושה מאליו מותר, ואין גופו נהנה מיד בדבר ... ואין משלחין אגרות ביד עכו"ם מערב שבת, אלא אם כן קצץ לו דמים, דאז עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד, אבל לא קצץ אסור, באגרת ישראל דוקא, שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל, ויאמרו בשבת נתן לו להוליך ועבר משום אמירה לעכו"ם שבות. כמו כלים לנכרי מערב שבת, שאסור העכו"ם לתקנן בבית ישראל, משום דמינכר טובא, כן כתב ישראל מינכר. ואפילו הכי קצץ מותר, אף על פי שכלים של עכו"ם אסור לתקנן בבית ישראל אפילו קצץ. וכן הא דתנן נכרי שהדליק את הנר אם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו, או אם עשה האש, אפילו קצץ אסור, או עבדו ושפחתו השכורים, אלא אסור, כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש. ולא דמי לאגרות שאין גוף הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה).
קסזסי' רמז (והא דתניא לעיל עכו"ם שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל, מוקי לה כגון דקאי לה באפה ואזלה. וכל שכן אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל, אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל, כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם אל תכבה, וב[לבד] שלא יהא מערים לעשות בשביל ישראל ואומר לעשות לעצמו. ואף על גב דתניא נר שהוא דולק במסיבה אם רוב ישראל אסור, וכן מרחץ שהיא מרחצת בשבת אם רוב ישראל אסור, אף על פי שהוא לא פירש בשביל ישראל הוא עושה, לפי שהרי גופו נהנה, אבל לבהמתו ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה, שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה, וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר).
קסחוסי' רמט (בירושלמי פרק כל כתבי בעובדא דאקלע שמואל בביתא דעכו"ם אדליק עכו"ם בוצינא בשבתא והפך שמואל אפויי, אייתי עכו"ם שטרא וקרא ביה. ידע שמואל דלא בגינת' אדליק, הדר שמואל אפוי, וקאמר, הדה אמרה נעשה בשביל עכו"ם ובשביל ישראל מותר, וקאמר, דילמא משום דאין מטריחין את האדם לצאת מן ביתו אבל בעלמא אסור).
קסטסי' רנב (ועכו"ם שכיר לישראל או שפחה, אם הדליקו הנר או אם עושין את האש בשביל ישראל, אסור הישראל ליהנות ממנו, כדתנן עכו"ם שהדליק את הנר בשביל הישראל אסור להשתמש לאורו. ואין להתיר משום דהוי כמו קצץ מותר בפ"ק. דהני מילי שולח אגרות בשבת, דאין גוף הישראל נהנה מדבר האסור. אבל הכא, כל שכן ששכיר הוא שעושה בשביל הישראל ואסור, שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו. והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכתו לעצמו של עכו"ם, ואין כאן איסור למען ינוח עבדך, כדאמר פרק ד' מחוסרי כפרה, עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן, כישראל בחול, דברי ר"ש, ופסיק התם כוותיה. וגם מהתם משמע דוקא לעצמן, אבל לישראל אסור, אף על גב דשכירים אליו והוי כמו קצץ בשביל כך, אין מותר כדפרישית לעיל, ואיסור למען ינוח עבדך היינו למען ישראל. ואם נר אחד דלוק בשבת ועכו"ם הדליק בשבת הרבה נרות, או נתן באש עצים הרבה, מותר ישראל ליהנות מהן, כיון שמתחלה היה יכול ליהנות קצת מן הנר או מן האש ... ואסור לומר לעכו"ם מערב [שבת] עשה האש בשבת או להדליק הנר, אבל לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש, למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה. אעפ"י שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה).
קעסיכום שיטת ס' התרומה שנתבארה בהמשך המהדורא בתרא סעיפים א-ד. ז-ח. יד-טו. יח:
קעא(א) נכרי העושה מעצמו אין צריך למחות בו (ס"א וסי"ד).
קעב(ב) כשגוף הישראל נהנה אסור אף בבית נכרי ואף בקצץ (ס"א-ב).
קעג(ג) אם ההנאה אינה מיד, או שרק מוסיף על האור, מותר (ס"ב וס"ז).
קעד(ד) אכילת בהמתו אינה חשובה הנאת הגוף אלא לענין נכרי המלקט לצרכה, ולא לענין המלקט לעצמו ואחר כך האכילה (סי"ד).
קעה(ה) מלאכה בבית ישראל אסורה אף בקצץ (ס"ב).
קעו(ו) לא הצריכו קצץ אלא באגרת בכתב ישראל, אבל קבלן מותר אפילו בלא קצץ (ס"ג וסט"ו).
קעז(ז) שכיר יום אסור, אבל שכיר שנה, אף לכל המלאכות, מותר מטעם קצץ (ס"ב וס"ד וסי"ד-טו וסי"ח).
קעח(ח) אסור לומר בשבת לשכיר שנה לעשות מלאכה, אבל מותר לומר אחר השבת מדוע לא עשית כו' (ס"ז וסט"ו).
קעט(ט) ואפשר דהיינו דוקא להוסיף על האש, אבל אם מדליק אש מחדש, צריך למחות בו (סכ"ג).
קפ(י) שכיר שנה מותר אף בבית ישראל (ס"ב), אבל נכרי דעלמא בבית ישראל צריך למחות (סי"ח).
קפא(יא) כל זה בעבד השכור, אבל עבד הקנוי, אסור להניח לו לעשות שום מלאכה לצורך הישראל (ס"ז).
קפב[2551] הוא מהר"ם מרוטנבורג, שהובא בהגהות מיימוניות, שהולך גם הוא בשיטת התוס' שהובאה לעיל, כיון שהוא נמשך תמיד אחר התוס', כדלקמן סט"ו (והכי נמי סבירא ליה למהר"ם בהגהות מיימוניות פ"ח, דנכרי העושה מעצמו אין לאסור ... ומהר"ם סבירא ליה דהלכה כתוס' בכל מקום, אפילו נגד הרי"ף), ושם (הערה 2812).
קפג[2552] קכב, א ד"ה ואם (דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד, הני מילי בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי, אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי מתכוין להנאתו).
קפד[2553] "אסור לומר מערב שבת ... למחר בשבת תעשה האש, או הלילה תכבה הנר, או אם כבתה אחת מן הנרות תדליקנה. דבר שאם עושה מאליו מותר, ואין גופו נהנה מיד בדבר", הרי שגם הדלקת הנר והאש יכולה להיות באופן ש"אין גופו נהנה מיד בדבר".
קפהואם הביא לו פירות כדי לאכלם בשבת, אבל לא "מיד", יתבאר לקמן סכ"ג (והערה 2922).
קפו[2554] סעיף א (אם עשה גוי בבית ישראל מדעתו, אין הישראל צריך לצאת, אעפ"י שנהנה מן הנר או מן המדורה). ונתפרש לקמן שם ס"ב (לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו כשמדליק בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו, אף על פי שיש לו הנאה מאור הנר, רק שלא ישתמש כלום לאורו, וכן במדורה).
קפזוכן נתבאר לקמן ס"ז (ורוצה לומר, שלא להשתמש לאור הנר ולהתחמם כנגד המדורה, אלא ליהנות מרחוק, דשרי, כמ"ש סימן רע"ו סוף ס"א בהג"ה), ושם (הערה 2643).
קפחוזה גם נכלל בפירוש "מיד" שבס' התרומה, היינו הנאה ישירה מהנר שהדליק, ולא מרחוק.
קפטועוד נתבאר לקמן סכ"ג, שגם כשנהנה באופן ישיר מהנר (או מאכילת הגבינה), יש הפרש בין נהנה בשבת או אחר השבת.
קצ[2555] "אם כן אמאי סתמו בעלי שו"ע הכא להתיר אף שנהנה מגוף מלאכות השדה ואבנים וכתיבה ואריגת הבגד המבוארים בסימן זה".
קצאועל זה כותב רבינו שאין זו קושיא, כי לעיל שם בסי' רמד אינו נהנה מיד.
קצבוכן נתבאר לקמן ס"ה, שלא איכפת לן במה שיגיע אחר כך הנאה לישראל ממלאכת הנכרי.
קצג[2556] על מ"ש בשו"ע רס"י רמד (פוסק (פירוש מתנֶה) עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת מותר ... לבנות לו חצירו או כותלו, או לקצור לו שדהו).
קצדכתב באליה רבה (אבל במרדכי פרק קמא דשבת [סי' רנ] בשם ספר התרומה [סימן רכב] כתב וזה לשונו, נכרי שכיר או שפחה שהדליק נר או עשה אש בשביל ישראל אסור, ואין להתיר מטעם דהוי כמו קצץ [דמותר], דהני מילי שלוח איגרת, שאין גוף ישראל נהנה מגוף האיסור, אבל הכא הישראל נהנה מגוף האיסור והמלאכה מן הנר או מן האש עכ"ל. ובספר התרומה גופיה סימן רכ"ב ביאר יותר וסיים וז"ל, ולא דמי לאיגרת שאין גוף הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה עכ"ל, וכ"כ האגודה פ"ק דשבת [סי' כה] וסמ"ג [לאוין סה] וכל בו [סי' לא]. אם כן אמאי סתמו בעלי שו"ע הכא להתיר אף שנהנה מגוף מלאכות השדה ואבנים וכתיבה ואריגת הבגד המבוארים בסימן זה ... שוב האיר עיני בהגהות מרדכי פרק קמא דשבת [סי' תנד] שכתב נמי דברי הפוסקים הנ"ל וזה לשונו, כלים לכובס וכו' אבל לתקן מלאכת ישראל בבית ישראל לא מהני קציצה, וכן בכל מלאכה שישראל נהנה ממלאכת איסור כגון נכרי שהדליק נר או שעשה אש, אפילו קצץ אסור, ולא דמי לאיגרת וכו' עכ"ל ... לכן נראה לי דבאמת בבית נכרי מותר הכל כשקצץ אף שנהנה ממלאכת איסור, ואין איסור אלא בבית ישראל, כמו נר ואש דמסתמא עושה בבית ישראל או לפניו. והא דהקשה מאיגרת, היינו כמ"ש המרדכי וספר התרומה שם, דכיון שכתב ישראל ניכר הוי כמו בבית ישראל, לזה אמר דאפילו הכי מותר כיון שאין נהנה מגוף הוצאה).
קצהוהיינו שלדעת אליה רבה, מה שאין קצץ מועיל הוא רק בנהנה והוא בבית ישראל.
קצוולמד זאת ממה שכתב ס' התרומה בסי' רכב (ואין משלחין אגרות ביד עכו"ם מערב שבת אלא אם כן קצץ לו דמים ... באגרת ישראל דוקא, שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל ... כמו כלים לנכרי מערב שבת שאסור העכו"ם לתקנן בבית ישראל, משום דמינכר טובא, כן כתב ישראל מינכר). נראה מכך לכאורה שבבית ישראל מהני קצץ, כמו באגרת ישראל. ורק כשגופו נהנה והוא גם בבית ישראל, לא מהני קצץ.
קצזועל זה בא להוכיח כאן לדעת ס' התרומה, שקצץ מועיל רק באגרת ישראל בלבד. משא"כ בבית ישראל (אף שאין גוף הישראל נהנה), או כשנהנה (אף בבית הנכרי), לא מועיל כלל מה שקצץ. אלא דהכא מיירי בעבדו השכור לשנה שלא נאסר בבית ישראל, ולכן לא אסר אלא כשגופו נהנה.
קצח[2557] שבמרדכי בשם ס' התרומה, וכן בס' התרומה סי' רנב, לא מוזכר כלל הדמיון בין אגרת בכתב ישראל לבין מלאכה בבית ישראל. ומכל מקום מחלק בין אגרת שקצץ מועיל בה, לבין גופו נהנה שאין קצץ מועיל.
קצטהרי מוכח מזה, שמה שמחלק בס' התרומה בין אגרת שאינו נהנה, לבין גופו נהנה, לא מיירי בבית ישראל, אלא אף בבית נכרי.
ר[2558] שהשוה אגרת בכתב ישראל למלאכה בבית ישראל.
רא[2559] המשך הדברים הוא לקמן (אחר המוסגר ואחר ההגהה) "אבל הן תרי טעמי".
רב[2560] בשו"ע סי' רנב ס"ב (ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי, ועורות לעבדן, סמוך לחשיכה, אם קצץ לו דמים ... והוא ... שיעשה הגוי המלאכה בביתו).
רגוכן הוא לעיל שם ס"ד-ו (ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי ... אבל אסור להניחו לעשות ברשות ישראל ... וכל זה כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו).
רדהרי שגם בעורות לעבדן אסרו בבית ישראל אף בקצץ, ואף שבעורות לעבדן אין גוף הישראל נהנה.
רהואף לפי מה שהובא לעיל (בתחלת סעיף זה) דעת האליה רבה, שגם מנעלים לרגליו במשך השבוע נקרא גופו נהנה, הרי עכ"פ הי' לנו להתיר כשמוסר עורות לעבדן לעשות מהם מנעלים כדי למכרם לנכרים.
רואלא ודאי ראינו מכך, שבבית ישראל לא מועיל קצץ כלל, אפילו בלא הנאת הגוף.
רז[2561] פ"א ה"ח (תני, אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור, ובתוך בתיהן מותר. א"ר שמעון בן לעזר במה דברים אמורים בקיבולת, אבל בשכר יום אסור. במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע). מובא בתוס' ע"ז כא, ב ד"ה אריסא (דבירושלמי דפ"ק דשבת משמע דקיבולת דבית אסור בין באבל בין בשבת, והכי איתא התם, אומנים עובדי כוכבים שהיו עושים עם ישראל, בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר, אמר ר"ש בן אלעזר במה דברים אמורים בקיבולת, אבל בשכיר יום אסור. במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר אסור). רא"ש שם פ"א סי' כג.
רחהרי שכל קבולת בתלוש אסור בבית ישראל. והוא המקור להלכה שהובאה בהערה הקודמת.
רט[2562] של האליה רבה שם (ואין איסור אלא בבית ישראל כמו נר ואש, דמסתמא עושה בבית ישראל או לפניו). שמזה הוכיח שגם בבית ישראל לא אסר אלא בגופו נהנה.
רי[2563] ראה לקמן רס"י רעו, שאנו זקוקים לטעם שגופו נהנה כו', שמטעם זה "אסור ליהנות ממלאכתו בשבת, שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו".
ריאמשא"כ האיסור של מלאכה בבית ישראל, הוא רק להצריכו למחות בו לכתחלה, כדלעיל סי' רנב ס"ה (אסור להניחו לעשות ברשות ישראל לפי שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל).
ריבאמנם בס' התרומה מיירי בשכיר שנה, שאם גופו נהנה חייב למחות בו מן התורה. ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש (והנה באמת דעת ספר התרומה וסיעתו דמצות שביתת עבד ואמה נוהגות גם בעכו"ם השכורים לשנה, כמבואר בהדיא מלשונו ... אלא דסבירא ליה שלא אסרה תורה רק כשעושה ליהנות הישראל מיד, כהדלקת הנר וכהאי גוונא, משום דשכירו ממש הוה ליה קצץ ושרי, עיי"ש היטב בסי' רכ"ב ורנ"ב).
ריג[2564] כדלעיל סי' רנב ס"ה (לפי שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל, ושמא יחשדוהו).
ריד[2565] כמבואר בדבריו שם סי' רכב (הא דתנן נכרי שהדליק את הנר, אם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו, או אם עשה האש, אפילו קצץ אסור, או עבדו ושפחתו השכורים, אלא אסור, כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש). והיינו שהדליק מעצמו שלא בבית ישראל, או עבדו ושפחתו השכורים לו אפילו בביתו, בשניהם אסור כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש. משא"כ כשאין גופו נהנה מהמלאכה, מותר אף בעבדו ושפחתו השכורים לו.
ריה[2566] הלכה זו, שאם גוף הישראל נהנה אסור אפילו אם קצץ, שמקורה בס' התרומה, נפסקה גם בסמ"ג והגהות אשרי ורמ"א [כדלקמן בהגהה]; אלא שהשמיטו מדבריו שכן הוא גם בעבדו ושפחתו [כדלקמן בסמוך בהגהה]
ריו[2567] וכן נתבאר לקמן סי"ח (ולספר התרומה סבירא ליה דעבדו שכירו הוה ליה כקצץ ממש, שאינו צריך למחות כשרואהו, כדאיתא בירושלמי. ומשום הכי נמי ליכא למיחש למראית עין בבית ישראל, דכו"ע ידעי שהוא שכירו לשנה וקצץ).
ריזוכל זה הוא לבאר דעת ס' התרומה שלא אסר בזה מטעם מראית עין בבית ישראל. אמנם בפנים שוע"ר סי' רמד ס"ט (דמיירי בדעת הרמב"ם), כותב לאסור גם בזה (מי ששכר לו נכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בכל עת שיצטרך ... מותר להניחו שיעשה בשבת מה שצוה לו קודם השבת ... אם אינו עושה בבית הישראל).
ריח[2568] כמבואר בדבריו בסי' רכב (אפילו קצץ אסור ... עבדו ושפחתו השכורים ... כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש).
ריטובסי' רנב (ועכו"ם שכיר לישראל או שפחה, אם הדליקו הנר או אם עושין את האש בשביל ישראל, אסור הישראל ליהנות ממנו, כדתנן, עכו"ם שהדליק את הנר בשביל הישראל אסור להשתמש לאורו. ואין להתיר משום דהוי כמו קצץ ... שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו ... אף על גב דשכירי' אליו והוי כמו קצץ בשביל כך).
רכהרי שהיתר עבדו ושפחתו השכורים הוא מטעם קצץ, שדינו כקבלן. אלא שאם גוף הישראל נהנה אסור. ויתבאר לקמן ס"ד.
רכאוטעם הדבר ששכיר שנה נקרא לדעתו קצץ (ולא שכיר יום), ראה בהנסמן לקמן (הערה 2610).
רכב[2569] בהגהה זו בא לבאר, שמה שתירץ לעיל בדברי ס' התרומה, שלא אסרו עבדו שכיר שנה בבית ישראל (אלא כשגופו נהנה), אין לתרץ על סמ"ג והגהות אשרי ורמ"א, שהעתיקו מדברי ס' התרומה, שאם גוף הישראל נהנה אסור אפילו אם קצץ, ולא הזכירו כלל דמיירי ב"שכיר שנה". ומנסה לתרץ זאת בכמה אופנים.
רכג[2570] ל"ת סה יט, רע"ד (אם הדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל, תנן בפרק כל כתבי הקדש, לא ישתמש ישראל לאורו, אעפ"י שקצץ ושכרו לכך, לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשת בשבילו. ולא דמי לשולח אגרות, דאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות, [הי]לכך אם קצץ מותר).
רכדונתבאר לקמן סט"ז (הסמ"ג ... אפשר דלא סבירא ליה בזה כספר התרומה דשכיר שנה עדיף כקבלן ... אלא דינו כשכיר יום, דאע"ג דקצץ אסור להיות שכירו).
רכה[2571] סי' לז (אם הדליק נכרי הנר או עושה אש לישראל תנן בפרק כל כתבי לא ישתמש ישראל לאורו אף על פי שקצץ לו שכרו לכך לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו ולא דמי לשלוחי אגרות דאין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות לכך כי קצץ מותר).
רכו[2572] סעיף א (ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין).
רכזוכן הוא לקמן סי' רעו ס"א (כגון ששכרו הישראל וקצץ לו שכר ... אעפ"כ אסור ליהנות ממלאכתו בשבת, שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו).
רכחולפי כל הנ"ל שוב יוקשה למה אסרו מטעם דגופו נהנה, ולא אסרו מטעם שהוא בבית ישראל.
רכט[2573] שדוקא במעשה אומן איתא בירושלמי שם (אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור), משא"כ במעשה הדיוט אין חוששים.
רלואולי מטעם זה הוצרכו לאסור רק מטעם דגופו נהנה כו', כי הדלקת הנר אינו מעשה אומן, ומותר אף בבית ישראל.
רלא[2574] אגודה סי' קמו בשם ראבי"ה סי' רנז (וכתב רבינו אבי"ה, עבד ושפחה המושכרים לשנה או פחות, אדעתא דנפשייהו עבדי, ואם עושין מעצמם אין צריך למחות). משמע שהתיר אפילו מעשה אומנות.
רלב[2575] באמת אפשר שגם האגודה וראבי"ה מדברים דוקא במעשה הדיוט, ולא הוצרכו לפרש זאת, כי מעצמו מובן "דסתם שכיר שנה אינו אומן". ואפשר שמטעם זה לא חששו בזה האגודה וראבי"ה לאיסור מלאכה בבית ישראל.
רלגואפשר שגם הסמ"ג וסיעתו, שהשמיטו מס' התרומה את דין שכיר שנה (עבדו ושפחתו), ומיירי בנכרי קבלן. אפשר גם הם מיירי בהדלקת הנר, שהוא מעשה הדיוט, ולא חששו בו לבית ישראל.
רלד[2576] סעיף א (עבדו ... אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר ואין צריך להפרישו).
רלה[2577] ולומר שהירושלמי לא אסר בבית ישראל אלא בנותן כלים של ישראל לכובס נכרי וכיו"ב ששם הישראל נקרא עליהם, משא"כ הדלקת נר שאין שם הישראל נקרא אליו, לא אסרו אלא מטעם שגופו נהנה כו'.
רלואמנם אין לחלק בזה, שהרי באגודה וראבי"ה התירו כל מלאכה – אף אם שם הישראל נקרא עליו.
רלז[2578] ולפי זה תישאר הקושיא עליהם, מדוע הוצרכו לאסור בנכרי שהדליק נר בבית הישראל, מטעם שגופו נהנה כו', ולא מטעם שהיא קבלנות בבית ישראל.
רלח[2579] פ"ח אות ז (ומורי אומר כו', הגבינות שעושות השפחות בשבת אין לאסור מהא כו' אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור), אף שגם הגבינות של ישראל נקרא שמו עליו.
רלטאמנם יתבאר לקמן (סט"ו), שזוהי דעת מהר"ם מרוטנבורג (שלא התיר מטעם קצץ בשכיר שנה, אלא מטעם עושה מעצמו כשלא היתה שום אמירה כו').
רמומטעם זה לא חשש ממה שהוא בבית ישראל, כדלקמן סי"ח (וטעמא דלא חיישינן למראית העין בבית הישראל בעושה מעצמו, משום דהרואה אותו מכבה או מדליק, רואה שעושה מעצמו בלי אמירת הישראל עכשיו, ומהיכי תיתי לחשדו שאמר לו מקודם או מבעוד יום, מאחר שיכול להיות שעושה מעצמו לקבל טובת הנאה או שכבר קיבל, דומיא דשפחות העושות הגבינות לעצמן כדי לקבל שכרם שכבר קצץ להם).
רמאונתבאר לקמן שם (סט"ו) הנפקא מינה בינם להלכה (ולא סבירא ליה התירא דספר התרומה ... לומר מדוע לא עשית בשבת שעברה כו').
רמב[2580] כאן הוא סיום הדברים שהתחיל לעיל (לפני המוסגר ולפני ההגהה) "לא נתכוין ... לומר דחד טעמא ... אלא שהדין אחד בשניהם ... אבל הן תרי טעמי". שאף שס' התרומה דימה את איסור אגרת כתב ישראל לאיסור הקבלנות בבית ישראל, מכל מקום אין טעמם שוה, שבאגרת מועיל קצץ, ובבית ישראל לא מהני קצץ.
רמג[אלא שבאמצע בא המוסגר, להוכיח שס' התרומה אוסר בביתו – אף בלא גופו נהנה, ובגופו נהנה – אף שלא בבית ישראל].
רמד[2581] שעל זה מסיים בס' התרומה שם (ואפילו הכי קצץ מותר, אף על פי שכלים של עכו"ם אסור לתקנן בבית ישראל אפילו קצץ).
רמה[2582] שכל מה שנתבאר עד כאן, לחלק בין אגרת שהוא כתב ישראל (דמהני קצץ), לשאר קבלנות בבית ישראל (דמינכר טובא ולא מהני קצץ), היינו רק לדעת ס' התרומה וסייעתו, שבשאר קבלנות אין צריך קצץ, רק באגרת בכתב ישראל, דדמי קצת לקבלנות בבית ישראל, אבל "מכל מקום לא דמי לגמרי".
רמומשא"כ לדידן דקיי"ל שגם בשאר קבלנות צריך קצץ, כדלעיל סי' רנב ס"ו (וכל זה כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו, שאז הוא טורח לעצמו כדי לקבל שכרו ואינו נראה כעושה שליחותו של הישראל ... אבל אם ... לא קצץ לו הישראל שכר, ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל ונראה כעושה שליחותו, לפיכך לא יתן לו אלא אם כן שיכול לגומרה קודם השבת). אם כן אין זה קשור למה שניכר כתב ישראל, ואם כן אין כל דמיון בין אגרת לבין קבלנות בבית ישראל.
רמז[2583] ועוד יתבאר לקמן (סי"ח), שאפשר שלדעת ס' התרומה, "מפורש הכי בירושלמי בהדיא".
רמחועל כן הוצרך לפרש שלא אסרו בלא קצץ אלא באגרת שהוא כתב ישראל.
רמט[2584] סי' כה (דווקא איגרות שניכר כתב יד ישראל ביד כותי, אבל שאר מלאכות, כגון כלים לכובס ועור לעבדן, לא בעי קציצה).
רנ[2585] סי' רכב (ואין משלחין אגרות ביד עכו"ם מערב שבת, אלא אם כן קצץ לו דמים, דאז עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד, אבל לא קצץ אסור, באגרת ישראל דוקא, שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל, ויאמרו בשבת נתן לו להוליך ועבר משום אמירה לעכו"ם שבות). משא"כ בשאר קבלנות אין צריך קצץ.
רנא[2586] ל"ת סה יט, סע"ג (אין משלחין איגרות ביד גוי מערב שבת היכא שיודעין שנושאן הגוי בשבת, לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד גוי הוא, ויסברו שבשבת נתנו לו, אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר, דגוי אדעתא דנפשיה קעביד).
רנב[2587] על מה שכתב הסמ"ג שם (אין משלחין איגרות ביד גוי מערב שבת היכא שיודעין שנושאן הגוי בשבת, לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד גוי הוא, ויסברו שבשבת נתנו לו), כתב בביאור הרש"ל (שיש להקשות אם כן אמאי לא אמר הספר [הסמ"ג] חד טעמא אתרווייהו, ואמאי אמר גבי איגרת לפי שיותר ניכר וכו'. ויש לומר דלא מספיק להספר הטעם לבד משום דמיחזי כשלוחו ולכן אין משלחן מערב שבת, דבשלמא עורות לעבדן דהוי אב מלאכה ממש, ונראה משום הכי אסרו בערב שבת, וברביעי ובחמישי, או בקצץ שרי, אבל הבאת הכתב אינה נראית כל כך מלאכה ... לכך אמר הספר משום דמיחזי יותר כו' … שכך פסק הספר מדברי ספר תרומה).
רנגוכתב על זה באליה רבה סי' רמז ס"ק א (באמת קשה לי על רש"ל מנלן, דלמא סבירא ליה לסמ"ג כמ"ש באגודה פרק קמא דשבת וז"ל, דוקא איגרת שניכר כתב ישראל, אבל שאר מלאכות כגון עורות לעבדן לא בעי קציצה עכ"ל, אם כן שפיר הוצרך הסמ"ג לטעם דניכר יותר. שוב עיינתי בתוספות ור"ן ו[ב]כל הפוסקים דפירשו מתניתין דעורות בקציצה, וכן מבואר בספר התרומה, אף שכתב טעם דסמ"ג).
רנדוהיינו שמפרש שגם ס' התרומה וגם הסמ"ג סוברים כדעת התוס' יט, א ד"ה אלא (מתניתין נמי, דנותנים כלים לכובס ועורות לעבדן, איירי נמי בקוצץ).
רנה*
רנועוד הובא לעיל סי' רמז ס"ו (אין חילוק בין שקבוע בי דואר באותה העיר לשאינו קבוע, אלא באגרת שהיא כתב יד ישראל, שניכר לכל שהיא של ישראל), ובקונטרס אחרון שם ס"ק א. והיינו שמה שהצריכו בי דואר באותה העיר, הוא דוקא "באגרת משום שניכר כתב ישראל".
רנזאמנם כאן מוכיח, שלדעת ס' התרומה, אין צריך קצץ כלל בעורות לעבדן, אלא במקום שהוא ניכר של ישראל, משום מראית העין.
רנחולא קיי"ל כוותיה, אלא כדי לצרף דעתו להיתר, כשמשלחו בד' וה' (כדלקמן בסמוך).
רנטוראה מהדורא בתרא המבוארת ע' 123 הערה 25.
רס[2588] רמז תנד (בתוס' מצאתי, דכלי לכובס ונתינת עור לעבדן מסתמא היינו קציצה, שאינו עושה בחנם).
רסאוכתב בב"י סי' רנב (ומה שהתנה בנתינת בגדיו לכובס ועורות לעבדן שקצץ. כן כתבו שם התוספות והרא"ש ... וכתב הרב המגיד שהוא נלמד מדין האגרת שנתבאר בסימן רמ"ז, ושלא כדברי הגהות המרדכי שכתבו שם בשם התוספות, דכלי לכובס ונתינת עור לעבדן מסתמא היינו קציצה, שאינו עושה בחנם).
רסבהרי שהגהות מרדכי חולק על התוס' וסובר שאין צריך קצץ בפירוש.
רסג[2589] אלא שמכל מקום יש הפרש בין דעת ס' התרומה וסיעתו שאין מצריכים קצץ אלא באגרת, לבין דעת הגהות מרדכי שלא הצריך קצץ בפירוש.
רסדיוצא אם כן מכל זה שלשה דעות:
רסה(א) תוס' וסיעתו הצריכו קצץ בפירוש הן באגרת והן בעורות.
רסו(ב) הגהות מרדכי וסיעתו לא הצריכו קצץ בפירוש.
רסז(ג) ס' התרומה וסיעתם מחלקים בינם, שבאגרת הצריכו קצץ, ובעורות לא הצריכו קצץ.
רסח[2590] דפוס פראג (נראה שגם בית הלל לא התירו נתינת עורות לעבדן עם השמש אלא כשקצ[ץ] לו, כי היכא דלא שרו בשליחות איגרת בגמרא אלא כשקצץ. [ו]הא דלא מפלגי גבי עורות דמתניתין דשרו בית הלל בין קצץ בין לא קצץ, היינו משום דסתם עבדן אינו מקבל עורות לעבד אלא בשכר, אבל מוליכי איגרות לפעמים דרך הוא שמוליכו הגוי בחנם, היכא דאית ליה אורחא להתם).
רסטוהיינו שמה שהצריכו קצץ במשלוח אגרת, כן הוא גם בכל קבלן, כדלקמן סי' רנב ס"ו (וכל זה כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו ... אבל ... לא קצץ לו הישראל שכר... לא יתן לו, אלא אם כן שיכול לגומרה קודם השבת).
רעומה שאמרו בברייתא יט, א (תנו רבנן אין משלחין איגרת ביד נכרי ערב שבת אלא אם כן קוצץ לו דמים), ולא אמרו כן בדין המשנה יז, ב (נותנין עורות לעבדן ... בית הלל מתירין עם השמש). היינו "כי מוליכי איגרות לפעמים דרך הוא שמוליכו הגוי בחנם, היכא דאית ליה אורחא להתם".
רעאומפרש הכוונה בזה, שגם דעת מהר"ם מרוטנבורג כהגהות מרדכי "שאין חילוק בין אגרת לעורות", שסתם "כלי לכובס ונתינת עור לעבדן מסתמא היינו קציצה", "דסתם עבדן אינו מקבל עורות לעבד אלא בשכר", ורק "מוליכי איגרות ... היכא דאית ליה אורחא להתם", צריך לקצוץ בפירוש, כי "לפעמים דרך הוא שמוליכו הגוי בחנם", ואם כן אינו סומך על הישראל שיתן לו שכרו בסתם אלא אם כן קצץ בפירוש.
רעבוראה לקמן סט"ו (למהר"ם ... מיקרי עשייתו בשבת אדעתא דישראל. משא"כ בשליחת אגרות כשיש לו דרך לשם בלאו הכי), ושם (הערה 2805). וסי"ט (מהר"ם ... שרי, והוא הדין לאגרת בחנם), ושם (הערה 2862).
רעג[2591] בב"י בשם מהר"י אבוהב בהגהותיו לטור (ונראה שאם הגוי הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו כתב שיוליך לשם, שאין בכאן איסור כשהכתב הוא שלוח לאיש אשר הוא מבקש). ובשו"ע ס"ה (אם הגוי הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו אגרת מותר בכל גוונא).
רעדוכן נפסק לעיל שם סי"ב (כל מקום שאסור לשלוח מפני שלא קצץ, אף אם הנכרי הולך מעצמו לאותה העיר שיש לו דרך לשם, יש להחמיר שלא לשלוח בידו כשלא קצץ). ונתבאר בציונים שם (הערה 1273), שמקורו משו"ת מהר"ם דידן.
רעהובקונטרס אחרון שם ס"ק ב (אף אם פירוש המ"א דחוק בלשון מהר"י אבוהב וב"י, מכל מקום הרי בתשובת מהר"ם סי' ר"ב מבואר בהדיא לאיסור).
רעו[2592] אם נאמר כפירוש אליה רבה, שס' התרומה ותוס' הולכים בשיטה אחת, שהצריכו קצץ הן באגרת והן בעורות, ובאגרת שהיא קלה יותר (שהיא רק מדברי סופרים), החמירו להצריך קצץ כיון שניכר שהוא כתב ישראל.
רעז[2593] יט, א ד"ה אלא (מתניתין נמי, דנותנים כלים לכובס ועורות לעבדן, איירי נמי בקוצץ). היינו שלמדים דין קצץ בכלים מדין קצץ באגרת.
רעח[2594] שם ד"ה הא דתנן (והא דשרו בית הלל לתת עורות לעבדן וכלים לכובס עם השמש, דוקא בקצץ ובקבולת, דגוי בדנפשיה קא טרח, הא בשלא קצץ אסור, דבמלאכת ישראל קא טרח והוה ליה כשלוחו של ישראל, וכדתניא אין משלחין אגרות ביד גוי בערב שבת אלא אם כן קצץ).
רעט[2595] פ"ו הי"ב (ומ"ש רבינו קצץ דמים בדוקא, נלמד מדין האגרת שיתבאר בפרק זה).
רפ[2596] שכל אלו שכתבו הטעם כיון שהאגרת היא כתב ישראל, סוברים שבקבלנות אין צריך קצץ.
רפא[2597] אחרי ההוכחות הנ"ל שס' התרומה וסייעתו סוברים שבקבלנות אין צריך קצץ, אתי שפיר מה שלפעמים מצרפים דעה זו להיתר, אף שפוסקים כתוס' וסייעתם, שגם קבלנות צריך קצץ.
רפב[2598] "ואם לא קצץ, אסור בערב שבת". והקשה במ"א שם ס"ק ח (משמע דבד' וה' מותר אפילו מלאכה שאין יכול לגומרה קודם השבת. ועסי' רמ"ז דדעת הרב"י דאסור אפילו בד' וה' ... דדעת רמ"א שם להחמיר שלא לצורך).
רפגוהיינו שלענין אגרת החמיר הרמ"א עכ"פ לכתחלה, שם ס"א (ויש מתירין אפילו לא קצץ ... אם משלחו ביום ה' או קודם לכן. ויש לסמוך עלייהו אם צריכים לכך).
רפדוכן הוא לעיל סי' רמז ס"ה (ויש אומרים שאפילו לא קצץ אין איסור לשלחו אלא בערב שבת ... ויש לסמוך על דבריהם אם צריכים לכך).
רפהואילו לענין קבלנות נתבאר בסי' רנב ס"ו (ויש מתירין אפילו בדבר שאין קצבתו ידוע ליתן לו בה' בשבת או קודם לכן, אף על פי שלא יוכל לגומרה קודם השבת ... וכן עיקר).
רפו[2599] סק"ח (ואף על גב דדעת רמ"א שם להחמיר שלא לצורך, היינו בשליחות אגרת, דכששולח השליח הוה ליה כאלו אמר לו לילך בכל יום ואפילו בשבת, אבל זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות, אין קפידא לישראל מתי יעשה).
רפזוכן נתבאר לעיל סי' רנב ס"ו (ומה שאנו מחמירים גבי שילוח אגרת כסברא הראשונה, כמו שנתבאר בסי' רמ"ז. הטעם הוא לפי שכששולחו בדרך עם אגרת שיוליכנה למחוז חפצו, נראה כאלו אומר לו לילך בכל יום אפילו בשבת עד שיגיע למחוז חפצו, ולפיכך צריך שיהיה יכול להגיע לשם קודם השבת, אף על פי שמשלחו הרבה ימים קודם השבת).
רפח[2600] היינו לפי ביאור המ"א שם, שמטעם זה חילק הרמ"א בין דין אגרת לבין דין קבלנות.
רפטוראה הערות וביאורים בקונטרס אחרון (מלבורן). כללי הפוסקים וההוראה כלל רצה.
רצ[2601] שמתירים בקבלנות בלא קצץ (משא"כ באגרת).
רצא[2602] סק"ט (אבל בד' וה' מותר, כיון דיש אומרים...). הרי שעכ"פ במקום שיש דעה המתרת, יש לצרף זאת לדעת המתירים בד' וה'.
רצבוכן הוא לעיל שם ס"י (ומכל מקום בד' וה' יש להתיר לשלוח אפילו שלא בעת הצורך, כיון שיש מתירים ... ואף על פי שאין דבריהם עיקר, מכל מקום יש לצרף דבריהם לדברי האומרים שבד' וה' מותר לשלוח אגרת בכל ענין, אף על פי שלא קצץ כלל, ולסמוך על זה להקל לגמרי אף שלא בעת הצורך).
רצג[2603] אחרי ההוכחות הנ"ל שס' התרומה וסייעתו סוברים שבקבלנות אין צריך קצץ, אתי שפיר מה שס' התרומה אזיל לשיטתו, ומתיר בקצץ בשכיר שנה אף שלא הוי קבלן (ורק בשכיר יום לא מהני קצץ גרידא).
רצד[2604] כדלעיל ס"ב (שכיר שנה, דמקרי קצץ, ודינו כקבלן לפי דעת ספר התרומה), ושם (הערה 2568) הובאו דברי ס' התרומה בזה.
רצה[2605] פ"א ה"ח (א"ר שמעון בן לעזר במה דברים אמורים בקיבולת, אבל בשכיר יום אסור). וראה לקמן (הערה 2608).
רצו[2606] יא, ב (קיבולת כדידיה דמי).
רצזוכן הוא לעיל סי' רמד ס"א (שהשכיר יום אין המלאכה שלו כלל ... אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום כדי שיתן לו שכרו ... אבל הקבלן המלאכה היא שלו, שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו, ואינו כשלוחו של ישראל).
רצח[2607] קכא, א (נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה). ובגמרא שם (נכרי לדעתיה דנפשיה עביד).
רצטוכבר הובא לעיל (ריש ס"א) שהפוסקים למדים מזה דין נכרי העושה מעצמו שאין צריך למחות בו. וכן הוא דעת ס' התרומה בסי' רמז, הועתק במרדכי רמז רמו (דתניא לעיל, עכו"ם שליקט עשבים, מאכיל אחריו ישראל ... וכל שכן אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל, אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל, כדאיתא גבי דליקה, אין צריך לומר לעכו"ם אל תכבה ... ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה, שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה, וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר).
שומבאר שס' התרומה לומד מזה שמהני קצץ גם בלא קיבולת. וכן הוא לקמן סי"ד (סבירא ליה דקצץ מהני גם אם לא הוה כקבלן דכדידיה דמי, כיון דקצץ עביד אדעתא דנפשיה, ולא גרע מנכרי העושה מעצמו שאינו צריך למחות). ולקמן שם יתבארו דברי ס' התרומה בענין העושה מעצמו.
שאוראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' רנד.
שב[2608] גירסתינו בירושלמי זה הובאה לעיל "במה דברים אמורים בקיבולת, אבל בשכיר יום אסור". אבל כאן מיירי בגירסה שהובאה בתוס' יח, רע"א (אבל בשכר אסור, פירוש שכיר יום). וכן הוא ברא"ש ע"ז פ"א סכ"ג (אבל בשכר אסור).
שג[2609] סעיף ט (לענין אבל, ומזה למדנו אף לענין נכרי בשבת).
שד[2610] פ"ו הי"ב (וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר, אע"פ שהוא עושה בשבת. כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת, ומותר כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה. והוא שלא יחשוב עמו יום יום), ופירש במ"מ שם (ולי נראה שיצא לרבינו מהברייתא הנזכרת בפרק מי שהפך במסכת מ"ק (דף י"ב), שאמרו בה היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותן וכו', ויתבאר פרק שמיני מהל' יום טוב. וסובר הרב ז"ל שהטעם לפי שהן כקבלנין, וצ"ע).
שהומובן אם כן, דאף אם בירושלמי אסרו גם שכיר שנה, מכל מקום קיי"ל כבבלי שהתירו שכיר שנה. ואפשר שכן היא גם דעת סובר התרומה.
שו*
שזכאן מתחיל לבאר בארוכה את שיטת הרמב"ם בטעם ההפרש בין שכיר יום לשכיר שנה (ס"ה-יג, והערה 2631). ואחר כך חוזר לבאר שיטת ס' התרומה בזה (סי"ד, והערה 2768).
שח[2611] של הרמב"ם פ"ו הי"ב (השוכר את הנכרי לימים הרבה, מותר אע"פ שהוא עושה בשבת. כיצד, כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת, ומותר כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה), וכן נפסק בשו"ע סי' רמד ס"ה (אם שכר גוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בגד, הרי זה כותב ואורג בשבת, כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה).
שטופירש במ"א ס"ק יד (נראה לי כוונת הרמב"ם, כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד, שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאינו צריך יושב בטל, ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת, שהוא עושה בכל עת שירצה, שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת, ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת).
שיוהוא כדי ליישב השגת הראב"ד על הרמב"ם שם (אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות). לכן מפרש המ"א דמיירי באופן שאין לישראל ריוח מאותה מלאכה בשבת.
שיאוכן נפסק לעיל שם ס"ט (מי ששכר לו נכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בכל עת שיצטרך בתוך זמן משך שכירותו, כמו שהוא דרך השרים שיש להם סופר מיוחד שכותב לו כל עת שצריך, וכשאין צריך הוא יושב בטל, מותר להניחו שיעשה בשבת מה שצוה לו קודם השבת ... לפי שאין לישראל ריוח במה שעושה בשבת, שאם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת).
שיב[2612] "לפיכך הפוסק עם הנכרי שנה או שתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם ... אם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר".
שיג[2613] סי' רמד ס"ה (כגון בגד לארוג או ספר לכתוב).
שידונזכר גם לעיל סי' רמד בקונטרס אחרון סוף ס"ק א בהגהה (בשוכר לכתוב תמיד לישתרי).
שיה[2614] "ולענין שוכר לו גוי לשנה לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד, כתב הרמב"ם בפ"ו שמותר לכתוב ולארוג בשבת".
שיו[2615] שבודאי "לא משמע הכי כלל" לומר דמיירי שהוא שוכר את הגוי לשנה לכתוב לו ספר "בכל עת שצריך השר לכתוב".
שיז[2616] חידושו של המ"א, שהיתר הרמב"ם הוא דוקא במקום שאין לישראל ריוח ממה שעושה הנכרי בשבת, הוא גם לענין מרחץ בסי' רמג, שכתב מהר"י אבוהב בהגהותיו לטור, והובא בב"י שם ד"ה ומ"ש בספרי רבינו (שהגוי מקבל על עצמו לחמם המרחץ ולעשות כל הדברים הצריכין לו בשביל שיתן לו הישראל דבר קצוב, וכל הריוח הוא לישראל, בזה נראה שאסור).
שיחוכן פסק המ"א שם ס"ק ב (ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו"ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות, דהא היהודי מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת ... (ב"י בשם מהר"י אבוהב)).
שיטוכן נפסק לעיל שם ס"ג (לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור, ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראל, צריך הוא למחות בהנכרי, ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם, לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה).
שכאמנם הב"י עצמו מסתפק בזה שם, וכתב "שאפשר לדחות טעם זה". ובסי' רמד ד"ה ומכלל דברי הרמב"ם (ומכלל דברי הרמב"ם אתה למד שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת, כלומר שהישראל השוכר את הגוי בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו, אסור להניחו לעשות לו מלאכה בשבת, ולא מן הדין, דמדינא ודאי שרי, דגוי בדנפשיה קא עביד, אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום).
שכאוכן הוא בט"ז סי' רמג ס"ק א (אם הישראל נוטל כל הריוח של המלאכה, אף על פי שהעכו"ם קיבל עליו לכל השנה, רק שנותן לעכו"ם דבר קצוב, אסור, דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו).
שכבונתבאר לעיל סי' רמד בקונטרס אחרון ס"ק ט (וכן כתב הט"ז בסי' רמ"ג, על מ"ש הב"י שם דיש לדחות דברי מהר"י אבוהב גבי שכיר שנה, שכוונתו היא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ואף הט"ז לא חלק שם אלא משום מראית העין עיי"ש היטיב), ובסי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ו (והב"י שם, ובסי' רמ"ד שכתב האיסור במרחץ משום מראית העין, מכלל דלא פסיקא ליה מלתא לאסור בשביל כך, כיון דקעביד אדעתא דנפשיה, וכן כתב הט"ז בסי' רמ"ג. ודעתם בזה דלא כהראב"ד). והיינו שלא איכפת לן במה שמגיע לישראל ריוח מהמלאכה בשבת.
שכג[2617] סעיף א (אם היתה ידועה ומפורסמת אסור, שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות מלאכה בשבת. לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו, או לקצור לו שדהו, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום, אסור לו להניחה לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק). לעיל שם ס"ב (כשעושה במחובר לקרקע, כגון שקיבל עליו לבנות בית לישראל או לקצור שדה לישראל, כיון שהקרקע גלויה ומפורסמת לכל שהיא של ישראל, ניכר הדבר לכל רואה שגם המלאכה היא של הישראל, לפיכך אם הוא בתוך העיר או בתוך תחומה, אסור להניחו שיעשה בשבת מפני מראית העין, שהרואה יאמר שהוא שכיר יום אצל הישראל).
שכדוהיינו דקיי"ל כהאוסרים בשדה משום מראית העין, דלא כדעת ר"ת שמתיר, כדלעיל סי' רמד ס"ז (שיש מי שמתיר קבלנות נכרי ואפילו במחובר).
שכה[2618] שגם הרמב"ם מתיר מעיקר הדין שכיר שנה, כדעת ס' התרומה (כדלעיל ס"ב וס"ד). ולא אסרוהו במרחץ אלא מטעם מראית העין, שיאמרו שהוא שכיר יום.
שכו[2619] אלא שמכל מקום אפשר שהרמב"ם לא סבירא ליה כס' התרומה, שהרי ס' התרומה מתיר גם בשכיר שנה לכל המלאכות, אפילו עבד ושפחה השכורים לשנה, כפי שכתב בסי' רכב (עבדו ושפחתו השכורים), וסי' רנב (ועכו"ם שכיר לישראל או שפחה ... מותר לומר לעבדו ולשפחתו).
שכזמשא"כ הרמב"ם לא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת, כפי שכתב בהי"ב (כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו), ובהי"ד (הפוסק עם הנכרי שנה או שתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם).
שכחוכמבואר בב"י סי' רמד ד"ה ולענין שוכר לו גוי לשנה (ואפשר דעד כאן לא שרי הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לשנה לעשות עמו מלאכה מיוחדת, כגון לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד, אבל כששכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך לשנה אחת, יודה הרמב"ם דאסור לעשות לו מלאכתו בשבת).
שכטאלא שהב"י כתב זאת בלשון "ואפשר". והרמ"א שם ס"ה פסק כן בפשיטות (ודוקא ששכרו למלאכה מיוחדת, כגון בגד לארוג או ספר לכתוב, אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות, לכו"ע אסור).
שלוכן הוא לקמן ס"ח (דבהא דהתיר ספר התרומה בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, אפשר דפליג הרמב"ם, ולא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת, כמ"ש הב"י, מדנקט לכתוב כו').
שלאוהפרש זה (שבין הרמב"ם לס' התרומה) יתבאר גם לקמן סי"א-ד.
שלב*
שלגאמנם בכל אופן, בין אם נפרש את דברי הרמב"ם שמתיר אף בשכיר שנה בכל המלאכות, ובין אם נפרש שמתיר רק בשכיר שנה למלאכה מיוחדת, הרי דעת הב"י וט"ז להתיר מעיקר הדין בשכיר שנה לעבודת המרחץ אף ביש ריוח לישראל ממלאכת הנכרי, ולא אסרו אלא מטעם מראית העין, שיאמרו שהוא שכיר יום.
שלד[2620] פ"ו הי"ב (אותה מלאכה משתרשא ליה ואין זה דומה לקבלנות).
שלה[2621] ו, ב ד"ה ומהא (דכיון שיש לעובד כוכבים חלק בפירות השדה, אף על פי שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר, דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד, והנאת ישראל ממילא אתיא, הילכך שרי).
שלואלא שהר"ן מיירי באריס, שבזה מודים כל הפוסקים, כנפסק בשו"ע וברמ"א סי' רמג ס"א (הגוי לקחה באריסות, ולעצמו הוא עובד ... ואף על פי שלא לקחה הגוי רק לשליש או לרביע, ויש לישראל הנאה במה שהכותי עובד בשבת, שרי, דכותי אדעתא דנפשיה עובד).
שלזוכן הוא לעיל סי' רמג ס"ז (וליתן השדה באריסות לנכרי אין בו שום איסור כלל, אף על פי שיש להישראל הנאה במלאכה שהאריס עושה בשדהו בשבת, שהרי רוב הפירות של השדה הם של הישראל, מכל מקום כיון שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל אלא בשביל טובת עצמו שיטול חלק המגיע לו מפירות השדה, אף על פי שמאיליו נהנה הישראל אין בכך כלום).
שלחומזה לומד רבינו גם לענין שכיר שנה למלאכת המרחץ, שלא איכפת לנו במה שמגיע ריוח לישראל ממלאכת הנכרי.
שלטוראה גם שו"ת צ"צ או"ח סי' כט ס"א.
שמ[2622] ד"ה ומ"ש בספרי רבינו (דעת הגאון מהר"י אבוהב ז"ל ... במרחץ או תנור שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום, נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור. ואף על פי שאפשר לדחות טעם זה). והיינו כנ"ל "דכיון שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד, אע"ג דמטיא הנאה לישראל ממילא, שרי).
שמא[2623] סק"ב (וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד. דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו).
שמבוכן נתבאר לעיל סי' רמג ס"ג (ואין להתיר לפי שהנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ לו. כיון שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח השבת, והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים ותנור, לא היה מנכה לו כלום משכרו), ולעיל סי' רמד סי"א (ואין להתיר מפני שהנכרי עושה לטובת עצמו כדי לקבל כל שכרו, שהרי אף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו כלום, כמ"ש בסימן רמ"ג).
שמג[2624] פ"ו הי"ב, שמפרש דברי הרמב"ם כפשוטם, ואינו חושש לריוח הישראל שבדברי השגת הראב"ד.
שמד[2625] שלפירושם בדעת הרמב"ם גם זה מותר מעיקר הדין וכנ"ל.
שמה[2626] "היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, נותנין לו שכר שבת (שנבלע בשכר שאר הימים ואינו מפורש לשבת, רש"י), לפיכך אחריות שבת עליו ... להפסיד שכרו".
שמווראה שארית יהודה או"ח סי' ה ד"ה וכל זה לדעת המ"א. יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' קיא. קיד.
שמזויתירה מזו יתבאר לקמן ס"ז, דמותר "אף שמקפיד עליו וגוער בו על העבר".
שמח[2627] שם סוף הי"ב (והוא שלא יחשוב עמו יום יום).
שמטולכן אם הנכרי לא עבד בשבת, והישראל ינכה משכרו את יום השבת, הרי יוצא שכשעושה מלאכה בשבת הוא מחשב עמו יום יום.
שנ[2628] שלא יחשוב עמו יום יום, מאיסור אמירה לנכרי הוא, ולא מטעם חיוב לשלם גם על היום הזה שלא עבד.
שנא[2629] שאפילו אם נאמר כהמ"א (דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו), היינו דוקא באמצע השנה, כדי שלא יתפרש שהוא מצוה לו לעבוד בשבת הבאה.
שנב[2630] שצריך למחות בו, שלא יעבוד בשבת. ואז יצטרך לשלם לו גם עבור השבת, כיון שלא עבד בשבת מחמת מחאת הישראל.
שנגונתבאר לעיל סי' רמד ס"י, ובקונטרס אחרון ס"ק ט, שטעם האוסרים בזה הוא, שכיון שעושה מחמת שהישראל מקפיד, הרי עושה אדעתא דישראל.
שנד[2631] בגדר החילוק שבין שכיר יום לשכיר שנה וקבלן, הרבה רבינו לדון בפנים השלחן ערוך ובקונטרס אחרון ובמהדורא בתרא, ותוכן סיכום הדברים:
שנה(א) כיון ששכיר שנה מותר, הי' לכאורה מקום לומר, שטעם איסור שכיר יום הוא כיון שהוא קובע מלאכתו ליום השבת, שזה אסור גם בקבלן (קונטרס אחרון סי' רמג ריש ס"ק א).
שנו(ב) אמנם מדברי מהר"ם שהתיר לקבוע מלאכתו בשבת במקום הפסד ומצוה, אף במקום שאסר שכיר יום, נראה שאיסור שכיר יום הוא איסור אחר מטעם שליחות (שם), ואפילו לא קבע מלאכתו ביום השבת, מכל מקום כיון שלא עליו המלאכה לגמור הוא עושה בשליחותו (סי' רמג ס"ד, וסי' רמד ס"א). אבל שכיר שנה שקיבל עליו להשלים כל המלאכה הוא כקבלן (קונטרס אחרון סי' רמג ס"ק א), ואפילו אם משלם לו לפי ימים, אלא שקיבל עליו להשלים המלאכה (סי' רמז ס"ז). אלא שאם מגיע ריוח לישראל ממלאכת הנכרי בשבת אסור. ויש מתירים גם בזה (סי' רמג ס"ג, וסי' רמד ס"ט-יא).
שנז(ג) לעיל סעיף הקודם הוכיח רבינו שלא איכפת לן במה שמגיע ריוח לישראל מהמלאכה. אלא שלדעת הרמב"ם אין שכיר שנה נקרא קבלן אלא כשנשכר למלאכה מיוחדת. ולדעת ס' התרומה גם בעבד ושפחה השכורים מותר מטעם קצץ. ואם כן מדוע לא יתירו מטעם זה גם בשכיר יום (לרמב"ם – בשוכרו למלאכה מיוחדת, ולס' התרומה – אף בשוכרו לכל המלאכות). על זה מבאר כאן, שדוקא כששכרו לשנה יכולה השכירות להתקיים בימות החול, והשבת היא בהבלעה. משא"כ בשכיר יום, שכל יום מתחשב לבדו, שמשלם לו בעד יום השבת ונעשה כשלוחו ממש.
שנח(ד) אמנם מוצאים אנו ההיתר של שכיר שנה גם באבלות, כשהתחיל בעבודתו קודם שנעשה אבל (ס"ט). ונראה שעיקר הטעם בזה, כי שכיר יום יכול לחזור בסוף כל יום, ואם כן שוכרו ליום השבת ונעשה כשלוחו ממש. משא"כ שכיר שנה, כיון שאינו יכול לחזור עד מלאת הימים ששכר, נמצא שמלאכת כל השנה קנויה לו (ס"י), עכ"פ לענין איסור אמירה לנכרי. ואפילו אם נאמר שגם שכיר שנה יכול לחזור בו, מכל מקום כל זמן שאינו חוזר המלאכה היא כדידיה.
שנט(ה) בשני האופנים האחרונים נתבאר ששכיר יום נעשה כשלוחו ממש. אמנם מכל מקום מסיק (לקמן סכ"ב), שלדעתם אינו נעשה שלוחו ממש; אלא שכיון שמחשב כל יום לבדו, ויום השבת אינו בהבלעה, הרי זה כקובע מלאכתו ליום השבת, הן לדעת הרמב"ם והן לדעת ס' התרומה (כדלעיל באופן הראשון). וכבר נתבאר לעיל שאף בקובע מלאכתו ליום השבת, שהתיר מהר"ם במקום הפסד ומצוה, מכל מקום יש הפרש בין שכיר יום, שמקבל תשלומו לפי היום ואסור מטעם שליחות, לבין קבלן, שהשכר משתלם לפי סכום המלאכה ומותר (לקמן סכ"ב).
שסוראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו סי' ל.
שסא[2632] שאף אם הבעל משלם לשליח להולכה לנתינת הגט, הגט כשר.
שסבוכן הוא לעיל סי' רמד בקונטרס אחרון סוף ס"ק א בהגהה (משום דשליח בשכר מקרי שליח בישראל).
שסג[2633] כדלעיל סי' רמג ס"א (בין בחנם בין בשכר), וס"ד (שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח, בין כך ובין כך שלוחו הוא).
שסד[2634] והיינו שלמרות המבואר לעיל סי' רמג בקונטרס אחרון ס"ק א (אם לא היה כקבלן לא היה מועיל מה שהוא שכיר לשבת בהבלעה, שהבלעה אינה מועלת אלא לשכר שבת בלבד).
שסהמכל מקום אמרינן כאן, שכיון שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול, הרי יש מקום לפרש, שהישראל לא שכר אותו אלא למלאכות שאינן בשבת, והמלאכה שהנכרי עושה בשבת היא כמו קבלנות שהישראל שכרו לעשות מלאכה זו לאו דוקא בשבת.
שסווכן נזכר הטעם דהבלעה לקמן סי"ג (בשכיר שנה ... אף דשכרו משתלם רק לפי משך הזמן בלבד, ואפילו הכי דינו כקבלן ... לכל משך הזמן, והשבת היא בהבלעה, משא"כ בשכיר יום).
שסז[2635] כדלעיל סי' רמג ס"ד (שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ או תנור או רחיים אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר לו שיתעסק בשבת, והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת, צריך למחות בידו).
שסח[2636] לכן אין זה דומה כלל לקבלנות, שמשלם לו עבור המלאכה עצמה, שנעשית לאו דוקא בשבת.
שסט[2637] סעיפים ח-ט (מותר ליטלו בהבלעה עם שאר הימים. ולא יאמר לו תן לי שכר השבת' אלא תן לי שכר החדש או שבוע או עשרה ימים וכיוצא בזה, בענין שהשבת מובלע בחול, אף על פי ששכרו לחדש. אם התנה עמו לשלם לו כך וכך בעד כל יום ויום, אף על פי שמשלם לו בסוף החדש שכר השבתות בהבלעה עם שאר הימים אין זה כלום. שלא נקרא הבלעה מה שמבליע לו יום השבת בשעת פירעון, אלא כשהיה שכר השבת מובלע בשכר שאר הימים בשעת השמירה, דהיינו כשהתנה עמו שישלם לו כך וכך בעד שמירת כל החדש).
שעוכך גם כאן, אף שלא פירש לו בשכירתו את יום השבת, הרי מכל מקום, בעת התשלום הוא מחשב לו את חשבון הימים שעבד, שכולל את יום השבת.
שעא[2638] והיינו שלא רק שכיר יום אסור מטעם שכל יום מתחשב לבדו (שבזה דן עד עתה), אלא אפילו בשכיר שנה (שיום השבת הי' בהבלעה), מכל מקום אם בשעת הפירעון מחשב יום יום, גם זה אסור. וכדלעיל סי' רמה ס"ב (אם לא אמר להנכרי כלום, אלא הנכרי מעצמו היה עובד כל ימי השבתות ... אסור להישראל שיבא לחשבון עם הנכרי).
שעבואף שנתבאר לעיל סוף ס"ה (אבל אם הנכרי שבת כל השבתות השנה בלי רשות הישראל, מנא לן לחייבו לשלם שלא כדין, דמה בצע לחכמים בזה להוציא ממנו ממון להנכרי, מאחר שכבר עברה השנה).
שעגמכל מקום היינו "אם הנכרי שבת כל השבתות השנה". משא"כ אם עבד בשבתות ומחשב לו עליהם, נחשבת עבודתו בשבת בשליחות הישראל.
שעדוראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' קטז. מעשה חושב ע' קכו.
שעה[2639] שנתבאר לעיל בסמוך בדעת הרמב"ם "ולא יחשוב ... לומר לו שינכה בעד כל יום שבטל".
שעוועל זה מבאר כאן, שעכ"פ מותר לגעור בו על העבר – כמו שהוא לדעת ס' התרומה.
שעז[2640] פ"ו הי"ב (ומ"ש הראב"ד שאין זה דומה לקבלנות, מכל מקום חכיר הוא, שהוא שכיר שנה או שתים, שדינו כקבלן ... וכן הסכים רבינו ברוך בעל התרומ[ה]). הרי שהרמב"ם קאי בשיטת ס' התרומה.
שעחוראה לקמן סט"ו הוכחת רבינו, שעכ"פ מהר"ם מרוטנבורג אינו סובר היתר זה.
שעט[2641] "ואסור לומר לעכו"ם מערב [שבת] עשה האש בשבת או להדליק הנר, אבל לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש, למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה. אעפ"י שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה".
שפוהיינו כיון שאיסור האמירה קודם השבת הוא רק מטעם אמירה (ולא מטעם שליחות), וכאן לא היתה אמירה ורמז שיעשה כן בשבת הבאה. ונתבאר לעיל סי' רמג ס"א (והערות 150. 159).
שפאוראה לקמן סט"ו, שמהר"ם מרוטנבורג סבירא ליה הכי רק בנכרי דעלמא ולא בעבד ושפחה השכורים לשנה.
שפב[2642] כמבואר בתחלת דבריו שם (ועכו"ם שכיר לישראל או שפחה אם הדליקו הנר או אם עושין את האש בשביל ישראל, אסור הישראל ליהנות ממנו ... שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו). וכן כתב שם סי' רכב (נכרי שהדליק את הנר, אם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו, או אם עשה האש, אפילו קצץ אסור, או עבדו ושפחתו השכורים, אלא אסור, כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש).
שפגואם כן איך התיר כאן לומר לו מדוע לא עשית האש כו'?
שפד[2643] על כרחך מיירי כאן, שיעמוד מרחוק מהאש והנר, שאז אינה נחשבת הנאת הגוף מהמלאכה.
שפהוהיינו שכל איסור הנאת הגוף הוא רק כשנהנה "מיד" (כדלעיל ס"א והערה 2554), ובאופן ישיר (ולא מרחוק, כמבואר כאן).
שפו[2644] סעיף א (אם עשה גוי בבית ישראל מדעתו, אין הישראל צריך לצאת, אעפ"י שנהנה מן הנר או מן המדורה). ונתפרש לקמן שם ס"ב (לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו כשמדליק בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו, אף על פי שיש לו הנאה מאור הנר, רק שלא ישתמש כלום לאורו, וכן במדורה).
שפזוכן הוא לעיל ס"ב (והנה הנאה זו פירש בספר התרומה (סי' רכ"ב) דדוקא שנהנה מיד. וכן דקדק רמ"א בלשונו סימן רע"ו).
שפחאמנם למעשה אין הרמ"א סובר כס' התרומה שיהי' מותר ליהנות מרחוק, כדלקמן ס"כ (ולא סבירא ליה כמ"ש לעיל לפי דעת ספר התרומה דאינו צריך למחות אפילו בהדליק הנר במקום חשך, משום דאינו צריך לצאת, אלא כמ"ש לעיל בשם האגודה). והיינו כדלקמן בסמוך בשם האגודה שמיירי שמוסיף על האש כו', שבאופן זה התיר גם הרמ"א סי' רעו ס"ד, דוקא בהוסיף שמן ונר.
שפטוראה זכרון יוסף סי' צא.
שצ[2645] סי' רעו ס"ק ד (מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא, כיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק, אדעתא דישראל קעביד ... הגהות מרדכי).
שצא[2646] שתשובתו הובאה בהגהות מרדכי סי' תנב, שצריך למחות בידו.
שצב[2647] סי"ז (תשובת רבינו שמחה ... דפליג על התוס' וספר התרומה וסיעתם).
שצגומטעם זה אין ס' התרומה חושש לשתי חששות אלו:
שצד(א) שבשבת הבאה ידליק הנכרי את הנר והעצים של הישראל.
שצה(ב) שיהנה מהם הישראל מרחוק.
שצו[2648] סוף פט"ז (ההוא פרסיי בעא מדלקתיה, והפך שמואל אפוי. כיון דחזיתיה מתעסק בשטרותיו ידע דלא בגיניה אדלקה, והפך שמואל אפוי. אמר רבי יעקב בר אחא הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל מותר. אמר רבי יונה שנייא היא, שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו).
שצזשבודאי הפירוש הוא, שאינו יוצא מהבית אלא נהנה מהנר מרחוק ואינו משתמש לאורו.
שצח[2649] שמותר להשתמש רק מרחוק.
שצט[2650] "ואם נר אחד דלוק בשבת ועכו"ם הדליק בשבת הרבה נרות או נתן באש עצים הרבה, מותר ישראל ליהנות מהן, כיון שמתחלה היה יכול ליהנות קצת מן הנר או מן האש".
תוכן הוא לקמן סי' רעו סי"ג (ויש מתירין אפילו במדורה, ואין גוזרים שמא ירבה בשבילו, מפני שאף אם לא היה מרבה בשבילו היה נהנה קצת מהמדורה. ואף שעל ידי רבוי העצים נהנה ממנו בריוח, אין תוספת הנאה זו כדאי לגזור בשבילה שמא יאמר לו להרבות בשבילו עצים).
תא[2651] הם קיצורי ההלכות שבס' התרומה, שבסי' רמט לא הובא הירושלמי, ואם כן על מה סמך כאן.
תב[2652] בסימני ס' התרומה סי' רנב (אסור ישראל להשתמש בו ... מותר ישראל להשתמש באש ובאור הנרות).
תגהרי שאף בלא העתקת דברי הירושלמי מובן מדבריו, שכל האיסור הוא להשתמש באש ובאור, משא"כ כשנהנה מהם מרחוק אין בזה איסור ליהנות.
תד[2653] סי' כה (אם הי' שם נר והדליק הכותי עוד נר (והרבה ב' נרות) מותר לישראל להנות מהן ... הגאונים התירו לומר לכותי בחול מדוע לא הרבית באש או בנרות בשבת שעברה).
תהוכן הוא גם בטור ורמ"א סי' רעו ס"ד, כדלקמן ס"כ (נקטו הטור וש"ע להוסיף שמן, בכהאי גוונא דשרי ליהנות עיי"ש בטור, וכן בהדליק הנר מיירי נמי בכהאי גוונא דהוסיף נר ... כמ"ש לעיל בשם האגודה).
תו[2654] נוסח כתב היד הועתק בכבוד חכמים עטרת פז ע' לז (אבל מותר לומר לגוי או לשפחה לאחר השבת למה לא עשית האש אתמול, אע"פ שזהו הערמה לעשות לשבת הבאה כך. והא שמותר ליהנות בשבת ממלאכת גוי שעשה בשביל ישראל, היינו דווקא שהיה כבר אש והרבה עצים, או הנרות כבו ונשארה אחת דולקת, מדליק השאר).
תזוראה גם לעיל סי' לב קונטרס אחרון ס"ק ג שהגיה בס' התרומה עפ"י כת"י.
תח[2655] ל"ת סה יט, סע"ג (מותר לומר [לגוי בחול] מדוע לא עשית כך בשבת שעברה, אף על פי שעל ידי כך יעשה הגוי כך בשבת הבאה (סימני ס' התרומה שם)).
תטוהיינו שלא התיר הסמ"ג אלא בשאר מלאכות, שאינן הנאת גופו של ישראל, ולא התיר בנר ואש.
תיוראה לקמן סט"ז, שגם בעצם הדין חולק הסמ"ג, ששינה מלשון ס' התרומה וכתב נכרי סתם (ולא שכיר שנה).
תיא[2656] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רנה.
תיב[2657] כבר נתבאר לעיל ס"ד, שלדעת ס' התרומה יש שני היתרים: (א) קבולת (בלא קצץ). (ב) שכיר שנה (קצץ בלא קבולת).
תיגאמנם כאן בקטע שלפנינו הזכיר רק את ההיתר של קצץ בשכיר שנה (ואין להתיר משום דהוי כמו קצץ ... שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו), משא"כ כשאין גופו נהנה מותר מטעם קצץ.
תידו"לא הזכיר [את ההיתר של] קבולת ולא קצץ".
תיהומבאר דהיינו "משום ד[כל הקטע שלפנינו] מיירי בסתם גוי משרת לישראל בשכירות [שכיר שנה]", כאמור בתחלת דבריו שם "ועכו"ם שכיר לישראל או שפחה אם הדליקו הנר", ולא מיירי כאן בקבלן.
תיווראה הערות וביאורים בקונטרס אחרון ע' קנב-ג. ביאורי השלחן ע' תכז-ח. מעשה חושב ע' קיז-ח.
תיז[2658] אלא שכיון שכל הקטע מיירי בשכירות, מדוע הוצרך לפרש הדבר בסיום הלכה זו "מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש".
תיחשהרי כמו שבשורה שלפניה כתב "ועכו"ם הדליק בשבת הרבה נרות", וכוונתו לשכיר שנה כנ"ל, כך גם כאן יכל לכתוב "מותר לומר לעכו"ם מדוע לא עשית האש", ויובן שהכוונה לשכיר שנה.
תיט[2659] כי כאן רוצה לחדש שזה מותר אפילו בעבד הקנוי לו, אף שאיסורו לעשות מלאכה בשבת לישראל הוא מהתורה.
תכונתבארה הלכה זו לקמן במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש (דעת ספר התרומה וסיעתו דמצות שביתת עבד ואמה נוהגות גם בעכו"ם השכורים לשנה, כמבואר בהדיא מלשונו פי"ו סי' רנ"ב מותר להניח עבדו כו' ואין כאן איסור למען ינוח כו' אע"ג דשכורים אליו והוי כמו קצץ כו' ואיסור למען ינוח כו'), שהלכה זו לדעת ס' התרומה, היא לא רק בעבד קנוי ממש, אלא אף בשכיר שנה.
תכא[2660] שהרי זה בא בהמשך למ"ש לפני זה שם (והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכתו לעצמו של עכו"ם, ואין כאן איסור למען ינוח עבדך, כדאמר פרק ד' מחוסרי כפרה עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן, כישראל בחול ... דוקא לעצמן, אבל לישראל אסור ... ואיסור למען ינוח עבדך היינו למען ישראל).
תכב[2661] ואף שאחר שיאמר לו "מדוע לא עשית האש, למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה". אזי בודאי עושה בשבת הבאה בשביל הישראל, ומדוע לא יהי' אסור מן התורה.
תכגכבר הובאה בב"י סי' דש, שו"ת הרשב"א ח"א סי' נט (ואפשר עוד שאין גר תושב אסור במלאכת ישראל אלא בשיש שם אמירה דישראל. אבל בלא אמירה דישראל מותר, ואפילו עושה על דעת ישראל, דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה ... ומכל מקום לא נאמרו דברים אלו אלא לדברים שאין הישראל משתמש בהם בשבת, ולא נהנה מהם), וכן הובא לעיל ס"א (והערות 2543-2544).
תכדוכן נפסק בשו"ע סי' דש ס"א (ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר, ואינו צריך להפרישו).
תכהומטעם זה התיר ס' התרומה גם כאן במקום שלא נחשב הנאת גופו.
תכו[2662] אף אם נאמר שהרמב"ם סובר כס' התרומה להתיר אף שמקפיד עליו וגוער בו על העבר (כדלעיל ריש סעיף הקודם), מכל מקום אפשר דהיינו דוקא בשכיר למלאכה מיוחדת שדינו כקבלן, כמבואר בדבריו הי"ב (כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו), ובהי"ד (הפוסק עם הנכרי שנה או שתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם).
תכזמשא"כ לשכיר שנה לכל המלאכות, דמיירי בו ס' התרומה (עבד ושפחה), אפשר דפליג הרמב"ם, כדלעיל ס"ה (דעת הרמב"ם, דסבירא ליה כספר התרומה. אלא דאפשר דמיירי במלאכה מיוחדת דוקא, כמ"ש ב"י סי' רמ"ד).
תכחוהיינו כמבואר בב"י סי' רמד ד"ה ולענין שוכר לו גוי לשנה (ואפשר, דעד כאן לא שרי הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לשנה לעשות עמו מלאכה מיוחדת, כגון לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד, אבל כששכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך לשנה אחת, יודה הרמב"ם דאסור לעשות לו מלאכתו בשבת), ובסוס"י רמז (שאפשר דלא שרי הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לעשות לו מלאכה מיוחדת, כגון כתיבת ספר או אריגת בגד, אבל אם שכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך בתוך זמן השכירות, אפשר דמודה דאסור). אלא שהב"י כתב בשני המקומות בלשון "אפשר". והרמ"א שם ס"ה פסק כן בפשיטות (ודוקא ששכרו למלאכה מיוחדת, כגון בגד לארוג או ספר לכתוב, אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות, לכו"ע אסור).
תכטוהפרש זה (שבין הרמב"ם לס' התרומה) יתבאר גם לקמן סי"א-ד.
תל*
תלאובשו"ע ורמ"א סי' רמד ס"ה נפסק כדעת הרמב"ם, להתיר בשכיר שנה למלאכה מיוחדת. וכן נפסק לעיל סי' רמד ס"ט-יא, וההוכחות דהכי קיי"ל נתבארו בקונטרס אחרון שם ס"ק ו.
תלבואפשר שגם מהר"ם מודה בזה לרמב"ם, כדלקמן (סכ"ב).
תלג[2663] בין שכיר שנה למלאכה מיוחדת לבין שכיר שנה לכל המלאכות, כדלקמן סי"א (אבל בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, לא שייך כלל שהמלאכות קנויות לו לשכרו, מאחר שאין שכרו משתלם אלא לפי משך הזמן ולא לפי המלאכות כלל).
תלדובמלאכה מיוחדת – ההפרש בין שכיר שנה לבין שכיר יום, כדלעיל ס"ו (כששכרו לשנה לא נעשה שלוחו לשבת, מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול ... בשכיר יום ... כיון שמחשב עמו חשבון הימים ... לא מקרי הבלעה בכהאי גוונא, אלא כשמבליע בשעת השכירות כגון לשבוע).
תלהוהיינו שלדעת הרמב"ם, כדי שיהי' השכיר כקבלן צריך ב' תנאים: (א) שיהי' שכיר שנה, ולא שכיר יום לימים רבים. (ב) למלאכה מיוחדת, ולא לכל המלאכות.
תלו*
תלזולפי זה מותר שכיר שנה למלאכה מיוחדת בכל אופן; אבל לאידך גיסא אסור שכיר שנה לכל המלאכות בכל אופן, אף באופן שאין הישראל מרויח ממה שמלאכה זו נעשית בשבת, כגון נכרי המושכר לעשות כל המלאכות הנצרכות בבנין (הנקרא "סופער" בלע"ז), שאם לא יתקנו בשבת יצטרך לתקנו בחול, ואין לישראל ריוח ממה שמתקנו בשבת. מכל מקום אסור, כיון שהוא מושכר לכל המלאכות, יש לו דין שכיר יום.
תלח[2664] טעם נוסף זה יתבאר לקמן ס"י (דשכיר שנה וחדש דמי לקבלן, משום דבעל הבית אינו יכול לחזור בו שלא באונס כבשכיר יום יום), ושם (הערות 2722-2723). וראה ביאורי השלחן ע' תכח-ט.
תלט[2665] כבר נתבאר לעיל ס"ד (הא דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי ... על כרחך צריך לומר דשכירות שבירושלמי היינו דוקא שכירי יום ולא שכירי שנה, כדאשכחן חילוק זה בברייתא ריש פ"ב דמועד קטן, כמו שיתבאר לקמן).
תמועתה בא לבאר מקור חילוק זה, דאשכחן בהדיא במועד קטן גבי אבל.
תמא[2666] יא, ב (האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו אחרים בשבילן. החמרין הגמלין והספנין הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו. שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה).
תמבבברייתא זו ישנם כמה גירסאות ופירושים בראשונים, וכאן יתבאר מקור החילוק בין שכיר יום לשכיר חדש, לפי גירסת ופירוש הרמב"ם בהלכות אבל פ"ה הי"א-ב (האריסין והחכירין שלו והקבלנין הרי אלו יעשו כדרכן. אבל החמרים והגמלים בבהמות שלו והספנים בספינה שלו הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרים או מושכרים מקודם לזמן קצוב הרי אלו יעשו. שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו).
תמגהרי שיש בזה ארבע הלכות:
תמד(א) קבלנים, שהם שכירי שנה, שקבלו עליהם מלאכתו קודם האבלות, מותרים לעשות מלאכתו [שזהו פירוש "אחרים בשבילן" שבברייתא].
תמה(ב) חמרים וספנים, שגם הם שכירי שנה, אם רוצה לחכור אותם בימי האבלות אסור.
תמו(ג) ואם היו מוחכרין או מושכרין קודם האבלות, מותרים לעשות מלאכתו [ולקמן יתבאר פירוש "אצל אחרים" שבברייתא].
תמז(ד) אבל שכיר יום אסור לעשות מלאכתו, אפילו הוא בעיר אחרת, ואפילו שכרו לימים רבים קודם האבלות.
תמח[2667] כדלעיל בהלכה השנית והשלישית (החמרים והגמלים בבהמות שלו והספנים בספינה שלו, הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרים או מושכרים מקודם לזמן קצוב, הרי אלו יעשו). והיינו שאם שכרו בתוך ימי האבלות אסור אפילו בקבלנות.
תמט[2668] שכל יום היא שכירות חדשה. ומה שהוא שכיר אצלו יום יום קודם שנעשה אבל, אינו נחשב כאילו כבר התחילה שכירותו קודם האבלות.
תנ[2669] כמובן מלשון הברייתא (שכיר יום ... לא יעשה), משא"כ שכיר שנה.
תנא[2670] ד"ה והקבלנים (שקיבלו לשומרה לזמן פלוני בסכום כך וכך), וד"ה ואם היו (למהלך חדש או חדשים).
תנבאלא שרש"י מפרש כל הברייתא באופן אחר, שהאבלים מושכרים אצל אחרים (כדלקמן מהגהות מיימוניות (לגירסת הב"י) ומהמרדכי).
תנגמכל מקום למדנו מדבריו שקבלנים האמורים כאן הם שכירי חדש או שנה.
תנד[2671] היא ההלכה השנית שבברייתא שם (החמרין הגמלין והספנין הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו).
תנהוברמב"ם שם (אבל החמרים והגמלים בבהמות שלו, והספנים בספינה שלו, הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרים או מושכרים מקודם לזמן קצוב, הרי אלו יעשו).
תנושגם בזה מיירי שהם שכירי חדש או שנה אצל האבל, ואם היו מוחכרים או מושכרים מקודם שנעשה אבל, הרי אלו יעשו. ואם רוצה לשכרם בתוך ימי האבלות, אסור.
תנז[2672] שהגהות מיימוניות מפרשים את דברי הרמב"ם שם (פירוש, הם או בהמתם ... יעשו אף תוך ימי אבלו ... עד כאן מדברי מורי רבינו שיחיה), הוא מהר"ם מרוטנבורג.
תנחומפרש רבינו דהיינו שהחמרים והגמלים והספנים המוחכרים או מושכרים אצל האבל "יעשו אף תוך ימי אבלו", כפירוש הרמב"ם.
תנט[2673] בכמה דפוסים נסמנה הגהה זו על הי"ב שברמב"ם (שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו).
תסאבל הנכון הוא דקאי על סוף הי"א שברמב"ם (ואם היו מוחכרים או מושכרים מקום לזמן קצוב הרי אלו יעשו).
תסא[2674] שגם האמור שם (ורא"מ פירש האריסין החכירין והקבלנים בשדה של אבל איירי הרי אלו יעשו ... עד כאן לשונו בהלכות שמחות), הוא כפירוש הרמב"ם הנ"ל, דמיירי בקבלנין העובדים בשדה של האבל.
תסב[2675] ביו"ד סי' שפ ד"ה ואם האבל (והגהות מיימון כתבו בפרק [ה'] בשם רא"ם ... ואם היו מושכרים או מוחכרים מקודם לכן לאחרים, הם או בהמתן, למהלך חדש או חדשים, הרי אלו יעשו, הן או בהמתן), דהיינו כפירוש רש"י ד"ה ואם היו מוחכרין או מושכרין (הם או בהמתם אצל אחרים למהלך חדש או חדשים, הרי אלו יעשו הם לעצמן ולא יפסידו כל שכרן ובעלים נמי לא יפסידו).
תסג[2676] מו"ק רמז תתסח (ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הן או בהמתן [למהלך] חדש או חדשים הרי אלו יעשו הן עצמן), דהיינו כפירוש רש"י שהאבלים עצמם מושכרים הם או בהמתם אצל אחרים.
תסד[2677] סי' שפ אות ו (וכן כתב המרדכי), דהיינו שהפירוש שהביא הב"י מהגהות מיימוניות הוא כדברי המרדכי.
תסה[2678] בדפוסים שלנו "הרא"מ". אמנם ממה שמסיים שם "עד כאן בהלכות שמחות", נראה שצריך לומר "הר"ם". והוא "הר"ם מאינגלטיר"א [=אנגליה], שחיבר הלכות שמחות".
תסו[2679] אמנם המועתק בב"י הוא העתק הגהות מיימוניות דפוס קושטא. ושם העתיק מהל' שמחות למהר"ם מרוטנבורג ס"ח (הספר עדיין לא נתפרסם בימי רבינו, ונדפס לראשונה, בחלקו, בשאלוניקי בשנת תקנ"ה), ושם הובאו ב' הפירושים, כמובא לעיל מרש"י ומהרמב"ם, ופסק כשניהם (ואם יש אריסין וחכירין וקבלנין בשדה של אבל, הרי אלו יעשו ... ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים, הם או בהמתם, למהלך חודש או חדשיים, הרי אלו יעשו הם עצמם, שאם לא יעשו מלאכה יפסידו אף את השכר העתיד לבוא לאחר ימי אבלו, דהיינו שכר כל החודש כולו, וזה ודאי אין להם להפסיד, ולהכי יעשו אף בתוך ימי אבלן).
תסזוראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קפא.
תסח[2680] בברייתא שם (החמרין הגמלין והספנין ... אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו).
תסטואם כן איך למד מכאן הרמב"ם הלכה זו (החמרים והגמלים בבהמות שלו והספנים בספינה שלו ... אם היו מוחכרים או מושכרים מקודם לזמן קצוב הרי אלו יעשו), שאם היו מוחכרים אצל האבל הרי אלו יעשו.
תעואף שהוא למד את דינו מהאמור בברייתא "ואם היו מוחכרין או מושכרין ... הרי אלו יעשו", והיינו ש"אם היו מוחכרים או מושכרין [קודם האבלות] הרי אלו יעשו".
תעאמכל מקום איך יפרש את האמור בברייתא "אצל אחרים"?
תעבועל זה מבאר, שגם הרמב"ם פירש הברייתא שהיו מושכרים אצל אחרים; אלא שהרמב"ם למד מכך, ש"באמת הוא הדין אם החמרים והספנים מושכרים לו לזמן קצוב", שדין אחד להם כדלקמן.
תעג[2681] תוכן והמשך הדברים בקטע שלפנינו:
תעדבשלמא "מוחכרים או מושכרים" האמור ברמב"ם מובן דהיינו שהאבל שכר את החמרים לחדש או שנה, לחמר בחמורו להוליך פרקמטיא שלו או לרכוב עליו, ומקבלים שכרם בפרקמטיא (שמוליכים עליו), או במעות (אפילו אם מנהיגים החמור לרכוב עליו).
תעהמשא"כ "מוחכרין או מושכרין אצל אחרים" האמור בברייתא, יש להבין באיזה אופן קאי. בשלמא אם הי' אמור בו רק "מושכרים", פירושו שהאבל משכיר לאחרים את החמרים האלה יחד עם החמור שלו, לרכוב עליו או להוליך פרקמטיא. אבל כיון שנאמר בברייתא גם "מוחכרים", שפירושו שנוטל חלק בתבואה, כדתניא בתוספתא דמאי פ"ו ה"ב (מה בין שוכר לחוכר, שוכר במעות, חוכר בפירות), ובשו"ע חו"מ סי' שכ ס"א (והשוכר בפירות הוא נקרא חוכר). על כרחך מיירי שהם מוליכים תבואה, ומקבלים חלק בתבואה, ועל כרחך צריך לפרש שגם החמורים הם של החמרים. ולכן מקבלים החמרים חלק בתבואה, תמורת עבודתם ועבודת החמור.
תעואבל באמת אפשר לפרש "מוחכרים" גם אם (א) החמור הוא של האבל. (ב) משכירו לאחרים לרכיבה.
תעזכי מה שאמור "מוחכרים או מושכרים אצל אחרים", אין פירושו שהחמרים מוחכרים אצל אחרים, כי אם שהם מוחכרים אצל האבל כדי להוליך או תבואות שלו או להשתכר אצל אחרים (או בעצמם, או יחד עם בהמתם; או בהולכת תבואתם או ברכיבה). ופירוש מוחכרים הוא, שהם נוטלים חלק בשכר שהאבל מקבל מהאחרים (היינו שאינם מקבלים סכום קבוע, כי אם חלק מסויים מהשכר שהאבל מקבל).
תעחוראה מהדורא בתרא המבוארת ע' 49-50.
תעט[2682] שזהו החילוק שבברייתא וברמב"ם, בין נשכרו קודם האבלות שמותר, לבין רוצה לשכרם בימי האבלות שאסור.
תפ[2683] אלא כאמור בברייתא "מוחכרין או מושכרין אצל אחרים".
תפא[2684] שכיון שהחמרים מושכרים אצל האבל להנהיג את בהמותיו, הרי הבהמות עצמן לא נשכרו כלל.
תפב[2685] שהחמרים נשכרו להאבל, והאבל עדיין לא השכירם לאחרים.
תפג[2686] דכיון שהאבל משכירם לאחרים לרכיבה, והחמרים והגמלים נוטלים חלק בהשכר שמקבל האבל מהאחרים, לכן נקראים הם מוחכרים אצל האבל – אפילו אם משכירם לרכיבה (ולא להוליך תבואות) ומקבל מעות בשכרם.
תפד[2687] כאן מבאר את טעם היתר עשיית המלאכה על ידי החמרים והספרים המוחכרים או מושכרים, שחכמים לא רצו לגרום להם הפסד ממון, כי אם יאסרו חכמים עליהם לעשות עבודתם, לא ישלם להם האבל ויפסידו שכרם.
תפהשכך נתבאר בהגהות מיימוניות שם אות י (שאם לא יעשו עתה, יפסידו גם שכר הימים שאחר ימי אבלו, עד מלאת ימי השכירות, וזה ודאי אין להם להפסיד, ולכן יעשו אף תוך ימי אבלו).
תפווכבר נתבאר טעם נוסף להיתר, לעיל ס"ח (דדמי קצת לקבלן, מאחר שקיבל עליו מלאכה זו לעשותה כל השנה או חדש או שבוע, ויום השבת מובלע ביניהם). וכן הוא גם כאן באבל, כיון שהשכיר שנה אינו אבל, המלאכה היא שלו, ומותר לו לעשות מלאכתו.
תפזאלא שבאמת שני הטעמים תלויים זה בזה, כדלקמן ס"י (ונמצא שמלאכת כל השנה והחדש היא קנויה לו, ושלו היא (כמו בקבלן) לענין שכרו, שלא יפסיד אם יהיה בעל הבית מוכרח לבטל בימי אבלו מחמת אונס תקנת חכמים. ומשום הכי נמי לא הכריחוהו חכמים על זה, מאחר שהמלאכה קנוייה להשכיר, שאינו אבל). והיינו שכיון שהמלאכה קנויה לשכיר שנה, כמו לקבלן, לכן לא הכריחוהו חכמים שלא יעשה מלאכתו ויפסיד שכרו.
תפחולכן מסיים לקמן שם (והוא הדין והוא הטעם בשבת לענין שכיר נכרי שאינו מצווה על השבת). כי אף שלענין אמירה לנכרי בשבת, אין לחשוש כל כך לטעם השני (שלא יפסיד הנכרי שכרו), מכל מקום למדנו מכאן שהמלאכה קנויה לשכיר שנה הנכרי, כמו קבלן, ויכול לעשות מלאכתו בשבת.
תפט*
תצוכבר הובא לעיל, שעתה נתפרסם ס' הלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג, שהוא מקור דברי הגהות מיימוניות שם, ושם נתפרש שטעם זה של פסידא הוא כדי להתיר לאבל עצמו לעשות מלאכתו אצל אחרים (ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים, הם או בהמתם, למהלך חודש או חדשיים, הרי אלו יעשו הם עצמם, שאם לא יעשו מלאכה יפסידו אף את השכר העתיד לבוא לאחר ימי אבלו, דהיינו שכר כל החודש כולו, וזה ודאי אין להם להפסיד, ולהכי יעשו אף בתוך ימי אבלן).
תצאוכאן מפרש רבינו לפי הגירסה בהגהות מיימוניות דידן.
תצב[2688] כדאמרינן ב"מ עז, א (האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים). רא"ש שם פ"ו ס"ג (אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים, דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה"ב ... פסידא דפועלים). טור ושו"ע חו"מ סי' שלד ס"א (השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק ... פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום). ונתבאר לקמן (הערה 2723)
תצג[2689] דמיירי שנשכרו אל האבל, בין כדי לעבוד אצל האבל, ובין כדי שישכירם לאחרים.
תצד[2690] אחר שנתבאר שמהר"ם מרוטנבורג סובר בזה כהרמב"ם, מבאר שמכל מקום יש חילוק בינם בפרט אחד.
תצה[2691] כמבואר בהגהות מיימוניות שם אות י (שאם לא יעשו עתה, יפסידו גם שכר הימים שאחר ימי אבלו, עד מלאת ימי השכירות, וזה ודאי אין להם להפסיד, ולכן יעשו אף תוך ימי אבלו).
תצו[2692] ואין להקשות, שאם יש מחלוקת בזה בין הרמב"ם ובין מהר"ם, אם כן איך בא הגהות מיימוניות לפרש את דברי הרמב"ם, בדברי מהר"ם.
תצז[2693] שבהגהות מיימוניות שם מתחיל: פירוש כו'. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רלא.
תצח[2694] כדלעיל (הערות 2680-2684).
תצט[2695] לעיל הובאו שני פירושים בברייתא, אם הבהמות הן של האבל או של החמרים.
500לפי הפירוש דמיירי בבהמות של החמרים, מובן הטעם שהרמב"ם השמיט דין הבהמות, שאינו מעלה ואינו מוריד.
501משא"כ לפי הפירוש דמיירי בבהמות של האבל, ולמדנו מכך שאין איסור בעשיית מלאכה בבהמות של האבל, אם כן מה טעם השמיט הרמב"ם הלכה זו.
502ומבאר הטעם, כיון שדינם שוה לדין שכירות החמרים אצל האבל, שטעם היתר שניהם הוא כדי לא לגרום פסידא לאחרים שאינם אבלים.
503ולפי זה, לכאורה על כרחך יש לפרש בהלכה זו שברמב"ם (שהחמרים עושין מלאכה אצל האבל), דמיירי שגם הבהמות הן של החמרים; שאם הן של האבל, מדוע לא נחוש לאיסור שביתת בהמתו של האבל?
504[2696] ע"ז טו, א (ושכירות מי קניא ... אלא שמע מינה שכירות לא קניא).
505וכדלעיל סי' רמו בקונטרס אחרון ס"ק ג (העיקר ודאי דשכירות לא קניא כלל ... דקיי"ל דשכירות לא קניא, ולא אמרינן ליומא ממכר הוא, כיון דהדרא בעינא). לקמן סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק א (דקיי"ל דהעיקר כמאן דאמר שכירות לא קניא, אפילו לחומרא, כמ"ש בסימן רמ"ו).
506ואם כן הי' לנו לאסור העבודה בבהמות בימי האבלות של בעליהן מטעם שביתת בהמתו (כדלקמן בסמוך). ומכל מקום התירו, כי לא רצו לגרום פסידא לאחרים.
507[2697] אף שלענין אונאה אמרינן בב"מ נו, ב (שכירות יש לו אונאה ... ממכר סתמא כתיב, והאי נמי ביומיה מכירה היא). טור ושו"ע חו"מ סי' רכז סל"ה (השוכר את הכלים או את הבהמה, יש להם אונאה, שהשכירות מכירה בת יומא היא). ולענין עירובין, כדלקמן סי' שע ס"ט (שכיון שהשכירו לו בית זה לאיזה זמן, שכירות ליומו ממכר הוא, והרי זה בית שלו).
508ולכאורה צריך לומר כך גם כאן, שכיון שהאבל השכיר והתחייב למסור להם את בהמתו, אם כן כשנאסור לעבוד עם בהמתם יהי' ההפסד של האבל ולא של האחרים.
509[2698] ואם כן יהי' ההפסד של האחרים ולא של האבל בעל הבהמות. ולכן לא רצו לאסור משום פסידא דאחרים.
510ובאמת יתבאר לקמן ריש ס"י (שמלאכת כל השנה והחדש היא קנויה לו, ושלו היא (כמו בקבלן) לענין שכרו, שלא יפסיד אם יהיה בעל הבית מוכרח לבטל בימי אבלו מחמת אונס תקנת חכמים. ומשום הכי נמי לא הכריחוהו חכמים על זה, מאחר שהמלאכה קנוייה להשכיר, שאינו אבל), ושם (הערה 2727). והיינו שזה שאנו חוששים להפסד השכיר שנה, הוא מאחר שהמלאכה קנויה, ולא להאבל.
511ולפי זה נצטרך לכאורה לפרש כן גם כאן, שזה שחששו לפסידא דאחרים, הוא משום שלענין זה שכירות ליומא ממכר הוא.
512[2699] מו"ק יא, ב ד"ה פסקיה לגמליה (לפי שהיה אבל ומצווה על שביתת בהמתו מדרבנן).
513וכמו בשבת שנתבאר לעיל סי' רמו ס"ז (אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה, מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת, ואדם מצווה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך, ואף להשכירה לו אסור מן התורה, אף על פי שמשכירה הרבה ימים קודם השבת).
514ואף שלענין יום טוב הובאו שתי דעות לעיל שם סי"ט (ויש אומרים שביום טוב אין אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו). ומכל שכן כאן באבלות.
515היינו לומר שאינו אסור מהתורה, אבל מכל מקום אסור מדרבנן.
516[2700] כיון שנתבאר לדעת הרמב"ם, שגם החמרים וכו' המושכרים אצל האבל הם שכירי שנה או חדש בתלוש ומותרים לעשות, משום הכי נמי כו'.
517[2701] הן בקרקע והן בתלוש (דלא כראב"ד, שיתבאר לקמן בסמוך, שלא התיר שכיר שנה אלא בעבודת הקרקע).
518[2702] הל' שבת פ"ו הי"ב (אותה מלאכה משתרשא ליה, ואין זה דומה לקבלנות), והיינו שחולק על הרמב"ם שם שמתיר בשכיר שנה (כדלעיל ס"ה והערה 2620).
519[2703] פירושו בברייתא דאבל נעתק ברא"ש מועד קטן פ"ב ס"ג-ד (האריסין והחכירין והקבלנין בשדה של האבל הרי אלו יעשו, ובשביל שבעל השדה הוא אבל, לא ימנעו מלעובדה ולשומרה. החמרים והגמלים והספנים, ובעל החמור והגמל והספינה הוא אבל, הרי אלו לא יעשו בתחלה, כיון שלא שכרו ממנו קודם שנעשה אבל, ואע"פ ששכרו כבר לשבוע או לחדש כפי הרגילות וכלה הזמן קודם האבלות, לא יעשו בתחלה. אבל אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים מעיקרא, ואירע אבל לבעליהן בתוך זמן השכירות, הרי אלו יעשו ... שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה, פירוש אם יש לאבל שכיר יום לעבודת קרקע מאי טעמא, אריס בדנפשיה קטרח, אבל שכיר יום במלאכת האבל הוא עושה, ושכיר ופועל כעבדו של אבל דמי, וכל מלאכה שהיא בעבודת קרקע בפרהסיא הוא ואסור).
520ואם נפרש כמובא לעיל (בקבלנים דברישא שהם שכירי שנה), אם כן מתיר באבלות כדעת הרמב"ם.
521וכן נראה ממה שמתיר בהמתו של האבל המושכרת "ובעל החמור והגמל והספינה הוא אבל ... אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים מעיקרא, ואירע אבל לבעליהן בתוך זמן השכירות, הרי אלו יעשו". וכיון שאירע האבל בתוך זמן השכירות של הבהמות, הרי אירע גם בתוך זמן שכירות החמרים והגמלים והספנים.
522גם נתבאר לעיל ש"לא סבירא ליה להרמב"ם לחלק בין שכירות החמרים להאבל, לשכירות הבהמות לאחרים". וכיון שהראב"ד מתיר בהמתו המושכרת לאחרים, למדנו מכך שמתיר גם שכיר שנה בשדה של האבל, כשנעשה אבל "תוך זמן השכירות".
523ואם כן מהו הטעם שהראב"ד אוסר בשבת ומתיר באבלות?
524[2704] שהעתיק לשון הראב"ד, כמועתק בהערה הקודמת.
525[2705] יו"ד סי' שפ (ואם יש לאבל חמור או ספינה ביד אחר מוחכר או מושכר, הרי זה לא יעשה בימי אבלו של בעל החמור והספינה, אם לא ששכרו קודם שהתחיל האבלות ועדיין לא כלה הזמן). הרי שגם הוא התיר בבהמתו מושכרת לאחרים קודם שהתחיל האבלות.
526[2706] שיש ליישב, שהרי פירש הראב"ד שם, שכל האיסור בשכיר יום וכל ההיתר באריסין כו' וחמרים כו', הוא בעבודת שדה דוקא. ודלא כדעת הרמב"ם שם.
527והיינו שמה שכתב "והקבלנין בשדה של האבל הרי אלו יעשו", "יש לומר דהיינו דוקא בשדה, דשכיר שנה בשדה הוא קבלן ממש לעשות כל המלאכות המצטרכות". משא"כ שאר שכיר שנה אוסר הראב"ד באבל כמו בשבת.
528[2707] כמובא לעיל מלשון הראב"ד (שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה, פירוש אם יש לאבל שכיר יום לעבודת קרקע ... וכל מלאכה שהיא בעבודת קרקע בפרהסיא הוא ואסור).
529[2708] בודאי אין הכוונה לדעתו בשכיר שנה, אלא כמו קבלן הרגיל, שמקבל סכום קצוב עבור כל המלאכות המצטרכות בשדה במשך השנה, שהוא קבלן ממש, ולכן מודה הראב"ד שקבלן מותר הן בשבת והן באבלות.
530[2709] רפ"ב דמו"ק ד"ה הקבלנים (ובעל הבית שוכר בחמשה כורין לשנה).
531וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רנ – מי הוא מחבר פירוש רש"י להרי"ף. מהדורא בתרא המבוארת ע' 54.
532[2710] כמועתק לעיל הערה 2703 (והקבלנין בשדה של האבל הרי אלו יעשו).
533ואפשר הכוונה בשמו של רש"י, מה שכתב הרא"ש שם ס"ג (האריסין והחכירין וקבלנות וכו' פירש"י אם אלו שקבלו השדה אירעו אבל הרי אלו יעשו על ידי שליח, שהמלאכה של אחרים היא, ומשום פסידא דבעלים שרינן להו, דאריסים וקבלנים כשאינן עושין מלאכה בקרקע איכא פסידא דבעלים). והיינו שכיון שקבלן מקבל מעות דבר קצוב, וכל הפירות הן לבעל השדה, ואם לא יעבוד איכא פסידא דבעלים.
534[2711] יו"ד סי' שפ ס"ק י"ד (חכירות שנותן לו סכום מפירות השדה בין עושה מעט או הרבה, וקבלנות שנותן לו מעות סכום ידוע).
535וכן פירש הב"ח שם ד"ה אבל ששדהו (דהקבלנים הוי נמי כמו חוכר, אלא דחוכר הוא בסכום כך וכך כור תבואה וקבלן הוא בסכום כך וכך מעות).
536[2712] ס"ק יב (וקבלנות שנותן לו מעות סכום ידוע).
537וראה שו"ת שארית יהודה סי' ה (והרב ז"ל השיג על הש"ך, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר).
538[2713] מו"ק יא, ב ד"ה האריסין (וקבלנות הוא המקבל השדה בדבר ידוע או במעות או בפירות).
539[2714] סק"ב (שדה ... קציצה מותר מדינא, שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול). והיינו ששכיר שנה בשדה אינו דומה לשאר שכיר שנה, שהרי כאן התחייב בקבלנות ממש "לעשות כל המלאכות המצטרכות" בשדה במשך השנה.
540וכנראה יפרש כן הראב"ד גם את ההלכה של החמרים והגמלים והספנים ששכרם בקבלנות ממש להובלה ומלאכה מיוחדת.
541[2715] שהרי הוא מתיר בשבת כל שכיר שנה למלאכה מיוחדת, אף שאינה קבלנות על כל העבודות שבשדה, ומתיר שכיר שנה באבל, הן בקרקע והן בתלוש.
542[2716] "היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר תלוש, בביתו לא יעשו, בבית אחרים יעשו".
543[2717] אפילו בתלוש, אפילו בבית אחרים (דלא כמובא לעיל מהראב"ד).
544ומזה מובן שקבלן שהתיר הוא שכיר שנה אפילו בתלוש.
545[2718] מו"ק רמז תתסז-ח (ואם יש אריסין וחכירין וקבלנין בשדה של אבל, הרי אלו יעשו, דבשביל שבעל השדה אבל לא ימנעו הם מלעובדה ולשומרה ... אבל שכיר יום אחד, אפילו בעיר אחרת שאין יודעין שם שהוא אבל, לא יעשה, הואיל וליכא פסידא כולי האי. וכן אם יש לאבל שכיר יום אחד בעבודת קרקע, אפילו בעיר אחרת לא יעשה מלאכה לצורך האבל).
546ומזה מובן שקבלן שהתיר הוא שכיר שנה אפילו בתלוש.
547[2719] מו"ק יא, ב ד"ה שכיר יום (פירוש, ששכרו לעשות לו מלאכת קרקע או מטלטלין, אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו).
548ומזה מובן שקבלן שהתיר הוא שכיר שנה אפילו בתלוש.
549[2720] סי' שפ ד"ה היתה מלאכתו (ונראה דהא דשרי נמי בבית אחר, לגמרי שרי, אפילו שלא בקבלנות).
550[2721] מכל האמור לעיל (ס"ט וסוף ס"י) מובן, שהן הרמב"ם והן הטור ומרדכי והריטב"א, כולם מתירים בשכיר שנה, לא רק בעבודת הקרקע (שהיא קבלנות ממש, כדלעיל), אלא אף בתלוש (דשכיר שנה דמי לקבלן).
551והטעם לזה הוא משום דבעל הבית אינו יכול לחזור בו.
552[2722] כבר נתבארו (לעיל ס"ו, והערה 2631) כמה טעמים להפרש שבין שכיר שנה לבין שכיר יום. ועיקר הטעם שנתבאר לעיל שם הוא, "מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול". משא"כ בשכיר יום, "דכיון שכל יום מתחשב לבדו, הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממש".
553אמנם כאן מוסיף עוד פרט בהפרש שבין שכיר יום, שיכול לחזור בסוף כל יום, ואם כן שוכרו ליום השבת, לבין שכיר שנה, שאינו יכול לחזור עד מלאת הימים ששכר, נמצא שמלאכת כל השנה קנויה לנכרי ולמי שאינו אבל.
554[2723] מכאן ואילך דן בפרטי ההלכה של בעל הבית או פועל החוזר בו. ולהקל על המעיין, נסקור תחלה את יסודי ההלכה:
555ברייתא ב"מ עו, ב (קבלו קמה לקצור בשני סלעים, קצרו חציה והניחו חציה ... ר' דוסא אומר שמין להן מה שעתיד להעשות (דאמר החוזר בו ידו על התחתונה, רש"י) ... או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים).
556ובגמרא שם עז, א (אמר רב הלכה כר' דוסא. ומי אמר רב הכי והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ... לא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות ... רב סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא). והיינו שר' דוסא סובר שהן הקבלן והן הפועל, שחוזרים בחצי היום ידם על התחתונה, ורב סבר כן רק בקבלן, אבל פועל יכול לחזור בו בחצי היום, וידו על העליונה. והוא מטעם האמור שם י, א (אמר רב, פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ... דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים).
557במה דברים אמורים, כשלא הי' לו אונס, משא"כ באונס מודים כולם שאף הקבלן יכול לחזור בו וידו על העליונה, כדאמרינן בברייתא ובגמרא שם (והתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, אם שכיר הוא נותן לו שכרו, אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו ... דאניס).
558וכן נפסק בחו"מ סי' שלג ס"ג (התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום, חוזר ... שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים), וס"ד (שמין לו מה שעשה ונוטל ... ואם קבלן הוא, שמין לו את שעתיד לעשות), וס"ה (אלא אם כן נאנס, כגון שחלה או ששמע שמת לו מת).
559וכל זה הוא כשהפועל או הקבלן חזרו, אבל בעל הבית אינו יכול לחזור בחצי היום, ואם חוזר, לא זו בלבד שידו על התחתונה, אלא צריך לשלם לשכיר מה שהתחייב בתחלה, כדאמר רבא ב"מ עז, א (האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא ... נותן להם שכרן). ובחו"מ רס"י שלה (השוכר את הפועל למלאכה ידועה ונשלמה בחצי היום ... נותן לו שכרו).
560במה דברים אמורים, כשלא הי' לו אונס, אבל באונס אינו חייש לשלם לו, כדאמר שם רבא (האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא בפלגא דיומא, אי לא עביד דפסיק, פסידא דפועלים). וברא"ש שם פ"ו ס"ג (דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעל הבית ... פסידא דפועלים).
561וכן נפסק בחו"מ סי' שלד ס"א (השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק ... פסידא דפועל, ואין בעל הבית נותן לו כלום), וברמ"א שם (וכן בכל אונס שאירע לפועל ... האונס ... ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל).
562כל ההלכה הנזכרת מיירי כשפועל או בעל הבית רוצים לחזור באמצע היום, אמנם פשוט שכל אחד מהם יכול לחזור בו בסוף כל יום, שהרי כל יום היא שכירות אחרת. וכן הוא לעיל ס"ח (משא"כ בשכיר יום לימים רבים ... שיכול לחזור בסוף כל יום).
563במה דברים אמורים בשכיר יום, משא"כ בשכיר חדש או שנה, הרי כל החדש או השנה היא שכירות אחת, ודינו כחוזר באמצע היום, כמבואר ברמ"א חו"מ סי' שלג ס"ב (מלמד שהשכיר עצמו לשתי שנים והתחיל שנה ראשונה, מקרי התחלה גם לשנה שניה. והוא הדין כל פועל).
564*
565ועל פי כל זה מובן טעם החילוק בין שכיר יום לשכיר שנה, לענין אבלות ולענין אמירה לנכרי בשבת, שהרי בשכיר יום יכול בעל הבית לחזור בסוף כל יום, ואין שכירות יום השבת קנויה לשכיר. משא"כ בשכיר חדש ושנה שאין בעל הבית יכול לחזור בו שלא באונס, ונמצא שמלאכת כל השנה והחדש קנויה לו.
566וכעין זה נתפרש לקמן סי' שו ס"ט (שהרי אם הוא רוצה לא ישמור לו עוד, שבשביל כך התנה עמו לשלם לו בעד כל יום ויום, כדי שיוכל להפסיק באיזה יום שירצה, ואם כן שכר השבת הוא בפני עצמו. ואף על פי שהוא רוצה לגמור שמירת כל החדש ואין בדעתו להפסיק באמצע החדש, מכל מקום כיון שאם היה רוצה להפסיק באמצע החדש לא היה משלם לו בעד כל החדש, אלא היה מחשב עמו יום יום מימי החדש כמו שנשכר לו, נמצא ששכר השבת הוא בפני עצמו).
567וכעין זה לעיל סי' רמג סי"ב (שהרי כל יום ויום הוא שכירות בפני עצמו (ויוכל לחזור בו באמצע שנה או חדש)), ושם נסמן (הערה 225).
568ובשו"ת צ"צ או"ח סי' כט אות ה (אין בעל הבית יכול לחזור בו מדינא, כמ"ש בחו"מ סי' של"ג (אלא אם כן יתן להם שכרם ... משא"כ כששוכרו לימים, שאין צריך חזרה כלל, כי שתיקתו הוא כפוסק מחדש)).
569[2724] שגם היתר המלאכה בקבלן הוא מטעם שהמלאכה היא שלו, כדאמרינן במו"ק יא, ב (קיבולת כדידיה דמי).
570וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' כט ס"ו.
571[2725] שאף שאין השכיר יכול לעשות מלאכתו בעל כרחו של בעל הבית, מכל מקום הוי שלו לענין שכרו, שלענין חיוב שכרו אין בעל הבית יוכל לחזור בו.
572וראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו (ע' קסח. רב).
573[2726] והיינו שלזה מועיל מה שהיא קנויה לו, שלכן לא הכריחו חכמים את בעל הבית לבטל את השכיר שנה ממלאכה בימי אבלו, שאילו הי' מוכרח לבטלו לא הי' צריך לשלם לו, כמובא לעיל משו"ע חו"מ סי' שלד ס"א (השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק ... פסידא דפועל, ואין בעל הבית נותן לו כלום), וברמ"א שם (וכן בכל אונס שאירע לפועל ... האונס ... ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל).
574כי שני הטעמים תלוים זה בזה, שמאחר שהמלאכה קנויה לשכיר שנה, כמו לקבלן, לכן לא הכריחוהו חכמים שלא יעשה מלאכתו ויפסיד שכרו.
575וראה מהדורא בתרא מבוארת ע' 57 (הערה 232).
576[2727] כי אף אם לענין אמירה לנכרי בשבת, אין לחשוש למה שיפסיד הנכרי שכרו. מכל מקום למדנו מכאן שהמלאכה קנויה לשכיר שנה נכרי, כמו לקבלן, ויכול לעשות מלאכתו בשבת, וכדלעיל (הערה 2687).
577[2728] עתה בא לבאר טעם החילוק בין שכיר שנה למלאכה מיוחדת, לבין שכיר שנה לכל המלאכות, בכמה אופנים:
578(א) זה שמלאכת כל השנה קנויה לשכיר, שייך דוקא במלאכה מיוחדת (סי"א).
579(ב) גם קנין גמור בשכיר על כל המלאכות, אינו דבר מסוים, ואינו מועיל אלא מטעם שעבוד הגוף (סי"א).
580(ג) באמת גם בשכיר למלאכה מיוחדת אין קנין חל על דבר שלא בא לעולם, ואינו ברשותו, ואין בו ממש, ואפילו בקבלנות יכול לחזור בו אלא שידו על התחתונה, ומכל מקום דמי כדידיה, ולא מחזי כשליח (סי"ב).
581(ד) אף במקום שיכול לחזור, וצריך רק מי שפרע, רואים דגם זה סגי לענין רבית מדבריהם (סי"ב).
582(ה) או נאמר שאף שגם במלאכה מיוחדת יכול לחזור בו, מכל מקום כדידיה דמי, כיון שקיבל עליו לגמור מלאכה זו. משא"כ שכיר לכל המלאכות, יכול בעל הבית ליתן לו איזה מלאכה שירצה, והמלאכה אינה כדידיה דמי (סי"ג).
583ביאור האופנים בחילוק שבין שכיר שנה למלאכה מיוחדת לשכר שנה לכל המלאכה, ראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו סי' לא-ד.
584[2729] סי' רמד ד"ה ולענין שוכר לו גוי (ואפשר דעד כאן לא שרי הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לשנה לעשות עמו מלאכה מיוחדת, כגון לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד, אבל כששכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך לשנה אחת, יודה הרמב"ם דאסור לעשות לו מלאכתו בשבת).
585[2730] שם ס"ה (ודוקא ששכרו למלאכה מיוחדת, כגון בגד לארוג או ספר לכתוב, אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות, לכו"ע אסור).
586[2731] סי' רמג ס"ק א (אם הישראל נוטל כל הריוח של המלאכה, אף על פי שהעכו"ם קיבל עליו לכל השנה, רק שנותן לעכו"ם דבר קצוב, אסור, דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו). ונתבאר לעיל ס"ה, דהיינו "שעיקר האיסור משום מראית העין", ולא איכפת לן בריוח הישראל. ומה שכתב הרמב"ם דינו דוקא בכותב וכיו"ב, היינו שלא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת.
587[2732] היינו למאן דאמר (ב"ק צט, א) שאומן קונה בשבח כלי, כדלקמן סעיף הבא (דבאמת אין לו קנין בו אפילו לשכרו, אע"פ שמסרו לו ומשכו לרשותו, למאן דאמר אין אומן קונה בשבח כלי).
588ואפילו למאן דאמר שאינו קונה בשבח כלי, ראה חו"מ סי' שלג ס"א (ויש אומרים דאם משך בעל הבית כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל).
589וכדאמרינן מו"ק יא, ב (קיבולת כדידיה דמי).
590[2733] כך גם שכיר שנה למלאכה מיוחדת, שאין כאן משיכת חפץ שהמלאכה נעשית בו, מכל מקום נקנית המלאכה בדבור, עד מלאת הימים שסיכמו (שנה או חדש), שאינו יכול לחזור בו, כמצויין לעיל (הערה 2723).
591[2734] כדאמר רבא ב"מ עז, א (האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא, אי אית ליה עבידתא דניחא מינה יהיב להו אי נמי דכותה מפקד להו דקשה מינה לא מפקד להו ונותן להם שכרן). ובחו"מ רס"י שלה (השוכר את הפועל למלאכה ידועה, ונשלמה בחצי היום, אם יש מלאכה כמותה או קלה ממנה, עושה; ואם אין לו, נותן לו שכרו).
592ואף דמיירי הכא באונס של בעל הבית, ומדוע יחוייב לשלם לפועל. נתבאר ברמ"א סי' שלד ס"ב (יש אומרים הא דאמרינן דאם אירע אונס הוי פסידא דפועלים, היינו ששכרן למלאכה ידועה, אבל אם שכרן סתם, יכול לומר תן לי מלאכה אחרת כזו).
593[2735] כמובא לעיל הערה הקודמת. ואין אומרים בזה, שכיון שבעל הבית אנוס, לא ישלם לו. כך גם כשבעל הבית נעשה אבל, "שבהכרח ואונס זה אין מפסידין כלום להשכיר"
594[2736] בנוסף למה שנתבאר לעיל (בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, לא שייך כלל שהמלאכות קנויות לו לשכרו). יש לומר שאפילו קנין גמור לא יועיל בשכיר לכל המלאכות, כיון שאינו דבר מסוים.
595[2737] רמב"ם הל' מכירה פ"ה הי"ד (הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהן ... שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע), ופכ"א ה"א (המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים ... לא קנה). טור ושו"ע חו"מ סי' רט ס"א.
596[2738] עכ"פ בקנין גמור. משא"כ בלא קנין גמור, נתבאר ברמ"א סי' שלג ס"א (ויש אומרים דאם משך בעל הבית כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן, אבל אם הוא שכיר יום, יכול לחזור). והיינו שהקנין מועיל שלא יוכלו לחזור בו, חוץ משכיר שיכול לחזור מטעם "עבדי הם ולא עבדים לעבדים".
597וראה שו"ת צמח צדק חו"מ סי' מה ד"ה אך לכאורה, אם פועל שנשתעבד למלאכתו בקנין גמור הוי שעבוד הגוף ואינו יכול לחזור בו, ואם יש חילוק בין פועל לקבלן (והביא שם מדברי כמה פוסקים בזה).
598[2739] וגם זה – רק למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי, כדלקמן בסמוך.
599[2740] ב"מ לג, ב (אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם). טור ושו"ע חו"מ סי' רט ס"ד (אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם).
600[2741] ב"ק ע, א (גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו). שו"ע שם ס"ה (דבר שבא לעולם, אלא שאינו ברשותו, דינו כדבר שלא בא לעולם, שלא קנה, ויכול כל אחד מהם לחזור בו, ויתבאר עוד בסימן רי"א), ובסי' ריא ס"א (דבר שאינו ברשותו של מקנה, אינו נקנה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם).
601[2742] רמב"ם הל' מכירה פכ"ב הי"ג (אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש, אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה). טור ושו"ע חו"מ סי' ריב ס"א.
602[2743] שבזה תלוי איסור השליחות בנכרי, כדלעיל ס"ו (בנכרי לא אסרו אלא היכא דמיחזי כשלוחו).
603[2744] מו"ק יא, ב (קיבולת כדידיה דמי).
604ומכל שכן בשכיר שנה, שאין זה כדידיה ממש, רק כדידיה דמי, ולא מחזי כשלוחו.
605וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קלו.
606[2745] ב"ק צט, א (אומן קונה בשבח כלי ... אין אומן קונה בשבח כלי). וקיי"ל בחו"מ סי' שו ס"ב (שאין האומן קונה בשבח כלי). ובש"ך שם ס"ק ג (ולי נראה לפסוק דהוי ספיקא דדינא).
607וראה גם שו"ת צמח צדק סי' כט ס"ו (ואין לומר דשאני קבולת משום דאומן קונה בשבח כלי, והמלאכה קנויה לו ממש עד שמשלם לו הבעל הבית, שאז קונה אותה ממנה, ואם כן כשעושה בשבת עושה לנפשו. הא ליתא, דהא אנן קי"ל כמאן דאמר אין אומן קונה בשבח כלי כמ"ש בח"מ סי' ש"ו ס"ב. ואפילו לפמ"ש הש"ך שם דהוי ס' דדינא וכדאיתא באה"ע סי' כ"ח סט"ו. מ"מ הא ודאי דגם מ"ד אין אומן קונה בשבח כלי לא יחלוק עמ"ש ב"ה במשנה פ"ק דשבת (די"ז) דמתירים לתת עורות לעבדן עם השמש כו' בקבולת).
608[2746] ד"ה אין אומן קונה (והרי הוא כשאר שכירות).
609[2747] כפי שנתבאר לעיל (הערה 2723), שבעל הבית אינו יכול לחזור בו, ואם חוזר, לא זו בלבד שידו על התחתונה, אלא צריך לשלם לשכיר מה שהתחייב בתחלה, ולכן נחשבת המלאכה שלו לענין אבלות ושבת.
610*
611אלא דכל זה הוא בשכיר שבעל הבית חזר בחצי היום. אבל בקבלן שבעל הבית חוזר בו באמצע מלאכתו, נתבאר במשנה עו, א (השוכר את האומנין ... אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה), ובברייתא עו, ב (התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו), ופרש"י שם (עד השתא פריש מידי דשכירות, והשתא פריש מילי דקבלנות). וברמ"א סי' שלג ס"ד (ובעל הבית החוזר בו דינו כקבלן, שידו על התחתונה).
612וראה הערות וביאורים ע' קע. ביאורי השלחן ע' תלט-מ. מהדורא בתרא מבוארת ע' 61 (הערה 257*).
613[2748] שהשכיר עצמו יכול לחזור אפילו בחצי היום.
614ויתירה מזו, שאפילו הקבלן יכול לחזור בחצי היום, אלא דידו על התחתונה.
615משא"כ בעל הבית אינו יכול לחזור לענין שכרו.
616[2749] מו"ק יא, ב (שכיר יום ... לא יעשה, הואיל ובידו לחזור כדאמרינן פועל חוזר ואפילו בחצי היום).
617[2750] ע"א ד"ה יכול (בפרק האומנין (לקמן דף עז.) לא פליגי רבי דוסא ורבנן, אלא דר' דוסא סבר דיד פועל על התחתונה ורבנן סברי דידו על העליונה, אבל לכולהו יכול לחזור בו).
618[2751] ב"מ עו, ב (ר' דוסא אומר שמין להן מה שעתיד להעשות), ופרש"י (החוזר בו ידו על התחתונה).
619[2752] עז, ב (לא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות).
620[2753] ס"ד (כיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל, שמין לו מה שעשה, ונוטל ... ואם קבלן הוא, שמין לו את שעתיד).
621הרי שגם הקבלן יכול לחזור בו בחצי היום, אלא שידו על התחתונה. וכן הוא לקמן הל' רבית סט"ו (שהאומן יכול לחזור בו מן הדין שלא לעשות כלל המלאכה לבעל הבית ... בין שעושה בקבלנות בין שהוא שכיר יום), והל' שאלה ושכירות סכ"א (פועל העובד לבעל הבית, בין בשכירות לזמן בין בקבלנות, אפילו קבל כבר כל שכרו, יכול לחזור בו באמצע פעולתו, אם אינו גורם שום הפסד לבעל הבית, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, שיעבדו שלא ברצונם מחמת שכבר נשכרו).
622וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' כט ס"ו.
623*
624אלא ודאי, הא דאמרינן בקבלן דכדידיה דמי, הוא מטעם שבעל הבית אינו יכול לחזור בו.
625[2754] תוכן והמשך קטע זה: מדין מכס דלקמן יש להוכיח, שאף במקום שהשכיר יכול לחזור בו, עדיין אפשר שיהי' דינו כמו קבלן, שהמלאכה כדידיה דמי.
626אלא שבאמת אין ביאור זה מספיק שם, שהרי שם יכול גם בעל הבית לחזור בו. וזקוקים אנו שם לטעם אחר.
627[2755] פ"ק דשבת רמז רמו (והיכי דמי קיבולת גבי מכס כגון שהשכירו כך לכשתגבה בה ק' ליטרין אתן לך כך וכך).
628הובא בשו"ע סי' רמד ס"ו (אם הוא בקבולת, דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך).
629וכן הוא לעיל סי' רמד סי"ב (שוכר לו נכרי בקבלנות דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך).
630[2756] הליטרא היא 35 דינרים, כמבואר ברמב"ם הל' עירובין פ"א הי"ב (הליטרא משקל חמשה ושלשים דינר). ואילו היתה הכוונה דוקא לק' ליטרין, מסתמא אינו יכול לגבות כמה פעמים ק' ליטרין בשבת, ובאמצע סכום זה אינו יכול לחזור. אבל כיון שכן הוא גם בק' דינרין, וזה בודאי יכול לגבות כמה פעמים בשבת, אם כן יכול לחזור בו אחרי כל ק' דינרין.
631[2757] הרי למדנו מכך, שאף במקום שהשכיר יכול לחזור בו באמצע השבת, מקרי קבלנות ומותר.
632[2758] שהרי כל ק' דינרין היא שכירות חדשה, ויכול בעל הבית לחזור בו בסוף כל שכירות ושכירות.
633[2759] סעיף כב (אע"ג דהתם שניהם יכולים לחזור בהם כמה פעמים בשבת בסוף כל ק' ליטרין או דינרין שבשו"ע שם. אלא משום דשכרו משתלם לפי סכום המלאכה ולא לפי סכום משך הזמן, כדידיה דמי).
634[2760] כדלקמן הל' רבית סכ"ג (שעשאו חכמים נתינת המעות כאלו הוא קנין גמור להיתר רבית של דבריהם, להקנות הסחורה ללוקח מיד בכל מקום שהיא, ואין כאן המתנת חוב), וסמ"ג (ואינו צריך להקנות לו הסחורה בקנין סודר, אלא די בנתינת מעות, שעשאוה חכמים כקנין גמור לענין היתר רבית של דבריהם שעל ידי מקח וממכר, כמו שנתבאר למעלה).
635[2761] כפי שנתבאר לעיל (הערה 2723), שבעל הבית אינו יכול לחזור בו, ואם חוזר, לא זו בלבד לא רק שידו על התחתונה, אלא צריך לשלם לשכיר מה שהתחייב בתחלה, ולכן לענין אבלות ושבת נחשבת המלאכה של הקבלן והשכיר.
636[2762] דהיינו כיון שגם קבלן יכול לחזור בו, אלא שידו על התחתונה, וכדלעיל סעיף הקודם (והערות 2747-2748).
637[2763] יז, א (ואף על גב דאמרינן בפרק השוכר את האומנים (ב"מ עז, א) דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה, ובטלת חוליו לעצמו. לא דמי פועל לעבד עברי, דאילו פועל או קבלן השכירו בעל הבית למלאכה זו [ו]על דבר ידוע נוטל שכרו, וכיון שלא עשאו, אף על פי שחלה או נאנס, אין לו אלא שכר מה שעשה לפי חשבון. אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע, אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו, ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון).
638[2764] ס"ק כה (ונראה דבפועל אפילו השכיר עצמו לכל מלאכות, מכל מקום כיון דאין גופו קנוי לו, שהרי לא נקנה לו בכסף ושטר וחזקה כקנין העבדים, אין לו אלא לפי חשבון, אלא אורחא דמילתא נקט הריטב"א דמסתמא כשמשכיר עצמו לכל המלאכות מקנה את גופו בכסף או שטר וחזקה).
639[2765] בשו"ע שם ס"ו (מי שיש לו שכיר גוי לשנה או יותר, אסור לשלחו ערב שבת באגרת), וברמ"א שם (ומיהו אם לא שכרו רק לשליחות אגרת, יש מתירין).
640וראה גם לעיל שם סי"א (אבל אם אין הנכרי שכור לו לכל המלאכות שיצטרך, אלא לשלוח בידו אגרות בלבד, בכל עת שיצטרך לשלוח בתוך משך הזמן שכירותו, מותר לשלוח בידו אפילו בערב שבת).
641[2766] ראה לעיל ס"ו (והערה 2631). ביאורי השלחן ע' תמג. מעשה חושב ע' קמה.
642[2767] אחר שביאר דעת הרמב"ם, חוזר לסכם את שיטת בעל התרומה בענין שכיר שנה (שנתבארה לעיל ס"ד וס"ח), ובענין נכרי העושה מעצמו (שנתבארה לעיל ס"א).
643[2768] כדלעיל ס"ד (דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי משום דקצץ).
644וכן הוא לקמן במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש ד"ה וקרוב (שנשכר מתחלת השנה לכל השנה סתם, ואילו היה נשכר מלבד השבתות היה פוחת לו משכרו ודאי, כי היה יכול להשתכר לעצמו בשבתות באיזו עבודה לנכרים שבעיר, או באיזו מלאכה שיעשה לעצמו או למכרה אחר כך, ועכ"פ ודאי היה מנכה לו כפועל בטל, משום הכי הוה ליה קצץ לפי דעת ספר התרומה וסיעתו).
645*
646ולפי שיטה זו לא ביאר טעם החילוק בין שכיר שנה (שנחשב קצץ דמהני), לבין שכיר יום (שאינו נחשב קצץ).
647שהרי לעיל סי"א-ג ביאר לפי דעת הרמב"ם מדוע שכיר שנה למלאכה מיוחדת נחשב קבלן, שקונה מלאכה זו ועושה מלאכת עצמו. משא"כ לדעת ס' התרומה, שמתיר אף בשכיר שנה לכל המלאכות (עבד ושפחה השכורים), כיון ש(אף שאינו קונה מלאכה זו ואינו נחשב קבלן, מכל מקום) נחשב קצץ. ואם כן מדוע גם שכיר יום לא יחשב קצץ.
648ונתבאר לקמן (סכ"ב), שלדעת ס' התרומה (והרמב"ם) אין הפרש בין שכיר יום לבין קבלנות – כשקובע מלאכתו ליום השבת. מכך נראית הכוונה, שטעם איסור שכיר יום הוא מפני שקובע מלאכתו ליום השבת. ונתבאר לעיל (הערה 2631).
649וראה זכרון יוסף סי' ריט. ביאורי השלחן ע' תיט, וע' תמה, בשולי הגליון. מהדורא בתרא המבוארת ע' 26.
650[2769] והיינו שס' התרומה לומד היתר קצץ מהיתר נכרי העושה מעצמו. וכן הוא לעיל ס"ד (וקצץ מהני, ופשיטא ליה דמהני נמי בלא קיבולת, מהא דתנן אין אומרים לו אל תכבה, דאדעתא דנפשיה קעביד, שיודע שלא יפסיד, אע"ג דלא הוה כקבולת ואין המלאכה שלו. וכל שכן בקצץ ממש).
651וכפי שכבר נזכר לעיל ס"א (לספר התרומה וסיעתו הנמשכים אחר התוס', דהעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד). וכאן תתבאר שיטתו בנכרי העושה מעצמו ללקט עשבים ולהאכיל את בהמתו של ישראל.
652[2770] קכא, א (נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה). ובגמרא שם (נכרי לדעתיה דנפשיה עביד).
653[2771] בברייתא קכב, א (נכרי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור). והיינו שאם ליקט עשבים מהמחובר בשביל בהמת ישראל, אסור לישראל להאכיל אחריו. אמנם אם הנכרי עצמו מלקט ומאכיל לבהמת ישראל, לא נתפרש בברייתא.
654ונתבאר בס' התרומה סי' רמז, הועתק במרדכי רמז רמו (דתניא לעיל, עכו"ם שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ... וכל שכן אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל, אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל, כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם אל תכבה ... ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה, שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה, וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר).
655וברשב"א קכב, א (ובתוספות התירו בגוי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל, שאין ישראל חייב למונעו, מדתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. ואפשר שהוא כן, אלא שאין ראייתם מחוורת בעיני, דדלמא התם משום דבדליקה התירו). אמנם דעת התוס' שהתירו לא רק בדליקה, אלא אף בעשבים. וכן היא גם מסקנת הרשב"א, כדלעיל ס"א (ועי' שם ברשב"א דאף שאין ראיה משם, מכל מקום אפשר שהוא כן. ומשום הכי פסק כן בתשובה שבב"י סי' ד"ש, כשיטת התוס' דאין צריך למחות, אבל אסור ליהנות עיי"ש).
656וברא"ש שם פט"ז סי"ב (אבל אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת ישראל, אין ישראל זקוק לומר אל תלקט, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד, כדאמרינן גבי נכרי שבא לכבות).
657ולא נתפרש בדבריהם, אם היינו אף כשהנכרי מלקט בשביל בהמת ישראל, או דוקא כשמלקט בשביל בהמת עצמו ואחר כך מאכיל את בהמת ישראל.
658וזה בא להוכיח לפנינו, שהרשב"א והרא"ש התירו אף כשליקט הנכרי בשביל בהמת ישראל, אבל ס' התרומה לא התיר אלא כשהנכרי מלקט בשביל עצמו ואחר כך נתן לבהמת ישראל, ומכל מקום בשאר המלאכות דעתו, שהנכרי העושה מעצמו מותר ואין צריך למחות בו.
659וכן הובא לקמן סי"ט (והערה 2856) בשם המ"א, שמדבריהם מוכח שחולקים בזה.
660ויתבאר לקמן שם (דבליקט עשבים לחוד יש להחמיר כספר התרומה ומרדכי).
661[2772] אף שהתירו שם ס' התרומה והרשב"א והרא"ש, מכל מקום כתבו שלשתם, שיש לאסור בחשש הערמה:
662ס' התרומה (וב[לבד] שלא יהא מערים לעשות בשביל ישראל ואומר לעשות לעצמו).
663הרשב"א (ומכל מקום במערים אסרו בתוספות, מדאמרינן בפרק הפועלים גבי תורא דגנבו ארמאי, הערמה איתעבידא בהו ליזבון לגוים).
664הרא"ש (אבל אם מערים ישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה על ידי נכרי אסור, כדאמרינן פרק השוכר את הפועלים בהנהו תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון, הערמה איתעביד בהון ליזדבנו לנכרים).
665והנה בשלמא לס' התרומה, מובנת ההערמה, שילקט העשבים בשביל בהמת הישראל, שהרי כבר נתבאר שזה אסור לדעתו. משא"כ לדעת הרשב"א והרא"ש שהתירו גם אם מלקט העשבים בשביל בהמת הישראל, לא נתפרש מהי הערמה זו שאסרו כאן.
666ומבאר שהערמה זו שאסרו, היינו שהישראל יאמר לנכרי ללקט בשביל בהמתו, שאסור לדברי הכל.
667[2773] ב"מ צ, סע"א (דשלחו ליה לאבוה דשמואל, הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון (ומסרסין אותם, ואחר כך מחזירין לבעלים, ומאהבת בעליו ישראל, גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה, רש"י), מהו. שלח להו הערמה אתעביד בהו, אערימו עלייהו ויזדבנון ... בני נח מצווין על הסירוס וקא עברי (זה האומר לסרס, רש"י) משום ולפני עור לא תתן מכשול).
668[2774] ב"מ פ"ז סי' ו (והכא דאסור, דחיישינן להערמה, דמאחר שהנכרי מכירו וגנבו וסירסו והחזירו, רגלים לדבר שהבעלים אמרו להן).
669[2775] "שלא יאמרו אחרים לנכרי לעשות, ויאמרו שלא מדעתנו".
670[2776] הרי שס' התרומה אוסר כשהנכרי מלקט מעצמו בשביל ישראל. ואם כן איך אמרנו לעיל שדעת ס' התרומה להתיר נכרי העושה מעצמו.
671[2777] שהרי כן משמעות לשון ס' התרומה, שמה שהתיר שהנכרי מאכיל בהמת ישראל, קאי על האמור בברייתא שם שאם הנכרי ליקט לעצמו מאכיל אחריו ישראל, ועל זה מוסיף בס' התרומה (וכל שכן אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל, אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל ... ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה).
672אבל "אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת [לצורך בהמת ישראל], ומאכיל אותם לבהמת ישראל", אזי "צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל", "משום דמה שמאכיל לבהמתו הוה ליה כגופו נהנה".
673*
674ומכל זה נראית לכאורה דעת ס' התרומה, שבמקום שהנכרי עושה מעצמו לצורך הנאת גוף הישראל, לא זו בלבד שאסור להישראל ליהנות ממנו (כדלעיל ס"א, ולקמן סי' רעו ס"א), אלא אף "צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל", ואפילו בעשבים שאינם של הישראל.
675וכן נראית לכאורה מסקנת המ"א בסי' שכה ס"ק ל (משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו. וכן משמע מלשון השו"ע. וטעמו כיון שהישראל נהנה מזו המלאכה).
676ויתבאר לקמן סכ"ג (והערה 2928).
677[2778] שבשאר המלאכות מתיר ס' התרומה אם הנכרי עושה מעצמו בשביל הישראל.
678[2779] שאחרי שהרשב"א שם הביא את דברי התוס', הוסיף וכתב "שאין ראייתם מחוורת בעיני, דדלמא התם משום דבדליקה התירו".
679אמנם ממה שס' התרומה הביא הוכחה זו (אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל, כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם אל תכבה), רואים שס' התרומה מתיר בשאר המלאכות נכרי העושה מעצמו.
680[2780] שגם כאן לא מיירי ס' התרומה באיסור האכלת מוקצה לבהמת ישראל על ידי הנכרי (שאין בזה איסור). אלא בחשש "כיון דמאכיל לבהמת ישראל, ניכר בזה שמתכוין בשביל ישראל". ומכל מקום התירו בזה נכרי העושה מעצמו.
681ולא אסר ס' התרומה אלא במקום שודאי קצר הנכרי העשבים לצורך בהמת הישראל.
682וכן נתפרש לקמן סי' שכה ס"כ (שאין הדבר ידוע בבירור שליקט גם בשביל ישראל, כי שמא ליקטן לעצמו ואחר כך נמלך ליתן לבהמת ישראל, [אבל אם] בודאי הוא ליקטן בשבילו, גזרו חכמים אף על מה שמאכיל הנכרי מהם לבהמת ישראל).
683וטעם החילוק בינם יתבאר לקמן בסמוך.
684[2781] כדלקמן סי' רעו ס"ז (ישראלים ונכרים שהסיבו יחד, ובא נכרי והדליק להם נר אם ... רובה ישראל אסור להשתמש לאורו, שמן הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב).
685[2782] כסיום דברי ס' התרומה שם (כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם אל תכבה ... שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה, וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר).
686והיינו שדוקא במקום ש"לא פירש כי בשביל ישראל הוא עושה", דוקא בזה אמרינן ש"גופו של ישראל אינו נהנה בדבר".
687[2783] ששם אסרו אף אם הנכרי הדליק מעצמו בשביל ישראל, מטעם גופו נהנה, כמבואר בתוס' שם קכב, א ד"ה ואם (הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי, לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי מתכוין להנאתו).
688וכן הוא לקמן סי' רעו ס"א (שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו, שהרי הנכרי אינו נהנה מגוף המלאכה אלא משכרה, והוא מתכוין בעשיית גוף המלאכה בשבת בשביל שיהנה הישראל ממנה בשבת, נמצא שעשיית מלאכת השבת היא בשבילו כשיהנה ממנה בשבת).
689[2784] כמבואר בתוס', שדוקא במקום שגופו נהנה אוסרים נכרי העושה מעצמו, וכיון שאסרו בברייתא נכרי שליקט בשביל בהמת ישראל, מוכח שגם זה נחשב גוף הישראל נהנה באכילת בהמתו.
690יוצא אם כן, שבשאר המלאכות שאין גוף הישראל נהנה, מתיר גם ס' התרומה נכרי העושה מעצמו בשביל ישראל.
691[2785] כמבואר במשנה שם (נכרי שהדליק את הנר ... בשביל ישראל אסור, מילא מים ... בשביל ישראל אסור, עשה נכרי כבש ... בשביל ישראל אסור). והובא לעיל (ס"א) מהתוס' שטעם האיסור בכל זה הוא כיון שגוף הישראל נהנה במעשה של נכרי.
692ועל זה הובאה הברייתא שם (נכרי שליקט עשבים ... אם בשביל ישראל אסור). מובן מכך שגם כאן טעם האיסור הוא כיון שגוף הישראל נהנה.
693ועל זה אמרינן בגמרא שם (והאמר רב הונא אמר רבי חנינא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת, אבל לא על גבי מוקצה בשבת. דקאים לה באפה, ואזלא היא ואכלה). הרי מוכח מדברי התוס', שגם זה נחשב גוף הישראל נהנה במה שמאכיל לבהמתו, אף שאינו מעמיד את בהמתו על העשבים, אלא דקאי באפה ואזלה ואכלה.
694וזהו פירוש הלכה זו הן לדעת ס' התרומה והן לדעת הרשב"א והרא"ש.
695אלא שמזה למד ס' התרומה, שכן הוא גם אם הנכרי עצמו ליקט בשביל בהמת ישראל, שגם זה נחשב כגוף הישראל נהנה, דלא עדיף מקאי הישראל באפה של בהמתו.
696ומה שכתב בס' התרומה (אבל לבהמתו ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה, שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה, וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר), בהכרח לפרש כוונתו, שרק לענין "לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה" אמרינן ש"גופו של ישראל אינו נהנה בדבר". משא"כ לענין ליקט בשביל בהמת ישראל אמרינן שנחשב כאילו גופו נהנה.
697[2786] משא"כ אם הנכרי ליקט לבהמתו שלו, דתניא שבזה מותר לישראל להאכיל אחריו לבהמתו. למד מזה ס' התרומה, דמכל שכן מותר אם הנכרי עצמו מאכיל לבהמת הישראל.
698[2787] דכמו בקאים באפה מותר דוקא כשליקט הנכרי לבהמתו, כך גם במאכיל הנכרי עצמו לבהמת ישראל (שמוסיף בס' התרומה) מיירי דוקא כשליקט הנכרי לבהמתו.
699[2788] והיינו שדוקא אם הישראל מאכיל את בהמתו עשבים אלו, או עכ"פ "קאי באפה ואזלה ואכלה", פעולתו זו עושה את אכילת הבהמה להנאת הגוף של הישראל. משא"כ כשהנכרי עצמו מאכיל הבהמה, לא מיקרי גופו נהנה כלל.
700[2789] ח"א סוס"י נט (הועתקה לעיל הערה 2543).
701[2790] ולפי כל זה תהי' מחלוקת זו גם בהלכה השנית שבברייתא שם, שהוא האמור במשנה שם (מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור).
702שלפי דעת הרשב"א והרא"ש, האיסור הוא דוקא אם מילא הנכרי בשביל ישראל, ואחר כך רוצה הישראל להשקותה. משא"כ אם הנכרי מילא והשקה בהמת ישראל, אין צריך למחות בו.
703ואילו לפי דעת ס' התרומה אף זה אסור, ולא התיר אלא כשמילא להשקות בהמתו.
704וראה קובץ עיונים תפארת שמשון גליון ג ע' עח.
705[2791] שהרי כל המחלוקת בין ס' התרומה לבין הרשב"א והרא"ש הוא רק במלקט בשבת בהמת ישראל ומאכילה, אם נחשב הנאת גופו או לאו. משא"כ כשאין כאן הנאת הגוף, שלשתם מודים שמותר.
706[2792] קכב, א ד"ה ואם (הני מילי בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי ...כך פירש רבינו שמשון הזקן), [הוא רבינו שמשון מפלייזא, גיסו של ר"ת, וזקנו של הר"ש משאנץ].
707ואף שלא נתפרש בתוס' שם דין העשבים, מכל מקום נתפרשה הלכה זו להתיר "בעלמא היכא דאינו נהנה כלל בשבת". ובודאי סובר בזה גם ס' התרומה כתוס'. וכן הוא לעיל ס"א (לספר התרומה וסיעתו הנמשכים אחר התוס', דהעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד).
708*
709אלא שלמרות כל זאת, לא ברירא ליה לרבינו שכך היא דעת ס' התרומה, ומזכיר אפשרות נוספת – לקמן סי"ח (ולספר התרומה ... אם תמצי לומר דלא סבירא ליה כלל היתר זה כי אם במוקצה ולא במלאכה גמורה, משום דאע"ג דעשה מעצמו ואדעתא דנפשיה עביד שיודע שלא יפסיד, מכל מקום אינה רק טובת הנאה, וטובת הנאה לא דמי לקצץ).
710[2793] עד כאן ביאר את שיטת ס' התרומה והרמב"ם. מכאן ואילך (עד סוף המהדורא בתרא), מבאר את שיטת מהר"ם מרוטנבורג וסיעתו בנכרי העושה מעצמו, ושכיר שנה העושה מעצמו, כמובא בהגהות מיימוניות, ובשו"ת (פראג) סי' צג וסי' רב וסי' תקנט בהגהה, ובמרדכי ובתשב"ץ קטן.
711ולהקל על המעיין יועתקו כאן דבריו אלו:
712(א) הגהות מיימוניות פ"ח אות ז (ומורי אומר ... הגבינות שעושות השפחות בשבת, אין לאסור מהא דפרק קמא דשבת, דאפילו בערב שבת אין נותנין כלים לנכרי וכו', דהתם אמירה לנכרי, אבל אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור).
713(ב) שו"ת (פראג) סי' צב (וששאלת על הגויות המחממות בית החורף בשבת, בצרפת היו נוהגים היתר בבית מורי, ואמר שרבינו יעקב דאורליינ"ש התיר אפילו לומר לגוי לתקן האש משום חולה שאין בו סכנה [דאומר] לגוי [ועושה], והכל חולים אצל האש לישב בקרירות. אמנם במלכותינו נראה לי לאסור, משום דברים המותרים ואחרים נוהגים בהן איסור, שנהגו משום חומרא ופרישות שלא לישב בבית החורף שהוחם בשבת, אי אתה רשאי להתירן בפניהם. וגם מחיתי לשפחותי פעמים ושלש שלא להחם, והרגשתי שהיתה מתחממת בצנעה, ועשיתי לי' מסגרת, בכל ערב שבת אני סוגרו, ואניחו סגור עד מוצאי שבת).
714(ג) שם סי' רב (נראה שגם בית הלל לא התירו נתינת עורות לעבדן עם השמש אלא כשקצ[ץ] לו, כי היכא דלא שרו בשליחות איגרת בגמרא אלא כשקצץ. [ו]הא דלא מפלגי גבי עורות דמתניתין דשרו בית הלל בין קצץ בין לא קצץ, היינו משום דסתם עבדן אינו מקבל עורות לעבד אלא בשכר, אבל מוליכי איגרות לפעמים דרך הוא שמוליכו הגוי בחנם, היכא דאית ליה אורחא להתם).
715(ד) שם סי' תקנט בהגהה (אבל מהר"ם ז"ל אמר דיכול לומר לאחר השבת למה לא עשית כך וכך [בשבת שעבר], והביא ראי' לדבריו).
716(ה) מרדכי פ"ק דשבת רמז רמו-ז (פסק רבינו מאיר על אודות היהודים הקונים מכסיים [ושוכרין] להם נכרי לקבל מכס בשבת, ונראה דבקיבולת מותר ... אבל בשכיר יום אסור ... והיכי דמי קיבולת גבי מכס, כגון שהשכירו כך לכשתגבה בה ק' ליטרין אתן לך כך וכך ... ובנדון זה שקובע לו ליטול המכס בשבת, מכל מקום נראה להביא ראיה להתיר ... נותן כיסו לנכרי דמשום פסידא ... הכא נמי לא שנא. וכל שכן להציל מידם, דאי לא שרי ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא).
717(ו) תשב"ץ קטן סי"א-ב (ואומר שאם ירצה הגוי ליקח שמן מהנר בליל שבת שמותר לישראל למחות על ידו כדאיתא במסכת שבת (דף קכא) אין אומרים לגוי כבה ואל תכבה, והכי פירושו, אין צריך לומר לגוי אל תכבה, אבל אם רוצה ישראל יכול לומר אל תכבה ... ואומר שצריך למחות לעבדו ולשפחתו גוים שלא להדליק את הנר בשבת בשבילו. ואם ידליקו שאסור להשתמש לאורו, כדאיתא בפרק כל כתבי (דף קכב) נכרי שהדליק נר בשביל עצמו מותר לישראל להשתמש לאורו, ואם בשביל הישראל אסור להשתמש לאורו)
718סיכום שיטת מהר"ם מרוטנבורג, שנתבארה לקמן בהמשך המהדורא בתרא:
719(א) העושה מעצמו בלא אמירה, עושה אדעתיה דנפשיה שלא יפסיד, ומותר (סט"ו).
720(ב) אף שכיר שנה העושה מעצמו מותר בלא אמירה כלל ( (סט"ו וסי"ט).
721(ג) אף אם הישראל רואהו מותר כשהוא בלא אמירה כלל (סי"ז).
722(ד) אף בבית הישראל מותר כשהוא בלא אמירה כלל (ס"כ).
723(ה) שכיר שנה אינו נקרא קצץ, כמו שקבלן אינו נקרא קצץ (סט"ו וסט"ז).
724(ו) ולכן אסור לומר לשכיר שנה מדוע לא עשית בשבת שעברה (סט"ו).
725(ז) אבל לנכרי דעלמא מותר לומר מדוע לא עשית בשבת שעברה, שאין זה מחייבו כלום (סט"ו וסי"ט).
726(ח) אסור ליתן כלים לנכרי לתקנן, אלא אם כן קצץ, או בטובת הנאה (סט"ו).
727(ט) סתם קבלן כקצץ, אבל מוליך אגרת ויש לו דרך לשם, לפעמים עושה בחנם, וסתמו אינו כקצץ (ס"ג).
728(י) ואם הישראל רואה נכרי עושה מלאכה בטובת הנאה בשלו, צריך למחות (סי"ז).
729(יא) ואם מסר לו כליו בקבלנות ובשכר, אין צריך למחות, משום שלא יוכל למחות (סי"ט).
730(יב) אבל בשכיר שנה שיכול למחות, והיתה אמירה, תלוי אם רואהו (סי"ט).
731(יג) קבלנות היא דוקא כששכרו משתלם לפי סכום המלאכה, ולא בשכיר למלאכה מיוחדת (סכ"ב).
732(יד) אפשר שגם בעושה בלא אמירה, אם גוף ישראל נהנה צריך למחות (סכ"ג).
733[2794] אות ז (ומורי אומר ... הגבינות שעושות השפחות בשבת, אין לאסור מהא דפרק קמא דשבת, דאפילו בערב שבת אין נותנין כלים לנכרי וכו', דהתם אמירה לנכרי, אבל אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור).
734ותוכן האמור בסעיף שלפנינו:
735(א) בהגהות מיימוניות נכתב באופן סתמי, שבנתינת כלים לנכרי אסרו אמירה לנכרי, משא"כ השפחות עושות מעצמן הגבינות בשבת, וכיון שלא היתה אמירה אין איסור. ולא נתפרש באיזו אמירה מדובר כאן.
736ומפרש רבינו כוונת הדברים, בנותן כליו לנכרי, היתה אמירה שיתקן הכלים, ולכן לא התירו, אלא אם כן קצץ. משא"כ בשפחות לא היתה שום אמירה שיעשו הגבינה, ולכן מותר.
737ולכן אם היתה אמירה לשפחות מדוע לא עשיתן בשבת שעברה אסור. ודוקא בנכרי דעלמא מותר לומר כן, שהרי אין זה מחייבו כלום.
738(ב) ואין לפרש הכוונה, שמותר לומר גם לשפחות מדוע לא עשיתן בשבת שעברה, ומה שכתב שבנותן כלים לנכרי אסור באמירה, היינו שאסור לומר לו בפירוש שיתקן הכלים בשבת.
739שהרי דעת מהר"ם שלא התירו קבלנות אלא אם כן קצץ, והיינו אפילו אם לא אמר בפירוש לתקן הכלים בשבת. ומכל שכן שאסור לומר לשפחות מדוע לא עשיתם את הגבינות בשבת העברה.
740(ג) ואין לפרש הכוונה, שטעם ההיתר שמותר לומר כן לשפחות, כיון ששכיר שנה הוי כקצץ.
741שהרי מהר"ם לא הזכיר כלום מטעם זה, אלא מטעם שלא היתה אמירה והן עושות מעצמן.
742והטעם ששכיר שנה לדעתו אינו כקצץ, כיון שאפילו קבלנות ממש לא התירו אלא בקצץ בפירוש.
743וראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' רסה.
744[2795] שלכאורה הי' מקום לאסור על פי הא דתנן יז, ב (בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן בית הלל מתירין עם השמש).
745ואף שבית הלל מתירים שם לתת את הכלים לנכרי בערב שבת כדי לתקנן. מכל מקום קיי"ל דהיינו דוקא בקצץ, כפי שנפסק לעיל סי' רנב ס"ו (וכל זה כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו ... אבל אם ... לא קצץ לו הישראל שכר, ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל, ונראה כעושה שליחותו, לפיכך לא יתן לו אלא אם כן שיכול לגומרה קודם). וכן היא גם דעת מהר"ם, כדלקמן בסמוך.
746ולמדים הלכה זו מדין אגרת, דאמרינן יט, א (אין משלחין איגרת ביד נכרי ערב שבת אלא אם כן קוצץ לו דמים).
747[2796] ועל זה מתרץ מהר"ם, דהתם מיירי בקבלן, שהיתה אמירה לנכרי לעשות מלאכה זו (אף שלא קבע מלאכתו לעשותה בשבת), משא"כ הגבינות שעושות השפחות בשבת, הן עושות מעצמן, ולא היתה כלל אמירת בעל הבית שיעשו את הגבינות.
748וכן נתבארו דבריו אלה לעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה והאמת (שכתבו הגהות מיימוניות בשמו בפ"ח, הובא ב"י סוף סי' ש"ה, דכשהנכרי עושה מעצמו לא דמי למתניתין דאין נותנים עורות, ורוצה לומר דלא בעינן קצץ).
749וראה זכרון יוסף סי' רכב.
750[2797] טעם זה לאיסור קבלנות בלא קצץ, נתבאר ברא"ש פ"א סי' לו (דמיחזי כשלוחו של ישראל ... מיחזי כאומר לו עשה מלאכתי בשבת). ולעיל סי' רמז בקונטרס אחרון ס"ק א (דלכולי עלמא טעם האיסור בלא קצץ הוא משום דמחזי כשלוחו).
751[2798] לפום ריהטא נראה מדברים אלה, שאם היתה אמירה לנכרי, אין מתירים אלא בקצץ דוקא, ולא סגי בעושה בחנם בטובת הנאה.
752אמנם נתבאר לעיל סי' רנב ס"ו (או שעושה בטובת הנאה, דהיינו שעושה בחנם בשביל טובת הנאה שקיבל כבר מהישראל, וע"ד שנתבאר בסי' רמ"ז שדינו כאלו קצץ לו שכר). והיינו אף שהיתה אמירה לנכרי לעשות מלאכה זו.
753אלא שיש בזה ב' דעות, אם צריך דוקא שהנכרי מאליו יתחיל לומר להישראל, כדלעיל סי' רמז ס"ט (עושה בחנם, מן הסתם עושה כן לשלם גמול לישראל על הטובה שקיבל ממנו כבר, והרי זה כעושה בשביל שכר. ויש חולקין על זה, אם לא שהנכרי מאליו מתחיל לומר להישראל שילך לו בחנם, שאז בודאי דעתו בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו כבר). אבל בכל אופן מיירי שיש כאן אמירה של הישראל להנכרי, שמסר לו אגרת זו להובילה, ומותר כיון שדינו כאלו קצץ.
754והכא מיירי בשכיר שנה, שלדעת מהר"ם אין דינו כקצץ אלא כשעושה מעצמו בלי שום אמירה, כדלקמן.
755[2799] ע"א ד"ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד (להנאת עצמו מתכוין, שיודע שלא יפסיד).
756וכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ו (נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל בדעתו שכך ראוי לו לעשות, מפני שישתכר בו עכשיו, או לאחר זמן, ולהנאת עצמו הוא מתכוין).
757ולכן בעושה מעצמו מותר אף בלא קצץ.
758[2800] שהובא לעיל, שבזה התיר מהר"ם מטעם שהיא עושה מעצמו ולא היתה אמירה, ואדעתא דנפשיה עבידה. אף שבזה לא שייך הטעם שברש"י שיודעת שלא תפסיד.
759ועל זה מבאר, שעכ"פ גם בזה יש לומר שעושה אדעתא דנפשה, להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות.
760[2801] שזאת היא כוונת מהר"ם בחילוק שבין נותן כליו לנכרי לתקנן (שאסור בלא קצץ, כיון שהיתה אמירה), לבין שפחות שעושות הגבינות מעצמן (שמותר אף בלא קצץ, כיון שלא היתה אמירה דישראל כלל, ומותרת מטעם שהיא עושה מעצמה להשלים קבלנותה).
761[2802] בסי' רנב (ואסור לומר לעכו"ם מערב [שבת] עשה האש בשבת או להדליק הנר, אבל לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש, למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה. אעפ"י שנראה הערמה, כדי לעשות לשבת הבאה).
762הובא ונתבאר לעיל ס"ז (דספר התרומה התיר בהדיא לומר לעבדו ושפחתו השכורים מדוע לא עשית האש למה לא הדלקת הנר כו', עיי"ש בסימן רנ"ב).
763והיינו כיון שלדעת ס' התרומה כל שכיר שנה הוי כקצץ, כדלעיל ריש סי"ד. משא"כ לדעת מהר"ם שכירות שנה אינה חשובה קצץ, ולא התיר אלא כשלא היתה אמירה לנכרי כלל.
764*
765כך נוטה דעת רבינו למסקנא, שמהר"ם סובר לאסור שכיר שנה מעיקר הדין, דלא כדעת ס' התרומה והרמב"ם.
766למרות מה שפירש בדברי מהר"ם, לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואם היא (ואם היא שפחתו השכורה לו צריך לומר דסבירא ליה כרא"ם שבהגהות מרדכי ... ספר התרומה והמרדכי). והיינו שגם שכיר שנה דינו כקבלן שקצץ.
767אלא שמכל מקום, גם אחרי דבריו כאן בסעיף שלפנינו, עדיין מסתפק בזה קצת, לקמן סי"ז וסי"ט (והערה 2830), וסכ"ב (אי נמי ... יש לומר דמודה מהר"ם להרמב"ם דבמלאכה מיוחדת עכ"פ עביד אדעתא דנפשיה, וגם כדידיה דמי (ולפי זה יש לומר דסבירא ליה גם כן כספר התרומה). אלא שזה דוחק קצת בלשון המרדכי).
768[2803] ומה שהתיר בהגהה שבסי' תקנט (אבל מהר"ם ז"ל אמר דיכול לומר לאחר השבת למה לא עשית כך וכך [בשבת שעבר], והביא ראי' לדבריו). על כרחך היינו דוקא בנכרי דעלמא כו'.
769ונתבאר לקמן סי"ט (אינה חשובה אמירה בנכרי דעלמא ... אמירת מדוע כו' אינה אזהרה וגערה, אלא דרך שאלה, כלומר כי בוודאי לא היית מפסיד טרחך).
770[2804] שמטעם זה הצריכו בקבלן קצץ, כדלעיל סי' רנב ס"ו (אם אין הנכרי חפץ לעשות בחנם, אלא מצפה הוא לתשלום שכר, אבל אין דעתו סמוכה עליו בודאי, שלא קצץ לו הישראל שכר, ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל, ונראה כעושה שליחותו).
771[2805] כמבואר בשו"ת מהר"ם (פראג) סי' רב (נראה שגם בית הלל לא התירו נתינת עורות לעבדן עם השמש אלא כשקצ[ץ] לו, כי היכא דלא שרו בשליחות איגרת בגמרא אלא כשקצץ. [ו]הא דלא מפלגי גבי עורות דמתניתין דשרו בית הלל בין קצץ בין לא קצץ, היינו משום דסתם עבדן אינו מקבל עורות לעבד אלא בשכר, אבל מוליכי איגרות, לפעמים דרך הוא שמוליכו הגוי בחנם, היכא דאית ליה אורחא להתם).
772ונתבאר לעיל ס"ג (והערה 2591), דהיינו שגם דעת מהר"ם מרוטנבורג כהגהות מרדכי "שאין חילוק בין אגרת לעורות", שסתם "כלי לכובס ונתינת עור לעבדן מסתמא היינו קציצה", "דסתם עבדן אינו מקבל עורות לעבד אלא בשכר", ורק "מוליכי איגרות ... היכא דאית ליה אורחא להתם", צריך לקצוץ בפירוש, כי "לפעמים דרך הוא שמוליכו הגוי בחנם", ואם כן אינו סומך על הישראל שיתן לו שכרו בסתם, אלא אם כן קצץ בפירוש.
773ואולי חסרות כאן איזה תיבות, וצריך להיות: "אלא דסתם קבלן הוי כקצץ. משא"כ בשליחת אגרות, כשיש לו דרך לשם בלאו הכי".
774וראה הערות ובאורים בקונטרס אחרון ע' קפד וע' קצה. ביאורי השלחן ע' תנא. יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' ערב.
775[2806] כלומר, שאם נרצה לפרש כוונת מהר"ם, שמותר לומר גם לשפחות מדוע לא עשיתן בשבת שעברה, ומה שכתב שבנותן כלים לנכרי אסור באמירה, היינו שאסור לומר לו בפירוש שיתקן הכלים בשבת.
776[2807] וכיון שדעת מהר"ם שלא התירו קבלנות אלא אם כן קצץ, והיינו אפילו אם לא אמר בפירוש לתקן הכלים בשבת. אם כן מכל שכן שיש לאסור לומר לשפחות מדוע לא עשיתם את הגבינות בשבת העברה.
777[2808] לעיל ס"ב וס"ד וסי"ד נתבארה דעת ס' התרומה, שהתיר שכיר שנה מטעם קצץ, כמבואר בדבריו בסי' רכב (קצץ ... עבדו ושפחתו השכורים), ובסי' רנב (ועכו"ם שכיר לישראל או שפחה ... דהוי כמו קצץ ... דשכירים אליו והוי כמו קצץ בשביל כך).
778ועל זה מבאר, שאין לפרש כאן בדברי מהר"ם, שהרי לא הזכיר כלל טעם זה (אלא הטעם שלא היתה אמירה), ואם נאמר שהוא סובר טעם זה, אם כן העיקר חסר מן הספר.
779ועוד יוכיח כן לקמן סט"ז (דלא סבירא ליה כספר התרומה ... דלספר התרומה לא הוה ליה להחמיר כל כך לעשות מסגרת לתנורו).
780ועוד יוכיח לקמן סכ"ב (לפי מ"ש בדעת מהר"ם, דלא סבירא ליה כספר התרומה גבי שכיר שנה, אתי שפיר מ"ש המרדכי בשמו גבי מכס).
781אמנם לקמן סי"ז וסי"ט נתבאר אופן נוסף בדעת מהר"ם, שמהר"ם סובר בזה כדעת ס' התרומה. ויתבאר לקמן שם (הערות 2830. 2861).
782*
783והנה לעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק ה (ד"ה והאמת, במוסגר) נתבאר טעם היתר עשיית הגבינות, כי מהר"ם סובר כס' התרומה ששפחות (שכיר שנה) יש להן דין קצץ.
784ולפי זה לא קיי"ל כוותיה, כדלעיל סי' רמד סוף סי"א (ואין לסמוך על סברא זו ... כי אם לענין דליקה משום הפסד).
785אמנם לפי המבואר כאן שהוא מטעם העושה מעצמו, שמותר אף בעבדים ושפחות השכורות לכל המלאכות. הנה בזה קיי"ל כוותיה, כדלקמן סי"ז-ח (ומהר"ם נמי סבירא ליה הכי ... בשפחות העושות הגבינות, דליכא אמירה כלל ... לדינא נקטינן ... כמהר"ם).
786[2809] והטעם ששכיר שנה לדעתו אינו כקצץ, כיון שאפילו קבלנות ממש לא התירו אלא בקצץ בפירוש.
787וגם לדעת ס' התרומה שכיר אינו עדיף מקבלנות, כדלעיל ס"ד (דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי משום דקצץ ... דסבירא ליה לספר התרומה דקצץ וקיבולת שני ענינים הם, וקבולת דעדיפא התירו אף בלא קצץ, והתירא דקצץ מילתא אחריתי היא ... דמהני נמי בלא קיבולת).
788והיינו שמה שס' התרומה סובר ששכיר שנה מקרי קצץ, היינו לשיטתו שקבלן אינו צריך קצץ. משא"כ מהר"ם מרוטנבורג שסובר כדעת התוס' שכל קבלנות צריך קצץ, אם כן בודאי לא יועיל קצץ גרידא בשכיר שנה.
789[2810] פ"ק דשבת סי' לו (דשרו בית הלל עורות לעבדן עם חשיכה, דנכרי לנפשיה קעביד כיון דקצץ לו דמים).
790[2811] יט, א ד"ה אלא (מתניתין נמי, דנותנים כלים לכובס ועורות לעבדן, איירי נמי בקוצץ).
791וכן נתפרש בשו"ת מהר"ם (פראג) סי' רב (כי נראה שגם בית הלל לא התירו נתינת עורות לעבדן עם השמש אלא [כשקצץ לו], כי היכא דלא שרו בשליחות איגרת בגמרא אלא כשקצץ). והובא לעיל ס"ג (והערות 2590. 2793).
792[2812] מרדכי כתובות סי' קע (פסק הר"ם ... ונהגו לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס').
793וכן הוא לקמן סי' רנד קונטרס אחרון ס"ק ב (ומהר"ם כתב דלעולם יש לפסוק כהרי"ף לבר היכא דהתוס' פליגי עליה). סי' שנ ס"ק א (וידוע מ"ש מהר"ם שבכל מקום פוסקים כו'. עיין סמ"ע סי' כ"ה). ובסמ"ע שם ס"ק יט (כתב המרדכי פרק נערה שנתפתתה, שפוסקים בכל מקום כרב אלפס, אם לא במקום שהתוספות חולקין עליו). לקמן סי' תלג ס"ק ז (שהגהות מיימוניות סבירא ליה כהתוס', שדרכו להמשך אחר התוס' בכל מקום כמ"ש הב"י בהקדמתו). וראה גם לעיל ס"א (והערה 2551). כללי הפוסקים וההוראה כלל ריז; רכח.
794[2813] עד כאן נתבארה שיטת מהר"ם באופן אחד. אופן נוסף יתבאר לקמן סי"ז וסי"ט (והערה 2830).
795[2814] ל"ת סה לט, סע"ג (אין משלחין איגרות ביד גוי מערב שבת, היכא שיודעין שנושאן הגוי בשבת, לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד גוי הוא, ויסברו שבשבת נתנו לו, אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר, דגוי אדעתא דנפשיה קעביד). משא"כ בשאר קבלנות אין צריך קצץ.
796וכן הוא לעיל ס"ג (דספר התרומה ... פירש הטעם דבעינן קצץ באגרת משום שניכר כתב ישראל כו', ורוצה לומר משא"כ בעורות לעבדן כו', שלא הזכירו בגמ' קצץ ... וכן בספר התרומה וסמ"ג לא הזכירו כלל).
797[2815] שאף שלענין קצץ בקבלנות סובר כדעת ס' התרומה (כדלעיל ס"ג) שבקבלנות אין צריך קצץ. אפילו הכי אפשר דלא סבירא ליה כס' התרומה להתיר בשכיר שנה, דהוי כקצץ, כי אם דהוי כשכיר יום.
798*
799אלא שמה שכתב כאן רק "אפשר דלא סבירא ליה בזה כספר התרומה", מוסיף לקמן בסמוך שיש לזה משמעות חזקה בסמ"ג (לשון הסמ"ג ששינה לשון ספר התרומה, וכתב נכרי סתם, במקום עבדו ושפחתו שבספר התרומה).
800וכן הוכיח לעיל ס"ב בהגהה (עי' סמ"ג ... גבי הדליק את הנר, שלא הזכירו שכיר שנה).
801והיינו שהסמ"ג העתיק דברי ס' התרומה, הן מה שכתב בסי' רכב והן מה שכתב בסי' רנב, ובשניהם שינה לשון ס' התרומה, וכתב נכרי סתם במקום עבדו ושפחתו. והיינו כיון שלדעתו שכיר שנה דינו כשכיר יום.
802[2816] סעיף יג (בשכיר למלאכה מיוחדת נמי יש לומר דכדידיה דמי מלאכה זו בכל משך זמן זה, מאחר שקיבל עליו לעשותה כל משך זמן זה. אבל בשכיר לכל המלאכות, מאחר שיכול ליתן לו איזו מלאכה שירצה בכל עת ובכל שעה, ליכא למימר בכל מלאכה ומלאכה שיעשה השכיר מעצמו דכדידיה דמי מלאכה זו, מאחר שביד הבעל הבית להחליפה לו באחרת).
803והיינו שאפשר שהסמ"ג סובר בזה כדעת הרמב"ם ששכיר שנה למלאכה מיוחדת נחשב קבלן משא"כ שכיר שנה לכל המלאכות נחשב כשכיר יום.
804[2817] והיינו שדעת הסמ"ג היא, שבשכיר שנה למלאכה מיוחדת מותר אפילו היתה אמירה לנכרי לעשות מלאכה זו (כדעת הרמב"ם). ובשכיר שנה לכל המלאכות מותר עכ"פ כשעושה מעצמו בלי שום אמירה (כדעת מהר"ם).
805וממה שכתב "דשכיר שנה ... דינו כשכיר יום ... אלא אם כן עושה מעצמו לגמרי בלי שום אמירה", נראה לכאורה, שגם שכיר יום העושה מלאכה מעצמו, שלא היתה עליו אמירה, מותר.
806[2818] בטור סי' שז (ובספר המצות התיר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, ואף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה. וכן כתב בעל התרומה).
807דהיינו מ"ש בס' התרומה סי' רנב (לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש, למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה), ובסמ"ג ל"ת סה יט, סע"ג (מותר לומר [לגוי בחול] מדוע לא עשית כך בשבת שעברה, אף על פי שעל ידי כך יעשה הגוי כך בשבת הבאה (סימני ס' התרומה שם)).
808רואים כאן שהן הסמ"ג והן הטור העתיקו את ההלכה מס' התרומה, אלא שהשמיטו את התיבות "עבדו ושפחתו", כיון שלדעתם שכיר שנה לכל המלאכות יש לו דין שכיר יום.
809והוא כדברי מהר"ם שהובאו לעיל (הערה 2803) משו"ת בהגהה שבסי' תקנט (אבל מהר"ם ז"ל אמר דיכול לומר לאחר השבת למה לא עשית כך וכך [בשבת שעבר]).
810וכן הוא לקמן סי' שז ס"ח (מותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה אין בכך כלום).
811וראה גם לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (הערה 2279).
812[2819] בטור שם (וכ"כ הרמב"ם ז"ל אם שכרו לשנה או לשנים שיכתוב לו או יארוג לו בגד מותר כאילו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או יארוג לו). והוא כמ"ש הרמב"ם פ"ו הי"ב (השוכר את הגוי לימים הרבה מותר אף על פי שהוא עושה בשבת, כיצד, כגון ששכר הגוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה). וכדלעיל (סי"א-ג) דהיינו ששכיר שנה למלאכה מיוחדת נחשב כמו קבלן, ושכיר שנה לכל המלאכות (או עבד ושפחה) נחשב כמו שכיר יום.
813[2820] בטור שם (ואם ליקט והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך למחות בידו), והוא כדברי הרא"ש פט"ז סי"ב (אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת ישראל, אין ישראל זקוק לומר אל תלקט, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד).
814יוצא אם כן שבשלשת ההלכות האלו, דעת הטור כדעת הסמ"ג שנתבאר לעיל.
815[2821] חוזר למה שכתב לעיל סוף סעיף הקודם (ואין לומר דשאני שכיר שנה דמקרי קצץ, וקצץ עדיף, כמו שנתבאר לעיל לספר התרומה). שממ"ש בהגהות מיימוניות בשם מהר"ם, משמע דלא סבירא ליה כספר התרומה.
816[2822] אות ו. ובכמה דפוסים אות ה (ומורי רבינו הר"מ כו' בעצמו נהג איסור בדבר, והיה מתקן מסגרת לתנורו ובערב שבת היה סוגרו מפני השפחה שלא תוכל לעשות דבר). והוא משו"ת שלו פראג סי' צב; צד. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתנז (ואני הייתי מוחה בשפחתי שלא להחם התנור. ופעמים ושלש הרגשתי שהיתה מחממת בצנעה ועשיתי לו מסגרת. ובכל ערב שבת אני סוגרו ומניחו עד מוצאי שבת).
817[2823] כדלעיל סט"ו (ואין לומר דשאני שכיר שנה דמקרי קצץ, וקצץ עדיף, כמו שנתבאר לעיל לספר התרומה. אם כן העיקר חסר מן הספר בדברי מהר"ם), ושם (הערה 2808).
818[2824] אות א (אבל לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית כך וכך בשבת), שהיא ההלכה הנ"ל שבס' התרומה. ואיך זה יחלוק על דברי רבו מהר"ם שחולק בזה על ס' התרומה.
819וכן הוכיח מדבריו לעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה והאמת, במוסגר (ואם היא שפחתו השכורה לו, צריך לומר דסבירא ליה ... ספר התרומה ... וכן משמע בהדיא בהגהות מיימוניות ריש פ"ו).
820[2825] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רלב.
821[2826] ס"ז (ורוצה לומר שלא להשתמש לאור הנר ולהתחמם כנגד המדורה, אלא ליהנות מרחוק דשרי, כמ"ש סימן רע"ו סוף ס"א בהג"ה). והוא מ"ש ברמ"א שם סעיף א (אם עשה גוי בבית ישראל מדעתו, אין הישראל צריך לצאת, אעפ"י שנהנה מן הנר או מן המדורה). ונתפרש לקמן שם ס"ב (לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו כשמדליק בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו, אף על פי שיש לו הנאה מאור הנר, רק שלא ישתמש כלום לאורו, וכן במדורה).
822וכך גם מה שהתיר לומר לעבדו למה לא עשית האש כו', היינו שאם יעשה האש, יוכל ליהנות ממנו מרחוק, ולא ישתמש לאורו מקרוב.
823[2827] וכיון שמהר"ם עשה מסגרת לתנורו כדי שלא תדליק שפחתו בצנעה, מוכח שאינו סובר כס' התרומה להתיר לומר לה מדוע לא הדלקת האש בשבת שעברה.
824ואף שנתבאר לעיל ס"ז שגם ס' התרומה לא התיר אלא כשמוסיף אש.
825מסתבר דאף הכא מיירי, שנשאר קצת גחלים בתנור לפני שהמשרתת תיקנה את האש.
826ואף שמהר"ם מודה להיתר אם לא היתה שום אמירה, וכאן הרי אמר למשרתת שלא תדליק האש בשבת.
827מכל מקום אין זה מועיל, כיון שמצוה עליה להדליק בימי החול. ויתירה מזו יתבאר לקמן סכ"ג (לענין הנאה דוקא. והיינו טעמא, משום דגם מהר"ם שעשה מסגרת נמי סבירא ליה הכי), היינו שבמקום הנאת הגוף, מודה מהר"ם שאין להתיר מטעם אם עושה מעצמו.
828וראה מהדורא בתרא המבוארת ע' 88 הערה 470. מעשה חושב ע' קנו ד"ה הרי.
829[2828] אין לומר שמה שעשה מהר"ם מסגרת היא חומרא שלו, אף שמודה להיתר של ס' התרומה.
830שהרי לשון תשובת מהר"ם שם (וששאלתם על בתי החורף. כשבאתי בצרפת היו נוהגים היתר בבית מורי זצ"ל, ואומרים שר"י מאורלינ"ש זצ"ל היה אומר לגוי לתקן האש, משום חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, והכל חולים בקרירות. אמנם במלכותנו נראה לאסור משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, שנהגו משום חומרא ופרישות שלא לישב בבית החורף שהוחם, ואי אתה רשאי להתירו).
831היינו שטעם ההיתר מעיקר הדין הוא "משום דהכל חולים אצל הקור". ולא מטעם שסובר כס' התרומה להתיר עבדו ושפחתו.
832[2829] לעיל סט"ו נתבארה שיטת מהר"ם, שבעושה מעצמו הוי כ"קצץ", אף שלא התירו בקבלן אלא בקצץ (כדלעיל סי' רנב ס"ו).
833עתה בא לבאר שיטת מהר"ם, שבעושה מעצמו אין חוששים למה שאמרו בירושלמי פ"א ה"ט (נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור. א"ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד. א"ר יודן אבוי דרבי מתנייה, הוא דתימר בטובת הנייה).
834והיינו שכבר נתבאר לעיל סי' רנב ס"ז-ט (כשיטת רבינו שמחה דלקמן), שלא אסרו בירושלמי אלא כשמלאכה נעשית בחפצים של ישראל. שעל זה כותב לקמן בסמוך "ומהר"ם נמי סבירא ליה הכי".
835אלא דלעיל שם ס"י נתבאר (כשיטת רבינו שמחה): "וכן אם הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו ... כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל ... והישראל רואהו ושותק לו ... צריך למחות בידו".
836ועל זה מבאר כאן דעת מהר"ם, שלא אסרו בחפצים של ישראל אלא אם "היתה שליחות ואמירה לנכרי לעשות מלאכה זו בעצמה בפירוש, משא"כ בשפחות העושות הגבינות דליכא אמירה כלל", התיר אף כשרואהו.
837[2830] כאן מבאר שיטת מהר"ם באופן אחר ממה שנתבאר עד עתה, על פי תשובת רבינו שמחה, שמסתמא גם מהר"ם ראה ומודה לעיקרי דבריו.
838והיינו שעד כאן (סט"ו-ז) נתבארה שיטתו (דסבירא ליה למהר"ם דשכיר שנה לא מקרי קצץ כלל. ולא עדיף כקבלנות ... אלא דינו כשכיר יום ... מאחר דשכרו משתלם לפי משך הזמן ולא לפי המלאכה). ומכל מקום התיר כשעושה מעצמו (ודאי כמשמעו דהעיקר הוא משום דעושות מעצמן וליכא אמירה כלל).
839אמנם כאן בא לבאר באופן שני, שמהר"ם סובר כדעת רבינו שמחה, שגם שכיר שנה מותר מעיקר הדין כקבלן, וכדלקמן ריש סי"ט שגם אם "היתה אמירה בערב שבת ... באינו רואהו, שרי".
840ומה שצריך למחות בו כשרואהו, היינו כמבואר לקמן בסמוך (כשעושה בשל ישראל צריך ליטול רשות ממנו, והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד ... ומהר"ם נמי סבירא ליה הכי).
841ואף שבקבלן אינו צריך למחות אפילו כשרואהו, היינו כדלקמן סי"ט (ולפי זה הא דמחלק בירושלמי בין טובת הנאה לעוסק בשכר, צריך לומר כפירוש רבינו שמחה, משום שלא יוכל למחות. ומשום הכי בשכיר שנה שיוכל למחות הוצרך מהר"ם לחלק, משום דהתם היתה אמירה בערב שבת ... משא"כ בגבינות ... אין צריך למחות, ולא דמי לירושלמי, מאחר שלא היתה אמירה).
842ופירוש זה בדברי מהר"ם, הובא גם לקמן סכ"ב (אי נמי ... יש לומר דמודה מהר"ם להרמב"ם דבמלאכה מיוחדת עכ"פ עביד אדעתא דנפשיה, וגם כדידיה דמי (ולפי זה יש לומר דסבירא ליה גם כן כספר התרומה). אלא שזה דוחק קצת בלשון המרדכי).
843וכן הובא לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואם היא (ואם היא שפחתו השכורה לו צריך לומר דסבירא ליה כרא"ם שבהגהות מרדכי ... ספר התרומה והמרדכי). והיינו שגם שכיר שנה דינו כקבלן שקצץ.
844*
845ובאמת נתבאר בארוכה בקונטרס אחרון שם, שהן מהר"ם והן שאר הפוסקים חולקים על רבינו שמחה, ואינם מצריכים למחות אלא בנכרי העובד בטובת הנאה, ולא בכל מקום שיכול למחות. ואפילו המ"א שפוסק כדעת רבינו שמחה לענין איסור העושה בשל ישראל והישראל רואהו. מכל מקום נתבאר שם ד"ה אבל בקבולת (דמשום רואה ושותק לא מיתסר בקבולת גמורה, כגון שקצץ, אע"ג דיוכל למחות).
846אמנם כאן נתבאר, שגם מהר"ם סובר בפרט הזה כדעת רבינו שמחה.
847[2831] הוא רבי שמחה ברבי שמואל משפירא, שהיה רבו של רבי יצחק בעל האור זרוע – רבו של מהר"ם מרוטנבורג (ולא רבינו שמחה ברבי שמואל מויטרי, מתלמידי רש"י, שחי כמאתים שנה לפני מהר"ם). ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קעג. מהדורא בתרא המבוארת ע' 90.
848ומכל מקום נראה שמהר"ם ראה את תשובתו זו, שהובאה בתשובותיו ובספרי תלמידיו (כדלקמן הערה הבאה).
849[2832] תשובתו נעתקה בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו, ובהגהות מרדכי סי' תנב, ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) סי' שטז (על המדורות שמבערות הנכריות בבית אדוניהם בשבת, לא התירו חכמים ... ולענין מכבה שייך לומר נכרי אדעתא דנפשיה קעביד, אבל להבעיר מעצי ישראל, צריך ליטול רשות מבעל העצים, ואם ראה ישראל ושתק, אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל. כמו האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל, שאסור אפילו בקיבולת, ואין לחלק בין בחנם בין בשכר. ואפילו בבית נכרי גרסינן בירושלמי פ"ק דשבת [הל' ט] הנותן כלים לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בה בשבת אסור, אמר ר' יוחנן לימא ליה דלא יעבוד. א"ר יהודה הדא אמרת בטובת הנאה, אבל בשכר בעבידתיה עסיק, פירוש לא יוכל למחות לו. אלמא בחנם צריך למחות אפילו אם הנכרי עושה בביתו, מה לי שאר מלאכתו מה לי מבער עצים. וכל הני דכל כתבי דאמר בשביל נכרי מותר, היינו שהנכרי עושה מלאכה בשלו, אבל בשל ישראל אפילו בבית נכרי אסור. וכל שכן בבית ישראל, ואפילו הכל בשביל נכרי, ואפילו משכיר מרחץ לנכרי אמרינן בפ"ק דע"ז [דף כא] לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי בשבת, שנקרא על שמו, ונכרי יעשה בה מלאכה בשבתות וימים טובים, ואף על פי שעושה לצורך עצמו ומעצים שלו, ואין לך נקראת על שמו יותר מביתו של ישראל שדר בו. ועוד משמע בירושלמי שאין מטריחין לנכרי לומר צא מבית[ך] ועשה צרכיך, מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו. ויש [ללמוד] שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכות בבית ישראל).
850תשובה זו נעתקה לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה, בתוספת הסבר לדבריו, ותוכנו:
851(א) השפחות העושות מעצמן בבית ישראל אסור. והטעם וההוכחות לזה:
852(ב) גם נכרי העושה מעצמו בשל ישראל אסור, שאינו דומה לכיבוי דליקה שאין צריך ליטול רשות.
853(ג) ואף שאומנים העושים בשכר אין צריך למחות בהם, מכל מקום בבית ישראל צריך למחות גם בהם.
854(ד) וטעם החילוק הוא, כי כל מקום שיכול למחות צריך למחות בו. ובבית ישראל יכול למחות אף באומנים.
855(ה) וכל שכן שצריך למחות בעושים בחנם בטובת הנאה, שגרע טפי, שהרי צריך למחות בהם אף כשעושים בביתם.
856(ו) ולכן צריך למחות אף כשעושים לצורך עצמם, שהרי יכול למחות בעושים בשל ישראל או בבית ישראל.
857וראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' עדר ואילך.
858[2833] שהובאו ונתבארו לעיל ס"א.
859[2834] שההפרש בין בית ישראל לבין בית נכרי הוא רק לענין קבלנות (עושה בשכר), שבביתו יכול לגרשו, ובבית נכרי "בעבידתיה עסיק, פירוש לא יוכל למחות".
860משא"כ לענין העושה בחנם בשל ישראל, צריך למחות בו אף בעושה בבית נכרי.
861[2835] פ"א ה"ט (נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור. א"ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד. א"ר יודן אבוי דרבי מתנייה, הוא דתימר בטובת הנייה, אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק).
862[2836] לפי הנראה בא לבאר שורה בלתי מובנת בתשובת רבינו שמחה הנ"ל, לפי גירסת הדפוסים הראשונים (אפילו בבית נכרי אסור. וכל שכן בבית ישראל ... ואף על פי שעושה לצורך עצמו ומעצים שלו ... ועוד משמע בירושלמי שאין מטריחין לנכרי לומר צא מביתי ועשה צרכיך, מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו).
863והיינו שמפרש בירושלמי סוף פט"ז (שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו), דהיינו שהנכרי הדליק לצורך עצמו בבית ישראל, ולכן אין הישראל צריך לגרשו מביתו. ומכל מקום מסיים ש"חייב לגרשו מביתו".
864וליישב סתירה זו מבאר רבינו, שגם למסקנתו "אין מטריחין כו'" – בעושה לעצמו; אלא "דצריך לגרשו, היינו כדי שלא יעשה בשל ישראל".
865אמנם בדפוסים המאוחרים של המרדכי הוכנס בו תיקון (שאין מטריחין לנכרי לומר צא מבית[ך] ועשה צרכיך, מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו). והיינו שדוקא בבית נכרי אי אפשר לגרשו, משא"כ בבית ישראל חייב לגרשו מביתו.
866וראה מהדורא בתרא מבוארת ע' 91.
867[2837] אפשר שגם הערה זו מיירי במה שהובא לעיל מתשובה הנ"ל, אודות נכרי העושה לצורך עצמו בשל ישראל (וכל הני דכל כתבי דאמר בשביל נכרי מותר, היינו שהנכרי עושה מלאכה בשלו, אבל בשל ישראל אפילו בבית נכרי אסור).
868חומרה זו לא מצאנו בשום פוסק, וכנפסק בפשיטות לקמן סי' שז סל"ה (ואפילו אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל, אינו צריך למחות בו כשרואהו).
869וכן הקשה רבינו לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (כשעושה בשביל עצמו, דלא כהגהות מרדכי (וכן משמע בט"ז סוף סי' רע"ו, דמסתמא מדלקת השפחה נר של בעל הבית להדחת כליו). וכן משמע בהדיא ממ"ש המג"א בסי' ש"ז ס"ק כ"ט דאף כשהנכרי עושה בשל ישראל אין איסור אמירה אלא כשמגיע לו הנאה, שמרבה לו שכר בעד זה עיי"ש. וכן פסק רמ"א בי"ד סי' רצ"ז ס"ד בהג"ה. ואף החולקין שהביא הש"ך שם, לא אסרו אלא האמירה, אבל לא למחות כשרואהו. וכן דעת כל האחרונים בסי' רמ"ג גבי קבלנות דמרחץ, שתלו בנוסחאות הרא"ש וטור, ומדברי כולם משמע דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי).
870ועל כן מפרש כאן, שאפשר לא אסר כהאי גוונא (לצורך עצמו, בשל ישראל) אלא כשגופו של הישראל נהנה, שהרי כותב זאת על הא דתנן קכב, א (נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל).
871*
872וראה לקמן סי' שה בקונטרס אחרון ס"ק א (אבל אין לומר דר' שמחה נמי לא אסר אלא במדורה, דהא מייתי ראיה מירושלמי דאיירי בכביסת כלים, עיין במ"ש בסי' רנ"ב), ולקמן (הערה 2924).
873[2838] שאם "עושה בשל ישראל צריך ליטול רשות ממנו, והוא ראה ושתק, אדעתא דישראל קעביד", ולכן צריך למחות בו.
874ולא רק באופן שנתבאר בירושלמי שם (נתן כליו לכובס נכרי ... בטובת הנייה), אלא אף בשפחות השכורות לשנה שעושות הגבינות בשבת בשביל הישראל (שבזה דן מהר"ם).
875כי אף שמעיקר הדין "באינו רואהו שרי" (כדלקמן סי"ט), מכל מקום אם "ראה ושתק ... צריך למחות" (כדלעיל הערה 2830).
876אלא שמכל מקום התיר מהר"ם בעושה מעצמו (ראה לעיל הערה 2829).
877[2839] דתנן קכא, א (נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה). ובגמרא שם (נכרי לדעתיה דנפשיה עביד). וברש"י שם (להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד).
878וכן נפסק לקמן סי' שלד סכ"ו (נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת, ששוקל בדעתו שכך ראוי לו לעשות, מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן, ולהנאת עצמו הוא מתכוין).
879[2840] בירושלמי שם (נתן כליו לכובס נכרי).
880[2841] דמיירי ביה מהר"ם, בשפחות העושות הגבינות.
881[2842] בירושלמי שם שהצריכו למחות בו.
882[2843] לכן לא הצריך מהר"ם למחות בהן.
883והיינו שלפי זה יהי' פירוש דברי מהר"ם (דהתם אמירה לנכרי, אבל אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור), שכשעושה מעצמו בלא אמירה כלל: (א) אין צריך קצץ (כדלעיל סט"ו). (ב) מותר אף שהוא בשל ישראל (כמבואר כאן). (ג) מותר אף שהוא בבית ישראל (כדלקמן ס"כ).
884וכן ביאר במנחת כהן משמרת השבת שער א פ"ו ד"ה ואמנם לקושיא (שמה שאין צריך למחות ביד הגוי הבא לעשות מלאכה מעצמו לישראל בשבת, הוא דוקא ... שלא היה שם אמירת ישראל לא בשבת ולא קודם השבת ... אם היה רועה צאנו של ישראל והוא חולב אותן בשבת, ועושה מהן גבינות בשבת לצורך הישראל, אין צריך למחות בידו שלא יעשה הגבינות, כיון שהוא עושה מעצמו ולא היתה שם אמירת ישראל), ובסוף הפרק (אם ישראל לא צוהו בה כלל, ושכיר זה עושה אותה מעצמו, נראה שמותר להניחו לעשות, ואין צריך למחות בו, ואפילו עושה לדעת ישראל ... כן נראה לי כפי עיקר אלה הדינים).
885[2844] סו"ס רנב (לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש, למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה), וכמובא לעיל (ס"ז), והיינו שעושה בשל ישראל, והישראל רואהו, והוא בבית הישראל.
886ואם כן איך יתרץ דברי רבינו השמחה הנ"ל שהביא מירושלמי הנ"ל.
887[2845] כדלעיל ס"ב וס"ד וסי"ד.
888[2846] שם (הוא דתימר בטובת הנייה, אבל בשכיר, בעבידתיה הוא עסיק). הרי שבקצץ אין צריך למחות.
889[2847] כדלעיל ס"ב (מה שאין כן בעבדו השכור לשנה ... כל הרגילים בביתו יודעים שהוא שכיר שנה, דמקרי קצץ, ודינו כקבלן לפי דעת ספר התרומה).
890וראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' רפא.
891[2848] כדעת רבינו שמחה הנ"ל, שמפרש הירושלמי הנ"ל אפילו בעושה מעצמו.
892[2849] כדלעיל סי"ד. והיינו מטעם שאינו בביתו של הישראל (וגם העשבים אינם של הישראל).
893[2850] תוכן האמור בקטע שלפנינו, שיש מקום לפרש בדברי ס' התרומה בענין העושה מעצמו, שלא כפי שנתפרש עד עתה.
894שעד כאן נתבארה דעתו (לעיל ס"א וסי"ד ובתחלת הסעיף שלפנינו), שהוא סובר כדברי התוס' שהעושה מעצמו בשביל ישראל אינו צריך למחות בו (אף במלאכה דאורייתא), אלא אם כן: (א) גוף הישראל נהנה ממנו. (ב) הוא בבית ישראל. ולכן לא התיר אלא בליקט עשבים בשדה (בשביל בהמת עצמו), והאכיל בהמת ישראל (מדעת עצמו).
895אמנם יש להבין דיוק לשונו בסי' רמז (ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה). ואולי כוונתו בזה, שלא התיר נכרי העושה מעצמו אלא במלאכה מדברי סופרים, כמו מוקצה.
896ולפי זה יש לפרש שיטת ס' התרומה כך:
897(א) שכיר שנה חשוב כמו קצץ ואינו צריך למחות בו (כדלעיל ס"ב וס"ד וסי"ד).
898(ב) עושה מעצמו בשביל טובת הנאה, אינו חשוב כמו קצץ, ולכן צריך למחות בו (כמבואר כאן).
899(ג) הנותן כליו לנכרי בטובת הנאה שהותר בירושלמי כאן, כיון שלא הותר מטעם קצץ, אם כן ודאי הותר מטעם קבלן.
900(ד) אם רואהו עושה מלאכה, צריך למחות, אלא אם כן הוא קבלן שקצץ, כמבואר בירושלמי כאן.
901וראה ביאורי השלחן ע' תנז-ט, בשולי הגליון.
902[2851] סעיף ג (שלא הצריכו קבלן שקצץ אלא בשילוח אגרת שהוא בכתב ישראל, משא"כ בשאר קבלן אין צריך קצץ).
903[2852] שהרי לפי פירושו בירושלמי זה, התירו לו לתת כליו לנכרי בטובת הנאה, מטעם שהוא קבלן, בלא קצץ.
904[2853] שכבר נתבאר לעיל ס"א (הדין דין אמת, גם לספר התרומה וסיעתו הנמשכים אחר התוס', דהעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד).
905אמנם אפילו אם תמצי לומר דלא סבירא ליה כלל היתר זה, כי אם במוקצה ולא במלאכה גמורה. מכל מקום לדינא נקטינן כדעת הפוסקים שהעושה מעצמו מותר.
906[2854] כדלעיל ס"א וסי"ד, שהרא"ש ורשב"א פסקו כדעת התוס', שאף אם הנכרי ליקט והאכיל עשבים לבהמת ישראל אין צריך למחות בו.
907ואף בשכיר שנה העושה מעצמו נקטינן כדעת מהר"ם להתיר, כנפסק בשו"ע סי' שה סכ"א (גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל, מותר כיון שאינו אומר להן שיעשו).
908וראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' שה.
909[2855] סי' תו (שהעתיק לשון ס' התרומה), שלא התיר אלא כשליקט הנכרי לצורך בהמתו, ואחר כך האכיל לבהמת ישראל, כדלעיל סי"ד.
910[2856] סי' שכה סק"ל (ז"ל הרא"ש, אבל אם מערים ישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה על ידי עכו"ם אסור, כדאמרינן פרק הפועלים עכ"ל. משמע אם אין הישראל מערים, אף על פי שהעכו"ם מערים שרי. ועוד משמע, דאפילו ידעינן שהעכו"ם עושה לצורך ישראל אין צריך למחות ... אבל המרדכי כתב וז"ל ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל ולומר שעושה לעצמו, על כרחך משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו. וכן משמע מלשון השו"ע. וטעמו כיון שהישראל נהנה מזו המלאכה). הרי מסקנתו שיש להחמיר בזה כס' התרומה.
911ובאמת מסתפק בזה רבינו לקמן סי' שכה ס"כ (אם ליקט נכרי עשבים (לבהמתו) והאכיל (גם) לבהמת ישראל אין צריך למחות בידו ואף על פי שמן הסתם ליקט גם לצורך ישראל אין איסור בליקוט זה כלל כי כל נכרי העושה דבר מעצמו בודאי מתכוין הוא לטובת עצמו שיודע שלא יפסיד).
912וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).
913והיינו שבלא המוסגר נפסק שם שאפילו "אם ליקט נכרי עשבים והאכיל לבהמת ישראל אין צריך למחות בידו". והוסיף במוסגר, דהיינו דוקא "אם ליקט נכרי עשבים לבהמתו, והאכיל גם לבהמת ישראל".
914וכאן מסיק להחמיר בזה כס' התרומה.
915[2857] כמבואר במשנה שם (נכרי שהדליק את הנר ... בשביל ישראל אסור, מילא מים ... בשביל ישראל אסור, עשה נכרי כבש ... בשביל ישראל אסור). והובא לעיל (ס"א) מהתוס' שטעם האיסור בכל זה הוא כיון שגוף הישראל נהנה במעשה של נכרי.
916ועל זה הובאה הברייתא שם (נכרי שליקט עשבים ... אם בשביל ישראל אסור). מובן מכך שגם כאן טעם האיסור כיון שגוף הישראל נהנה.
917[2858] סעיף יד (דהא תנן בהדיא ואם בשביל ישראל אסור, אע"ג דעביד אדעתא דנפשיה, משום דמה שמאכיל לבהמתו הוה ליה כגופו נהנה).
918[2859] חוזר עתה לביאור שיטת מהר"ם, לפי הפירוש השני בדבריו, שנתבאר לעיל סי"ז (ומהר"ם נמי סבירא ליה הכי ... נתן כליו לנכרי מערב שבת, דצריך למחות כשעושה בטובת הנאה, אע"ג דהוה ליה כקצץ, מדשרי בעושה מעצמו לפי שיודע שלא יפסיד דהיינו טובת הנאה).
919וכיון שגם שפחות השכורות מותרות מעיקר הדין כמו קבלן שקצץ, אם כן מדוע לא התיר אלא כשעושות מעצמן בלי אמירה.
920אלא שלפי ביאור זה על כרחך צריך לומר, שסובר גם בזה כפירוש רבינו שמחה בדברי הירושלמי, שכל מקום שיכול למחות חייב למחות. ולכן גם "בשכיר שנה שיכול למחות" (שהרי הוא שכירו), חייב למחות.
921ולכן לא התיר אלא כשעושות מעצמן בלי אמירה.
922[2860] בהגהות מיימוניות פ"ח אות ז (ומורי אומר ... הגבינות שעושות השפחות בשבת, אין לאסור ... דהתם אמירה לנכרי, אבל אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור).
923[2861] ואף שיכול למחות בו, שהרי שכירו הוא, מכל מקום אינו צריך למחות בו, כיון שאינו רואהו במלאכתו.
924[כדלעיל (הערה 2830), שמהר"ם סובר כדעת רבינו שמחה, שגם שכיר שנה מותר מעיקר הדין כקבלן, אלא שאם רואהו צריך למחות בו].
925ומה שכתב מהר"ם טעם ההיתר כיון שהוא עושה מעצמו, היינו כדי להתיר בעושה מעצמו אף כשהישראל רואהו.
926[2862] שדינו כקבלן, כמבואר לעיל סי' רמז ס"ט (אם אינו מצפה כלל לתשלום שכר אלא עושה בחנם, מן הסתם עושה כן לשלם גמול לישראל על הטובה שקבל ממנו כבר, והרי זה כעושה בשביל שכר).
927ואף שיכול למחות בו, שהרי מוליכו בחנם. מכל מקום אינו צריך למחות בו, כיון שאינו רואהו בהליכתו (אף שיודע שהולך בשבת).
928והחילוק בין רואהו לבין יודע שהולך בשבת, נתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ז.
929ואם יש לנכרי דרך לאותה עיר, ולא סיכמו בינם שיוליכנו בחנם, נתבאר לעיל ס"ג (והערה 2591), וסט"ו (והערה 2805).
930[2863] כדלעיל סט"ו (העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא, מאחר שלא אמר לו כלום, אלא אדעתא דנפשיה ... ושפחה השכורה לשנה, להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כלל).
931[2864] כמובא לעיל סט"ו משו"ת מהר"ם סי' תקנט בהג"ה (אבל מהר"ם ז"ל אמר דיכול לומר לאחר השבת למה לא עשית כך וכך [בשבת שעבר], והביא ראי' לדבריו). ונתבאר לעיל שם (בנכרי דעלמא ... שאינו אדון לו לצוות עליו).
932[2865] כשעשו השפחות הגבינות בבית ישראל.
933אף דאמרינן בירושלמי פ"א ה"ח (תני אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור, ובתוך בתיהן מותר). הובא בתוס' ע"ז כא, ב ד"ה אריסא. וכן נפסק שו"ע סי' רנב ס"ב (והוא ... שיעשה הגוי המלאכה בביתו). ולעיל שם ס"ה (אסור להניחו לעשות ברשות ישראל).
934אלא ודאי שלדעתו, גם זה לא אסרו אלא כשהיתה אמירה מהישראל, משא"כ אם הנכרי עושה מעצמו בלי שום אמירה מהישראל, אין חוששים גם לזה.
935[2866] רמז תא (כשנכרי בא לכבות נר או מדורה, יש בני אדם אוסרין למחות בו ולומר אל תכבה, וטועים בזה דתנן פרק כל כתבי הקדש נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, וסבורין שהפירוש הוי שאסור לומר אל תכבה, דומיא דאין אומרים לו כבה, והפירוש הוי אין צריך לומר לו אל תכבה, וכן מוכח הסוגיא). והוא מתשב"ץ קטן סי"א (ואומר שאם ירצה הגוי ליקח שמן מהנר בליל שבת, שמותר לישראל למחות על ידו, כדאיתא במסכת שבת (דף קכא) אין אומרים לגוי כבה ואל תכבה, והכי פירושו, אין צריך לומר לגוי אל תכבה, אבל אם רוצה ישראל יכול לומר אל תכבה).
936הרי נתפרש שאם הנכרי בא לכבות מעצמו בלי אמירת הישראל, מותר אפילו בבית הישראל. והיינו כיון שלא היתה כאן אמירת הישראל כלל.
937[2867] אות ה (פירוש אין צריך למחות בידו ולומר אל תכבה ... אבל נכרי הבא לכבות נר בשביל ישראל והישראל אינו חפץ בכך, מותר למחות בידו, ובני אדם הנוהגין איסור, ונמנעים מלמחות בעבדים ושפחות לכבות מהאי טעמא, טועים הם).
938[2868] סי' לא ל, ג (ואומר הר"ם שצריך אדם למחות לעבדו או לשפחתו גויה שלא להדליק בשבילו את הנר. ואם ידליקו אסור ליהנות בו, כדאיתא פרק כל כתבי נכרי שהדליק וכו'). והוא מהתשב"ץ סי"ב (ואומר שצריך למחות לעבדו ולשפחתו גוים שלא להדליק את הנר בשבת בשבילו. ואם ידליקו שאסור להשתמש לאורו, כדאיתא בפרק כל כתבי (דף קכב) נכרי שהדליק נר בשביל עצמו מותר לישראל להשתמש לאורו, ואם בשביל הישראל אסור להשתמש לאורו).
939[2869] מה שהצריך למחות בהם כשמדליקים את הנר, אין זה (מחמת שהוא בבית ישראל), אלא (אף שלא בבית ישראל), מטעם שגוף הישראל נהנה ממנו, שבזה תנן קכב, א (נכרי שהדליק את הנר ... אם בשביל ישראל אסור), ובתוס' שם ד"ה נכרי (שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי).
940ואף שלא נאמר שצריך למחות בו, וכדלעיל ס"א (דאין צריך למחות, אבל אסור ליהנות). וכן נפסק לעיל סי' רעו ס"א (אסור ליהנות ממלאכתו בשבת).
941הנה הר"מ הצריך אף למחות בו (שצריך אדם למחות לעבדו או לשפחתו גויה שלא להדליק בשבילו את הנר. ואם ידליקו אסור ליהנות בו).
942וכן מסיק לקמן סכ"ג גם בדעת המ"א ומהר"ם מרוטנבורג, שלא הצריכו למחות בעושה מעצמו בבית ישראל אלא כשגוף הישראל נהנה ממלאכתו (דמיירי לענין לאכול הגבינות בשבת ... דמיירי לענין ליהנות בשבת ... לענין הנאה דוקא, והיינו טעמא משום דגם מהר"ם שעשה מסגרת, נמי סבירא ליה הכי). והיינו שמה שמהר"ם עשה מסגרת לתנורו שלא תדליק שפחתו מעצמה, היינו כיון שלא הועיל מה שמיחה בה על מה שמדלקת כדי שיהנה גופו.
943וכן מסיק לקמן סי' שה קונטרס אחרון ס"ק א (שיש לומר, שאף המג"א לא החליט בסי' רע"ו לאיסור אלא במדורה וכהאי גוונא, שגוף הישראל נהנה ... ויש לומר דמהאי טעמא נמי צריך למחות).
944יוצא אם כן שאין סתירה בין שני פסקים אלו, שכשנכרי מדליק הנר צריך למחות בו כיון שגוף הישראל נהנה, וכשהנכרי מכבה הנר מעצמו בבית הישראל, אינו צריך למחות בו כיון שאין גוף הישראל נהנה מהכיבוי, ובעושה מעצמו שרי אף בבית ישראל.
945[2870] וכ"ה לעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה והאמת (מהר"ם מרוטנבורג רבו של הרא"ש והגהות מיימוניות כנודע, ואינו הר"ם שבכלבו, שהגיה עליו הר"פ).
946והיינו מה שהגיה בתשב"ץ שם סי"ב, ובכל בו שם (מיהו הירושלמי אומר (שבת טו) דאין מטריחין אדם לצאת מביתו אם הדליק הגוי מדעתו בשביל הישראל).
947רבינו פרץ הי' אמנם חברו של מהר"ם מרוטנבורג; אלא שאחר שנלקט הספר תשב"ץ קטן (שהם פסקי מהר"ם מרוטנבורג), כתב עליו הר"פ הגהות (כולל הגהה זו).
948וכבר נתבאר לעיל, שאין כל סתירה בין שני פסקים אלו, דהתם שאני משום שנהנה.
949וראה תהלה לדוד סי' רעו סק"ד. כללי הפוסקים וההוראה כלל רסב.
950[2871] סעיף א (עיין רשב"א (סוף פרק י"ו), שדחה ראיית התוספות דנכרי המלקט עשבים מעצמו ומאכיל לבהמת ישראל אדעתא דנפשיה קעביד ואין צריך למחות, מדתנן נכרי שבא לכבות כו', דשאני התם דבדליקה התירו כו').
951אלא מהר"ם סבירא ליה כדעת התוס', כדלעיל סט"ו (והכי נמי סבירא ליה למהר"ם בהגהות מיימוניות פ"ח, דנכרי העושה מעצמו אין לאסור ... ומהר"ם סבירא ליה דהלכה כתוס' בכל מקום, אפילו נגד הרי"ף).
952ולכן גם כאן הביא מהר"ם ראי' זו (כשנכרי בא לכבות נר או מדורה ... דתנן פרק כל כתבי הקדש נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ... והפירוש הוי, אין צריך לומר לו אל תכבה).
953[2872] כלומר, שאין לומר שטעם ההיתר בזה הוא כמו לדעת ס' התרומה, שנתבאר לעיל ס"ב (בעבדו השכור לשנה דמיירי ביה בספר התרומה, שממנו מקור דין זה, כל הרגילים בביתו יודעים שהוא שכיר שנה, דמקרי קצץ), וסי"ח (ולספר התרומה סבירא ליה דעבדו שכירו הוה ליה כקצץ ממש, שאינו צריך למחות כשרואהו, כדאיתא בירושלמי. ומשום הכי נמי ליכא למיחש למראית עין בבית ישראל, דכו"ע ידעי שהוא שכירו לשנה וקצץ).
954שהרי מהר"ם מיירי כאן בנכרי דעלמא (כשנכרי בא לכבות נר או מדורה ... אין צריך לומר לו אל תכבה).
955[2873] אף אם הישראל רואהו אין צריך למחות בו, ואף אם הוא בבית ישראל אין צריך למחות בו (אלא אם כן גוף הישראל נהנה ממלאכתו, כנ"ל).
956והטעם שאין חוששים בזה למראית העין יתפרש לקמן בסוף הסעיף.
957[2874] היינו אף שעשה מלאכת הכיבוי בשביל ישראל, מכל מקום אין צריך למחות בו כשעושה מעצמו.
958[2875] וטעם היתר זה של העושה מעצמו, הוא כאמור לעיל סט"ו (העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא, מאחר שלא אמר לו כלום, אלא אדעתא דנפשיה, דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד).
959[2876] כלומר, שמטעם זה התיר גם בשכיר שנה, אף שהוא לא יקבל כלום יותר על שעשה מלאכה זו עתה, מטעם האמור לעיל סט"ו (ושפחה השכורה לשנה, להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית). וכדלעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה והנה לפי במוסגר (דאין סברא כלל לחלק בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר ובין דעתו על מה שיקבל), ונתבאר שם (הערות 2336-2337), וסי' רמז ס"ט (ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו), ונתבאר שם (הערה 1265).
960[2877] "ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן". הרי שעכ"פ אין צריך למחות בנכרי הבא להוסיף שמן בנר בשבת, אפילו בשל ישראל ובבית ישראל.
961שבעל כרחך גם הם סוברים כדעת מהר"ם שנכרי העושה מעצמו אין צריך למחות בו אפילו בשל ישראל ואפילו בבית ישראל.
962וזהו גם הטעם שכתב לעיל סי"ח דנקטינן בזה כדעת מהר"ם, שהרי כך פוסקים גם הטור ורמ"א.
963וכן הוכיח לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ועיין שם (ולפי זה, מ"ש הטור ושו"ע סוף סי' רע"ו דמותר למחות כו', משמע דאין צריך למחות, ומיירי בבית ישראל כמפורש בראש דבריהם).
964[2878] ס"ק יד (דוקא כשהנר של עכו"ם, אבל כשהנר של ישראל צריך למחות).
965ולפי זה נפסק לעיל סי' רנב ס"י (אם הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו, אפילו בבית ישראל ... אין צריך למחות בידו).
966ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ה ד"ה והאמת (מ"ש המג"א בסי' רע"ו ס"ק י"ד דמיירי בשל נכרי, ולא מיתסר משום מראית העין, אף על גב דעושה בשביל ישראל ובביתו).
967[2879] ועוד הוכיח כן לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (ולא כשעושה בשלו כמ"ש [ה]מ"א, שהרי המרדכי שהביא ב"י שם מיירי בכיבוי נר ומדורה של ישראל, דהאיך יכול למחות כשמכבה שלו. ועוד דבהגהות מיימוניות פ[י]"ב מבואר בהדיא דמיירי בעבדיו המכבים נרותיו).
968ונתבאר שם (הערות 2248-2250), שהרי המקור למ"ש הטור "ויכול למחות בו שלא ידלק הנר ושלא יתן בו שמן", הוא במרדכי רמז תא (כתב הר"ם כשנכרי בא לכבות כו' אין צריך לומר לו אל תכבה). והוא בתשב"ץ סי' יא. ובזה ודאי אין שייך לומר דמיירי בנרות שלו, דהאיך יכול למחות כשמכבה שלו. וגם מקורו בהגהות מיימוניות פי"ב אות ה (אבל נכרי הבא לכבות נר בשביל ישראל, והישראל אינו חפץ בכך, מותר למחות בידו). מובן מכך שגם הטור ורמ"א מיירו שמדליק נרות של ישראל, ומכל מקום אין צריך למחות בו.
969[2880] יוצא אם כן שדעת הטור והרמ"א כדעת מהר"ם, שאפילו אם הוא בשל ישראל ובבית ישראל, אם הוא עושה מעצמו אין צריך למחות בו.
970[2881] והיינו שאם גופו נהנה, אסור ליהנות ממנו לכל הדעות, כדלעיל ס"א מהתוס' והפוסקים. וכנפסק לעיל סי' רנב ס"י וסי' רעו ס"א.
971וגם צריך למחות בו, לפי מה שנתבאר לעיל, והוכיח רבינו מכמה פוסקים (לקמן סכ"ג).
972ואם כן האיך התירו בזה הטור והרמ"א, שלא למחות בנכרי וליהנות מהנר שהדליק הנכרי!?
973[2882] שכתב "ושלא יתן בו שמן", דהיינו שהי' בו כבר שמן, והוא מוסיף. וכן ברמ"א שם (או להוסיף שמן).
974[2883] אף שכתב הטור סתם "שלא ידליק הנר". וכן הוא ברמ"א שם. מכל מקום בודאי מיירי שיש שם כבר נר, והנכרי בא להוסיף נר.
975שבזה מיירי בטור ובשו"ע לפני זה שם (אם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק נר אחר מותר להשתמש לאורו ... וכן אם נתן שמן בנר הדולק מותר להשתמש).
976וראה זכרון יוסף סי' עו.
977[2884] ס"ז ד"ה אבל אם (דספר התרומה התיר בהדיא לומר לעבדו ושפחתו השכורים מדוע לא עשית האש, למה לא הדלקת הנר כו', עיי"ש בסימן רנ"ב. ורוצה לומר שלא להשתמש לאור הנר ולהתחמם כנגד המדורה, אלא ליהנות מרחוק דשרי).
978[2885] דלעיל שם (והערה 2653), מה שפירש האגודה פ"א סכ"ה (אם הי' שם נר והדליק הכותי עוד נר (והרבה ב' נרות) מותר לישראל להנות מהן ... הגאונים התירו לומר לכותי בחול מדוע לא הרבית באש או בנרות בשבת שעברה).
979וכן סוברים גם הטור והרמ"א, שהרי גם הם כתבו דינם דוקא בהוסיף שמן ונר.
980[2886] ח"א סי' נט, שהובא לעיל ס"א, והערה 2543 (ומכל מקום נראה לי, שאילו היה העבד או השפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו, וניכר שאינן עושין לדעתו, שהוא מותר ואינו מצווה להפרישו). והובא בשו"ע סי' דש ס"א (אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר ואינו צריך להפרישו).
981הרי שכשאין שום אמירה "ניכר שאינו עושה לדעתו", ואין בזה חשש מראית העין.
982[2887] וכן נתבאר בדעת מהר"ם, לעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואין חוששין (ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו לעשותה, שאז יש לחוש שמא יתברר להם האמת ... שאמר לו, ויחשדוהו שמא אמר לו בשבת).
983והביא שם כמה הוכחות לסברה זו.
984[2888] תוכן הסעיף שלפנינו:
985עד כאן נתבארה שיטת מהר"ם, שכל האיסור של הירושלמי שהנכרי לא יעשה קבלנות בבית ישראל, הוא משום מראית העין, משא"כ כשעושה מעצמו אין בזה מראית העין.
986אמנם לכאורה הי' מקום לפרש שטעם האיסור בזה הוא משום מחזי כשלוחו, ובזה אין טעם לחלק בין היתה אמירה לבין לא היתה אמירה ועושה מעצמו.
987על זה בא להוכיח כאן שטעם האיסור הוא משום מראית העין, כאמור לעיל.
988וכן נתבאר לעיל סי' רנב ס"ה (לפי שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל ושמא יחשדוהו), והוכיח כן לעיל שם בקונטרס אחרון ריש ס"ק ה (ומשמע מדברי כולם ... משום חשדא (כמו שכתבתי בפנים)).
989[2889] דלא כמהר"ם שהתיר כשעושה מעצמו ולא היתה שום אמירה.
990[2890] כדלעיל סי' רמו ס"ב (יש אומרים שהכלים שעושים בהם מלאכה ... אסור להשכירם לנכרי בערב שבת ... כשהנכרי עושה מלאכה בשבת סמוך ליום שהשכירם לו דהיינו ערב שבת, הרי נראה כאלו עושה בשליחות הישראל, שצוהו לעשות בשבת כשהשכירם לו אתמול).
991ומקורו ברא"ש פ"ק סי' לו (וה"ר יונה ז"ל פירש ... כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הנכרי מיחזי מלאכה שנכרי עושה בהן בשבת כשלוחו של ישראל).
992[2891] כדלעיל סי' רמז ס"ה (דכיון שמשלחו סמוך לשבת הרי נראה כאלו אומר לו לילך בשבת), וסי' רנב ס"ו (וכל זה כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו, שאז הוא טורח לעצמו כדי לקבל שכרו ואינו נראה כעושה שליחותו של הישראל ... אבל אם ... לא קצץ לו הישראל שכר, ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל, ונראה כעושה שליחותו, לפיכך לא יתן לו אלא אם כן שיכול לגומרה קודם השבת).
993ומקורו ברא"ש שם (כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בערב שבת, ובד' ובה' מותר, דהיינו נמי משום דמיחזי כשלוחו של ישראל, דדוקא בערב שבת מיחזי כאומר לו שילך למחר בשליחותו ... אבל מופלג לפני השבת לא מיחזי כאומר לו עשה מלאכתי בשבת. וכן עורות לעבדן וכלים לכובס בד' ובה' מותר אף על פי שלא קצץ).
994[2892] כדלעיל סי' רמז ס"ו (באגרת שהיא כתב יד ישראל, שניכר לכל שהיא של ישראל, וכשהנכרי מוליכה בשבת אחר האיש שנשלחה אליו יש קצת מראית העין, שיאמרו שבשבת נתנה לו הישראל להוליכה ... אבל אם היא כתב יד נכרי, והוא הדין שאר חפצים שאינם ניכרים לכל שהם של ישראל ... נראה כשלוחו של ישראל). הרי שבחפצים שאינם ניכרים שהם של ישראל אין חשש מראית העין, רק חשש מחזי כשלוחו.
995[2893] ז, א ד"ה גרסינן (וטעמא דמילתא משום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת, אבל בד' ובה' מותר ... ובכהאי גוונא בערב שבת אסור, דכיון שהוא שוכרו לימים והוא שוכרו בערב שבת, כשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עמו כך).
996[2894] אם נאמר שטעם האיסור הוא משום דמחזי כשלוחו (ולא משום מראית העין).
997[2895] כדלעיל סי' רנב ס"ח (אם המלאכה נעשית בפרהסיא ומפורסם לרבים שהיא של ישראל, צריך למחות מפני מראית העין, כמו שנתבאר בסי' רמ"ד. לפיכך החלוקים שלנו במדינות אלו, שהם ניכרים שהם של ישראל כשמכבסן הנכרי בשבת על גבי הנהר, צריך למחות מפני מראית העין, שיאמרו שבשבת נתנם לו לכבסן).
998וכדלעיל סי' רמד ס"ד (אפילו מלאכת תלוש אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל, והיא נעשית במקום גלוי ומפורסם, כגון בנין הספינה, שדרך לבנותה על שפת הנהר שהוא מקום פרהסיא, אסור להניחו לעשות בשבת, מפני מראית העין).
999ומקורו בתורת האדם לרמב"ן, ענין אבלות (ואסר בקרקעות תוך התחום מפני חשד, והוא הדין למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דמלאכת פרהסיא).
1000וכאן לא שייך טעם מחזי כשלוחו (שהרי הישראל אינו שם), אלא הטעם של מראית העין.
1001[2896] יא, ב ד"ה האריסין (התם הוא במטלטלין דלא ידיע דכלים דידיה נינהו, וכי ידיע נמי אמרי קבלנותיה עביד, שכן דרך לעשות מלאכת כלים בקבלנות ... ואפילו לכובס שמכבס על גב הנהר ובכלים מפורסמין בבעליהם, דסתמא נקטינן לה התם).
1002והיינו שהוא סובר שמה שאסרו בבית ישראל הוא מטעם מחזי כשליח, ולכן התיר כיבוס בגדים מפורסמים שלא בבית הישראל. "אבל הר"ן כתב ... שלא התירו אלא בצנעה", כי הוא סובר שמה שאסרו בבית ישראל הוא מטעם מראית העין.
1003[2897] ו, ב ד"ה ומהא (ומיהו קבולת כלים שהיא נעשית בצנעה בתוך הבית שרי, וליכא משום מראית העין).
1004[2898] מו, ב ד"ה ולענין (ומיהו קבולת כלים שהיא נעשית בצנעא בתוך הבית שרי, דליכא משום מראית העין).
1005[2899] ז, א ד"ה ובכולן (והא דשרי קבלנות בשקצץ, דוקא קבלנות דכלים, שהנכרי עושה מלאכתן בביתו ולא מינכר שהם של ישראל, אבל קבלנות דבנין, שהמלאכה נעשית בקרקע של ישראל שהוא תוך התחום, אסור).
1006[2900] סי' כג (דוקא היכא דלא מיפרסמא מילתא, אבל במיפרסמא מילתא אסור ... דשאני התם שהוא בצינעא בביתו של עובד כוכבים).
1007הרי מוכח מכל אלו, שאיסור הקבלנות בביתו של ישראל הוא מטעם מראית העין. ולכן הותרה הקבלנות בצינעא בביתו של הנכרי.
1008[2901] ע"ז כא, ב ד"ה אריסא (פסק ר"ת הלכה כרשב"ג דאמר אריסא אריסותיה קא עביד, ומתוך כך התיר לישראל שנתן ביתו לעשותו בקבלנות לבנות בו אפילו בשבת ... ור' יצחק פירש דקבלנות דבית אסור, והיה דוחה כל ראיות ר"ת ... ועוד דבירושלמי דפ"ק דשבת ... אומנים עובדי כוכבים שהיו עושים עם ישראל, בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר ... במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור ... ולא מבעיא הבנין עצמו דאסור אלא אף לפסול האבנים ולתקן הקורות, ואפילו רחוק מן החומה, ואפילו בביתו של עובד כוכבים אסור, כיון דלצורך מחובר הוא ... דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור, דברשות ישראל הוא, ולא שרו אף תלוש אלא בביתו של עובד כוכבים, כגון כלים לכובס שמתקנם ביד עובד כוכבים).
1009[2902] שם (הלכך כל קבולת במחובר כבנין בית אסור, ואפילו בתלוש לצורך מחובר, כגון אם סיתת העובד כוכבים האבנים בביתו בשבת אסור. וכן מוכח בירושלמי דקאמר בתוך ביתו מותר ... במה דברים אמורים בתלוש, פירוש, בהא אמר דקבולת בבית העובד כוכבים מותר, אבל במחובר לקרקע אסור. והיכי משכחת מחובר לקרקע בביתו של עובד כוכבים. אלא ודאי בתלוש לצורך מחובר קאמר).
1010[2903] הוכחה זו הובאה גם לעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק ה (והוא הדין לבתוך ביתו, שגם כן הטעם משום חשדא דומיא דמחובר. דאם יש שם טעם אחר לאסור ... דלא שייך במחובר, כגון שאין המלאכה נעשית אצל דירתו של ישראל, שאין הישראל רואהו ולא יודע ממנו כלום בשבת ... ואם כן היאך הוכיחו התוס' ורא"ש וסמ"ג וספר התרומה דרבי שמעון בן אלעזר אוסר אפילו בסיתות אבנים).
1011והיינו שאין לפרש שטעם איסור המלאכה בבית ישראל הוא (לא מטעם מראית העין, אלא) מטעם מחזי כשלוחו. שהרי לפי זה נצטרך לפרש, שאיסור מלאכה במחובר מיירי כשאינו אצל דירתו, ולכן לא נאסר אלא מטעם מראית העין.
1012אמנם כתבו התוס' וסיעתו, שכל מחובר אסור מטעם שהוא ביתו של ישראל, ומה שפסקו בירושלמי שגם מחובר אסור, היינו לאסור אף סיתות אבנים, שהוא לצורך מחובר. ומזה מוכח לדעת התוס' וסייעתם, שהן איסור תלוש בבית הישראל, והן איסור המחובר, הם משום מראית העין.
1013[2904] ד"ה כתב המרדכי (קבלת מכס מילתא דפרהסיא כו' דמהאי טעמא אמרינן בירושלמי בתוך ביתו אסור). הרי שהן איסור קבלת מכס דפרהסיא, והן איסור קבלנות בבית ישראל, הוא משום מראית העין.
1014[2905] שמתירים בעושה מעצמו בבית הישראל ובשל ישראל, כדלעיל סעיף הקודם.
1015[2906] ואף שלדעת האוסרים קבלן שלא קצץ, האיסור הוא משום מחזי כשלוחו, ומכל מקום התיר בזה מהר"ם בעושה מעצמו, כדלעיל סט"ו (כיון דאמר לו לעשות, הרי מחמת אמירה זו עושה בשבת (ונעשה כשלוחו, וכאילו אמר לו לעשות בשבת) ... אבל העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא).
1016וכן הוא לעיל סי' רנב (וכל זה כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו, שאז הוא טורח לעצמו כדי לקבל שכרו, ואינו נראה כעושה שליחותו של הישראל ... אבל אם ... לא קצץ לו הישראל שכר, ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל, ונראה כעושה שליחותו). ומכל מקום סובר מהר"ם שהעושה מעצמו אינו נראה כשלוחו.
1017היינו דוקא בענין קבלנות שלא קצץ, כיון שהעושה מעצמו אינו טורח בספק בשביל הישראל. משא"כ כשעושה מעצמו בשל ישראל או בבית ישראל, עדיין מחזי כשלוחו.
1018וראה ביאורי השלחן ע' תסז.
1019[2907] שהובא ונתבאר לעיל סי"ז, אף שהוא אסר בעושה מעצמו בבית ישראל ובשל ישראל, מכל מקום גם הוא מודה שטעם האיסור הוא משום מראית העין.
1020כמבואר בדבריו שהועתקו לעיל שם הערה 2832 (אבל בשל ישראל אפילו בבית נכרי אסור, וכל שכן בבית ישראל ... ואפילו משכיר מרחץ לנכרי אמרינן בפ"ק דע"ז לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי בשבת שנקרא על שמו, ונכרי יעשה בה מלאכה בשבתות וימים טובים).
1021[2908] ע"ז כא, ב (לא ישכור אדם מרחצו לעובד כוכבים, מפני שנקרא על שמו, ועובד כוכבים זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים ... אבל שדהו לעובד כוכבים מאי שרי, מאי טעמא אריסא אריסותיה קעביד. מרחץ נמי אמרי אריסא אריסותיה קעביד, אריסא דמרחץ לא עבדי אנשי).
1022וכדלעיל סי' רמג ס"ו (אבל אם רוצה הישראל להשכיר המרחץ לנכרי שיעבוד בו הנכרי ... מן הדין היה מותר ... אסרו חכמים לעשות כן מפני מראית העין, לפי ששם הישראל נקרא על המרחץ, שהכל יודעים שמרחץ זה הוא של ישראל, וכשיראו שנכרים רוחצים במרחצו של ישראל בשבת ונכרי מתעסק במרחץ יאמרו שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראל ויחשדוהו שעובר על דברי סופרים במה שמניח את הנכרי להתעסק בשבת (או אפשר יחשדו את הישראל שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבת) ... לפי שאין דרך רוב העולם לשכור המרחץ).
1023הרי שגם לדעתו טעם האיסור בבית הישראל הוא משום מראית העין.
1024וראה בזה לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (והערות 2231. 2340).
1025[2909] תוכן והמשך הסעיף שלפנינו:
1026לעיל ס"ו וס"י, נתבאר טעם החילוק בין שכיר יום שאסור, לבין שכיר שנה שמותר לדעת הרמב"ם וס' התרומה, כי בשכיר יום נחשבת השכירות לפי יום השבת, משא"כ שכיר שנה אינה נחשבת לפי יום השבת, אלא כקבלנות, כיון שיום השבת הוא בהבלעה, ואינו יכול לחזור, ואינו יכול להחליף מלאכתו וכו'.
1027משא"כ בדעת מהר"ם נתבאר בסט"ו, שגם שכיר שנה דינו כשכיר יום.
1028ולפי זה מובנת ההלכה של מהר"ם לענין מכס, שישכור נכרי בקבולת (שישלם לו לפי סכום המלאכה), ולא בשכיר יום (שמשלם לפי זמן המלאכה).
1029ואף שגם בקבולת אסור כשקובע מלאכתו ליום השבת, מכל מקום התירו לקבוע מלאכתו ביום השבת מטעם הפסד ומצוה, אבל לא התירו שכירות שאסור מטעם שליחות.
1030וחילוק זה לא שייך לדעת ס' התרומה, שהתיר בקצץ כמו בקבלנות, ולא אסרו בשתיהן אלא מטעם שקובע מלאכתו ליום השבת.
1031ומהמשך הדברים כאן נראה שכן הוא גם לדעת הרמב"ם, שכיון דמיירי כאן בשכיר יום למלאכה מיוחדת, הרי כל האיסור בזה הוא (כדלעיל ס"ו וסי"א) מפני שקובע מלאכתו ליום השבת. ואם כן מהו החילוק בין שוכרו בכך וכך למאה דינרים, או בכך וכך למלאכתו ביום השבת (ראה לעיל הערה 2631).
1032אלא ודאי מהר"ם אינו סובר כמותם, אלא שהיתר הקבלנות הוא רק כששכרו משתלם לפי סכום המלאכה, משא"כ בשכיר יום, שאסור מטעם שליחות.
1033ובאמת הי' אפשר לומר, שגם דעת מהר"ם כדעת ס' התרומה והרמב"ם, ששכיר שנה מותר מעיקר הדין, ולא נאסרו אלא מטעם קובע מלאכתו ליום השבת (כדלעיל סי"ז, וסי"ט, והערה 2830). ומכל מקום, כיון שכל ההיתר הוא מטעם פסידא, לכן עדיף לשכרו באופן ששכרו משתלם לפי סכום המלאכה.
1034אלא שבמרדכי לא נזכר פסידא לענין זה. ומסתבר יותר כאופן הראשון.
1035*
1036יוצא אם כאן למסקנא, שמהר"ם חולק על רמב"ם וס' התרומה, וסובר ששכיר שנה אינו כקצץ, ואינו כקבלן אפילו בשכיר למלאכה מיוחדת, ולכן שכיר יום למלאכת המכס הוא שליח הישראל ואסור מעיקר הדין. ועדיף שיהא שכרו משתלם לפי סכום המלאכה, שאז הוא קבלן.
1037וקיי"ל כדעת הרמב"ם ששכיר שנה למלאכה מיוחדת מותר (שו"ע סי' רמד ס"ה, ושוע"ר שם ס"ט).
1038וחוששים לדעת מהר"ם, שישראל הקונה מכס ישכור נכרי בקבלנות, ששכרו משתלם לפי סכום המלאכה (שו"ע שם ס"ו, ושוע"ר שם סי"ב).
1039[2910] כדלעיל סט"ו (ואין לומר דשאני שכיר שנה דמקרי קצץ, וקצץ עדיף, כמו שנתבאר לעיל לספר התרומה. אם כן העיקר חסר מן הספר בדברי מהר"ם), ושם (הערה 2808).
1040[2911] פ"ק דשבת רמז רמו-ז (פסק רבינו מאיר על אודות היהודים הקונים מכסיים [ושוכרין] להם נכרי לקבל מכס בשבת, ונראה דבקיבולת מותר ... אבל בשכיר יום אסור ... והיכי דמי קיבולת גבי מכס, כגון שהשכירו כך לכשתגבה בה ק' ליטרין אתן לך כך וכך ... ובנדון זה שקובע לו ליטול המכס בשבת, מכל מקום נראה להביא ראיה להתיר ... נותן כיסו לנכרי דמשום פסידא ... הכא נמי לא שנא. וכל שכן להציל מידם, דאי לא שרי ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא).
1041הובא בשו"ע סי' רמד ס"ו (יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי לקבל מכס בשבת, מותר אם הוא בקבולת, דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך).
1042וכן נפסק לעיל סי' רמד סי"ב (ישראל הקונה מכס אסור לו לקבל מכס בשבת ... שוכר לו נכרי בקבלנות, דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך, אבל לא ישכור לו נכרי ליום השבת, שכשהנכרי הוא שכיר יום הרי הוא כשלוחו של ישראל, משא"כ בקבלנות שאינו כשלוחו של ישראל, אלא לעצמו הוא טורח כדי להרבות שכרו. ואף על פי שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת ... במקום הפסד ... עושה מצוה במה שמציל הממון מידם).
1043והיינו שמטעם הפסד ומצוה התירו לקבוע מלאכתו לשבת, אבל לא התירו שכירות שאסור מטעם שליחות.
1044הובא גם לעיל סי"ב (במוסגר), ושם נסמן (הערות 2754-2759).
1045וראה מעשה חושב ע' קעא.
1046[2912] היינו אף שבשני האופנים קובע מלאכתו ליום השבת.
1047[2913] הליטרא היא 35 דינרים, כמבואר ברמב"ם הל' עירובין פ"א הי"ב (הליטרא משקל חמשה ושלשים דינר). ואילו היתה הכוונה דוקא לק' ליטרין, מסתמא אינו יכול לגבות כמה פעמים ק' ליטרין בשבת, ובאמצע סכום זה אינו יכול לחזור. אבל כיון שכן הוא גם בק' דינרין, וזה בודאי יכול לגבות כמה פעמים בשבת, אם כן יכול לחזור בו אחרי כל ק' דינרין.
1048וכיון שכן, הרי קובע מלאכתו כמה פעמים ביום השבת.
1049[2914] משא"כ בשכיר יום אסור מדין שליחות (ולא רק מטעם קובע מלאכתו בשבת.
1050וכן הוכיח לעיל סי' רמג בקונטרס אחרון ס"ק א (וכ"מ בהדיא במרדכי, הובא ב"י סוף סי' רמ"ד, דאף כשקובע לו לעשות בשבת יש חילוק בין שכיר יום לקבלנות. וכן פסק בש"ע שם. ועל כרחך הוא מהטעם שכתבתי בפנים), והיינו כמבואר בפנים שם ס"ד (הנכרי שמתעסק בשבת, מתעסק הוא מחמת השכירות ששכרו הישראל לאיזה ימים, והרי בדעתו היום שהוא שכירו של ישראל היום, והוא עושה שליחות הישראל).
1051[2915] סעיף ד (משום דסבירא ליה לספר התרומה דקצץ וקיבולת שני ענינים הם, וקבולת דעדיפא התירו אף בלא קצץ, והתירא דקצץ מילתא אחריתי היא ... דמהני נמי בלא קיבולת).
1052[2916] שלפום ריהטא הי' מקום לומר, שכיון שקיבל עליו לסיים מלאכה מיוחדת הוא כמו קבלן, שהרי המלאכה אינה משתלמת לפי משך הזמן אלא לפי מלאכה מיוחדת זו.
1053מכל מקום סובר מהר"ם, שגם שכיר יום למלאכה מיוחדת משתלם לפי משך הזמן, שהרי גם אם חוזר בעל הבית צריך לשלם שכרו (כדלעיל הערה 2723).
1054[2917] ואף שאם חוזר בעל הבית אינו צריך לשלם לו אלא כפועל בטל, כדתניא ב"מ עו, ב (נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל(.
1055הרי הטעם לזה הוא, כי הנאת מה שיושב בטל ואינו עובד היא עבורו כתשלום השכר. נמצא אם שאינו מפסיד כלל במה שמשלמים לו כפועל בטל, והרי זה כמקבל כל תשלומו לפי יום השבת.
1056יוצא אם כן שהשכיר מקבל את שכרו (לא לפי סכום המלאכה, אלא) לפי משך הזמן, והיינו שהמלאכה לאו כדידיה דמי.
1057[2918] שבאמת מהר"ם שבמרדכי סובר בזה כרמב"ם, או כס' התרומה (וכדלעיל סי"ז, וסי"ט, והערה 2830). אלא שמכל מקום כאן צריך קבולת ממש. ונתבאר לעיל (הערה 2909).
1058[2919] רק בסוף דבריו (שמטעם זה אין חוששים לקובע מלאכתו ליום השבת), אבל לא בתחלת דבריו (שמטעם זה יהי' החילוק בין שכיר יום לקבולת).
1059[2920] תוכן הסעיף שלפנינו:
1060כבר נתבאר לעיל בהמשך המהדורא בתרא (ס"א וסי"ח), דנקטינן כדעת מהר"ם מרוטנבורג וסיעתו, שנכרי העושה מעצמו אין צריך למחות בו. וכן הדין בשכיר שנה שעושה מלאכה מעצמו (סט"ו), ואפילו בשל ישראל ואפילו בבית ישראל (ס"כ) אין צריך למחות בו.
1061ודלא כתשובת רבינו שמחה שאסר אם המלאכה היא בשל ישראל או בבית ישראל.
1062ואף שבמ"א הכריע בכמה מקומות כדברי רבינו שמחה, לחלק בין עושה מלאכה בשלו, לבין עושה בשל ישראל. ואף בשוע"ר נמשך בזה בכמה מקומות אחר הכרעת המ"א (לעיל סי' רנב ס"י, ולקמן סי' רעו ס"ג וסט"ז, וסי' שה סל"ד, וסי' שז ס"ז וסל"ז, וסי' שכה ס"כ). מכל מקום נקטינן שהעושה מעצמו מותר בכל אופן.
1063ועל זה מבאר כאן, שבאמת אפשר שגם המ"א לא הצריך למחות בזה, אלא כשנעשה לצורך הנאת גופו של ישראל בשבת. ואפשר שגם מהר"ם מודה שאם נעשה לצורך הנאת גופו של ישראל צריך למחות בו.
1064והטעם שהצריכו למחות כשגוף הישראל נהנה מהמלאכה, אף שכבר אסרו להנות מהמלאכה. נתבאר לעיל סי' שה בקונטרס אחרון ס"ק א (ואף שאסור לו ליהנות. מכל מקום הנכרי מתכוין שיהנה גוף הישראל בשבת ואדעתא דהכי עביד, ומהאי טעמא אסור ליהנות ... ויש לומר דמהאי טעמא נמי צריך למחות).
1065ולפי זה קיי"ל כדעת מהר"ם וכדעת המ"א.
1066[2921] על מה שכתב בלבוש שם סכ"א (מתירין גבינות שלפעמים השפחות עושות מעצמן מחלב של ישראל, כיון שאינו אומר להן שיעשו), כתב באליה רבה ס"ק כב (הוסיף לשון שלפעמים, להורות דאם רגיל לעשות צריך למחות, ובזה מיושב מה שהניח מג"א בצ"ע ודו"ק ... ועוד דהכא איירינן מהיתר גבינות אחר השבת).
1067[2922] על מה שכתב בשו"ע שם סכ"א (גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל, מותר, כיון שאינו אומר להן שיעשו), כתב המ"א ס"ק יד (צ"ע דבהגהות מיימוניות פ"ו כתב וז"ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו"ם מותר, היינו כשהעכו"ם עושה מלאכה בשלו, אבל בשל ישראל אפילו בבית עכו"ם אסור, כל שכן בבית ישראל).
1068והיינו שהאליה רבה מבאר שהאיסור שהובא במ"א מיירי שהשפחות עושות הגבינות בכדי שיאכלם בעל הבית בשבת, וההיתר שהובא בשו"ע ובלבוש מיירי שהשפחות עושות הגבינות בכדי שיאכלם אחר השבת.
1069*
1070בנידון זה, אם מה שהנכרי עושה כדי שהישראל יאכל, דומה לעשיית האש, שגוף הישראל נהנה מהאש מיד, או שדומה לעשיית הכלים, שאינו נהנה ממנו מיד. נסתפק בזה המ"א בסי' תקטו ס"ק ג (אפשר דמיני מאכל דמי לנר. וצריך עיון, דיש לומר דוקא נר צריך להשתמש בו עכשיו, דמחר בא ואיננו, משא"כ מיני מאכל). וכן הובא ספק זה כאן בקונטרס אחרון סי' רנב סוף ס"ק ז (או גבי מאכלים אם דמו למנעלים, כמ"ש המג"א ריש סי' תקט"ו). וכן נתבאר לקמן סי' תקטו סכ"ב (יש להסתפק ... אפשר שזהו דומה לקצץ עם הנכרי מערב שבת שיעשה לו מנעלים והביאן לו הנכרי בשבת, שהן מותרים להישראל בו ביום כמ"ש בסי' רנ"ב), והיינו שאין זה אלא אפשר דומה למנעלים, מחמת הספק הנ"ל של המ"א.
1071וראה גם לעיל ס"ב (והערה 2553). וסי' רנב סי"א (והערה 2091).
1072[2923] מה שהעתיק במ"א מהגהות מיימוניות בשם תשובת רבינו שמחה (וכל הני דכל כתבי דאמר בשביל נכרי מותר, היינו שהנכרי עושה מלאכה בשלו, אבל בשל ישראל אפילו בבית נכרי אסור), קאי על הם דתנן קכב, א (נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור). שפירש התוס' שם ד"ה ואם (הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו).
1073יוצא אם כן, שכל האיסור שהביא המ"א מהגהות מיימוניות בשם תשובת רבינו שמחה, הוא רק במקום שגוף הישראל נהנה.
1074וראה לעיל סי"ז (והערה 2837), אם גם בדעת רבינו שמחה אפשר לפרש כן.
1075[2924] שלמרות מ"ש בס' התרומה סי' רנב (מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה. אעפ"י שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה), מכל מקום מודה למ"ש בתשובת רבינו שמחה, שהועתקה לעיל הערה 2832 (על המדורות שמבערות הנכריות בבית אדוניהם בשבת ... לענין מכבה שייך לומר נכרי אדעתא דנפשיה עביד, אבל להבעיר מעצי ישראל, צריך ליטול רשות מבעל העצים, ואם ראה ישראל ושתק, אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל).
1076אבל רבינו שמחה עצמו אוסר בשל ישראל אף בליכא הנאת הגוף, וכדלעיל (הערה 2837).
1077[2925] ס"ז (והערה 2653), וס"כ (והערה 2885), ממה שפירש האגודה פ"א סי' כה (אם הי' שם נר והדליק הכותי עוד נר (והרבה ב' נרות) מותר לישראל להנות מהן ... הגאונים התירו לומר לכותי בחול מדוע לא הרבית באש או בנרות בשבת שעברה), שלא התיר אלא כשיש כבר נר דולק, ומה שמוסיף אינו חשוב כהנאת הגוף.
1078אבל במקום הנאת הגוף מודה ס' התרומה שצריך למחות בנכרי העושה מעצמו.
1079[2926] מ"א ס"ק ד (אבל מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא, כיון שהעצים של ישראל, והוא ראה ושתק, אדעתא דישראל קעביד), וס"ק יד (כשהנר של ישראל צריך למחות), וס"ק טו (אפילו עשה העכו"ם מדעתו צריך למחות). וכן הוא לקמן שם ס"ג וסי"ג וסט"ו, ובסי' רנב ס"י. אשר כל אלו מיירי בנר ומדורה שגוף הישראל נהנה מהם, אשר לכן צריך למחות בו.
1080וכן מסיק בקונטרס אחרון לסי' שה ס"ק א (שיש לומר, שאף המג"א לא החליט בסי' רע"ו לאיסור אלא במדורה וכהאי גוונא שגוף הישראל נהנה. ואף שאסור לו ליהנות, מכל מקום הנכרי מתכוין שיהנה גוף הישראל בשבת ואדעתא דהכי עביד, ומהאי טעמא אסור ליהנות עיין סי' רנ"ב במג"א ס"ק י"א, ויש לומר דמהאי טעמא נמי צריך למחות).
1081[2927] אחר שנתבאר "דבהא לא פליג ס' התרומה ארבינו שמחה", אם כן אפשר לומר "דגם מהר"ם ... סבירא ליה הכי", ושלשתם מודים שבמקום הנאת הגוף צריך למחות בנכרי שכיר שנה המדליק האש.
1082וזהו שכתב מהר"ם בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו, ובשו"ת (פראג) סי' צב (וששאלת על הגויות המחממות בית החורף בשבת ... מחיתי לשפחותי פעמים ושלש שלא להחם, והרגשתי שהיתה מתחממת בצנעה, ועשיתי לי' מסגרת, בכל ערב שבת אני סוגרו, ואניחו סגור עד מוצאי שבת). שמזה מוכח שאפילו בשפחה העושה מעצמה, אם יש בזה הנאת הגוף לישראל צריך למחות בה.
1083וראה לעיל (הערה 2827).
1084*
1085וכן הובא לעיל ס"כ מכלבו ומ"ש הכלבו בשם הר"מ היינו משום שנהנה). והוא מ"ש בכלבו סי' לא ל, ג (ואומר הר"ם שצריך אדם למחות לעבדו או לשפחתו גויה שלא להדליק בשבילו את הנר). הרי שמהר"ם מודה שבמקום שנהנה צריך למחות בו.
1086ואף שנתבאר לעיל שם שאין הכוונה בזה למהר"ם מרוטנבורג, כבר נתבאר לעיל שם (הערות 2868-2870), שכן הוא בתשב"ץ סי"ב (ואומר שצריך למחות לעבדו ולשפחתו גוים שלא להדליק את הנר בשבת בשבילו).
1087ולפום ריהטא נראה כן גם מדברי התוס' קכב, א ד"ה ואם (ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, והכא אסור כשעושה בשביל ישראל. דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הני מילי בכיבוי וכיוצא בו, שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי, אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי מתכוין להנאתו. כך פירש רבינו שמשון הזקן).
1088והיינו שדוקא בכיבוי אמרינן "אין אומרים לו ... אל תכבה", משא"כ אם "גוף ישראל נהנה במעשה של נכרי" צריך למחות בו.
1089[2928] במ"א שם (משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו. וכן משמע מלשון השו"ע. וטעמו כיון שהישראל נהנה מזו המלאכה).
1090הלכה זו הובאה גם לקמן שם ס"כ (אם רגיל לעשות כן צריך למחות בידו ... שבודאי הוא ליקטן בשבילו), אלא שלא העתיק את הטעם שכתב המ"א (כיון שהישראל נהנה מזו המלאכה), אלא באופן אחר (שכיון שבודאי הוא ליקטן בשבילו גזרו חכמים אף על מה שמאכיל הנכרי מהם לבהמת ישראל).
1091לשיטתו שפסק לקמן סי' רעו ס"א, שאף במקום שאסור ליהנות ממנו, מכל מקום לא הצריך למחות בו (אלא "אם הנר הוא של ישראל צריך הוא למחות בידו").
1092משא"כ מדברי המ"א נראה שחזר בו מכל מה שכתב בסימנים הקודמים, וסובר כאן, שכל מקום שכל מקום שאסור ליהנות ממנו צריך למחות בו.
1093*
1094ושם מיירי במ"א בנכרי המלקט עשבים להאכיל לבהמת ישראל, אף שהעשבים אינם של ישראל.
1095וכן נראה שמפרש רבינו בדעת ס' התרומה, כדלעיל סי"ד (והערה 2777).
1096(אמנם העירוני, שאפשר מה שמאכיל בידים את העשבים לבהמת ישראל, הרי זה כמו הדלקה בנר ועצים של ישראל. וראה גם מהדורא בתרא מבוארת ע' 126 הערה 43. יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' שג).
1097וכן נראה בדעת מהר"ם וסיעתו, שגם הם מצריכים למחות בנכרי העושה בשבילו מלאכה שגוף הישראל נהנה ממנה (שמטעם זה עשה מסגרת לתנורו), אף שלא הזכירו תנאי זה – שהמלאכה היא בשל ישראל.
1098[2929] מהדורא בתרא זו היא בעיקר לתחלת סי' דש שבשוע"ר (שלא הגיע לידינו), ובשו"ע שם (עבדו ... אם לא מל וטבל, אלא קבל עליו שבע מצות בני נח, הרי הוא כגר תושב, ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו, אבל לא לרבו ... ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה דקיי"ל אומר לגוי ועושה, וכן מת ביום טוב ראשון דקיי"ל יתעסקו בו עממין, אסור ... דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש).
1099ומבאר כאן (בג' קטעים הראשונים) עיקר שיטת הרמב"ם בזה:
1100(א) איסור זה אינו בגר תושב סתם, כדמוכח מדברי הרמב"ם. וכן פירש בדבריו הרשב"א. וכן היא דעת התוס' והרא"ש.
1101(ב) אינו במי שאינו מקבל עליו מצות בני נח, שהרי אין מקיימים אותו. לרמב"ם יהרג מיד, ולראב"ד ימכר מיד.
1102(ג) אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, כמבואר ברמב"ם וב"י. גם אין מצוי שקונין עבדים במדינות אלו, כמבואר בש"ך.
1103אלא עיקר האיסור הוא ב"גר תושב שהוא לקיטו ושכירו".
1104וממשיך ומבאר כמה דעות בגדר גר תושב זה (קטע ד' ואילך):
1105(א) דעת ס' התרומה, דהיינו אף בשכיר שנה, ואסור רק אם גוף הישראל נהנה מהמלאכה.
1106(ב) דעת הרא"ש, דהיינו בשכיר שנה שנתגדל בביתו. ואפשר דעתו כס' התרומה דהאיסור הוא דוקא כשגופו נהנה.
1107(ג) דעת הטור, דהיינו דוקא כשיד ישראל תקיפה, ומי שנתגדל בביתו אינו יכול לצאת לחפשי מעצמו. משא"כ האידנא.
1108(ד) דעת הרמב"ם דהיינו בשכיר שנה שדעתו להשתקע בביתו. ואפשר דעתו כהטור – שהוא דוקא כשיד ישראל תקיפה.
1109ומסיק שעכ"פ יש לחוש לדבריהם, כשגופו נהנה, בשכיר שנה, שדר בחצרו, להשתקע.
1110סיום המהדורא בתרא חסר.
1111*
1112מה שהובא לעיל, שהנפקא מינה בכל הנ"ל הוא לענין "מת ביום טוב ראשון דקי"ל יתעסקו בו עממין, אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודה זרה, דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש", תלוי במחלוקת הפוסקים שהובאה לעיל סי' רמו סי"ט (ויש אומרים שביום טוב אין אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו ... והוא הדין לשביתת עבדו שאינה נוהגת ביום טוב לפי דבריהם, לפי שאינה בכלל מלאכה, אלא מצוה אחרת היא, שנאמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא הראשונה).
1113והיינו שאף שאיסור אמירה לנכרי מדברי סופרים הוא גם ביום טוב, כדלעיל סי' רמג ס"א (ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביום טוב אינו אלא מדבריהם), ולקמן סי' תצה ס"י (כל שאסור לעשותו ביום טוב, אסור לומר לנכרי לעשותו, שהאמירה לנכרי היא שבות ביום טוב כמו בשבת).
1114מכל מקום סוברת דעה זו, שאף בשכירו ולקיטו אין ביום טוב איסור מהתורה.
1115ואם כן תישאר רק הנפקא מינה הראשונה הנ"ל (צרכי חולה שאין בו סכנה, דקיי"ל אומר לגוי ועושה ... אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודה זרה, דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש).
1116וכן יש מזה נפקא לענין מה שהתירו שבות דשבות במקום מצוה; שבמקום שאסור מן התורה אין זו שבות דשבות.
1117[2930] הי"ד (עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד, הרי הן כגר תושב, ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת, וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל, כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת, אבל לעצמו עושה. ואפילו היה הגר זה עבדו הרי זה עושה לעצמו).
1118[2931] משפטים כג, יב.
1119[2932] פ"ב הי"ב (שכירו ושמשו ... שכירו או שמשו ... שכירים או שמשים).
1120[2933] עבודת הקדש שער ה סי' ה (גר תושב שאסר הכתוב, יש מי שהורה שאינו אסור אלא בשנעשה שכירו של ישראל). שהכוונה לרמב"ם דידן.
1121[2934] בהל' שבת שם (וכתב רבינו גר תושב שהוא לקיטו ושכירו. וכמדומה לי דלאו דוקא, אלא אפילו אינו שכירו, אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה לצורך ישראל, שהרי כל שעושה אותה המלאכה בשביל ישראל הרי הוא כשכירו באותו דבר. ולא מצינו היתר אלא בעושה מלאכת עצמו. ורבינו שכתב שכירו ולקיטו דבר בהווה).
1122והובא בב"י כאן (וכתב הרב המגיד דעבד תושב וגר תושב אסור מן התורה לכל ישראל לומר להם לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל, אפילו מי שאינו רבו).
1123[2935] שיש כאן ברמב"ם ב' חלוקות:
1124(א) "עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד, הרי הן כגר תושב, ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול".
1125בחלוקה ראשונה זו, שנזכר בה "גר תושב", לא הזכיר עדיין איסור עשיית העבד לרבו, אלא את היתר עשייתו לעצמו "כגר תושב", שבכריתות ט, א (גר תושב ... עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול).
1126(ב) "במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת, אבל לעצמו עושה. ואפילו היה הגר זה עבדו הרי זה עושה לעצמו".
1127בחלוקה השנית הזאת, שנזכר בה איסור עשיית מלאכה לרבו, לא נזכר "גר תושב" לבדו, אלא כללו ביחד – "גר תושב שהוא לקיטו ושכרו", ו"היה הגר זה עבדו", דהכל ענין אחד. משא"כ "גר תושב" לבדו לא נאסר.
1128[2936] יבמות מח, ב ד"ה זה גר תושב (דגר תושב אין מוזהר על השבת).
1129שנראית כוונתם כדברי הרא"ש דלקמן, שהאיסור הוא רק ב"בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו". ויתבאר לקמן (הערה 2953).
1130[2937] יבמות פ"ד סל"ח (משמע דגר תושב אינו מוזהר על השבת. ונראה דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו, ועושה מלאכה לצורך ישראל, דומיא דבן אמתך, ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל בשבת, לבשל או להדליק לו את הנר).
1131[2938] עתה בא לבאר שאיסור זה לא מיירי במי שלא קיבל עליו מצות בני נח, שהרי אסור לקיימו. לרמב"ם יהרג מיד, ולראב"ד ימכר מיד.
1132[2939] לכאורה הי' אפשר להקשות על הנ"ל, שאם כל הכוונה בחלוקה הראשונה היא לבאר את היתר עשייתם לעצמם, אם כן מדוע הוצרך הרמב"ם לפרש דמיירי ב"עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד", הרי לעניין היתר עשייתן לעצמן אין הפרש אם קיבלו עליהן שבע מצות או לאו.
1133[2940] היינו דקרא מיירי בגר תושב בזמן שישראל על אדמתם. והרמב"ם דמיירי אף בזמנינו והצריך קבלת ז' מצות בני נח, אזיל לשיטתו דסבירא ליה דבלאו הכי אסור לקיימן אפילו בחוץ לארץ ובזמן הזה.
1134[2941] הלכה ו (ואם התנה עליו מתחלה, והוא אצל רבו העכו"ם, שלא ימול אותו, מותר לקיימו והוא ערל. ובלבד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח ויהיה כגר תושב. אבל אם לא קיבל עליו שבע מצות יהרג מיד).
1135[2942] הלכה ז-ח (גר תושב ... שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל ... ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו).
1136וראה לקוטי שיחות חכ"ו ע' 135. חל"א ע' 122 ואילך.
1137[2943] בהל' אסורי ביאה שם (דעת זה המחבר סתום וחתום, ולא פירש מהו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, ומה הן מצות גר תושב ... מעתה מקיימין מי שהתנה שלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל זמן).
1138[2944] ה"ו (ימכר מיד. אין לנו עתה להרוג איש).
1139[2945] דעת הרמב"ם הנ"ל, שעבד גר תושב אינו שייך רק בזמן שהיובל נוהג, היא דלא כרמ"א שם (ודוקא במקום שקנאו כדי לגיירו לעבד, אבל אם התנה בפירוש שלא למולו, וכן במדינות אלו שאסור לגייר שום גוי, הוה כאלו התנה עמו שלא למולו, ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה).
1140וזהו שכתב הרמב"ם (הרי הן כגר תושב ... ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג ... במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו).
1141והיינו שבזמנינו אינה שייכת הלכה זו של "וינפש בן אמתך והגר" אלא במי שהוא "גר תושב שהוא לקיטו ושכירו".
1142[2946] יבמות רמז מא (אי זה עבד [ערל] שמותר לקיימו לעולם, זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו).
1143[2947] לפי גרסתינו בטור (ואם כשקנאו התנה עמו על מנת שלא למולו מותר לקיימו).
1144[2948] ס"ק ב (צריך לומר שהאי דינא לא היה כתוב בספרי הטור שהיה ביד ב"י ... שאחר כך בעמוד זה קרוב לסופו כתב ז"ל, ורבינו לא הזכיר הא דאם התנה עליו שלא ימול מותר לקיימו, והטעם מפני שאסור לקיימו אלא בזמן שהמקדש קיים, ויהי' גר תושב, וכבר נודע שאין דרכו לכתוב אלא דברים הנוהגין בכל זמן עכ"ל. ורוצה לומר שרבינו משום הכי השמיטו, משום דסבירא ליה כהרמב"ם שהביא ב"י לפני זה, שכתב בפ"א דמילה ובפי"ד הל' אסורי ביאה, דאפילו התנה עמו אסור לקיימו, אלא אם כן קיבל עליו ז' מצות כגר תושב, וגר תושב אין מקבלין אלא בזמן שבית המקדש קיים ... וסבירא ליה להב"י שרבינו פסק כהרמב"ם, ולכך השמיט האי דין דהתנה כו' מותר לקיימו ... גם בשו"ע ס"ד השמיטוהו הב"י, ורמ"א ז"ל המציאוהו שם בהג"ה עיי"ש).
1145ומ"ש ברמב"ם שם (עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד, הרי הן כגר תושב, ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג), נתפרש בלקוטי שיחות חכ"ו ע' 135 (אין הכוונה שנעשה גר תושב ממש (שהרי אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג), אלא שהוא "כגר תושב" בפרט זה שקבל עליו שבע מצות בני נח).
1146[2949] שכתב הדרישה שם (אבל הראב"ד השיג עליו שם, וסבירא ליה בהתנה עמו לטבול ולא למול לחוד סגי, ומותר לקיימו לעולם בזמן הזה).
1147אבל בראב"ד שם (מעתה מקיימין מי שהתנה שלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל זמן).
1148[2950] ס"ק י (לא יתכן מ"ש הרב וכן המנהג פשוט, דהא אינו מצוי שקונין עבדים במדינות אלו, ודבר שאינו מצוי אין בו מנהג. וצריך לומר שנמשך אחר מ"ש המרדכי ורבינו ירוחם שכן נתפשט המנהג בימיהם).
1149והיינו שאף לדעת הראב"ד וסיעתו אינו מצוי שיהי' בזמינו עבד גר תושב.
1150[2951] אחרי שהוכיח שיטת הרמב"ם וסיעתו, שאיסור זה הוא ב"גר תושב שהוא לקיטו ושכירו", בא לבאר (מכאן ועד גמירא) את גדרו, לדעת הרא"ש, ס' התרומה, הטור, והרמב"ם. ומסתפק בדעת הרמב"ם. ומסיק בהנוגע למעשה.
1151[2952] יבמות פ"ד סל"ח (ונראה דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו, ועושה מלאכה לצורך ישראל, דומיא דבן אמתך, ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל בשבת, לבשל או להדליק לו את הנר).
1152[2953] שהרי נאמר בתורה (משפטים כג, יב) "וינפש בן אמתך והגר", ונתפרש ביבמות מח, ב (הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב). והוכיחו התוס' והרא"ש (ראה לעיל הערות 2936-2937) "דגר תושב אין מוזהר על השבת"; אם כן בודאי יש לפרש דלא מיירי כאן בגר תושב גרידא, אלא כאמור ברמב"ם שם (גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל, כמו בן אמתו). משא"כ סתם "גר תושב" או סתם "שכירו ולקיטו" "אינו מוזהר על השבת".
1153ולכן מפרש הרא"ש דמיירי "בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו".
1154[2954] בסי' רכב (אפילו קצץ אסור ... עבדו ושפחתו השכורים ... כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה, מן הנר ומן האש).
1155ובסי' רנב (ועכו"ם שכיר לישראל או שפחה אם הדליקו הנר, או אם עושין את האש בשביל ישראל, אסור הישראל ליהנות ממנו, כדתנן עכו"ם שהדליק את הנר בשביל הישראל אסור להשתמש לאורו. ואין להתיר משום דהוי כמו קצץ ... שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו ... אף על גב דשכירים אליו והוי כמו קצץ בשביל כך).
1156הרי שהיתר עבדו ושפחתו השכורים הוא מטעם קצץ, שדינו כקבלן שמותר; אלא שאם גוף הישראל נהנה אסור.
1157ונתבארה שיטתו בזה, במהדורא בתרא לסי' רמג (ס"ד).
1158[2955] סי' רנב, השייך לגמרא שבת פרק טז קכב, א (ששכיר הוא שעושה בשביל הישראל ואסור, שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו. והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכתו לעצמו של עכו"ם, ואין כאן איסור למען ינוח עבדך, כדאמר פרק ד' מחוסרי כפרה עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול דברי רבי שמעון, ופסיק התם כוותיה. וגם מהתם משמע דוקא לעצמן, אבל לישראל אסור, אף על גב דשכירים אליו והוי כמו קצץ בשביל כך, אין מותר כדפרישית לעיל, ואיסור למען ינוח עבדך, היינו למען ישראל).
1159[2956] סי' רכב, השייך לגמרא שבת פ"ק יט, א (אם עשה האש, אפילו קצץ אסור, או עבדו ושפחתו השכורים, אלא אסור כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש ... אבל מותר הישראל להניח לעשות מלאכה לעבדו ולשפחתו, כשהמלאכה שלהם, ולא של ישראל, ולא עב[ר] משום למען ינוח עבדך ... לצורך ישראל לא, אף על פי שקצץ, כיון שגוף של ישראל נהנה מגוף של מלאכה).
1160[2957] סי' תצו (פסק בספר התרומה דמותר ישראל להניח לעבדו ולשפחתו לעשות מלאכה שלהן, ולא של ישראל, ולא עב[ר] משום למען ינוח עבדך, כדאמרינן בפרק מחוסרי כפרה, עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן, וגם משמע התם דדוקא לעצמו אבל לצורך אדוניו אסור. וכן כתב בספר התרומה, אף על גב דקצץ, כיון שגוף הישראל נהנה מגוף האיסור. עכ"ל המרדכי).
1161[2958] רמז רנ (עוד פסק בספר התרומה דמותר הישראל להניח עבדו ושפחתו הנכרים לעשות מלאכת עצמן [בשבת], ולא בשביל הישראל).
1162[2959] חדושי אנשי שם (ואין כאן איסור למען ינוח עבדך, כדאמרינן פ"ד מחוסרי כפרה עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל).
1163[2960] רמז תסב (נכרי שעושה לו מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות בידו, דאמרינן פרק ב' דכריתות רבי שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול, ופסיק הלכתא כרבי שמעון, ושלום העני מאיר).
1164[2961] אמנם שם מתחיל "וכתב רא"ם", ומסיים "ושלום העני מאיר".
1165וראה לעיל סי' רמד סי"א (והערה 353).
1166[2962] בשו"ת מהר"ם שם (דגרסינן ביבמות וינפש בן אמתך והגר ז[ה] גר תושב, ומקשינן דאמר פרק ד' מחוסרי כפרה ר' שמעון אומר ... עושים מלאכה לעצמן כישראל בחול, ופסיק כותיה. וי"ל התם מיירי בעושה מלאכה לעצמו, והכא מיירי בעושה מלאכה לישראל דאסור ... אבי"ה).
1167ובראבי"ה סי' רנז (וכל זה שפירשתי דוקא בגוי ערל שאינו גופו קנוי, אבל אם גופו קנוי לו הרי הוא בכלל וינפש בן אמתך והגר ... ופסקינן בפרק שני דכריתות הלכה כרבי שמעון דאמר ... עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל [בחול]).
1168[2963] שבשני אלו דינם כמו בן אמתו, כדלקמן ד"ה דאם נמכר (והערה 2997).
1169[2964] עתה בא לבאר, לדעת הרמב"ם וס' התרומה והרא"ש, שכולם מפרשים ש"עיקר האיסור משום שהוא שכירו", והא דנקט בגמרא (יבמות מח, ב) "והגר זה גר תושב", היינו משום שכשישראל שרוים על אדמתם לא שייך "שכירו" אלא כשהוא "גר תושב".
1170ועוד יתבאר לקמן ד"ה אבל הרמב"ם (גר תושב ... שנתיישב לגור על אדמת ישראל להיות שכירו ולקיטו, כי בחנם ממש ודאי לא נתן לו הישראל אחוזת קרקע לשבת בה, כי אם שהתנה עמו להיות שכירו כל זמן ישיבתו על אדמתו). והיינו שגם לא שייך גר תושב, אלא כשהוא "שכירו".
1171[2965] שכתב בהל' שבת פ"כ הי"ד (במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל).
1172[2966] משפטים כג, י-טו.
1173[2967] הלכה ז (ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל).
1174[2968] הלכה ו (ואפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, שנאמר לא ישבו בארצך, אפילו לפי שעה).
1175[2969] בהל' עכו"ם שם (זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם. והפסוק שהוא מביא, בז' אומות הוא. ואפילו לדבריו, ישיבה כתיב בהו ולא העברה).
1176ועל זה מבאר כאן, שעכ"פ בקבע, בודאי יודה הראב"ד לרמב"ם.
1177[2970] כ, ב.
1178[2971] שם כא, א (משום ... חניית קרקע), ופירש"י שם כ, ב (דאיסור דאורייתא היא שנותן להם חנייה בקרקע). וכדאמרינן התם כ, א (דאמר קרא לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע). ובתוס' שם ד"ה דאמר קרא (וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים לז' עממים).
1179ואם כן לא קשה על הרמב"ם קושיית הראב"ד הנ"ל (והפסוק שהוא מביא, בז' אומות הוא).
1180[2972] לבעל התרומה.
1181[2973] ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג ס"ד (דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי משום דקצץ), וריש סי"ד (וספר התרומה וסיעתו שהתירו גם בשכיר לכל המלאכות, סבירא להו דקצץ מהני גם אם לא הוה כקבלן דכדידיה דמי, כיון דקצץ עביד אדעתא דנפשיה).
1182[2974] יבמות פ"ד סל"ח (בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו ... ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל בשבת, לבשל או להדליק לו את הנר".
1183[2975] שכן היא דעת ס' התרומה שנתבארה, ששכיר שנה מותר לעשות לבעליו מלאכה בשבת, ואם גוף הישראל נהנה, אסור מן התורה.
1184וגם הרא"ש סובר כדעת ס' התרומה לענין איסור אמירה לנכרי מדרבנן, שמותר להרשות לשכיר שנה לעשות מלאכה בשבת לישראל, כדלקמן (הערה הבאה). ואם גוף הישראל נהנה אסור.
1185אבל כאן מיירי בשכיר שנתגדל בביתו, שבזה אסור בכל אופן מדרבנן, דעביד אדעתא דישראל. ואם גופו נהנה – אסור מן התורה.
1186[2976] ואף שנתבאר לעיל סי' רמג ס"ג (ואין להתיר לפי שהנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ לו, כיון שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח השבת, והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים ותנור, לא היה מנכה לו כלום משכרו, שהרי לא שכרו לכל יום ויום בפני עצמו, אלא לשנה או חדש בבת אחת).
1187זו היא דעת המ"א, שרבינו פסק כוותיה בשו"ע שלו. אבל חלק עליו במהדורא בתרא לסי' רמג ס"ה (שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ... דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל, ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו ... שהיה יכול לנכות לו בעד השבתות שמבטל בלי רשות הישראל ... עביד אדעתא דנפשיה).
1188וכן מפרש כאן בדעת הרא"ש להתיר בשכיר שנה (כדעת ס' התרומה הנ"ל), וכמבואר בטור סי' רמג (ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב ולפי זה נתברר ונתפרסם הדבר בכל גבולינו שכל מי שיש לו מרחץ או תנור ... מותר בקבלנות, שאין מלאכת העכו"ם נקראת על שם ישראל).
1189ונתבאר בב"י שם שיש בזה שני נוסחאות (מותר בקבלנות, או מותר בהבלעה), ולפי הנוסח "בקבלנות" סובר בזה הרא"ש כדעת ס' התרומה.
1190[2977] קכא, א (נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי, נכרי לדעתיה דנפשיה עביד).
1191[2978] ד"ה נכרי (להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד).
1192[2979] ולכן דוקא בזה אסרה תורה.
1193[2980] תוכן והמשך הדברים בקטעים דלקמן, בביאור שיטת הרמב"ם:
1194(א) שכיר שנה מותר (עכ"פ במלאכה מיוחדת). ושאני שכיר גר תושב, שנתיישב לגור אצל הישראל ודעתו להשתקע בביתו.
1195(ב) עבד ערל הנמכר לעולם, או אפילו השכיר עצמו בפירוש לעולם, הוא כמו "בן אמתך", ואינו זקוק לקרא ד"והגר".
1196(ג) אבל שכירו שהוא כמו גר תושב, שנתיישב על אדמתו וכבוש תחת ידיו, למדים מקרא ד"והגר", שלענין שבת דינו כעבד.
1197(ד) ומשכחת גם האידנא, שאין יד ישראל תקיפה, כשמניחו לדור בחצירו לעבוד עבודתו. אף שכשרוצה לעקור אינו יכול לעכבו.
1198(ה) ומיהו יש לומר, דהיינו דוקא כשיד ישראל תקיפה, שמושל בגופו להשתעבד בו, משא"כ האידנא.
1199(ו) מאחר שדעת ס' התרומה לאסור כל שכיר שנה, אף האידנא, כשגופו נהנה, ואפשר שגם הרמב"ם אוסר שכירו שדר בחצרו להשתקע, אף האידנא. לכן יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא.
1200[2981] הי"ב (השוכר את הנכרי לימים הרבה, מותר אע"פ שהוא עושה בשבת. כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת).
1201וכן נפסק לעיל סי' רמד סי"א (וכל זה כשאין הנכרי מושכר לו אלא למלאכות מיוחדות, כגון לכתוב או לארוג בכל עת שיצטרך, ואחר שגמר המלאכה הוא יושב ובטל. אבל אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו, אסור להניחו שיעשה בשבת).
1202אלא שבטעם ההפרש ביניהם, לשיטת הרמב"ם, יש כמה אופנים, כדלעיל שם (והערה 352), וכמבואר במהדורא בתרא לסי' רמג ס"ח ואילך (ושם הערה 2663).
1203[2982] ע"א ד"ה ואמר רב יהודה (שכיר לעבודת כל השנה, ולקיטו לימות הקציר והאסיף).
1204[2983] קנ, א. וכן הוא לעיל סי' רמג ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת). והיינו שבכל אופן אינו אסור אלא מדרבנן.
1205[2984] קכט, א. וכן הוא לקמן סי' שכח סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי). וכבר הובא לעיל (סוף הערה 2929), דהיינו כיון שאינו אסור אלא מדרבנן.
1206[2985] והא דאמרינן ביבמות מח, ב (והגר זה גר תושב), לא מיירי בשכיר, שהוא מותר מהתורה, אלא בתושב שהוא עדיף משכיר.
1207[2986] ע"א (תושב זה קנוי קנין עולם, שכיר זה קנוי קנין שנים).
1208[2987] שעל זה כתב הרמב"ם (במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל, כמו בן אמתו). דהיינו שכמו בן אמתו שהוא עבד עולם, כך גם לקיטו ושכירו האמור כאן הוא גר תושב, שהוא קנין עולם.
1209וממשיך לבאר פירושו, דהיינו שדעתו להשתקע בשכירות זו אצל הישראל, והוכחות הרמב"ם מהפסוק ומהגמרא להגדרה זאת.
1210[2988] כדאמרינן בקידושין ד, א (כתב רחמנא תושב נרצע). ושם מיירי בתושב ישראל, האמור (אצל תרומה) באמור כב, י (תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש).
1211[2989] יב, מה (תושב ושכיר לא יאכל בו), דמיירי בנכרי.
1212[2990] בהר כה, מ (שדרך התושבים הבאים לגור בארץ שיעבדו את בעל הבית, אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם).
1213[2991] אף שאינו כעבד עולם לענין אכילת קרבן פסח, כמובא לעיל.
1214[2992] רמז תעז (אדם הבא לדור (שם) להשתקע שם, הוי כקונה בית דירה שם).
1215[2993] ב"ב ז, ב (קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד).
1216[2994] זה שלענין שבת גם גר תושב דינו כעבד עולם (אף שלענין קרבן פסח אינו כן, כמובא לעיל), למדנו מהאמור כאן "וינפש בן אמתך והגר", שלא רק בן אמתך (עבד עולם) ינפש, אלא גם והגר (גר תושב).
1217[2995] דהיינו שלמדים מצות שביתתו מקרא "בן אמתך", ואין זקוקים לקרא "והגר".
1218[2996] גם בזה איננו זקוקים לקרא דוהגר, שהרי "לא גרע מעבד הנלקח לנכרי", דהיינו כאמור ברמב"ם שם "עבדים שלא מלו ולא טבלו, אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד, הרי הן כגר תושב", ולא בזה נאמר קרא דוהגר.
1219[2997] שלפום ריהטא הי' אפשר לומר, ש"השכיר עצמו בפירוש לעולם" גרע מעבד הנלקח לנכרי, שהרי השכיר אינו נלקח מאדם אחר, אלא שהישראל נותן לו את שכרו.
1220מכל מקום גם זהו קנין מעליא, כמו ישראל שמוכר עצמו לעבד עברי.
1221ראה גם לעיל ד"ה והנה באמת (והערה 2963).
1222[2998] כדתניא בקידושין יד, ב (המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש).
1223[2999] משנה קידושין כב, ב (מה שדה אחוזה נקנה בכסף ... אף עבד כנעני נקנה בכסף).
1224[3000] ואם כן אין לומר שאנו זקוקים לקרא דוהגר כדי לאסור מי שהשכיר עצמו בפירוש לעולם.
1225[3001] רש"י יבמות מח, ב ד"ה אבל היכא (היכא דפסק דאמר לו הריני מגלגל עמך י"ב חדש ואם לא תימול אמכור אותך, מותר, דהוי גביה כשכיר בעלמא).
1226[3002] הי"ד (עבד ערל שהתנה שלא יטבול ולא ימול אלא ישמור שבע מצות שנצטוו בני נח, וזה נקרא עבד תושב, ונקרא בקצת מקומות עבד ערל ... רבו מוזהר עליו במלאכת רבו אבל הוא מותר במלאכת עצמו. וכן הוא דין גר תושב שהוא שכירו של ישראל. ... וכל זה יצא לרבינו ממ"ש פרק החולץ ביבמות (דף מ"ח) דכו"ע מיהת וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר ... והגר זה גר תושב ... וכתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם ז"ל אני אומר עבד ערל גוי עובד ע"ז שלו אינו גר תושב, ואינו בכלל איסור ... וכן נראה מדברי רבינו בביאור. אבל הרשב"א ז"ל כתב שכל עבד ערל אפילו עובד ע"ז במשמע ... וזה נראה לי ברור שהוא מוכרח כדעת רבינו והרמב"ן ז"ל).
1227והיינו שעבד ערל למדים מקרא "בן אמתך". גר תושב שהוא שכירו של ישראל למדים מקרא "והגר". עבד ערל עובד ע"ז, יש אומרים שהוא בכלל איסור, ודעת הרמב"ם וסיעתו שאינו בכלל איסור.
1228[3003] שמה שעבד ערל למדים מקרא "בן אמתך", "מיירי שקנאו בדינא דמלכותא", שגופו קנוי, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רסז ס"י (אבל אם קנאו בדינא דמלכותא, דקני ליה גופיה, ולקחו ממנו ישראל).
1229משא"כ "השכיר עצמו בפירוש לעולם" למדים מקרא "והגר".
1230וראה לקמן הל' הפקר בקונטרס אחרון ס"ק א (ועיין שם בשם הרשב"א דאף בדינא דמלכותא לא קני גופו ... קנין מלך נכרי אינו אלא למעשה ידיו כדילפינן ממהם תקנו, וישראל הבא מכח נכרי הרי הוא כנכרי, ולא קני לגופו אלא ביאוש, דכיון שנתייאשו בעליו אינו עבד של ישראל כלל אלא של נכרי, וישראל הקונה ממנו קונה גם גופו).
1231[3004] "לא מל וטבל, אפילו קיבל עליו שבע מצות הנהוגות בבני נח, הרי הוא כגר תושב, ומותר במלאכה בשבת. ודוקא לעצמו, אבל אסור במלאכת רבו". ולא פירש דמיירי שקנאו בדינא דמלכותא וכיו"ב.
1232[3005] שגם "עבד ערל", "הנלקח לנכרי" למדים מקרא ד"והגר".
1233[3006] מה שכתב הרמב"ם "זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו", אין זה מטעם שהוא "נמכר ממש לעבד עולם", או "השכיר עצמו בפירוש לעולם", "אלא ... משום שהוא מוכרח בעבודתו ... לעולם ... שהוא תושב על אדמתו".
1234[3007] ד"ה נכרי (שכיבשתו תחת ידך דהוי ממונו כממונך. או שלא כיבשתו, אבל שרוי בחצרך).
1235[3008] ח"א סי' נט (גר תושב ... אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה כיון שאינו כבוש תחת ידינו ... אבל בשל אדון, כיון שהן כבושין תחת האדון, על דעת האדון הן עושין).
1236[3009] שנתבאר לעיל ד"ה ועיין רא"ש.
1237[3010] סי' דש (לא מל וטבל אפילו קיבל עליו שבע מצות הנהוגות בבני נח הרי הוא כגר תושב ומותר במלאכה בשבת. ודוקא לעצמו, אבל אסור במלאכת רבו), ולא הביא מה שכתב הרא"ש (ונראה דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו).
1238[3011] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמד.
1239[3012] שבאופן זה מיירי הטור, במה שכתב "כגר תושב ... אסור במלאכת רבו".
1240[3013] חיי שרה כג, ד.
1241[3014] בהר כה, מ (שדרך התושבים הבאים לגור בארץ שיעבדו את בעל הבית אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם).
1242[3015] כדלקמן בהמשך (והערה 3025).
1243[3016] משפטים כא, כ-כא (וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו ... אם יום או יומים יעמוד לא יוקם, כי כספו הוא).
1244[3017] וכיון דאמרינן בגמרא יבמות מח, ב (והגר, זה גר תושב), ולא אמרו שכן הוא גם בשכיר שנה.
1245אם כן מוכח שאינו קשור למה שידם תקיפה לכופם, אלא גם האידנא הדין כן.
1246[3018] שגם הרמב"ם סובר כדעת הטור, שדין זה אינו נוהג אלא כשישראל שרוים על אדמתם ולא האידנא.
1247[3019] מה שבגמרא שם לא הזכירו שכיר שנה, היינו מאחר שכבר גלו ואין ידינו תקיפה עליהם.
1248[3020] לך יג, יח (ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון). וירא כב, יט (ויש אברהם בבאר שבע). וראה רש"י שם כא, לד.
1249[3021] ב"מ נו, ב. וראה לעיל סי' רמו ס"ח וקונטרס אחרון ס"ק ג (לענין שכירת בהמה).
1250[3022] כדלעיל ד"ה ועיין רא"ש.
1251[3023] על מ"ש בטור שם (ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה שהרי הוא חייב במצות), כתב בב"י (ותמיהני על רבינו למה הצריך שיהא העבד של אחרים, דאפילו אם הוא שלו, למה לא יתחייב מלקות על הכאה שאין בה שוה פרוטה, שאף על פי שהוא עבדו, כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו).
1252ועל פי זה נפסק בשו"ע שם ס"ב (הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה, כיון שאין בה חיוב ממון. ואפילו הכה עבד כנעני לוקה הוא, שהרי חייב במצות).
1253[3024] שלפי זה אין הפרש בין שכיר שנה כשישראל שרוים על אדמתם לבין האידנא.
1254[3025] הי"ב (מה בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו).
1255וכן הוא לקמן הל' נזקי גוף ונפש ס"ד (ומשרתו, אפילו אינו שומע בקולו אסור להכותו, אלא אם כן הוא עבד כנעני).
1256וכן כתב בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קפא (ועל עיקר הקושיא שתמה הב"י, ראיתי שהב"ח והסמ"ע טרחו מאוד ליישב דעת הטור והרמב"ם, ולענ"ד כולם שגגו ברואה, ונתעלם מהם לשון הרמב"ם פ"ב מה' רוצח ושמירת נפש דין י"ב, מה בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו).
1257[3026] שאם כן אין הפרש בשכיר שנה בין כשישראל שרוים על אדמתם, לבין האידנא, דגם האידנא "הקפידה תורה עליו תוך זמן זה שלא לעשות לרבו בשבת".
1258[3027] רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ב (וגר תושב, הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם).
1259וראה לקמן סי' של ס"ב (ישמעאלית שאינן עובדים עבודה זרה (ואין איסור לילד אותן בחול...)).
1260[3028] ותוכן הסיום הוא לכאורה, שלכן יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא, והיינו שבזה יש לאסור אפילו לצורך חולי שאין בו סכנה או לצורך מצוה, כמבואר בשו"ע סי' דש ס"א.
1261[3029] נדפסה בשו"ת רבינו סי' ב, הוצאת זיטאמיר תר"ז ואילך. והוגהה על פי כתב יד, בבדי השלחן סי' קב ס"ק כב.
1262וראה שו"ת הרב סי' יט.
1263מתוכן הדברים נראה לכאורה דמיירי כאן, שהישראל הי' מוכר המשקאות לנכרים בשבת, והנכרים היו משאירים את מחירם על השלחן בחנות, והישראל לא הי' נוגע במעות שהן מוקצה עד אחר השבת, שאז הי' לוקחם משם (ראה לקמן הערה 3036).
1264ולאחר שמונה כאן את האיסורים שבזה, מייעץ באיזה אופן יוכל לסדר, שיומכר על ידי נכרי באופן המותר.
1265ואולי מיירי כאן ב"מחזיק מחיה" השייכת לשר (פריץ) שמחייבו להחזיקו פתוח גם ביום השבת, והשתדלו לעשות זאת באופני היתר, ורבינו מבאר איך לעשותו באופן המותר.
1266[3030] כמבואר בשוע"ר סי' שו סי"ח (אסור למדוד שום דבר בשבת בין ביד בין בחבל מפני שהוא מעשה חול וזלזול שבת). סי' שכג ס"א (שאסור למדוד שום דבר בשבת מפני שהוא מעשה חול וזלזול לשבת). סי' שכד ס"ב (שהמדידה אסורה משום עובדין דחול, אף שלא במקום מקח וממכר כמו שנתבאר בסי' ש"ו).
1267[3031] כמבואר בשוע"ר סי' שו ס"ד (אסור לקנות או למכור וכן לשכור או להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב).
1268[3032] כמבואר בשוע"ר סי' שכג ס"א (שלא יזכיר לו סכום דמים או סכום מדה, דהיינו שלא יאמר לו תן לי בעד כך וכך מעות, וכבר יש לך בידי בעד כך וכך, ויהיה לך בידי כך וכך. וכן במדה, תן לי מדה או כך וכך מדות, וכבר יש לך בידי כך וכך, ויהיה לך בידי כך וכך. שכיון שמזכיר לו בסכום המעות שחייב לו ניכר שהוא מקח וממכר), וס"ג (אסור להזכיר לו סכום מנין, שלא יאמר לו הרי יש לך בידי חמשים אגוזים תן לי עוד חמשים ויהיה לך בידי מאה ... דומה למקח וממכר), וסי' תקיז ס"א (מותר ליקח מן החנוני מיני מאכל ומשקה ביום טוב, ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין, ולא שם מדה, ולא שם דמים, כדי שלא יהא נראה כמקח וממכר).
1269והיינו שאף שהתירו במאכלים לכבוד השבת, כדלעיל סי' שכג ס"א (מותר לומר לחבירו בשבת מלא לי כלי זה משקה פלוני והשקיני ואשלם לך אחר השבת). מכל מקום אסור להזכיר סכום מנין.
1270[3033] כמבואר בשוע"ר סי' שכג ס"א (ויש מתירין אפילו להזכיר שם דמים ושם מדה, רק שלא יזכיר לו סכום דמים או סכום מדה).
1271[3034] שאינו מודד בכלי מדידה מלא אלא באומד, וכמבואר בשוע"ר סי' תנו ס"ט (שביום טוב אסור למדוד אפילו לדבר מצוה כמו שיתבאר בסי' תק"ו, ואם לא מדד מערב יום טוב, יקח עשרון קמח באומד הדעת).
1272[3035] כמבואר בשוע"ר סי' תקיז ס"א (מותר ליקח מן החנוני מיני מאכל ומשקה ביום טוב, ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין ... שלא יהא נראה כמקח וממכר אלא כשאלה כמ"ש בסי' שכ"ג).
1273[3036] לפום ריהטא הי' נראה דמיירי כאן, שאף שאינו מזכיר לו שם מדה, ואינו מודד לו, מכל מקום מזכיר לו מעות.
1274אמנם כבר נתבאר בשוע"ר סי' שכג ס"א (ויש מתירין אפילו להזכיר שם דמים ושם מדה, רק שלא יזכיר לו סכום דמים או סכום מדה. דהיינו שלא יאמר לו, תן לי בעד כך וכך מעות, וכבר יש לך בידי בעד כך וכך, ויהיה לך בידי כך וכך. וכן במדה, תן לי מדה או כך וכך מדות, וכבר יש לך בידי כך וכך, ויהיה לך בידי כך וכך). הרי שהשווה דין שם דמים לדין שם מדה.
1275ויותר נראה דמיירי כאן, שהישראל הי' מוכר המשקאות לנכרים בשבת, והנכרים היו משאירים את מחירם על השלחן בחנות, והישראל לא הי' נוגע במעות שהן מוקצה עד אחר השבת, שאז הי' לוקחם משם.
1276ועל זה כותב שאסור מטעם משא ומתן, וכמבואר בשוע"ר סי' תקיז ס"ו (ואף על פי ששומתו ידוע אסור לשלם לו המעות ביום טוב עצמו, אפילו אם מראה לפני הנכרי את המעות כדי שיטול בעצמו אסור ... דכל שהמעות מגיעין ליד המוכר ביום טוב ניכר הדבר שהוא מקח וממכר, שאיסורו מפורש בכתוב בנחמיה, ולא התירו אלא כשאינו נותן לו מעות, דאזי אין נראה כמקח וממכר אלא כשאלה).
1277גם מהעצה האמורה לקמן (שימכור לנכרי בערב שבת כדי שהנכרי יוכל למכור בשבת), נראה דמיירי במכירה ממש לנכרי בשבת.
1278[3037] כמבואר שם (ואפילו על ידי נכרי אחר אסור לשלם לו). ובסי' רמג ס"ג (מה שהנכרי הזה מקבל השכר מהנכרים, הוא עושה זה בשביל הישראל, ולהישראל עצמו אסור לו לקבל השכר של יום השבת, לכן אסור גם כן שיקבל הנכרי בשבילו). סי' שו ס"ד (ואפילו על ידי נכרי אסור לקנות בשבת). סי' שכה סט"ז (ועכשיו נהגו העולם היתר אפילו לכתחלה לומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים שהם צורך השבת ... וצריכים הם להזהר ... שלא ליתן מעות לנכרי כמ"ש בסי' תקי"ז).
1279[3038] כט, ב (בלבד שלא יזכיר לו סכום מדה ... ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח).
1280[3039] ד"ה הרגיל אצלו (ונותנו לו בלא פיסוק דמים).
1281[3040] עפ"י ב"ק צב, ב (קרית חברך (להוכיחו, רש"י) ולא ענך, רמי גודא רבא שדי ביה). והכוונה לשמתא ונידוי.
1282[3041] עב, סע"א (דאקפי פירא בכוורי בשבתא, ואזיל וצדו בהו בשבתא (הציף הביבר דגים הרבה, והלכו וצדו, רש"י), ושמתינהו ר' אחי ברבי יאשיה).
1283[3042] כן תיקן בבדי השלחן סי' קב ס"ק כב עפ"י כת"י.
1284[3043] חולין ד, א (ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון ... כיון דאיכא התירא ואיסורא, לא שביק התירא ואכיל איסורא).
1285[3044] כדלקמן שמבואר אופן המותר.
1286[3045] סעיף ה (מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא).
1287וכן הוא בשוע"ר סי' קכח סנ"ב (חוץ מחילול שבת בפרהסיא שהוא כנכרי לכל דבר). סי' שפה ס"ג (ישראל מומר לע"ז, או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסורי דברי סופרים, הרי הוא כנכרי לכל דבריו).
1288[3046] כמבואר בשוע"ר או"ח סי' קנו ס"ח (בדברי שמים אם לא חזר בו צריך להוכיחו ברבים עד שיחזור למוטב).
1289[3047] השלמת בדי השלחן שם.
1290[3048] על פי ויקרא ה, א.
1291[3049] על פי משלי כד, כה (ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב).
1292[3050] מן סיר אחד (מדת הלח ברוסיא) של שכר (בירה שהיית מוכר), הייתי נותן לך אחד טעפל (היא מדת סיר קטנה).
1293[3051] שאף שהתירו בכעין זה לעיל סי' רמה ס"ח (מותר ליתן לנכרי סחורה למכרה, או מעות להתעסק בהן, ואף שהנכרי מתעסק בהן בשבת אין בכך כלום, כיון שהישראל לא צוה לו שיתעסק בשבת. ובלבד שיקצוץ לו שכר בעד טרחו, או שיתן לו חלק מהריוח שירויח, שאז הוא מתכוין בעסקו בשבת לטובת עצמו להרבות בשכרו, והישראל נהנה מאליו כשנוטל גם שכר שבת בהבלעה).
1294מכל מקום לא התירו בזה שם אלא באופן: (א) שהישראל לא צוה לו שיתעסק בשבת. (ב) שהישראל נוטל שכר השבת בהבלעה עם יום נוסף שעסק הנכרי בזה. משא"כ כאן שהישראל עובד בעצמו כל השבוע, ורק ליום השבת הוא שוכר את הנכרי שימכור עבורו בחנות.
1295ואפילו בסתם אסרו לעשות כן במקום שיום השוק הוא רק בשבת, כמבואר בשוע"ר סי' שז ס"ט (במקום שיום השוק הוא בשבת, אסור ליתן מעות לנכרי מערב שבת שיקנה לו חפץ פלוני, אם אותו חפץ אינו מצוי לקנות באותו מקום אלא ביום השוק, כמו שהוא רגיל בעיירות קטנות, שהרי זה כאילו אמר לו בפירוש לקנות בשבת שהוא יום השוק ... וכן הדין לענין כל דברים אלו בנותן כלים לנכרי למכור).
1296[3052] שכיון שהוא מוכרו לו בערב שבת, שוב אין חשש עושה בשליחותו וחשש אמירה לנכרי.
1297ואף שנתבאר בשוע"ר סי' שז סל"ה (אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת, ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו). והרי גם כאן מקנה לו את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו.
1298היינו דוקא כשאומר לו בפירוש שיעשה בו המלאכה בשבת, משא"כ אם רק אומר לו, שאם ימכור בשבת יקבל הריוח לעצמו, מועלת ההקנאה, כדלעיל סי' רמה סי"ב (מותר לו להתנות עם הנכרי (מתחלה), שיטול לעצמו שכר ב' או ג' ימים ... כשהקנה לו חלק בגוף התנור, דהיינו שבימים אלו שהשבת בתוכם גוף התנור הוא קנוי להנכרי, שנמצא הוא עושה מלאכה בתנור שלו ואינו נראה כשלוחו של ישראל).
1299והטעם נתבאר לעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק ד (מקנה ונותן לו במה לעשות ... לדידן ... לא סבירא לן דהוה כאומר ממש לעשות ... אפשר דלא אמרינן הכי אלא כשעושה בשל ישראל שלא הקנה לו אלא השכירו לו לשבתות, אבל כשהקנה לו ... לא מחזי כאומר לו ולא כעושה בשבילו, כיון שעושה בשלו).
1300ואף שעדיין נשאר בזה איסור שכר שבת, וכדלעיל שם סי"ב (יטול לעצמו שכר ב' או ג' ימים ... אין בזה איסור משום שכר שבת, כיון שנוטלו בהבלעה עם יום אחר).
1301וגם לענין מכירה בשבת נתבאר שם סט"ז (מותר ליתן לנכרי סחורה למכרה ... והישראל נהנה מאליו כשנוטל גם שכר שבת בהבלעה). וראה שם (הערה 703). משא"כ כאן שאינו מוכר אלא ביום השבת לבדו.
1302היינו דוקא במקום שהקנין אינו גמור, כמבואר שם סי"א (מכל מקום לא הקנהו לו קנין גמור לחלוטין לכל השבתות ... אלא הקנהו על תנאי על מנת שיתעסק בחול כנגד השבת, והרי זה כמשכירו לו לשבתות בעד שיעסוק בשבילו בחול, והרי הוא נוטל שכר שבת שלא בהבלעה). משא"כ כאן שמוכר לו במכירה חלוטה.
1303ואף שבערב שבת עדיין אינו יודע איזה מאכלים ומשקאות ימכור הנכרי בשבת ואיזה ישארו אצלו ויחזירם לישראל אחר השבת.
1304מכל מקום גם מכירה זו מועלת (ראה שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ט סקל"ה. ולקמן בהלכות פסח ח"ג, בהוספות, הערה קמה).
1305אמנם לא נתפרש כאן הטעם שאין בזה חשש מראית העין, שהרי החנות היא של הישראל, בוימי החול מוכר בה הישראל, ורק בשבת מוכר בה הנכרי.
1306ומה שהתירו לעיל שם סט"ז (מותר ליתן לנכרי סחורה למכרה, או מעות להתעסק בהן. ואף שהנכרי מתעסק בהן בשבת אין בכך כלום).
1307הרי נתבאר שם טעם ההיתר (ואין לאסור מפני מראית העין שלא יאמרו שהוא שלוחו של הישראל, לפי שאין הכל יודעין שמעות אלו וסחורה זו הן של ישראל). משא"כ כאן שמדובר בחנות של הישראל.
1308ואין לומר דמיירי כאן במוכר בשוק; שהרי כל המשך הדברים מורה דמיירי כאן "שמחזיקין מחיה", "שהולך להביא לבית למכור".
1309וראה שו"ת הרב שם. לקמן (הערה 3054).
1310[3053] ולענין מכירת כל החנות לנכרי ליום השבת כדי שיוכל הנכרי למכור בה בשבת, ראה שו"ת צמח צדק סי' לא וסי' צא, שלא מצא היתר מיושב.
1311ובתשובת הג"ר אייזיק מהאמליא (קובץ יגדיל תורה נ.י. ח ע' יב), ותשובת הג"ר אלעזר ארלזרוב (קובץ יגדיל תורה ירות"ו יא ע' 23), שהדרך הכי טובה היא למכור, ולחזור ולקנות בשותפות עם הנכרי ולהתנות, ומבאר באיזה אופן לכתוב השטר.
1312[3054] אם הכוונה היא שיוצא ונכנס לשמרו שלא יגנוב, אזי אין לחוש בזה למראית העין, כמבואר בשוע"ר סי' רמד סי"ז (ואם שכר לו את הנכרי בקבלנות ומתיירא שמא יגנוב הרבה, כיון שיש חשש הפסד מרובה, יכול להושיב אצלו ישראל, או לישב בעצמו, לשמרו שלא יגנוב, שבמקום הפסד מרובה אין חוששים למראית העין).
1313אמנם שגרת הלשון מורה לכאורה, שהכוונה היא, "יוצא ונכנס אתו עמו לשמרו כשהולך (בשבת) להביא (את המאכלות ומשקאות מהמחסן של הישראל) לבית (החנות, כדי) למכור (בה אחר כך)".
1314ולא נתפרש כאן מדוע לא נחוש בזה למראית העין, כמבואר שם ס"כ (ובלבד שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת, שכל קבלנות אינה מותרת אלא אם כן מסר לו מערב שבת כל מה שרוצה למסור לו לצורך המלאכה. ואפילו אם מסר להם העצים מערב שבת, אלא שלא הוציאום מרשותו עד שחשכה, אסור להניחם שיוציאו בשבת מפני מראית העין, שיאמרו שבשבת מסר להם).
1315וראה גם לעיל (סוף הערה 3052).
1316ואולי מיירי כאן באופן שאין לחוש למראית העין, כגון שהוא "מחזיק מחיה" השייכת לשר (פריץ) שמחייבו להחזיקו פתוח גם ביום השבת, והשתדלו לעשות זאת באופני היתר, ורבינו מבאר איך לעשותו באופן המותר.
1317[3055] כמבואר שם סי"ח (במה דברים אמורים כשישראל היושב אינו משגיח ומעיין על הנכרי, רק שיניח הכל לתיבת המכס או המטבע ולא יגנוב לעצמו כלום. אבל אסור לו לעיין ולידע מה הוא ההתעסקות שעושה הנכרי, כדי ליקח ממנו חשבון על זה. דכיון שבשבת עצמה אסור ליקח ממנו חשבון, אסור לו גם כן לעיין עליו בשביל החשבון שלמחר, שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להכין ולהזמין את עצמו כדי לעשותו אחר השבת, כמ"ש בסימן ש"ו).
1318ובסי' שו ס"א (ממצוא חפצך דרשו חכמים חפציך אסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה לא של תורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר, אפילו הליכה בלבדה, ומעשה זה או הילוך זה הוא בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת בין מן התורה בין מדברי סופרים, שנמצא מזמין עצמו בשבת ... לדבר האסור בשבת).