Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
א`
ברמו דיני השאלה והשכרה לנכרי בשבת
ובו י"ט סעיפים:
השכרת והשאלת כלים לנכרי
א מותר להשאיל כלים ולהשכירם לנכרי, ואף על פי שהנכרי עושה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווין על שביתת הכלים שלנו שלא יעשה בהם הנכרי מלאכה בשבת, או שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאליה כמ"ש בסימן רנ"ב (ולענין להשכיר דבר של פרהסיא עיין סימן רמ"ג).
ובו י"ט סעיפים:
השכרת והשאלת כלים לנכרי
א מותר להשאיל כלים ולהשכירם לנכרי, ואף על פי שהנכרי עושה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווין על שביתת הכלים שלנו שלא יעשה בהם הנכרי מלאכה בשבת, או שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאליה כמ"ש בסימן רנ"ב (ולענין להשכיר דבר של פרהסיא עיין סימן רמ"ג).
גוכשנוטל השכר לא יטול שכר השבת אלא בהבלעה, כגון אם השכיר לו לשבוע או לחדש יכול ליטול השכר אף ששכר השבת מובלע בו. אבל אם השכיר לו לימים נפרדים, בעד כל יום ויום כך וכך, לא יטול ממנו שכר המגיע לימי השבת כמו שנתבאר בסימן רמ"ג עיין שם. ואפילו אם השכיר לו ישראל כלים שאין עושים בהם מלאכה כלל, ואפילו השכיר לו חדר לדור בו, לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה (עיין סי' ש"ו):
דב יש אומרים שהכלים שעושים בהם מלאכה, כגון רחיים במקום שמותר להשכירם לנכרי כמו שנתבאר בסי' רמ"ג, ומחרישה וכיוצא בהן משאר כלי אומנות, אסור להשכירם לנכרי בערב שבת. דכיון שיש ריוח להישראל במה שהכלים נשכרים לנכרי גם ביום השבת, כי ידוע הוא אף שמשכירם לו לשבוע או לחדש, אם היה משכיר לו חוץ משבתות, שלא היה רשאי לעשות בהם מלאכה גם בשבת, היה הנכרי פוחת לו מעט משכירות שנותן עכשיו כשמשכיר לו סתם ויש לו רשות לעשות גם בשבת, לפיכך כשהנכרי עושה מלאכה בשבת סמוך ליום שהשכירם לו, דהיינו ערב שבת, הרי נראה כאלו עושה בשליחות הישראל שצוהו לעשות בשבת כשהשכירם לו אתמול, כיון שיש ריוח לישראל במה שהוא רשאי לעשות בשבת. וכן עיקר:
הג אבל להשאיל לו כלים שעושים בהם מלאכה מותר אפילו בערב שבת סמוך לחשכה. דכיון שאין ריוח לישראל במה שהנכרי רשאי לעשות בהם בשבת, אין נראה כאלו עושה בשליחותו.
וואפילו אם משאילו בתנאי על מנת שישאילנו הנכרי כלי אחר לאחר השבת, ונמצא שיש ריוח לישראל במה שמשאיל להנכרי גם בשבת, מכל מקום כיון שאינו נוטל שכירות ממש בעד זה לא גזרו חכמים:
זהוצאה מביתו בשבת על ידי נכרי
ד אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת. ואפילו בערב שבת, אם הוא סמוך לחשיכה כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום, אסור להשאילו מפני מראית העין. שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו, יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה, שלא יעלה על דעתו שהשאיל לו והוא מוציאו לצורך עצמו.
ד אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת. ואפילו בערב שבת, אם הוא סמוך לחשיכה כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום, אסור להשאילו מפני מראית העין. שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו, יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה, שלא יעלה על דעתו שהשאיל לו והוא מוציאו לצורך עצמו.
חואפילו בעיר שאין בה רשות הרבים אלא כרמלית, שאין איסור של תורה אפילו לישראל להוציא לתוכה מרשות היחיד, אעפ"כ כיון שמדברי סופרים אסור להוציא אפילו על ידי נכרי שלא לצורך מצוה, כמו שיתבאר בסי' ש"ז, אם כן יחשדוהו שהוא עובר על דברי סופרים:
טה אבל בעיר המעורבת שמותר לטלטל בתוכה מותר להשאילו אפילו בשבת, אם (א) הנכרי דר במקום המעורב שמותר לטלטל בו, או אפילו דר במקום שאינו מעורב, אלא בענין שאין לחוש למראית העין של הרואה אותו יוצא מביתו של ישראל (כגון שביתו של ישראל רחוק כל כך ממקום שאינו מעורב, בענין שהרואה אותו יוצא מביתו של ישראל אינו רואה כשהוא יוצא למקום שאינו מעורב).
יומכל מקום אם ידוע לו (ב) שהנכרי יוליכנו היום חוץ לתחום אסור להשאילו בשבת. לפי שחפצו של ישראל שהיו ברשותו בבין השמשות קנו אצלו שביתה בשביתתו, דהיינו אלפים אמה לכל רוח ולא יותר. ואף שאין אדם מוזהר על תחום כליו, כמו שאינו מצווה על שביתת כליו, מכל מקום כיון שקנו שביתה אצלו ואין להם אלא אלפים אמה, אסור לו לגרום להם בידים שיובאו חוץ לתחום על ידי שמוסרו ביד נכרי. אבל מותר להראותם לו ולומר לו שיטלם מעצמו, כיון שאינו מוסרם לו בידים.
יאויש מתירין אפילו למסור לו בידים, כיון שהנכרי הוא המוציאן חוץ לתחום מדעתו לצורך עצמו, והישראל אינו אלא גורם בעלמא. וכן עיקר.
יבויש חולקין על כל זה ואומרים, שאפילו בעיר המעורבת, ואפילו הנכרי דר גם כן במקום המעורב, אסור להשאילו בשבת, או אפילו בערב שבת כל שאינו יוצא מפתח ביתו מבעוד יום. לפי שהרואה אותו יוצא מבית ישראל בשבת וחפץ ישראל בידו, יאמר שמכר לו חפץ זה בשבת, או הלוהו לו לזמן מרובה (דהיינו יותר מל' יום שהיא נקראת הלואה), ולא התירו בשבת אלא שאלה שהוא לזמן מועט, כמ"ש בסי' ש"ז, או יאמר (הרואה) שנתנו לו למשכון, ואסור ליתן משכון בשבת כמ"ש שם, או יאמר שנתנו לו לתקנו ולעשות בו מלאכה, ואסור ליתן בשבת שום דבר לעשות בו מלאכה, אפילו בקבלנות, ואפילו קצץ עמו מערב שבת.
יגולענין הלכה יש להקל בשאלה בעת הצורך כסברא הראשונה.
ידאבל אם מכר לו אפילו בערב שבת, או שהלוהו לו לזמן מרובה יותר משלשים יום, או שנתנו לו למשכון, או שנתנו לעשות בו מלאכה, צריך שיצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת, לפי שיש לחוש שמא יודע להרואה אותו יוצא מבית ישראל שהישראל מכרו לו או הלוהו או משכנו או נתנו לו לעשות בו מלאכה, כיון שכן הוא האמת, ויחשדהו שעשה כן בשבת. משא"כ בשאלה, כשיודע לו האמת אין כאן חשד כלל, אף אם ידמה לו שהשאילו בשבת, שהרי מותר להשאיל בשבת:
טוו וכל זה בחפצים של ישראל. אבל חפצים של נכרי שהיו מופקדים ביד ישראל, ובא ליטלו בשבת, יכול ליתנו, ואע"פ שיוציאנו לרשות הרבים, כמ"ש בסימן שכ"ה, עיי"ש תשלום דינים אלו:
טזהשאלת והשכרת בהמתו לנכרי
ז אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה, מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת, ואדם מצווה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך. ואף להשכירה לו אסור, מן התורה, אע"פ שמשכירה הרבה ימים קודם השבת.
ז אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה, מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת, ואדם מצווה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך. ואף להשכירה לו אסור, מן התורה, אע"פ שמשכירה הרבה ימים קודם השבת.
יזואפילו אם מתנה עמו שלא יעשה בה כלום בשבת והבטיח לו, אין זה מועיל, כי אין הנכרי נאמן על כך, מטעם שיתבאר בסי' ש"ה ע"ש:
יחח במה דברים אמורים כשגוף הבהמה של ישראל. אבל ישראל ששכר בהמה מנכרי, יכול לחזור ולהשכירה או להשאילה לנכרי אחר, דכיון שאין גוף הבהמה שלו אינו מצווה על שביתתה.
יטויש מי שאוסר להשאילה, לפי שיש להסתפק שמא על ידי השכירות ששכרה הישראל, שנותן דמים להנכרי בעדה כדי שיהא רשאי לעשות בה מלאכה, נקנה לו על ידי כך הבהמה לימים אלו ששכרה לו מהנכרי, וכשחוזר ומשאילה לנכרי והנכרי עושה בה מלאכה בשבת, עובר הישראל משום שביתת בהמתו. משא"כ כשחוזר ומשכירה לנכרי מותר ממה נפשך, שאם נקנה גוף הבהמה לישראל, נקנה גם כן לנכרי ששכרה ממנו, ואין הישראל מצווה על שביתתה. (ג) וטוב לחוש לדבריו:
כהפקרת והקנאת הבהמה לשבת
ט מותר להשכיר או להשאיל בהמתו לנכרי, ולהתנות עמו שיחזירנה לו קודם השבת.
ט מותר להשכיר או להשאיל בהמתו לנכרי, ולהתנות עמו שיחזירנה לו קודם השבת.
כאואם עבר הנכרי על תנאו ועיכבה ולא החזירה קודם השבת, יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבת, שאז אינו מצווה על שביתתה, כיון שאינה שלו, שכבר הפקירה.
כבואע"פ שמדברי סופרים כל הפקר שאינו בפני שלשה אינו הפקר כלל, שכשיש שלשה בודאי הוא מפקיר בלב שלם ואין כאן חשש הערמה, שהרי אחד מהשלשה יכול לזכות מיד בהפקר הזה והשנים הנשארים יכולים להעיד לו שזכה מההפקר, ולא יוכל המפקיר לחזור בו ולהוציאו ממנו. מכל מקום אע"פ שמפקיר בינו לבין עצמו בודאי מפקיר בלב שלם, כדי שינצל מאיסור של תורה.
כגומכל מקום אין אדם אחר יכול לזכות בה, אפילו אם מפקירה בפני שלשה כשאר הפקר. דכיון שאינ[ו] מפקירה אלא כדי להפקיע מעליו איסור שבת בלבד, (ד) אם כן מן הסתם אינו מפקירה אלא ליום השבת בלבד, בשעה שהנכרי עושה בה מלאכה, שהפקר ליום אחד או אפילו לשעה אחת הרי הוא הפקר גמור לאותו יום ואותה שעה, כמ"ש בחו"מ סי' רע"ג, ובמוצאי שבת מיד היא חוזרת להיות שלו, ואין שום אדם יכול לזכות בה.
כדואף בשבת אינה הפקר אלא בשעה שעושה בה מלאכה, שהרי לא הפקירה אלא כדי להנצל מאיסור עשיית המלאכה שהנכרי עושה בה בשבת, ואם כן בשעה שאינו עושה בה כלום היא חוזרת להיות שלו, ואין שום אדם יכול לזכות בה (אלא בשעה שהנכרי עושה בה, ואז לא יניחנו הנכרי. ואף אם יניחנו הנכרי, מכל מקום אותה רגע שזוכה בה היא בטלה ממלאכת הנכרי, וחוזרת היא להיות של ישראל):
כהי ואם הוא רוצה, יכול להקנות גוף הבהמה לנכרי זה ליום השבת, קודם השבת. והוא שיאמר לו בפניו בהמתי קנויה לך, שאז מתכוין הנכרי לקנותה, והיא נקנית לו באמירה זו, כיון שהיא ברשותו. אבל אם אומר כן שלא בפניו לא קנאה הנכרי כלל:
כויא וכל זה בדיעבד שכבר השכירה או השאילה לנכרי בהיתר, שהתנה עמו שיחזירנה לו קודם השבת. אבל לכתחלה אסור להשכירה או להשאילה סתם, על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה, או יקנה אותה להנכרי, לפי שמפורסם לרבים שהיא בהמת ישראל, וההפקר וההקנאה אינן מפורסמים כלל, ויש כאן חשש מראית העין.
כזויש מתירין להשכיר או להשאיל לכתחלה על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי בפני שלשה ישראלים, שעל ידי השלשה ישראלים יתפרסם הדבר לכל מי שיודע שהיא בהמת ישראל.
כחויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, כגון מי שיש לו שדות ואי אפשר לו ליתנן לנכרי באריסות אלא אם כן ישכיר לו גם שוורים לחרוש בהם, ואי אפשר לו למנעו שלא יחרוש בהם בשבת, וגם אי אפשר לו להטיל עליו כל אחריות השוורים אף לענין יוקר וזול ומיתה באונס ע"ד שיתבאר, אזי יש להתיר לו שיפקירם בפני ג'. וטוב להורות לו שיפקירם בפני דייני העיר, והם יפרשו לו ענין ההפקר שיפקירם בלב מלא, ולא יתבע מן הנכרי אפילו אם על ידי פשיעותו יארע בהם הפסד בשבת, והם יפרסמו ההפקר לכל, שלא יהיה חשש מראית העין.
כטוכן יש להתיר לצורך מצוה כגון לשלוח אתרוגים על בהמתו על ידי נכרי, ע"ד שיתבאר בסי' תרנ"ה, אם מפקיר בהמתו בפני שלשה. ואם אי אפשר לו, יכול להפקיר אפילו בינו לבין עצמו, שלדבר מצוה אין לחוש למראית העין.
לאבל שלא לצורך מצוה ושלא בשעת הדחק אין להתיר לכתחלה, אפילו רוצה לפרסם לרבים שמפקירה או שמקנה גוף הבהמה להנכרי ליום השבת, לפי שאפשר שימצאו הרבה שיודעים מהשכירות והשאלה שהן לכל ימות השבוע, ואינן יודעים מההפקר (ה) וההקנאה שהן לשבת בלבד, ויראה להם שגם בשבת היא שכורה ושאולה בלבד להנכרי, וגוף הבהמה של ישראל כמו בכל ימות השבוע.
לאאבל אם גם בימות החול גוף הבהמה קנוי להנכרי, אף על פי שלא הקנה לו קנין גמור שיהא רשות בידו למוכרה וליתן להישראל דמיה, אלא לא הקנה אותה לו רק לענין יוקר וזול ואחריות מיתה, דהיינו ששם אותה בדמים להנכרי בשעה שהשכירה או השאילה לו, ואם (ו) תתייקר בסוף משך זמן שכירותו או שאילתו, כשיחזירנה להישראל, יהיה העודף להנכרי, ואם תוזל, יתחייב לשלם לו העודף מביתו, אע"פ שהוא אנוס בזול זה, וכן אם תמות אפילו באונס יתחייב לשלם, ונמצא ריוח בהמה זו וחסרונה הכל לנכרי כאלו היתה בהמתו ממש, לפיכך אין הישראל מצווה על שביתתה, שאף שגוף הבהמה משועבד לו שלא יוכל הנכרי למוכרה שלא מדעתו, מכל מקום כל זמן שהיא מחוסרת גוביינא, שעדיין לא גבה אותה מבית הנכרי לביתו, הרי היא כבהמת הנכרי, כיון שאין להישראל עליה אלא שעבוד בעלמא, וכל חסרונה ורווחה להנכרי.
לבואין לחוש למראית העין, כיון שאינה של הנכרי בשבת לבד, אלא בכל זמן משך שכירותו או שאילותו אפילו בימות החול, אם כן הרי זה דומה למוכר בהמתו לנכרי והנכרי עושה בה מלאכה בשבת, שאין שם חשש מראית העין, לפי שיש פרסום לדבר. ומכל מקום כיון שלא מכרה לו ממש, יש לו לפרסם לרבים שעשה דרך היתר, שכל מה שאפשר לו לעשות להוציא את עצמו מידי חשד יש לו לעשות:
לגיב וכן יכול להשכירה או להשאילה לנכרי על ידי שיזהיר אותו שלא יעשה בה בשבת, ובאם שיעבור על תנאו ויעשה, אזי היא קנויה לו ליום השבת, ויתחייב באונסין שיארעו לה בשבת, ויכתוב כן בערכאותיהם, שנמצא כשבא הנכרי לעשות בה בשבת אינה בהמת ישראל כלל, שהרי קנאה הנכרי להתחייב באונסיה. ואף שאינה קנויה לו אלא בשבת בלבד, אין לחוש למראית העין, כיון שכתב כן בערכאותיהם, יש לדבר קול ופרסום:
לדישראל ונכרי שותפים בבהמה
יג ישראל ונכרי שהם שותפים בבהמה לטחון ברחיים וכיוצא, יש היתר שיעשה בה הנכרי בשבת, על ידי שיתנה עם הנכרי בתחלה בשעה שקנאוה, שיטול הנכרי כל שכר השבת בלבדו והישראל יטול כנגד זה כל שכר יום אחד בחול בלבדו, שכשמתנה עמו כן בתחלת השותפות הרי זה כמקנה לו בלבדו כל גוף הבהמה לשבתות ולישראל בלבדו ביום אחר, ואין להישראל חלק בה בשבתות, ואינו מצווה על שביתתה. ואם אחר כך נתרצה הנכרי מאליו לחלוק עמו כל השכר בשוה, הרי זה מותר, כמו שנתבאר בסי' רמ"ה.
יג ישראל ונכרי שהם שותפים בבהמה לטחון ברחיים וכיוצא, יש היתר שיעשה בה הנכרי בשבת, על ידי שיתנה עם הנכרי בתחלה בשעה שקנאוה, שיטול הנכרי כל שכר השבת בלבדו והישראל יטול כנגד זה כל שכר יום אחד בחול בלבדו, שכשמתנה עמו כן בתחלת השותפות הרי זה כמקנה לו בלבדו כל גוף הבהמה לשבתות ולישראל בלבדו ביום אחר, ואין להישראל חלק בה בשבתות, ואינו מצווה על שביתתה. ואם אחר כך נתרצה הנכרי מאליו לחלוק עמו כל השכר בשוה, הרי זה מותר, כמו שנתבאר בסי' רמ"ה.
להואפילו אם אחריות הבהמה הוא על שניהם בשוה כל ימות השבוע אפילו בשבת, אעפ"כ אין הישראל מצווה על שביתתה מחמת שאחריותה גם עליו בשבת, כיון שהתנה עמו שיטול כל שכר השבת לעצמו הרי היא קנויה לו בלבדו לשבת, ואין לישראל חלק בה כלל. ומה שאחריותה גם על הישראל זהו תנאי אחר שהרויח הישראל להנכרי משלו, וקיבל גם עליו אחריות השבת, שאז היא של הנכרי, והנכרי הרויח משלו להישראל, וקיבל גם עליו אחריות יום אחד בחול, שאז היא של הישראל:
לויד ואם לא התנה עמו כן בתחלת השותפות, לא יתנה עמו אחר כך. שאף אם עכשיו אין כאן איסור משום שביתת בהמתו, שהרי עכשיו אין הנכרי נמנע מלעשות בה מלאכה בעל כרחו של הישראל, מאחר שכבר נשתתף ויש לו חלק בה. מכל מקום יש איסור במה שנוטל ריוח יום אחד בחול כנגד יום השבת, שהרי נוטל שכר שבת שלא בהבלעה כמ"ש בסי' רמ"ה. ובכגון זה שלא התנו מתחלה, יותר יש היתר כשלא יאמר לו כלל טול אתה בשבת ואני בחול, אלא יחלוק עמו כל הריוח של כל ימות השבוע בשוה, שאז הוא נוטל שכר שבת בהבלעה.
לזאלא שגם זה אין להתיר אלא במקום הפסד גדול, אם גם הנכרי בעצמו צריך לעשות מלאכה בשבת עם הבהמה והישראל יעשה כנגדו בחול, כמו שנתבאר שם:
לחטו וגם במקום הפסד גדול, או אפילו אינו רוצה ליטול כלל בחול כנגד השבת, אף שאין איסור משום שכר שבת ולא משום שביתת בהמתו, מאחר שהנכרי אינו נמנע מלעשות בה מלאכה בשבת בעל כרחו של הישראל. מכל מקום יש איסור למפרע במה שנשתתף עם הנכרי בבהמה שהנכרי יעשה בה מלאכה בשבת בעל כרחו.
לטויש תיקון לזה על ידי שיתנה עמו, שאם יעשה בה מלאכה בשבת אזי היא קנויה לו ליום השבת, ויתחייב באונסין שיארעו בשבת, ויכתוב כן כמו שנתבאר למעלה. או על ידי שיקנה לו גם חלקו לענין יוקר וזול ומיתה באונס, כמו שנתבאר למעלה.
מאו אפילו ימכור לו חלקו במכירה גמורה, ואעפ"כ לא יוכל הנכרי למוכרה שלא מדעתו, כגון שיזקוף עליו הדמים במלוה שיפרעם לו כשיתבענו, ויחזור הנכרי ויעשה לו בהמה זו אפותיקי לחובו, דהיינו שכל זמן שלא יפרע לו חובו במעות, לא יוכל לסלקו בדבר אחר, כי אם בבהמה זו, ולפיכך כל זמן שלא נתן לו המעות אינו יכול למכרה שלא מדעתו, ואעפ"כ אינו עובר עליה משום שביתת בהמתו, כיון שעדיין לא גבה ממנו בהמה זו לפירעון (חובו), ואין לו עליה אלא שעבוד בעלמא. ואם הוא רוצה יכול ליקח הבהמה לביתו למשכון לאחר שזקף עליו הדמים במלוה, ויאמר לו אם לא תפרעני חלקי במעות כשאתבעך תהא בהמה זו קנויה לי אז להפרע ממנה חובי, ויחזור ויתן לו הבהמה לעבוד בה, ולפיכך כל זמן שלא נתן לו המעות אינו יכול למוכרה שלא מדעתו, ואעפ"כ אינו עובר עליה משום שביתת בהמתו כל זמן שלא תבעו ולא נקנית לו לפירעון. ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו תהא קנויה לי אם לא תפרעני חלקי במעות כשאתבעך, לפי שכשיתבענו חלקו בשעת חלוקה, או כשיארע בה הפסד, או כשירצה הנכרי למוכרה, ולא יפרע לו במעות, נמצא שלמפרע היתה קנויה לישראל ועבר עליה משום שביתת בהמתו:
מאטז ובין שעשאה אפותיקי, ובין שלא עשאה, ובין שנטלה למשכון, ובין שלא נטלה, אלא מכרה לו במכירה גמורה שיהא רשות בידו למוכרה שלא מדעתו, כיון שכל זמן שלא מכרה הם שותפים בה ויש חשש מראית עין, לפיכך (ז) יש לו לפרסם לרבים שעשה דרך היתר:
מביז היתר זה של עשיית אפותיקי, או שיטלה למשכון, מועיל אף כשכל הבהמה היא של ישראל ומשכירה או משאילה לנכרי, רק שיפרסם שעשה דרך היתר:
מגכשהנכרי עושה בבהמה מלאכת הישראל
יח במה דברים אמורים כשמשכירה או משאילה לו לעשות מלאכת עצמו, אבל לעשות מלאכת ישראל בשבת, אין היתר כלל, אפילו אם מכרה לו במכירה גמורה, שמכל מקום הנכרי עושה מלאכה בשבת בשביל הישראל, אם לא קצץ לו שכר על זה. וכן אם הוא שכירו לשנה לכל המלאכות שיצטרך, שדינו כאלו לא קצץ כמו שנתבאר בסי' רמ"ג ורמ"ד. אבל אם אינו שכור לו אלא למלאכה זו בלבד לעשותה לו בכל עת שיצטרך לה בתוך משך זמן שכירותו, כגון מי שיש לו סוסים ועגלה ושכר לו נכרי לשנה שיסע עם סוסים ועגלה שלו בכל עת שיצטרך להוליך בהם סחורה בתוך שנה זו, והנכרי נוסע גם בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל, אינו צריך לומר לו שלא יסע בשבת, אם נוסע מבית הישראל מבעוד יום, מטעם שנתבאר בסי' רמ"ד. רק שיקנה לו הסוסים באחד מהדרכים שנתבארו, ויפרסם שעשה דרך היתר. והוא שיהיו קנוים לו גם בימות החול בתוך משך זמן נסיעתו. אבל אם אינו מקנה לו אלא לשבת בלבד, אסור מפני מראית העין כמו שנתבאר למעלה. וכן אם הוא עצמו נוסע גם כן עם הסוסים כל ימות החול, ומזונותיהם עליו, הרי הם נקראים על שמו, אע"פ שמכרם להנכרי במכירה גמורה אף לימות החול, כיון שהנכרי אינו אלא שכירו, ולפיכך צריך הוא למחות בידו שלא יסע בשבת מפני מראית העין:
יח במה דברים אמורים כשמשכירה או משאילה לו לעשות מלאכת עצמו, אבל לעשות מלאכת ישראל בשבת, אין היתר כלל, אפילו אם מכרה לו במכירה גמורה, שמכל מקום הנכרי עושה מלאכה בשבת בשביל הישראל, אם לא קצץ לו שכר על זה. וכן אם הוא שכירו לשנה לכל המלאכות שיצטרך, שדינו כאלו לא קצץ כמו שנתבאר בסי' רמ"ג ורמ"ד. אבל אם אינו שכור לו אלא למלאכה זו בלבד לעשותה לו בכל עת שיצטרך לה בתוך משך זמן שכירותו, כגון מי שיש לו סוסים ועגלה ושכר לו נכרי לשנה שיסע עם סוסים ועגלה שלו בכל עת שיצטרך להוליך בהם סחורה בתוך שנה זו, והנכרי נוסע גם בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל, אינו צריך לומר לו שלא יסע בשבת, אם נוסע מבית הישראל מבעוד יום, מטעם שנתבאר בסי' רמ"ד. רק שיקנה לו הסוסים באחד מהדרכים שנתבארו, ויפרסם שעשה דרך היתר. והוא שיהיו קנוים לו גם בימות החול בתוך משך זמן נסיעתו. אבל אם אינו מקנה לו אלא לשבת בלבד, אסור מפני מראית העין כמו שנתבאר למעלה. וכן אם הוא עצמו נוסע גם כן עם הסוסים כל ימות החול, ומזונותיהם עליו, הרי הם נקראים על שמו, אע"פ שמכרם להנכרי במכירה גמורה אף לימות החול, כיון שהנכרי אינו אלא שכירו, ולפיכך צריך הוא למחות בידו שלא יסע בשבת מפני מראית העין:
מדשביתת בהמה ועבד ביום טוב
יט כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתתה ביום טוב. לפיכך כל פרטי ההלכות שנתבארו לענין שאלה ושכירות בהמתו לנכרי ושותפות עמו גבי שבת, הן נוהגים גם כן גבי יום טוב, שאין בין יום טוב לשבת אלא מלאכות שהותרו בגלל אוכל נפש, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו'.
יט כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתתה ביום טוב. לפיכך כל פרטי ההלכות שנתבארו לענין שאלה ושכירות בהמתו לנכרי ושותפות עמו גבי שבת, הן נוהגים גם כן גבי יום טוב, שאין בין יום טוב לשבת אלא מלאכות שהותרו בגלל אוכל נפש, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו'.
מהויש אומרים שביום טוב אין אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו, לפי שלא נצטוינו ביום טוב אלא שלא נעשה מלאכה, ומה שבהמתנו עושה אין זו נקראת מלאכה אצלינו אלא אצל הבהמה. ואף בשבת לא למדנו איסור זה ממה שנאמר לא תעשה כל מלאכה, שאין זו מלאכה כלל אצלינו, אלא מצוה אחרת היא שנאמר למען ינוח שורך וחמורך, ואינה נוהגת ביום טוב כלל.
מווהוא הדין לשביתת עבדו שאינה נוהגת ביום טוב, לפי דבריהם, לפי שאינה בכלל מלאכה, אלא מצוה אחרת היא, שנאמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.
מזולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא הראשונה (עיין סי' תצ"ה):
מח##
מטקונטרס אחרון
(א) הנכרי דר כו'. באמת בלשון המ"א יש לדחוק, דלרבותא קאמר, דאפילו הכי אסור. אבל בדעת הט"ז, צריך לומר כמ"ש בפנים. דבהדיא מבואר בספר התרומה סי' [רכא] דבית שמאי סבירא להו דאף בהולכה ברשות הרבים חיישינן למראית העין, ובית הלל אליבא דר' יוסי בר' יהודה סבירא להו דלא חיישינן למראית העין אלא בשעת יציאה מבית ישראל. וכן משמע בהדיא ברמב"ם עיי"ש. ועל כרחך צריך לומר, דהתם לא חיישינן שילך אחד אחריו משעה שיצא מבית ישראל מבעוד יום עד שיהיה חשכה, שהוא זמן מה, אבל הכא משכחת לה בלא שילך אחריו זמן מה כלל, וכמ"ש בפנים:
(א) הנכרי דר כו'. באמת בלשון המ"א יש לדחוק, דלרבותא קאמר, דאפילו הכי אסור. אבל בדעת הט"ז, צריך לומר כמ"ש בפנים. דבהדיא מבואר בספר התרומה סי' [רכא] דבית שמאי סבירא להו דאף בהולכה ברשות הרבים חיישינן למראית העין, ובית הלל אליבא דר' יוסי בר' יהודה סבירא להו דלא חיישינן למראית העין אלא בשעת יציאה מבית ישראל. וכן משמע בהדיא ברמב"ם עיי"ש. ועל כרחך צריך לומר, דהתם לא חיישינן שילך אחד אחריו משעה שיצא מבית ישראל מבעוד יום עד שיהיה חשכה, שהוא זמן מה, אבל הכא משכחת לה בלא שילך אחריו זמן מה כלל, וכמ"ש בפנים:
נ(ב) שהנכרי יוליכנו כו'. הנה המ"א סוף סי' ש"ה לא הסכים בזה עם ר"מ אלשקר. אלא בתחלה העתיק דברי הגהות מרדכי דמה שהנכרי מוליכה הוי לה כקורא לה כו', והיינו אפילו בשבת עצמה כמ"ש בסי' ש"ו ס"[ב], וכמבואר בהגהות מרדכי וב"י ודרכי משה. ואחר כך כתב ענין בפני עצמו, שהלבוש מחמיר בי"ב מיל למאן דאמר תחומין י"ב מיל דאורייתא, אבל בהגהות מרדכי מתיר. ועל זה כתב המ"א וכן משמע בר"מ אלשקר דכתב כו', ורוצה לומר מדהתיר למקומות המחמירין לפי שהוא מנהג בטעות, ולא חייש למאן דאמר י"ב [מיל] מדאורייתא, [ד]אם כן אף ביום א' אסור, אם אדם מצווה על תחום בהמתו בתחום דאורייתא, כדעת הלבוש.
נאועיין בתשובות רלב"ח סי' כ"ח, מבואר שם דלא אסר אלא להוציא חוץ לתחום על ידי נכרי, דהיינו אמירה, אבל להשאילו והוא מוציא חוץ לתחום לעצמו אין שום איסור. ובסוף התשובה לא השיג על הגהות מרדכי, אלא על אותן הראיות דמוכח מהן דאף אמירה שרי עיין שם היטב.
נבוכן משמע קצת ממ"ש האחרונים בסוף סי' תקפ"ו, ובסי' תרנ"ה, והמ"א בסי' תקט"ו ס"ק י"ט, להתיר לדבר מצוה לשלוח על ידי נכרי חוץ לתחום, משום דהוה שבות דשבות. ומשמע מסתימת לשונם דמותר למסור לו.
נגולדעת הט"ז ור"מ אלשקר יש כאן שבות אחד דהיינו המסירה האסורה, אף בלא אמירה. אבל אמירה בלבדה בלא מסירה לדברי הכל אינה אסורה, אלא כשאומר בפירוש להוציא חוץ לתחום, אבל בלאו הכי לא גרע מקורא לה והיא באה על ידי קריאתו, והכא נמי היא יוצאה על ידי אמירתו. דאין לומר דשייך הכא דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ"ש בהגהות מיימוניות פ"ו, והוה ליה כמוליכה בידים, דזה אינו, שהרי לא אמר לו להוליכה חוץ לתחום, ומעצמו הוא מוליכה, ואף בישראל לא אמרינן בהא שלוחו כמותו.
נדומיהו בנדון ר"מ אלשקר יש לחוש לדבריו (לדידן דקי"ל דאמירה אסורה, דלא כהגהות מרדכי, כדמוכח מסי' תקט"ו ותקפ"ו ותרנ"ה). דכיון שאומר לו לרעותה וידוע שירענה חוץ לתחום, אע"פ שדעתו שלא יהיה שלוחו אלא לרעות תוך התחום, אבל מה שירעה חוץ לתחום עושה כן מעצמו, ואין דעת הישראל מסכמת שיהיה שלוחו לזה אלא שאינו רוצה למחות בידו, מכל מקום הוה ליה דברים שבלב ואינן דברים, כיון שלא אמר לו בפירוש שירענה תוך התחום. דדמי ממש לאומר הבא לי מן החלון והביא לו, אע"פ שלא היה בלבו מזה אלא מזה הוה ליה דברים שבלב בריש פ"ו דמעילה. ואף דהתם היה שוגג, והכא יודע שיש איסור חוץ לתחום, ואנן סהדי דהתירא ניחא ליה כו', אין זה מועיל כלום. עיין בתוס' דקידושין דף מ"ט ע"ב. ולא כתב כן הטור ושו"ע סימן תמ"ח אלא כשאינו אומר כלום בפיו, דבכה"ג מיירי בהשואל, שמשם למד הטור דינו.
נהאבל כאן בנידון דידן שהנכרי מוציאו חוץ לתחום לצורך עצמו, פשיטא דלא הוה שלוחו, כמ"ש בהגהות מרדכי פ"ד (ועיין במ"ש בסי' רנ"ב, ורס"ג, ועיין סוף סי' ש"ה), דאם לא כן למה לי טעמא דמראית העין. עיין ב"י בשם ספר התרומה:
נו(ג) וטוב לחוש כו'. אף שרמ"א בדרכי משה ובהגהות ביו"ד סי' קנ"א כתב יש להחמיר, אפשר שכוונתו גם כן שטוב להחמיר כלשון הגהת אשר"י, אבל אין חיוב בדבר, כמו רוב יש להחמיר שבדברי האחרונים שהוא חיוב גמור דוק ותשכח. או אפשר משום חומרא דעבודה זרה החמיר טפי, אבל העיקר ודאי דשכירות לא קניא כלל, כמ"ש המ"א מההיא דישראל ששכר כו'.
נזומ"ש דהתוס' בעבודה זרה פירשו בשם ר"י דמיירי כשמזונותיה על הכהן. מכל מקום הרי רש"י שם, והרא"ש והרע"ב פרק י"א דתרומות, והתוס' ביבמות דף ס"ו ע"ב, כולם פירשו דמיירי אף כשמזונותיה על הישראל.
נחוהא דלא פריך מרישא, יש לומר דהוה מצי למימר טעמא כדרב ספרא ביבמות שם, מי קתני והן שלו, הואיל וחייב באחריותן, בכחשא ופחתא, אע"ג דאינן שלו אכלי בתרומה. והכא נמי ישראל ששכר מכהן, דכחשא ופחתא על הכהן, אכלה בתרומה, אפילו אי שכירות קניא. אבל לענין שבת לא תלי באחריות אלא בהן שלו. דדוקא בתרומה קתני הואיל כו'. ולא ילפינן מינה בעלמא, לפי הסלקא דעתך דהיינו אחריות גניבה ואבידה, דהא בפסחים דף ה' ע"ב פריך בפשיטות הניחא למאן דאמר גורם לממון כממון דמי, ואנן קיימא לן כמאן דאמר דלאו כממון דמי, ושאני הכא דכתיב לא ימצא עיי"ש, והוא הדין למסקנא באחריות דכחשא ופחתא. וזהו טעמן של האוסרים בסעיף ד כשאין הנכרי יכול להוציאה. ונסתלקה מעליהם תמיהת בעל שו"ת תודת שלמים ח"ב סימן כ' עיי"ש. וגם נסתלקה בזה תמיהתו על הפנים מאירות סי' י' גבי ישראל ששכר מכהן, שאינו נגד הגמרא ודו"ק.
נטמיהו אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א סוף סי' זה להקל אף כשכולה של ישראל, כתיקון תשובת ריצב"א דסבירא ליה כהמתירין בסעיף ד, כמבואר בב"י סי' רמ"ה, ואחריו נמשך המ"א בסוף סי' זה, עיי"ש מ"ש שדעת רמ"א להקל אף בסעיף ד (ועיין בתשובת תודת שלמים סי' הנ"ל, שתירץ קושית המשנה למלך ופנים מאירות על הב"י). וטעם המתירין הוא, משום דביבמות שם מסיק רבא דכיון דמחוסרא גוביינא אתי הקדש וחמץ ומפקיע מידי שיעבוד. ולפי זה לא סבירא לן כרב ספרא דמי קתני והן שלו כו', אלא הן כשלו אף לענין הקדש וחמץ, והוא הדין לענין שבת, דמאי שנא שבת מחמץ.
סדהא דחמץ מפקיע מידי שעבוד היינו אפילו כשאחריות החמץ הוא על מי שהחמץ משועבד לו, דלא מיתסר משום דכתיב לא ימצא לרבות כשאחריות על ישראל, אלא משום דמחוסרא גוביינא, כדמפרש רבא בעצמו שם, עיי"ש ובפרש"י שפירש בנכרי שהלוה כו' מוקים רבא כשהרהינו כו', ועיין היטב בסוגיא פרק כל שעה גבי הא דפריך תנן נכרי שהלוה כו' בשלמא לאביי כו'. עיי"ש דבלא הרהינו אף שהאחריות על הנכרי אסור לרבא, כשלא אמר לו מעכשיו, דבלאו הכי אף לאביי אסור משום האחריות דכתיב לא ימצא כמ"ש התוספות ורא"ש שם. ומ"ש הרא"ש במסקנא דבלא הרהינו אסור משום האחריות, היינו כשאמר לו מעכשיו עיי"ש היטב ודו"ק.
סאאלא דהתם החמץ לא היה של הנכרי מעולם, הילכך מקרי מחוסר גוביינא אצלו אף שאחריותו עליו מגניבה ואבדה, וכחשא ופחתא בלבד על הישראל, או אפילו כשהכל על הנכרי, משא"כ בשום שהכניסה לחתן, שהיה שלה, אינו נקרא מחוסר גוביינא, אלא אם כן גם אחריות כחשא ופחתא על בעלה, ובלאו הכי הוה ליה כפקדון ושאלה דהיכא דאיתיה ברשותא דמריה קאי, גם לענין הקדש וחמץ ושחרור, אבל כשאחריות כחשא ופחתא עליו, דמי כאילו שיעבד לה בעלה זה השום, ולא היה שלה מעולם, ולהכי מקרי מחוסר גוביינא. דאי לא תימא הכי האיך שייך לומר רבא לטעמיה, דהתם מיירי בשעבוד בעלמא. אלא ודאי דהכא נמי דמי ממש לשעבוד, דמיירי ביה רבא ואמר דהקדש וחמץ מפקיעין מידי שעבוד, ולא משום דכתיב לא ימצא כמו ש[נ]תבאר, אלא משום שהן שלו, כיון דמחוסר גוביינא, והוא הדין הכא כשאחריות כחשא ופחתא עליו, הן כשלו, משום דמחוסר גוביינא אצלה. והוא הדין בנידון דידן כשאחריות כחשא ופחתא על הנכרי, הן כשלו לענין שבת, משום דמחוסר גוביינא לישראל, לפי המסקנא דרבא. ולפי זה אין לנו לחלק בין תרומה לשאר דברים, כגון הקדש חמץ ושחרור ושבת, דהא דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו, היינו משום דמחוסר גוביינא, ובהקדש חמץ ושיחרור נמי דינא הכי.
סבואם כן ישראל ששכר פרה מכהן דאכלה בתרומה, על כרחך צריך לומר דשכירות לא קניא, דאי קניא, אף שאחריות כחשא ופחתא על הכהן, מכל מקום היא מחוסרת גוביינא אצלו. דהא דמצרכינן שיהא עליו אחריות כחשא ופחתא לענין שום, שיהא מחוסר גוביינא אצלה, אף שהוא משועבד לבעל יותר משכירות לשוכר, היינו משום דקיי"ל דשכירות לא קניא, ולא אמרינן ליומא ממכר הוא, כיון דהדרא בעינא, והוא הדין לקבלת צאן ברזל לא אמרינן ליומא ממכר הוא כיון דהדרא בעינא. אבל אי שכירות קניא, דליומא ממכר, מיקרי מחוסר גוביינא לכהן, אף שאחריות כחשא ופחתא עליו.
סגודמי ממש לישראל שהלוה לנכרי על חמצו, דאסור לאביי אף שלא אמר לו מעכשיו, משום דקניא ליה למפרע, אף שאחריות על הנכרי אף מכחשא ופחתא. דאם אחריות כחשא ופחתא, דהיינו יוקרא וזולא והפסד באונס על ישראל, אסור בלאו הכי, דאחריות אלו עדיפי מאחריות דגניבה ואבדה. דהא סלקא דעתך דמקשה בע"ז דלא פריך מרישא, הוא משום דאחריות כחשא ופחתא על הכהן, אע"ג דאחריות גניבה ואבדה על ישראל. אלא ודאי כיון דקני ליה, לאביי לא משגחינן באחריות כלל, אף אם לא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא. וכל שכן הכא דלא מחוסר גוביינא לישראל.
סדואף לרבא לא בעינן הרהינו, אם אמר ליה מעכשיו דקני ליה למפרע. אלא משום דמסתמא סיפא דומיא דרישא, להכי מפרשי רש"י והרא"ש דאף כשהרהינו אצלו מיירי, ואפילו הכי צריך לומר מעכשיו לרבא. ועוד דעכ"פ גבי אם הרהינו כתב הרא"ש דמיירי שאין האחריות על הישראל, דאם לא כן אף כשאין המשכון שלו אסור עיי"ש, ובודאי לפי זה אף אחריות דכחשא ופחתא אינן עליו כמו שנתבאר, ואפילו הכי אסור משום דקניא ליה. והוא הדין לשכירות אי ליומא ממכר הוא. ומדאכלה בתרומה ודאי דשכירות לא קניא אפילו לחומרא.
סהאבל מכל מקום המקשה לא יוכל להקשות מרישא, דיש לומר כדרב ספרא דבאחריות דכחשא ופחתא אכלה, אע"פ שאינה שלו, כמו כהן ששם פרה מישראל. אבל לרבא יש לומר דשאני הכא דמחוסר גוביינא לישראל.
סוובזה יתורץ קושית הרי"ף על רבותיו ביבמות שם, שלא נתעלמה מהם סוגיא דשמעתא ודו"ק. ומכל מקום הרי"ף השיג, דליתא לדיוקא דדקו כו', רוצה לומר שדקדקו כן ממתניתין, וזה אינו לרב ספרא. ומדקדוק לשון הרי"ף שם שכתב דמקשינן למאן דאמר דכל היכי דמחויב באחריות אכלי בתרומה, משמע נמי דלא קיימא לן הכי, אלא אם כן מחוסר נמי גוביינא לישראל וכמו שנתבאר. עיין בתוספות שם ד"ה עבדי צאן ברזל כו', וברמב"ם הלכות עבדים:
סז(ד) אם כן מן הסתם כו'. עיין במה שכתבתי בסימן תמ"[ה] בס"ד.
סח(ה) וההקנאה שהן כו'. לחילוק זה נתכוין המ"א בשם הצמח צדק, והוא מבואר שם בסוף ע"ב דף מ"א דעד כאן לא התיר הריצב"א כו'.
סטואף שהדיוקים שם סתרי אהדדי, תפס המ"א דיוקא דרישא עיקר, כדמוכח מסוף דבריו שם דאף כשמקנה לכל משך זמן שכירות אם הוא תמיד כו', אלמא דיוקא דסיפא לאו דוקא, אם כן דיוקא דרישא עיקר.
עוכן משמע בשו"ע, דבסעיף ג' לא התיר אלא בדיעבד, ובסעיף ד' וסעיף ה' הביא דעת המתירין אפילו לכתחלה, ולא חשש למראית העין. ועוד דגבי הוראת ר"י בי רב הצריך לכתוב בערכאות, משום מראית העין, משום דלא הקנה לו אלא לשבת, כמ"ש בב"י אחריות שבת כו', משא"כ בהיתר הסמ"ג וריצב"א לא הצריך לכתוב בערכאות משום שלא הקנה לשבת בלבד.
עאומ"ש שיפרסם כו', היינו לרווחא דמילתא, שכל מה שאפשר לו להוציא את עצמו יותר מידי חשד יש לו לעשות. אבל משום פרסום זה לבד אין היתר, שהרי בדרכי משה פסק בהדיא גבי שכירות גרידא, דאין מועיל שיפקיר לשבת בפני ג', אף שיתפרסם.
עבוהא דמהני ערכאות היינו משום דכתיבה בערכאות יש לה קול ופרסום יותר מפרסום בעל פה אפילו בפני מאה איש, כדמוכח מהמלוה בעל פה אפילו בפני מאה עדים לא גבי ממשעבדי משום דלית לה קלא, ובשטר גבי, אפילו הנעשה בערכאות של גוים.
עגאבל אין לומר שהמ"א נתכוין למ"ש הצמח צדק בתחלת דבריו, דדוקא מכירה גמורה שרי משום פסידא, אבל לשבת בלבד ליכא פסידא, כמו שהבין בעל תוספת שבת. דזה אינו, שהמעיין היטב בצמח צדק יראה דדוקא בנידון שלו שמלאכה של הישראל ליכא פסידא, שאם לא ילך בשבת לא יפסיד מכיסו, והתם אף אם מקנה לכל ימי השבוע אסור מהאי טעמא, שהרי כתב כן על דברי הריצב"א, אבל כשמשכיר לנכרי לעשות מלאכתו איכא פסידא אם לא יקנה לו, שלא ירצה לשכור ממנו לבד משבתות, ולכן אף כשאינו מקנה רק לשבת שרי, כמו שהתיר בהגהות מרדכי בשם סמ"ג ומהר"י בי רב.
עדועוד דהמ"א לא סבירא ליה כלל בהא כהצמח צדק, שהרי בסוף סי' זה התיר למכור הסוסים לנכרי, דלא כצמח צדק. וטעמו ונימוקו עמו, דהצמח צדק נמשך אחר התוס' ורא"ש שאין היתר עכשיו למכור להם בהמה גסה אלא משום פסידא, ולכן המציא מלבו טעם ההיתר שנוהגין לקנות כדי למכור, משום שאותם הנוהגין כן במדינתו אין דרכם כלל להשאיל ולהשכיר, וגם הם אינם בקיאים בקלא, ומתוך כך העלה לאיסור בנידון שלו עיי"ש.
עהאבל מלשון ספר התרומה שהביאו האחרונים ביו"ד סימן קנ"א, וכתב שם הש"ך שכן דעת הש"ע וכן נהגו עיי"ש, מבואר שם מסיום לשונו דאף שקונה לצורך עצמו (דהתם לא איירי בקונה כדי למכור, שהר"ן הוא שכתב כן על ספר התרומה, עיי"ש בר"ן ובספר התרומה) לא בקיאין האידנא בקלא, וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר.
עואלא שאם אירע במקרה שמשכיר, התיר הסמ"ק בהפקר, ולא משום פסידא כמ"ש הצמח צדק, דהא בב"י מבואר דאף להשאיל שרי להסמ"ק, וכן משמע באמת מלשון הסמ"ק דף ס' ע"ב עיי"ש. ומ"ש הצמח צדק ולפי זה אתי שפיר כו'. זה אינו, דאפילו בכלים אסור בערב שבת, והטעם הוא משום דנראה כשכר שבת, כמ"ש הב"י ריש סי' זה לשיטת התוס', שכן הוא גם כן דעת סמ"ק.
עזומיהו לענין גוף הדין של הצמח צדק יפה הורה במדינתו, שהיה דרכם לקנות כדי להשאיל ולהשכיר כמבואר מלשונו שם:
עח(ו) תתייקר כו'. זהו פירוש למ"ש סמ"ג ושו"ע יוקרא כו'. וכן כתב בהדיא בשו"ת פנים מאירות סי' יו"ד, כיון דשבח הפיטום דידיה הוה קנין כספו. ואף שהוא כתב כן לשיטת האוסרין. כבר השיג עליו בשו"ת תודת שלמים שם.
עטולדינא יפה חילק בנדון שלו. ולדידן דקי"ל כהמתירין לאו דווקא פיטום אלא יוקרא. ובנדון שלו לא קיבל עליו יוקרא וזולא. ואפילו קיבל עליו אחריות מיתה אפילו באונס אסור. ואתי שפיר דלא פליג על המשאת בנימין סי' ל"ה, כמ"ש עליו בשו"ת תודת שלמים שם, דהמשאת בנימין מודה למהר"י ווייל (שהובא ברמ"א בי"ד סוף סי' ש"ך) היכא שלא קיבל עליו רק אחריות גניבה ומיתה כמבואר במשאת בנימין שם. ומלשון המשאת בנימין שם שכתב ואין להנכרי חלק כו' משמע נמי דעיקר ההיתר בצאן ברזל הוא משום שהשבח שלו, ולא משום שכל ההפסד חל עליו (ועיין בתודת שלמים סי' הנ"ל דשבת ובכורה שוין בזה לדעת המתירין, וכן הוא בפנים מאירות שם. ועיין מ"ש לעיל דשבת דמי לחמץ, ובמ"ש בסי' תמ"ח דבכורה קילה טפי).
פואף דבגמרא דיבמות שם לא הוזכר רק כחשא ופחתא ולא השבח. היינו לרב ספרא, דמשום אחריות לחוד אכלי בתרומה אע"פ שאינן שלו, דמשום שכל הפסד כחישותן עליו הרי הן כקנין כספו, ואם כן יותר תלוי בההפסד מבהשבח, שהשבח הוא דבר העודף על העיקר, ואינו בדין שיאכל העיקר משום העודף שהוא כספו, משא"כ בהפסד שהפסד העיקר חל עליו, ולכן יאכל ככספו (והא דפירש"י שם יוקרא וכו'. קושטא דמילתא קאמר. ואם בדוקא קאמר, כל שכן שהאמת אתנו). אבל המתירין, דסבירא להו דצאן ברזל הן שלו, יותר תלוי בהשבח מבההפסד, שההפסד אפשר שיקבל על עצמו מחמת הנאתו והרווחתו בחילוק ולדותיה או במלאכתו, אבל כששבח גופה שלו, מכלל דגופה קנוי לו, עיין בריש פרק המפקיד:
פא(ז) יש לו לפרסם כו'. אין לומר דרמ"א קאי אכולה שלו, אבל בשותפות לא שייך מראית העין, כמו בריש סי' רמ"ה. דהא השו"ע הצריך ערכאות בשותפות. ואין סברא כלל לומר דשאני התם דהקנה לשבת לחוד. דמכל מקום שמעינן שיש מראית העין גם בשותפות. ולא דמי כלל לסי' רמ"ה וק"ל. ואם כן רמ"א קאי אכל צדדי היתר דבשותפות, ובתוכם נזכר בשו"ע גם מכירה גמורה:
פב[896] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:
פג(א) השכרת והשאלת כלים לנכרי (ס"א-ג).
פד(ב) הוצאה מביתו בשבת על ידי נכרי (ס"ד-ו).
פה(ג) השאלת והשכרת בהמתו לנכרי (ס"ז-ח).
פו(ד) הפקרת והקנאת הבהמה לשבת (ס"ט-יב).
פז(ה) ישראל ונכרי שותפים בבהמה (סי"ג-יז).
פח(ו) כשהנכרי עושה בבהמה מלאכת הישראל (סי"ח).
פט(ז) שביתת בהמה ועבד ביום טוב (סי"ט).
צ[897] רמב"ם פ"ו הט"ז (מותר להשאיל כלים ולהשכירן לנכרי, ואע"פ שהוא עושה בהן מלאכה בשבת). משמעות הרי"ף שבת ז, א – שהשמיט ההלכה שבברייתא יט, א (לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת. בד' ובה' מותר). וטעמו מבואר במ"מ שם (הלכות לא הביאו זאת הברייתא, מדעתם שאינה הלכה, דאתיא כבית שמאי ... כך נראה לי דעת רבינו וההלכות ונכון הוא), וברא"ש פ"א סי' לו (תנו רבנן לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, וברביעי ובחמישי מותר. רב אלפס ז"ל לא הביאה בהלכותיו. נראה דסבירא ליה טעמא משום שביתת כלים, ואנן קי"ל כבית הלל). דעה הא' בשו"ע ס"א (מותר להשאיל ולהשכיר כליו לגוי, ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה בשבת).
צא[898] גמרא שבת יח, א (והשתא דאמר רב אושעיא אמר רב אסי מאן תנא שביתת כלים דאורייתא בית שמאי היא, ולא בית הלל ... לבית הלל אע"ג דקעביד מעשה שרי). רמב"ם שם (מפני שאין אנו מצווים על שביתת הכלים). שו"ע שם.
צב[899] סעיף א (מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשכה, אע"פ שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרת מאליה בשבת ... שאף שהמלאכה נעשית בשבת בכלי של ישראל אין בכך כלום, שאין אדם מצווה על שביתת כליו שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאליה, אפילו אם הוא בענין שהכלי בעצמו הוא העושה מלאכה בשבת מאליו).
צג[900] סעיף ו (אם רוצה הישראל להשכיר המרחץ לנכרי ... אסרו חכמים לעשות כן מפני מראית העין, לפי ששם הישראל נקרא על המרחץ, שהכל יודעים שמרחץ זה הוא של ישראל, וכשיראו שנכרים רוחצים במרחצו של ישראל בשבת ונכרי מתעסק במרחץ, יאמרו שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראל, ויחשדוהו שעובר על דברי סופרים במה שמניח את הנכרי להתעסק בשבת (או אפשר יחשדו את הישראל שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבת)).
צדוכאן דמיירי בכלים, אם הם דבר של פרהסיא, נתבאר לעיל סי' רמד ס"ד (אפילו מלאכת תלוש, אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל, והיא נעשית במקום גלוי ומפורסם, כגון בנין הספינה, שדרך לבנותה על שפת הנהר שהוא מקום פרהסיא, אסור להניחו לעשות בשבת, מפני מראית העין).
צה[901] תוס' שבת יט, א ד"ה לא ישכיר (דאם משכירו ליום, אפילו ברביעי ובחמישי אסור, כדמשמע בסוף הזהב גבי שוכר פועלים לשמור פרה או תינוק). ס' התרומה סי' רכא (ליום אסור אפילו ברביעי, כמו שוכר לשמור פרה אדומה או לשמור הזרעים לעומר, דשכיר יום אסור, דנראה כשכיר שבת ... אלא בשוכרו לשבוע או לחדש מיירי). סמ"ג ל"ת סה יט, ב (אינו מדבר בשוכרו לימים, אלא לשבוע או לחדש, דאי בשוכר כליו לימים, אפילו כשנותנו ביד גוי ברביעי ובחמישי יהא אסור, אם ישהא ביד גוי בשבת, כמו שוכר לשמור פרה אדומה ולשמור הזרעים [ל]עומר, דשכיר יום אסור, שנראה כשכיר שבת בפרק הזהב, אלא בשוכרו לשבוע או לחדש מיירי). מגמרא ב"מ דנ"ח ע"א (השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים, אין נותנין לו שכר שבת). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה, כגון שישכיר לו לחדש או לשבוע).
צו[902] סעיף יא (לא התירו לו ליטול השכר המגיע לו בעד יום השבת, אלא כשהשכיר לו את יום השבת בהבלעה עם שאר הימים ... שלא השכיר לו ליום השבת בפני עצמו אלא בהבלעה עם ימים אחרים ... נמצא שאין משלם לו שכר של יום השבת בפני עצמו, אלא בהבלעה עם יום אחר).
צז[903] ב"י ריש הסימן (דמיחזי כנוטל שכר שבת, אפילו בכלים שאין עושין בהם מלאכה, כגון חלוק וטלית, אסור). ט"ז סק"א (בכל כלים יש איסור שכר שבת, וממילא אין חילוק בין עושין בהם מלאכה או אין עושין, בשניהם יש איסור משום שכר שבת). מ"א סק"ג (ליטול שכר שבת לחוד, אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה, אפילו בחדר לדור בו, אסור כמ"ש סי' ש"ו). גמרא הנ"ל (השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים), דלא מיירי בכלים שעושין בהם מלאכה.
צח[904] ס"ח-ט (אין משתכרין בשבת אפילו בדבר המותר, גזרה משום מקח וממכר ... אבל מותר ליטלו בהבלעה עם שאר הימים ... וכן הדין במשכיר חדר לחבירו והתנה עמו כך).
צט[905] הרב רבינו יונה הובא ברא"ש שבת פ"א סי' לו (וה"ר יונה ז"ל פירש ... דמיירי בכלים דעושין בהן מלאכה, כגון רחים ומחרישה ושאר כלי אומנות, משום דמיחזי מלאכה שעושין בהן הנכרי בשבת כשלוחו של ישראל ... כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הנכרי, מיחזי מלאכה שנכרי עושה בהן בשבת כשלוחו של ישראל). וטור ו(דעה הב' שב)שו"ע ס"א (ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה, כגון מחרישה וכיוצא בה, אסור להשכיר לגוי בערב שבת. וביום הה' מותר להשכיר לו).
קואף שנתבאר לעיל סי' רמג ס"ג, וסי' רמד סי"א, שבמקום שיש ריוח לישראל צריך למחות בנכרי שלא יעשה בשבת (אף אם שכרו לפני ערב שבת).
קאמכל מקום לא אסרו כאן אלא כשמשכירו בערב שבת, מטעם שנתבאר לעיל סי' רמד בקונטרס אחרון סק"א ד"ה ועוד יש לומר והוא העיקר (בשכירות כלים שמשכיר לו בין שיעשה בין שלא יעשה ... ואין לו ריוח מיום השבת אלא בשעה שמשכיר לו, שמרבה לו דמים גם בעד השבת, לפיכך אין האיסור תלוי אלא בשעת השכירות, ולכן מותר בד' וה'). ובסי' רמה בקונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה וכהאי גוונא (דהתם אין הריוח אלא בשעת ההשכרה, שמשכיר לו ונותן לו רשות שאם ירצה שיעבוד אף בשבת, אבל אחר כך לא איכפת ליה, שאף אם לא יעשה בשבתות לא ינכה לו כלום ... לכן אין איסור אלא כשמשכיר בערב שבת. אבל כאן שכשמגיע השבת והגוי מסיק יש ריוח לישראל שיסיק לו כנגדו בחול, לכך מחזי כעושה שליחותו שאמר לו טול אתה כו').
קבולאידך, הנה אף לדעת הפוסקים שאין חוששים לריוח ישראל (ראה מהדורא בתרא לסי' רמג (ס"ה) דהכי קיי"ל) -
קגמכל מקום אסרו כאן מטעם המבואר לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ו (שיש שני מיני ריוח, ריוח שרכושו מתרבה וריוח מלאכה זו גופה. הראשון נזכר לאיסור בדברי הרא"ש, על כל פנים לענין ליתן לו בערב שבת, ובזה ודאי לא חלק הט"ז, דבסימן רמ"ו קיי"ל כהרא"ש בהא).
קדוהוא מהטעם האמור כאן (נראה כאלו עושה בשליחות הישראל שצוהו לעשות בשבת כשהשכירם לו אתמול, כיון שיש ריוח לישראל במה שהוא רשאי לעשות בשבת).
קה[906] סעיף ט (הרחיים דינם כשדה, שמותר להשכירם לנכרי לשנה או לחדש, שיעבוד ויתעסק בהם כל אימת שירצה ... ואין לחוש למראית העין, לפי שגם הרחיים דרך רוב העולם ליתן באריסות כמו שדות ... ומכל מקום הכל לפי מנהג המדינה, שבמקומות שדרך רוב אנשי העיר להשכיר התנור או המרחץ או ליתנם באריסות, ולא לעסוק בהם על ידי שכירי יום, מותר להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות. ובמקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר רחיים, ולא ליתנם באריסות, אלא עוסקים בהם על ידי שכירי יום, אסור להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות).
קו[907] רא"ש שם (ואפילו בהבלעה, אם ישכירם לו חוץ משבתות לא יתן לו כל שכירותיו, הלכך כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הנכרי, מיחזי מלאכה שנכרי עושה בהן בשבת כשלוחו של ישראל).
קז[908] רמ"א ס"א (וכן עיקר כסברא האחרונה).
קחההפרש בין השכירו בערב שבת לבין השכירו ביום ד' או ה', קיי"ל אף לענין משלח אגרת (לקמן סי' רמז ס"ה), ולענין קבלן שלא קצץ (לקמן סי' רנב ס"ו).
קט[909] תוס' יט, א ד"ה לא ישכיר (ודוקא לשוכרו ... אבל שאלה שריא). סמ"ג שם (אבל שאלה בחנם מותר ואפילו בערב שבת). סמ"ק סי' רפא ע' שא (ומותר להשאיל כליו לגוי מערב שבת, אף על פי שהגוי עושה בו מלאכה בשבת). מרדכי שבת סי' רמג (מותר להשאיל קרדומו או מחבתו לנכרי, ואף על פי שעושה בו הנכרי מלאכה). והגהות מיימוניות פ"ו אות פ (ודוקא בחנם, אבל בשכר לא). וטור (ודוקא להשכיר אסור משום שכר שבת, אבל להשאיל לו, כתב בספר המצות שמותר אפילו בערב שבת) ושו"ע ס"א (ולהשאיל לו מותר אפילו בערב שבת). מ"א סק"ד (אפילו בכלי שעושין בו מלאכה שרי).
קיוהיינו שמשאיל אין בו משום שכר שבת, ולא משום מחזי כעושה בשליחות, ולכן מותר אפילו בערב שבת, ואפילו ליום השבת בלבד, ואפילו בכלי שעושין בו מלאכה (וראה לקמן סי' שז סל"ה).
קיא[910] ב"ח ד"ה ומ"מ נראה (כיון דאית ליה לישראל גם כן במלאכה זו שעושה הגוי בשבת שכר וריוח, השתא כיון דאיכא תרתי אסור משום דנראה כשלוחו, אבל להשאיל לו מותר אפילו במחרישה).
קיב[911] ב"י ד"ה ודוקא בשם הגהות מיימוניות פ"ו אות פ (תניא בתוספתא, דמשכיר אדם גומתו של מים לנכרי, ומחליף עמו של שבת למוצאי שבת, ואינו חושש. מכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח, שישכיר היהודי מחבת שלו לנכרי והנכרי יתן לו מחבת שלו ביום אחר. מקונטרס ה"ר קורבי"ל). והוא בתוספתא מו"ק פ"א ה"ב, לומר שהמחליף אינו כמשכיר. ולכן גם כאן אין זה דומה למשכיר.
קיגרמ"א ס"ד (ומותר להשאיל לו בערב שבת, אף על גב שמתנה שגוי יחזור וישאיל לו, ולא אמרינן בכי האי גוונא דהוי כשכירות).
קיד[912] ב"י ד"ה ודוקא (כלומר שאף על פי שאינו משאילו חנם, כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש, לומר אתן לך כך כדי שתשאילני כלי שלך, שרי). לבוש סוס"א (ולא אמרינן דהוי כאילו משכירו לו, שהרי אינו משאילו לו חנם, מכל מקום כיון שאינו דרך שכירות ממש לא אסרוהו). מלבושי יום טוב, הובא באליה זוטא ס"ק ג (כתב מלבושי יום טוב, פירש הב"י שאינו אומר לו אתן לך כך כדי שתשאליני כלי שלך. ואין נראה, לפי שראיתי בהגהות מיימוניות פ"ו שכתבו בלשון השכרה). וכן נפסק כאן, כמלבושי יום טוב ואליה זוטא.
קיה[913] שבת יח ע"[ב] לרבי עקיבא אליבא דבית הלל (תנו רבנן, בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי, ולא ישאילנו, ולא ילונו, ולא יתן לו במתנה, אלא כדי שיגיע לביתו, ובית הלל אומרים ... רבי עקיבא אומר כדי שיצא מפתח ביתו. אמר רבי יוסי ברבי יהודה הן הן דברי רבי עקיבא הן הן דברי בית הלל, לא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל). טור ושו"ע ס"ב (אסור להשאיל שום כלי לגוי בשבת, ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה, כל שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של המשאיל קודם חשיכה).
קיווכן הוא לקמן סי' רמז ס"א (מותר לשלוח אגרת או שאר חפצים וכלים ביד נכרי אפילו בערב שבת סמוך לחשיכה, כל שיוצא מפתח ביתו של ישראל מבעוד יום). סי' רנב ס"ג (מותר למכור לנכרי ולהטעינו המקח סמוך לחשיכה, ובלבד שיצא מפתח ביתו עם המקח מבעוד יום).
קיזואם עובר על זה, לפעמים יש לקונסו, כדלקמן סי' שז סי"א (אף על פי שאין כאן איסור אלא מפני מראית העין כמ"ש בסי' רמ"ו, ראוי לקנסו בממון לפי עשרו, או במלקות כפי ראות עיני בית דין אם אין לו ממון. ואם טעה שסבר שמותר, אין קונסין אותו. ונאמן לומר שעשה בשוגג).
קיח[914] ס' התרומה סי' רכא (וטעמא, שהרואה סבור שהישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית ברשות הרבים, שהרי בשבת עצמה מוציאו מבית ישראל, ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו). סמ"ג ל"ת סה יט, ב (וטעמא, שהרואה סבור שישראל צוה לגוי להוליכו לבית ברשות הרבים, שהרי בשבת עצמו מוציאו מבית ישראל, ולא ידעו שהגוי נושאו לצורך עצמו). רא"ש פ"א ס"א (שאסור הוא משום מראית העין, כי הרואה סבור שנותן לו על מנת להוציא). שו"ע שם (מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו).
קיטוכן הובא טעם זה לקמן סי' שז סי"א (מי ששכר לו נכרי בקבלנות להוליך סחורתו למקום פלוני, ובא הנכרי ולקח הסחורה מבית ישראל בשבת ... מפני מראית העין כמ"ש בסי' רמ"ו). סי' שכה ס"ג (מפני מראית העין, שהרואה שישראל נותן לו סבור שהוא חפץ של ישראל ... ויחשדוהו שנתנו לו כדי להוציאו בשבילו).
קכאמנם לקמן סי' שכה ס"ב הובא טעם נוסף לאיסור זה (מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא. ואף שמוציא להנאתו ולא בשביל ישראל, מכל מקום כיון שדבר זה שהוא מוציא נותנו לו הישראל משלו, אסור מטעם שנתבאר בסי' ש"ז).
קכאוהיינו כמבואר בסי' שז סל"ה (אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת, ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו ... כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו).
קכבוכן הוא לקמן סי' תמד ס"ט (ניכר הדבר שנותן לו על מנת להוציאו, והרי כאלו אמר לו בפירוש להוציאו).
קכגומקורו בתוס' ג, א ד"ה בבא (אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים, משמע דאסור ליתן להדיא על מנת להוציא). ר"ן א, א ד"ה ומקשו (אם עומד בחוץ ופשט ידו בפנים משמע דאסור דנראה כנותן לו).
קכדוהטעם שנזכר כאן הטעם של מראית העין, היינו כדי לאסור גם כשנתן לו את החפץ לפני כניסת השבת, שאין לאסור בזה מעיקר הדין, כדלעיל סי' רמה בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד (אפשר דאין איסור אלא בשבת עצמו, אבל קודם השבת אין איסור). ומכל מקום נאסר משום מראית העין.
קכהוגם כדי לאסור כשהנכרי לוקח בעצמו מבית הישראל, שאין לאסור בזה מעיקר הדין, כדלקמן סי' שז סל"ה (ואפילו אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל אינו צריך למחות בו כשרואהו). ומכל מקום נאסר משום מראית העין, כדלקמן סי' שז סי"א (מי ששכר לו נכרי בקבלנות להוליך סחורתו למקום פלוני, ובא הנכרי ולקח הסחורה מבית ישראל בשבת ... מפני מראית העין כמ"ש בסי' רמ"ו).
קכווראה דברי נחמי' או"ח סו, ד. דובר שלום ע' קכ. לקמן (הערה 920).
קכזעוד טעם שלישי לאיסור זה יתבאר לעיל ס"ד (והערה 929).
קכח[915] מ"א סק"ו (ואפילו לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה אסור, כמ"ש בב"י רס"י שכ"ה). ובב"י שם (עד כאן לא שרי לדידן דלית לן רשות הרבים דאורייתא, אלא במקום מצוה כגון לבער חמץ מהבית, או מפני דרכי שלום כי ההיא דעירון ששלח אחר מאכל יהודי, אבל היכא דליכא מצוה ולא דרכי שלום, מודה אור זרוע דאפילו לדידן נמי אסורא).
קכטט"ז סק"ג (משמע היכא דליכא רשות הרבים אין איסור בזה ... דאע"ג דקי"ל אמירה לעכו"ם שבות אפילו במילי דרבנן ... מכל מקום כאן דאין כאן אלא גזירה משום מראית עין בהא לא גזרו. אלא מדלא חילקו בכך, משמע בכל מקום אסור).
קל*
קלאושינה כאן ממ"ש הב"י ומ"א "לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה", וכתב "בעיר שאין בה רשות הרבים".
קלבוכדלקמן סי' שנז ס"ז (ואפילו בזמן הזה שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים גמורה מפני שאין ששים רבוא בוקעים בה, מכל מקום ... עיר גדולה שיש בה ס' רבוא).
קלג[916] סעיף יב (דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי ... או לצורך מצוה).
קלדוכן כאן התירו במקום מצוה, כגון ביעור חמץ בערב פסח שחל בשבת, כדלקמן סי' תמד ס"י (וכל זה כשהנכרי מוציאו דרך רשות הרבים, שאסור לטלטל בו מן התורה, אבל אם הוא מוציאו דרך כרמלית שאין איסורו אלא מדברי סופרים, מותר ליתן לו הרבה בבת אחת ולומר לו בפירוש שיוציאנו, שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה ס).
קלה[917] ב"י ריש סי' שכה (דאף על גב דלית לן רשות הרבים, מכל מקום איכא למיחש למראית העין). והיינו דאיכא מראית עין שעובר על שבות דשבות.
קלו[918] מ"א ס"ק ו (ואם כן אם העיר מוקפת חומה, דמותר לטלטל בכולה, שרי).
קלזוהיינו שכן הוא לפי דעה הראשונה שלפנינו (משא"כ לפי הדעה השנית דלקמן סעיף הבא).
קלח[919] ט"ז סוף סק"ג (ומכל מקום אם העכו"ם דר בתוך המקום שאין איסור להוליך שם, ודאי מותר).
קלטוהיינו דלא סגי במה שבית הישראל הוא במקום המעורב, אלא צריך שגם בית הנכרי יהי' במקום המעורב.
קמועי' בקונטרס אחרון סק"א, שמדברי ס' התרומה והרמב"ם מוכח, שלדעת בית הלל אין חוששים למראית העין, אלא בעת יציאתו מבית הישראל (וכן הוא בתוספות שבת סק"ה: ולכאורה היה אפשר לומר דעיקרא דמראית עין לא שייך רק בשעה שיוצא מפתח ביתו, ולכך כיון שיוצא מפתח ביתו מבעוד יום לית לן בה). ועל כרחך צריך לומר שהמ"א והט"ז מיירו, שהמקום שאינו מעורב קרוב לבית הישראל, כדלקמן בסמוך.
קמא[920] ולכאורה צריך לומר כן אף לפי הטעם השני שהובא לעיל (הערה 914), שמלבד מראית העין, יש כאן איסור ליתן לנכרי להוציא בשביל עצמו, מפני שנראה כשלוחו. דהיינו דוקא אם בית הנכרי קרוב לבית הישראל.
קמב[921] ט"ז סי' תמד סק"ה (אלא דצריך שלא יוציאנו חוץ לתחום). תשובות מהר"ם אלאשקר סי' מא ומב (ולענין שבת, אשר שאלתם עליו אם יש לחוש שמא יצא בהן הרועה חוץ לתחום, נראה לי דאין לחוש לזה כלל, כל שלא נתן אותן לרועה ביום השבת עצמו ... ומדברי רבינו האיי גאון ז"ל נראה, אפילו יום ששי מותר ליתן אותן לרועה, ואין לאסור אלא בשבת דוקא ... וכן כתב בתשובה, ואסיר לבר ישראל למימסר חיותא לרועה גוי בשבת שמא יוציאנה חוץ לתחום ... ומדלא אסר אלא דוקא בשבת, נראה דאם נתנה מבעוד יום מותר). עי' מ"א סוס"י שה ס"ק יח (ואף על גב שאסור להביאה בידו, מכל מקום מה שעכו"ם מוליכה הוה ליה כאלו ישראל קורא לה דשרי כמ"ש סי' ש"ו ס"ב (אגודה סי' פ'). כתוב בלבוש, צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו"ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מיל. ואפשר דסבירא להו כרש"י והרמב"ם, דגם י"ב מיל הוי דרבנן עכ"ל, ועסי' ת"ד. ובדרכי משה כתוב בשם הגהות מרדכי, דאפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא שרי, כיון דליכא בו כרת וסקילה, לא עבר על שביתת בהמתו. וכ"מ בר"מ אלשקר סימן מ"א ומ"ב, דכתב דבשבת עצמו אסור למסור לעכו"ם, ובמקום שנהגו איסור למסור ביום ו', אם נהגו כן מצד החומרא אין להתיר להן, ואם מכח טעות מתירים להם).
קמגוכן הובאה דעה זו לקמן שם סל"ח (ויש מי שאוסר למסרה לו בשבת, אפילו אם ידוע שלא יוליכנה חוץ לי"ב מיל, אלא חוץ לאלפים. וטוב לחוש לדבריו).
קמד[922] כדלקמן סי' שצז ס"ג (כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת ויום טוב אלא אלפים אמה לכל רוח חוץ למקום שביתתו, כך כליו ובהמתו אין יכולים שום אדם להוליכם חוץ לאלפים של בעליהם, מפני שקנו שביתה במקום שביתת בעליהם).
קמה[923] נג, ב (היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה), ופרש"י (דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו).
קמווכן הוא לקמן סי' שה סל"ז (שאין אדם מוזהר על איסורי תחומי בהמתו).
קמז[924] כדלעיל ס"א (שאין אנו מצווין על שביתת הכלים שלנו), ושם נסמן (הערה 898).
קמח[925] רש"י שם (ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו).
קמט[926] משמעות תשובות מהר"ם אלאשקר שם, שלא אסר אלא אם כן נתנה לנכרי בשבת.
קנונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (אבל אמירה בלבדה בלא מסירה, לדברי הכל אינה אסורה ... לא גרע מקורא לה והיא באה על ידי קריאתו, והכא נמי היא יוצאה על ידי אמירתו). אלא ודאי האיסור הוא רק כשמוסר בידים, על פי המובא לעיל מרש"י (ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו).
קנא[927] הגהות מרדכי קידושין סי' תקסה (נראה דשרי אפילו בשבת עצמו למוסרה לרועה עובד כוכבים, דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמה מלמען ינוח, היינו שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר, אבל דבר שאינה מטעם איסור מלאכה, אין מחוייב על בהמתו ... ראיה, דאמרינן פרק שואל ת"ר מחשיכין על התחום להביא בהמה, היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה, אם היא של ישראל לא יזוז ממקומו, אלמא דבבהמה שרי. וטעמא משום דאיסור תחומין דרבנן. ואפילו למ"ד דאורייתא אין בה סקילה אלא מלקות לבד). רמ"א סו"ס שה (וכל שכן דאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום, דהא תחומין דרבנן).
קנב[928] ראה לקמן סי' שה סל"ח (לענין בהמה לרועה) שמסיים: וטוב לחוש לדבריו. ונתבאר החילוק בינם בקונטרס אחרון ס"ק ב.
קנג[929] רמב"ם פ"ו הי"ט (ולא ישאילנו ... אלא בכדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם השבת ... כשיצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לנכרי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת). מ"א סק"ו (ואם כן אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה שרי. אבל הרמב"ם פ"ו כתב, כשיצא מפתח ביתו בשבת יראה כמי שלוה לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת).
קנדוראה הגהות על שו"ע הל' פסח (לר"א אבלי) בתשובה השייכת לסי' תמד.
קנה[930] מכות ג, ב (המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום). טור ושו"ע חו"מ סי' עג ס"א (המלוה את חבירו סתם, ולא קבע לו זמן, במקום שאין להם מנהג, יש לו זמן שלשים יום שאינו יכול לתבעו קודם).
קנו[931] סעיף יח (השואל דבר מחבירו בשבת לא יאמר לו הלוני אלא השאילני, שהמלוה את חבירו אינו יכול לתבעו בפחות משלשים יום, מפני שההלואה להוצאה ניתנה ואין חוזרת בעין אלא פורע לו בדבר אחר כמותה, ואין דרך ללות כדי לפרוע לאלתר אלא לאחר זמן מרובה, ושיערו חכמים סתם הלואה שלשים יום, ואם כן יש לחוש שמא יכתוב המלוה על פנקסו, כך וכך הלויתי לפלוני, כדי שלא ישכח לתבעו בסוף שלשים יום).
קנזוכן הוא בהלכות הלואה סי"ז (ואם הלוהו סתם בלא זמן, סתם הלואה היא ל' יום, ואינו יכול לתובעו קודם ל' יום). הלכות מציאה בקונטרס אחרון ס"ק ב (אינה הלואה גמורה שסתמה ל' יום).
קנח[932] סעיף כ (השואל מחבירו בשבת ואין הלה מאמינו, יכול להניח משכון אצלו, ויניחנו בסתם ולא יאמר לו הילך משכון שזהו כמעשה חול. במה דברים אמורים בשואל מיני מאכל ומשקה שהם צורך השבת, לכן התירו להניח משכון כשאין הלה מאמינו, אבל שלא לצורך השבת, אסור להניח משכון כלל (מפני שדומה למקנה קנין בשבת, עיין סי' ש"ו)).
קנטוכאן דמיירי בנכרי שהלוה לישראל ולוקח ממנו משכון, אין להתיר מהטעם האמור לקמן שם. ולכן אסרו אף משום מראית העין, אפילו אם מסר לו המשכון בערב שבת, ולא הספיק לצאת מפתח ביתו מבעוד יום, כיון שהרואה "יחשדהו שעשה כן בשבת" (כדלקמן בסמוך).
קסוכן הדין לענין החזרת המשכון, כדלקמן סי' שכה ס"ה (ואם הנכרי מביא המעות ונוטל המשכון מותר גם כן, ובלבד שלא יחשוב עמו. וטוב שהנכרי יקח המשכון בעצמו ולא יגע בו הישראל, כדי שלא יהא נראה כנושא ונותן). והיינו שלא התירו אלא בשני תנאים: "(א) "שלא יחשוב עמו". (ב) שהנכרי יקח המשכון בעצמו ולא יגע בו הישראל", ובלאו הכי אסור משום "נראה כנושא ונותן".
קסאויתירה מזו, שאף באופן המותר יש לפעמים איסור משום מראית העין, כדלקמן שם ס"ד (אפילו פדאו הנכרי מבעוד יום, ואפילו אם ייחד מקום להנכרי מבעוד יום בתוך רשותו להניח שם משכונו עד למחר שיבא ויטלנו משם, אסור להניחו ליטלו בשבת משום מראית העין). ונתבאר בהערות שם.
קסב[933] כדלעיל סי' רמג ס"א (והערה 150). ומהלשון נראה שאסור ליתן לו בשבת אפילו לא אמר לו לעשות בשבת, וכן הוא לקמן סי' רנב ס"ה וס"ח, ושם נסמן.
קסג[934] מ"א שם (ויש להקל בעת הצורך).
קסד[935] מ"א סי' רנב סק"ד (ועי' מ"ש סי' רמ"ו ס"ב, דבשאלה יש להקל בעיר המוקפת חומה, אבל במכירה יש להחמיר אפילו בעיר המוקפת חומה והעכו"ם דר בעיר, דהא כשיודע שהוא מוכרו לו יאמר שמכרו לו בשבת. משא"כ בשאלה. כיוצא בזה כתבתי סי' רמ"ד גבי שדה).
קסהוכן הוא לקמן שם ס"ג (מותר למכור לנכרי ולהטעינו המקח סמוך לחשיכה, ובלבד שיצא מפתח ביתו עם המקח מבעוד יום, אפילו היא עיר המעורבת, כמו שנתבאר בסי' רמ"ו).
קסווכדלעיל סי' רמג ס"ח (כשיחקרו אחריו בעת הקציר יראו שאין לו כלום בפירות השדה, יתברר להם למפרע שלא היה אריס, ויאמרו ששכיר יום היה). סי' רמד בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד (דהכא עיקר האיסור משום שאחר כך כשישקעם בבנין יתפרסם למפרע שהן של ישראל. וכה"ג מצינו חשד למפרע גבי שכירות שדה, כמ"ש הר"ן ומגיד משנה. עיין במ"א סק"ה). לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא, שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו לעשותה, שאז יש לחוש שמא יתברר להם האמת (עיין מג"א סק"ד) שאמר לו, ויחשדוהו ... משא"כ כשהאמת אינו כן, לא חיישינן שיאמרו כלל שהם של ישראל).
קסז[936] טור ושו"ע סי' שז. ראה רמ"א שם סכ"א (אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו).
קסחמ"א סי' שכה ס"ק ד (אבל אם החפץ של עכו"ם מותר לתת לפניו בחצר, דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ הוא של עכו"ם ... וכן משמע ברמב"ם פ"ו [הי"ט] שכתב כשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו).
קסט[937] סעיף ג (במה דברים אמורים בחפצים של ישראל. אבל חפצים של נכרי מותר ליתנם לו, שאף שנראה כנותן לו על מנת להוציא אין בכך כלום, כיון שאינו מוציא בשביל הישראל אלא בשביל עצמו, והחפץ אינו של ישראל. ואפילו לומר בפירוש עשה מלאכתך בחפצים שלך מותר, כמו שנתבאר שם).
קעונתבאר לקמן סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואין חוששין (וכהאי גוונא צריך לומר לפי מ"ש המג"א ריש סי' שכ"ה דלא חיישינן אלא בחפצים של ישראל. ומנא ידעי שהם שלו ... אלא ודאי משום שכשיתברר האמת שהם של ישראל יאמרו שבשבת מסר לו, משא"כ כשהאמת אינו כן, לא חיישינן שיאמרו כלל שהם של ישראל).
קעאוהיינו שבחפצים של נכרי אין לחוש לשלושת טעמי האיסור דלעיל ס"ד-ה (והערות 914. 929).
קעב[938] גמרא ע"ז טו ע"א (גזירה משום שאלה), ופירש"י (ועביד בה מלאכה בשבת, וקא עבר בלאו ... דהשתא בהמת ישראל היא ומצווה הוא על שביתתה). טור ושו"ע ס"ג (אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת שאדם מצווה על שביתת בהמתו).
קעגוכן הוא לקמן סי' שה ס"א (כבר נתבאר בסי' רמ"ו שאדם מצווה על שביתת בהמתו מן התורה). סי' שכד ס"י (שאדם מצווה על שביתת בהמתו).
קעדואם הוא מחמר אחריה, יש בזה איסור נוסף, כדלקמן סי' רסו ס"ד (ואפילו אם אין הבהמה שלו, שאין כאן איסור משום שביתת בהמתו, אעפ"כ ... כיון שהוא מחמר אחריה, אם תעשה מלאכה גמורה יעבור על לא תעשה).
קעה[939] משפטים כג, יב. ירושלמי שבת פ"ה ה"ג (הוא מצוה על שביתת בהמתו כמוהו, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך).
קעוונתבאר בתוס' נא, ב ד"ה במה בהמה (דאדם מוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח וגו'. ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך, ליכא אלא במחמר אחר בהמתו).
קעזבאיסור זה דן לפנינו, מכאן עד סוף הסימן. לקמן סי' רסו ס"ג-ה. סי' שה ס"א וסל"ה-ו. סי' שכד ס"י.
קעח[940] גמרא ע"ז שם (ומשום שכירות ... שכירות לא קניא). טור ושו"ע שם (אסור להשכיר).
קעט[941] מ"א סק"ח (וזה אסור מדאורייתא, דקיי"ל דשכירות לא קניא ... הגוף של המשכיר).
קפ[942] ס' התרומה סי' רכא (אפילו ברביעי). סמ"ג ל"ת ס"ה יט, ג (אפילו הרבה רחוק משבת). סמ"ק סי' רפב (אפילו רחוק הרבה משבת). טור ולבוש ס"ג (אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי אפילו ביום הראשון כדי שיעשה בה מלאכה בשבת). ב"י ד"ה ומ"ש ואפילו ביום הראשון (פשוט הוא, דכיון דטעמא משום שביתת בהמתו, כי השכירה מיום ראשון מאי הוי. וכן כתבו בסמ"ג וסמ"ק והתרומה בהדיא).
קפא[943] ס' התרומה שם (אסור לא להשאיל לעכו"ם ולא להשכיר לעכו"ם, אפילו ברביעי, אם סבור שיעשה בה מלאכה בשבת). סמ"ג שם (וכבר בארנו בעניין אסור והיתר שאין לסמוך על דבריו של גוי כלל). רמ"א ס"ג (לא מהני אם מתנה עם הגוי שתנוח בשבת, כי אין הגוי נאמן על כך).
קפב[944] סעיף לו (מותר למסור סוס או חמור לרועה נכרי ואין חוששים שיעשה בהם מלאכה בשבת, מפני שמתיירא שלא יהא נתפס כגנב אם ישתמש בהם. ואינו דומה למשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה בחול ומתנה עמו שתנוח בשבת, ואעפ"כ אסור מפני שאין הנכרי נאמן על כך כמו שנתבאר בסי' רמ"ו. לפי ששם אינו נתפס כגנב אם יעשה בה גם בשבת, כיון שהשבת היא בתוך משך זמן שאלתו שהיא מסורה לו למלאכה, משא"כ הרועה, שאין הבהמה מסורה לו כלל למלאכה אף בחול, אלא לרעותה בלבד, הרי הוא נתפס כגנב אם ישתמש בה).
קפגוכן הוא לקמן סי' רמח בקונטרס אחרון ס"ק ג (אין הנכרי נאמן על זה, כמ"ש סי' רמ"ו).
קפד[945] מ"א סק"ח, ממשמעות הגמרא דע"ז טו ע"א (אמרינן בגמרא, ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, משום דלא קני לה, משמע דאפילו לקולא אמרינן שכירות לא קניא).
קפה[946] הגהות אשרי ע"ז פ"א סי' כב, הובא במ"א שם (רבינו אפרים ברבי יצחק כתב שאם שכר ישראל בית מעובד כוכבים, אסור לישראל להניח עבודת כוכבים בתוכו, וכן אם שכר בהמה ... דשכירות קניא קצת. ואין נראה. ומכל מקום הואיל ונפק מפומיה דגאון טוב ליזהר. מאור זרוע). הגהות מרדכי סופ"ק דעירובין (בהמת נכרי כשהיא מושכרת לישראל, דשכירות קנה לו להתחייב בשביתתה, כדאמר פרק הזהב גבי אונאה כי תמכרו כתיב, וליומא מכירה היא. ואם תאמר הא מסקינן פ"ק דע"ז דשכירות לא קניא. ויש לומר, זיל הכא והכא לחומרא).
קפו[947] מ"א שם (ומכל מקום נראה לי, דאם שכרה מהעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממה נפשך).
קפזמשא"כ אם השאילה, חוששים שקנה את הבהמה בשכירות ולא הקנה אותה לנכרי השני בשאלה.
קפחואף שנתבאר לקמן סי' שע ס"ט (שכירות ליומו ממכר הוא ... (והוא הדין אם השאילוהו לו)).
קפטמכל מקום אין שאלה דומה לשכירות. וכן הוא בקצות החושן רס"י רב (דודאי עדיפה שכירות משאלה, וזה פשוט).
קצוראה תהלה לדוד מפתחות לסי' רמו. יגל יעקב יו"ד סי' מה אות ג. מראי מקומות וציונים.
קצא[948] הגהות אשרי שם (הואיל ונפק מפומיה דגאון טוב ליזהר). רמ"א ביו"ד סי' קנא ס"י (השוכר בית מעובד כוכבים, יש להחמיר שלא להניח שם דמות עבודת כוכבים של העובד כוכבים).
קצבונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג, שאין צריך להחמיר מדינא, כיון דקיי"ל שכירות לא קניא. אלא שמכל מקום טוב לחוש לדברי האוסרים.
קצג[949] סיכום שיטות הפוסקים שנתבארו לפנינו ס"ט-יא, ולקמן סי' תמה בקונטרס אחרון ס"ק א, לענין הפקר הבהמה בינו לבין עצמו, ולענין הפקר ליום אחד או שעה אחת בלבד:
קצד(א) קיי"ל שאין ההפקר מועיל אלא בפני שלשה, שמדברי סופרים חיישינן שלא הפקיר בלב שלם (ס"ט).
קצה(ב) קיי"ל שהפקר לזמן אינו הפקר גמור, שמדברי סופרים חיישינן לערמה (הערה 956).
קצו(ג) לענין שבת סמכינן שמפקיר בלב שלם, ובלא ערמה, כדי שינצל מאיסור תורה, כמבואר בתוס' ובר"ן (ס"ט).
קצז(ד) הסמ"ק מתיר מטעם הנ"ל לעשות כן אפילו לכתחלה, ואפילו בינו לבין עצמו (הערה 968).
קצח(ה) הב"ח מתיר לכתחלה רק בפני שלשה, כדי שיתפרסם ולא יהי' מראית העין (סי"א).
קצט(ו) קיי"ל שאין סומכים על זה, אלא בדיעבד או במקום מצוה (בינו לבין עצמו), או בשעת הדחק – בפני ג' (סי"א).
ר(ז) בהכרעת הפוסקים הנ"ל נתפרש, שלכתחלה אוסרים מטעם חשש מראית העין, כביאור הב' שבתוס' (סי"א).
רא(ח) יש חוששים לדעת הריב"ש, שהפקר זה מועיל רק מדאורייתא, וכביאור הא' שבתוס' (הערות 953. 975).
רב(ט) כל חשש מראית העין הוא כשהפקיר לשבת בלבד, משא"כ כשהקנה יוקרא וזולא לכל משך השכירות (סי"א).
רג(י) ואם הקנה רק לשבת, יכתוב המכירה בערכותיהם ויתפרסם הדבר (סי"ב).
רד[950] ריב"ש סי' כה (נראה, דאם מתנין עמו על מנת שיחזירנה קודם השבת, אפשר לסמוך עליהם בזה). רמ"א ס"ג (אבל יכול להשכירה או להשאילה ולהתנות שיחזירנה לו קודם השבת).
רה[951] רא"ש נדרים פ"ד סי"א (בהמתו, אם השאילה לעובד כוכבים, ולא החזירה לו קודם השבת, יכול להפקירה בינו ולבין עצמו). ריב"ש שם (אם השכירה או השאילה לכותי, והתנה עמו להחזירה קודם השבת, והכותי מעכבה בשבת, טוב להפקירה בינו לבין עצמו קודם השבת). שו"ע ס"ג (ואם השאילה או השכירה לגוי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת, ועיכבה בשבת, יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת).
רווהיינו דוקא בדיעבד, כדלקמן סי"א (וכל זה בדיעבד שכבר השכירה או השאילה לנכרי בהיתר, שהתנה עמו שיחזירנה לו קודם השבת).
רזוכן לצורך מצוה, כדלקמן שם (לצורך מצוה ... אם אי אפשר לו, יכול להפקיר אפילו בינו לבין עצמו, שלדבר מצוה אין לחוש למראית העין).
רחמשא"כ בשעת הדחק, כדלקמן שם (בשעת הדחק ... יש להתיר לו שיפקירם בפני ג').
רט[952] רבי יהושע בן לוי, נדרים מה, א (ר' יהושע בן לוי אמר, דבר תורה, אפילו באחד הוי הפקר, ומה טעם אמרו בשלשה, כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין). לפי פירוש הרא"ש שם ד"ה ומה טעם (וקיי"ל בכל מקום הילכתא כר' יהושע בן לוי לגביה דרבי יוחנן, הלכך הוי הפקר מן התורה אפילו באחד, והוא הדין נמי אפילו בינו לבין עצמו). טור ושו"ע חו"מ סי' רעג ס"ז (דין תורה אפילו הפקיר בפני אחד הרי זה הפקר ונפטר מהמעשרות, אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג', כדי שיהיה אחד זוכה, אם רצה, והשנים מעידים). רמ"א שם (ויש אומרים דאפילו בינו ולבין עצמו הוי הפקר). סמ"ע שם ס"ק יא (גם הני יש אומרים סבירא להו דמדרבנן בעי ג').
רי[953] ר"ן בפ"ק דשבת יז, ב במשנת אין שורין לבית שמאי עיי"ש (ואף על גב דקיימא לן דבעי הפקר בפני שלשה, כדאיתא בנדרים בסוף פרק אין בין המודר. הכא לא בעינן, דכיון דלאפרושי מאיסורא הוא, מסתמא מפקיר להו בגמר דעתו). וכמו לענין כלים (לבית שמאי), שנתבאר בתוס' שבת יח, ב ד"ה דמפקרא (אע"ג דאמר בנדרים דבעינן הפקר בפני ג', הכא לא בעינן, דמסתמא מפקיר להו), וב"מ ל, ב סד"ה אפקרה (אנן סהדי דמפקר להו בלבו, שלא יעשה איסור שביתת כלים). וכן משמע ברא"ש סוף פ"ד דנדרים בפירושו שם (הוי הפקר מן התורה ... הלכך בשבת יכול להפקיר כליו, שלא יעבור על שביתת כליו, וכן בהמתו אם השאילה לעובד כוכבים ולא החזירה לו קודם השבת, אפילו בינו לבין עצמו), ובפסקיו פ"ד סי"א (הלכך הוי הפקר מן התורה אפילו באחד, והוא הדין אפילו בינו לבין עצמו. הלכך הא דאמרינן בפ"ק דשבת, גיגית שפוד נר וקדרה אפקורי מפקר להו שלא יעבור על שביתת כלים, וכן בהמתו אם השאילה לעובד כוכבים ולא החזירה לו קודם השבת יכול להפקירה בינו ולבין עצמו). ומפרש רבינו שגם הרא"ש כוונתו כדברי הר"ן הנ"ל (דכיון דלאפרושי מאיסורא הוא, מסתמא מפקיר להו בגמר דעתו), ולכן סגי אפילו בינו לבין עצמו.
ריאדלא כריב"ש שם (טוב להפקירה בינו לבין עצמו קודם השבת, כדי שינצל מאסורא דאורייתא). והיינו שהפקר זה מועיל רק להנצל מאסורא דאורייתא, אבל לא מדברי סופרים.
ריבומה שאין סומכים על סברה הנ"ל לכתחלה, היינו כמבואר לקמן סי"א (אבל לכתחלה אסור להשכירה או להשאילה סתם ... יש כאן חשש מראית העין).
ריג*
רידאמנם לקמן סי' תמה בקונטרס אחרון ס"ק א נתפרש בדברי הרא"ש, כדעת הריב"ש הנ"ל, דלא כדעת התוס' והר"ן הנ"ל (השמיט הרא"ש סברא זו לגמרי, משום דעיקר הטעם הוא, משום דאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתא).
ריהומסיק שם שחוששים לדעה זו (אבל אנן לא סמכינן אסברא זו אלא היכי דאי אפשר בענין אחר ... לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב' גזרות המוזכרות בנדרים. הא' אם מפקיר שלא בפני ג' ... הב' היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן [כדלקמן בסמוך] ... והכי קיי"ל לדינא).
ריווהיינו שמה שאין מתירים זאת אלא בדיעבד או בשעת הדחק ומצוה, אינו מטעם חשש מראית העין, כאמור בסוף דברי התוס' הנ"ל (ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר ... שאין הדבר מפורסם).
ריזאלא שחוששים לדעת הריב"ש שהפקר זה אינו מועיל אלא "שינצל מאסורא דאורייתא", כי אינו סומך על סברת התוס' (מסתמא מפקיר להו בגמר דעתו). והיינו כתחלת דברי התוס' שם (ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר, דהכא שאני משום דלא אפשר בענין אחר).
ריחוראה לקמן (הערות 967. 975).
ריט[954] טור (וכתב הר"פ, ויפרש בשעת הפקר שאינו מפקירה אלא ביום השבת, או כל זמן שעושה מלאכה ביום השבת, כדי שלא יזכה בה אחר. ואף על פי שאינו מפקירה לגמרי הוי הפקר. ונראה דאפילו בסתם נמי דעתו לזה, שהרי אינו מפקירה אלא להפקיע איסור שביתת שבת), בשם הר"פ בהגהות הסמ"ק סי' רפב ע' שא (ויפרש בשעת הפקר שאינו מפקירה כי אם בשבת, כל זמן שהוא ביד הגוי, כדי שלא יזכה בו אחר. אף על פי שאינו מפקיר לגמרי, מכל מקום הוי הפקר, כדמוכח בנדרים. ונראה דאפילו בסתם נמי דעתו לזה, דהא אין דעתו להפקיר כי אם משום שביתת שבת, להפקיע איסור דשביתת בהמה דהוי דאורייתא).
רכ[955] טור והגהות סמ"ק שם. מגמרא דספ"ד דנדרים מד, א (אמר, תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחדש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחת, עד שלא זכה בה, בין הוא בין אחר, יכול לחזור בו, משזכה בה, בין הוא בין אחר, אין יכול לחזור בו).
רכאוכן מועלת הקנאה ומתנה לזמן, כדלקמן ס"י (והערה 961).
רכב[956] סעיף י (האומר שדה זו מופקרת ליום אחד, לחדש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחד, עד שלא זכה בה הוא או אחר יכול לחזור בו. ומשזכה בה, בין הוא בין אחר, אינו יכול לחזור בו).
רכגואף שמבואר בגמרא ובחו"מ שם, דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה בה אחר; כבר נתבארה שיטה זו לקמן סי' תמה בקונטרס אחרון ס"ק א (ולהכי נמי לא גזרו על מה שאינו מפקירה אלא ליום אחד ... דבעלמא גזרו דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה בה אחר כמבואר בש"ע חו"מ סי' רע"ג סעיף י' ... כמשמעות פירוש רש"י ותוס' דמדאורייתא הוה הפקר גמור מיד, אלא שחכמים חששו לערמה, כיון שאינו מפקירה לחלוטין כדרך המפקירים, וכאן לענין שבת לא חששו לערמה כמ"ש התוס').
רכדוהיינו כמובא לעיל מתוס' שבת יח, ב ד"ה דמפקרא (אע"ג דאמר בנדרים דבעינן הפקר בפני ג', הכא לא בעינן, דמסתמא מפקיר להו), וב"מ ל, ב סד"ה אפקרה (אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים).
רכהומה שאין סומכים על סברה הנ"ל לכתחלה, היינו כמבואר לקמן סי"א (אבל לכתחלה אסור להשכירה או להשאילה סתם ... יש כאן חשש מראית העין).
רכווראה מסילות השבת סי' רמו פ"ג.
רכז*
רכחאמנם לקמן סי' תמה בקונטרס אחרון ס"ק א נתבאר שחוששים לזה מעיקר הדין (שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן ... דלא הוה הפקר גמור ... והכי קיי"ל לדינא ... משום שדעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בה לאחר השבת, והוי ליה כהפקר הרמאים המבואר בגמ' שגזרו עליו חכמים). ונתבאר לעיל (הערה 953).
רכטולמעשה מסיק בריש סדר מכירת חמץ (ומי שעולה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ואומרים כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כו', שגגה היא בידו, כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר, מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח). ונתבאר לקמן שם (הערה יא).
רל[957] לבוש ס"ג (דכיון שידוע שאין כונתו אלא כדי להפקיע מעליו איסור שבת, אינו הפקר גמור, ואין רשות ביד שום אדם ליקחנה ממנו). עולת שבת ס"ג (משמע מדבריו דבשבת גם כן לא יכול שום אדם לזכות בו). מ"א ס"ק יא (משמע דאפילו בשבת אין אדם יכול לזכות בו. וכן כתב הלבוש).
רלא[958] רמ"א ס"ג (ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה, דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת).
רלב[959] הגהת הר"פ שם (שאינו מפקירה כי אם בשבת, כל זמן שהוא ביד הגוי, כדי שלא יזכה בו אחר). טור (שאינו מפקירה אלא ביום השבת, או כל זמן שעושה מלאכה ביום השבת, כדי שלא יזכה בה אחר).
רלגוראה מראי מקומות וציונים.
רלד[960] עולת שבת ס"ק ג (ובשבת אין לחוש שיזכה בו ישראל ... דהגוי לא יתננה לו כיון שהוא לא מסרה לידו). אליה זוטא ס"ק ז (ובשבת אין לחוש שיזכה בו ישראל ... עכו"ם לא יתננה לו, כיון שהוא לא מסרה לידו).
רלה[961] שגם זה מועיל, כמו במתנה על מנת להחזיר, שנתבאר לעיל סי' רמה בקונטרס אחרון ריש ס"ק ד (דהא קי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לכל מילי בר לענין חמץ).
רלווכן הוא לקמן סי"ב (אזי היא קנויה לו ליום השבת).
רלזוכמו שמועלת מתנה על מנת להחזיר לענין ד' מינים, כדלקמן סי' שו סי"ז (מה שנוהגים למכור האתרוגים ... ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג, מכל מקום כיון שקונה אותו על מנת להחזירו, נמצא שאינו קונה אותו אלא מצותו בלבד). וכן לענין ציצית, כדלעיל סי' יד ס"ח (אם המשאיל יודע שהשואל לובשו לשם מצות ציצית ... הוי כאלו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, ולכן מברך עליו השואל ברכה מחוייבת, כאלו היתה שלו ממש).
רלחוכמו בהפקר לזמן, דלעיל ס"ט (אינו מפקירה אלא ליום השבת בלבד, בשעה שהנכרי עושה בה מלאכה, שהפקר ליום אחד או אפילו לשעה אחת הרי הוא הפקר גמור לאותו יום ואותה שעה).
רלטוראה מסילות שבת סי' זה פ"ג.
רמ*
רמאמתוכן הדברים דמיירי כאן בהקנאה מפורשת, מבלי שיצטרכו לפרש שהנכרי מקבל על עצמו אחריות יוקרא וזולא או כחשא ושבח פיטום, כדלקמן סוף סעיף הבא (וקונטרס אחרון ס"ק ה). אמנם לא נראה דמיירי הכא ב"קנין גמור, שהיא רשות בידו למוכרה וליתן להישראל דמיה", כדלקמן שם.
רמבויש לפעמים דסגי בהקנאה מפורשת, אף בלא קבלת אחריות, כדלקמן סי"ג (כיון שהתנה עמו שיטול כל שכר השבת לעצמו הרי היא קנויה לו בלבדו לשבת, ואין לישראל חלק בה כלל. ומה שאחריותה גם על הישראל, זהו תנאי אחר שהרויח הישראל להנכרי משלו, וקיבל גם עליו אחריות השבת, שאז היא של הנכרי).
רמגוראה לקמן סי"ב (והערה 983).
רמד[962] משא"כ בשבת אסור להקנות. וראה לקמן סי' תמד ס"ט (ומותר ליתן מתנה לצורך מצוה), ושם (הערה נא).
רמה[963] הגהות מרדכי סי' תנב (ומיהו אם אמר בהמתי קנויה לך מותרת). וכ"ה במרדכי שם סי' רמה (אמר ליה בהמתי קנויה לך מותר). שו"ע ס"ג (או יאמר בהמתו קנויה לגוי).
רמו[964] מ"א סק"י (דבהגהות מרדכי כתוב בהמתי קנויה לך, משמע דצריך לומר להעכו"ם בהמתי קנויה לך, כדי שיזכה בו העכו"ם, אבל אם אמר שלא בפניו לא מהני, דאפילו בישראל לא מהני אלא אם כן זיכה לו על ידי אחר. לכן נראה לי דצריך לומר לעכו"ם דוקא בפניו, כדי שיתכוין לקנות).
רמז[965] ראה לקמן סי' תמח סו"ס יא (שהחצר הוא כשלוחו ... אין שלוחו של נכרי כמותו), ושם (הערה עב). סדר מכירת חמץ (נכון הדבר אם אפשר שיהיה ערל הקונה עומד בצד וסמוך להחדרים שהחמץ בהם), ושם (הערה צט). מכירת בהמה המבכרת (ימשוך וינהיג הנכרי את הפרה בידו ... וינעול הנכרי את הדלת), ושם (הערות קלא-ב).
רמחואפשר גם כאן הכוונה שהנכרי קונה אותה על ידי חצר מטעם יד, כשהוא עומד ליד החצר.
רמטוראה מראי מקומות וציונים.
רנ[966] היינו דקאי הן על הפקר דלעיל ס"ט והן על היתר הקנאה דלעיל ס"י.
רנאואפילו אם מפקירו בפני שלשה, כמבואר בדרכי משה ס"ק ג (אפילו על ידי הפקר בשלשה אין לעשות כן לכתחלה כנ"ל).
רנבהובא בקונטרס אחרון ס"ק ה (שהרי בדרכי משה פסק בהדיא גבי שכירות גרידא דאין מועיל שיפקיר לשבת בפני ג', אף שיתפרסם).
רנג[967] תוס' שבת יח, ב ד"ה דמפקרא (ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר, דהכא שאני משום דלא אפשר בענין אחר, ועוד שאין הדבר מפורסם). וסמ"ג ל"ת סה (ואפילו לבית שמאי שאמרו בפרק קמא דשבת שמועיל הפקר בשביתת כלים, זהו דווקא בכלים שאי איפשר בלא הם, כגון נר הדולק בשבת וקדירה שעל גבי כירה, אבל לא בשאר כלים, קל וחומר בבהמה שלא יועיל. כן כתב רבי שמשון איש ירושלים). ומרדכי רמז רמ (ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקירה, דהכא שאני דאי אפשר בענין אחר, ועוד שאין הדבר מפורסם. עד כאן לשון התוספות פרק קמא דשבת). והטור (ואפילו אם יפקירנה בינו לבין עצמו אסור, שהכל יודעין שהיא בהמתו של ישראל, ואין הכל יודעין שהפקירה, ואומרים בהמתו של ישראל עושה מלאכה בשבת).
רנד*
רנההטעם האמור כאן (חשש מראית העין), הוא הטעם השני שבתוס' ומרדכי הנ"ל (שאין הדבר מפורסם), והוא הטעם האמור בטור (ואין הכל יודעין שהפקירה, ואומרים בהמתו של ישראל עושה מלאכה בשבת).
רנוואזיל בזה רבינו לשיטתו, שמעיקר הדין אין חסרון בהפקר זה, לא מטעם הפקר בינו לבין עצמו, כדלעיל ס"ט (אע"פ שמפקיר בינו לבין עצמו, בודאי מפקיר בלב שלם, כדי שינצל מאיסור של תורה), ולא מטעם הפקר לזמן, כדלעיל שם (שהפקר ליום אחד או אפילו לשעה אחת הרי הוא הפקר גמור לאותו יום ואותה שעה, כמ"ש בחו"מ סי' רע"ג). וכל האיסור לכתחלה, הוא רק מחשש מראית העין.
רנזאמנם לקמן סי' תמה קונטרס אחרון ס"ק א (אבל אנן לא סמכינן אסברא זו אלא היכי דאי אפשר בענין אחר ... לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב' גזרות המוזכרות בנדרים. הא' אם מפקיר שלא בפני ג' ... הב' היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן ... והכי קיי"ל לדינא). והיינו שאין זה רק מחשש מראית העין, אלא מחשש שאינו מועיל מדברי סופרים. ונתבאר לעיל (הערות 953. 956), ולקמן (הערה 975).
רנח[968] המקור לדעה זו הוא בסמ"ק סי' רפב, ע' שא (וגבי בהמה נמי מותר ... אך שצריך להפקיר הבהמה כל זמן שעושה מלאכה בשבת להפקיע איסור דשביתת בהמה דהוי דאורייתא). הובא בטור (ובספר המצות התיר להשכירה ... על ידי הפקר, שצריך להפקירה להפקיע איסור שביתת בהמה).
רנטונתבאר לקמן סי' תמה בקונטרס אחרון ס"ק א (כסמ"ק שמתיר לכתחלה על ידי הפקר שלא בפני ג', דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת, כמה שכתבו התוס' בשבת דף י"ח ע"ב), שהובא לעיל ס"ט (והערה 953).
רסוהוא התיר אפילו בהפקר בינו לבין עצמו, כמבואר בב"י שם (ונראה מדברי רבינו דאפילו בהפקר דבינו לבין עצמו קא שרי בספר המצות, דכיון שהופקע איסור שבת שרי).
רסאוכתב על זה בשו"ת צמח צדק (הראשון) סי' לה (כל הפוסקים חולקים עליו, ובטלים דבריו לגבי כולהו).
רסבוכן הוא לקמן שם (אבל אנן לא סמכינן אסברא זו, אלא היכי דאי אפשר בענין אחר כמ"ש התוס' שם, וכ"כ הרא"ש שם, וכן היא הסכמת הב"י וכל האחרונים בסימן רמ"ו).
רסגוגם בשעת הדחק לא סמכו על דעת סמ"ק (כשהפקיר בינו לבין עצמו), אלא על דעת ב"ח ד"ה כתב במרדכי (מיהו נראה אף בהפקר אם הפקירה בפני ג' שרי אפילו לכתחלה, דכל מילתא דמיתאמרה באפי תלתא, קלא אית ליה, וליכא חשדא). וב"י ד"ה אבל בהמתו (כל שמפקיר הבהמה בפני שלשה, אפשר דשרי להשכירה לכתחלה, דכל בפני שלשה מיפרסמא מילתא, והכי דייק לשון רבינו שכתב ואפילו אם יפקירנה בינו לבין עצמו אסור וכו', דמשמע דוקא בינו לבין עצמו הוא דאסור משום דלא ידיע מילתא, אבל בפני שלשה קלא אית ליה ושרי), לפי משמעות הטור (אף שבשו"ע לא הביא היתר זה). הובא במ"א ס"ק ט (וב"ח מתיר לכתחלה להפקיר לפני ג').
רסדואילו על הפקר בינו לבין עצמו (כדעת הסמ"ק), אין סומכים אלא בדיעבד, כדלעיל ס"ט (ואם עבר הנכרי על תנאו ועיכבה ולא החזירה קודם השבת, יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבת), או במקום מצוה, כדלקמן בסמוך (לצורך מצוה ... אם אי אפשר לו, יכול להפקיר אפילו בינו לבין עצמו, שלדבר מצוה אין לחוש למראית העין).
רסה[969] נתבאר לקמן סי' תמה קונטרס אחרון סוף ס"ק א (והכי קיי"ל לענין שבת אם כבר השכירה לו, דלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו. בשגם שיש לומר סברת התוספות וסמ"ק. אבל לכתחלה לא סמכינן אסברא זו לענין שבת, כהסכמת הב"י (ד"ה ומ"ש ואפילו: אבל המרדכי בפ"ק דשבת והגהות בפ"ו כתבו, שאם השאיל בהמתו לגוי דיעבד צריך להפקירה בפני שלשה, אלמא דסבירא להו דלכתחלה אפילו מפקיר בפני שלשה אסור), וט"ז (סי' רמו ס"ק ד: אסור להשכיר כו', פירוש אפילו אם סומך עצמו שיפקירנה אחר כך אפילו בפני ג'), ולבוש (סעיף ג: מיהו בכי האי גוונא דוקא התירו לו לזה שיפקירנה להפקיע איסור שבת, כיון שהתנה עם הגוי בתחלה להחזירה לו והגוי עובר על תנאו, אבל להשכירה לכתחלה בלא תנאי ולהפקירה בפני שלשה ... לא התירו). וצמח צדק (סי' לה: לא כתב בשו"ע שלו אלא המוסכם מכל הפוסקים, והיינו בדיעבד, שכבר השאיל או השכיר לגוי והתנה עמו להחזירה לו קודם שבת והגוי עכבה בשבת, אז מהני הפקר ואפילו הפקר בינו לבין עצמו מהני. אבל להשכיר לגוי או להשאיל על ידי הפקר, לא כתב שיהא מהני אפילו על ידי הפקר בפני שלשה), ועולת שבת (סעיף ג: נראה מדברי המחבר, דוקא בדיעבד יש לעשות תקנה זו, אבל אין לסמוך לכתחלה על תקנה הזאת, משום דאין הכל יודעים שהפקיר בהמתו ויאמרו דבהמת ישראל עושה מלאכה ביום השבת), והנחלת צבי (ס"ק ג: מ"ו ז"ל [הב"ח] פסק דמותר לכתחלה על ידי הפקר ג', ואני אומר שאין להקל בזה, מאחר שאינו מפורש בשום פוסק בהדיא היתר זה). והאלי' זוטא (ס"ק ח: והב"ח מתיר אף לכתחילה, אפילו לפני אחד, אם הדבר מפורסם לרבים. מיהו בנחלת צבי פסק כלבוש, וכן בתשובת צמח צדק סימן ל"ה, ולא הביא כלל דברי הב"ח).
רסו[970] כעין האמור לקמן סי"ב לענין ערכאות (כיון שכתב כן בערכאותיהם יש לדבר קול ופרסום), ושם נסמן.
רסז[971] צמח צדק שם ד"ה הרי מבואר (אמנם לצורך מצוה דרבים, כגון להוליך אתרוגים לזכות רבים שיקיימו המצוה בשעתה וצריכים למהר הליכתם, התרתי להם על ידי הפקר, דבמקום מצוה אין להחמיר). הובא אליה זוטא סק"ח (בתשובות צמח צדק שם דלדבר מצוה להוליך אתרוגים מותר).
רסח[972] בט"ז שם ס"ק ב (ונראה לי לחלק בדרך זה, דיפה כח מצות לולב, שהיא עשה דרבים).
רסטאמנם כאן לא נזכר שהוא "לצורך מצוה דרבים", רק "יש להתיר לצורך מצוה כגון לשלוח אתרוגים",
רעולזה כנראה הכוונה לקמן סי' שו בסופו (עיין סוף סי' תקפ"ו ותרנ"ה בט"ז, וצ"ע בכה"ג). והיינו שלקמן סי' תקפו סכ"ד דן בהבאת שופר על ידי נכרי, וברמ"א סי' תרנה ס"א דן בהבאת לולב על ידי נכרי. וצ"ע אם יש מקום להקל בהם מטעם דהוי עשה דרבים, כמבואר בט"ז שם.
רעאוראה גם קונטרס אחרון ס"ק א ד"ה וכן משמע (והערה 1042).
רעב[973] ראה הערה הקודמת, להתיר בזה אף במצוה סתם (ולא רק בעשה דרבים).
רעגלענין חשש מראית העין במקום הפסד, נתבאר לעיל סי' רמד סי"ד (שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין). ושם סי"ב (שיש אוסרין אף במקום הפסד, אם לא לצורך מצוה).
רעדוראה מראי מקומות וציונים.
רעה[974] דרכי משה ס"ק ג (אפילו על ידי הפקר בשלשה אין לעשות כן לכתחלה כנ"ל). עולת שבת ס"ק ג (ומ"ש ואם השאילה או השכירה יפקירנה וכו', נראה מדברי המחבר דוקא בדיעבד יש לעשות תקנה זו, אבל אין לסמוך לכתחלה על תקנה הזאת, ומשום דאין הכל יודעים שהפקיר בהמתו, ויאמרו דבהמת ישראל עושה מלאכה ביום השבת, ואע"פ שיפקיר בפני שלשה, אטו שלשה כולי עלמא נינהו). מ"א ס"ק ט (אבל לכתחלה אסור להשכיר על דעת שיפקירנה בשבת).
רעוהובא בקונטרס אחרון ס"ק ה (אבל משום פרסום זה לבד אין היתר, שהרי בדרכי משה פסק בהדיא גבי שכירות גרידא, דאין מועיל שיפקיר לשבת בפני ג', אף שיתפרסם).
רעז[975] צמח צדק סי' לה ד"ה ועוד נראה לומר דעד כאן (לא התיר הריצב"א התם אלא דוקא שמוכר לו על כל משך זמן שתהיה בהמתו אצלו, ולא על שבתות לחוד ... הכל נקרא על שם הגוי ולא על הישראל ... ולית בה משום מראית העין, אבל כענין זה שאינו מוכר לגוי אלא לשבתות לחוד, והישראל תמיד שם עם הבהמות, ומזונותיהם הכל על הישראל, והרי נקרא הכל על שם ישראל, וליכא פרסום דמכר ישראל הבהמות לגוי, איכא מראית העין שהרואים יסברו שבהמה של ישראל עושה מלאכה, ודאי יש לאסור). מ"א סק"ט (וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת, ולא בשבת לחוד).
רעחונתבאר בקונטרס אחרון סק"ה, שכן משמע בשו"ע ובשאר פוסקים, שכשמקנה לכל ימות השבוע אין לחוש למראית העין אף לכתחלה. וראה מסקנתו שם, שבמקום שדרכם לקנות כדי להשאיל ולהשכיר, אין להתיר אף במכירה גמורה אלא במקום פסידא.
רעט*
רפוכבר הובאה לעיל (הערות 953. 956. 967), המסקנא לקמן סי' תמה בקונטרס אחרון ס"ק א, שמה שאין מתירים כאן אלא בדיעבד או בשעת הדחק ומצוה, אינו מטעם חשש מראית העין, אלא שחוששים לדעת הריב"ש שהפקר זה אינו מועיל אלא "שינצל מאסורא דאורייתא".
רפאולפי זה יש לעיין, אם יועיל מה שמקנה את הבהמה לנכרי לכל ימי השבוע.
רפבוראה לקמן שם (סוף הערה קח), שבכמה מקומות נראה שהל' שבת הן מהדורא בתרא לגבי הלכות פסח.
רפג[976] דעת המתירין בס' התרומה, בסימנים סי' קמח (ישראל שיש לו שוורים ומשכירן לעכו"ם לחרוש עד זמן אחד וחורש בהם בשבת. בימי רבינו שלמה שאלו דבר זה, ויש שהיו מתירין אם העכו"ם קבל עליו אחריות מיתה וגניבה וגם יוקרא וזולא, דהשתא הוי כמו צאן ברזל לישראל, ויש שאוסרים בכל ענין, דאין העכו"ם יכול לקבל כל זה, ונקראת בהמתו של ישראל בכל מקום שהוא, וישראל מצווה על שביתתה). ובסמ"ג ל"ת סה (כא, ד). ובשו"ע ס"ד (ישראל שהשכיר שוורים לגוי לחרוש בהם, וחורש בהם, יש מתירים אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא. ויש אומרים דכיון שאין הגוי יכול למכרה אם ירצה, נקראת בהמת ישראל). רמ"א סוף סי' זה (וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו, ויכול לעשות איזה מהן שירצה, אפילו אם הבהמה כולה של ישראל), שזה כולל גם את הדעה המתירה הנ"ל בשו"ע ס"ד, ככתוב ברמ"א בס"ד (ועיין למטה בסימן זה). מ"א סוס"ק טז (דעת הרב"י דאם היא כולה שלו, לא מהני שיקבל העכו"ם אחריות, כמ"ש ס"ד. ורמ"א הכריע להקל).
רפדדיעות האוסרים והמתירים נתבארו בקונטרס אחרון ס"ק ג.
רפהועוד נתבאר בקונטרס אחרון שם, שזוהי גם דעת תשובת הריצב"א שבהגהות מיימוניות פ"כ אות א (שילוה לו אותם שוורים בהלוואה ולא בשאלה, שיהא רשות ביד הנכרי להוציאן שלא ברשות ישראל, ויזקוף הדמים על הנכרי ואחריות השוורים על הנכרי. ועוד שאפילו לא יהא הרשות ביד נכרי להוציאו שלא ברשות ישראל, יש למצא תקנה כגון שיזקוף הדמים במלוה על הנכרי, ויחזור וימשכן לישראל, ולא ימשכן להרהין אצלו, אלא שיעשה אפותיקי כל זמן שלא יפרע לו מעות, דבענין זה לא יצאו מרשותו כלל ... ובענינים אלו יש להתיר, יצחק ב"ר אברהם).
רפוהובא בשו"ע ס"ה (ויש מתירים אפילו לא יהא רשות ביד הגוי להוציא, על ידי שיזקוף הדמים על הגוי במלוה, ויחזור הגוי ויעשה אפותיקי לישראל).
רפזואף שיש מפרשים בדברי תשובת הריצב"א כדעת האוסרים הנ"ל, מכל מקום מסיק בקונטרס אחרון שם (תשובת ריצב"א דסבירא ליה כהמתירין בסעיף ד, כמבואר בב"י סי' רמ"ה, ואחריו נמשך המ"א בסוף סי' זה, עיי"ש מ"ש שדעת רמ"א להקל אף בסעיף ד (ועיין בתשובת תודת שלמים סי' הנ"ל, שתירץ קושית המשנה למלך ופנים מאירות על הב"י)).
רפח*
רפטומה שנתבאר כאן דהיינו שקיבל עליו (לא רק זולא, אלא) גם יוקרא, נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו (דעיקר ההיתר בצאן ברזל הוא משום שהשבח שלו, ולא משום שכל ההפסד חל עליו), וכמובא לעיל מס' התרומה וסמ"ג ושו"ע שם (אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא). וכן פירש"י ביבמות סו, ב ד"ה יאכילנה (כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה, אכלי).
רצוכשם דסגי באחריות יוקרא, כן סגי אף בקיבל עליו שבח פיטום, כדמוכיח בקונטרס אחרון שם מהפוסקים (כיון דשבח הפיטום דידיה הוה קנין כספו).
רצאוראה לקמן סי"ב (והערה 983).
רצב[977] כהא דתנן תרומות פי"א מ"ט (כהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה). ופירש רש"י ביבמות סו, ב ד"ה אבל כהן ששם (כששכרה הימנו שמאה לו, והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו).
רצג[978] יתבאר לקמן סט"ו (ימכור לו חלקו במכירה גמורה, ואעפ"כ לא יוכל הנכרי למוכרה שלא מדעתו), ושם (הערה 1001).
רצד[979] רבא ביבמות שם סע"ב (וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי), ופירש"י (דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי, אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו).
רצהוהטעם שאנו זקוקים לשני הפרטים: (א) כל האחריות היא על הנכרי. (ב) הישראל הוא מחוסר גוביינא – נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
רצו[980] רמ"א סוף הסי' (רק שיפרסם שעשה דרך היתר).
רצזונתבאר בקונטרס אחרון סק"ז (אין לומר דרמ"א קאי אכולה שלו, אבל בשותפות לא שייך מראית העין כמו בריש סי' רמ"ה). והיינו דהכא שאני מהאמור לעיל סי' רמה סי"ג (בכל מקום שהתירו בשותפות נכרי, התירו אפילו עושה בפרהסיא ואין חוששין למראית העין). ו ראה גם שו"ת צמח צדק סי' לא אות א.
רצח[981] נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה.
רצט[982] ומועיל, אף שמקנה לו ליום השבת בלבד, כדלעיל ס"י (והערה 961).
ש[983] ב"י סו"ס רמה (ונראה שאם הישראל מזהיר את הגוי האריס שלא לעשות בה מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה בה מלאכה בשבת תהיה אחריות שבת עליו אפילו מאונסין, שרי, דאם בא לעשות בה מלאכה אינה בהמת ישראל, שהרי קנאה הגוי להתחייב באונסיה. וכן שמעתי שהורה מורי הרב הגדול כה"ר יעקב בי רב ז"ל, אלא שהצריך להעלותו בערכאות ולכתוב שם). שו"ע סוף הסימן, לענין שותפות (ויש מתירים על ידי שיזהיר את הגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו ואפילו מהאונסים, ויכתוב כן בערכאותיהם, דהשתא אם בא לעשות מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל, שהרי קנאה הגוי להתחייב באונסיה). רמ"א סוף סי' זה (וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו ... אפילו אם הבהמה כולה של ישראל).
שא*
שבמתוכן הדברים נראה דסגי באחריות אונסים, אף אם לא קיבל עליו אחריות יוקרא וזולא, ולא אחריות כחשא ושכר פיטום. וכן הוא לקמן סט"ו (ויש תיקון לזה על ידי שיתנה עמו שאם יעשה בה מלאכה בשבת אזי היא קנויה לו ליום השבת ויתחייב באונסין שיארעו בשבת).
שגאמנם לעיל סי"א (והערה 976), דלא סגי באחריות אונסים, ואף לא סגי באחריות כחשא ופחתא, עד שיקבל עליו יוקרא או שבח פיטום.
שדוכן הוא בשו"ע, שבס"ד כתב "יש מתירים אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזירה וגניבה ויוקרא וזולא". ובס"ה כתב דסגי "תהיה אחריות עליו אפילו מהאונסים".
שהופירש בשלחן עצי שטים סי' א סכ"ד (יזהיר הישראל את העכו"ם שלא יעשה בה מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה בה מלאכה בשבת, יהיה אחריות הבהמה על העכו"ם, אפילו אחריות אונסין, דהיינו אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא), והגהות רעק"א (נראה דהיינו בהתחייב אף אחריות דיוקרא וזולא. וכן כתב בפשיטות בספר שלחן עצי שטים).
שווגם בדברי רבינו נתפרש כן בזכרון יוסף סי' קפה (ולפי זה צריך לפרש גם דברי התניא בסעיף י"ב כן, דמה שכתב שם ויתחייב באונסין שיארע לה בשבת, רוצה לומר דתהי' ברשותו אף לענין יוקרא וזילא, וכמו שכתב שם בסעיף הקודם. אלא דשם בסעיף י"א הוא תמיד כן ברשות הנכרי, וכאן אינו כן אלא בשבת, אם יעשה בה מלאכה. וזה נמי כוונתו במה שכתב בסעיף ט"ו ויש תיקון לזה כו', עד כמו שנתבאר למעלה, והיינו בסעיף י"ב, וכמו שביארתי. ומה שכתב שם אחר כך או על ידי שיקנה לו גם חלקו כו' כמו שנתבאר למעלה, היינו כמו שכתב בסעיף י"א, שתהי' תמיד ברשות הנכרי לענין אונסין ויוקרא וזילא).
שזפירוש נוסף הביא רעק"א שם בשם אליה רבה. וכן בדברי רבינו הובא פירוש נוסף ברביד השלחן אות טו.
שחוראה לעיל ס"י (והערה 961). ביאורי השלחן ע' עג. כנישתא דבי רב ע' קסח הערה יג.
שט[984] ב"י שם (ולפיכך הצריך להעלותו בערכאות, לפרסם הדבר). מ"א ס"ק טו (היינו לפרסומי מלתא).
שי[985] ריב"ש סי' קנא (שני אנשים נשתתפו ושכרו חנות אחת, ושמו בה ריחים לטחון חטים, ונשתתפו עם כותי אחד ... ברחיים של בהמות ... שהיה לעובד כוכבים חלק בבהמות, ופרע שליש דמיהן. בזה נראה, שאם התנו מתחלה בשעה שנשתתפו, לומר לעובד כוכבים טול אתה לעצמך יום השבת ואנחנו יום אחר כנגדו, שהוא מותר ... שיש לומר, שכיון שהתנו בזה מתחלה, בשעת לקיחת הבהמות, הרי הוא כאלו הבהמות קנויות לכותי ביום השבת ואין לישראלים חלק בהן, וביום החול כנגדו הבהמות לישראלים ואין לכותי חלק בהם). שו"ע ס"ה (אם ישראל וגוי שותפין בבהמה, מותר לעשות בה הגוי מלאכה בשבת, על ידי שיתנה עם הגוי בתחלה כשקנו אותה, שיטול הגוי בשבת וישראל ביום חול).
שיא[986] מ"א ס"ק יג (ואז מותרין אחר כך לחלק בשוה).
שיב[987] סעיף ד (ואפילו אם אחר כך נתרצה הנכרי לחלוק עמו כל השכר בשוה, אין בכך כלום, שמתנה הוא שנותן לו).
שיג[988] שו"ת רלב"ח סי' קו (שכיון שהתנו בזה מתחלה בשעת לקיחת הבהמה, הרי הוא כאלו הבהמה קנויה לגוי ביום השבת ואין לישראל בה חלק, וביום החול כנגדו הבהמה לישראל ואין לגוי חלק בה ... ונראה לענ"ד שאין צריך שיסכימו ביניהם בפירוש שאם תמות הבהמה ביום שבת שיהיה כל האחריות על הגוי, ואם תמות ביום שיש לישראל שיהיה אחריותה על הישראל, אלא שאפילו כשתמות באי זה יום האחריות הוא על שניהם אין איסור לישראל כלל, שזה הוא כמו תנאי אחר שעושים ביניהם קרוב לשכר ולהפסד לשניהם בשוה, והוא שאף על פי שהבהמה היא של הגוי ביום שבת ושל ישראל ביום אחר עם כל זה, מסכימים שניהם שאחריות שני הימים יהיה לשניהם בשוה, ואף על פי שקצת מאחריות הבהמה הוא על הישראל ביום השבת, אינה נקראת שלו בשבת לשיהיה מוזהר בשביתתה). מ"א שם (ואז אפילו אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע מותר (ר"ל חביב)).
שידוראה לעיל ס"י (והערה 961). סי"א (והערה 976). סי"ב (והערה 983).
שיה[989] ריב"ש שם (אבל אם לא התנו מתחלה, אלא שאחר שנשתתפו אומרים טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול, זה אסור. אף אם אין כאן משום שביתת בהמות, מאחר שיש לכותי חלק בבהמות ... עדיין יש איסור כשלוקח ריוח יום החול כנגד יום השבת, ושהרי לוקח שכר של שבת שלא בהבלעה. ובכגון זה, שלא התנו מתחלה, יותר היה אפשר להתיר בשלא יאמר לו כלל טול אתה חלקך, אלא שיתן הכותי לישראלים חלקם בריוח כל השבוע ביחד, לפי שאז יקבלו שכר שבת בהבלעה). ב"י סוס"י רמה (שהעתיק דברי ריב"ש הנ"ל). מ"א ס"ק יג (אבל אם לא התנו מתחלה, אלא אחר שנשתתפו אומר לו טול כו', אף על פי שאין כאן משום שביתת בהמתו, כיון שיש לנכרי חלק בו, אסור, דמכל מקום הוא נוטל יום אחד כנגד יום השבת, והוי שכר שבת שלא בהבלעה. ומזה היה יותר היתר שלא יאמר טול אתה כו', אלא יחלקו סתם כל השבוע ביחד (ב"י ססי' רמ"ה בשם ריב"ש וכ"כ ר"ל חביב ססי' ק"ו)).
שיו[990] שהיתר זה הוא אפילו לא התנו, לא בתחלת השותפות ולא עתה. כי אף שהישראל הוא שותף בבהמה, ויש בה חיוב שביתת בהמתו, מכל מקום "אין הנכרי נמנע מלעשות בה מלאכה בעל כרחו של הישראל", כמובא בריב"ש שם (וגם יש טעם להתיר, לפי שהכותי לא ימנע מעשות מלאכה בבהמות, כיון שיש לו חלק בהם). רלב"ח שם (גם יש טעם להתיר, לפי שהגוי לא ימנע מעשות מלאכה בבהמה, כיון שיש לו חלק בה ... מאחר שיש לגוי חלק בשותפות ואינו נמנע מעשות בה מלאכה על כרחו של ישראל... שהגוי עושה בה מלאכה מחמת חלקו על כרחו של ישראל ושלא ברצונו).
שיזוכן הוא לקמן סט"ו (מאחר שהנכרי אינו נמנע מלעשות בה מלאכה בשבת בעל כרחו של הישראל).
שיחוראה זכרון יוסף סי' קפג. שדי חמד מילואים (דברי חכמים) סי' פג.
שיט[991] בכל המשך הסימן לעיל שם, נתבארה ההלכה של שכר שבת שלא בהבלעה – באופן שבאים בחשבון לחלוק בשוה, כדלעיל שם ס"ב (אסור להישראל שיבא לחשבון עם הנכרי בשעת חלוקת הפירות ולומר נחלוק בשוה, שכל יום השבת שעבדת, עבדתי כנגדו בחול ... והרי זה נוטל שכר שבת שלא בהבלעה, שהרי מזכיר את יום השבת בפירוש). וכעין זה בכל המשך הסימן.
שכוכאן נתבאר האיסור באופן שבתחלה היו שותפים שוים לכל השבוע, ואחר כך רוצים להתנות, שעבודת השבת והריוח מוטלת רק על הנכרי, ועבודת יום אחד בחול והריוח נוטל הישראל בלבדו, כמבואר בריב"ש (וראה לעיל שם סט"ו, והערה 696).
שכאדברי ריב"ש אלו הובאו לעיל סי' רמה בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן כתב ב"י בשם הריב"ש, דאין תקנה ליטול שכר כנגד השבת, אלא אם כן יחלוק עמו שכר כל השבוע יחד, כדי שיהיה בהבלעה).
שכב[992] מ"א שם (ומכל מקום דוקא בהפסד גדול שרי לחלק סתם).
שכג[993] בהגהות מהרי"ב עה"ג הגיה: שאז מותר אף אם.
שכדוהיינו שאם הנכרי עצמו אינו צריך לעשות מלאכה בשבת, מותר מטעם שכר שבת בהבלעה. ואם הנכרי צריך לעשות מלאכה, אזי אין להתיר אלא במקום הפסד מרובה (מטעם שבהערה הבאה).
שכה[994] סי' רמה ס"ב (יש מתירין ... ויש אוסרין ... וכן עיקר. ומכל מקום במקום הפסד גדול יש לסמוך על דברי המתירין), וס"ו (יש מתירין ... ויש אוסרים, אלא יניח להנכרי שכר כל השבתות. ואם אין שכר השבתות ידוע, יניח לו שביעית השכר, והשאר יחלוק עמו בשוה. שאם יחלוק עמו כל השכר בשוה ויהנה הישראל משכר שבת, נמצא שלמפרע היה להישראל חלק בעבודת הנכרי בשבתות, והיה הנכרי עובד בשבילו כאילו היה שלוחו, וכן עיקר, אם לא בהפסד גדול, שאז יש לסמוך על סברא הראשונה כמו שנתבאר).
שכווהיינו כיון שלא התנו מתחלה (שנמצא שהיה להישראל חלק בעבודת הנכרי), משא"כ אם התנו מתחלה, מותר בכל אופן אף לכתחלה, כדלעיל סי"ג (ואם אחר כך נתרצה הנכרי מאליו לחלוק עמו כל השכר בשוה, הרי זה מותר).
שכז[995] ריב"ש שם (אלא שעשו הישראלים איסור מתחלה להשתתף עם הכותי בלא תנאי, והכותי יעשה מלאכה בבהמות על כרחם). רלב"ח שם (אלא שעשה הישראל איסור מתחלה להשתתף עם הגוי בלא תנאי, והגוי יעשה מלאכה בבהמה על כרחו). ב"י שם (סוס"י רמה, שהעתיק את דברי הריב"ש).
שכח[996] ב"י שם סוס"י רמה, בשם ר"י בי רב (ונראה שאם הישראל מזהיר את הגוי האריס שלא לעשות בה מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה בה מלאכה בשבת תהיה אחריות שבת עליו אפילו מאונסין, שרי, דאם בא לעשות בה מלאכה אינה בהמת ישראל, שהרי קנאה הגוי להתחייב באונסיה. וכן שמעתי שהורה מורי הרב הגדול כה"ר יעקב בי רב ז"ל, אלא שהצריך להעלותו בערכאות ולכתוב שם). שו"ע סוף הסימן, לענין שותפות (ויש מתירים על ידי שיזהיר את הגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו ואפילו מהאונסים, ויכתוב כן בערכאותיהם, דהשתא אם בא לעשות מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל, שהרי קנאה הגוי להתחייב באונסיה).
שכט[997] סעיף יב (יכול להשכירה או להשאילה לנכרי על ידי שיזהיר אותו שלא יעשה בה בשבת, ובאם שיעבור על תנאו ויעשה, אזי היא קנויה לו ליום השבת, ויתחייב באונסין שיארעו לה בשבת, ויכתוב כן בערכאותיהם, שנמצא כשבא הנכרי לעשות בה בשבת אינה בהמת ישראל כלל, שהרי קנאה הנכרי להתחייב באונסיה), ושם (הערה 983).
שלאלא ששם מיירי בבהמת ישראל שמשכירה לנכרי בתנאי שיתחייב באונסין וכו'. משא"כ כאן שהם שותפים ו"הנכרי יעשה בה מלאכה בשבת בעל כרחו". ומכל מקום ינסה הישראל לסכם אתו כן.
שלא[998] הגהת סמ"ק. שו"ע.
שלבדעת המתירין בס' התרומה בסימנים ס' קמח (ישראל שיש לו שוורים ומשכירן לעכו"ם לחרוש עד זמן אחד, וחורש בהם בשבת. בימי רבינו שלמה שאלו דבר זה, ויש שהיו מתירין אם העכו"ם קבל עליו אחריות מיתה וגניבה וגם יוקרא וזולא, דהשתא הוי כמו צאן ברזל לישראל, ויש שאוסרים בכל ענין, דאין העכו"ם יכול לקבל כל זה, ונקראת בהמתו של ישראל בכל מקום שהוא, וישראל מצווה על שביתתה). ובסמ"ג ל"ת סה (כא, ד). ובשו"ע ס"ד (ישראל שהשכיר שוורים לגוי לחרוש בהם, וחורש בהם, יש מתירים אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא. ויש אומרים דכיון שאין הגוי יכול למכרה אם ירצה, נקראת בהמת ישראל).
שלגאלא ששם מיירי בבהמת ישראל שמשכירה לנכרי, בתנאי שיקבל עליו כן, וכאן מיירי שהם שותפים.
שלד[999] סעיף יא (אם גם בימות החול גוף הבהמה קנוי להנכרי, אף על פי שלא הקנה לו קנין גמור שיהא רשות בידו למוכרה וליתן להישראל דמיה, אלא לא הקנה אותה לו רק לענין יוקר וזול ואחריות מיתה).
שלהוראה זכרון יוסף סי' קפז.
שלו[1000] ראה שו"ע חו"מ סי' קיז ס"א (העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו ... אבל כל זמן שהיא בידו אינו יכול לסלקו בנכסים אחרים, רק במעות. ויש חולקין).
שלז[1001] תשובת ריצב"א שבהגהות מיימוניות פ"כ אות א (ואין אני רואה תקנה להתיר, אם לא שימכור אותו לנכרי האריס, או שילוה לו אותם שוורים בהלוואה ולא בשאלה, שיהא רשות ביד הנכרי להוציאן שלא ברשות ישראל, ויזקוף הדמים על הנכרי ואחריות השוורים על הנכרי. ועוד, שאפילו לא יהא הרשות ביד נכרי להוציאו שלא ברשות ישראל, יש למצא תקנה כגון שיזקוף הדמים במלוה על הנכרי, ויחזור וימשכן לישראל, ולא ימשכן להרהין אצלו, אלא שיעשה אפותיקי כל זמן שלא יפרע לו מעות, דבענין זה לא יצאו מרשותו כלל. ואם יהרהן אצלו יש להתיר, אלא שלא יאמר מעכשיו, דקיימא לן כרבנן דאמרו מכאן ולהבא הוא גובה, ובענינים אלו יש להתיר, יצחק ב"ר אברהם). הובא בב"י סוף סי' רמה. שו"ע ס"ה (ויש מתירים אפילו לא יהא רשות ביד הגוי להוציא, על ידי שיזקוף הדמים על הגוי במלוה, ויחזור הגוי ויעשה אפותיקי (פירוש, אפו תהא קאי, כלומר לא יהא לך פרעון אלא מזה) לישראל. או יהרהנם (פירוש משכון בלשון ישמעאל רהן) אצלו). מ"א ס"ק יד (פירוש, אף על פי שיניחם ביד הישראל למשכון, והעכו"ם נוטל אותם ועובד בהם, שרי, כיון דלא אמר לו מעכשיו לא קנאה, כמ"ש סוס"י תמ"א עיי"ש, אפילו אמר לו אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך).
שלחוכדלקמן סי' תמא ס"י-יב (ישראל שהלוה לנכרי ומשכן הנכרי את חמצו ביד הישראל, ואמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא חמץ זה קנוי לך מעכשיו, והגיע הזמן ולא פרעו ... הרי נקנה החמץ להישראל למפרע ... ואפילו משכנו בידו קודם הפסח, אם לא אמר לו מעכשיו יהא שלך, אלא אמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא שלך ... כל ימי הפסח היה עדיין של הנכרי).
שלטוכן הוא כאן בקונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה ואף לרבא (דאף כשהרהינו אצלו מיירי, ואפילו הכי צריך לומר מעכשיו).
שמ[1002] רמ"א סוף ס"ה (רק שיפרסם שעשה דרך היתר). וכדלעיל סוף סי"א (שכל מה שאפשר לו לעשות להוציא את עצמו מידי חשד יש לו לעשות).
שמאונתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ז (שמעינן שיש מראית העין גם בשותפות. ולא דמי כלל לסי' רמ"ה וק"ל). ובשו"ת צמח צדק סי' לא סוף ס"א (דשותפות מה שקבלו שדה באריסות עדיף ... דהתם אין הישראל מצווה על שביתת שדהו כו'. משא"כ הכא שמצווה על שביתת בהמתו כו' עיי"ש).
שמבוראה זכרון יוסף סי' קפה.
שמג[1003] רמ"א שם (אפילו אם הבהמה כולה של ישראל, דינו כאילו היתה בשותפות הגוי, רק שיפרסם שעשה דרך היתר).
שמדואף אם לא עשאה אפוטיקי, אלא שהנכרי קיבל עליו אחריות יוקרא וזולא, כדלעיל סי"א. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד"ה מיהו אנן (והערה 1094), שתלויים זה בזה.
שמה[1004] מ"א ס"ק טז (ואם הסוסים של ישראל, וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו, אין היתר במכירה, דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו, אלא אם כן הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים, אז שרי להרמב"ם כמ"ש סימן רמ"ד ס"ה).
שמווהיינו דמיירי שהנכרי הוא שכיר שנה לעשות מלאכת הישראל, שנתבארו דיניו לעיל סי' רמד ס"ט-יא. ובאופן המותר לעיל שם, יש היתר במכירת הבהמה לנכרי.
שמז[1005] דין קצץ יתבאר לקמן סי' רנב ס"ו (וכל זה כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו, שאז הוא טורח לעצמו כדי לקבל שכרו).
שמח[1006] עי' סי' רמג ס"ג (מי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו תנור שאופין בו הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו רחיים שטוחנין בהן הכל ונותנין לו שכר, ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור, ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראל, צריך הוא למחות בהנכרי, ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת), ורמד סי"א (אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו, אסור להניחו שיעשה בשבת). ומ"ש בהג"ה שם בסי' רמג (הערה 178), ובסי' רמד (הערות 341, 346, 352), שלפי מה שחזר במהדורא בתרא, מותר אפילו שכרו לעשות מלאכה זו תמיד (לא רק בכל עת שירצה).
שמט[1007] צ"צ (הראשון) סי' לה (ועוד נראה לומר, דעד כאן לא התיר הריצב"א התם אלא דוקא שמוכר לו על כל משך זמן שתהיה בהמתו אצלו, ולא על שבתות לחוד, וגם הגוי הוא לבדו שם עם בהמתו של ישראל, ואין הישראל שם, ומזונות הבהמה על הגוי, והרי הכל נקרא על שם הגוי ולא על הישראל, התם הוא דשרינן, משום דאיכא פרסום טובא דישראל מכר בהמתו לגוי ולית בה משום מראית העין. אבל כענין זה שאינו מוכר לגוי אלא לשבתות לחוד, והישראל תמיד שם עם הבהמות, ומזונותיהם הכל על הישראל, והרי נקרא הכל על שם ישראל, וליכא פרסום דמכר ישראל הבהמות לגוי, איכא מראית העין, שהרואים יסברו שבהמה של ישראל עושה מלאכה, ודאי יש לאסור. ואפילו אם ילמדו גם הם לעשות כן למכור על כל משך זמן שיהיו הבהמות אצלו, מכל מקום כיון שהישראל תמיד עם הבהמות ומזונותיהם עליו, והגוי אינו אלא שכירו ליום או לשבוע או לחדש, מיקרי הכל על שם ישראל, ואיכא מראית העין, לכך יש לאסור). מ"א ס"ק טז (ואם הסוסים של ישראל, וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו, אין היתר במכירה, דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו, אלא אם כן הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים, אז שרי להרמב"ם כמ"ש סימן רמ"ד ס"ה. ועכ"פ אסור לומר לו לך בשבת כמ"ש סי' רנ"ב).
שנונתבאר בקונטרס אחרון ריש ס"ק ה.
שנא[1008] סעיף א (ומכל מקום צריך ליזהר שלא ... יאמר לו שיעשה בשבת), וס"ט (מי ששכר לו נכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בכל עת שיצטרך בתוך זמן משך שכירותו, כמו שהוא דרך השרים שיש להם סופר מיוחד שכותב לו כל עת שצריך, וכשאין צריך הוא יושב בטל, מותר להניחו שיעשה בשבת מה שצוה לו קודם השבת), ושם נסמן (הערה 338). וס"כ (שכל קבלנות אינה מותרת אלא אם כן מסר לו מערב שבת כל מה שרוצה למסור לו לצורך המלאכה. ואפילו אם מסר להם העצים מערב שבת, אלא שלא הוציאום מרשותו עד שחשכה, אסור להניחם שיוציאו בשבת מפני מראית העין, שיאמרו שבשבת מסר להם).
שנב[1009] סעיף יא (אבל אם גם בימות החול גוף הבהמה קנוי להנכרי ... אין לחוש למראית העין, כיון שאינה של הנכרי בשבת לבד, אלא בכל זמן משך שכירותו או שאילותו אפילו בימות החול, אם כן הרי זה דומה למוכר בהמתו לנכרי והנכרי עושה בה מלאכה בשבת, שאין שם חשש מראית העין, לפי שיש פרסום לדבר).
שנג[1010] דעה הא' בכלבו סי' נח יז, ד (ושביתת בהמה ומחמר, יש אומרים שאחר שנקראת מלאכה, הרי זה ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה). הובא בב"י סי' תצה (כתב הכלבו ... ואיני יודע טעמו של המתיר ... אין נראה שתהא כן דעת הפוסקים). רש"ל בים של שלמה פ"ה דביצה ס"ו (ירושלמי (ה"ב) משום שהוא [מצווה] על שביתת בהמתו ... ומהשתא תמה אני על דברי מהר"י קאר"ו, שהביא (בסימן ש"ה) דברי שבלי לקט [כמועתק לקמן הערה הבאה], וכתב עליו וז"ל, ומה שכתב ואם נתנה לו קודם לחג אינו צריך אפילו למחות בידו, נראה שטעמו, משום דסבירא ליה דאין אדם מצוות על שביתת בהמתו אלא בשבת, אבל לא ביום טוב ע"כ. וכבר הוכחנו מדברי הירושלמי דליתא). מ"א ס"ק יב (ובים של שלמה פ"ה דביצה חולק על זה, ומביא הרי"ף והרא"ש שכתבו בשם הירושלמי, אין רוכבין על גבי בהמה משום שביתת בהמתו, וזה גבי יום טוב מתני).
שנד[1011] בא יב, טז.
שנה[1012] שבלי הלקט סי' קיג (ורבינו האיי גאון ז"ל נשאל מהו ליתן סוס או פרד או חמור או גמל לנכרי שירעה אותם ויניחם אצלו ביום טוב, והנכרי רוכב עליהם ועושה בהן צרכיו, והשיב ... אם נתנם לו קודם לחג אינו צריך אפילו למחות בידו). כפירוש הב"י סוס"י שה (ומה שכתב אם נתנה לו קודם לחג אינו צריך אפילו למחות בידו, נראה שטעמו, משום דסבירא ליה דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת, אבל לא ביום טוב). רמ"א ס"ג (ודוקא בשבת, אבל ביום טוב, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב). דעה הב' בכלבו סי' נח יז, ד (ושביתת בהמה ומחמר, יש אומרים שאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה ... ויש אומרים שאפילו ביום טוב מותר, שאין לאסרה רק בשבת שפרט לך בה הכתוב). הובא בב"י סי' תצה ד"ה כתב הכלבו. שו"ת צמח צדק (הראשון) סי' לה (וכל זה אינו אלא בשבת, מפני שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת מדאורייתא, אבל ביום טוב יש להתיר להשכיר לכתחלה בהמתו לגוי, ואפילו הפקר אינו צריך, מפני שכך הסכימו האחרונים שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב, אף על גב דבירושלמי משמע דאדם מצווה על שביתת בהמתו, הביאו הרא"ש ריש פרק בתרא דביצה, מכל מקום רוב האחרונים פסקו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב, ורשאי לכתחלה להשכיר לגוי אפילו שלא על ידי הפקר).
שנו[1013] משפטים כג, יב. וכדלעיל ס"ז.
שנז[1014] לבוש סוף הסי' (ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו, ולא נאמר למען ינוח וגו' ובהמתך וגו' אלא בשבת). פר"ח סי' תצה ס"ג (שביתת בהמה ביום טוב דבר ברור הוא שאינו מוזהר עליה, דקרא דלמען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך בשבת כתיב, ביום טוב לא כתיב).
שנחומוסיף "שאינה נוהגת ביום טוב כלל", היינו אפילו מדברי סופרים.
שנטאמנם לענין השכרת האבל את בהמתו לאחרים, נתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג (סוף ס"ט: לאסור בבהמתו עכ"פ משום שביתת בהמתו, כדפירש רש"י שם, מאחר דשכירות לא קניא).
שסוהוא בפירש"י מו"ק יא, ב ד"ה פסקיה לגמליה (לפי שהיה אבל, ומצווה על שביתת בהמתו מדרבנן).
שסא[1015] שער המלך פ"ה מהל' יום טוב ה"ב (אי סבירא ליה דאין שביתת בהמתו ביום טוב משום דלא פרט בו הכתוב, אם כן מהאי טעמא נמי לא יהיה מוזהר על שביתת עבדו ואמתו, שהרי לא פרט בו הכתוב).
שסבולא מיירי כאן בעבד כנעני שחייב במצות לא תעשה כאשה, אלא בגר תושב, וכמבואר ברמב"ם הל' שבת פ"כ הי"ד (במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת אבל לעצמו עושה. ואפילו היה הגר זה עבדו הרי זה עושה לעצמו). ונתבארו דיניו בשו"ע סי' דש ס"א, וגדריו – במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש (וראה שם הערה 2929).
שסגוקאי על פסוק הנ"ל, משפטים כג, יב (למען ינוח שורך וחמורך, וינפש בן אמתך והגר), שהוא מדבר בגר תושב, כדאמרינן יבמות מח, ב (כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, הרי עבד מהול אמור, הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך, בעבד ערל, והגר זה גר תושב).
שסדומכל מקום מביא כאן הפסוק, ואתחנן ה, יד (למען ינוח עבדך ואמתך כמוך). וכן מביא במהדורא בתרא שם, מס' התרומה סי' רכב (מותר הישראל להניח לעשות מלאכה לעבדו ולשפחתו כשהמלאכה שלהם, ולא של ישראל, ולא עבר משום למען ינוח עבדך), וסי' רנב (והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכתו לעצמו של עכו"ם, ואין כאן איסור למען ינוח עבדך ... ואיסור למען ינוח עבדך היינו למען ישראל).
שסה[1016] סעיף יא (אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב. ואין הטעם משום שביתת בהמתו שמוציאה המשא מרשות לרשות, שהרי אף האדם בעצמו מותר להוציא ביום טוב מרשות לרשות, אלא שחכמים אסרו), ושם נסמן.
שסומשמע שיש להחמיר בשביתת בהמתו ביום טוב (אלא שההוצאה ביום טוב מותרת).
שסז[1017] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
שסחבפנים ס"ה נתבאר, דלא סגי במה שבית הישראל במקום המעורב, אלא צריך שגם בית הנכרי הוא במקום המעורב, או שעכ"פ המקום שאינו מעורב הוא רחוק מבית הישראל.
שסטומבאר שהלכה זו שבית הנכרי הוא במקום המעורב, הוא על פי דברי הט"ז. וגם במ"א נראה כן.
שעאמנם מדברי ס' התרומה והרמב"ם מוכח, שלדעת בית הלל אין חוששים למראית העין אלא בעת יציאתו מבית הישראל.
שעאועל כרחך צריך לומר שהמ"א והט"ז מיירו כשהמקום שאינו מעורב קרוב לבית הישראל.
שעבלכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' קלח. מעשה חושב ע' סג.
שעג[1018] ס"ק ו (ואם כן אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה שרי).
שעדהרי דלא סגי במה שבית הישראל הוא במקום המעורב, אלא צריך שכל העיר מוקפת חומה, דהיינו שגם בית הנכרי הוא במקום המעורב.
שעה[1019] סיום דברי המ"א שם (אבל הרמב"ם פ"ו כתב, כשיצא מפתח ביתו בשבת יראה כמי שלוה לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת עכ"ל). ואפשר שמטעם זה כתב שההיתר הוא כשכל העיר מוקפת חומת, להשמיענו שגם בזה אוסר הרמב"ם (שהיא הדעה השנית שבפנים ס"ה).
שעואבל לפי הדעה הראשונה, אפשר דסגי במה שרק בית הישראל הוא במקום המעורב.
שעז[1020] סוף סק"ג (ומכל מקום אם העכו"ם דר בתוך המקום שאין איסור להוליך שם, ודאי מותר).
שעח[1021] דהיינו דוקא כשבית הנכרי קרוב לבית הישראל.
שעטוההוכחה לכך היא, דבהדיא כו'.
שפ[1022] "בית שמאי אומר ... כדי שיגיע העכו"ם בביתו למקום שרוצה העכו"ם להוליכו שיהיה שם קודם השבת, דהרואה את כליו של ישראל ביד עכו"ם בשבת סבור שהישראל נתן לו בשבת עצמה להוליכו ... ובית הלל אומר ... כדי שיצא העכו"ם מפתח ביתו של ישראל שהשאיל לו, אף על פי שהעכו"ם נושאו בשבת".
שפאהרי שכל מראית העין הוא רק בשעה שיוצא מבית הישראל.
שפב[1023] פ"ו הי"ט (בכדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם השבת ... וכשיצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו, יראה כו'). הרי שכל מראית העין הוא רק בשעה שיוצא מבית הישראל.
שפגואף שהרמב"ם שיטה אחרת לו במראית העין זו, שנתבארה בפנים סוף ס"ה (והערה 929). מכל מקום למדנו מדבריו, שעיקר מראית העין היא ביציאתו מבית הישראל.
שפד[1024] בס' התרומה וברמב"ם מיירו שהמקום שאינו מעורב רחוק מבית הישראל.
שפה[1025] בט"ז ומ"א מיירי שהמקום שאינו מעורב קרוב לבית הישראל.
שפו[1026] ס"ה (אפילו דר במקום שאינו מעורב, אלא בענין שאין לחוש למראית העין של הרואה אותו יוצא מביתו של ישראל (כגון שביתו של ישראל רחוק כל כך ממקום שאינו מעורב, בענין שהרואה אותו יוצא מביתו של ישראל אינו רואה כשהוא יוצא למקום שאינו מעורב)).
שפזוראה זכרון יוסף סי' רכז.
שפח[1027] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
שפטבפנים ס"ה דן בענין להשאיל חפץ לנכרי בשבת, אם ידוע שהנכרי יוליכנו חוץ לתחום, והובאה דעת האוסרים (ט"ז ומהר"ם אלאשקר), ודעת המתירים (תשובה שבהגהות מרדכי). וכן הובאו ב' דעות אלו לקמן סי' שה סל"ח, לענין מוסר בהמתו לרועה.
שצאלא שמכל מקום יש הפרש ביניהם:
שצא(א) לקמן שם מסיק "וטוב לחוש לדבריו". ואילו כאן מסיק "ויש מתירין ... וכן עיקר".
שצב(ב) גם לדעת האוסרים, נתבאר כאן שהאיסור רק כשמוסרו בידים לנכרי. ואילו לקמן שם לא הובא תנאי זה.
שצגוטעם ההפרש הוא, כי שם מסר לרועה, שכל מה שעושה הוא בשליחותו, ויש אוסרים מטעם אמירה לנכרי.
שצדמשא"כ כאן שמשאילו, והנכרי מוציאו לצורך עצמו, נראה מדברי הפוסקים שאין לאסור.
שצהורק הט"ז ור"מ אלשקר אסרו כאן. וצריך לומר שהוא מטעם המסירה בידים.
שצולכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' קלט. מעשה חושב ע' סג.
שצז[1028] על מ"ש הרמ"א סכ"ג (דאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום, דהא תחומין דרבנן), כתב המ"א ס"ק יח (ואף על גב שאסור להביאה בידו, מכל מקום מה שעכו"ם מוליכה הוי לה כאלו ישראל קורא לה דשרי ... כתוב בלבוש, צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו"ם להוליכן, ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מיל. ואפשר דסבירא להו כרש"י והרמב"ם, דגם י"ב מיל הוי דרבנן עכ"ל, ועסי' ת"ד. ובדרכי משה כתוב בשם הגהות מרדכי, דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא שרי, כיון דליכא בו כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו. וכן משמע בר"מ אלשקר סימן מ"א ומ"ב, דכתב דבשבת עצמו אסור למסור לעכו"ם, ובמקום שנהגו איסור למסור ביום ו', אם נהגו כן מצד החומרא אין להתיר להן, ואם מכח טעות מתירים להם).
שצח[1029] סי' מא-ב (ולענין שבת, אשר שאלתם עליו אם יש לחוש שמא יצא בהן הרועה חוץ לתחום, נראה לי דאין לחוש לזה כלל, כל שלא נתן אותן לרועה ביום השבת עצמו ... ומדברי רבינו האיי גאון ז"ל נראה אפילו יום ששי מותר ליתן אותן לרועה, ואין לאסור אלא בשבת דוקא ... וכן כתב בתשובה, ואסיר לבר ישראל למימסר חיותא לרועה גוי בשבת שמא יוציאנה חוץ לתחום ... ומדלא אסר אלא דוקא בשבת, נראה דאם נתנה מבעוד יום מותר ... מיהו אם נהגו בארצכם איסור בדבר על צד החומרא והפרישות אסור להתיר להם ... אבל אם היו טועין בדין, שהיו חושבין שהדבר המותר אסור, והיו נוהגין בו איסור, מתירין להם ומודיעין אותן שהיו טועין, והדבר שחשבו בו שהוא אסור אינו אלא מותר).
שצטועל זה מבאר, שהמ"א לא הביא דבריו אלא לענין ההיתר למסור לו בערב שבת, ולא לענין האיסור למסור לו בשבת (שנראה מדברי המ"א שמתיר גם בזה, כדלקמן).
ת[1030] קידושין סי' תקסה (נראה דשרי אפילו בשבת עצמו למוסרה לרועה עובד כוכבים, דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמה מלמען ינוח, היינו שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר, אבל דבר שאינה מטעם איסור מלאכה אין מחוייב על בהמתו ... ראיה, דאמרינן פרק שואל, תנו רבנן מחשיכין על התחום להביא בהמה, היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה, אם היא של ישראל לא יזוז ממקומו, אלמא דבבהמה שרי. וטעמא משום דאיסור תחומין דרבנן. ואפילו למ"ד דאורייתא אין בה סקילה אלא מלקות לבד).
תא[1031] "היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום, יכול לקרות לה כדי שתבא".
תבוכן הוא לקמן סי' שה סל"ז (מותר לו לקרותה שתבא אחריו עד ביתו, כיון שאינו מוליכה בידים אלא היא הולכת מעצמה על ידי קריאתו, ואיננו מוזהר למונעה מזה, שאין אדם מוזהר על איסורי תחומי בהמתו כמו שיתבאר. ואפילו אם יצאתה חוץ לתחום שלו וחוץ לתחום שלה, יכול לקרותה שתבא אצלו).
תג[1032] סי' שה (כתוב בהגהות מרדכי דמסכת קדושין, שמותר למסור בהמה דקה לרועה אפילו בשבת עצמו).
תד[1033] בהגה"ה לסק"ה (דבהדיא כתב שם דאפילו למאן דאמר דתחומין מדאורייתא מותר).
תה[1034] סעיף כג (ואם רואה הישראל שמוליכה חוץ לתחום של אלפיים אמה אינו צריך למחות בידו, כיון דתחומין דאלפיים אמה אפילו באדם הוא דרבנן, אבל כשיודע שהגוי יוליכה חוץ לג' פרסאות שהוא תחום דאורייתא ... נראה לי שצריך למחות בידו. וצ"ע במה שנוהגין עכשיו מוכרי שוורים למסור השוורים לגוים להוליכן בדרך למכור אותם, ולפעמים מוליכין אותם יותר מג' פרסאות, על מה יסמכו).
תו[1035] שבתחלה כתב "וטעמא משום דאיסור תחומין דרבנן". ואחר כך הוסיף "ואפילו למ"ד דאורייתא אין בה סקילה אלא מלקות לבד", כלומר שלכן אין בו איסור שביתת בהמתו לענין תחומין.
תז[1036] כשמסר להם לפני השבת.
תח[1037] כלומר שזהו המשך דברי המ"א, שלפי מנהג טעות הנ"ל (שנהגו לאסור ביום ו') הי' צריך לאסור אף כשמסר ביום א', וכדעת הלבוש. אלא ודאי לא חשש בזה מהר"ם אלאשקר אף בתחום דאורייתא.
תטאמנם מה שאסר מהר"ם אלאשקר כשמוסר לו בשבת עצמה, "לא הסכים בזה (המ"א) עם ר"מ אלשקר".
תי[1038] עתה מביא הוכחות נוספות מהפוסקים, שגם האוסרים לא אסרו בזה אלא מטעם אמירה לנכרי.
תיאובנידון דידן שמשאיל לנכרי, והנכרי מוציא לצורך עצמו, אין לאסור מטעם זה.
תיב[1039] "שאין איסור בדבר משום שביתה דבהמה גופה, עם כל זה יש איסור בדבר משום אמירה לגוי, כי כל דבר האסור לעשותו וכו' ובנדון דידן הישראל אינו יכול להוציאה כיון שאסור לו לצאת חוץ לתחום ... כי הוצאת הכלי על ידי גוי במאמר הישראל בודאי אסור ... לא גזרו על שאלת כלים משום ההוצאה ... מצאתי תשובה ... במרדכי דפוס בהגהות שכתבו בסוף מסכת קדושין להלכות על הדבר הזה, ולא אדע מי חברה, ובה מורה להתיר ... כתב בסוף הראיה הראשונה ... הראיה השנית ... והראיה בשלישית ... והראיה הרביעית ... סוף דבר נראה שמשם אין ראיה כלל).
תיגוהיינו שהגהות מרדכי מתיר אף באמירה, והוא אוסר מטעם אמירה, אף שאין איסור משום שביתת בהמתו.
תיד[1040] אבל מכל מקום מודה לדבריו שאין איסור להשאילו והוא מוציא לעצמו.
תיה[1041] ראה שם לבוש סכ"ב בהג"ה (אפילו לכתחלה יכול לומר לגוי להביא לו שופר מחוץ לתחום דרבנן, דהוי שבות דשבות, ובמקום מצוה לא גזרו רבנן). מ"א שם ס"ק כד (אפילו לכתחלה שרי לומר לעכו"ם להביאו מחוץ לתחום, דהוי לה שבות דשבות), וסי' תקצה ס"ק ב (ומיהו יש לומר, כיון דתחומין דרבנן הוי לה שבות דשבות ושרי).
תיווכן נפסק לקמן סי' תקצה ס"ב (שיכול לשלוח נכרי אחר השופר להביאו לכאן אפילו מחוץ לתחום).
תיז[1042] שו"ע ורמ"א שם (גוי שהביא לולב לישראל מחוץ לתחום מותר ליטלו ... ועיין לעיל סימן תקפ"ו סעיף כ"א וכ"ב וסימן ש"ז סעיף ג', אם מותר לומר לעובד כוכבים לילך אחריו), וט"ז ס"ק ב (ועיין לעיל סימן תקפ"ו, שם גבי שופר התיר). וראה לעיל (הערה 972).
תיח[1043] "ונראה לי דבזה [שהובא מחוץ לתחום], אפילו אי אפשר לבשלן אלא אם כן מטלטלן חוץ לארבע אמות, אסור לטלטלן על ידי עכו"ם ... ועסי' ש"ז ס"ה דלצורך יום טוב יש להקל". הרי שלצורך יום טוב התירו לומר לנכרי לטלטלו חוץ (לד' אמות, שהוא חוץ) לתחום.
תיט[1044] היינו שהוצאה חוץ לתחום הוא שבות, ואמירה לנכרי הוא שבות, ושבות דשבות מותר במקום מצוה.
תכמשא"כ לדעת הט"ז ור"מ אלאשקר, מה שהוא גורם הוצאת החפץ חוץ לתחום הוא איסור מצד עצמו, ואין כאן שבות דשבות.
תכא[1045] משא"כ אילו הי' כאן איסור לגרום בידים למסור לו (כדעת הט"ז ומהר"ם אלשקר), הרי "יש כאן שבות אחד", ואין להתירו מטעם "שבות דשבות".
תכבומטעם זה מסיק בפנים "ויש מתירין ... וכן עיקר"
תכג[1046] שאף לדעתם לא אסרו אלא כשמוסרם בידים, וכמבואר בפנים (אסור לו לגרום להם בידים שיובאו חוץ לתחום על ידי שמוסרו ביד נכרי. אבל מותר להראותם לו ולומר לו שיטלם מעצמו, כיון שאינו מוסרם לו בידים).
תכד[1047] שבזה אסר מהרלב"ח, כמובא לעיל.
תכה[1048] אין לומר שיהי' כאן דינו ככל אמירה לנכרי, שנתבאר לעיל סי' רמג ס"א (שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל ... מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא).
תכוומקורו בהגהות מיימוניות פ"ו אות ב (כי יש שליחות לנכרי לחומרא).
תכז[1049] עתה בא לבאר הטעם שלענין מוסר לרועה נפסק (לקמן בסי' שה סל"ח) "וטוב לחוש לדבריו".
תכח[1050] כמובא לעיל מהרלב"ח סי' כח (יש איסור בדבר משום אמירה לגוי, כי כל דבר האסור לעשותו וכו', ובנדון דידן הישראל אינו יכול להוציאה כיון שאסור לו לצאת חוץ לתחום ... כי הוצאת הכלי על ידי גוי במאמר הישראל בודאי אסור).
תכט[1051] שנראה מדבריו שהתיר אף באמירה לנכרי להוציאה חוץ לתחום. וכדלעיל מתשובת רלב"ח, שחלק עליו בזה.
תל[1052] שצויינו לעיל (הערות 1041-1043), שלא התירו לומר לנכרי להביא מחוץ לתחום, אלא מטעם שבות דשבות במקום מצוה.
תלא[1053] ואף שבמסר לרועה לא אמר לו בפירוש להוציאה מחוץ לתחום. מכל מקום אסור, כאילו אמר לו להוציא מחוץ לתחום. וראה כנישתא דבי רב העה ד.
תלב[1054] קידושין מט, ב.
תלג[1055] כא, א (אמר לו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא, והביא לו, אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה, בעל הבית מעל), ופרש"י (אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי, שתביא לי אותו ממקום שהבאת לי, אלא מזה האחר, בעל הבית מעל, שהרי נעשית שליחותו, דדברים שבלב, שהוא אומר לא היה בלבי על זה, אינן דברים).
תלד[1056] ב"מ צו, ב (דהיתרא ניחא ליה דליקני, איסורא לא ניחא ליה דליקני).
תלה[1057] ד"ה דברים (דברים שבלב אינם דברים. משמע דוקא משום שלא פירש דבריו ... יש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא, דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד). משא"כ כאן שלא הי' גילוי דעת, אמרינן דברים שבלב אינם דברים.
תלו[1058] בטור (תקנה לזה, שיאמר הישראל איני רוצה שיקנה לי רשותי, ואז לא יקנה לו בעל כרחו. ואפשר לומר אפילו בסתם ששתק ולא אמר כלום לא קניא ליה רשותיה, כדאיתא בב"מ דהיתר ניחא ליה דליקני, דאיסור לא ניחא ליה דליקני), ושו"ע סעיף ב (אם גוי מביא לישראל דורון חמץ ביום אחרון של פסח ... טוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו). ט"ז שם ס"ק ג (דמצד הדין אפילו בלא אמירה שרי, דאמרינן דהתירא ניחא לי' דלקני רשות, ולא איסורא).
תלזוכן הוא לקמן סי' תמח ס"ג (כשאין ניכר מתוך דבריו או מעשיו שהוא חפץ בהדורון, אין חצירו קונה לו, לפי שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות לו דבר האסור לו לקנותו), ושם נסמן (הערה יח).
תלח[1059] ב"מ שם.
תלט[1060] משא"כ כשמסר לרועה היתה אמירה. ולכן מסיק לקמן סי' שה סל"ח "וטוב לחוש לדבריו".
תמ[1061] לענין משאיל חפץ.
תמא[1062] סי' תנט (תנן בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ובית הלל מתירין, ומסיק בגמרא כדי שיצא מפתח ביתו [הרי שמותר לומר לנכרי תשא חפציך בשבת. והא דמצרכינן כדי שיצא מפתח ביתו] לאו משום אמירה, אך מאחר שמידו יצא, נראה הדבר מכוער).
תמבואף שבכמה פרטים לא קיי"ל כדעת הגהות מרדכי בזה, וכדלקמן סי' שז סל"ה, ובהערות שם. מכל מקום למדנו מדבריו שאין איסור שליחות בזה, וכדלקמן שם (מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו).
תמגוכשם שאין איסור שליחות במה שהנכרי מוציא החפץ לרשות הרבים, כן אין איסור שליחות במה שהנכרי מוציאו חוץ לתחום.
תמד[1063] קונטרס אחרון סק"ה (שם דן אם צריך למחות בנכרי שעושה מלאכה בשל ישראל בשביל עצמו).
תמה[1064] קונטרס אחרון סק"ח (והענין הוא דהנה ב' מיני אסורים יש בעושה מלאכה על ידי אחר, א' משום שהאחר עושה בשבילו ... דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו, ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא ... אבל כשעושה בשביל עצמו, אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך, וזהו איסור ב').
תמווכן גם כאן אינו שלוחו, כשמוציא חוץ לתחום לצורך עצמו.
תמז[1065] סעיף לח (שהובאו שתי דעות אלו לענין המוסר בהמתו לרועה וידוע שיוליכנה חוץ לתחום).
תמח[1066] כמובא כאן בפנים ס"ד (אסור להשאילו מפני מראית העין. שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו, יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה, שלא יעלה על דעתו שהשאיל לו והוא מוציאו לצורך עצמו).
תמטהרי שאינו אסור מטעם שליחות.
תנ[1067] ד"ה ומכל מקום בשבת אסור (וטעמא מפורש בסמ"ג והתרומה, שהוא לפי שהרואה סבור שישראל צוה לגוי להוליכו חוץ לבית ברשות הרבים ולא ידעו שהגוי נושאו לצורך עצמו). והוא בס' התרומה סי' רכא (וטעמא, שהרואה סבור שהישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית ברשות הרבים, שהרי בשבת עצמה מוציאו מבית ישראל, ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו). סמ"ג ל"ת סה יט, ב (וטעמא, שהרואה סבור שישראל צוה לגוי להוליכו לבית ברשות הרבים, שהרי בשבת עצמו מוציאו מבית ישראל, ולא ידעו שהגוי נושאו לצורך עצמו). שו"ע שם (מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו).
תנא[1068] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
תנבבפנים ס"ח נתבאר, שהשוכר בהמה מנכרי אין גוף הבהמה שלו, ויכול להשאילה לנכרי, אלא שטוב לחוש לדברי האוסרים. שכן הוא במקור הדברים בהגהות אשרי (דלא כרמ"א שכתב שיש להחמיר מעיקר הדין). וכהוכחת המ"א ממשנה בתרומות, שישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, הרי שסומכים אפילו לקולא דשכירות לא קניא.
תנגאלא שהגמרא בע"ז לא הביאה ראיה זו מהמשנה, כי אפשר לפרש את המשנה כרב ספרא ביבמות, שאכילת תרומה אינה תלויה בבעלות, אלא באחריות כחשא ופחתא, ואילו לענין שבת תלוי בבעלות.
תנדולפי זה יש פוסקים שאפשר גם שכירות קניא, ולאידך יש פוסקים ששכירות לא קניא אף אם קיבל עליו הנכרי גם אחריות כחשא ופחתא.
תנהאמנם אנן קיי"ל כרבא ביבמות, שגם אכילת תרומה תלויה בבעלות, ובעלות תלויה במחוסר גוביינא. כדאמר רבא שם אף לענין חמץ בפסח, וכן הוא לענין שבת.
תנואלא שיש חילוק בין אם מעולם לא היתה שלו, ששעבוד מחוסר גוביינא אינו שלו, לבין היתה שלו, שאז אינו חשוב מחוסר גוביינא אלא כשאין עליו אחריות כחשא ופחתא.
תנזואם כן מוכח מהמשנה בתרומות ששכירות לא קניא. ואם אחריות כחשא ופחתא על השוכר, שכירות קניא.
תנחולכן נתבאר בפנים ס"ח, שהעיקר הוא שהשוכר אינו עובר עליו, שהרי אחריות כחשה ופחתה אינה עליו.
תנטולכן נתבאר בפנים סי"א-ב, שאם משכירה או משאילה באופן שהאחריות היא על הנכרי, אינו עובר.
תסלכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי השולחן ע' שלט ואילך. כנישתא דבי רב ע' קמה. מעשה חושב ע' סו.
תסא[1069] אות ב (השוכר בית מגוי אסור להניח בו עבודה זרה, דשכירות קונה במקצת. כן כתב ר' אפרים בר"י, ואינו נראה. ומכל מקום יש להחמיר).
תסב[1070] סעיף י (השוכר בית מעובד כוכבים, יש להחמיר שלא להניח שם דמות עבודת כוכבים של העובד כוכבים).
תסג[1071] פ"ק דע"ז סכ"ב (הואיל ונפק מפומיה דגאון, טוב ליזהר). כמובא לעיל (הערה 946)
תסדודלא כמובא לעיל שם מהגהות מרדכי סופ"ק דעירובין (ואם תאמר הא מסקינן פ"ק דע"ז דשכירות לא קניא. ויש לומר זיל הכא והכא לחומרא).
תסה[1072] ראה כללי הפוסקים וההוראה כללים קכט-קלב.
תסו[1073] ס"ק ח (דהא אמרינן בגמרא, ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, משום דלא קני לה, משמע דאפילו לקולא אמרינן שכירות לא קניא).
תסזוהיינו כדתנן תרומות פי"א מ"ט (ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה. וכהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו, לא יאכילנה כרשיני תרומה).
תסחומוכיחים מכך בגמרא ע"ז טו, א (ושכירות מי קניא, והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה. וכהן ששכר פרה מישראל, אע"פ שמזונותיה עליו, לא יאכילנה כרשיני תרומה. ואי סלקא דעתך שכירות קניא, אמאי לא יאכילנה, פרה דידיה היא, אלא שמע מינה שכירות לא קניא).
תסטואף שהגמרא מוכיחה זאת רק מהסיפא (כהן ששכר פרה מישראל ... לא יאכילנה כרשיני תרומה), שעל זה כתבו אותם פוסקים דהיינו רק לחומרא, שהכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה.
תעאמנם מוכח מהרישא של המשנה (ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה), "דאפילו לקולא אמרינן שכירות לא קניא".
תעא[1074] וכדי ליישב דעת הפוסקים הנ"ל, מבאר המ"א שם (ובתוס' דע"א דף ט"ו כתבו דמיירי שמזונותיה על הכהן).
תעבוהיינו כמבואר בתוס' שם ד"ה ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה (נראה לר"י דמיירי באין מזונותיה על ישראל אלא על כהן ... דאם היו על ישראל, אדדייק מסיפא דשכירות לא קניא, לידוק מרישא).
תעג[1075] ד"ה יאכילנה (אע"פ שמזונותיה עליו).
תעד[1076] ברא"ש שם משנה ט, וברע"ב שם (אף על פי שמזונותיה על ישראל).
תעה[1077] ד"ה ישראל (אע"פ שמזונותיה עליו).
תעו[1078] ולפי דעתם יוקשה כקושיית התוס' בע"ז שם (אדדייק מסיפא דשכירות לא קניא, לידוק מרישא). והיינו אדדייק מסיפא (שעכ"פ לחומרא שכירות לא קניא), לידוק מרישא (שאפילו לקולא שכירות לא קניא).
תעז[1079] שאכילת תרומה אינה תלויה בבעלות, אלא באחריות כחשא ופחתא, ואילו לענין שבת תלוי בבעלות. ואם כן אין ללמוד מתרומה לשביתת בהמתו בשבת.
תעחדתנן התם סו, א (עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה), ובגמרא שם רע"ב (ר' אמי אמר ... כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו (ומדאכלי בתרומה שמע מינה דידיה נינהו, רש"י). אמר רב ספרא מי קתני והן שלו, הואיל וחייב באחריותן קתני, ולעולם לאו דידיה נינהו, וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה ... באונסיה בכחשה ובנפחת דמיה).
תעטוהטעם לזה נתבאר לקמן בקונטרס אחרון ס"ק ו (אע"פ שאינן שלו, דמשום שכל הפסד כחישותן עליו הרי הן כקנין כספו). והיינו כאמור באמור כב, יא (וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו), ומפרש רב ספרא, דאף שאינו שלו ממש, מכל מקום אוכל בתרומה, כיון שהוא קנין כספו על ידי שהוא חייב באחריות אונסיה בכחשא ופחתא.
תפ[1080] כמו שאמר רב ספרא (ביבמות סו, ב) לענין נכסי צאן ברזל, שאע"פ שאינן נחשבות להיות של הבעל הכהן (לענין היא אומרת כלי אני נוטלת), מכל מקום אוכלות כרשיני תרומה, כיון שהן באחריות הבעל הכהן.
תפאכך אפשר לומר (כאן בע"ז טו, א), אף לענין שוכר, שאף אם נאמר ששכירות קניא (לענין שביתת בהמתו בשבת), והוי של השוכר הישראל, מכל מקום אוכלות כרשיני תרומה, כיון שהן באחריות כחשה ופחתה של הכהן המשכיר.
תפבולכן לא הוכיחה הגמרא מרישא דמתניתין, שכמו ששכירות אינה קונה לענין תרומה, כך אינה קונה לענין שבת.
תפג[1081] במשנה ביבמות שם (עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותן, הרי אלו יאכלו בתרומה). שמזה למד רב ספרא שאכילת התרומה תלויה באחריות.
תפד[1082] תוכן המשך הדברים בקטע שלפנינו:
תפההא דאמר רב ספרא שאכילת התרומה תלויה באחריות, לא ילפינן מתרומה לשאר ההלכות, לא לענין איסור שביתת בהמתו, ולא לענין איסור חמץ בפסח.
תפווההוכחה לזה היא, שהרי ביבמות שם יש סלקא דעתך שלרב ספרא סגי באחריות גניבה ואבידה (לענין אכילת תרומה). והמסקנא שם היא שצריך דוקא אחריות כחשא ופחתא.
תפזוכשם שלפי הסלקא דעתך אין למדים מתרומה לשאר הלכות (שתלוי באחריות גניבה ואבידה), כן גם לפי המסקא אין למדים מתרומה לשאר הלכות (שתלוי באחריות כחשא ופחתא).
תפחוההוכחה שלפי הסלקא דעתך אין למדים מתרומה לשאר הלכות (שתלוי באחריות גניבה ואבידה); שהרי לענין חמץ בפסח יש לימוד מיוחד, שאם החמץ באחריותו עובר עליו. ואין למדים זאת מדין תרומה הנ"ל.
תפטואם כן הוא הדין למסקנא באחריות דכחשא ופחתא, שאין למדים מתרומה לחמץ ושבת.
תצוכשם שאפשר לומר לפי זה, דשכירות קניא (כדעה השנית שבפנים ס"ח), כן אפשר לומר לפי זה, דשכירות לא קניא אפילו אם קיבל עלינו הנכרי אחריות כחשא ופחתא (כדעה השנית שבשו"ע ס"ד), שהרי "לענין שבת לא תלי באחריות, אלא בהן שלו"
תצא[1083] "הניחא למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, אלא למאן דאמר לאו כממון דמי מאי איכא למימר שאני הכא דאמר לא ימצא". ופירש"י (משום דבעלמא לאו כממון דמי, איצטריך קרא למימר דגבי חמץ מיהא מתסר).
תצב[1084] המחלוקת היא במשנה ב"ק עד, ב (רבי שמעון אומר, קדשים שחייב באחריותם משלם תשלומי ד' וה', שאין חייב באחריותם פטור). ובגמרא שם עא, ב (דתנן רבי שמעון אומר, קדשים שחייב באחריותן חייב, אלמא דבר הגורם לממון כממון דמי).
תצגוברמב"ם הל' גניבה פ"ב ה"א (בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן, בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן, הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה). ובמ"מ שם (ופסק דלא כרבי שמעון, דיחידאה הוא).
תצדוכן הוא בשו"ת צמח צדק או"ח סי' מט אות ה (וקיימא לן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, דהוא פלוגתא דרבי שמעון ורבנן בפרק מרובה (דע"ד ב'), וקי"ל כרבנן). ובחו"מ סי' א אות ד (ודבר הגורם לממון אם כממון דמי או לא, הוא פלוגתא דרבי שמעון ורבנן בדוכתי טובא ... וידוע דהלכה כרבנן, וכמו שכתבו כל הפוסקים ... קיימא לן כרבנן דלאו כממון דמי).
תצהולכן נפסק לקמן סי' תמ ס"ט (אם אחריות הפקדון על הישראל ... הרי פקדון זה נחשב להישראל לענין ביעור חמץ כאלו הוא שלו ממש ... שנאמר לא ימצא בבתיכם ... הרי הוא כשלו ממש, לענין ביעור חמץ בלבד, מגזירת הכתוב). משא"כ בשאר ההלכות, אף שהם באחריותו אינם כשלו ממש, כיון דקיימא לן שדבר הגורם לממון אינו כממון.
תצו[1085] שגם לענין זה אין למדים מתרומה לשבת, שאף אם אחריות כחשא ופחתא היא על הנכרי, אפשר שעובר הישראל על איסור שביתת בהמתו.
תצז[1086] דעה השנית בשו"ע כאן (ישראל שהשכיר שוורים לגוי לחרוש בהם, וחורש בהם, יש מתירים אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא. ויש אומרים דכיון שאין הגוי יכול למכרה אם ירצה, נקראת בהמת ישראל), דלא סגי במה שהנכרי מקבל אחריות יוקרא וזולא שיהא נחשב שלו.
תצחוהם דברי ס' התרומה בסימנים ס' קמח (ישראל שיש לו שוורים ומשכירן לעכו"ם לחרוש עד זמן אחד, וחורש בהם בשבת. בימי רבינו שלמה שאלו דבר זה, ויש שהיו מתירין אם העכו"ם קבל עליו אחריו' מיתה וגניבה וגם יוקרא וזולא, דהשתא הוי כמו צאן ברזל לישראל, ויש שאוסרים בכל ענין, דאין העכו"ם יכול לקבל כל זה, ונקראת בהמתו של ישראל בכל מקום שהוא, וישראל מצווה על שביתתה). וכן הוא בסמ"ג ל"ת סה כא, ד.
תצטואף דתנן ביבמות שם (עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה).
500מכל מקום סוברים כדברי רב ספרא, שאין למדים מדין אכילת תרומה לדין שבת.
501[1087] הנקרא לחמי תודה פד, ב (דעת האוסרים לא נתברר, דהא בגמרא מדמינן דין השבת לההיא מתניתין דתרומות, ולא מסתבר כלל למימר דכי מדמינן להו בגמרא דוקא למילף לענין חומרא דשכירות לא קניא, אבל לא לקולא להתיר בשומא).
502והיינו שכשם דילפינן מרישא דתרומות פי"א מ"ט (ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, וכהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה), בע"ז טו, א (שמע מינה שכירות לא קניא).
503כן יש ללמוד מסיפא דמשנה הנ"ל (ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה, וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה), דשומא קניא. והיינו שאם אחריות כחשא ופחתא עם הנכרי השוכר, הבהמה היא של הנכרי השוכר, ואין בה משום איסור שביתת בהמתו.
504[1088] סי' י הב' (והיכא דקיבל נכרי אחריות בהמות של ישראל, פשוט אצלי ... דאין להגוי שייכות בגוף הבהמה, ולא הוי אלא כשומר בעלמא. ובכהן ששם פרה מישראל, כיון דשבח הפיטום דידי' הוא מותר להאכילה, דהוי כמו קנין כספו. ומהאי טעמא בשוכר פרה מישראל, אף שחייב במזונותיה, ושכירות ליומא ממכר הוא, מכל מקום כיון שחוזר לישראל בעיניה לאו קנין כספו הוא).
505ותמה עליו בתודת שלמים שם פה, א (וראיתי בספר פנים מאירות סימן יו"ד דברים מתמיהים … דאישתמיטתיה סוגיין דפ"ק דע"ז, דטעמא דשוכר פרה מישראל אינו אלא משום דאגרה לא קניא, לפי שלא נתחייב אלא באונסין, וטעמא דכהן ששם פרה מישראל, אינו מאותו טעם שבעל פנים מאירות המציא מלבו, דשבח הפיטום דידיה הוא. ואשתמיטתי' נמי סוגיא דפרק אלמנה לכהן גדול, דמפרש טעמא בגמרא דהיינו משום דכיון דנתחייב נמי בכחשא ובפחיתות דמיה, דידיה הוא).
506וכל זה מיושב לפי האמור לעיל, שדעת הפנים מאירות כדעת הפוסקים האוסרים הנ"ל, כדעת רב ספרא, דאף כשקיבל עליו אחריות בכחשה ובנפחת דמיה, אין הבהמה שלו, דלא ילפינן מדין אכילת תרומה לשאר הלכות.
507[1089] עד כאן ביאר שיטת הפוסקים הנ"ל, שמיושבת דעתם לפי דברי רב ספרא ביבמות.
508אמנם לא קיי"ל כרב ספרא, אלא כרבא ביבמות שם (שתתבאר שיטתו לקמן בהמשך), שאין הפרש בין גדר בעלות לענין תרומה לבין גדר בעלות לענין שביתת בהמתו.
509ולכן קיי"ל כדעה הראשונה בפנים ס"ח (ששכירות אינה קונה). ואף ש"טוב לחוש" לדברי האוסרים, מכל מקום אין חיוב להחמיר מדינא.
510ולכן קיי"ל כדעה הראשונה בשו"ע ס"ד (שמתירים אם השוכר הנכרי קיבל עליו גם אחריות יוקרא וזולא). כנפסק בפשיטות בפנים סי"א-ב.
511[1090] בשו"ע ס"ד הובאו ב' דעות (ישראל שהשכיר שוורים לגוי לחרוש בהם, וחורש בהם, יש מתירים אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא. ויש אומרים דכיון שאין הגוי יכול למכרה אם ירצה, נקראת בהמת ישראל).
512וברמ"א שם (ועיין למטה בסימן זה). והכוונה למ"ש בסוף הסימן (וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו, ויכול לעשות איזה מהן שירצה אפילו אם הבהמה כולה של ישראל). וכמבואר במ"א ס"ק טז (דעת הרב"י דאם היא כולה שלו, לא מהני שיקבל העכו"ם אחריות, כמ"ש ס"ד. ורמ"א הכריע להקל).
513[1091] שבהגהות מיימוניות פ"כ אות א (שילוה לו אותם שוורים בהלוואה ולא בשאלה, שיהא רשות ביד הנכרי להוציאן שלא ברשות ישראל, ויזקוף הדמים על הנכרי ואחריות השוורים על הנכרי. ועוד שאפילו לא יהא הרשות ביד נכרי להוציאו שלא ברשות ישראל, יש למצא תקנה כגון שיזקוף הדמים במלוה על הנכרי, ויחזור וימשכן לישראל, ולא ימשכן להרהין אצלו, אלא שיעשה אפותיקי כל זמן שלא יפרע לו מעות, דבענין זה לא יצאו מרשותו כלל ... ובענינים אלו יש להתיר, יצחק ב"ר אברהם).
514שהיא ההלכה שנתבארה בפנים סט"ו (שיזקוף עליו הדמים במלוה שיפרעם לו כשיתבענו ויחזור הנכרי ויעשה לו בהמה זו אפותיקי לחובו, דהיינו שכל זמן שלא יפרע לו חובו במעות לא יוכל לסלקו בדבר אחר כי אם בבהמה זו, ולפיכך כל זמן שלא נתן לו המעות אינו יכול למכרה שלא מדעתו, ואעפ"כ אינו עובר עליה משום שביתת בהמתו, כיון שעדיין לא גבה ממנו בהמה זו לפירעון (חובו) ואין לו עליה אלא שעבוד בעלמא).
515[1092] ד"ה ואם ישראל (וזאת תשובת ריצב"א ... ובסוס"י רמ"ו אכתוב דברי סמ"ק, בישראל שהשכיר שוורים לגוי וחורש בהם בשבת דיש מתירים אם קיבל הגוי אחריות, ויש אוסרים אם אין רשות בידו למכרם. ופשוט הוא שדברי ריצב"א שהתיר אפילו אין רשות בידו להוציאם, כדעת המתירים).
516[1093] ס"ק טז (כמ"ש ס"ד, ורמ"א הכריע להקל), כמועתק לעיל.
517[1094] שעל דברי הב"י, הקשה המשנה למלך פ"ו הט"ז (ומרן הב"י סי' רמ"ה כתב שדברי ריצב"א שהתיר אפילו כשאין רשות בידו להוציאם כדעת המתירים, עד כאן. ואני תמה על זה, משום דעד כאן לא התיר ריצב"א, אפילו כשאין רשות ביד הנכרי להוציאם, אלא כשמכרם, או כשהלוה אותם בהלואה גמורה, דנמצא דהשורים הם של נכרי, ומשום הכי אף שמשכנם אחר כך ואין רשות ביד הנכרי להוציאם, אפילו הכי שרי, משום דהשורים הם של נכרי. אבל בנדון הסמ"ק דהשורים הם של ישראל, אף שקיבל עליו אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא, אפילו הכי אסור, משום דהשוורים הם של ישראל. ואם כן ריצב"א ז"ל אפשר דסבירא ליה כדעת האוסרים).
518וכן הקשה הפנים מאירות ס"י הב' (מאוד נפלאתי על גברא רבא הב"י, שאגב שיטפא לא דק בדברי הריצ"בא, דהוא לא התיר תחילה אלא על ידי מכירה, רוצה לומר מכירה גמורה שיקבל הישראל מעותיו, או בהלואה, שיש להאריס רשות להוציאם בלתי ידיעת ישראל למכור ולעשות כאות נפשו, ויזקוף הדמים על הגוי, ואחריות דשורים ביני ביני קודם שיוציאם גם כן על הגוי. ולאו בתורת שאלה, רוצה לומר שמהדר בעין, אלא בתורת הלואה שאין מחזיר בעין אלא הדמים. וכתב ועוד, נראה כוונתו אפילו אם לא יהי' רשות לגוי להוציא השוורים בלתי רשות ישראל, דהיינו ששיעבד אותם למשכון שלא יטול השורים עד שיתן לו מעותיו, כמו שמסיים שעשאן אפותקי לישראל ... אף שאינו יכול להוציאם בלתי רשות ישראל קודם שיתן לו מעותיו שזוקף עליו, אבל אחר נתינת מעות אין הישראל יכול לעכב עליו ... אבל דעת המתירין אפילו אינו בתורת הלואה, רק שיקבל הגוי אחריות אונסא, וכל זמן שהוא בעין מחויב הגוי להחזיר, זה לא עלה על דעת ריצב"א מעולם).
519ועל זה השיב בתשובת תודת שלמים שם פז, ב (דאין זו קושיא לפי האמת, כל שיקבל עליו הנכרי אונסים ויוקרא וזולא הבהמות הם של נכרי, וכל עצמן של האוסרים שאסרו אינו אלא מטעם שאין הנכרי יכול למוכרן, שלפיכך שם הישראל נקרא עליהן, ואם כן כיון שהתיר ריצב"א בגוונא דאין רשות ביד הנכרי להוציאם, על כרחין כדעת המתירים סבירא ליה, דאי כדעת האוסרים סבירא ליה, אף בההוא גוונא הוה ליה לריצב"א לאסור, דסוף סוף שם הישראל נקרא עליהן).
520[1095] אחרי דברי רב ספרא הובאו שם דברי רבא (ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה [=נכסי צאן ברזל, שהאחריות היא על הבעל], שכיב, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא, אמר רבא קנייה מיתנא (תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש, רש"י) ... דמחוסר גוביינא, וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי (דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי, אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו, דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן, וכיון דברשות יתמי נינהו, אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו, רש"י), רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד).
521הרי שלדעתו תלויה הבעלות בשני דברים: (א) שהאחריות הוא עליו. (ב) שהחפץ הוא בידו, והשני הוא מחוסר גוביינא.
522*
523ולא סגי במה שהאחריות היא עליו, דהא קיי"ל דבר הגורם לממון אינו ממון, כמובא לעיל (והערה 1084).
524אלא שאם האחריות היא על השני, והחפץ בידי השני, נקרא הוא מחוסר גוביינא, ולכן אין החפץ נחשב שלו, אלא של השני.
525ויתירה מזו יתבאר בסמוך, שלפעמים סגי במה שהוא ביד השני, והוא מחוסר גוביינא. ונחשב של השני (אף שהאחריות היא עליו).
526[1096] שלדבריו אין הפרש בין גדר בעלות לענין תרומה, לבין גדר בעלות הקדש וחמץ שמפקיעין מידי שעבוד, וגדר בעלות לענין שביתת בהמתו.
527ולפי דעה זו, יש להוכיח מרישא דמתניתין (ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה), שאפילו לקולא שכירות לא קניא.
528[1097] תוכן המשך הדברים בקטע שלפנינו:
529ואף שלכאורה יש הפרש גדול בין שום שהכניסה אשה לבעלה, שנחשב של הבעל (כיון שאחריות כחשא ופחתא על הבעל והאשה מחוסרת גוביינא), לבין ישראל ששיעבד חמצו לנכרי, שאף שהחמץ אינו נחשב של הישראל, מכל מקום נאסר בהנאה מלימוד מיוחד, שאם האחריות הוא על הישראל עובר עליו.
530הנה כל הסוגיא הזאת, אם החמץ נאסר בהנאה, מיירי באופן שלא הרהינו והאחריות היא על הנכרי. שבזה אמרינן בגמרא, שלדעת אביי שלמפרע הוא גובה, או לרבא כשאמר מעכשיו, החמץ נקנה לנכרי, ומותר בהנאה, אבל לרבא כשלא אמר מעכשיו, החמץ לא נקנה לנכרי, ואסור בהנאה.
531[1098] כי אילו היינו מפרשים דברי רבא (הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד), דמיירי שהאחריות היא על הישראל, הרי הי' נאסר החמץ בכל אופן, אפילו אם הי' נחשב של הנכרי שהחמץ משועבד אליו, כדאמרינן בפסחים ה, ב (תנו רבנן שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, מה תלמוד לומר ... יכול ... יקבל פקדונות מן הנכרי, תלמוד לומר לא ימצא ... הא דקביל עליה אחריות).
532ונתפרש לקמן סי' תמ ס"ט (אם אחריות הפקדון על הישראל ... הרי פקדון זה נחשב להישראל לענין ביעור חמץ כאלו הוא שלו ממש, כיון שהוא חייב באחריותו ... שנאמר לא ימצא בבתיכם ... הא אין הכתוב מדבר אלא כשקיבל עליו אחריות, כיון שאלו היה נגנב או נאבד חל ההפסד על הישראל, הרי הוא כשלו ממש לענין ביעור חמץ בלבד מגזירת הכתוב).
533[1099] וכיון דמיירי שהאחריות היא על הנכרי, לכן אינו אסור אלא מטעם שהנכרי הוא מחוסר גוביינא, כדאמר רבא ביבמות שם (וכיון דמחוסר גוביינא, ברשותיה קאי).
534[1100] ד"ה חמץ (והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים ל, ב) מותר בהנאה, רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו, שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מיחסר גוביינא).
535[1101] פסחים לא, א (תנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה. אי אמרת בשלמא [כאביי, דאמר שם] למפרע הוא גובה, אמטו להכי מותר בהנאה, אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה, אמאי מותר בהנאה, ברשותא דישראל הוה קאי. הכא במאי עסקינן כשהרהינו אצלו ... דאמר ליה מעכשיו).
536[1102] שם ע"ב סד"ה שקונה (וכולה שמעתא חמצו של נכרי ביד ישראל איירי שלא קבל עליו ישראל אחריות, דאי קבל הרי הוא שלו ועובר עליו כדמוכח בפ"ק).
537[1103] פ"ב ס"י ( ומיירי שאין אחריות המשכן שבידו עליו דאם האחריות עליו אפילו לא היה המשכון שלו עובר).
538[1104] ברא"ש שם (אם לא הרהינו אצלו, אף על גב דאמר ליה מעכשיו, לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל).
539וכן הוא לקמן סי' תמא ס"ז (אם היה מונח ברשות ישראל, שלא משכנו ביד הנכרי מעולם, אף על פי שאמר לו מעכשיו יהא כולו שלך אם לא אפרע לך לזמן פרעון, ואפילו הגיע הזמן קודם הפסח ולא פרע לו וכבר נקנה החמץ לנכרי לחלוטין, מכל מקום כיון שהוא מונח ברשות הישראל הרי הוא חייב באחריותו ... וכיון שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד חל ההפסד על הישראל, הרי הוא כשלו וחייב לבערו בערב פסח מן התורה).
540וראה שארית יהודה סי' ט ד"ה אלא שיש לומר.
541[1105] תוכן המשך הדברים בקטע שלפנינו:
542ואף שלפי זה יוצא שיש הפרש גדול בין ישראל ששיעבד חמצו לנכרי, לבין שום שהכניסה אשה לבעלה ובהמה שהפקיד לנכרי, לענין אם האחריות היא על האחד, ונמצא ביד השני.
543שהרי לענין שום שהכניסה האשה לבעלה, אינו נחשב של הבעל אלא אם כן: (א) האחריות היא על הבעל. (ב) הוא נמצא ביד הבעל (והאשה מחוסרת גוביינא). משא"כ אם הוא נמצא ביד הבעל, והאחריות היא על האשה, נחשב השום של האשה (אף שמחוסר גוביינא).
544וכן בבהמה שהשכירה לנכרי, שאינה נחשבת של הנכרי אלא אם כן: (א) האחריות היא על הנכרי. (ב) היא נמצאת אצל הנכרי (והבעלים מחוסרי גוביינא). משא"כ אם היא נמצאת אצל הנכרי, והאחריות היא על הישראל, נחשבת הבהמה של הישראל (אף שמחוסר גוביינא).
545משא"כ בחמץ ששיעבדו לנכרי, שאם הוא נמצא ביד הישראל (שלא הרהינו אצלו), נחשב החמץ של הישראל (כיון שהנכרי מחוסר גוביינא), אף שהאחריות היא על הנכרי.
546הנה טעם החילוק בזה: כיון שהחפץ היה בתחלה של המפקיד (והמכנסת שום), לכן הנפקד (והבעל שהשום בידו) שומרים אותו עבור המפקיד (והמכנסת שום), וברשותא דמריה קאי, ואינו מיחסר גוביינא; אלא אם כן האחריות היא על הנפקד (והבעל), שאז המפקיד הוא מחוסר גוביינא.
547משא"כ בחמץ ששיעבדו לנכרי, כיון שהחמץ מעולם לא היה של הנכרי, לכן נקרא הנכרי מחוסר גוביינא (אף אם האחריות היא על הנכרי), כי המשעבד אינו שומרו עבור הנכרי שהחמץ משועבד לו.
548ולכן אומרת הגמרא "רבא לטעמיה", כי מה שהנכרי (שהחמץ משועבד לו) מחוסר גוביינא – אף שהאחריות היא עליו, דומה ממש למה שהאשה שהכניסה שום לבעלה מחוסרת גוביינא – אם האחריות היא על הבעל.
549ואם כן מובן שדינם שוה אף לענין שבת, כשהשכיר הבהמה לנכרי, שכיון שהבהמה היתה של הישראל, לכן אינו נחשב מחוסר גוביינא, אלא אם כן הנכרי קיבל עליו אחריות כחשא ופחתא של הבהמה.
550[1106] כשתי הלשונות שביבמות שם, לדעת רב ספרא (ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה, באונסיה בכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב).
551[1107] ב"ק קו, א (פקדון ברשותיה דמריה קאי).
552רמב"ם הל' ערכין פ"ו הכ"ב (אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו. אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא). טור ושו"ע יו"ד סי' רנח ס"ז.
553וכמבואר ברא"ש פסחים פ"א סוס"י ד (ונראה לי דדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות, מכל מקום עיקר הממון של הבעלים הוא, וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו, קרינא ביה ביתו).
554וכן הוא לקמן סי' תמ ס"א (כיון שהנפקד קיבל הפקדון מדעתו ונותן לו רשות להניחו בתוך ביתו, הרי השאיל להמפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו, והרי מקום זה קנוי להמפקיד, לפיכך עובר הוא על החמץ המונח שם כאלו היה מונח בביתו שהוא דר בו). ובקונטרס אחרון שם ס"ק יא (דפיקדון ברשותיה דמריה קאי, שהרי השאיל לו מקום כמ"ש הרא"ש). הל' מציאה ופקדון ס"א (נעשית פקדון בידו וברשות בעליה עומדת).
555[1108] שאם אחריות השום (שכניסה האשה לבעלה) הוא על האשה, אף שהשום נמצא בידי הבעל, אין השום הזה מחוסר גוביינא לאשה, "דהיכא דאיתיה ברשותא דמריה קאי". ולכן אין הקדש יורשי בעלה מועיל, וגם אם "פרסוה אמיתנא", לא "קנייה מיתנא".
556[1109] כשם ששעבוד החמץ לנכרי, נחשב "מחוסר גוביינא" (אף "שאחריות כחשא ופחתא עליו"), כיון "דהתם החמץ לא היה של הנכרי מעולם".
557כמו כן גם בשום האשה לבעלה, נחשב "מחוסר גוביינא" לאשה (אף "שהיה שלה"), כיון "שאחריות כחשא ופחתא עליו".
558"דאי לא תימא הכי", ששני אלו הם "דמי ממש", "האיך שייך לומר רבא לטעמיה". אלא ודאי שני אלו הם "דמי ממש".
559[1110] לעיל (והערה 1098), שמכאן לומדים שאם האחריות על הישראל עובר עליו.
560[1111] בשום שהכניסה לבעלה, שכיון שגם אחריות כחשא ופחתא היא על הבעל, לכן נחשבת האשה מחוסרת גוביינא. והקדש בני הבעל מוציא מידי שעבוד האשה.
561[1112] שהשכיר הבהמה לנכרי, באופן "שאחריות כחשא ופחתא על הנכרי, הן כשלו לענין שבת, משום דמחוסר גוביינא לישראל".
562ולכן נפסק בפשיטות כדעת הריצב"א, בפנים סי"א (אף על פי שלא הקנה לו קנין גמור שיהא רשות בידו למוכרה וליתן להישראל דמיה, אלא לא הקנה אותה לו רק לענין יוקר וזול ואחריות מיתה, דהיינו ששם אותה בדמים להנכרי בשעה שהשכירה או השאילה לו, ואם תתייקר בסוף משך זמן שכירותו או שאילתו כשיחזירנה להישראל יהיה העודף להנכרי, ואם תוזל יתחייב לשלם לו העודף מביתו, אע"פ שהוא אנוס בזול זה, וכן אם תמות אפילו באונס יתחייב לשלם, ונמצא ריוח בהמה זו וחסרונה הכל לנכרי כאלו היתה בהמתו ממש, לפיכך אין הישראל מצווה על שביתתה. שאף שגוף הבהמה משועבד לו שלא יוכל הנכרי למוכרה שלא מדעתו, מכל מקום כל זמן שהיא מחוסרת גוביינא, שעדיין לא גבה אותה מבית הנכרי לביתו, הרי היא כבהמת הנכרי, כיון שאין להישראל עליה אלא שעבוד בעלמא, וכל חסרונה ורווחה להנכרי), וסי"ב (וכן יכול להשכירה או להשאילה לנכרי על ידי ... יתחייב באונסין שיארעו לה בשבת, ויכתוב כן בערכאותיהם, שנמצא כשבא הנכרי לעשות בה בשבת אינה בהמת ישראל כלל, שהרי קנאה הנכרי להתחייב באונסיה).
563[1113] לפי המסקנא דרבא.
564[1114] יבמות סו, א.
565[1115] ולא משום דהאחריות היא על הבעל, כדברי רב ספרא שם.
566[1116] כשם שנתבאר לעיל, לענין המפקיד ולענין שום שהכניסה אשה לבעלה, שאם האחריות על המפקיד והאשה, אזי אינם נקראים מחוסרי גוביינא, ואם האחריות על הנפקד והבעל, אזי נקראים המפקיד והאשה מחוסרי גוביינא.
567כן הוא גם לענין קנין השכירות, שאם שכירות לא קניא (וגם השום שהכניסה האשה לבעלה לא קניא), אזי אין המשכיר והאשה נקראים מחוסרי גוביינא, ואם שכירות ליומא ממכר הוא (ומכל שכן שהשום שהכניסה האשה לבעלה קניא), אזי נקראים המשכיר והאשה מחוסרי גוביינא.
568וכיון דתנן שהישראל השוכר מאכילה כרשיני תרומה, מוכח שהכהן אינו מחוסר גוביינא, כיון ששכירות לא קניא. ואם כן מובן מה שהמ"א מוכיח מרישא (ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה), "דאפילו לקולא אמרינן שכירות לא קניא".
569והיינו כי אף אי אמרינן שכירות קניא, אין הכוונה שהיא מכירה ממש, שיחשב החפץ של השוכר; אלא שעי"ז נחשב המשכיר מחוסר גוביינא, ולכן נחשב שהחפץ הוא של השוכר.
570[1117] ואין להקשות, מדוע תנן יבמות סו, א (עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה).
571מדוע לא נאמר גם כאן, שאף אם האחריות היא על האשה, מכל מקום כיון שהאשה מחוסרת גוביינא, לא יאכלו בתרומה.
572שהרי השום משועבד לבעל יותר משכירות לשוכר. וכשם דאמרינן בשוכר (אי שכירות קניא) שהכהן הוא מחוסר גוביינא, מכל שכן נאמן כן באשה שהכניסה שום שמחוסרת גוביינא.
573על זה מתרץ, שאין הכי נמי, אי שכירות קניא, מכל שכן שהבעל קונה בשום שהכניסה לו. ומה שהצריכו שתהי' האחריות על הבעל, היינו כיון דקיי"ל דשכירות לא קניא.
574[1118] כדאמר רבא התם (וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי).
575[1119] כדאמרינן גבי אונאה בב"מ נו, ב (והאי ביומיה מכירה הוא). ראה תוס' שם ד"ה והאי (דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר, לרבות שכירות).
576[1120] דקיי"ל כרב יהודה ביבמות שם (המכנסת שום לבעלה, היא אומרת כלי אני נוטלת, והוא אומר דמים אני נותן, הדין עם מי, רב יהודה אמר הדין עמה). וכנפסק בטור ושו"ע אהע"ז סי' פח ס"ג (אם היא אומרת כלי אני נוטלת, והוא אומר דמיה אני נותן, שומעין לה).
577[1121] זה שנתבאר לעיל בכהן שהשכיר בהמה לישראל, שאילו היה שכירות קניא, נחשבת של הישראל – לאסרו להאכילם כרשיני תרומה.
578הוא דומה ממש לסיפא דמשנה פסחים ל, ב (ישראל שהלוה את נכרי על חמצו, אחר הפסח אסור בהנאה). דאמרינן בגמרא שם, שלדעת אביי שלמפרע הוא גובה, נחשב של הישראל – לאסרו בהנאה.
579אלא שמכל מקום יש הפרש בינם, שהרי לדעת אביי שלמפרע הוא גובה, נאסר בהנאה – אף אם החמץ ביד הנכרי הלוה, ואף אם כל האחריות על הנכרי הלוה. והיינו אף שהישראל הוא מחסר גוביינא.
580ואילו הכא בכהן שהשכיר הבהמה לישראל, שאילו היה שכירות קניא, נחשבת של הישראל, אף אם כל האחריות על הכהן. אבל דוקא אם היא ביד הישראל ואינה מחוסרת גוביינא.
581וכיון שבישראל שהלוה לנכרי על חמצו "קני ליה, לאביי, לא משגחינן באחריות כלל, אף אם לא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא". אם כן "כל שכן הכא דלא מחוסר גוביינא לישראל".
582[1122] כדאמרינן התם בגמרא (בעל חוב, אביי אמר למפרע הוא גובה). ודוקא לרבא אמרינן התם דמיירי מתניתין כשהרהינו אצלו, משא"כ לאביי דינא הכי אף בלא הרהינו.
583[1123] שכבר הובא לעיל שאם האחריות על הישראל "מיתסר משום דכתיב לא ימצא לרבות כשאחריות על ישראל".
584ואף שלדעת אביי מיירי המשנה "אף אם לא הרהינו אצלו" (כדלקמן בסמוך).
585מכל מקום, לדעת רבא מיירי המשנה שהרהינו אצלו (מהטעם שיתבאר לקמן בסמוך). ולפי זה מוכח שבמשנה מיירי שכל האחריות היא על הנכרי הלוה. ואם כן מסתבר שגם לדעת אביי מיירי כאן שכל האחריות היא על הנכרי הלוה.
586[1124] שהרי זה שאם האחריות היא על הישראל הוא עובר, הכוונה לאחריות גניבה ואבידה (ונתבארו ב' דעות לקמן סי' תמ ס"ט וסי"ג, אם הכוונה לאחריות גניבה ואבידה בפשיעה, או לאחריות גניבה ואבידה באונס).
587[1125] וההוכחה שאחריות יוקרא וזולא לבד עדיף מאחריות גניבה ואבידה לבד, שהרי כבר נתבאר לעיל ד"ה והא דלא (והערה 1080), שזה שהמקשה לא הוכיח מרישא (ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה) ששכירות לא קניא, כי אפשר ששכירות קניא, והוי של השוכר הישראל, אך מכל מקום כיון שאחריות כחשא ופחתא היא על הכהן המשכיר (אף שאחריות גניבה ואבידה היא על הישראל השוכר, שהרי קיי"ל ששוכר כשומר שכר), לכן אוכלות בתרומה. למדנו מכך, דאחריות כחשא ופחתא עדיף מאחריות גניבה ואבידה.
588וכיון שעל ידי אחריות גניבה ואבידה הישראל עובר עליה, מכל שכן שעל ידי אחריות כחשא ופחתא הישראל עובר עליה.
589אלא ודאי מיירי כאן במשנה, שכל האחריות היא על הנכרי. ומכל מקום עובר עליה לאביי, כיון שלמפרע הוא גובה.
590[1126] בכהן שהשכיר בהמה לישראל, שאילו היה שכירות קניא, והיא ביד הישראל (דלא מחוסר גוביינא לישראל), לא היה יכול להאכילה כרשיני תרומה, אף שכל האחריות היא על הכהן.
591[1127] וככל האמור לעיל לדעת אביי, מטעם למפרע הוא גובה. כן הוא גם לרבא, "אם אמר ליה מעכשיו דקני ליה למפרע", שנאסר בהנאה אף אם: (א) החמץ ביד הנכרי הלוה. (ב) כל האחריות על הנכרי הלוה.
592[1128] לפי המסקנא בגמרא לא, ב (הא דאמר ליה מעכשיו), עובר עליו אפילו לא הרהינו ביד הישראל.
593[1129] ברישא דמתניתין ל, ב (נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה), פירש"י (ולקמיה בגמרא מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח), ורא"ש פ"ב ס"י (הך נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אוקימנא אליבא דרבא כשהרהינו אצלו).
594ובסיפא דמתניתין (וישראל שהלוה את נכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה), פירש"י (נמי כיון דהרהינו אצלו), ורא"ש שם (וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה, מיירי נמי כשהרהינו אצלו).
595הטעם שפירשו ברישא, שלפי המסקנא מיירי שאמר מעכשיו וגם הרהינו, הובא לעיל (הערה 1104) מהרא"ש שם "דבלא הרהינו אסור משום האחריות".
596משא"כ בסיפא אין סיבה שנצטרך לומר דמיירי בהרהינו.
597ועל זה מבאר, שאין הכי נמי, אבל מכל מקום פירשו רש"י ורא"ש שהסיפא מיירי דומיא דרישא – בהרהינו.
598*
599ואף שנתבארה הלכה זו לקמן סי' תמא סי"ב (ואם לא משכנו ביד הישראל קודם הפסח, אלא משעה שהלוה לו עד לאחר הפסח היה מונח החמץ בבית הנכרי ... כיון שלא משך הישראל את החמץ לביתו קודם הפסח לא קנה אותו בדמים בלבד, דהיינו באותן מעות שהלוה לו על חמצו, לפי שישראל מנכרי ונכרי מישראל אינו קונה שום דבר בכסף בלבד אלא במשיכה ... ואין הישראל עובר עליו). הרי שאינו עובר עליו אלא אם כן הרהינו.
600מכל מקום נתבאר לקמן שם ס"י (חמץ זה אסור בהנאה, אפילו היה מונח כל ימי הפסח בבית הנכרי בעליו, שחזר הישראל והפקידו אצלו, אף על פי כן כיון ... אמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני, הרי זה כחמצו של ישראל המופקד ביד נכרי כל ימי הפסח).
601ואם כן עדיין הי' אפשר לומר שהנכרי הקנה את החמץ לישראל באמירתו מעכשיו, ואחר כך "חזר הישראל והפקידו אצלו".
602ומכל מקום פירשו רש"י ורא"ש שהמשנה מיירי אף שהרהינו אצלו, היינו שהי' מונח בפסח בבית הישראל. "משום דמסתמא סיפא דומיא דרישא".
603[1130] והטעם שהסיפא מיירי בהרהינו (לדעת רבא), כדי להשמיענו, שאפילו אם הרהינו, אינו עובר עליו, אלא אם כן אמר מעכשיו.
604וכמבואר ברא"ש שם (ואמר לו מעכשיו, דאי לאו הכי ... אפילו הרהינו אצלו, אי לא אמר ליה מעכשיו שרי).
605וכן הוא לקמן שם סי"ב (ואפילו משכנו בידו קודם הפסח, אם לא אמר לו מעכשיו יהא שלך ... כל ימי הפסח היה עדיין של הנכרי, ולא היה הישראל מחוייב לבערו מעיקר הדין).
606וכאן בפנים סט"ו (ואם הוא רוצה יכול ליקח הבהמה לביתו למשכון לאחר שזקף עליו הדמים במלוה, ויאמר לו אם לא תפרעני חלקי במעות כשאתבעך תהא בהמה זו קנויה לי אז להפרע ממנה חובי ... ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו תהא קנויה לי אם לא תפרעני חלקי במעות כשאתבעך).
607[1131] כבר נתבאר לעיל (והערה 1123) לדעת אביי, שצריך לפרש המשנה דאיירי שהאחריות היא על הנכרי.
608ומכל שכן שצריך לפרש כן המשנה לדעת רבא, דמיירי בהרהינו אצלו, כמבואר ברא"ש.
609[1132] שם (ומיירי שאין אחריות המשכן שבידו עליו, דאם האחריות עליו, אפילו לא היה המשכון שלו עובר).
610[1133] לעיל לדעת אביי (והערה 1125).
611[1134] כדלעיל לדעת אביי (והערה 1126).
612[1135] כאן מסיים מה שהתחיל לבאר לעיל (והערה 1116), הוכחת המ"א מרישא (ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה), "דאפילו לקולא אמרינן שכירות לא קניא", "דשכירות לא קניא אפילו לחומרא".
613הרי שגם לפי זה יש להוכיח מרישא דמתניתין דשכירות לא קניא (כדלעיל הערה 1128).
614[1136] בע"ז טו, א (ושכירות מי קניא, והא תנן ... כהן ששכר פרה מישראל, אע"פ שמזונותיה עליו, לא יאכילנה כרשיני תרומה. ואי סלקא דעתך שכירות קניא, אמאי לא יאכילנה, פרה דידיה היא, אלא שמע מינה שכירות לא קניא).
615והיינו שההוכחה ששכירות לא קניא היא רק מהסיפא, ועפ"ז הובא לעיל (הערה 946) מהגהות מרדכי סופ"ק דעירובין (ואם תאמר הא מסקינן פ"ק דע"ז דשכירות לא קניא. ויש לומר זיל הכא והכא לחומרא).
616[1137] כדלעיל (הערה 1078).
617[1138] שבסיפא דמתניתין שם, תרומות פי"א מ"ט (כהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה), כיון שכל האחריות היא על הכהן.
618*
619ולפי זה עדיין צריך לבאר מהי הוכחת הגמרא מהסיפא (כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה), ששכירות לא קניא.
620אשר לפום ריהטא הי' אפשר לומר, שלפי רב ספרא הכל תלוי באחריות בלבד, ואפילו אי שכירות קניא, מכל מקום כיון שאחריות כחשא ופחתא היא על הישראל, אין הכהן יכול להאכילה כרשיני תרומה.
621כמו ברישא דסיפא (ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה), שאף שלדעת רב ספרא הפרה היא של הכהן, מכל מקום כיון שאחריות כחשא ופחתא היא על הישראל, אין הכהן מאכילה כרשיני תרומה.
622[1139] דשאני דין כהן השם פרה מישראל, שכיון שהאחריות היא על הכהן, וישראל מחוסר גוביינא, לכן נחשבת של הכהן.
623משא"כ כהן שהשכיר פרה לישראל, אם שכירות קניא, אזי הכהן מחוסר גוביינא, ואם שכירות לא קניא, אזי כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה קאי, כדלעיל (הערה 1107).
624ואם כן יש להוכיח לדעת רבא מהרישא, ששכירות לא קניא.
625[1140] דקיי"ל כרבא, ולא כרב ספרא.
626[1141] ריש פ"ז כא, ב (ודייקי רבוואתא מדקתני במתניתין בעבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו, ולא קתני אם פחתו פחתו לו, דוקא כעין מתו ממש, דלא משמשי מעין מלאכתן כלל, דכמאן דליתנהו דאמי, הוא דחייב באחריותן ומשלם דמים, אבל אי איתנהו, אף על גב דבלו טובא ופחתו, אי משמשי מעין מלאכתן נוטלתן האשה ואינו משלם דמים, שדין עבדי צאן ברזל ודין נכסי צאן ברזל אחד הוא כדין אלו כך דין אלו. ואנן לא חזינן להאי דיוקא, דהא מקשינן בגמרא למאן דאמר כל היכא דמיחייב באחריותן אכלי בתרומה מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה בכרשיני תרומה, וקא מפרקינן ותיסברא נהי דמחייב באונסיה בכחישה וביתרות דמיה מי מחייב, מדקא מפרקינן הכי גבי שכירות פרה, מכלל דלגבי צאן ברזל מיחייב אפילו בכחישה וביתרות דמים, ולהכי אכלי בתרומה, ושמעת מינה דליתא להאי דיוקא דדקו קמאי ז"ל).
627[1142] כי רק אליבא דרב ספרא תלינן אכילת תרומה בכחשא ופחתא, ואנן קיי"ל כרבא.
628[1143] שמה שדקדקו מהמשנה שם (אם מתו מתו לו), זה אינו, שהרי עכ"פ לרב ספרא אין לדייק כן.
629[1144] שגם הרי"ף מודה לרבותיו, דלא קיי"ל כרב ספרא, אלא כרבא.
630[1145] "ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי, דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך, ואפילו הכי קאמר רבא לרב נחמן, והא תניא כוותיה דרבי אמי".
631[1146] ראה שם פ"ה הט"ז (עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי איברים, אם חסרן הבעל, אבל לא האשה).
632שהוא כברייתא שהובאה ביבמות שם (תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה).
633וראה כנישתא דבי רב שם, ומעשה חושב שם, שמפרשים, שרוצה להוכיח מדבריהם דקיי"ל כרבא.
634[1147] קונטרס אחרון סק"א; שם נתבארה שיטה אחרת בהלכה שלפנינו, כמובא לעיל (הערות 953. 956. 967). ולקמן שם (הערות קח. קל. קסד. קפ. קפח).
635[1148] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
636בפנים סי"א חילק בין מפקיר או מקנה ליום השבת בלבד, שיש בזה חשש מראית העין. לבין מקנה לכל השבוע, שאין בזה חשש מראית העין. שכן חילקו הצמח צדק והמ"א.
637ואף שבצמח צדק שם ביאר חילוק נוסף, שיש בזה איסור מכירת בהמה לנכרי, ולא התירו אלא במקום פסידא. ופירש בתוספת שבת שמטעם זה לא התיר אלא בהקנה לכל השבוע, ולא בהקנה לשבת בלבד, שאין בו פסידא.
638מכל מקום אין לפרש כן בדברי המ"א מכמה טעמים. וקיי"ל שבזמנינו אין איסור מכירת בהמה לנכרי. אלא כוונתו כאמור לעיל, שאם הקנה לכל ימי השבוע אין בו מראית העין.
639*
640וכל זה הוא לפי האמור כאן. אמנם נתבאר לקמן סי' תמה בקונטרס אחרון ס"ק א, שמה שאין מתירים כאן לכתחלה,, אין זה משום חשש מראית העין, אלא מחשש שמא הפקר זה אינו מועיל מדברי סופרים, ולכן לא התירו אלא בדיעבד או בשעת הדחק ומצוה. וראה לעיל (הערות 953. 956. 967. 975),
641לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי השולחן ע' שמז ואילך. כנישתא דבי רב ע' קנח. מעשה חושב ע' עא.
642[1149] ס"ק ט (לכתחלה אסור להשכירה על דעת שיפקירנה בשבת. וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת, ולא בשבת לחוד (עולת שבת. צמח צדק)).
643[1150] הראשון, סי' לה (ועוד נראה לומר דעד כאן לא התיר הריצב"א התם אלא דוקא שמוכר לו על כל משך זמן שתהיה בהמתו אצלו, ולא על שבתות לחוד, וגם הגוי הוא לבדו שם עם בהמתו של ישראל, ואין הישראל שם, ומזונות הבהמה על הגוי, והרי הכל נקרא על שם הגוי ולא על הישראל, התם הוא דשרינן משום דאיכא פרסום טובא דישראל מכר בהמתו לגוי ולית בה משום מראית העין. אבל כענין זה שאינו מוכר לגוי אלא לשבתות לחוד, והישראל תמיד שם עם הבהמות, ומזונותיהם הכל על הישראל, והרי נקרא הכל על שם ישראל, וליכא פרסום דמכר ישראל הבהמות לגוי, איכא מראית העין, שהרואים יסברו שבהמה של ישראל עושה מלאכה, ודאי יש לאסור. ואפילו אם ילמדו גם הם לעשות כן למכור על כל משך זמן שיהיו הבהמות אצלו, מכל מקום כיון שהישראל תמיד עם הבהמות ומזונותיהם עליו, והגוי אינו אלא שכירו ליום או לשבוע או לחדש, מיקרי הכל על שם ישראל, ואיכא מראית העין, לכך יש לאסור).
644והיינו שמ"ש בתשובת הריצב"א שבהגהות מיימוניות פ"כ אות א (שילוה לו אותם שוורים בהלוואה ולא בשאלה, שיהא רשות ביד הנכרי להוציאן שלא ברשות ישראל, ויזקוף הדמים על הנכרי ואחריות השוורים על הנכרי. ועוד שאפילו לא יהא הרשות ביד נכרי להוציאו שלא ברשות ישראל, יש למצא תקנה כגון שיזקוף הדמים במלוה על הנכרי, ויחזור וימשכן לישראל, ולא ימשכן להרהין אצלו, אלא שיעשה אפותיקי כל זמן שלא יפרע לו מעות, דבענין זה לא יצאו מרשותו כלל ... ובענינים אלו יש להתיר, יצחק ב"ר אברהם). מיירי שמסר לו את הבהמה בהלוואה על כל משך הזמן שתהי' אצלו.
645[1151] בדפוס אמשטרדם תל"ה. והוא שם ד"ה ועוד נראה לומר דעד כאן.
646[1152] שבתחלה כתב להתיר דוקא כשיש ג' התנאים (שמוכר לו על כל משך זמן שתהיה בהמתו אצלו, ולא על שבתות לחוד, וגם הגוי הוא לבדו שם עם בהמתו של ישראל, ואין הישראל שם, ומזונות הבהמה על הגוי).
647ואחר כך כתב לאסור כשיש ג' התנאים לאיסור (שאינו מוכר לגוי אלא לשבתות לחוד, והישראל תמיד שם עם הבהמות, ומזונותיהם הכל על הישראל). ולפי זה הי' מקום להתיר כשמוכר לו רק על שבת, אבל הגוי עמו לבדו ומזונותיו על הגוי.
648מכל מקום תפס המ"א דיוקא דרישא עיקר, שאין להתיר אלא "כשמוכר כל ימי השבת, ולא בשבת לחוד". כמדמוכח מסוף דברי הצמח צדק שם (ואפילו ... למכור על כל משך זמן שיהיו הבהמות אצלו, מכל מקום כיון שהישראל תמיד עם הבהמות ומזונותיהם עליו ... איכא מראית העין, לכך יש לאסור). הרי שצריך דוקא כל ג' התנאים להיתר.
649אלא שתנאי זה לא הוצרך להזכיר כאן בפנים (סי"א וסט"ו), שהרי כאן מיירי שמשכירו לנכרי לעשות מלאכה בשביל עצמו, ואם כן מובן מעצמו שהישראל אינו תמיד עם הבהמות.
650ונזכר בפנים סי"ח (וכן אם הוא עצמו נוסע גם כן עם הסוסים כל ימות החול, ומזונותיהם עליו, הרי הם נקראים על שמו, אע"פ שמכרם להנכרי במכירה גמורה אף לימות החול, כיון שהנכרי אינו אלא שכירו), דמיירי שם שעושה המלאכה עבור הישראל, ואם כן יש מקום שבמשך ימי השבוע גם הישראל הוא עם הבהמות.
651וראה ברכת כהן סי' ה.
652[1153] "ואם השאילה או השכירה לגוי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת, יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר בהמתו קנויה לגוי".
653[1154] "יש מתירים אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא".
654[1155] "מותר לעשות בה הגוי מלאכה בשבת על ידי שיתנה עם הגוי".
655[1156] דמיירי התם במקנה לכל ימי השבוע.
656[1157] סוס"י רמה (תהיה אחריות שבת עליו אפילו מאונסין שרי ... וכן שמעתי שהורה מורי הרב הגדול כה"ר יעקב בי רב ז"ל, אלא שהצריך להעלותו בערכאות ... לפרסם הדבר).
657[1158] ל"ת סה (כא, ד), שהעתיק מס' התרומה בסימנים ס' קמח (ישראל שיש לו שוורים ומשכירן לעכו"ם לחרוש עד זמן אחד, וחורש בהם בשבת. בימי רבינו שלמה שאלו דבר זה, ויש שהיו מתירין אם העכו"ם קבל עליו אחריות מיתה וגניבה וגם יוקרא וזולא, דהשתא הוי כמו צאן ברזל לישראל), והועתק בשו"ע ס"ד.
658[1159] המועתק לעיל (הערה 1150), והועתק בשו"ע ס"ה.
659[1160] ברמ"א סוף הסימן (רק שיפרסם שעשה דרך היתר). וכאן בפנים סוף סי"א (ומכל מקום כיון שלא מכרה לו ממש, יש לו לפרסם לרבים שעשה דרך היתר, שכל מה שאפשר לו לעשות להוציא את עצמו מידי חשד יש לו לעשות).
660[1161] ס"ק ג (אפילו על ידי הפקר בשלשה אין לעשות כן לכתחלה כנ"ל).
661וכן הוא בפנים סי"א (אבל שלא לצורך מצוה ושלא בשעת הדחק, אין להתיר לכתחלה, אפילו רוצה לפרסם לרבים שמפקירה או שמקנה גוף הבהמה להנכרי ליום השבת).
662[1162] ב"ב לט, א (מחאה בפני שלשה ... כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא).
663[1163] בפנים סי"ב (ואף שאינה קנויה לו אלא בשבת בלבד, אין לחוש למראית העין, כיון שכתב כן בערכאותיהם, יש לדבר קול ופרסום).
664וכמבואר בב"י (ולפיכך הצריך להעלותו בערכאות, לפרסם הדבר). מ"א ס"ק טו (היינו לפרסומי מלתא).
665[1164] כמבואר בשו"ע חו"מ סי' לט ס"א (המלוה את חבירו בעדים, או שהודה בפני עדים שהוא חייב לו, נקרא מלוה על פה, ואינו גובה מהמשועבדים. והמלוה את חבירו בשטר, גובה מן המשועבדים).
666ובתוס' ב"ב לט, רע"ב (דמלוה על פה אפילו בכמה עדים אינו גובה מן הלקוחות, משום דלית ליה קלא).
667[1165] כמבואר בשו"ע חו"מ סי' סח ס"א (שטר שכתוב בכל לשון ... והיו עדיו ישראל ... הרי הוא כשר וגובה בו מהמשועבדים ... והוא שיהיו עשויים בערכאות שלהם).
668[1166] ד"ה אמנם (שהרי שנינו בפרק קמא דע"ז ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה וכו' ... אלא על כרחך לא התיר הריצב"א אלא התם משום פסידא דישראל ... דאין הגוי רוצה ליקח בהמתו של ישראל למלאכה אלא כדי שיעשה בה מלאכה גם בשבת. ואם לא יקח הגוי בהמתו של ישראל היה ליה פסידא לישראל ... אבל בכי האי גונא שהישראל הוא המוליך בסוסיו משאות מאחרים בשכר, והגוי הוא שכירו ליום או לשבוע או לחדש, ויכול הוא לשבות ולנוח בשבת כרצונו, ואין רשות הגוי עליו, אלא שמערים לעשות כן ומוכר לגוי כדי להפקיע איסור שבת, איסור גמור הוא למכור בהמה גסה לגוי).
669[1167] ס"ק ז (וכתב בשו"ת צמח צדק, דאף במכירה אין היתר רק שימכור לו לכל ימות השבוע, אבל לשבת לבד לא, והאריך שם בטעמים, וטעם א' מהם הוא, משום דכיון דקיי"ל דאסור למכור בהמה גסה לעכו"ם אפילו בחול, כדאיתא ביו"ד סי' קנ"א, אלא דקיי"ל דבזה"ז שרי בזה, והיינו משום פסידא התירו בזה, אבל כשאינו מוכר רק ליום אחד, לא שייך פסידא בזה, ולהכי אסור).
670וכן נפרש את דברי המ"א הנ"ל (וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת, ולא בשבת לחוד). והיינו מכירה גמורה במקום דאיכא פסידא.
671[1168] דמיירי במקנה לכל ימי השבוע כנ"ל.
672[1169] רמז תנב (דוקא שאי אפשר בלא הם ... קל וחומר [ב]בהמה שלא יועיל, כן כתב בספר המצות בשם רבינו שמשון משאנץ. ומיהו אם אמר בהמתי קנויה לך מותרת).
673[1170] כמועתק לעיל (הערה 1157).
674וכמבואר בפנים סי"ב (יכול להשכירה ... לנכרי, על ידי שיזהיר אותו שלא יעשה בה בשבת, ובאם שיעבור על תנאו ויעשה, אזי היא קנויה לו ליום השבת).
675והרי בשני אלו מיירי כשהשכיר הבהמה לנכרי, דאיכא פסידא אם לא יקנה לו, והי' לנו להתיר בשני אלו אף כשאינו מקנה רק לשבת.
676ומכל מקום מחלק המ"א בין מקנה לכל ימי השבוע או רק לשבת, ועל כרחך אין כוונתו כחילוק המובא בתוספת שבת.
677[1171] ס"ק טז (ואם הסוסים של ישראל, וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו, אין היתר במכירה, דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו, אלא אם כן הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי להרמב"ם, כמ"ש סימן רמ"ד ס"ה).
678והיינו דמיירי שהנכרי הוא שכיר שנה לעשות מלאכת הישראל, שנתבארו דיניו לעיל סי' רמד ס"ט-יא. ובאופן המותר לעיל שם, יש היתר במכירת הבהמה לנכרי.
679ואף שבאופן זה ביאר בשו"ת צמח צדק שלא הוי פסידא, ואסור למכור הבהמה לנכרי. וכמבואר באליה רבה ס"ק יז (ותימא שלא הזכיר מתשובות צמח צדק שהאריך לאסור). ובמחצית השקל (אולם בתשובת צמח צדק ... אוסר כהאי גוונא, משום דהא קיי"ל אין מוכרים בהמה גסה לגוי ... כהאי גוונא דלית לן פסידא, דהא יוכל לנוח ולשבות בשבת, וזה לא מקרי הפסד מה שצריך לשבות בשבת).
680מכל מקום התיר המ"א למכור הבהמה והסוסים לנכרי "כשמוכר כל ימי השבת" אף באופן שאין בו פסידא, כיון שבאופן זה אין לחוש למראית העין, וגם אין לחוש לאיסור מכירה לנכרי.
681[1172] ע"ז טו, א ד"ה אימור (הא דאסור למכור בהמה טמאה היינו דוקא בימיהם ... אבל עתה מה יעשה שלא ימצא למכור יפסידנה, ולכך נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר ... ופסק רבינו ברוך דלפי זה אין להתיר אלא כשקונה הסוס לצורך עצמו ונמלך עליו למכרו, דאם לא ימכרנו יפסיד, אבל לוקח סוסים למכרם כדי להרויח אסור, דלא יקחם ולא יפסיד בהם).
682[1173] שם סי' טז (דבימיהם היו דרים רוב ישראל במקום אחד והיו יכולין למכור זה לזה. אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד, אי לא מזבנינן להו איכא הפסד).
683[1174] בשו"ת צמח צדק שם (ואפילו האידנא ... לא נהגו היתר לסחור בסוסים לקנות כדי למכור לגוים, רק במקצת מקומות נוהגים היתר ... נראה דמותר הוא משום טעמא דאיתא התם בגמרא, רב אדא שרי לזבוני לחמרא איידי דספסירא, אי משום נסיוני הא לא ידעה לקלא דאזלא מחמתיה, ואי משום שאלה ושכירות, כיון דלאו דידיה היא לא אושלי ולא מוגרי. ועוד משום דלא נגלי ביה מומא. פירש הרא"ש התם וכן הטור, ספסירא הוא ישראל הקונה בהמות למוכרן לאלתר וכו'. והאידנא איתא נמי להאי טעמא, דכל אלו הסוחרים בסוסים כדי למכור לגוים, אינם אלא ספסירא שקונים כדי למכרן לאלתר, ולא ידעי לקלא למיזל מחמתיה, וגם לא מושלי ולא מוגרי דלא נגלי ביה מומא ... אבל אלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכים משאות בשכר, דלית להו פסידא כלל אם יהיו שובתים ונוחים בשבת, ואפשר להו בענין אחר, והם מוכרים בכונה לגוים כדי להפקיע איסור שבת, ודאי ודבר פשוט הוא דעוברים על דברי חכמים שאמרו אין מוכרין בהמה גסה לגוים בכל מקום, וצריך למחות על ידם שלא יעשו כן ולקנסם).
684והיינו שבע"ז טו, א אמרינן שני טעמים לאיסור מכירת בהמה לנכרי (גזירה משום שאלה ומשום שכירות (אתי הוא לאושולי בהמתו לעובד כוכבים, ועביד בה מלאכה בשבת, וקא עבר בלאו דכתיב לא תעשה כל מלאכה וגו' וכל בהמתך, דהשתא בהמת ישראל היא ומצווה הוא על שביתתה, רש"י) ... גזירה משום נסיוני, דזמנין דזבנה לה ניהליה סמוך לשקיעת החמה דמעליה שבתא, ואמר ליה תא נסייה ניהליה, ושמעה ליה לקליה ואזלא מחמתיה (מחמת קולו שהיא מכרת והולכת, רש"י), וניחא ליה דתיזל, והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת).
685ועוד אמרינן בגמרא שם (רב אדא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא, אי משום נסיוני הא לא ידעה לקליה דאזלא מחמתיה, ואי משום שאלה ושכירות, כיון דלא דידיה היא לא מושיל ולא מוגר, ועוד משום דלא ניגלי ביה מומא). והיינו שבישראל ספסר אין לחוש לשני טעמים הנ"ל, ולכן מותר.
686ועל זה מבאר בצמח צדק שם, דאף דאמרינן בתוס' שם "לוקח סוסים למכרם כדי להרויח אסור, דלא יקחם ולא יפסיד בהם". מכל מקום "כל אלו הסוחרים בסוסים כדי למכור לגוים, אינם אלא ספסירא שקונים כדי למכרן לאלתר, ולא ידעי לקלא למיזל מחמתיה, וגם לא מושלי ולא מוגרי דלא נגלי ביה מומא".
687ולכן מסיק לאסור בנידון שלו (אלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכים משאות בשכר, דלית להו פסידא כלל אם יהיו שובתים ונוחים בשבת ... ודאי ודבר פשוט הוא דעוברים על דברי חכמים שאמרו אין מוכרין בהמה גסה לגוים בכל מקום).
688[1175] סי' קמא (צריך למצוא היתר היאך אנו מוכרים לעכו"ם ... שעתה אין אנו בקיאין כל כך בקלא, דאיכא למיחש לשמעיה קליה, וליכא למיגזר משום נסיוני ... אין אנו רגילין עכשיו להשאיל לעכו"ם, ולא לקנות בהמה כדי להשכיר, כי אם לצורך עצמו קונהו כך מפרש ר"ת). והיינו שאף אם "לצורך עצמו קונהו", מכל מקום "עתה אין אנו בקיאין כל כך בקלא ... וליכא למיגזר משום נסיוני", "וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר".
689וכיון שלדעה זו אין טעם לאסור בזמנינו מכירה לנכרי, לכן התיר המ"א למכור הבהמה והסוסים לנכרי "כשמוכר כל ימי השבת", אף באופן שאין בו פסידא, שבאופן זה אין לחוש למראית העין, וגם אין לחוש לאיסור מכירה לנכרי.
690[1176] בב"י שם (ודע שכתוב עוד בספר התרומה בשם רבינו תם, דטעמא דנהגינן האידנא היתר, לפי שעתה אין אנו בקיאין כל כך בקלא דניחוש לשמעה קליה, וליכא למיגזר משום נסיוני, דמהאי טעמא שרינן אידא דספסירא משום דלא ידעה קליה, ומשום שאלה ושכירות ליכא למיחש, דאין רגילין עכשיו להשאיל לגוי, ולא לקנות בהמה כדי להשכיר, כי אם לצורך עצמו קונהו, עד כאן. וכתב הר"ן דנראה לפי דברים אלו, דאפילו לקנות כדי למכרה מותר).
691[1177] ס"ק יב (ויש פוסקים כתבו הטעם לפי שעתה אין אנו בקיאין בקלא דניחוש דשמעה לקליה כו', ומשום שאלה ושכירות ליכא למיחש, דאין רגילין עכשיו לקנות בהמה כדי להשכירה, כי אם לצורך עצמו קונהו, עד כאן. וכתב הר"ן דלפי זה אפילו לקנות כדי להרויח למכרה מותר, עד כאן. וכן נראה דעת המחבר. וכן נהגו. וכן כתב העטרת זהב).
692[1178] ע"ז שם ה, א ד"ה דמגנו (וכתוב בספר התרומה שלפי זה הטעם אין להתיר רק בשקנאו ישראל לצורך עצמו ואחר כן נמלך למכרו, דהתם יפסיד אם לא ימכרנו אפילו לעובדי כוכבים, אבל מכל מקום אסור לקנות בהמה כדי למכרה. אבל ר"ת ז"ל התיר מפני טעמים אחרים, ונראה לפי דבריו, אפילו לקנות כדי למכרה מותר. וסברתו כתובה בתוס' ובספר התרומה).
693אמנם בב"י שם, לא הביא דברים אלו שכתב בס' התרומה בשם הר"י, אלא דבריו שכתב בשם ר"ת, להתיר בכל אופן, אף שאין בו פסידא.
694[1179] עתה מביא הוכחה נוספת שאין חוששים בזמנינו לאיסור מכירת בהמה לנכרי, אף במקום שאין פסידא.
695שהרי כבר הובא בפנים סי"א, שבמקום שיש לחוש בנידון דידן למראית העין, לא התירו להפקיר או להקנות לנכרי אלא בדיעבד או בשעת הדחק ובמקום מצוה.
696והובאה גם דעת "יש מתירין להשכיר או להשאיל לכתחלה, על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי", ושם נסמן (הערה 968) שהמקור לדעה זו הוא הסמ"ק.
697ואף שאין סומכים על דעה זו אלא בשעת הדחק, הרי עכ"פ למדנו מדבריהם, שבכל אופן אין לחוש לאיסור מכירת בהמה לנכרי.
698[1180] סי' רפב ע' שא (ואסור להשאיל בהמתו או להשכיר בהמתו לעכו"ם, אפילו רחוק הרבה משבת, כדי לעשות מלאכה בשבת, ואם בהבלעה ורחוק משבת שני ימים או יותר יש מתירין, ועל יד הפקר. ומותר להשאיל ... וגבי בהמה נמי מותר בהבלעה, אך שצריך להפקיר הבהמה). הובא בטור (ובספר המצות התיר להשכירה ... על ידי הפקר, שצריך להפקירה להפקיע איסור שביתת בהמה).
699[1181] שמטעם זה פירש שלא התיר הסמ"ק אלא להשכיר, ולא להשאיל (ולכך לא כתב ספר המצות אלא להשכיר, ולא כתב להשאיל, משום דעיקר טעמא הוא משום פסידא דידיה). וכנראה עיקר דיוקו הוא מדברי הטור הנ"ל (ובספר המצות התיר להשכירה).
700[1182] ד"ה ומ"ש ובס' המצות התיר (בסמ"ק כתוב שיש מתירים על ידי כך ... דביום השבת רשות הגוי עליה שהיא מושכרת או שאולה לו).
701[1183] לשון הסמ"ק הועתק לעיל. ולא נתברר לאיזה דפוס קאי.
702[1184] "ולפי זה נמי אתי שפיר הא דלא התיר ספר המצות להשכיר הגוי על ידי הפקר אלא באחד משאר ימות החול, ולא בערב שבת ... משום דנראה תחלת השכירות הוא באיסור ששוכרה לשבת, ובכהי גוונא לא מהני הפקר, אבל בשאר ימות החול דשוכרה לימות החול שהוא בהיתר ... הוי ליה פסידא ואי אפשר לו בענין אחר".
703[1185] וכדלעיל בפנים ס"ב (יש אומרים שהכלים שעושים בהם מלאכה ... אסור להשכירם לנכרי בערב שבת. דכיון שיש ריוח להישראל במה שהכלים נשכרים לנכרי גם ביום השבת ... לפיכך כשהנכרי עושה מלאכה בשבת סמוך ליום שהשכירם לו, דהיינו ערב שבת, הרי נראה כאלו עושה בשליחות הישראל שצוהו לעשות בשבת כשהשכירם לו אתמול).
704[1186] יט, א ד"ה לא ישכיר (ואסור לפי שנראה כנוטל שכר שבת ... ודוקא לשוכרו דמיחזי כנוטל שכר שבת, אבל שאלה שריא).
705[1187] שלא התיר אף במכירה גמורה אלא במקום פסידא.
706[1188] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
707בפנים סי"א נתבאר, שהבהמה נחשבת של הנכרי אם קיבל עליו (לא רק זולא, אלא) גם יוקרא.
708ומוכיח מדברי הפוסקים, דסגי במה שקיבל עליו או יוקרא או שבח פיטום, אבל לא סגי במה שקיבל עליו אחריות מיתה באונס, ואף לא באחריות כחשא וזולא.
709ואף דאמרינן בגמרא דסגי מה שקיבל עליו "בכחשה ובנפחת דמיה". ולא הזכירו הפיטום והיוקרא.
710היינו דוקא לפי שיטת רב ספרא (שנתבארה לעיל ס"ק ג), משא"כ לפי שיטת רבא דקיי"ל כוותיה (כדלעיל שם), לא סגי בכחשא וזולא, אלא צריך גם יוקרא או שבח פיטום.
711לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' קסד. מעשה חושב ע' עג.
712[1189] ל"ת סה (כא, ד), העתק מסימני ס' התרומה סי' קמח (אם העכו"ם קבל עליו אחריות מיתה וגניבה וגם יוקרא וזולא).
713[1190] סעיף ד (אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא).
714[1191] הב' (ובכהן ששם פרה מישראל, כיון דשבח הפיטום דידי' הוא, מותר להאכילה, דהוי כמו קנין כספו). והיינו דסגי אף במה שקיבל עליו שבח פיטום, כמו בקיבל עליו יוקרא.
715[1192] והיינו שבתחלה ביאר את מחלוקת הפוסקים שבשו"ע ס"ד (שנתבארה לעיל ס"ק ג), באופן שלא קיבל עליו אלא אחריות מיתה (דעת המתירין משום כיון דקיבל הגוי אחריות הוי עליו כנכסי צאן ברזל ... ועיקר כדעת האוסרין שהביא הב"י בס"ס רמ"ו ... והיכא דקיבל נכרי אחריות בהמות של ישראל, פשוט אצלי דחייבת בבכורה, כיון דאין להגוי שייכות בגוף הבהמה, ולא הוי אלא כשומר בעלמא). ואחר כך ביאר לדעת האוסרים (ובכהן ששם פרה מישראל, כיון דשבח הפיטום דידי' הוא, מותר להאכילה, דהוי כמו קנין כספו).
716[1193] ח"ב (לחמי תודה) סי' כ פו, ב (וכיוצא בזה השיג על מרן ז"ל בס' פנים מאירות סי' הנזכר עיי"ש. אבל מתוך מה שכתבנו למעלה מתבאר דאין זו קושיא לפי האמת, כל שיקבל עליו הנכרי אונסים ויוקרא וזולא, הבהמות הם של נכרי).
717היינו שלפי מה שפירש הפנים מאירות את המחלוקת הנ"ל, כשנכרי קיבל עליו רק אחריות אונסים, הוא הקשה על הב"י. משא"כ לפי מה שביאר התודת שלמים שהמחלוקת היא כשהנכרי קיבל עליו אונסים ויוקרא וזולא, וקיי"ל כדעת המתירים, אין זו קושיא.
718אמנם בכל אופן למדנו מהפנים מאירות, דלא סגי במה שקיבל עליו זולא (וכחשא), אלא צריך לקבל עליו גם שבח פיטום.
719[1194] תוכן המשך הדברים בקטע שלפנינו:
720באמת הבין התודת שלמים בדברי הפנים מאירות, שגם אם קיבל עליו יוקרא אינו נחשב קנין כספו, ורק אם קיבל עליו שבח פיטום נחשב קנין כספו.
721ולכן השיג עליו בזה מדברי המשאת בנימין שמבאר שאם קיבל עליו יוקרא וזולא נחשב שלו.
722אמנם באמת נראה, שגם הפנים מאירות סובר דסגי בקיבל עליו יוקרא; אלא ש"בנדון שלו לא קיבל עליו יוקרא וזולא", ולכן "יפה חילק בנדון שלו", בין "אחריות מיתה אפילו באונס" – שאינה מועלת, לבין "שבח פיטום" – שמועיל. ולפי זה "אתי שפיר דלא פליג על המשאת בנימין סי' ל"ה"
723ומה שנתבאר שצריך שיקבל עליו או היוקרא או השבח פיטום. כן נראה אף מלשון המשאת בנימין שכתב "דעיקר ההיתר בצאן ברזל הוא משום שהשבח שלו".
724[1195] שאחר שהביא את דברי מהר"י ווייל בשו"ת סי' קעד (נראה, אף על גב דקבל הגוי אחריות הפרה מכל מקום לא חשיב כיד גוי באמצע ... המקבל צאן ברזל מהגוים, אף על גב דישראל מקבל אחריות, פטורה מן הבכורה ... לא יצאתה מרשותו).
725חלק על דבריו הנ"ל (דבריו אינם נכונים כלל, כי איך יעלה על הדעת לומר שנכרי המקבל צאן ברזל מישראל, דכל הבהמות וחצי הולדות הן שלו, ולא יחשב יד נכרי באמצע לפטור מן הבכורה ... וכל שכן נכרי המקבל צאן ברזל שהבהמה הן תחת רשותו והם שלו ... ומכל מקום הדין דין אמת במה שפסק מהרי"ו ז"ל בישראל שנתן הפרה לנכרי לטפל בה לא בתורת צאן ברזל, אלא באחריות בעלמא דגניבה ומיתה, והנכרי אין לו שום חלק לא בבהמה ולא בולדות, אלא שהישראל נותן לו שכר טיפול במעות, כהאי גוונא ודאי לא חשיב יד נכרי באמצע, וחייבת בבכורה, דאחריות לאו כלום הוא).
726הרי "דהמשאת בנימין מודה למהר"י ווייל ... היכא שלא קיבל עליו רק אחריות גניבה ומיתה".
727[1196] שלפי מה שהבין בדעת הפנים מאירות, דלא סגי במה שקיבל עליו יוקרא וזולא (וצריך דוקא שבח פיטום), השיג עליו בזה מדברי המשאת בנימין הנ"ל (ומה שנראה מדברי בעל פנים מאירות, דדין זה אפילו כשהנכרי קיבל עליו הבהמות כמו צאן ברזל, מטעם דאין לנכרי שייכות בגוף הבהמה, כבר האריך בעל משאת בנימין סוס"י ל"ה להוכיח דליתא, דבכהאי גוונא ודאי פטור מן הבכורה עיי"ש).
728אמנם לפי מה שנתבאר לעיל, שגם הפנים מאירות סובר דסגי בקיבל עליו יוקרא וזולא, "אתי שפיר דלא פליג על המשאת בנימין".
729[1197] סעיף ז (עובד כוכבים שקבל בהמות ישראל לטפל בה, ואין לו חלק בה, רק קבל עליו אחריות שלה, חייבת בבכורה).
730הרי שגם הרמ"א הביא פסק שו"ת מהר"י ווייל – רק לענין דלא סגי בקבל עליו האחריות, וכמו שביאר המשאת בנימין.
731וכן הובא בתודת שלמים שם (ומה שכתב והיכא דקבל נכרי אחריות בהמתו של ישראל פשוט אצלו דחייבת בבכורה וכו', האי לאו דידיה הוא, אלא מדברי רמ"א ביו"ד סוס"י ש"ך ... והוא מתשובות מהר"י ווייל סי' קע"ד).
732[1198] יוצא אם כן לפי באור הנ"ל בדברי הפנים מאירות, שדעת כולם שוה, דלא סגי בקבלת אחריות אונסים, ולא בקבלת זולא, אלא דוקא בקבלת יוקרא, או בקבלת שכר פיטום. וכן נראה גם מלשון המשאת בנימין (והנכרי אין לו שום חלק לא בבהמה ולא בולדות ... חייבת בבכורה).
733[1199] ואף שהמשאת בנימין אינו מדבר לענין איסור שביתת בהמתו בשבת, אלא לענין פטור בכורה כשיד נכרי באמצע. מכל מקום נראה "דשבת ובכורה שוין בזה", כמבואר בתודת שלמים שם (כללא דנקטינן, דכל שהבהמות כמו צאן ברזל אצל הנכרי, דאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו, ודאי דידיה הוו מדאורייתא, בין לענין בכורה בין לענין איסור שביתה).
734[1200] שלמד מדין פטור בכורה לדין שביתת בהמה (ודעת המתירין [לענין שביתת בהמה], משום כיון דקיבל הגוי אחריות הוי עליו כנכסי צאן ברזל, אין טעם זה מספיק ... מדלא אשמועינן חידוש, דאם קיבל עליו ישראל אחריות שאמותם פטורות מן הבכורה).
735[1201] קונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה מיהו אנן (והוא הדין לענין שבת, דמאי שנא שבת מחמץ).
736[1202] לקמן שם ליתה. אבל כן נראה בסוף סדר מכירת חמץ. וראה כנישתא דבי רב הערה קפו.
737[1203] אלא שעל כל האמור לעיל "דעיקר ההיתר בצאן ברזל הוא משום שהשבח שלו, ולא משום שכל ההפסד חל עליו", יש להקשות מהאמור ביבמות סו, ב (נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה, באונסיה בכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב). הרי דאף דלא סגי באחריות גניבה ואבידה, מכל מקום סגי באחריות כחשא ופחתא, ולא נזכרו הפיטום והיוקרא.
738[1204] ביבמות שם (אמר רב ספרא מי קתני והן שלו, הואיל וחייב באחריותן קתני, ולעולם לאו דידיה נינהו ... אכלי בתרומה).
739ונתבארה דעתו לעיל בקונטרס אחרון ס"ק ג.
740[1205] כאמור באמור כב, יא (וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו).
741ומפרש רב ספרא, דהיינו אף שאינו שלו ממש, מכל מקום סגי במה שהוא קנין כספו, שיהא אוכל בתרומה.
742[1206] ד"ה יאכילנה (כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה, אכלי), דהיינו שקיבל עליו גם היוקר והפיטום.
743[1207] שבצאן ברזל גם לענין יוקרא וזולא קיימא ברשותיה. אבל באמת סגי לדעת רב ספרא בכחשא וזולא בלבד.
744[1208] אם נפרש בדברי רש"י, שכתב כן בדיוק גם בדעת רב ספרא פירש"י, שצריך שיקבל עליו (לא רק כחשא וזולא, אלא) אף יוקרא (או שבח פיטום).
745וכמשמעות המשנה שם סו, א (הכניסה לו ... עבדי צאן ברזל ... אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה), והיינו שגם היוקר (או שבח הפיטום) הם על הבעל.
746[1209] במה שנתבאר לעיל (דעיקר ההיתר בצאן ברזל הוא משום שהשבח שלו, ולא משום שכל ההפסד חל עליו).
747[1210] אף אם נאמר שלדעת רב ספרא סגי באחריות כחשא ופחתא, מכל מקום לדעת המתירין גם לענין שביתת בהמה בשבת, שנתבאר לעיל בקונטרס אחרון ס"ק ג, שפוסקים כרבא, שהן לענין תרומה והן לענין שבת צריך שתהי' הבהמה בבעלות הנכרי (או הכהן), "יותר תלוי בהשבח מבההפסד".
748[1211] לפי פירוש הרמב"ם בהל' תרומות פ"ח ה"ט (ישראל ששם פרה מכהן לפטמה ולהיות השבח ביניהן, לא יאכילנה בתרומה אע"פ שיש לכהן חלק בשבחה. אבל כהן ששם פרה מישראל לפטמה, אע"פ שיש לישראל חלק בשבח, הואיל וגופה לכהן, שהרי שמה על עצמו, הרי זה מאכילה תרומה), שהמשנה מיירי שקיבל עליו "לפטמה ולהיות השבח ביניהן".
749[1212] לפי פירוש רש"י שם (כששכרה הימנו, שמאה לו, והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו), שהמשנה מיירי ששכרה למלאכתו.
750[1213] ב"מ לד, א (נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ... חוץ מגיזותיה וולדותיה ... סתמא דמלתא, שבחא דאתא מעלמא עביד איניש דמקני, שבחא דמגופה לא עביד איניש דמקני). וכיון שמקנה לו "שבחא דמגופה", "מכלל דגופה קנוי לו".
751[1214] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
752בפנים סוף סי"א נתבאר, שאף אם מקנה לנכרי לכל ימי השבוע, שאין בזה חשש מראית העין, מכל מקום "יש לו לפרסם לרבים שעשה דרך היתר".
753ובסט"ז נתבאר, שאף "ישראל ונכרי שהם שותפים בבהמה", אם עושים בדרך היתר "יש לו לפרסם לרבים שעשה דרך היתר". ומוכח כן מדברי השו"ע והרמ"א.
754ואף שנתבאר לעיל סי' רמה סי"ג "בכל מקום שהתירו בשותפות נכרי, התירו אפילו עושה בפרהסיא ואין חוששין למראית העין".
755מכל מקום הכא שאני, שגם בשותפות יש מקום למראית העין, ואף במכירה גמורה.
756לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' קסט. מעשה חושב ע' עד.
757[1215] סעיף ה (אפילו אם הבהמה כולה של ישראל, דינו כאילו היתה בשותפות הגוי, רק שיפרסם שעשה דרך היתר).
758[1216] דמיירי ביה בשו"ע ס"ה (אם ישראל וגוי שותפין בבהמה). ובפנים סי"ג (ישראל ונכרי שהם שותפים בבהמה לטחון ברחיים וכיוצא).
759[1217] במ"א ס"ק א (ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, כיון שיש לעכו"ם חלק בו).
760וכן הוא לעיל שם סי"ג (בכל מקום שהתירו בשותפות נכרי, התירו אפילו עושה בפרהסיא ואין חוששין למראית העין).
761[1218] ס"ה (ויכתב כן בערכאותיהם), ובמ"א ס"ק טו (היינו לפרסומי מלתא). אף שבס"ה מיירי בשותפות כנ"ל.
762[1219] מטעם האמור בפנים סט"ז (כיון שכל זמן שלא מכרה הם שותפים בה ויש חשש מראית עין), שיאמרו שעובר על איסור שביתת בהמתו. משא"כ לעיל בסי' רמה, שאף בלא מכירה אין חשש מראית העין, שהרי הנכרי עובד בחלקו לצורך עצמו.
763וראה שו"ת צמח צדק סי' לא סוף ס"א (דשותפות מה שקבלו שדה באריסות עדיף ... דהתם אין הישראל מצווה על שביתת שדהו כו'. משא"כ הכא שמצווה על שביתת בהמתו כו' עיי"ש).
764[1220] ולכן נתפרש בפנים סט"ז, שכן הוא אפילו אם "מכרה לו במכירה גמורה, שיהא רשות בידו למוכרה שלא מדעתו ... יש לו לפרסם לרבים שעשה דרך היתר".
765`