Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Shabbos Part 1 (Simanim 242-252)·Laws Pertaining to Erev Shabbosשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת – ח"א (סי' רמב-רנב)·רמט דינים השייכים לערב שבת

א`

ברמט דינים השייכים לערב שבת
ובו י"ג סעיפים:
הליכת ג' פרסאות בערב שבת
א אסור לאדם שיהלך בערב שבת יותר מג' פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע למקום שביתתו בעוד היום גדול ויוכל להכין שם צרכי שבת. ואפילו אם הוא בענין שאם ילך יותר יגיע לביתו, ובני ביתו אפשר ששמו אל לבם שמא יבא היום והכינו גם בשבילו, אעפ"כ אסור שמא לא שמו אל לבם כלל מביאתו ולא הכינו לו כלום.

גאבל אם ידוע להם בודאי שיבא היום, כגון ששלח להם שליח להודיעם, או שהודיעם קודם נסיעתו מביתו, מותר לו לילך כל היום:

דב וכל זה כשהוא במקום שיוכל להכין שם צרכי שבת, או שאחרים יכינו לו. אבל אם הוא במקום שאי אפשר להכין צרכי שבת, וגם אחרים לא יכינו לו, מוטב שילך אפילו כמה פרסאות, אולי יגיע למקום שיוכל להכין שם צרכי שבת, או שאחרים יכינו לו, משישאר שם, שבודאי לא יוכל להכין.

הואפילו אם יש עמו צידה כדי צרכי שבת, מכל מקום אם הוא במקום שאינו ישוב בטוח, מותר לו לילך משם אפילו כמה פרסאות עד שיגיע למקום ישוב בטוח, שכשאינו במקום ישוב בטוח אין לו עונג שבת כלל:

וג וכל זה כשהולך ברגליו. אבל אם רוכב על סוס או הולך בקרון, יכול לילך כמה פרסאות ואעפ"כ יוכל להגיע למקום שביתתו בעוד היום גדול (ומכל מקום לא יהלך יותר מכדי שיעור שהוא מהלך ג' פרסאות של אדם בינוני המהלך ברגליו, דהיינו ד' שעות וד' חומשים משעות בינונית, שהן כ"ד למעת לעת. עיין סי' תנ"ט):

זד ובמדינות אלו רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח, לכן אין נזהרים כלל מלילך יותר מג' פרסאות בכל ענין, כשהולך לביתו או להתארח בבית אחרים:

חסעודה גדולה וקטנה בערב שבת
ה אסור לקבוע בערב שבת סעודה גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול, מפני כבוד השבת. שעל ידי שמרבה באכילה ושתיה בערב שבת, אפילו בבוקר, יותר מדרכו בשאר ימות החול, לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי:

טו במה דברים אמורים בסעודת הרשות, או אפילו סעודת מצוה אלא שאין זמנה בערב שבת, שיכול לדחותה ליום אחר ולעשות הסעודה באותו יום. אבל אם זמנה היום, כגון סעודת מילה וסעודת אירוסין ונשואין, שאין לו לדחות האירוסין שמא יקדמנו אחר לארסה, וכן הנשואין אין לו לדחות שלא להבטל מפריה ורביה, וכן המילה, אף אם אינה בשמיני ללידתו אי אפשר לדחותה ליום אחר, שאסור להניחו ערל אפילו יום אחד, לפיכך מותר לעשות הסעודה גם כן בו ביום.

יואם אחר כך לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה, אין בכך כלום, כיון שזוהי גם כן סעודת מצוה. ויאכל למחר ביום שלש סעודות כמ"ש בסי' רע"ד:

יאז ומכל מקום מצוה להתחיל הסעודה לכתחלה קודם שעה עשירית, שהרי משעה עשירית ואילך מצוה להמנע מלקבוע אפילו סעודה קטנה שרגיל בה בחול, אם היא סעודת הרשות כמו שיתבאר, אם כן גם בסעודת מצוה, כיון שאפשר להקדימה קודם שעה עשירית, יש לו להקדימה לכתחלה.

יבוטוב שלא לאכול בסעודה זו אלא מנין מצומצם, לבד (א) מן השייכים לסעודה, כגון הקרובים והשושבינים בסעודת נשואין, והקרובים ובעלי הברית, דהיינו המוהל והסנדק בסעודת מילה:

יגח סעודת פדיון הבן בזמנו, דהיינו ביום ל"א ללידתו, דינה כסעודת מילה. אבל אם אירע איזה אונס שלא פדאו ביום ל"א, אין לפדותו בערב שבת ולעשות אז סעודה של משתה, דכיון שכבר נדחית המצוה מזמנה ידחנה גם כן מערב שבת מפני כבוד השבת (אלא יפדנו בלא סעודה של משתה).

ידוכן מי שאירס קודם ערב שבת, ואירעו אונס שלא היה יכול לעשות הסעודה ביום האירוסין, לא יעשנה בערב שבת, דכיון שכבר נדחית מזמנה, דהיינו יום האירוסין, ידחנה גם כן מפני כבוד השבת (אבל בנשואין נמשכת מצות הסעודה (ג') [ז'] ימים אחר החופה, כמו שיתבאר בסי' תר"מ):

טוט סעודה שרגיל בה בימות החול, דהיינו סעודה קטנה שאינה של משתה, מן הדין מותר לאכלה בכל היום, אפילו סמוך לחשכה.

טזאבל מצוה להמנע מלקובעה מתחלת שעה עשירית ואילך, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת שבת לתיאבון.

יזאבל לאכול ולשתות (ב) בלי קביעות סעודה, אינו נמנע בערב שבת ובערב יום טוב עד שחשיכה, דהיינו עד בין השמשות כמו שיתבאר בסי' רע"[א]. חוץ מערב פסח כמו שיתבאר בסי' תע"א:

יחי אבל לאחר שחשכה, או (ג) לאחר שקיבל עליו שבת אפילו מבעוד יום (אם דעתו להתחיל סעודת שבת קודם שחשיכה[)], מצוה להמנע מלאכול שום דבר אפילו בלא קביעות סעודה, אפילו לאחר שקידש על הכוס, קודם אכילת עיקר סעודת שבת, דהיינו מלחם שמברכים עליו המוציא שהוא עיקר סעודת שבת, שמבלעדו אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות כמו שיתבאר בסי' רע"ד. לפי שאם יאכל ממאכל אחר קודם אכילת הלחם לא יאכל הלחם לתיאבון (ומכל מקום (ד) אין למחות ביד המקילין, כיון שמן הדין אין חיוב גמור לאכול סעודת שבת לתיאבון כמו שנתבאר):

יטיא במה דברים אמורים כשאוכל אותו מאכל קודם הסעודה, מחמת שחפץ ומתאוה לאוכלו קודם הסעודה ולא בתוך הסעודה. אבל אם מה שאוכלו קודם הסעודה הוא מחמת שרוצה להשלים מאה ברכות, על ידי שמברך עליו גם ברכה אחרונה כשאוכלו קודם הסעודה, שאינו נפטר בברכת המזון שלאחר הסעודה, יש בזה (איסור גמור מן הדין שאסור לגרום חיוב ברכה כשאפשר לפוטרה בברכה אחרת, כמו שנתבאר בסי' [ר]ט"ו. ועוד יש) איסור במה שמקדים ברכת אותו מאכל לברכת הלחם, שברכת הלחם קודמת לכל הברכות, כמו שנתבאר בסי' רי"א. משא"כ כשאוכלו קודם הסעודה מחמת שאינו חפץ ומתאוה לאכלו כלל בתוך הסעודה אלא קודם הסעודה, אזי אינו צריך כלל להקדים לפניו ברכת הלחם, עיין סי' רי"א:

כקביעת תענית בערב שבת
יב אין קובעים תענית לכתחלה בערב שבת, אלא אם כן שיטעום מעט קודם קבלת שבת, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. אלא אם כן הוא איסטניס, שכשאוכל ביום אפילו מעט לא יאכל בלילה לתיאבון.

כאבמה דברים אמורים בתענית יחיד, שאין קבוע לו זמן, שאפשר לו להתענות אותו תענית ביום אחר. אבל אם זמנו הוא בערב שבת, כגון המתענה תעניות של ימי מיתת הצדיקים שיתבאר בסי' תק"פ, וכן המתענה בערב ראש חודש, אינו צריך לדחות התענית ליום אחר אם אירע בערב שבת (וכן המתענה בכל ימות השבוע, שבאותו יום מתענה הוא גם כן). ואע"פ שכל התעניות אלו שבערב שבת אינם חובה כלל, אין צריך לדחותו מפני כבוד השבת. לפי שאיסור זה שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה איסור קל הוא, (ה) ולא חששו לו אלא שלא לקבוע בו התענית לכתחלה, כשאפשר לקובעו ביום אחר, אבל מי שאי אפשר לו לקובעו ביום אחר, אין לו לדחות התענית לגמרי בשביל כך.

כבורשאי להשלים התענית בערב שבת עד צאת הכוכבים. ואם קיבל עליו התענית במנחה חייב הוא להשלימו, כמו המקבל עליו תענית בשאר ימות השבוע שחייב הוא להשלימו עד צאת הכוכבים.

כגויש אומרים שאם השלים תפלת ערבית של שבת מבעוד יום, צריך לאכול מיד, ואינו רשאי להתענות עד צאת הכוכבים, דכיון שקיבל עליו שבת בתפלה אסור לו להתענות עוד, שאין מתענין בשבת אפילו שעה אחת כשמתכוין לשם תענית כמו שיתבאר בסי' רפ"ח. ואף אם קיבל התענית במנחה, שחייב הוא להשלימו, אעפ"כ יאכל מיד לאחר השלמת (הצבור את) התפלה, לפי שהוא מתענה עד אחר קבלת שבת זהו גם כן השלמה, שכבר נשלם יום החול וחל עליו השבת.

כדולענין הלכה יש לנהוג כסברא האחרונה בתענית יחיד, שאין חיוב ההשלמה בו אלא מחמת קבלתו אותו, וכיון שמתענה עד אחר קבלת שבת יוצא ידי חובתו. ומכל מקום לכתחלה יפרש בשעת קבלת התענית שאינו מקבלו אלא עד לאחר יציאה מבית הכנסת. אבל בתענית צבור שההשלמה בו הוא חובה, צריך להשלים גם בערב שבת כסברא הראשונה. ואפילו אם התנה מאתמול שלא יתענה אלא עד לאחר יציאה מבית הכנסת, אין תנאו מועיל כלום, שאין התענית תלוי כלל בתנאו, שהרי הוא תענית צבור.

כהואם הוא תענית חלום, לדברי הכל ישלים עד צאת הכוכבים, שהרי אף בשבת עצמה מתענין תענית חלום:

כויג המתענה בכל ערב ראש חודש, או בכל עשרת ימי תשובה, או בכ' סיון, או במיתת הצדיקים, או ביום שמת בו אביו ואמו, אם בפעם הראשון שאירע התענית בערב שבת השלימו עד צאת הכוכבים, צריך לנהוג כן לעולם בכל פעם שיארע בערב שבת, משום שהוא כמו נדר, וצריך שיתירו לו שלשה. והוא שבשעה שהשלים בפעם הראשון היה בדעתו לנהוג כן לעולם, או שהשלים ג' פעמים בערב שבת ולא התנה שיהא בלי נדר. אבל מחמת שהשלים כמה פעמים כשאירע בחול אינו חשוב כנדר, לענין שיצטרך להשלים כשאירע בערב שבת.

כזויש חולקין בזה ואומרים, שבתענית יום שמת בו אביו ואמו כשחל בחול בשנה הראשונה והשלים אז התענית, בודאי היה בדעתו לנהוג כן לעולם, לפי שלא עלה על דעתו לחשוב היאך יתנהג להבא כשיארע בערב שבת, לפיכך הרי זה כנדר וצריך להשלים לעולם אף כשיארע בערב שבת. וכן בתענית ימי מיתת הצדיקים וערב ראש חודש, אם כשהתענה פעם הראשון בחול והשלימו היה בדעתו לנהוג כן לעולם, או שהתענה והשלים ג' פעמים בחול ולא התנה שיהא בלי נדר, הרי זה כנדר, וצריך להשלים אף כשיארע בערב שבת. וכן נהגו העולם (ואף על פי כן המיקל לעת הצורך כסברא הראשונה לא הפסיד):

כח##

כטקונטרס אחרון
(א) מן השייכים כו'. עיין בשל"ה, שרבו דימה דין זה לסעודת מילה שבשבוע של תשעה באב. ואף ששל"ה השיב לו, הרי רבו סתר תשובתו, והודה לו של"ה עיי"ש. אלא שלפי דעת המ"א להקל בבעל ברית, כמו שהביא מסוף סי' תקנ"ט, לכן נתחכם להביא תשובת של"ה בלבד, כדי להודיענו דהדין היה עמו, כיון שהיה רבו סנדק שהוא מבעלי ברית. וגם בשבוע של תשעה באב כתב המ"א סי' תקנ"א דיכולים להקל כדעת הלבוש, ליקח מנין לבד הקרובים הפסולים לעדות, וכל שכן לבד בעלי ברית שיום טוב שלהם הוא, ואינן צריכין להשלים בתשעה באב שנדחה, משא"כ בקרובים. וגם כאן יש להקל בקרובים דומיא דשבוע של תשעה באב, לדעת הגהות מנהגים ולבוש וט"ז סי' תקנ"א.

לואף שבשל"ה משמע דהתם קיל מהכא, ולהכי כתב דקל וחומר הוא. מכל מקום קל וחומר פריכא הוא, כיון דמדינא שרי בסעודת מצוה הכא, אין ללמוד קל וחומר להמנע ממצוה מחמת מנהג שנהגו בשבוע של תשעה באב, דהיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג. וכיון שעדיין לא נהגו אותו מנהג בערב שבת כדמשמע מלשון רמ"א ולבוש, אין חיוב עלינו להנהיג כן, שאין אנו חייבים אלא שלא לבטל מנהג אבותינו משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך, אבל להתחיל המנהג, אין שום חיוב בדבר, אף אם ראוי ונכון לנהוג כן. ולכן רבו של של"ה לא הורה כן לאחרים, אלא החמיר לעצמו.

לאומכל שכן היכא שגם בשבוע של תשעה באב מקילים, כגון בקרובים, שאין להחמיר בערב שבת. ובפרט שמשמעות רמ"א ולבוש להקל בכל הקרואים, וכן פסק אליה זוטא:

לב(ב) בלי קביעות כו'. הנה בב"י העתיק דברי המגיד משנה בשם המפרשים, דדוקא דרך מקרה שרי. ובשו"ע השמיטו. וכן רמ"א וט"ז ומ"א לא הביאוהו. וטעמם ונימוקם עמם, שהמפרשים כתבו כן כדי לחלק בין סוגיא דערבי פסחים לגמרא דגיטין, ולדידהו כל היום בכלל האיסור כשאינו דרך מקרה. עיין במגיד משנה שהראב"ד הוא שמיקל קודם המנחה אף שאינו דרך מקרה, אבל הרמב"ם ושו"ע לא סבירא להו כלל חילוק זה, מדהוצרכו לחלק בין סעודה שרגיל בה בחול לשאינו רגיל, דבכה"ג מיירי בגיטין, אע"ג דודאי לא הוה דרך מקרה דאמרינן התם ב' משפחות כו', משמע שכל המשפחה רגילה בכך, וגם לשון ועל דקבעי כו' הוא לשון הווה משמע שרגילין בכך, ואפילו הכי אין איסור אלא בסעודה שאין רגיל בה בחול:

לג(ג) לאחר שקיבל כו'. הנה הדרכי משה התיר מבעוד יום, והיינו לאחר קידוש כדמייתי מעובדא דרבינו קלונימוס. ועל זה תמה המ"א דאף האור זרוע מודה מבעוד יום, דודאי בשביל שקיבל שבת לא נאסר באכילה מועטת, כיון דקיימא לן אוכל והולך עד שתחשך, מה לי קיבל שבת מה לי לא קיבל. והיינו כשיאכל סעודת שבת משתחשך. אבל כשאוכלה גם כן מבעוד יום, הרי דינה כשתחשך ממש, שאסור אפילו אכילה מועטת לדעת האור זרוע ומגן אברהם, ומה שכתב המ"א ולאפוקי מרבינו קלונימוס. דלכאורה הוא תמוה, דלמא רבינו קלונימוס אכל גם כן מבעוד יום, כדמשמע לישנא דתשובות אור זרוע דבערב שבת כו'.

לדוחילוק זה בין אוכל מיד לאוכל לאחר זמן מוכרח הוא גם כן ממ"ש המ"א בסי' רע"ג, דכשאוכל מיני תרגימא יוצא ידי קידוש, ולא כתב דעכ"פ מצוה שלא לעשות כן. ועל כרחך צריך לומר דמיירי אף כשאינו רוצה לסעוד מיד אלא לאחר זמן. ולא פירש כן בהדיא, דסמך על מה שכתב כאן, והתם עיקרא דדינא אתי לאשמועינן. ובהא אתי שפיר מ"ש בטור ושו"ע שם לחם ויין דוקא, משום דאינהו מיירי באוכל מיד, דאם לא כן, אף שיאכל באותו מקום לא יצא, כמ"ש רמ"א שם ס"ג בהג"ה.

להומיהו לפי מ"ש ב"י בסי' תע"א כרשב"ם. ועיי"ש ברשב"ם שפירש פרפרת דברכות (עיי"ש בגמרא דמיירי בשבת) כפירש"י שם. ולדידן קיי"ל כתוס' שם, עיין סי' קע"ו.

לוועל כרחך צריך לומר דשאני התם שאוכל סמוך לסעודה ממש, כל מילי פותחים בני מעיים ומושכים לבו למאכל, משא"כ בערב פסח שאוכל מבעוד יום, אף שפותח מעיו, מכל מקום מיד שגמר נסתמה האצטומכא ונשאר שבע, אם אוכל מין דגן המשביע. עיין מ"א סי' רצ"א. ואי אפשר לומר שבשבת יהיה להפך מבערב פסח.

לזומיהו יש לומר כמ"ש הרשב"א בברכות (דף י"ז ע"א, ע"ג), שפרפרת היא פת הבאה בכסנין שנאכלת לתענוג ולמתיקה להנאת עצמם ולא להשביע (וכן משמע בשלטי גיבורים שם דדוקא מיני מגדים גוררים או קיוהא כירקות), ולא סתם מזון מה' מינים. ולפי זה יפה נהגו לאכול מיני מתיקה (או מרקחת שיש בה קיוהא) לפני הסעודה, לפי שהם כפרפרת דמתניתין דמיירי בשבת כמבואר בגמרא שם. ועיי"ש ברשב"א (דף ט"ז ע"ג) דבפרפרת אין לחוש גם כן לקדימת המוציא כיון שהוא צורך הפת. והאוכלים הגרימזי"ל ודאי לא היו ממשיכים לבם על ידי כן לאכילה למזון ולשובע, לכן אסר להם האור זרוע, ופליג על רבינו קלונימוס.

לחאבל לשינוייא קמא יש לומר דאור זרוע מיירי זמן מה לפני הסעודה, משא"כ רבינו קלונימוס אכל אחר הקידוש. וצ"ע:

לט(ד) אין למחות כו'. הוזקקתי לכך לפי שהמנהג פשוט לאכול מיני מתיקה ומרקחת קודם הסעודה, ולא מיחו בהם רבנן קשישאי. וטעמם ונימוקם עמם, לפי שאין דרך לאכלם כלל בתוך הסעודה אלא אליבא ריקנא, ואם כן אין כאן איסור משום ברכה שאינה צריכה. עיין מגן אברהם סוף סי' רט"ו דכשאינו חפץ לאוכלו בתוך הסעודה אין בו משום ברכה שאינה צריכה. וכן אין בו משום קדימת הלחם לפניו, שהרי מחמת הקדימה אינו חייב לאכול דבר שלא היה חפץ לאוכלו עכשיו בלא הקדמה, כמ"ש רמ"א סי' רי"א ס"ה בהג"ה. והכא נמי אינו חייב מחמת הקדימה לאכול בתוך הסעודה, שלא היה חפץ לאוכלו אז בלא הקדימה. וכל שכן שאינו חייב שלא לאוכלו כלל מחמת הקדימה, דאם אינו חייב לאכול דבר שאינו חפץ לאוכלו עכשיו אע"פ שהוא חביב עליו עכשיו, כל שכן שאינו מחויב שלא לאכול דבר שהוא חביב עליו וחפץ לאוכלו עכשיו, וזה ברור.

מועיין במ"א סוף סי' רט"ו, דאף שחפץ לאכול תוך הסעודה, אלא שחפץ לאכול גם כן אחר הסעודה, כיון שנמנע מלאכול הכל תוך הסעודה מחמת חפצו ותאותו, אין בזה משום ברכה שאינה צריכה. ולפי זה הוא הדין בנידון דידן, אם אוהב יותר לאוכלו קודם הסעודה מלאוכלו בתוך הסעודה, אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה. ואפשר דגם משום קדימה אין כאן, דאיסור ברכה שאינה צריכה חמורה, שחוזר עליה מעורכי המלחמה, כדאיתא בהקומץ, לפי מ"ש התוס' והרא"ש בהלכות קטנות, ולא אשכחן הכי בקדימת ברכה לחבירתה. וכן כתב בהדיא בס' הזכרונות, בהשגתו על מהר"ם גלאנטי שהתיר שלא להביא הפירות לפניו בבת אחת בשבת, שאז לא נפטרו אף שברכותיהם שוות, דמתניתין דקתני היו לפניו מינים הרבה, דוקא קתני היו לפניו, ועל זה כתב בספר הנ"ל דמתניתין לענין קדימה שהיא קלה דוקא מתנייא, אבל לא לענין לאפושי בברכות.

מאולפי זה צריך לומר שמה שכתב המ"א בסי' רי"א סק"ט ובסי' רי"ב סק"ג, דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה אף שהוא חביב, היינו כשהחביבות שוה לו בין שיקדימנו בין שיאחרנו, אבל כשחפץ ומתאוה להקדימו דוקא, אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה כמ"ש סוף סי' רט"ו, והוא הדין משום קדימה הקלה.

מבומיהו מספר הנ"ל אפשר לדחות, משום דמסיום לשונו מבואר דסבירא ליה דאף כשאין כולם לפניו בשעת הברכה נפטרים בה (אם דעתו עליהם) דדמי לאמת המים עיי"ש, אם כן יש לומר דהתם דוקא דהוה ברכה לבטלה ממש, שהרי נפטרו כולם בברכה אחת, הילכך הקדימה קלה ממנה (אבל משום גרם בלבד סבירא ליה דאין איסור כלל[)]. והכי סבירא ליה גם כן למהר"ם גלאנטי סי' ל"[ח] עיין שם, שלא הזכיר כלל שיביאו בני ביתו לפניו, אלא אף הוא עצמו יביאם על השלחן אחד אחד, ולא אסר שם בבת אחת, אלא משום דהוה ברכה לבטלה, ואסור לענות אחריו אמן עיין שם. ואם כן כשנוטל אחד אחד ממקום הנחתן דמי ממש להביאו כולם לפניו ואוכלן אחד אחד בהפסק ברכת המזון בינתיים. ושם חלוק המגן אברהם סוף סימן רט"ו על השל"ה, ועל מהר"ם גלאנטי לא חלק. וגם בלאו הכי קשה מה הפרש בין מצוה לבני ביתו שלא יביאו כלל, בין מניח אותם בעצמו עד לאחר כך, סוף סוף אפשר לפטרם בברכה אחת ואינו פוטר. ועוד קשה למה אסרו התוס' לחלק סעודת שחרית, לא יביאו על השלחן רק חצי סעודה. ועוד קשה למה לא כתב המ"א ומיהו אף בחול כו' לעיל על דברי של"ה. ועוד קשה למה כתב כאן לאפוקי מרבינו קלונימוס, דילמא לא היה הלחם לפני רבינו קלונימוס, דאין צריך להיות הלחם על השלחן בשעת קידוש כשאוכל מיני תרגימא מיד. ומכל זה אפשר לחלק, דכשחפץ לאכול כל הפירות היום אף בלא ריבוי הברכות, דבכהאי גוונא מיירי בשל"ה, דסתמא דמילתא כשהביאום לפניו מצדו לא יבצר לאכול כולם מיד, אלא שמניחם בשביל לברך עוד, הרי זה גורם ברכה שאינה צריכה, לאפוקי כשאם לא ריבוי הברכות לא היה אוכל כלל פירות אלו היום, וזה אין איסור כלל לאכול בשביל הברכה, שהרי רב חייא בריה דרב אויא דממלא להו במיני מגדים, משמע שלא היה אוכל רק בשביל הברכה, ואם כן אין כאן שום איסור, לא במה שיאכלם אחר כך בשביל הברכה, ולא במה שאינו אוכלם עכשיו, שאינו מחויב לאכול דבר שאינו חפץ כמ"ש המ"א, ובכהאי גוונא מיירי במהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות עיי"ש. ולכן כתב על זה המ"א מיהו אף כו', פירוש דאף בחול כהאי גוונא שאינו חפץ כו' אלא דבשבת כו', רוצה לומר דבשבת בשביל להשלים ק' ברכות חפץ לאכול אחר כך, אף שאינו מתאוה לאכול כלל.

מגואף אם אין כן כוונת המ"א, אלא שכתב כן מחמת שלא ראה גוף התשובה של מהר"ם גלאנטי וגוף ספר הזכרונות, רק מה שהעתיק בכנסת הגדולה משמם. מכל מקום לדינא יש להקל עכ"פ כשאינו אוכל כלל רק מחמת הברכה, דלכל הפחות בכהאי גוונא התירו מהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות, כיון דבלאו הכי דעת של"ה ואבן העוזר בסי' רי"ב להקל, וכן משמע בדרכי משה סי' קע"ז בשם הכלבו. ואף הדרכי משה בסי' רי"א לא חלק עליו אלא משום הקדימה, ולא משום גרם ברכה שאינה צריכה. וכן פסק כאן כרבינו קלונימוס. ואף האור זרוע אינו חולק על רבינו קלונימוס אלא משום אכילה לתיאבון, אבל בהא מודה ליה דאין איסור משום גרם ברכה שאינה צריכה, ולא משום הקדימה, לפי שלא היה חפץ לאכול כלל הגרימזי"ל אלא בשביל הברכה כמ"ש. או אפשר דאור זרוע לשיטתיה אזיל, לפי מ"ש בס' אבן העוזר בסי' רי"ב לדעת האור זרוע עיי"ש.

מדועיין במ"א סי' רצ"א (סק"ח) דהא יש אומרים כו', והיינו התוס' (ואף שבתוס' מיירי קודם חצות, מכל מקום סבירא ליה לדעתם דהוא הדין אחר חצות, ובפרט כיון שאפשר לקיימה אחר כך). אבל להרא"ש סבירא ליה דשרי אף בכהאי גוונא. שהרא"ש לא התיר משום דמצות סעודה שלישית דוחה איסור גרם ברכה שאינה צריכה, שהרי היה אומר שיותר טוב לעשות כן כו' (כמ"ש הטור), משמע דגם אם לא יעשה כן יוצא ידי חובתו, אלא שעכשיו הוא יותר טוב. וכן משמע גם כן בשו"ע שם ונכון הדבר כו', משמע שאין חיוב גמור בדבר, משום דבלאו הכי נמי נפיק ידי חובתו אף שיאכל אכילה גסה, אם אינו קץ במזונו עיין מ"א סי' תע"ו סק"ב, ואפילו הכי לא חיישינן לברכה שאינה צריכה. ומשום הכי נמי כתב המ"א שם, וריש סי' תמ"ד בשם השלטי גיבורים לחלק סעודת שחרית לשתים, אף שרבו האומרים שאינו יוצא בזה, ואי הוה איסור לדידהו משום ברכה שאינה צריכה, מה תקנה יש בזה. דאין לומר משום דאיסור זה מדברי סופרים וספק דברי סופרים להקל, דהא אינו ספק שקול, דהא בודאי העיקר כתוספות ורא"ש וטור ושו"ע וכל סיעתם שחלקו על בה"ג, דאינהו בתראי והמה הרבים. אלא ודאי סבירא ליה שאין טעמו של הרא"ש משום דהמצוה דוחה את האיסור (או משום דעל ידי כן הוה ליה ברכה הצריכה). וחזר בו ממ"ש בסוף סי' רט"ו, משום דכשהגיע לעיקרא דמילתא בדוכתא, דקדק מלשון הרא"ש וטור ושו"ע שם כמו שכתבתי. אלא טעמו של הרא"ש הוא משום דכיון שמתכוין בשביל כבוד שבת כו' (עיי"ש בב"י). רוצה לומר כיון שהוא מתכוין בשביל כבוד שבת, אף שאינו מוכרח לזה, הכרח גמור אין כאן (וצ"ע בתשובת הרא"ש) כו'.

מה(וטעמא דמילתא אפשר משום דלא גרע כשמתכוין לשם שמים, אף שאינו אלא להידור מצוה מן המובחר, ממה שמתכוין לחפצו ותאותו, דאז אין איסור משום גרם ברכה שאינה צריכה כמ"ש לעיל. והיינו דוקא בברכת הנהנין שתלויין בחפצו ורצונו, לא גרע חפצי שמים, אף אם אינן אלא כדי לצאת לדברי הכל, ואף שאין הלכה כדבריהם, מכל מקום כיון שהוא חפץ ומתכוין לכך, לא גרע ממתכוין בשביל הנאתו. אבל בפ' בא לו גבי ספר תורה, שאין הדבר תלוי ברצונו, שהרי מחוייב הוא לקרות ובעשור מתקנת חכמים, שאם לא כן היאך היה מברך על ספר תורה ב', להכי איכא התם איסורא בגרם ברכה שאינה צריכה, אף שמתכוין לשם שמים, שאין הדבר תלוי בכוונתו וחפצו. ומשום הכי למדו מכאן לענין שח בין תפלה לתפלה, דאין לענות אפילו אמן יהא שמיה רבא וקדושה, משום דמחוייב הוא לתוכפן זו אחר זו בלאו הכי, כמ"ש מהרא"י וב"י סימן (ל"ב) [כ"ה[. והרשב"א שם דלא סבירא ליה הכי ומתיר לענות, ולא חש לגרם ברכה שאינה צריכה, כמו בספר תורה שהתירו בעל פה מהאי טעמא, ומנא ליה לחלק בין חיוב עניית אמן יהא שמיה רבא וקדושה לאיסור אמירה בעל פה, ולפי מ"ש אתי שפיר. ולפי זה איכא נפקא מינה לדינא, דבין שחיטה לשחיטה מותר לענות אמן יהא שמיה רבא וקדושה לדברי הכל ודו"ק).

מוואם כן כשמתכוין להשלים ק' ברכות, שהוא הכרח גמור מדינא דגמרא, דתניא חייב אדם לברך ק' כו' (ודינו של הרא"ש אינו דינא דגמרא, דהא קיי"ל כר' יוסי בפרק ערבי פסחים דאוכל והולך עד שתחשך. ולא הצריכוהו לאכול סעודת שבת מיד, אלא אם רצה מפסיק עכשיו וחוזר ואוכל לאחר זמן כמו לרבי יהודה עיי"ש, דעל כל פנים לרבי יהודה שרי למיעבד הכי, ולא פליג רבי יוסי בהא).

מזויצא דינו של של"ה ברור לפי דעת הרא"ש וטור ושו"ע החולקים על התוס', וכן הוא גם כן דעת רבינו קלונימוס ואור זרוע ודרכי משה כאן, מהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות ובעל כנסת הגדולה שהעתיקם, הילכך הסומך על כל הני רבוותא נגד המ"א אין מזחיחים אותו:

מח(ה) ולא כו'. כן משמע בפרי חדש ריש סי' תרפ"ו במה שהביא ממר בריה דרבינא.

מטואף שאין משם ראיה כלל, שהרי אף בשבת עצמו היה מתענה, ועל כרחך צריך לומר דעונג היה לו כדר"י החסיד, או דפליג אדרבא, או דתענית חלום הוה כמ"ש הרשב"א, עיין סי' רפ"ח ותר"ד. מכל מקום בתוספות סוף פ"ג דעירובין מבואר דבני בי רב תענית רשות הוו יתבי (דלא כמ"ש הט"ז סי' תרפ"ו, לדעת המגיד משנה, אלא כוונת המגיד משנה היא כואם תמצי לומר של הט"ז). ודוחק לומר דאתענית צדיקים קאי, כיון שתענית זה לא הוזכר כלל בכל התלמוד, ופשיטא תענית ערב ראש חדש שנתפשט בדורות האחרונים. ואם כן קשה מתענית אסתר שנד[ח]ה ואנשי המעמד. וצריך לומר (כמ"ש בפנים) דאיסור קל הוא ואין חוששין לו לדחות התענית לגמרי אלא לקובעו ביום אחר, ובני בי רב היו מתענים כל השבוע ולא היו חייבים לבטל תעניתם לגמרי. אבל אנשי המעמד לא רצו להתענות בו, כיון שהדבר היה תלוי ברצונם לא רצו לדחות אפילו איסור קל הזה בתעניתם, אף על פי שאם היו רוצים היו יכולים, ואינן חייבים למנוע מחמת איסור קל הזה, מכל מקום הם לא רצו לדחות האיסור הזה:

נ[1565] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:

נא(א) הליכת ג' פרסאות בערב שבת (ס"א-ד).

נב(ב) סעודה גדולה וקטנה בערב שבת (ס"ה-יא).

נג(ג) קביעת תענית בערב שבת (ס"יב-ג).

נד[1566] ר' אלעזר ב"ר צדוק סוכה מד, ב (אמר אייבו משום רבי אלעזר בר צדוק אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות). טור ושו"ע ס"א (אין הולכים בערב שבת יותר מג' פרסאות).

נה[1567] רש"י שם (אלא ישבות לו בעוד יום גדול, ויכין לו סעודת שבת). רמב"ם פ"ל הי"א (אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב, ויכין סעודה לשבת). טור ושו"ע שם (כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול, ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת).

נווהיינו שאף ש"מתחלת היום" עד השקיעה יש הרבה יותר משיעור הליכת ג' פרסאות (שהם ד' שעות ו-48 דקות, כדלקמן ס"ג). מכל מקום הצריכו שיגיע לביתו "בעוד היום גדול".

נז[1568] רב כהנא סוכה שם (אמר רב כהנא לא נצרכא אלא אפילו לביתיה). טור ושו"ע שם (בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו).

נח[1569] גמרא שם (אמר רב כהנא בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחי). רש"י שם (שהולך לביתו, והם אינם יודעים שיבא היום, ואין מכינים לצורכו). ר"ן שבת ז, ב ד"ה גרסינן בפרק לולב (לא מבעיא לבי אושפיזא, שלא היו מצפין שיבא שיכינו בשבילו, אלא אפילו לביתיה, דאיכא למימר הכינו בשבילו שמא יבא, אפילו הכי לא, דזימנין לא חיישי כולי האי, וכעובדא דרב כהנא).

נט[1570] משמעות רמב"ם שם (שהרי אין אנשי ביתו יודעין שהיום יבוא כדי להכין לו). ב"י סוד"ה אין הולכין (וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שהרי אין בני ביתו יודעים שהיום יבוא כדי להכין לו. ופשוט הוא).

ס[1571] רבינו ירוחם נתיב יב ריש ח"א (ונראה כי הכל לפי הענין, שאם שלח שליח לפניו, או צוה קודם לביתו להכין לו, אין זה מן הכלל). שו"ע שם (ואם שלח להודיעם שהוא הולך שם לשבת, מותר לילך כמה פרסאות בכל גוונא).

סאוהיינו אפילו יותר מג' פרסאות, ואפילו אחרי "תחלת היום". וראה מראי מקומות וציונים.

סב[1572] ב"י שם (ונראה לי דהיינו כשהוא במקום יישוב, שיוכל להכין צרכי שבת. אבל אם הוא במקום שאי אפשר להכין צרכי שבת, מוטב שיבוא לביתו, אולי יוכל להכין צרכי שבת, משישאר שם, שודאי לא יוכל להכין צרכי שבת). שו"ע ס"א (והני מילי כשהוא ביישוב, במקום שיוכל להכין צרכי שבת, אבל אם במקום שהוא שם אי אפשר לו להכין צרכי שבת ... מותר לילך אפילו כמה פרסאות).

סג[1573] לבוש ס"א (אולי יבא למקום שיוכל להכין לצרכי שבת).

סד[1574] ב"י שם (ואף על פי שהוא הולך להתארח אצל אחרים מותר).

סה[1575] ראה בדי השלחן סי' סט ס"ק ד, דהיינו שיש עמו צידה שיכול להכין מהם צרכי שבת. אבל אם יש עמו מאכלים מוכנים, מותר לו לילך אפילו אם הוא במקום בטוח.

סו[1576] ב"י שם (ואפילו אם יש עמו צידה כדי צרכי שבת, אם אינו עומד בשבת במקום יישוב בטוח, מותר לילך כמה פרסאות, דמקום יישוב בעינן, דאילו עומד בדרך אינו מקום בטוח, דכל הדרכים בחזקת סכנה). שו"ע שם (אבל אם ... שאינו מקום יישוב בטוח, מותר לילך אפילו כמה פרסאות).

סזוראה לקוטי שיחות חי"א ע' 64 הע' 15 ובשוה"ג. שלחן המלך ע' קעח.

סח[1577] לבוש ס"א (משישאר שם במקום דאגת הסכנה, ויצטער כל השבת, ולא יהיה לו עונג שבת כלל).

סטואם הוא במקום בטוח, ויש עמו צידה שיכול לקחת עמו – ראה תהלה לדוד ס"ק א. בדי השלחן סי' סט סק"ד. קובץ דברי תורה חו' ז ע' נג.

ע[1578] ב"ח סוף ס"ב (אבל בהולך בעגלה או רוכב סוס, נהגו העולם להקל, והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ומכל מקום צריך ליזהר שלא יהלך עד עת ערב, אפילו ממהר כדי לבוא לעירו ולביתו). מ"א סק"א (ואם הוא יושב בעגלה יכול ללכת יותר. ומכל מקום יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול (ב"ח)).

עא[1579] משמעות מ"א שם. וראה שו"ת בית יעקב סי' לה. קיצור הלכות הערה 3.

עב[1580] ג' פרסאות, שהן י"ב מיל, וכל מיל הוא 24 דקות, הרי 288 דקות, שהן ד' שעות ו-48 דקות.

עגוהיינו אף שיוצא ב"תחלת היום" ויש יותר משיעור זה עד השבת (ראה לעיל הערה 1567).

עד[1581] סעיף י (שהעיקר כדעה הב' שם, שמהלך מיל הוא שני חומשי שעה, שהם כ"ד דקות.

עהוראה לעיל סי' קפד ס"ג, ולקמן סי' רסא ס"ה, וסדר הכנסת שבת (שלענין שיעור ד' מיל קיי"ל ששיעור מיל הוא 18 דקות), ושם נסמן.

עו[1582] אגודה סוף סוכה סי' לט (ובמדינות האלו לא ראיתי נזהרין מזה, כי רוב בני אדם מכינין בריוח ולא בצמצום). מ"א סק"ב (ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח, ולכן אין נזהרים בזה (אגודה סוף סוכה)).

עזוראה בדי השלחן סי' סט ס"ק ה.

עח[1583] סיכום תוכן ההלכות שנתבארו לפנינו ס"ה-יא, ולקמן סי' רעא ס"ט:

עט(א) סעודה גדולה שאינו רגיל בה – אסור מהבוקר (ס"ה).

פ(ב) סעודה קטנה שרגיל בה – מצוה להמנע מלקובעה מתחלת שעה עשירית (ס"ט).

פא(ג) משחשיכה אסור לטעום כלום קודם קידוש אפילו מים (רעא, ט).

פב(ד) מצוה להמנע מלאכול קודם עיקר הסעודה, כדי שיאכל הלחם בתיאבון (ס"י).

פג(ה) אחר קידוש קודם עיקר סעודה – אסור לטעום כדי להשלים מאה ברכות (סי"א).

פד(ו) ואם טועם אחר קידוש לתיאבון – אין למחות ביד המקילין (ס"י).

פה[1584] גיטין לח, ב (אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה ... סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו). רמב"ם פ"ל ה"ד (אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת). טור ושו"ע ס"ב (אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה).

פו[1585] רמב"ם ושו"ע שם (סעודה ומשתה). לבוש ס"ב (סעודה של משתה).

פז[1586] מ"מ שם (ונראה מלשון רבינו שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול אסור לעשותו בערב שבת). שו"ע שם (שאינו רגיל בימי החול).

פח[1587] מ"מ שם (וכל היום בכלל האיסור). לבוש שם (כל היום אפילו בשחרית).

פט[1588] רש"י שם (איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה). לבוש שם (כדי שיאכל בלילה סעודת שבת לתיאבון).

צוראה בדי השלחן סי' סט סק"ו. קיצור הלכות מילואים ע' כב.

צא[1589] ב"ח סוד"ה אין קובעין (ואם אפשר היה לזמן אחר ... פשיטא דאסור). הובא במ"א סק"ג (דהי' אפשר לעשותו ביום אחר).

צב[1590] רמ"א ס"ב (וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה או פדיון הבן, מותר). סעודת מילה נתבארה כאן, וסעודת פדין הבן – לקמן ס"ח.

צג[1591] מ"א סק"ג (בסי' תמ"ד ס"ז דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפילו בערב פסח ... כל שכן בערב שבת דקיל טפי ... דכיון דאירס בערב שבת הוה ליה זמן הסעודה בערב שבת. ואין לומר דלא הוה ליה ליארס היום, דיש לחוש שמא יקדמנו אחר).

צדוכדלקמן סי' תמד סט"ו (מי שהלך מביתו בארבעה עשר ... לסעודת מצוה, כגון סעודת מילה ופדיון הבן וסעודת אירוסין ונשואין).

צה[1592] מו"ק יח, ב (מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר).

צו[1593] רמ"א יו"ד סי' שצב ס"ב (אפילו באבלות דאביו ואמו, מותר לישא ולבא עליה אחר שבעה, אם לא קיים פריה ורביה). לקמן סי' תצג ס"ג (מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, או שאין לו מי שישמשנו ... שמותר לו לישא אפילו בתוך שלשים לאבילות אביו ואמו).

צז[1594] מ"א ס"ק ה (ומילה אף על פי שעבר זמנה, כגון שהיה חולה בשמיני, מקרי זמנה קבוע, דכל שעתא ושעתא זמניה היא, דאסור להניחו ערל). ובסי' תקסח סק"י (מילה אף על פי שעבר זמנה כל שעתא ושעתה זמנה הוא דאסור לעמוד ערל).

צחוראה לעיל סי' רמח קונטרס אחרון סוף ס"ק א (והערות 1446-1447).

צט[1595] לבוש ס"ב (שהוא מצוה כמו סעודת שבת ולמה תדחה מפני סעודת שבת, ואם אפשר לו לקיים שתיהם מה טוב ומה נעים, ואם אי אפשר, יזכה בראשונה, דכל הקודם זוכה). מ"א סק"ו (אם אפשר לקיים שתיהן מוטב, ואם לאו, תדחה סעודת שבת (לבוש)).

ק[1596] סעיף ח (אם יש קצת אונס שלא יוכל לסעוד בלילה, יכול לדחות הסעודה עד למחר, שיאכל ג' סעודות ביום. ובלבד שיקדש בלילה ויאכל מיד אחר הקידוש כזית מחמשת המינים, או שישתה עוד רביעית יין, כמו שנתבאר בסימן רע"ג. אבל אם אין שם אונס, אין לעשות כן, שהרי אפילו מבעוד יום מצוה למנוע מלאכול כדי שיאכל בלילה לתיאבון, כמו שנתבאר בסימן רמ"ט).

קא[1597] ב"ח שם (בסעודת ברית מילה ופדיון הבן, דלכתחלה צריך להתחיל קודם ט' שעות זמניות). מ"א סק"ו (וב"ח כתב דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית).

קב[1598] סעיף ט.

קג[1599] של"ה ריש מס' שבת, קלא, א ד"ה במס' גיטין (וכשלמדתי תורה בק"ק קראקא אצל רבי מורי הגאון החסיד מהר"ר שלמה זלה"ה, אירע שהיה סנדק בערב שבת, ולא רצה לילך לקביעת הסעודה של מילה, ואמר שהוא קל וחומר מסעודת מילה שחלה מראש חודש אב עד התענית, שאין אוכלין בשר כי אם מנין ולא יותר). והיינו כמובא ברמ"א סי' תקנא ס"י (ובשבוע שחל ט' באב בתוכה, אין לאכול בשר ולשתות יין, רק מנין מצומצם). תוכן הדברים בפסקי ושו"ת מוה"ר שלמה מלובלין סי' טו.

קדהובא במ"א שם (ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בערב שבת, ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו).

קהאמנם מדברי השל"ה נראה, שאם יש כבר מנין מצומצם, גם הסנדק לא יאכל בסעודה זו. ואילו כאן נפסק: (א) דהיינו "לבד מן השייכים לסעודה". (ב) דהיינו לא רק "בעלי הברית", אלא גם "הקרובים" (דהיינו כל מי שפסול לו לעדות).

קוויתבאר בקונטרס אחרון סק"א.

קז[1600] רמ"א סי' תקנט ס"ח (ואבי הבן, והמוהל, והסנדק כולם נקראים בעלי ברית).

קחוכן הוא לקמן סי' תע ס"ח (בעלי הברית דהיינו המוהל והסנדק ואבי הבן). תצג ס"ד (בעלי הברית דהיינו המוהל והסנדק ואבי הבן).

קטוכאן לא הזכיר את אבי הבן, שכבר הזכיר את "הקרובים".

קי[1601] רמ"א ס"ב (או פדיון הבן).

קיא[1602] ראה מ"א סי' שלט סק"ח (בי"ד סי' ש"ה כתב הב"ח דאם מלאו לו כ"ט [יום] י"ב [שעות] תשצ"ג [חלקים] ביום ו', יפדוהו ביום ו' דהוי חדש, וכ"כ הש"ך ס"ק י"ט שם. ולי נראה דאין לסמוך על זה, דבבכורות דף מ"ט אמרינן מת ביום ל' כיום שלפניו כו', מאי טעמא דרבנן גמרי חדש חדש ממדבר, מה התם ומעלה אף הכא נמי ומעלה וכו', קשה, מאי פריך מאי טעמא דרבנן, הא עדיין לא כלה לו חדש. אלא נראה לי דהכי פירושו, כיון שכלו כ"ט י"ב תשצ"ג הוה ליה חדש. ומשני דבעינן ומעלה, ולכן צריך שיגיע ליום ל"א). לקמן שם ס"ו (ואפילו אם כלו לו כ"ט י"ב תשצ"ג ביום ו', שהוא חדש, לא יפדהו ביום ו', לפי שחדש שבתורה הוא שלשים ימים שלימים, ולכן צריך שיגיע ליום ל"א בשעת הפדיון). פסקי הסדור דיני פדיון הבן (מיום שלשים ולמעלה, דהיינו ביום ל"א).

קיב[1603] מ"א סק"ה (פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת ... כן משמע בתוס' במו"ק סוף דף ח). ובתוס' שם ד"ה מפני ביטול (סעודת פדיון הבן צריך עיון אם מותר לעשות במועד, ואין לומר הא זמנה קבוע, תינח בזמנה, שלא בזמנה היאך יהא מותר). ובמ"א סי' תקסח ס"ק י (פדיון הבן כיון שעבר זמנו יכולין לדחותו יותר, כנ"ל לדעת התוס', ואם כן יש לומר דלא מקרי סעודת מצוה).

קיגוראה פסקי הסדור דיני פדיון הבן (מכאן ואילך עובר בעשה). שער הכולל פט"ו אות ב. ובהגהת כ"ק אדמו"ר זי"ע שם בשוה"ג. מראי מקומות וציונים. קובץ דברי תורה ח"ג ע' ל. יגדיל תורה (נ. י.) ז ע' לז. יז ע' עדר.

קיד[1604] ראה מראי מקומות וציונים, שיש רוצים לגרוס: ולא יפדנו כו'.

קיה[1605] מ"א סק"ג (אם אירס קודם לכן, אסור לעשות בערב שבת סעודת אירוסין). ובסי' תמד סק"ט (אם אירס קודם לכן, אסור לעשות הסעודה בערב שבת).

קיו[1606] שו"ע המחבר שם ס"ו (חתן ושושבינים וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל ז' ימי המשתה), ולקמן סי' תרלט ס"י (הנושא בתולה שנים או שלשה ימים קודם החג, בענין שנמשכו שבעת ימי המשתה שלו בתוך החג ... הרי החתן והשושבינין וכל בני החופה, דהיינו אותם אנשים שאוכלים עם החתן, פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה). וראה בדי השלחן סי' סט סק"ז. קונ' השלחן. מראי מקומות וציונים. משולחן הארי ע' 51.

קיז[1607] רמב"ם פ"ל ה"ד (ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך), לפירוש המ"מ שם (אפילו סעודה שרגיל בחול כל היום מותר להתחיל). שו"ע סוס"ב (אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר להתחיל מן הדין).

קיח[1608] מגדל עוז שם, בדעת הרמב"ם (בסעודה קטנה ... בזה לא הזכיר בלשונו משתה אלא לשון סעודה בלבד, כלשון התלמוד דפ"ק דשבת). והיינו כדאמרינן שבת ט, ב (ולא לאכול, בסעודה קטנה).

קיט[1609] לבוש ס"ב (ודוקא סעודה של משתה ... אבל לאכול ... אפילו סעודה שרגיל בו בחול מותר כל היום להתחיל מן הדין).

קכ[1610] פסחים צט, ב (תניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך). וגמרא שם ק, א (לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי). רמב"ם ומ"מ שם. שו"ע שם. וראה מראי מקומות וציונים.

קכא[1611] רמב"ם שם (ואע"פ כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול). מ"מ שם (לקבוע סעודה שנהג בה בחול, מצוה להמנע מתשע שעות ולמעלה, לפי שסבור רבינו דאע"ג דקי"ל כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך, דהיינו דוקא בלא קביעות סעודה). שו"ע שם (אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול, מט' שעות ולמעלה).

קכבוהיינו שאף לקביעות סעודה שנהוג בה בחול קיי"ל כרבי יוסי (אוכל והולך עד שתחשך), אלא שמכל מקום "מצוה להמנע", לחוש מעט לדעת רבי יהודה שאוסר (מן המנחה ולמעלה).

קכגוכן הוא לקמן סי' רנ קונטרס אחרון ס"ק ב (ועיין סי' רמ"ט דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין). סי' שא קונטרס אחרון ס"ק ב (עיין סי' רמ"ט שיש מצוה להמנע מדבר שאין בו איסור מדינא).

קכדואף שבברייתא הנ"ל אמרו "מן המנחה ולמעלה", וכן הוא ברמב"ם שם, הפירוש הוא מתחלת שעה עשירית, וכמו לענין ערב פסח דלקמן רס"י תעא (מתחלת שעה עשירית בערב פסח).

קכהונתבאר בב"י (ומתוך דברי הרב המגיד תבין שמנחה האמורה כאן היא מט' שעות ולמעלה ... סמוך למנחה קטנה קאמר, אלמא דבהכי סגי ליכנס תאב לסעודת הלילה. ומיהו חצי שעה קודם לזמן מנחה קטנה בעינן כמו בערב פסח).

קכווכדאמרינן בפסחים קז, ב (סמוך למנחה קטנה תנן). ופירש ברא"ש שם פ"י סי' ב (פירוש, סמוך למנחה מתשע שעות ולמעלה, דמנחה גופה – מט' שעות ומחצה ולמעלה, וסמוך לה – ט' שעות).

קכזוכדאמרינן בברכות כו, ב (ואיזו היא מנחה קטנה, מתשע שעות ומחצה ולמעלה). וסמוך למנחה היינו מתשע שעות, דהיינו מתחלת שעה עשירית.

קכחוהן שעות זמניות, כמו לענין ערב פסח, שנתבאר לקמן שם (ובין שהיום ארוך ובין שהיום קצר, לעולם אסור לו לאכול מתחלת רביע יום האחרון עד הלילה).

קכטכמבואר בפירוש המשניות להרמב"ם פ"י מ"א (סמוך למנחה, כשנשאר מן היום יותר על שעתים ומחצה זמניות). מ"א סי' תעא סק"א (משעה עשירית, היינו רביעית היום). פר"ח שם ס"א (ושעות הללו הם שעות זמניות, וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה). והיינו שכל יום יש בו יב שעות זמניות, ותחלת שעה עשירית עד סוף היום הן שלש שעות זמניות, שהוא רביע יום האחרון.

קל[1612] לבוש שם (כדי שיאכל לתיאבון בלילה).

קלאוראה גם לקמן סי' עדר ס"ח (שהרי אפילו מבעוד יום מצוה למנוע מלאכול, כדי שיאכל בלילה לתיאבון, כמו שנתבאר בסימן רמ"ט).

קלבוכן הוא בערב יום טוב, כדלקמן סי' רצא ס"ד (מצוה להמנע מלקבוע סעודה בערב יום טוב משעה עשירית ולמעלה, כמו בערב שבת). סי' תקכט ס"ב (מצוה להמנע מלקבוע סעודה בערב יום טוב משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל סעודת יום טוב לתיאבון).

קלג[1613] מ"מ שם (ולאכול ולשתות בלא קביעת סעודה ... כל היום מותר להתחיל), ושו"ע שם (ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה ... כל היום מותר להתחיל).

קלד[1614] סעיף ט (אסרו חכמים לטעום כלום אפילו מים משהגיע זמן הקידוש עד שיקדש, דהיינו משהגיע בין השמשות).

קלה[1615] סעיף א (כל אדם אף שאינו איסטניס אסור לו לאכול פת דהיינו מצה עשירה (כמו שיתבאר) מתחלת שעה עשירית בערב פסח עד הלילה, כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון).

קלוולענין ערב סוכות ראה לקמן סי' תרלט ס"כ (וכיון שאכילת לילה הראשונה נלמד בגזירה שוה מאכילת מצה, צריך להיות דומה לה בכל דבר, דהיינו שלא יאכל בערב יום טוב מן המנחה ולמעלה, כדי שיאכל בסוכה לתיאבון).

קלז[1616] דרכי משה סק"ד, בשם אור זרוע הל' ערב שבת סי' כא (פירש ה"ר אליעזר ממיץ זצ"ל, מצוה לבר ישראל שיאכל סעודת שבת לתיאבון ... ועיקר סעודת שבת בלחם תלוי ... ומאחר שהוא כך דסעודת שבת היינו לחם, צריך למיכליה לתאבון, לכן כל בן ברית אסור למיכל אותו גירמזל"י בשבת קודם הסעודה, משום דלא אכיל [עיקר] סעודת שבת לתיאבון, והעושהו לא ניתן להשבון). ומ"א סוף ס"ק ו.

קלח*

קלטוכל זה הוא אחר הקידוש קודם עיקר הסעודה, ש"מצוה להמנע מלאכול שום דבר", כדי ש"יאכל הלחם לתיאבון".

קממשא"כ קודם הקידוש אסור לטעום מעיקר הדין, כדלקמן סי' רעא ס"ט (אסרו חכמים לטעום כלום, אפילו מים, משהגיע זמן הקידוש עד שיקדש). ונתבאר שם טעם האיסור.

קמאוכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג (הדרכי משה התיר מבעוד יום, והיינו לאחר קידוש, כדמייתי מעובדא דרבינו קלונימוס, ועל זה תמה המ"א, דאף האור זרוע מודה מבעוד יום). והיינו שרבינו קלונימוס והאור זרוע והדרכי משה והמ"א, כולם מיירו כשרוצה לאכול לאחר קידוש קודם סעודה.

קמבואף שמשיגרא דלישנא נראה דמיירי (בתחלת הדברים כאן) קודם קידוש, ואחר כך מוסיף "אפילו לאחר שקידש על הכוס".

קמגאפשר שהפירוש הוא כמו "ואעפ"י שהוא לאחר שקידש היום", והיינו שכל האמור כאן מיירי אחר שקידש על הכוס.

קמד[1617] אחרי שהביא האור זרוע את דברי רבינו אליעזר ממיץ, מוסיף וכותב "ולפי דעתי משמע שמותר לאכול גרימזל"י קודם שיאכל הלחם ... דערב שבת לאחר שקידש על היין היו מביאים גירמזי"לי לפני רבינו קלונמוס" (כמובא לקמן במוסגר שבסוף הסעיף). הרי מיירי ב"ערב שבת לאחר שקידש".

קמהוכן הביא מדבריו בדרכי משה שם, והוסיף בדברי האור זרוע "ולכן מותר לאכול אלו הגרימז"ל מבעוד יום". הרי מיירי "מבעוד יום".

קמווחלק עליו במ"א ס"ק ו (ולא הבינותי דבריו, דאף האור זרוע לא אסר אלא בשבת, לאפוקי מעובדא דרבינו קלונימוס, נראה לי שהדין עמו). והיינו שמבעוד יום מודים כולם להיתר. ובשבת היא מחלוקת הפוסקים, ונראה לו שהדין עם האוסרים.

קמזועל זה מוכיח בקונטרס אחרון ריש ס"ק ג, שבודאי גם מחלוקת הפוסקים היא כשקיבל עליו השבת וקידש, ורוצה לאכול מגדנות קודם שהתחיל הסעודה, שהרי בזה מיירי רבינו קלונימוס.

קמחומזה מוכיח בקונטרס אחרון שם, שהמחלוקת בינם היא "אם דעתו להתחיל סעודת שבת קודם שחשיכה", ומה שכתב המ"א להיתר מבעוד יום לכל הדעות, היינו כשדעתו להתחיל סעודת שבת אחר חשיכה. וכן נפסק כאן.

קמטומכל מקום דן בזה בקונטרס אחרון שם, ומבאר בכמה אופנים, ומסיים "וצ"ע". וגם כאן הכניס הוספה זו במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

קנ*

קנאעוד נתבאר לקמן סי' רעג ס"ז (הורו הגאונים שזה שאמרו חכמים אין קידוש אלא במקום סעודה, אין צריך שיגמור שם כל סעודתו, אלא אפילו אם אכל כזית, או אפילו כזית מחמשת המינים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, או ששתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ויכול לאכול אחר כך הסעודה במקום אחר, בין מיד בין לאחר זמן).

קנבובקונטרס אחרון ס"ק ג נתבאר, שגם בזה, אם דעתו לקבוע סעודתו מיד, יש אומרים שמצוה למנוע מלאכול שום דבר קודם, אלא "דסמך על מה שכתב כאן, והתם עיקרא דדינא אתי לאשמועינן", לומר שבכל אופן יוצא ידי קידוש, ויכול לאכול אחר כך אפילו במקום אחר ואפילו לאחר זמן, ולא בא לדון שם אם מצוה לכתחלה להמנע מזה.

קנג*

קנדהלכה זו נתבארה לקמן סי' רעא ס"ט, אף לענין איסור אכילה קודם קידוש (משהגיע בין השמשות, שנתקדש היום מספק. או אפילו מבעוד יום, אם התפלל ערבית מבעוד יום).

קנהאלא דלקמן שם, דמיירי באיסור טעימה קודם קידוש, לא אסר אלא "אם התפלל ערבית", שאז קיבל עליו "עיצומו של יום" (כדלקמן בהערות שם). משא"כ כאן דמיירי באכילת מגדנות אחר קידוש, קודם שהתחיל סעודת שבת (כדלעיל הערה הקודמת), הרי כבר קיבל עליו "עיצומו של יום" כשקידש על הכוס, אף אם עדיין לא התפלל ערבית, כדלקמן סי' רסז ס"ג (שיכול לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה, אפילו אם לא התפלל ערבית עדיין).

קנו[1618] סעיף ה (אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם לסעוד בשבת, עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא וברכת המזון).

קנזאבל ראה לעיל סי' קפח ס"י, בהגהת מהרי"ל על הגליון (שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו, ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה, שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום).

קנחוראה תהלה לדוד ס"ק ג. ובהערות דלקמן סי' עדר שם.

קנט[1619] אור זרוע בשם הרא"ם שם.

קסומה שלפעמים אומרים שפרפראות של מיני דגן פותחים את בני המעיים, נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.

קסא[1620] דרכי משה (לדידן דקיימא לן דמותר לאכול אחר המנחה, שמע מינה דאין צריך לאכול סעודת שבת לתיאבון ... דערב שבת לאחר קידוש היו מביאים גרימז"ל לפני רבי קלונימוס ושאר הזקנים והיו מברכין עליהם בורא מיני מזונות ... ואחר כך היו אוכלים לחם לצורך הסעודה), בשם האור זרוע שם (ולפי דעתי משמע שמותר לאכול גרימזל"י קודם שיאכל הלחם, אף על פי שעיקר סעודת שבת הוא לחם ... דלא בעינן ליכנס לשבת כשהוא תאוה. וכן נמצא כתוב בתשובות, דערב שבת לאחר שקידש על היין היו מביאים גירמזי"לי לפני רבינו קלונמוס ולפ[נ]י הזקנים והיו מברכים עליהם בורא מיני מזונות ... ואחר כך היו אוכלים ללחם וצרכי הסעודה). והוא בפרדס רש"י ע' קפט (כך מנהגו של רב ר' קלונימוס, כשמביאין לפניו מאכל של טרייש ... מברך בורא מיני מזונות, ואחר כך מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה, ואחר כך מברך ברכת המוציא). ונתפרש באור זרוע דמיירי בליל שבת אחר קידוש.

קסב[הוא רבי קלונימוס הזקן, ברבי יצחק ממגנצא (שרבים מפסקיו הובאו בהפרדס לרש"י), ובן דורו של רבי קלונימוס הבחור, ברבי יהודה ממגנצא, הפייטן, דלקמן סי' רסח סי"ב, וסי' רעא סי"ט, ובהערות שם].

קסג[1621] סעיף ט.

קסד[1622] תוכן האמור בסעיף שלפנינו, ובקונטרס אחרון ס"ק ד, באיסור לגרום ברכה שאינה צריכה, וחובת הקדמת ברכת הלחם לברכת בורא מיני מזונות:

קסהיש הפרש בין הרוצה לאכול מיני מגדנות אחר קידוש קודם סעודה, כדי להשלים מאה ברכות בשבת, כדעת המ"א שהדין עם האוסרים בזה.

קסולבין החפץ ומתאוה סתם לאכלם קודם הסעודה, שאזי אין בזה איסור ברכה שאינה צריכה, וחובת ההקדמה. ואם כן תלוי הדבר במחלוקת הפוסקים באיסור אכילה קודם סעודת שבת, ואין למחות ביד המקילין.

קסזהמקור והטעם לחילוק זה נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד:

קסח(א) כיון שאינו חפץ לאכלם בתוך הסעודה, רק קודם הסעודה, "אינו מחויב שלא לאכול דבר שהוא חביב עליו וחפץ לאוכלו עכשיו".

קסט(ב) ואפילו רוצה לאכלם גם בתוך הסעודה, אלא שחפץ לאכלם קודם הסעודה, גם בזה אין משום ברכה שאינה צריכה, ולא משום קדימת ברכה לחברתה.

קע(ג) ואפילו אם רוצה לאכלם לפני הסעודה כדי להשלים מאה ברכות, מכל מקום כיון שבלאו ריבוי הברכות לא היה אוכלם כלל, אין בזה משום ברכה שאינה צריכה.

קעא(ד) ואפילו אם גם בלאו ריבוי הברכות היה אוכלם, כיון שמתכוין בהקדמתם בשביל מצוה, דעת פוסקים רבים שאין בזה משום ברכה שאינה צריכה. ומסיים: "הלכך הסומך על כל הני רבוותא נגד המ"א אין מזחיחים אותו".

קעב(ה) גם הובאה שם דעת רבינו עוזר, שאם העיקר והטפל אין ברכותיהם שוות, טוב יותר להרבות בברכות, ולא צוו למעט אלא כשיכול לפטור ב' דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם. וכן נפסק להלכה לעיל סי' ריב ס"ח, וסי' רטו ס"ד, וסדר ברכת הנהנין פ"ג הי"ד (כדלקמן הערה 1781).

קעגאמנם כאן בפנים, לא הובאו דעות אלו להתיר. ואפשר שקונטרס אחרון זה, שבו מביא גם את דעת המתירים, וכותב שאין מזחיחים את מי שסומך עליהם, נכתב אחרי הפנים. ומסקנתו נתבארה בסדר ברכת הנהנין (שהיא מהדורא בתרא), להקל כשאין ברכותיהם שוות.

קעדוראה פתחי הלכה פ"א הע' 26. הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ב ע' 117. הערות וביאורים תשכב ע' 57. תשכג ע' 63. תשכה ע' 40. קיצור הלכות מילואים לסי' רצ.

קעה[1623] שאז חייב לברך עליו תחלה וסוף, כמבואר בסדר ברה"נ פ"א הי"ז (ברכת המזון אינה פוטרת מעין שלש ... חוץ מן ... חמשת מיני דגן שאכלן לפני הסעודה נפטרו בברכת המזון בדיעבד, אבל לכתחלה, אם נזכר קודם ברכת המזון, צריך לברך תחלה על המחיה קודם ברכת המזון).

קעומשא"כ אם אוכלו לפתוח בני המעיים, נתבאר שם פ"ד הי"ג (מי שאוכל לפני הסעודה פרפראות כמו מיני מתיקה או מיני פירות לפתוח בני מעיים ולגרר ולהמשיך הלב לאכילה ... אין צריך לברך אחריהם לפני הסעודה, שנפטרין בברכת המזון).

קעז[1624] מ"א סוף ס"ק ו ‏(דברכת המוציא קודם לברכת בורא מיני מזונות, כמ"ש סימן רי"א ס"ה. ועוד דאפילו בשבת אסור לגרום ברכה), שכתב כן לסתו[ר] דעת רבי קלונימוס לבד ודו"ק.

קעחוהיינו שהמ"א לא חלק על עצם ההיתר הזה של אכילה קודם הסעודה, אלא על האכילה קודם הסעודה כדי להשלים מאה ברכות בשבת, כמבואר באור זרוע שם, המועתק בדרכי משה שם (והיו מברכים עליהם בורא מיני מזונות, ואחר כך ברכה אחת מעין ג', כדי להרבות ולהשלים מאה ברכות, ואחר כך היו אוכלים ללחם וצרכי הסעודה).

קעטומה שצריך להשלים בשבת את מאה הברכות, נתבאר לעיל סי' מו ס"א (ובשבת חסרו ... צריך למלאותן בפירות ומיני בשמים).

קפ[1625] סעיף ד (אסור לגרום ברכה שאינה צריכה, כגון כל שני דברים שיכול לפוטרם בברכה אחת, אסור לגרום שיצטרך לחזור ולברך, כגון שיפסיק בנתים בשיחה או בדבר אחר הגורם שיצטרך לחזור ולברך, ואפילו בשבת שחסרו הרבה ברכות ממנין ק' ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, אסור לגרום ברכה שאינה צריכה כדי להשלים לק').

קפא[1626] ברמ"א שם ס"ה (ברכת המוציא קודמת לברכת בורא מיני מזונות). מ"א שם סק"ט (פירוש כגון שיש שלחן ערוך לפניו לאכול פת, יברך תחלה על הפת). סדר ברכת הנהנין פ"י הי"ד (ברכת הפת אפילו של כוסמין ושיפון קודמת לכל הברכות).

קפבוראה מראי מקומות וציונים.

קפג[1627] ראה רמ"א שם (וכל הא דאמרינן דאחד קודם לחבירו, היינו שרוצה לאכול משניהם, לכן יש להקדים החביב או החשוב. אבל אם אינו רוצה לאכול משניהם, אינו מברך רק על זה שרוצה לאכול, אעפ"י שגם השני מונח לפניו). לעיל סי' קסח ס"ב (וכל זה כשרוצה לאכול משתיהן, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחת מהן, יברך עליה, ואין לו לחוש להשנית, אף על פי שהיא מוקדמת בפסוק והיא חשובה וחביבה עליו, שמשום קדימתה וחשיבותה אינו מחויב לאכול ממנה כלל).

קפדוכן כאן "שאינו חפץ ומתאוה לאכלו כלל בתוך הסעודה אלא קודם הסעודה".

קפה[1628] רוקח סי' לו (אין להתענות לכתחלה בערבי שבתות, דאמרינן בשלהי מגילת תענית [פי"א] הנשבע להתענות בערב שבת הרי זה שבועת שוא, שמקצת ערב שבת כשבת), ותשב"ץ סי' קו (אין להתענות לכתחלה בערב שבת), ומרדכי הל' תענית רמז תרלא (ובמגילת תענית אמר ר' יוסי בן דוסתאי משום ר' יוסי הגלילי מי שנשבע להתענות ערב שבת הרי זו שבועת שוא, שמקצת ערב שבת כשבת). הובא בב"ח ס"ד, ובסוס"י תרפו. מ"א סק"ז, ובסי' תרפו ס"ק ג.

קפווכן היא גרסתינו במשנה מגילה כו, א (ולא היו מתענין ערב שבת מפני כבוד השבת), הובא במ"א שם.

קפז[1629] תוספת שבת סק"ז (ויותר נכון לטעום מעט קודם שיקבל השבת).

קפח[1630] ברטנורא מגילה סוף פ"ב (מפני כבוד השבת, שלא יכנס לשבת כשהוא רעב). ב"ח סוס"י תרפו (שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה), ומ"א ס"ק ז.

קפט[1631] ירושלמי תענית פ"ב הי"ב (רבי אבון ציים כל ערובת שובא). הובא בב"י ד"ה ויראה שדרך. לפירוש המ"א ס"ק ז (וצריך לומר דהא דר' אבין ציים כל ערב שבת, היינו משום שהיה איסטניס, ואם היה אוכל ביום לא היה אוכל בלילה לתיאבון, כמ"ש סי' ת"ע, וכן עיקר).

קצוהיינו כמבואר בשו"ע סי' תע ס"ג (האיסטניס מתענה בערב פסח כדי שיאכל מצה לתיאבון). וכן הוא לקמן שם ס"ט (מי שהוא איסטניס כל כך שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה מצה לתיאבון, יש לו להתענות בערב פסח, כדי שיאכל מצה לתיאבון בלילה).

קצא[1632] רמב"ם הל' תענית פ"ה ה"ה (ואם חל י"ג באדר להיות בשבת, מקדימין ומתענין בחמישי). מ"מ שם (ואע"פ שנפסקה הלכה בתענית שחל להיות בערב שבת מתענה ומשלים ... דוקא כשבא זמנו הקבוע לו בערב שבת, אבל כשהוא נדחה מזמנו אין קובעין אותו בערב שבת, וכן מפורש בתשובת הגאונים ז"ל). הובא בב"ח סוס"י תרפו, ובפר"ח שם ס"ק ב.

קצבונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה, שעיקר החילוק הוא בין תענית שיכול להתענות ביום אחר או לאו.

קצג[1633] מ"א ס"ק ח (מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תק"[פ], וכמ"ש ביו"ד סוס"י ת"ב, והוא הדין ערב ראש חדש שחל בערב שבת).

קצדומה שציין ליו"ד סוס"י תב, הכוונה לרמ"א שם (מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו ... ואם חל תענית זה בערב שבת, דינו כשאר תענית).

קצהואף שלא נזכר תענית זה כאן, נזכר הוא לקמן סי"ג (או ביום שמת בו אביו ואמו).

קצווהיינו שבתעניות אלו אי "אפשר לו להתענות אותו תענית ביום אחר".

קצז[1634] בשו"ע שם ס"א-ב (אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם).

קצח[1635] הגהות מנהגים פורים אות נ (ומשם מהרי"ו מצאתי וז"ל, נראה לי דהוא הדין דאי איקלע ראש חדש באחד בשבת, אותן הנוהגין להתענות בערב ראש חודש יתענו ביום חמישי). ב"ח סוס"י תרפו (מי שרגיל להתענות בערב ראש חדש, אם חל ראש חדש ביום ראשון, אין להתענות ביום ששי אלא ביום חמישי, דכיון דנדחה מיום השבת שהוא זמנו אין קובעין לו בערב שבת, וכן כתב מהרי"ו). מ"א סי' תיז ס"ק ג (נהגו קצת להתענות ערב ראש חדש. ואם חל ראש חדש ביום א' מתענין ביום ה' (ב"ח סי' תרפ"ו. מנהגים). ואם חל ראש חדש בשבת מתענין ביום ו'). פר"ח סי' תיז (כשחל ראש חדש בשבת, הדבר ברור שיתענו בערב שבת, שהרי ערב שבת זמנה היא).

קצט[1636] עירובין מ, סע"ב (בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא). תוס' שם מא, א ד"ה שאני (בני בי רב דיתבי בתענית, דמשמע דאיירי בתענית הרשות). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה, שעל כרחך (בני בי רב היו מתענים כל השבוע, ולא היו חייבים לבטל תעניתם לגמרי). והיינו כיון שאין יכולים לדחותו ליום אחר.

ר[1637] עירובין מא, ב (דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענין ומשלימין). תוס' שם ד"ה והלכתא (פירוש אם ירצה להשלים, דשרי להשלים). רא"ש תענית פ"ב סי' כה (פירוש אם ירצה, ולא חשיב כמתענה בשבת). טור (פירוש אם ירצה, ולא הוי כמתענה בשבת).

רא[1638] שו"ע סי' תקסב ס"ו (אימתי מקבלו, בתפלת המנחה).

רב[1639] רא"ש שם (וכיון שיכול להשלים אם ירצה, והוא קבל עליו תענית סתם, וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית, צריך להתענות עד צאת הככבים). טור ושו"ע ס"ד (אם קבל עליו להתענות בערב שבת, צריך להתענות עד צאת הכוכבים). סי' תקסב ס"ג (יחיד שקבל עליו תענית סתם בערב שבת, צריך להתענות עד צאת הכוכבים).

רג[1640] שו"ע סי' תקסב ס"א (כל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים, אינו תענית).

רד[1641] מהר"ם מרוטנבורג בתשב"ץ בתחלתו (מהר"ם ז"ל רגיל לעולם בליל שבת לאכול עם שקיעת החמה ... ואפילו כשהוא מתענה אוכל עם שקיעת החמה, כי אפילו זה קרוי השלמה מה שאומר בפרק בכל מערבין (דף מא) מתענה ומשלים, כי כן הפירוש משלים עד לאחר בית הכנסת). הובא במרדכי סופ"ג דעירובין סי' תצד (כתב רבינו מאיר דהשלמת תענית בערב שבת סגי עד לאחר תפלת ערבית, שהיא מפלג מנחה ואילך). הגהות מיימוניות פ"א מהל' תענית אות ג (ופירוש השלמה היינו שמתענה אחר שקבל שבת, ותפלת שבת היא מפלג המנחה ולמעלה, ואפילו אם עוד היום גדול מקרי שפיר השלמה). טור ורמ"א ס"ד (ויש אומרים דלא ישלים, אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת, יאכל).

רה[1642] מרדכי שם (עד לאחר תפלת ערבית). טור (שיכול לאכול מיד אחר התפלה). והיינו כשקיבל עליו עיצומו של יום בתפלה, כדלקמן סי' רסא בקונטרס אחרון ס"ק ג (כשהתחיל ערבית של שבת קיבל עליו עיצומו של יום, ולא תוספת).

רווראה תהלה לדוד סק"ד. מראי מקומות וציונים. משולחן הארי ע' 51.

רז[1643] סעיף א (ואם מתכוין לשם תענית אפילו שעה אחת אסור), וסי"ב (כיון שהתענה לשם תענית עבירה היא בידו). לקמן סי' תרד סוף ס"א (שבת שנאמר בו וקראת לשבת עונג, ולפיכך אסור להתענות בו אפילו שעה אחת לשם תענית).

רח[1644] תשב"ץ שם (משלים עד לאחר בית הכנסת). מרדכי שם (ואם בא הצבור מבית הכנסת מבעוד יום מותר לאכול מיד).

רט[1645] מהר"ם שם. שו"ת מהרי"ל סי' לג (אחר תפלת ערבית הוה שפיר השלמה בערב שבת). מ"א סק"ח (דזה מקרי השלמה, שמתענה עד אחר קבלת שבת).

רי[1646] והיינו שלדעה זו, קבלת השבת משלימה את יום החול ואת התענית, ומתחיל יום השבת.

ריאוראה יו"ד סי' קצו ס"א ברמ"א, ובש"ך שם ס"ק ד, אם קבלת שבת ותפלת ערבית בערב שבת מועלת לשאר הלכות.

ריבולענין סעודת שבת, ראה ב' דעות לקמן סי' רסז ס"ג. סי' תעב ס"ב. סי' תצא ס"ג. ובהערות שם ושם.

ריג[1647] מהרי"ל שם וסי' קנז ס"ג (ותענית יחיד בערב שבת, מנהג דילי עד אחר תפלת ערבית, כדברי מהר"ם. אבל תענית צבור, לעצמי אני מחמיר להשלים, ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירי). רמ"א שם (לכן בתענית יחיד לא ישלים ... ובתענית צבור ישלים, והכי נהוג).

ריד[1648] רמ"א שם (וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית).

ריה[1649] כמו תענית עשרה בטבת שחל בערב שבת.

ריו[1650] מ"א שם (משמע מלשון רמ"א דבתענית צבור לא מהני תנאי, דלאו בדידיה תליא מלתא).

ריז[1651] תשב"ץ שם (אבל כשהוא מתענה תענית חלום בערב שבת, מתענה עד צאת הכוכבים. דכיון שהוא חמור כל כך עד שיתענה תענית חלום אפילו בשבת לכתחלה, כל שכן אם התחיל להתענות בערב שבת שצריך להמתין עד צאת הכוכבים). הגהות מיימוניות שם (אבל תענית חלום בערב שבת יש להתענות עד צאת הכוכבים ... שאפילו ביום השבת מתענין לכתחלה). טור ושו"ע שם (ואם הוא תענית חלום, צריך להתענות עד צאת הכוכבים). מ"א שם (ובתענית חלום ישלים).

ריח[1652] כמצויין לעיל (הערה 1635).

ריט[1653] תעניות אלו נזכרו ברמ"א סי' תקסח ס"ב (תענית ... עשרת ימי תשובה), וסי' תקפא ס"ב (והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה העשרה ימים, וכן נכון לעשות).

רכ[1654] תענית זו נזכרה במ"א סוס"י תקפ (נוהגין להתענות עשרים בסיון בכל מלכות פולין).

רכאאת התענית הזו גזרו בתחלה אחרי פרעות תתקל"א בצרפת. וחזרו והתקינוה בפולין, אחרי פרעות ת"ח ות"ט, כמובא באליה זוטא סי' תקסו ס"ק ד (כ' סיון, תענית שגזרו ד' ארצות, וקבעוהו לדורות).

רכב[1655] כמצויין לעיל (הערות 1633-1634).

רכג[1656] בנדרים יב, א (אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו), ולא נזכר שם תענית ממש, רק בתרומת הדשן סי' רצג (מתענין ואומרים קדיש וברכו ביום המיתה). שו"ת מהר"י ווייל סי' קכא (קבלתי ממורי ז"ל שיש להתענות יום המיתה). רמ"א סי' תב סי"ב (ומתענין יום המיתה).

רכד[1657] רמ"א יו"ד סוס"י תב (אם בפעם ראשון השלים, ינהוג כן כל ימיו). מ"א כאן סק"ח (ונראה לי דאם מתענה בכל ערב שבת, והשלים בפעם ראשון, צריך לנהוג כן לעולם, והוא הדין מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תק"[פ], וכמ"ש ביו"ד סוס"י ת"ב. והוא הדין ערב ראש חדש שחל בערב שבת).

רכהלפי פירוש שו"ת נחלת שבעה סי' נח (נראה לי דהכי פירושו, אם בפעם ראשון שחל יאר צייט שלו בערב שבת והשלים, ינהוג כן כל ימיו, אם יזדמן פעם אחרת גם כן בערב שבת ישלים, מאחר שהשלים בערב שבת הראשון. וכן נראה מלשון הגהות מה"ר אייזק טורנא, אף על פי שלא היה היאר צייט ראשון שלו בערב שבת, רק שהיה לו כמה פעמים יאר צייט בחול, אף על פי שבימי החול משלים, אם פעם אחת אירע בערב שבת, שזהו ערב שבת ראשון, כמו שנוהג באותו ערב שבת ראשון כן ינהוג כל ימיו, אם יחזור ויבא פעם אחרת בערב שבת. וכן ראיתי נוהגים על פי שאלת חכם בימי חורפי. ולא כיש טועין ואומרים שזהו דוקא כשחל יאר צייט ראשון שלו לאחר שנים עשר חדש בערב שבת, אבל אם לא היה היאר צייט ראשון בערב שבת, אף על פי שחל פעם אחת בערב שבת צריך להשלים, ודבר זה אין לו שחר).

רכו[1658] ב"ח סוף הסימן (והמתענין יאר צייט, אם בתחלה כשהתחיל להתענות אירע ביום ששי, יזהר שיקבל עליו שלא ישלים, דיארצייט הוי כמו נדר).

רכז[1659] כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רכח ס"א (מי שנדר ונתחרט, יש תקנה על ידי חרטה ... כיצד יעשה ... ילך אצל שלשה ... ויתירו לו). ובסי' ריד ס"א (ומי שרגיל ... ורוצה לחזור בו ... צריך ג' שיתירו לו).

רכח[1660] ט"ז סק"ג (לא מקרי דרך נדר אלא אם כן הי' בדעתו שינהוג כן לעולם, כמבואר בי"ד סי' רי"ד). ובשו"ע שם ס"א (אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה).

רכטוכן הוא לקמן סי' תע ס"ה (אם התענית כבר פעם אחת בעד בנה, והיה אז בדעתה לנהוג כן לעולם עד שיגדל, הרי תענית זה עליה כנדר, וצריך להתירה על ידי שאלה וחרטה).

רל[1661] כדאמרינן בהתרת נדרים (שנדרתי וגמרתי בלבי ... או איזו הנהגה טובה שנהגתי שלשה פעמים, ולא התניתי שיהא בלי נדר).

רלאוכמבואר בשו"ע יו"ד סי' ריד ס"א (ומי שרגיל ... אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה, ויפתח בחרטה). דהיינו שני אופנים: (א) "מי שרגיל" (ג' פעמים). (ב) "נהג כן אפילו פעם אחת", אלא ש"היה דעתו לנהוג כן לעולם". ונתבאר בשער הכולל פמ"א אות ג.

רלבוכן הוא לקמן סי' תסח סי"ז (שנהגו חומרא זו שלש פעמים ... או אפילו לא נהגו אלא פעם אחת, אלא שהיה בדעתם אז לנהוג כן לעולם). וראה גם לעיל סי' קסא ס"ח.

רלג[1662] שו"ת רש"ל ס"ט (קבלתי שאם התענית הראשון איקלע בערב שבת, אז המנהג שלא להשלים ... אבל אם התחיל התענית הראשון באמצע השבוע, אזי קבל עליו תענית ממש, אם כן מחויב להשלים). ב"ח סוף הסי' (אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים, נעשה כנדר, וצריך להשלים אף אם יחול אחר כך ביום ששי).

רלד[1663] תוספת שבת סק"ח (ועיקר טעמו של דבר הוא, דאם חל פעם ראשון בחול והשלים, ומסתמא היה דעתו לעשות כן לעולם, לפי שלא עלה על דעתו האיך יתנהג כשיחול בערב שבת, והוי נדר ממש, וצריך לעשות כן לעולם).

רלה[1664] מ"א שם (והוא הדין מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תק"[פ], וכמ"ש ביו"ד סוס"י ת"ב. והוא הדין ערב ראש חדש שחל בערב שבת).

רלו[1665] ט"ז שם (אני אומר דהמיקל בדבר שלא להשלים בערב שבת לא הפסיד, בפרט מי שמצטער בתעניתו).

רלז[1666] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

רלחבפנים ס"ז נתבאר, שאם יש סעודת מילה, יאכלו בו רק מנין מצומצם, "לבד מן השייכים לסעודה, כגון הקרובים והשושבינים בסעודת נשואין, והקרובים ובעלי הברית ... בסעודת מילה". ומקורו מדברי השל"ה בשם רבו.

רלטאלא שמדברי השל"ה נראה, שאם יש כבר מנין מצומצם, גם הסנדק לא יאכל בסעודה זו. ואילו כאן בפנים נפסק: (א) דהיינו "לבד מן השייכים לסעודה". (ב) דהיינו לא רק "בעלי הברית", אלא גם "הקרובים" (כל מי שפסול לו לעדות).

רמומבאר הטעם לזה: (א) כי אין לקבוע מנהג על פי קל וחומר. (ב) שכן מקילים גם בשבוע של תשעה באב.

רמאלכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' רג.

רמב[1667] תחילת מס' שבת שלו קלא, א (וכשלמדתי תורה בק"ק קראקא אצל רבי מורי הגאון החסיד מהר"ר שלמה זלה"ה, אירע שהיה סנדק בערב שבת, ולא רצה לילך לקביעת הסעודה של מילה). תוכן הדברים בפסקי ושו"ת מוה"ר שלמה מלובלין סי' טו.

רמג[1668] "ואני אמרתי לו, מה זה ראיה, בשלמא שם אפשר למצוא תקנה, לקבוע סעודה על מאכלי חלב, ויסבו הרבה כמו שירצו, אבל בערב שבת אין למצוא תקנה, דקביעת סעודה איסורא הוא בין בבשר בין בחלב, אפשר דשרי".

רמד[1669] "ודחה את דברי, מטעם דאין שמחה בלא בשר (פסחים קט א), וקל להבין".

רמה[1670] ס"ק ו (ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בערב שבת, ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו, ושל"ה השיב לו עיי"ש).

רמו[1671] "התם קאי אבעלי ברית, שיום טוב שלהם הוא, עיי"ש, ועי' סי' תקנ"ט".

רמזוכמבואר בשו"ע שם ס"ט (ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול, ורוחץ, ואינו משלים תעניתו, לפי שיום טוב שלו הוא).

רמח[1672] עד"ז גם לקמן סי' רנב ס"ק ה (ובא וראה כמה נתחכם המ"א בלשונו). סי' רנט ס"ק א (אלא שלכן נתחכם המ"א). סי' שא ס"ק יב (והנה המ"א נתחכם להביא תחלה).

רמטוראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכ.

רנ[1673] ס"ק לה (ובלבוש פסק כמ"ש במנהגים דמראש חדש עד ט' באב לוקחין מנין מצומצם, ויש לוקחים י' מלבד הקרובים השייכים לבעלי הסעודה עכ"ל ... ונראה לי דוקא פסולי עדות מקרי קרובים).

רנא[1674] סעיף י (ויש לוקחין עשרה מלבד הקרובים השייכים לבעל הסעודה).

רנב[1675] כמועתק לעיל (הערה 1671).

רנג[1676] דיני ר"ח אב סק"א (כמדומה שנוהגין ליקח מנין מלבד כל הקרובים השייכים לבעלי הסעודה).

רנד[1677] ס"ק יב (והך מנין מצומצם שכתב רמ"א, כתב בהגהות מיימוניות דהיינו נוסף על הקרואים, ונראה פירושו דהיינו הקרואים שהם קרובים שהם שייכים בודאי להסעודה).

רנה[1678] שם (ואמר שהוא קל וחומר מסעודת מילה שחלה מראש חודש אב עד התענית, שאין אוכלין בשר כי אם מנין ולא יותר. והנה, איסור אכילת בשר בימים ההם אינו אלא מנהג בעלמא (או"ח סי' תקנ"א ס"ט), על כל זאת נוהגין שאין אוכלין יותר ממנין (ראה שם בלבוש סעיף י'), קביעת סעודה בערב שבת, שהוא דין דגמרא כדלעיל (גיטין שם), מכל שכן אם יש מנין, שלא יאכלו יותר).

רנו[1679] ואם כן הי' אפשר לומר לכאורה, שאף ששם מתירים ליקח מנין לבד הקרובים, מכל מקום כאן אסור.

רנז[1680] "וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה או פדיון הבן, מותר, כן נראה לי, וכן המנהג פשוט".

רנח[1681] "וסעודת מצוה הקבועה ותלוייה דוקא ביום זה, כגון ברית מילה ופדיון הבן שאי אפשר לעכבם ליום אחר, אוכל ושותה כדרכו".

רנט[1682] משלי א, ח. פסחים נ, ב (כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך).

רס[1683] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קסו.

רסא[1684] ס"ק ב (ויש לחלק ... ועוד יש לחלק בו. וכן נוהגין לאכול כל המזומנים לסעודה אפילו יותר ממנין).

רסב[1685] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

רסגבפנים ס"ה וס"ט נתבאר, שהאיסור לקבוע סעודה בערב שבת הוא רק בסעודה גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול.

רסדואף שבמ"מ וב"י הובאה דעת המפרשים שאפילו סעודה קטנה אסור לעשות כן תמיד.

רסהמכל מקום לא הובאה דעה זו בשו"ע ונו"כ. שמאחר והוכרחו לחלק בין סעודה גדולה לסעודה שרגיל בה, שוב אין מחלקים בין רגיל לשאינו רגיל.

רסוולכאורה קאי קונטרס אחרון זה בעיקר על תחלת הסעיף (סעודה קטנה ... מותר לאכלה כל היום).

רסזואפשר מפרש רבינו בדעת האוסרים, דהיינו אף בלי קביעות סעודה.

רסחלכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' רז.

רסט[1686] סוד"ה אין קובעין (וכתב שם הרב המגיד בשם המפרשים, שאף על פי שמותר לאכול עד שתחשך, ואפילו להתחיל נמי, הני מילי לצורך שעה, אבל לעשות כן תמיד לא, דמיחזי כמזלזל בכבוד שבת).

רע[1687] פ"ל ה"ד (וכתבו המפרשים ז"ל, אע"פ שמותר לאכול עד שתחשך, ואפילו להתחיל נמי, הני מילי לצורך שעה, אבל לעשות כך תמיד לא, דמיחזי כמזלזל בכבוד שבת).

רעא[1688] רמב"ן גיטין לח, ב ד"ה ואחת קבעה (וקשה לי, דהא קי"ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך, ואפילו להתחיל. ויש לומר, הני מילי פעם אחת מפני הצורך, אבל לעולם לא, משום דכיון דכל יומא ויומא עביד הכי, מיחזי כמאן דמזלזל ביקרא דשבתא). הובא ברשב"א שם, ובר"ן שם כא, רע"א.

רעבולפי זה, אסור להיות רגיל בערב שבת אפילו בסעודה קטנה, ואפילו מהבוקר.

רעג[1689] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רפה בשוה"ג.

רעד[1690] צט, ב (תניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, אוכל והולך עד שתחשך). וגמרא שם ק, א (לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי).

רעה[1691] לח, ב (אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ושתיהן נעקרו).

רעו[1692] בהשגה על הרמב"ם שם (דוקא שאסור לקבוע מן המנחה ולמעלה).

רעז[1693] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

רעחבדין קיבל עליו שבת וקידש מבעוד יום, ורוצה לטעום מיני מגדנות אחרי קידוש קודם הסעודה, נתבאר בפנים ס"י, שתלוי אם דעתו להתחיל סעודתו קודם חשיכה (שאז יש בזה מחלוקת הפוסקים, ומצוה להמנע מזה, אבל אין למחות בידי המקילים). לבין דעתו להתחיל סעודתו אחרי שתחשך (שאז מותר לדברי הכל).

רעטומבאר שהמקור לזה הוא בדברי האור זרוע (דערב שבת לאחר שקידש על היין היו מביאים גירמזי"לי לפני רבינו קלונמוס), והדרכי משה (לדידן ... מותר לאכול אלו הגרימז"ל מבעוד יום), והמ"א (דאף האור זרוע לא אסר אלא בשבת).

רפואין כוונתם בזה להתיר מבעוד יום קודם שקיבל שבת, שהרי מוכיחים את דבריהם ממעשה רבינו קלונימוס שאכל בערב שבת לאחר קידוש. אלא ודאי כוונתם להתיר אחר קבלת שבת וקידוש, קודם תחלת הסעודה.

רפאומכל מקום מחלק בזה המ"א (דאף האור זרוע לא אסר אלא בשבת), דהיינו שהמחלוקת היא רק כשדעתו להתחיל הסעודה מיד. משא"כ אם דעתו להתחיל סעודתו אחרי שתחשך, מותר לדברי הכל.

רפבוחילוק זה, "בין אוכל מיד לאוכל לאחר זמן", נראה גם מדברי המ"א בסי' רעג.

רפגאמנם בסי' תעא נראה שאדרבא, כשאוכל סמוך לסעודה היא גוררת וממשיכה התיאבון, ואם הפסיק ביניהם נסתמה האצטומכא. ומבאר זאת בשני אופנים.

רפדלכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' רח.

רפה[1694] אות ד (לדידן דקיימא לן דמותר לאכול אחר המנחה שמע מינה דאין צריך לאכול סעודת שבת לתיאבון ... דערב שבת לאחר קידוש היו מביאים גרימז"ל לפני רבי קלונימוס ושאר הזקנים והיו מברכין עליהם בורא מיני מזונות ... ואחר כך היו אוכלים לחם לצורך הסעודה), בשם האור זרוע הל' ערב שבת סי' כא (ולפי דעתי משמע שמותר לאכול גרימזל"י קודם שיאכל הלחם, אף על פי שעיקר סעודת שבת הוא לחם ... דלא בעינן ליכנס לשבת כשהוא תאוה. וכן נמצא כתוב בתשובות, דערב שבת לאחר שקידש על היין היו מביאים גירמזי"לי לפני רבינו קלונמוס ולפ[נ]י הזקנים והיו מברכים עליהם בורא מיני מזונות ... ואחר כך היו אוכלים ללחם וצרכי הסעודה).

רפו[1695] שהובאה באור זרוע שם (דערב שבת לאחר שקידש על היין היו מביאים גירמזי"לי לפני רבינו קלונמוס).

רפזמשא"כ קודם הקידוש אסור לטעום מעיקר הדין, כדלקמן סי' רעא ס"ט (אסרו חכמים לטעום כלום, אפילו מים, משהגיע זמן הקידוש עד שיקדש, דהיינו משהגיע בין השמשות, שנתקדש היום מספק. או אפילו מבעוד יום, אם התפלל ערבית מבעוד יום). וראה לעיל (הערות 1616-1617).

רפח[1696] ס"ק ו (ולא הבינותי דבריו, דאף האור זרוע לא אסר אלא בשבת, לאפוקי מעובדא דרבינו קלונימוס, נראה לי שהדין עמו). והיינו שמבעוד יום מודים כולם להיתר. ובשבת היא מחלוקת הפוסקים, ונראה לו שהדין עם האוסרים.

רפט[1697] היינו מה שכתב שם בשם הרא"ם (פירש ה"ר אליעזר ממיץ זצ"ל, מצוה לבר ישראל שיאכל סעודת שבת לתיאבון ... ועיקר סעודת שבת בלחם תלוי ... ומאחר שהוא כך דסעודת שבת היינו לחם, צריך למיכליה לתאבון לכל בן ברית, אסור למיכל אותו גירמזל"י בשבת קודם הסעודה, משום דלא אכיל [עיקר] סעודת שבת לתיאבון, והעושהו לא ניתן להשבון).

רצ[1698] פסחים צט, ב (תניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, אוכל והולך עד שתחשך). וגמרא שם ק, א (לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי).

רצאוכן נפסק לעיל ס"ט (לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אינו נמנע בערב שבת ובערב יום טוב עד שחשיכה).

רצבומזה הוכיח באור זרוע שם (אף על פי שעיקר סעודת שבת הוא לחם, [הא] קיי"ל כר' יוסי שמותר להתחיל ולאכול אפילו לאחר ט' שעות, וקיי"ל נמי כותיה). הובא בדרכי משה שם (לדידן דקיימא לן דמותר לאכול אחר המנחה, שמע מינה דאין צריך לאכול סעודת שבת לתיאבון).

רצג[1699] ואם כן מובן, שכל ההיתר הזה לדברי הכל, לאכול אחר קידוש קודם התחלת סעודה, היינו דוקא "כשיאכל סעודת שבת משתחשך". שעל זה הוכיחו מגמרא הנ"ל להתיר לאכול "עד שתחשך", כיון שהסעודה מתחלת אחרי חשיכה.

רצד[1700] שהרי אין סברא לחלק בין קידש משתחשך, ורוצה לאכול מגדנות, ולהתחיל אחר כך הסעודה (שיהי' אסור), לבין קידש מבעוד יום, ורוצה לאכול מגדנות, ולהתחיל הסעודה מיד מבעוד יום (שיהי' מותר).

רצה[1701] בשם הרא"ם, כדלעיל.

רצו[1702] שכתב שם (האור זרוע לא אסר אלא בשבת, לאפוקי מעובדא דרבינו קלונימוס).

רצז[1703] ואף אם נאמר שיש סברה לחלק בין קידש משתחשך לבין דעתו להתחיל סעודתו מבעוד יום. מכל מקום יש להוכיח שעיקר מחלוקת הפוסקים הנ"ל היא כשקידש מבעוד יום ודעתו להתחיל הסעודה מיד מבעוד יום.

רצחדאי לאו הכי, יוקשה מ"ש המ"א שם "דאף האור זרוע לא אסר אלא בשבת, לאפוקי מעובדא דרבינו קלונימוס, נראה לי שהדין עמו".

רצטומהי ההוכחה שחולקים בינם, אולי לא אסר הרא"ם אלא כשקידש משחשיכה, ולא התיר רבינו קלונימוס אלא כשקידש מבעוד יום.

שאלא ודאי אסר רבינו אליעזר ממיץ גם כשקיבל עליו שבת מבעוד יום, ודעתו להתחיל הסעודה מיד מבעוד יום. ועל זה חולק רבינו קלונימוס.

שאולכן נפסק בפנים (ס"י) שמחלוקת הפוסקים היא כש"דעתו להתחיל סעודת שבת קודם שחשיכה", ואשר "אין למחות ביד המקילין".

שב[1704] באור זרוע שם (וכן נמצא כתוב בתשובות, דערב שבת לאחר שקידש על היין היו מביאים גירמזי"לי לפני רבינו קלונמוס).

שגהרי שרבינו קלונימוס התיר לאכול בערב שבת אחר קידוש, קודם הסעודה. ובזה היא המחלוקת בין הרא"ם לרבינו קלונימוס.

שד[1705] ס"ק יא (מכל מקום נראה לי דבאוכל מיני תרגימא מה' מינים יצא, דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין).

שה[1706] שבכל אופן יוצא ידי קידוש. ולא בא לדון שם אם מצוה לכתחלה להמנע מזה.

שווכן הוא לקמן שם ס"ז (אפילו אם אכל כזית ... מחמשת המינים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות ... יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ויכול לאכול אחר כך הסעודה במקום אחר, בין מיד בין לאחר זמן). ולא בא להשמיענו, שאם בא להתחיל הסעודה מיד, מצוה להמנע מאכילה אחרת קודם התחלת סעודה, "דסמך על מה שכתב כאן".

שז[1707] סעיף ה (ודוקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות, לא). ומדוע לא כתבו שגם אם אכל מיני מזונות יצא.

שח[1708] מה שכתבו שם (אפילו אכל דבר מועט ... יצא ידי קידוש במקום סעודה, וגומר סעודתו במקום אחר). הנה כשם שלא יצאו ידי קידוש אלא אם כן אכלו דבר מועט במקום קידוש, כך לא יצאו אלא אם כן אכלו מיד.

שטאלא ודאי "מיירי באוכל מיד", ובזה יש אומרים שמצוה למנוע מלאכול דברים אחרים קודם תחלת הסעודה.

שי[1709] "וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר ... אבל בלאו הכי, אפילו אכל במקום קידוש, אינו יוצא".

שיאוכן הוא לקמן שם ס"ה (צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר אחר הקידוש, אבל אם לא אכל עד לאחר זמן, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקדש קודם שיאכל).

שיבוכיון דמיירי שדעתו שרוצה להתחיל הסעודה מיד, אם כן "מצוה להמנע מלאכול שום דבר, אפילו בלא קביעות סעודה", כאמור כאן.

שיג[1710] תוכן המשך הדברים בקטעים שלפנינו:

שידמפסק השו"ע בסי' תעא, ומהמשנה בברכות מב, א לדידן בסי' קעו, נראה לפום ריהטא שאדרבא, אכילת מיני מזונות פותחים בני המעיים ומושכים לבו למאכל דוקא כשאוכלן סמוך לסעודה ממש, משא"כ בערב פסח שרוצה לאכלן מבעוד יום, כבר נסתמה האצטומכא ונשאר שבע. ואיך מתאים זה עם האמור כאן לאידך גיסא, שאם יאכל ממאכל אחר מיד קודם סעודתו, לא יאכל הלחם לתיאבון, ואם אינו מיד קודם סעודתו, יוכל לאכול אחר כך הלחם לתיאבון.

שיהומבאר הלכה זו בשני אופנים:

שיו(א) דהתם מיירי דוקא בפת הבאה בכסנין שנאכלת לתענוג וממשיכה הלב לאכילה, והכא מיירי בגרימזי"ל שאינם ממשיכים הלב לאכילה.

שיז(ב) שהאוסרים מיירו שאוכל זמן מה לפני הסעודה, והמתירים מיירו שאוכל אחר קידוש קודם הסעודה.

שיחומסיים "וצ"ע".

שיטואילו בפנים ס"י נתבאר כאופן הראשון הנ"ל, אלא שמספק הכניסו במוסגר (ראה לעיל הערה 1617).

שכ[1711] על מה ששנינו בפסחים צט, ב (ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך), ובגמרא קז, ב (אבל מטביל הוא במיני תרגימא, ר' יצחק מטביל בירקי), כתב בב"י שם ד"ה ומ"ש אבל (ופירש הרי"ף (כג.) מעביר פתו במיני תרגימא, כגון פירות וכיוצא בהן. וכן פירש רשב"ם מיני תרגימא, כגון פירות ובשר).

שכאוכן נפסק בשו"ע שם ס"א (אבל אוכל מעט פירות או ירקות).

שכבוהיינו כדעת הרשב"ם שלא התיר אלא פירות וכיוצא בהם.

שכג[1712] שם ד"ה בירקא (היה אוכל ירק מן המנחה ולמעלה, לפי שאינו משביע. ונראה בעיני דמגרר ליבא למיכל ואכל מצה לתיאבון יותר, ולפיכך היה אוכל [ירק], ולא היה נוהג כן כי אם ערב הפסח כדי להמשיך ולאכול בלילה ... ודברים הללו כגון מיני תרגימא וירקות ממשיכין את הלב לאכול, כדמוכח נמי בברכות (דף מב:), שהיו רגילין לאכול פרפרת קודם אכילת הפת לגרר את הלב, כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת, על הפרפרת לא פטר את הפת, אלמא דפרפרת קודם לפת).

שכד[1713] במשנה מב, א (בירך על הפרפרת שלפני המזון ... לא פטר את הפת).

שכה[1714] מב, ב (אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בשבתות וימים טובים). ואף דמיירי התם ברישא דמתניתין הנ"ל (ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון). מכל מקום למדנו מגמרא זו, שהמשנה מיירי בשבת, ומה שהיו רגילין לאכול בשבת פרפראות קודם אכילת הפת, פירש הרשב"ם דהיינו פירות, כדי לגרר את הלב ולהמשיכו לאכול.

שכו[1715] ברכות שם ד"ה ברך (ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה, כגון פרגיות ודגים, ואחר כך מביאין השלחן).

שכז[1716] ברכות שם ד"ה ברך (רש"י פירש פרפרת – מיני דגים ופרגיות ... ונראה כפירוש ר"ח דפירש דפרפרת – פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא, דמברכין עליה בורא מיני מזונות).

שכח[1717] סעיף א (ברך על הפת, פוטר את הפרפרת, דהיינו פירורי פת דק דק שדיבקם עם מרק או דבש).

שכטולפי זה יוצא שרגילים היו לאכול מיני מזונות בשבת קודם אכילת הפת כדי לגרר את הלב ולהמשיכו לאכילה.

שלומהו אם כן הטעם שלענין שבת נפסק כתוס', שגם מיני מזונות ממשיכים לאכילה, ולגבי ערב פסח נפסק כרשב"ם, שרק פירות ממשיכים לאכילה.

שלא[1718] בסעודת שבת, שבמס' ברכות.

שלב[1719] שהרי בודאי לא אוכלים מצה עשירה אחרי קידוש קודם מצה.

שלג[1720] ס"ק ז (אבל בשעת אכילה האצטומכא פתוחה).

שלדוכן הוא לקמן שם ס"ג (לא יוכל לאכול אחר כך סעודה ג' אלא אכילה גסה. אבל מיד סמוך לאכילה, עדיין האצטומכא פתוחה).

שלה[1721] ואם כן יוקשה על כל האמור לעיל, שאם דעתו שלא להתחיל סעודתו מיד, יכול לאכול מיני מזונות מיד אחר קידוש, ואם דעתו להתחיל מיד, מצוה למנוע מלאכול. שהוא ההיפך מהאמור כאן.

שלו[1722] מא, ב ד"ה שלא מחמת סעודה (ופרפרת דקתני במתניתין, לאו היינו בשר ודגים, אלא פת הבאה בכיסנין וכיוצא בהן, שבאין לקנוח סעודה ולהנאת עצמן ולא להשביע).

שלז[1723] בדפוס אמשטרדם תע"ה.

שלח[1724] בברכות ל, א אות ד (לשון ריא"ז, היה אוכל מיני פרפראות לפני המזון ולאחר המזון, כגון שהיה אוכל מיני מגדים או מיני ירקות קודם סעודתו, להמשיך לבו בסעודה).

שלט[1725] שם מא, א ד"ה וק"ל (והוא הדין אפילו לפרפראות, כדמשמע במתניתין כדקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, דאלמא מברך תחלה על הפרפרת, ומאי טעמא הוא, דפרפרת לרבות בתאות אכילת הפת היא באה).

שמועוד יתבאר בארוכה בתחלת קונטרס אחרון הבא, שמה שמתאוה לאכול דוקא קודם הסעודה, אין בזה דין קדימה.

שמא[1726] בשם הרא"ם, כנ"ל.

שמבולפי זה יוצא, שפת הבאה בכסנין אפשר לאכול סמוך לסעודה ממש, ואילו שאר מיני מזונות אפשר לאכול רק כשאין דעתו להתחיל סעודתו מיד.

שמג[1727] דלעיל, שלדידן כל מיני מזונות פותחים בני מעיים בסמוך לסעודה ממש.

שמד[1728] ולכן אסר בשם הרא"ם.

שמה[1729] שהוא ההיפך ממה שנתבאר בפנים, שמשך זמן לפני הסעודה מותר, וסמוך לסעודה אסור.

שמוועל זה מסיים "וצ"ע" (וראה לעיל הערה 1617).

שמז[1730] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

שמחבפנים ס"י-יא נתבאר, שאם רוצה לאכול מיני מגדנות אחר קידוש קודם סעודה כדי להשלים מאה ברכות בשבת, יש בזה איסור מכמה טעמים, כדעת המ"א שהדין עם האוסרים בזה.

שמטאמנם אם אוכלם קודם הסעודה מחמת שחפץ ומתאוה לאוכלם קודם הסעודה, אזי אין בזה איסור ברכה שאינה צריכה, וחובת ההקדמה, ואם כן תלוי הדבר במחלוקת הפוסקים באיסור אכילה קודם סעודת שבת, ואין למחות ביד המקילין

שנומבאר שהוזקק לחלק כן, כי כן המנהג פשוט. והטעם לחילוק זה:

שנא(א) כיון שאינו חפץ לאכלם בתוך הסעודה, רק קודם הסעודה, "אינו מחויב שלא לאכול דבר שהוא חביב עליו וחפץ לאוכלו עכשיו".

שנב(ב) ואפילו רוצה לאכלם גם בתוך הסעודה, אלא שחפץ לאכלם גם קודם הסעודה, אין גם בזה משום ברכה שאינה צריכה, ולא משום קדימת ברכה לחבירתה.

שנג(ג) ואפילו אם רוצה לאכלם לפני הסעודה כדי להשלים מאה ברכות, מכל מקום כיון שבלאו ריבוי הברכות לא היה אוכלם כלל, אין בזה משום ברכה שאינה צריכה.

שנד(ד) ואפילו אם גם בלי ריבוי הברכות היה אוכלם, כיון שמתכוין בהקדמתם בשביל מצוה, דעת פוסקים רבים שאין בזה משום ברכה שאינה צריכה. ומסיים: "הלכך הסומך על כל הני רבוותא נגד המ"א אין מזחיחים אותו".

שנה(ה) גם הובאה כאן דעת רבינו עוזר, שאם העיקר והטפל אין ברכותיהם שוות, טוב יותר להרבות בברכות, ולא צוו למעט אלא כשיכול לפטור ב' דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם. וכן נפסק להלכה לעיל סי' ריב ס"ח, וסי' רטו ס"ד, וסדר ברכת הנהנין פ"ג הי"ד (כדלקמן הערה 1781).

שנואמנם כאן בפנים סי"א לא הובאו דעות אלו להתיר. ואפשר שקונטרס אחרון זה שבו מביא גם את דעת המתירים, וכותב שאין מזחיחים את מי שסומך עליהם, נכתב אחרי הפנים. ומסקנתו בסדר ברכת הנהנין (שהיא מהדורא בתרא), להקל כשאין ברכותיהם שוות.

שנזעוד הובאה הלכה זו של ברכה שאינה צריכה, לעיל סי' כה סי"ג (כדלקמן הערה 1815). סי' עח ס"ב. סי' צ סכ"ה. סי' קסח סי"ב. סי' ריב ס"ח (כדלקמן הערה 1781). סי' ריג ס"ו-ז. סי' רטו ס"ג-ה (כדלקמן הערה 1781). פסקי הסדור הלכות תפילין ד"ה אע"פ. סדר ברכת הנהנין פ"ג הי"ד (כדלקמן הערה 1781). לקמן סי' רעא סי"ב (כדלקמן הערה 1822). סי' רפב ס"ג. סי' רצא ס"ג-ד (כדלקמן הערה 1789). סי' רצד ס"ז.

שנחלכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' ריג.

שנט[1731] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קסז.

שס[1732] ס"ק ו (ומיהו אף בחול, אם אין חפץ לאכול אלא מעט מעט, או שחפץ לאכול אחר הסעודה, רשאי).

שסא[1733] "וכל הא דאמרינן דאחד קודם לחבירו, היינו שרוצה לאכול משניהם, לכן יש להקדים החביב או החשוב. אבל אם אינו רוצה לאכול משניהם, אינו מברך רק על זה שרוצה לאכול, אעפ"י שגם השני מונח לפניו".

שסבוכן הוא לעיל סי' קסח ס"ב (וכל זה כשרוצה לאכול משתיהן. אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחת מהן, יברך עליה, ואין לו לחוש להשנית, אף על פי שהיא מוקדמת בפסוק והיא חשובה וחביבה עליו, שמשום קדימתה וחשיבותה אינו מחויב לאכול ממנה כלל).

שסג[1734] והיינו שאף שאפשר לחלק בינם, כי בסי' ריא מיירי שאינו חפץ כלל לאכול עתה את המאכל החשוב, ואילו כאן רוצה לאכול את שניהם, ויש מקום אם כן להצריכו להקדים את אכילת הלחם.

שסדעל זה מבאר, שכיון שאינו רוצה לאכול את מיני המתיקה אלא אליבא ריקנא (קודם הסעודה), אין לנו לנו לחייבו לאכלם בתוך הסעודה, שהרי אינו רוצה לאכלם אז. יוצא אם כן, שאם נאסור עליו לאכלם קודם הסעודה לא יאכלם כלל.

שסהוכיון שאיננו יכולים לחייבו לאכלו מאכל שאינו חפץ (את מיני המתיקה בתוך הסעודה), כל שכן שאיננו יכולים לאסור עליו לאכול מאכל שחפץ לאכלו (מיני המתיקה קודם הסעודה).

שסווהרי זה כמו בהלכה שבסי' ריא, שאין מחייבים אותו לאכול את המאכל החשוב, ואין אוסרים עליו לאכול את המאכל שחפץ לאכול.

שסז[1735] עתה בא להוסיף ולבאר, שאפילו רוצה לאכלם גם בתוך הסעודה, אלא שחפץ לאכלם גם קודם הסעודה, אין גם בזה משום ברכה שאינה צריכה, ולא משום קדימת ברכה לחבירתה, כמבואר במ"א כו'.

שסח[1736] סוף ס"ק ו (ור"מ גלאנטי בתשובה סי' ל"ח כתב דבשבת יכול לצוות לבני ביתו שלא להביא כל הפירות לפניו בבת אחת עכ"ל. והוא הדין דיכול לצוות להביאם אחר הסעודה. ומיהו אף בחול אם אין חפץ לאכול אלא מעט מעט, או שחפץ לאכול אחר הסעודה, רשאי, אלא דבשבת ראוי לעשות כן משום הברכה).

שסטהרי מיירי שחפץ לאכול תוך הסעודה, ומצוה לבני ביתו שלא להביא כל הפירות לפניו בבת אחת, "או שחפץ לאכול אחר הסעודה".

שע[1737] אף שאם לא יאכל מיני המתיקה קודם הסעודה, יאכלם באמצע הסעודה.

שעא[1738] וכיון שאין בזה משום ברכה שאינה צריכה, ממילא אינו עובר גם על קדימת ברכה לחברתה.

שעב[1739] מנחות לו, א (תנא סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה).

שעג[1740] שם ד"ה סח (כשאדם שוחט עופות או בהמות הרבה וסח בין עוף לעוף, שחוזר ומברך, ומכל מקום עבירה היא בידו, כדאמרינן הכא שחוזר עליהם מערכי המלחמה ... כיון דיכול לפטור עצמו מברכה שניה, קרי לה ברכה שאינה צריכה).

שעד[1741] הל' תפילין סי' טו (חוזר עליה מעורכי המלחמה ... כל היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת, אם גורם שצריך ברכה אחרת, מיקרי ברכה שאינה צריכה).

שעהודלא כפירש"י שם (סח בין תפילה לתפילה, ולא בירך על של ראש, אלא סמך על ברכה ראשונה, עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה). ששיטתו נתבארה בתוס' שם ד"ה עבירה (מתוך פירוש הקונטרס משמע דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא, אלא אדרבה מצוה ושכר ברכה).

שעו[1742] זכרון ח פ"א (נשאל מהר"ם גאלאנט"י ז"ל בסי' ל"ח ... ומסיק הוא ז"ל, דהרוצה להשלים בדרך זה דעתו שיביא כל פרי ופרי לפניו זה אחר זה, ובכן יכול לברך על כל אחד ואחד ... מה הועיל בתקנה זו שלא יהיו כולם לפניו ... דאפילו נימא דהדין כך ... דכל שאינו לפניו ממין ז', אף כי בדעתו לאכול ממנו אין מחייבין אותן להביאו לפניו ולברך עליו בתחילה, היינו דלענין קדימה דלא חמירא מלתא כולי האי, אבל להתיר מכאן לאפושי ברכות, דחמירא מלתא טובא, עדיין לא שמענו, ולעולם דלא מצי לברוכי אלא ברכה אחת לפטור את הכל). הובא במ"א שם (וכנסת הגדולה כתב בשם ס' הזכרונות, דאפילו מצַוה שלא יביאם לפניו, אסור להרבות בברכות).

שעז[1743] שו"ת סי' לח. הובא במ"א שם.

שעח[1744] ברכות מ, ב (היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך). ב"י סי' ריא ד"ה ומ"ש רבינו בשם ה"ר פרץ (ולא אמרו להקדים אלא כשכל המינים מונחים לפניו, וכדקתני מתניתין היו לפניו מינים הרבה). מ"א שם ס"ק י (אפילו רוצה לאכול משניהם, אך שלא הביאו החביב, אין צריך להמתין עליו).

שעטוכן הוא בסדר ברה"נ פ"י הט"ז (כל דיני קדימות הללו אינן אלא כששניהם לפניו, אבל אם אותו שדינו להקדימו אינו לפניו אינו צריך להמתין עליו).

שפ[1745] על מ"ש הרמ"א שם ס"ה (ברכת המוציא קודמת לברכת בורא מיני מזונות), כתב המ"א (ונראה לי דמיירי בלחמניות, דאם היא תבשיל ממיני דגן, צריך לברך על הפת תחלה כדי שיפטור התבשיל, דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה).

שפאוהיינו שמה שמצריכים להקדים הלחם מטעם קדימה, ולא מטעם ברכה שאינה צריכה, הוא דוקא בלחמניות, שגם כשיאכל באמצע הסעודה יצטרך לברך עליה. משא"כ בתבשיל ממיני דגן, יש טעם נוסף להקדים הפת, כדי שלא לברך על התבשיל ברכה שאינה צריכה.

שפבואין מתירים בזה מטעם שהתבשיל חביב עליו יותר, דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה.

שפג[1746] "דקי"ל דברים הבאים תוך הסעודה פת פוטרתן, הואיל והפת עיקר, אף על פי שמסתמא הן חביבים מפת".

שפדשגם בזה אין מתירים מטעם שהם חביבים עליו יותר מפת, דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה.

שפה[1747] עתה בא להוסיף, שאפילו אם רוצה לאכלם לפני הסעודה כדי להשלים מאה ברכות, מכל מקום כיון שלולי ריבוי הברכות לא היה אוכלם כלל, אין בזה משום ברכה שאינה צריכה.

שפו[1748] מה שהובא לעיל מספר הזכרונות זכרון ח פ"א (נשאל מהר"ם גאלאנט"י ז"ל בסי' ל"ח ... ומסיק הוא ז"ל, דהרוצה להשלים בדרך זה דעתו שיביא כל פרי ופרי לפניו זה אחר זה, ובכן יכול לברך על כל אחד ואחד ... מה הועיל בתקנה זו שלא יהיו כולם לפניו ... ולעולם דלא מצי לברוכי אלא ברכה אחת לפטור את הכל). הובא במ"א שם (וכנסת הגדולה כתב בשם ס' הזכרונות, דאפילו מצַוה שלא יביאם לפניו, אסור להרבות בברכות).

שפזמכל מקום אפשר שגם הוא יודה שאין בזה איסור ברכה שאינה צריכה.

שפחוכן יבאר לקמן בסמוך לדעת המ"א, שאם אינו רוצה לאכול אלא בשביל הברכה, אין בזה משום ברכה שאינה צריכה. אלא שבתחלה יבאר שבלא חילוק זה קשה להבין דבריהם, ואחר יבאר חילוק זה.

שפט[1749] דלעיל סי' רו סי"א (העומד על אמת המים מברך ושותה, אף על פי שהמים שהיו לפניו כשבירך חלפו והלכו. לפי שלכך נתכוין מתחילה, שלא לשתות מים אלו אלא מה שיבאו אחר ברכתו, ועליהם חלה ברכתו).

שצוסובר ס' הזכרונות, שכן הדין גם אם יביאם אחד אחד לפניו, שנפטרו כולם בברכה הראשונה, כמבואר בדבריו שם (מה הועיל בתקנה זו שלא יהיו כולם לפניו, והרי בידו להביאם לפניו ולפטור את כלן בברכה אחת ... דעד כאן לא אמרי הכי אלא בדבר שאפשר שלא יביאוהו לו והוא תלוי בדעת אחרים ... מאי שנא מדין אמת המים).

שצא[1750] שדין הקדימה קלה יותר מברכה לבטלה, אבל אינה קלה יותר מברכה שאינה צריכה.

שצב[1751] במקום שאין ברכה לבטלה, רק גרם ברכה שאינה צריכה, אפשר מודה ס' הזכרונות למהר"ם גלאנטי ואינו חולק עליו.

שצג[1752] "ואני הצעיר אייעץ למברך, כיון שרוצה להשלים מאה ברכות, שלא ישים כל מיני פירות שדינם בברכה אחת כלם לפניו, אלא יביאם אחד אחד לפניו ויברך על כל אחד, כיון שאינם על השלחן ואינם לפניו, אף על גב שהם במקום אחר, יברך על כל אחד בורא פרי העץ".

שצד[1753] כמועתק במ"א סוס"י רטו.

שצה[1754] "דגבי נדון דידן אם יברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"א דברכות".

שצווהוא כמבואר ברמב"ם שם הט"ו (כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן).

שצזוכן הוא לעיל סי' רטו ס"ג (כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כאילו נשבע לשוא ואסור לענות אמן אחריו).

שצח[1755] שגם בזה מתיר מהר"ם גלאנטי, אם השאיר מהפירות לאכלם אחר ברכת המזון כדי להשלים בהם למאה ברכות.

שצט[1756] ואם כן יוקשה על המ"א, שלא חלק על מהר"ם גלאנטי שהתיר כשהביא הפירות אחד אחד, ומכל מקום חלק על השל"ה שהתיר להניח הפירות לאחר המזון כדי להשלים בהם מאה ברכות.

תאלא ודאי יש הפרש בינם, כדלקמן.

תא[1757] מסכת שבת (קלד, א) ד"ה אסור, בשם אביו בעמק הברכה (אומר אני, כי טוב הוא שכשיבואו פירות בשבת בתוך הסעודה, שיאחר לאכול מהם עד אחר ברכת המזון, כי ישתכר בזה ברכה אחרונה. אבל בחול לא יעשה כן, משום ברכה שאינה צריכה).

תבובמ"א סוס"י רטו (וכתב בשל"ה ... וקשה ... אבל משום ק' ברכות אסור להוסיף).

תג[1758] שאף שהביא בסוף דבריו את ס' הזכרונות שחולק על מהר"ם גלאנטי, כבר הובא לעיל שלא חלק עליו אלא מטעם אחר לגמרי.

תד[1759] שבזה הסכים המ"א בסוס"י רטו למהר"ם גלאנטי להתיר.

תה[1760] שבזה חלק על השל"ה שם.

תו[1761] שבת קיח, א ד"ה במנחה (דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתים ... אומר ר"י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה).

תזהובא לקמן סי' רצא ס"ד (אין לו לחלק סעודת הבוקר לשתים על ידי הפסק ברכת המזון, לפי שיש אומרים שיש כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך).

תח[1762] אלא ודאי גם זה אינו מועיל, כדלקמן.

תט[1763] רק אחר כך, על דברי מהר"ם גלאנטי.

תישהרי לפי האמור עתה אין הפרש בין דינו של השל"ה לדינו של מהר"ם גלאנטי, שעל שניהם חולק הרמ"א, ואם כן למה כתב כן רק על מהר"ם גלאנטי ולא על השל"ה.

תיאאלא ודאי יש הפרש בינם, שהמ"א חולק רק על השל"ה, ולא על מהר"ם גלאנטי, ולכן כתב רק על מהר"ם גלאנטי "ומיהו אף בחול".

תיב[1764] ס"ק ו (האור זרוע [בשם הרא"ם] לא אסר אלא בשבת, לאפוקי מעובדא דרבינו קלונימוס, נראה לי שהדין עמו).

תיג[1765] שבאור זרוע הל' ערב שבת סי' כא, שהיה אוכל מיני מזונות אחר קידוש קודם הסעודה.

תיד[1766] אלא ודאי גם זה אינו מועיל, כדלקמן.

תיה[1767] כדלקמן סי' רעג ס"ז (הורו הגאונים שזה שאמרו חכמים אין קידוש אלא במקום סעודה ... אפילו כזית מחמשת המינים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות ... יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ויכול לאכול אחר כך הסעודה במקום אחר).

תיו[1768] בין דינו של השל"ה שהמ"א חולק עליו, לבין דינו של מהר"ם גאלאנטי שאינו חולק עליו.

תיז[1769] מנחות מג, ב (רב חייא בריה דרב אויא, בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי).

תיח[1770] סי' רטו ס"ק ו (ומיהו אף בחול, אם אין חפץ לאכול אלא מעט מעט, או שחפץ לאכול אחר הסעודה, רשאי, אלא דבשבת ראוי לעשות כן משום הברכה).

תיט[1771] סי' מו בהגהות ב"י (ואם ברכותיהם שוות, לא יביאם כולם לפניו, שאין להרבות בברכות, אלא יביאם אחד אחד לפניו ויברך על כל אחד ואחד, הר"ם גאלאנטי ז"ל סי' ל"ח ... בא לידי ספר הזכרונות וראיתי בדף מ"ה כתב, דאפילו שלא יביאם לפניו אסור להרבות בברכות).

תכולכן פירש שס' הזכרונות אוסר מטעם שאסור להרבות בברכות (ולא מטעם ברכה לבטלה כנ"ל), וחשש לדבריו.

תכאולפי זה יש לדעתו חשש איסור להרבות בברכות אף כשאינו חפץ לאכלו אלא בשביל להשלים מאה ברכות.

תכב[1772] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכב.

תכג[1773] שאף שהמ"א לא התיר בזה, מכל מקום כבר הוכח לעיל שמהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות התירו בזה.

תכד[1774] "והמ"א הקשה על של"ה בסוס"י רט"ו, על שכתב דבשבת מניח הפירות לאחר הסעודה כדי שיברך עליהם תחלה וסוף, ולענ"ד פשוט דשרי".

תכה[1775] והם הקילו אף כשחפץ לאכול הפירות אף בלא ריבוי הברכות. ואם כן עכ"פ יש להקל כדבריהם כשאינו חפץ לאכלו אלא בשביל להשלים מאה ברכות, שבזה התירו גם מהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות.

תכו[1776] ס"ק א.

תכז[1777] הל' ברכת הפירות כ, א (וכתב אחד מתלמידי רבני צרפת על רבו, כמה פעמים ראיתי מורי הרב, כשמביאים לפניו על השלחן בשר של חדוש, או בשר מבושם, או בצים מטוגנין בדבש, או דבר שהוא חביב בעיניו, נוטל אותו דבר ומברך עליו קודם שיברך על הפת המוציא, ואומר זה חביב עלי יותר מן הפת ונוח לי לברך עליו תחלה לשבח את קוני באשר אני אוהב). והיינו אף שדעתו לאכול שניהם. ובזה שמקדים החביב מוסיף ברכה שאינה צריכה.

תכח[1778] ס"ק ב (ולעיל סימן קע"ז כתבתי בשם הכל בו דאין ברכת המוציא קודמת לדבר החביב לו, אבל בהגהת מיימון פרק ח' כתב שאם היה לפניו תבשיל שיש בו קמח כוסמין או שיפון ושבולת שועל וגפן ותאנה ורמון, נראה לי כיון דמברך על התבשיל בורא מיני מזונות, דברכתו קודמת).

תכטהרי שלא חלק על הכל בו אלא משום קדימת ברכתו, ולא חשש למה שמוסיף ברכה שאינה צריכה. נראה מכך שגם הדרכי משה והכל בו סוברים כדעת השל"ה ואבן העוזר.

תל[1779] בדרכי משה ס"ק ד (וכן כתוב בתשובות, דערב שבת לאחר קידוש היו מביאים גרימז"ל לפני רבי קלונימוס ושאר הזקנים, והיו מברכין עליהם בורא מיני מזונות, ואחר כך ברכה אחת מעין שלש, כדי להרבות ולהשלים מאה ברכות, ואחר כך היו אוכלים לחם לצורך הסעודה). הרי שגם כאן סובר כדעת השל"ה ואבן העוזר.

תלא[1780] בשם הרא"ם, כדלעיל.

תלב[1781] "כתבו האור זרוע והאגור בדין אכל צנון וזית, והצנון עיקר וזית טפל להפיג חריפות הצנון, דמברך על העיקר ופוטר הטפל, דאם הטפל חביב עליו כמו העיקר, מברך על הטפל ואחר כך על העיקר, דאפושי ברכות עדיף, ואין להפקיע הברכות כהאי גוונא עכ"ל, והביאו רמ"א. ותמה המג"א על זה. ונראה לי דסבירא ליה, עד כאן לא אמר הש"ס ביומא גבי ברכת ספר תורה דאסור להרבות בברכות, היינו אם יכול לפטור שניהם בברכה אחת, וכן כתבו התוספות ופוסקים בתפילין, גם בשחיטה, אבל כאן שאין מברך על הטפל ברכתה הראויה לה אשר תקנו חכמים, על כן יותר טוב לברך עליו ברכה אשר תקנו חכמים, משיפטור אותו בברכת העיקר, שלא תיקנו חכמים להטפל".

תלגוכן נפסק לעיל סי' ריב ס"ח (כיון שהעיקר והטפל אין ברכותיהם שוות, ואם יברך על העיקר תחילה לא יברך כלל על הטפל, ואם יברך על הטפל תחילה יחזור ויברך על העיקר, טוב יותר לעשות כן להרבות בברכות, כי לעולם ירבה האדם בברכות הצריכות וימעט בשאינן צריכות, וזו היא ברכה הצריכה שהרי היא מיוחדת להטפל ולא להעיקר, וגם בברכת העיקר אינה מיוחדת אל הטפל אלא כוללת גם את הטפל, ולא צוו למעט אלא כשיכול לפטור ב' דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם), וסי' רטו ס"ד (במה דברים אמורים כשיכול לפטור ב' דברים בברכה שהיא מיוחדת לשניהם, אבל אם היא מיוחדת לדבר אחד אלא שיכול לפטור בה גם השני בתורת טפלה, טוב יותר להרבות בברכות כמ"ש בסי' רי"ב). סדר ברכת הנהנין פ"ג הי"ד (כי לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות וימעט בשאינם צריכות, וזו היא ברכה הצריכה, שהרי היא מיוחדת להטפל ולא ברכת העיקר, ולא צוו למעט אלא כשיכול לפטור שני דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם).

תלד[1782] ח"א סי' קעו (וכתב רבינו יצחק אלפס אבל אם אין הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית ואחר כך על הצנון, דאפושי בברכות עדיף, ולא אמרינן מברך על הצנון ונפטור זית, דבירך בפה"א על פירות האילן יצא, דאין להפקיע ברכה כל כי האי גונא עכ"ל). הובא באגור סי' רחצ. רמ"א סי' ריב ס"א (ויש אומרים אם הטפל חביב עליו, מברך עליו ואחר כך מברך על העיקר).

תלהואפשר שמטעם זה לא אסר האור זרוע כאן לאכול הגרימז"ל קודם הסעודה משום ברכה שאינה צריכה, כי לדעתו ברכת בורא מיני מזונות היא ברכה הצריכה שלא לפטור אותו בברכת הפת.

תלוואף שכאן עדיין אין רבינו פוסק כדעת האור זרוע לפי פירוש אבן העוזר, "מכל מקום לדינא יש להקל עכ"פ כשאינו אוכל כלל רק מחמת הברכה ... כיון דבלאו הכי דעת של"ה ואבן העוזר בסי' רי"ב להקל".

תלז[1783] עתה בא להוסיף, שאפילו אם היה אוכלם גם בלי ריבוי הברכות, כיון שמתכוין בהקדמתם בשביל מצוה, דעת פוסקים רבים שאין בזה משום ברכה שאינה צריכה. ומסיים: "הלכך הסומך על כל הני רבוותא נגד המ"א אין מזחיחים אותו".

תלח[1784] "ונראה לי דאפילו חל יום טוב במוצאי שבת, אם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית, לא יחלק סעודת שחרית לשתים, דהא יש אומרים דאסור לעשות כן משום ברכה שאינה צריכה. עי' סוס"י רט"ו וסי' תקכ"ט".

תלט[1785] שבת קיח, א ד"ה במנחה (דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתים ... אומר ר"י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה).

תמ[1786] שאינו מקיים בזה מצות סעודה שלישית, ולכן יש כאן איסור ברכה שאינה צריכה. משא"כ אחר חצות הי' אפשר לפרש בתוס' שמצות סעודה שלישית דוחה איסור גרם ברכה לבטלה.

תמא[1787] שהמ"א מפרש בדברי התוס', שגם אחר חצות, אם מחלק הסעודה, יש בזה איסור ברכה שאינה צריכה.

תמב[1788] הרי שגם אחר חצות אין כאן מצוה שדוחה איסור ברכה שאינה צריכה.

תמג[1789] כלל כב סי' ד (וכשהוא מפסיק מן המנחה בסעודתו ומברך ברכת המוציא, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך, כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת לקיים סעודה שלישית).

תמדשתי הדעות הובאו גם לקמן סי' רצא ס"ג-ד (טוב שיפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו מיד ויברך המוציא ... ואין איסור במה שמפסיק בברכת המזון וגורם לחזור ולברך המוציא וברכת המזון על גמר הסעודה, שהיה יכול לגומרה קודם ברכת המזון, והרי זה גורם ברכה שאינה צריכה. דכיון שמפסיק בשביל כבוד שבת, אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך ... יש אומרים שיש כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך).

תמה[1790] שיכול לקיימה אחר כך, ואין כאן מצוה שדוחה איסור ברכה שאינה צריכה.

תמו[1791] סי' רצא (וכן היה עושה א"א הרא"ש ז"ל, היה מברך ברכת המזון, והיה נוטל ידיו ומברך עליהם ומברך המוציא, והיה אומר שיותר טוב לעשות כן).

תמז[1792] אלא יפסיק הסעודה ויאכל סעודה שלישית אחר זמן.

תמח[1793] סי' רצא ס"ג (יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד, ונכון הדבר, שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה).

תמטוכן הוא לקמן שם (טוב שיפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו מיד ויברך המוציא על לחם משנה ויסעוד, שאם לא יעשה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבקר עד אותה שעה, לא יוכל לאכול אחר כך סעודה ג' אלא אכילה גסה. אבל מיד סמוך לאכילה עדיין האצטומכא פתוחה).

תנ[1794] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכ.

תנא[1795] "ואם קץ במזונו לא יצא כלל".

תנבוכן הוא לקמן שם ס"ה (אבל אם שבע כל כך עד שנפשו קצה באכילה מרוב שובעו, אף שדוחק את עצמו לאכול אינו יוצא ידי חובתו באכילה זו, שאכילה גסה כזו אינה נקראת אכילה כלל).

תנג[1796] רס"י רצא (ומיהו לפימ"ש רס"י תמ"ד, אפילו קודם חצות יחלקה לשנים, דהא יש אומרים דיוצא בזה עיי"ש).

תנד[1797] ס"ק א (ומכל מקום גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים, דהא יש אומרים דיוצא בזה (שלטי גבורים המרדכי פ"ק דשבת וב"ח וכל בו)).

תנה[1798] על המרדכי שבת רמז שצז (ושמא יצא במה שאכל סעודה ג' בבוקר דדי לאפסוקי ולברוכי בין מיכלא למיכלא).

תנו[1799] הרי אין בזה כל כך מצוה, שהרי קודם זמן מנחה אינו יוצא ידי חובת סעודה שלישית.

תנז[1800] כדלעיל סי' רטו ס"ג (ואף על פי שמן התורה אין איסור בהזכרת שם שמים לבטלה אלא כשמזכירו בדברי הבאי שאין בהם צורך, ולא בדרך ברכה אף על פי שאינה צריכה, מכל מקום מדברי סופרים אסור אפילו בדרך ברכה שאינה צריכה).

תנח[1801] לסמוך על הסוברים שגם קודם חצות יוצאים ידי חובת סעודה שלישית, ואם כן יש מצוה בהפסק זה באמצע הסעודה קודם חצות.

תנט[1802] שבת קיח, א ד"ה במנחה (דזמן אכילה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה).

תס[1803] שבת פט"ז סי' ה (דקביעת זמן סעודה שלישית היא משתגיע זמן המנחה ולא קודם).

תסא[1804] סי' רצא ס"ב (זמנה משיגיע זמן המנחה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית).

תסבוכן הוא לקמן שם ס"ב (זמן סעודה ג' הוא משיגיע זמן מנחה גדולה עד הערב, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית).

תסג[1805] הובא בר"ן שבת מג, ב ד"ה ת"ר כמה (וכתב הרב בעל הלכות ז"ל שאין חיוב סעודות הללו להיותן כדרכן בשחרית ובמנחה, אלא אפילו מפסיק באמצע סעודה בברכת המזון, ואף על גב דלא מסלק התכא, אלא פורס מפה ומברך והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך, שפיר דמי).

תסד[1806] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל סג וכלל צח.

תסה[1807] שעל ידי המצוה הוה ליה ברכה הצריכה.

תסו[1808] רטו ס"ק ו (שבתוס' שבת דף קי"ח כתבו דאסור לחלק סעודת שחרית לשנים כדי לקיים ג' סעודות, משום דגורם ברכה שאינה צריכה. ואף דלא קי"ל הכי, היינו משום סעודה ג', אבל משום ק' ברכות אסור להוסיף).

תסזוכאן התיר אף במקום שאינו משום חיוב סעודה ג'.

תסח[1809] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל סז. כנישתא דבי רב ע' רכה הערה יד.

תסט[1810] סי' רצא ד"ה וכן היה עושה (כתב בתשובה (כלל כב סי' ד) ... דכיון שהוא מפסיק לכבוד שבת, אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך).

תע[1811] שם (אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך, כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת לקיים סעודה שלישית).

תעא[1812] עתה בא לחלק בין האמור לעיל, "כיון שהוא מתכוין בשביל כבוד שבת, אף שאינו מוכרח לזה", אין בו משום ברכה שאינה צריכה, לבין האמור בגמרא שאם מפסיקים באמצע קריאת התורה ומברכים, הוי ברכה שאינה צריכה.

תעבולפי חילוק זה, מה יהי' דין עניית אמן יהא שמיה רבא וקדושה בין תפלין של יד לתפלין של ראש, ובין שחיטה לשחיטה.

תעג[1813] בתחלת הקונטרס אחרון (אם אוהב יותר לאוכלו קודם הסעודה מלאוכלו בתוך הסעודה, אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה).

תעד[1814] יומא ע, א (ובעשור של חומש הפקודים קורא על פה, אמאי ... ונייתי אחרינא ונקרי ... ריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה).

תעהשמשם הוכיח ר"י בתוס' שבת קיח, א ד"ה במנחה (שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה כדאיתא בפ' בא לו גבי ובעשור שבחומש הפקודים, דקאמר וניתי ספר תורה אחרינא ונקרי, א"ר שמעון בן לקיש מפני ברכה שאינה צריכה).

תעוולדעת הרא"ש צריך לחלק כדלקמן.

תעז[1815] לעיל סי' כה סי"ג נתבאר (תפילין של יד ותפילין של ראש ... מפני שאסור לברך ברכה שאינה צריכה ... תקנו חכמים שיסמוך הנחת תפילין של ראש להנחת תפילין של יד בלי שום הפסק דיבור בינתיים, כדי שתעלה הברכה שיברך על של יד גם לתפילין של ראש), וסכ"א (אם שמע קדיש או ברכו או קדושה בין תפילין של יד לתפילין של ראש, לא יפסיק לענות עם הצבור ... ואם פסק וענה ... צריך לברך על תפילין של ראש), וסכ"ב (אסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש אפילו במקום שאין גורם לברך ב' ברכות על תפילין של ראש, כגון אותם המניחין תפילין בחול המועד בלא ברכה ... אבל מכל מקום מותר לענות קדיש וקדושה וברכו ואמן על כל הברכות בין תפילין של יד לתפילין של ראש ... כיון שאינו גורם לברך ברכה שאינה צריכה על תפילין של ראש).

תעחומבאר כאן שב' ההלכות תלויות זה בזה, שכיון דקיי"ל שמחוייב לתוכפן זו אחר זו (כמבואר במהרא"י וב"י), לכן דינו כספר תורה שאינו תלוי ברצונו, ולכן אף אם מפסיק לצורך מצוה היא ברכה שאינה צריכה, ולכן אסור להפסיק לעניית אמן יהא שמיה רבא וקדושה.

תעטמשא"כ לדעת הרשב"א שאין צריך לתוכפן זו לזו, אם כן דינו כברכת הנהנין, שאם מפסיק לצורך מצוה אינה ברכה שאינה צריכה. ולכן מותר להפסיק לעניית אמן יהא שמיה רבא וקדושה.

תפ[1816] תרומת הדשן ח"ב סי' קז (תפילין בחול המועד ... נראה דאפילו שאין מברכין אסור להן לדבר ולהסיח בין תפילין לתפילין).

תפא[1817] דברי תרומת הדשן הנ"ל הובאו בב"י סי' כה, ובמ"א שם ס"ק יד (ואפילו לאותן המניחין בחול המועד בלא ברכה, אפילו הכי עבירה היא להסיח (ב"י מהרא"י)).

תפב[1818] שו"ת ח"ה סי' יג (מסתברא, שלא אמרו עבירה היא בידו אלא במפסיק לדבר הרשות. אבל לענות אמן יהא שמיה רבה מברך, אין זה כעובר עבירה וכו'. ומיהו אם הפסיק וענה, מסתברא דמברך על של ראש).

תפג[1819] דאף שהעיקר כדעה הראשונה בשו"ע יו"ד סי' יט ס"ה (אם רוצה לשחוט הרבה, צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה, ואם דיבר צריך ... לברך פעם אחרת על השחיטה).

תפדמכל מקום מותר לענות אמן היא שמיה רבא וקדושה, אף לדעת האוסרים בתפילין. כי גם השחיטה היא כברכת הנהנין, שאינה חובה עליו אלא תלוי ברצונו אם לשחוט עוד.

תפה[1820] מנחות מג, ב (תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום). וכן נפסק לעיל סי' מו ס"א (להשלים מנין המאה ברכות שחייב כל אדם לברך בכל יום ויום מערב ועד בקר).

תפו[1821] שהרי אפילו במקום שאינו "הכרח גמור מדינא דגמרא", הובא לעיל משו"ת הרא"ש כלל כב סי' ד (וכשהוא מפסיק מן המנחה בסעודתו ומברך ברכת המוציא, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך, כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת לקיים סעודה שלישית).

תפז[1822] צט, ב (דתניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך), ובגמרא שם ק, א (לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי).

תפחהרי שאין הכרח מדינא דגמרא להפסיק בין סעודה לסעודה. ומכל מקום כתב הרא"ש שאם רוצה להפסיק "אין כאן מרבה ברכות שלא לצורך".

תפטומכל שכן במקום שהוא "הכרח גמור מדינא דגמרא", כגון להשלים למאה ברכות, בודאי "אין כאן מרבה ברכות שלא לצורך".

תצ*

תצאאבל לקמן סי' רעא סי"ב (אם יקדש מיד אחר ברכת המזון, יש אומרים שאינו יוצא ידי חובתו אלא אם כן יחזור ויאכל מיד, שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו, ואם כן מה שבירך ברכת המזון היא ברכה שאינה צריכה, שהרי היה יכול ליפטר בברכת המזון שיברך אחר אכילה השניה).

תצבוראה כנישתא דבי רב ע' רכו הערה טו.

תצג[1823] ואף שלרבי יוסי אין צריך להפסיק, ואם כן מהי המצוה בזה.

תצדמכל מקום גם לרבי יוסי "אם רצה מפסיק ... כמו לרבי יהודה", ולכן נחשב לצורך מצוה.

תצה[1824] שהרי לרבי יהודה היא מצוה ממש להפסיק, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה. וגם רבי יוסי לא פליג בהא, שיש עכ"פ מצוה להפסיק.

תצו[1825] דלעיל (הערה 1757).

תצז[1826] דלעיל (הערה 1789).

תצח[1827] דלעיל (הערה 1793).

תצט[1828] דלעיל (הערה 1785).

500[1829] דלעיל (הערה 1620).

501[1830] דלעיל (הערה 1742).

502[1831] דלעיל (הערה 1771).

503[1832] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ט.

504[1833] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

505בפנים סי"ב נתבאר שכל תענית שקבוע לו זמן, אף אם אינו חובה כלל, אין צריך לדחותו מערב שבת, משא"כ תענית שיכול להתענות ביום אחר, יש לדחותו מערב שבת. והוסיף וכתב: "וכן המתענה בכל ימות השבוע, שבאותו יום מתענה הוא גם כן".

506ומבאר שעל כרחך צריך לפרש דבר בי רב היו מתענים כל השבוע ובערב שבת, וכיון שאין יכולים לדחות ליום אחר רשאים להתענות בערב שבת.

507ואף שאנשי מעמד היו מתענים כל ימי השבוע חוץ מערב שבת. "צריך לומר ... בני בי רב היו מתענים כל השבוע ולא היו חייבים לבטל תעניתם לגמרי, אבל אנשי המעמד לא רצו ... לדחות האיסור הזה".

508לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' רל.

509[1834] ס"ק ב (בפסחים פרק אלו דברים [סח, ב] אמרינן דמר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולי שתא, בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי, אלמא דשפיר דמי למעבד הכי).

510[1835] פסחים סח, ב (מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי).

511[1836] כמבואר בהגהות מיימוניות הל' תענית פ"א אות ב (מי שמתענה בכל יום, ואכילה בשבת מחמת שינוי וסת צער לו, ראינו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן שמעתי שהיה הרב רבי יהודה חסיד ז"ל עושה). ובשו"ע סי' רפח ס"ג (אדם המתענה בכל יום, ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת, יש אומרים שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן אמרו שכך היה עושה הר"י החסיד ז"ל).

512[1837] פסחים שם (הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם).

513[1838] בשו"ת ח"ד סי' רסב (קושטא דמילתא הכי משמע, דבתענית חלום קאמר ולא בתענית דעלמא). הובא בב"י סי' רפח ד"ה אבל הרשב"א.

514[1839] לקמן שם ס"ב (מי שמתענה בכל יום, ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת, יכול להתענות גם בשבת, שמצות סעודות שבת אינה אלא בשביל עונג), וס"ג (מותר להתענות תענית חלום בשבת).

515[1840] סעיף א (אף על פי שמותר להתענות תענית חלום אפילו בשבת ויום טוב, מכל מקום בערב יום הכיפורים שהאכילה נחשבת כעינוי כמו שנתבאר, אין להתענות בו). ובמ"א שם ס"ק א הביא שלמדים כן מדברי שו"ת הרשב"א הנ"ל.

516[1841] אף שלפי האמור אין לפרש גמרא הנ"ל כמשמעות הפר"ח, ואין משם הוכחה למי שמתענה כל השבוע. מכל מקום יש להוכיח כן מגמרא דבני בי רב, כדלקמן, דעל כרחך צריך לפרש ד"בני בי רב היו מתענים כל השבוע ולא היו חייבים לבטל תעניתם לגמרי".

517[1842] מא, א ד"ה שאני (בני בי רב דיתבי בתענית, דמשמע דאיירי בתענית הרשות. וכן משמע בשאלתות דמיירי בכל תעניות). והיינו האמור בגמרא שם שם מ, סע"ב (בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא).

518[1843] הל' תענית פ"ה ה"ה (ואע"פ שנפסקה הלכה בתענית שחל להיות בערב שבת מתענה ומשלים ... דוקא כשבא זמנו הקבוע לו בערב שבת, אבל כשהוא נדחה מזמנו אין קובעין אותו בערב שבת, וכן מפורש בתשובת הגאונים ז"ל).

519ופירש דבריו בט"ז סי' תרפו ס"ק ב (ההיא דמתענה ומשלים מיירי ביחיד, בפרק בכל מערבין דקאמר הני בני בי רב דיתבי בתעניתא בערב שבת ... דדוקא שם שזמנו קבוע כו' ... ואם תמצי לומר דהרב המגיד קאי על מה שכתוב בפ"ב דתענית דבט' באב שחל בערב שבת דמתענה ומשלים, והיינו בתענית צבור).

520אמנם לפי המובא לעיל מהתוס' דמיירי בתענית הרשות, על כרחך מיירי המ"מ בתענית ט' באב שחל בערב שבת, שזמנו קבוע (כמו הואם תמצי לומר של הט"ז).

521[1844] המבוארים בשו"ע סי' תקפ ס"א-ב (אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם).

522[1845] שמובא לראשונה בהגהות מנהגים פורים אות נ (ומשם מהרי"ו מצאתי ... אותן הנוהגין להתענות בערב ראש חודש). הובא בב"ח סוס"י תרפו (מי שרגיל להתענות בערב ראש חדש ... מהרי"ו). מ"א סי' תיז ס"ק ג (נהגו קצת להתענות ערב ראש חדש ... (ב"ח סי' תרפ"ו. מנהגים).

523ואם כן ודאי לא איירי בזה הגמרא בבר בי רב שהתענו בימים אלה. אלא ודאי התענו תענית רשות. ומדוע לא דחוהו מערב שבת.

524[1846] שו"ע סי' תרפו ס"ב (חל פורים באחד בשבת מקדימים להתענות ביום חמישי).

525[1847] תענית כז, ב (אנשי משמר ... ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת).

526[1848] שהרי התענו כל ימי השבוע, ולא היו יכולים לדחות התענית ליום אחר.

527`