Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
א`
ב1
גהלכות שבת ח"א (סי' רמב-רנב) מהדורא בתרא לסימן רנב וסי' דש
דרמד איזו מלאכות יכול הנכרי לעשות בעד הישראל
ובו כ"ב סעיפים:
קבלן ושכיר יום
א אף על פי שאסור להניח לנכרי שיעשה מלאכה לישראל בשבת אף על פי שעושה בשכר, אם הוא עושה בתורת שכיר יום, כגון ששכרו הישראל קודם השבת ואמר לו בעד כל יום ויום שתעבוד לי אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר לו שיעבוד גם בשבת, אלא מעצמו הוא עובד, צריך הוא למחות בידו, כמו שנתבאר בסימן רמ"ג.
ובו כ"ב סעיפים:
קבלן ושכיר יום
א אף על פי שאסור להניח לנכרי שיעשה מלאכה לישראל בשבת אף על פי שעושה בשכר, אם הוא עושה בתורת שכיר יום, כגון ששכרו הישראל קודם השבת ואמר לו בעד כל יום ויום שתעבוד לי אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר לו שיעבוד גם בשבת, אלא מעצמו הוא עובד, צריך הוא למחות בידו, כמו שנתבאר בסימן רמ"ג.
האבל אם הוא עושה בתורת קבלנות, שקיבל עליו לעשות כך וכך בעד שכר כך וכך, בין שעושה משלו בין שעושה משל הישראל שנתן לו ממה לעשות המלאכה, כגון שנתן לו בגד לתפור וקצץ לו שכר, או שנתן לו חוטין לארוג לו בגד, בין שקיבל עליו לארוג כל הבגד, בין שלא קיבל עליו כלל לארוג כל הבגד אלא שקצץ לו בעד כל אמה ואמה שיארוג, מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת. ואפילו לכתחלה מותר ליתן לו אפילו בערב שבת סמוך לחשיכה, על דרך שיתבאר בסימן רנ"ב, אף על פי שיודע שהנכרי יעשה בשבת (א) (ובכך הוא חפץ), מכל מקום הנכרי אינו עושה בשביל טובת הישראל אלא בשביל עצמו למהר להשלים מלאכתו כדי לקבל שכרו.
וואינו דומה לשכיר יום. שהשכיר יום אין המלאכה שלו כלל ואין לו עסק בה, שהרי אין כוונתו בעבודתו כדי להשלים המלאכה, שהרי לא עליו המלאכה לגמור, ואין לו תועלת כלל בהגמרה, אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום, כדי שיתן לו שכרו, לפיכך הרי זה כעושה שליחות הישראל. אבל הקבלן המלאכה היא שלו, שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו, ואינו כשלוחו של ישראל.
זומכל מקום צריך ליזהר שלא יעשה בבית הישראל, [ו]שלא יאמר לו שיעשה בשבת, וגם שיקצוץ לו דמים קודם השבת, וגם שלא יתן לו אלא אם כן בענין שיוכל הנכרי לעשות כל המלאכה בחול אם ירצה, קודם השבת או לאחריו, כמ"ש בסימן רנ"ב, עיי"ש כל פרטי דינים אלו:
חקבלנות במחובר ובמלאכה המפורסמת
ב במה דברים אמורים שמותר להניח לקבלן נכרי לעשות בשבת, כשעושה מלאכה בדבר התלוש מן הקרקע, שהנכרי יכול לעשותה בביתו, או במקום אחר שאינו רשות הישראל, ואין הדבר ניכר שהיא מלאכת הישראל, ואין כאן חשש מראית העין.
ב במה דברים אמורים שמותר להניח לקבלן נכרי לעשות בשבת, כשעושה מלאכה בדבר התלוש מן הקרקע, שהנכרי יכול לעשותה בביתו, או במקום אחר שאינו רשות הישראל, ואין הדבר ניכר שהיא מלאכת הישראל, ואין כאן חשש מראית העין.
טאבל כשעושה במחובר לקרקע, כגון שקיבל עליו לבנות בית לישראל, או לקצור שדה לישראל, כיון שהקרקע גלויה ומפורסמת לכל שהיא של ישראל, ניכר הדבר לכל רואה שגם המלאכה היא של הישראל, לפיכך אם הוא בתוך העיר, או בתוך תחומה, אסור להניחו שיעשה בשבת מפני מראית העין, שהרואה יאמר שהוא שכיר יום אצל הישראל.
יואפילו אם אין הדבר מפורסם לכל שקרקע זו היא של ישראל, מכל מקום יש לחוש למראית העין של שכניו, שהם יודעים שקרקע זו היא שלו, ואינן יודעים שהנכרי העוסק במלאכה הוא קבלן, אלא יאמרו שהוא שכיר יום.
יאואפילו אם הוא דר בכפר בין הנכרים שאין לו שם שכנים ישראל, מכל מקום אם עושה בתוך תחום הכפר, יש לחוש שמא יזדמנו לו שם אורחים שישבתו אצלו, ויראו את הנכרי עוסק בשבת בקרקע הישראל, ויחשדוהו שהנכרי שכיר יום אצלו. וגם יש לחוש לבני ביתו שהם יודעים שהמלאכה היא שלו, ויחשדו אותו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו.
יבאבל כשעושה בדבר תלוש, (ב) אף שמקצת ישראל יודעים שהמלאכה היא של ישראל, לא גזרו חכמים, כיון שרוב הפעמים אין הדבר נודע לאחרים כלל, שמלאכת תלוש אין לה קול כלל. משא"כ כשעושה במחובר, שהוא במקום גלוי ומפורסם, ורוב הפעמים המלאכה גלויה ומפורסמת לרבים, שמלאכת מחובר יש לה קול, לפיכך אם לפעמים אין חשש מראית העין אלא ממקצת ישראל, גזרו חכמים:
יגג וכל זה כשעושה המלאכה בתוך העיר, או בתוך תחום העיר שיכולין אנשי העיר לילך לשם בשבת. אבל כשעושה המלאכה חוץ לתחום, וגם אין עיר אחרת שישראל דרים בה תוך תחומיו של מקום המלאכה, מותר להניחו שיעשה בשבת:
ידד אפילו מלאכת תלוש, אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל, והיא נעשית במקום גלוי ומפורסם, כגון בנין הספינה שדרך לבנותה על שפת הנהר שהוא מקום פרהסיא, אסור להניחו לעשות בשבת מפני מראית העין:
טוה במה דברים אמורים (ג) בספינה וכיוצא בה מדברים ששם הישראל נקרא עליהם, שאומרים דבר זה הוא של פלוני. אבל דבר שאין שם הישראל נקרא עליו, רק שעושה בפרהסיא ונתפרסם לרבים שדבר זה נעשה בשבת לצורך הישראל, כגון ישראל ששכר לו נכרי בקבלנות לעשות לו כלים חדשים ועשה אותם בשבת בפרהסיא, שאף שיצא הקול ונתפרסם לרבים שעושה בשביל הישראל, מכל מקום עדיין לא נקרא שמו עליהם להיות נקראים כלים של פלוני, כיון שעדיין לא באו לרשותו מעולם, לפיכך אף שעושה במקום גלוי ומפורסם אינו צריך למחות בידו מעיקר הדין. ומכל מקום טוב להחמיר ולמחות בידו לחוש לרנון שעה, שלא ירונו אחריו לומר שנכרי עושה מלאכה בשבת בשליחותו:
טזו אפילו לעשות בתלוש, אם הוא לצורך מחובר, כגון (ד) לפסול האבנים ולתקן הקורות כדי לשקעם בבנין, צריך למחות בידו, אם הוא בתוך התחום, אפילו עושה רחוק מהבנין, ואפילו עושה בביתו שאין הדבר ניכר שעושה בשביל בנין זה של הישראל, מכל מקום כיון שסופן לשקעם בהבנין הרי דינם כהבנין עצמו:
יזז ואם לא מיחה בידו ועשה בשבת בקבלנות, יש להתיר לשקעם בבנין. וכן הבית שנבנה בשבת בקבלנות, מותר להישראל ליכנס לדור בו, לפי שיש מי שמתיר קבלנות נכרי ואפילו במחובר, וכדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד.
יחאבל נכרי שכיר יום שבנה בשבת, נכון להחמיר שלא יכנס בו שום ישראל לעולם.
יטואפילו אם כששכר את הנכרי לימים התנה עמו שלא יעשה ביום השבת והנכרי עשה מעצמו, (ו)אם עשה לטובת הישראל נכון שלא יכנס בו שום ישראל לעולם. אבל אם נתכוין לטובת עצמו, מותר אפילו לבעל הבית לדור בו, כיון שהתנה עמו שלא יעשה בשבת:
כמלאכות שדרך לעשותם בקבלנות
ח בקצת מקומות נוהגין היתר שהקהל שוכרים נכרים בקבלנות לפנות הזבל מן הרחוב, והנכרי עושה לעצמו ואפילו בשבת, ואין חוששין למראית העין. (ה) ויש שלמדו עליהם זכות, לפי שכבר נתפרסם הדבר שדרך לשכור נכרי בקבלנות לפנות הזבל, ולא שכיר יום, ואם כן אין כאן חשש מראית העין, כמ"ש בסימן רמ"ג לענין מרחץ תנור ורחיים עיי"ש.
ח בקצת מקומות נוהגין היתר שהקהל שוכרים נכרים בקבלנות לפנות הזבל מן הרחוב, והנכרי עושה לעצמו ואפילו בשבת, ואין חוששין למראית העין. (ה) ויש שלמדו עליהם זכות, לפי שכבר נתפרסם הדבר שדרך לשכור נכרי בקבלנות לפנות הזבל, ולא שכיר יום, ואם כן אין כאן חשש מראית העין, כמ"ש בסימן רמ"ג לענין מרחץ תנור ורחיים עיי"ש.
כאומטעם זה יש להתיר להניח לנכרים לבנות בית הכנסת בשבת, אם הוא מקום שמפורסם בו דרך בנין הבתים על ידי אומנים קבלנים, ולא על ידי שכירי יום, כמו שהוא ברוב המקומות שהאדריכל לבדו הוא קבלן והאומנים עושי מלאכה שתחתיו הם שכירי יום, ששם יש חשש מראית העין.
כבומכל מקום אין להתיר אלא בשעת הדחק, כגון שיש חשש שמא יתבטל בהמשך הזמן בנין בית הכנסת לגמרי מחמת רשעת הנכרים. אבל שלא בשעת הדחק אין להתיר, מפני חילול השם בעיני הנכרים, שהם אינם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום אידם, ואנו מניחים לעשות מלאכה בשבת בשבילנו בפרהסיא.
כגאבל כיבוד הרחוב אינו נקרא על שם הישראל כל כך, ואין בו חילול השם, לכן נוהגין להתירו אף שלא בשעת הדחק. ומכל מקום במקום שאין שם מנהג אין להקל אף בכיבוד הרחוב:
כדשכיר שנה
ט מי ששכר לו נכרי (ו) לשנה או לשתים, שיכתוב לו או שיארוג לו בכל עת שיצטרך בתוך זמן משך שכירותו, כמו שהוא דרך השרים שיש להם סופר מיוחד שכותב לו כל עת שצריך, וכשאין צריך הוא יושב בטל, מותר להניחו שיעשה בשבת מה שצוה לו קודם השבת (רק שיזהר שלא יאמר לו שיעשה בשבת), אם אינו עושה בבית הישראל, לפי שאין לישראל ריוח במה שעושה בשבת, שאם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת.
ט מי ששכר לו נכרי (ו) לשנה או לשתים, שיכתוב לו או שיארוג לו בכל עת שיצטרך בתוך זמן משך שכירותו, כמו שהוא דרך השרים שיש להם סופר מיוחד שכותב לו כל עת שצריך, וכשאין צריך הוא יושב בטל, מותר להניחו שיעשה בשבת מה שצוה לו קודם השבת (רק שיזהר שלא יאמר לו שיעשה בשבת), אם אינו עושה בבית הישראל, לפי שאין לישראל ריוח במה שעושה בשבת, שאם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת.
כהואף אם המלאכה צריכה לו במוצאי שבת מיד, מכל מקום אין זה נקרא ריוח אלא הנאה בעלמא. וריוח הוא כגון שהמלאכה היתה מתבטלת לגמרי אם לא היתה נעשית בשבת, שאז הוא מרויח המלאכה על ידי שנעשית בשבת, וכמ"ש בסימן רנ"ב. וכן אם יש לו ריוח אחר שרכושו מתרווח ומתרבה על ידי שנעשית המלאכה בשבת, כמ"ש בסימן רמ"ג:
כוי במה דברים אמורים כשאין הישראל מקפיד עמו כלל אם הוא יושב ובטל לאחר שצוה לו לעשות המלאכה, אלא בידו לעשותה בכל עת שירצה, לפיכך כשהוא עושה בשבת לדעת עצמו הוא עושה ולא מחמת הישראל. אבל אם הוא מקפיד עמו על ביטולו, הרי הוא עושה בשבת מחמת הישראל. לפיכך צריך הוא לומר לו שלא יעשה בשבת. ואם אעפ"כ הוא עושה אינו צריך למחות בידו, שלדעת עצמו הוא עושה:
כזיא וכל זה כשאין הנכרי מושכר לו אלא למלאכות מיוחדות, כגון לכתוב או לארוג בכל עת שיצטרך, ואחר שגמר המלאכה הוא יושב ובטל. אבל אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו, אסור להניחו שיעשה בשבת, לפי שהישראל מרויח מלאכה זו בשבת, שהרי כשיהיה פנוי אחר השבת יצטרך לעשות מלאכות אחרות. ואין להתיר מפני שהנכרי עושה לטובת עצמו כדי לקבל כל שכרו, שהרי אף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו כלום כמ"ש בסימן רמ"ג.
כחויש מתירים גם בזה, לפי שהנכרי אינו מעלה על דעתו שהישראל אינו מכריחו לעשות בשבת, ושלא ינכה לו כלום משכרו אף אם לא יעשה כלום בשבת, אלא הוא עושה מאליו לפי תומו להשלים קבלנותו שקיבל עליו בתחילת שכירותו לעשות כל המלאכות שיצטרכו לישראל בכל משך זמן שכירותו, כדי שישלם לו כל שכרו משלם, ולא יהיה לו עליו שום תרעומת.
כטואין לסמוך על סברא זו (מטעם שנתבאר שם), כי אם לענין דליקה משום הפסד כמ"ש בסימן של"ד, ולענין שליחות איגרת כמ"ש בסימן רמ"ז עיי"ש הטעם:
להשוכר מכס ועשיית מטבעות
יב ישראל הקונה מכס, אסור לו לקבל מכס בשבת, אפילו הביאו דבר מאכל שאינו מוקצה וראוי לאכילה, כגון שהובא מתוך התחום, והוא דבר שאין בו חשש שמא נלקט היום מהמחובר, או שמא ניצד היום, אעפ"כ אסור לו לקבל בעצמו, משום שנאמר ממצוא חפצך, חפציך אסורים כמ"ש בסימן ש"ו.
יב ישראל הקונה מכס, אסור לו לקבל מכס בשבת, אפילו הביאו דבר מאכל שאינו מוקצה וראוי לאכילה, כגון שהובא מתוך התחום, והוא דבר שאין בו חשש שמא נלקט היום מהמחובר, או שמא ניצד היום, אעפ"כ אסור לו לקבל בעצמו, משום שנאמר ממצוא חפצך, חפציך אסורים כמ"ש בסימן ש"ו.
לאאלא שוכר לו נכרי בקבלנות, דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך. אבל לא ישכור לו נכרי ליום השבת, שכשהנכרי הוא שכיר יום הרי הוא כשלוחו של ישראל, משא"כ בקבלנות שאינו כשלוחו של ישראל, אלא לעצמו הוא טורח כדי להרבות שכרו.
לבואע"פ שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת, אין בזה משום אמירה לנכרי שבות, לפי שקבלת המכס אין בה איסור אפילו לישראל אלא משום שבות, והרי זה שבות דשבות, שיש מתירין אותו במקום הפסד כמו שיתבאר בסימן ש"[ז].
לגואף שיש אוסרין אף במקום הפסד, אם לא לצורך מצוה כמו שיתבאר שם. מכל מקום כאן חשוב דבר מצוה, שאם לא יטול המכס מהנכרי בשבת לא יוכל לגבותו אחר השבת, וישתקע הממון ביד הנכרי, והרי הוא עושה מצוה במה שמציל הממון מידם, כמ"ש בי"ד סימן קמ"ט ושע"ב:
לדיג אפילו אם הוא מכס שצריך לעשות בו מלאכה גמורה, כגון שצריך לכתוב, אעפ"כ מותר לומר לנכרי שיתעסק בו בשבת בקבלנות. לפי שאדם בהול על ממונו, ואם לא נתיר לו אמירה לנכרי יבא להתעסק בעצמו, ושמא ישכח ויכתוב, לפיכך מתירים לו איסור אמירה לנכרי שהוא מדברי סופרים, כדי שלא יבא לידי כתיבה האסורה מן התורה:
להיד וכן מותר לו להשכיר לנכרי את המכס שיטול לעצמו מה שיגבה בשבת הן רב הן מעט, והוא יתן לישראל דבר קצוב, שנמצא שהוא טורח לעצמו ואינו כשלוחו של ישראל.
לווכשמשכיר המכס לנכרי, וכן כששוכר לו הנכרי בקבלנות, אין חוששין למראית העין שהרואה יאמר שכיר יום הוא אצלו. לפי (ז) שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין. ואף אם לפעמים הוא הפסד מועט, מכל מקום כיון שעל הרוב דרך להיות הפסד גדול במניעת קבלת המכס בשבתות, לא חלקו חכמים והתירו לגמרי גזירה זו של מראית העין במכס, ובכל כיוצא בזה שדרך להיות שם הפסד גדול על הרוב:
לזטו וכשמשכיר המכס לנכרי יכול להשכיר לו ליום השבת בלבד, שלא בהבלעה עם שאר הימים. ואינו דומה למרחץ שאסור להשכירו לשבת בלבד, כדי שלא יטול שכר בשבת שלא בהבלעה. לפי שהמרחץ גופו קנוי לו אף ביום השבת, וכשהנכרי נותן לו שכר בעד מרחץ שלו שהיה מושכר לו ליום השבת, הרי משתכר הישראל במרחץ שלו בשבת, והרי זה נקרא שכר שבת, ואסור ליטלו שלא בהבלעה. משא"כ במכס וכיוצא בו, שכשהשכירו לנכרי ליום השבת הרי מכרו לו לגמרי ליום זה, ואין כאן שכר שבת כלל, שאין הנכרי נותן לו שכר כלל אלא קנה ממנו לגמרי ליום זה. והרי זה דומה למי שיודע שיביאו לו סחורה בשבת, ומוכרה לנכרי מערב שבת שיקבלנה למחר לעצמו, שאין בזה משום שכר שבת:
לחטז וכן ישראל ששכר המטבע מהמלך יכול להשכירו לנכרי ליום השבת, שאין בזה משום שכר שבת, שאין הנכרי נותן לו שכר כלל בעד דבר שהוא שלו בשבת, שהרי הכל הוא של המלך, אלא שהרשות בלבד שיש לישראל מהמלך הוא שהשכיר לו, והרי מכרו לו לגמרי ליום זה.
לטוכן יכול לשכור לו נכרי בקבלנות, על דרך שנתבאר במכס.
מואע"פ שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע אין בכך כלום, כיון שכבר השכירו לנכרי, או ששכרו לו בקבלנות:
מאיז ואסור להישראל או שלוחו לישב אצל הנכרי בשעת קבלת המכס או המטבע. אע"פ שכבר השכירו לו ואין להישראל שום עסק בו, מכל מקום כשהוא יושב אצלו הרי הוא נראה כעושה בשבילו ולצרכו, ואסור מפני מראית העין.
מבואם שכר לו את הנכרי בקבלנות ומתיירא שמא יגנוב הרבה, כיון שיש (ח) חשש הפסד מרובה, יכול להושיב אצלו ישראל או לישב בעצמו לשמרו שלא יגנוב, שבמקום הפסד מרובה אין חוששים למראית העין:
מגיח במה דברים אמורים כשישראל היושב אינו משגיח ומעיין על הנכרי, רק שיניח הכל לתיבת המכס או המטבע ולא יגנוב לעצמו כלום. אבל אסור לו לעיין ולידע מה הוא ההתעסקות שעושה הנכרי כדי ליקח ממנו חשבון על זה, דכיון שבשבת עצמה אסור ליקח ממנו חשבון אסור לו גם כן לעיין עליו בשביל החשבון שלמחר, שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להכין ולהזמין את עצמו כדי לעשותו אחר השבת, כמ"ש בסימן ש"ו:
מדיט מותר ליתן כסף לנכרי בקבלנות לתקן לו מעות והנכרי עושה לעצמו אפילו בשבת, ואע"פ שמשמיע קול בפרהסיא אין בכך כלום, כיון שאין ידוע לרבים שהוא עושה בשביל ישראל אין כאן חשש מראית העין:
מההשוכר עשיית המלח וחפירה בהרים
כ ישראל ששכר המלח מהשר לשנה, שכמה מלח שיעשה בתוך השנה הוא שלו, והוא שוכר לו פועלים נכרים לשנה או לחדש, וקצץ להם שכרם לפי רבוי מלאכתם, דהיינו מכל כך וכך מלח שיבשלו נותן להם כך וכך. אע"פ שמבשלים בכלים של הישראל, מותר להניחם שיעשו בשבת. שאין אדם מצווה על שביתת כליו כמ"ש בסי' רמ"ו. והנכרים הם כקבלנים שעושים לטובת עצמן כדי להרבות בשכרן, שהרי אין שכרם משתלם לפי הימים או חדשים, אלא לפי סכום המלאכה שגומרין וכך משלם להם, נמצא שהם מתכוונים בעשייתם בשבת לטובת עצמן.
כ ישראל ששכר המלח מהשר לשנה, שכמה מלח שיעשה בתוך השנה הוא שלו, והוא שוכר לו פועלים נכרים לשנה או לחדש, וקצץ להם שכרם לפי רבוי מלאכתם, דהיינו מכל כך וכך מלח שיבשלו נותן להם כך וכך. אע"פ שמבשלים בכלים של הישראל, מותר להניחם שיעשו בשבת. שאין אדם מצווה על שביתת כליו כמ"ש בסי' רמ"ו. והנכרים הם כקבלנים שעושים לטובת עצמן כדי להרבות בשכרן, שהרי אין שכרם משתלם לפי הימים או חדשים, אלא לפי סכום המלאכה שגומרין וכך משלם להם, נמצא שהם מתכוונים בעשייתם בשבת לטובת עצמן.
מו(ואף שאם לא היו עושים בשבת היה מגיע הפסד לישראל, שהרי הישראל שכר המלח שיבשל בתוך שנתו, והימים שהחסיר ולא בישל מהם אין להם תשלומים, שלא ינכה לו השר כלום משכרו, וגם לא יניחנו לבשל כנגדם בשנה האחרת, ובשביל כך כשהישראל שוכר פועלים לחדש או לשנה הוא (ט) מקפיד עליהם מאד שלא יבטלו אפילו יום אחד, והם מוכרחים לעשות גם בשבת מחמת קפידתו. מכל מקום בשביל כך אין צריך למחות בידם שלא יעשו בשבת, אלא די שיאמר להם שאינם מוכרחים לעשות בשבת בשבילו, ואם ירצו שלא לעשות בשבת הרשות בידם, ואם אעפ"כ הם עושים מאליהם כדי להרבות בשכרם אין צריך לומר להם כלום, אע"פ שמגיע לישראל הנאה גדולה מזה אין בכך כלום, כיון שהנכרים מתכוונים לטובת עצמן[)].
מזואין לאסור מפני מראית העין, לפי שהרואה אינו יודע שבישול זה הוא של ישראל, שהכלים שמבשלים בהם וכן העצים שמבעירים בהם אין שם הישראל נקרא עליהם, דהיינו שאין מפורסם לרבים שהן של ישראל.
מחובלבד (י) שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת, שכל קבלנות אינה מותרת אלא אם כן מסר לו מערב שבת כל מה שרוצה למסור לו לצורך המלאכה. ואפילו אם מסר להם העצים מערב שבת, אלא שלא הוציאום מרשותו עד שחשכה, אסור להניחם שיוציאו בשבת מפני מראית העין, שיאמרו שבשבת מסר להם, וכמו שיתבאר בסי' רמ"ו עיי"ש:
מטכא ואם הוא בענין שיש חשש מראית העין, אין להתיר מחמת הפסד מרובה שיפסיד הישראל בכל שבתות השנה, אלא אם כן הוא בענין שמפסיד הרבה מכיסו ממה שצריך לשלם להשר ולפועלים ויתר הוצאותיו, אבל אם הוא בענין שלא יפסיד כלום מכיסו, אלא שמפסיד הריוח שהיה יכול להרויח הרבה בעשיית המלח גם בשבתות, אין מתירין לו בשביל כך איסור של מראית העין. ואינו דומה למכס ולמטבע, שאף אם הוא בענין שלא יפסיד כלום מכיסו, אלא משום שלא יפסיד הריוח של השבתות, התירו לו איסור מראית העין. לפי שהמכס כבר נתחייבו בו הנכרים הסוחרים העוברים בשבת ליתנו להמלך, והישראל כבר קנה חיוב זה מהמלך, נמצא שאם לא יטלנו הישראל מהסוחרים הרי זה כמפסיד הריוח שבא כבר לכיסו. וכן המטבעות שיעשו עושי המלאכה אשר למלך בעל כרחו של ישראל, כבר הם קנויים לישראל, ואם לא יטלם הישראל הרי זה כמפסיד הריוח שבא כבר לכיסו:
נכב וישראלים ששוכרים מהשר שיהיה רשות בידם לחפור בהרים למצוא העפר שעושים ממנו ברזל, ושורפים וצורפים העפר יום ולילה לא ישבתו עד כלות משך זמן שכירותם, ושוכרים להם פועלים לכך לשנה או לחדש, וקוצצים להם שכר כך וכך בעד כך וכך ברזל, הרי דינם כדין שוכר את המלח לכל דבר, אם הוא בענין שאין לחוש למראית העין ע"ד שנתבאר בסי' רמ"ג עיי"ש.
נאוכן הדין בשוכרי היתוך הזכוכית מהשרים וכן בכל כיוצא בזה:
נב##
נגקונטרס אחרון
(א) ובכך הוא חפץ כו'. דלא כתוספת שבת סי' רמ"ג דאוסר אם צריך אליו במוצאי שבת מיד משום דהישראל מרויח, דבהדיא מבואר בסי' רנ"ב ס"ד ובהג"ה שם דכשצריך אליו מותר ללובשו בשבת, ולא חיישינן להרוחה זו (ואין סברא כלל לומר דמיירי בעבר ונתן, שאין זה במשמע דבריהם כלל. ועוד דהוה ליה לאסור ללובשו כדי שלא ירויח ולא יעשה איסור למפרע, דכהאי גוונא מצינו בכמה מקומות. עיין במ"ש לקמן גבי סיתות אבנים). וכן משמע בהדיא בט"ז סי' ש"ז סק"ג, ובמ"א סי' רמ"ז סוף ס"ק ב, שאסרו לומר לנכרי שצריך אליו שתגמר מלאכתו במוצאי שבת מיד בענין שיצטרך לעשות בשבת, משמע שאם אינו אומר כך להנכרי, אף שבאמת הוא צריך לה במוצאי שבת מיד אין בכך כלום. דאין זו נקראת הרוחה אלא הנאה בעלמא. ומותר ליהנות ממעשה שבת כשצריך לכך בשבת, או במוצאי שבת לאחר שהמתין בכדי שיעשה, אף שבאמת עשה בשבת, או אפילו מיד במוצאי שבת אם אין ידוע לו בבירור שעשה בשבת.
(א) ובכך הוא חפץ כו'. דלא כתוספת שבת סי' רמ"ג דאוסר אם צריך אליו במוצאי שבת מיד משום דהישראל מרויח, דבהדיא מבואר בסי' רנ"ב ס"ד ובהג"ה שם דכשצריך אליו מותר ללובשו בשבת, ולא חיישינן להרוחה זו (ואין סברא כלל לומר דמיירי בעבר ונתן, שאין זה במשמע דבריהם כלל. ועוד דהוה ליה לאסור ללובשו כדי שלא ירויח ולא יעשה איסור למפרע, דכהאי גוונא מצינו בכמה מקומות. עיין במ"ש לקמן גבי סיתות אבנים). וכן משמע בהדיא בט"ז סי' ש"ז סק"ג, ובמ"א סי' רמ"ז סוף ס"ק ב, שאסרו לומר לנכרי שצריך אליו שתגמר מלאכתו במוצאי שבת מיד בענין שיצטרך לעשות בשבת, משמע שאם אינו אומר כך להנכרי, אף שבאמת הוא צריך לה במוצאי שבת מיד אין בכך כלום. דאין זו נקראת הרוחה אלא הנאה בעלמא. ומותר ליהנות ממעשה שבת כשצריך לכך בשבת, או במוצאי שבת לאחר שהמתין בכדי שיעשה, אף שבאמת עשה בשבת, או אפילו מיד במוצאי שבת אם אין ידוע לו בבירור שעשה בשבת.
נדוהרוחה שאסרו הראב"ד והרא"ש ומהר"י אבוהב וב"י סי' רמ"ג ורמ"ז, היינו הרוחת נכסיו שמתרווחין ומתרבין על ידי כך, דכיון שיש לישראל ריוח נכסים ממש ממלאכה זו אזי מחזי כעושה בשליחותו, כמבואר ברא"ש סוף פרק קמא דשבת. אבל בהנאה בעלמא לא מחזי כעושה בשליחותו, כיון שלו עצמו יש ריוח נכסים ממש, עביד אדעתיה. ומ"ש המ"א כאן סק"א דאין קפידא כו', היינו לאפוקי אם היה מקפיד שתיעשה היום לפי שלא תוכל להעשות כלל למחר ויפסיד מלאכה זו לגמרי, שאז כיון שיש ריוח ממש מחזי כעושה בשליחותו אף דעביד אדעתא דנפשיה.
נהומיהו צריך עיון בדברי המ"א, שבסי' רמ"ג סק"ב כתב וליכא למימר דאדעתא דנפשיה קעביד כו', משמע בהדיא דהיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מתסיר משום ריוח הישראל, ואמאי אסר כאן בקבלנות דעביד אדעתא דנפשיה. ועוד קשה דכאן בס"ק ט"ז כתב טעם האיסור כששכרו לכל המלאכות משום דמשתרשא ליה, משמע לכאורה דאף אם מקרי קציצה אסור, כמ"ש בראש הסימן. ואילו בסוף סי' רמ"ז כתב טעם המתירים (והיינו הגהות מרדכי בשם רא"ם. ואף שבב"י כתב דאפשר דדוקא בדליקה התיר, מכל מקום בספר התרומה סי' רכ"ב מבואר בהדיא דהוא הדין לכל המלאכות עיי"ש. וכן משמע למדקדק היטב בהגהות מיימוניות פ"ו ובהגהות מרדכי פרק קמא. עיין מ"א סי' רנ"ב סוף ס"ק ט' ובסי' רע"ו סק"ד ודו"ק) משום דזה מקרי קצץ, משמע דטעם האוסרים משום דלא מקרי קצץ, אבל משום הרוחה לא מיתסר אי הוה מקרי קצץ, וכמ"ש בסי' רמ"ג.
נווצריך לומר דסבירא ליה למ"א עיקר כמ"ש בסי' רמ"ג, ואתי שפיר מ"ש בסוף סי' רמ"ז. ומ"ש כאן בס"ק ט"ו ט"ז נמי אתי שפיר משום דכאן הרי קצץ, אלא משום שהוא שכיר שנה ולא היה מנכה לו כלום ונמצא שאין לו ריוח במלאכה, מכל מקום מקרי עביד אדעתא דנפשיה (כמ"ש ספר התרומה והגהות מרדכי), אלא משום דכיון שלהישראל יש ריוח ולו אין ריוח מחזי כעושה בשביל ישראל ולא אדעתא דנפשיה כאלו לא קצץ כלל. וזה שכתב המ"א וליכא למימר דעביד אדעתא דנפשיה, רוצה לומר שירויח בזה שלא יפסיד שכרו שהרי יצטרך לשלם לו, נמצא שאין לו ריוח בזה, ואם כן אסור משום ריוח הישראל. אבל אם גם לו היה ריוח, לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל.
נזואף שברא"ש שם מבואר דאף בקבלנות לא התירו אלא כשאין שם ריוח, היינו לענין ליתן לכתחלה בערב שבת, דהא מוכח לה משכירות כלים שאסור להשכיר בערב שבת לפי שיטתו משום דמחזי כו', והיינו כשנותן לו בערב שבת דוקא דמחזי כאומר לו לעשות בשבת, אבל בד' וה' מותר ליתן לו. כל שכן כשהנכרי מסיק המרחץ מאליו בכל שבתות השנה. זהו דעת המ"א בסי' רמ"ג.
נחומ"ש כאן דאין קפידא כו', יש לומר דכוונתו שאם היה לו ריוח בזה היה אסור ליתן לו בערב שבת, דבבא זו כתבה הרמב"ם במקום מתניתין דאין נותנים כו', כמ"ש המגיד משנה עיי"ש. דאף שהרמב"ם וב"י חולקים על הרא"ש גבי שכירות כלים. היינו משום שהשוכר עושה המלאכה לעצמו, ובשביל ריוח הישראל לא מחזי כשלוחו, משא"כ בקבלנות שעושה לישראל אפשר דכולי עלמא מודו. וגם בלאו הכי הא קי"ל כהרא"ש.
נטועוד יש לומר, והוא עיקר, דסבירא ליה דאף להרא"ש גרע קבולת משכירות (וכן משמע ברא"ש שלמד דמותר ליתן עורות לעבדן בד' וה' מהא דמותר לשלוח איגרות בד' וה', ולא משכירות כלים). דקבולת אם היה בה ריוח לישראל, אף אם לא מחזי כעושה בשליחותו, כגון שנתן לו בד' וה', מכל מקום מחזי כעושה בשבילו, כיון שבמה שהיא נעשית בשבת יש לו בזה ריוח נכסים, או ריוח מלאכה זו גופה, אם היה בענין שאי אפשר לה להעשות בשבילו אלא בשבת, כגון היוצא לדרך במוצאי שבת מיד ונותן כליו סמוך לחשכה. משא"כ בשכירות כלים שמשכיר לו בין שיעשה בין שלא יעשה, כמ"ש המ"א סי' רמ"ג לענין שדה, ואין לו ריוח מיום השבת אלא בשעה שמשכיר לו שמרבה לו דמים גם בעד השבת, לפיכך אין האיסור תלוי אלא בשעת השכירות ולכן מותר בד' וה', וגם אחר כך אין צריך למחות כשעושה בשבת, שאחר כך אין לו ריוח כלל, ולא מחזי כשלוחו ולא כעושה בשבילו. משא"כ בקבולת שבשעת עשיית המלאכה בשבת יש לו ריוח ממנה, ומחמת ריוח זה הוא חפץ ורוצה ומקפיד שתיעשה בשבת, והנכרי אין לו ריוח וקפידא בזה, אלא שעושה לפי תומו להשלים פעולתו, שאילו התנה עמו הישראל שלא יעשה עד לאחר השבת לא היה לו שום מניעת ריוח בשביל זה, הלכך כיון שכל ריוח עשיית השבת הוא לישראל ולא לנכרי, מחזי כעושה בשבילו, וצריך למחות בידו, אע"פ שעיקר המלאכה עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד.
סאבל אם גם עשיית השבת היא אדעתא דנפשיה, כגון גבי מרחץ אילו היה מנכה לו משכרו, לא מחזי כלל כעושה בשבת בשביל ישראל כי אם בשבילו. והוא הדין גבי עושי מלח וברזל וזכוכית דלקמן, והוא הדין גבי אריסות שדה שבסי' רמ"ג ס"א בהג"ה.
סאובזה נסתלקה קושיית שו"ת תודת שלמים על הראב"ד וסייעתו עיי"ש.
סבוכן משמע בהדיא בסי' רע"ו, שהעתיקו שם ב"י ורמ"א ומ"א דברי התוס' וספר התרומה וסיעתם, דגבי נר אסור אפילו קצץ, ועיקר הרבותא בעל כרחך היא בענין דגבי איגרת שרי בכה"ג דלא משתרשא ליה לישראל, וגבי נר אסור משום שגופו נהנה כו'. ולכן גבי שכירות פירש המ"א שם שנותן לו בכל יום כך וכך, ורוצה לומר בעד הדלקת נרות, דאף שיש לישראל ריוח ממלאכה זו גופה שבליל שבת צריך הוא לנר, מכל מקום לנכרי יש גם כן ריוח ידוע, שאם לא ידליק בליל זה לא ישלם לו בעד ליל זה, והילכך עביד אדעתא דנפשיה (ואין לאסור משום שהוא שכיר יום, כיון שקבל עליו כל המלאכה דינו כקבלן כמ"ש בסי' רמ"ג. וגבי קבלנות נמי אפשר דמיירי כשמשלם לו בעד כל הדלקה והדלקה. או אפשר דעיקר הרבותא היא משום שכירות, דהתם טעמא הוא משום שגופו נהנה, וקושטא דמילתא נקט דאף בקבלנות אסור, אף אי הוה משכחת ביה גוונא דהתירא גבי איגרת).
סגומהאי טעמא נמי שרי כשאין לישראל מעשיית השבת אלא הנאה בעלמא, שצריך אליו במוצאי שבת מיד, או בשבת, להאומרים דאין צריך כדי שיעשו, לפי שעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, שגם לו יש הנאה מקדימת השלמת הפעולה בכל מה דאפשר ולא מחזי כעושה בשביל ישראל.
סד(ועוד יש לומר בענין אחר קצת, דאפשר דהא דאסר הראב"ד כשמרויח אף שעושה לטובת עצמו, היינו משום דכיון דמעיקר הדין אסור שיהיה להישראל הרוחה ממלאכת הנכרים בשבת, גזרה שמא יאמר לו לעשות, הילכך כשהנכרי עושה מאליו מחוייב הישראל להשתדל שלא יעשה ולא יהיה לו הרוחה, דהיינו דכשהגוי עושה לטובתו, חייב הוא למלאות טובתו של הנכרי בענין ששוב לא יעשה בשבילו. למשל ישראל ששכר לו נכרי לשנה שהוא עושה אדעתא דנפשיה לקבל שכרו שקצץ לו הישראל, כמ"ש ספר התרומה והגהות מרדכי, מחוייב הישראל למחול לו שלא יעשה ולא ינכה לו כלום משכרו, כדמשמע במ"א ריש סי' רמ"ג, לפי שבמחילה זו אין בה חסרון כיס, כיון שכבר קצץ לו שכר זה מתחלת השנה, בין שיהיה לו מה לעשות בין שלא יהיה*, ואין בה אלא מניעת ריוח אותה מלאכה, ואסור להרויח ממלאכת גוי בשבת.
סהאבל אינו מחויב להפסיד מכיסו למלאות טובתו של הגוי כדי שלא ירויח לו במלאכת עצמו בשבת, למשל גוי העושה מלח בקבולת, דהיינו שמשלם לו כך וכך בעד כך וכך מלח, אף שהישראל מרויח בזה כמ"ש לקמן, מכל מקום כיון שאינו מחויב להפסיד מכיסו לשלם להם אף אם לא יעשו, אם כן מותר להניחו שיעשה בשביל טובתו. ואף שיגיע לו ריוח מזה אין בכך כלום, כיון שהגוי מתכוין לטובתו, והוא אין בידו למלאות לו טובתו במניעת הריוח בלבד, שבמניעת הריוח מחויב הוא, שאסור להרויח בשבת ממעשה נכרי, ואף שהוא עושה לטובתו, מכל מקום על ידי מניעת הריוח שחייב בה מן הדין לא יעשה הגוי לטובתו, אבל אם אף על ידי מניעת הריוח יעשה הגוי לטובתו, אין צריך למחות בידו, ומותר לו להרויח ממה שהגוי עושה לטובתו. ולכן באריסות שדה שאף אם לא יטול הישראל חלקו בפירות יעשה הגוי בשביל חלק שלו, לפיכך אין צריך למחות ולא להמנע מהריוח. אבל נכרי המושכר לשנה לכתוב, אם הוא בענין דמלאכה זו משתרשא ליה, שאפשר לגוי להפטר ממנה לגמרי אם לא יעשה בשבת, לפי שאחר השבת יצטרך עוד לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד, חייב הישראל להמנע מחשש ריוח ולמחול לו מלאכה זו היום. ואף שהגוי עושה לטובתו שלא יצטרך לעשות למחר, שאינו יודע שלמחר יהיה עוד, מכל מקום בין היום בין למחר אינו עושה אלא בשביל השכר שקצץ לו, וחייב הישראל למחול שלא יעשה ושלא ינכה לו משכרו כלום, כיון שכבר קצץ לו השכר אף אם לא יצטרך לעשות כלל, אם כן אין במחילה זו הפסד מכיסו, אלא מניעת הריוח של אותה מלאכה אם לא יוכל לעשותה למחר, ודבר זה מחוייב הוא כמו שנתבאר):
סו[*הגה"ה מהרב עצמו: זה אינו מדוקדק, דאם כן בשוכר לכתוב תמיד לישתרי. אלא דהתם היינו טעמא דאסור, כדי שישכרנו לבד משבתות, דלא מהני הבלעה אלא בשכר שבת, והיינו טעמא משום דשליח בשכר מקרי שליח בישראל. עד כאן הגה"ה].
סז(ב) אף שמקצת כו'. הנה לפי הטעם שכתב המ"א, אם הוא בפרהסיא אסור אף אם מקצת יודעים (אבל אם עושה בצנעא, אף שאירע שנתפרסם לרבים לא גזרו, כמ"ש הב"י סי' רנ"ב). ועל זה כתב, וכן משמע בס"ד, רוצה לומר דשם מבואר דכשעושה במקום פרהסיא כגון ספינה שבונים על שפת הנהר, כמ"ש המ"א שם, צריך למחות בידו. ולפי זה מבואר דעת המ"א בסי' זה, דבספינה וכיוצא בה אסור אף במקצת יודעים.
סחומ"ש השו"ע בסי' רנ"ב ס"ג שהמלאכה מפורסמת שהיא של ישראל, אבל אם אינה מפורסמת, רק שקצת יודעים, משמע משם שמותר אע"פ שהיא במקום מפורסם. היינו משום דהתם לא מיירי דומיא דספינה, אלא מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו, רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל, דאין איסור כלל מדינא כמ"ש המ"א שם, אלא שטוב להחמיר לחוש לרנון לשעה כמבואר בתשובת הרשב"א שהביא הב"י שם, ואליה רמז המ"א שם במ"ש כמ"ש בסי' תרס"ד. ואף שהרשב"א מיירי לענין דיעבד, מכל מקום הוא הדין והוא הטעם לענין למחות בידו, שטוב לחוש לרנון הבריות כיון שנעשה בפני רבים. אבל היכא שאין מפורסם לרבים, רק שקצת יודעים, אין להחמיר כלל אם אין שם הישראל נקרא עליו. אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליו אף בקצת יודעים אסור.
סטזהו דעת המ"א בסימן זה (ועיין במ"ש לקמן, מהו דבר ששם הישראל נקרא עליו לדעת המ"א), דאכתי לא אסיק אדעתיה לחלוק על השו"ע בסי' רנ"ב ס"ג, שכתב שם טוב להחמיר כו', משום דסבירא ליה להשו"ע, דשם מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו. וכן הוא דעת המ"א בסי' זה.
עאבל שם סוף ס"ק י' חלק על השו"ע שם, וכתב דהאמת יורה דרכו דשם מיירי גם כן דומיא דסי' רמ"ד ס"ד, רוצה לומר דומיא דספינה, דהיינו דבר ששם הישראל נקרא עליו, ומדינא אסור, ולכן צ"ע על השו"ע כו'. עיי"ש שזהו כוונת המ"א בלי ספק. וכן הבין דבריו בשו"ת תודת שלמים ח"ב סי' [ג]. ולפי זה מבואר דאף בדבר ששם הישראל נקרא עליו, אין לאסור כשקצת יודעים, אלא כשמפורסם לרבים. דהא בסי' רנ"ב ס"ג מיירי בכה"ג, ואפילו הכי התנה אם המלאכה מפורסמת כו' ועושה במקום מפורסם כו'. וכן פסק בשו"ת תודת שלמים הנ"ל (אלא שהוסיף עוד להקל, ולא קי"ל הכי כמ"ש לקמן) (ועל כרחך צריך לומר הטעם כמ"ש בפנים):
עא(ג) בספינה וכיוצא כו'. הטעם הוא דבעינן דומיא דמרחץ, דלא מיתסר משום מראית העין אלא מפני ששם הישראל נקרא עליו. ועוד דבירושלמי לא אסר אלא מחובר, וכל מחובר נקרא שם הישראל עליו, לפי שהוא בקרקע הישראל. והוא הדין לכל תלוש הנעשה ברשות ישראל אומרים עליו דבר זה של פלוני כיון שנעשה ברשותו. אבל תלוש שאינו ברשות הישראל אינו דומה למחובר, אלא אם כן מפורסם שהוא של פלוני, ולא שנעשה בשביל פלוני.
עבועיין בשו"ת תודת שלמים סי' הנ"ל שהאריך בראיות להוכיח כדברי המ"א, אלא שהבין שאין נקרא דבר ששם ישראל נקרא עליו רק ספינה בלבד, שאי אפשר לה להעשות אלא בפרהסיא, ומחמת כן הכל יודעים וקורין אותה ספינה של פלוני עיי"ש. אבל מדברי המ"א שם סק"ט מבואר דדוקא מנעלים שעושה בשביל ישראל לא נקרא עליהם שמו, כיון שעדיין לא באו לרשותו, אבל בגדים לכובס נקרא שמו עליהם, אלא שאין ידוע לרבים (וכן משמע בהדיא בתוס' ורא"ש ור"ן ושאר פוסקים שחילקו בין מחובר לתלוש, דתלוש לא מיפרסמא מילתא. ולדברי בעל שו"ת תודת שלמים הנ"ל אף אי מיפרסמא מילתא שרי, כיון דלא משכח דבר תלוש ששם הישראל נקרא עליו לבד מספינה. אלא ודאי דזה אינו).
עגולפי זה החלוקים הניכרים שהם של ישראל נקרא שם ישראל עליהם. ומ"ש המ"א שם סק"י ודוקא כו', קאי על השו"ע שכתב טוב כו'. ומה שהתיר שם הב"י בשם רבינו ירוחם בכלים לכובס אף במקום מפורסם, היינו משום דאין ידוע שהוא של ישראל ולא נקרא שם ישראל עליו, אבל אם ידוע שהוא של ישראל הרי נקרא עליו שם ישראל ואסור אפילו אין מפורסם לרבים, רק שקצת יודעים, כמו שנתבאר לעיל.
עדואפשר שצריך שיהיה שם בעליו נקרא עליו, ולא שם ישראל סתם, דומיא דסי' שכ"ה סי"ד, עיי"ש במ"א ס"ק ל"א ודו"ק. ובהכי אתי שפיר טפי מ"ש המ"א ודוקא כו' אחר שכתב דין החלוקים, וצ"ע:
עה(ד) לפסול האבנים וכו'. כן דעת התוס' והרא"ש וסמ"ג והגהות מיימוניות וטור ושו"ע, ודעתם לאסור אף כשאינו מפורסם שהוא של ישראל כמ"ש לקמן. והכלבו יחיד הוא כנגדם. ולא הביאו רמ"א אלא לסמוך עליו בדיעבד במקום הפסד מרובה ובשעת הדחק, דכהאי גוונא סמכינן איחיד במקום רבים בדרבנן.
עווכיון דאנן קי"ל כמ"ש הב"ח והט"ז ומ"א, דבדיעבד סמכינן על ר"ת, אין לנו נפקא מינה כלל מזה (הילכך לא העתקתיו). ובפרט שמהלבוש משמע שאף רמ"א לא התיר אלא בדיעבד.
עזואף שבדרכי משה משמע קצת דהכלבו לא פליג כלל על הרא"ש וסיעתו. מכל מקום בהגהותיו חזר בו וכתב בלשון יש אומרים, שברוב הפעמים אין דרכו לכתוב יש אומרים כשאפשר לעמוס בשו"ע דלא פליגי, אף דבאמת פליגי אהדדי, כמ"ש האחרונים בכמה מקומות.
עחאלא ודאי דכאן אי אפשר לומר שטעם האיסור משום פרסום, שהרי כתב הב"י סי' רנ"ב דבביתו של נכרי מותר אף שמפורסם. ועוד שהרי הרא"ש והטור והשו"ע אסרו אף בדיעבד לשקעם בבנין (וחילוק התוספת שבת אין לו שחר, דהרי יפסיד האבנים לגמרי ולפעמים הוא הפסד מרובה). ואם נבנה בית באיסור אין איסור מדינא, אלא שנכון להחמיר כו' (ואין לומר משום דהבית אין כולו איסור אלא מקצתו שנבנה בשבת, דלא משמע הכי מדברי הפוסקים. ובט"ז כתב הטעם משום דלא אשכחן בגמרא איסור דיעבד עיין שם, אם כן הוא הדין לאבנים. ובהדיא מבואר הטעם במ"א משום דקצץ עיי"ש).
עטועל כרחך צריך לומר דהכא עיקר האיסור משום שאחר כך כשישקעם בבנין יתפרסם למפרע שהן של ישראל. וכה"ג מצינו חשד למפרע גבי שכירות שדה כמ"ש הר"ן ומגיד משנה, עיין במ"א סק"ה. לכן לא ישקעם ולא יתפרסם שהן של ישראל, שעכשיו עדיין אין הדבר מפורסם שהן של ישראל, שהוא עושה רחוק מהחומה או בביתו, שהרי אף מלאכת מחובר ממש אינו מפורסם שהוא של ישראל אלא מפני שהוא בקרקע הישראל, כמו שכתבו התוס' והר"ן בסוף פ"ק דשבת עיי"ש:
פ(ה) ויש שלמדו כו'. אף שבמ"א כתב הטעם משום דברבים ליכא חשדא. מכל מקום הרי הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה חולקין על זה, כמבואר ביו"ד סימן קמ"א. ועוד עבודה זרה חמירא, כמו שהאריך בזה בשו"ת תודת שלמים הנ"ל, ובס' הלכה ברורה. וכן עיקר:
פא(ו) מי ששכר לו כו'. השו"ע הביא סברת הרמב"ם בסתם, וסברת הראב"ד בלשון יש מי שאומר, מכלל דסבירא ליה דהעיקר כהרמב"ם. ובפרט להקל בדברי סופרים (ובפרט שדעת ספר התרומה וסיעתו להקל במשתרשא ליה), וכן פסק רמ"א בדרכי משה בשם הטור, וכן פסק בתשובת תודת שלמים הנ"ל:
פב(ז) שבמקום הפסד גדול כו'. משמעות לשון רמ"א דבמקום פסידא לא גזרו כלל על מראית העין, ולא משום חשש שמא יעשה איסור גדול מזה דאדם בהול כמ"ש הט"ז. דעד כאן לא הוצרך מהר"מ לזה אלא משום כשקובע לו בשבת. ואף שאינו אומר לו לכתוב, מכל מקום הרי דעת הגהות מרדכי לאסור שבות דשבות אף במקום הפסד. אבל איסור מראית העין פשיטא ליה דלא גזרו במקום הפסד, בלא טעמא דאדם בהול (הלכך לא העתקתיו):
פג(ח) חשש הפסד מרובה כו'. לפי שהיד אהרן חולק על זה, לכך אין להקל אלא בהפסד מרובה.
פדאף שהעיקר כהט"ז. עיין במ"א סי' ש"ז סקי"ג דאין איסור אלא כשמוכחא מילתא שמכין את עצמו לדבר האסור בשבת, ואפילו הכי לשמור מותר.
פהאלא שצריך עיון לפי זה למה אסר כאן מהר"מ, הא כאן לא מוכחא מילתא, דאפשר שיושב רק לשמור בלבד:
פו(ט) מקפיד עליהם כו'. עיין בשו"ת פנים מאירות סי' ל"ח שהאריך בזה, ותורף דבריו שיש שני טעמים לאיסור א' מפני שהרמב"ם מודה לראב"ד דהיכא דמשתרשא ליה אסור, והכא משתרשא ליה, ב' דהרמב"ם לא התיר אף לפי דעת הראב"ד, אלא כשאינו מקפיד על ביטולו, והכא מקפיד על ביטולו, משום דכשיגיע סוף שנתו יפחות לו השבתות. ורש"ל התיר בכה"ג שאינו מקפיד על ביטולם עכת"ד.
פזוהנה תשובת רש"ל לא היתה לפניו רק מה שהעתיק המ"א כמבואר שם בדבריו, ובודאי אילו ראה אותה לא כתב כן, דמבואר שם דעיקר שאלת השואל היתה אם נתיר מחמת פסידא דומיא דמכס. ואם לא היה מקפיד כלל על ביטולו לא דמי כלל למכס דשרי משום דאדם בהול כו', וכאן אינו בהול כלל שאינו מקפיד כלל, ואף רש"ל לא דחה זה אלא מטעמים אחרים עיי"ש.
פחאלא ודאי דלהקפדה לא חיישינן אלא כשהנכרי עושה רק מחמת קפידת הישראל, כגון בנדון דהרמב"ם ששכרו לשנה, ואם לא היה הישראל מקפיד על ביטולו והיה משלם לו כל שכרו משלם אף אם היה מבטל בשבת, ולא היה לו עליו תרעומות כלל, ודאי שלא היה עושה בשבתות, רק מחמת שהישראל מקפיד על ביטולו הוא עושה גם בשבת, נמצא שהוא עושה אדעתא דישראל ולא אדעתא דנפשיה. אבל הכא שמשלם לו כך וכך בעד כך וכך מלח או כך וכך ברזל, אדעתא דנפשיה קעביד להרבות בשכרו, שאם לא היה מקפיד עליו אפשר שגם כן היה עושה כדי לקבל שכר הרבה. וכה"ג ממש מחלק המ"א ריש סי' רמ"ג.
פטאלא שאם ידוע להישראל שלולא קפידתו היו נחים בשבת, ולא היו חפצים לא בטורח ולא בצער, אז צריך לומר להם שאינו מקפיד עליהם ויעשו כרצונם. ומן הסתם אפשר דאין לחוש לזה, כי הוא מילתא דלא שכיחא, שהרי לכך הושכרו, ולפיכך סתם רש"ל ההיתר ולא הזכיר אמירה זו. ומכל מקום מאחר שהפנים מאירות מחמיר, טוב לחוש לדבריו בדבר שאין בו הפסד כלל. שהרי אם באמת אין עושה רק מחמת קפידתו, באמת צריך למחות בידו.
צובאמירה זו די אף לבעל פנים מאירות, כיון שמסלק קפידתו ממנו והוא עושה אעפ"כ, לדעת עצמו הוא עושה להרבות שכרו. ולא דמי להא דהרמב"ם מודה במקפיד על ביטולו דצריך למחות ולא די באמירה, משום דהתם אף כשמסלק קפידתו ממנו הוא עושה בשבת לטובת הישראל למהר מלאכתו, או כדי לעשות מלאכה אחרת למחר, דודאי אינו מתכוין כלל לטובת עצמו, דמה טובה תהא לו בזה שעושה מלאכה זו היום, בשביל כך לא ישב בטל למחר, דהיום מחל לו הישראל ולמחר שמא יקפיד עליו. משא"כ כאן כשהישראל מוחל לו, מסתמא עושה לטובת עצמו להרבות שכרו.
צאומה שלא הזכיר הפנים מאירות אמירה זו, היינו משום דאכתי אסור משום טעם הא' דמשתרשא ליה. ועיין ברש"ל שזו היתה עיקר שאלתו של השואל, אם יש לאסור משום שהישראל מרויח בעשייתו בשבת, ועל זה השיב לו דאין בכך כלום, דכל קבולת דתלוש שרי דגוי אדעתא דנפשיה קעביד (ואפשר שדעתו כספר התרומה וסיעתו להקל לגמרי). וכן כתב הט"ז בסי' רמ"ג, על מ"ש הב"י שם דיש לדחות דברי מהר"י אבוהב גבי שכיר שנה, שכוונתו היא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ואף הט"ז לא חלק שם אלא משום מראית העין עיי"ש היטיב. וכן דעת הב"ח שם להקל. וגם המ"א לא סתר זה, אלא משום דאף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו משכרו. אבל הכא אף שהוא שכיר שנה מכל מקום שכרו משתלם לפי רבוי מלאכתו, ואדעתא דנפשיה קעביד כמ"ש לעיל (ע"ש במ"ש בשם התודת שלמים):
צב(י) ובלבד שלא כו'. איסור זה מפורש בריש פ"ב דמועד קטן סיוע הוה מסייע בתיבנא, ועיין ט"ז סק"ד דאיסור זה הוא מדינא, והיינו כשמוסר להם בשבת. אבל אם מסר להם מערב שבת, ודאי דלא עדיף מעיקר הדבר שהמלאכה נעשה בו, שאין שם איסור כשמוציא מרשות ישראל בשבת אלא מפני מראית העין, כמבואר בהדיא ברמב"ם פ"ו. עיין מ"א סי' רמ"ו סק"ו.
צגולא כמ"ש בתוספת שבת סי' רנ"ב בשם המ"א שאסור משום דעביד אדעתא דישראל כשרואהו ושותק, והמ"א לא נתכוין מעולם לזה (אלא כמ"ש בפנים). עיין בהגהות מרדכי ותמצא כן בהדיא, והתוספת שבת לא עיי"ש. ועיין במ"ש בסי' רנ"ב דאנן קיימא לן דקבולת אף שישראל רואה ושותק עביד אדעתא דנפשיה, עיין שם:
צד[283] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:
צה(א) קבלן ושכיר יום (ס"א).
צו(ב) קבלנות במחובר ובמלאכה המפורסמת (ס"ב-ז).
צז(ג) מלאכות שדרך לעשותם בקבלנות (ס"ח).
צח(ד) שכיר שנה (ס"ט-יא).
צט(ה) השוכר מכס ועשיית מטבעות (סי"ב-ט).
ק(ו) השוכר עשיית המלח וחפירה בהרים (ס"כ-כב).
קאעיקרי דיני שכיר יום נתבארו לעיל סי' רמג ס"ד. עיקרי דיני קבלן יתבארו לקמן סי' רנב ס"ד ואילך.
קבאלא שבתור הקדמה לדיני קבלנות במחובר ומלאכה המפורסמת (שיתבארו לקמן ס"ב ואילך), הובא כאן תוכן ההפרש בין קבלן לבין שכיר יום.
קג[284] סעיף ד (שאם שכר הנכרי לימים, שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ או תנור או רחיים אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר לו שיתעסק בשבת, והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת, צריך למחות בידו, ולא יניחנו להתעסק בשבת).
קד[285] משנה שבת יז, ב (נותנין עורות לעבדן ... כלים לכובס נכרי). ירושלמי פ"א ה"ח (תני אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל ... מותר. א"ר שמעון בן לעזר במה דברים אמורים בקיבולת, אבל בשכר יום אסור). שו"ע ס"א (פוסק עם הגוי על המלאכה, וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת, מותר). טור ושו"ע סי' רנב ס"ב ס"ב (ומותר ליתן בגדיו לכובס גוי, ועורות לעבדן).
קהוכן הוא לקמן שם ס"ד (ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי ... בקבלנות, והנכרי עושה מעצמו אפילו בשבת).
קו[286] רמב"ם פ"ו הי"ב (פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה וקוצץ דמים, והנכרי עושה לעצמו, ואע"פ שהוא עושה בשבת מותר ... קצץ עמו שיכתוב לו ספר, או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה). ספר התרומה סי' רכא (מותר לתת בגדיו לעכו"ם ערב שבת עם חשיכה לתקנם, או יריעה לארוג, אף על פי שעושה מלאכה בשבת). ב"י סי' רנב (כתב הרוקח (סי' קלה) שאם נתן לגוי [עצים] לעשות לו כלי ועשה כלי, או מטוה ועשה בגד, דינו כמו עושה במחובר, וכל שעושה בתוך התחום אסור. ולא שרי אלא נותן עורות לעבדן וכלים לכובס שאינו התחלת הדבר, וכן אם לא נתן לגוי העצים והמטוה, אלא קצץ עמו לעשות לו כלי, מותר. ואין כן דעת הרמב"ם, שהרי התיר בפ"ו לכתוב לו ספר ולארוג לו בגד. וכן כתוב בספר התרומה. וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים, שלא חילקו בכך).
קזואף שכתב עליו בדרכי משה ס"ק ה (מדברי הרמב"ם אין ראיה, דאפשר דההוא מיירי בדלא נתן לו כלום). מכל מקום נראה להב"י מפשטות הלשון, דמיירי בכל ענין, אפילו נתן לו חוטים לעשות מהם בגד.
קחוכל החילוק בין עושה משלו לבין עושה משל ישראל, הוא לענין אם רואה אותו עושה מלאכתו בשבת, כדלקמן סי' רנב ס"ט (וכל זה כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל ... אבל אם הישראל לא נתן לו כלום ... אף על פי שרואהו עושה אותה בשבת אינו צריך לומר לו כלום).
קט[287] רמב"ם שם (קצץ עמו). שו"ע ס"א (וקוצץ דמים).
קישבאופן זה שקצץ לו שכר, אינו צריך למחות בידו אפילו רואהו הישראל עוסק במלאכתו בשבת, כדלקמן סי' רנב ס"ח-ט (כשרואהו עושה בשבת צריך למחות בידו ... אבל אם קצץ לו שכר ... אין צריך למחות בידו כלל ... כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל). סי' רעו ס"ג (שקצץ לו ... והרי זה כקבלן שאין צריך למחות בידו, אף שעושה המלאכה בחפצים של ישראל).
קיא[288] רמב"ם שם (שיארוג לו בגד). ובאופן זה נחשב לפעמים קבלן, אפילו משלם לו לפי ימי העבודה, כדלקמן סי' רמז ס"ז (ואף ששכרו לימים אינו דומה לשכיר יום, הואיל וקבל עליו כל מלאכת הולכת האגרת הרי זה דומה לקבלן).
קיב[289] ב"י ד"ה ולענין היתר (שפוסק עמו הישראל לתת לו דבר ידוע בעד אריגת אמה אחת, או בעד תפירת בגד אחד).
קיג[290] משנה שם דף [יז], ב (בית הלל מתירין עם השמש), ופירש"י (בעוד החמה זורחת). טור ושו"ע לקמן סי' רנב ס"ב (ומותר ליתן בגדיו לכובס גוי, ועורות לעבדן, סמוך לחשיכה).
קיד[291] סעיף ד (ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי סמוך לחשכה).
קיה[292] משמעות המ"א סי' רמז ס"ק ב (ומזה נלמוד דכל שכן כשמשלחו בערב שבת, דלא יאמר ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וכיוצא בזה, וידוע שאי אפשר לו להיות שם אלא אם כן ילך בשבת, דהוי כאלו אמר לו לך בשבת), וט"ז סי' שז ס"ק ג (ונראה לי עוד דאפילו בהנהו דמתירין בית הלל עם השמש, כגון נותנין כלי לכובס עכו"ם, יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת, דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת. וכן לענין אם נותן לו מעות בערב שבת לקנות, ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת. כן נראה לענ"ד).
קיוהרי שלא אסרו אלא אם גילה דעתו שצריך שיעשה בשבת, וכדלקמן סי' רנב ס"ד (לא יאמר לו ראה שתגמר המלאכה ביום א' או ביום ב', וידוע שאי אפשר לגמרה אז אלא אם כן שיעשה גם בשבת), וס"ה (רק שלא יגלה לו דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת, ולא יאמר לו כלל שיוצא לדרך במוצאי שבת מיד).
קיזמשא"כ אם לא אמר כלום מותר, כדלקמן סי' רנב ס"ד (אבל כשלא אמר לו כלום והנכרי עושה בשבת מעצמו, אינו צריך למחות בידו). והיינו אף אם בכך הוא חפץ, וכדלקמן ס"ט (ואף אם המלאכה צריכה לו במוצאי שבת מיד, מכל מקום אין זה נקרא ריוח אלא הנאה בעלמא), ובקונטרס אחרון ס"ק א (ומהאי טעמא נמי שרי כשאין לישראל מעשיית השבת אלא הנאה בעלמא ... לפי שעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, שגם לו יש הנאה מקדימת השלמת הפעולה בכל מה דאפשר). והיינו שאם יש לנכרי רק הנאה, ולישראל יש ריוח, אזי מחזי כעושה בשביל ישראל, אבל אם יש לשניהם ריוח, או לשניהם רק הנאה, מותר.
קיחואם הוא מקפיד שתיעשה דוקא ביום השבת, לפי שלא תוכל להיעשות כלל למחר ויפסיד מלאכה זו לגמרי, יש אוסרים אפילו לא אמר כלום לנכרי, כדלקמן סי' רנב ס"ה, וקונטרס אחרון שם ס"ק ו.
קיטסיכום הדברים ראה לקמן שם (הערה 2023).
קכ[293] שו"ע כאן ס"א (עושה לעצמו), ומ"א ס"ק א (פירוש דאין קפידא לישראל בזה, דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר). וסי' רנב ס"ק יא (שעושה להשלים פעולתו). ב"י סי' רנב ד"ה ומה שהתנה (כי עביד בדנפשיה קא עביד, ליטול שכרו). תוספות שבת כאן ס"ק ב (עושה לעצמו, והיינו שאין קפידא לישראל מתי יעשה, אז אמרינן דהעכו"ם עביד אדעתיה דנפשיה, כדי למהר להשלים מלאכת, ולהיות לו פנאי בחול לעשות לצורך עצמו).
קכאוכן הוא לקמן בסוף הסעיף (בענין שיוכל הנכרי לעשות כל המלאכה בחול אם ירצה, קודם השבת או לאחריו), וס"ט (שאם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת), וסי' רנב ס"ד (הוא עושה בשבת לעצמו כדי להשלים קבלנותו, שאם לא יעשה היום יצטרך לעשות למחר, ועכשיו שעשה היום יהיה פנוי למחר).
קכב[294] עתה מבאר חילוק נוסף בין קבלן לשכיר יום "שהשכיר יום אין המלאכה שלו ... אבל הקבלן המלאכה היא שלו".
קכגוהיינו שיש שני חילוקים בינם:
קכד(א) "הקבלן המלאכה היא שלו", כיון ש"קיבולת כדידיה דמי".
קכה(ב) אין לחוש לומר שהוא מקדים מלאכתו לשבת הוא לצורך הישראל, כיון שהוא "עושה בשביל עצמו, למהר להשלים מלאכתו כדי לקבל שכרו", ו"יהיה פנוי למחר".
קכווראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' קכט.
קכז[295] וכן נתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק א (אינו דומה לשכיר יום, שלא קיבל עליו לגמור המלאכה אלא לעמול כל היום בלבד, אבל זה שקיבל לגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן).
קכח[296] מו"ק יא, ב (קיבולת כדידיה דמי). ריטב"א ע"ז כא, ב (דכיון דעליה רמיא עבידתא מלאכה דידיה חשיבא ... כל שהמלאכה מוטלת על הגוי מבעוד יום וכי עביד לנפשיה ... ליכא איסורא מדינא).
קכטונתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג (סי"ב: כדאיתא בגמרא אפילו בקבלנות, כדידיה דמי, דמי דייקא. דבאמת אין לו קנין בו אפילו לשכרו, אע"פ שמסרו לו ומשכו לרשותו, למאן דאמר אין אומן קונה בשבח כלי ... [אלא] דמהני אפילו קנין כל דהו דמחייבו לקבל מי שפרע, ומיקרי קנין, וכדידיה דמי לאפקועי איסור ריבית דדבריהם).
קל[297] ירושלמי שבת פ"א ה"ח (תני אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור, ובתוך בתיהן מותר). רשב"א יט, א (ודוקא בביתו של גוי, אבל בביתו של ישראל, בין כך ובין כך אסור כדגרסינן בירושלמי). הובא בתוס' ע"ז כא, ב ד"ה אריסא (עוד דבירושלמי דפ"ק דשבת ... אומנים עובדי כוכבים שהיו עושים עם ישראל, בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר). מגיד משנה פ"ו הי"ב (כתב הרשב"א ז"ל ודוקא בביתו של נכרי, אבל בביתו של ישראל אפילו בקבולת מטלטלין אסור. ירושלמי תני אומנין נכרים שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר). רמב"ם פ"ו הי"ד (הפוסק עם הנכרי לבנות לו חצרו או כותלו ... אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחן לעשות בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק), ופירש בב"י ד"ה ודע דהא (וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ו ... ומשמע מדברי כולם דמאי דבעינן שיעשה [הגוי בביתו] אינו אלא משום דכל כה"ג לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל). והיינו שהאיסור לפסוק שיבנה לו חצרו, כיון שהוא בתוך בית הישראל (ראה קונטרס אחרון ריש ס"ק ה). שו"ע ס"ה (ולא יעשה המלאכה בבית ישראל).
קלאוכן הוא לקמן ס"ב (שהנכרי יכול לעשותה בביתו, או במקום אחר שאינו רשות הישראל). סי' רנב ס"ה (במה דברים אמורים כשהנכרי עושה בשבת בביתו, או בבית אחר שאינו רשות ישראל, שאז אין הדבר ניכר שהיא מלאכת ישראל. אבל אסור להניחו לעשות ברשות ישראל).
קלב[298] רמב"ם פ"ו ה"א (ואע"פ שאמר לו מקודם השבת). ואסור אף בקבלנות (שבזה מיירי כאן) ואריסות, ואף אם הנכרי עושה המלאכה בשלו. ונתבאר לעיל סי' רמג ס"א (והערה 150).
קלג[299] תוס' שבת יט, א ד"ה אלא (מתניתין נמי דנותנים כלים לכובס ועורות לעבדן, איירי נמי בקוצץ). רא"ש פ"א סי' לו (דשרו בית הלל עורות לעבדן עם חשיכה, דנכרי לנפשיה קעביד, כיון דקצץ לו דמים). שו"ע ס"א (וקוצץ דמים). טור ושו"ע ורמ"א סי' רנב ס"ב (ומותר ליתן בגדיו לכובס גוי, ועורות לעבדן, סמוך לחשיכה, אם קצץ לו דמים. הג"ה, ואם לא קצץ אסור בערב שבת).
קלד[300] ראה גם לעיל (הערה 293).
קלה[301] סעיפים ד-ו.
קלו[302] ירושלמי פ"א ה"ח (במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע אסור ... בקבולת). הובא בתוס' יז, ב ד"ה אין נותנין עורות. ע"ז כא, ב ד"ה אריסא. רא"ש שם פ"א סי' כג.
קלז[303] כדלעיל ס"א (צריך ליזהר שלא יעשה בבית הישראל), ושם נסמן (הערה 297).
קלח[304] כדאמרינן נמי לענין אבל, שמלאכתו ביד אחרים, במו"ק יא, ב (היתה מלאכתו ביד אחרים, בביתו לא יעשו, בבית אחר יעשו). טור ושו"ע יו"ד סי' שפ סי"ח (היתה מלאכתו ביד אחרים, בקבלנות בדבר תלוש, בביתו לא יעשו, בבית אחרים יעשו).
קלטוכן הוא לקמן סי' רנב ס"ה (או בבית אחר שאינו רשות ישראל).
קמ[305] תוס' שבת שם (ונראה לר"י דהא דשרי בשמעתין עורות לעבדן, היינו בתלוש דלא מפרסמא מילתא, שהנכרי עושה מלאכה בביתו, ולא ידעי שהוא של ישראל). ר"ן שבת ז, א ד"ה ובכולן (והא דשרי קבלנות בשקצץ דוקא קבלנות דכלים, שהנכרי עושה מלאכתן בביתו, ולא מינכר שהם של ישראל). ב"י ד"ה ודע דהא (ומשמע מדברי כולם דמאי דבעינן שיעשה [הגוי בביתו] אינו אלא משום דכל כה"ג לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל).
קמא[306] שבזה התיר ר"ת (כדלקמן הערה 327), וחלק עליו הר"י בתוס' ורא"ש שם.
קמב[307] רמב"ם פ"ו הי"ד (פוסק עם הנכרי לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור את שדהו ... אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחן לעשות בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק). שו"ע ס"א.
קמגואף שנתבאר לעיל סי' רמג ס"ז (ואין לחוש למראית העין שיאמרו שהנכרי שכיר יום הוא אצל הישראל, או ששכרו לעבוד אדמתו בשבת, לפי שדרך רוב העולם הוא ליתן השדה באריסות לאריס).
קמדנתבאר במ"א ס"ק ה (אף על גב דדרך שדה לאריסות, ואם כן יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סי' רמ"ג. יש לומר דשאני התם כשיחקרו יודע להם האמת שקבלו באריסות, אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא, ויחשדוהו ששכיר יום הוא).
קמהוכן הוא לעיל שם ס"ח (כשיחקרו אחריו בעת הקציר יראו שאין לו כלום בפירות השדה, יתברר להם למפרע שלא היה אריס, ויאמרו ששכיר יום היה).
קמו[308] תוס' שבת שם (קבלנות דמחובר דהוי ברשות ישראל דמפרסמא מלתא, אסור בתוך התחום). ר"ן שם ד"ה ובכולן (אבל קבלנות דבנין, שהמלאכה נעשית בקרקע של ישראל, שהוא תוך התחום, אסור).
קמזוכן הובא בקונטרס אחרון סוף סק"ד (אף מלאכת מחובר ממש, אינו מפורסם שהוא של ישראל, אלא מפני שהוא בקרקע הישראל, כמו שכתבו התוס' והר"ן בסוף פ"ק דשבת).
קמח[309] רמב"ם פ"ו הי"ג-ד (שהרואה את הנכרי עוסק אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר הנכרי לעשות לו מלאכה בשבת ... מפני הרואים שאינם יודעים שפסק). מגמרא פ"ב דמו"ק יב, רע"א (אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר). ומפרש רש"י (מידי דמינכר בתוך התחום אסור משום חשדא). הרי שטעם האיסור במחובר בתוך התחום הוא משום חשדא ומראית העין.
קמטוכן הוא לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ריש ס"ק ה (משום חשדא ... דמחובר דבסימן רמ"ד ... וברש"י מבואר כן בהדיא ... שרינן בגמרא בחוץ לתחום).
קנ[310] רמב"ם ושו"ע שם (ואומר שפלוני שכר הנכרי לעשות לו מלאכה בשבת), לפירוש מ"א סק"ג (כלומר ששכרו לימים, וזה אסור מדינא).
קנאוכן הוא בתוס' שבת יז, ב ד"ה אין נותנין (דהרואה יאמר שכירי יום נינהו). ע"ז כא, ב ד"ה אריסא (הרואה אינו אומר קבלנותיה עביד אלא שכירי יום נינהו). רא"ש ע"ז פ"א סי' כג (הרואה אומר שכירי יום נינהו).
קנבעוד נתבאר לעיל סי' רמג ס"ו (או אפשר יחשדו את הישראל שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבת), ושם נתבאר (הערה 195).
קנג[311] מ"א סק"ד (אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ... נראה לי דאסור, דיש לחוש לשכיניו שיודעים שהוא שלו, ויחשדוהו).
קנדואף שנתבאר לעיל סי' רמג סט"ז (ושכיני המרחץ שרוחצין בה בחול, יודעין הן שאין הנכרי שכיר יום אצל הישראל וכל השכר שנותנים בעד הרחיצה נותנו הנכרי לישראל, אלא השכירו לו או נתנו לו באריסות).
קנההיינו דוקא כשנכרי שכר את בית המרחץ, או קבלו באריסות. משא"כ כשלא שכרו ולא קבלו באריסות, אין השכנים יודעים אם הוא עובד בתור שכיר יום או בתור קבלן.
קנו[312] תשובת מהר"[ם] מרוטנבורג (פראג) סי' תכז (ויהודי הדר בישוב לבדו, אסור ליתן לגוי מעות להשכיר לו פועלים בשבת וביום טוב, אף על גב דליכא מתא דמקרבא להתם, וחוץ לתחום ... הרי עירו מקרבא להתם, ואם כן בני ביתו חשדי ליה, ואורחי' דמקלעי לגבי' חשדי ליה). רמ"א ס"א (ואפילו אם דר בין העובדי כוכבים, יש לחוש לאורחים הבאים שם, או לבני ביתו שיחשדו אותו).
קנזוהיינו שביתו הוא בכפר שחוץ לתחום העיר, והקרקע שלו שעושים בו המלאכה הוא תוך התחום של הכפר שדר בו. וחוששים שיזדמנו אורחים שישבתו בביתו, ואם יעברו ליד הקרקע שעושים בה מלאכה, שהרי הוא תוך תחום של הכפר שדר בו, יחשדוהו.
קנחוראה חקרי הלכות ח"ג ע' טז, ב. יגד"ת (נ. י.) חל"ו ע' שז. חו' לח ע' מה. מסילות שבת ע' רט.
קנט[313] על מ"ש בשו"ע (במה דברים אמורים בצנעא, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא), כתב מ"א סק"ב (ואף על גב שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי, כיון שנעשה בצנעה ... משא"כ בהג"ה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום, ושם חיישינן אפילו לאורחים ולבני ביתו, כן נראה לי פשוט).
קסאלא שמדברי המ"א נראה דהיינו דוקא כשמלאכה נעשית במקום צנעה, משא"כ במקום גלוי, דינה כמו קרקע של ישראל, שגזרו חכמים אפילו אם יש חשש מראית העין למקצת אנשים.
קסאאמנם כאן נתבאר שכל מלאכת תלוש לא גזרו חכמים, אלא כשהמלאכה מפורסמת שהיא של ישראל, וכדלקמן ס"ד (מלאכת תלוש, אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל, והיא נעשית במקום גלוי ומפורסם, כגון בנין הספינה שדרך לבנותה על שפת הנהר שהוא מקום פרהסיא).
קסבונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב, שהוא על פי מסקנת המ"א בסי' רנב.
קסג[314] ב"י סי' רנב ד"ה ודע דהא (ואפשר דכל שעושה אותה הגוי בביתו, אף על פי שהמלאכה ידועה ומפורסמת שהיא של ישראל שרי, דכל בבית גוי לא גזרו ביה רבנן).
קסדוהוא מרבינו ירוחם נתיב יב חי"ב פב, ב (עושה אותה הגוי בביתו של גוי עצמו, ואפילו המלאכה מפורסמת וידועה לבעליה, מאחר שעושה אותה בבית הגוי שאינו מקום מפורסם).
קסהיוצא אם כן שיש לפנינו ארבע הלכות:
קסו(א) מלאכת תלוש בבית הנכרי, מותרת אפילו נתפרסם שהיא של ישראל.
קסז(ב) מלאכת תלוש במקום גלוי ומפורסם, אסורה רק אם המלאכה מפורסמת לרבים.
קסח(ג) מלאכת קרקע אסורה, אפילו אם מקצת ישראל יודעים.
קסט(ד) מלאכת קרקע חוץ לתחום מותרת, כי אין בזה חשש מראית העין אפילו למקצת.
קעוראה לקמן (הערה 492).
קעא[315] כדלעיל "ואפילו אם הוא דר בכפר בין הנכרים שאין לו שם שכנים ישראל ... יש לחוש שמא יזדמנו לו שם אורחים שישבתו אצלו, ויראו את הנכרי עוסק בשבת בקרקע הישראל, ויחשדוהו".
קעב[316] גמרא בפ"ב דמו"ק שם (אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. אמר רב פפא ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם, אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור). ורמב"ם פ"ו הי"ד (אם היתה המלאכה במדינה, או בתוך התחום, אסור לו להניחן לעשות בשבת). טור ושו"ע ס"א (אם היתה המלאכה במדינה, או בתוך התחום, אסור לו להניחה לעשות לו מלאכה בשבת ... ואם היתה המלאכה חוץ לתחום, וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום, שעושים בו מלאכה, מותר).
קעגוהיינו שבזה אין חשש מראית העין אפילו למקצת ישראל, ולכן מותר.
קעדוזהו למרות האמור לקמן סי' שא סנ"ו (שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין שלא יחשדוהו שעשה איסור של תורה אסור אפילו בחדרי חדרים). וראה כוננת מישרים ע' קח.
קעה*
קעווכל זה בשבת, שאי אפשר לילך מחוץ לתחום. משא"כ לענין חול המועד, נתבאר בשו"ע סי' תקמג ס"ב (גוי שקבל מערב יום טוב לבנות ביתו של ישראל בקבלנות, אסור להניח לעשות בחול המועד, אף על פי שהוא חוץ לתחום). וט"ז שם ס"ק א (לפי שהולכין שם בני אדם ויראו המלאכה, ויאמרו בשליחות ישראל הוא עושה. משא"כ בשבת, שמותר חוץ לתחום, כיון שאין ישראל שם). ומ"א שם ס"ק ג (דחיישינן שיבואו לשם אנשים ממקומות אחרים).
קעז[317] רמב"ן בספר תורת האדם, ענין אבילות, במלאכה כיצד, בסופו (והוא הדין למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל, דמלאכת פרהסיא היא). רבינו ירוחם נתיב יב חי"ב פב, ב (ואם מלאכה מפורסמת וידוע לבעליה, ועושה אותה במקום מפורסם אסור). שו"ע ס"ד (מלאכת פרהסיא, אפילו במטלטלין, כגון ספינה הידועה לישראל, דינה כמו מלאכת מחובר).
קעחוכן הוא לקמן סי' רנב ס"ח (ומכל מקום אם המלאכה נעשית בפרהסיא, ומפורסם לרבים שהיא של ישראל, צריך למחות מפני מראית העין, כמו שנתבאר בסי' רמ"ד).
קעטוהיינו שאף אם המלאכה במקום המפורסם וגלוי, לא נאסרה, אלא אם כן המלאכה מפורסמת לרבים (משא"כ אם רק מקצת ישראל יודעים). וכדלעיל (הערה 314).
קפ[318] משמעות המ"א סי' רנב סק"י (ודוקא בדבר שאין שם הישראל נקרא עליה, רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל כמ"ש סוס"י תרס"ד. אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליה מדינא אסור כמ"ש סי' רמ"ד ס"ד).
קפאוקאי על מ"ש בשו"ע שם ס"ג (ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל, ועושה אותה במקום מפורסם, טוב להחמיר ולאסור). שלכן אינו אסור מדינא, כי אין שם הישראל נקרא עליו.
קפבואף שאחר כך חזר בו המ"א מפירוש זה, ומפרש הלכה זו דמיירי בדבר ששם ישראל נקרא עליו (כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב).
קפגמכל מקום למדנו מדבריו, שאם אין שם הישראל נקרא עליו מותר מעיקר הדין, אף במלאכה מפורסמת.
קפדומטעם זה מותר מעיקר הדין אף שלא קצץ, ואף שרואהו עושה אותה בשבת, מהטעם שנתבאר לקמן סי' רנב ס"ט (לפי שעדיין לא נקרא שמו עליהם, שאם ירצה הנכרי ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים).
קפה[319] שזהו פירוש "שמו נקרא עליו", כמובן מדברי המ"א שם ס"ק ט, ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
קפוומטעם זה נתבאר לקמן סי' רנב ס"ח (לפיכך החלוקים שלנו במדינות אלו שהם ניכרים שהם של ישראל, כשמכבסן הנכרי בשבת על גבי הנהר צריך למחות מפני מראית העין). כי גם בחלוקים שנותנין לנכרי לכבס, יש חילוק בין "ידוע שהוא של ישראל" ו"נקרא שם ישראל עליו", או לאו, כמבואר בקונטרס אחרון שם.
קפזומכל מקום מסתפק בקונטרס אחרון שם (ואפשר שצריך שיהיה שם בעליו נקרא עליו, ולא שם ישראל סתם ... וצ"ע).
קפח[320] שו"ת רשב"א ח"ה סי' ריא (כיון דנעשה במקום פרהסיא, והם אומרים שהם קוצצים לצורך ישראל, וחשבתם לרינון, יפה השגחתם. אבל להלכה נראה דהוא מותר). הובא בב"י סי' רנב שם. שו"ע סי' תרסד ברמ"א סי"א (מיהו אם צוה ישראל לקוצצה, ואיכא פרהסיא בדבר, יש להחמיר אם יש לו ערבה אחרת).
קפטונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (ואף שהרשב"א מיירי לענין דיעבד, מכל מקום הוא הדין והוא הטעם לענין למחות בידו, שטוב לחוש לרנון הבריות כיון שנעשה בפני רבים).
קצ[321] תוס' ספ"ק דע"ז כא, ב ד"ה אריסא (ולא מבעיא הבנין עצמו דאסור, אלא אף לפסול האבנים ולתקן הקורות ואפילו רחוק מן החומה ואפילו בביתו של עובד כוכבים אסור, כיון דלצורך מחובר הוא ... דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור, דברשות ישראל הוא). סמ"ג ל"ת סה יט, ג (ולא מיבעיא הבניין עצמו דאסורה, אלא אפילו לתקן האבנים נמי אסור, אפילו רחוק מן החומה, ואפילו בביתו של גוי, כיון דצורך מחובר הוא, דבמחובר כי האי גוונא פליגי ופסיק כר' שמעון בן אלעזר, דאילו לעשות הבנין, אפילו לרבנן מודו דאסור, דהא ברשות ישראל הוא, דאף תלוש לא שריא אלא בביתו של נכרי). ס' התרומה סי' רכב (לעשות האבנים גזית או לפסול אותן ... נראה דאסור אפילו רחוק, כיון דצורך מחובר הוא, דמחובר כי האי פליגי, ופסיק כר"ש בן אלעזר, דאלו לעשות הבנין אפילו רבנן מודו דאסור, דהא ברשות ישראל הוא). רא"ש ע"ז פ"א סכ"ג (ואפילו בתלוש לצורך מחובר, כגון אם סיתת העובד כוכבים האבנים בביתו בשבת אסור. וכן מוכח בירושלמי ... והיכי משכחת מחובר לקרקע בביתו של עובד כוכבים, אלא ודאי בתלוש לצורך מחובר קאמר). טור ושו"ע ס"ב (לפסול האבנים ולתקן הקורות, אפילו בביתו של גוי אסור, כיון דלצורך מחובר הוא).
קצאונתבאר לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ריש ס"ק ה ד"ה והוא הדין.
קצב[322] חובת המחאה נתבארה ונסמנה לעיל סי' רמג ס"ג (הערה 173).
קצג[323] לבוש ס"ב (ואם עיקר הבנין הוא בתוך התחום, יש אומרים שאפילו אם סתת האבנים או שיפה העצים והקורות בביתו, אסור).
קצד[324] ואף שסיים ברמ"א ס"ב (ויש אומרים דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי).
קצהמכל מקום דעת רוב הפוסקים לאסור אף כשאינו בפרסום, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ד.
קצווהטעם הוא כמבואר באליה זוטא סק"ב (אם בשבת עצמו אינו ניכר שהאבנים הם של ישראל, אלא דלמחר [כ]שישקעו בכותל יאמרו אתמול סתתה האבנים אלו, אסור).
קצזוכן נתבאר בקונטרס אחרון שם (ועל כרחך צריך לומר דהכא עיקר האיסור, משום שאחר כך כשישקעם בבנין יתפרסם למפרע שהן של ישראל).
קצחוראה ביאורי השולחן ע' קנב ואילך.
קצט[325] ב"ח ד"ה ואפילו סיתת העכו"ם (מיהו נראה דאם בנו גוים ביתו בקבלנות, וכל שכן סיתות אבנים בביתו של גוי, יש להתיר לדור בו, וכן לשקע הקורות בבנין, דכיון דאיכא רבינו תם דהתיר קבלנות בית אפילו לכתחלה מדינא, אלא דהחמיר על עצמו כשבנה ביתו, מכל מקום לא חזר בו, ואם כן יש לנו לומר כדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בדיעבד). מ"א ס"ק י (בב"ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר"ת ומותר בדיעבד).
ר[326] ב"ח ומ"א שם. ט"ז סוסק"ד (אם נבנה בקבלנות, דהוא מותר לר"ת, אעפ"י שלא רצה לסמוך על זה לבנות ביתו כך, מכל מקום לא מצינו לו שאסרו אם כבר בנאוהו כן. וכן מסיק מו"ח ז"ל דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק בזה, וכן נראה עיקר).
ראוגם בלא טעם זה נתבאר לעיל סי' רמג סי"ג (במקומות שאסור להשכיר לנכרי מרחץ או תנור ורחיים מפני מראית העין, אם עבר והשכיר, מותר לו לקבל כל השכר מהנכרי, דכיון שלא עשה איסור מעיקר הדין אלא מפני מראית העין אין קונסין אותו).
רבוהיינו בקבלת השכר מהנכרי. משא"כ לענין השתמשות במה שנבנה על ידי הנכרי בשבת בקבלנות, נתבאר לקמן סי' שכה סוף סכ"א (שנכון להחמיר ... שלא יהנה ממנו עולמית שום אדם מישראל כל שנתחלל בו שבת על ידי נכרי בפרהסיא על ידי אמירת ישראל, אפילו עשהו הנכרי בקבלנות, שאין בו איסור מעיקר הדין).
רגוראה תהלה לדוד ס"ק ה, וסי' שכה ס"ק לז. ביאורי השולחן ע' קסב. מכלל יופי ע' קמ.
רד[327] ר"ת בתוס' שבת יז, ב ד"ה אין נותנין (היה נראה לר"ת להתיר על ידי קבלנות נכרי לבנות בשבת). ע"ז כא, ב ד"ה אריסא (ר"ת ... התיר לישראל שנתן ביתו לעשותו בקבלנות לבנות בו אפילו בשבת). רא"ש שם סכ"ג (רבינו תם ז"ל התיר לישראל ששכר אומנא לבנות לו בית בקבלנות שיהו בונין בשבת ... ואמרו עליו על ר"ת ז"ל כשבנה את ביתו לא סמך על הוראתו ונהג בו איסור), ובטור (ישראל ששכר עכו"ם לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר"ת שיבנו לו בשבת).
רה[328] מועד קטן יב, א (מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום, איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עלו לגביה, ואיכא דאמרי הוא נמי לא על בגוויה. והאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, אדם חשוב שאני. ואיכא דאמרי סיועי סייע בתיבנא בהדייהו). והיינו שבאופן המותר אין צריך להחמיר על עצמו, אלא אדם חשוב. ואילו באופן האסור, גם שאר אדם נכון להחמיר.
רוועל פי זה פסק הטור בסי' תקמג (ואפילו נבנה הבית באיסור על ידי עו"ג נכון להחמיר שלא יכנסו בו). ובב"י שם (רבינו סתם נכון להחמיר, ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב ... נבנה באיסור. ומדלא קאמר תלמודא אסור ליכנס בה, אלא דהנך רבנן, אי נמי מר זוטרא גופיה לא על בגויה, משמע דלא מדת הדין היתה, אלא מדת חסידות. וזהו שכתב רבינו נכון להחמיר, כלומר אף על פי דמדינא שרי, נכון להחמיר). ובב"י כאן ד"ה גרסינן (וכתבו רבינו גבי חול המועד, משום דמשם נלמוד להיכא דנבנה באיסור בשבת, דנכון להחמיר, דכל שכן הוא).
רזשו"ע ס"ג (אם בנו לישראל גויים בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו). ט"ז שם ס"ק ד (והך איסור לכל אדם שזכרנו היינו עכ"פ אינו איסור גמור מצד הדין כשאר איסורים, מדלא מצינו בו איסור מפורש, רק שאלו אמוראי לא רצו לעייל בגוה, שמע מינה דאין איסור להם, רק לכתחלה החמירו על עצמם שלא לכנוס שם, וכן לכל אדם. והטור פוסק כלישנא בתרא, ועל כן כתב שם דנכון להחמיר שלא לכנוס שם אם נבנה באיסור, משמע אבל לא מצד עיקר).
רחוכן הוא לקמן סי' שכה סכ"א (ואפילו היה הנכרי שכיר יום, אלא שלא קבע לו הישראל איזה יום, ועשה מעצמו בשבת ... מותר בענין זה מן הדין, אלא שנכון להחמיר).
רט*
ריוהנה לקמן שם הובאה דעה, שאף מעיקר הדין "אם נתחלל שבת על ידי נכרי בפרהסיא בשביל ישראל חי, אסור לו עולמית משום קנס, אע"פ שלא צוה את הנכרי על ככה".
ריאומה שכאן מותר מעיקר הדין, נתבאר לקמן שם "ואף לפי סברא הראשונה לא החמירו חכמים אלא כשעשה הנכרי הדבר מעצמו. אבל אם קבל עליו קודם השבת לעשות זה, וקצץ לו הישראל שכר, ולא קבע לו זמן אימתי יעשנו, ועשה בשבת מדעת עצמו, אין איסור מן הדין לאחר המתנה בכדי שיעשו, אע"פ שעשה בפרהסיא".
ריבוטעם החילוק בינם לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון סוף ס"ק ז (ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד. על כרחך צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא, משום שזה עושה להשלים קבלנותו, וזה עושה מאליו בלא קבלנות ... וכן משמע בסי' שכ"ה במג"א ס"ק ל"א עיי"ש ודו"ק).
ריגוהיינו שהעושה על המקח גרע מ"קבל עליו קודם השבת לעשות זה וקצץ לו הישראל שכר", כי כשעושה על המקח, אינו בטוח שיקנו ממנו וישלמו לו, וכעין האמור לקמן סי' רנב ס"ו (אין דעתו סמוכה עליו בודאי, שלא קצץ לו הישראל שכר, ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל, ונראה כעושה שליחותו).
ריד*
ריהיוצא אם כן, שאם בנה הבית באופן האסור, לא יכנס בו שום אדם לעולם מעיקר הדין (לדעה אחת דלקמן סי' שכה סכ"א). ואם בנה בקבלנות, מותר להישראל ליכנס לדור בו (כדלעיל בתחלת הסעיף). ומה ש"נכון להחמיר שלא יכנס בו שום ישראל לעולם" מיירי "בנכרי שכיר יום שבנה בשבת".
ריוואף שגם שכיר יום אסור מעיקר הדין, כדלעיל סי' רמג ס"ד (שאם שכר הנכרי לימים ... צריך למחות בידו, ולא יניחנו להתעסק בשבת ... הרי זה כעוסק בשליחות הישראל).
ריזנתבאר לעיל בקונטרס אחרון לסי' רמג סק"ב (ולא דמי למ"ש בסי' רמ"ד ס"ג, דאין איסור בדיעבד מעיקר הדין אף בשכיר יום כמשמעות הט"ז. דיש לומר כמ"ש המ"א סי' שכ"ה ס"ק ל"א דכיון דקצץ שרי מדינא), ושם (הערה 279).
ריחוהיינו שאם שכרו לימים לבנות הבית נחשב קצץ ושרי מדינא, כדלקמן סי' רמז ס"ז (ואף ששכרו לימים, אינו דומה לשכיר יום, הואיל וקיבל עליו כל מלאכת הולכת האגרת הרי זה דומה לקבלן), ושם (הערות 1258-1260). וכן נתבאר לעיל סי' רמג בקונטרס אחרון ס"ק א ד"ה ולפי זה (דכהאי גוונא מקרי קבלן משום דהתם קבל עליו כל המלאכה, שבודאי לא יחזור באמצע הדרך). וכן כאן כשקיבל עליו בניית הבית, אף שמשלם לו לפי הימים.
ריטאלא שבזה לא התיר ר"ת, ולכן נכון להחמיר בזה שלא יהנה ממנו עולמית.
רכ[329] מ"א ס"ק יב (כל שעשאום לטובת ישראל, אפילו מעצמו, אסור).
רכאוראה כוננת מישרים ע' קכ; קכו.
רכב[330] מרדכי מו"ק רמז תתנב (נראה לומר דאפילו אם עשה העכו"ם במועד שרי, כדאמר בשבת ופוסק עמו לשבות ואינו שובת). רבינו ירוחם נתיב ד ח"ה (יש מי שפירש כי הא דאמרינן דנותנין לו לעשותה אחר המועד, דאם יעשנה הגוי במועד מותר, וכן נראה עיקר, כדאמרינן דשבת ופוסק עמו לשבות ואינו שובת). רמ"א ס"ג (מיהו אם התנה ישראל עם הגוי שלא לעשות לו מלאכה בשבת, והגוי עשאה בעל כרחו למהר להשלים מלאכתו, אין לחוש). ובסי' תקמג ס"ד (ואף אם יעשה הגוי אחר כך מלאכה, שרי, הואיל והתנה עמו לעשותה אחר המועד).
רכגוכן הוא לקמן סי' שכה סכ"א (אלא אם כן מיחה ביד הנכרי, ולא השגיח בו, בשביל הנאת עצמו, כמ"ש בסי' רמ"ד).
רכד[331] מ"א סק"ח (פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב, והעכו"ם עושים המלאכה בשבת).
רכה[332] שו"ת תודת שלמים ח"ב (לחמי תודה) סוס"י ד (ומטעם זה הוא שנהגו היתר בהוצאת הזבל וכיבוד הרחוב בשבת ... וכבר נודע ומפורסם שענין זה בקבלנות נעשה ... גם הר"ב דת ודין הסכים להתיר בכגון זה, בתשובות סימן ו', וסיים בה ז"ל, עוד יש טעם גדול להתיר, דדוקא בבנין הבית שעל הרוב הוא דרכו בשכיר יום, לכן אסור משום מראית העין, שמא יחשדוהו, אף שהוא בקבולת, אבל מלאכה זאת, שהכל יודעים שדינה בקבולת, ליכא חשדא).
רכווראה תהלה לדוד ס"ק ב.
רכז[333] סעיף י (שנתפרסם לרבים שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם או ליתנם באריסות, מותר לו להשכירם לנכרי או ליתנם לו באריסות).
רכחומזה למדים אף לענין "נתפרסם הדבר שדרך לשכור נכרי בקבלנות" בנידון דידן.
רכט[334] שו"ת תודת שלמים שם סי' ג נט, א (דארחא דמילתא דבנין לעשותו על ידי אומן אדריכל, ואומנים רבים הבונים ועושים מלאכה תחתיו. והאומן נהי שהוא עושה בקבלנות, אבל הבונים ועושים המלאכה תחתיו ידוע דאגירי יומא נינהו. ואם כן הדבר פשוט שיש מקום לרואים לחשוד שאותם הבונים ועושי המלאכה שכירי יום של ישראל נינהו).
רלוהיינו כיון שרגילים שעושי המלאכה הם שכירי יום של בעל הבית, שלכן יש לאסור אפילו הם שכירי יום של הקבלן, שמא יאמרו שהם שכירי יום של בעל הבית.
רלאוראה אמרי יושר ח"ב סי' קנז. תהלה לדוד ס"ק ד. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 26. ביאורי השולחן ע' קסו. מסילות השבת ע' רב. ביאורי הלכה הערה 24.
רלב[335] באר היטב סק"ה (ונראה לי שאם ח"ו יש חשש שיתבטל הבית הכנסת מלבנות, שרי בקבלנות). הובא בתוספת שבת סוף סק"ז.
רלגוראה שו"ת שארית יהודה סוס"י ה, אם במקום שנתפרסם מותר אפילו שלא בבית הכנסת. והאריך בזה בשו"ת צמח צדק סי' פז.
רלד[336] מ"א שם (ואם כן היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות. ומכל מקום ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו, כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם, ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם).
רלהוראה שארית יהודה סוס"י ה (דאין זה חשש גמור אלא ממדת חסידות). ובשו"ת צמח צדק סי' פז (והנה האמת אגיד כי דודי הרב הג' דיאנעויץ השיבני, לסמוך בשעת הדחק על דעת הפוסקים הסוברים שהוא משום חשד שיאמרו שכירי יום נינהו כו' שהם הרוב. ולבי מהסס, משום מנהג העולם שפשט לאיסור).
רלו[337] מ"א שם (אבל תיקון הרחוב אין נקרא על שם הישראל כל כך. ומכל מקום במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל).
רלז[338] רמב"ם פ"ו הי"ב (השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר, אע"פ שהוא עושה בשבת. כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר, כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה). והיינו ששכיר שנה באופן כזה דינו כמו קבלן שקצץ עמו. וכלשון הזה נפסק בטור ושו"ע ס"ה.
רלחוהשיג עליו הראב"ד (שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל, מכל מקום אותה מלאכה משתרשא ליה, ואינו דומה לקבלנות). הובאה דעתו גם בשו"ע שם (ויש מי שאוסר בשוכר גוי לזמן).
רלטומפרש מ"א ס"ק יד (נראה לי כונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד, שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב, ובעת שאינו צריך יושב בטל ... ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת). והיינו שגם הרמב"ם מודה להראב"ד שבמקום שהישראל מרויח אסור, אלא שהרמב"ם מיירי במקום שאין הישראל מרויח במה שעושה בשבת.
רמוכן ביאר המ"א בסי' רמו ס"ק טז (ואם ... העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו ... אסור להניח לו לעשות מלאכתו, אלא אם כן הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים, אז שרי להרמב"ם, כמ"ש סימן רמ"ד ס"ה). והיינו שהוא מושכר לו רק שבכל עת הצריך יעשהו לו הסעות והובלות, ובעת שאינו צריך יושב בטל.
רמאוכן הוא לקמן שם סי"ח (אבל אם אינו שכור לו אלא למלאכה זו בלבד לעשותה לו בכל עת שיצטרך לה, בתוך משך זמן שכירותו, כגון ... שכר לו נכרי לשנה שיסע עם סוסים ועגלה שלו בכל עת שיצטרך להוליך בהם סחורה בתוך שנה זו, והנכרי נוסע גם בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל, אינו צריך לומר לו שלא יסע בשבת ... מטעם שנתבאר בסי' רמ"ד).
רמבובדעת הראב"ד מבאר כאן ס"ק טו (דסבירא ליה דהישראל מרויח במה שעושה בשבת, דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד). והיינו שהראב"ד אוסר גם באופן הנ"ל שכתב הרמב"ם, מטעם שגם בזה שמא יהי' לישראל איזה ריוח בזה.
רמגוקיי"ל כדעת הרמב"ם, מכמה טעמים, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ו.
רמדועל פי זה (שגם הרמב"ם מודה לאסור במקום שיש לישראל ריוח) אסרו גם בשכיר למלאכות המרחץ, כדלעיל סי' רמג ס"ג (לפיכך מי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו תנור שאופין בו הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו רחיים שטוחנין בהן הכל ונותנין לו שכר, ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור, ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראל, צריך הוא למחות בהנכרי, ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם, לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה), ושם נסמן (הערה 173).
רמה[339] שאסור אף בקבלנות, כדלעיל סי' רמג ס"א (ואע"פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת), ושם נסמן (הערה 150).
רמו[340] שאסור אף בקבלנות, כדלקמן סי' רנב ס"ה (במה דברים אמורים כשהנכרי עושה בשבת בביתו, או בבית אחר שאינו רשות ישראל, שאז אין הדבר ניכר שהיא מלאכת ישראל, אבל אסור להניחו לעשות ברשות ישראל, לפי שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל, ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבת או יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו ולא קבלן), ושם נסמן (הערה 2026).
רמז[341] הגה"ה על הגליון: עי' בקונטרס אחרון מהרב (מהדורא בתרא לסי' רמג (ס"ה: דלא כהמ"א שהשיא דעתו לדעת אחרת כדרך השרים כו'. וזה אינו, כמבואר מלשון הרמב"ם שם הל' י"ד ששכרו לשנה או לשתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם כו', דלא שייך למימר הכי בכל עת שיצטרך לו ליטע כרם יטע לו) שחזר בו הרב, והשיג על המ"א גם בזה, דאזיל לטעמי' בסי' רמג (ס"ק ב: ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו"ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות, דהא היהודי מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת), ומסכים דאם שכרו למלאכה מיוחדת, אע"פ ששכרו לכתוב תמיד מותר (ואין אנו חוששים לריוח הישראל ממלאכת הנכרי בשבת) עיי"ש (רק שלא יקפיד עליו אם יבטל כמ"ש הט"ז סק"ה. וכדלקמן ס"י). וראה לקמן (הערה 346).
רמח[342] כדלעיל ס"א (אף על פי שיודע שהנכרי יעשה בשבת (ובכך הוא חפץ)), וקונטרס אחרון ס"ק א (אף שבאמת הוא צריך לה במוצאי שבת מיד אין בכך כלום, דאין זו נקראת הרוחה אלא הנאה בעלמא, ומותר ליהנות ... והרוחה שאסרו ... היינו הרוחת נכסיו שמתרווחין ומתרבין על ידי כך).
רמט[343] משמעות המ"א סק"א (פירוש, דאין קפידא לישראל בזה, דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר), וצ"ע.
רנ[344] סעיף ה (יש אומרים שאין היתרו אלא כשאין מגיע ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת, שאף אם יעשנה אחר השבת יהנה ממנה הישראל כך כמו עכשיו שהיא נעשית בשבת ... ויש מי שמתיר ליתנה לו סמוך לחשכה והוא יעשה מעצמו בשבת בביתו. רק שלא יגלה לו דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת ... ואפשר שאינן חולקים כלל), וקונטרס אחרון שם ס"ק ו.
רנאוראה כוננת מישרים ע' קמא.
רנב[345] סעיף ג (מי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר ... ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות ... צריך הוא למחות בהנכרי ... לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה).
רנג[346] ט"ז סק"ה (משמע דגם הרמב"ם לא התיר בקוצץ לזמן, אלא באינו מקפיד אם יבטל איזה יום, אבל אם מקפיד עליו שלא ישב איזה יום בטל, ודאי אסור לכולי עלמא).
רנדוכן הוא לקמן ס"כ (כשהישראל שוכר פועלים לחדש או לשנה הוא מקפיד עליהם מאד שלא יבטלו אפילו יום אחד, והם מוכרחים לעשות גם בשבת מחמת קפידתו. מכל מקום בשביל כך אין צריך למחות בידם שלא יעשו בשבת, אלא די שיאמר להם שאינם מוכרחים לעשות בשבת בשבילו, ואם ירצו שלא לעשות בשבת הרשות בידם), ושם נסמן (הערה 398).
רנהונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט (שלא היה עושה בשבתות, רק מחמת שהישראל מקפיד על ביטולו הוא עושה גם בשבת, נמצא שהוא עושה אדעתא דישראל ולא אדעתא דנפשיה).
רנו*
רנזולפי מסקנת רבינו במהדורא בתרא, כשם שלא איכפת לנו בריוח הישראל, כך לא איכפת לנו מקפידת הישראל, כמבואר שם (ס"ז: אבל אם אינו מחשב עמו לנכות לו משכרו, אף שמקפיד עליו וגוער בו על העבר, לא מיתסר לפי דעת הרמב"ם).
רנחובשו"ת שארית יהודה סי' ה (גם הלום ראיתי להרב במהדורא בתרא, שדקדק גם כן מלשון הרמב"ם במה שכתב והוא דלא יחשוב עמו יום יום, דדוקא לבא לחשבון אסור, אבל להקפיד שלא יבטל הנכרי ממלאכתו בשכיר שנה שרי).
רנטוראה מראי מקומות וציונים. כוננת מישרים ע' קמה. ביאורי השולחן ע' קסז ואילך. שוע"ר עם ביאורי הלכה בשוה"ג. יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' שפד.
רס[347] ב"י ד"ה ולענין שוכר לו גוי לשנה (ואפשר דעד כאן לא שרי הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לשנה לעשות עמו מלאכה מיוחדת, כגון לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד, אבל כששכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך לשנה אחת, יודה הרמב"ם דאסור לעשות לו מלאכתו בשבת), ובסוס"י רמז (שאפשר דלא שרי הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לעשות לו מלאכה מיוחדת, כגון כתיבת ספר או אריגת בגד, אבל אם שכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך בתוך זמן השכירות, אפשר דמודה דאסור). אלא שהב"י כתב בשני המקומות בלשון "אפשר". רמ"א ס"ה (ודוקא ששכרו למלאכה מיוחדת, כגון בגד לארוג או ספר לכתוב, אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות, לכו"ע אסור).
רסא[348] מ"א ס"ק יד (נראה לי כונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד, שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב, ובעת שאינו צריך יושב בטל ... ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת).
רסב[349] כדלעיל סי' רמג ס"ג (צריך הוא למחות בהנכרי), ושם (הערה 173).
רסגוההוכחות לזה נתבארו לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ז ד"ה אבל כשאי אפשר (צריך למחות אף שאינו רואהו ... אף אם מסר לו המלאכה בד' וה' ... והצריכו למחות כל השבתות של שנת שכירותו, ולא די בשבת הראשון).
רסדועוד נתבאר שם, שאף שנתבאר לקמן סי' רמז ס"י (לשלוח אגרת ... ביד עבדו השכור לו לשנה או לשתים לכל המלאכות ... בד' וה', יש להתיר).
רסההיינו דוקא בשילוח אגרת ש"קיבלה להוליכה למחוז חפצו ... אם ילך בשבת וישלים קבלנות זו לא יצטרך להשלים זה בחול", הרי שגם הנכרי מרויח מהולכתו בשבת. משא"כ במרחץ אין הנכרי מרויח מעשייתו בשבת, "שאף אם לא היה עושה היום, לא היה עושה למחר כפליים", ורק הישראל מרויח ממלאכתו בשבת. וכבר נתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק א ד"ה וצריך לומר (נמצא שאין לו ריוח בזה, ואם כן אסור משום ריוח הישראל. אבל אם גם לו היה ריוח, לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל).
רסו[350] מ"א ס"ק טז (דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר מלאכה אחרת, ואם כן מרויח הישראל במלאכת העכו"ם בשבת).
רסז[351] מ"א סי' רמג ס"ק ב (וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד, דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו).
רסחונתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק א (בדברי המ"א ... משמע בהדיא דהיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מתסיר משום ריוח הישראל ... אלא משום דכיון שלהישראל יש ריוח, ולו אין ריוח, מחזי כעושה בשביל ישראל, ולא אדעתא דנפשיה, כאלו לא קצץ כלל. וז"ש המ"א וליכא למימר דעביד אדעתא דנפשיה, רוצה לומר שירויח בזה שלא יפסיד שכרו, שהרי יצטרך לשלם לו, נמצא שאין לו ריוח בזה, ואם כן אסור משום ריוח הישראל. אבל אם גם לו היה ריוח, לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל).
רסט[352] סעיף ג (ואין להתיר לפי שהנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ לו. כיון שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח השבת, והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים ותנור, לא היה מנכה לו כלום משכרו, שהרי לא שכרו לכל יום ויום בפני עצמו, אלא לשנה או חדש בבת אחת).
רעונתבאר בארוכה בקונטרס אחרון כאן ס"ק א, שמעיקר הדין נחשב גם שכיר שנה לכל המלאכתו כקבלן שקצץ, אבל כיון שהריוח ממה שהמלאכה היא בשבת היא רק של הישראל, ולא של הנכרי, "נראה הדבר כאלו ... בשביל הישראל בלבד".
רעא*
רעבהגה"ה על הגליון: טעם זה הוא לפי דעת המגן אברהם, ועיין בקונטרס אחרון מהרב (מהדורא בתרא לסי' רמג) טעם אחר, לפי מה שכתב שם לא כהמגן אברהם (ס"ח: אפשר דפליג הרמב"ם, ולא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת, כמ"ש הב"י, מדנקט לכתוב כו'. וטעם ההפרש ביניהם, משום דלמלאכה מיוחדת יש לומר דדמי קצת לקבלן, מאחר שקבל עליו מלאכה זו לעשותה כל השנה או חדש או שבוע, ויום השבת מובלע ביניהם).
רעגיוצא אם כן ששכיר שנה למלאכה מיוחדת מותר בכל אופן; ואילו שכיר שנה לכל המלאכות אסור בכל אופן, אף באופן שאין הישראל מרויח ממה שמלאכה זו נעשית בשבת.
רעדוראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' שפו.
רעה[353] הגהות מרדכי רמז תסב, בשם רא"ם (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ... וכתב רא"ם עבד נכרי או שפחה המושכרים לשנה או פחות נמי אדעתא דנפשייהו עבידי, בשביל ריוח שלהן, ואין עליו למחות, דדמי קצת לשילוח איגרות דאמרינן בפ"ק [יט, א] דאם קצץ לו דמים מותר ... ושלום, העני מאיר).
רעווהרי "נכרי או שפחה" הם שכיר שנה לכל המלאכות, ומכל מקום התיר להניחם לעשות מלאכתן בשבת. ואין חוששים למה שיש ריוח לישראל ממלאכתם בשבת.
רעז[ולא נתפרש מיהו רא"ם, שהרי חותם מאיר [שהוא מהר"ם מרוטנבורג], ובס' יראים לא נמצא זה. אמנם לקמן במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש ד"ה ועיין רא"ש (וכן הוא בהגהות מרדכי סוף פרק כל כתבי בשם מהר"ם, וכן הוא בתשובת מהר"ם (פראג) סי' תקנ"ט בשם אבי"ה), ושם (הערה 2962), וכמועתק לקמן מראבי"ה].
רעחראבי"ה סי' רנז (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ... גוי לעולם אדעתיה דנפשיה קעביד. ועבד גוי או שפחה גויה המושכרים לשנה או פחות נמי אדעתא דנפשייהו עבדו, בשביל ריווח שלהן, ואין עליו למחות, דדמי קצת לשילוח איגרת, [דאמרינן] בפרק קמא דאם קצץ לו דמים מותר).
רעטאגודה סי' קמו (אין אומרים לו כבה ואין צריך לומר לו אל תכבה. וכתב רבינו אבי"ה עבד ושפחה המושכרים לשנה או פחות אדעתא דנפשייהו עבדי, ואם עושין מעצמם אין צריך למחות).
רפס' התרומה סי' רכב (הא דתנן נכרי שהדליק את הנר, אם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו, או אם עשה האש, אפילו קצץ אסור, או עבדו ושפחתו השכורים ... כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש. ולא דמי לאגרות שאין גוף הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה), וסי' רנב (ועכו"ם שכיר לישראל או שפחה אם הדליקו הנר, או אם עושין את האש בשביל ישראל ... אין להתיר משום דהוי כמו קצץ מותר בפ"ק, דהני מילי שולח אגרות בשבת, דאין גוף הישראל נהנה מדבר האסור). הרי שעבד ושפחה השכורים יש להם דין קצץ שמותר (אלא שאם גוף הישראל נהנה ממנו אסור).
רפאהגהות מיימוניות פ"ח אות ז, בשם מהר"ם מרוטנבורג (ומורי אומר ... הגבינות שעושות השפחות בשבת, אין לאסור). ונתבארה שיטתו לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (התיר גבי גבינות ... ואם היא שפחתו השכורה לו, צריך לומר דסבירא ליה כרא"ם שבהגהות מרדכי ... ספר התרומה).
רפבונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט (ואפשר שדעתו [של הרש"ל] כספר התרומה וסיעתו להקל לגמרי).
רפגועוד הובא לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואם היא שפחתו (צריך לומר דסבירא ליה כרא"ם שבהגהות מרדכי ... כמ"ש בסי' רמ"ד בשם ספר התרומה והמרדכי. וכן דעת הגהות מרדכי והגהות מיימוניות). והיינו שגם מהר"ם מרוטנבורג ורבינו שמחה סוברים כן. אבל הובאו שם דעת כמה פוסקים החולקים על סברה זו. ונתבאר בהערות שם.
רפדוראה מראי מקומות וציונים. כוננת מישרים ע' קמח.
רפה[354] וכדלעיל (הערה 352), שגם שכיר שנה לכל המלאכות נחשב קבלן שקצץ מטעם האמור כן. אלא שדעת האוסרים סוברים, שכיון שהריוח ממה שהמלאכה היא בשבת היא רק של הישראל, ולא של הנכרי, "נראה הדבר כאלו ... בשביל הישראל בלבד". ודעת המתירים אין חוששים לזה.
רפו*
רפזוכל זה הוא ביאור שיטה זו לדעת רבינו כאן. וכבר נתבארה לעיל (הערות 341, 346, 352), מסקנת רבינו במהדורא בתרא, שבכל אופן אין חוששים לריוח של ישראל ממלאכת הנכרי, ולכן אין צריך למחות בשכיר שנה למלאכה מיוחדת העושה מלאכתו ביום השבת. אבל שכיר שנה לכל המלאכות, אין דינו כקבלן ואסור. ודעת המתירים סוברים שגם שכיר שנה לכל המלאכות מותר, מטעם שנחשב כקצץ.
רפח[355] רמ"א ס"ה (ודוקא ששכרו למלאכה מיוחדת, כגון בגד לארוג או ספר לכתוב, אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות, לכו"ע אסור).
רפטובדרכי משה ס"ק ג (והטור הביא דברי הרמב"ם משמע דהכי סבירא ליה).
רצובקונטרס אחרון סי' רנב ס"ק ו (אין לנו להקל נגד רמ"א סי' רמ"ד ס"[ה]).
רצאואף שהמ"א הביא דעה זו בסי' רעו ס"ק ד (ואפילו בקבולת, כגון ששכרו לכל השנה, אסור, דהוה ליה קבולת בביתו של ישראל, כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב [הגהות מרדכי)).
רצבכבר נתבאר לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ומהאי טעמא (ומיהו מ"ש בשם הגהות מרדכי, ואפילו בקבולת כגון ששכרו כו', אליבא דהגהות מרדכי כתב כן, וליה סבירא ליה דבלאו הכי אסור בשכיר שנה כמ"ש בסי' רמ"ג, ובסי' ש"ה ס"ק י"ג. ולא העתיק זה אלא לאשמועינן, דבבית ישראל אסור לכו"ע, אבל שלא בביתו הוה שרי למאן דאמר דהוה כקבולת גמורה).
רצג[356] ב"י ד"ה ולענין שוכר (ובהגהות מרדכי ... כתוב בשם רא"ם, דגוי המושכר לשנה או פחות אדעתא דנפשייהו עבדי בשביל ריוח שלהם, ואין עליו למחות אם באים לכבות הדליקה, דדמי קצת לשילוח אגרות דאם קצץ לו דמים מותר ... אלא שלא התיר להדיא אלא בדליקה).
רצדוכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ו (נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו ... ואפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן אין צריך למחות בו, מטעם שנתבאר בסי' רמ"ד).
רצהואף שבדברי ס' התרומה ומהר"ם מרוטנבורג שהובאו לעיל שם, נתפרש דמיירי לא רק בכיבוי דליקה, אלא אף בשאר מלאכות. וכדלקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואם היא שפחתו (דסבירא ליה כרא"ם שבהגהות מרדכי, דמתיר גבי דליקה כמ"ש מג"א סי' של"ד. והוא הדין בשאר מלאכות, כמ"ש בסי' רמ"ד בשם ספר התרומה והמרדכי. וכן דעת הגהות מרדכי והגהות מיימוניות).
רצומכל מקום לא קיי"ל להתיר בזה, אלא בכיבוי דליקה, משום הפסד.
רצזולא רק בדליקה, אלא גם בכל שעת הדחק, כדלקמן סי' רנב בקונטרס אחרון סוף ס"ק ו (דאית ביה שעת הדחק, בלאו הכי יש לסמוך על ספר התרומה וסיעתו, כמו לענין דליקה בסי' של"ד).
רצחובמקום שיש טעם נוסף להתיר, מצרפים את דעת המתירים בכל אופן, כדלקמן בסמוך לענין שליחת האגרת (או במקום צער בעלי חיים), דמיירי בהם שאמר לו לעשות מלאכה זו.
רצט*
שכל זה הוא לפי מה שנתבאר כאן. אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג (סט"ו), האריך להוכיח את דעת מהר"ם מרוטנבורג וסיעתו, דאף ששכיר שנה לכל המלאכות אין לו דין קבלן שקצץ, מכל מקום אם הוא עושה מעצמו מלאכה (שאין גוף הישראל נהנה מהמלאכה), אין צריך למחות בו.
שאובזה קיי"ל כוותיה, כמבואר במהדורא בתרא (סי"ז-ח: ומהר"ם נמי סבירא ליה הכי ... בשפחות העושות הגבינות, דליכא אמירה כלל ... לדינא נקטינן ... כמהר"ם).
שבמשא"כ לפי האמור כאן (ולקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואם היא שפחתו), שהוא סובר כדעת ס' התרומה ששכיר שנה לכל המלאכות מותר; בזה לא קיי"ל כוותיה, כמבואר כאן.
שגומכל שכן שאין צריך למחות בו מה שמכבה מעצמו, ולא רק בדליקה שיש הפסד, אלא אף אם בא לכבות את הנר (ס"כ: כדמשמע מלשון הר"ם שבמרדכי סוף פרק כל כתבי (וכן הוא בהגהות מיימוניות פי"ב...) כשנכרי בא לכבות ... אין צריך לומר אל תכבה כו' (ומשום דלא סבירא ליה כמ"ש הרשב"א לדחות דבדליקה דוקא הקילו)).
שדועוד הוכיח שם (ס"כ) שכן היא גם דעת הטור ורמ"א סי' רעו ס"ד (והיינו שמה שאסר הרמ"א כאן שכיר שנה לכל המלאכות, היינו דוקא כשיש אמירה מהישראל שיעשה השכיר שנה מלאכה זו).
שה[ובכמה מקומות נראה, שזאת היא מסקנתו גם בפנים שוע"ר, שגם שכיר שנה לכל המלאכות, העושה מלאכה מעצמו, אין צריך למחות בו, כדלקמן סי' רעו סי"א (אם אומר אדם לעבדו ולשפחתו לילך עמו לחוץ בלילה, ומדליקים הנר מעצמן ... כיון שעיקר ההליכה היא לצורך ישראל ובשבילו ולפיכך (צריך למחות בם שלא ידליקו אם הנר שלו ...)). הרי שעכ"פ אם הנר הוא של הנכרי אין צריך למחות בעבדו ושפחתו המדליקים, אף שעבדו ושפחתו הם שכיר שנה לכל המלאכות. וכ"ה לקמן סי' שה סל"ד (הגבינות שעושות השפחות בשבת מחלב של ישראל, אם עושות בבית ישראל, אע"פ שעושות מעצמן שלא מדעת הישראל ... אעפ"כ צריך למחות בידן ... כיון שעושות בביתו ... ועוד שכיון שעושות מחלב שלו והוא רואה ושותק להן). הרי שעכ"פ אם אינו בבית ישראל ומשל עצמה, אין צריך למחות בשפחות העושות מעצמן, אף שהשפחות הן שכיר שנה לכל המלאכות].
שווכל זה הוא דוקא כשעושה מעצמו, ולא היתה שום אמירה מבעל הבית אל השכיר שנה לעשות מלאכה זו, כמבואר מסקנתו במהדורא בתרא (סט"ו: והכי נמי סבירא ליה למהר"ם בהגהות מיימוניות פ"ח, דנכרי העושה מעצמו, אין לאסור ... דהתם אמירה לנכרי כו', פירוש דאף שלא אמר לו לעשות בשבת, מכל מקום כיון דאמר לו לעשות, הרי מחמת אמירה זו עושה בשבת ... אבל העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא, מאחר שלא אמר לו כלום, אלא אדעתא דנפשיה, דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד ... ושפחה השכורה לשנה, להשלים קבלנותה, שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כלל. אבל בדאיכא אמירה דישראל, אמרינן דעביד אדעתא דישראל למהר"ם בשכיר שנה, שאינו מצפה לקבל שכר נוסף בעד מלאכה זו של שבת).
שזוראה מהדורא בתרא מבוארת ע' 125 הערה 35.
שח[357] סעיף כו (נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל בדעתו שכך ראוי לו לעשות, מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן, ולהנאת עצמו הוא מתכוין. ואפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן אין צריך למחות בו, מטעם שנתבאר בסי' רמ"ד).
שט[358] סעיף י (לשלוח אגרת בחנם בערב שבת ביד עבדו השכור לו לשנה או לשתים לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירותו, לדברי הכל אסור, כמו שנתבאר בסימן רמ"ד שהעיקר כהאוסרין בזה עיין שם הטעם. ומכל מקום בד' וה' יש להתיר לשלוח אפילו שלא בעת הצורך, כיון שיש מתירים בשכיר שנה שעושה מלאכה בשביל ישראל כמו שנתבאר בסימן רמ"ד, ואע"פ שאין דבריהם עיקר, מכל מקום יש לצרף דבריהם לדברי האומרים שבד' וה' מותר לשלוח אגרת בכל ענין אע"פ שלא קצץ כלל, ולסמוך על זה להקל לגמרי אף שלא בעת הצורך).
שיוכן מצרפים דעה זו להיתר במקום צער בעלי חיים, כדלקמן סי' שה סל"א (וכל זה בנכרי שאינו עבדו, אבל עבדו ושפחתו השכורים לו לשנה או לשנתים, אין צריך לקנות מהם החלב, אף אם אמר להם לחלוב בשבת, מפני שהם מתכוונים במלאכתם לטובתם כדי שיקבלו כל שכרם בסוף שנתם, שכשנשכרו בתחלה לדעת כן נשכרו שיחלבו בכל עת שצריך לחלוב).
שיא[359] היינו שחוכר מהמלוכה את גביית המכס, כדלקמן הל' גזילה וגניבה סי"ב-טז (ישראל קנה המכס לעצמו מן המלך ... ישראל שקנה המכס וגובהו לעצמו). ואם לא יגבה את המכס בשבת יפסיד את כל מעות המכס של יום זה, שכבר קנה אותם.
שיב[360] שאם הובא מחוץ לתחום, נתבאר לקמן סי' שכה סי"א (הובא מחוץ לתחום, אם הביאו הנכרי ... לישראל אסור באכילה בו ביום, למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי שיעשו).
שיג[361] שאם יש חשש שנלקט היום מהמחובר, נתבאר לקמן שם ס"ח (נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו, אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה ... אעפ"כ אסורים לישראל).
שיד[362] שאם יש חשש שניצוד היום, נתבאר לקמן שם ס"ט (אם ... צד ... בשביל ישראל ... צריך להמתין לערב בכדי שיעשו).
שיה[363] ישעי' נח, יג. מ"א סק"כ (וצריך לדקדק אם הישראל מקבל דבר מאכל במכס, שלא הובא מחוץ לתחום, ואין בו חשש צידה ומחובר, אם שרי לישראל לקבל בעצמו. ונראה לי דאסור משום ממצוא חפציך).
שיווכן הוא לקמן סי' תקיז ס"ו (אפילו אם מראה לפני הנכרי את המעות כדי שיטול בעצמו אסור, ואפילו על ידי נכרי אחר אסור לשלם לו, דכל שהמעות מגיעין ליד המוכר ביום טוב ניכר הדבר שהוא מקח וממכר, שאיסורו מפורש בכתוב בנחמיה).
שיזוכיון שהוא עצמו אסור לו לקבל השכר בעצמו, אסור לו גם לשכור נכרי לקבלם, כדלעיל סי' רמג ס"ג (מה שהנכרי הזה מקבל השכר מהנכרים, הוא עושה זה בשביל הישראל, ולהישראל עצמו אסור לו לקבל השכר של יום השבת, לכן אסור גם כן שיקבל הנכרי בשבילו).
שיח[364] סעיף א (ממצוא חפצך, דרשו חכמים חפציך אסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה לא של תורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר ... בשביל כדי לעשות אחר השבת).
שיטוגם כאן הכוונה לאיסור מקח וממכר בקבלת תשלום המכס בשבת, כמבואר בפירוש ראשון שברש"י ביצה לז, א ד"ה משום מקח וממכר (ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר), ובתוס' שבת קיג, ב ד"ה שלא (מקח וממכר ... נראה לר"ת ... נפקא ממצוא חפצך).
שכוכן הוא לקמן סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ב (ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר).
שכא*
שכבשני טעמים נוספים נאמרו לאיסור מקח וממכר בשבת:
שכג(ב) גזירה שמא יכתוב. וכפירוש השני ברש"י (שם): "אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה".
שכדוכן הוא לקמן סי' שו ס"ד (אסור לקנות או למכור, וכן לשכור או להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב).
שכהולכן נאסר המקח וממכר אף לצורך מצוה, כדלקמן סי' תמח סט"ז (ערב פסח שחל בשבת ושכח ולא מכר חמצו לנכרי בערב שבת לא ימכרנו לנכרי בשבת ... אעפ"י שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ, לא התירוה חכמים בשבת, כמו שנתבאר בסימן ש"ו שמקח וממכר גמור לא התירו אפילו לצורך מצוה).
שכווהיינו מה שנתבאר לקמן סי' שו סט"ז (מקח וממכר שהוא שבות גמור, ולא הותר לדבר מצוה).
שכזודינו כמו שאר שבותים, כדלקמן סי' שו ס"ה (כל דבר שהוא משום שבות לא התירו לצורך מצוה), וסי"ב (כל דבר האסור משום שבות גמור לא התירו לצרכי רבים, כמו שלא התירו לצורך למצוה).
שכחועכ"פ הי' עדיין מותר לפי זה למכור לצורך מצוה בבין השמשות, כדלקמן סי' רסא ס"א (בין השמשות ... מותר לעשות בה כל דבר ש[האי]סור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים). וכן הי' צריך להיות הדין במקח וממכר, שאיסור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים.
שכטאמנם יש טעם שלישי לאיסור מקח וממכר בשבת:
של(ג) איסורו מפורש בנחמי'. שמטעם זה חמור הוא יותר משאר שבותים, כאמור בנחמי' יג, טו-יז (בימים ההם ראיתי ביהודה ... ומוכרים בשבת ... ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת).
שלאוכן נתפרש ברש"י ביצה כז, ב (אין פוסקין דמים – דמקח וממכר בשבת וביום טוב אסור, בספר עזרא).
שלבולכן נתבאר לקמן סי' רסא, ס"א-ב (אסור לערב עירובי תחומין בבין השמשות אפילו לדבר מצוה וצורך גדול והפסד מרובה ... שעל ידי העירוב קונה שם שביתה, והרי זה כקונה קנין בידים בשבת, ולא התירו לקנות קנין אפילו בבין השמשות ולצורך מצוה והפסד מרובה (ששבות זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל השבותים) (שאיסורו מפורש בדברי קבלה בנחמיה סי' יג)).
שלג[365] מרדכי פ"ק דשבת רמז רמו (פסק רבינו מאיר על אודות היהודים הקונים מכסים ... ונראה דבקיבולת מותר ... אבל בשכירות אסור ... והיכי דמי קיבולת גבי מכס, כגון שהשכירו כך לכשתגבה בה ק' ליטרין אתן לך כך וכך), בשם מהר"ם. שו"ע ס"ו (יהודי הקונה מכס, ומשכיר לו גוי לקבל מכס בשבת, מותר אם הוא בקבולת, דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך).
שלד[366] כדלעיל ס"א (אבל אם הוא עושה בתורת קבלנות ... מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו שקיבל עליו, לעשות כך וכך בעד שכר כך וכך ... הנכרי אינו עושה בשביל טובת הישראל אלא בשביל עצמו, למהר להשלים מלאכתו כדי לקבל שכרו).
שלה*
שלוונתבארה הלכה זו שלפנינו בכמה מקומות:
שלז(א) לקמן סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ח (והענין הוא דהנה ב' מיני אסורים יש בעושה מלאכה על ידי אחר, א' משום שהאחר עושה בשבילו ... מכס בסי' רמ"ד התירו לקבוע לו המלאכה בשבת, והצריכו בקבלנות ... דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ... אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך ... דהתם לא שייך איסור שליחות, אלא מפני שמתעסק בדבר האסור לו). והיינו שאיסור ממצוא חפצך נדחה מפני הפסד ודבר מצוה, משא"כ שליחות הנכרי.
שלח(ב) לעיל סי' רמג בקונטרס אחרון ס"ק א (לחלק בין שכיר יום לקבלנות, ואי כשצוהו לעשות בשבת אף בקבלנות אסור ... וכ"מ בהדיא במרדכי ... דאף כשקובע לו לעשות בשבת יש חילוק בין שכיר יום לקבלנות). והיינו שאיסור שכיר יום הוא אפילו כששכרו לימים סתם, ולא צוהו לעשות בשבת. כי אם נאמר שאיסור שכיר יום הוא דוקא כשצוהו לעשות בשבת, ואיסורם שוה שקובעים המלאכה ליום השבת, אם כן מה מחלק בינם המרדכי כאן. אלא ודאי איסור שכיר יום הוא מעיקר הדין, משום שליחות.
שלט(ג) במהדורא בתרא לסי' רמג (סכ"ב: לפי מ"ש בדעת מהר"ם ... אתי שפיר מ"ש המרדכי בשמו גבי מכס והיכי דמי קבולת כו'. דעל כרחך היינו טעמא דמחלק בין שכירות לקבלנות, כשקובע לו מלאכתו בשבת דוקא, משום דבקבלנות כדידיה דמי ... משום דשכרו משתלם לפי סכום המלאכה, ולא לפי סכום משך הזמן). והיינו שיש כמה אופנים בביאור החילוק בין שכיר יום לבין קבלן, ומההלכה שלפנינו רואים דעת מהר"ם מרוטנבורג, שעיקר החילוק הוא, שכאן "שכרו משתלם לפי סכום המלאכה", וכאן "לפי סכום משך הזמן").
שמוכעין ההלכה שלפנינו, היא גם ההלכה דלקמן סי' שה סכ"ט (מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת, מפני שהיא מצטערת מרוב החלב, ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים שהוא מן התורה. ומכל מקום צריך שיטול הנכרי את החלב לעצמו, או יחזור ויקנה החלב מהנכרי בדבר מועט, כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל אלא לצורך עצמו, שלא התירו אלא האמירה משום צער בעלי חיים, אבל לא שיעשה בשביל ישראל, אלא בשביל עצמו, שכשעושה בשביל ישראל הרי הוא שלוחו ממש).
שמאוראה זכרון יוסף סי' צד. מראי מקומות וציונים. אוצר השבת ע' רצב.
שמב[367] מרדכי שם רמז רמז (שביאר בהמשך דבריו שם את טעם הלכה זו שברמז רמו), וכן הוא בהגהות מרדכי רמז תנב עח, ג (ובנדון זה שקובע לו ליטול המכס בשבת, מכל מקום נראה להביא ראיה להתיר [דתנא] פרק מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, דמשום פסידא שרי ליה רבנן, דאי לא שרי ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, הכא נמי לא שנא. וכל שכן להציל מידם).
שמגוהיינו שאף שכאן במכס שוכרו בפירוש כדי שיגבה המכס ביום השבת, ואף שגם בקבלנות אסור לקבוע לו זמן מלאכתו בשבת, כדלעיל ס"א (אבל אם הוא עושה בתורת קבלנות ... מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו ... ומכל מקום צריך ליזהר ... שלא יאמר לו שיעשה בשבת). מכל מקום נדחה איסור זה משני טעמים:
שמד(א) דאדם בהול על ממונו, ואם לא נתיר לו כו' (כדלקמן סעיף הבא).
שמה(ב) עושה מצוה במה שמציל הממון מידם (כמבואר כאן).
שמו*
שמזומפרש רבינו את דבריו (כאן סי"ב-ד, ובקונטרס אחרון ס"ק ז):
שמח(א) לדידן יש להתיר מטעם שבות דשבות במקום הפסד גדול (כמבואר כאן).
שמט(ב) מהר"ם אוסר שבות דשבות במקום הפסד (קונטרס אחרון ס"ק ז), ולכן התיר מטעם שבות דשבות במקום מצוה, שמציל הממון מידם (לקמן בסמוך).
שנ(ג) ועוד הוסיף טעם דאי לא שרי ליה כו', כדי להתיר אף במקום שדרך לכתוב המכס, שאינו שבות דשבות (לקמן סי"ג).
שנא(ד) כשמשכיר המכס, שנאסר רק משום מראית העין, סגי בטעם הפסד גדול (לקמן סי"ד), ואיננו זקוקים לטעם אדם בהול כו' (קונטרס אחרון ס"ק ב).
שנב*
שנגאמנם כל זה הוא כשקובע מלאכתו ליום השבת, והיינו שכל השבוע הישראל בעצמו מקבל המכס, ורק ליום השבת שוכר לו נכרי בקבלנות.
שנדמשא"כ אם שוכר נכרי לקבל המכס בכל ימות השבוע, בזה דינו כמו ישראל ששכר המלח מהשר ושוכר לו פועלים נכרים לשנה או לחדש, שמותר אף בלא הטעם של הפסד ומציל הממון מידם, כדלקמן ס"כ-כא.
שנהוכמובא לקמן (הערה 396) מתשובת מהרש"ל סי' ק (דגבי מכס ... מאחר שידוע שאינו משכיר לו אלא לשבת, שהרי כל ימי השבוע הוא בעצמו מקבל המכס, אם כן מוכח דאדעתא דישראל קעביד, מה שאין כן בבישול המלח).
שנו[368] כדלעיל מטעם ממצוא חפצך.
שנז[369] סעיף יב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי ... או לצורך מצוה ... ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול), ושם נסמן.
שנח[370] דעת האוסרין הובאה בקונטרס אחרון כאן ס"ק ז (הרי דעת הגהות מרדכי לאסור שבות דשבות אף במקום הפסד). ולקמן סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ז (שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו במקום הפסד, כמו שכתב המג"א בסי' ש"ז עיין שם בשם הר"ן וריב"ש ורשב"א והגהות מרדכי).
שנטוהוא במ"א סי' שז ס"ק ז (ובהגהות מרדכי ... ובריב"ש סימן שפ"ד ... והר"ן פ' חבית ... דאפילו שבות דשבות אסור, כמ"ש הרשב"א בתשובות סי' תשפ"ד).
שסומסיק לקמן סי' שז סי"ב (ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול), ושם נסמנו המקורות לב' הדעות.
שסא[371] מרדכי שם (וכל שכן להציל מידם). מ"א ס"ק יז (ואף על גב דיש אומרים דאסור שבות דשבות במקום פסידא, וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה וסי"ט. מכל מקום הכא שרי, דהוי כמציל מידם כמ"ש המרדכי, כלומר שלא ישתקע הממון ביד עכו"ם, כדאמרינן פ"ק דע"ז). והוא כדתניא התם יג, א (וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם).
שסבוהטעם שנקרא זה "מציל הממון מידם", הוא כמבואר לקמן סכ"א (לפי שהמכס כבר נתחייבו בו הנכרים הסוחרים העוברים בשבת ליתנו להמלך, והישראל כבר קנה חיוב זה מהמלך, נמצא שאם לא יטלנו הישראל מהסוחרים הרי זה כמפסיד הריוח שבא כבר לכיסו).
שסג*
שסדומה שמכל מקום לא התירו שכיר יום, אף "שקבלת המכס אין בה איסור אפילו לישראל אלא משום שבות", ושליחות הנכרי היא שבות דשבות במקום הפסד ומצוה.
שסההוא מטעם האמור לענין צער בעלי חיים, לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ו ד"ה ומסי' ש"ה (משום שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנן, הילכך כל מאי דאפשר עבדינן).
שסווראה תהלה לדוד ס"ק ז. חקרי הלכות ח"ג יט, א. הערות וביאורים תתלב ע' 60. מעשה חושב הערה ח.
שסז[372] סעיף ג (הולכים ליריד של עובדי כוכבים ולוקחים מהם). ש"ך שם סק"ז (דאפילו ביום חגם שרי, משום דדלמא לא משכח ליה אלא ביריד והוה ליה דבר האבוד).
שסחואוצ"ל: "סימן קמ"ח" ס"א (שלשה ימים לפני חגם של עובדי עבודת כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם ... אבל מלוה על פה נפרעים מהם, מפני שהוא כמציל מידם).
שסט[373] סעיף א (מטמא בטומאה של דבריהם, לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם, מפני שהוא כמציל מידם, וכן כל כיוצא בזה).
שעוראה כוננת מישרים ע' קנד.
שעא[374] מרדכי שם (ובנדון זה שקובע לו ליטול המכס בשבת, מכל מקום נראה להביא ראיה להתיר [דתנא] פרק מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, דמשום פסידא שרי ליה רבנן, דאי לא שרי ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, הכא נמי לא שנא). לפי ביאור ב"י (דהא הכא נמי איכא למיחש לאיסורא דאורייתא, דהיינו שמא יכתוב, שכן דרך מקבלי מכסים). הובא בט"ז סק"ו (ותירץ דגם במכס שייך איסור דאורייתא דשמא יכתוב), ובמ"א ס"ק יז (הכא שרו משום פסידא, דאי לא שרית ליה אתי לידי איסורא דאורייתא, שיבוא לקבל המכס בעצמו ויכתוב).
שעבואף שבמרדכי שם מיירי רק באיסור קבלת המכס, שבזה נתבאר טעם ההיתר לעיל סעיף הקודם (לפי שקבלת המכס אין בה איסור אפילו לישראל אלא משום שבות, והרי זה שבות דשבות).
שעגמפרש רבינו הטעם שהוצרך מהר"ם לטעם זה, כדי להתיר "אפילו אם הוא מכס שצריך לעשות בו מלאכה גמורה, כגון שצריך לכתוב". ונתבאר לעיל (הערה 367).
שעדוראה לקמן סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ב.
שעה[375] הגהות אשרי סופ"ק דע"ז סי' כד (קבלו המטבע מן המלך ... אם יהיה ישראל פיקח, ישכיר את העובד כוכבים שיעשה חלקו בשבת, דבדידהו קטרחי ומותר. כללא דמילתא בשכירות דבדידיה קטרח מותר ... שלא בשכירות אסור דשליחותיה קעביד, עד כאן מאור זרוע), בשם אור זרוע (ח"ב, פסקי ע"ז סי' קמב), בשם ר"ח בשם גאון (והיא ההלכה דשכירות מטבע, דלקמן סט"ז). רמ"א ס"ו (וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות לגוי, והגוי יקח הריוח של שבתות לעצמו, ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו).
שעווראה תפארת יהודה קלמן ע' 187.
שעז[376] ב"י סי' רמה ד"ה כתוב בהגהות אשרי (דהוי מילתא דפרהסיא ... איכא למימר דהכא שרי משום פסידא). ורמ"א בהג"ה שם (ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו).
שעחונתבאר בקונטרס אחרון סק"ז (דבמקום פסידא לא גזרו כלל על מראית העין, ולא משום חשש שמא יעשה איסור גדול מזה דאדם בהול ... לא העתקתיו). לקמן סי"ז (שבמקום הפסד מרובה אין חוששים למראית העין). סכ"א (אין להתיר מחמת הפסד מרובה ... אלא אם כן הוא בענין שמפסיד הרבה מכיסו).
שעטוראה הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 27.
שפ[377] ט"ז סק"ו (ונראה דלא התירו כן אלא בהפסד גדול, כההיא דמכס ומטבע שהם על הרוב עסק גדול, והתירו לגמרי אף אם לפעמים היא עסק קטן).
שפא[378] כדלעיל סי' רמג סי"א-ב (אף במקום שמותר להשכיר לנכרי מרחץ ורחיים ותנור ליותר מלששת ימי החול, לא התירו לו ליטול השכר המגיע לו בעד יום השבת, אלא כשהשכיר לו את יום השבת בהבלעה עם שאר הימים ... אבל אם השכיר לו לימים נפרדים ... אסור לו ליטול שכר המגיע לימי השבתות).
שפבוראה לעיל שם (הערה 227), שכל איסור ההשכרה אינו אלא כדי שלא יבוא ליטול שכר שבת, וכאמור כאן "שאסור להשכירו ... כדי שלא יטול".
שפג[379] מ"א ס"ק יח (נראה לי דאין שייך כאן שכר שבת כלל, דהא אין העכו"ם נותן לו שכירות כלל, רק שקנה ממנו המכס, והוה ליה כאלו קנה ממנו סחורה ... דדמי למי שיודע שיביאו לו עכו"ם סחורה בשבת, ומכרה לעכו"ם שעמו שהעכו"ם יקבלו בשבת, דזה פשיטא דשרי).
שפדוראה פסקי דינים צמח צדק יא, ד. שו"ת סי' מט ס"ו. סי' פט. אבני נזר חו"מ סי' כה. ביאורי השולחן ע' קעח. כוננת מישרים ע' קסו.
שפהוהטעם שלא נחשב מכירת דבר שלא בא לעולם, ודבר שאינו קצוב, ראה ביאורי הלכה הערה 61.
שפו[380] שחוכר מהמלך את רשות הטבעת המטבעות, ומקבל חלק מהמטבעות שהטביעו, כמבואר במ"א ס"ק יח (הכל היא של המלך, ואינו מוכר אלא הורמנא בעלמא שיש להם מהמלך), וכדלקמן סכ"א (המטבעות שיעשו עושי המלאכה אשר למלך, בעל כרחו של ישראל, כבר הם קנוים לישראל).
שפזוכאשר הישראל אינו רוצה שבשבת יעבדו "עושי המלאכה אשר למלך" בשבילו, יש שני אופנים שימסור את יום השבת לנכרי:
שפח(א) שישכיר רשות זאת לנכרי בסכום מסויים, והנכרי יקבל לעצמו את החלק מהמטבעות שהטביעו בשבת.
שפט(ב) שישכור נכרי בקבלנות, היינו שהנכרי יקבל מהישראל חלק מהמטבעות שהוא מקבל, מהמטבעות שהטביעו בשבת.
שצובאופן זה השני, הנה מיד כשהטביעו המטבעות בשבת, כבר קנוי חלקם לישראל.
שצא[381] הגהות אשרי סי' כד (קבלו המטבע מן המלך ... אם יהיה ישראל פיקח, ישכיר את העובד כוכבים שיעשה חלקו בשבת, דבדידהו קטרחי ומותר ... עד כאן מאור זרוע), בשם אור זרוע (ח"ב, פסקי ע"ז סי' קמב), בשם ר"ח בשם גאון. רמ"א ס"ו (וישראל הממונה על מטבע של מלך, דינו כדין הממונה על המכס).
שצב[382] מ"א ס"ק יח (וגבי מטבע גם כן הכל היא של המלך, ואינו מוכר אלא הורמנא בעלמא שיש להם מהמלך).
שצג[383] לעיל סי"ב (שאם לא יטול המכס מהנכרי בשבת לא יוכל לגבותו אחר השבת, וישתקע הממון ביד הנכרי, והרי הוא עושה מצוה במה שמציל הממון מידם). וכדלקמן סכ"א (המטבעות שיעשו עושי המלאכה אשר למלך בעל כרחו של ישראל, כבר הם קנויים לישראל, ואם לא יטלם הישראל הרי זה כמפסיד הריוח שבא כבר לכיסו).
שצד[384] שיש בזה מראית עין, כדלקמן סי"ט (חשש מראית העין), וסי' רנב סט"ו (חוששין להשמעת קול הרחיים בשבת, שלא יאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת).
שצה[385] רמ"א שם (ואף על פי שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע).
שצוולא נתפרש ברמ"א הטעם שאין לחוש למראית העין, שיאמרו שהנכרים הם שכירי יום; רק זאת ש"דינו כדין הממונה על מכס". ולענין המכס כתב לפני כן שם "ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו". לכן פירשו כן גם כאן הגר"א ומשנ"ב, שהוא מטעם פסידא.
שצזעוד הוסיף ברמ"א "ועי' לקמן סי' רנב". ושם ס"ה הובאו ב' דעות ברמ"א, ולקמן שם סט"ו (וטעם ההיתר האמור שם אינו שייך כאן).
שצחוכאן נתבאר הטעם "כיון שכבר השכירו לנכרי, או ששכרו לו בקבלנות". ופירש ביד אפרים (דזה דוקא היכא שההשמעת קול הוא מחמת כלי ישראל, כגון ברחיים וכהאי גוונא, משא"כ כאן שהפטיש המכה וגם הכסף המתוכן ומטבע, הכל אינו שייך לישראל, רק שהוא ממונה מן המלך על זה).
שצטוראה כעין זה לקמן ס"כ (ואין לאסור מפני מראית העין, לפי שהרואה אינו יודע שבישול זה הוא של ישראל, שהכלים שמבשלים בהם וכן העצים שמבעירים בהם אין שם הישראל נקרא עליהם, דהיינו שאין מפורסם לרבים שהן של ישראל). אבל שם מיירי שמיד מסר לנכרי, משא"כ כאן שאינו מוסר לנכרי אלא בשבתות.
תוראה מראי מקומות וציונים. ביאורי השולחן ע' קעט. קפ. מעשה חושב הערה ט.
תא[386] מרדכי פ"ק דשבת סי' רמז (אבל לישב אצל הנכרי המקבל המכס, אסור). רמ"א ס"ו (ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע, או בקבלת המכס). ט"ז סק"ז (פירוש אותו הישראל שהשכיר לו, או שלוחו).
תב[387] שכעין זה התירו לקמן סי' שז סל"ח (נכרים העושים גבינות בשבת מחלב שלהם, והישראל רואה את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר לישראל לאכלן, ויוכל לקנותן אחר השבת לאכילה, אף אם הישראל עומד בעדר חדש או חדשים, והנכרי מתכוין בעשייתן בשביל למכרן לו בלבדו ולא לנכרים, הרי זה מותר, שמכל מקום הנכרי עושה לטובת עצמו).
תג[388] במרדכי שם ביאר טעם האיסור (כדאמרינן סוף פרק בכל מערבין לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, ולא יטייל אדם על פתח המדינה כדי ליכנס בבית המרחץ מיד).
תדשהיא ההלכה דלקמן סי' שו ס"א (ממצוא חפצך דרשו חכמים חפציך אסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה לא של תורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר אפילו הליכה בלבדה, ומעשה זה או הילוך זה הוא בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת בין מן התורה בין מדברי סופרים, שנמצא מזמין עצמו בשבת בפועל ממש, לא בהרהור לבד, לדבר האסור בשבת, כגון שמהלך בשדהו לראות מה היא צריכה אחר השבת מעידור וניכוש וכיוצא בהם מדברים האסורים בשבת, או שהולך לפתח המדינה ויושב שם עד שתחשך כדי למהר לצאת בלילה למרחץ שחוץ לעיר, שהרי הילוך זה הוא בשביל חפצים האסורים בשבת).
תהאמנם כאן מיירי שהשכיר המכס או המטבע לנכרי באופן המותר (כדלעיל סי"ב-טז), ואינו יושב אלא לשמור שלא יגנוב וכיו"ב, שבזה נתבאר לקמן שם ס"ג (מותר להחשיך כדי לשמור אותו, או פירות המוקצים, או אפילו המחוברים, שהם חוץ לתחום, ששמירת המוקצה והמחובר הוא דבר המותר בשבת).
תוולכן כתב הט"ז ס"ק ז (ונראה לי דאף בזה שאסור לישב שם, היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעושה העכו"ם, וכדי לקבל ממנו חשבון על זה למחר, אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו"ם שלא יגנוב, אלא יניח לתיבה המכס מה שיקבל, מותר).
תזעל כן כתב המ"א סק"כ (לא מיבעיא כשהמכס הוא לישראל, אלא אפילו השכירו לעכו"ם לשבתות ואין לו עסק בכך, ואפילו הכי אסור, שלא יאמרו לצרכו הוא עושה). והיינו שטעם האיסור אינו משום ממצוא חפצך, אלא משום מראית העין.
תחוכן הוכיח ביד אהרן הגהות ב"י, והובא בקונטרס אחרון ס"ק ח (דכאן האיסור הוא משום שנקרא על שמו, וכל שרואה אותו יושב שם אומר שהוא שכירו ואסור. וכן משמעות דברי רמ"א שכתב דאפילו השכירו לשבתות מותר, ואחר זה כתב דלישב שם אסור, הרי דאם השכירו לשבתות, דאין לישראל עסק בו, ואפילו הכי כתב דאסור לישב שם, ואם איתא להא, הוה ליה לפרושי. וכן כתב הרב בעל מג"א, דהאיסור הוא משום מראית העין).
תטוכן נפסק כאן בפנים, כדעת המ"א ויד אהרן, שטעם האיסור הוא מפני מראית העין, במקום שאין הפסד מרובה.
תיוכן הוא לקמן סי' רנב סט"ו (ובלבד שלא יעמוד ישראל אצלו בשבת לשמרו שלא יגנוב, מפני מראית העין שיאמרו שהוא שלוחו של ישראל העומד עליו).
תיאוראה תהלה לדוד ס"ק י. כוננת מישרים ע' קעג; קעז.
תיב[389] משא"כ אם השכירו לנכרי ליום השבת, אינו מתיירא שמא יגנוב, שהרי כל שכר השבת הוא לנכרי.
תיג[390] ט"ז סק"ז (אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו"ם, שלא יגנוב אלא יניח לתיבה המכס מה שיקבל, מותר). והיינו שהט"ז לא חשש כלל בזה לאיסור מראית העין, ולכן התיר בפשיטות.
תידאמנם נתבאר בקונטרס אחרון סק"ח (לפי שהיד אהרן חולק על זה, לכך אין להקל אלא בהפסד מרובה, אף שהעיקר כהט"ז). וכן הוא לקמן סי' רנב סט"ו (אלא אם כן יש חשש הפסד מרובה, שאז אין חוששים למראית עין כזה כמו שנתבאר בסימן רמ"ד). וכדלעיל סי"ד (שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין).
תיה[391] ט"ז שם בדעת המרדכי שם והגמ[רא] ספ"ג דעירובין לח, ב (ונראה לי דאף בזה שאסור לישב שם, היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעושה העכו"ם, וכדי לקבל ממנו חשבון על זה למחר), וכדלעיל (הערה 388).
תיו[392] כדלקמן סי' שז סי"ג (אסור לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו בשבת גזרה שמא יכתוב).
תיז[393] סעיף א (ממצוא חפצך דרשו חכמים חפציך אסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה לא של תורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר, אפילו הליכה בלבדה, ומעשה זה או הילוך זה הוא בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת, בין מן התורה בין מדברי סופרים, שנמצא מזמין עצמו בשבת ... לדבר האסור בשבת).
תיח[394] הגהות מיימוניות פ"ו אות ל (בקונ' ה"ר קורבי"ל מתיר היכא דישראל ממונה על המטבע, ליתן כסף לנכרי לתקן לו מעות, אפילו בשבת, כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל, ואין לחוש כיון דנכרי עביד בשכרו). הובא בדרכי משה סי' רנב ס"ק ז. מ"א כאן ס"ק יט.
תיטומפרש רבינו דמיירו שנותן לו כסף לתקן מהן מעות, שאין ידוע לרבים שהוא עושה בשביל ישראל. וראה מראי מקומות וציונים. כוננת מישרים ע' קעט.
תכוכן הוא לקמן סי' רנב סט"ו (שהמלאכה נעשית ברשות נכרי, ואין שם הישראל נקרא עליה כלל, כגון ליתן חטים לתוך רחיים של נכרי מבעוד יום, או שנותן להנכרי מבעוד יום והנכרי נותנן לרחיים שלו אפילו בשבת).
תכאואם הישראל שכר המטבע מהמלך ומשכירו לנכרי ליום השבת, שהדבר ידוע לרבים. נתבאר לעיל סוף סט"ז.
תכב[395] סעיף א (שאין אנו מצווין על שביתת הכלים שלנו שלא יעשה בהם הנכרי מלאכה בשבת, או שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאליה, כמ"ש בסימן רנ"ב). ובסי' רנב ס"א (שאף שהמלאכה נעשית בשבת בכלי של ישראל, אין בכך כלום, שאין אדם מצווה על שביתת כליו שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאליה, אפילו אם הוא בענין שהכלי בעצמו הוא העושה מלאכה בשבת מאליו).
תכג[396] תשובות רש"ל סי' ק (שאלה, אחד שקנה מהשר בעד סך מה על שנה לבשל לו מלח, ואותו הישראל השכיר לו פועלים גוים בקבולת על שנה או על חודש, לבשל אותו המלח בדבר הידוע, באם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך, והכלים הם של הישראל ... תשובה, מה שהזכרת בשאלה הכלים של ישראל אין לחוש כלל, דקיי"ל כבית הלל דלית להו שביתת כלים ... כל קבולת שרי אפילו במלאכה ממש, אלא דגבי מכס ... מאחר שידוע שאינו משכיר לו אלא לשבת, שהרי כל ימי השבוע הוא בעצמו מקבל המכס, אם כן מוכח דאדעתא דישראל קעביד, מה שאין כן בבישול המלח). הובא במ"א ס"ק יז (יהודי ששכר המלח, מותר לשכור לו פועלים בקבולת, שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך (רש"ל סי' ק')).
תכדוהיינו שגם לעיל סי"ב, בישראל הקונה מכס, אין חוששים למלאכת הנכרי בשבת, שהרי שכרם משתלם לפי סכום המלאכה, כמבואר שם. וכל הדין לעיל שם הוא רק במה "שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת". משא"כ כאן ששוכרם "לשנה או לחדש".
תכהוראה לעיל (סוף הערה 367).
תכוונראה מתוכן הדברים, דהיינו אף אם אין הנכרי מקבל חלק מהמלח, אלא מקבל מעות לפי חשבון זה. ונתבאר בשו"ת צמח צדק סוס"י לג (באופן הנ"ל שיתנו שהברירה בידו, כיון שנקרא יד אינו יהודי באמצע, יש לומר דעדיף מקבלנות ושרי. שוב ראיתי שדין זה הוא דין שהביא המג"א ססקי"ז יהודי ששכר המלח כו'. ועי' בשו"ע אאזמו"ר ז"ל שם. אך ההיתר שכתבתי הוא מרווח).
תכז[397] משמעות רש"ל שם (שהתיר אף במקום שהישראל מקפיד עליהם שלא יבטלו מעבודתם ביום השבת), ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט (דמבואר שם דעיקר שאלת השואל היתה אם נתיר מחמת פסידא דומיא דמכס, ואם לא היה מקפיד כלל על ביטולו, לא דמי כלל למכס דשרי משום דאדם בהול כו', וכאן אינו בהול כלל שאינו מקפיד כלל ... אלא ודאי דלהקפדה לא חיישינן אלא כשהנכרי עושה רק מחמת קפידת הישראל ... אבל הכא שמשלם לו כך וכך בעד כך וכך מלח או כך וכך ברזל, אדעתא דנפשיה קעביד להרבות בשכרו).
תכחדלא כשו"ת פנים מאירות ח"א סי' לח (ותשוב[ת] רש"ל [לא] הי' לפני לעיין בו, ועל כרחך צריכין אנו לומר הא דהתיר רש"ל ביהודי ששכר מלח להשכיר פועלים בקבלנות, שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך, מיירי נמי שאין עושין יומם ולילה, ואין הישראל מקפיד אם ישב הפועל בטל ביום השבת. אבל היכא שישראל מקפיד אם ישבו הפועלים בטלים, משום שכשיגיע זמנו לצאת יפחות לו מן המלח במה שאינם עושים בשבת, אם כן שליחותי' דישראל קעבדי).
תכט[398] נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט (צריך לומר להם שאינו מקפיד עליהם ויעשו כרצונם ... מאחר שהפנים מאירות מחמיר, טוב לחוש לדבריו בדבר שאין בו הפסד כלל ... ובאמירה זו די אף לבעל פנים מאירות, כיון שמסלק קפידתו ממנו, והוא עושה אעפ"כ, לדעת עצמו הוא עושה להרבות שכרו).
תלוכן הוא לעיל ס"י (אבל אם הוא מקפיד עמו על ביטולו, הרי הוא עושה בשבת מחמת הישראל. לפיכך צריך הוא לומר לו שלא יעשה בשבת. ואם אעפ"כ הוא עושה אינו צריך למחות בידו, שלדעת עצמו הוא עושה), ושם נסמן (הערה 346).
תלאאמנם ראה מה שצויין לעיל שם, שבמהדורא בתרא לסי' רמג (ס"ה) חזר בו, ומסיק שלא איכפת לנו בזה לא מריוח הישראל ולא מהקפדת הישראל.
תלב*
תלגוהיינו שלדעת הפנים מאירות יש כאן שני טעמים לאיסור:
תלד(א) שהישראל מרויח מהמלאכה, ודינו כמו מרחץ ותנור ורחיים דלעיל סי' רמג ס"ג (מי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו תנור שאופין בו הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו רחיים שטוחנין בהן הכל ונותנין לו שכר, ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור, ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראל, צריך הוא למחות בהנכרי, ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם, לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה). ולעיל סי"א (אסור להניחו שיעשה בשבת, לפי שהישראל מרויח מלאכה זו בשבת, שהרי כשיהיה פנוי אחר השבת יצטרך לעשות מלאכות אחרות).
תלהועל זה מבאר כאן, שלא אסרו בזה לעיל שם אלא כשכל הריוח הוא של הישראל, והנכרי הוא שכיר שנה, משא"כ אם הנכרי יחלוק עמו השכר, לא איכפת לן בריוח הישראל, שאז דינו כאריס דלעיל שם ס"ז (וליתן השדה באריסות לנכרי אין בו שום איסור כלל, אע"פ שיש להישראל הנאה במלאכה שהאריס עושה בשדהו בשבת, שהרי רוב הפירות של השדה הם של הישראל. מכל מקום כיון שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל, אלא בשביל טובת עצמו, שיטול חלק המגיע לו מפירות השדה, אע"פ שמאיליו נהנה הישראל אין בכך כלום).
תלו(ב) שיש בזה חשש "עושה אדעתא דישראל", כיון שעושה "מחמת שהישראל מקפיד", וכמבואר בקונטרס אחרון (שלא היה עושה בשבתות, רק מחמת שהישראל מקפיד על ביטולו הוא עושה גם בשבת, נמצא שהוא עושה אדעתא דישראל ולא אדעתא דנפשיה). וכן הוא לעיל ס"י (אבל אם הוא מקפיד עמו על ביטולו, הרי הוא עושה בשבת מחמת הישראל. לפיכך צריך הוא לומר לו שלא יעשה בשבת. ואם אעפ"כ הוא עושה אינו צריך למחות בידו, שלדעת עצמו הוא עושה).
תלזומהרש"ל אינו חושש גם לזה, מטעם המבואר בקונטרס אחרון (הכא שמשלם לו כך וכך בעד כך וכך מלח או כך וכך ברזל, אדעתא דנפשיה קעביד להרבות בשכרו, שאם לא היה מקפיד עליו אפשר שגם כן היה עושה כדי לקבל שכר הרבה).
תלחוכיון דקיי"ל כמהרש"ל, לכן נתבאר לקמן סי' רמה ס"ט-י (ישראל שיש לו תנור שכולו שלו, ונותנו לנכרי שיסיקנו ויאפה לכל מי שירצה לאפות, ויחלוק עמו השכר בשוה מדי יום ביום, יכול לחלוק עמו אף שכר השבתות בהבלעה, לפי שהנכרי מתכוין בעבודתו בשבת לטובת עצמו ואינו כשלוחו של הישראל ... וכן הדין במרחץ ורחיים וחנות).
תלט[399] רש"ל שם (אין לדמות לתנור של ישראל משום דנקראת על שמו מה שאין כן באותן כלים).
תמוכדלעיל סי' רמג סט"ו (ישראל שקנה מנכרי מרחץ תנור ורחיים ולא התעסק בהם כלל, אלא חזר והשכירו מיד לנכרי אחר, הרי זה מותר, לפי שעדיין לא נקרא עליהם שם הישראל, ואין כאן חשש מראית העין).
תמאוראה לעיל (הערה 385).
תמב[400] גמרא רפ"ב דמו"ק יב, א (סיועי סייע בתיבנא בהדייהו), ופירש"י (שהיה נותן להם תבן למלאכה דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור). ט"ז סק"ד (סיועי סייעיה בתיבנא בהדייהו, שהיה נותן להם תבן למלאכה ועל כן אסור ... ממילא מיירי באיסור גמור).
תמגונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק י (והיינו כשמוסר להם בשבת, אבל אם מסר להם מערב שבת, ודאי דלא עדיף מעיקר הדבר שהמלאכה נעשה בו).
תמדוראה שו"ת צ"צ או"ח סי' לא סעי' ב, וסי' לב (פירש רבינו ז"ל דהיינו כשנותן לו התבן בשבת דוקא, אבל בערב שבת מותר). פסקי דינים צמח צדק יא, ג (היינו שנתן להם בשבת, עי' שו"ע של רבינו).
תמה[401] סעיף ד (אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת, ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום, אסור להשאילו מפני מראית העין, שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו, יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה).
תמו[402] כדלעיל סי"ד (וכשמשכיר המכס לנכרי, וכן כששוכר לו הנכרי בקבלנות, אין חוששין למראית העין שהרואה יאמר שכיר יום הוא אצלו. לפי שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין).
תמז[403] שו"ת רש"ל שם (דמי יימר שחשוב הכא פסידא גמור, אלא מניעת ריוח הוא במה שאינו עושה היום אלא כשיש להרויח בו. מה שאין כן במכס שמפסיד, שכבר נתחייבו לו). פנים מאירות שם (במכס ובמטבע, דאם לא יטול בשבת יפסיד מקרן, אפשר דאיכא לדמוי' להתם. אבל אם לא יטול בשבת לא יפסיד מהקרן, אלא שיפסיד מריוח, הוי כמציאה ואסור). ונתבאר לעיל (הערה 380).
תמחוראה הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 29. ראה ביאורי השולחן ע' קפב.
תמט[404] עי' תשובות פנים מאירות סי' לח (נשאלתי ממחזיקי אורנדי קווניציש ששוכרים מן השר, שרשות בידם לחפור בהרים ולמצוא העפר שעושים הברזל מעפר, ושורפים וצורפים העפר באור יומם ולילה לא ישבתו, וכן עושי זכוכיות, איך יתנהגו בשבת). וכבר הובאה דעתו לאסור, לעיל בהערות לס"כ, ובקונטרס אחרון ס"ק ט. ואשר אנן קיי"ל כדעת מהרש"ל שמתיר.
תנ[405] סעיף ו (מפני מראית העין, לפי ששם הישראל נקרא על המרחץ, שהכל יודעים שמרחץ זה הוא של ישראל, וכשיראו שנכרים רוחצים במרחצו של ישראל בשבת ונכרי מתעסק במרחץ יאמרו שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראל).
תנאמשא"כ כאן מיירי שאין שמו נקרא עליו, כדלעיל ס"כ (ואין לאסור מפני מראית העין, לפי שהרואה אינו יודע שבישול זה הוא של ישראל, שהכלים שמבשלים בהם וכן העצים שמבעירים בהם אין שם הישראל נקרא עליהם, דהיינו שאין מפורסם לרבים שהן של ישראל).
תנב[406] כמובא לעיל, שגם בזה מיירי בשו"ת פנים מאירות שם.
תנג[407] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
תנדאיסורי ריוח לישראל ממלאכת הנכרי בשבת נתבארו בכמה מקומות, הן לענין שכיר שנה, והן לענין קבלנות שהישראל צריך שהמלאכה תיעשה בשבת, והן לענין השכרת כלי שעושים בו מלאכה. ולפום ריהטא לא נתבארו טעמי החילוקים בין כל ההלכות האלו (ד"ה ומיהו צריך). ומבאר את טעמי החילוקים בינם, ומסקנת ותוכן הדברים:
תנהבתחלה מוכיח שבקבלנות מותר אף כשהישראל נהנה ממה שהמלאכה נעשית בשבת. ולא איכפת לן אלא בהרווחת נכסיו (כמו בשכיר שנה, ומשכיר כלי מלאכה לנכרי), או הרווחת המלאכה עצמה (כמו בקבלנות, שאם לא תיעשה המלאכה בשבת יפסיד מלאכה זו לגמרי).
תנואחר כך מקשה, מדוע לא אסרו בהרווחת נכסיו בשכיר שנה, אלא כשאין לנכרי ריוח ממלאכת השבת, משא"כ בהשכרת כלי מלאכה, ובקבלנות שהמלאכה צריכה דוקא בשבת אסור אף שהנכרי מרויח ממלאכתו.
תנזומתרץ בכמה אופנים:
תנח(א) בהשכרת כלי מלאכה ובקבלנות, שיש ריוח גם לנכרי, לא אסרו אלא בערב שבת. משא"כ בשכיר שנה שאין ריוח לנכרי ממלאכת שבת אסרו גם כששוכרו לכל השנה.
תנט(ב) והוא העיקר: גם בקבלנות אין לנכרי ריוח ממה שמקדים המלאכה לשבת, ולכן אסור אף בתחלת השבוע, משום מחזי כשליח. משא"כ כשיש לנכרי ריוח ממה שעושה המלאכה בשבת, לא איכפת לן בריוח הישראל, כמו בהדלקת נר. ודוקא בהשכרת כלי מלאכה לא אסרו אלא בערב שבת, כי אין להישראל ריוח מהמלאכה בשבת, רק מההשכרה לשבת, ואסרו רק כשמשכירו בערב שבת, משום מחזי כשליח.
תס(ג) טעם איסור הריוח לישראל בשכיר שנה, אינו משום מחזי כשלוחו של ישראל, אלא משום גזירה שמא יאמר לו לעשות. אמנם טעם זה אינו מדוקדק.
תסאולכן למסקנא:
תסב(א) אם יש רק לישראל ריוח מהמלאכה בשבת, ולא לנכרי, מחזי כעושה בשביל ישראל (ד"ה וצריך לומר).
תסג(ב) אם יש לשניהם ריוח, או לשניהם רק הנאה, מותר (ד"ה וכן משמע וד"ה ומהאי טעמא).
תסד(ג) אם יש לנכרי רק הנאה, ולישראל יש ריוח, אזי מחזי כעושה בשביל ישראל (ד"ה ועוד יש לומר והוא העיקר).
תסה(ד) כשמשכיר כלי שעושים בו מלאכה, מחזי כשליח בעת ההשכרה, ולכן אסור להשכיר רק בערב שבת (ד"ה ואף שברא"ש).
תסולכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי השלחן ע' רצו ואילך. כוננת מישרים ע' צ ואילך. כנישתא דבי רב ע' עא ואילך. מעשה חושב ע' כט ואילך. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
תסז[408] בסוף הקדמתו שבריש הסימן, ד"ה וכללא (ונראה לדקדק מלשון הרשב"א בחדושיו, וגם מדברי האחרונים, שדקדקו וכתבו דאין הישראל מרויח כלום ממלאכת שבת, דמשמע דאם יש להישראל איזה ריוח ממה שעושה העכו"ם מלאכתו בשבת, כגון שצריך אליו מיד אחר השבת, אז אסור, ולא אמרינן בזה דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד שיהיה לו ריוח בימי החול).
תסח[409] בשו"ע שם (מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה), וברמ"א (ויש אוסרין ללובשו כל שידוע שהגוי גמרו בשבת ... והכי נהוג לכתחלה, אם לא שצריך אליו בשבת, שאז יש להקל).
תסטונתבאר לקמן שם סי"א (ויש אוסרים להשתמש בכלי הנגמר בשבת ביד נכרי ... וכן יש לנהוג לכתחלה, אם לא שצריך אליו הכלי בשבת שאז יש להקל).
תע[410] בקונטרס אחרון סק"ד (דהכא עיקר האיסור משום שאחר כך כשישקעם בבנין יתפרסם למפרע שהן של ישראל ... עיין במ"א ס"ק ה).
תעאוהיינו כמבואר במ"א ס"ק ה (הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח, ידעו דלאו אריס הוא, ויחשדוהו ששכיר יום הוא).
תעבוכן הוא לעיל סי' רמג ס"ח (בעת הקציר יראו שאין לו כלום בפירות השדה יתברר להם למפרע שלא היה אריס ויאמרו ששכיר יום היה).
תעגוראה ביאורי השולחן. כנישתא דבי רב ע' עב הערה א. מעשה חושב.
תעד[411] "ונראה לי עוד דאפילו בהנהו דמתירין בית הלל עם השמש, כגון נותנין כלי לכובס עכו"ם, יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת, דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת. וכן לענין אם נותן לו מעות בערב שבת לקנות, ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת. כן נראה לענ"ד".
תעהוכן הוא לקמן שם ס"ט (ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת, וגם לא יאמר לו שהוא הולך בדרך במוצאי שבת מיד, ויצטרך הנכרי לקנותו בשבת, שהרי זה כאומר לו בפירוש לקנות בשבת כמ"ש בסי' רנ"ב).
תעו[412] "דלא יאמר ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וכיוצא בזה, וידוע שאי אפשר לו להיות שם אלא אם כן ילך בשבת, דהוי כאלו אמר לו לך בשבת, ואפילו קצץ אסור".
תעזוכן הוא לקמן שם ס"א (לא יאמר לו ראה שתהא שם באחד בשבת או בשני וכיוצא בזה, אם ידוע לו שאי אפשר לו להיות אז שם אם לא שילך גם בשבת, שהרי זה כאומר לו לך בשבת).
תעח[413] הובא בשארית יהודה סי' ה (עיקר פירוש קפידא זו ביאר הרב, דאין רוצה לאמר שהישראל חפץ בכך שתיגמר המלאכה במהרה מפני שצריך עליה במוצאי שבת מיד, כמ"ש התוספות שבת סי' רמ"ג, דההיא הנאה מקרי, שיש הנאה לישראל בעשיית המלאכה בשבת, ולא מתסרא).
תעט[414] אלא שעדיין יוקשה, שאף שהתירו הנאה בעלמא של הישראל, מכל מקום עדיין יוקשה איך אפשר להתיר לדעת האוסרים לקמן סי' רנב סי"א (ויש אוסרים להשתמש בכלי הנגמר בשבת ביד נכרי, וגם במוצאי שבת צריך להמתין בכדי שיעשו, דהיינו כשיעור שהות ששהה הנכרי בעסק עשיית הכלי בשבת, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת).
תפעל זה מבאר שיש שני אופנים שהתירו בזה, כדלקמן שם (ויש אוסרים ... וכן יש לנהוג לכתחלה, אם לא שצריך אליו הכלי בשבת, שאז יש להקל. ואם נסתפק שמא נגמר הכלי בערב שבת, יש להקל בכל ענין, כיון שיש מתירין לגמרי). ואפילו לדעת האוסרים, עכ"פ יש להתיר אם "בכך הוא חפץ", שיעשה הנכרי בשבת, כדי שהוא ישתמש בו "במוצאי שבת לאחר שהמתין בכדי שיעשה".
תפאוכעין זה לקמן ד"ה ומהאי טעמא (שרי כשאין לישראל מעשיית השבת אלא הנאה בעלמא, שצריך אליו במוצאי שבת מיד, או בשבת, להאומרים דאין צריך כדי שיעשו).
תפבוראה כנישתא דבי רב.
תפג[415] פ"ו הי"ב (אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות), והט"ז (הואיל ונהנה, כאלו עושה מלאכה לישראל).
תפד[416] סוף פ"ק סי' לו (ואף על גב דשרו בית הלל עורות לעבדן עם חשיכה דנכרי לנפשיה קעביד, כיון דקצץ לו דמים. שאני התם שאין ריוח לישראל במה שהנכרי עושה בשבת, אבל בשכירות כלים ... שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הנכרי, מיחזי מלאכה שנכרי עושה בהן בשבת כשלוחו של ישראל).
תפה[417] סי' רמג ד"ה ומ"ש בספרים (הגוי מקבל על עצמו לחמם המרחץ ולעשות כל הדברים הצריכין לו, בשביל שיתן לו הישראל דבר קצוב, וכל הריוח הוא לישראל, בזה נראה שאסור), וסוס"י רמז (מי שיש לו עבד גוי ושוכר אותו לשנה או לשנים לכל הדברים שירצה, שאין מקום לשלוח אותו בערב שבת באגרות, שהרי ... הישראל נהנה מזה הנאה גמורה, שיעשה זה בשבת ולא ביום אחר, לפי שהימים האחרים יתעסק במלאכה אחרת).
תפו[418] סי' רמג ד"ה ומ"ש בספרי רבינו (דעת הגאון מהר"י אבוהב ז"ל ... במרחץ או תנור, שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום, נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור). וסוס"י רמז (וכתב עוד הגאון מהר"י אבוהב ז"ל דמי שיש לו שכיר גוי לשנה או יותר שאסור לשלחו בערב שבת באגרות, שהרי ... הישראל נהנה מזה הנאה גמורה, שיעשה זה בשבת ולא ביום אחר, לפי שהימים האחרים יתעסק במלאכה אחרת).
תפזוהן ההלכות דלעיל סי' רמג ס"ג (לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה), ודלקמן סי' רמו ס"ב (נראה כאלו עושה בשליחות הישראל שצוהו לעשות בשבת כשהשכירם לו אתמול, כיון שיש ריוח לישראל במה שהוא רשאי לעשות בשבת).
תפח[419] שם (שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הנכרי, מיחזי מלאכה שנכרי עושה בהן בשבת כשלוחו של ישראל).
תפט[420] ראה שארית יהודה סי' ה ד"ה וכן משמע לי.
תצ[421] על מ"ש בשו"ע ס"א (פוסק עם הגוי על המלאכה, וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו). כתב המ"א ס"ק א (פירוש דאין קפידא לישראל בזה, דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר). והיינו שגם מה שהתירו לקבלן לעשות מלאכה בשבת, הוא רק באופן ש"הגוי עושה לעצמו", ש"אין קפידה לישראל בזה ... יעשהו היום". משא"כ אם מקפיד, אסור.
תצא[422] שיתבארו בזה ב' הדעות לקמן סי' רנב ס"ה (יש אומרים שאין היתר אלא כשאין מגיע ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת ... שאף אם תיעשה אחר השבת יהנה גם כן ממנה. אבל אם הוא בענין שאם תיעשה אחר השבת לא יוכל ליהנות ממנה ... צריך למחות בידו ... ויש מי שמתיר ... ואפשר שאינן חולקים כלל).
תצב[423] "ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו"ם לעבוד בו כל השנה, ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות, דהא היהודי מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת. וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד, דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו".
תצג[424] על מה שכתב הרמ"א ס"ה (אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות, לכו"ע אסור). כתב המ"א (דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר מלאכה אחרת, ואם כן מרויח הישראל במלאכת העכו"ם בשבת). והוא כלשון הראב"ד פ"ו הי"ב (אותה מלאכה משתרשא ליה).
תצד[425] בס"ק א (שהועתק לעיל הערה 421), שאם מקפיד שהמלאכה תיעשה מיד, אסור אף בקבלן ממש.
תצה[426] על מ"ש בשו"ע שם ס"ו (מי שיש לו שכיר גוי לשנה או יותר, אסור לשלחו ערב שבת באגרת), כתב המ"א שם סק"ט (אבל בד' וה' מותר, כיון דיש אומרים דזה מיקרי קצץ).
תצו[427] רמז תסב (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ... וכתב רא"ם עבד נכרי או שפחה המושכרים לשנה או פחות נמי אדעתא דנפשייהו עבידי, בשביל ריוח שלהן, ואין עליו למחות).
תצזוכן הוא באגודה סי' קמו בשם ראבי"ה סי' רנז, כמובא בפנים סי"א (והערה 353).
תצח[428] ב"י ד"ה ולענין שוכר (ובהגהות מרדכי ... כתוב בשם רא"ם ... אלא שלא התיר להדיא אלא בדליקה).
תצטוכן הוא בפנים שם (והערה 356).
500[429] סי' רכב (הא דתנן נכרי שהדליק את הנר אם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו, או אם עשה האש, אפילו קצץ אסור, או עבדו ושפחתו השכורים, אלא אסור, כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש. ולא דמי לאגרות שאין גוף הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה). הרי שאף בשאר מלאכות התיר לעבדו ושפחתו השכורים, במקום שאין גוף הישראל נהנה מגוף המלאכה.
501וכן הוא לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואם היא שפחתו (והוא הדין בשאר מלאכות כמ"ש בסי' רמ"ד בשם ספר התרומה והמרדכי).
502ולעיל סי' רמג בקונטרס אחרון ס"ק א (כשהתירו ספר התרומה והגהות מרדכי להניח לשכיר שנה שיעשה בשבת, היינו שקיבל עליו לעשות כל המלאכות שיצטרך לו בתוך שנתו).
503[430] היא תשובת רבינו שמחה, שהובאה בהגהות מרדכי רמז תנב, ובהגהות מיימוניות פ"ו אות ו, והועתקה לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה הערה 2313 (על המדורות שמבערות הנכריות בבית אדוניהם בשבת, לא התירו חכמים ... צריך ליטול רשות מבעל העצים ... האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל, שאסור אפילו בקיבולת ... ויש [ללמוד] שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכות בבית ישראל). הרי שלא אסר אלא מטעם שהוא בעצים של ישראל ובבית ישראל, משא"כ בלאו הכי, מותר להניח לשפחות השכורות לעשות מלאכות בשבת.
504[431] שהביא שם ושם דברי הגהות מרדכי הנ"ל, ובסי' רעו כתב בדעתו (ואפילו בקבולת כגון ששכרו לכל השנה (כדעת ס' התרומה)). וכן הוכיח לקמן שם.
505[432] במ"א ס"ק ב (שהועתק לעיל הערה 423), שמטעם הרווחה לחודיה אין לאסור.
506יוצא אם כן, שבשני מקומות נתבאר במ"א (סי' רמד ס"ק א וס"ק טז) שחוששים לריוח ישראל אף במקום קבלן וקצץ. ובשני מקומות נתבאר במ"א (סי' רמג ס"ק ב, וסי' רמז ס"ק ט), שחוששים לריוח ישראל רק במקום שאינו חשוב קבלן וקצץ.
507[433] שבשני מקומות אלו נתבאר שבמקום שקצץ אין חוששים לריוח הישראל.
508[434] על מ"ש בשו"ע ס"ה (ויש מי שאוסר בשוכר גוי לזמן), כתב המ"א ס"ק טו (משום דסבירא ליה דהישראל מרויח במה שעושה בשבת).
509[435] ר"ל, שמעיקר הדין גם שכיר שנה נחשב קצץ.
510[436] ר"ל, שמעיקר הדין גם שכיר שנה מקרי עביד אדעתא דנפשיה. אף שלמעשה אין לנכרי ריוח במלאכה זו בשבת.
511[437] ששכיר שנה מותר מטעם שנחשב קצץ.
512[438] ריוח ממה שהוא עושה המלאכה בשבת.
513[439] "מחזי ... כאילו לא קצץ כלל".
514[440] סי' רמג סק"ב (וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד, דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו).
515[441] פ"ק סי' לו (שהועתק לעיל הערה 416). והיא ההלכה דלקמן סי' רמו ס"ב (יש אומרים שהכלים שעושים בהם מלאכה ... אסור להשכירם לנכרי בערב שבת, דכיון שיש ריוח להישראל במה שהכלים נשכרים לנכרי גם ביום השבת ... לפיכך כשהנכרי עושה מלאכה בשבת סמוך ליום שהשכירם לו דהיינו ערב שבת, הרי נראה כאלו עושה בשליחות הישראל ... וכן עיקר).
516ומדוע אם כן מחזי כשליח הישראל, הרי בזה יש להנכרי ריוח במה שעובד בשבת בכלים אלו ששכר.
517[442] דלא גרע משכרו בד' וה'. ולכן לא אסר בזה, אלא במקום שיש ריוח רק לישראל (ולא להנכרי) ממלאכת הנכרי בשבת.
518[443] וכן נתבארה שיטה זו לעיל סי' רמג ס"ג (ואין להתיר לפי שהנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ לו. כיון שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח השבת, והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים ותנור, לא היה מנכה לו כלום משכרו ... ואע"פ שהנכרי ... עוסק לפי תומו להשלים קבלנותו ... ואם כן הנכרי מתכוין לטובת עצמו. מכל מקום כיון ... שאף אם לא יתעסק בשבת לא ינכה לו כלום משכרו, ולהישראל מגיע ריוח מזה, אם כן נראה הדבר כאלו עסק זה הוא בשביל הישראל בלבד). והיינו שמעיקר הדין נחשב קבלן שקצץ, אבל כיון שהריוח ממה שהמלאכה היא בשבת היא רק של הישראל "נראה הדבר כאלו ... בשביל הישראל בלבד".
519ובדעת המתירים נתבאר בסי' רמד סי"א (לפי שהנכרי ... עושה מאליו לפי תומו להשלים קבלנותו שקיבל עליו בתחילת שכירותו לעשות כל המלאכות שיצטרכו לישראל בכל משך זמן שכירותו, כדי שישלם לו כל שכרו משלם). והיינו שהוא נחשב קבלן שקצץ, ואין חוששים לומר שנראה הדבר כאלו עושה בשביל הישראל בלבד.
520[444] המ"א כאן ס"ק א (שהועתק לעיל הערה 421), שאסר אם יש קפידה וריוח לישראל, אף שהנכרי עושה הקבלנות להשלים פעולתו.
521ומבאר זאת בשני אופנים:
522(א) שגם בזה לא אסר אלא ליתן לו בערב שבת, כמו בשכירות כלים דלעיל.
523(ב) שבזה אסרו אף ליתן לו בד' וה', דגרע משכירות כלים דלעיל.
524והעיקר כאופן השני, כדלקמן (הערה 458).
525עוד אופן נתבאר לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון סוף ס"ק ו (דהכא [בקבלנות שמקפיד] חמיר משכיר שנה, כיון שאין המלאכה יכולה להגמר אלא אם כן תיעשה גם בשבת, משא"כ בשכיר שנה שמלאכה זו יכולה להעשות אף בחול, אלא שיפסיד מלאכה אחרת).
526[445] הלכה זו שבשו"ע ס"א (פוסק עם הגוי על המלאכה, וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו), שממנו למד המ"א ס"ק א (עושה לעצמו, פירוש דאין קפידא לישראל בזה). מקורה ברמב"ם פ"ו הי"ב. ונתפרש במ"מ שם (זה מבואר במשנה פרק קמא (יז, ב) שנינו שם בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן בית הלל מתירין עם השמש).
527יוצא אם כן שהמשנה והרמב"ם והשו"ע ומ"א מיירי כשנתן לו "בערב שבת", "עם השמש". שדוקא בזה אסרו בקבולת שיש לישראל ריוח. וכמובא לעיל מהרא"ש לענין שכירות כלים.
528[446] פ"ו הט"ז (מותר להשאיל כלים ולהשכירן לנכרי, ואע"פ שהוא עושה בהן מלאכה בשבת).
529[447] רס"י רמו (תנו רבנן לא ישכיר אדם כליו לגוי בערב שבת וכו'. בפ"ק דשבת (יט.). והרי"ף השמיטה ... וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"ו (הט"ז) מותר להשאיל ולהשכיר כלים לגוי ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה בשבת). והיא דעה הא' שבשו"ע שם ס"א (בסתם).
530[448] דעה הב' בשו"ע רס"י רמו (ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה, כגון מחרישה וכיוצא בה, אסור להשכיר לגוי בערב שבת). וברמ"א שם (וכן עיקר כסברא האחרונה). וכן הוא לקמן שם סוף ס"ב (וכן עיקר).
531[449] שאם אין לישראל תועלת במלאכת הנכרי אלא אם היא תיעשה בשבת, אסור ליתן לו אפילו ביום ד' וה'.
532ומבאר בזה ב' פרטים:
533(א) הטעם שזה גרע משכירות, שלא אסרו אלא כשמשכיר בערב שבת.
534(ב) הטעם שנחשב שיש מזה ריוח רק לישראל ולא לנכרי, אף שהנכרי עושה כדי להשלים קבלנותו ולקבל שכרו.
535והקשיים שיש באופן הראשון, ראה כנישתא דבי רב ע' עז-ח.
536[450] שלא אסר הרא"ש אלא להשכירם בערב שבת; משא"כ בקבולת, אם יש לו קפידא, אסור אף בד' וה'.
537[451] פ"א סוף סל"ו (אין משלחין איגרות ביד נכרי בערב שבת ... וכן עורות לעבדן וכלים לכובס בד' ובה' מותר, אף על פי שלא קצץ).
538והיא דעה הב' דלקמן סי' רנב ס"ו (ויש מתירין אפילו בדבר שאין קצבתו ידוע ליתן לו בה' בשבת או קודם לכן ... אין נראה כאלו שולחו לעשות בשבת, אלא אם כן נותן לו סמוך לשבת. וכן עיקר).
539[452] שהיא ההלכה דלקמן סי' רמז ס"ה (ויש אומרים שאפילו לא קצץ אין איסור לשלחו אלא בערב שבת, דכיון שמשלחו סמוך לשבת הרי נראה כאלו אומר לו לילך בשבת).
540[453] כי קבולת גרע משכירות, ולכן אין ללמוד משכירות לקבולת.
541[454] ריוח נכסים – כמובא לעיל מהמ"א לענין שכיר שנה. וריוח מלאכה זו גופה – כשיש לו קפידא שקבלנות זו תיעשה בשבת.
542[455] ואם כן אין ריוח לישראל ממה שהנכרי עושה מלאכה בשבת, אלא בשעת השכירות בערב שבת.
543וראה שו"ת שארית יהודה סי' ה ד"ה ואע"ג דהרא"ש (ודבריו צריכים ביאור, דאם השכיר לו בין יעשה ובין לא יעשה, איזו שלוחו הוא בשעה שמשכיר לו). ביאורי השולחן ע' שא.
544[456] סק"א (דמדינא שרי להשכירו לעכו"ם, שיתן לו כך וכך בין יסיק בו העכו"ם או לא יסיקנו).
545וכן הוא לעיל שם ס"ו (אבל אם רוצה הישראל להשכיר המרחץ לנכרי ... שיתן להישראל דבר קצוב בכל שנה או בכל חדש בין שיסיקנו או לא יסיקנו, מן הדין היה מותר), וס"ז (מותר להשכיר שדה לנכרי שיעבוד עבודתה כל אימת שירצה, ולא יהיה מוכרח בעבודתו, ויטול כל הפירות לעצמו).
546וכן נתבאר לקמן סי' רמה בקונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה ועוד יש לפרש (דהתם אין הריוח אלא בשעת ההשכרה, שמשכיר לו ונותן לו רשות שאם ירצה שיעבוד אף בשבת, אבל אחר כך לא איכפת ליה, שאף אם לא יעשה בשבתות לא ינכה לו כלום, כמ"ש המ"א ריש סי' רמ"ג).
547[457] בזה בא ליישב הטעם שנחשב כאן הריוח רק לישראל, ולא לנכרי.
548שהרי נתבאר לעיל ד"ה וצריך לומר (אם גם לו היה ריוח, לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל). ולקמן ד"ה ומהאי טעמא (שגם לו יש הנאה מקדימת השלמת הפעולה בכל מה דאפשר). ולכן נתבאר לעיל באופן הראשון (אסור ליתן לו בערב שבת), ומותר ליתן לו בד' וה', כיון שגם כאן יש הנאה לשניהם.
549אמנם כאן באופן השני מבאר, שאסור ליתן לו אף בד' וה', והיינו שגם כאן נחשב הריוח רק לישראל, ולא לנכרי, כי לישראל יש ריוח וקפידה בזה, ולנכרי יש רק הנאה מקדימת השלמת הפעולה.
550ועל זה מסיים לקמן (ומהאי טעמא נמי שרי כשאין לישראל מעשיית השבת אלא הנאה בעלמא ... לפי שעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, שגם לו יש הנאה מקדימת השלמת הפעולה בכל מה דאפשר). והיינו שאם יש לשניהם ריוח, או לשניהם הנאה, מותר. אבל אם יש לנכרי רק הנאה, ולישראל יש ריוח, אזי מחזי כעושה בשביל ישראל.
551[458] וכאופן זה נתבארה ההלכה לקמן סי' רנב ס"ה (אם הוא בענין שאם תיעשה אחר השבת לא יוכל ליהנות ממנה, ואין לו בה חפץ כלל אלא אם כן תיעשה בשבת, כגון שהולך לדרך מיד במוצאי שבת וכיוצא בזה, בענין שיש ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת, אסור ליתנה להנכרי קודם השבת ... דכיון שלהישראל יש ריוח מזה שהמלאכה נעשית עכשיו בשבת, ולהנכרי אין ריוח מזה, שמצדו לא יבצר לעשותה אחר השבת, אלא שהוא עושה בשבת לפי תומו להשלים פעולתו, ואין מגיע לו ריוח מזה כמו שמגיע להישראל, לפיכך נראה הדבר כאלו בשביל זה הישראל נעשית המלאכה בשבת).
552*
553וכל זה הוא ביאור שיטה זו לדעת רבינו כאן. וכבר נתבארה לעיל (הערות 341, 346, 352), מסקנת רבינו במהדורא בתרא, שבכל אופן אין חוששים לריוח של ישראל ממלאכת הנכרי, ולכן אין צריך למחות בשכיר שנה למלאכה מיוחדת העושה מלאכתו ביום השבת. אבל שכיר שנה לכל המלאכות, אין דינו כקבלן ואסור. והמתירים סוברים שגם שכיר שנה לכל המלאכות מותר, מטעם שנחשב כקצץ.
554[459] שלכן לא אסר המ"א שם (סי' רמג ס"ק ב) אלא מטעם "דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו".
555[460] סעיף כ (ישראל ששכר המלח מהשר לשנה שכמה מלח שיעשה בתוך השנה הוא שלו והוא שוכר לו פועלים נכרים לשנה או לחדש וקצץ להם שכרם לפי רבוי מלאכתם דהיינו מכל כך וכך מלח שיבשלו נותן להם כך וכך ... אף על פי שמגיע לישראל הנאה גדולה מזה אין בכך כלום, כיון שהנכרים מתכוונים לטובת עצמן), וסכ"ב (וישראלים ששוכרים מהשר שיהיה רשות בידם לחפור בהרים למצוא העפר שעושים ממנו ברזל ... הרי דינם כדין שוכר את המלח לכל דבר).
556והיינו שבמקום שיש גם לנכרי ריוח מעבודתו בשבת, אין חוששים לריוח הישראל ממלאכה זו, דלא מחזי כעושה בשליחותו.
557[461] "ואף על פי שלא לקחה הגוי רק לשליש או לרביע, ויש לישראל הנאה במה שהכותי עובד בשבת, שרי, דכותי אדעתא דנפשיה עובד".
558וכן הוא לעיל שם ס"ז (אף על פי שיש להישראל הנאה במלאכה שהאריס עושה בשדהו בשבת ... מכל מקום כיון שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל אלא בשביל טובת עצמו ... אף על פי שמאיליו נהנה הישראל אין בכך כלום).
559[462] על מ"ש הרמב"ם פ"ו הי"ב (השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר אע"פ שהוא עושה בשבת. כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים), השיג הראב"ד (שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל, מכל מקום אותה מלאכה משתרשא ליה, ואינו דומה לקבלנות).
560והקשה עליו בתודת שלמים ח"ב, שו"ת לחמי תודה סוף סי' ד (מאחר שמצינו יתד במקום נאמן לדינו של הרמב"ם ... דשכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה הוו כקבלנים, ממילא נסתלקה השגת הראב"ד, דהא הראב"ד בהשגתו תרתי קאמר, חדא שאעפ"י שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מכל מקום אותה המלאכה משתרשא ליה, ועוד שאין זה דומה לקבלנות, והואיל שלפי גירסתו של הרמב"ם ז"ל בגמרא מוכח דדומה הוא לקבלנות, לא איכפת לן אי משתרשא ליה).
561ועל פי האמור לעיל מובן טעם הראב"ד הוא, שכיון שרק הישראל נהנה ממה שהמלאכה נעשית בשבת, ולא הנכרי, לכן מחזי כשליח הישראל.
562[463] עתה בא לבאר לפי האמור לעיל, דין נכרי המדליק נר בשבת בשביל הישראל, שלא אסרו אלא מטעם שגוף הישראל נהנה, ולא מטעם שיש ריוח לישראל. כי בזה יש ריוח גם לנכרי.
563[464] ד"ה ומ"ש רבינו אסור (דאפילו אם קצץ לו שכר על זה אסור ... הכא גוף הישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו).
564[465] סעיף א (ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין).
565[466] ס"ק ב (כלומר ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך והיינו קבלנות, ושכירות שנותן לו בכל יום כך וכך).
566וכן הוא לקמן שם ס"א (ואפילו אם הנכרי נתכוין לטובת עצמו, כגון ששכרו הישראל וקצץ לו שכר כך וכך בעד כל יום ויום שידליק לו נרות ויבעיר לו מדורה, או שקצץ לו בעד כל הדלקה והדלקה והבערה והבערה ... אסור ליהנות ממלאכתו בשבת. שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו).
567[467] קכב, א ד"ה ואם בשביל ישראל (הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי, לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי מתכוין להנאתו).
568[468] סי' רכב (נכרי שהדליק את הנר ... או אם עשה האש, אפילו קצץ אסור ... כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש), וסי' רנב (ואין להתיר משום דהוי כמו קצץ מותר בפ"ק, דהני מילי שולח אגרות בשבת, דאין גוף הישראל נהנה מדבר האסור, אבל הכא ... אסור, שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו).
569[469] שמבואר ברמ"א שגם בזה אסור רק מטעם נהנה.
570[470] כדלעיל סי' רמג ס"ד (שאם שכר הנכרי לימים, שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ או תנור או רחיים אתן לך כך וכך ... צריך למחות בידו ... הנכרי שמתעסק בשבת מתעסק הוא מחמת השכירות ששכרו הישראל לאיזה ימים).
571[471] קונטרס אחרון שם סק"א (אפילו אם אינו משלם לו בעד כל היסק אלא בעד כל יום רק שקיבל עליו כל מלאכות הצריכות, אינו דומה לשכיר יום שלא קיבל עליו לגמור המלאכה אלא לעמול כל היום בלבד, אבל זה שקיבל לגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן). וראה לעיל שם (הערה 269).
572[472] שמפרש במ"א שם (ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך, והיינו קבלנות).
573שלפום ריהטא הכוונה, שהוא שכיר שבוע להדליק לו נר בעת שיצטרך. שאז אין ריוח להנכרי ממה שמדליק בשבת, רק להישראל. ואם כן הי' צריך להיות אסור אפילו בלא גוף הישראל נהנה.
574על כן מפרש בשני אופנים:
575(א) "דמיירי כשמשלם לו בעד כל הדלקה והדלקה", ואם כן יש גם להנכרי ריוח ממה שהדליק בשבת.
576(ב) שאין הכי נמי בקבלנות אסור בלי הטעם של גוף הישראל נהנה. ועיקר הרבותא הוא בשכירות, "שנותן לו בכל יום כך וכך ... בעד הדלקת נרות", שיש גם להנכרי ריוח ממה שהדליק בשבת.
577[473] מטעם שגופו נהנה, אף אם הי' משכחת שיש מזה ריוח גם לנכרי.
578[474] כדלקמן סי' רמז ס"ז (ואף ששכרו לימים, אינו דומה לשכיר יום, הואיל וקיבל עליו כל מלאכת הולכת האגרת הרי זה דומה לקבלן). ובזה יש לנכרי ריוח מההליכה בשבת, כמו להישראל.
579[475] כאמור כאן בפנים ס"א (אעפ"י שיודע שהנכרי יעשה בשבת (ובכך הוא חפץ)).
580[476] כב' הדעות לקמן סי' רנב סי"א. וראה לעיל (הערה 414).
581[477] נתבאר לעיל (הערה 457). וראה ביאורי השולחן ע' שג-ד. כנישתא דבי רב ע' פב הערה ט.
582[478] בטעם איסור הריוח לישראל בשכיר שנה (שבראב"ד ומהר"י אבוהב), והחובה לומר לנכרי שלא יעבוד בשבת (שבמ"א), שנתבאר עד עתה מטעם מחזי כשלוחו של ישראל.
583מבאר עתה בענין אחר קצת, מטעם גזירה שמא יאמר לו לעשות, לכן הצריכו שיאמר לו שלא יעבוד בשבת, ולמחול לו במקום שאין בו חסרון כיס, אלא מניעת הריוח.
584אמנם נראה שביאור חדש זה לא נשאר במסקנא (כדלקמן בהגהה "זה אינו מדוקדק"). ולעיל סי' רמג ס"ג, נתבאר כטעם הקודם הנ"ל, שהוא מטעם "מחזי כשלוחו".
585[האמור כאן "ועוד יש לומר בענין אחר קצת" – בענין ריוח הישראל בשכיר שנה, אינו קשור אל "ועוד יש לומר והוא עיקר" דלעיל – בענין קבלן, שהמלאכה צריכה להיעשות בשבת דוקא].
586[479] פ"ו הי"ב (אותה מלאכה משתרשא ליה).
587[480] שמטעם זה אסור ליהנות בשבת ממלאכתו, כדלעיל סי' רמג ס"ב (והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזרות. כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו, ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה, משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ושם נסמן (הערה 166).
588[481] שהועתקו לעיל (הערות 427. 429).
589[482] ס"ק ב (וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד, דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו). ולעיל שם ס"ג (שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח השבת, והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים ותנור, לא היה מנכה לו כלום משכרו).
590[483] סעיף כ (ישראל ששכר המלח מהשר לשנה, שכמה מלח שיעשה בתוך השנה הוא שלו, והוא שוכר לו פועלים נכרים לשנה או לחדש וקצץ להם שכרם לפי רבוי מלאכתם, דהיינו מכל כך וכך מלח שיבשלו נותן להם כך וכך).
591אשר לפי האופן הראשון, נתבארה הלכה זו לעיל (והערה 460). ועתה מבאר הלכה זו לפי האופן השני שלפנינו.
592[484] דלעיל סי' רמג ס"ז (אף על פי שיש להישראל הנאה במלאכה שהאריס עושה בשדהו בשבת ... מכל מקום כיון שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל אלא בשביל טובת עצמו ... אף על פי שמאיליו נהנה הישראל אין בכך כלום).
593אשר לפי האופן הראשון, נתבארה הלכה זו לעיל (והערה 461). ועתה מבאר הלכה זו לפי האופן השני שלפנינו.
594[485] מתוכן הדברים נראה דקאי בזה (לא רק על מה שנתבאר בקטע האחרון, אלא) על כל מה שנתבאר בהמשך הקונטרס אחרון, בדברי המ"א סי' רמג ס"ק ב (וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד, דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו), והאמור לעיל סי' רמג ס"ג (שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח השבת, והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים ותנור, לא היה מנכה לו כלום משכרו).
595שכל זה אינו מדוקדק, כי דעת הראב"ד וסיעתו שאוסרים (אינה ש"יצטרך לשלם לו", אלא) "שישכרנו לבד משבתות", כדי שלא יהי' שלוחו של ישראל.
596ואפשר נכתבה בעת כתיבת המהדורא בתרא לסי' רמג, דלקמן.
597וראה מעשה חושב (הערות כו-ט).
598[486] נתפרש יותר במהדורא בתרא שם (ס"ה: דלא כהמ"א שהשיא דעתו לדעת אחרת כדרך השרים כו'. וזה אינו, כמבואר מלשון הרמב"ם שם הל' י"ד ששכרו לשנה או לשתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם כו', דלא שייך למימר הכי בכל עת שיצטרך לו ליטע כרם יטע לו, דכמה כרמים יכול ליטע בשנה וכמה חצרות יוכל לבנות, וגם הוה ליה למימר כרמים וחצרות או ליטע בכרם. וגם לשון רמ"א בהג"ה או ספר כו', וכן הוא בב"י, לא משמע הכי כלל), ושם נסמן. והיינו שברמב"ם ורמ"א וב"י מוכח, שגם בשוכר לכתוב תמיד מותר מעיקר הדין.
599ודלא כמ"א ס"ק יד (נראה לי כונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד, שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאין צריך יושב בטל, ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת), ובפנים סי"א (וכל זה כשאין הנכרי מושכר לו אלא למלאכות מיוחדות, כגון לכתוב או לארוג בכל עת שיצטרך, ואחר שגמר המלאכה הוא יושב ובטל).
600[487] אלא ודאי גם האוסרים שכיר שנה לא הצריכו, אלא "שישכרנו לבד משבתות".
601אבל לא הצריכו שישלם לו גם על השבת, כמבואר במהדורא בתרא שם (ומ"ש המ"א שם שאף אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם כו', זה אינו במהר"י אבוהב שבב"י, אלא הוספה מדעת עצמו ... ולא קשה מידי, דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל, ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו לפי הפסיקה שביניהם בשעת השכירות).
602[488] טעם הראב"ד שאוסר, כיון ששכיר שנה אינו קבלן, אלא דינו כשכיר יום, כיון "דלא מהני הבלעה".
603ונתפרש יותר לעיל סי' רמג בקונטרס אחרון ס"ק א (אם לא היה כקבלן, לא היה מועיל מה שהוא שכיר לשבת בהבלעה, שהבלעה אינה מועלת אלא לשכר שבת בלבד). ולכן הצריכו "שישכרנו לבד משבתות".
604[489] נתפרש יותר במהדורא בתרא שם (ס"ו: ושאני שכיר יום, דכיון שכל יום מתחשב לבדו, הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממש, דהא לענין דין שליחות אין חילוק בין בחנם בין בשכר מדאורייתא בישראל, והוא הדין מדרבנן בנכרי).
605וכן הוא לעיל סי' רמג ס"ד (שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח, בין כך ובין כך שלוחו הוא).
606והיינו שדעת האוסרים שכיר שנה, אין זה מטעם מחזי כשלוחו (כפי שנתבאר בכל המשך הקונטרס אחרון), אלא מטעם ש"נעשה כשלוחו ממש".
607[490] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
608בפנים ס"ב-ד נתבאר, שבקרקע ישראל גזרו חכמים, אפילו אם יש חשש מראית העין רק למקצת אנשים. אבל בתלוש, אפילו אם המלאכה נעשית במקום גלוי ומפורסם, "לא גזרו חכמים" אלא אם המלאכה "מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל".
609ואף שמבואר במ"א כאן, דהיינו דוקא כשמלאכה נעשית במקום צנעה, משא"כ במקום גלוי, דינה כמו קרקע של ישראל, שגזרו חכמים אפילו אם יש חשש מראית העין למקצת אנשים.
610היינו לפי הקס"ד של המ"א, כאן ולקמן סי' רנב. משא"כ לפי מסקנתו בסי' רנב, מוכרחים לפרש כאמור כאן בפנים.
611לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי השלחן ע' שז. כוננת מישרים ע' קב. כנישתא דבי רב ע' פו. מעשה חושב ע' לד. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
612[491] על מ"ש בשו"ע ס"א (ואף על פי שהוא עושה בשבת מותר. במה דברים אמורים בצנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא), כתב המ"א ס"ק ב (ואף על גב שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי, כיון שנעשה בצנעה. כן הוא פשוט, וכן משמע ס"ד. משא"כ בהג"ה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום, ושם חיישינן אפילו לאורחים ולבני ביתו, כן נראה לי פשוט).
613יוצא אם כן שאם לא "נעשה בצנעה" אלא במקום גלוי, דינו כמו "מלאכת מחובר", ש"אסור אף אם מקצת יודעים".
614[492] ד"ה ודע דהא (ואפשר דכל שעושה אותה הגוי בביתו, אף על פי שהמלאכה ידועה ומפורסמת שהיא של ישראל שרי, דכל בבית גוי לא גזרו ביה רבנן).
615ולכאורה רוצה להקשות (בהגהה זו) על המ"א, שאם כן אין שום הפרש בין מקצת יודעים לבין נתפרסם לרבים, שבצנעה אסור אף שנתפרסם לרבים, ובמקום פרהסיא אסור אף במקצת יודעים.
616אלא ודאי מוכח מכאן כמסקנת רבינו דלקמן:
617(א) מלאכת תלוש בבית הנכרי, מותרת אפילו נתפרסם שהיא של ישראל.
618(ב) מלאכת תלוש במקום גלוי ומפורסם, אסורה רק עם המלאכה מפורסמת לרבים.
619(ג) מלאכת קרקע, אסורה אפילו אם מקצת ישראל יודעים.
620וראה כנישתא דבי רב הערה י.
621[493] שהמ"א מוכיח מהאמור בשו"ע ס"ד, שאם נעשית המלאכה במקום גלוי, "אסור אף במקצת יודעים".
622[494] ס"ק יג (דבעינן דוקא שעושה במקום מפורסם, ולכן נקט ספינה דרגילות לעשות בפרהסיא).
623[495] דלא כמבואר כאן בפנים ס"ד, שאף אם "מלאכת תלוש ... נעשית במקום גלוי ומפורסם ... על שפת הנהר שהוא מקום פרהסיא", לא אסרו אלא "אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל".
624[496] "ואם היתה מלאכה מפורסמת, וידוע שהיא של ישראל, ועושה אותה במקום מפורסם, טוב להחמיר ולאסור".
625הרי מבואר שם כאמור כאן בפנים, שאף אם "עושה אותה במקום מפורסם", לא אסרו אלא "אם היתה מלאכה מפורסמת, וידוע שהיא של ישראל".
626[497] סק"י (ודוקא בדבר שאין שם הישראל נקרא עליה רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל, כמ"ש סוס"י תרס"ד. אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליה מדינא אסור, כמ"ש סי' רמ"ד ס"ד).
627[498] ח"ה סי' ריא (כיון דנעשה במקום פרהסיא, והם אומרים שהם קוצצים לצורך ישראל, וחשבתם לרינון, יפה השגחתם. אבל להלכה נראה דהוא מותר).
628[499] ד"ה ודע.
629[500] רמ"א שם סי"א (מיהו אם צוה ישראל לקוצצה, ואיכא פרהסיא בדבר, יש להחמיר אם יש לו ערבה אחרת).
630[501] וכן נתבאר בפנים ס"ה (לפיכך אף שעושה במקום גלוי ומפורסם, אינו צריך למחות בידו מעיקר הדין. ומכל מקום טוב להחמיר ולמחות בידו לחוש לרנון שעה).
631[502] קונטרס אחרון סק"ג.
632[503] מ"ש בשו"ע שם ס"ג (ואם היתה מלאכה מפורסמת, וידוע שהיא של ישראל, ועושה אותה במקום מפורסם, טוב להחמיר ולאסור), מקורו ברבינו ירוחם נתיב יב חי"ב פב, ב (ואם מלאכה מפורסמת וידוע לבעליה ועושה אותה במקום מפורסם אסור).
633ומפרש השו"ע שרבינו ירוחם "מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו". ולכן לא כתב בשו"ע "אסור" (כלשון רבינו ירוחם), אלא "טוב להחמיר ולאסור".
634[504] שהרי כתב כאן "ואף על גב שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי, כיון שנעשה בצנעה", והיינו שאם אינו במקום צנעה אסור אפילו מקצת יודעים. ומובן אם כן, שמ"ש בסי' רנב ס"ג, שאף במקום מפורסם לא אסרו אלא אם המלאכה מפורסמת וידועה, היינו דוקא במקום שאין שם הישראל נקרא עליו.
635[505] במה שהוסיף וכתב שם (אבל האמת יורה דרכו, דכאן ובסי' רמ"ד לדבר אחד נתכונו. ולכן צ"ע על הרב"י שכתב כאן יש להחמיר כו').
636וראה ביאורי השולחן ע' שט.
637[506] בח"ב הנקרא לחמי תודה סי' ג ס, א (ובסעיף ג' כתב וז"ל אם היתה המלאכה מפורסמת וידועה שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר ולאסור ע"כ, דמהכא משמע דאם אין המלאכה מפורסמת וידועה שהיא של ישראל אין להחמיר כלל ... דברי רבינו ירוחם ... לא איירי אלא בדבר דומיא דבית, שהיא מלאכה ידועה ומפורסמת לישראל ששם בעליה עליה, ואי אפשר לה שתיעשה אלא במקום מפורסם. וכבר הרגיש בזה הרב במ"א ... על כרחין כיוון לכל מה שכתבתי ... אבל כל שאר מטלטלין שאין בהם תנאים הללו שרו).
638[507] קונטרס אחרון ס"ק ג.
639[508] ס"ב (כשעושה בדבר תלוש, אף שמקצת ישראל יודעים שהמלאכה היא של ישראל, לא גזרו חכמים, כיון שרוב הפעמים אין הדבר נודע לאחרים כלל, שמלאכת תלוש אין לה קול כלל. משא"כ כשעושה במחובר, שהוא במקום גלוי ומפורסם, ורוב הפעמים המלאכה גלויה ומפורסמת לרבים, שמלאכת מחובר יש לה קול, לפיכך אם לפעמים אין חשש מראית העין אלא ממקצת ישראל, גזרו חכמים).
640[509] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
641בפנים ס"ה נתבאר, שאף בפרהסיא, ונתפרסם שהמלאכה לצורך ישראל, אם אין שם הישראל נקרא עליו, דהיינו שעדיין לא באו לרשותו, אין צריך למחות בו מעיקר הדין, רק טוב להחמיר ולמחות.
642דלא כתודת שלמים שפירש, ששם הישראל נקרא עליו היינו דוקא כמו ספינה, שאי אפשר לעשות אלא בפרהסיא.
643ולכן נפסק לקמן סי' רנב ס"ח, שצריך למחות גם בחלוקים הניכרים שהם של ישראל, אף שאפשר לעשותו שלא מקום פרהסיא. והטעם שאסור, כי כולם רואים שהוא של ישראל. ואפשר שלא אסור אלא כששם בעליו עליו, ולא של ישראל סתם.
644לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי השלחן ע' שי. כוננת מישרים ע' קיא. כנישתא דבי רב ע' צא. מעשה חושב ע' לו. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
645[510] משנה ע"ז כא, א (לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו).
646וכדלעיל סי' רמג ס"ו (לפי ששם הישראל נקרא על המרחץ, שהכל יודעים שמרחץ זה הוא של ישראל).
647[511] שבת פ"א ה"ח (אבל במחובר לקרקע אסור).
648[512] כדלקמן סי' רנב ס"ה (אבל אסור להניחו לעשות ברשות ישראל, לפי שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל).
649[513] תודת שלמים ח"ב (לחמי תודה) סי' ג.
650[514] דף ס, ע"ד (אף הרמב"ן ז"ל דאסר במטלטלים, לא אמר הא אלא בכגון ספינה, ששם בעליה עליה, למקרא ספינתו של פלוני, והיא נעשית בפרהסיא ממש, ואי אפשר לה שתיעשה בלאו הכי ... דהויא כבנין מחובר, אבל מטלטלים בעלמא, ודאי לא).
651[515] "ודוקא כהאי גוונא שנותן בגדים לכובס, אבל כשצוה לעכו"ם לעשות לו מנעלים וראוהו עושה בשבת, אין צריך למחות בעדו, דהא עדיין לא נקרא שם הישראל עליו, ואי בעי עכו"ם מזבין אותם המנעלים לאחר ויעשה לו אחרים".
652[516] יז, ב ד"ה אין נותנין (ונראה לר"י דהא דשרי בשמעתין עורות לעבדן, היינו בתלוש דלא מפרסמא מילתא, שהנכרי עושה מלאכה בביתו, ולא ידעי שהוא של ישראל).
653[517] פ"ק דע"ז סי' כג (מעורות וכלים אין ראיה, דשאני התם שהוא בצינעא בביתו של עובד כוכבים).
654[518] שבת ז, א ד"ה ובכולן (והא דשרי קבלנות בשקצץ דוקא קבלנות דכלים, שהנכרי עושה מלאכתן בביתו, ולא מינכר שהם של ישראל).
655[519] דקיי"ל כהמ"א, דלא כהתודת שלמים.
656[520] כדלקמן סי' רנב ס"ח (לפיכך החלוקים שלנו במדינות אלו שהם ניכרים שהם של ישראל כשמכבסן הנכרי בשבת על גבי הנהר צריך למחות מפני מראית העין).
657שמקורו מדברי המ"א שם ס"ק י, כיון שכאמור, גם החלוקים נחשבים נקרא שמו עליו.
658[521] "ודוקא בדבר שאין שם הישראל נקרא עליה, רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל כמ"ש סוס"י תרס"ד, אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליה, מדינא אסור".
659שלפום ריהטא נראה דקאי על מ"ש לפני זה "הני חלוקים שידועים שהם של ישראל".
660[522] וכפי שנתבארו דבריו לעיל ס"ק ב.
661ולא קאי על מ"ש לפני זה "הני חלוקים".
662[523] ד"ה ודע דהא.
663[524] אין זה מטעם האמור בתודת שלמים, כיון שהוא בגד ולא ספינה, אלא מטעם "דאין ידוע שהוא של ישראל".
664[525] בקונטרס אחרון ריש ס"ק ב, שכן היא דעת הב"י בשו"ע שם. אמנם קיי"ל כמסקנת המ"א שם, שבתלוש לא סגי במה שקצת יודעים.
665[526] "ודוקא שהקבר בפרהסיא, והארון על גביו, שהכל יודעים שנעשה לפלוני ישראל).
666[527] "והוא הדין בכל מילי דפרהסיא".
667[528] היינו שאף שניכרים שהם של ישראל, מכל מקום אין הכל יודעים שהוא של פלוני ישראל, ולכן מותר מדינא, ורק טוב להחמיר.
668[529] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
669בפנים ס"ו נתבאר שצריך למחות בנכרי שבא לפסול האבנים כו', "אפילו עושה בביתו, שאין הדבר ניכר שעושה בשביל בנין זה של הישראל".
670ולא הביא דעת הרמ"א, בשם הכל בו, "דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי".
671כי דעת רוב הפוסקים לאסור אף כשאינו בפרסום. והטעם שלדעתם אסור לשקעם בבנין, "משום שאחר כך כשישקעם בבנין יתפרסם למפרע שהן של ישראל".
672ובדיעבד הרי קיי"ל להתיר אף כשבנה את הבית בשבת.
673לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות וביאורים בקונטרס אחרון ע' יב ואילך. ביאורי השולחן ע' שיב ואילך. כוננת מישרים ע' קכג. כנישתא דבי רב ע' צד. מעשה חושב ע' לז. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
674[530] ע"ז כא, ב ד"ה אריסא (ולא מבעיא הבנין עצמו דאסור, אלא אף לפסול האבנים ולתקן הקורות ואפילו רחוק מן החומה ואפילו בביתו של עובד כוכבים אסור, כיון דלצורך מחובר הוא ... דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור, דברשות ישראל הוא).
675ס' התרומה סי' רכב (לעשות האבנים גזית או לפסול אותן ... נראה דאסור אפילו רחוק, כיון דצורך מחובר הוא, דמחובר כי האי פליגי, ופסיק כר"ש בן אלעזר, דאלו לעשות הבנין אפילו רבנן מודו דאסור, דהא ברשות ישראל הוא).
676[531] פ"ק דע"ז סכ"ג (ואפילו בתלוש לצורך מחובר, כגון אם סיתת העובד כוכבים האבנים בביתו בשבת אסור. וכן מוכח בירושלמי ... והיכי משכחת מחובר לקרקע בביתו של עובד כוכבים, אלא ודאי בתלוש לצורך מחובר קאמר).
677[532] ל"ת סה יט, ג (ולא מיבעיא הבניין עצמו דאסורה, אלא אפילו לתקן האבנים נמי אסור, אפילו רחוק מן החומה, ואפילו בביתו של גוי, כיון דצורך מחובר הוא, דבמחובר כי האי גוונא פליגי ופסיק כר' שמעון בן אלעזר, דאילו לעשות הבנין, אפילו לרבנן מודו דאסור, דהא ברשות ישראל הוא, דאף תלוש לא שריא אלא בביתו של נכרי).
678[533] פ"ו אות מט (ולתקן האבנים ולסתתן ולנסר הקורות והנסרים, גם כן כתב ר"י נראה דאסור, אפילו רחוק מן החומה, כיון דלצורך מחובר הוא).
679[534] סעיף ב (לפסול האבנים ולתקן הקורות, אפילו בביתו של גוי אסור, כיון דלצורך מחובר הוא).
680[535] סי' לא ל, ג (יש אוסרין, לפי ששם ישראל עליה, ויש מתירין לפי שאחריות על הגוי).
681[536] סעיף ב (ויש אומרים דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי).
682[537] וכן הוא לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ב (ולא סמכינן איחיד במקום רבים אפילו בדרבנן בשעת הדחק, אלא אם כן יש שם גם כן הפסד מרובה, כמבואר בכללי ההוראה), ושם נסמן (הערה 2188).
683וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט. רצ.
684[538] ד"ה ואפילו סיתת (מיהו נראה דאם בנו גוים ביתו בקבלנות, וכל שכן סיתות אבנים בביתו של גוי, יש להתיר לדור בו, וכן לשקע הקורות בבנין, דכיון דאיכא רבינו תם דהתיר קבלנות בית אפילו לכתחלה מדינא, אלא דהחמיר על עצמו כשבנה ביתו, מכל מקום לא חזר בו, ואם כן יש לנו לומר כדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בדיעבד).
685[539] ס"ק ד (אם נבנה בקבלנות, דהוא מותר לר"ת, אעפ"י שלא רצה לסמוך על זה לבנות ביתו כך, מכל מקום לא מצינו לו שאסרו אם כבר בנאוהו כן. וכן מסיק מו"ח ז"ל דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק בזה, וכן נראה עיקר).
686[540] ס"ק י (בב"ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר"ת ומותר בדיעבד). וסוף ס"ק יב (ומיהו בקצץ בקבלנות שרי בדיעבד).
687וכן הוא בפנים ס"ז (ואם לא מיחה בידו ועשה בשבת בקבלנות, יש להתיר לשקעם בבנין. וכן הבית שנבנה בשבת בקבלנות מותר להישראל ליכנס לדור בו. לפי שיש מי שמתיר קבלנות נכרי ואפילו במחובר).
688[541] בתוס' שבת יז, ב ד"ה אין נותנין (היה נראה לר"ת להתיר על ידי קבלנות נכרי לבנות בשבת). ע"ז כא, ב ד"ה אריסא (ר"ת ... התיר לישראל שנתן ביתו לעשותו בקבלנות לבנות בו אפילו בשבת). רא"ש שם סכ"ג (רבינו תם ז"ל התיר לישראל ששכר אומנא לבנות לו בית בקבלנות שיהו בונין בשבת ... ואמרו עליו על ר"ת ז"ל כשבנה את ביתו לא סמך על הוראתו ונהג בו איסור), ובטור (ישראל ששכר עכו"ם לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר"ת שיבנו לו בשבת).
689[542] סעיף ב (ויש מתירין אם אינו מפורסם לישראלים שסתת הגוי האבנים בשבת בביתו).
690הרי שלא הובאה שום דעה להתיר לכתחלה סיתות שאינו מפורסם, אלא כ"שסתת" כבר.
691[543] ס"ק ב (וכתב הכל בו דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי).
692ואם כן הי' נראה לפרש, שאף הרא"ש וסיעתו אינם אוסרים אלא כשהוא מפורסם.
693[544] היינו שלדעת הרא"ש וסיעתו אסור אפילו כשאינו מפורסם.
694[545] ראה יד מלאכי כללי שו"ע ורמ"א סקי"ט. כללי הפוסקים וההוראה כלל רפט.
695[546] מה שהרמ"א מפרש בדעת הרא"ש וסיעתו, לאסור אף כשאינו מפורסם.
696[547] ד"ה ודע (ואפשר דכל שעושה אותה הגוי בביתו, אף על פי שהמלאכה ידועה ומפורסמת שהיא של ישראל שרי, דכל בבית גוי לא גזרו ביה רבנן).
697הובא גם לעיל ריש ס"ק ב (אבל אם עושה בצנעא, אף שאירע שנתפרסם לרבים לא גזרו, כמ"ש הב"י סי' רנ"ב).
698וראה ביאורי השולחן ע' שיג.
699[548] וכיון דהם אוסרים כאן, בודאי היינו אף כשאינו מפורסם.
700[549] שמדברי הרא"ש נראה שהאיסור לשקעם בבנין, חמור יותר מהאיסור שלא יכנס בבית שבנה הנכרי.
701[550] "אם סיתת העובד כוכבים האבנים בביתו בשבת אסור".
702[551] סעיף ב (ואם עושה כן לא ישקעם בבנין).
703[552] ס"ק יא (הא דכתב בס"ב דלפסול האבנים דאפילו בדיעבד לא ישקעם בבנין, היינו משום דזה מקרי לכתחילה לשקעם בבנין, אבל אחר שבנה כבר שוב אין בו אלא חומרא בעלמא).
704[553] בשו"ע ס"ג (נכון להחמיר שלא יכנסו בו).
705וכן הוא בפנים ס"ז (נכון להחמיר שלא יכנס בו).
706[554] הטעם שסיתות חמור יותר מבנין.
707[555] ס"ק ד (אינו איסור גמור מצד הדין כשאר איסורים, מדלא מצינו בו איסור מפורש, רק שאלו אמוראי לא רצו לעייל בגוה, שמע מינה דאין איסור להם, רק לכתחלה החמירו על עצמם שלא לכנוס שם).
708[556] ס"ק יא (כאן מדינא שרי כיון דקצץ לו שכר, ועכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, לכן כתב דנכון להחמיר). ונתבאר לעיל (הערה 328).
709[557] שמה שאסור לשקעם בבנין, אף שאינו בפרסום.
710וראה אמרי יושר ח"ב סי' מ. חקרי הלכות ח"ג יז, א. ביאורי השולחן ע' שיג.
711[558] אליה זוטא סק"ב (אם בשבת עצמו אינו ניכר שהאבנים הם של ישראל, אלא דלמחר [כ]שישקעו בכותל יאמרו אתמול סתתה האבנים אלו, אסור).
712[559] סופ"ק דע"ז ד"ה ומהא שמעינן (יש מי שאומר דקבולת כי האי גונא אסור, דלא דמי לאריס, דכיון דאריס חולק בפירות לא אמרי אינשי דשכיר יום הוא, אבל כה"ג שהבעלים נוטלין כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכיר יום).
713[560] פ"ו הט"ו (לפי שלא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים, כלומר שהם יתלו בשכירות ואריסות וכן הוא הענין, ואם יחקרו הדבר ימצאו הנכרי נוטל פירות, ודבר הנראה הוא. אבל כשאין הנכרי נוטל בפירות, אלא שהישראל קוצץ עמו במלאכה, אין מתירין על סמך שיתלו הרואים בדבר שאינו, שיאמרו שכורה היא לנכרים וישראל נוטל פירותיה למחר).
714[561] "הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח, ידעו דלאו אריס הוא, ויחשדוהו ששכיר יום הוא".
715וכן הוא לעיל סי' רמג ס"ח (כשיחקרו אחריו בעת הקציר יראו שאין לו כלום בפירות השדה, יתברר להם למפרע שלא היה אריס, ויאמרו ששכיר יום היה).
716[562] יז, ב ד"ה אין נותנין (קבלנות דמחובר דהוי ברשות ישראל דמפרסמא מלתא, אסור בתוך התחום).
717[563] ז, א ד"ה ובכולן (קבלנות דכלים שהנכרי עושה מלאכתן בביתו ולא מינכר שהם של ישראל, אבל קבלנות דבנין, שהמלאכה נעשית בקרקע של ישראל, שהוא תוך התחום, אסור).
718[564] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
719בפנים ס"ח נתבאר, שמה ש"נוהגין היתר שהקהל שוכרים נכרים בקבלנות לפנות הזבל מן הרחוב ... לפי שכבר נתפרסם הדבר שדרך לשכור נכרי בקבלנות לפנות הזבל).
720ולא הזכיר הטעם שכתב המ"א "משום דבשל רבים ליכא חשדא". כיון שלא נאמר כן אלא לענין ע"ז, וגם שם לא קיי"ל כטעם הזה.
721לכללות קונטרס אחרון זה ראה כוננת מישרים ע' קכח ואילך. כנישתא דבי רב ע' צט. מעשה חושב ע' לח. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
722[565] ס"ק ח (משום דבשל רבים ליכא חשדא, כמ"ש ביו"ד סימן קמ"א ס"ד).
723והיינו כאמור ברמ"א שם (ויש מתירין בשל רבים, דליכא חשדא).
724[566] דאמרינן בע"ז מג, ב (ולא חיישי לחשדא. רבים שאני ... ואיבעית אימא להתלמד שאני). ורק התירוץ השני הובא ברי"ף שם יח, ב (להתלמד שאני).
725[567] הל' ע"ז פ"ג ה"י-יא (אסור לעשות צורות לנוי ואע"פ שאינה עבודת כוכבים שנאמר לא תעשון אתי ... וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים מזלות ומלאכים שנאמר לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום). וכתב על הר"ן שם יט, א (נראה לי שהם סוברים דכיון דקושטא דמלתא היא דלהבין ולהורות שרי, ומעתה ... מדחיין הנהו אוקמתא דאחרים עשו לו ודפרקים). ובב"י שם סי' קמא (ומכל מקום על הרמב"ם ז"ל יש לתמוה שהוה ליה לכתוב דלהתלמד מותר לעשותן). אך מכל מקום גם הוא מודה שזו שיטת הרמב"ם, וכן נפסק בשו"ע שם (ואם הם להתלמד, להבין ולהורות, כולן מותרות).
726[568] הובא בטור יו"ד סי' קמא (ורב אלפס אינו מתיר אלא כשהוא להתלמד, אבל אינו להתלמד, אפילו של רבים ושל פרקים אסור. וכן כתב הרמ"ה).
727[569] אף לדעת הרמ"א שם שמתיר בשל רבים.
728[570] ח"ב (לחמי תודה) סי' ד סד, ג (דהא דברבים ליכא חשדא לאו כללא הוא בכל מילי, דלא אתמר בפ' כל הצלמים אלא גבי חשדא דע"ז ... והדבר ברור שאין ללמוד שאר חשדי מחשד ע"ז ... ועוד דלדעת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ז"ל לא קיי"ל כההיא אוקימתא, אלא כמסקנא דשמעתתא ואי בעית אימא להתלמד שאני, כמבואר בטור וב"י שם).
729[571] ס"ק ב (ולי נראה דלא מוכח מידי מהאי דרבן גמליאל, לענין ע"א אמרו התם בשביל רבים ליכא חשדא דרבים עבדו ע"א. אבל כאן לענין אמירה לגוי, מנא ליה להמציא דשל רבים ליכא חשדא).
730[572] ראה הערות וביאורים תשעח ע' 56. תפארת יהודה קלמן ע' 250 ואילך.
731[573] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
732בפנים ס"ט-יא נפסק בפשיטות כדעת הרמב"ם ששכיר שנה דינו כקבלן.
733ואף שבשו"ע ס"ה הובאה גם דעת הראב"ד (ויש מי שאוסר בשוכר גוי לזמן). מכל מקום לא הובאה דעה זו בפנים.
734ומבאר הטעמים לזה:
735(א) גם מהשו"ע נראה שהעיקר כהרמב"ם.
736(ב) ספק דברי סופרים להקל.
737(ג) ס' התרומה סובר להקל יותר מהרמב"ם.
738(ד) כן פסק הרמ"א בשם הטור.
739(ה) כן פסק בתודת שלמים.
740לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' ק. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
741[574] פ"ו הי"ב (השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר אע"פ שהוא עושה בשבת. כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר, כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה). והשיג עליו הראב"ד (שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל... אינו דומה לקבלנות). שו"ע ס"ה (אם שכר גוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בגד, הרי זה כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה ... ויש מי שאוסר בשוכר גוי לזמן).
742[575] כלל זה (דהעיקר כדעה הראשונה שהובאה בשו"ע בסתם), הובא גם לקמן סי' רעו בקונטרס אחרון ס"ק ה. סי' שמח ס"ק א. סי' שנ ס"ק א. יו"ד סי' לב ס"ק ב. סי' קפו ס"ק ז. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל עג.
743[576] כמבואר בפנים סי"א (ויש מתירים גם בזה), ושם נסמן (הערה 353).
744ואף דלא קיי"ל כדעת ס' התרומה וסייעתו, כמבואר בפנים שם (ואין לסמוך על סברא זו). מכל מקום יש לצרף דעה זו, למה שסמך המחבר על דעת הרמב"ם, ולא חשש לדעת הראב"ד.
745[577] ס"ק ג (והטור הביא דברי הרמב"ם, משמע דהכי סבירא ליה).
746[578] סוף סי' ד (מאחר שמצינו יתד במקום נאמן לדינו של הרמב"ם ז"ל ... דשכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה הוו קבלנים, ממילא נסתלקה השגת הראב"ד.
747[579] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
748בפנים סי"ד נתבאר, שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין.
749ואף שנראה בט"ז שעיקר טעם ההיתר הוא דאדם בהול ושמא יעשה איסור גדול מזה.
750הנה טעם זה הוצרך לו מהר"ם רק לענין קובע מלאכתו בשבת (והובא טעם זה בפנים סי"ג).
751משא"כ לענין מראית העין, נראה מדברי הפוסקים, שלא גזרו במקום הפסד.
752לכללות קונטרס אחרון זה ראה כוננת מישרים ע' קסא. כנישתא דבי רב ע' קא. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
753[580] סעיף ו (ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו).
754[581] ס"ק ו (במרדכי בשם מהר"מ כתב על זה, ואם תמצי לומר שיש לחלק בין קבולת שאין הישראל קובע מלאכתו לעכו"ם רק בשבת ובמכס קובע לו דוקא בשבת. מכל מקום יש להתיר מדתניא פרק מי שהחשיך דמשום פסידא שרו רבנן, דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים. הכא נמי לא שנא ... והקשה ב"י דלמה לא התיר מטעם דאין בקבלת המכס איסור דאורייתא, ותירץ דבסתם מקבלי מכס צריכים ... ולפי דבריו ... במקום שאין כותבין בפרט במדינות אלו שברוב מקומות הקטנים המקבלים מכס אין כותבין קבלת המכס, היה לנו לאסור להשכיר עכו"ם, כי אין כאן חשש שיבוא לאיסור דאורייתא, והיה להפוסקים לחלק בכך).
755[582] שבמרדכי רמז רמו-ז, ובהגהות מרדכי רמז תנב עח, ג (ובנדון זה שקובע לו ליטול המכס בשבת, מכל מקום נראה להביא ראיה להתיר [דתנא] פרק מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, דמשום פסידא שרי ליה רבנן, דאי לא שרי ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, הכא נמי לא שנא. וכל שכן להציל מידם).
756ומפרש רבינו שהמרדכי כתב גם זאת בשם רבו מהר"ם (שהביא ממנו בתחלת דבריו ברמז רמו). או שמהר"ם הכוונה למרדכי.
757[583] ואף שנתבאר בפנים סי"ג, שאנו זקוקים לטעם של אדם בהול כו', כדי להתיר במקום שצריך לכתוב.
758מכל מקם הרי מהר"ם לא איירי במקום שצריך לכתוב, ואינו אומר לו לכתוב, ואם כן מדוע לא הסתפק בהיתר של שבות דשבות במקום הפסד.
759אלא ודאי הוא מטעם שלדעתו אסור שבות דשבות במקום הפסד, ולכן הוצרך לטעם אחר להתיר.
760ונתבאר לעיל (הערה 367).
761[584] רמז תנח (מה ראו לאסור לומר לנכרי כבה [אפילו] במקום פסידא ... דכולהו דשרינן במקום פסידא, היינו טעמא דאי לא שרית ליה איסור זוטא יבא לעשות איסור רבה ... אבל לענין כבוי הסברא הפוכה).
762הובא גם לקמן סי' רסו קונטרס אחרון סק"ז (שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו במקום הפסד, כמו שכתב המג"א בסי' ש"ז עיין שם בשם הר"ן וריב"ש ורשב"א והגהות מרדכי).
763והוא במ"א סי' שז ס"ק ז (ובהגמ"ר ... ובריב"ש סימן שפ"ד ... והר"ן פ' חבית ... דאפילו שבות דשבות אסור, כמ"ש הרשב"א בתשובות סי' תשפ"ד).
764וכאן הביא את הגהות מרדכי, דקאי בשיטת רבו מהר"ם מרוטנבורג.
765[585] ולכן לא התיר אלא מטעם דאדם בהול על ממונו כו', או מטעם דמציל מידם הוי מצוה. וראה כנישתא דבי רב ע' קב הערה כז.
766[586] שלא הוזכר בפנים סי"ד הטעם של אדם בהול כו' (לענין איסור מראית העין), אלא בסי"ג (לענין קבע מלאכתו בשבת במקום שצריך לכתוב).
767[587] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
768בפנים סי"ח נתבאר, שאף במקום שאין לאסור משום ממצוא חפצך, אסור משום מראית העין, ולא הותר אלא בהפסד מרובה.
769ואף שהעיקר כט"ז שביאר, שבמקום שאין לאסור משום ממצוא חפצך מותר לגמרי. מכל מקום יש לחוש לדעת היד אהרן שאסר משום מראית העין. ובפרט שצריך עיון בהלכה זו לדעת הט"ז.
770לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' קג. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
771[588] בהגהות ב"י (דכאן האיסור הוא משום שנקרא על שמו, וכל שרואה אותו יושב שם אומר שהוא שכירו ואסור. וכן משמעות דברי רמ"א שכתב דאפילו השכירו לשבתות מותר, ואחר זה כתב דלישב שם אסור, הרי דאם השכירו לשבתות, דאין לישראל עסק בו, ואפילו הכי כתב דאסור לישב שם, ואם איתא להא, הוה ליה לפרושי. וכן כתב הרב בעל מג"א, דהאיסור הוא משום מראית העין).
772ומה שלא נזכר שכן פסק המ"א, ראה כנישתא דבי רב הערה כט.
773[589] ס"ק ז (אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו"ם, שלא יגנוב אלא יניח לתיבה המכס מה שיקבל, מותר).
774[590] "כיון דלא מנכרא מלתא כל כך שרי".
775וכן הוא לקמן סי' שו ס"א-ב (ממצוא חפצך דרשו חכמים חפציך אסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה ... שהרי הילוך זה הוא בשביל חפצים האסורים בשבת ... במה דברים אמורים כשניכר הדבר שמתכוין לחפצים האסורים).
776[591] ואין חוששים למראית העין, שיחשבו שעובר על ממצוא חפצך.
777[592] לפי הט"ז שם (ונראה לי דאף בזה שאסור לישב שם, היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעושה העכו"ם, וכדי לקבל ממנו חשבון על זה למחר).
778[593] במרדכי רמז רמז (אבל לישב אצל הנכרי המקבל המכס אסור).
779ומפרש רבינו שהמרדכי כתב כן בשם רבו מהר"ם. או שמהר"ם הכוונה למרדכי.
780וראה כוננת מישרים ע' קעה.
781[594] מטעם זה יש להחמיר כדעת היד אהרן, שגם כשיושב רק לשמור אסור משום מראית העין.
782[595] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
783בפנים ס"כ נתבאר, בענין ישראל ששכר המלח מהשר, שאם שכר הפועלים וקצץ שכרם לפי מלאכתם, הם מתכוונים בעשייתם בשבת לטובת עצמן ומותר, כדעת רש"ל. ומכל מקום יאמר להם שאינו מקפיד שיעשו מלאכתם בשבילו בשבת.
784ומבאר על זה, שלדעת הפנים מאירות יש כאן שתי חששות:
785(א) שיש ריוח לישראל ממלאכת הנכרי בשבת.
786אבל קיי"ל כרש"ל, שכיון שמשלם לו לפי סכום מלאכתו, אם כן עושה על דעת עצמו להרבות שכרו, ולא איכפת לן בריוח הישראל.
787(ב) כיון שעושה מחמת שהישראל מקפיד "עושה אדעתא דישראל".
788וגם בזה קיי"ל כרש"ל, שכיון שמשלם לו לפי סכום מלאכתו, אם כן עושה על דעת עצמו להרבות שכרו, ולא מחמת קפידת הישראל.
789אבל כיון שהוא מקפיד שלא יבטלו, לכן יאמר להם שמצדו אינם מוכרחים לעבוד בשבת.
790*
791וכל זה הוא לפני המבואר כאן ולעיל סי"א. אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג (ס"ה) חזר בו, אפילו לענין שכיר שנה למלאכה מיוחדת, שלא איכפת לנו בזה לא מריוח הישראל מהמלאכה בשבת, ולא מהקפדתו של הישראל.
792לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי השולחן ע' שיד ואילך. כוננת מישרים ע' קפב ואילך. כנישתא דבי רב ע' קה. מעשה חושב ע' מד. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
793[596] "בהא מודה הרמב"ם דאסור ... הראב"ד שכתב ... מכל מקום אותה מלאכה משתרשי לי' ואינו דומה לקבלנות עכ"ל ... יהודי ששכר המלח מותר לו להשכיר פועלים בקבלנות, שאם יעשה כך וכך מלח יתן לו כך וכך, רש"ל סי' ק' ... בכי האי גונא שהישראל מקפיד אם ישב בטל אז אסור מדינא ... כמ"ש האחרונים בסי' רמ"ג גבי מרחץ".
794והיינו שלדעתו יש לאסור כאן משני טעמים:
795(א) מטעם שהישראל מרויח מהמלאכה, שאסור כמו במרחץ ותנור ורחיים דלעיל סי' רמג ס"ג (מי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו תנור שאופין בו הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו רחיים שטוחנין בהן הכל ונותנין לו שכר, ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור, ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראל, צריך הוא למחות בהנכרי, ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם, לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה). וכדלעיל סי"א (אסור להניחו שיעשה בשבת, לפי שהישראל מרויח מלאכה זו בשבת, שהרי כשיהיה פנוי אחר השבת יצטרך לעשות מלאכות אחרות).
796(ב) מטעם "עושה אדעתא דישראל", כיון שעושה מחמת שהישראל מקפיד. וכדלעיל ס"י (אם הוא מקפיד עמו על ביטולו, הרי הוא עושה בשבת מחמת הישראל).
797[597] פ"ו הי"ב (שכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר). וכדלעיל ס"ט.
798[598] כמועתק מדבריו במ"א ס"ק יז (יהודי ששכר המלח, מותר לשכור לו פועלים בקבולת, שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך). ופירש הפנים מאירות בדבריו, דהיינו דוקא כשאינו מקפיד על ביטולם בשבת.
799[599] סי' ק (שאלה. אחד שקנה מהשר בעד סך מה על שנה לבשל לו מלח, ואותו הישראל השכיר לו פועלים גוים בקבולת על שנה או על חודש, לבשל אותו המלח בדבר הידוע, באם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך, והכלים הם של הישראל ... תשובה. מה שהזכרת בשאלה הכלים של ישראל אין לחוש כלל, דק"ל כבית הלל דלית להו שביתת כלים ... כל קבולת שרי אפילו במלאכה ממש, אלא דגבי מכס ... מאחר שידוע שאינו משכיר לו אלא לשבת, שהרי כל ימי השבוע הוא בעצמו מקבל המכס, אם כן מוכח דאדעתא דישראל קעביד, מה שאין כן בבישול המלח).
800[600] "ותשוב[ת] רש"ל [לא] הי' לפני לעיין בו".
801[601] אלא ודאי גם הרש"ל מיירי כשמקפיד על ביטולו.
802[602] בשו"ת רש"ל שם (דמי יימר שחשוב הכא פסידא גמור, אלא מניעת ריוח הוא במה שאינו עושה היום).
803וכמובא בפנים סכ"א (אם הוא בענין שלא יפסיד כלום מכיסו, אלא שמפסיד הריוח שהיה יכול להרויח הרבה בעשיית המלח גם בשבתות, אין מתירין לו בשביל כך).
804הרי שעכ"פ מיירי הרש"ל כשמקפיד על ביטולו.
805[603] דלעיל סי"א (לפי שהישראל מרויח מלאכה זו בשבת, שהרי כשיהיה פנוי אחר השבת יצטרך לעשות מלאכות אחרות. ואין להתיר מפני שהנכרי עושה לטובת עצמו כדי לקבל כל שכרו, שהרי אף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו כלום).
806[604] כדלקמן סכ"ב.
807[605] ראה ביאורי השולחן ע' שטו.
808[606] ס"ק ב (וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד, דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו).
809[607] אוצ"ל: בשכר.
810[608] כמובא לעיל (הערות 595-596), שהפנים מאירות אוסר בזה משני טעמים: (א) שיש מזה ריוח לישראל. (ב) כיון שעושה מחמת שהישראל מקפיד, הרי עושה אדעתא דישראל.
811ולכן גם אם יאמר לו שאינו מקפיד, ישאר לדעתו הטעם הראשון לאיסור.
812אמנם באמת אין לחוש בזה לריוח הישראל, כדלקמן בסמוך, שבזה גם המ"א יודה דלא חיישינן.
813[609] כמובא בפנים סי"א (והערה 353).
814[610] ס"ק א (אם הישראל נוטל כל הריוח של המלאכה, אף על פי שהעכו"ם קיבל עליו לכל השנה, רק שנותן לעכו"ם דבר קצוב, אסור, דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו).
815[611] ד"ה ומ"ש בספרי (שאפשר לדחות טעם זה). ובסי' רמד ד"ה ומכלל דברי הרמב"ם (ומכלל דברי הרמב"ם אתה למד שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת, כלומר שהישראל השוכר את הגוי בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו, אסור להניחו לעשות לו מלאכה בשבת, ולא מן הדין, דמדינא ודאי שרי, דגוי בדנפשיה קא עביד, אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום).
816ונתבארה שיטתם לקמן סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק ו (והב"י שם, ובסי' רמ"ד שכתב האיסור במרחץ משום מראית העין, מכלל דלא פסיקא ליה מלתא לאסור בשביל כך, כיון דקעביד אדעתא דנפשיה, וכן כתב הט"ז בסי' רמ"ג. ודעתם בזה דלא כהראב"ד). והיינו שלא איכפת לן במה שמגיע לישראל ריוח מהמלאכה בשבת.
817וכוותייהו פסק במהדורא בתרא לסי' רמג (ס"ה), שאין חוששים לריוח הישראל אף בשכיר שנה.
818ומכל שכן שיש להתיר כאן, מטעם האמור לעיל בדעת הרש"ל.
819[612] על הטור סי' רמג (ומה שכתוב בספרים והילכך מותר בקבלנות ... אם נפרש גם כן בכאן קבלנות, שהגוי מקבל על עצמו לחמם המרחץ ולעשות כל הדברים הצריכין לו, בשביל שיתן לו הישראל דבר קצוב, וכל הריוח הוא לישראל, בזה נראה שאסור).
820[613] ד"ה הלכך מותר בקבלנות (כתב רבינו דלפי זה במרחץ נמי מותר אפילו בקבלנות, שיקבל עליו הגוי כל מלאכת המרחץ בדבר ידוע והישראל יטול כל הריוח, דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ושרי מדינא ... כל היכא דהגוי אדעתא דנפשיה קא עביד לא הוי שלוחו, [וריוח] דישראל ממילא קא אתא, ומדינא שרי לכולי עלמא).
821[614] הטעם דעביד אדעתא דנפשיה.
822[615] כדלעיל סי"א (ואין להתיר מפני שהנכרי עושה לטובת עצמו כדי לקבל כל שכרו, שהרי אף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו כלום).
823והשיב על דבריו במהדורא בתרא שם (ומ"ש המ"א שם שאף אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם כו', זה אינו במהר"י אבוהב שבב"י, אלא הוספה מדעת עצמו ... ולא קשה מידי, דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל, ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו לפי הפסיקה שביניהם בשעת השכירות).
824[616] קונטרס אחרון סק"א (קושיית שו"ת תודת שלמים על הראב"ד וסייעתו).
825[617] ח"ב (לחמי תודה) סו"סי ד (מאחר שמצינו יתד במקום נאמן לדינו של הרמב"ם ... דשכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה הוו כקבלנים, ממילא נסתלקה השגת הראב"ד, דהא הראב"ד בהשגתו תרתי קאמר, חדא שאעפ"י שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מכל מקום אותה המלאכה משתרשא ליה, ועוד שאין זה דומה לקבלנות, והואיל שלפי גירסתו של הרמב"ם ז"ל בגמרא מוכח דדומה הוא לקבלנות, לא איכפת לן אי משתרשא ליה).
826[618] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
827בפנים ס"כ נתבאר "ובלבד שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת". ושיש בזה חילוק בין מוסר להם העצים בשבת, שאסור מעיקר הדין, לבין מסר להם בערב שבת, אלא שלא הוציאום מרשותו עד שחשכה, שאסור משום מראית העין.
828ומבאר כאן (א) ההוכחות לחילוק זה. (ב) שאם הוציאום מרשותו בערב שבת מותר. ודלא כהתוספות שבת, שאוסר אף כשמסר לו בערב שבת, כשהישראל רואהו ושותק.
829לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי השלחן ע' שיח. כנישתא דבי רב ע' קי. מעשה חשב ע' מו. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
830[619] יב, א (סיועי סייע בתיבנא בהדייהו), ופירש"י (שהיה נותן להם תבן למלאכה דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור).
831וראה שו"ת צ"צ או"ח סי' לא סעי' ב, וסי' לב (פירש רבינו ז"ל דהיינו כשנותן לו התבן בשבת דוקא, אבל בערב שבת מותר). פסקי דינים צמח צדק יא, ג (היינו שנתן להם בשבת, עי' שו"ע של רבינו).
832[620] "סיועי סייעיה בתיבנא בהדייהו, שהיה נותן להם תבן למלאכה ועל כן אסור ... ממילא מיירי באיסור גמור".
833[621] וכן נתבאר בט"ז סי' תקמג ס"ק א (דודאי יש איסור גמור אם מסייע בנתינת תבן ביום השבת). וראה כנישתא דבי רב.
834[622] "אלא שלא הוציאום מרשותו עד שחשיכה".
835[623] הי"ט (לא ימכור אדם חפציו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ימשכננו ולא יתן לו במתנה, אלא בכדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם השבת. שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נתן לו וכשיצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לנכרי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת).
836וכן הוא לקמן סי' רמו ס"ד (אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת, ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום, אסור להשאילו מפני מראית העין, שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו, יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה).
837הרי שאם נתן לו בערב שבת, אלא שלא הספיק להוציאו מביתו עד שחשיכה, אינו אסור אלא משום מראית העין.
838[624] "ואם כן אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה שרי. אבל הרמב"ם פ"ו כתב כשיצא מפתח ביתו בשבת יראה כמי שלוה לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת".
839והיינו שיש ב' דעות מהו המראית העין. הובאו לקמן סי' רמו ס"ד-ה.
840[625] על מ"ש המ"א בסי' רנב ס"ק ט (וז"ל הגמ"ר פ"ק, דלא שייך לומר אדעתיה דנפשיה קעביד אלא בעכו"ם שעושה מלאכה בשלו, אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים, ואם ראה ישראל ושתק אדעתי' קעביד, וצריך למחות בידו).
841כתב על זה בתוספת שבת שם ס"ק יג (וכתב עוד בשם הגהות מרדכי, דאפילו בקצץ לא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעבדי, אלא בעכו"ם העושה מלאכה בשלו, ואין צריך ליקח איזה דבר בשבת משל הישראל, אבל כשנוטל בשבת עצים משל ישראל לצורך המלאכה, דזה ודאי צריך ליטול רשות מבעל העצים, וכשרואה בעל העצים שנוטל העכו"ם ושותק ודאי ניחא ליה בהכי. ואם כן אדעתיה דישראל קעביד, ואפילו כשעושה העכו"ם המלאכה כולה לצורך עצמו, נמי אסור). ולפי זה הי' אפשר לומר, שגם אם מביא עצים מביתו בערב שבת צריך למחות בו.
842[626] "ובלבד שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת", משא"כ אם הביאו בערב שבת מותר.
843[627] פ"א סי' תנב, בשם רבינו שמחה (אבל להבעיר מעצי ישראל, צריך ליטול רשות מבעל העצים, ואם ראה ישראל ושתק, אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל. כמו האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל, שאסור אפילו בקיבולת ... בחנם צריך למחות אפילו אם הנכרי עושה בביתו).
844ונתבארו דבריו לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה כי המעיין (דדמי לאומנים שעושים בבית ישראל שאסור אפילו בקבולת, ורוצה לומר דהתם נמי טעמא משום שהישראל רואה ושותק לו ואינו מגרשו מביתו ... ואחר כך הוסיף דבחנם גרע מבשכר, דאפילו בבית הנכרי צריך למחות כשעושה בחנם, אפילו עושה בטובת הנאה, כדגרסינן בירושלמי כו' הדא אמרה בטובת הנאה אבל שכיר בעבידתיה עסיק). הרי שכשהנכרי אינו עושה בבית הישראל, לא אסור כשהישראל רואה ושותק, אלא כשעושה בחנם, משא"כ בקבלנות לא איכפת במה שרואה ושותק.
845[628] סעיף ז-ח (ומכל מקום אם רואה אותו עושה מלאכתו בשבת, צריך לומר לו שלא יעשה ... במה דברים אמורים כשלא קצץ לו שכר ... אבל אם קצץ לו שכר ... אין צריך למחות בידו כלל), ושם נסמן.
846[629] בקונטרס אחרון ס"ק ה (והנה לפי דעתו ז"ל דדוקא משום שלא יוכל למחות ... אבל המג"א לא העתיק אלא תחלת דבריו). דהיינו שרבינו שמחה שבהגהות מרדכי הנ"ל סובר שאין צריך למחות בקצץ כיון שאינו יכול למחות בו, אבל המ"א לא העתיק דברים אלו, כי לדעתו אין צריך למחות בקצץ כיון דעביד אדעתא דנפשיה. ונתבארה שם הנפקא מינה בינם להלכה (והערה 2327).
847`