Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Shabbos Part 2 (Simanim 253-256)·Time for lighting Shabbos candlesשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו)·רסא זמן הדלקת נרות לשבת

ארסא זמן הדלקת נרות לשבת
ובו ז' סעיפים
בין השמשות
א ספק

בחשכה ספק אינה חשכה, וזהו נקרא בין השמשות

גבכל מקום, והוא כדי מהלך ג' רביעי מיל

ד(ועוד מ"ט אמות)

הקודם צאת ג' כוכבים

ובינונים,

זאסור לעשות בו מלאכה מן התורה, כיון שהוא ספק לילה. ואם עשה חייב אשם תלוי.

חואפילו דבר שאין איסורו בשבת אלא מדברי סופרים, אסור לעשות גם

טכן בבין השמשות.

יואפילו אם נסתפק לו אם הוא בין השמשות או יום,

יאאין זה כלום, שכל ספק הבא מחמת חסרון ידיעה אינו כלום,

יבשאם הוא אינו יודע אחרים יודעים.

יגולדבר מצוה מותר לעשות בה כל דבר ש[האי]סור בשבת עצמה הוא

ידמדברי סופרים. וכן אם הוא טרוד ונחפז ונצרך לדבר

טושהוא משום שבות בין השמשות,

טזהרי זה מותר:

יזב לפיכך מותר לערב עירובי חצרות בבין

יחהשמשות,

יטאם לא עירב מבעוד יום, לפי שהוא נחפז ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל בחצר, וגם הוא דבר מצוה

ככמו שיתבאר בסי' שס"ו.

כאוכן מותר להטביל כלים בבין השמשות, אם לא טבלם מבעוד יום, והוא צריך להם לשבת שאין

כבלו כלים אחרים.

כגוכן מותר לעשר פירות, אם אין לו מה יאכל בשבת, שזהו צורך מצוה.

כדאבל אסור להפריש חלה בחוץ לארץ, שהרי יכול לאכול בלא הפרשת חלה, ולשייר מעט עד אחר

כההשבת ולהפריש מן המשוייר.

כוומותר לעשר את הדמאי,

כזולהטמין את החמין בדבר שאינו מוסיף הבל, (א) מטעם שנתבאר בסי' [רנ]"ז.

כחומותר לומר לנכרי להדליק נר לצורך שבת בין השמשות, שזהו לצורך מצוה.

כטומותר לומר לו להדליק בין השמשות נר של יום מיתת אביו או אמו, שמאחר שהעולם נזהרים

לבזה הרי זה כצורך גדול,

לאוכל שהוא צורך גדול בענין שאם לא יעשנו יהיה לו צער, לא גזרו עליו בבין השמשות,

לבאע"פ שאין בו צורך שבת כלל.

לגוכן במקום הפסד מרובה לא גזרו על שבות בבין השמשות.

לדאבל אסור לערב עירובי תחומין בבין השמשות,

להאפילו לדבר מצוה וצורך גדול והפסד מרובה,

לומטעם שיתבאר בסי' תט"ו. ועוד לפי שעל ידי העירוב (ב) קונה

לזשם שביתה,

לחוהרי זה כקונה קנין בידים בשבת, ולא התירו לקנות קנין אפילו בבין השמשות ולצורך

לטמצוה והפסד מרובה

מ(ששבות זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל השבותים), (שאיסורו מפורש בדברי קבלה

מאבנחמיה סי' יג).

מבומכל מקום אם עבר ועירב אפילו לדבר הרשות עירובו עירוב,

מגכמ"ש בסימן תט"ו:

מדקיבל עליו שבת
ג וכל זה כשעדיין לא קיבל עליו שבת. אבל

מהאם (ג) כבר קיבל עליו שבת

מובתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום, או שענה ברכו עם הצבור,

מזאו שרוב הצבור ענו ברכו, אף על פי שהוא לא ענה עמהם, שחל עליו השבת בעל כרחו

מחאע"פ שאינו רוצה לקבלו,

מטכמ"ש בסי' רס"ג, אסור לו לעשות בעצמו כל שבות אפילו

נקודם בין השמשות, אפילו לדבר מצוה וצורך גדול, כגון להטמין חמין לשבת

נאבדבר שאינו מוסיף הבל, אפילו אין לו מה יאכל בשבת, וכן לערב עירובי חצרות, אף על

נבפי שצריך מאוד לטלטל בחצר צרכי שבת, וכל כיוצא בזה.

נגאבל מותר לומר לנכרי לעשות אפילו מלאכה גמורה,

נדואפילו לדבר הרשות,

נהאם הוא הרבה קודם הלילה, לפי שבוודאי יש מקומות ישראל שלא קיבלו עדיין את השבת

נוועושים מלאכות אפילו בעצמן, והיאך נאסור לאלו שקיבלו שלא יעשו אפילו על ידי נכרי.

נזאבל אם הוא חצי שעה קודם הלילה, שאז אפשר שכל מקומות ישראל

נחקיבלו כבר את השבת, אסור לעשות על ידי נכרי אפילו דבר

נטשהוא משום שבות אפילו קודם בין השמשות, אם הוא לדבר הרשות ואין שם שעת הדחק. אבל לדבר מצוה או לצורך גדול מותר

סלעשות על ידי נכרי אפילו מלאכה גמורה, ואפילו בבין השמשות, אע"פ שכבר קבלו

סאהשבת, שאין מחמירים בקבלת שבת יותר מבין השמשות בלא קבלת שבת אלא לענין לעשות

סבבעצמו, אבל לענין אמירה לנכרי אין מחמירים יותר מבין השמשות בלא קבלת שבת, שמותר

סגלעשות בו כל מלאכה על ידי נכרי לדבר מצוה או צורך גדול

סדכמו שנתבאר:

סהתוספת שבת
ד יש אומרים שמצות עשה מן התורה

סולהוסיף מחול על הקדש,

סזבאיסור עשיית מלאכה,

סחבכניסת שבתות וימים טובים וביציאתם, שנאמר

סטועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב (מערב עד ערב תשבתו שבתכם), יכול יתחיל ויתענה

עבתשעה, תלמוד לומר בערב, אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה, הא כיצד, מתחיל

עאומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפים מחול על הקדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין,

עבתלמוד לומר מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכיפורים, ימים טובים מנין, תלמוד לומר

עגתשבתו. שבתות מנין, תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד, כל מקום שנאמר שבות מוסיפים מחול על הקדש מלפניה ולאחריה.

עדה זמן תוספת זה מלפניה הוא מתחלת השקיעה,

עהשאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות, והוא כדי ג' מילין ורביע, שמתחלת

עוהשקיעה עד צאת ג' כוכבים הוא מהלך ד' מילין, ובין השמשות הוא

עזקודם צאת הכוכבים מהלך ג' רביעי מיל, נשארו ג' מילין ורביע מתחלת השקיעה עד בין

עחהשמשות.

עטוהזמן הזה אם רצה לעשותו כולו תוספת עושה, רצה לעשות

פממנו מקצת עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שהוא

פאודאי יום מחול על הקדש. אבל בין השמשות אינו נחשב לתוספת, שהרי הוא ספק לילה ואסור

פבבו במלאכה מן התורה בלא מצות תוספת.

פגואם רוצה להקדים ולקבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה,

פדדהיינו שעה ורביע

פהזמניות קודם הלילה, הרשות בידו, ונאסר בעשיית מלאכה.

פואבל אם קיבל קודם פלג המנחה, אין קבלתו כלום, ומותר בעשיית

פזמלאכה. ומכל מקום לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות

פחמלאכה אם קיבל שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה,

פטלפי שיש אומרים

צשמתחלת השקיעה ואילך הוא לילה גמור מן התורה (שאז הוא זמן ראיית ג' כוכבים בינונים

צאלפי דבריהם), ובין השמשות שהוא כדי הילוך ג' רביעי מיל קודם תחלת השקיעה, ופלג

צבהמנחה הוא שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה. ויש אנשי מעשה שעושין לכתחלה כסברא

צגזו,

צדשפורשים ממלאכה שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה.

צהאבל אין למהר להדליק הנר

צוולהתפלל ערבית

צזשל שבת עד שעה ורביע זמניות שקודם צאת הכוכבים, ולא שקודם תחלת השקיעה. ואפילו

צחבדיעבד אם הדליק אז הנר צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת

צטכמו שיתבאר בסי' רס"ג,

קוכן אם התפלל אז צריך לחזור ולהתפלל אחר כך,

קאלפי שהעיקר כסברא הראשונה.

קבו מי שאינו בקי בשיעור בין השמשות, ואינו יודע מאימתי יוסיף

קגעליו (צריך להסתלק מכל ספק ולקבל שבת הרבה קודם תחלת השקיעה, ולכן) ידליק הנרות

קדבעוד שהשמש בראשי האילנות. ואם הוא יום המעונן ידליק כשהתרנגולין יושבים על הקורה

קהמבעוד יום. ואם הוא בשדה שאין שם תרנגולין ידליק כשהעורבים יושבים שם מבעוד יום.

קוז יש מקומות נוהגים לומר מזמור שיר ליום

קזהשבת קודם ברכו, ובאמירת מזמור זה הם מקבלים תוספת שבת עליהם,

קחונאסרין בעשיית מלאכה. אבל במדינות אלו אע"פ שנוהגים לומר גם כן מזמור זה

קטקודם ברכו, אף על פי כן עושים כל המלאכות עד ברכו ממש, לפי שמתחלה כשהתחילו לומר

קיזה המזמור לא היה בדעתם לקבל תוספת שבת באמירת מזמור זה, אלא באמירת ברכו:

קיאקונטרס אחרון
**(א) מטעם שנתבאר

קיבכו'.** היינו

קיגאפילו יש לו כבר מעט תבשילים טמונים ורוצה להרבות ולהטמין עוד, שאין מזה צורך גדול.

קידואף שהוא לשבת, אין זה נקרא דבר מצוה לענין לדחות שבות בשבילו, כמ"ש

קיההב"ח והעולת שבת והט"ז סי' שמ"ב

קיולענין מעשר עיי"ש.

קיזאבל אם אין לו תבשילים אחרים, מיקרי דבר מצוה וצורך שבת

קיחכמ"ש המג"א בס"ק י"ב.

קיטדהא אפילו שבות בנין עראי ביום טוב דחינן בשביל הטמנה כמ"ש בסי' רנ"ט

קכס"ו.

קכאואין לומר דקיל איסורו שנדחה מפני כבוד בשר ודם.

קכבדהא אפילו מוקצה וכרמלית נדחית בשביל זה.

קכגואפשר דכל שהוא צורך גמור לשבת ולא סגי בלאו הכי כי אם בדוחק

קכדקצת שרי אע"פ שאינו צורך גדול, דצורך גדול אפילו שלא לצורך שבת שרי

קכהכמ"ש רש"ל,

קכוולהכי לא הזכיר הרמב"ם

קכזצורך גדול אלא סתם וכתב ונחפז ונצרך כו', ולא החמירו הב"ח והט"ז והעולת

קכחשבת גבי פירות אלא משום דאפשר זולתם בלא דוחק, והוא הדין לתבשילים יתירים, אבל כל

קכטשיש דוחק קצת לשבת דמי ממש לעירובי חצרות דשרי להכסף משנה

קלמהאי טעמא, ולכן לא הזכרתי צורך גדול כי אם בשלא לצורך שבת, ועיין בט"ז סוף

קלאסי' שמ"ב:

קלב(ב) קונה שם כו'.

קלגלא

קלדסגי למג"א

קלהבפרש"י,

קלומשום דרש"י לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דאתי כמ"ד דגזרו על השבות,

קלזובעירובי חצרות קיל, אבל בערובי תחומין חמיר כמו מעשר. אבל לפי דעת הרמב"ם

קלחושו"ע,

קלטדגם גבי מעשר שהוא מן התורה לגמרי בתירוש ויצהר

קמואפילו הכי מעשרין לדבר מצוה. אם כן על כרחך צריך לומר דההפרש בין עירובי חצירות

קמאלעירובי תחומין אינו משום דעירובי תחומין חמיר, דהא סתמא דמילתא אין מערבין עירובי

קמבתחומין אלא לדבר מצוה,

קמגאלא ההפרש הוא כמ"ש בסי' תקכ"ח:

קמד(ג) כבר קבל כו'.

קמהאף

קמושבשו"ע סי' שצ"ג ס"ב הביא דעת האוסרים בלשון יש אומרים ודעת

קמזהמתירין בסתם,

קמחאף על פי כן העיקר כהאוסרים כמ"ש כאן, שכן הוא הסכמות האחרונים כאן

קמטובסי' תקכ"ז,

קנעיי"ש במג"א

קנאוט"ז (וממ"ש בסי' רס"ג

קנביתבאר שכן הוא דעת התוס' ורשב"א

קנגור"ן

קנדעיי"ש). ואף שהט"ז בתשובה שהועתקה בסוף סי' ת"ר

קנהמיקל בזה, וגם בסי' שצ"ג סק"ד

קנוהניח דברי האוסרים בצ"ע. מכל מקום לא מלאו לבו לחלוק עליהם. ובסי' תקכ"ז

קנזסק"ג

קנחהסכים לזה בפירוש, שלא היקל אלא ביום טוב קודם תפלת ערבית עיי"ש. ואין לומר

קנטכאן דבדרבנן יש לסמוך בשעת הדחק על המקילים. כיון שעיקר המחלוקת היא בשעת הדחק או

קסלדבר מצוה לפי דעת השו"ע,

קסאוהכי קי"ל

קסבדרבי

קסגלא שרי שבות בבין השמשות אלא בכה"ג, אם כן לא שייך כאן לומר כדאי הוא לסמוך

קסדעליו בשעת הדחק, כמ"ש בחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ל"א.

קסהומ"ש בתשובת חכם צבי סי' י"א,

קסודמהתוספתא

קסזאין ראיה, משום דהטמנה תדירה בכל שבת ומ[יע]קרא תקנתא דרבנן כו', וכוונתו שלא

קסחהתירו אלא מחמת הדחק, אבל לא לעשות כן תדיר. מאד תמוהין דבריו, דהא אסיקנא

קסטסתם קדרות בין השמשות רותחות הן, אם כן כל שכן קודם לכן אין לגזור כלל על ההטמנה, כי

קעמה הוא עושה בה, ואפילו שלא לצורך שבת כלל, דהא אפילו למ"ד

קעאגזרו על שבות בין השמשות אף לצורך מצוה ושעת הדחק, בהטמנה לא גזרו.

קעבאלא ודאי צריך לומר כיון שקיבל עליו שבת גרע מבין השמשות,

קעגומיתסר בהטמנה כמו בשבת עצמה, ולא משום גזרה שמא ירתיח בתוספת שבת, דהא ודאי לא

קעדחמירא תוספת מבין השמשות כמ"ש החכם צבי, וגם ליכא למיגזר כלל כמ"ש, אלא

קעהכיון שקיבל השבת קיבל כל חומרותיה וסייגיה השייכים לעיצומו של יום,

קעואע"ג דלא שייכי האידנא.

קעזאם כן אף לצורך מצוה ושעת הדחק מנא לן להתיר עירובי חצירות ושאר שבותים יותר משבת

קעחעצמה.

קעטואדרבא קל וחומר הדברים, מה אם ההטמנה שהיא מותרת לגמרי בבין השמשות בלא שום מצוה

קפשתדחה אותה, דהא אפילו למ"ד גזרו על שבות בבין השמשות לא גזרו בהטמנה, משום

קפאשאין מקום כלל לאוסרה בבין השמשות, שסתם קדרות רותחות הן, וכל שכן קודם לכן,

קפבואפילו הכי אסרינן אפילו קודם לכן כשקיבל שבת, אע"ג דההטמנה מיקרי דבר מצוה

קפגכמ"ש לעיל,

קפדעירובי חצירות ושאר שבותים שלא הותרו לגמרי בבין השמשות, אלא דחויות הן מחמת המצוה

קפהאו מחמת הדחק, אינו דין שיאסרו בקבלת שבת.

קפוומה שכתב עוד שם,

קפזדהרמב"ם

קפחאפשר דסבירא ליה דהתוספתא משבשתא היא. זה אינו, דגם בגמרא שלנו

קפטאמרו כן סילק המסלק והטמין המטמין, משמע בהדיא דאחר כך אסור להטמין, וזה העתיק גם

קצהרמב"ם.

קצאוכן כתב הר"ן בהדיא גבי נר חנוכה קודם לנר שבת,

קצבדלפי שיטת בה"ג

קצגלכך ההדלקה היא אחרונה, משום שאחר כך אסור להטמין, והוא הדין לדידן

קצדאחר תקיעה ששית.

קצהואין לחלק בין לכתחלה לדיעבד, כמ"ש המג"א סוף סי' ר"ס,

קצודהתם היינו טעמא משום דלא התירו אלא משום מצוה, משא"כ בהטמנה שסתם קדרות כו'.

קצזולפי

קצחמ"ש

קצטשהטעם אינו משום תוספת, אלא משום שקיבל עליו חומרת עיצומו של יום, יש לתרץ דברי השו"ע

רשכאן פסק להחמיר ובסי' שצ"ג ס"ב משמע דסבירא ליה להקל.

ראולפי זה אתי שפיר נמי מה שהקשה הט"ז שם

רבעל האוסרים, דהא קתני צריך כו', ואמאי צריך, הא אפשר שיוסיף בלי קבלת עיצומו של

רגיום. משום

רדששם דקדק לכתוב קיבל עליו תוספת כו', וכאן דקדק לכתוב אחר עניית ברכו קבליה לשבת

רהכו', דהתם לא הזכיר כלל ברכו ולא תפלת ערבית אלא שקיבל עליו סתם תוספת שבת, כמו

רושמצות התורה היא להוסיף מחול (על הקדש) אף בלא תפלה, ודומיא דתוספת יום הכיפורים

רזשהיא בקבלה בלבד,

רחעיין סי' תקנ"ג בטור וב"י.

רטולהכי לא מיתסר בשבותים, דלא עדיף התוספת שהוא עשה מבין השמשות שהיא ספק כרת,

ריכמ"ש החכם צבי.

ריאועוד שגם הבין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כרחו אף אם הוא יום, כיון שהוא סמוך

ריבלחשכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני,

ריגואפילו הכי התירו השבותים, כל שכן בתוספת שמקבל מדעתו. ועוד דכל המקבל תוספת,

רידאדעתא דתוספת דרחמנא קא מקבל

ריהולא יותר.

ריואבל כשהתחיל ערבית של שבת, קיבל עליו עיצומו של יום, ולא תוספת

ריז(עיין סי' תקנ"ג

ריחדקבלה לא תליא בתוספת, דהא אף בט' באב מועלת,

ריטעיי"ש ט"ז ומג"א), שהרי אף להרמב"ם

רכדלא סבירא ליה תוספת כלל לשבת, ואפילו הכי מיתסר במלאכה אחר תפלת ערבית

רכא(ואפילו בחול חשיבא קבלת לילה שלאחריו, עיין סוף סי' ל',

רכבואפילו בתפלת הצבור לבדה בדאורייתא, עיי"ש במג"א,

רכגועיין בתרומת הדשן סי' רמ"ח

רכדדתפלת ערבית מיקרי קבלת עיצומו של יום עיי"ש), דודאי לא פליגי אסתמא דגמרא

רכהדאמר ליה מי בדלת, וכולה סוגיא התם בברכות.

רכוועל כרחך צריך לומר דכיון שמתפלל תפלה השייכת לעיצומו של יום, הרי קיבל עליו

רכזעיצומו של יום (וכן הוא לשון הגמרא עירובין

רכחדיומא קבליה עליה, ולא תוספתו), ולפיכך חלו עליו כל חומרותיו, ולהכי מיתסר אף

רכטבשבותים. והרי אפילו בט' באב שאין בו תוספת, אם קיבל עליו אפילו תעניתו לבד נאסר

רלבכל חומרותיו,

רלאכמ"ש הב"ח

רלבוט"ז

רלגומג"א

רלדסימן תקנ"ג:

רלה[1228] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

רלוזה:

רלז(א)

רלחבין השמשות (ס"א-ב).

רלט(ב)

רמקיבל עליו שבת (ס"ג).

רמא(ג)

רמבתוספת שבת (ס"ד-ז).

רמגלכללות סימן זה ראה קיצור הלכות. הליכות

רמדהשבת ע' שסד ואילך.

רמה[1229] משנה לד, א (ספק חשכה ספק אינו חשכה),

רמוופרש"י (כגון בין השמשות). טור ושו"ע ס"א (ספק חשיכה, והוא בין

רמזהשמשות).

רמח[1230] שמואל שם לד, ב (שיעור בין

רמטהשמשות בכמה, אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל ... תלתא ריבעי מילא).

רנשו"ע ס"ב (ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל, שהם מהלך אלף ות"ק

רנאאמות קודם הלילה).

רנבוכן הוא לקמן ס"ה (ובין השמשות הוא

רנגקודם צאת הכוכבים מהלך ג' רביעי מיל).

רנדושיעור ג' רביעי מיל תלוי בב' הדעות בשיעור מהלך מיל, כדלעיל

רנהסי' רנא בקונטרס אחרון (בין השמשות, שהוא כמו שליש או רביע שעה, עיין סי'

רנותנ"ט). והוא כמבואר שם ס"י (שיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק עשרים

רנז[18 דקות] ... ויש חולקין על זה ואומרים ששיעור מיל הוא שני חומשי שעה [24 דקות]

רנח... ולענין הלכה העיקר כסברא האחרונה), ובזה תלוי שיעור אורך בין השמשות, שאם שיעור

רנטמהלך מיל הוא 18 דקות, אזי שיעור ג' רביעי מיל – 13.5 דקות, ואם שיעור מהלך מיל

רסהוא 24 דקות, אזי שיעור ג' רבעי מיל – 18 דקות. והעיקר כדעה האחרונה שמהלך מיל הוא

רסא24 דקות, וג' רבעי מיל – 18 דקות. ונתבאר שם (הערה נג).

רסבושיעור זה של אורך בין

רסגהשמשות אינו לא לפי שעות שוות ולא לפי שעות זמניות, כי אם לפי מעלות אורך המקום

רסדוהזמן שהאדם עומד בו, כדלקמן בסדר הכנסת שבת (בכדי חומש שעה וחצי חומש

רסהמשעות השוות (שהן כ"ד במעת לעת, והן י"ח מינוטין) אחר השקיעה האמתית, בימים

רסוהשוים שהם ימי ניסן ותשרי, בארץ ישראל), ושם נסמן (הערה 2923).

רסז[1231] רבי יוסי לד, ב (בין השמשות כהרף עין זה

רסחנכנס וזה יוצא), ושם לה, א (דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דרבי

רסטיוסי. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לענין שבת, והלכה כרבי יוסי

רעלענין תרומה ... לחומרא), ושם לה, ב (דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר'

רעאיוסי).

רעברא"ש פ"ב סו"ס כג (ובתר דשלים בין השמשות דרבי יהודה מתחיל

רעגבין השמשות דרבי יוסי. ומיהו צריך לדקדק אם הוא סמוך לו ממש מיד אחר יציאת בין השמשות

רעדדרבי יהודה, או מופלג ממנו ... משתשקע החמה מהלך אלף וחמש מאות ומ"ט אמות, מותר

רעהלעשות מלאכה במוצאי שבת). טור לגירסת הב"י סי' רצג (ועל כן יש להגיה בספרי רבינו,

רעונמצא אחר שקיעת החמה אלף וחמש מאות וארבעים ותשע אמה).

רעזוהנה לפי חשבון מהלך מיל 24 דקות, יהי'

רעחמהלך נ' אמות 36 שניות. והיינו שבתוך מהלך נ' אמה מתחיל בין השמשות של רבי יוסי,

רעטשהוא כהרף עין.

רפאמנם בסדר הכנסת שבת ס"ג (ומשך זמן

רפאשנמשך בין השמשות דרבי יוסי הוא מועט מאד, דהיינו ערך ב' חלקי ששים משעה לבד, כי בשליש

רפבשעה משעות השוות אחר שקיעה האמיתית הוא ודאי לילה גם לרבי יוסי בארץ ישראל בימים השוים

רפג(כמ"ש בסמ"ג בהלכות תרומה)), ושם נסמן (הערה 2929).

רפד[1232] ברייתא ושמואל לה, ב (אמר ר' יהודה אמר

רפהשמואל, כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה. תניא נמי הכי כוכב אחד יום, שנים

רפובין השמשות, שלשה לילה). ודברים אלו הם בהמשך לדברי רבי יוסי, שלדעתו מתחיל בין

רפזהשמשות בראיית שני כוכבים (שנים בין השמשות), ומסיים בשלושה כוכבים (שלשה לילה).

רפחוכן היא גם גירסת רבינו חננאל שם (תניא נמי הכי רבי יוסי אומר כוכב אחד יום, ב'

רפטבין השמשות, ג' לילה). רמב"ם

רצפ"ה ה"ד (עד שיראו שלשה כוכבים). שו"ע סי' רצג ס"ב (עד שיראו ג'

רצאכוכבים). לקמן שם ס"א (משעת צאת ג' כוכבים).

רצב[1233] רבי יוסי בר אבין שם (לא כוכבים

רצגגדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים). רמב"ם

רצדשם (בינונים). וכן הוא לקמן בסדר הכנסת שבת ס"ד (שאז הוא זמן צאת ג' כוכבים בינונים).

רצהאלא שלענין מוצאי שבת צריך להוסיף,

רצוכדלקמן סי' רצג ס"א (עיקר יציאת השבת הוא משעת צאת ג' כוכבים קטנים, שאין אנו

רצזבקיאים בבינונים. ומיד שיצאו ג' כוכבים קטנים היה מותר בעשיית מלאכה, אלא שצריך להמתין

רצחעד שיהיו ג' כוכבים עומדים רצופים במקום אחד, ולא מפוזרים, שזהו השיעור שצריך

רצטלהוסיף מחול על הקודש ביציאת השבת).

ש[1234] משנה פ"ד דכריתות יז, ב (שבת

שאויום חול, ועשה מלאכה באחד מהן, ואינו יודע באיזו מהן עשה, מביא אשם תלוי). רמב"ם הל' שגגות

שבפ"ח ה"ב (אינו חייב באשם תלוי עד שיהי' שם איסור קבוע כיצד ... שבת וחול,

שגועשה מלאכות באחד מהם, ואין ידוע באי זה יום עשה). לחם משנה שם (שעשה מלאכה בין

שדהשמשות של ערב שבת, ואיקבע איסורא מיקרא).

שהוכן הוא לקמן בסדר הכנסת שבת מהדו"ק (ויש

שובו ספק סקילה וכרת ח"ו וחיוב אשם תלוי). ובמהדורא בתרא שם (שהוא

שזספק של תורה באיסור כרת וסקילה ח"ו), ושם נסמן (הערה 2920).

שח[1235] משנה שם לד, א (ספק חשכה

שטספק אינו חשכה, אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים), ופרש"י (אע"ג

שידשבות בעלמא היא, קסבר גזרו על השבות אף על בין השמשות). ב"י ריש הסי'. לבוש

שיאס"א (ואף על גב דשבות בעלמא הוא ... במילתא כי האי שאינו לצורך מצות שבת,

שיבגזרו אף בין השמשות).

שיג[1236] ב"ח (הוי אמינא דוקא בין השמשות

שידממש הוא דאסור לעשר את הודאי וכו', אבל מי שאינו בקי ויכול להיות שעדיין הוא יום ודאי,

שיהאם כן הוה ליה ספק ספיקא, חדא דילמא עדיין ודאי יום הוא, ואם תמצי לומר שהגיע בין השמשות,

שיועדיין הוה ליה ספק יום ספק לילה, ומותר לעשר את הודאי וכו', להכי תני ספק חשיכה, דכל

שיזשהוא ספק לאדם כגון בין השמשות, אפילו אינו יודע בבירור שהגיע בין השמשות ויכול להיות

שיחשעדיין יום הוא, אפילו הכי אסור לו לעשר וכו'). מ"א סק"א (ואם נסתפק אם היא

שיטבין השמשות, אסור (ב"ח)).

שכ[1237] תוספת שבת סק"א (וטעמו של דבר

שכאנראה, משום דהוי ספק דחסרון ידיעה, דלא מקרי ספק). פרמ"ג א"א ס"ק א

שכב(דספק חסרון חכמה אין נכנס כלל בגדר הספק).

שכגוכן הוא לקמן סי' תסז סל"ט (וכל ספק שהוא מחמת

שכדחסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל), ושם נסמן (הערה רנט). חיו"ד סי' קצ ס"ק

שכהצז (דספק הבא ממיעוט ההכרה אינו ספק). לעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק י

שכו(דכיון שיכול להתברר מיד, דמיא לחסרו ידיעה). שו"ת רבינו סי' כב ד"ה

שכזוהנה (הוא ספק דחסרון ידיעה, ולא מהני אפילו בדרבנן). לקמן סדר הכנסת שבת ס"ז

שכח(וחסרון ידיעה בזה אינו נקרא ספק).

שכטטעם נוסף נתבאר במחצית השקל (דב' הספיקות חד הם, אי הוא לילה

שלאו יום). והוא כדלקמן סי' תלח ס"ט (והרי ב' הספיקות הן שם אחד, שמא אין כאן

שלאעוד חמץ בבית זה, ואין ספק אחד מוסיף על חבירו כלום, ולכך אינם נידונים כספק ספיקא),

שלבושם נסמן (הערה מח).

שלג[1238] תורת הבית הארוך ב"ז ש"ד כא,

שלדא (דספק הבא לה ממיעוט ההיכירא אינו ספק, שאם זה אינו בקי ומכיר, אחר יכיר).

שלהוכן הוא לקמן יו"ד סי' קצ ס"ק צז (שאם

שלואין זה בקי ומכיר, אחר יכיר).

שלז[1239] רמב"ם פכ"ד ה"י

שלח(כל הדברים שהן אסורין משום שבות, לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן

שלטאסורין, אבל בין השמשות מותרין. והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק). ובמ"מ שם (בעירובין

שמפרק בכל מערבין (לד, א) אמר רבי, כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, וסתם

שמאמשנה שם גבי עירוב שנתנו בכרמלית כמותו. וקשה לזה מה ששנינו פרק במה מדליקין (שבת ל"ד,

שמבא) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים, ואין בדברים

שמגאלו אלא משום שבות. לפיכך תירצו ז"ל שלא התירו השבותים בבין השמשות אלא במקום

שמדמצוה כזו ובעירוב וכיוצא בה). וברמב"ם בהל' עירובין פ"ו ה"ט (שבשעת

שמהקניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחת משתי הרשויות לכרמלית לדבר

שמומצוה, שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק).

שמזטור סי' שמב (כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה). שו"ע ס"א (ומותר

שמחלומר לגוי בין השמשות ... לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה).

שמטוכן הוא לקמן סי' שמב (כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים, לא גזרו

שנעליהם אלא בעצמו של יום, אבל בין השמשות מותרים, והוא שיהא שם דבר מצוה). סי' שעב

שנאסי"ח (ובבין השמשות שהוא שעת קניית העירוב לא גזרו על שבות של דבריהם לצורך מצוה,

שנבכמו שנתבאר בסי' רס"א). סי' תנה סי"ב (ובבין השמשות לא גזרו על שבות במקום

שנגמצוה, כמו שנתבאר בסי' רס"א). סדר הכנסת שבת (שהתירו חכמים איסור שבות

שנדמדברי סופרים בבין השמשות בשעת הדחק ולצורך מצוה עוברת).

שנהויש דברים שגזרו עליהם אף בין השמשות, כדלקמן סוף ס"ב (אבל

שנואסור לערב עירובי תחומין בבין השמשות, אפילו לדבר מצוה וצורך גדול והפסד מרובה), ובסי' שמט ס"ג (גזרו

שנזעל זה אפילו בבין השמשות אפילו לדבר מצוה, לפי שבקל יוכל לבא לידי איסור של תורה

שנחשיעבירנו ד' אמות בהליכה אחת. וכן מטעם זה גזרו על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים

שנטעל ידי זה עוקר וזה מניח אפילו בבין השמשות לדבר מצוה, וכן על הוצאה כלאחר יד).

שסוראה לקמן סי' תרכג סי"א (שהתקיעה אינה מלאכה כלל, ואין

שסאבה אפילו משום שבות גמור ... ולא אסרו בשבת ויום טוב אלא משום עובדין דחול ...

שסבלפיכך יש להתיר תקיעה זו אפילו בין השמשות, אם כבר גמרו תפלת נעילה).

שסגושבות דשבות הותרה בבין השמשות אף שלא במקום מצוה, כדלקמן סי'

שסדשמט ס"ג (אבל בבין השמשות לא גזרו על זה בכרמלית אפילו לדבר הרשות). סי' תנה

שסהסי"ד (וכשאומר לנכרי לעשות הרי הוא שבות דשבות ולא גזרו עליו בבין השמשות אף

שסושלא לצורך מצוה כמו שנתבאר בסי' שמ"ט). וראה לקמן (הערה 1274).

שסז[1240] רמב"ם שם (וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום

שסחשבות בין השמשות, הרי זה מותר). ובכ"מ שם (כתב הר' אברהם בנו של רבינו בתשובה

שסט... ומה שכתב דהוא הדין לאם היה טרוד או נחפז, למד כן מדתנן ספק חשיכה מערבין עירובי

שעחצירות, ואין בהנחתן מצוה, אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום).

שעאונתבאר לקמן ריש ס"ב (והערה 1242).

שעבשו"ע שם (או

שעגשהוא טרוד ונחפז עליה).

שעד[1241] משנה וגמרא לד, א (ספק חשכה ספק אינו חשכה

שעה... מערבין). ובגמרא שם (כאן בעירובי חצרות). טור ושו"ע ס"א (ומערבין

שעועירובי חצרות).

שעזוהיינו שאף שמשנה זו מיירי בדברים שאין בהם מצוה ודוחק, דלכן

שעחתנן (ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים). מכל מקום

שעטהתירו עירובי חצרות, שיש בה מצוה ודוחק.

שפ[1242] כסף משנה שם (מערבין עירובי חצירות, ואין

שפאבהנחתן מצוה, אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום).

שפב[1243] מ"מ פכ"ד ה"י (שלא התירו

שפגהשבותים בבין השמשות אלא במקום מצוה כזו, ובעירוב וכיוצא בה). מ"א סק"ו

שפד(ועירובי חצירות הוי מצוה (מ"מ). ובכ"מ כתב דעירובי חצרות לא הוה מצוה,

שפהאלא שהוא טרוד ונחפז עליה).

שפווכן הוא לקמן סי' שמב (והוא שיהא שם דבר מצוה ... או שהוא טרוד

שפזונחפז ונצרך לדבר זה ... כגון לערב עירובי חצרות ... כמו שנתבאר כל זה בסי' רס"א),

שפחוסי' שצג ס"ב (אחד עירובי חצירות ואחד שיתופי מבואות מערבים אותם בין השמשות,

שפטמטעם שנתבאר בסי' רס"א).

שצ[1244] סעיף יח (מצוה לחזר אחר עירובי חצירות,

שצאכדי שלא יבואו לטלטל באיסור), ושם נסמן.

שצב[1245] מ"א שם (ואם כן, אם אין לו מה יאכל

שצגבשבת, או שאין לו כלים, מותר להטביל בין השמשות). ט"ז סק"א (ולפי זה, דגם

שצדבטבילת כלי, באם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר, דיכול להטביל בין השמשות).

שצהוהיינו דאף דתנן לד, א (ספק חשכה ספק אינו חשכה ... אין מטבילין

שצואת הכלים). מיירי התם ביש לו אחר, משא"כ אם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר,

שצזמותר.

שצחאלא שבזמן הזה כולנו טמאי מתים ואין מטבילים כלים שנטמאו, וכאן

שצטמיירי בכלים חדשים, שיתבאר לקמן סי' שכג ס"ח (מותר להטביל כלי חדש בשבת ... אין

תחיוב טבילתו אלא מדברי סופרים. ויש אומרים שאף על פי כן חשוב כמתקן ואסור ... ואין

תאצריך לומר לדברי האומרים שטבילת כלים היא מן התורה ... העיקר כדברי האומרים שטבילת

תבכלים היא מן התורה).

תג[1246] רמב"ם פכ"ד ה"י

תד(אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה, אסור. לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות, אף

תהעל פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות). טור סי' שמב (כל שבות דרבנן מותר בין

תוהשמשות לצורך מצוה ... או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בין השמשות).

תזוהיינו דאף דתנן שם (ספק חשכה ספק אינו חשכה

תחאין מעשרין את הודאי), היינו דוקא כשיש לו מה יאכל בשבת, משא"כ אם אין לו

תטמאכלים אחרים והוצרך לעשר פירות בין השמשות, מותר. ונתבאר בב"ח סי' שמב (דהא דתנן

תיאין מעשרין את הודאי אפילו לצורך השבת קאמר ... ואף על פי כן אינה נקראת בשם מצוה גמורה,

תיאכיון שאפשר לכבד השבת בשאר דברים), ועולת שבת כאן ס"ק א (נראה מדבריו בדאי אפשר

תיבבשאר דברים דמותר לעשר אף בודאי טבל).

תיגונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (ואף

תידשהוא לשבת, אין זה נקרא דבר מצוה לענין לדחות שבות בשבילו, כמ"ש הב"ח

תיהוהעולת שבת והט"ז סי' שמ"ב לענין מעשר עיי"ש. אבל אם אין לו

תיותבשילים אחרים, מיקרי דבר מצוה וצורך שבת). והיינו שאף שאכילת שבת היא מצוה בכל

תיזאופן, מכל מקום לא התירו אלא לצורך מצוה עוברת, כדלקמן בסדר הכנסת שבת ס"ח (שהתירו

תיחחכמים איסור שבות מדברי סופרים בבין השמשות בשעת הדחק ולצורך מצוה עוברת), והיינו

תיטשאין לו מה יאכל בשבת.

תכ[1247] עולת שבת סק"א (ונראה דאין

תכאללמוד מהכא להפריש חלה בין השמשות אם שכח להפריש מבעוד יום, משום דאפשר שישייר

תכבמעט, כדאמרינן חלת חוץ לארץ אוכל והולך ומשייר ואחר כך מפריש). מ"א סק"ב

תכג(והוא הדין דאסור להפריש חלה. וכן משמע סוס"י ר"ס). והוא כדלעיל סי' רס

תכדס"ה (שחלת חוץ לארץ אוכל והולך ומשייר מעט ואחר כך מפרישה).

תכה[1248] משנה שם (אבל מעשרין את הדמאי),

תכוופרש"י (דלא דמי למתקן, דרוב עמי הארץ מעשרין הן). טור ושו"ע שם (אבל מעשרין

תכזאת הדמאי). והיינו שאת זה התירו אף אם יש לו מה יאכל בשבת.

תכח[1249] משנה שם (וטומנין את החמין),

תכטופרש"י (נותנן בקופה של מוכין להיות חומם משתמר בהן). ובגמרא שם (אי הכי בין השמשות

תלנמי ניגזר. אמר ליה סתם קדירות רותחות הן), ופרש"י (שסמוך לבין השמשות הוא מעבירם

תלאמעל האוּר, וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה). מ"א סק"ה (וטומנין, בדבר שאינו

תלבמוסיף הבל). והיינו

תלגשהתירו אף אם יש לו מה יאכל בשבת.

תלד[1250] סעיף ב (בשבת עצמה אסור

תלהלהטמין החמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל ...

תלוגזירה שמא ימצא קדרה צוננת כשיבא לסלקה מהכירה ולהטמינה בדבר שאינו מוסיף הבל,

תלזוישכח שהוא שבת, וירתיחנה על גבי האור ... אבל בבין השמשות, אע"פ שהוא ספק

תלחחשכה, מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, לפי שסתם קדרות עדיין רותחות הן בבין

תלטהשמשות, שסמוך לבין השמשות מעבירן מעל גבי האור, ואין לחוש שמא נצטננה וירתיחנה).

תמונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (היינו אפילו יש לו

תמאכבר מעט תבשילים טמונים, ורוצה להרבות ולהטמין עוד, שאין מזה צורך גדול), מכל מקום

תמבמותר אף שלא במקום מצוה כלל, כיון שאין בזה איסור כלל בבין השמשות.

תמג[1251] הרב רבינו יונה, הובא בטור

תמדסי' שמב (וכן כתב הרב רבינו יונה ז"ל, שמותר לומר לגוי בין השמשות להדליק הנר).

תמהשו"ע כאן ס"א (ומותר לומר לגוי בין השמשות, להדליק נר לצורך שבת).

תמווכן הוא לקמן סי' רסג סוף סי"א (לא הדליקה קודם בין השמשות

תמזונזכרה בבין השמשות, יש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק). ובשו"ת רבינו סי' מה (ואם

תמחיהיה איזו אונס ח"ו שלא תוכל למהר להדליק עד שקיעת החמה, אזי תצוה לנכרי להדליק

תמטנרות של שבת).

תנוכן בשאיבת מים שלנו, כדלקמן סי' תנה סי"ב (ואם שכח ולא שאבו

תנאקודם בין השמשות ונזכר בבין השמשות, ישאב על ידי נכרי (אפילו אין בור בחצירו וצריך

תנבלהוליכן דרך רשות הרבים, שאמירה לנכרי היא שבות, ובבין השמשות לא גזרו על שבות במקום

תנגמצוה, כמו שנתבאר בסי' רס"א).

תנדולענין ברכה על הדלקת נרות שבת שעל ידי נכרי, יתבאר לקמן סי'

תנהרסג סי"א (שהאיך תברך וצונו להדליק והן דולקות ... על ידי הנכרי. ומכל

תנומקוםבדיעבד ששכחה ולא הדליקה קודם בין השמשותונזכרה בבין השמשות

תנזיש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק ושתברך היא קודם שתהנה לאורן).

תנח[1252] שו"ת רש"ל סי' מו (שמעתי

תנטמזקן שהורה לומר לגוי בערב שבת בין השמשות שידליק נר בבין השמשות, ששכח להדליק מבעוד

תסיום, שהוא יום שמת בו אביו, כמו שרגילין להדליק בו נר בכל ארץ אשכנז, והטעם מאחר שהעולם

תסאנזהרים בו באותו נר, חשבינן ליה כצורך גדול, ועל כן התירו, דאין חילוק בין צורך גדול

תסבלהפסד מרובה בפרט לעניין זה). מ"א סק"ו (וכתב רש"ל בתשובה רסי' מ"ו

תסג... מותר לומר לעכו"ם בין השמשות להדליק נר ביום שמת בו אביו, מאחר שהעולם נזהרין

תסדבו, חשבינן ליה כלצורך גדול, דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה).

תסהוכן הוא לקמן סי' רסג סי"א (שמאחר שהנשים נזהרות

תסומאד בברכה זו, הרי זה כצורך גדול שהתירו בו שבות בבין השמשות, כמו שנתבאר בסי'

תסזרס"א).

תסח[1253] ט"ז סי' שמב (ומו"ח ז"ל

תסטפירש דדוקא לצורך שבת מיירי, ואפילו הכי בעינן שיהיה טרוד ... ובסמ"ג כתוב והוא

תעשיש בו צורך מצוה או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה עכ"ל, משמע כל דבר שהיה

תעאנחפז עליו ואם לא יעשה כן יהיה צער, כהאי גוונא התירו לו השבות בין השמשות).

תעבאמנם מכל מקום יש הפרש בזה בין לצורך שבת, דסגי בצורך גמור,

תעגלבין שלא לצורך שבת, שלא התירו אלא בצורך גדול. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א,

תעדושם (הערה 1314).

תעהוכעין זה לענין אמירה לנכרי בשבת, בשבות דשבות במקום צורך

תעוגדול, כדלקמן סי' שז סי"ב (והוא הדין לצורך גדול, אף על פי שלא שייך שם הפסד).

תעזוהיינו שצורך גדול הוא "בענין שאם לא יעשנו

תעחיהיה לו צער ... אע"פ שאין בו צורך שבת כלל", ו"אע"פ שלא שייך

תעטשם הפסד".

תפוהתירוהו אף שהוא פחות מהפסד מרובה, ודומה לשעת הדחק, כדלעיל סי' רנב

תפאבקונטרס אחרון ס"ק ב (לצורך גדול ... לא סמכינן ... בשעת הדחק, אלא אם כן יש

תפבשם גם כן הפסד מרובה, כמבואר בכללי ההוראה), ושם נסמן (הערה קצד).

תפג[1254] שו"ת מהרש"ל שם (בין השמשות דלא

תפדגזרו שב[ו]תים, אם כן בהפסד מרובה ודאי לא גזרו כלל). ט"ז שם (וכתב רש"ל

תפהבתשובות סי' מ"ו, שלצורך גדול והפסד מרובה שרינן אמירה לעכו"ם בין

תפוהשמשות). מ"א ס"ק ו (וכתב רש"ל בתשובה רס"י מ"ו ... לצורך

תפזגדול או בהפסד מרובה שרי שבות, ובפרט שבות דאמירה לעכו"ם).

תפחוכן הוא לקמן סי' שמב ס"א (אפילו הוא צורך דבר הרשות, אלא

תפטשהוא צורך גדול או הפסד מרובה).

תצוכעין זה לענין אמירה לנכרי בשבת, בשבות דשבות במקום הפסד

תצאמרובה, כדלקמן סי' שז סי"ב (ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות

תצב... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול).

תצג[1255] משנה (שלשה דברים צריך אדם לומר

תצדבתוך ביתו ערב שבת עם חשכה ... ערבתם ... ספק חשכה ספק אינו חשכה ... מערבין),**

תצהוגמרא שם **(קשיא אמרת שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עם חשכה

תצואין, ספק חשכה ספק אינו חשכה לא, והדר תני ספק חשכה ספק אינו חשכה מערב ... לא קשיא

תצזכאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות). שו"ע ס"א (ואין מערבין עירובי

תצחתחומין). טור ושו"ע סי' תטו ס"ב (אין מערבין עירובי תחומין בין השמשות).

תצט[1256] שהרי מה שהתירו במשנה

500עירובי חצרות, הוא כדלעיל תחלת הסעיף (שהוא נחפז ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל

501בחצר, וגם הוא דבר מצוה). מובן מזה שעירובי תחומין אסרו "אפילו לדבר מצוה

502וצורך גדול והפסד מרובה".

503[1257] סי' זה לא הגיע לידינו. ובשו"ע שם

504ס"ב (אין מערבין עירובי תחומין בין השמשות), ובנו"כ השו"ע לא נזכר

505שם טעם החומרא.

506אמנם נראית הכוונה להאמור בשו"ע שם (ואם עירב, עירובו

507עירוב). ובמ"א שם ס"ק ג (ולהיש חולקין בס"ג סבירא להו דפסול, כיון שלא

508היה לו חזקת כשרות. עס"י ת"ט ס"ו). ובסי' תט ס"ו (והוא שיהיה לו

509חזקת כשרות ... אבל אם לא היה לו חזקת כשרות, כגון ספק אם הונח שם אם לאו, לא).

510ומכל שכן שיש לאסור לכתחלה לערב מטעם זה, דשמא הוא כבר לילה ואין העירוב תחומין

511מועיל. ואפשר דלקמן שם נתבארה הלכה זו, ולא הגיעה לידינו.

512וראה מראי מקומות וציונים.

513[1258] מ"א סק"ד (דמקנא ביתא

514הוא). וכדאמרינן ביצה יז, א (דלמקני שביתה בשבתא לא). לבוש סי' תקכח. ט"ז שם

515ס"ק א (הטעם דלמיקנא ביתא ביום טוב לא).

516[1259] וכן הוא לקמן סי' שו סי"ד (ולא

517אסרו להקדיש שום חפץ לגבוה ... אלא משום שכיון שמקדיש חפץ ידוע, הרי הוא מוציאו באמירה

518זו מרשותו לרשות גבוה, ודומה למקח וממכר), וסט"ו (וכן הנוהגים ליתן כלים

519במתנה לחתן הדורש, לא יפה הם עושים, שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום

520טוב ... שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו), וסט"ז (אסור לקנות מקומות בבית הכנסת),

521וסי"ז (אסור לקנות לגמרי את האתרוג או השופר ביום טוב, אפילו אם אי אפשר לו

522לקיים המצוה בענין אחר, שאין דוחין שבות גמור מפני מצות עשה).

523אבל ראה לקמן סי' תמד ס"ט (ומותר ליתן מתנה לצורך מצוה),

524ושם נתבאר (הערה נא). בקונטרס אחרון שם סק"ב (התירו ליתן מתנה בשבת, שאסור אם

525לא לדבר מצוה כמ"ש הב"י סס"י תקכ"ז בשם המרדכי, ופסק כן

526המ"א בסי' ש"ו. וכ"כ הפרי חדש דהא דשרי לבטל החמץ ולהפקירו בשבת

527משום דהוה דבר מצוה). סי' תמח סט"ז (שמקח וממכר גמור לא התירו אפילו לצורך

528מצוה ... אלא כיצד יעשה יתננו במתנה ... ואף על פי שאסור ליתן מתנה בשבת, מכל מקום

529לצורך מצוה התירו). סי' תקכז סכ"ח (כל דבר שהוא צריך להכין מיום טוב לשבת,

530יתן במתנה גמורה לאדם אחר ... והוא שיקנה את המתנה בקנין גמור).

531וראה תהלה לדוד סק"ב. דובב מישרים ח"ג סי' צד. מראי

532מקומות וציונים. הערות בשו"ע אדמוה"ז. קובץ הערות וביאורים תתכב ע' 54.

533[1260]

534פסוק טו-יז (בימים ההמה ראיתי ביהודה ... מביאים דג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני

535יהודה ובירושלים, ואריבה את חורי יהודה ואמרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים

536ומחללים את יום השבת). וכן שם י, לב (ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום

537השבת למכור, לא נקח מהם בשבת וביום קודש). רש"י

538ביצה כז, ב (אין פוסקין דמים, דמקח וממכר בשבת וביום טוב אסור בספר עזרא). וראה

539מראי מקומות וציונים.

540וכן הוא לקמן סי' תקיז ס"ו (מקח וממכר, שאיסורו מפורש

541בכתוב בנחמיה). והיינו שמטעם זה חמור יותר איסור זה משאר איסורים מדברי סופרים.

542וראה הליכות השבת, ביאורי השלחן הערה קנז.

543*

544שלושה טעמים נאמרו לאיסור מקח וממכר

545בשבת:

546(א) ממצוא חפצך, כדלקמן סי' שא בקונטרס

547אחרון ס"ק ב (ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר כמ"ש התוס'

548ורא"ש פט"ו). והוא כמבואר בתוס'

549שבת קיג, ב ד"ה שלא (מקח וממכר ... נראה לר"ת ... נפקא ממצוא חפצך). וכן הוא בפירוש ראשון שברש"י ביצה לז, א ד"ה משום

550מקח וממכר (ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר).

551אשר לפי טעם זה הי' מקום להתירו בשבת

552במקום מצוה, כדלקמן סי' שו ס"ה (התירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך, חפציך אסורים

553חפצי שמים מותרים).

554(ב) גזירה שמא יכתוב, כמבואר ברש"י

555שם בפירוש השני (אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה). וכן הוא לקמן סי' שו ס"ד (אסור לקנות או למכור, וכן לשכור

556או להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב).

557אשר לפי טעם זה אסרוהו אף במקום מצוה,

558כדלקמן סי' שו סט"ז (מקח וממכר שהוא שבות גמור, ולא הותר לדבר מצוה), וכמו

559בשאר שבותים דלקמן סי' שו ס"ה (כל דבר שהוא משום שבות לא התירו לצורך מצוה),

560והי' לנו להתירה בבין השמשות במקום מצוה, כמו בשאר שבותים שנתבארו כאן (בין השמשות

561... מותר לעשות בה כל דבר ש[האי]סור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים).

562(ג) איסורו מפורש בנחמי', ומטעם זה

563נתבאר כאן (ששבות זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל השבותים), ולכן "לא התירו

564לקנות קנין אפילו בבין השמשות ולצורך מצוה והפסד מרובה".

565במה דברים אמורים בשאר קנינים,

566משא"כ נתינת מתנה בשבת, אינה נכללת בהאמור בנחמיה "מוכרים בשבת ...

567ומחללים את יום השבת". וגם אין לגזור בזה "שמא יכתוב" (שהרי הכתיבה

568היא לרשום את מה שהוא חייב לו עבור הקניה, משא"כ במתנה). ונשאר רק הטעם

569הראשון של "ממצוא חפצך", שהותר לצורך מצוה, כי "חפצך ולא חפצי

570שמים".

571אמנם יש בזה חילוקי דינים, שלא בכל מקום

572התירו מתנה בשבת לצורך מצוה, כדלקמן סי' שו סט"ו. סי' שכג ס"ח. סי' תמד ס"ט.

573סי' תמח סט"ז. סי' תקכז סכ"ח, ונסמן שם ושם.

574[1261] רש"י לד, א ד"ה שניהם (דהלכה

575כרבי יוסי דאמר בעירובין (לה, א) ספק עירוב כשר). תוס' שם ד"ה שניהם (פירש בקונטרס

576דרבא איירי בעירובי תחומין ... ואע"פ דספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין, הני

577מילי לכתחילה, אבל בדיעבד כשר כרבי יוסי). רמב"ם פ"ו מהל' עירובין

578הי"ג (ספק חשיכה ספק לא חשיכה, אין מערבין עירובי תחומין לכתחלה, ואם עירב הרי

579זה עירוב), מ"מ שם (דברי רבינו ורש"י ז"ל עיקר).

580[1262] טור ושו"ע ס"ב (אין מערבין עירובי

581תחומין בין השמשות, ואם עירב עירובו עירוב). מ"א שם ס"ק ג (ולהיש

582חולקין בס"ג, סבירא להו דפסול, כיון שלא היה לו חזקת כשרות). וראה לעיל (הערה

5831257).

584[1263] מרדכי רמז רצ (ופסק ר' יואל והוא

585הדין לאחר תפלת ערבית יכולין לערב אם יום הוא ... ושוב מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה

586כן ... ומקצת תלמידיו אסרו, ואמרו דיש חילוק בין קבל עליו שבת ללא קבל, וחזר בו הרב

587ואסר). שו"ע ס"ד (אחר עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא, אין מערבין ואין

588טומנין, משום דהוא קבליה לשבת עליה).

589[1264] כדלקמן סי' רסג סט"ז (אם

590קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת השבת, ואסור בעשיית מלאכה,

591אפילו אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקבל עדיין, אין זה מועיל כלום, כיון שהזכיר כבר

592עניינו של יום בתפלה).

593וכן הוא לקמן סי' שצג ס"ב (אם התפלל תפלת ערבית של שבת, הרי קבל עליו שבת

594עצמה). סי' תקכז ס"ט (שאם הוא בעצמו קיבל עליו יום טוב, כגון שהתפלל תפילת ערבית

595של יום טוב, אף על פי שהצבור לא אמרו עדיין ברכו, שאסור לו לערב).

596וראה לעיל סי' ל ס"ה. סי' קפח סי"ז.

597[1265] כדלקמן סי' רסג סכ"ג

598(שקבלו הקהל שבת, דהיינו שאמרו ברכו ... אם ענה הרי קבל עליו שבת).

599והיינו שאם התפלל מנין אחד תפלת ערבית,

600וענה עמהם, קבל עליו השבת, אף אם רוב הצבור עדיין לא אמרו ברכו, ולא קבלו את השבת.

601[1266] כדלקמן סי' רסג סי"ז (אם

602רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם ואסורים במלאכה,

603אע"פ שלא היו בבית הכנסת אצל קבלת שבת, ואפילו אומרים בפירוש שאינם רוצים

604לקבל שבת עדיין).

605וכן הוא לקמן סי' שצג ס"ב (ואפילו אם הוא לא התפלל, אם רוב הציבור התפללו, המיעוט

606נמשכים אחריהם בעל כרחן. ולא משגמרו התפלה אלא אפילו משהתחילו אותה דהיינו עניית

607ברכו). סי' תקכז ס"ט (אם כבר אמרו רוב הצבור ברכו, הרי הוא נגרר אחר רוב הצבור

608וחל גם עליו קדושת יום טוב).

609[1267] סט"ז-יז וסכ"ג, כנסמן לעיל.

610ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג, ולקמן סי' שצג ס"ב,

611דהיינו כיון שקיבל עליו עיצומו של יום. משא"כ אם קיבל עליו רק תוספת שבת,

612יתבארו ב' דעות לקמן שם.

613ואם הדליקה נרות שבת, יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה

614ומ"ש עוד (ההדלקה היא אחרונה, משום שאחר כך אסור להטמין). וכדלקמן סי' רסג ס"ז (המנהג

615... שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו, ולכן תתפלל מנחה תחלה), וסי"א (שהן מקבלות השבת על

616ידי הדלקת הנרות).

617וראה שבת כהלכה פי"א ביאורים א.

618ואם אמר בא ונקדש קידוש היום, יתבאר לקמן סי' רעא בקונטרס

619אחרון ס"ק ה (שאם אמר באו ונקדש קידוש של שבת, חל עליו שבת מיד). וראה קיצור

620הלכות הערה 30, ובסי' רסג הערה 41.

621[1268] על מ"ש בשו"ע ס"ד

622(אין מערבין ואין טומנין), כתב מ"א ס"ק יב (משמע אפילו לדבר מצוה

623אסור, דהא טמונה לצורך שבת היא). והיינו שמפרש "ואין טומנין", שאסור אף

624אם אין לו תבשיל אחר, דהוי מצוה (כדלעיל ס"ב וקונטרס אחרון ס"ק א).

625ומזה למדנו שכן הוא גם בעירובי חצרות

626"אף על פי שצריך מאד לטלטל בחצר צרכי שבת".

627[1269] ואף שבין השמשות לא אסרו

628להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, כדלעיל ס"ב (ומותר ... להטמין את החמין בדבר

629שאינו מוסיף הבל, מטעם שנתבאר בסי' [רנ]"ז), ושם נסמן (הערה 1249).

630נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג

631ד"ה ומ"ש בתשובת (ומיתסר בהטמנה כמו בשבת עצמה, ולא משום גזרה שמא ירתיח

632... כיון שקיבל השבת קיבל כל חומרותיה וסייגיה השייכים לעיצומו של יום, אע"ג

633דלא שייכי האידנא).

634[1270]ולענין

635אכילה אחר קבלת שבת קודם קודם שקיעה, נתבאר לעיל סי' רמט ס"י.

636ולענין ברכה על הציצית אחר תפלת ערבית,

637נתבאר לעיל סי' יח ס"ח (אם מתעטף בציצית אחר שהתפלל תפלת ערבית, לא יברך

638עליהן, שהרי כבר עשה לאותה שעה לילה בתפלתו. אבל אם עדיין לא התפלל, יכול לברך

639עליהן עד צאת הכוכבים).

640[1271] מהר"י ווייל סי' קטז (וכשמוסיפין

641מחול על הקודש בעוד היום גדול, כגון שעה או ב' קודם הערב שמש, אני רגיל להתיר לומר

642לגוי להדליק הנר. וטעמא דידי כיון שעוד היום גדול בודאי כל ישראל לא קבלו כולם עליהם

643השבת, דיש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם, ודמיא להא דאמרינן באלו טריפות על חלב שעל

644הקיבה, אינהו אכלי אנן מיסתם נמי לא סתים). רמ"א ס"א (מי שקבל עליו שבת שעה

645או ב' קודם חשיכה, יכול לומר [לגוי] להדליק הנר ושאר דברים שצריך). מ"א

646ס"ק ז (דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם שבת, ודמיא

647להא דאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתים לא סתים).

648וכן יתבאר לקמן סי' רסג סכ"ה ((ולא

649אסרו האמירה לנכרי, אף על פי שאינו מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל

650ישראל).

651וכן לענין לומר כן לישראל, נתבאר לקמן

652שם (יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה).

653וטעמי ההיתר יתבארו לקמן שם בקונטרס

654אחרון ס"ק ח (דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות

655וסייגים השייכים לשבת כמו שנתבאר בסי' רס"א, מכל מקום לא קבל מסתמא אלא

656איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו ... ואיסור הבא מאליו הוא, והוא

657אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו).

658ואין בכל זה חילוק בין קבלת שבת על ידי יחיד, או על ידי צבור,

659דהא מיירי הכא כדלעיל בסמוך (קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת

660שהתפלל מבעוד יום, או שענה ברכו עם הצבור, או שרוב הצבור ענו ברכו, אף על פי שהוא

661לא ענה עמהם, שחל עליו השבת), וכדלקמן סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ח ד"ה אלא דעל

662עצמו (ואין צריך למה שנדחק המג"א בסי' רס"א לחלק בין יחיד

663לצבור).

664ולכן לא נאסרה האמירה לנכרי עד בין השמשות (כדלעיל ס"ב),

665או בחצי שעה שקודם הלילה, שיש לו דין בין השמשות (כדלקמן בסמוך).

666[1272] עולת שבת סק"א (פירוש אפילו נר של

667רשות, וכל דבר שהוא רשות). מ"א סק"ז (אפילו שלא במקום מצוה).

668[1273] וכדלעיל סי' רנו (ועכשיו

669נהגו בקהלות הקדושות, שכל שהוא סמוך לשבת כחצי שעה או שעה, שמכריז שליח צבור להכין

670עצמן לשבת, שצריך להוסיף מחול על הקודש), ושם נסמן (הערה 664).

671ואף שגם לפני חצי שעה זו, מיירי כאן

672"שרוב הצבור ענו ברכו", וקיבלו עליהם את השבת.

673מכל מקום מה שהם קיבלו עליהם את השבת, אינו אלה

674קבלת שבת, שאינה אוסרת עליו האמירה לנכרי.

675משא"כ חצי שעה זו "שאז אפשר

676שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את השבת", יש לו דין בין השמשות, שגם האמירה לנכרי

677אסורה בו, אלא אם כן הוא "לדבר מצוה או לצורך גדול" (כדלעיל ס"ב).

678והיינו שיש עליו כאן שני איסורים:

679(א) קבלת שבת (בעצמו או על ידי הצבור)

680שאוסרת עליו אף שבות במקום מצוה, אבל אינה אוסרת עליו שליחות נכרי.

681(ב) חצי שעה זו שיש לה דין בין השמשות,

682ונאסרה אף שליחות נכרי, אבל הותרה שבות במקום מצוה.

683ולכן לא הותרה לו אז האמירה לנכרי, אלא

684במקום מצוה; שכיון שהיא רק אמירה – אין בזה איסור מטעם קבלת השבת, וכיון ששבות

685האמירה לנכרי היא במקום מצוה – אין בזה איסור מטעם בין השמשות.

686וראה לקמן סי' רסג בקונטרס אחרון

687ס"ק ח ד"ה דהא פשיטא (וזה ודאי לא קבל עליו כמ"ש הלבוש, ומטעם שכתב

688מהרי"ו), ושם (הערה 1823).

689[1274] ואף שהתירו שבות דשבות

690בבין השמשות בדבר הרשות (כדלעיל סוף הערה 1239).

691מכל מקום בשעה שכבר עליו את השבת, וגם דינו כבין השמשות, אסרו

692לומר לנכרי לעשות דבר שהוא משום שבות, אם הוא דבר הרשות.

693וראה תהלה לדוד סק"ד.

694[1275] מ"א שם (ומיהו לצורך מצוה אפשר

695דשרי, דלענין אמירה לא מחמרינן טפי מבין השמשות).

696[1276] שאף שהכל מודים שחייבים להוסיף מחול על

697הקודש לענין עינוי יום הכיפורים, כמבואר ברמב"ם הל' שביתת עשור פ"א ה"ו

698(וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו, שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש

699בערב, כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינויו

700מעט מליל אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר מערב ועד ערב תשבתו שבתכם).

701מכל מקום דעת הרמב"ם שאין חיוב להוסיף מחול על הקודש

702לענין מלאכות, כמבואר במ"מ שם (מדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי,

703אבל לא בעשיית מלאכה, לא ביום הכיפורים ולא בשבתות, וזהו שכתב מתחיל לצום ולהתענות,

704וזהו שלא נזכר בדבריו בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה).

705אמנם קיי"ל כדעת היש אומרים, שחיוב זה הוא אף לענין תוספת

706איסור מלאכה ביום הכיפורים, ואף לענין תוספת שבת ויום טוב, וכאמור בברייתא יומא

707פא, ב – כגירסה שהובאה ברי"ף שם ב, ב ורא"ש שם פ"ח ס"ח

708(ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, יכול בתשעה, תלמוד לומר בערב, אי בערב יכול משתחשך,

709תלמוד לומר בתשעה, הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפין מחול על הקדש ...

710אין לי אלא יום הכיפורים, שבת בראשית מנין, תלמוד לומר תשבתו, ימים טובים מנין, תלמוד

711לומר שבתכם, כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה). מ"מ שם (אבל דעת שאר המפרשים שתוספת

712יש מן התורה אפילו בשבתות וימים טובים, וכן נראה מן ההלכות). שו"ע ס"ד

713(יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש). דעה הב' בלבוש ס"ד (ותוספת זה הוא דרבנן,

714ויש מפרשים שהוא דאורייתא). מ"א סק"ח (והוי מצות עשה דאורייתא). אליה

715רבה ס"ק יב (דנראה לי הלכה למעשה שהוא דאורייתא, כרי"ף ורא"ש ומגיד).

716וכן הוא לקמן סי' תרח ס"א (מצות עשה מן התורה להוסיף

717מן החול על הקודש, בין בעינוי בין באיסור מלאכה ... שבת מנין ... יום טוב מנין...).

718[1277] שבת קמח, ב (דהא תוספת דיום הכפורים דאורייתא היא). ביצה ל, א

719(דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא). תוס' ברכות כז, א ד"ה דרב צלי (תוספת

720שבת ויום הכיפורים דקיי"ל שהוא מן התורה), ובר"ה ט, א ד"ה ורבי עקיבא

721(כולהו מודו דתוספת יום הכפורים דאורייתא). וראה לקמן סדר הכנסת שבת

722(והערה 2960).

723אלא שאין בזה לא כרת ולא אזהרה, אלא עשה

724בלבד, כאמור כאן (שמצות עשה מן התורה להוסיף), ולקמן שם (מצות עשה מן התורה להוסיף). וכדאמרינן יומא פא, א (יכול ... יהא ענוש

725כרת על תוספת עינוי ... יכול ... יהא מוזהר על תוספת עינוי). סוכה כח, ב (מיעט רחמנא

726לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה), וברש"י שם ד"ה הואיל (אינו ענוש כרת על תוספת

727עינוי, ומאזהרה נמי אימעוט ... למצות עשה בעלמא). וראה לקוטי שיחות חט"ז

728ע' 235 הערה 32.

729[1278] שיעור תוספת שבת בכניסתו יתבאר לקמן

730ס"ה. ושיעורו ביציאתו – לקמן סי' רצג ס"א (והערה ז). ויתבאר לקמן בסדר

731הכנסת שבת (הערה 2954).

732[1279] משא"כ לענין סעודת שבת, יש מחלוקת

733הפוסקים אם תוספת זו מועלת, כדלקמן סי' רסז ס"ג (כשם שאמרו לענין תפלה,

734כך אמרו לענין קידוש היום שיכול לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה, אפילו אם לא התפלל

735ערבית עדיין, ובאכילה זו שמבעוד יום יוצא ידי חובת סעודה אחת מג' סעודות שחייב

736לאכול בשבת (כיון שכבר קיבל עליו תוספת שבת, נעשה אצלו כשבת עצמה לכל דבר). ויש

737מחמירים שימשיך סעודתו בלילה עצמו, שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים, כדי שיקיים

738ג' סעודות בשבת עצמה, דכיון שג' סעודות אלו למדום חכמים ממה שנאמר ג' פעמים היום

739אצל אכילת המן בשבת, לפיכך צריך לאכלן בעיצומה של יום ולא בתוספתו, וטוב לחוש

740לדבריהם), ושם נסמן (הערה כה).

741ולענין אכילת מצה בליל פסח, לדברי הכל

742לא מועלת תוספת יום טוב, כדלקמן סי' תעב ס"ב (אף על פי שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול

743על הקודש לקדש ולאכול מבעוד יום, מכל מקום בפסח אינו יכול לעשות כן, לפי שאכילת מצה

744הוקשה לאכילת פסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, ובפסח נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה,

745בלילה ממש. וכיון שאכילת מצה שהיא מן התורה אינו אלא בלילה, לכן גם כל הארבע כוסות

746שתקנו חכמים אינו אלא בלילה בזמן הראוי לאכילת מצה, שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה

747תקנו, וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות, לפיכך צריך בלילה ממש ולא במה שהוסיף

748מחול על הקודש), ונתבאר שם (הערה ח).

749וכן לענין סעודת ליל חג הסוכות, כדלקמן סי' תרלט ס"כ (וכיון

750שאכילת לילה הראשונה נלמד בגזירה שוה מאכילת מצה, צריך להיות דומה לה בכל דבר, דהיינו

751שלא יאכל ... בסוכה עד לאחר צאת הכוכבים ... כמו באכילת מצה כמ"ש בהלכות פסח).

752וכן הוא גם לענין ליל חג השבועות (אלא ששם הוא מטעם אחר), כדלקמן

753סי' תצד ס"ב (אע"פ שבכל ערבי יום טוב נוהגין להקדים תפלת ערבית של יום טוב מבעוד

754יום מטעם שנתבאר בסי' רס"ז, מכל מקום בליל שבועות מאחרין להתפלל לאחר צאת הכוכבים,

755שאם יקדימו ויקבלו קדושת יום טוב בתפלה מבעוד יום, הרי זה כמו שחסרו מעט ממ"ט

756ימי הספירה שלפני חג הזה, והתורה אמרה שבע שבתות תמימות תהיינה. ומזה הטעם אין לקדש

757גם כן קידוש היום מבעוד יום, אף קודם תפלת ערבית), ונתבאר שם (הערה כד).

758ולענין שאר המצות הקשורות לחג, נתבאר לקמן סי' תצא ס"ג

759(מי שנמשכה סעודתו במוצאי יום טוב האחרון של פסח עד לאחר צאת הכוכבים, מותר לאכול חמץ

760בסעודה, אף שעדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל כלל ... להוסיף מחול על הקודש אין צריך

761כי אם לענין שביתת יום טוב ממלאכה, שזה נלמד ממה שכתוב תשבתו שבתכם ... אבל לענין שאר

762דברים התלויים בקדושת היום ... אין צריך להוסיף מחול על הקודש), ונתבאר שם (הערה

763כא).

764ומכל שכן לשאר המצות שאינן קשורות לשבת ויום טוב,

765כדלקמן סי' תפט סט"ז (מותר לספור קודם תפלת ערבית, אפילו במוצאי שבת שמוסיפין

766מחול על הקודש, שמכל מקום לילה הוא ואינו נחשב ליום העבר אלא ליום המחרת),

767ונתבאר שם (הערה קנב).

768[1280] אמור כג, לב. ברייתא יומאפא,

769ב.

770ברייתא זו הובאה לקמן סי' תרח ס"א, על פי נוסח הרי"ף

771(שם ב, ב) והרא"ש (שם פ"ח ס"ח), כדלעיל (הערה 1276). ואילו כאן הובאה על פי נוסח הגמרות

772שלנו (ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, יכול יתחיל ויתענה בתשעה, תלמוד לומר בערב,

773אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין

774מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר מערב עד ערב. ואין לי

775אלא יום הכיפורים, ימים טובים מניין, תלמוד לומר תשבתו, אין לי אלא ימים טובים, שבתות

776מנין, תלמוד לומר שבתכם, הא כיצד, כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש).

777וראה קובץ פלפול התלמידים כפ"ח יז

778ע' 408.

779[1281] היינו שבת ויום טוב. משא"כ

780ראש חודש חנוכה ופורים, שלא נאמר בהם שבות. וכדלעיל סי' קפח סי"ז (שבראש חודש חנוכה ופורים

781... אין בהם תוספת מחול על הקדש).

782ומכל מקום מבואר בשו"ע סי' תערב

783ס"א (מדליקין נר חנוכה ... סוף השקיעה ... ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול

784להדליק מפלג המנחה ולמעלה).

785וכן לענין קריאת המגילה נתבאר

786בשו"ע סי' תרצב ס"ד (מי שהוא אנוס קצת ואינו יכול לילך לבית הכנסת,

787וצריך להמתין עד אחר שיקראו הקהל, וקשה עליו לישב בתענית כל כך, יכול לשמוע קריאתה

788מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה).

789ומהו באמת הטעם, והרי נתבאר לעיל

790ש"אין בהם תוספת מחול על הקדש", ואם כן איך אפשר להדליק נרות חנוכה

791ולקרוא המגילה לפני החג – מפלג מנחה ולמעלה?

792ואף שנתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק

793ג (קיבל עליו עיצומו של יום ... אפילו בט' באב שאין בו תוספת, אם קיבל עליו אפילו

794תעניתו לבד, נאסר בכל חומרותיו).

795מכל מקום אין לומר שהדלקת נרות חנוכה

796מפלג המנחה ולמעלה, וכן קריאת המגילה מפלג מנחה ולמעלה, הם מטעם שמקבל עליו עיצומו

797של יום החנוכה והפורים, שהרי לא התפלל ערבית ולא ענה ברכו.

798והנה מקור הלכה זו לענין קריאת המגילה

799הוא בתרומת הדשן סי' קט (דפסק רבינו תם בריש ברכות דקי״ל דמזמן ההוא ואילך חשיבא

800לילה לענין קריאת שמע). והיינו שאין זה מטעם תוספת חנוכה ופורים, אלא מטעם שמפלג

801המנחה ולמעלה הוא נחשב קצת לילה, לענין תפלת ערבית וכיו"ב.

802אמנם נפסק לקמן סי' תפט סי"ב (העיקר

803כהאומרים שמפלג המנחה אינו חשוב כלילה אפילו לרבי יהודה אלא לענין תפלה בלבד, אבל לא

804לענין שאר דברים שמצותם בלילה), ונתבאר שם (הערה קלה). וכן הוא לקמן בסדר הכנסת

805שבת (והערה 2952).

806וכן הקשה על הלכה זו בפרי חדש סי' תרצב

807ס"ק ד (שלמד כן מההיא שכתבו התוס' בריש ברכות בשם ר"ת, דלרבי יהודה

808דסבירא ליה דזמן תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה הוא הדין לקריאת שמע, ודבריו דחויים

809מצד רוב הפוסקים שחלוקים עליו, והפסק האמיתי, שזמן קריאת שמע הוא משעת צאת הכוכבים

810וכמ"ש בסימן רל"ה בס"ד, וכל שכן במגילה) [את זה כתב לענין מגילה. וממילא

811מובן שלענין הדלקת נר חנוכה הוא לדעתו משקיעת החמה, כדלקמן שם הערה 2986].

812ואפשר שמכל מקום סמכו

813בזה על שיטת ר"ת במקום שאי אפשר, כמבואר בב"ח סי' תערב (וכן

814הש"ץ מדליק בבית הכנסת בעוד היום גדול, דכיון דאי אפשר, כדיעבד דמי. וכן בערב

815שבת לכל אדם).

816והיינו כמו באונן,

817שלא יוכל לקרוא בלילה, דסמכינן על דעת התוס' במקום אונס, כדלעיל סי' עא ס"ב (ויש

818לו גם כן לקרות קריאת שמע של ערבית מבעוד יום ... שיהיה פטור בלילה, לא יבטל ממנו עול

819מלכות שמים כל שיכול לקרות קודם הלילה ... ואין צריך לומר שיש לו להתפלל תפלת ערבית

820של מוצאי שבת מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה שהוא לילה גמור לענין תפלה לר' יהודה),

821וסי' עב ס"ב (ומכל מקום אם הוא מפלג המנחה ולמעלה, שיש אומרים שהוא זמן קריאת

822שמע כמו שיתבאר בסימן רל"ה, טוב לחוש לדבריהם ולקרות קריאת שמע תחלה ולקברו

823אחר כך (כיון שרוב העולם נוהגים כסברא זו, אף על פי שהעיקר כדברי החולקים כמו

824שיתבאר שם)).

825וכעין האמור לקמן סי'

826רצג ס"ב (מי שהוא אנוס שאי אפשר לו להבדיל על הכוס בלילה, כגון שצריך לילך

827לדבר מצוה והולך מביתו מבעוד יום עד סוף התחום ויושב שם עד שחשכה ומיד שחשכה הולך

828לדרכו, יכול להתפלל ערבית ולהבדיל על הכוס בביתו מבעוד יום, ובלבד שיהא מפלג המנחה

829ולמעלה).

830וראה גם

831לקמן בסדר הכנסת שבת (והערה

8322952).

833[1282] סיכום האמור לפנינו בג'

834השיטות של זמני שקיעת החמה וצאת הכוכבים:

835א)

836שיטת ר"ת (היא השיטה העיקרית בסעיף שלפנינו): (א) מתחלת שקיעה (כשאין השמש

837נראית על הארץ), עד צאת הכוכבים, הוא מהלך ד' מילין. (ב) זמן בין השמשות הוא מסוף

838שקיעה (מהלך ג' רבעי מיל אחר תחלת שקיעה), עד צאת הכוכבים, הוא מהלך ג' רבעי מיל.

839(ג) זמן תוספת שבת הוא מפלג המנחה (שעה ורביע זמניות קודם צאת הכוכבים), ועד סוף

840שקיעה (ג' רבעי מיל קודם צאת הכוכבים), ועיקר זמנו – מתחלת שקיעה עד סוף שקיעה.

841ב)

842שיטת היראים: (א) זמן בין השמשות הוא כדי הילוך ג' רבעי מיל שלפני תחלת השקיעה

843(שאין השמש נראית על הארץ). (ב) זמן תוספת שבת הוא מפלג המנחה (שעה ורביע זמניות

844קודם תחלת השקיעה), ועד ג' רבעי מיל קודם תחלת השקיעה. לכתחלה יש להחמיר כשיטה זו,

845לפרוש ממלאכה שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה, אבל אין לסמוך עליה לענין ברכה

846והדלקת נרות שבת.

847ג)

848שיטת הגאונים (לא הובאה כאן, אבל כן הוא הפסק הסופי בסדר הכנסת שבת): (א) זמן בין

849השמשות הוא מתחלת שקיעה (שאין השמש נראה על הארץ), עד צאת הכוכבים, כדי הילוך ג'

850רבעי מיל, ועוד שתי דקות (להחמיר כרבי יוסי). (ב) זמן תוספת שבת הוא מפלג המנחה,

851שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה, ועד תחלת השקיעה.

852[1283] ר"ן טו, א (וכתב הרמב"ן

853ז"ל שזה הזמן הנזכר בכל התלמוד לתוספת שמוסיפין מחול על הקדש, שאי אפשר לומר שיהא

854בעוד שהשמש זורחת על הארץ, דהא תנן וכולן בית הלל מתירין עם השמש, ואי אפשר גם כן שיהא

855בזמן בין השמשות, שהרי תוספת אינו אלא עשה ובין השמשות ספק כרת הוא ... אלא ודאי זמנו

856של תוספת היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד זמן בין השמשות, והזמן הזה

857שהוא שלשת מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת עושה, רצה לעשות מקצת ממנו בלבד עושה,

858ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקדש), ויומא ב, ב. מ"מ

859פ"ה ה"ד (וכתבו הם שהוא מהלך שלשת מילין ועוד, ובזמן הזה הוא תוספת מחול

860על הקדש, רצה להוסיף כולו מוסיף), בשם הרמב"ן בתורת האדם שער אבלות

861ישנה (כתבי הרמב"ן מהדורת שעוועל ח"ב ע' רנב). שו"ע ס"ב (וזמן תוספת זה הוא

862מתחלת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות. והזמן הזה שהוא ג' מילין

863ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות ממנו מקצת, עושה. ובלבד שיוסיף איזה

864זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל, שהם מהלך

865אלף ות"ק אמות קודם הלילה).

866וכל זה הוא מה שהרמב"ן מבאר לשיטת

867ר"ת המבוארת כאן, שבין השמשות מתחיל בסוף שקיעה (ג' מיל ורביע אחר תחלת שקיעה),

868ולכן כתב שזמן ההוספה מחול על הקדש הוא במשך ג' מיל ורביע אלו שבין תחלת שקיעה לבין

869סוף שקיעה.

870ואילו בסדר הכנסת שבת מבאר לשיטת הגאונים,

871שבין השמשות מתחיל מיד אחרי שקיעה האמיתית, יוצא אם כן שעיקר זמן תוספת מחול על הקודש

872הוא בזמן שבין שקיעה הנראית לשקיעה האמיתית, כדלקמן שם (הערה 2913),

873וראה הערות ובאורים תתלא ע' 90.

874[1284] פסחים צד, א (רבי יהודה אומר ... כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר

875פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת

876מילין). והיינו שהאדם מהלך 10 פרסאות ביום (40 מיל, במשך 12 שעות, שהם 18 דקות כל

877מיל), ו-4 מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים (72 דקות).

878ופסק רבינו כאן – כשיטת רבינו תם (שבהערה

879הבאה), אשר 72 דקות אחרי תחלת השקיעה הוא זמן "צאת שלושה כוכבים" – שנתבאר

880בברייתא ובגמרא שבת לה, ב (כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה).

881אמנם בסדר הכנסת שבת ביאר דקיי"ל

882כשיטת הגאונים וסייעתם, וכפי שאנו רואים במציאות, שמה שמבואר בגמרא פסחים שם, שצאת

883הכוכבים היא 72 אחרי תחלת השקיעה – היינו צאת כל הכוכבים, ומה שאמרו בשבת שם, שלילה

884מתחלת בצאת שלושה כוכבים – היינו 20 דקות אחרי השקיעה (כדלקמן שם הערה 3000).

885[1285] תוס' פסחים צד, א ד"ה רבי יהודה (רבי

886יהודה אומר משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין, קשה לר"ת דבסוף במה

887מדליקין (שבת לד, ב) ... מסקינן התם דבין השמשות דרבי יהודה תלתא ריבעי מיל, והכא

888קאמר רבי יהודה גופיה ארבעה מילין. ויש לומר דהכא קאמר מתחלת שקיעה, דהיינו משעה

889שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע עד הלילה הוי ד' מילין, והתם קאמר מסוף שקיעה).

890והיינו שתחלת השקיעה היא כשאין השמש נראית על הארץ, וסוף

891השקיעה היא כעבור מהלך ג' מילין ורביע, שהם 58 וחצי דקות. והזמן שמתחלת השקיעה עד

892צאת הכוכבים הוא מהלך ד' מילין, שהם 72 דקות (שבזה מיירי הגמרא פסחים). והזמן

893שמסוף השקיעה עד צאת הכוכבים הוא מהלך ג' רבעי מיל, שהם 13 וחצי דקות (שבזה מיירי

894הגמרא שבת).

895וכן הוא בתוס' שבת לה, א ד"ה תרי תלתי. הובא בר"ן

896ומגיד משנה שם. שו"ע ס"ב.

897וכן נפסק לקמן סי' שלא ס"ה (והתחלת בין השמשות הוא אחר

898הילוך ג' מילין ורביע לאחר התחלת השקיעה, כמו שנתבאר בסי' רס"א, והוא לערך

899רביעית שעה קודם צאת הכוכבים), ובסי' תרח ס"ג (מתחלת השקיעה שאין השמש נראה

900על הארץ, עד בין השמשות, שהוא ג' רביעי מילין קודם הלילה ... הוא מהלך ג' מילין

901ורביע).

902אמנם בסדר הכנסת שבת הוכיח מדברי הפוסקים ומהחוש הנראה

903במציאות, כשיטת הגאונים (כדלקמן שם הערה 2976 ואילך), שבין השמשות מתחיל מיד אחר שקיעת

904החמה (שקיעה האמיתית), וכעבור 20 דקות (בימים השוים בארץ ישראל) הוא צאת שלושה כוכבים.

905ומה שאמרו בפסחים (צד, א) שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא מהלך ד' מיל – הכוונה היא

906לצאת כל הכוכבים. ואם כן אין כל סתירה בין הברייתא והגמרא בשבת לבין הברייתא

907והגמרא בפסחים (כדלעיל הערה הקודמת, ולקמן שם הערה 3000).

908[1286] ראה לקמן שם (הערה 2954).

909[1287] רמב"ן ור"ן שם

910(דודאי קודם בין השמשות הוא, דהא תוספת עשה, ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה

911וחיוב אשם תלוי). רא"ש יומא פ"ח סי' ח (ותוספת זה צריך שיהא קודם בין

912השמשות, דאילו בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא ... ואינה נקראת תוספת, דבלאו

913ריבוי דקרא צריך לפרוש מספק, וגם ספק כרת יש בו).

914וכן הוא לקמן סי' תרח ס"ב-ג (ותוספת זה צריך שיהא קודם

915בין השמשות, דאילו בין השמשות עצמו (ספק יום) ספק לילה הוא ואינו נקרא תוספת, ואף אם

916לא היה הכתוב מזהיר עליו היה צריך לפרוש מספק עבירה. ותוספת זה אין לו שיעור, אלא שמתחלת

917השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד בין השמשות שהוא ג' רביעי מילין קודם הלילה, והזמן

918הזה שהוא מהלך ג' מילין ורביע, רצה לעשות כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצתה עושה, ובלבד

919שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי מחול על הקודש).

920וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק ג (שגם הבין השמשות הוא בכלל התוספת

921בעל כרחו, אף אם הוא יום, כיון שהוא סמוך לחשכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד

922הוא מהר סיני).

923[1288] סברא זו למדו תוס' (ברכות כז, א

924ד"ה דרב צלי) מהגמרא שם (דרב צלי של שבת בערב שבת). ומפרשים התוס' שם (מיירי

925שמקבל עליו שבת מיד ... דסבירא ליה כרבי יהודה ... לענין תפלת הערב, שהיא שעה

926ורביע קודם הלילה). הרי שאפשר לקבל השבת מפלג המנחה ולמעלה.

927וכן הוא ברא"ש ברכות פ"ד ס"ו (שהיה מקבל

928עליו שבת באותה שעה, כי יכול לקבל עליו שבת מבעוד יום, ובלבד מפלג המנחה ולמעלה).

929טור רס"י רסז. אגור סי' שסא, בשם שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מה אות ד.

930רמ"א ס"ב (ואם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך, הרשות

931בידו).

932וכן הוא לקמן סי' רסג ס"ו. סי' רסז ס"ב. סי' תרח

933ס"ז.

934[1289] ברכות כו, ב (מנחה קטנה מתשע שעות

935ומחצה ולמעלה ... פלג מנחה ... י"א שעות חסר רביע), ופרש"י (זמן תמיד של

936בין הערבים בכל יום מתשע שעות ומחצה ... חלק את ב' שעות ומחצה שעות הנותרים ביום,

937ותמצא פלג אחרון של מנחה מי"א שעות חסר רביע ולמעלה).

938[1290] פירוש המשניות להרמב"ם ברכות

939פ"א מ"ב (ודע, כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה, הם השעות הזמניות, וענין

940הזמניות הם השעות שיש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה).

941וכן כתב בפרי חדש סי' נח ס"א (ודע

942שכל שעות המוזכרות בכל מקום הם שעות זמניות, בין בקיץ בין בחורף מתחלקת הלילה

943לי"ב שעות, וכן היום מתחלק לי"ב שעות אחרות).

944וכן הוא לעיל סי' נח ס"ג (ושעות אלו הם זמניות,

945שכל יום בין ארוך בין קצר נחלק לי"ב שעות). סי' פט ס"א. לקמן

946סי' תמג ס"ד.

947אבל לענין תקופות, החישוב הוא לפי שעות

948השוות, כדלקמן חיו"ד סי' קפד בקונטרס אחרון ס"ק ג (דלענין חישוב תקופות

949אינו כן, כמו שכתב הלבוש באו"ח סי' תכ"ח ... שהיום הוא משש שעות לפני

950חצות היום עד שש שעות אחר חצות, וכן בלילה).

951[1291] באופן חישוב השעות הזמניות יש ב' שיטות, כמבואר במ"א סי'

952רלג ס"ק ג (בתרומת הדשן משמע שמשערין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ... אבל

953בלבוש ובלחם חמודות כתבו דמשערין מהנץ החמה עד שקיעתה).

954ולענין קריאת שמע כתב המ"א בסי' נח ס"ק א (נראה לי

955דהכא לכולי עלמא מנינן מעלות השחר). ולמד זאת ממשמעות הגמרא (ברכות ג, א) והתוס'

956שם (ד"ה למאן דגני). ונתבארו הוכחותיו בדגול מרבבה ובלבושי שרד וביד אפרים על

957המ"א שם (על הסתירות במ"ש בזה המ"א בכמה מקומות, ראה זמנים כהלכתם

958ע' עד-ז).

959ולפי זה נפסק לעיל סי' נח ס"ג (ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות

960מעלות השחר ... ושעות אלו הם זמניות), שהשלוש שעות זמניות הן מעלות השחר. וכן לענין

961זמן תפלה נפסק לעיל סי' פט ס"א (אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת

962הכוכבים, שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר).

963וגם לענין פלג מנחה, שתלוי בב' דעות אלו, נפסק כאן כדעת תרומת הדשן

964הנ"ל (דהיינו שעה ורביע זמניות קודם הלילה), ולא קודם שקיעת החמה. וכן לקמן סי'

965רסג ס"ו (שהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה).

966אמנם לענין סוף זמן חמץ בערב פסח נפסק לקמן סי' תמג ס"ד (שעות

967הללו משערין אותן לפי ענין היום ... לפי שהיום דהיינו מנץ החמה עד שקיעת החמה הוא נחשב

968לעולם לי"ב שעות בין שהוא ארוך בין שהוא קצר).

969ואין לומר שרק לענין קריאת שמע פסק רבינו שמחשבין מעלות השחר

970עד צאת הכוכבים (כדברי המ"א שבזה יש הוכחה מהגמרא והתוס'), שהרי גם לענין פלג

971המנחה פסק כאן שמחשבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים (ראה הערות ובאורים תשפט ע' 79.

972תשצ ע' 70).

973וכתב על זה באבני שהם סי' ט ס"ז, הובא בהערות בשו"ע

974אדמו"ר הזקן סי' נח ס"ג (נוכל לתרץ גם כן, שמפני שזמן קריאת שמע הוא

975מדאורייתא החמיר כדעת התרומת הדשן, כפי הכלל אשר בידינו דכל ספק בשל תורה לחומרא

976כנ"ל. והזמן של אכילת חמץ בערב פסח הוא רק שעות דרבנן, הקיל בהן לחשוב מהנץ

977החמה עד השקיעה, כמו כל ספק דרבנן דלקולא).

978*

979והנה כל זה הוא בשוע"ר, אבל אחר כך חזר בו רבינו אף לענין

980קריאת שמע, כאמור בפסקי הסדור, הלכות קריאת שמע (זמן קריאת שמע של שחרית

981שהוא רביע היום ... שבמדינות אלו נץ החמה בקיץ הוא בערך ג' שעות ומחצה אחר חצות לילה,

982ורביע היום ארבע שעות ורביע, נמצא כלה הזמן בג' רביעי שעה שמינית). הרי שגם לענין קריאת שמע מחשבין את השעות

983זמניות מנץ החמה עד שקיעת החמה. ומזה מובן שכן הוא מכל שכן לענין פלג המנחה, שמחשבין

984את השעות הזמניות מנץ החמה עד שקיעת החמה.

985ועל זה העיר ב"פסקי הסדור" סעיף קכו (זהו [זה שפלג

986מנחה הוא "שעה ורביע זמניות קודם הלילה"] לפי פסק אדמו"ר

987בשו"ע סי' נ"ח דחשבינן היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אבל לפי

988מ"ש בסידור דחשבינן היום מנץ החמה עד השקיעה, ממילא הוי פלג המנחה שעה ורביע

989זמניות קודם השקיעה).

990וטעם חזרתו מובן על פי מה שנתבאר ב"שיעורי ציון" סי'

991לח (דשיטה זו לחשוב היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אפשר רק לשיטת ר״ת דג׳ מילין ורביע

992אחר שקיעת החמה הוי עדיין יום גמור, ולילה הוא ד׳ מילין אחר שקיעת החמה, כשיעור שישנו

993מעלות השחר עד הנץ החמה. אבל לשיטת הגאונים דבין השמשות מתחיל תיכף ומיד אחר השקיעה

994ונמשך זמן מועט, ואחר שליש שעה בערך הוי לילה גמור, אי אפשר לחשוב היום מעלות השחר

995עד צאת כל הכוכבים, שאז כבר כשעה שלימה מן הלילה).

996והיינו שאם נחשוב לשיטת הגאונים השעות הזמניות מעלות השחר עד צאת

997שלושה כוכבים, לא יהי' "חצות" בחצי היום, וזה אי אפשר, שהרי "חצות"

998הוא כאשר החמה היא בראש האדם, כמבואר בפסחים יב, ב (שית – יומא בי קרנתא קאי), וכן

999הוא בכמה מקומות בש"ס ופוסקים. ואין לחשוב את השעות הזמניות מעלות השחר עד צאת

1000כל הכוכבים, שהרי לשיטת הגאונים זמן זה הוא כשעה שלימה מן הלילה (וכעין זה נתבאר בכמה

1001ספרים, נלקטו ב"הזמנים בהלכה" ע' קיד-ט. וב"זמנים כהלכתם" ע' עח-פ).

1002ולכן כתב בשו"ת ארץ צבי סי' קיג (לפמ״ש הרב ז״ל בסידור, דעיקר

1003הלכה הוא כהגאונים ז״ל ... לפי זה על כרחך צריך לומר כדעת הלבוש דזמן פלג המנחה הוא

1004שעה ורביע קודם שקיעת החמה).

1005יוצא אם כן לפי מסקנת רבינו בסדורו, שאפשר לקבל תוספת שבת משעה

1006ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה (כמו לדעת היראים דלקמן).

1007אלא שלפום ריהטא נראה, שלפי מסקנת רבינו

1008בסדר הכנסת שבת מחשבים את 12 השעות זמניות של היום מעת נץ החמה האמיתי (כשהשמש מתחלת

1009לזרוח בראשי ההרים) עד השקיעה האמיתית (בעת סילוק זריחת השמש מראשי ההרים), כדלקמן

1010שם (הערה 2915, והערה 2998 בסופה).

1011[1292] והיינו שיש לנו שני זמנים לתחלת קבלת תוספת שבת:

1012(א) מתחלת השקיעה, כפי שלמד הרמב"ן מממשמעות המשנה שבת

1013יז, סע"ב (מתירים עם השמש).

1014(ב) מפלג המנחה, כפי שלמדו התוס' ממשמעות הגמרא ברכות כז, ב (דרב

1015צלי של שבת בערב שבת).

1016יוצא אם כן שעיקר זמן קבלת תוספת שבת

1017הוא מתחלת השקיעה (כדברי הרמב"ן), ואם רוצה להקדים מזמן פלג המנחה (כדברי

1018התוס'), הרשות בידו ונאסר בעשיית מלאכה.

1019וההפרש ביניהם הוא רק כמה דקות, שהרי בימים השוים בארץ ישראל, תחלת השקיעה

1020היא 72 דקות לפני צאת הכוכבים, ואילו פלג המנחה הוא שעה ורבע (75 דקות) לפני צאת

1021הכוכבים, הרי שההפרש ביניהם הוא 3 דקות (ראה מנחת כהן מאמר ב פ"א. מ"א

1022סי' רסא ס"ק י. אלא שהפרש זה משתנה בין הקיץ לבין החורף ובין מקום למקום).

1023*

1024וכל זה הוא לשיטת ר"ת שנתבארה כאן,

1025אבל בפסקי הסדור ובסדר הכנסת שבת פסק רבינו:

1026(א) כהגאונים שבין השמשות מתחיל מיד אחרי

1027השקיעה האמיתית, ועיקר זמן קבלת תוספת שבת הוא משקיעה הנראית עד שקיעה האמיתית (כדלעיל

1028הערה 1283).

1029(ב) שהשעות זמניות הן מנץ החמה עד שקיעת

1030החמה, ופלג המנחה הוא שעה ורבע זמניות לפני השקיעה האמיתית (כדלעיל הערה הקודמת), ואם

1031רוצה להקדים מזמן פלג המנחה (כדברי התוס'), הרשות בידו, ונאסר בעשיית מלאכה. וההפרש

1032ביניהם הוא יותר משעה, שהרי שקיעה הנראית היא כמה דקות לפני השקיעה האמיתית, ואילו

1033פלג המנחה הוא שעה ורבע לפני השקיעה. וגם הפרש זה משתנה בין הקיץ לבין החורף ובין מקום למקום).

1034*

1035ומנהג הקהלות הקדושות נתבאר לעיל סי'

1036רנו (ועכשיו נהגו בקהלות הקדושות, שכל שהוא סמוך לשבת כחצי שעה או שעה, שמכריז

1037שליח צבור להכין עצמן לשבת שצריך להוסיף מחול על הקודש), ושם נסמן (הערה 664).

1038ונתבאר לעיל סי' רנא בקונטרס אחרון (שזמן קבלת שבת חצי שעה לכל הפחות קודם צאת

1039הכוכבים כמ"ש רמ"א סי' רנ"ו, דהיינו מעט קודם בין השמשות, שהוא כמו

1040שליש או רביע שעה עיין סי' תנ"ט, להוסיף מחול על הקדש).

1041נמצא שנהגו להוסיף מחול על הקודש כעשר

1042דקות עד ארבעים דקות קודם בין השמשות.

1043והמנהג לקבוע זמן הדלקת

1044נרות שבת – 18 דקות לפי

1045שקיעת החמה.

1046וראה זמני היום בהלכה ע' מ (העולם

1047אומרים שי"ח דקות אלו הן כדי לחוש לדעת הרא"ם (סי' יראים סי' ק"ב)

1048שהוא סובר שבין השמשות (שהוא מושך ג' רבעי מיל) בא קודם השקיעה, ואלו ג' רבעי מיל

1049הם י"ח דקות לכל היותר). ולפי זה הי' צריך להשתדל להדליק יותר מ-18

1050דקות לפני השקיעה. וכמדומה שבדרך כלל נוהגים להדליק בתוך 18 דקות לפני

1051השקיעה.

1052עוד הביא שם מקור מהגמרא לה, ב (שלישית

1053להדליק את הנר ... ושוהה כדי צליית דג קטן ... ותוקע ומריע ותוקע ושובת). אבל ראה לקמן

1054סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ב (ואף ששוהה כדי לצלות דג קטן ... שיעור זה פחות

1055הרבה מרביע שעה, כדמוכח משיעור מליחה שהוא כשיעור צלייה אף לחתיכה גדולה).

1056[1293] רבינו ירוחם נתיב ז סוף

1057ח"א (וכתבו הגאונים דאינו אסור בשקבל עליו אלא דוקא בשקבל מפלג המנחה ולמעלה,

1058אבל לא קודם, כי אין קבלתו כלום). מ"א סק"י (כתב רבינו ירוחם הלכות יום

1059הכיפורים, דאם קבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום). וכמבואר בברייתא שבת כג, ב (ובלבד

1060שלא יקדים ושלא יאחר).

1061וכן הוא לקמן סי' רסג ס"ו (ובלבד שיהא מפלג

1062המנחה ולמעלה, שהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה).

1063[1294] מ"א סק"י (כיון דיש

1064אומרים דחשבינן מתחלת השקיעה, לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה).

1065[1295] רא"ם יראים השלם סי' רעד.

1066הובא בהגהות מרדכי סו"פ במה מדליקין עט, א (פירש רא"ם בספר

1067יראים, משתשקע החמה ... משמתחלת לשקוע, משנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס בעובי

1068הרקיע, דהיינו מעט קודם שקיעת החמה, ולשון משתשקע משמע הקדמה, ואותה הקדמה נקראת בין

1069השמשות). אגודה סי' מט (לפירוש רבי אליעזר ממיץ בספר יראים צריך לקבל שבת מבעוד

1070יום גדול). ב"ח ס"ב (והרא"ם בספר יראים ... דג' רבעי מיל הם מעט קודם

1071שמתחלת החמה לשקוע, אלא שהחמה נוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס בעובי הרקיע, אבל

1072משמתחלת החמה לשקוע, הוה לילה גמור מדאורייתא מיד בתחלת שקיעה). ובשו"ת שלו

1073סי' קכו וסי' קנד, ובחדשות סי' נא. מ"א ס"ק ט (וב"ח כתב שיש להחמיר

1074לעצמו כמ"ש ספר היראים ומרדכי והאגודה, דמתחלת השקיעה הוי לילה, וג' רביעי מיל

1075קודם לזה הוי בין השמשות). וראה דברי נחמיה או"ח סי' טו. מראי מקומות

1076וציונים. אור ישראל גליון כט ע' סז-ח.

1077[1296] ב"ח שם (וכן ראיתי בימי חורפי,

1078לא לבד מזקנים וחכמים ואנשי מעשה, אלא גם מהרבה בעלי הבתים הצנועים, שנזהרו לקבל שבת

1079על כל פנים מסוף שעה כ"ב, ואמרו כי כך קבלו מאבותם, ואין ספק שנהגו כך אבותינו

1080באשכנז על פי הוראת הרא"ם). ומ"ש "מסוף שעה כ"ב", הוא

1081מכ"ד שעות היום, שמתחלת הלילה עד תחלת הלילה, והיינו ב' שעות קודם הלילה. הובא

1082במ"א סק"ט (וב"ח כתב ... וכן ראיתי זקנים ואנשי מעשה שפירשו ממלאכה

1083ב' שעות קודם שבת).

1084[1297] היינו לאנשי מעשה שהם עצמם אינם מדליקים

1085הנרות, רק נשיהם מדליקות הנרות, והם פורשים ממלאכה קודם. וראה משמרת שלום סי' כו

1086ס"ו. הערות בשו"ע אדמו"ר הזקן.

1087[1298] כדלקמן סי' רסג ס"ו (לא יקדים

1088למהר להדליקו בעוד היום גדול ... שיהא מפלג המנחה ולמעלה).

1089[1299] כדלקמן סי' רסז ס"ב (נוהגין

1090להקדים תפלת ערבית יותר מבימות החול, ונכון הוא, כדי להקדים קבלת שבת בכל מה

1091שאפשר, רק שיהא מפלג המנחה ולמעלה).

1092וכל זה מעיקר הדין, אבל למעשה יובא לקמן בסדר הכנסת שבת (הערה 2952) מנהגינו שלא להתפלל ערבית לפני צאת

1093הכוכבים.

1094ולכן במדינות הצפוניות, שקשה לאחר את כניסת השבת עד צאת

1095הכוכבים שהיא שם בקיץ בשעה מאוחרת מאד. ובפרט בבתי חב"ד, שאם תהי' סעודת שבת

1096אחרי תפלת ערבית שהיא אחרי צאת הכוכבים המאוחרת, יהי' קשה לצפות שיבואו קהל

1097המתקרבים לתפלה ולסעודת שבת.

1098הדרך הכי נוחה ונכונה היא להדליק נרות שבת, ולקדש, ולהתחיל

1099סעודת שבת, מיד אחרי פלג המנחה, ולהמשיך בסעודה ודברי תורה עד אחרי צאת הכוכבים,

1100ואז להתפלל ביחד, ואחרי התפלה להמשיך הסעודה, או יאכלו עוד כזית, ויברכו ברכת

1101המזון.

1102וכמבואר כל זאת לקמן סי' רסז ס"ג (כשם שאמרו לענין תפלה,

1103כך אמרו לענין קידוש היום, שיכול לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה, אפילו אם לא

1104התפלל ערבית עדיין, ובאכילה זו שמבעוד יום יוצא ידי חובת סעודה אחת מג' סעודות

1105שחייב לאכול בשבת (כיון שכבר קיבל עליו תוספת שבת נעשה אצלו כשבת עצמה לכל דבר).

1106ויש מחמירים שימשיך סעודתו בלילה עצמו שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים, כדי

1107שיקיים ג' סעודות בשבת עצמה, דכיון שג' סעודות אלו למדום חכמים ממה שנאמר ג' פעמים

1108היום אצל אכילת המן בשבת לפיכך צריך לאכלן בעיצומה של יום ולא בתוספתו, וטוב לחוש

1109לדבריהם).

1110ואף שיש איסור לאכול חצי שעה קודם שהגיע זמן קריאת שמע ותפלת

1111ערבית, כדלקמן שם ס"ד (אסור לו להתחיל לאכול כחצי שעה סמוך לצאת הכוכבים).

1112מכל מקום הרי בענינינו כבר התחילו הסעודה בהיתר – קודם חצי שעה

1113זו, שאז אין צריך להפסיק, כדלעיל סי' ע ס"ה (במה דברים אמורים כשהתחיל

1114באיסור, דהיינו שהתחיל לאכול תוך חצי שעה ... אבל אם התחיל בהיתר, אין צריך להפסיק

1115אפילו לקרות קריאת שמע).

1116ואם התחילו את הסעודה תוך חצי שעה לצאת הכוכבים, שאז כשמגיע

1117צאת הכוכבים צריכים להפסיק לקריאת שמע, אזי כפי שכתבנו לעיל, מיד בצאת הכוכבים

1118יתפללו ערבית, ואחר כך ימשיכו הסעודה, או יאכלו עוד כזית ויברכו ברכת המזון.

1119[1300] ברייתא כג, ב (ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר),

1120תוס' כה, ב ד"ה חובה (נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור

1121ולהדליק). טור סי' רסג (ועוד היה אומר ר"ת, שאם היה דלוק ועומד צריך לכבותו ולחזור

1122ולהדליקו). [ר]מ"א סי' רסג ס"ד (ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול,

1123יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת). ראה משמרת שלום סי' כו סעי' ו. הערות בשו"ע

1124אדמוה"ז ע' 117.

1125[1301] סעיף ו (ואם הדליק הנר בעוד היום גדול

1126ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה

1127עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת).

1128[1302] כדלקמן סי' רסג סכ"ב (אינם צריכים

1129לחזור ולהתפלל אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה). וראה גם מ"א סי' רלה

1130ס"ק ג. דברי נחמי' סוס"י טו.

1131[1303] וכן הוא לקמן סי' שלא ס"ה (ואף

1132שיש אומרים שמתחלת השקיעה היא לילה ... מכל מקום הרי במדינות אלו אין אנו חוששין

1133כלל לדבריהם, שלפעמים אין מקבלים שבת ועושים כל המלאכות עד רביעית שעה קודם צאת

1134הכוכבים).

1135וכל זה הוא לפי מה שפסק כאן ששעות

1136זמניות נחשבות מעלות השחר עד צאת הכוכבים – לשיטת ר"ת.

1137אמנם לפי מה שפסק בסדור ובסדר הכנסת

1138שבת, ששעות זמניות נחשבות מנץ החמה עד שקיעת החמה (כדלעיל הערה 1292),

1139אם כן אפשר גם להדליק הנר ולהתפלל ערבית של שבת תוך שעה ורביע זמניות שקודם תחלת

1140השקיעה.

1141[1304] רב[א] לה, ב (אמר ליה רבא לשמעיה, אתון דלא קים לכו

1142בשיעורא דרבנן (בין השמשות, רש"י), אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא (הדליקו את הנר

1143מבעוד יום, רש"י). ביום המעונן מאי, במתא, חזי תרנגולא (היושבים על הקורות מבעוד

1144יום, רש"י), בדברא, עורבי (העורבים בשדה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ג

1145(מי שאינו בקי בשיעור זה, ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות. ואם הוא יום המעונן, ידליק

1146כשהתרנגולין יושבים על הקורה מבעוד יום. ואם הוא בשדה, שאין שם תרנגולים, ידליק כשהעורבים

1147יושבים מבעוד יום).

1148וכן לענין תפלת נעילה אמרינן בירושלמי

1149ברכות פ"ד ה"א (כד תיחמי שמשא בריש דיקלי). וכן נפסק לקמן סי' תרכג

1150ס"ב (התחלת זמן תפלת נעילה הוא כשחמה בראש האילנות, דהיינו קרוב להתחלת

1151השקיעה).

1152*

1153כאן מפרש כנראה, שהשמש בראשי האילנות היינו שהאדם העומד במזרח

1154רואה את השמש בגובה האילנות, לפני שיורדת תחת האופק, וכאמור כאן "הרבה קודם

1155תחלת השקיעה".

1156אמנם לקמן בסדר הכנסת שבת (דהיינו בעוד השמש זורח

1157בראשי האילנות),

1158שהוא קצת אחרי סילוק השמש מעיני האדם העומד בארץ. ונתבאר שם (הערה 2909). וכן הוא לקמן בשו"ת רבינו (בעוד

1159שהשמש זורח בראשי הדקלים), ושם נסמן (הערה 3007).

1160וראה מה שדנו בזה במשמרת שלום (סי מב

1161ס"ג ד"ה ועתה). סדור עם ציונים – רסקין ע' רכב.

1162[1305] ב"י ד"ה וכתב מרדכי (ונראה

1163דלדידן, מכי אמר מזמור דשבת קבליה לשבת עליה). שו"ע ס"ד (ולדידן הוי

1164אמירת מזמור שיר ליום השבת כעניית ברכו לדידהו).

1165[1306] מ"א ס"ק יג (ועתה נוהגין

1166לומר מזמור שיר וכו', ואפילו הכי אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו,

1167דמעיקרא הכי קבלו עלייהו).

1168והיינו שלכל הדעות אמירת מזמור שיר אינו כאמירת ברכו לענין

1169קבלת עיצומו של יום (כדלעיל ס"ג, וכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג).

1170אלא שלדעה הראשונה הוי עכ"פ קבלת תוספת שבת, שדינו כבין

1171השמשות, ואילו לדעה השנית "לא היה בדעתם לקבל תוספת שבת באמירת מזמור זה, אלא

1172באמירת ברכו" – דהוי קבלת עיצומו של יום.

1173[1307] תוכן המשך הדברים בקונטרס

1174אחרון זה:

1175נתבאר

1176בפנים ס"ב שהטמנה מותרת בין השמשות בכל אופן, אף שלא לצורך מצוה.

1177ואף

1178שבכל אופן הטמנת תבשיל צורך שבת היא. מכל מקום התירו בזה אף שיש לו כבר תבשיל

1179טמון, שאז אין הטמנת תבשיל זה נקראת מצוה לענין דחיית שבותים.

1180ומה

1181שהתירו שבותים בבין השמשות לצורך סעודת שבת, היינו כשאין לו מאכל אחר, דמקרי דבר

1182מצוה.

1183ואפשר

1184שיש הפרש בזה בין צורך שבת, שהתירו לצורך גמור, דהיינו אף שיכול לקיים הסעודה

1185בלעדיה בדוחק קצת, לבין שאינו לצורך שבת, שלא התירו אלא לצורך גדול.

1186לכללות קונטרס אחרון זה הליכות השבת ע'

1187תקלו. כנישתא דבי רב ע' תפג ואילך.

1188[1308] וכיון שהוצרכו להתיר מטעם

1189האמור לעיל סי' רנז ס"ב (בבין השמשות, אע"פ שהוא ספק חשכה, מותר להטמין

1190בדבר שאינו מוסיף הבל, לפי שסתם קדרות עדיין רותחות הן בבין השמשות, שסמוך לבין

1191השמשות מעבירן מעל גבי האור, ואין לחוש שמא נצטננה וירתיחנה). ולא התירוהו מטעם

1192ששבות מותרת בבין השמשות לצורך שבת.

1193יש ללמוד מכך, שאף אם הוא לצורך שבת,

1194אין זה נקרא דבר מצוה לדחות שבות בשבילו בבין השמשות אלא אם אין לו תבשילים אחרים,

1195וכאן התירו אפילו יש לו כבר מעט תבשילים טמונים.

1196[1309] בב"ח שם (אינה נקראת

1197בשם מצוה גמורה, כיון שאפשר לכבד השבת בשאר דברים, ואינו דומה לשופר ולולב, ומשום

1198הכי לא התירו לעשר הודאי אפילו לצורך השבת, כיון דהוי מעניני אכילה ושתיה דאפשר

1199לאדם מבלעדם, אלא אם כן שהיה טרוד ונחפז אליו, ואם לא היה מגיע לידו היה מצטער

1200בשבת), ובעולת שבת כאן (והב"ח כתב שאין דבריו נראין, דהא אפשר לכבד השבת בשאר

1201דברים עד כאן. נראה מדבריו דבאי אפשר בשאר דברים דמותר לעשר), ובט"ז שם (ומו"ח

1202ז"ל פירש דדוקא לצורך שבת מיירי, ואפילו הכי בעינן שיהיה טרוד, דלא הוה מצוה

1203כל כך, כיון דאפשר להיות בלעדו, ואינו דומה ללולב).

1204וכך גם כאן בענין ההטמנה, אם יש לו כבר

1205מעט תבשילים טמונים, אין זה נקרא דבר מצוה, ומותר רק מטעם המובא לעיל.

1206[1310] "משמע אפילו לדבר

1207מצוה אסור, דהא טמונה לצורך שבת היא, ואסור", הרי שגם הטמנה נחשבת "דבר

1208מצוה". ובודאי מיירי ש"אין לו תבשילים אחרים", כמבואר בדבריו

1209ס"ק ו (ואם כן אם אין לו מה יאכל בשבת, או שאין לו כלים, מותר).

1210[1311] "אם אין לו במה

1211להטמין כי אם באבנים, יש להתיר להטמין בהם, מפני שאין כאן בנין קבוע אלא בנין עראי,

1212ואינו אסור אלא מדברי סופרים, ומשום כבוד שבת לא גזרו, כיון שאי אפשר לו להטמין

1213בענין אחר".

1214[1312] כדלקמן סי' שיב סט"ו

1215(אבנים גדולות שמצדדים אותן כמין מושב חלול ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית

1216הכסא, מותר לצדדן בשבת, מפני שבנין עראי הוא שאינו עשוי להתקיים, ובנין עראי אינו

1217אסור אלא מדברי סופרים, ומשום כבוד הבריות לא גזרו).

1218והי' אפשר לומר שלא התירו מחמת מצות

1219הטמנה אלא שבות קל זה של בנין עראי, ולא שאר שבותים בבין השמשות.

1220[1313] כדלקמן סי' שיב ס"א

1221(משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח בהם בבית הכסא), וס"ד (ויש אומרים

1222שמותר לטלטלן אפילו ד' אמות בכרמלית, ומכרמלית לרשות היחיד, אם צריך לכך, מפני

1223שאיסור הכרמלית גם כן אינה אלא מדברי סופרים כמו איסור הטלטול, והתירוהו גם כן

1224משום כבוד הבריות).

1225ואף שמוקצה וכרמלית לא נדחו מחמת מצות

1226הטמנה, מכל מקום נדחתה מחמתה שבות בבין השמשות. וראה כנישתא דבי רב.

1227[1314] שלפי המבואר עד עתה, אין

1228הפרש בין לצורך שבת לבין שלא לצורך שבת, ששניהם לא הותרו אלא לצורך גדול. עתה בא

1229לבאר שאפשר יש הפרש בינם, שלצורך שבת סגי בדוחק קצת, ושלא לצורך שבת לא התירו אלא

1230לצורך גדול.

1231והן שתי הדעות דלקמן סי' שכה סוף

1232סט"ז (ומכל מקום אין להקל אלא בשכר וכיוצא בו מהדברים הצריכים בשבת צורך גמור,

1233שאי אפשר להיות בלעדם אלא בדוחק קצת. אבל דברים שאין צריך כל כך כגון פירות ומיני

1234תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן נקראים דבר מצוה כמו שנתבאר בסי' רס"א),

1235וסי' שמב, במוסגר (או שהוא צורך גמור לשבת, אף על פי שאינו צורך גדול, כגון לערב

1236עירובי חצרות כדי שיוכל לטלטל מבית לחצר).

1237[1315] בשו"ת סי' מו (שמעתי מזקן שהורה לומר לגוי בערב שבת בין

1238השמשות שידליק נר בבין השמשות, ששכח להדליק מבעוד יום שהוא יום שמת בו אביו, כמו שרגילין

1239להדליק בו נר בכל ארץ אשכנז, והטעם, מאחר שהעולם נזהרים בו באותו נר חשבינן ליה כצורך

1240גדול, ועל כן התירו, דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה בפרט לעניין זה).

1241וכן הוא בפנים ס"ב (ומותר לומר לו

1242להדליק בין השמשות נר של יום מיתת אביו או אמו, שמאחר שהעולם נזהרים בזה הרי זה

1243כצורך גדול, וכל שהוא צורך גדול בענין שאם לא יעשנו יהיה לו צער, לא גזרו עליו

1244בבין השמשות, אע"פ שאין בו צורך שבת כלל).

1245[1316] פכ"ד ה"י (וכן אם

1246היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי זה מותר), דמיירי שהוא לצורך

1247שבת, וסגי אף בלא צורך גדול.

1248[1317] שכתב הרמב"ם

1249פכ"ד ה"י (וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי

1250זה מותר). ובכ"מ שם (כתב הר' אברהם בנו של רבינו בתשובה ... ומה שכתב דהוא

1251הדין לאם היה טרוד או נחפז, למד כן מדתנן ספק חשיכה מערבין עירובי חצירות, ואין בהנחתן

1252מצוה, אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום).

1253[1318] "ומו"ח

1254ז"ל פירש דדוקא לצורך שבת מיירי, ואפילו הכי בעינן שיהיה טרוד ...

1255ובסמ"ג כתוב והוא שיש בו צורך מצוה או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה

1256עכ"ל, משמע כל דבר שהיה נחפז עליו ואם לא יעשה כן יהיה צער, כה"ג התירו

1257לו השבות בין השמשות".

1258[1319] תוכן המשך הדברים בקונטרס

1259אחרון זה:

1260על

1261טעם איסור עירוב תחומין בבין השמשות, כתב המ"א "דמקנא ביתא הוא";

1262ולא כתב כטעם רש"י "שהוא תיקון מעליא".

1263כיון

1264דלא קיי"ל כרש"י שגזרו על השבות בין השמשות בתיקון מעליא, אלא גם בזה

1265התירו במקום מצוה. ולכן הוזקק לטעם אחר שאסרו עירוב תחומין בין השמשות.

1266לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

1267ע' תקלח. כנישתא דבי רב ע' תפז ואילך.

1268[1320] ס"ק ד (ואין מערבין,

1269דמקנא ביתא הוא).

1270[1321] לד, א ד"ה בעירובי

1271תחומין (תיקון מעליא דאסמכוה רבנן תחומין אקראי ... אבל עירובי חצרות חומרא בעלמא הוא,

1272ולא מיקרי שביתה מעלייתא, וספקא דבין השמשות שפיר דמי).

1273הובא לקמן סי' רעא קונטרס אחרון ס"ק

1274ב (יש לו אסמכתא מדאורייתא ...

1275דהא מהאי טעמא חמירא עירובי תחומין מעירובי חצרות, לפרש"י ותוס' בשבת דף

1276ל"ד).

1277[1322] דאמרינן במסכת עירובין

1278לב, ב (רבי היא, דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרינן עליו בין השמשות), ושם לד,

1279ב (רבנן היא, דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות).

1280ומפרש רש"י במשנה כאן ד"ה ספק

1281חשכה (אע"ג דשבות בעלמא היא, קסבר גזרו על השבות אף על בין השמשות). ולכן

1282אסרו במשנה לעשר (ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי), וכן אסרו לערב עירובי

1283תחומין. ומה שהתירו עירובי חצרות הוא מטעם הנ"ל (עירובי חצרות חומרא בעלמא הוא,

1284ולא מיקרי שביתה מעלייתא, וספקא דבין השמשות שפיר דמי).

1285[1323] פכ"ד ה"י

1286(דלעיל הערה 1239),

1287דמשנה דידן סבירא ליה כרבי (דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרינן עליו בין

1288השמשות). ומה שאסרו לעשר הוא מטעם שלא התיר רבי אלא בדאיכא מצוה או דוחק, וכאן

1289מיירי שאין בו דוחק ומצוה, ומכל מקום מערבין עירובי חצרות "לפי שהוא נחפז

1290ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל בחצר, וגם הוא דבר מצוה".

1291ולפי זה יוקשה למה אסרו עירובי תחומין,

1292שהרי גם בהם "נחפז ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל בחצר, וגם הוא דבר מצוה".

1293ולכן הוצרך המ"א לבאר הטעם האמור

1294כאן (דמקנא ביתא הוא).

1295[1324] סעיף א (ומותר לומר לגוי

1296בין השמשות להדליק נר לצורך שבת; וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או

1297שהוא טרוד ונחפז עליה). שהוא כדעת הרמב"ם הנ"ל. ומכל מקום אסרו לערב

1298עירובי תחומין.

1299[1325] כדלעיל סי' קנח ס"א

1300(שמן התורה אין תרומה נוהגת אלא בדגן תירוש ויצהר, שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך

1301וגו'), ושם נסמן.

1302[1326] טור ושו"ע סי' תטו ס"א

1303(אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה).

1304[1327] כמבואר בלבוש שם, ובט"ז שם ס"ק א (הטעם

1305דלמיקנא ביתא ביום טוב לא). וכדאמרינן ביצה יז, א (דלמקני שביתה בשבתא

1306לא).

1307וראה גם לקמן סי' תצה

1308קונטרס אחרון ס"ק יא

1309(ולא אסרו עירובי תחומין אלא מפני שקונה שביתה, דהיינו קניית רשות).

1310[1328] תוכן המשך הדברים בקונטרס

1311אחרון זה:

1312בפנים

1313ס"ג נתבאר שאחר קבלת שבת אסור להטמין אפילו לדבר מצוה, כנפסק בשו"ע כאן.

1314ואף

1315שבשו"ע סי' שצג הובאו ב' דעות, ודעה הראשונה בסתם להיתר. העיקר כהאוסרים

1316כדמוכח מהפוסקים.

1317אחר

1318כך מיישב, שאפשר הכל מודים לאסור בקבלת עיצומו של יום השבת, על ידי תפלת שבת

1319ועניית ברכו. ומה שהובאו ב' דעות בשו"ע סי' שצג, היינו בקבלת תוספת שבת.

1320לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

1321ע' תקלט ואילך. כנישתא דבי רב ע' תפט ואילך.

1322[1329] "אחד עירובי חצרות

1323ואחד שיתופי מבואות מערבין אותם בין השמשות, ואפילו אם כבר קבל עליו תוספת שבת.

1324ויש אוסרים אם קבל עליו תוספת שבת". והכלל בשו"ע, שהעיקר כסברא הראשונה

1325שהביא בסתם (ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל עג).

1326וכן הקשה בתוספת שבת ס"ק יג (ויש

1327לתמוה על המחבר שסתם כאן לאיסור, ובסי' שצ"ג הביא מתחילה בסתם דעת המתיר,

1328ובשם יש אומרים לאיסור. וכבר נודע דזה דרך המחבר לפסוק כדעה ראשונה שהביא בסתם). וראה

1329כללי הפוסקים וההוראה כלל נ.

1330[1330] בשו"ע סעיף ד (אחר

1331עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא, אין מערבין ואין טומנין, משום דהוא קבליה

1332לשבת עליה).

1333[1331] וכן הוא לקמן שם ס"ט

1334(לא התפלל תפלת ערבית של יום טוב, וגם עדיין לא קבלו רוב הצבור עליהם קדושת יום

1335טוב, דהיינו שעדיין לא אמרו ברכו של תפלת ערבית של יום טוב, שאמירת ברכו הוא קבלת

1336שבת ויום טוב כמ"ש בסי' רס"א. אבל אם כבר אמרו רוב הצבור ברכו, הרי הוא

1337נגרר אחר רוב הצבור, וחל גם עליו קדושת יום טוב, ואסור לערב עירובי תבשילין כמו

1338ביום טוב עצמו).

1339[1332] ס"ק א (ואם קיבל

1340עליו שבת כגון שאמר ברכו אסור. עיין סוס"י רס"א).

1341[1333]

1342ס"ק ג (כתב הראב"ן אפילו לא עירב עד אחר ברכו, יכול לערב כל זמן שהציבור

1343לא התפללו תפלת יום טוב, כי קבלת יום טוב לא הוה עד תפלת יום טוב). הרי שעכ"פ

1344אחר תפלת יום טוב אסור לערב.

1345[1334] בקונטרס אחרון שם ס"ק

1346ח.

1347[1335] קנא, א ד"ה אמר ר'

1348יהודה (וכתבו בתוספות, דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה ... אבל

1349לגוי אסור לומר לו שמור לי פירותי שהוא חוץ לתחומי, דכל דבר שאינו עושה אינו אומר

1350לגוי ועושה). וראה כנישתא דבי רב.

1351[1336] סד, ב ד"ה

1352ומדאמרינן, שהביא דברי הרשב"א.

1353[1337] "ואיני כדאי להכריע,

1354אבל תמוה לי הוכחה זו ... ואין שום הוכחה מזה לחלק בין קבלת שבת לספק חשיכה, כן

1355נראה לי".

1356[1338] "ויש אוסרים כו', על

1357דיעה זו קשה לי ... וצ"ע".

1358[1339] כדלעיל (הערה 1333).

1359[1340] סי' שצג ס"ב, שגם

1360המתירים (הסוברים שדין קבל עליו כדין בין השמשות) לא התירו אלא בשעת הדחק או לדבר

1361מצוה.

1362[1341] כמבואר בפנים סוף

1363ס"א (ולדבר מצוה מותר לעשות בה כל דבר ש[האי]סור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים.

1364וכן אם הוא טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות, הרי זה מותר), ושם

1365נסמן (הערה 1239).

1366[1342] שבת ח, ב (רבי היא דאמר כל

1367דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות).

1368[1343] "היכא דפליגי בשעת

1369הדחק, כגון בעיגון או בדיני נפשות, ודאי הלכה כדברי המרובין".

1370וראה שארית יהודה יו"ד סי' לח.

1371כללי הפוסקים וההוראה סי' קא.

1372[1344] "ובעיני הדבר תמוה

1373מאוד שיהא חמור תוספת שבת, שהוא מקבלו ברצונו, ואינו אלא עשה בעלמא, מבין השמשות

1374שהוא ספק איסור סקילה ... והנלע"ד הוא דאפילו בהתפלל וקיבל עליו שבת נמי

1375אמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. וההיא דהטמנת חמין

1376דהתוספתא שאני, כיון דכל עיקר התקיעה היא כדי שיסלק המסלק ויטמין המטמין, שזהו דבר

1377הנהוג בכל ערב שבת ... ונמצאת תקנת חכמים נעקרת מכל וכל".

1378[1345] סוכה פ"ד ה"ז

1379(גמר מלקרות [תקיעה שלישית], אפילו מיחם בידו אין טומנין, אלא מניחו בארץ). שמכאן

1380מוכיח דינו במרדכי רמז רצ (ופסק ר' יואל, והוא הדין לאחר תפלת ערבית יכולין לערב אם

1381יום הוא ... ושוב מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה כן ... ומקצת תלמידיו אסרו, ואמרו דיש

1382חילוק בין קבל עליו שבת ללא קבל, וחזר בו הרב ואסר. והביא ראיה מן

1383התוספתא במסכת סוכה, התחיל לתקוע שלישית, אפילו מיחם בידו מניחו על הארץ, ואילו

1384גבי ספק חשיכה תנן במתניתין מערבין וטומנין, אלמא חומר בקבלה מבספק).

1385[1346] שבת לד, א (סתם

1386קדירות רותחות הן), ופרש"י (שסמוך לבין השמשות הוא מעבירם מעל האוּר, וליכא למיחש

1387לשמא נצטננה וירתיחנה).

1388וכן הוא לעיל סי' רנז ס"ב (אבל

1389בבין השמשות, אע"פ שהוא ספק חשכה, מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, לפי

1390שסתם קדרות עדיין רותחות הן בבין השמשות, שסמוך לבין השמשות מעבירן מעל גבי האור,

1391ואין לחוש שמא נצטננה וירתיחנה).

1392[1347] אפילו לפירש"י במשנה

1393שלפנינו לד, א ד"ה ספק חשכה (אע"ג דשבות בעלמא היא, קסבר גזרו על השבות

1394אף על בין השמשות), דהיינו כדעת רבנן בעירובין לד, ב (רבנן היא, דאמרי כל דבר שהוא

1395משום שבות גזרו עליו בין השמשות). מכל מקום התירה המשנה ההטמנה, מטעם הנ"ל (וטומנין

1396את החמין).

1397[1348] מלבד שליחות הנכרי,

1398כמבואר בהמשך הסעיף, ולקמן סי' רסג סכ"ה, וקונטרס אחרון שם ס"ק ח.

1399[1349] היינו בזמן זה של בין

1400השמשות, וזמן קבלתו את השבת, לא שייך טעם איסור ההטמנה כנ"ל.

1401[1350] מאותו טעם שאסרו ההטמנה

1402אחר קבלת שבת, מאותו טעם אסרוהו אף לצורך מצוה ושעת הדחק, כמבואר בפנים ס"ג (אסור

1403לו לעשות בעצמו כל שבות אפילו קודם בין השמשות, אפילו לדבר מצוה וצורך גדול), ושם

1404נסמן (הערה 1268).

1405[1351] בקונטרס אחרון ס"ק א

1406(אם אין לו תבשילים אחרים, מיקרי דבר מצוה וצורך שבת). ובתוספתא אסר בסתם, אף

1407באופן זה שאין לו תבשילים אחרים.

1408[1352] בשו"ת חכם צבי שם (ודעת

1409הרמב"ם ז"ל נלע"ד שהיא כדעת רבינו יואל ז"ל, דאפילו לאחר

1410התקיעה טומנין ומערבין ... ובפ"ד כתב, ספק חשכה ספק אינה חשכה מותר לטמון את

1411דבר חם, ועל כרחך בסתם כל המקומות מיירי שדרכן לתקוע, ואפילו הכי שרי אחר כך.

1412ואותה התוספתא אפשר דסבירא ליה דלאו הלכתא היא).

1413[1353] פ"ד ה"ד (ספק חשיכה

1414ספק אינה חשיכה מותר לטמון).

1415[1354] לה, ב (התחיל לתקוע תקיעה

1416שלישית סילק המסלק והטמין המטמין). והיינו כדברי התוספתא, שאפשר להטמין רק קודם

1417סיום תקיעה שלישית, ולא אחריה, שכבר קיבלו את השבת.

1418[1355] פ"ה הי"ט (התחיל

1419לתקוע תקיעה שלישית, סילק המסלק והטמין המטמין).

1420אלא על כרחך מה שהתיר הרמב"ם

1421להטמין בבין השמשות מיירי שלא קיבל את השבת עדיין.

1422[1356] י, א ד"ה ומדאמרינן

1423(ראיתי לבעל הלכות ז"ל שאומר והיכא דקא בעי אדלוקי נר חנוכה ונר שבת, ברישא

1424מדליק דחנוכה והדר מדליק של שבת, דאי אדליק דשבת ברישא, איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה,

1425משום דקבלה לשבת עליה ... וברייתא נמי בסוף פרקין מוכחא שהמלאכה האחרונה שהיו

1426עושים בערב שבת היתה הדלקת הנר, דקתני התחיל לתקוע תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין

1427המטמין והדליק המדליק, ודאי שאדם יכול להטמין יותר סמוך לשבת מלהדליק את הנרות,

1428דהא תנן בפרקין (לד, א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות אבל מערבין

1429וטומנין את החמין, וכיון שכן, איפכא הוה ליה למתני, הדליק המדליק וסילק המסלק

1430והטמין המטמין, אלא ודאי היינו טעמא משום דרבנן הכי תקון שתהא הדלקה מלאכה אחרונה

1431ושלא יעשה אחריה מלאכה כלל, והיינו טעמא לפי שהדלקה מלאכת מצוה היא לצורך שבת,

1432וכדאמרינן לקמן (כה, ב) הדלקת נר בשבת חובה, ונמצא שהיא כתחלת שביתה וכקבלתה).

1433[1357] הל' חנוכה ד"ה פסק (והיכא

1434דבעי אדלוקי נר חנוכה ונר שבת, ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק דשבתא, דאי אדליק

1435דשבת ברישא, איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה, משום דקבלה לשבת עליה).

1436[1358] כי גם הדלקת הנר היא קבלת

1437שבת (כמו תפלת ערבית), כדלקמן סי' רסג ס"ז (המנהג ... שאותה אשה

1438המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו, ולכן תתפלל מנחה תחלה), ושם נסמן (הערה 1500).

1439[1359] דלא קיי"ל

1440כבה"ג מדינא, אלא ממנהג, כמבואר לקמן סי' רסג ס"ז (ויש חולקים על זה

1441ואומרים שאין קבלת שבת תלויה כלל בהדלקת נרות ... וכן עיקר ... אבל המנהג הוא

1442כסברא הראשונה, שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו, ולכן תתפלל מנחה תחלה).

1443[1360] כדתניא לה, ב (שש תקיעות

1444תוקעין ערב שבת ... ראשונה ... שניה ... שלישית ... ותוקע ומריע ותוקע ושובת). וכן

1445נפסק ברמב"ם פ"ה הי"ט (תקיעה ראשונה ... שניה ... שלישית ... ותוקע

1446ומריע ותוקע ושובת).

1447אלא שנהגו כן כשהיו ישראל בישובן,

1448כדלעיל סי' רנו (כשהיו ישראל בישובן תקנו חכמים לתקוע שש תקיעות).

1449[1361] "ונראה לי דצריך

1450לומר גם כן ערבתם עירובי חצרות כמ"ש הטור, דאע"ג דמותר לערב בין השמשות,

1451היינו משום מצוה התירו שבות, ואם כן לכתחלה יש להזהירם שלא יבואו לידי כך".

1452ואם כן אולי נאמר כן גם לענין הטמנה,

1453שהאמור בתוספתא להקדים ההטמנה, הוא רק לכתחלה.

1454[1362] אחרי שביאר ההוכחות

1455דקיי"ל שאחרי קבלת שבת אסור להטמין ואפילו לצורך מצוה.

1456בא

1457ליישב, שאפשר הכל מודים לאסור בקבלת עיצומו של יום השבת. ומה שהובאו ב' דעות

1458בשו"ע סי' שצג, היינו בקבלת תוספת שבת.

1459[1363] כאן בפנים ס"ג (אם

1460כבר קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום ... אסור לו לעשות בעצמו

1461כל שבות, אפילו קודם בין השמשות, אפילו לדבר מצוה וצורך גדול, כגון להטמין חמין

1462לשבת בדבר שאינו מוסיף הבל אפילו אין לו מה יאכל בשבת), ולקמן סי' שצג ס"ב (אם

1463התפלל תפלת ערבית של שבת הרי קבל עליו שבת עצמה כיון שהתפלל תפלת ליל שבת ונאסר

1464בכל השבותים כמו בשבת עצמה).

1465[1364] והיינו שב' הדעות דלקמן

1466סי' שצג מיירי בקבלת תוספת שבת, ומה שנפסק כאן בפשיטות לאיסור מיירי בקבלת עיצומו

1467של יום, וכפי שיתבאר לקמן (אלא שבתור מאמר המוסגר, מתרץ תחלה קושיית הט"ז).

1468ואף שבדעת המתירים נתפרש דהיינו אף אחר

1469תפלת ערבית, כמבואר במרדכי רמז רצ (פסק ר' יואל והוא הדין לאחר תפלת ערבית יכולין

1470לערב אם יום הוא), היינו כיון שלדעתו גם תפלת ערבית היא רק קבלת תוספת שבת, כמבואר

1471בדעה זו שבמרדכי שם (דעניית ברכו כתקיעת שופר הוא, וקודם ספק חשיכה היו מקבלין שבת

1472ותוקעין, כדי להוסיף מחול על הקדש).

1473משא"כ לדידן שתפלת ערבית ועניית

1474ברכו הם קבלת עיצומו של יום, פשוט שאחר זה אסור לערב ולהטמין.

1475וראה ערך שי או"ח סי' רסא ס"ד.

1476[1365] בסי' שצג ס"ק ד הקשה

1477הט"ז על דעת האוסרים לערב אחר קבלת תוספת שבת, מהא דתנן לד, א (שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב

1478שבת עם חשכה ... ערבתם ... ספק חשכה ספק אינו חשכה ... מערבין), ובגמרא שם (קשיא אמרת

1479שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עם חשכה אין, ספק חשכה ספק אינו

1480חשכה לא, והדר תני ספק חשכה ספק אינו חשכה מערב ... לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן

1481בעירובי חצרות).

1482ועל זה מקשה הט"ז שם (אמאי לא

1483מוקמי אידי ואידי בעירובי חצרות, ורישא מיירי בקיבל עליו תוספת שבת, בזה אסור ...

1484וסיפא מיירי קודם קבלת שבת).

1485אמנם לפי הנ"ל שלא אסרו לערב חצרות

1486אלא בקבלת עיצומו של יום, אתי שפיר, שהרי אינו צריך לקבל עיצומו של יום מבעוד יום,

1487אלא תוספת שבת, כמבואר בפנים ס"ד (יש אומרים שמצות עשה מן התורה להוסיף מחול

1488על הקדש).

1489וכיון דתנן "צריך אדם לומר

1490עם חשכה ... ערבתם", והיינו שאסור לערב אחר קבלת תוספת שבת, שוב אי אפשר לתרץ

1491דמיירי בעירובי חצרות, שהרי מותר לערב גם אחר קבלת תוספת שבת, והרי אינו חייב לקבל

1492עליו עיצומו של יום מבעוד יום.

1493*

1494כל זה הוא לתרץ קושיית הט"ז לדידן

1495שמחלקים בין קבלת תוספת שבת לבין קבלת עיצומו של יום.

1496אמנם מה שהט"ז הקשה כן על הדעה

1497האוסרת גם אחר קבלת תוספת שבת, שהובאה בשו"ע סי' שצג. על זה אינו מתרץ כאן.

1498[1366] עתה ממשיך לבאר החילוק

1499בין קבלת עיצומו של יום, דמיירי הכא, לבין קבלת תוספת שבת, דמיירי התם.

1500וכן חילק בדגול מרבבה (ונראה דשם קאמר

1501שקיבל תוספת שבת, ומיירי שאמר בפירוש שמקבל תוספת שבת, אם כן לא קיבל רק איסור

1502עשה, משום הכי יש להקל בשבות ... אבל כאן מיירי אחר עניית ברכו, שמן הסתם מקבל

1503קדושת השבת ממש, השמיט דעת המיקל).

1504[1367] שהרי דין תוספת שבת (כאן

1505ס"ד) למדים מתוספת יום הכיפורים

1506האמורה בתורה (כדלקמן סי' תרח ס"ז), שהיא אף בלא קבלת עיצומו של יום בערבית

1507או ברכו.

1508[1368] שם הביאו מחלוקת הפוסקים

1509אי סגי במה שהפסיק סעודתו, או דוקא כשקיבל עליו תענית, אבל לכל הדעות סגי אף בלא

1510תפלה ועניית ברכו.

1511[1369] כדלעיל ס"א (ואם עשה

1512חייב אשם תלוי), ושם נסמן (הערה 1234).

1513[1370] סי' יא (ובעיני הדבר תמוה

1514מאוד שיהא חמור תוספת שבת, שהוא מקבלו ברצונו, ואינו אלא עשה בעלמא, מבין השמשות

1515שהוא ספק איסור סקילה).

1516[1371]

1517וכן הוא בפנים ס"ה (בין השמשות אינו נחשב לתוספת, שהרי הוא

1518ספק לילה ואסור בו במלאכה מן התורה בלא מצות תוספת), ושם נסמן (הערה 1287). סי' תרח ס"ב (ותוספת

1519זה צריך שיהא קודם בין השמשות, דאלו בין השמשות עצמו (ספק יום) ספק לילה הוא ואינו

1520נקרא תוספת).

1521וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 233.

1522חי"ט ע' 58. שלחן המלך ע' קפ. המועדים בהלכה ע' פא. חקרי הלכות ח"א ע'

1523יד, א. קובץ דברי תורה חט"ו ע' עג.

1524[1372] שיהי' דינו כמו בין

1525השמשות.

1526[1373] וכדלקמן בסוף הקונטרס

1527אחרון.

1528[1374] ולענין ראש חודש חנוכה

1529ופורים, נתבאר לעיל (הערה 1281).

1530[1375] ס"ק א (אחר שקיבל

1531בפירוש שלא לאכול, חל עליו גם איסור רחיצה, דחומר ט' באב מתחיל מאותה שעה).

1532[1376] ס"ק ג (אבל אין צריך

1533להוסיף מבעוד יום) וס"ק ד (ואם קבל התענית מבעוד יום אסור ברחיצה).

1534[1377] הל' שביתת עשור פ"א

1535ה"ו, וכנסמן לעיל (הערה 1276).

1536[1378]

1537כדלקמן סי' רסג סט"ז

1538(אם קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת

1539השבת, ואסור בעשיית מלאכה), ושם נסמן (הערה 1588).

1540וראה מחשבת חיים סוס"י עז. אז

1541נדברו ח"א ע' טז. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 122.

1542[1379] ולעיל שם ס"ה (מי

1543ששכח ולא הניח תפילין כל היום, ונזכר אחר שהתפלל תפלת ערבית מבעוד יום, יש מי

1544שאומר שאסור לו להניחן אז, לפי שכבר עשאו לזמן זה לילה). וראה גם לעיל סי' קפח סי"ז.

1545[1380] ס"ק ז (אבל אם הוא

1546לא התפלל ערבית, אף על פי שהציבור התפללו, מותר להניח תפילין ... דהא תפילין בלילה

1547נמי אינן אלא דרבנן). הרי שלענין דאורייתא סגי אף במה שהצבור התפללו.

1548[1381] "לאחר תפילת ערבית,

1549הואיל והתפללו כבר, או אפילו אם היא לא התפללה אלא הקהל התפללו כבר, עשו אותו מקצת

1550היום לילה ... חשבינן לאחר תפלת ערבית לילה".

1551הובא בפס"ד צמח צדק יו"ד סי'

1552קצו ס"ג.

1553[1382] כז, ב (אמר ליה רבי ירמיה

1554בר אבא לרב מי בדלת (מן המלאכה, הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך, רש"י), אמר ליה

1555אין בדילנא ... רב צלי של שבת בערב שבת).

1556[1383] מ, ב (כיון דאמר זמן

1557קבליה עליה).

1558[1384] היינו שמועלת (לא רק

1559לאיסור אכילה שקבל עליו, אלא) לכל חומרותיו (חמשת עינויים), כיון שקיבל עליו

1560עיצומו של יום.

1561[1385] סוף סעיף א (משקיבל עליו

1562התענית, שאסור לו לאכול, אסור נמי לרחוץ ולסוך).

1563[1386] כנסמן לעיל (הערה 1375).

1564[1387] כנסמן לעיל (הערה 1376).