Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
ארנט כמה דיני הטמנה וטלטולם
ובו ח' סעיפים
הטמנה וטלטול במוכין וגיזי צמר
א מוכין
ובו ח' סעיפים
הטמנה וטלטול במוכין וגיזי צמר
א מוכין
בשטמן בהם הקדרה מבעוד יום דרך מקרה שלא יחדן לכך, אסור לטלטלם בשבת,
גלפי שהם מוקצים. שמן הסתם הם עומדים לעשות מהם לבדים,
דולא להטמין בהם קדרות או שאר תשמיש המותר בשבת, ואין עליהם תורת כלי כלל.
האבל אם יחדם להטמנה, דהיינו שגמר בדעתו להטמין בהם לעולם,
ומותר לטלטלם. דכיון שהם ראוים להטמנה והוא יחדם לכך, הרי יש עליהם תורת כלי, מאחר
זשהן ראויים לתשמיש המיוחד להם.
חאבל אם טמן בגיזי צמר, אע"פ שלא יחדן לכך, מותר לטלטלן.
טשאין הגיזין חשובין כל כך,
יוכשמטמין בהם פעם אחת, מן הסתם עומדות הן להטמנה.
יאאבל הגיזין שנתנו לאוצר לסחורה
יב(והוא (א) מקפיד עליהן
יגלהשתמש בהן שום תשמיש, אלא) שטמן בהן דרך מקרה, אסור לטלטלם בשבת, אלא אם כן יחדם
ידלכך לעולם:
טוהטמין במוקצה, איך יסיר ההטמנה ויחזיר הקדרה
ב כשטמן בדבר שאסור לטלטלו, ובא ליטול
ב כשטמן בדבר שאסור לטלטלו, ובא ליטול
טזמהם הקדרה בשבת, כיצד הוא עושה,
יזאם כיסוי הקדרה מגולה מקצתו מההטמנה,
יחאוחז במקצת המגולה (ב) ומסירו.
יטואף שההטמנה המוקצה מונחת עליו, אינו נעשה בסיס לדבר האסור, לפי שאין הכיסוי משמש
ככלל לההטמנה אלא לקדרה. ואוחז בראשי דופני הקדרה שנתגלו מתחת
כאהכיסוי
כבומוציא את הקדרה כולה מההטמנה.
כגואם אין הכיסוי מגולה כלל, אם יכול לתחוב כוש
כדאו סכין (ג) בתוך הכיסוי ולהגביהו
כהולהסירו מהקדרה, הרי זה מותר. ואף שמטלטל ההטמנה על ידי הכיסוי, אין בכך כלום,
כושטלטול מן הצד הוא ואינו טלטול, כמו שיתבאר בסי' שי"א:
כזג במה דברים אמורים בכיסוי קדרה שיש תורת
כחכלי עליו
כטואינו מוקצה. אבל אם גם הכיסוי הוא דבר המוקצה, אם מקצת דופני הקדרה מגולים
לכל כך מההטמנה המוקצה עד שיכול לאחוז שם בידיו, הרי זה אוחז שם ומגביה הקדרה
לאומוציאה משם, וההטמנה נופלת מעליה מאליה, ואחר כך מנערה עד שיפול מעליה הכיסוי
לבהמוקצה. שהקדרה לא נעשית בסיס להכיסוי ולההטמנה, לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים
לגלהקדרה לחממה ואין הקדרה משמשת להן:
לדד הטומן בקופה מלאה מוכין שאסור לטלטלם,
להוהוציא משם הקדרה על דרך שנתבאר,
לוכל זמן שלא נתקלקלה הגומא יכול להחזירה לשם. אבל אם נתקלקלה הגומא, אסור להחזירה,
לזלפי שמטלטל המוכין המוקצין על ידי החזרת הקדרה.
לחואינו דומה לטלטול ההטמנה על ידי הכיסוי,
לטשההטמנה מיטלטלת מאליה על ידי הכיסוי, והוא אינו מתכוין אלא לטילטול הכיסוי בלבד,
מאלא שאי אפשר לו לטלטל הכיסוי בלבדו שלא תהא ההטמנה מיטלטלת עמו. אבל כאן הוא
מאמטלטל ההטמנה בידים על ידי הקדרה, שצריך לסלק ההטמנה אילך ואילך כדי להרחיב הגומא
מבמקום מושב הקדרה.
מגאבל לכתחלה יכול להוציא הקדרה על דעת להחזירה אחר כך אם לא
מדתתקלקל הגומא, ואין חוששין שמא יבא להחזירה אף אם תתקלקל:
מההמטמין באבנים ועצים
ה הנותנים אבנים ולבנים סביב הכירה,
ה הנותנים אבנים ולבנים סביב הכירה,
מוצריך שייחדם לכך לעולם, כדי שיהא מותר לטלטלם בשבת. וכן עצים העומדים להסקה שסותמים בהם
מזפי התנור בשבת,
מחצריך שייחדם לכך לעולם, שהרי כל זמן שלא ייחדן לכך אינן חשובים לו ומשליכן, ולפיכך
מטאסור לטלטלם אם לא שמצניען ומייחדן לכך.
נומכל מקום אותן האבנים המונחים על גבי הכירה אין צריך ייחוד
נאבפירוש, שמן הסתם הם מיוחדים לתשמיש:
נבו יום טוב שחל להיות בערב שבת, אסור
נגלהטמין חמין לשבת באבנים,
נדשאסור לצדד אבנים ביום טוב מפני שדומה לבנין.
נהומכל מקום אם אין לו במה להטמין כי אם באבנים, (ד) יש להתיר להטמין בהם, מפני שאין
נוכאן בנין קבוע אלא בנין עראי, ואינו אסור אלא מדברי סופרים, ומשום כבוד שבת לא
נזגזרו כיון שאי אפשר לו להטמין בענין אחר:
נחדף סתימת פי התנור
ז תנור שמניחים בו החמין לשבת וסותמין
ז תנור שמניחים בו החמין לשבת וסותמין
נטפיו בדף ושורקים אותו בטיט,
סמותר לסתור אותה סתימה בשבת כדי להוציא החמין.
סאואע"פ שהתנור מחובר לקרקע ואסור לסתור בנין המחובר לקרקע.
סבמכל מקום הואיל ומן התורה אין איסור אלא כשסותר גוף הבנין,
סגאבל לא כשסותר פתחו, אלא שחכמים הוא שגזרו שלא לסתור דלתות של בנין המחובר לקרקע,
סדולא גזרו אלא כשהדלת נעשה שם לקיום לאיזה זמן, שלא היה בדעתו על מנת לסתרו בשבת,
סהוהרי זה נראה כסותר, אבל שריקת התנור שלא נעשית כלל לקיום, אלא לשמור החום לפי שעה
סוולסותרה למחר, לא גזרו עליה.
סזויש מחמירים
סחשלא יסתור אותה על ידי ישראל אם אפשר על ידי נכרי, וכן אם אפשר על ידי קטן אין
סטלסותרה על ידי גדול. ואם אי אפשר יסתור גדול על ידי שינוי קצת. וכן נוהגים.
עומכל מקום אם ידוע שיש בתנור גחלים לוחשות, אסור לפותחו על ידי
עאישראל, מפני שהרוח נכנס בו ומבעיר הגחלים. ואף שאינו מתכוין להבעיר, מכל מקום פסיק
עברישיה ולא ימות הוא.
עגאבל על ידי נכרי מותר,
עדשכל פסיק רישיה אין בו איסור אמירה לנכרי, כמו שנתבאר בסי' רנ"ג.
עהוכן אם רוצה לחזור ולסתום התנור בדף ויש בתוכו גחלים לוחשות,
עואסור לסותמו על ידי ישראל,
עזמפני שהרוח מפיח דרך סדק קטן, ודומה למפיח ומבעיר הגחלים יותר מאילו היה התנור
עחפתוח.
עטאבל על ידי נכרי מותר.
פואף לישראל מותר לסותמו כל שאינו סותמו לגמרי,
פאובלבד שיניח הרבה פתוח, אבל אם מניח מעט פתוח כל שכן שהרוח מפיח ואסור:
פבח אפילו אין בו גחלים (לוחשות),
פגאין היתר לחזור ולסותמו בשבת, אלא אם כן ידוע בבירור שכבר נתבשלו הקדרות כל צרכן.
פדאבל אם יש להסתפק שמא לא נתבשלו עדיין כל צרכן, כגון בלילה סמוך להטמנתן, אסור
פהלסתום התנור, אפילו על ידי נכרי, מפני שגורם למהר בישולם.
פוואפילו בדיעבד אסור התבשיל.
פזומכל מקום אם עשה על ידי נכרי יש להתיר בדיעבד, מאחר שאף אם לא
פחהיה סותם הת[נור] היה התבשיל גם כן מתבשל כל צרכו, נמצא שאינו נהנה כל כך מן
פטהאיסור.
צולכתחלה טוב ליזהר שלא לומר לנכרי לסתום התנור אחר קבלת שבת,
צאאפילו קודם חשכה, אם הקדרות לא נתבשלו עדיין כל צרכן, ואע"פ שמן הדין מותר
צב(עיין לקמן):
צגהלכות שהייה והטמנה בקצרה לפי מנהג מדינות אלו
כלל הדבר, עכשיו שאנו מניחים הקדרות בתוך
כלל הדבר, עכשיו שאנו מניחים הקדרות בתוך
צדהתנור מגולות, ואין אנו עושים שום הטמנה סביב דופנותיהן ועל פיהן, אם כן אין להם
צהרק דין שהייה, ולא דין הטמנה.
צוולפיכך אם נתבשלו כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום מותר להשהותן,
צזאע"פ שאין התנור גרוף ולא קטום.
צחובשר, אם נותנו חי בקדרה סמוך לחשכה ממש, הרי זה מותר.
צטאבל במיני בצק בין מבושלים בין נאפים, ובמיני קטניות, ובמים,
קובצלי הנצלה בשפוד, אין מועיל חי, וצריך שיהיו כמאכל בן דרוסאי קודם שבת.
קאובתנור טוח בטיט, הכל מותר בכל ענין.
קבואם יש בו גחלים לוחשות, אין לפותחו כי אם על ידי נכרי.
קגואם הגחלים סביב הקדרה, לא יטול ישראל הקדרה מתוכו, כי אם נכרי.
קדואם הקדרה עומדת על הגחלים, מותר, אם אי אפשר על ידי נכרי
קה(והוא הדין בקדרות שלצורך הלילה, אם העמידן על הגחלים ובא ליטלן בשבת מעל הגחלים.
קורק שיזהר שלא יכסה אותן בבגדים מלמעלה כשמעמידן על הגחלים, אפילו הן עוממות).
קזומותר
קחלסמוך תבשיל חם שנתבשל כל צרכו אצל התנור שהוסק כבר והאש בתוכו,
קטואפילו על הלבזבז שסביב התנור.
קיאבל על התנור, צריך ליתן לבינה או דבר אחר תחת הקדרה על התנור
קיאשהוסק כבר, ויש גחלים לוחשות בתוכו, אע"פ שאין היד סולדת שם עליו מלמעלה. אבל כשלא הוסק עדיין נהגו להקל, אע"פ שרוצה להסיקו מיד.
קיבאבל
קיגתבשיל צונן, אפילו קודם שהוסק אסור אפילו לסמוך אצלו, כי אם על ידי נכרי קודם שהוסק,
קידואז מותר אפילו על גביו.
קיהאבל לאחר שהוסק, אסור אפילו על ידי נכרי, כי אם לצורך חולה או קטן שאין לו מה
קיולאכול. ותבשיל שאין בו רוטב, אפילו הוא קר
קיזדינו כחם.
קיחואם עדיין לא נצטנן לגמרי, אף על פי שיש בו רוטב נהגו להקל כאלו הוא חם לגמרי.
קיטואם סומך אצל התנור במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו,
קכמותר אפילו נצטנן לגמרי.
קכאאבל על התנור צריך דבר המפסיק, אף שאין היד סולדת שם, ואף אם התבשיל חם לגמרי.
קכבוהוא הדין לתוך הקכלי"ן צריך דבר המפסיק.
קכגופירות חיים, וכן מיני משקין, דינם כתבשיל שיש בו רוטב ונצטנן
קכדלגמרי, בין לאיסור בין להיתר.
קכהוליתן
קכועל גבי קדרה הקבועה בתנור, דינה כאצל התנור.
קכזאבל אסור ליתן קנקן עם משקין לתוך המים שבקדרה ההיא.
קכחואסור ליתן המים לקדרה ההיא אפילו קודם שהוסק התנור,
קכטכי אם על ידי נכרי, ומותר ליהנות מהמים בשבת אם נתנם נכרי קודם שהוסק התנור.
קלאבל אם נתנם ישראל, אסור ליהנות מהם עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, ואפילו נתנם בערב
קלאשבת סמוך לחשכה אחר שהוסק התנור, אסור ליהנות מהם עד למוצאי שבת בכדי שיעשו.
קלבואסור לכרוך בשבת קדרה עם תבשיל (חם) בכרים וכסתות או בשאר
קלגבגדים,
קלדאם כולה טמונה בהם.
קלהואם פינה התבשיל לקדרה אחרת, מותר לכורכו שם:
קלוסליק קיצור הלכות שהיה והטמנה
קלזקונטרס אחרון
(א) מקפיד כו'.
(א) מקפיד כו'.
קלחלכאורה
קלטאין ללמוד זה
קמממוקצה מחמת חסרון כיס דבעינן שיקפיד עליו.
קמאדהתם תורת כלי עליו,
קמבאבל הכא,
קמגאם לא ייחדן להטמנה,
קמדכיון דודאי עתיד להחזירן להפתק
קמהכדפרש"י,
קמושוב אין תורת כלי עליהם, כדמשמע בהדיא ברש"י ור"ן גבי מוכין עיין שם, ואם כן יש לומר דאף
קמזאם אינו מקפיד למיזגא עלייהו (עיין בגמרא),
קמחדעל כרחך בקפידא כזו מיירי המג"א מדמייתי מסי' ש"ח, מכל מקום,
קמטכיון שאינם עומדים לכך, אלא לסחורה, אסור לטלטלם, כמו [נ]דבך של אבנים,
קנשאף שבודאי אין מקפידים עליהם לישיבה בעלמא (דאם לא כן
קנאהוה להו להפוסקים לפלוגי בהכי בין חריות
קנבלאבנים
קנגולמה כתב המגיד משנה
קנדשלהרי"ף נדחה דין האבנים לגמרי מדין החריות ולהרמב"ם חילק בענין אחר,
קנהכמ"ש הב"י בסי' ש"ח),
קנוואפילו הכי אסור לטלטלן משום דלא קיימי להכי, כמ"ש המגיד משנה וב"י
קנזומג"א סי' ש"ח.
קנחואף אם תימצי לומר דהמג"א סמך על הרמב"ם, נגד
קנטרש"י ור"ן,
קסדכתב בפרק כ"ו
קסאדגיזין אסורין משום מוקצה מחמת חסרון כיס, מכלל דסבירא ליה דמשום קפידתו לא פקע
קסבתורת כלי מהן, הואיל והן ראוין למיזגא עלייהו, רק שאסורים מחמת קפידתו.
קסגואם כן הוא הדין להפתק לדידן כשטמן בהן.
קסדזה אינו, דבהפתק מודה הרמב"ם, דכיון שהקצם לסחורה ביטלם מתורת כלי, אף שאין
קסהמקפיד להשתמש בהם גם כן תשמיש אחר, מידי דהוה אליבני דשרגינהו,
קסושאין האיסור בהם אלא משום דביטלם מתורת כלי בסידורם, (ולא) משום מוקצה מחמת חסרון
קסזכיס, דאין דרך להקפיד לישב עליהם למעלה, במכל שכן מנדבך של אבנים דחשיבי מינייהו
קסחכמבואר במלחמות פרק י"ז.
קסטועוד דבהדיא פירש המג"א עצמו שם בס"ק ל"ו
קעמשום דליכא תורת כלי עלייהו. ואם כן הוא הדין לגיזין שהקצם לסחורה, אף אם אינו
קעאמקפיד עליהם כלל.
קעבוכן המג"א עצמו בסימן ש"ח סק"ג ומ"ח
קעגלא הזכיר קפידא כלל.
קעדאלא שלכן נתחכם
קעההמג"א
קעולהביא ראיה מסי' ש"ח סכ"ה, ולכאורה אינו ענין לכאן, אבל כוונתו למה שכתב
קעזרמ"א שם
קעחדעורות של דקה דלא חזו למיזגא עלייהו, אם חשב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם,
קעטאע"פ שאין תורת כלי עליהם, שהרי אינן ראויין אפילו למיזגא עלייהו, וגרועין
קפמגיזין שהקצם לסחורה אבל ראויין למיזגא עלייהו, ואלו אינן ראויין, ואפילו הכי מהני
קפאבהו מחשבה בעלמא.
קפבואף אם תימצי לומר דרמ"א שם לשיטתיה אזיל
קפגדגם באבנים סבירא ליה דמהני מחשבה, אבל להב"י
קפדדסבירא ליה גבי אבנים דבעינן יחוד, אם כן הוא הדין לגיזין.
קפהמכל מקום
קפוגם בגיזין כיון שטמן בהם עשה בהם מעשה כמו שכתב הב"י כאן.
קפזוהמג"א לשיטתיה אזיל, שבסי' ש"ח ס"ק מ"א
קפחמ"ב
קפט(עיין שם ודו"ק) סבירא ליה כהמגיד משנה
קצדהסידור הוה מעשה (דלא כב"י שם
קצאודו"ק) ומועיל גם באבנים בלא ייחוד, ואם כן למה צריך יחוד בגיזין, ואמאי קתני
קצבכיצד הוא עושה כו', עיין סי' ש"ח בפנים
קצגודו"ק (אלא שלא רצה המג"א להביא ראיה מדברי עצמו, אלא מהשו"ע, ולכן
קצדהביא מסעיף כ"ה שם) (והשתא אתי שפיר הא דבסי' ש"ח לא הזכיר קפיד, משום דהתם לא מיירי
קצהבטמן בהם ודו"ק), אלא על כרחך צריך לומר דהכא שאני דקפיד עלייהו, והוה ליה
קצומוקצה מחמת חסרון כיס.
קצזואף אם תימצי לומר דמוקצה מחמת חסרון כיס נמי סגי במעשה זו.
קצחמכל מקום מעשה חדא לא עבדא תרתי, לאעיולא תורת כלי ולאפוקי ממוקצה דחסרון כיס.
קצטדמחשבה
רגרידא לא מהני למוקצה מחמת חסרון כיס, דכיון דקפדי עלייהו בוודאי לאו אורחיה
ראלייחודיה להכי, ובכהאי גוונא לא מהניא מחשבה. עיין סי' ש"ח. וכן משמע בהדיא סי' ש"י ס"ז
רבבהג"ה
רגדבעינן מעשה עיין שם במג"א.
רדולא דמי לנסרים של אומן,
רהמשום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי משום דאיהו הוא דקפיד אבל בעל הבית
רודאינהו רובא דאינשי לא קפדי, ונמצאת קפידתו באה על ידי מחשבתו שחשב עליה למוכרה,
רזלכך היא נפקעת גם כן על ידי מחשבה בעלמא,
רחכמ"ש המגיד משנה
רטוהשלטי גיבורים,
רימה שאין כן
ריאדרובא דאינשי מקצי להו לסחורה, כשעדיין לא טמן בהם.
ריבואף לר"ן
ריגדפליג, צריך לומר דמודה,
רידבנסרים שאני לענין אורחייהו ליחודי, דכיון שמצד עצמם ראויות ליחודי לתשמיש כמו של
ריהבעל הבית, אלא שהאומן מקפיד עליהם, לכך נפקע על ידי מחשבתו כמו בחריות,
ריוולא פליג אלא במידי דאורחיה, דסבירא ליה דכל שכן הוא.
ריז(ומיהו ממה שכתבו האחרונים גבי סכין של מילה דאסור להחזירו
ריחלביתו אלא אם כן עודו בידו, עיין מג"א סי' של"א
ריטשכתב כן בשם הרמב"ן ורבינו ירוחם, אף שמאתמול היתה דעתו להחזירו לביתו, לא
רכמוכח מידי דגבי מוקצה מחמת חסרון כיס לא מהני מחשבה בעלמא, דהתם לא חשב עליו
רכאלהשתמש בו כלום. עיין ב"י
רכבומג"א סימן ש"ח סקי"ח):
רכג(ב) ומסירו כו'. זהו
רכדכוונת השו"ע, שדרכו לקצר לשון הטור,
רכהוכאן
רכוהוסיף דהיינו לומר כו' ואע"פ שהם עליה כו', רוצה לומר דלא תימא דוקא שיטה
רכזהכיסוי על צדו כדי לנער מעליו המוקצה, אלא נוטלו בידו, ואע"פ שהם עליה, לא
רכחאיכפת לן בה. וכן בדין, דהא כל דלא נעשה בסיס, דינו כשוכח או כאילו נעשה בסיס
רכטלאיסור ולהיתר, דכל כהאי גוונא בצריך למקומו מטלטלן ועודן עליו, כמבואר בסי'
רלש"ט ס"ג
רלאוס"ה
רלבואין צריך לנער כלל.
רלגומ"ש במשנה
רלדוהן נופלות, אורחא דמילתא קתני.
רלהעיין ברמב"ם בפירוש המשנה.
רלווברז"ה פרק י"ז
רלזמשמע דאהטמנה שסביבות הקדרה קאי, שננער על ידי נטילת הכיסוי מעל הקדרה,
רלחלפי פירושו, ופירוש ר"ת,
רלטשהקדרה בלועה בכיסוי. והכי קיימא לן לדעת המג"א בס"ק ט',
רמשהעתיק מהר"ן,
רמאשכתב כן לפירוש הרז"ה.
רמבומה שכתב הט"ז כאן,
רמגצע"ג:
רמד(ג) בתוך הכיסוי כו'. כן
רמההוא בהדיא בשלטי גיבורים.
רמווכן משמע בהדיא בגמרא
רמזופוסקים וטור ושו"ע סוף סי' שי"א
רמחגבי פגה
רמטשטמנה בתבן.
רנומשמע בהדיא דאסור לנער התבן בכוש וליטול הפגה בידים, דאם לא
רנאכן למה ליה כוש
רנבוכרכר
רנגשראשן חד, ידחפנו בקנה או בדבר אחר. אלא ודאי דדוקא קתני
רנדוהן ננערות מאליהן, אבל לא שיטלטלם הוא על ידי דבר אחר. וכן משמע בהדיא ברי"ף
רנהור"ן סוף פרק ט"ז
רנוגבי צואה. וכן משמע בהדיא בסי' תמ"ו.
רנזוכן כתב הט"ז שם,
רנחובסי' שי"א סק"ב.
רנטוזהו גם כן כוונת התוס'
רסשהביא המג"א בסק"ח.
רסאומה שכתבו אילך ואילך, היינו לאפוקי אם על ידי דוחק החזרת הקדרה היה המוקצה מתצמצם
רסבומתרחק לצדדים מאליו בלא שירחיקנו הוא בידים על ידי הקדרה. וכן הוא בהדיא בתוספות
רסגורא"ש
רסדור"ן
רסהבשם הראב"ד ורשב"א
רסוסוף פ"י
רסזובר"ן פ"ב דביצה
רסחומגיד משנה פכ"א,
רסטדטלטול על ידי דבר אחר לא שרינן לה אלא משום כבוד יום טוב לדעת הר"ן פ"ב
רעדביצה. ומה שכתב הט"ז סי' ש"ח סקי"ח צע"ג.
רעאוכן משמע בהדיא מלשון הרמב"ם פכ"ה,
רעבומלשון הר"ן
רעגשהובא בב"י סי' שי"א
רעדלפסק הלכה שכתב, ודבר המותר הוא שמטלטל, אלא שאי אפשר לו לטלטלו אלא אם כן יטלטל
רעהעמו המוקצה בטלטול מן הצד כו', וברז"ה פי"ז
רעומבואר דהיינו מן הצד של היתר עיין שם, אבל כאן עיקר טלטולו הוא דבר האסור, ואינו
רעזמטלטל מן הצד של היתר, אלא מטלטלו כדרכו על ידי ההיתר, שההיתר נעשה לו כידא
רעחאריכתא, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה בסי' תרנ"א.
רעטולא דמי לאבן שעל פי החבית שמותר להגביה,
רפלפי שמכיון שהחבית לא נעשית בסיס לאבן, אם כן היא חשובה בפני עצמה, והוא מטלטל
רפאאותה בלבדה, שהיא דבר המותר ואינה משמשת כלל להאיסור,
רפבוגם היא אינה מטלטלת את האבן אלא הוא מיטלטל מאליו (ומגמרא ריש פרק נוטל
רפגלא קשיא מידי, דלא מצריכים געגועים אלא משום דאין צריך לתינוק, כמו שכתבו התוס' שם
רפדודו"ק). וכן גבי מת שבמטה שצריך למקומו, שמכיון שהמטה לא נעשית בסיס למת,
רפהאם כן היא חשובה בפני עצמה והוא מטלטל אותה בלבדה, ואינו חשוב כמטלטל את המת על
רפוידי המטה, כיון שהיא חשובה בפני עצמה ואינה משמשת כלום להמת, שאם היתה משמשת לו
רפזהיתה בסיס לו. משא"כ כאן, שהכוש או הקדרה משמשים לטלטל ההטמנה, הרי זה טלטול
רפחעל ידי דבר אחר כדרכו, ולא מן הצד של היתר, שההיתר נעשה כידא אריכתא דידיה.
רפטמשא"כ בטלטול הקש על ידי גופו
רצכשצריך למטה להר"ן
רצאדליכא למימר הכי,
רצבהוי כעין טלטול על ידי דבר אחר שלא כדרכו. ודמי ממש לטלטול מן הצד של היתר דשרי
רצגבצריך למקומו להר"ן, ולכך הוסיף הר"ן גבי טלטול על ידי גופו שהוא כלאחר
רצדיד, משום דבלאו הכי לא דמי לטלטול מן הצד.
רצהומהאי טעמא נמי שרי לעשות שביל באוצר ברגלו
רצושמפנהו לכאן ולכאן, כמו שכתב הר"ן בריש פי"ח
רצזועיין שם במלחמות
רצחובמג"א ריש סי' ש"ח,
רצטמשום דהוי כלאחר יד דאין דרך טלטול בכך. אבל על ידי דבר אחר שבידו, דרך הוא לטלטל.
שוכהאי גוונא ממש מצינו ביין נסך ביו"ד סי' קכ"ד
שאדנגיעה ושכשוך על ידי דבר אחר שבידו מיקרי שכשוך כדרכו, אפילו לענין ניסוך, ואוסר
שבבהנאה לכולי עלמא, וכל שכן לענין טלטול בעלמא, אבל על ידי רגל רבו המתירים שם. וכן
שגהיכי דאוריק אורוקי, דדמי ממש למת המיטלטל ממטה, שרי התם בהנאה לכולי עלמא, דאין
שדדרך שכשוך בכך:
שה(ד) יש להתיר**
שוכו'.** השו"ע
שזכתב דעת האוסר בלשון יחיד ודעת המתיר בלשון רבים, לאשמעינן
שחדיחיד ורבים הלכה כרבים.
שטוכן פסק בדרכי משה.
שיועוד, דלכבוד שבת כהאי גוונא
שיאסמכינן בדרבנן איחיד במקום רבים,
שיבעיין ש"ך יו"ד סי' רמ"ב:
שיג[948] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
שידזה:
שיה(א)
שיוהטמנה וטלטול במוכין וגיזי צמר (ס"א).
שיז(ב)
שיחהטמין במוקצה, איך יסיר ההטמנה ויחזיר הקדרה
שיט(ס"ב-ד).
שכ(ג)
שכאהמטמין באבנים ועצים (ס"ה-ו).
שכב(ד)
שכגדף סתימת פי התנור (ס"ז-ח).
שכד(ה)
שכההלכות שהייה והטמנה בקצרה לפי מנהג מדינות אלו.
שכולתוכנו ראה שו"ע הרב עם ביאורים והערות.
שכז[949]
שכחאביימח, א (בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי, מוכין שטמן בהן מהו לטלטלן
שכטבשבת. אמר ליה וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין),
שלופרש"י (שדמיה יקרין, אין דרך בכך, ולא בטלי להטמנה). טור ושו"ע
שלאס"א (מוכין שטמן בהם דרך מקרה, אסור לטלטלן).
שלב[950] "מוכין" נתפרשו
שלגלעיל סי' רנז ס"ה (כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה
שלדוגרידת בגדים בלויים).
שלהולבדים נתפרשו בהשגות הראב"ד
שלופ"ט הט"ו (לוקח צמר מלובן ומנופץ ושוטחו על גבי בגד ונותן מוך על מוך עד
שלזשנעשה עבה, ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו, עד שמתחבר ומתקשה ונעשה הלבד).
שלחוהם הנזכרים לעיל סי' קנט ס"ח (כובעים של לבדים ... קשים). לקמן סי' שא
שלטסמ"א (לבדים הקשים הרבה). סדר נטילת ידים סי"ד (כובעים של לבדין (שקורין
שמקאפילוש)).
שמא[951]
שמברש"י שם ד"ה מוכין (אינן אלא לעשות מהן לבדין שקורין פלט"ר,
שמגומוקצין הן למלאכה, ואסור לטלטל. ואלו שטמן בהן, מי אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת
שמדכלי עליהן ומותר לטלטלן בשבת, או לא).
שמהוהיינו שכיון שהם חשובים ואין דרך
שמולייחדם להטמנה, לא מועיל מה שהשתמש בהם להטמנה, כדלקמן סי' שח סל"ו (דבר
שמזשאין דרכו לעשותו כיסוי, אע"פ שנשתמש בדבר זה לכיסוי פעמים רבות בחול, כגון
שמחאבן שכיסה בה את פי החבית פעמים רבות, אסור לטלטלה בשבת), וסנ"ב (עצים,
שמטוכן נדבך של אבנים, אע"פ שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו
שנעומדים לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי
שנאכך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה ... כל
שנבשלא ייחדם לכך לעולם), וסנ"ג (בקעת עץ או אבן לכסות בהם פי החבית, או
שנגלסגור בהם את הדלת, או להכות בהם בברזא לסתום הנקב שבחבית, אף אם כבר נשתמש בהם
שנדתשמיש זה פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם מבעוד יום להשתמש בהם תשמיש זה בשבת, אין
שנהזה מועיל כלום, אלא אם כן ייחדם לכך לעולם), ושם נסמן (הערה שסח). וכיון שבודאי
שנולא ייחד מוכין אלו להטמנה, אלא יחזירן לעשות מהן לבדין, אם כן לא ירד עליהם תורת
שנזכלי (כדלקמן הערה 957).
שנחוכן הדין באינו חשוב כלל, ועומדים
שנטלזריקה אחר שמשתמש בהם, כדלקמן ס"ה (והערה 980).
שס[952]
שסאכלישנא בתרא דרבא נ, רע"א (אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה, אבל יחדן להטמנה
שסבמטלטלין אותן). וברייתא שם (גיזי צמר של הפתק, אין מטלטלין אותן, ואם התקינן בעל הבית
שסגלהשתמש בהן מטלטלין אותן). והיינו שמועיל לדברי הכל, הן בגיזי צמר והן במוכין, ואף
שסדאם נתנן לאוצר לסחורה. טור ושו"ע שם (ואם יחדן לכך, מותר לטלטלן).
שסה[953]
שסורש"י שם ד"ה יחדן להטמנה (לעולם). מ"א סק"ב (פירוש
שסזיחדן לכך לעולם).
שסחוכמובא לעיל מסי' שח סנ"ב (כל
שסטשלא ייחדם לכך לעולם), וסנ"ג (אין זה מועיל כלום,
שעאלא אם כן ייחדם לכך לעולם), ושם נסמן (הערה שעא). וראה מראי
שעאמקומות וציונים.
שעב[954] נראה מכך שאם אינו ראוי
שעגלזה, לא סגי במה שמייחדו לכך, אלא צריך לתקן בו תיקון המוכיח, כדלקמן סי' שח
שעדסל"ו (והוא שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך, בענין שתיקונו מוכיח עליו שהוא
שעהעומד לכך), ושם נסמן (הערה עדר).
שעו[955]
שעזבמשנה מט, א (טומנין ... בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן), אמר רבא מט, סוע"ב (לא
שעחשנו אלא שלא טמן בהן, אבל טמן בהן מטלטלין אותן). טור ושו"ע שם (אם טמן בגיזי
שעטצמר, אפילו לא יחדן לכך, מותר לטלטלן).
שפ[956]
שפארא"ש פ"ד סוף סי' ז (צריכים אנו לומר דמוכין חשיבי מגיזי צמר). מ"א
שפבס"ק ג (אין חשובין כל כך).
שפגוהיינו שאף שבדבר שאין דרכו לכך, לא סגי
שפדבמה שהשתמש בהם דרך מקרה, כמו במוכין דלעיל (והערה 951).
שפהמכל מקום שאני גיזי צמר שאינם חשובים כל כך ודרך לייחדם להטמנה, ולכן סגי בהטמין
שפובהם פעם אחת, כדלקמן סי' שח סנ"א (שכיון שדרכם של חריות לייחדם גם כן
שפזלישיבה, לפיכך כיון שישב עליהם, הוכנו לישיבה על ידי כן ונעשה עליהם תורת כלי), וסנ"ג
שפח(שכיון שהיא ראויה להתייחד לכך לעולם ודרכה בכך, לפיכך די לה
שפטבהכנה קלה להכינה לכך, דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד, או אם נשתמש בה כבר תשמיש זה
שצמבעוד יום אפילו פעם אחת בלבד, הוכנה לכך), וסנ"ו (לפי שדברים
שצאאלו דרכם לייחדם למכה, לכן הוכנו לכך בהנחה בעלמא וירד עליהם תורת כלי).
שצב[957] רש"י נ, א ד"ה
שצגרבינא (גיזין של הפתק, דודאי עתיד להחזירן משם, ולא יחדן לכך), והיינו שאם נתנן
שצדלאוצר לסחורה, אף אם השתמש בהם פעם אחת להטמנה אינו מועיל, דודאי לא יחדן להטמנה
שצהאלא יחזירן לאוצר לסחורה (ראה גם לעיל הערה 951).
שצומשא"כ גיזי צמר שלא נתנן לאוצר לסחורה והשתמש בהם פעם אחת להטמנה, "מן
שצזהסתם עומדות הן להטמנה", והוי כייחדן לכך.
שצחואפשר שזהו הטעם בכל אותן המנויים לעיל
שצט(הערה הקודמת), שאם דרך לייחדן לכך, מועיל מה שהשתמש בהם פעם אחת שירד עליהם תורת
תכלי.
תא[958]
תבברייתא שם נ, א (גיזי צמר של הפתק (מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה,
תגרש"י), אין מטלטלין אותן). וכן הוא במשנה שם מט, א (טומנין ... בגיזי צמר, ואין
תדמטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות), ופרש"י נ, רע"א
תה(אלמא בהנך דטמן נמי קאסר לטלטולי, אלא על ידי כיסוי), לאוקימתא דרבינא שם (בשל
תוהפתק שנו). טור ושו"ע שם (והני מילי סתם גיזין, שאין עומדין לסחורה, אבל אם נתנם
תזלאוצר לסחורה, צריכין יחוד).
תח[959]
תטמ"א סק"ד (ודוקא כשמקפיד עליהם). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק
תיא, המקור והטעם לזה.
תיאאמנם לקמן סי' שח סוף ס"ג (אם
תיבהכניסן לאוצר לסחורה ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם, אע"פ שאינו
תיגמקפיד כלל עליהם מלהשתמש בהם), ומציין שם לאבן העוזר, החולק כאן על
תידהמ"א. ושם נסמן (הערה לד), ועדיין צ"ע. וראה לקמן (הערה 1093).
תיה[960] כנסמן לעיל (הערה 952).
תיו[961]
תיזמשנה מט, א (ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה, נוטל את הכסוי והן נופלות).
תיחטור ושו"ע ס"א (אסור לטלטלן, אלא מנער הכיסוי והן נופלות).
תיט[962]
תכטור ושו"ע שם (וכגון שמקצתן מגולה, שאין זה טלטול אלא מצדו). מ"א
תכאס"ק ה (כגון שמקצתן מגולה).
תכב[963] שו"ע שם (מנער
תכגהכיסוי והן נופלות, דהיינו לומר שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה, ואף על פי
תכדשהם עליה לא איכפת לן). והיינו שאין הכוונה שינענע את הכיסוי עד שיפול המוקצה
תכהשעליו, אלא מותר אף ליטול את הכיסוי בידיו, ואף על פי שההטמנה עליה. ונתבאר
תכובקונטרס אחרון ס"ק ב.
תכז[964]
תכחרש"י שם ד"ה נוטל (ואף על גב שהן עליה, לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס
תכטלהן, שאין עשוי אלא לכסות קדרה). שו"ע סוף ס"א (ואף על פי שהם עליה, לא איכפת
תללן, דלא נעשית בסיס להן). מ"א סק"ו (דהא אין הכיסוי תשמיש להצמר, אדרבה
תלאהצמר משמש להקדרה לחממו), וס"ט (ואם טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל, מפנה
תלבסביבותיה ואוחז בקדירה ומוציאה, דלא נעשית בסיס להן).
תלגשיש בזה ב' פרטים: (א) שהכיסוי אינו
תלדמשמש להטמנה אלא לקדרה. (ב) אף שההטמנה היא על הכיסוי, הכיסוי אינו משמש להטמנה, אלא
תלהההטמנה משמשת לקדרה.
תלוהפרט השני מועיל כשגם הכיסוי הוא דבר
תלזמוקצה. ונתבאר לקמן ס"ג (שהקדרה לא נעשית בסיס להכיסוי ולההטמנה,
תלחלפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה ואין הקדרה משמשת להן), ושם נסמן
תלט(הערה 972).
תמ[965] טור ושו"ע ס"ד
תמא(טמן בדבר שאינו ניטל וכיסה פיה בדבר הניטל, מגלה הכיסוי ואוחז בקדירה ומוציאה).
תמב[966]
תמגכיון שאחר כך יוכל להחזירה אם ירצה, כדלקמן ס"ד (כל זמן שלא נתקלקלה
תמדהגומא יכול להחזירה לשם), ושם נסמן (הערה 974).
תמה[967]
תמומ"א סק"ה (ואם אינה מגולה, נראה לי אם יוכל לתחוב כוש ולנער שרי).
תמז[968]
תמחפסקי ריא"ז פ"ד ה"ב אות ג.שלטי הגבורים כג,
תמטסוע"א (ולי נראה אע"פ שאינו מגולה מקצתו, תוחבין בכוש או בכרכר ומגביהן).
תנוכדתניא קכג, א (פגה
תנאשטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים,
תנבאם מגולה מקצתה מותר לטלטלה, ואם לאו אסור לטלטלה. רבי אלעזר בן תדאי אומר תוחבין בכוש
תנגאו בכרכר והן מנערות מאיליהם). וכן הוא לקמן סי' שיא סי"ד (ואם אין מקצת עליו
תנדמגולין, יש מתירין לתחוב כוש או סכין לתוך הצנון ולהוציאו בהם, והעפר שעל גביו ננער
תנהמאליו. ואף שבתחלת הגבהתו את הצנון מגביה גם העפר שעליו, אין בכך כלום,
תנוכיון שבשביל דבר המותר הוא).
תנזאבל אסור לנער המוקצה בכוש.
תנחונתבאר בקונטרס אחרון סק"ג.
תנט[969]
תססי"ד (אם אינו מתכוין כלל לטלטול האיסור, שאינו צריך לו כלל, רק
תסאטלטול ההיתר בלבד, אלא שאי אפשר לו לטלטל ההיתר אלא אם כן יטלטל האיסור על ידו,
תסבכגון צנון תלוש הטמון בארץ ומקצת עליו מגולין, נוטלו בהם ומוציאו, אע"פ
תסגשבנטילתו מזיז עפר ממקומו).
תסדוראה גם לקמן ס"ד.
תסה[970]
תסורש"י מט, א ד"ה נוטל כיסוי (של קדרה שיש תורת כלי עליה). שו"ע
תסזסוף ס"א (מנער הכיסוי והן נופלות, דהיינו לומר שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת
תסחכלי עליה).
תסט[971]
תעברייתא נא, סוע"א (טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת ... אם היה מגולה מקצתו,
תעאנוטל ומחזיר). טור ושו"ע ס"ה (טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מקצת
תעבהקדירה מגולה, נוטל ומחזיר).
תעג[972]
תעדרז"ה מז, ב (שהטמנה וכסוי הם תשמישים לקדרה, ואין הקדרה תשמיש
תעהלהטמנה ולכסוי, לפיכך אין נעשה בסיס). ר"ן כג, ב (ולא אמרינן נעשה בסיס
תעולדבר האסור, לפי שאין הקדרה נעשה בסיס להטמנה ולכסוי, ואינה תשמיש להם, אלא אדרבה הם
תעזתשמישין לקדרה, והוה ליה כפגה [קכג, א] שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים, דאמרינן דתוחב
תעחבהן כוש או כרכר ומטלטלן, לפי שהתבן והגחלים תשמיש לפגה וחררה [ואין הפגה והחררה] תשמיש
תעטלהן ... כך פירש הרז"ה ז"ל, ועיקר). מ"א
תפס"ק ו וס"ק ט (כמועתק לעיל הערה 964).
תפאוכן הוא לקמן סי' שיא סי"ד (מפני
תפבשלא היתה כוונתו שיהא הצנון משמש להעפר, אלא שיהא העפר משמש להצנון, וכן בכל כיוצא
תפגבזה), וסי' שעב סי"ד (שלא נעשית בסיס לדבר האסור, שהרי אין כוונתו שיהא
תפדהספל משמש להטיט, אלא הטיט משמש להספל).
תפהאבל ראה לקמן סי' שט ס"ז גבי אבן
תפושע"פ החבית שהחבית נעשה בסיס לאבן, אף אם הניח האבן לכיסוי החבית כמבואר שם
תפזס"ו, ובהנסמן שם (הערה לח).
תפחוראה מה שדנו בזה בתהלה לדוד סק"ה.
תפטזכרון יוסף סי' מז. בדי השלחן סי' קיב ס"ק יא. קובץ יגדיל תורה ירושלים גליון
תצי ע' 201 (שאלת הגרש"ז גרליק ומענה הגאון מטשעבין). מראי מקומות וציונים לקמן
תצאשם ס"ו. משולחן הארי לקמן שם. קובץ דברי תורה ח"ג ע' לז. קובץ הערות
תצבוביאורים שצז ע' כח. ברכת השבת לקמן שם. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר לקמן שם.
תצגכנישתא דבי רב לקמן שם.
תצד[973]
תצהלעיל סעיף ב.
תצו[974]
תצזמשנהמט, א (ר"א בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל (כשבא ליטול
תצחהקדרה מטה הקופה על צדה, רש"י), שמא יטול ואינו יכול להחזיר (הקדרה ויפלו הגיזין
תצטשמכאן ומכאן לתוך גומא שישבה בהן, ואם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יוכל לטלטל גיזין לכאן
500ולכאן ולעשות גומא להחזירה בתוכה, רש"י) וחכמים אומרים נוטל ומחזיר). וקיי"ל
501כחכמים. טור ושו"ע ס"ג (כל זמן שלא נתקלקלה הגומא, יכול להחזירה).
502והיינו כדלעיל סי' רנז ס"ח (אם
503היה טמון בתחילת כניסת (השבת) הלילה, ואחר כך נתגלה, מותר לחזור ולכסותו, בין
504שנתגלה מאליו בין שגילהו בידים, אע"פ שלא היה בדעתו לחזור ולכסותו. ואפילו
505לכתחלה יכול לגלותו ולחזור ולכסותו).
506אלא שאם ההטמנה הוא דבר מוקצה, אי אפשר
507להזיזו כדי לחזור ולהטמין בו. ואם יכול להחזירה בלי להזיז את ההטמנה המוקצית, מותר
508להחזירה.
509וראה תהלה לדוד ס"ק ב.
510שבת כהלכה פי"א
511הערה פו.
512[975]
513רבי אבא נ, ב (אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי (אמר רב) הכל מודים שאם נתקלקלה
514הגומא שאסור להחזיר), ופרש"י (לפי שמזיז הגיזין לכאן ולכאן). טור ושו"ע
515שם (ואם נתקלקלה, לא יחזירנה).
516[976]
517לעיל סוף ס"ב.
518[977]
519תוס' שם ד"ה הכל (ואפילו לר"א בן תדאי דאמר בפרק כל הכלים (קכג, א)
520תוחב בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן, דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול, וכן קי"ל.
521הכא עדיף טפי מטלטול מן הצד, שצריך לטלטל אילך ואילך כשרוצין להטמין). מ"א
522סק"ח (והכי גרע טפי מטילטול מן הצד דשרי, כמ"ש ססי' שי"א, דהכא צריך
523לטלטל אילך ואילך כשרוצה להטמין (תוס')).
524[978]
525כחכמים במשנה מט, א (כנסמן לעיל הערה 974).
526גמרא נ, ב (הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר ... והכא בחוששין קמיפלגי, מר
527סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא, ומר סבר אין חוששין). וקיי"ל כחכמים. טור
528ושו"ע שם (ואפילו לכתחלה יכול להוציא על דעת להחזירה אם לא תתקלקל, ולא חיישינן
529שמא יחזירנה אף אם תתקלקל).
530[979] בקונטרס השלחן הגיה:
531הקדרה.
532[980] טור
533(ואותן שנותנים אבנים ולבנים סביב הקדרה, יראה שצריכין יחוד, שהרי כל זמן שלא יחדן
534אינן חשובין לו ומשליכן, הילכך אסור לטלטלן אם לא שיצניעם ומייחדן לכך), וב"י
535(נראה מדבריו שצריך שיחדם לכך לעולם, אבל יחדה לשבת זו בלבד לא מהני), ושו"ע
536ס"ב (הנותנים אבנים ולבנים סביב הקדירה, צריך שייחדם לכך לעולם,
537שהרי כל זמן שלא יחדן אינם חשובים לו ומשליכן. הילכך אסור לטלטלן, אם לא שיצניעם
538ומיחדן לכך).
539וכדלקמן סי' שח סנ"ב
540(עצים, וכן נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו
541עומדים לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך,
542לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה ... לא הוכנו לכך על ידי ישיבה או
543על ידי מחשבה בלבד, כל שלא ייחדם לכך לעולם), וסנ"ג (אסור לטלטל בקעת עץ או אבן
544לכסות בהם פי החבית ... אלא אם כן ייחדם לכך לעולם, שאז ירד עליהם תורת כלי על ידי
545שנתייחדו לתשמיש זה לעולם, אבל מה שייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד אין זה מוריד
546עליהם תורת כלי).
547ואף שנתבאר לקמן שם (במה
548דברים אמורים בכיסוי פי החבית וסגירת הדלת והכאה בברזא וכיוצא בדברים אלו שאין דרכם
549של עץ ואבן לייחד אותם לכך, אבל אם חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם
550לתשמיש זה, כגון שחשב על האבן לפצוע בה אגוזים למחר, אף על פי שלא ייחדה לכך אלא לשבת
551זו בלבד, מותר לטלטלה). וכאן הרי רגיל להשתמש בהם לכך.
552על זה מבאר כאן הטעם, כיון שמכל
553מקום אין דרכם לייחד אותם לכך, שהרי "אינן חשובים לו ומשליכן" אחר תשמיש
554זה. ולכן אסור לטלטלן אלא אם כן "ייחדם לכך לעולם".
555וראה גם לעיל ס"א (והערה 951).
556[981]
557מ"א סק"ז (והוא הדין עצים העומדים להסקה, אסור לסתום בהן פי תנור,
558דלא יוכל לטלטלן בשבת).
559והוא כדלקמן סי' שח סס"ג (חבילי
560קש וחבילי עצים רכים, אם הזמינם למאכל בהמה מותר לטלטלם, אפילו הם גדולים הרבה.
561אבל סתמן להסקה הן עומדין ואסור לטלטלם).
562[982]
563מ"א שם (ונראה לי דהאבנים המונחים על גבי כירה, שרי לטלטלינהו, דמיוחדין
564לתשמיש).
565וכדלקמן סי' שח סנ"ג (אם
566חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה, כגון שחשב על האבן
567לפצוע בה אגוזים למחר, אע"פ שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד, מותר לטלטלה גם
568לכל צרכיו, לפי שכיון שהיא ראויה להתייחד לכך לעולם ודרכה בכך, לפיכך די לה בהכנה
569קלה להכינה לכך, דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד).
570[983]
571שבלי הלקט סי' נז בשם ריב"ן (ויום טוב שחל להיות בערב שבת, היה מקפיד רבינו יהודה
572ב"ר נתן ז"ל שלא להטמין באבנים, דסבירא ליה דאסור, דהוי כמו בנין).
573שו"ע ס"ו (יום טוב שחל להיות בערב שבת, יש מי שאוסר להטמין באבנים, משום
574דהוי כמו בנין).
575[984]
576ביצה לב, סוע"ב (אבנים ... לצדדן ... גזרו רבנן על בנין עראי משום בנין
577קבע).
578[985]
579שבלי הלקט שם (ואחי ר' בנימין נר"ו כתב דאין להקפיד בכך, שלא אסרה תורה
580אלא כעין קבע, ורבנן גזרו על בנין עראי משום בנין קבע, כדאמרינן אמר רב נחמן אבנים
581של בית הכסא מותר לצדדן בשבת דבנין קבע אסרה תורה ולא בנין עראי וגזרו רבנן על בנין
582עראי משום בנין קבע, והכא משום כבודו לא גזרו רבנן, הכא נמי יש לומר דמשום כבוד שבת
583לא גזרי רבנן). שו"ע שם (ויש מתירים). מ"א ס"ק י (דמשום כבוד
584שבת לא גזרו, וכמ"ש סוס"י שי"ב. ואם אפשר להטמין בענין אחר אסור). מרדכי
585רמז תטז (ואותם אבנים שטומנין בהם, אומר ה"ר יום טוב שמותר לטלטלן ביום טוב שחל
586להיות בערב שבת). אגור סי' שנו (ויום טוב שחל להיות בערב שבת היה מקפיד רבינו
587יהודה ב"ר נתן [שלא] להטמין באבנים, דסבירא ליה דאסור דהוי כמו בנין. ומפרש אחר
588כתב שאין להקפיד על כך. משבולי הלקט). דרכי משה סק"ב (וכן הוא באגור. והמרדכי
589סוף פרק כל הכלים כתב להתיר).
590והיינו כדלקמן סי' שיב סט"ו (אבנים
591גדולות שמצדדים אותן כמין מושב חלול, ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא,
592מותר לצדדן בשבת, מפני שבנין עראי הוא, שאינו עשוי להתקיים, ובנין עראי אינו אסור
593אלא מדברי סופרים, ומשום כבוד הבריות לא גזרו). וכן התירו כאן משום כבוד שבת.
594ודעה האוסרים, דלא התירו שם אלא "משום
595כבוד הבריות", ולא משום "כבוד שבת", שהרי לא התירו איסורים דרבנן
596משום כבוד השבת, אלא משום כבוד הבריות.
597ואפשר דעת המתירים, כיון שהוא איסור
598דרבנן ביום טוב, לצורך אוכל נפש.
599והטעם שסומכים כאן על דעת המתירים,
600נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד.
601*
602וכל זה הוא דוקא כשאין לו תבשילין
603אחרים, וכדלקמן סי' רסא בקונטרס אחרון ס"ק א (אם אין לו תבשילים
604אחרים, מיקרי דבר מצוה וצורך שבת כמ"ש המג"א בס"ק (י"ב) [ו'].
605דהא אפילו שבות בנין עראי ביום טוב דחינן בשביל הטמנה כמ"ש בסי' רנ"ט
606ס"ו).
607*
608ואף שמחיצות עראי מותרות אף לכתחלה,
609כדלקמן סי' שטו ס"ג (מותר לעשות מחיצות עראי לכתחלה בשבת, ואפילו עושה אותה כדי
610להגן מן החמה או מן הצינה אינה כאהל בשביל כך ... ולעולם אין מחיצת עראי אסורה אלא
611אם כן עושה כדי להתיר).
612כאן לא מיירי במחיצת עראי, שהרי
613אינו מצדד האבנים לצורך מחיצה, אלא כדי להשתמש בהם לצורך הטמנה (כמבואר כאן), או
614לצורך בית הכסא (כדלקמן סי' שיב סט"ו).
615אלא טעם האיסור הוא משום בנין עראי
616שאסרו חכמים (כדלעיל הערה הקודמת), ולא התירו אלא "משום כבוד הבריות",
617או "משום כבוד שבת".
618וכעין זה התירו בסעיף הבא בסתירת
619בנין עראי; אלא שכאן התירו "משום כבוד שבת", של הטמנת חמין. ואילו לקמן
620סעיף הבא התירו מטעם "שלא נעשית כלל לקיום, אלא לשמור החום לפי שעה ולסותרה
621למחר".
622[986] כדלעיל סי' רנד ס"א (בצלי
623שאצל הגחלים, או שעל גבי הגחלים, אסור להשהותו שם ... ויש לחוש שמא ישכח שהוא שבת
624ויסיר כיסוי התנור ויחתה בגחלים לגמור צליתו. אלא אם כן טח בטיט סביב הכיסוי, שאז
625אין חוששים שמא יטרח כל כך לסתור הטיחוי ולא יזכור על השבת. לפיכך מותר להשהותו
626בתוכו). וכן שיהי' מותר להטמין בו, כדלעיל סי' רנז סי"ב (ואם
627התנור טוח בטיט סביב כיסויו, מותר בכל ענין, אף בהטמנה ממש ... ולכן נוהגים לטוח
628פי התנור בטיט), וכשבא לאכלו בסעודת שבת, מסיר את הדף שלפני התנור כדי
629להוציא את הצלי או התבשיל.
630[987]
631שו"ת מהר"ם מרונטרבורג (פראג) סי' נג (הורה הר"י
632אביגדור כ"ץ, דף שמשימים לפני התנור, שורקין אותו בטיט בערב שבת ... יכול להסירו
633בשבת ... זה אין עשוי לקיום, אלא מערב שבת משימו שם כדי להסירו בשבת). מרדכי
634פכ"ב רמז תלח (הורה ה"ר אביגדור כהן, דדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו
635בתנור בטיט בערב שבת, במקום שאין נכרי, אף היהודי יכול להסירו בשבת מן התנור. ואף על
636גב דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך, פירוש חותמות שבקרקע היינו חותמות
637שעל פי הבור והדות, ודף שלפני התנור היינו חותמות שבקרקע, ואנו מפקיעין ומשברין אותו.
638הני מילי כשעשוי לקיום על מנת שלא להסירן בשבת, אבל דף אינו עשוי לקיום), ורמז שכב
639(יש להוכיח שמותר לסתור סתימת פי התנור שסתמו מערב שבת). שו"ת מהרי"ל
640סי' ס (תנור סתום על ידי טיט, לסתור מתיר המרדכי ... וכמדומה שכמו כן ראיתי כתוב).
641תרומת הדשן סי' סה (תנורים שלנו שמטמינים בהן את החמין לשבת, שהן מחוברים לקרקע בבנין,
642וסותמים את פיהן בדף ושורקים אותה בטיט ועפר ... יראה דיש להתיר הדבר ... ואפילו לגדול
643כי יסתור כי אורחיה, נראה דאין כאן חשש איסור). שו"ע ס"ז (תנור שמניחים בו
644החמין וסותמין פיו בדף ושורקין אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין
645ולחזור ולסותמו), וסי' שיד ס"י (ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת, אבל
646אם אינו עשוי לקיים כלל, מותר. ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין
647אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום).
648[988]
649ברייתא עירובין קב, ב (של בור ושל דות ושל יציע (דהוי בנין המחובר
650לקרקע, רש"י), לא יחזיר, ואם החזיר חייב חטאת). גמרא שבת קכב, ב (לול של תרנגולים,
651קסבר כיון דמחברי בארעא, יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע).
652וכן הוא לקמן סי' שיג סי"ז (אבל
653דלת של בית ושל בור ודות, או של כלים המחוברים בקרקע, כגון לול של תרנגולים שהוא
654כלי ומחובר בקרקע, אסור בין ליטול בין להחזיר, שכל דבר המחובר בקרקע יש בו בנין
655וסתירה), ושם נסמן.
656[989] והיינו שאם סותר בגוף
657הבנין אסור אף אם נעשה "לפי שעה ולסותרה למחר".
658ונתבאר לקמן סי' שכד סי"ט (דלת של
659בור שקשור בו בחבל ... אסור להפקיע קליעת החבל או לחתכו, משום איסור סתירה, שבכל
660דבר המחובר לקרקע יש בו בנין וסתירה אפילו אינו בנין גמור. במה דברים אמורים
661כשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת, אלא כשרוצה לפתוח הבור מתיר הקשר
662ופותח הדלת, אבל אינו מסירה משם לגמרי, אלא היא קבועה שם לאיזה זמן. אבל אם אינה
663עשויה לקיום כלל, אין בה משום סתירה לא בהפקעת החבל או חתיכתו, ולא אפילו בהסרת
664הדלת עצמה ...
665ומטעם זה מותר להסיר הדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט מערב שבת, כמו
666שנתבאר בסי' רנ"ט, מפני שאינו עשוי לקיום כלל אלא על מנת להסירו בשבת).
667והיינו שדלת הקבועה בכותל על ידי ציר,
668ונסגרת ונפתחת תדיר על ידי חבל קשור, אסור לפתחה על ידי הפקעת או חתיכת החבל, משום
669איסור סתירה.
670משא"כ דלת המחוברת לכותל על ידי
671חבל, ונסגרת ונפתחת תדיר על ידי חתיכת החבל, מותר לפתחה על ידי חתיכת החבל.
672וטעם החילוק בינם, כי כשהדלת קבועה
673בכותל, נחשבת כגוף הבנין, שאסורה בו בנין וסתירה אפילו אינו בנין גמור, היינו על
674ידי חתיכת החבל.
675משא"כ כשהדלת מחוברת לכותל על ידי
676חבל או טיט, כיון שעשויה לפרקה לגמרי מהכותל, אינה חשובה כבנין עצמו, ולכן מותר
677לפרקה כשעשויה להסירה בשבת עצמה.
678[990]
679רש"י עירובין לה, א ד"ה ובעי (ואע"ג דהכא אהל הוא, ואמרינן התם שבקרקע
680אסור לחתוך, גזירה דרבנן היא, דמיחזי כסותר, ולא סותר בנין ממש הוא). **אור
681זרוע**, שהובא בתרומת הדשן שם (ומיהו כתב אור זרוע התם, והכ[י] איתא שם
682בפרש"י, דלא שייכא סתירה דאורייתא אפילו באהל וקרקע, היכא דאינו עושה אלא פתחא
683בעלמא, אלא דמחזי כסותר מדרבנן), ובב"י סי' שיד ד"ה ושבקרקע (כתב אור זרוע
684בשם רש"י, דלא שייכא סתירה דאורייתא אפילו בקרקע, היכא דאינו עושה אלא פיתחא
685בעלמא, אלא דמיחזי כסותר מדרבנן).
686[991]
687תרומת הדשן שם (ומתוך כך אית לן למימר דוקא חותמות שבקרקע, אף על גב דגריעי אינון,
688מכל מקום נעשו לחיבור ולסתימה זמן מה שהוא, ולכך שייך בהו סתירה מדרבנן דמיחזי כסותר,
689אבל שריקת התנור דלא נעשו כלל לקיים, רק לשמור החום לפי שעה ולמסתר למחר קיומה, שרי
690אפילו לכתחילה ... ואל תתמה אם נחלק בין אם בא לסתור לאיזה זמן, דהכי נמי מחלקינן אפילו
691מדאורייתא לענין קשר של קיימא בג' חלוקים, כדמבואר יפה בתלמוד ובפסקי הגאונים, וכל
692שכן לענין דרבנן).
693וטעם ההיתר הוא כדלקמן סי' שיג ס"כ
694(ואם אינו עשוי להתקיים הרבה, הרי זה בנין עראי, ואסור מדברי
695סופרים. אלא אם כן אינו עשוי לקיום כלל), וסכ"א (ולא אסרו בנין עראי וסתירתו,
696אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת עצמה), וסי' שיד סי"ט (ומטעם
697זה מותר להסיר הדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט מערב שבת, כמו שנתבאר
698בסי' רנ"ט, מפני שאינו עשוי לקיום כלל אלא על מנת להסירו בשבת).
699וראה לקמן שם סי' שיג (הערה קכ), וסי'
700שיד (הערה קכה). תהלה לדוד סי' שיג ס"ק יג. בדי השלחן סי' קיט ס"ק יא.
701ציץ אליעזר ח"ג סי' ל. כנישתא דבי רב סי' שיג סי"ז.
702[992]
703שו"ת מהרי"ל סי' ס (תנור סתום על ידי טיט לסתור, מתיר המרדכי פ' במה
704טומנין, ואגודה אוסר משום סתירה. וראיתי מורים על ידי גוי או על ידי תינוק באפשר, וכשליכא
705תינוק או גוים אפילו על ידי ישראל). תרומת הדשן שם (יראה דיש להתיר הדבר על
706ידי שינוי קצת, או לומר לקטן שיסתור, אי ליכא נכרי. ואפילו לגדול כי יסתור כי אורחיה
707נראה דאין כאן חשש איסור). רמ"א ס"ז (ויש מחמירין שלא לסתור סתימת התנור
708הטוח בטיט על ידי ישראל, אם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי, וכן אם אפשר לעשותו על
709ידי ישראל קטן לא יעשה ישראל גדול).
710[993]
711רמ"א שם (ואם אי אפשר, יעשה גדול על ידי שינוי קצת, והכי נהוג).
712[994]
713כדלקמן סי' רעח ס"ד (והכל מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה).
714[995]
715שו"ת מהרי"ל שם (תנור שטומנין בו את החמין ... בפותחו גורם שיבעיר האש
716... ולחזור ולסותמו, אם יש בו גחלים לוחשות, שמא הוה פסיק רישא. אבל על ידי גוי
717פשיטא דמותר). הובא באגור סי' שנד. תרומת הדשן סי' נט (וכן מחמירים נמי שלא
718לסגור פי התנור בעוד שהגחלים בו לוחשות, ונותנים טעם לדבריהם דעל ידי סגירת פי התנור
719או החלון דרך הרוח להיות מפיח דרך החור, ועל ידי כך מבעיר את הגחלים). שו"ע ס"ז
720(ואם יש בו גחלים לוחשות, מותר על ידי גוי). מ"א סקי"א (אבל על
721ידי ישראל אסור, דהוי פסיק רישיה (אגור, ותשובת מהרי"ל סי' [ס]). ומשמע בתרומת
722הדשן דהוא הדין לפותחו אסור, אם ידוע שיש בו גחלים לוחשות, דהרוח מבעיר הגחלים).
723וכן הוא לקמן הל' שהייה והטמנה בקצרה ד"ה
724אבל במיני (ואם יש בו גחלים לוחשות אין לפותחו, כי אם על ידי נכרי).
725וכמו בפתיחת הדלת כנגד המדורה, דלקמן
726סי' רעז ס"ד (אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה הקרובה קצת אל הדלת, אם הרוח מנשבת
727מבחוץ, שהרוח מבערת המדורה יותר).
728[996]
729סוף ס"י (שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו אלא
730שולחו לעשות דבר המותר אם כן אף שמאליו נעשה האיסור הרי לא נעשה בשליחות הישראל שהישראל
731לא צוהו על ככה והנכרי אינו מוזהר כלל על השבת אלא שאסור לנו לשלחו לעשות איסור).
732[997]
733כמועתק לעיל ממהרי"ל שם. הובא באגור שם. מ"א שם.
734[998]
735תרומת הדשן שם (מחמירים נמי שלא לסגור פי התנור בעוד שהגחלים בו לוחשות. ונותנים טעם
736לדבריהם, דעל ידי סגירת פי התנור או החלון דרך הרוח להיות מפיח דרך החור, ועל ידי
737כך מבעיר את הגחלים). הובא במ"א שם.
738[999]
739כמועתק לעיל ממהרי"ל ואגור ושו"ע שם.
740[1000]
741מהרי"ל שם (ועל ידי ישראל נמי, [אם] אינו סותמו לגמרי דלמא לא הוה פסיק רישא).
742הובא באגור שם.
743[1001]
744מ"א שם (וצריך לומר דמה שכתבו האגור ומהרי"ל ואם הישראל אינו סותמו
745לגמרי דלמא הוה שרי עכ"ל, פירוש שמניח הרבה פתוח, והוה ליה כאילו היה פתוח מתחלה,
746אבל אם מניח מעט פתוח, פשיטא דהרוח מפיח, ואסור לדעתם, והכי קי"ל).
747[1002]
748עולת שבת סק"ה (ומה שכתב [הרמ"א] ונראה לי הא דמותר לחזור וכו'
749[כמועתק לקמן], היינו בשאין שם גחלים לוחשות).
750[1003]
751רמ"א ס"ז (ונראה לי הא דמותר לחזור לסתום התנור, היינו ביום, דכבר
752כל הקדירות מבושלות כל צרכן, אבל בלילה סמוך להטמנתו, דיש לספק שמא הקדירות עדיין אינן
753מבושלות כל צרכן, אסור לסתום התנור, דגורם בישול). ומה שמבאר שיש לאסור אף בספק,
754היינו לומר שאף בדיעבד אסרינן מספק, כדלקמן בסמוך.
755וראה שבת כהלכה פ"ה ביאורים אות ט.
756[1004]
757שו"ת רמ"א סי' קב (ואף מספיקא יש להחמיר ... ועל כן כל שהטמין דברים חיים
758סמוך לחשכה, שיש לחוש שעדיין לא נתבשלו כמאכל בן דרוסאי, ודאי אסור). מ"א
759סקי"ב (ואפילו בדיעבד אסור התבשיל (תשובת רמ"א סי' ק"ב)).
760[1005]
761שו"ת רמ"א שם (אם אינו מבושל בכה"ג ודאי אסור, דהוי ליה כמבשל כותי
762בשבת לצורך ישראל דאסור ליהנות ממנו. דלא גרע מכותי שמדליק הנר לצורך ישראל או עשה
763שאר מלאכה, דאסור ישראל ליהנות ממנו ... יש למצוא צד היתר בדבר אם כבר נעשה שלא לאסור
764התבשיל, מאחר דאף בלא מעשה הכותי היה נתבשל שהיה ראוי לאכול, אם כן מעשה הכותי לא מהני
765מידי. וכן כתבו לענין כותי שהדליק הנר, דאם יש נר בלאו הכי מותר ליהנות משם). מ"א
766שם (ועל ידי עכו"ם יש לפקפק ולהתיר בדיעבד, מאחר דבלאו הכי נמי היה מתבשל שם).
767והיינו כדלקמן סי' רעו סי"ג (אין הוספה
768זו אוסרתו להתחמם שם, כיון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא הוספה זו, וכן אם היתה המדורה
769דולקת מבעוד יום ובשבת הוסיף בה הנכרי עצים בשביל ישראל, מותר להתחמם כנגדה), וסי"ד
770(וכן אם היה נר דולק מבעוד יום או לצורך נכרי או לצורך חולה ובא נכרי והוסיף עוד נר
771בשביל ישראל ... היתר להשתמש לאורו), ושם נסמן (הערות צה-ח).
772[1006]
773של"ה מס' שבת פרק נר מצוה ד"ה כשאשה (ולא כמו שעושין קצת נשים, שפותחין
774תנור של חמין בערב אחר יציאת בית הכנסת על ידי גוי, כדי להוציא ממנו התבשיל, שהוא לצורך
775הלילה, וחוזרין וסותמין על ידי גוי, לצורך חמין של מחר ... ואפילו אם נאמר דמותר לעשות
776כן בקיץ, לפי מנהגינו, שאנו נוהגין לצאת מבית הכנסת שעה או ב' קודם חשיכה, משום דהוי
777שבות דשבות ... אם כן נתת דבריך לשיעורין. ועוד, דלמא אתא למסרך ... היתר דקיץ
778בחורף). מ"א שם (וכתב בשל"ה ואם עדיין לא חשכה, אף על גב דמדינא מותר
779לומר לעכו"ם, מכל מקום יש ליזהר, משום לא פלוג).
780[1007]
781סי' רסא ס"ג (מותר לומר לנכרי לעשות אפילו מלאכה גמורה ואפילו לדבר הרשות אם הוא
782הרבה קודם הלילה, לפי שבוודאי יש מקומות ישראל שלא קיבלו עדיין את השבת ועושים מלאכות
783אפילו בעצמן, והיאך נאסור לאלו שקיבלו שלא יעשו אפילו על ידי נכרי. אבל אם הוא חצי
784שעה קודם הלילה, שאז אפשר שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את השבת, אסור לעשות על ידי נכרי,
785אפילו דבר שהוא משום שבות, אפילו קודם בין השמשות, אם הוא לדבר הרשות ואין שם שעת הדחק.
786אבל לדבר מצוה או לצורך גדול, מותר לעשות על ידי נכרי אפילו מלאכה גמורה, ואפילו בבין
787השמשות, אף על פי שכבר קבלו השבת, שאין מחמירים בקבלת שבת יותר מבין השמשות בלא קבלת
788שבת אלא לענין לעשות בעצמו, אבל לענין אמירה לנכרי, אין מחמירים יותר מבין השמשות בלא
789קבלת שבת, שמותר לעשות בו כל מלאכה על ידי נכרי לדבר מצוה או צורך גדול).
790[1008] **עיין במהדורא בתרא פלפול
791ארוך מדיני הטמנה.**
792[1009] סיכום זה מיוסד על סיכום
793המ"א בסוף הסימן "דיני שהיה והטמנה בקיצור". וביתר פירוט – בתוספת
794שבת בסוף הסימן.
795ודן בעיקר בדיני שהייה וחזרה, שנתבארו
796לעיל סי' רנג, כפי שיצויין לפנינו בהערות. והטעם שסיכום זה בא כאן, כי סימן רנט
797הוא סיום הלכות הטמנה.
798[1010]
799מ"א שם (כללא דמלתא בזמן הזה אין לנו שום הטמנה כיון שמגולה למעלה).
800והוא כדעה הב' דלעיל סי' רנג ס"י (שלא
801אסרו להטמין על גבי דבר המוסיף הבל, אלא כשמדביק דבר המיטלטל סביב הקדרה, שהקדרה
802כולה טמונה באותה דבר ... אבל כאן, אף שדופני הכירה או התנור מקיפים סביב דופני
803הקדרה, ואף אם פיהם סתום למעלה, מכל מקום כיון שאין שום דבר המיטלטל דבוק סביב
804דופני הקדרה, אין זה נקרא הטמנה ...
805וכן המנהג ...
806אין זה הטמנה, כיון שהוא מגולה למעלה).
807וכדעה הב' דלעיל סי' רנז סוף ס"י (שכל
808שהקדרה מגולה למעלה, אין זו הטמנה. ואף אם היא בתוך התנור ופי התנור מכוסה, אין
809בכך כלום, לפי שלא אסרו הטמנה בדבר המוסיף הבל אלא משום גזרה שמא יטמין ברמץ,
810לפיכך אין לאסור אלא כעין רמץ שהוא דבר המיטלטל ומודבק לדופני הקדרה, אבל דופני
811התנור ופיה אינן מודבקים להקדרה ...
812וכן המנהג).
813[1011]
814מ"א שם (שנתבשל כמאכל בן דרוסאי קודם שחשיכה).
815והוא כדעה הראשונה דלעיל סי' רנג
816ס"א (אם כשמגיע הלילה אין התבשיל מבושל עדיין כמאכל בן דרוסאי),
817וס"ט (וכבר נתפשט המנהג להקל כסברא הראשונה).
818וראה שבת כהלכה פ"ט הערות סו-ט.
819[1012] מ"א שם (ובבשר צריך ליתנו
820חי סמוך לחשיכה ממש).
821ונתבאר לעיל סי' רנג ס"ח (אם
822הוא חי לגמרי, מותר ליתנו אפילו בתוך התנור שהוסק בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום,
823ואין חוששים שמא יחתה בשבת. דכיון שעכשיו הוא חי, הוא מסיח דעתו ממנו עד למחר,
824שבלילה לא יהיה ראוי עדיין אף אם יחתה בגחלים, ובכל הלילה עד למחר יוכל להתבשל אף
825בלא חיתוי כלל. ומכל מקום צריך שיתננו שם סמוך לחשכה ממש).
826[1013] מ"א שם (ובצלי ועוגה
827ופשטיד"א לא מהני חי, ובעינן שיתבשל כמאכל בן דרוסאי קודם שבת). ובתוספת שבת
828(אבל ירק וקטניות ושאר מינים הרכים, כגון בצק וכיוצא בהן שהן רכים ויכולים להתבשל
829עד הלילה ... ובצלי ועוגה ופשטיד"א ופת לא מהני התירא דחי, כיון שהם מונחים
830אצל האש הם ממהרין להתבשל, ודוקא כשהם ממש אצל האש, אבל בצלי קדר מהני כשהוא חי).
831ונתבאר לעיל סי' רנז סי"א (במיני
832בצק ובמיני קטניות שממהרים להתבשל, אין מועיל כלום מה שהן חיין סמוך לחשכה
833(שממהרין להתבשל), כמו שנתבאר בסי' רנ"ד).
834והוא כדלעיל סי' רנד ס"ו (מכל מקום
835בפת וכל כיוצא בזה, כגון עוגה ומיני בצק שאופין בקדירה, אין זה מועיל כלום, לפי
836שהן אינן צריכים שהות גדול לאפיית[ן] כמו שצריך לבישול בשר, ויכולין הן להגמר שיהו
837ראויין לסעודת הלילה, ויש לחוש שמא יחתה בגחלים לגמור אפייתן לצורך סעודת הלילה).
838ולענין מים נתבאר לעיל סי' רנד
839סי"ד (אבל לא יניחנה שם סמוך לחשכה ממש, שהמים גם כן הם ממהרים להתחמם. ואף
840שהמים ראוים לשתיה גם כשהם צוננים. מכל מקום אינם טובים כל כך כפירות הנאכלים חיים).
841ולענין צלי הנצלה בשפוד נתבאר סי' רנד
842ס"א (במה דברים אמורים במבושל בקדרה, שאינה ממהרת להתבשל ומסיח דעתו ממנה עד
843למחר, ובכל הלילה יכולה להתבשל בלא חיתוי בגחלים. והוא הדין בצלי שנצלה בקדרה. אבל
844בצלי שאצל הגחלים או שעל גבי הגחלים, אסור להשהותו שם אפילו הוא חי ... לפי שהצלי
845שאין קדרה מפסקת בינו לגחלים ממהר הוא לצלות, ויוכל להגמר שיהא ראוי לסעודת הלילה,
846ויש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ... ויחתה בגחלים לגמור צליתו).
847וכן לענין ירק חי נתבאר לעיל סי' רנג
848ס"ח (וכל זה בבשר חי, שאי אפשר לו להתבשל עוד לצורך הלילה. אבל ירק
849חי וכיוצא בו, אסור להשהותו, אלא אם כן נתבשל כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום. לפי שאף
850שהוא חי עכשיו, יכול הוא להתבשל לצורך הלילה, ואינו מסיח דעתו ממנו עד למחר),
851וסי"ג (אסור להניחה שם אפילו סמוך לחשכה ממש, בענין שכיוצא בזה בבשר
852מותר להשהותו שם כיון שהוא חי לגמרי סמוך לחשכה ולא יוכל להגמר עוד לסעודת הלילה,
853אבל כל מיני קטניות הם ממהרים להתבשל ויכולין להגמר לסעודת הלילה. וכן הדין בכל
854מיני ירקות).
855[1014]
856מ"א שם (ובתנור טוח בטיט, הכל שרי).
857ונתבאר לעיל סי' רנד ס"א (אלא
858אם כן טח בטיט סביב הכיסוי, שאז אין חוששים שמא יטרח כל כך לסתור הטיחוי ולא יזכור
859על השבת, לפיכך מותר להשהותו בתוכו), וסי' רנז סי"ב (ואם התנור
860טוח בטיט סביב כיסויו, מותר בכל ענין, אף בהטמנה ממש (בתוך הגחלים), שאז אין לחוש
861לחיתוי).
862[1015]
863מ"א שם (ואם יש בו גחלים לוחשות, אין לפותחו כי אם על ידי עכו"ם).
864ונתבאר לעיל סי' רנט ס"ז (ומכל
865מקום אם ידוע שיש בתנור גחלים לוחשות, אסור לפותחו על ידי ישראל, מפני שהרוח נכנס
866בו ומבעיר הגחלים. ואף שאינו מתכוין להבעיר, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא.
867אבל על ידי נכרי מותר, שכל פסיק רישיה אין בו איסור אמירה לנכרי).
868[1016]
869מ"א שם (ואם
870הגחלים סביב הקדירה לא יקח ישראל הקדירה כי אם עכו"ם).
871ונתבאר לעיל סי' רנג סוף ס"י (אסור
872לישראל ליטול הקדרה משם בשבת, לפי שעל ידי נטילת הקדרה הוא מחתה את הגחלים
873העליונות ונופלות על התחתונות ומכבות אותן, והעליונות הן נבערות מאליהן על ידי
874חיתוי זה. ואף שהוא אינו מתכוין לחתות, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא, שאי
875אפשר ליטול הקדרה שלא יחתה הגחלים. ומכל מקום מותר לומר לנכרי ליטלה. ואף שכל דבר
876שאסור לעשותו בשבת אסור לומר לנכרי לעשותו. מכל מקום כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא
877מתכוין, והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו אלא שולחו לעשות דבר המותר, אם כן אף
878שמאליו נעשה האיסור, הרי לא נעשה בשליחות הישראל, שהישראל לא צוהו על ככה).
879[1017]
880מ"א שם (ואם
881הקדירה עומדת על הגחלים שרי, אם אי אפשר בענין אחר).
882ונתבאר לעיל סי' רנג סי"א (ואם
883הגחלים אינן סביב הקדרה אלא תחתיה, מן הדין מותר אפילו לישראל ליטלה, שאף אם ינענע
884קצת הגחלים על ידי נטילת הקדרה, לא יובערו על ידי כך ולא יוכבו ... אלא
885שמכל מקום לכתחלה לא יטלנה הישראל בעצמו, אלא על ידי נכרי. ואם אין שם נכרי יטלנה
886בעצמו).
887[1018]
888מ"א שם (והוא
889הדין בליל שבת).
890ונתבאר במ"א סי' רנג סוף ס"ק
891יח (וכן משמע ברש"י סוף פרק במה מדליקין, דבתקיעה שלישית סלקו הקדירות, משמע
892דאסור לסלקן בשבת). והיינו האמור בגמרא שם לה, ב (שש תקיעות היו תוקעין בערב שבת כו',
893התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק), ופירש"י (קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה).
894[1019]
895והיינו שאף שמותר להטמין לפני השבת בדבר שאינו מוסיף הבל, והרי הבגדים אינם
896מוסיפים הבל, מכל מקום אסור לכסותן בבגדים ולהעמידם על הגחלים. ונתבאר לעיל סי'
897רנז ס"י (אם יש בה גחלים, אפילו הן קטומות, אסור להטמין בה הקדרה בבגדים
898או בשאר דבר שאין מוסיף הבל, אפילו אם אינה נוגעת בגחלים כלל, כגון שיושבת על גבי
899כסא של ברזל, או שתלויה על גבי אבנים. לפי שאף שהבגדים אינן מוסיפים הבל מחמת עצמן,
900מכל מקום מחמת הגחלים שתחתיהם שמעלים הבל למעלה, מוסיפים הבגדים הבל בקדרה, והרי
901היא טמונה בדבר המוסיף הבל).
902וגם כאן מיירי אף שאין הקדרה נוגעת
903בגחלים. וראה תהלה לדוד ס"ק יב. מראי מקומות וציונים. שו"ע הרב עם
904ביאורים והערות.
905[1020] עד כאן נתבארו דיני קדרה שמניחים
906בתוך התנור. עתה יבאר דיני קדרה שסומכים אצל התנור מבחוץ, או על גבי התנור, כדי לשמור
907על חום הקדרה.
908[1021]
909מ"א שם (ולהניח
910תבשיל חם אצל התנור שרי, אפילו הוסק כבר).
911ונתבאר לעיל סי' רנג ס"ג (ואפילו
912הוסקה בגפת ועצים, מותר לסמוך לה קדרה בסמוך חוצה לה, מבעוד יום, להשהותה שם לצורך
913הלילה, או עד למחר, אע"פ שכשמגיע הלילה לא נתבשלה עדיין כמאכל בן דרוסאי,
914ואין חוששים שמא יחתה בגחלים שבתוך הכירה כדי למהר בישול הקדרה שחוצה לה, שאין
915חיתוי זה מועיל לה כל כך).
916אמנם כאן בא להתיר אף לסמוך בשבת עצמה,
917כדעה הא' דלעיל סי' רנג ס"כ (אבל מותר לסמוך אצלה חוצה לה בשבת, וכן
918אצל התנור שלנו, אף אם גוף התבשיל נוגע בדופן התנור מן הצד, ואפילו הוסק בגפת
919ועצים ואינו גרוף וקטום, שאין לחוש לחיתוי בסומך חוצה לו כמו שנתבאר למעלה
920... ויש אוסרים ... והמנהג כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום שאין שם צורך כל כך
921טוב להחמיר). וכאן מיירי מעיקר הדין, שהמנהג להקל.
922וכן הוא לעיל שם סכ"ז (אבל
923לסמוך אצל תנור בית החורף שאינו גרוף וקטום, ואפילו האש בתוכו, מותר בכל ענין, לפי
924מנהגינו כמו שנתבאר למעלה).
925וכיון שמתיר כאן לסמוך אף בשבת עצמה,
926לכן מצריך שיהי' "תבשיל חם שנתבשל כל צרכו", שאין בו איסור בישול אחר
927בישול. ונתבאר לעיל סי' רנג סי"ח (אבל אם עדיין לא נתבשל כל צרכו,
928אע"פ שכבר נתבשל יותר מכמאכל בן דרוסאי, אסור להחזירו בשבת מן התורה, מפני
929שהוא מבשל ממש).
930ואם נתבשל כל צרכו ואחר כך נצטנן, יתבאר
931לקמן בסמוך.
932[1022]
933מ"א שם (אבל
934על גבי לבזבז שסביב התנור הוי ליה סמיכה).
935והיא מסגרת שמסביב לתנור, שנותנים עליה
936קדרות לשמור חומם, וכדפירש"י פסחים מח, ב (לבזבז, מסגרת ושפה סביב לה), ודינה
937כסומך אצל התנור.
938[1023]
939מ"א שם (ואם
940נתן לבנה או דבר אחר על התנור ואחר כך נותן הקדירה עליה, שרי אפילו הוסק).
941ונתבאר לעיל סי' רנג סוף סכ"ו (צריך
942שיניח עתה שום דבר תחת הקדרה להפסיק בינה להגחלים שבתנור, כדי שיהיה לו היכר בזה
943ולא יבא לחתות, אבל המעזיבה שהיא עשויה מכבר, אינה חשובה הפסק והיכר למונעו מלחתות).
944[1024] מ"א שם (ואם מניחו במקום שאין יכול
945להתחמם עד שהיד סולדת בו, מותר לסמוך אצל התנור, אבל לא עליו, אלא אם כן יש דבר
946המפסיק).
947ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"א (אפילו
948על גבי הכירה הגרופה או קטומה, מותר להחזיר, אם אין היד סולדת שם).
949משא"כ כאן שיש גחלים לוחשות בתוכה, ואינה גרופה או קטומה, אסור להחזיר על גבה
950אפילו אין היד סולדת שם עליה מלמעלה. וסוף סכ"ו (ויש אומרים
951שאע"פ שאין היד סולדת שם, צריך שיניח עתה שום דבר תחת הקדרה להפסיק בינה
952להגחלים שבתנור, כדי שיהיה לו היכר בזה ולא יבא לחתות, אבל המעזיבה שהיא עשויה
953מכבר אינה חשובה הפסק והיכר למונעו מלחתות. וכן עיקר).
954וכן הוא לקמן ד"ה ואם סומך (והערה 1035).
955[1025]
956מ"א שם (ועל
957התנור נהגו היתר אם לא הוסק עדיין).
958ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"ו (ומכל
959מקום קודם שהוסק התנור, נהגו להקל ליתן על גביו בלא הפסק, אע"פ שיתחמם אחר כך
960כשיוסק, ואז יהיה חשש שמא יחתה, אעפ"כ אין למחות בידם, כיון שיש להם על מי
961שיסמוכו).
962והיא דעה הא' שהובאה שם (ולפי
963זה יש לומר בתנור שלנו שיש עליו מעזיבה, שאף אם אינו גרוף וקטום, וכן תנור בית
964החורף שאינו גרוף וקטום, ואפילו האש בתוכו, מותר ליתן על גביו בשבת, אף על פי שהיד
965סולדת שם ... כיון שהמעזיבה מפסקת בין האש להקדרה שהתבשיל בתוכה).
966[1026] מסגנון הדברים נראה לכאורה, דמיירי
967שנותן את הקדרה על המעזיבה קודם השבת, ורוצה להסיקו מיד. משא"כ אחר שהוסק,
968הצריך ליתן לבינה תחת הקדרה אף כשנותן עליה את הקדירה קודם השבת, כיון שהמעזיבה
969אינה חשובה הפסק אפילו להיות כגרופה וקטומה.
970והיינו שגם בנותן עליה קודם השבת יש
971הפרש בין נותן עליה אחר שהוסק לבין נותן עליה קודם שהוסק, וכדלעיל סי' רנד
972סט"ו (ואם עבר ונתן ... מבעוד יום ... אם נתנם שם קודם שהוסק התנור, אפשר שיש
973להקל).
974[1027] כבר נתבאר לעיל שאף במקום
975שאין לחוש לשמא יחתה (כשסומך אצל התנור, או כשנותן לבנה על המעזיבה), עדיין יש
976לחוש לאיסור בישול, אלא אם כן הוא "תבשיל חם שנתבשל כל צרכו".
977עתה
978יבאר דין התבשיל שנתבשל כל צרכו ואחר כך נצטנן, מתי אסרינן משום בישול אחר בישול.
979[1028]
980מ"א שם (ובתבשיל
981קר אפילו קודם שהוסק אסור אפילו לסמוך).
982ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"ז (אם
983יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר בשבת על דרך שיתבאר
984בסי' רע"ו, וכשיתחמם התנור מאד יתחמם גם כן התבשיל שאצלו עד שהיד סולדת בו,
985אסור להניחו שם, אלא יטלנו משם קודם שיסיק הנכרי, לפי שזהו כאחד מניח את הקדרה
986ואחד נותן את האור שתחתיה שהראשון פטור אבל אסור מדברי סופרים).
987[1029]
988מ"א שם (כי
989אם על ידי עכו"ם קודם שהוסק).
990והוא כדעה הראשונה דלעיל סי' רנג
991סכ"ח (אבל מותר לומר לנכרי שיניח שם את התבשיל, ואחר כך יסיק התנור לחמם הבית
992ונרתח התבשיל מאליו, לפי שעיקר כוונת הנכרי בהסיקו אינה בשביל התבשיל, אלא בשביל
993חימום הבית שהוא דבר המותר, והתבשיל נרתח מאליו ... ויש מי שאוסר בזה ... והמנהג כסברא הראשונה. ומכל מקום כל בעל
994נפש יחמיר לעצמו במקום שאין שם צורך כל כך). וכאן מיירי מעיקר הדין, שהמנהג להקל.
995[1030] היינו על גבי המעזיבה שעל
996התנור, שאם נותנו שם קודם שהוסק אין חוששים לשמא יחתה, כדלעיל בסמוך (אבל כשלא
997הוסק עדיין נהגו להקל, אע"פ שרוצה להסיקו מיד), ושם נסמן (הערה 1025).
998[1031]
999מ"א שם (ולאחר
1000שהוסק, אפילו על ידי עכו"ם אסור, כי אם לצורך חולי או קטן שאין לו מה לאכול).
1001ויתבאר לקמן סי' שכח סי"ט (חולה שנפל
1002מחמת חוליו למשכב ... הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי, אפילו במלאכות גמורות של תורה,
1003כגון לאפות לו או לבשל לו אם צריך לכך), וסכ"ב (מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן
1004שאין לו מה לאכול, שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה).
1005משא"כ במקום מצוה לא התירו אלא
1006במלאכה מדברי סופרים, כדלקמן סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו
1007בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה). ואילו
1008בתבשיל צונן אפשר שאסור לחממו בשבת מן התורה, כדלעיל סי' רנג סכ"ה (והערה 204).
1009וראה שו"ע הרב עם ביאורים והערות.
1010[1032]
1011מ"א שם (ודבר
1012שאין בו רוטב, אפילו קר כחם דמי).
1013ונתבאר לעיל סי' רנג סי"ח (כגון
1014שהוא תבשיל יבש שאין בו מרק כלל, שכשהוא מבושל כל צרכו אין בו משום איסור בישול
1015לדברי הכל אף שנצטנן לגמרי, כמו שיתבאר בסי' שי"ח), ולקמן שם סי"א
1016(תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול אם נתבשל כבר כל צרכו ואפילו
1017נצטנן לגמרי).
1018[1033]
1019מ"א שם (ואם
1020לא נצטנן לגמרי, אפילו יש בו רוטב נהגו להקל).
1021ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"ז (רק
1022שיהיה התבשיל חם קצת, אם יש בו מרק והיד סולדת במקום שסומך לתנור), וכדלקמן
1023סי' שיח ס"ט (ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת
1024חמימותו).
1025[1034]
1026מ"א שם (ואם
1027מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו, מותר לסמוך אצל התנור).
1028ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"א (אבל אם אין היד סולדת
1029שם, לדברי הכל מותר לסמוך שם), וסכ"ז (אבל אם אין היד סולדת
1030שם אצל התנור, אף על פי שנצטנן התבשיל לגמרי מותר לסמוך בכל ענין).
1031והיינו שאין לחוש בזה, לא משום שמא יחתה (שאין חוששים לה כשסומך אצל התנור), ולא
1032משום איסור בישול (כיון שאין היד סולדת בו).
1033[1035]
1034מ"א שם (אבל
1035לא עליו, אלא אם כן יש דבר המפסיק).
1036ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"א (ואפילו
1037על גבי הכירה הגרופה או קטומה, מותר להחזיר אם אין היד סולדת שם),
1038משא"כ באינה גרופה וקטומה אסור להחזיר עליה אפילו אין היד סולדת שם עליה
1039מלמעלה, וסוף סכ"ו (ויש אומרים שאע"פ שאין היד סולדת
1040שם, צריך שיניח עתה שום דבר תחת הקדרה להפסיק בינה להגחלים שבתנור, כדי שיהיה לו
1041היכר בזה ולא יבא לחתות, אבל המעזיבה שהיא עשויה מכבר אינה חשובה הפסק והיכר
1042למונעו מלחתות. וכן עיקר).
1043וכן הוא לעיל ד"ה ומותר (והערה 1024).
1044[1036] שאין בו משום איסור בישול
1045אחר בישול, מכל מקום אסור משום שמא יחתה, כיון שאין דבר המפסיק בין הגחלים לבין
1046הקדרה.
1047[1037]
1048מ"א שם (והוא
1049הדין לתוך הקכ"לין בעינן דבר המפסיק).
1050נראה שהכוונה כדלקמן סי' תנא סס"ה (כמו שעושין במקצת תנורי
1051בית החורף, שמניחין חלל בין הקכלי"ן, ומקיפין אותו בקכלי"ן מג' רוחותיו,
1052ועושין כיסוי מלמעלה על אותו חלל, ונעשה כתנור קטן). כיון שיש מחיצה
1053המפסקת בינו לבין האש, מכל מקום אין לו דין סומך אצל התנור, אלא דין נותן על התנור,
1054ולכן צריך דבר המפסיק בין קרקע הקכלי"ן לבין התבשיל.
1055הובא גם לעיל סי' רנג
1056בקונטרס אחרון סקי"א
1057(תוך הקכלי"ן, שכתב המג"א סוף סי' רנ"ט דמהני
1058דבר המפסיק).
1059[1038] מ"א שם (והוא הדין במיני משקין ופירות
1060דינא הכי).
1061ומבאר כאן דהיינו "בין
1062לאיסור", שיש בו בישול אחר בישול אם נצטנן, כיון שיש בהם רוטב. ונתבאר לקמן
1063סי' שיח סכ"ד (קיתון של מים או שאר משקין ... אסור ליתנם סמוך לאש במקום
1064שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו ... והוא הדין פירות או שאר דברים הנאכלין
1065כמות שהן חיין, שאף שאינם צריכים בישול, מכל מקום אם נתבשלו חייב).
1066ו"בין להיתר", שמותר להשהותו,
1067וכדלעיל סי' רנד ס"ד (פירות הנאכלים חיין כגון תפוחים וכיוצא בהם, מותר
1068לצלותם סמוך לחשכה, אע"פ שאין שהות שיצלו מבעוד יום, ומותר להשהותם אפילו שלא
1069על גבי הגחלים ממש, לפי מנהגנו שנתבאר שכל שנצלה כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו,
1070ופירות שנאכלים חיין אינן גרועים מצלי שנצלה כמאכל בן דרוסאי).
1071והיינו דוקא בפירות ומיני משקין, חוץ
1072ממים, שאסור להשהותם עד שיתחממו חצי החימום, כדלעיל (אבל ... במים ... צריך שיהיו
1073כמאכל בן דרוסאי קודם שבת), וסי' רנד סי"ד (ואף שהמים ראוים לשתיה גם כשהם
1074צוננים, מכל מקום אינם טובים כל כך כפירות הנאכלים חיים). וראה שו"ע הרב עם
1075ביאורים והערות.
1076[1039] עד עתה נתבארו דיני הנחת
1077הקדרה בתוך התנור, ועל גבי המעזיבה, ולסמוך אצל התנור. עתה בא לבאר דיני הקדרה שהיו
1078רגילים להתקין בדופני התנור מבפנים, ובולטת על גבי הגחלים, ורגילים למלאתה מים גם
1079כשאין צריכים למים אלו, כדי שלא תיבקע הקדרה מחום התנור.
1080[1040] מ"א שם (ועל גבי קדירה הקבוע בתנור נמי
1081דינא הכי). ומפרש רבינו דהיינו שאינו דומה לנותן על גבי התנור, אלא כסומך אצל התנור.
1082וראה תהלה לדוד ס"ק יז. מראי מקומות וציונים. קובץ הערות וביאורים
1083(ירושלים) ח"ו ע' צט.
1084[1041]
1085מ"א שם (אבל לתת לתוכן קנקן עם משקין, פשיטא דאסור). תוספת שבת שם (ולתת
1086לתוכו קנקן עם משקים דינו כהטמנה).
1087וכדלקמן סי' שכו ס"ג (אמת המים של חמי
1088טבריא, אסור להמשיך לתוכה אפילו מבעוד יום סילון של צונן ... והרי זו כעין הטמנה בדבר
1089המוסיף הבל, שמים הללו נטמנו בתוך האמה של חמי טבריא שהן נקראים דבר המוסיף הבל).
1090וגם כאן נחשבת הקדרה כדבר המוסיף הבל,
1091כיון שהיא מתחממת על ידי הגחלים שתחתיה, ומחממים את המשקים שבקנקן הטמונים בה.
1092[1042]
1093מ"א שם (וישראל
1094אסור ליתן מים לתוך הקדירה ההוא אפילו קודם שהוסק). והיינו אפילו קודם
1095השבת, כדלקמן בסמוך.
1096ונתבאר לעיל סי' רנד סט"ו (אסור
1097ליתן מים סמוך לחשכה לתוך קדרה הקבועה בתוך תנור בית החורף, אלא אם כן יש שהות
1098שיוכלו להתחמם חצי חימומם מבעוד יום. שאף שכוונתו שלא תבקע הקדרה, מכל מקום כיון
1099שחפץ גם כן במים הללו שיתחממו כדי להדיח בהם כלים בשבת, כמו שדרך הוא להדיח בהם,
1100יש לחוש שמא יחתה בגחלים (ואע"פ שמותר לסמוך אצל תנור שאינו גרוף וקטום כמו
1101שנתבאר בסי' רנ"ג. מכל מקום כיון שקדרה זו בולטת על הגחלים שבתנור, הרי זה
1102כמשהה על גבי הגחלים ממש)).
1103והיינו אפילו קודם שהוסק, אלא שבזה התיר
1104שם בדיעבד בשוגג (ומכל מקום אם נתנם שם קודם שהוסק התנור, אפשר שיש להקל אם היה
1105שוגג).
1106ומכל שכן אם נתן המים בקדרה בשבת עצמה
1107קודם שהסיק הנכרי, שאסור מטעם המובא לעיל (הערה 1028).
1108[1043]
1109מ"א שם (אך
1110אם נתנם עכו"ם קודם שהוסק, שרי ליהנות מהם).
1111שזה מותר אפילו בשבת, כדלעיל סי' רנג
1112סכ"ט (אבל אם נתן נכרי מים לתוך הקדרה הקבועה בתנור, כדי שלא תבקע
1113כשיסיק התנור, ואחר כך הסיק התנור ונרתחו המים, מותר ליהנות הישראל מהם בשבת.
1114ואפילו לכתחלה מותר לומר לו שיתן מים בקדרה קודם שיסיק התנור, לדברי הכל, שהרי אין
1115כוונתו כלל לחמם המים, אלא לחמם הבית, שאין נותנים מים בקדרה אלא כדי שלא תבקע
1116הקדרה).
1117[1044]
1118מ"א שם (וגם
1119אם נתן ישראל ערב שבת סמוך לחשיכה אסור כמ"ש סוס"י רנ"ד).
1120ונתבאר לעיל סי' רנד סט"ו (ואם
1121עבר ונתן אפילו בשוגג ולא נתחממו שליש חימומם מבעוד יום, אסור אפילו להדיח בהם
1122כלים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו).
1123ומכל שכן אם עבר ונתן המים לקדרה בתוך
1124השבת, שאסור מטעם המובא לעיל (הערה 1028).
1125אלא שאז נאסר רק עד מוצאי שבת, ולא בכדי שיעשו, כדלקמן סי' שיח ס"א (ואין צריכים
1126להמתין בכדי שיעשו, אף אם בישל בשבילם, שלא הצריכו להמתין כן אלא בנכרי העושה בשביל
1127ישראל ... שאיסור האמירה לנכרי קל בעיני הבריות, וכן אפילו בישראל העושה, אלא שהתחיל
1128מבעוד יום עשייתו בדבר שאסור להתחיל כמו שנתבאר בסי' רנ"ג, שאיסור זה גם כן
1129קל בעיני הבריות).
1130וראה מראי מקומות וציונים.
1131[1045]
1132מ"א שם (אסור
1133לכרוך בשבת קדרה עם מאכל חם בכרים וכסתות).
1134משא"כ במאכל צונן, כדלעיל סי' רנז
1135ס"ט (מותר להטמין צונן גמור, כדי שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפיג
1136צנתו).
1137ואפילו לא נצטנן לגמרי נתבאר לעיל שם
1138(ואם נתקרר קצת עד שאין היד סולדת בו, אפילו בעודו בכלי ראשון מותר להטמינו).
1139אלא בזה מסתפק רבינו, ולכן כתב הוספה
1140(כאן, ולעיל שם) במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי
1141קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה
1142לראות אם צדקו דבריו).
1143והטעמים לכאן ולכאן, נתבארו לעיל שם
1144בקונטרס אחרון ס"ק א. וראה שבת כהלכה פי"א הערה עא. שו"ע הרב עם
1145ביאורים והערות (כאן ולעיל שם).
1146[1046] וכן הוא לעיל סי' רנז
1147ס"ד (אם כולה טמונה תחתיו), ושם נסמן (הערה 703).
1148[1047]
1149מ"א שם (אבל
1150אם פינן לקדירה אחרת מותר לכרוך קדירה ההוא).
1151ונתבאר לעיל סי' רנז ס"ט (לא
1152אסרו להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, אלא כשמטמין באותה קדרה עצמה שנתבשל בה
1153התבשיל, שאז יש לגזור שמא ירתיחנה, אבל אם פינהו לקדרה אחרת, מותר להטמינו).
1154[1048] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1155אחרון זה:
1156בפנים
1157ס"א נתבאר (במוסגר), שאם הטמין בגיזי צמר ואחר כך נתנן לאוצר לסחורה, אם
1158מקפיד עליהם להשתמש בהן, אסור לטלטלם, כמבואר במ"א.
1159ומאריך
1160להוכיח שאף בלא הקפדה, כשנותנם לאוצר לסחורה נתבטל ממנו תורת כלי והוי מוקצה.
1161ומה
1162שהצריך כאן שיקפיד שלא להשתמש בהם, שיהי' בו גם מוקצה שמחמת חסרון כיס; היינו שאז
1163לא יועיל אחר כך מעשה ההטמנה לשני הפרטים יחד: (א) להוציא ממוקצה מחמת חסרון כיס.
1164(ב) ליתן עליו תורת כלי.
1165ואף
1166שיתבאר לקמן סי' שח סנ"ט, לענין נסרים של אומן שמקפיד עליהם מלהשתמש בהם, שאם
1167חשב או השתמש תשמיש היתר, מותר לטלטלם.
1168שאני
1169התם שההקפדה של האומן אינה באה על ידי מעשה, רק על ידי מחשבתו של האומן, ולכן
1170מועלת מחשבה לבטל איסור מוקצה מחמת חסרון כיס.
1171ואף
1172שיתבאר לקמן סי' שלא ס"י, שאחר מילה אסור לטלטל את האיזמל של מילה כדי
1173להצניעו.
1174היינו
1175כיון שלא היתה כוונתו להשתמש בו שוב בשבת, רק להצניעו.
1176לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי
1177רב ע' תמט ואילך. שלחן ערוך הרב עם ביאורים והערות ע' צב ואילך.
1178[1049] על הנפסק בשו"ע ס"א (גיזי צמר ... אם נתנם לאוצר לסחורה,
1179צריכין יחוד), ואם לא יחדם אסורים בטלטול, פירש המ"א ס"ק ד (ודוקא
1180כשמקפיד עליהם), משא"כ בלא מקפיד מותר לטלטלם אף אחר שנתנם לאוצר לסחורה, וכן
1181נפסק כאן בפנים (והוא מקפיד עליהן להשתמש בהן שום תשמיש).
1182וזהו שבא לברר כאן, מהיכן למדים הלכה
1183זו.
1184[1050] כדלקמן סי' שח ס"ד (וכל הכלים שהם
1185עומדים לסחורה, והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש ... אסור לטלטלו בשבת ...
1186וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס).
1187[1051] שאף אם נתנם לאוצר לסחורה,
1188עדיין תורת כלי עליו, ובזה קיי"ל כמאן דאמר שאף אם עומד לסחורה לא נאסר משום
1189מוקצה, כדלקמן שם ס"ג (ואפילו כלי שהקצה אותו מלהשתמש בו שום
1190תשמיש, כגון כלים המוכנים ועומדים לסחורה שאין רגילים להשתמש בהם שום תשמיש, מכל
1191מקום אם אינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, לא הסיח דעתו עדיין מהם לגמרי מלהשתמש בהם,
1192ולפיכך אין להם דין מוקצה להאסר בטלטול), ושם נסמן (הערה כט).
1193[1052] בגיזי צמר שנתנם לאוצר לסחורה, נתבטל מתורת כלי אף אם אין
1194מקפיד עליו, כלדקמן שם (גיזין של צמר שראויין להסמך ולשבת עליהם, וכן כל כיוצא בהם, אם
1195הכניסן לאוצר לסחורה, ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם, אע"פ שאינו
1196מקפיד כלל עליהם מלהשתמש בהם).
1197ומטעם זה חלק האבן העוזר על המ"א שהצריך שיקפיד עליו (ולא
1198דק, דהתם מיירי בכלים ... אבל כאן מבואר בגיזי צמר מוקצה ... נתן לאוצר ... הוי
1199ממילא מוקצה). וכן הוא באליה רבה ס"ק ו (ואפשר לחלק דדוקא בכלים בעינן הקפדה,
1200וצ"ע).
1201וכן נראה במ"א עצמו לקמן סי' שח ס"ק
1202ג (ובדבר שאין דמיו יקרים, אם נתנן לאוצר אסור), וס"ק מח (ואם נתנן לאוצר
1203לסחורה, צריכים יחוד, וכמ"ש רסי' רנ"ט), ולא הצריך שיקפיד עליו.
1204[1053] שאם יחדו להטמנה יש עליו
1205תורת כלי, כמבואר בפנים לענין מוכין (אם יחדם להטמנה, דהיינו שגמר בדעתו להטמין
1206בהם לעולם ...
1207יש עליהם תורת כלי).
1208[1054] נתפרש ברש"י נ, א ד"ה הפתק (מערכה
1209גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה).
1210[1055] רש"י שם ד"ה רבינא (דמתניתין
1211בגיזין של הפתק, דודאי עתיד להחזירן משם).
1212והיינו שכל זמן שלא נתנם לאוצר לסחורה, נתבאר בפנים ס"א
1213"כשמטמין בהם פעם אחת, מן הסתם עומדות הן להטמנה", ושם נסמן (הערה 957). משא"כ אם נתנן לאוצר לסחורה, אף
1214אם מטמין בהם פעם אחת, "ודאי עתיד להחזירן" לאוצר לסחורה, ו"שוב
1215אין תורת כלי עליהם", אף אם אינו מקפיד להשתמש בהם.
1216[1056] מח, א ד"ה מוכין (ואלו
1217שטמן בהן, מי אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן בשבת, או לא),
1218משא"כ בנתנן לאוצר אין תורת כלי עליהן.
1219[1057] כב, א ד"ה בעא (ואלו שטמן בהן, מי
1220אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן, או לא).
1221[1058] מח, א (מהו דתימא חזי למזגא
1222עלייהו (להיסב עליהן, רש"י), קמ"ל). והיינו דלא סגי במה דחזי למזגא
1223עלייהו שירד תורת כלי עליהם.
1224[1059] סק"ד (דוקא כשמקפיד עליהם,
1225כמ"ש סי' ש"ח סוף ס"א). והיינו האמור בשו"ע סי' שח ס"א (כיון
1226שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת). וכן הוא לקמן שם ס"ד (וכל
1227הכלים שהם עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש ... אסור
1228לטלטלו בשבת).
1229ומזה מובן דלא מיירי בקפידה שלא לייחדו להטמנה, כמו במוכין,
1230דאמרינן מח, א (וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין), ופרש"י
1231(שדמיה יקרין, אין דרך בכך, ולא בטלי להטמנה), וכמבואר כאן בפנים (שמן הסתם הם עומדים
1232לעשות מהם לבדים, ולא להטמין בהם קדרות או שאר תשמיש המותר בשבת).
1233אלא מיירי בקפידא שלא למיזגא עלייהו, שזה מביא המ"א מסי' שח
1234ס"א.
1235[1060] אף אם אינו מקפיד על כך.
1236[1061] בגמרא קכה, ב (נדבך של אבנים), ופרש"י
1237(אבנים סדורות ומוקצות לבנין), שאם לא עשה להם תיקון מיוחד אסור לטלטלן, כמבואר
1238בשו"ע סי' שח סכ"א (נדבך של אבנים, אף על פי שחשב עליו מבעוד יום, אסור לישב
1239(עליהם)).
1240וכן הוא לקמן שם סנ"ב (נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם
1241פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו עומדים לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם
1242מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך).
1243[1062] אם נאמר שחומרת נדבך של
1244אבנים היא כיון שמקפידים שלא לישב עליהם, אם כן למה הוצרכו לחלק ולומר שחומרת נדבך
1245של אבנים היא במה שאין דרך לייחדם לישיבה.
1246[1063]
1247ברייתא וגמרא נ, א (חריות של דקל (ענפים קשים כעץ, משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו
1248עלין, שלהן קרי להן חריות, רש"י) שגדרן לעצים, ונמלך עליהן לישיבה ... יושב, אע"פ
1249שלא קישר, ואע"פ שלא חישב).
1250וכן נפסק לקמן סי' שח ס"נ (חריות
1251של דקל ... אם קצצם מן הדקל
1252לשריפה הרי הם מוקצה כשאר עצים, ואסור לטלטלם, שאין תורת כלי עליהם הואיל ועומדים
1253לשריפה. אבל אם נמלך עליהם אחר כך שיהיו עומדים ומיוחדים לישיבה עד עת שיצטרך
1254לפנותם, הרי מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה, אם נמלך כן קודם השבת, ונעשה
1255עליהם תורת כלי).
1256[1064] קכה, ב (פעם אחת הלך
1257רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים (אבנים סדורות ומוקצות לבנין, רש"י), ואמר לתלמידיו
1258צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר, ולא הצריכן רבי למעשה. ור' יוחנן אמר הצריכן רבי למעשה).
1259וכן נפסק לקמן סי' שח סנ"ב (נדבך
1260של אבנים, אע"פ שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו עומדים
1261לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך).
1262[1065] פכ"ה הכ"א (ונראה לי שלכך השמיטו
1263בהלכות ההיא דנדבך, משום דמהכא שמעינן שאין צריך מעשה, ובמחשבה בלחוד סגי ... ונראה
1264לי שדעת רבינו דשאני חריות דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים, וכאן לא נאסרו
1265אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים ... אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה, ולפיכך צריך
1266מעשה להוכיח שהן לישיבה).
1267וממה שלא חילק ביניהם שבנדבך של אבנים מקפידים עליהם לישיבה
1268בעלמא, רואים שגם בנדבך של אבנים אין מקפידים על זה, "ואפילו הכי אסור
1269לטלטלן משום דלא קיימי להכי".
1270[1066] ד"ה חריות.
1271[1067] ס"ק מ (נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה,
1272לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה (מ"מ פכ"ה)).
1273וכן הוא לקמן שם סנ"ב (לא ירד עליהם תורת
1274כלי על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה).
1275וכן הוא כאן בגיזי צמר שהכניסן לאוצר לסחורה, אף אם אינו מקפיד
1276מלישב עליהם, אין עליו תורת כלי, כיון דלא קיימי להכי, שהרי נתנם לאוצר לסחורה.
1277ואם כן קשה על המ"א שכתב כאן ס"ק ד, דהיינו דוקא
1278כשמקפיד עליהם.
1279[1068] שהועתקו לעיל (הערות 1056-1057),
1280שטעם האיסור בהכניסן לאוצר לסחורה, שאז אין עליהם תורת כלי.
1281[1069] הי"ב (גיזי צמר אין מטלטלין אותן,
1282מפני שהוא מקפיד עליהן).
1283[1070] וצריך לומר שהרמב"ם
1284מפרש בהא דאמרינן מח, א (מהו דתימא חזי למזגא עלייהו, קמ"ל), שכיון דחזי
1285למזגא עלייהו ויש עליהם תורת כלי, מהו דתימא שהוא מותר בטלטול, קמ"ל שכיון
1286דקפיד עלייהו הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס.
1287[1071] שהרי"ף והרמב"ם
1288אינם מחלקים בין מוכין לגיזי צמר, ובין נתן לאוצר לסחורה או לאו, אלא פוסקים
1289כלישנא בתרא דרבא נ, רע"א (אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל
1290יחדן להטמנה מטלטלין אותן), ונתבאר בב"י ריש הסימן (משמע דלא שני ליה בין מוכין
1291לגיזי צמר, ולא בין של הפתק לאינן של הפתק, דבכל גוונא יחדן להטמנה מטלטלין אותן ואם
1292לאו אין מטלטלין אותן, וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"ו ... ונראה דאע"ג דהרי"ף
1293והרמב"ם הוו רוב בנין, כיון דאיכא רוב מנין דפליגי עלייהו, ומידי דרבנן הוא,
1294נקיטינן לקולא).
1295ומכל מקום למד המ"א מדברי
1296הרמב"ם, שאף לדידן, דלא אמרינן הכי אלא בהפתק (שנתנם לאוצר לסחורה),
1297טעם האיסור בזה הוא משום מוקצה מחמת חסרון כיס.
1298[1072]
1299רב נחמן קכד, ב (הני ליבני דאישתיור מבניינא שרי לטלטולינהו, דחזו למיזגא
1300עלייהו, שרגינהו, ודאי אקצינהו).
1301וכן נפסק לקמן סי' שח
1302סמ"ח (לבנים שנשארו מהבנין, מותר לטלטלם, לפי שמעתה אינן עומדין
1303לבנין אלא להסמך ולשבת עליהם, ולכן תורת כלי עליהם. ואם סידרם זה על זה, גילה דעתו
1304שהקצם לבנין ואסור לטלטלם, שאין תורת כלי עליהם).
1305[1073] מט, א (דגבי לבנים מתרצינן דאייתור מבנינא
1306דחזיאן למזגא עלייהו, וגבי אבנים ... לא חזו למזגא, וטעמא דמילתא, איידי דיקירי
1307דמייהו לא מייחדי לישיבה).
1308וכיון שאין מקפידים לישב על נדבך של אבנים, מכל שכן אין
1309מקפידים לישב על לבנים, אף אם סידרם והקצם לבנין. ולא נאסרו אלא משום דביטלם מתורת
1310כלי בסידורם.
1311[1074] על מה שנפסק בשו"ע
1312שם סי"ז (ואם סידרן זה על זה, גלי אדעתיה שהקצן לבנין ואסור לטלטלם), כתב
1313המ"א ס"ק לו (דליכא תורת כלי עליה, עיין סוף ס"ז), והיינו הנפסק
1314בשו"ע שם (צרורות או אבנים, אף על פי שראויים לכסות בהם כלי, אסור לטלטלם).
1315וכן הוא לקמן שם סמ"ח (ואם
1316סידרם זה על זה, גילה דעתו שהקצם לבנין ואסור לטלטלם, שאין תורת כלי עליהם).
1317וראה גם לקמן סי' תצט
1318קונטרס אחרון סוף סק"ב.
1319[1075] ביטל מהם תורת כלי. ומדוע אם כן כתב כאן המ"א ס"ק ד (ודוקא כשמקפיד עליהם).
1320[1076] בס"ק ג (ובדבר שאין
1321דמיו יקרים, אם נתנן לאוצר אסור), ובס"ק מח (ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים
1322יחוד, וכמ"ש רסי' רנ"ט).
1323[1077] עד"ז גם לעיל סי'
1324רמט ס"ק א (לכן נתחכם). סי' רנב ס"ק ה (ובא וראה כמה נתחכם המ"א בלשונו).
1325לקמן סי' שא ס"ק יב (והנה המ"א נתחכם).
1326וראה פירושו כאן, לקמן (הערה 1092).
1327[1078] כאן סק"ד (לאוצר לסחורה, ודוקא כשמקפיד
1328עליהם כמ"ש סי' ש"ח סס"א וסכ"ה).
1329וכבר נתבאר לעיל בתחלת הקונטרס אחרון (והערה 1059), שמה שציין לסי' שח סוף ס"א,
1330הכוונה למ"ש שם (כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת).
1331ועתה בא לבאר מה שמציין לסכ"ה.
1332[1079] בשו"ע שם (עורות יבשים ... מותר לטלטלן),
1333וברמ"א שם (ויש אומרים דוקא עורות בהמה גסה דחזי לישב עליהם, אבל מבהמה דקה, אסור,
1334אלא אם כן חשב לישב עליהם מבעוד יום). הרי שאף עור בהמה דקה, שאינן ראויין לשבת
1335עליהן מחמת קטנן, עדיין מועיל אם חשב מבעוד יום לישב עליהם.
1336[1080] ואם כן יוקשה מה שבגיזי
1337צמר שהכניס לאוצר לסחורה, אין מועלת בהם מחשבה להשתמש בהם.
1338[1081] שכתב שם סכ"א (ויש
1339אומרים דדין אבנים כדין חריות, וכן עיקר). והיינו שדין האבנים הוא כדין החריות
1340שנתבארו שם ס"כ (חריות של דקל שקצצם לשריפה, מוקצים הם ואסור לטלטלם ... מותר
1341לישב עליהם בשבת ... אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם).
1342הובא גם לקמן סי' תצה בקונטרס אחרון סוף ס"ק
1343ח (לדעת הרמ"א שם סעיף כ"א בהג"ה, כיון שלא נדחו בידי אדם מועילת
1344להן מחשבת להוציאן מידי מוקצה).
1345ןמטעם זה כתב הרמ"א שגם בעורות
1346בהמה דקה מועלת מחשבה לישב עליהם.
1347[1082] בשו"ע שם סכ"א (אבל נדבך של אבנים,
1348אף על פי שחשב עליו מבעוד יום, אסור).
1349וכן קיי"ל לקמן שם סנ"ג (נדבך של אבנים ... לא הוכנו
1350לכך על ידי ישיבה או עי ידי מחשבה בלבד, כל שלא ייחדם לכך לעולם).
1351[1083] שאם נתנם לאוצר לסחורה שוב לא סגי במחשבה.
1352ושוב יוקשה מהי הוכחת המ"א מהרמ"א, לומר דהיינו דוקא
1353כשקפיד שלא להשתמש בהם; הרי לא קיי"ל כוותיה.
1354[1084] אף שלענין מחשבה נתבאר
1355דקיי"ל שאינה מועלת בעורות ובאבנים, וכן הוא בגיזי צמר שהכניס לאוצר לסחורה.
1356מכל מקום מדוע לא יועיל בה מעשה ההטמנה,
1357שמעשה כזה קיי"ל שמועלת אף באבנים.
1358[1085] סוד"ה ומ"ש ואותן (דבפרק כל הכלים
1359(קכ, ב) משמע שהרוצה להשתמש באבן בשבת צריך שיעשה בה שום מעשה מבעוד יום ... כיון שנעשה
1360בהם מעשה דהטמנה מבעוד יום, שרי לטלטלם בשבת).
1361והיינו שמעשה ההטמנה עדיף ממה שהשתמש בהם מבעוד לישב עליהם, כי
1362ההטמנה היא מעשה.
1363ואם כן מדוע לא תועיל ההטמנה אף בגיזי צמר שהכניס לאוצר
1364לסחורה.
1365[1086] "ולכן אסור אלא אם
1366כן עשה בהן מעשה מאתמול, וכמ"ש המ"מ, וסבירא ליה דכשסדרום הוי מעשה".
1367[1087] "אלא אם כן עשה בה
1368מעשה".
1369[1088] פכ"ה הכ"א, שכתב הרמב"ם
1370שם (נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום, אם למדום, מותר לישב עליהן למחר). ופירש
1371המ"מ (נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה, ולפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה).
1372[1089] ד"ה כתב הרמב"ם (ולי נראה
1373... טעמא דנדבך כדפירש רש"י צאו ולמדום, סדרום והושיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהן
1374למחר, לפי שאין הזמנה אפילו במעשה חשוב מועיל לאבן לעשותה כלי). והיינו שגם מה
1375שסדר האבנים לישב עליהם אינו מועיל בהם לעשותם כלי; אלא אם כן ייחדם לכך לעולם.
1376[1090] במשנה מט, א (טומנין ... בגיזי צמר,
1377ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות), ופרש"י נ, רע"א
1378(אלמא בהנך דטמן נמי קאסר לטלטולי), לאוקימתא דרבינא בגמ' שם (בשל הפתק שנו).
1379[1091] לקמן שם סנ"ב (אלא
1380אם כן עשה בהם מעשה רב להכינם לישיבה, דהיינו שסדרם מבעוד יום כדי שיהיו מוכנים
1381לישב עליהם למחר, שמעשה גדול כזה מועיל להוריד עליהם תורת כלי, אע"פ שאין
1382דרכם לייחד לכך).
1383וכן גם כאן בגיזין, אף אם נתנם באוצר לסחורה, מכל מקום מדוע לא
1384יועיל מה שטמן בהם מבעוד יום, דהוי מעשה רב, כמו סידור האבנים.
1385לכן פירש המ"א "דהכא שאני דקפיד
1386עלייהו, והוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס". ובזה לא סגי במעשה ההטמנה, מהטעם
1387שיתבאר בסמוך.
1388[1092] אף שכאמור לעיל, אין זו
1389הוכחה טובה מדברי הרמ"א, שהרי לא קיי"ל כוותיה, ועיקר ההוכחה היא ממה
1390שפסק הוא עצמו כדעת הסוברים שגם באבנים סגי במעשה רב שסדרם כדי לישב עליהם.
1391מכל מקום לא רצה להביא ראיה מעצמו, לכן
1392ציין לרמ"א.
1393ועל זה נתבאר לעיל "שלכן נתחכם
1394המג"א להביא ראיה מסי' ש"ח סכ"ה".
1395[1093] במ"א שם ס"ק ג
1396(ובדבר שאין דמיו יקרים אם נתנן לאוצר אסור), והיינו שאסור בטלטול אף דלא קפיד,
1397כיון שלא עשה בו מעשה ההטמנה.
1398ושם ס"ק מח (ואם נתנן לאוצר לסחורה
1399צריכים יחוד, וכמ"ש רסי' רנ"ט), דמיירי בעורות בהמה דקה, שאינו עושה בה
1400הטמנה, אלא נסמך ויושב עליה, שאינה חשובה מעשה רב, לכן כתב שאף בלא קפיד,
1401"צריכים יחוד" להתירו בטלטול.
1402אמנם לקמן שם סוף ס"ג (אם הכניסן לאוצר
1403לסחורה ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם, אע"פ שאינו מקפיד כלל עליהם
1404מלהשתמש בהם, אלא אם כן חזר ויחדו לתשמיש לעולם). והיינו שגם אם יטמין בהם, לא ירד
1405עליו תורת כלי. וראה שם (הערה לד), ועדיין צ"ע.
1406[1094] שבזה אינו מועיל מעשה
1407ההטמנה, להוריד מהם המוקצה שמחמת חסרון כיס, ולהוריד עליו תורת כלי, כדלקמן.
1408[1095] ואם כן עדיין יוקשה, מדוע
1409לא יועיל מעשה ההטמנה להתירו בטלטול, אף אם מקפיד שלא להשתמש בהם.
1410[1096] ואין להקשות ולומר,
1411שמחשבתו לטמון בהם מועלת לחסרון כיס, וההטמנה בפועל מועלת לתורת כלי.
1412כי מחשבה גרידא כו'.
1413[1097] לענין מוקצה מחמת חסרון כיס, ראה שם
1414ס"ד (וכל הכלים שהם עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם
1415שום תשמיש ...
1416אסור לטלטלו בשבת ...
1417אם נמלך כן מבעוד יום, מותר לטלטלו, שמחשבה מועלת למוקצה, כמו שיתבאר), וסנ"ט
1418(נסרים של ... אומן אסור, מפני שהוא מקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום תשמיש שלא
1419יתקלקלו, והרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס. ואם חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת
1420לאורחים בשבת, או שום תשמיש אחר, מותר לטלטלם).
1421ויתבאר לקמן בסמוך הטעם שמועלת בזה מחשבה. ועיקר ההוכחה שאינה
1422מועלת אף לענין מוקצה מחמת חסרון כיס, מביא כאן מסי' שי.
1423[1098] "אסור לטלטל כיס של
1424מעות, אף על פי שהוציא המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה, שפתחו מלמטה
1425וסלקו מן היחוד".
1426[1099]
1427סק"ה (הרא"ש כתב דדמי לסיכי זירי ומזורי, דכיון דקפיד עליה מייחד להו
1428מקום).
1429וכן הוא לקמן סי' שי סי"ב (מטה
1430זו המיוחדת למעות, אדם מקפיד עליה ומייחד לה מקום שלא לטלטלה לתשמיש אחר, והרי היא
1431דומה למוקצה מחמת חסרון כיס ... ולכן אין לטלטל כיס של מעות, אע"פ שהוציא
1432המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מן הייחוד).
1433[1100] שמחשבה מועלת בהם, כנסמן לעיל (הערה 1097).
1434[1101] שזה מועיל אף לענין תורת
1435כלי, כדלקמן
1436סי' שח ס"נ (הרי מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה, אם נמלך כן קודם השבת,
1437ונעשה עליהם תורת כלי).
1438[1102] פכ"ה הכ"א (לא
1439נאסרו אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים ... ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבה דלעצים).
1440וראה גם לקמן סי' תצה סי"ד וקונטרס אחרון שם ס"ק ח.
1441[1103] כב, ב סוף אות ב (דכיון דאיסורן לא הוי
1442אלא משום קפידא שמקפיד עליהן, דהא אם הן של בעל הבית מותרין, אם כן נכון הוא
1443שהמחשבה תועיל בהן להתירן).
1444[1104] אוצ"ל: הכא.
1445[1105] שלכן המחשבה שקודם ההטמנה
1446אינה מועלת לבטל את המוקצה מחמת חסרון כיס. ולכן מעשה ההטמנה אינו מועיל "תרתי,
1447לאעיולא תורת כלי ולאפוקי ממוקצה דחסרון כיס".
1448[1106] כג, א ד"ה ונשאל (ונשאל הרשב"א ז"ל (ח"א
1449סי' תשנז) המיחד אבן לפצוע בה אגוזים אם מותר לטלטלה בשבת, והשיב ... בעינן שיחדוה
1450לכך לגמרי, אבל יחוד שבת אינו יחוד, כגיזי צמר דבעינן יחדן להטמנה ... ולי נראה
1451דאפילו יחוד שבת אחת נמי מהני).
1452וקיי"ל כוותיה, כדלקמן שם סנ"ג (אם
1453חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה, כגון שחשב על האבן לפצוע
1454בה אגוזים למחר, אע"פ שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד, מותר לטלטלה גם לכל
1455צרכיו, לפי שכיון שהיא ראויה להתייחד לכך לעולם ודרכה בכך, לפיכך די לה בהכנה קלה
1456להכינה לכך, דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד).
1457[1107] במוקצה מחמת חסרון כיס
1458דלא מהני מה שחשב להשתמש בשבת.
1459[1108] דלקמן שם סעיף נ (הרי
1460מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה, אם נמלך כן קודם השבת, ונעשה עליהם תורת כלי).
1461[1109] הלשון אינו ברור די צרכו,
1462ואולי חסרים כאן איזה תיבות, וראה כנישתא דבי רב.
1463ותוכנו: הר"ן חולק על הרשב"א
1464רק בדברים שדרך לייחדם לכך, משא"כ בגיזי צמר שנתנם לאוצר לסחורה, מודה שאין
1465המחשבה, או מעשה אחד, מועילים.
1466[1110] סק"ה (כתוב ביו"ד סי' רס"ו
1467דמותר לטלטל הסכין לאחר המילה וכו', והוא מרבינו ירוחם נ"א ח"ב וז"ל
1468מותר לטלטל הסכין להחזירו לאחר המילה, דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזו מקום שירצה.
1469וכן כתב הרמב"ן עכ"ל. כוונתו דקי"ל דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזו
1470מקום שירצה, וכמ"ש סי' ש"ח ס"ג, אבל לאחר שהניחו מידו אסור לטלטלו).
1471וכן הוא לקמן שם ס"י (איזמל של מילה הוא מוקצה מחמת חסרון
1472כיס ואסור לטלטלו אלא לצורך המילה ולא כדי להצניעו, ואפילו לצורך גופו ומקומו, וכל
1473שכן שלא לצורך כלל כמ"ש בסי' ש"ח. ומכל מקום בעודו בידו כשמל בו, רשאי לטלטלו
1474לכל מקום שירצה להצניעו שמה).
1475[1111] סי' שח ד"ה כתב בנו של הרשב"[ש]
1476(לענין פתילה, שאין המחשבה מועלת).
1477[1112] "וכתב ב"י כתב
1478בנו של הרשב"[ש] על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס אדם בנו לבית הכנסת מביא
1479נר שעוה בידו, אפילו בשבת אין בו איסור טלטול, כיון שמערב שבת חשבו להביאו, דמחשבה
1480מתרת לטלטל המוקצה כמ"ש ס"ך ע"כ. ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה,
1481דהתם ראויה להשתמש בהן בשבת, משא"כ בנר של שעוה עכ"ל".
1482והיינו שהביא הוכחה שמחשבה מועלת, מדין
1483חריות שבשו"ע ס"כ. ועל זה משיב שבטלטול נר שעוה אינו משתמש בהנר, ולכן
1484אין המחשבה מתרת. וכך גם בסכין של מילה, "שלא חשב עליו להשתמש בו כלום".
1485[1113] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1486אחרון זה:
1487בפנים
1488ס"ב נתבאר, שקדרה הטמונה בדבר מוקצה, אפשר לאחוז בכיסוי ולהסירו יחד עם
1489המוקצה שעליו.
1490ואף
1491שבמקור הדברים בטור ובשו"ע נאמר "מנער הכיסוי והן נופלות".
1492אין
1493כוונתם לומר שינענע את הכיסוי עד שהמוקצה יפול ממנו, כי אם כפי שהוסיף בשו"ע
1494"דהיינו לומר שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה, ואף על פי שהם עליה לא
1495איכפת לן". וכמבואר בסי' שט דכל כה"ג מטלטלן ועודן עליו.
1496לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי
1497רב ע' תסז ואילך. שלחן ערוך הרב עם ביאורים והערות ע' צד.
1498[1114] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעא.
1499[1115] סוף ס"א, על מה שכתב בטור (מנער
1500הכיסוי והן נופלות), הוסיף בשו"ע (דהיינו לומר, שנוטל כיסוי הקדרה שיש תורת
1501כלי עליה, ואע"פ שהם עליה לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס להן).
1502[1116] ולקמן שם סוף ס"ה (הרי
1503נעשית בסיס לאיסור ולהיתר, ולא נאסרה בטלטול ... אם צריך למקום הכלכלה, בענין שלא
1504יספיק לו הניעור, מותר לו ליטלה מכאן כמות שהיא בכל ענין).
1505[1117] ולקמן שם סוף ס"ו (ושכח להסירה
1506משם קודם השבת ... אם צריך למקום החבית והכר, בענין שאין הניעור מספיק לו, יכול
1507לטלטלן כמות שהן עם האבן והמעות שעליהן כדי ליפנות מקומן), ושם נסמן (הערה לה).
1508[1118] נראה מכך, שאם אינם
1509נופלים, נוטל ומחזיר. ואף שיכול להטות הכיסוי על צדו כדי לנער מעליו המוקצה. ראה
1510לעיל סי' רעז ס"ו (ואם אי אפשר לנער (כגון שהוא צריך עוד לנר זה במקום האחר,
1511או שיש חשש הפסד בניעור זה שלא ישבר הנר), רשאי לטלטלנו בעוד הנר עליו), ושם נסמן
1512(הערה פא). וראה כנישתא דבי רב.
1513[1119] מט, א (כיצד הוא עושה, נוטל את הכסוי והן
1514נופלות).
1515[1120] דאף כשנוטל את כיסוי
1516הקדרה (ואינו מנער מעליו המוקצה), נופלות הגיזין מעליו.
1517[1121] פ"ד מ"ב (נוטל את הכסות, הוא
1518שישים על פי הקדרה בגד, ואחר כך ישים עליו את גיזי הצמר, ולפיכך אמר נוטל את הכסות
1519שעל הקדרה, והגיזין שעליה נופלין, וזה הוא טלטול מן הצד והוא מותר).
1520והיינו דלא מיירי כאן בכיסוי של קדרה (שהיא מלמעלה בלבד), כי
1521אם שמכסה את הקדרה בכסות שאינו מוקצה (שאפשר יורדת גם על צדדי הקדרה, כדלקמן
1522בסמוך), ועליה נותן את הגיזין שהם מוקצים. ואורחא דמילתא שכאשר "נוטל את
1523הכסות שעל הקדרה", "הגיזין שעליה נופלין".
1524[1122] המאור מז, ב (ולפי שהקדרה אינה נעשית בסיס,
1525לפיכך התירו לו לנער את ההטמנה על ידי כסוי הקדרה, כשטמן בדבר שאינו ניטל וכסה בדבר
1526הניטל. וכן כשכסה בדבר שאינו ניטל, אם היה מגולה מקצתו, שיש בידו לאחוז בקדרה ולנער
1527ממנו הכסוי, נוטל ומחזיר. ואם לא היתה הקדרה מגולה כלל, כגון שהכסוי חופף עליה עד הקרקע,
1528אינו נוטל ומחזיר, לפי שאינו יכול לעשות לה טלטול מן הצד).
1529[1123] והיינו שההטמנה שעל גבה
1530ניטלים עמה, וההטמנה שסביבותיה נופלות.
1531[1124] בתוס' נא, א ד"ה או (הכא מיירי בכיסוי
1532כעין כלי חרס שנותנים על הקדרה, שהקדרה בלועה בתוכה, ואי אפשר לנער הכיסוי אלא אם כן
1533יגביהו קצת).
1534דתניא התם (טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או טמן בדבר שאינו ניטל
1535בשבת וכיסה בדבר הניטל בשבת, הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת,
1536או שטמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, אם היה מגולה מקצתו נוטל ומחזיר,
1537ואם לאו אינו נוטל ומחזיר). הרי שברישא שהכיסוי הוא דבר הניטל בשבת, תמיד אפשר
1538ליטלו, כי ההטמנה אינה יורדת עד לקרקע, ויש מקום לאחוז בקדרה ובכיסוי מבלי לנגוע
1539בהטמנה שעל גבה. משא"כ בסיפא שהכיסוי הוא דבר שאינו ניטל בשבת, והקדרה בלועה
1540בתוכו, אי אפשר להגביה את הקדרה מבלי לנגוע בכיסוי. וכן מפרש בעל המאור. ונתפרש
1541יותר בר"ן, כדלקמן בסמוך.
1542[1125] "ואם טמן בדבר הניטל
1543וכיסה בדבר שאינו ניטל, מפנה סביבותיה ואוחז בקדירה ומוציאה, דלא נעשית בסיס להן,
1544כמ"ש סס"א (ר"ן)".
1545[1126] כג, ב ד"ה וכן (מנהגן היה שהיו מכסין
1546תחלה ואחר כך מטמינין, מה שלמטה הוא נקרא כסוי ומה שלמעלה מקרי הטמנה, והטמנה לעולם
1547לא היתה מגעת עד הארץ, אבל הכסוי פעמים שהיה מגיע עד לקרקע ופעמים שלא היה [מגיע].
1548ומשום הכי קתני דכל שכסה בדבר הניטל, אף על פי שטמן בדבר שאינו ניטל, הרי זה נוטל ומחזיר,
1549שיכול לאחוז בשולי הקדרה שהטמנה אינה מגעת עד הקרקע, ומנער את הקדרה, ואותו דבר
1550שאינו ניטל נופל מאליו ... אבל בזמן שכסה בדבר שאינו ניטל, אם לא היתה הקדרה מגולה
1551כל עיקר, כגון שהכיסוי שלה מקיף אותה מכל דפנותיה ומגיע עד לקרקע, אינו נוטל ומחזיר,
1552כך פירש הרז"ה ז"ל ועיקר).
1553[1127] סק"ב (קשה לי מאי שנא מההיא דפרק נוטל,
1554ולקמן סי' ש"ט, באבן על פי החבית, דבצריך למקומו שרי לטלטל החבית ... וצריך
1555לומר דשאני התם דמיירי בשוכח, אבל במניח בידים הוה ליה בסיס לדבר איסור).
1556והיינו שהוא מפרש דהכא מיירי שנעשה בסיס להטמנת המוקצה, ולכן
1557לא הותר לטלטלו, אלא לנענעו עד שיפול.
1558[1128] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1559אחרון זה:
1560בפנים
1561ס"ב נתבאר, שאם אין הכיסוי מגולה כלל, יכול לתחוב כוש בתוך הכיסוי ולהגביהו
1562ולהסירו מהקדרה.
1563ומוכח
1564במקור הדברים שאסור לנער התבן בכוש וליטול הפגה בידים, כי זהו טלטול על ידי דבר
1565אחר, שנעשה כידו אריכתא.
1566ומבאר
1567טעם החילוק בין זה לבין היתר הגבהת החבית שאבן עליה והגבהת המטה שהמת עליה.
1568ומה
1569שהתירו טלטול הקש על ידי גופו, או לעשות שביל ברגליו, הוא מטעם טלטול בגופו שלא
1570כדרכו.
1571וכן
1572מצינו חילוק זה לענין יין נסף, ששכשוך על ידי דבר אחר שבידו אוסר, אבל על ידי רגל
1573מתירים.
1574לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי
1575רב ע' תע ואילך. שלחן ערוך הרב עם ביאורים והערות ע' צד.
1576[1129] כג, סוע"א, מפסקי ריא"ז פ"ד
1577ה"ב אות ג (ולי נראה אע"פ שאינו מגולה מקצתו, תוחבין בכוש או בכרכר
1578ומגביהן).
1579[1130] קכג, א (רבי אלעזר בן תדאי אומר
1580תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהם).
1581[1131] ס"ט (הפירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים,
1582יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם, והקש ננער מאליו).
1583וכן הוא לקמן שם סי"ד (ואם אין מקצת עליו מגולין,
1584יש מתירין לתחוב כוש או סכין לתוך הצנון ולהוציאו בהם, והעפר שעל גביו ננער מאליו.
1585ואף שבתחלת הגבהתו את הצנון מגביה גם העפר שעליו, אין בכך כלום,
1586כיון שבשביל דבר המותר הוא).
1587[1132] פרש"י שם (תאנה שלא בשלה כל צרכה,
1588וטומנין בתבן להתבשל, ותבן מוקצה הוי לטיט).
1589[1133] פרש"י שבת קכב, ב (פלך), שמשתמשין
1590בו לטוויה.
1591[1134] פרש"י פא, א (עץ יש לאורגין וראשו
1592חד).
1593[1135] קכג, א (תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות [ובגירסת
1594הרי"ף: ננערות] מאיליהם).
1595[1136] מה, ב (מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא,
1596דגרף של רעי מטלטלינן ליה ומפקינן ליה), ובר"ן שם (צואה של קטנים ... מותר
1597לכבדה ולהוליכה לבית הכסא). הרי שאסור לכבדה על ידי טלטול מן הצד, אם לא משום גרף
1598של רעי.
1599[1137] ס"ג (גגו של גוי שהיה סמוך לגגו של
1600ישראל ונתגלגל החמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל ... אם היה בשבת או ביום טוב, כופה עליו
1601כלי (דאסור לטלטלו ביום טוב ושבת)).
1602וכן הוא לקמן שם סוף ס"ז (ואם מצא בשבת או ביום טוב חמצו של
1603נכרי שנתגלגל לגגו, לא ידחפנו בקנה, שהרי מטלטל מוקצה, שאסור לטלטל מוקצה אפילו על
1604ידי דבר אחר כמו שנתבאר בסי' שי"א).
1605[1138] ס"ק ו (דאסור לטלטלו כו', פירוש
1606על ידי דחיפה בקנה, דהוי כמטלטל מן הצד, ושמיה טלטול).
1607[1139] "נראה דאסור לדחוף על
1608ידי קנה דבר שהוא מוקצה".
1609[1140] נ, ב ד"ה הכל מודים (שאם נתקלקלה הגומא
1610שאסורה להחזיר, ואפי' לרבי אלעזר בן תדאי דאמר בפרק כל הכלים (קכג, א) תוחב בכוש או
1611בכרכר והן ננערות מאליהן, דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול, וכן קי"ל, הכא עדיף טפי
1612מטלטול מן הצד, שצריך לטלטל אילך ואילך כשרוצין להטמין).
1613[1141] "והכי גרע טפי מטילטול מן הצד דשרי
1614כמ"ש סוס"י שי"א, דהכא צריך לטלטל אילך ואילך כשרוצה להטמין (תוס')".
1615[1142] צה, א ד"ה והאידנא (בה"ג שרי
1616כיבוד ... ואין נראה לר"י ... ודאי כיבוד אסור לכולי עלמא, מפני שמזיז עפר ממקומו).
1617[1143] פ"י סוף סי' ג (לכו"ע כיבוד
1618אסור, מפני שמזיז עפר ממקומו).
1619[1144] לו, א ד"ה והאידנא (והראב"ד ז"ל
1620כתב, שמה שהתיר הרב אלפסי ז"ל לכבד הבית בשבת כרבי שמעון, לא כל הענינים שוים,
1621ואינו מותר אלא בבית שנתכבד מערב שבת, ולא נפל בו בשבת לא קליפי אגוזים וקליפי רמונים
1622ולא כל דבר שאסור לטלטלו ... וראיתי בשם הרשב"א ז"ל, דאפילו היכא שיש בו
1623דברים האסורין בטלטול שרי לכבד, מידי דהוה אגרף של רעי).
1624[1145] עבודת הקדש בית מועד שער ג (הורו הגאונים
1625שמותר לכבד את הבית בשבת ... ואף על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל, יראה
1626לי שמותר, מפני שהם לו כגרף של רעי).
1627[1146] בתוס' רא"ש ור"ן, הנ"ל
1628סוף פ"י דשבת.
1629[1147] יב, א ד"ה וכתב הר"ז (וכי
1630תימא מכל מקום הרי הוא מזיז עפר ממקומו, איכא למימר דטלטול מן הצד על ידי דבר אחר משום
1631כבוד יום טוב התירוהו. אבל הראב"ד ז"ל סובר שאינו מותר לכבד אלא בית שנתכבד
1632מערב שבת, ואין שם דבר שיהא אסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו מפני פירורין ושער של
1633פולין ושל עדשים או עצמות שהן ראויין לבהמה).
1634[1148] ה"ג (וכתב הרשב"א ז"ל אף
1635על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל יראה לי שמותר מפני שהם לו כגרף של
1636רעי).
1637[1149] "נראה דהוא הדין אם מעבירם על ידי
1638דבר אחר, כגון שהוא מגרר אותם על ידי סכין מן המפה, דמותר, כיון דלא נגע בהם הוה
1639ליה טלטול מן הצד, ומותר".
1640וכן הקשו הבאר היטב שם ס"ק לד (וקשה דבסימן שי"א
1641ס"ק ב אוסר הט"ז לדחוף דבר שהוא מוקצה על ידי קנה), ואליה רבה שם
1642ס"ק סב (וצ"ע דבסי' שי"[א] כתב לדחוף מוקצה ע"י קנה אסור).
1643ולכן נפסק לקמן סי' שח ס"ס (כשמגררן בסכין, אינן מיטלטלין
1644מאליהן, אלא הוא מטלטלן על ידי הסכין שנעשה לו כיד ארוכה).
1645אבל לקמן סי' תמד סי"ג (אסור לטלטלו אפילו על ידי דבר
1646אחר, כגון לדוחפו בקנה, אלא אם כן הוא צריך למקומו, שאז מותר לדוחפו בקנה), ושם
1647(הערה עה). והיינו שביאר דעת הט"ז לחלק בין צריך לאיסור לבין צריך למקומו
1648וראה מה שדנו בזה בזכרון יוסף סי' קמג וסי' קמט. מראי מקומות
1649וציונים שם. יגדיל תורה ירושלים ח"א ע' 45. שיעורי הלכה למעשה ח"א ע'
1650רב.
1651[1150] הי"ד (אם היה צריך לטלטל דבר
1652האסור לא יטלטלנו באותו דבר המותר).
1653[1151] כ, ב ד"ה וקשיא (דכל שעיקר טלטולו
1654משום דבר המותר, ודבר המותר הוא שמטלטל, אלא שאי אפשר לו לטלטל אותו דבר המותר אלא
1655אם כן יטלטל עמו דבר האסור בטלטול מן הצד, בכי האי גוונא שרי).
1656[1152] ד"ה טלטול.
1657[1153] המאור מז, ב (נקוט האי כללא בידך, כל טלטול
1658מן הצד הוא שמטלטל האיסור מצד ההיתר).
1659[1154] ס"ז (דלקיחה על ידי דבר אחר שמה
1660לקיחה).
1661ולקמן שם ס"י במוסגר (נטל הלולב לבדו בידו וההדס וערבה אגודין
1662בו למעלה, הרי זה מותר, אף על פי שאינו נוטל ההדס והערבה בידו, אין בכך כלום, דלקיחה
1663על ידי דבר אחר שמה לקיחה).
1664וראה חקרי הלכות ח"ג ע' 48.
1665[1155]
1666משנה קמב, ב (האבן שעל פי החבית ... היתה בין החביות, מגביה ומטה על צדה והיא נופלת).
1667וכן נפסק לקמן סי' שט ס"ו (וכן
1668אם הניח אבן על פי חבית של יין לכיסוי ... אם היתה החבית בין החביות, בענין שאינו
1669יכול להטותה במקומה, יכול להגביהה כמות שהיא עם האבן שעליה ולנושאה למקום אחר,
1670להטותה שם כדי להפיל האבן מעליה. ואם צריך למקום החבית והכר בענין שאין הניעור
1671מספיק לו, יכול לטלטלן כמות שהן עם האבן והמעות שעליהן, כדי ליפנות מקומן).
1672[1156] שהרי אינו מטלטלה בשביל האבן אלא בשביל
1673החבית.
1674[1157] קמא, ב – במשנה (נוטל אדם את בנו והאבן
1675ביד), ובגמרא שם (בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו), ופרש"י (שאם לא יטלנו יחלה).
1676ולכאורה מדוע צריך לטעם של געגועין, הרי גם בלאו הכי מותר
1677כשמטלטלו בשביל בנו, ולא בשביל האבן.
1678[1158] קמב, א ד"ה ונישדניהו (ואם תאמר
1679מאי שנא דלא שרינן לטלטל תינוק אלא כשיש לו גיעגועין, תיבטל אבן אגב תינוק ... ויש
1680לומר דאינו צריך כל כך טלטול התינוק).
1681ונתפרש לקמן סי' שט ס"א (ואינו דומה לשאר
1682טילטול דבר האסור שמיטלטל מאיליו על ידי שמטלטל בידו את הדבר המותר שעמו, שהתירו
1683חכמים כשאי אפשר לנער האיסור מן ההיתר כמו שיתבאר. לפי שלא התירו כן אלא כשצריך
1684לדבר המותר, אבל כאן אין זה צורך כל כך ליטול את התינוק כשאין לו געגועין עליו).
1685[1159] כדלקמן סי' שיא ס"ט (טלטול
1686מן הצד ... מותר ... אם צריך למקום המת, או לדבר שהמת מונח עליו. מפני שלא אסרו
1687טלטול מן הצד אלא כשמטלטל לצורך האיסור, דהיינו לצורך המת האסור בטלטול, אבל כאן
1688אינו מטלטל לצורך המת אלא לצורך דבר אחר המותר).
1689[1160] המאור פי"ז
1690מז, ב (מת על גבי המטה אין המטה נעשית בסיס לדבר האסור ... אין המטה צריכה למת, וכל
1691עצמו אינו צריך אלא להטילו על גב קרקע). חידושי הרשב"א מג, ב ד"ה מר סבר
1692(לא נעשית המטה בסיס לו, לפי שאין המטה צריכה למת, אלא אדרבה צריך הוא להטילו על גבי
1693קרקע כדי שימתין). הובא במ"א סק"ב.
1694וכן הוא לקמן שם ס"א (אם המת מונח על המטה
1695ויש לו עוד מטה אחרת, הופכו ממטה זו למטה זו ומזו לזו, עד שיגיענו למקום המשומר מן
1696הדליקה, שזהו טלטול מן הצד. והמטה לא נעשית בסיס למת, הואיל ואין צריך אליה, שכל
1697עצמו אינו צריך אלא להטילו על גבי קרקע).
1698[1161] כדלעיל (הערה 1154).
1699[1162] משנה קמא, א (הקש שעל גבי המטה לא ינענענו
1700בידו, אלא מנענעו בגופו).
1701[1163] כ, ב ד"ה וקשיא (וההיא נמי דתנן בפרק
1702[תולין] הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו, היינו טעמא נמי לפי שאינו
1703מטלטל את הקש מפני שצריך לו, אלא מפני שהוא צריך למטה ואי אפשר לו בלא טלטול הקש, ומשום
1704הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי).
1705ולא קיי"ל כוותיה, אלא כדלקמן סי' שיא סט"ו (לטלטל המוקצה
1706בגופו שלא בידיו, מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור, כגון קש שהוא
1707מוקצה מפני שסתמו עומד להסקה, ואם הוא נתון על המטה שלא לשכב עליו, ובשבת הוא בא
1708לשכב עליו מותר לנענע בגופו כדי שיהא צף ורך ונוח לשכב עליו). והיינו שעל ידי גופו מותר בכל אופן.
1709אמנם לדעת הר"ן, שטעם ההיתר הוא כיון שהוא לצורך היתר,
1710לכאורה אפשר להוכיח מכאן שגם כשמזיז את המוקצה מן הצד לצורך ההיתר, מותר בכל אופן.
1711ג' הדעות בזה, וההכרעה להלכה, נתבארו לקמן סי' רעו קונטרס
1712אחרון סק"ג.
1713[1164] דליכא למימר שהוא מטלטל את ההיתר,
1714והמוקצה מיטלטל מאליו. ומכל מקום התיר.
1715ועל זה מתרץ, דשאני התם שהטלטול על ידי גופו הוא טלטול שלא
1716כדרכו.
1717אלא שלדידן מותר על ידי גופו בכל אופן, ולדעת הר"ן – רק
1718כשהוא לצורך ההיתר.
1719[1165] אלא שבטלטול על ידי דבר
1720אחר, הוי שלא כדרכו רק כשמטלטל את ההיתר והמוקצה מיטלטל מאליו. ואילו בטלטול על
1721ידי גופו, הוי שלא כדרכו בכל אופן. ובשניהם התירו (לדעת הר"ן) רק כשהוא לצורך
1722דבר ההיתר.
1723[1166] ברייתא וגמרא קכז, א (עושה
1724בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו).
1725[1167] נ, א ד"ה תנו רבנן (מפנה ברגל לכאן
1726ולכאן דרך הליכתו, דלא הוי טלטול).
1727[1168] ד"ה אמר (שאפילו באוצר המוקצה, כגון
1728של טבל ושל לוף וחרדל, עושה לו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו).
1729[1169] סק"ז (איתא בשבת דף קכ"ז שמותר
1730לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו. וכ"כ במלחמות שם).
1731וכן הוא לקמן שם סט"ו (כל מוקצה ... מותר לטלטלו בגופו, כמו
1732שיתבאר בסי' שי"א, וזהו נקרא טלטול כלאחר יד, שהוא בשינוי מדרך החול, ולכן מותר
1733לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן דרך הילוכו, לצורך מקומו או אפילו לצורך
1734המוקצה עצמו כדי להצניעו).
1735וגם בזה, לדידן מותר אף לצורך המוקצה עצמו, ולדעת הר"ן
1736מותר רק כשהוא לצורך ההיתר.
1737[1170] בשו"ע ורמ"א שם סי"א (כיצד
1738היא הנגיעה שאוסר בה העובד כוכבים היין בהנאה, שיגע בידו או ברגלו (ויש אומרים דאם
1739נגע ברגלו אינו אוסר בהנאה, דאין דרך נסוך בכך), או בדבר אחר (שבידו), וישכשך).
1740הרי שבדבר אחר שבידו, לדברי הכל אוסר, ואילו ברגלו, יש אומרים
1741שאינו אוסר.
1742[1171] תוס' ע"ז נח, ב ד"ה אלא (פירש
1743הקונטרס אע"ג דמוקמינן ליה במוריק אורוקי אפ"ה חיישינן דלמא נגע ונסך, ואנן
1744הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי, משמע מתוך פירושו דבהרקה לבד לא מנסך ליה ליאסר בהנאה.
1745וגם ר"ת כתב דבמוריק אורוקי אינו אסור בהנאה). רמב"ם הל' מאכלות אסורות
1746פי"ב ה"ב (נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין ... נאסר). ובב"י סי' קכד
1747ד"ה כתב עוד הרמב"ם (אבל אם אינו מגביה הכלי, אלא שהוא מטהו על צדו ומריק
1748היין בכלי אחר מותר ... וכן נראה ממה שכתב הרי"ף ... משמע דבעינן דשקיל גוי דנא,
1749היינו שיגביה, הא לאו הכי לא מיתסר). וברא"ש שם פ"ד סי"ג (שלא בפני
1750עבודת כוכבים אין דרך לשפוך, אלא לשכשך). וכן הוא בשו"ע שם סי' קכד סי"ח
1751(נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין ... נאסר), משא"כ אם יצק ולא הגביה שרי.
1752[1172] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1753אחרון זה:
1754בפנים
1755ס"ו נתבאר שביום טוב שחל בערב שבת, מותר להטמין חמין, אף שדומה לבנין, משום
1756כבוד שבת.
1757ואף
1758שבשו"ע הובאה דעה האוסרת, נראה מהשו"ע שהעיקר כהמתירים.
1759לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי
1760רב ע' תעט.
1761[1173] סעיף ו (יום טוב שחל להיות בערב שבת, יש
1762מי שאוסר להטמין באבנים, משום דהוי כמו בנין, ויש מתירים).
1763[1174] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ערב.
1764[1175] ברכות ט, א (יחיד ורבים הלכה כרבים).
1765[1176] ס"ק ב (וכן הוא באגור (סי' שנו) והמרדכי
1766סוף פרק כל הכלים כתב להתיר).
1767[1177] כדלעיל סי' רנז סי"ג (מצוה להטמין
1768לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת).
1769[1178] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.
1770[1179] קיצור הנהגת איסור והיתר אות ג (ושעת הדחק
1771היינו דוקא במקום הפסד מרובה, או בהפסד מועט לעני בדבר חשוב, או לעשיר לכבוד שבת
1772ויום טוב).