Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אמהדורא בתרא לסימן רנב וסי' דש
עיין רמב"ם סוף פ"כ מהלכות שבת
עיין רמב"ם סוף פ"כ מהלכות שבת
בבמי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של הישראל, כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישראל
גרבו וכו'. הנה
דדקדוק לשון כמו בן אמתו כו', לישראל רבו
הכו', מורה
ובאצבע דבדוקא נקט שכירו ולקיטו (דהיינו שמשו, כמ"ש בהל' עירובין), כמו שהבין הרשב"א, דלא כמגיד משנה. ותדע עוד, שהרי לא הזכיר עדיין הרמב"ם איסור עשיית עבד ואמה
זהתושבים שקבלו ז' מצות, שלא יעשו לישראל רבן,
חשהוא מבואר מסוגיא דריש פ"ב דכריתות, אלא כללו כאן בסוף עם
טאיסור דגר תושב ביחד, וסמכו ענין לו,
ידהכל ענין אחד. דסבירא ליה כמ"ש התוס' ורא"ש סוף פרק
יאהחולץ, דקיום
יבז' מצות אינו
יגענין לאיסור מלאכה בשבת, אלא משום שהוא שכירו ולקיטו דומיא דבן אמתו, כמ"ש הרא"ש שם, וזהו עיקר
ידהאיסור.
טוומה
טזשהזכיר הרמב"ם
יזז"ל מצות בני נח
יחגבי עבד ואמה. היינו משום דבלאו הכי אסור
יטלקיימן כלל, אפילו בחוץ לארץ ובזמן
כהזה, לשיטתו בפ"א מהלכות מילה
כאובפ' י"ד מהל' איסורי ביאה. וגם הראב"ד לא פליג שם
כבאלא אם קיבל עליו ז'
כגמצות בזמן הזה שאין היובל נוהג, אבל אם לא קיבל עליו לא
כדפליג על הרמב"ם
כהבפ"א
כומהל' מילה, אלא על מ"ש שם יהרג מיד,
כזאלא ימכר מיד.
כחודלא כרמ"א ביו"ד סי' רס"ז ס"ד בהג"ה, שסתם כהמרדכי
כטוהטור. ועיי"ש בדרישה
לדהב"י לא גריס
לאהכי בטור,
לבודעתו בשו"ע לפסוק
לגכהרמב"ם, אלא דלא דק במ"ש בשם הראב"ד. ועיי"ש בש"ך
לדשתמה על רמ"א.
להועיין
לורא"ש
לזשהוסיף תנאי שנתגדל בבית הישראל כמו שכירו כו'. וטעמו ונימוקו דמוכרח
לחלומר כן, כי מאחר שאין קבלת הז'
לטמצות גורמת האיסור,
מרק משום דומיא דבן
מאאמתך, אם כן
מבאילו היה שכירו, כיון שאין גופו קנוי הוה לן למשרי משום דקצץ, כמו שכתב ספר
מגהתרומה.
מדוהנה באמת דעת ספר התרומה וסיעתו דמצות שביתת עבד
מהואמה נוהגות גם בעכו"ם השכורים לשנה,
מוכמבואר בהדיא מלשונו פי"ו סי' רנ"ב
מזמותר להניח עבדו כו'
מחואין כאן איסור למען ינוח כו' אע"ג דשכורים אליו והוי כמו
מטקצץ כו' ואיסור
נלמען ינוח כו'.
נאוכן כתב בפ"ק סי' רכ"ב
נבאו אם עשה האש אפילו קצץ או עבדו ושפחתו השכורים
נגכו' אבל מותר
נדכו' אבל
נהלצורך ישראל לא אע"פ שקצץ כו' (וכ"ה באגור
נובשם המרדכי, ובמרדכי שלפנינו חסר תשלום
נזהלשון כמ"ש
נחבהגהות שעל
נטהגליון, וכן הוא בהגהות מרדכי
ססוף פרק כל כתבי בשם מהר"ם, וכן הוא בתשובת מהר"ם סי' תקנ"ט בשם אבי"ה. ופשוט הוא דלא מקרי קצץ אלא בשכורים, אבל לא בקנויים שקונים
סאמהשרים, שהמוכר
סבקבל המעות,
סגוגם המוכר את עצמו,
סדמאחר שכבר קבל
סההמעות).
סודסבירא להו
סז(כמ"ש לעיל להרמב"ם), דהא דנקט גר תושב בברייתא סוף פרק החולץ, היינו משום דקרא מיירי
סחכשישראל שרויים על אדמתם, כדכתיב התם בכוליה פרשתא
סטשש שנים כו' והשביעית כו' ולא יראו פני כו',
עואזי אין מקיימין ביניהם עכומ"ז עד שיקבל ז' מצות, דמשום הכי נקרא גר
עאתושב, שמותר
עבלהושיבו בינינו, כמ"ש הרמב"ם פ' י"ד מהל' איסורי ביאה
עגופ"י
עדמהל' עכומ"ז. ואף הראב"ד לא פליג שם אלא בישיבת עראי, אבל בקבע תנן בהדיא סוף פ"ק דע"ז
עהדאין משכירים להם בתים כו', ואף למי שאינו
עומז' אומות, עיי"ש בגמרא. אבל עיקר האיסור משום שהוא שכירו כמ"ש הרמב"ם ורא"ש. אלא דסבירא ליה
עזשלא אסרה תורה רק כשעושה ליהנות הישראל מיד, כהדלקת הנר וכהאי
עחגוונא, משום
עטדשכירו ממש הוה ליה קצץ ושרי, עיי"ש היטב בסי' רכ"ב ורנ"ב.
פוקרוב לומר שגם הרא"ש נתכוין לזה במה
פאשכתב לבשל או להדליק כו'.
פבאלא דסבירא ליה לדוחק לומר דמהאי טעמא לחוד שגופו נהנה
פגיהיה איסורא דאורייתא, ובלאו הכי שרי לגמרי אפילו מדרבנן. משום הכי הוסיף הרא"ש שנתגדל בביתו וכמו
פדשכירו כו', פירוש
פהדאינו שכיר ממש הבא בשכרו, דעביד אדעתא דנפשיה
פושנשכר מתחלת השנה לכל השנה סתם, ואילו היה נשכר מלבד השבתות היה פוחת לו משכרו ודאי, כי היה יכול להשתכר
פזלעצמו בשבתות באיזו עבודה לנכרים שבעיר, או באיזו מלאכה שיעשה לעצמו או למכרה אחר כך, ועכ"פ ודאי היה מנכה לו כפועל
פחבטל, משום
פטהכי הוה ליה קצץ לפי דעת ספר התרומה וסיעתו. אבל כשנתגדל בביתו כמו בן אמתו, שזנו ופירנסו בעד פעולתו
צשעבד בביתו, ועודנו עובד, וסר למשמעתו בכל אשר צוה ומצוה עליו בלי שום פיסוק
צאשכר, והילכך
צבכשאין הישראל אומר לו כלל לעשות בשבת, לא יגרשנו מביתו ודאי,
צגכשלא יעשה בשבת מעצמו, ונמצא דלא עביד אדעתא
צדדנפשיה כמו בקצץ, אלא אדעתא דישראל לעשות לו קורת רוח. ומשום הכי פריך
צהבגמרא בפשיטות, אדעתא דישראל מי שרי,
צומשום דהוה איסורא דאורייתא, ומשני נכרי אדעתא דנפשיה
צזעביד, והיינו
צחבנכרי דעלמא דוקא, וכדפירש"י שם
צטשיודע שלא יפסיד.
קאבל זה שנתגדל בביתו אינו מצפה לתשלום איזה שכר עודף
קאבעד מלאכת השבת שעושה לעצמו.
קבאבל הרמב"ם
קגסוף פרק כ' שכתב
קדוהוא שכירו,
קהלכאורה יש לומר דאזיל לשיטתיה בפ"ו
קושלא התיר בשכיר שנה אלא במלאכה מיוחדת כו'. אלא שזה דוחק גדול לחלק
קזכן בדאורייתא, ומנא ליה להתיר לגמרי אפילו בדרבנן במלאכה מיוחדת, אם שכיר שנה סתם אסור
קחמדאורייתא. ועוד
קטדלקיטו היא מלאכה מיוחדת ללקוט תבואה בזמן האסיף
קיכדפירש"י
קיאבעירובין דף ס"ד. אלא ודאי סבירא ליה להרמב"ם דהיינו טעמא דשכיר שנה
קיבשרי מדאורייתא (כדמשמע מלשון הגמרא
קיגאמירה לנכרי שבות,
קידסתם,
קיהאפילו שכירו.
קיוובחולה שאין בו סכנה אומר לנכרי, סתם, אפילו שכירו. ובברייתא
קיזתניא והגר זה גר תושב,
קיחותושב עדיף משכיר כדתניא ביבמות דף ע', וכמו שיתבאר
קיטלקמן)
קכמשום שהוא לזמן,
קכאולא הוי דומיא דבן אמתך שהוא עבד עולם. אבל גר תושב (עיין יבמות דף ע'
קכבתושב קנין עולם כו',
קכגולאו דוקא
קכדנרצע, אלא אפילו גר תושב סתמו
קכההוא עובד לישראל, כדכתיב גבי פסח בפרשת בא, וכמ"ש הרמב"ן על פסוק
קכוכשכיר כתושב יהיה כו'), שנתיישב לגור על אדמת ישראל להיות שכירו ולקיטו, כי בחנם ממש ודאי לא נתן
קכזלו הישראל אחוזת קרקע לשבת בה, כי אם שהתנה עמו להיות שכירו כל זמן ישיבתו על
קכחאדמתו, או
קכטלפחות להיות לקיטו בכל עת האסיף מדי שנה בשנה כל זמן ישיבתו. ומאחר שדעתו להשתקע על דעת לעבוד לישראל לעולם, והוא כבוש תחת
קלידו, ומוכרח
קלאבעבודתו, הרי
קלבזה כעבד עולם לענין שבת (וכל שכן אם קנה או בנה בית דירה על אדמת ישראל, עיין מרדכי
קלגפ"ק
קלדדב"ב
קלהשדעתו להשתקע מהני כאלו קנה בית דירה דתנן התם
קלובמתניתין), מריבויא דוהגר.
קלזדאי נמכר ממש לעבד עולם למה לי קרא
קלחדוהגר, מאחר
קלטשהוא עבדו ממש כמו בן אמתך. ואפילו השכיר עצמו בפירוש
קמלעולם, לא גרע מעבד הנלקח לנכרי
קמא(ואי משום השכר שנותן
קמבלו, הרי זה כמוכר עצמו למעשה ידיו על מנת לשלם לו מדי
קמגשנה, דהוי
קמדקנין מעליא, כמו בשדה כהאי גוונא
קמהדנקנית בכסף כעבדו. ועוד דשכירו לא נזכר
קמובגמרא כלל) דלא קני ליה רק למעשה
קמזידיו, ומצווה על שביתתו
קמחלכו"ע, אי לאו דעובד ע"ז ולא קבל ז' מצות, כמ"ש במגיד משנה סוף
קמטפ"כ. ודוחק לומר דמיירי שקנאו בדינא דמלכותא, דכל כהאי גוונא הוה ליה לפרש.
קנוכן משמע מסתימת לשון
קנאהטור סי' ד"ש
קנבושאר פוסקים.
קנגואין לומר דהיינו מקרא דוהגר, דהא המגיד משנה וסיעתו לא סבירא ליה הכי.
קנדאלא עיקר הטעם דדמי לעבדו ובן אמתו, משום שהוא מוכרח בעבודתו להיות שכירו ולקיטו לעולם להישראל שהוא
קנהתושב על אדמתו, והוי כמו כבוש תחת ידו,
קנוכדאמרינן בפרק קמא דפסחים דף ה' ע"ב דנכרי השרוי עמך בחצר
קנזדמי לנכרי שכיבשתו, עיי"ש בפירוש רש"י
קנח(ובב"י סימן ד"ש בשם תשובת הרשב"א), והילכך הויא עבודתו זו שעובדו כשהוא שכירו ולקיטו, כמו עבודת עבד ממש לענין
קנטשבת, מריבויא
קסדוהגר. ולא
קסאדמי לשכירים ולקיטים דעלמא שאינם תושבים על אדמת ישראל, דאינן כבושים תחת ידו לעולם,
קסבאלא לזמן
קסגקצוב. זהו
קסדדעת הרמב"ם
קסהבבירור, ואתי
קסושפיר קרא כפשטיה. ואין צריך לאוקמי כשנתגדל בביתו דוקא, כמו שכתב
קסזהרא"ש.
קסחוהנה הטור
קסטשלא הביא דברי הרא"ש אלו להלכה, סבירא ליה דזה אינו נוהג אלא בזמן שישראל שרוים על אדמתם ויד
קעישראל תקיפה על האומות שבארצם, ואז לא היה יכול הנכרי שנתגדל בבית ישראל לצאת חפשי מעצמו בלי
קעארשות הישראל, משום הכי דמי לבן אמתך שהוא עבד עולם, אבל בזמן הזה שיד האומות
קעבתקיפה, ובדיניהם
קעגודאי לא יוכל להשתעבד בו לעולם בעל כרחו, אלא אם כן קנאו בדמים
קעדממש, וכותב
קעהומעלה בערכאות.
קעואבל לפי דעת הרמב"ם אפשר דמשכחת לה גם
קעזהאידנא, כשישראל
קעחמניח לנכרי לדור בחצרו הקנויה לו בתנאי שיעבדנו איזה
קעטעבודות, הרי
קפזה כלקיטו. ואי
קפאמשום שאין הישראל יכול לעכב שלא יעקור דירתו
קפבממנו, הרי
קפגבגר תושב לא הזכיר הרמב"ם תנאי שהתנה עמו להיות שכירו ולקיטו לעולם דוקא, משום דבקרא כתיב והגר
קפדסתמא, וסתמא
קפהדמילתא כל זמן שהוא גר ודר באדמת ישראל נעשה כעבד לו באיזה עבודות כמו בן אמתו,
קפוולא בחנם לגמרי נותן לו
קפזאחוזת קרקע לגור בה וכל שכן להשתקע, כדתניא בברייתא זה גר תושב,
קפחותושב משמע להשתקע
קפטכדכתיב גר ותושב אנכי כו',
קצאבל אינו מתנה עמו תנאי מפורש שלא יעקור דירתו ממנו
קצאאלא לרצונו כמ"ש
קצבהרמב"ן
קצגשם.
קצדואין לומר דשאני כשישראל שרויים על
קצהאדמתם, שאימתם
קצומוטלת על התושבים וידם תקיפה לכופם לעבוד כמדובר
קצזביניהם, ואפילו
קצחעל ידי הכאה, משום הכי דמי טפי לבן אמתך
קצטדנידון בדין יום או יומים, משא"כ האידנא. דאם כן אפילו שכיר שנה הוה
רלן לאסור מדאורייתא בזמן שישראל
ראשרויים על אדמתם, מהאי טעמא דיכול לכופו
רבלעבוד כמדובר אפילו על ידי הכאה. ואדרבה התושב אי אפשר לכופו על ידי הכאה, מאחר שלא נשכר לזמן קצוב
רגויכול לעקור דירתו, כמ"ש רמב"ן שם דעובד לרצונו,
רדוכל זמן שאינו עוקר דירתו הרי זה כשכיר תוך
רהשנתו, ולא
רושייך לומר דלא דמי לשכיר משום שדעתו להשתקע, בכהאי גוונא שהוא מסרב מלעבוד ומשנה המדובר, ויכול הישראל גם כן
רזלשנות ולגרשו.
רחומיהו יש לומר
רטדבאמת אפילו שכיר שנה אסור מדאורייתא כשעושה בשביל
ריישראל, כשישראל
ריאשרוים על אדמתם,
ריבולא הוצרכו להזכיר זה בתלמוד, מאחר שכבר גלו וידם תקיפה.
ריגואתי שפיר סתימת לשון הרמב"ם גבי גר תושב דשכירו
רידולקיטו סתם, אפילו שלא להשתקע דווקא לעולם אלא לשנה או לעת אסיף
ריהאחד. ואע"ג דתושב מקרי המשתקע לעולם,
ריוהיינו שדעתו להשתקע
ריזלעולם בארץ ישראל פעמים גר על אדמת ישראל זה, ופעמים בא לגור אצל אחר,
ריחוהכל לגור ולא להשתקע. ואברהם אבינו נמי נשתקע
ריטבארץ ישראל, אבל
רכפעם גר בחברון ופעמים בבאר שבע, ומשום הכי אמר גר ותושב אנכי.
רכאוהיינו טעמא דדמי לבן
רכבאמתך, משום
רכגשמושל על גופו בזמן שישראל שרויים על אדמתם וידם תקיפה, ויכול לכופו על ידי הכאה כדין עבדו בן אמתו. ואף דיכול לצאת
רכדמרשותו, מכל
רכהמקום כל זמן שלא יצא ועדיין דר בחצרו, או אפילו אינו דר כלל בחצרו אלא שנשכר לזמן או לעת
רכוהאסיף, הרי
רכזשכירות ליומיה ממכר הוא. ולפי שמושל בגופו להשתעבד בו
רכחכמו בבן אמתו ממש תוך זמן
רכטזה, הקפידה
רלתורה עליו תוך זמן זה שלא לעשות לרבו בשבת, מרבויא דוהגר כמו בן אמתו,
רלאמשא"כ האידנא.
רלבומיהו מאחר שדעת ספר התרומה וסיעתו לאסור גם
רלגהאידנא, אפילו
רלדבשכיר שנה כשגופו נהנה, יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא
רלהעכ"פ כשדר בחצרו
רלולהשתקע, מאחר
רלזשגם לשיטת הרמב"ם
רלחאין הדבר ברור ומוכרח בגמרא להתיר בזה (ובפרט לפי דעת
רלטהב"י
רמוהאחרונים בח"מ
רמאסי' ת"כ, דאסרו להכות אפילו עבד כנעני שלו, ולוקה כעל בן
רמבחורין. עיי"ש דאשתמיט לכולהו
רמגמ"ש
רמדהרמב"ם סוף
רמהפ"ב
רמומהל' רוצח). וגם ברמב"ם לא נזכר כלל שנשכר מזמן קצוב, ובסתם הוא עובד
רמזלרצונו, כמ"ש לעיל בשם רמב"ן, וגם אם דר
רמחבחצרו, אם
רמטאינו עובד כראוי יגרשנו ולא יכנו, שהרי מצווה להחיותו, אלא (חסר):
רנ[2929] מהדורא בתרא זו היא בעיקר לתחלת סי' דש שבשוע"ר
רנא(שלא הגיע לידינו), ובשו"ע שם
רנב(עבדו ... אם לא מל וטבל, אלא קבל
רנגעליו שבע מצות בני נח, הרי הוא כגר
רנדתושב, ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו,
רנהאבל לא לרבו ... ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה דקיי"ל אומר לגוי ועושה, וכן
רנומת ביום טוב ראשון דקיי"ל יתעסקו בו
רנזעממין, אסור ... דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש).
רנחומבאר כאן
רנט(בג' קטעים הראשונים) עיקר
רסשיטת הרמב"ם בזה:
רסא(א) איסור זה אינו בגר
רסבתושב סתם, כדמוכח מדברי
רסגהרמב"ם. וכן פירש בדבריו הרשב"א. וכן היא דעת
רסדהתוס' והרא"ש.
רסה(ב) אינו במי שאינו מקבל
רסועליו מצות בני נח, שהרי אין מקיימים
רסזאותו. לרמב"ם יהרג מיד, ולראב"ד ימכר
רסחמיד.
רסט(ג) אין מקבלין גר תושב
רעאלא בזמן שהיובל נוהג, כמבואר
רעאברמב"ם וב"י. גם אין מצוי שקונין
רעבעבדים במדינות אלו, כמבואר
רעגבש"ך.
רעדאלא עיקר האיסור
רעההוא ב"גר תושב שהוא לקיטו
רעוושכירו".
רעזוממשיך ומבאר כמה
רעחדעות בגדר גר תושב זה (קטע ד'
רעטואילך):
רפ(א) דעת ס'
רפאהתרומה, דהיינו אף בשכיר שנה, ואסור רק אם גוף הישראל נהנה מהמלאכה.
רפב(ב) דעת
רפגהרא"ש, דהיינו בשכיר שנה שנתגדל בביתו. ואפשר דעתו כס' התרומה
רפדדהאיסור הוא דוקא כשגופו נהנה.
רפה(ג) דעת
רפוהטור, דהיינו דוקא כשיד ישראל תקיפה,
רפזומי שנתגדל בביתו אינו יכול לצאת לחפשי מעצמו.
רפחמשא"כ
רפטהאידנא.
רצ(ד) דעת
רצאהרמב"ם דהיינו בשכיר שנה שדעתו להשתקע
רצבבביתו. ואפשר דעתו כהטור –
רצגשהוא דוקא כשיד ישראל תקיפה.
רצדומסיק
רצהשעכ"פ יש לחוש לדבריהם, כשגופו נהנה, בשכיר
רצושנה, שדר בחצרו, להשתקע.
רצזסיום המהדורא
רצחבתרא חסר.
רצט*
שמה
שאשהובא לעיל, שהנפקא מינה בכל הנ"ל הוא לענין "מת ביום טוב ראשון
שבדקי"ל יתעסקו בו עממין, אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודה זרה, דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש", תלוי במחלוקת הפוסקים שהובאה לעיל סי' רמו סי"ט
שג(ויש אומרים שביום טוב אין אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו
שד... והוא הדין לשביתת עבדו שאינה נוהגת ביום טוב לפי
שהדבריהם, לפי שאינה בכלל מלאכה, אלא מצוה אחרת היא, שנאמר למען
שוינוח עבדך ואמתך כמוך. ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה
שזכסברא הראשונה).
שחוהיינו שאף שאיסור אמירה לנכרי מדברי סופרים הוא גם
שטביום טוב, כדלעיל סי' רמג ס"א
שי(ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביום טוב אינו אלא
שיאמדבריהם), ולקמן סי' תצה ס"י
שיב(כל שאסור לעשותו ביום טוב, אסור לומר לנכרי לעשותו, שהאמירה לנכרי היא שבות ביום טוב כמו בשבת).
שיגמכל מקום סוברת דעה זו, שאף בשכירו ולקיטו אין ביום טוב איסור מהתורה.
שידואם כן תישאר רק הנפקא מינה הראשונה
שיההנ"ל (צרכי חולה שאין בו סכנה, דקיי"ל אומר לגוי ועושה
שיו... אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודה
שיזזרה, דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה,
שיחלא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש).
שיטוכן יש מזה נפקא לענין מה שהתירו שבות דשבות במקום
שכמצוה; שבמקום שאסור מן התורה אין זו שבות
שכאדשבות.
שכב[2930] הי"ד (עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא
שכגקיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד, הרי הן כגר
שכדתושב, ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל
שכהבחול. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל
שכונוהג. הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת,
שכזוגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל, כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה
שכחלישראל רבו בשבת, אבל לעצמו עושה.
שכטואפילו היה הגר זה עבדו הרי זה עושה לעצמו).
של[2931] משפטים כג, יב.
שלא[2932] פ"ב הי"ב
שלב(שכירו ושמשו ... שכירו או שמשו ... שכירים או
שלגשמשים).
שלד[2933] עבודת הקדש שער ה סי' ה (גר תושב שאסר
שלההכתוב, יש מי שהורה שאינו אסור אלא בשנעשה שכירו של
שלוישראל). שהכוונה לרמב"ם דידן.
שלז[2934] בהל' שבת שם (וכתב רבינו גר תושב
שלחשהוא לקיטו ושכירו. וכמדומה לי דלאו דוקא,
שלטאלא אפילו אינו שכירו, אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה לצורך ישראל, שהרי כל שעושה אותה המלאכה בשביל ישראל הרי הוא כשכירו באותו דבר.
שמולא מצינו היתר אלא בעושה מלאכת עצמו. ורבינו שכתב שכירו ולקיטו דבר בהווה).
שמאוהובא בב"י כאן (וכתב הרב המגיד דעבד
שמבתושב וגר תושב אסור מן התורה לכל ישראל לומר להם לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל, אפילו מי שאינו רבו).
שמג[2935] שיש כאן ברמב"ם ב' חלוקות:
שמד(א) "עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד,
שמההרי הן כגר תושב, ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול".
שמובחלוקה ראשונה זו, שנזכר בה "גר
שמזתושב", לא הזכיר עדיין איסור עשיית העבד
שמחלרבו, אלא את היתר עשייתו לעצמו
שמט"כגר תושב", שבכריתות ט, א
שנ(גר תושב ... עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול).
שנא(ב) "במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת, אבל לעצמו עושה. ואפילו היה הגר
שנבזה עבדו הרי זה עושה לעצמו".
שנגבחלוקה השנית הזאת, שנזכר בה איסור עשיית מלאכה לרבו, לא נזכר "גר תושב"
שנדלבדו, אלא כללו ביחד
שנה– "גר תושב שהוא לקיטו ושכרו", ו"היה הגר זה
שנועבדו", דהכל ענין אחד. משא"כ
שנז"גר תושב" לבדו לא נאסר.
שנח[2936] יבמות מח, ב ד"ה זה גר תושב
שנט(דגר תושב אין מוזהר על השבת).
שסשנראית כוונתם כדברי הרא"ש דלקמן, שהאיסור הוא רק
שסאב"בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו".
שסבויתבאר לקמן (הערה
שסג2953).
שסד[2937] יבמות פ"ד סל"ח
שסה(משמע דגר תושב אינו מוזהר על השבת. ונראה דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו, ועושה מלאכה לצורך ישראל, דומיא
שסודבן אמתך, ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל
שסזבשבת, לבשל או להדליק לו את הנר).
שסח[2938] עתה
שסטבא לבאר שאיסור זה לא מיירי במי שלא קיבל עליו מצות בני נח, שהרי אסור לקיימו. לרמב"ם יהרג
שעמיד, ולראב"ד ימכר מיד.
שעא[2939] לכאורה הי' אפשר להקשות על הנ"ל, שאם כל הכוונה בחלוקה
שעבהראשונה היא לבאר את היתר עשייתם לעצמם, אם כן מדוע הוצרך
שעגהרמב"ם לפרש דמיירי ב"עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד",
שעדהרי לעניין היתר עשייתן לעצמן אין הפרש אם קיבלו עליהן שבע מצות או
שעהלאו.
שעו[2940] היינו דקרא מיירי בגר תושב בזמן שישראל על
שעזאדמתם. והרמב"ם דמיירי אף בזמנינו והצריך קבלת ז' מצות בני נח, אזיל לשיטתו
שעחדסבירא ליה דבלאו הכי אסור לקיימן אפילו בחוץ לארץ ובזמן הזה.
שעט[2941] הלכה ו (ואם התנה עליו מתחלה, והוא אצל
שפרבו העכו"ם, שלא ימול אותו, מותר לקיימו
שפאוהוא ערל. ובלבד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח ויהיה
שפבכגר תושב. אבל אם לא קיבל עליו שבע מצות יהרג
שפגמיד).
שפד[2942] הלכה ז-ח
שפה(גר תושב ... שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל ... ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין
שפואותו).
שפזוראה לקוטי שיחות חכ"ו ע' 135. חל"א ע' 122
שפחואילך.
שפט[2943] בהל' אסורי ביאה שם (דעת זה המחבר
שצסתום וחתום, ולא פירש מהו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן
שצאשהיובל נוהג, ומה הן מצות גר תושב ...
שצבמעתה מקיימין מי שהתנה שלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל
שצגזמן).
שצד[2944] ה"ו (ימכר מיד.
שצהאין לנו עתה להרוג איש).
שצו[2945] דעת הרמב"ם הנ"ל,
שצזשעבד גר תושב אינו שייך רק בזמן שהיובל נוהג, היא דלא כרמ"א שם
שצח(ודוקא במקום שקנאו כדי לגיירו לעבד,
שצטאבל אם התנה בפירוש שלא למולו, וכן במדינות אלו שאסור לגייר שום גוי, הוה כאלו התנה עמו שלא למולו, ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה).
תוזהו שכתב הרמב"ם (הרי הן כגר תושב
תא... ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג
תב... במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו).
תגוהיינו שבזמנינו אינה שייכת הלכה זו של
תד"וינפש בן אמתך והגר" אלא במי שהוא "גר תושב שהוא
תהלקיטו ושכירו".
תו[2946] יבמות רמז מא (אי זה עבד [ערל]
תזשמותר לקיימו לעולם, זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו).
תח[2947] לפי גרסתינו בטור (ואם כשקנאו התנה עמו על מנת שלא למולו מותר לקיימו).
תט[2948] ס"ק ב (צריך לומר שהאי דינא לא
תיהיה כתוב בספרי הטור שהיה ביד ב"י ...
תיאשאחר כך בעמוד זה קרוב לסופו כתב ז"ל, ורבינו לא הזכיר הא דאם התנה
תיבעליו שלא ימול מותר לקיימו, והטעם מפני שאסור לקיימו אלא
תיגבזמן שהמקדש קיים, ויהי' גר תושב, וכבר נודע שאין דרכו
תידלכתוב אלא דברים הנוהגין בכל זמן עכ"ל.
תיהורוצה לומר שרבינו משום הכי השמיטו, משום דסבירא ליה כהרמב"ם שהביא
תיוב"י לפני זה, שכתב בפ"א דמילה
תיזובפי"ד הל' אסורי ביאה, דאפילו התנה עמו
תיחאסור לקיימו, אלא אם כן קיבל עליו ז'
תיטמצות כגר תושב, וגר
תכתושב אין מקבלין אלא בזמן שבית המקדש קיים ... וסבירא ליה
תכאלהב"י שרבינו פסק כהרמב"ם, ולכך השמיט האי דין דהתנה
תכבכו' מותר לקיימו ... גם בשו"ע
תכגס"ד השמיטוהו הב"י, ורמ"א
תכדז"ל המציאוהו שם בהג"ה עיי"ש).
תכהומ"ש ברמב"ם שם
תכו(עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני
תכזנח בלבד, הרי הן כגר תושב, ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג), נתפרש בלקוטי שיחות חכ"ו
תכחע' 135 (אין הכוונה שנעשה גר תושב ממש
תכט(שהרי אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג),
תלאלא שהוא "כגר תושב"
תלאבפרט זה שקבל עליו שבע מצות בני נח).
תלב[2949] שכתב הדרישה שם (אבל הראב"ד השיג עליו
תלגשם, וסבירא ליה בהתנה עמו לטבול ולא למול לחוד
תלדסגי, ומותר לקיימו לעולם בזמן הזה).
תלהאבל בראב"ד שם (מעתה מקיימין מי שהתנה
תלושלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל זמן).
תלז[2950] ס"ק י (לא יתכן
תלחמ"ש הרב וכן המנהג פשוט, דהא אינו מצוי שקונין עבדים במדינות אלו, ודבר שאינו מצוי אין בו מנהג. וצריך לומר שנמשך אחר מ"ש
תלטהמרדכי ורבינו ירוחם שכן נתפשט המנהג בימיהם).
תמוהיינו שאף לדעת הראב"ד וסיעתו אינו מצוי שיהי' בזמינו עבד גר תושב.
תמא[2951] אחרי
תמבשהוכיח שיטת הרמב"ם וסיעתו, שאיסור זה הוא ב"גר תושב
תמגשהוא לקיטו ושכירו", בא לבאר
תמד(מכאן ועד גמירא) את גדרו, לדעת
תמההרא"ש, ס' התרומה,
תמוהטור, והרמב"ם.
תמזומסתפק בדעת הרמב"ם. ומסיק בהנוגע
תמחלמעשה.
תמט[2952] יבמות פ"ד סל"ח
תנ(ונראה דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו
תנאולקיטו, ועושה מלאכה לצורך ישראל,
תנבדומיא דבן אמתך, ועל
תנגזה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל בשבת, לבשל או
תנדלהדליק לו את הנר).
תנה[2953] שהרי נאמר בתורה (משפטים כג, יב)
תנו"וינפש בן אמתך והגר", ונתפרש ביבמות מח, ב
תנז(הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב). והוכיחו התוס' והרא"ש
תנח(ראה לעיל הערות 2936-2937) "דגר תושב אין מוזהר על השבת"; אם כן בודאי יש לפרש דלא מיירי כאן בגר תושב גרידא, אלא כאמור ברמב"ם שם
תנט(גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל,
תסכמו בן אמתו). משא"כ סתם
תסא"גר תושב" או סתם "שכירו
תסבולקיטו" "אינו מוזהר על השבת".
תסגולכן מפרש הרא"ש דמיירי "בגר תושב שנתגדל
תסדבביתו כמו שכירו ולקיטו".
תסה[2954] בסי' רכב (אפילו קצץ אסור
תסו... עבדו ושפחתו השכורים ... כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה, מן הנר ומן האש).
תסזובסי' רנב (ועכו"ם שכיר לישראל או שפחה אם
תסחהדליקו הנר, או אם עושין את האש בשביל ישראל,
תסטאסור הישראל ליהנות ממנו, כדתנן עכו"ם שהדליק את הנר
תעבשביל הישראל אסור להשתמש לאורו. ואין להתיר משום דהוי כמו
תעאקצץ ... שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו
תעב... אף על גב דשכירים אליו והוי כמו קצץ בשביל
תעגכך).
תעדהרי שהיתר עבדו ושפחתו השכורים הוא מטעם
תעהקצץ, שדינו כקבלן שמותר; אלא שאם גוף הישראל נהנה אסור.
תעוונתבארה שיטתו בזה, במהדורא בתרא לסי' רמג
תעז(ס"ד).
תעח[2955] סי' רנב, השייך לגמרא שבת פרק טז
תעטקכב, א (ששכיר הוא שעושה בשביל הישראל ואסור, שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו. והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכתו לעצמו של עכו"ם, ואין כאן איסור למען ינוח
תפעבדך, כדאמר פרק ד' מחוסרי כפרה עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול דברי רבי שמעון,
תפאופסיק התם כוותיה. וגם
תפבמהתם משמע דוקא לעצמן, אבל לישראל אסור,
תפגאף על גב דשכירים אליו והוי כמו קצץ בשביל כך, אין מותר כדפרישית לעיל, ואיסור
תפדלמען ינוח עבדך, היינו למען ישראל).
תפה[2956] סי' רכב, השייך לגמרא שבת
תפופ"ק יט, א (אם עשה האש,
תפזאפילו קצץ אסור, או
תפחעבדו ושפחתו השכורים, אלא אסור כיון שגוף הישראל נהנה מגוף
תפטהמלאכה מן הנר ומן האש ... אבל מותר הישראל להניח לעשות
תצמלאכה לעבדו ולשפחתו, כשהמלאכה שלהם,
תצאולא של ישראל, ולא
תצבעב[ר] משום למען ינוח עבדך ... לצורך
תצגישראל לא, אף על פי שקצץ, כיון שגוף של ישראל נהנה מגוף של מלאכה).
תצד[2957] סי' תצו (פסק בספר התרומה דמותר
תצהישראל להניח לעבדו ולשפחתו לעשות מלאכה שלהן, ולא של
תצוישראל, ולא עב[ר] משום למען ינוח
תצזעבדך, כדאמרינן בפרק מחוסרי כפרה,
תצחעבד ואמה עושין מלאכה לעצמן, וגם משמע התם דדוקא לעצמו אבל לצורך אדוניו אסור. וכן כתב בספר התרומה, אף על גב
תצטדקצץ, כיון שגוף הישראל נהנה מגוף האיסור.
500עכ"ל
501המרדכי).
502[2958] רמז רנ (עוד פסק בספר התרומה דמותר הישראל להניח עבדו ושפחתו הנכרים לעשות מלאכת עצמן
503[בשבת], ולא בשביל הישראל).
504[2959] חדושי אנשי שם (ואין כאן איסור למען ינוח עבדך, כדאמרינן פ"ד מחוסרי כפרה עבד
505ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל).
506[2960] רמז תסב (נכרי שעושה לו מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות בידו,
507דאמרינן פרק ב' דכריתות רבי שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן כישראל
508בחול, ופסיק הלכתא כרבי שמעון, ושלום העני מאיר).
509[2961] אמנם שם מתחיל "וכתב רא"ם",
510ומסיים "ושלום העני
511מאיר".
512וראה לעיל סי' רמד סי"א
513(והערה 353).
514[2962] בשו"ת מהר"ם שם
515(דגרסינן ביבמות וינפש בן אמתך והגר
516ז[ה] גר תושב, ומקשינן דאמר פרק
517ד' מחוסרי כפרה ר' שמעון אומר ... עושים מלאכה
518לעצמן כישראל בחול, ופסיק כותיה.
519וי"ל התם מיירי בעושה
520מלאכה לעצמו, והכא מיירי בעושה מלאכה לישראל דאסור
521... אבי"ה).
522ובראבי"ה סי' רנז
523(וכל זה שפירשתי דוקא בגוי ערל שאינו גופו קנוי,
524אבל אם גופו קנוי לו הרי הוא בכלל וינפש בן אמתך והגר ...
525ופסקינן בפרק שני דכריתות הלכה כרבי שמעון דאמר ...
526עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל [בחול]).
527[2963] שבשני אלו דינם כמו בן אמתו,
528כדלקמן ד"ה דאם נמכר
529(והערה 2997).
530[2964] עתה בא לבאר, לדעת
531הרמב"ם וס' התרומה והרא"ש, שכולם מפרשים
532ש"עיקר האיסור משום שהוא שכירו",
533והא דנקט בגמרא (יבמות מח, ב) "והגר זה גר
534תושב", היינו משום שכשישראל שרוים על אדמתם לא
535שייך "שכירו" אלא כשהוא "גר
536תושב".
537ועוד יתבאר לקמן
538ד"ה אבל הרמב"ם (גר תושב
539... שנתיישב לגור על אדמת ישראל להיות שכירו
540ולקיטו, כי בחנם ממש ודאי לא נתן לו הישראל אחוזת
541קרקע לשבת בה, כי אם שהתנה עמו להיות שכירו כל זמן
542ישיבתו על אדמתו). והיינו שגם לא שייך גר
543תושב, אלא כשהוא "שכירו".
544[2965] שכתב בהל' שבת פ"כ
545הי"ד (במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל).
546[2966] משפטים כג, י-טו.
547[2967] הלכה ז (ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל).
548[2968] הלכה ו (ואפילו יושב ישיבת עראי, או
549עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל
550עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, שנאמר לא ישבו
551בארצך, אפילו לפי שעה).
552[2969] בהל' עכו"ם שם
553(זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם. והפסוק שהוא מביא, בז' אומות הוא.
554ואפילו לדבריו, ישיבה
555כתיב בהו ולא העברה).
556ועל זה מבאר כאן, שעכ"פ בקבע,
557בודאי יודה הראב"ד
558לרמב"ם.
559[2970] כ, ב.
560[2971] שם כא, א (משום ...
561חניית קרקע), ופירש"י שם כ,
562ב (דאיסור דאורייתא
563היא שנותן להם חנייה בקרקע). וכדאמרינן התם
564כ, א (דאמר קרא לא תחנם, לא תתן להם
565חנייה בקרקע). ובתוס' שם ד"ה דאמר קרא
566(וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים
567לז' עממים).
568ואם כן לא קשה על הרמב"ם קושיית הראב"ד
569הנ"ל (והפסוק שהוא מביא, בז' אומות
570הוא).
571[2972] לבעל התרומה.
572[2973] ונתבאר במהדורא בתרא לסי'
573רמג ס"ד
574(דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי משום
575דקצץ), וריש סי"ד (וספר התרומה וסיעתו שהתירו
576גם בשכיר לכל המלאכות, סבירא להו דקצץ מהני גם אם לא הוה
577כקבלן דכדידיה דמי, כיון דקצץ עביד אדעתא
578דנפשיה).
579[2974] יבמות פ"ד סל"ח
580(בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו ...
581ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל בשבת,
582לבשל או להדליק לו את הנר".
583[2975] שכן היא דעת ס' התרומה שנתבארה, ששכיר שנה מותר
584לעשות לבעליו מלאכה בשבת, ואם גוף הישראל
585נהנה, אסור מן התורה.
586וגם הרא"ש סובר כדעת ס' התרומה לענין
587איסור אמירה לנכרי מדרבנן, שמותר להרשות לשכיר שנה לעשות
588מלאכה בשבת לישראל, כדלקמן (הערה הבאה). ואם גוף הישראל
589נהנה אסור.
590אבל כאן מיירי בשכיר שנתגדל בביתו,
591שבזה אסור בכל אופן מדרבנן, דעביד אדעתא דישראל. ואם גופו
592נהנה – אסור מן התורה.
593[2976] ואף שנתבאר לעיל סי' רמג ס"ג
594(ואין להתיר לפי שהנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ
595לו, כיון שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח
596השבת, והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים
597ותנור, לא היה מנכה לו כלום משכרו,
598שהרי לא שכרו לכל יום ויום בפני עצמו, אלא לשנה או חדש בבת אחת).
599זו היא דעת המ"א, שרבינו פסק כוותיה
600בשו"ע שלו. אבל חלק עליו במהדורא בתרא לסי' רמג ס"ה
601(שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ... דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל, ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו ... שהיה יכול לנכות לו בעד השבתות שמבטל בלי רשות הישראל ... עביד אדעתא דנפשיה).
602וכן מפרש כאן בדעת הרא"ש להתיר בשכיר שנה (כדעת
603ס' התרומה הנ"ל), וכמבואר בטור
604סי' רמג (ואדוני אבי הרא"ש
605ז"ל כתב ולפי זה נתברר ונתפרסם הדבר בכל גבולינו שכל מי
606שיש לו מרחץ או תנור ... מותר בקבלנות,
607שאין מלאכת העכו"ם
608נקראת על שם ישראל).
609ונתבאר בב"י שם שיש בזה שני נוסחאות (מותר
610בקבלנות, או מותר בהבלעה), ולפי הנוסח "בקבלנות" סובר בזה
611הרא"ש כדעת ס' התרומה.
612[2977] קכא, א (נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל
613מי שרי, נכרי לדעתיה דנפשיה עביד).
614[2978] ד"ה נכרי (להנאת עצמו מתכוין
615שיודע שלא יפסיד).
616[2979] ולכן דוקא בזה אסרה תורה.
617[2980] תוכן והמשך הדברים בקטעים דלקמן, בביאור שיטת הרמב"ם:
618(א) שכיר שנה מותר
619(עכ"פ במלאכה מיוחדת). ושאני שכיר גר תושב, שנתיישב לגור אצל הישראל ודעתו להשתקע בביתו.
620(ב) עבד ערל הנמכר
621לעולם, או אפילו השכיר עצמו בפירוש
622לעולם, הוא כמו "בן אמתך", ואינו זקוק
623לקרא ד"והגר".
624(ג) אבל שכירו שהוא כמו
625גר תושב, שנתיישב על אדמתו וכבוש תחת
626ידיו, למדים מקרא ד"והגר", שלענין שבת דינו
627כעבד.
628(ד) ומשכחת גם
629האידנא, שאין יד ישראל תקיפה,
630כשמניחו לדור בחצירו לעבוד עבודתו. אף שכשרוצה לעקור אינו יכול לעכבו.
631(ה) ומיהו יש
632לומר, דהיינו דוקא כשיד ישראל תקיפה,
633שמושל בגופו להשתעבד בו, משא"כ
634האידנא.
635(ו) מאחר שדעת
636ס' התרומה לאסור כל שכיר שנה,
637אף האידנא, כשגופו נהנה, ואפשר שגם
638הרמב"ם אוסר שכירו שדר בחצרו להשתקע,
639אף האידנא. לכן יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא.
640[2981] הי"ב (השוכר את הנכרי לימים
641הרבה, מותר אע"פ שהוא עושה בשבת. כיצד כגון
642ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה
643כותב ואורג בשבת).
644וכן נפסק לעיל סי' רמד סי"א
645(וכל זה כשאין הנכרי מושכר לו אלא למלאכות
646מיוחדות, כגון לכתוב או לארוג בכל עת שיצטרך,
647ואחר שגמר המלאכה הוא יושב ובטל. אבל אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו, אסור להניחו שיעשה בשבת).
648אלא שבטעם ההפרש ביניהם, לשיטת הרמב"ם,
649יש כמה אופנים, כדלעיל
650שם (והערה 352), וכמבואר במהדורא בתרא לסי' רמג
651ס"ח ואילך (ושם הערה 2663).
652[2982] ע"א ד"ה ואמר רב יהודה
653(שכיר לעבודת כל השנה, ולקיטו לימות הקציר והאסיף).
654[2983] קנ, א. וכן הוא לעיל
655סי' רמג ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות
656לנו מלאכה בשבת). והיינו שבכל אופן אינו אסור אלא
657מדרבנן.
658[2984] קכט, א. וכן הוא לקמן
659סי' שכח סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב
660ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין על ידי
661נכרי). וכבר הובא לעיל (סוף הערה 2929), דהיינו כיון שאינו אסור אלא מדרבנן.
662[2985] והא דאמרינן ביבמות מח,
663ב (והגר זה גר
664תושב), לא מיירי בשכיר, שהוא מותר מהתורה, אלא בתושב
665שהוא עדיף משכיר.
666[2986] ע"א (תושב זה קנוי קנין
667עולם, שכיר זה קנוי קנין שנים).
668[2987] שעל זה כתב הרמב"ם (במי נאמר וינפש בן אמתך
669והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של
670ישראל, כמו בן אמתו). דהיינו שכמו בן אמתו שהוא עבד עולם, כך גם לקיטו ושכירו האמור כאן הוא גר תושב, שהוא קנין עולם.
671וממשיך לבאר פירושו, דהיינו שדעתו להשתקע בשכירות זו אצל הישראל, והוכחות הרמב"ם מהפסוק ומהגמרא
672להגדרה זאת.
673[2988] כדאמרינן בקידושין ד, א (כתב רחמנא תושב
674נרצע). ושם מיירי בתושב ישראל, האמור (אצל תרומה)
675באמור כב, י
676(תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש).
677[2989] יב, מה (תושב ושכיר לא יאכל
678בו), דמיירי בנכרי.
679[2990] בהר כה, מ (שדרך התושבים הבאים לגור
680בארץ שיעבדו את בעל הבית, אשר הם מתגוררים אתם לרצון
681להם).
682[2991] אף שאינו כעבד עולם לענין אכילת קרבן
683פסח, כמובא לעיל.
684[2992] רמז תעז (אדם הבא לדור (שם)
685להשתקע שם, הוי כקונה
686בית דירה שם).
687[2993] ב"ב ז, ב
688(קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד).
689[2994] זה שלענין שבת גם גר תושב דינו כעבד עולם
690(אף שלענין קרבן פסח אינו כן, כמובא לעיל), למדנו מהאמור כאן
691"וינפש בן אמתך והגר", שלא רק בן אמתך (עבד
692עולם) ינפש, אלא גם והגר (גר
693תושב).
694[2995] דהיינו שלמדים מצות שביתתו מקרא
695"בן אמתך", ואין זקוקים לקרא "והגר".
696[2996] גם בזה איננו זקוקים לקרא דוהגר,
697שהרי "לא גרע מעבד
698הנלקח לנכרי", דהיינו כאמור
699ברמב"ם שם "עבדים שלא מלו ולא טבלו, אלא
700קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד, הרי הן כגר
701תושב", ולא בזה נאמר קרא דוהגר.
702[2997] שלפום ריהטא הי' אפשר לומר, ש"השכיר עצמו בפירוש
703לעולם" גרע מעבד הנלקח לנכרי, שהרי השכיר אינו נלקח מאדם אחר, אלא שהישראל נותן לו את שכרו.
704מכל מקום גם זהו קנין מעליא,
705כמו ישראל שמוכר עצמו לעבד עברי.
706ראה גם לעיל ד"ה והנה באמת (והערה
7072963).
708[2998] כדתניא בקידושין יד, ב (המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על
709שש).
710[2999] משנה קידושין כב, ב (מה שדה אחוזה נקנה בכסף
711... אף עבד כנעני נקנה בכסף).
712[3000] ואם כן אין לומר שאנו זקוקים לקרא דוהגר כדי
713לאסור מי שהשכיר עצמו בפירוש לעולם.
714[3001] רש"י יבמות מח, ב
715ד"ה אבל היכא (היכא דפסק דאמר לו הריני מגלגל עמך י"ב חדש ואם לא תימול אמכור אותך, מותר, דהוי גביה כשכיר
716בעלמא).
717[3002] הי"ד (עבד ערל שהתנה שלא יטבול ולא
718ימול אלא ישמור שבע מצות שנצטוו בני נח, וזה נקרא עבד
719תושב, ונקרא בקצת מקומות עבד ערל ...
720רבו מוזהר עליו במלאכת רבו אבל הוא מותר במלאכת עצמו.
721וכן הוא דין גר תושב שהוא שכירו של ישראל. ... וכל זה יצא לרבינו ממ"ש פרק
722החולץ ביבמות (דף מ"ח) דכו"ע מיהת וינפש בן אמתך בעבד
723ערל הכתוב מדבר ... והגר זה גר תושב ...
724וכתב הרמב"ן
725ז"ל בספר תורת האדם ז"ל אני אומר עבד ערל גוי עובד ע"ז שלו אינו גר תושב, ואינו בכלל
726איסור ... וכן נראה מדברי רבינו בביאור.
727אבל הרשב"א
728ז"ל כתב שכל עבד ערל אפילו עובד
729ע"ז במשמע ... וזה נראה לי ברור שהוא מוכרח כדעת רבינו והרמב"ן ז"ל).
730והיינו שעבד ערל למדים מקרא
731"בן אמתך". גר תושב שהוא שכירו של ישראל למדים מקרא "והגר". עבד ערל עובד
732ע"ז, יש אומרים שהוא בכלל איסור, ודעת הרמב"ם וסיעתו שאינו בכלל
733איסור.
734[3003] שמה שעבד ערל למדים מקרא
735"בן אמתך", "מיירי שקנאו בדינא דמלכותא", שגופו קנוי, כמבואר
736בשו"ע יו"ד סי' רסז
737ס"י (אבל אם קנאו בדינא דמלכותא, דקני ליה גופיה, ולקחו ממנו
738ישראל).
739משא"כ "השכיר עצמו בפירוש
740לעולם" למדים מקרא "והגר".
741וראה לקמן הל' הפקר בקונטרס אחרון ס"ק א
742(ועיין שם בשם הרשב"א דאף בדינא דמלכותא לא קני גופו ... קנין מלך נכרי אינו אלא למעשה ידיו כדילפינן ממהם תקנו, וישראל הבא מכח נכרי הרי הוא כנכרי, ולא קני לגופו אלא ביאוש, דכיון
743שנתייאשו בעליו אינו עבד של ישראל כלל אלא של נכרי, וישראל
744הקונה ממנו קונה גם גופו).
745[3004] "לא מל וטבל,
746אפילו קיבל עליו שבע מצות הנהוגות בבני נח, הרי הוא כגר תושב, ומותר במלאכה
747בשבת. ודוקא לעצמו, אבל אסור במלאכת רבו". ולא פירש
748דמיירי שקנאו בדינא דמלכותא וכיו"ב.
749[3005] שגם "עבד ערל", "הנלקח
750לנכרי" למדים מקרא ד"והגר".
751[3006] מה שכתב הרמב"ם "זה גר תושב שהוא לקיטו
752ושכירו של ישראל כמו בן אמתו", אין זה מטעם שהוא
753"נמכר ממש לעבד עולם", או "השכיר עצמו בפירוש
754לעולם", "אלא ... משום שהוא מוכרח בעבודתו ... לעולם ... שהוא תושב על
755אדמתו".
756[3007] ד"ה נכרי (שכיבשתו תחת ידך דהוי
757ממונו כממונך. או שלא כיבשתו, אבל שרוי בחצרך).
758[3008] ח"א סי' נט
759(גר תושב ... אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה כיון שאינו כבוש תחת ידינו ... אבל בשל אדון, כיון שהן כבושין
760תחת האדון, על דעת האדון הן עושין).
761[3009] שנתבאר לעיל ד"ה ועיין רא"ש.
762[3010] סי' דש (לא מל וטבל אפילו קיבל עליו
763שבע מצות הנהוגות בבני נח הרי הוא כגר תושב ומותר במלאכה בשבת. ודוקא לעצמו, אבל אסור במלאכת
764רבו), ולא הביא מה שכתב הרא"ש (ונראה דמיירי בגר תושב
765שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו).
766[3011] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמד.
767[3012] שבאופן זה מיירי הטור, במה שכתב "כגר תושב
768... אסור במלאכת רבו".
769[3013] חיי שרה כג, ד.
770[3014] בהר כה, מ (שדרך התושבים הבאים לגור
771בארץ שיעבדו את בעל הבית אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם).
772[3015] כדלקמן בהמשך (והערה 3025).
773[3016] משפטים כא, כ-כא
774(וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו
775... אם יום או יומים יעמוד לא יוקם, כי כספו הוא).
776[3017] וכיון דאמרינן בגמרא יבמות מח,
777ב (והגר,
778זה גר תושב), ולא אמרו
779שכן הוא גם בשכיר שנה.
780אם כן מוכח שאינו קשור למה שידם תקיפה
781לכופם, אלא גם האידנא הדין כן.
782[3018] שגם הרמב"ם סובר כדעת הטור, שדין זה אינו
783נוהג אלא כשישראל שרוים על אדמתם ולא האידנא.
784[3019] מה שבגמרא שם לא הזכירו שכיר שנה,
785היינו מאחר שכבר גלו ואין ידינו תקיפה עליהם.
786[3020] לך יג, יח (ויאהל אברם ויבוא וישב
787באלוני ממרא אשר בחברון). וירא כב,
788יט (ויש אברהם בבאר
789שבע). וראה רש"י שם כא, לד.
790[3021] ב"מ נו, ב.
791וראה לעיל סי' רמו
792ס"ח וקונטרס אחרון ס"ק ג (לענין שכירת
793בהמה).
794[3022] כדלעיל ד"ה ועיין רא"ש.
795[3023] על מ"ש בטור שם (ואפילו הכה עבד
796כנעני של חבירו לוקה שהרי הוא חייב במצות), כתב
797בב"י (ותמיהני על רבינו למה הצריך שיהא העבד של אחרים, דאפילו אם הוא שלו, למה לא
798יתחייב מלקות על הכאה שאין בה שוה פרוטה, שאף על פי שהוא
799עבדו, כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות
800להכותו).
801ועל פי זה נפסק בשו"ע שם ס"ב
802(הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה, כיון שאין בה חיוב ממון. ואפילו
803הכה עבד כנעני לוקה הוא, שהרי חייב
804במצות).
805[3024] שלפי זה אין הפרש בין שכיר שנה כשישראל שרוים על
806אדמתם לבין האידנא.
807[3025] הי"ב (מה בין עבדו לעבד
808אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו).
809וכן הוא לקמן הל' נזקי גוף ונפש ס"ד
810(ומשרתו, אפילו אינו שומע בקולו אסור להכותו, אלא אם כן הוא עבד כנעני).
811וכן כתב בשו"ת שבות יעקב ח"א
812סי' קפא (ועל עיקר הקושיא שתמה הב"י, ראיתי
813שהב"ח והסמ"ע טרחו מאוד ליישב דעת הטור והרמב"ם, ולענ"ד כולם שגגו
814ברואה, ונתעלם מהם לשון הרמב"ם פ"ב מה'
815רוצח ושמירת נפש דין י"ב, מה בין עבדו לעבד
816אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו).
817[3026] שאם כן אין הפרש בשכיר שנה בין כשישראל שרוים על
818אדמתם, לבין האידנא, דגם האידנא "הקפידה תורה עליו
819תוך זמן זה שלא לעשות לרבו בשבת".
820[3027] רמב"ם הל' עכו"ם
821פ"י ה"ב (וגר תושב,
822הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם).
823וראה לקמן סי' של ס"ב
824(ישמעאלית שאינן עובדים עבודה זרה (ואין איסור לילד אותן בחול...)).
825[3028] ותוכן הסיום הוא לכאורה,
826שלכן יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא, והיינו שבזה יש לאסור אפילו לצורך חולי שאין בו סכנה או לצורך מצוה,
827כמבואר בשו"ע
828סי' דש ס"א.