Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Shabbos Part 1 (Simanim 242-252)·Preparing Meals for Shabbosשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת – ח"א (סי' רמב-רנב)·רנ הכנת הסעודות לשבת

א`

ברנ הכנת הסעודות לשבת
ובו ח' סעיפים:
למעט בלימוד להכנת צרכי שבת
א לעולם ישכים אדם לטרוח ולהכין צרכי שבת בערב שבת בבקר, ורמז לדבר שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, משמע לאלתר שיביאו יכינו, וההבאה היתה בבקר שנאמר וילקטו אותו בבקר בבקר.

גואע"פ שהכין בהשכמה מצוה שיוסיף גם בבין השמשות, ורמז לדבר שנאמר והיה משנה (כלומר שיכינו שנית):

דב ויש לאדם למעט קצת בלימודו בערב שבת, וכל שכן בשאר עסקיו, כדי שיהא פנוי להכין צרכי שבת. אלא אם כן הכין כבר ביום ה', או שיש לו מי שיכין לו:

הג ונוהגין בקצת מקומות שלא לקבוע ישיבה בערב שבת, לפי שלימוד הישיבה הוא דבר שאין לו קצבה, שרגילין לפלפל, ושמא ימשכו הרבה בפלפולם ולא יהא להם פנאי אחר כך להכין צרכי שבת. אבל מי שלומד דבר שיש לו קצבה, אם (א) רגיל ללומדו בכל יום, אין לו לבטלו בערב שבת. ואף דבר שאינו רגיל ללומדו בכל יום, מכל מקום אם לומד עם רבים אל יבטלנו. ואפילו כשלומד ביחיד, אם הוא דבר שדרך ללומדו בערב שבת, כגון פירוש רש"י מפרשת השבוע כמו שיתבאר בסי' רפ"ה, יכול ללמוד כדרכו.

וואם אחר כך לא ימצא לקנות, אזי לא יקבע לימודו בבקר שהוא זמן שמוצא לקנות. ואם לא ימצא לקנות אחר התפלה אזי יקנה בתחלה ואחר כך יתפלל. ובלבד שיקרא קריאת שמע מקודם, שמא יעבור זמנה עד שיקנה, אבל התפלה נמשך זמנה יותר. ואף שיש לחוש שמא יעבור גם זמן תפלה, מכל מקום מצוה זו של הכנת סעודות שבת היא עוברת בודאי, שאחר כך לא ימצא לקנות. ומכל מקום אם הצבור מתפללין אל יפרוש מהם:

זמצוה בו יותר מבשלוחו
ד אפילו (ב) מי שיש לו כמה עבדים, יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת, שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו.

חואפילו מי שהוא אדם חשוב ביותר, ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית, חייב להשתדל ולעשות שום דבר מצרכי השבת בעצמו, שזהו כבודו של שבת. וגדולי החכמים היו עושים בעצמם מלאכות שאינן לפי כבודם, כדי להרבות בכבוד השבת, יש מהם שהיה מחתך הירק דק דק בעצמו, ויש מהם שהיו מבקעים עצים בעצמם, ויש מהם שהיה מצית האור תחת העצים בעצמו, ויש מהם שהיה מתקן הבית ומפנה כלי החול ומכניס כלים הצריכים לשבת, ובעסק זה היה יוצא ונכנס תמיד בביתו בערב שבת, להוציא כלי החול ולהכניס משאות כלי תשמיש ובגדי חופש ומיני מגדים, להראות כבוד השבת שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו, כאדם שמקבל את רבו בביתו שהוא מראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו. ומהם ילמוד כל אדם לטרוח בעצמו, ואל יאמר איך אפגום כבודי, כי זהו כבודו שמכבד השבת:

טהכנות לכבוד שבת
ה יש ליזהר להשחיז הסכין בכל ערב שבת, כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה. ורמז לדבר והכינו את אשר יביאו, ובתיבת את נרמז הסכין, מלשון לאתים ולמזמרות. ואומר וידעת כי שלום אהלך, ודרשו חכמים זו השחזת סכין, כי אם קהה הברזל ולא יוכל לחתוך אין זה שלום בית:

יו טוב לומר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת, וכן בכל מה שהוא עושה טוב לחשוב שעושה לכבוד שבת:

יאז טוב יותר לקנות בערב שבת, מלקנות ביום ה'. במה דברים אמורים במשקין ומיני מגדים וכיוצא בהם מדברים שאינם צריכים הכנה להכינם שיהיו ראוים להנאתם, אבל מאכלים הצריכים עדיין הכנה, טוב יותר לקנות ביום ה', כדי שיהיה לו פנאי הרבה לטרוח בהכנתם, ולהתעסק בשאר צרכי שבת:

יבח יש לטעום התבשילים בערב שבת. וטוב לטעום מכל תבשיל ותבשיל:

יג##

ידקונטרס אחרון
(א) רגיל כו'. כן הוא משמעות לשון סדר היום שבמג"א. ומה שכתב אחר כך או שלומד כו', היינו אפילו אם אינו רגיל בזה בכל יום. דאין לומר דהיינו אפילו דבר שאין קצבה, דאם כן למה מנע לימוד הישיבה, הרי לומד עם רבים. ודוחק לומר דלומד עם רבים היינו מלמד לרבים, ולימוד הישיבה היינו הישיבה שלומד בחבורתא, והם אינם צריכים להכין, דאם כן למה אין קובעין ישיבה בקושטאנדינ"א. ודוחק לומר דכנסת הגדולה וסדר היום פליגי אהדדי:

טו(ב) אפילו מי כו'. עיין בריש פ"ב דקידושין דלגבי קידושי אשה מצוה בו יותר מבשלוחו מהא דרבא ורב ספרא, ומשמע דליכא חיובא במילתא אלא יתרון מצוה בעלמא דומיא דקידושי אשה. ועיין סי' רמ"ט, דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין.

טזוהרמב"ם בפ' ל' שכתב חייב כו', וכן משמע מלשון הטור ושו"ע (דלא כמג"א), ולא הזכירו הא דרבא ורב ספרא כלל, אלא למדו חיוב זה משאר אמוראי שזלזלו את עצמם כל כך בקביעות בכל שבת ושבת מכלל דחיובא איכא במילתא כמ"ש לקמן בסמוך. ולכן הוזקק לטעם אחר שזהו כבוד השבת, ולא משום יתרון מצוה בעלמא, מדלא הזכירו בגמרא היאך היו נזהרים כן בשאר מצות, אלא בשבת בלבד שנצטוינו לכבדה במאד, והיו מחבבין אותה כל כך עד שקורין אותה כלה ומלכתא שלא מצינו כן בשאר מצות, וכבוד שבת הוא מצוה בפני עצמה למר מן התורה ולמר מדברי קבלה. אבל בשאר מצות לא נצטוינו אלא שלא יהיו בזויות עלינו, וגם זה אינו נחשב למצוה בפני עצמה.

יזועוד דכל מי שתורתו אומנתו וגריס בה יממא ולילי כהני אמוראי, אי אפשר לו לקיים כלל יתרון מצוה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו, שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כמ"ש בי"ד סי' ר"מ, ואפילו הכי כולהו הני אמוראי ביטלו תורתן בכל שבת ושבת, מכלל דחובת הגוף היא להתעסק דוקא בעצמו, משום שזהו כבודו של שבת כמ"ש הרמב"ם. וכיון שהטעם הוא משום כבוד שבת די בדבר אחד לבד, כמ"ש הטור ושו"ע, שבזה ניכר כבודו.

יחורבא ורב ספרא בכל שבת ושבת בודאי היו נזהרין לעשות דבר אחד, כיון שהוא חיוב גמור, אלא שכשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לרב ספרא כדפרש"י, מתוך שמין זה היה חביב עליהם והיה להם ענג ממנו, כיון שבו הם מקיימין מצות ענג שבת, לכן בו היו מתעסקין בעצמן. ולא היה די להם בתיקון דבר אחר שהיו מתעסקין בו בשאר שבתות, אף על פי שבעסק ההוא היו גם כן יכולין לצאת ידי חובתן, מכל מקום בחרו העסק במין שמקיימין בו מצות ענג, לפי שרצו לקיים עוד יתרון מצוה, דהיינו מצוה בו יותר מבשלוחו, ואותו יתרון מצוה בודאי שראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה, דהיינו תיקון המין שמתענג בו יותר. ושפיר דייק תלמודא מינייהו דמצוה בו כו', דאי משום חיובא להתעסק בעצמן כמ"ש הרמב"ם עבדו הכי, וכשלא נזדמן להם רישא ושיבוטא נתעסקו בדבר אחר, אם כן גם כשנזדמנו להם, למה בחרו דוקא בהם ולא באותו דבר שהיו רגילין להתעסק בשאר שבתות. ומכאן יצא להטור ושו"ע דבדבר אחד סגי, דאם לא כן לא דייק מידי ודו"ק:

יט[1849] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:

כ(א) למעט בלימוד להכנת צרכי שבת (ס"א-ג).

כא(ב) מצוה בו יותר מבשלוחו (ס"ד).

כב(ג) הכנות לכבוד שבת (ס"ה-ח).

כג[1850] מימרא דרב חסדא שבת קיז, ב (לעולם ישכים אדם (ערב שבת, לטרוח ולזמן, רש"י) להוצאת שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו לאלתר), ופרש"י (בשעת הבאה הכנה, והבאה בהשכמה היא, דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר). טור ושו"ע ס"א (ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת). לבוש ס"א (הכנה דומיא דהבאה, והבאה היתה לאלתר בבוקר, אף הכנה תהיה מיד בבוקר)

כד[1851] בשלח טז, ה.

כה[1852] שם טז, כא.

כו[1853] שם טז, ה.

כז[1854] שבלי הלקט סי' נה (תנחומא ... אמר ר' זעירא אף על פי שמוציא אדם ערב שבת משחרית, מצוה שרודף בין השמשות, שנאמר והיה משנה), הובא בב"י, ובמ"א סק"א, ממדרש תנחומא.

כח[1855] שלטי הגבורים שבת מד, א (לשון ריא"ז, ובירושלמי ארץ ישראל נמצא בפ"א של תענית שאסור לארוס אשה בערב שבת, וכן לדברי תורה, ונראה הדבר שממעטים בדברי תורה כדי שיעסוק בצרכי שבת). והוא בירושלמי שם ה"ח (אסור לארס אשה בערב שבת ... שמואל אמר אפילו בט' באב יארס שלא יקדמנו אחר). הובא בדרכי משה סי' רנא סק"א (כתב בהגהות אלפסי ... ובאיסור אירוסין אין נוהגין כדבריו, אלא מנהג פשוט לארוס בערב שבת). רמ"א סי' רנא ס"ב (ויש לאדם למעט קצת בלמודו בערב שבת, כדי שיכין צרכי שבת).

כטוכן אסרו מטעם זה להלך בערב שבת יותר מג' פרסות, כדלעיל סי' רמט ס"א (אסור לאדם שיהלך בערב שבת יותר מג' פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע למקום שביתתו בעוד היום גדול ויוכל להכין שם צרכי שבת).

ל[1856] סדר היום, הנהגת והכנת יום הששי לכבוד השבת (ואם באולי הכין צרכי שבת מיום ה', ולא נשאר לו מה יכין ביום הששי, יכול לישב וללמוד כרצונו). מ"א שם סוף סק"ו (ובסדר היום כתב ... ואם הכין ביום ה' יוכל ללמוד כדרכו).

לא[1857] שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות א (ונראה דדוקא מי שאין לו צרכי שבת, אבל מי שיש לו שיכין לו צרכי שבת על ידי משרת, אין צריך למעט מלימודו, ונכון הדבר שיצוה למשרת שיכין לו צרכי שבת). הובא בעולת שבת סו"ס רנא.

לבוראה לקמן ס"ד וקונטרס אחרון ס"ק ב. סי' רנא ס"ג (במוסגר).

לג[1858] כנסת הגדולה הגה"ט (אמר המאסף, כבר כתבתי בסי' רמט ... בהגהת ב"י ז"ל, שנהגו בקושטנדינא שלא קבוע ישיבה בערב שבת. ויראה לי הטעם דאפילו שהוא לימוד של רבים, מכל מקום הוה ליה לימוד שאין לו קצבה, דשמא על ידי הפלפול דהמשא והמתן ימשך הלימוד ולא יקנו צרכי שבת). ובסי' רמט שם (אמר המאסף, מכאן סמך למה שנוהגין בקושטנדינא שאין קובעין ישיבה בערב שבת). מ"א סוס"י רנא סק"ו (לכן אין קובעין ישיבה בקונסטנטינא בערב שבת (כנסת הגדולה)).

לד[1859] סדר היום שם (אבל אם הלימוד הוא ענין שיש לו קצבה ולא יתעכב בו, יכול לתת חלק לזה ... אבל אם הוא קובע למוד עם רבים, ודאי שאין ראוי לבטל למוד רבים), הובא בכנסת הגדולה ובמ"א שם (ובסדר היום כתוב, אם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה, או שלומד עם רבים אל יבטלנו).

להומפרש, שגם מה שהתירו בלימוד עם רבים היינו דבר שיש לו קצבה (כדלעיל "שלא לקבוע ישיבה בערב שבת ... דבר שאין לו קצבה", אף שהוא "לומד עם רבים"), אלא שבזה מותר "אף דבר שאינו רגיל ללומדו בכל יום". ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.

לויוצא אם כן, שאם הוא לימוד שיש לו קצבה, מותר:

לז(א) אם רגיל ללמדו בכל יום.

לח(ב) אם לומד עם רבים.

לט(ג) אם דרך ללמדו בערב שבת.

מוראה גם לקמן סי' תלא ס"ט-י (במקומות שיש חבורות שיש להם שיעור קבוע ללמוד הלכות פסוקות בבית הכנסת אחר התפלה, אל יבטלו למודם בלילה זו מחמת בדיקת חמץ ... במה דברים אמורים כשעוסקין בדבר הלכה בלא פלפול, אבל אסור לעסוק בפלפול אפילו בבית הכנסת, שיש לחוש שמא ימשוך כל כך בפלפול, עד שיהיה לבו טרוד באותו פלפול וישכח חובת הבדיקה אף בבואו לביתו).

מא[1860] סעיף ב (הקורא ... ב' פעמים מקרא, ובפעם ג' חוזר ולומד כל הפרשה עם פירוש רש"י, שהוא בנוי על יסוד התלמוד, הרי זה מועיל).

מב[1861] כנסת הגדולה שם (ופה טיר"א נהגו ללמוד בפירוש רש"י על פרשת השבוע, ונראה טעמם, דכיון דאין עושין משא ומתן בדבריו לא אתו למסרך). מ"א שם (פירש"י על הסדרא שרי).

מגומפרש, שאף שבזה אין לומר ש"רגיל ללומדו בכל יום". מכל מקום "דרך ללומדו בערב שבת".

מד[1862] סדר היום שם (אם דרך אנשי אותו המקום למכור צרכי האכילה מיד בבקר, ואחר שעלה השמש לא ימצא דבר לקנות, אין ראוי לקבוע שום לימוד, אלא ילך להכין צרכי שבת מיד ואחר כך יחזור ללמודו ... ואם רגילים למכור קודם זמן התפלה ואחר התפלה אין נמצאת דבר, נראה לי שראוי לקנות צרכי שבת קודם שיתפלל, שזו מצוה דרבנן וזו מצוה דאורייתא, וזו זמנה עוברת וזו אין זמנה עוברת. ובלבד שיקרא קריאת שמע קודם שהגיע זמנה. ואם הקהל מתפללים, אין ליחיד להתחסד יותר מהם, אלא יתפלל עמהם ואחר כך יעשה הוא מה שיעשה הציבור), ומ"א שם (ואם לא ימצא אחר כך לקנות, אזי לא יקבע הלימוד בבקר. ואם לא ימצא לקנות אחר התפלה, אזי יקנה ואחר כך יתפלל, שזו מצוה עוברת, וגם היא דאורייתא. ובלבד שיקרא קריאת שמע קודם, ואם הציבור מתפללין לא יפרוש מהם).

מהוכאן כתב רק הטעם הראשון (שזו מצוה עוברת), ולא הטעם השני (וגם היא דאורייתא).

מווראה גם לקמן סי' תלא ס"ח (וכל זה בתפלת יחיד, אבל אם יש עשרה שמתפללים ערבית בזמנו, דהיינו צאת הכוכבים, יתפללו מיד בצאת הכוכבים, ואחר כך ילכו לבתיהם לבדוק החמץ, שאם ילכו לבדוק קודם תפלת ערבית, יהיה טורח לקבצם אחר כך להתפלל בעשרה ותתבטל מצות תפלת הצבור לגמרי).

מז[1863] שתי הלכות נתבארו בסעיף זה:

מח(א) מצוה בו יותר מבשלוחו בדבר שמקיים בו מצות ענג שבת, כדאמרינן בקידושין.

מט(ב) חייב להשתדל לעשות לפחות דבר אחד מצרכי השבת בעצמו, כדאמרינן בשבת.

נונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב.

נא[1864] טור ושו"ע ס"א (ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו).

נב[1865] קידושין מא, א (אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא). מ"א סק"ב (והוא הדין בכל מצוה, מצוה בו יותר מבשלוחו).

נגוכן הוא לקמן סי' תלב ס"ח. סי' תנג סל"ג. סי' תס ס"ג. וראה שדי חמד מערכת המ"ם כלל נד. קובץ כינוס תורה חו' יב ע' מט.

נד[1866] גמרא שבת קיט, א (רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פרים סילקא, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, ר' זירא מצתת צתותי, רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק). רמב"ם פ"ל ה"ו (אע"פ שהיה אדם חשוב ביותר, ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן. ומהן מי שהיה מבשל, או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות. ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך. וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח). טור ושו"ע שם (ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו, ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ורבי זירא היה מדליק האש, ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול).

נה[1867] רב חסדא שם. טור ושו"ע שם.

נו[1868] רבה ורב יוסף שם. טור ושו"ע שם.

נז[1869] ר' זירא שם. טור ושו"ע שם.

נח[1870] רב נחמן בר יצחק שם. טור ושו"ע שם.

נט[1871] על פי יחזקאל כז, כ (ובגדי חפש). והכוונה כאן לבגדי שבת.

ס[1872] רש"י שם ד"ה מכתף (בערב שבת יוצא ונכנס להביא תמיד משואות, כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים, כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו).

סא[1873] טור ושו"ע שם (ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת).

סב[1874] היראה לרבינו יונה אות שט (וישחיז סכינו כמו שדרשו, והיה ביום הששי והכינו את, זה השחזת סכין, ועוד דרשו, וידעת כי שלום אהלך, זה השחזת סכין, כי אם קהה הברזל ולא יוכל לחתוך אין זה שלום בית). כל בו סי' לא (ומשחיזין הסכין בכל ערב שבת, דהכי דרשינן בספרי וידעת כי שלום אהליך, זו השחזת סכין). מהרש"ל בהגהותיו לטור סי' רס, הובא בב"ח שם ס"א (לשון מהרש"ל (בהגהותיו לטור כאן) ... וישחיז סכינו, כמ"ש רז"ל והיה ביום הששי והכינו [את], זו השחזת סכין. ועוד דרשו רבותינו ז"ל וידעת כי שלום אהלך, זו השחזת סכין, כי [ק]הה הברזל ולא יכול לחתוך אין זה שלום בית, רוקח). רמ"א ס"א (ויש להשחיז הסכין בערב שבת). ט"ז ס"ק ב (מדכתיב והכינו את אשר יביאו, הך את נרמז בו סכין, מלשון לאתים ולמזמרות).

סג[1875] רמ"א שם (כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה).

סד[1876] בשלח טז, ה. היראה ומהרש"ל שם.

סה[1877] ישעי' ב, ד. ט"ז שם.

סו[1878] איוב ה, כד.

סז[1879] ס' היראה וכל בו שם בשם הספרי. מהרש"ל שם. ב"י סוף הסימן.

סח[1880] מ"א סק"א (ויאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת (כתבים)), בשם כתבי האר"י ז"ל, בשער הכוונות ענין ליל ו' סא, ד (ובכל מה שיקנה יזכיר ויאמר לכבוד השבת).

סטוראה גם לעיל סי' רמב ס"י (ואמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה לוקחה ואומר זו לשבת).

ע[1881] מ"א שם (ויותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה' ... (כתבים)), בשם כתבי האר"י ז"ל שם (צריך האדם ליזהר לקנות כל צרכי שבת ביום ששי ... ולא ביום ה').

עא[1882] תוספת שבת סק"א (מיהו בסי' תקע"[ה] משמע דיש לקנות ביום ה' עיי"ש. מיהו שם מיירי מדברים הצריכים הכנה רבה, כמ"ש הוא עצמו שם בסי' תקע"ה ס"ק ד עיי"ש).

עבוהיינו מ"ש בשו"ע סי' תקעה ס"ד (בית דין גוזרין עוד שבע תעניות על הצבור, שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני ... ובשני לעת ערב פותחין מעט (אותן החנויות המוכרות אכילה ושתיה), כדי שימצאו לקנות לסעודת הלילה, ובחמישי פותחין כל היום חנויות המוכרות מאכל, מפני כבוד השבת). וכתב על זה מ"א סי' תקעה סק"ד (מדלא כתב מאכל ומשתה, כמ"ש לעיל בהג"ה, שמע מינה דסבירא ליה דחנות של משתה אסור לפתוח, רק מטין, דהא יכולין לקנותו בערב שבת, משא"כ מאכל שצריך הכנה).

עג[1883] ראה גם לעיל סי' רמב סי"א (עזרא תיקן שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת מפני כבוד השבת כדי ללבוש לבנים בשבת. אבל בערב שבת אין פנאי לכבס, מפני שצריך להתעסק בצרכי שבת).

עד[1884] מחזור ויטרי סי' קצא (תנא, כל הטועם תבשילו בערב שבת מאריכין לו ימיו ושנותיו). שבלי הלקט סי' פב (טועמיה חיים זכו וכו', המכבדים אותה במיני מאכל ומטעמים, ויש סמיכי מיכן שצריך לטעום תבשילו מערב שבת). מטה משה סי' תח (נהגו אנשי מעשה לטעום התבשילים בערב שבת, כדי לתקנם כהוגן, ויהיו נאכלים לתאוה. וכן מצאתי בשם הירושלמי, טועמיה חיים זכו, מצוה לטעום קודם השבת טעם תבשילי שבת לכבודה). הובא באליה זוטא סק"ב.

עהוראה לקוטי שיחות ח"ב ע' 475 (ברוחניות).

עו[1885] מ"א סוסק"א (מצוה לטעום התבשילין, וצריך לטעום מכל תבשיל בערב שבת (כתבים)), בשם כתבי האר"י, בשמונה שערים שם (גם ראוי לאדם לטעום כל התבשילין שמבשל בערב שבת לכבוד השבת).

עז[1886] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

עחבפנים ס"ג נתבאר, שגם מה שהתירו בלימוד עם רבים, היינו דבר שיש לו קצבה, אלא שבזה מותר אף דבר שאינו רגיל ללומדו בכל יום.

עטומבאר שכן מוכח מההלכה שהובאה בפנים "ונוהגין בקצת מקומות שלא לקבוע ישיבה בערב שבת, לפי שלימוד הישיבה הוא דבר שאין לו קצבה", אף שגם בזה לומד עם רבים.

פלכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע' רלג.

פא[1887] סי' רנא ס"ק ו (ובסדר היום כתוב, אם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה, או שלומד עם רבים, אל יבטלנו. ולימוד הישיבה מקרי דבר שאין לו קצבה שרגילין לפלפל). וכן הוא בכנסת הגדולה הגהות הטור (אם רגיל ללמד ענין שיש לו קצבה, או אם יש לו למוד עם רבים, לא יבטלנו, סדר היום).

פבאבל בסדר היום עצמו, לא נזכר דמיירי ש"רגיל ללמוד" (אבל אם הלימוד הוא ענין שיש לו קצבה ולא יתעכב בו, יכול לתת חלק לזה ... אבל אם הוא קובע למוד עם רבים, ודאי שאין ראוי לבטל למוד רבים).

פג[1888] כמבואר מיד במ"א שם (ולימוד הישיבה מקרי דבר שאין לו קצבה, שרגילין לפלפל). וכן הוא בכנסת הגדולה שם (נהגו בקושטנדינא שלא קבוע ישיבה בערב שבת. ויראה לי הטעם, דאפילו שהוא לימוד של רבים, מכל מקום הוה ליה לימוד שאין לו קצבה, דשמא על ידי הפלפול דהמשא והמתן ימשך הלימוד ולא יקנו צרכי שבת).

פד[1889] קאי אלפניו, והיינו: שלומד עם רבים, הוא מותר כיון שמלמד לרבים, והם מותרים כיון שאינם צריכים להכין (שהם תלמידי ישיבה שמכינים להם צרכי שבת בבית). ומה שלא קבעו ישיבה בקושטאנדינא, היינו לימוד חברותא של אלו שצריכים להכין צרכי שבת בעצמם.

פהוראה כנישתא דבי רב הערה ה.

פו[1890] ולמה לא קבעו הישיבה, שיהא מלמד לרבים (באופן שהתיר סדר היום).

פז[1891] שהכנסת הגדולה כותב שבקושטנדינא לא קבעו ישיבה, שאוסרים אף לימוד עם רבים, מה שהתיר בסדר היום.

פח[1892] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

פטבפנים ס"ד נתבארו שתי הלכות:

צ(א) "להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת, שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו". כלשון הגמרא בקידושין.

צא(ב) "חייב להשתדל ולעשות שום דבר מצרכי השבת בעצמו, שזהו כבודו של שבת". כלשון הרמב"ם.

צבומבאר המקור לשתי הלכות אלו, האחד הוא חיוב (לפחות דבר אחד). והשני היא רק מצוה (בדבר שמקיים בו מצות ענג).

צגלכללות קונטרס אחרון זה ראה קובץ שיעורים קידושין סי' לז אות ג. תורת תמימים ע' 106. כנישתא דבי רב ע' רלד.

צד[1893] מא, א (אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא).

צה[1894] בקידושין שם (אמר רב יוסף מצוה ... איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה). הרי שלדעה הא' יש רק מצוה ולא חיוב.

צווכן הוא בשו"ע אהע"ז רס"י לה (אם אפשר לו לקדשה בעצמה אסור לקדשה על ידי שליח, אלא אם כן מכירה, שמא אחר כך ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ומכל מקום אף על פי שמכירה, מצוה שיקדשנה בעצמו אם אפשר). הרי שאם מכירה אין בזה חיוב אלא מצוה.

צז[1895] בטור ושו"ע ס"ב (מותר להתחיל מן הדין, אבל מצוה להמנע).

צחוכן הוא לעיל שם ס"ט וס"י (מן הדין מותר לאכלה בכל היום, אפילו סמוך לחשכה. אבל מצוה להמנע). לקמן סי' שא קונטרס אחרון ס"ק ב (דמצוה שלא להרהר כלל בעסקיו, אף על פי שאין איסור מן הדין (עיין סי' רמ"ט שיש מצוה להמנע מדבר שאין בו איסור מדינא)).

צטוראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קיח.

ק[1896] הלכה ו (חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו).

קא[1897] "ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת, כדי לכבדו". וכדלקמן בסמוך "שזהו כבוד השבת, ולא משום יתרון מצוה בעלמא".

קב[1898] ס"ק ב (להכין בעצמו, והוא הדין בכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו). והיינו שמפרש, שגם מ"ש בטור ושו"ע "ישתדל להכין בעצמו" הוא מטעם "מצוה בו יותר מבשלוחו" ולא חיוב.

קגוראה כנישתא דבי רב ע' רלה הערה ב.

קד[1899] והיינו שבגמרא קידושין אמרו רק (אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא). ובגמרא שבת אמרו כולם יחד (רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פרים סילקא, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, ר' זירא מצתת צתותי, רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק). והיינו שיש הפרש בין רבא ורב ספרא שעשו כן מטעם מצוה, לבין שאר האמוראים שעשו כן מטעם חיוב.

קהוזה הטעם שבטור ושו"ע הביאו רק את שאר האמוראים (כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ורבי זירא היה מדליק האש, ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול), והשמיטו את רבא ורב ספרא. כי בטור ושו"ע מיירי בחיוב (ולא במצוה), שאותו למדים משאר האמוראים.

קווראה מה שהאריך בזה בכנישתא דבי רב ע' רלו הערה ד.

קז[1900] שיש בהם שני פרטים:

קח(א) שאין להם לזלזל בכבוד עצמם רק לצורך חיוב ולא לצורך מצוה, כדלקמן הל' מציאה ופקדון סל"ה (נדחה מפני כבודו, כגון שהוא חכם או זקן מכובד, ומצא כלים פחותים שאין דרכו לישא אותם בידו בפני הבריות, אינו חייב ליטפל בהם). והל' עוברי דרכים וצער בעלי חיים ס"ה (חכם או זקן מכובד, ומצא בהמת חבירו רובצת תחת משאה, אין צריך לפרוק ולטעון עמו, הואיל ואינו לפי כבודו).

קט(ב) שלא הי' לעשות זאת כל כך בקביעות בכל שבת ושבת לכבוד מצוה שאפשר להתקיים על ידי אחרים, כדלקמן בסמוך.

קיאלא ודאי עשו כן מטעם חיוב כבוד שבת, ולא רק מטעם מצוה בו יותר מבשלוחו.

קיא[1901] שבת קיט, א (רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה). ב"ק לב, א-ב (דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא. ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה).

קיבוכן הוא לקמן סי' רסב ס"ד (ילבש בגדים הנאים וישמח בביאת שבת כיוצא לקראת המלך וכיוצא לקראת חתן וכלה, כמו שהיו עושים גדולי החכמים, שהיו מתעטפים בבגדים נאים ואומרים באו ונצא לקראת שבת המלכה, והיו אומרים בואי כלה בואי כלה).

קיג[1902] כדלעיל סי' רמב ס"א (שני דברים נתפרשו בשבת על ידי הנביאים והם כבוד וענג שנאמר וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד ועיקרן מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קדש ... ויש אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה, אבל הכבוד בשבת ויום טוב והענג בשבת הן מדברי סופרים).

קיד[1903] שבת כב, א (שלא יהו מצות בזויות עליו). וכדלקמן סי' תרלט ס"ב (כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו).

קיהוראה יגדיל תורה (ירות"ו) ח"ג ע' 38.

קיו[1904] סעיף יב (אמר לו אביו השקני מים, ויש לפניו לעשות מצוה עוברת כגון קבורת מת או לויה, אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים, יעסוק בכבוד אביו).

קיזולענין תלמוד תורה, ביו"ד סי' רמו סי"ח (היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו).

קיחוראה גם לעיל סי' לח ס"ט (שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים חייב להפסיק כדי לעשותה, כמו שיתבאר ביו"ד סימן ר"מ). הרי שגם שם מציין לסי' רמ, דמיירי שם בכיבוד אב.

קיטלקמן סי' תמד סי"ח (שמעשה המצות הוא גדול מהתלמוד, כשאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים ... כמו שנתבאר ביו"ד סי' רמ"ו). הרי שגם שם מציין לסי' רמו, דמיירי שם בתלמוד תורה.

קכוראה הערות וציונים להל' תלמוד תורה פ"ג ה"ג ס"ב. דובר שלום ע' לח. תורת תמימים ע' 156. כנישתא דבי רב הערה כה.

קכא[1905] שם (חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו).

קכב[1906] סעיף א (להכין עצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו).

קכג[1907] דג; וכדלעיל סי' רמב ס"ב (בימי חכמי הגמרא היו מענגין בדגים גדולים ובתבשיל של תרדין, שמאכלים אלו היו חשובים ענג בימיהם), ושם נסמן (הערה 46).

קכד[1908] שבת קיט, א ד"ה מחריך רישא (אם היה שם ראש בהמה לחרוך, מחרכו הוא בעצמו).

קכה[1909] ראה מראי מקומות וציונים. משולחן הארי ע' 52.

קכו`