Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Shabbos Part 2 (Simanim 253-256)·Who may light candles and errors on a cloudy dayשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו)·רסג מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן

ארסג מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן
ובו כ"ה סעיפים
חובת הדלקת נרות שבת
א תיקנו

בחכמים שיהיה לכל אדם נר דולק

גבשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת, משום שלום בית,

דשלא יכשל בעץ או באבן.

הוחייב כל אדם כשאוכל סעודת הלילה לאכלה אצל אור הנר, שזה בכלל

ועונג שבת הוא. (א) ועיקרמצות הדלקת

זנרות הוא נר זה שאוכל אצלו. ויהא זהיר בו לעשותו יפה.

חוכל הזהיר בו זוכה לבנים תלמידי חכמים,

טשנאמר כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה בא אור תורה.

יויש מכוונים לעשות ב' פתילות בנר זה,

יאאחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.

יבובנרות של שעוה או של חלב וכיוצא בהן

יגמדליקין ב' נרות.

ידויכולין גם כן להוסיף ולהדליק ג' או ד',

טוכי יכולין להוסיף על דבר המכוון כנגד דבר אחר, רק שלא יפחות.

טזולכן אשה ששכחה פעם אחת להדליק נוהגין שמדלקת כל ימיה ג'.

יזואם שכחה כמה פעמים מוספת בכל פעם, כדי שיהיה לה היכר וזכרון שתהא זהירה מכאן

יחולהבא בכבוד שבת ולא תבא לידי שכחה.

יטאבל אם נאנסה ולא הדליקה, כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בזה, אינה צריכה להוסיף

ככנגד זה.

כאויש נוהגין להדליק לעולם ז' נרות. ויש נוהגים להדליק עשרה,

כבמטעם הידוע להם.

כגונוהגין להדליק בבית הכנסת ב' נרות של שעוה כרוכים, לזכור

כדשזכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ואף בביתו טוב לעשות כן לפי טעם זה.

כהוגם כדי להרבות האורה

כולהידור מצוה. ועל נרות של בית הכנסת אין מברכין מטעם שיתבאר:

כזב מי שאין לו מעות לקנות נר לשבת, חייב

כחאפילו לחזר על הפתחים בשביל נר זה.

כטואין זה בכלל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, לפי שזהו בכלל

לעונג סעודת הלילה, שכשאוכלה בלא נר אין לו עונג ממנה כל כך, וסעודת הלילה היא

לאמעיקר סעודות השבת,

לבואינה דומה לסעודה שלישית, שעליה אמרו

לגעשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, כמו שנתבאר בסימן רמ"ב:

לדג ואפילו מי שיש בידו מעט מעות וצריך

להליקח בהם מאכלים לשבת ולא יהיה לו במה לקנות נר, הרי הנר קודם לכל המאכלים של שבת,

לוחוץ מפת שהפת קודמת לנר,

לזשהיא עיקר מצות הסעודה, כמו שיתבאר בסי' רע"ד:

לחד ואם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ונר

לטלשבת, נר שבת קודם.

מואף על פי שקידוש היום הוא מן התורה, מכל מקום על היין אינו אלא מדברי סופרים,

מאוגם אפשר לקדש על הפת,

מבולפיכך נר שבת קודם משום שלום ביתו, שמצטערין בני ביתו לישב בחשך

מגולאכול.

מדולכן אם יש לו נר אחד לאכול אצלו, די בכך, ויקנה אחר כך יין

מהלקידוש

מו:

מזה אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות

מחבבתיהם נר דלוק בשבת,

מטאלא שהנשים מוזהרות בו יותר,

נמפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית,

נאועוד מפני שהיא כבתה נרו של עולם, לכך נתנו לה מצות הדלקת נר שבת שתתקן מה שקלקלה.

נבולפיכך אף אם ירצה הבעל להדליק בעצמו, האשה קודמת.

נגומכל מקום טוב שהוא יתעסק בתיקון הפתילות והנרות,

נדוגם ידליק בשאר חדרים שאין אשה מדלקת שם.

נהונוהגין כשהאשה יולדת, הבעל מדליק ומברך בשבת הראשונה.

נואבל בשאר השבתות, אע"פ שהיא נדה, וכן בכל פעם כשהיא נדה, מברכת בעצמה

נז(עיין סי' פ"ח):

נחקבלת שבת בעת ההדלקה והברכה
ו לא

נטיקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול, לפי שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת. וגם לא

סיאחר.

סאואם רוצה להדליק הנר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת באותה שעה סמוך להדלקה, רשאי,

סבכי כיון שמקבל עליו שבת לאלתר אין זו הקדמה. ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה,

סגשהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה (עיין סי' רס"א).

סדואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך

סהלכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת,

סוכדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת. ומכאן סמכו הקדמונים שהיו משגרים

סזהתינוק[ו]ת מבית הכנסת לבתיהם קודם ברכו שיצוו להדליק אז ולא ידליקו קודם מנחה, כיון שאינן מקבלים אז עליהם את השבת:

סחז יש אומרים שכיון שהדליק נר שבת חל עליו

סטהשבת ונאסר בעשיית מלאכה, אלא אם כן התנה שאינו מקבל עליו שבת

עבהדלקה זו.

עאועל פי זה נוהגות הנשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן

עבשהדליקו בה הנרות, ואינן מכבות אותה,

עגשכבר חל עליהן שבת בגמר הדלקה זו. אבל יכולות להדליק נרות הרבה, שכולן מצות הדלקה

עדאחת הן, ואין קבלת השבת חלה עד אחר גמר ההדלקה.

עהויש חולקים על זה

עוואומרים שאין קבלת שבת תלויה כלל בהדלקת נרות, אלא בהתחלת תפלת ערבית של שבת,

עזשכיון שאמר הש"ץ ברכו הכל פורשים ממלאכתם.

עחוכן עיקר (ומכל מקום לדברי הכל צריך שיקבל שבת לאלתר אחר ההדלקה כמו שנתבאר למעלה).

עטאבל המנהג הוא כסברא הראשונה, שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה

פבהדלקה זו,

פאולכן תתפלל מנחה תחלה. אבל שאר בני הבית מותרים במלאכה עד

פבברכו.

פגואפילו אותה אשה אם התנית תחלה אפילו בלבה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו, מועיל לה

פדתנאי זה,

פהבמקום הצורך, אבל שלא במקום הצורך אין לסמוך על התנאי,

פולפי שיש אומרים

פזשאין תנאי מועיל כלל לפי דעת האומרים שקבלת שבת תלויה בהדלקת נר שבת.

פחוכל זה כשהדליקה הנרות שעל השלחן, שהן עיקר המצוה, ובהן תלויה

פטקבלת השבת. אבל שאר הנרות שמדלקת בבית ובשאר חדרים, אין קבלת שבת תלויה בהן לדברי

צהכל,

צאומותר לה לעשות אחריהן כל המלאכות עד שתדליק נרות שעל השלחן.

צבוכל זה באשה. אבל באיש המדליק אין בו שום מנהג כלל, ומעמידין

צגעל עיקר הדין שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות, אלא באמירת ברכו. ומכל מקום טוב

צדלהתנות לכתחלה:

צהח המדליק נר של שבת ויום טוב, אחד האיש

צוואחד האשה, חייבים לברך

צזעובר לעשייתן,

צחבא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת,

צטאו של יום טוב,

קכדרך שמברכים על שאר כל מצות מדברי סופרים,

קאעובר לעשייתן.

קבוהמנהג שמברכים אחר ההדלקה, לפי שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה

קגלשבת ותהא אסורה להדליק. ואף ביום טוב מדליקין תחלה, כדי שלא

קדלחלק בברכה אחת, לברך אותה פעמים קודם הדלקה ופעמים אחר כך.

קהוכדי שתהא הברכה עובר לעשייה, אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה, דהיינו שמשימה ידה

קולפני הנר

קזמיד אחר ההדלקה עד אחר גמר הברכה, ואז מסירה ידה ונהנית מן האור וזה נקרא עובר

קחלעשייה:

קטהשתתפות בפרוטה
ט בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם,

קיצריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו, אע"פ שאינם אוכלים שם, לפי שהדלקת נר בשבת חובה

קיאאף בלא אכילה, כדי שלא יכשל בעץ ואבן כמ"ש למעלה.

קיבאבל מי שהוא אצל אשתו ומדליק בכל החדרים שהולך שם בשבת כמו

קיגשנתבאר למעלה,

קידאין צריך לברך עליהם, לפי שאשתו מברכת בשבילו בבית אכילה.

קיהאבל כשאינו אצל אשתו אינו נפטר בברכת אשתו, כשיש לו חדר מיוחד

קיושם במקום שמתארח.

קיזואם

קיחאין לו חדר מיוחד שם (ואפילו אם יש לו, אלא שבעל הבית משתמש שם גם כן, וצריך הבעל

קיטהבית להדליק שם נר שלו), אין האורח צריך להדליק שם כלל, כיון שיש לו שלום בית

קכבמקום שהוא שם,

קכאוגם מצות הדלקת נר שבת הוא מקיים במה שמדליקים נר שבת בביתו

קכב(משלו).

קכגאבל אם אין לו מי שידליק בביתו (או אפילו אם מדליקים שם אלא

קכדשאינן מדליקים משלו, אינו נפטר בהדלקתם, אף אם הוא בענין שכשהיה אצלם נפטר בהדלקתם,

קכהכגון שסמוך על שלחנם שנעשה מכלל בני ביתם ונפטר בנר שלהם,

קכומכל מקום עכשיו שאינו אצלם אינו נפטר בנרם, אלא) צריך הוא לקיים מצות הדלקת נר שבת

קכזבמקום שהוא, על ידי שיתן פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בנר שלו,

קכחאו שיַקנה לו בעל הבית חלק בנר שלו במתנה, כמו שיתבאר בסי' תרע"ז

קכטלענין נר חנוכה.

קל(במה דברים אמורים כשאוכל שם משלו. אבל אם הוא סמוך על שלחן

קלאבעל הבית, נעשה כבני ביתו של בעל הבית, ויוצא בנרו של בעל הבית, ואינו צריך להשתתף

קלבעמו כלל כמו שיתבאר שם).

קלגוכל זה כשאין לו חדר מיוחד שם:

קלדמתי אפשר לברך על ההדלקה
י ב' או ג' בעלי בתים שאוכלין על שלחן

קלהאחד, ומברכים כל אחד על מנורה שלו, יש מפקפקין לומר שיש כאן ברכה לבטלה, לפי שכבר

קלויש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון.

קלזויש מיישבין המנהג, שכל מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת

קלחאורה בכל זוית. ומכל מקום אפילו לפי דעתם לא יברכו

קלטשנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה.

קמולדברי הכל יכול השני לברך בחדר המיוחד לו, אע"פ שאינו

קמאאוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה,

קמבמטעם שנתבאר למעלה.

קמגואפילו בחדר המיוחד לראשון, אם הראשון משתמש שום צרכי אכילה

קמדבאותו חדר, ועדיין לא היה [נר] שם, יכול השני

קמהלהדליק שם משלו, או ממה שיקנה לו הראשון, ולברך על הדלקה זו, אע"פ שהוא לא

קמוישתמש כלום אצל נרותיו:

קמזיא ולפיכך

קמחנוהגות מקצת הנשים בליל טבילה, שהן צריכות לחפוף ראשן וגופן בחמין מבעוד יום בבית

קמטהמרחץ אצל המקוה,

קנואי אפשר להן להדליק הנרות קודם לכתן לשם, לפי שהן מקבלות השבת על ידי הדלקת הנרות

קנאכמו שנתבאר,

קנבואסורות לרחוץ בחמין אחר כך,

קנגואינן רוצות לילך בין חפיפה לטבילה לביתן להדליק נרות, שמתייראות שלא יטנפם בלכתן

קנדותהא בהם חציצה, לכן מדליקין נרות שלהן בין חפיפה

קנהלטבילה בבית הכנסת של נשים, אם הוא סמוך לבית הטבילה, והשמש משתמש שם שום דבר

קנומצרכי אכילה לאור נרותיה,

קנזוכל שכן אם היא עצמה יכולה להשתמש שם שום דבר שתהנה בו בלילה לצורך אכילה.

קנחאבל אינה יכולה להדליק ולברך על נרות המיוחדים לבית הכנסת,

קנטשדרך להדליקן שם בכל שבת, אפילו אם תרצה להשתמש צרכי אכילה לאורן, לפי שנרות הללו

קסאינן עשויים להאיר ולהשתמש לאורן אלא לכבוד בלבד.

קסאומכל מקום יותר טוב שבליל טבילה ידליק הבעל ויברך.

קסב(או תלך בין חפיפה לטבילה לביתה להדליק שם.

קסגוכל שכן אם אפשר שתחוף בביתה, שזה יותר טוב.

קסדואם אי אפשר בכל אלה, תדליק ותברך קודם לכתה לבית הטבילה (ב) ותתנה שאינה

קסהמקבלת שבת בהדלקה זו,

קסושתנאי זה מועיל במקום הצורך כמו שנתבאר).

קסזוכן תעשה כשיש חופה בערב שבת,

קסחוצריכה לילך לשם ותתאחר שם עד אחר שקיעת החמה, ואי אפשר לה שתקבל שבת קודם לכתה

קסטלשם

קע(אזי תדליק ותברך, ותתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו. ומכל מקום אין לה להתנות תנאי

קעאזה אלא אם כן הבעל יקבל עליו שבת מיד סמוך להדלקתה,

קעבדכיון שהיא אינה מקבלת לאלתר לאחר הדלקתה, שצריכה לשהות הרבה בחפיפתה או בלכתה

קעגלחופה, אם כן אם גם הבעל לא יקבל לאלתר, יצטרך לכבות הנר ולחזור ולהדליקו סמוך

קעדלקבלת שבת כמו שנתבאר למעלה,

קעהונמצא שבירכה לבטלה).

קעואבל אין לה להדליק לכתחלה קודם לכתה בלא ברכה, ובבואה מהטבילה

קעזמשחשכה או מהחופה תפרוש ידיה לפני הנרות ולברך אז קודם שתהנה לאורן, וכן אם דעתה

קעחלבא מהחופה בבין השמשות אין לה לסמוך על זה שלא להדליק קודם לכתה ושתצוה לנכרי

קעטלהדליק כשתבא בבין השמשות,

קפושתברך היא על ידי פרישת ידיה מיד אחר הדלקת הנכרי, שלא תהנה לאורן עד אחר ברכתה.

קפאלפי שהאיך תברך וצונו להדליק והן דולקות כבר מקודם לכן, או על ידי הנכרי.

קפבומכל מקום (ג) בדיעבד ששכחה ולא הדליקה קודם בין השמשות

קפג(ד) ונזכרה בבין השמשות, יש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק ושתברך היא קודם

קפדשתהנה לאורן

קפה(דכיון שעיקר מצות הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש לאורה היא

קפועיקר המצוה,

קפזאלא שההדלקה היא התחלה והכנה למצוה זו, ולכן מברכים עליה. וזו ששכחה ולא בירכה

קפחבתחלת המצוה, יכולה לברך קודם עיקר המצוה דהיינו

קפטקודם שתהנה לאורן).

קצומכל מקום לא תצוה להדליק אלא נר אחד

קצאעל השלחן, שזהו עיקר המצוה (אבל נר אחד אפשר להתיר לה אף אם יש שם כבר נר דלוק,

קצבשמאחר שהנשים נזהרות מאד בברכה זו הרי זה כצורך גדול. שהתירו בו שבות בבין השמשות,

קצגכמו שנתבאר בסי' רס"א):

קצדיב סומא יכולה גם כן לברך על נר שבת, שהרי

קצההיא נהנית גם כן ממאורות, כמו שנתבאר בסי' ס"ט.

קצוומכל מקום אם יש לה בעל פיקח יברך הבעל.

קצזאך אם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים שבירכו והדליקו, אין לה לברך,

קצחשהרי אז אין מצוה בהדלקה זו אלא משום שמחה יתירה כמו שנתבאר למעלה,

קצטולה אין שמחה כלל מאור הנר:

ריג מצוה לעשות לכתחלה נרות ארוכים שידליקו

ראעד הלילה. ומכל מקום אם עשה נרות קטנים שאינן דולקים עד הלילה אין כאן ברכה לבטלה,

רבשכיון

רגשאכל לאורן ונהנה מהן בסעודת שבת.

רדאבל אם לא אכל לאורן, כגון שאכל בחצר, וע"ד שיתבאר בסי' רע"ג,

רהאם אינן דולקות עד הלילה שאז הוא נהנה מהן בחזרתו לבית שלא יכשל בעץ ואבן באישון

רואפילה ולילה,

רזהרי בירך לבטלה.

רחומכל מקום אם הוא בענין שהיה שם קצת חושך באיזה מקום סמוך לחשכה אם לא היו דולקות

רטשם, והשתמש שם באותו מקום שום דבר לאורן, אין בזה איסור:

רייד אם הדליק נר

ריאבמקום שאין משתמשין בו כלום בשבת, שאינו חייב להדליק שם נר, ואחר כך נטל נר זה

ריבהדלוק והניחו במקום שמשתמשים בו, לא יצא ידי חובתו בנר זה.

ריגדכיון שבשעה שהדליקו היה במקום שאין משתמשים בו בשבת, אינו ניכר שהודלק לכבוד השבת,

רידואם ברך על הדלקתו הרי זו ברכה לבטלה.

ריהאבל יכול לברך ולהדליק במקום שמשתמשין בו בשבת, אע"פ שאין

ריומשתמשים שם צרכי אכילה, אם הוא חדר שלו, או שהוא מיוחד לו,

ריזבין שיניחנו דולק שם, בין שיניחנו אחר כך אפילו במקום שאין משתמשים בו כלום בשבת,

ריחוידליק כאן נר אחר. דכיון שהנר שבירך עליו היה מונח שעה מועטת כאן במקום החייב בנר

ריטשבת, אין כאן ברכה לבטלה.

רכומכל מקום לכתחלה יש ליזהר לברך על אותן הנרות שהן כבר על

רכאהשלחן,

רכבולא על שאר הנרות אפילו אותן שבתוך הבית, ואפילו רוצה להניחן אחר כך על השלחן, לפי

רכגשעיקר המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין לאורן,

רכדוראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום שהוא עיקר המצוה.

רכהומכל מקום די שם בנר אחד

רכו(או ב' נרות כנגד זכור ושמור).

רכזאבל אם יש נשים רבות בבית אחד, יכולות לברך לכתחלה גם בשאר

רכחמקומות, ובלבד שיהא מקום שמשתמשים בו בשבת,

רכטאע"פ שאין משתמשים בו צרכי אכילה, אם הוא חדר המיוחד לה או לבעלה. ואם אינו

רלמיוחד לה, אינה יכולה להדליק שם, אלא אם כן משתמשים שם צרכי אכילה, אע"פ שהם

רלאאין משתמשים שם כלום אלא בעל הבית ובני ביתו, או אפילו אחרים משתמשים שם צרכי

רלבאכילה:

רלגטו (במה דברים אמורים כשאוכלת משלה. אבל

רלדאם היא (ה) סמוכה על שלחן בעל הבית, אינה יכולה לברך שם, אלא אם כן החדר

רלהמיוחד לה או לבעלה, שאם לא כן אינה חייבת כלל להדליק שם, שאין חיוב נר שבת חל עליה

רלוכלל, לפי שהיא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו.

רלזואף אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה שליח לפוטרו

רלחמחיובו שהוא חייב להדליק שם, לפי שמשתמש שם בשבת, אפילו משתמש שם צרכי אכילה,

רלטואפילו אם הוא או מקצת בני ביתו אוכלים שם, מכל מקום כיון שהוא או אשתו בירכו

רמבמקום אחד ונפטר בברכה זו לכל החדרים שחייב להדליק שם כמו שנתבאר למעלה,

רמאאם כן גם שלוחו אינו יכול לברך שם.

רמבויש חולקים על זה, וכן נתפשט המנהג במדינות אלו):

רמגקבלת שבת בערבית
טז אע"פ שלא התפללו הקהל עדיין, אם

רמדקדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום,

רמהחל עליו קבלת השבת ואסור בעשיית מלאכה, אפילו אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקבל

רמועדיין, אין זה מועיל כלום, כיון שהזכיר כבר עניינו של יום בתפלה:

רמזיז אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט

רמחנמשכים אחריהם בעל כרחם, ואסורים במלאכה אע"פ שלא היו

רמטבבית הכנסת אצל קבלת שבת, ואפילו אומרים בפירוש שאינם רוצים

רנלקבל שבת עדיין:

רנאיח ואם אירע שאחד לא תיקן עדיין מאכלו לשבת

רנבכשהצבור רוצים לומר ברכו, יש להם להמתין עליו (ממדת חסידות). ואם הוא סמוך לבין

רנגהשמשות אל ימתינו:

רנדיט אבל

רנהאם רוב הקהל לא היו בבית הכנסת, אינם נמשכים אחר המיעוט. ועיר שיש בה בתי כנסיות

רנוהרבה, אין הקהל המתפללין באחד מהם נמשכים אחר המתפללים באחרים,

רנזאע"פ שהמה המיעוט נגד האחרים

רנח(ויחיד שלא היה בבית הכנסת שקבלו בה שבת, אע"פ שהוא רגיל להתפלל תמיד באותו

רנטבית הכנסת, אם רוב העיר לא קבלו עדיין שבת, אפשר להתירו במלאכה):

רסכ אדם שבא לעיר וכבר קבלו אנשי העיר שבת

רסאעליהם, אע"פ שעדיין היום גדול, חל עליו השבת גם כן. ואם היה עליו שום חפץ

רסבמוקצה, או מעות, לא יטלטלנו בידיו להסירו ממנו,

רסגאלא יעשה כמו ש[י]תבאר בסי' רס"ו

רסדבמי ששכח כיסו עליו בשבת ועיי"ש:

רסהטעו ביום המעונן
כא מי שטעה ביום המעונן וסובר שהוא **(ו)

רסו**חשכה ממש והתפלל ערבית של שבת, ואחר כך נודע לו שעוד היום גדול,

רסזאע"פ שכשהתפלל היה מפלג המנחה ולמעלה שהוא זמן הראוי לתוספת שבת,

רסחצריך הוא לחזור ולהתפלל ערבית, כיון שהוא לא נתכוין בתפלתו מפני קבלת תוספת שבת,

רסטאלא מפני שהוא לילה, והרי התפלל בטעות. ומותר לו לעשות מלאכה קודם קבלת שבת בתפלה

רעהשניה, לפי שקבלה הראשונה היתה בטעות ואינה חשובה כלום:

רעאכב במה דברים אמורים ביחידים. אבל צבור

רעבשטעו ביום המעונן והתפללו ערבית של שבת בעוד היום גדול, אינם צריכים לחזור ולהתפלל,

רעגאם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה,

רעדלפי שאין מטריחין על הצבור.

רעהוכיון שאינם צריכים לחזור ולהתפלל חל עליהם קבלת השבת שבתפלה

רעוהראשונה ואסורים במלאכה.

רעזומכל מקום אם יש מיעוט שלא קיבלו עדיין שבת, אינן נמשכים אחר

רעחהרוב, כיון שקבלת הרוב היתה בטעות.**

רעט**

רפויש (ז) חולקין על זה

רפאואומרים, שאף אם כל הצבור קבלו בטעות מותרים כולם במלאכה, אע"פ שאינם צריכים

רפבלחזור ולהתפלל לפי שאין מטריחין עליהם, אבל קבלתם אינה כלום כיון שהיא בטעות. ויש

רפגלסמוך על דבריהם אם צריכים לכך:

רפדמנחה אחר קבלת שבת
כג מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שקבלו

רפההקהל שבת, דהיינו שאמרו ברכו, לא יתפלל מנחה באותה בית הכנסת בשעה שהקהל מתפללין

רפוערבית, שמאחר שהקהל קדשו היום אין לו לעשותו חול אצלם, אלא ילך חוץ לבית הכנסת

רפזויתפלל שם מנחה של חול.

רפחוהוא שלא ענה עמהם אחר ברכו, אבל אם ענה, הרי קבל עליו שבת

רפטואסור לו להתפלל מנחה של חול, אלא יתפלל ערבית שתים, כדין טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת,

רצשנתבאר בסימן ק"ח:

רצאכד ואם בא לבית הכנסת סמוך לברכו, יתחיל

רצבלהתפלל מנחה של חול. ואע"פ שמיד בעודו מתפלל מנחה יאמרו הצבור ברכו ויקבלו

רצגשבת, אין לו לחוש במה שהוא מתפלל אצלם תפלה של חול, כיון שהתחיל בהיתר.

רצדואע"פ שכל דבר שצריך להתחיל בהיתר צריך להקדים כל כך

רצהבענין שיוכל לגמור קודם שתגיע שעת האיסור, אבל אם ידוע שימשוך תוך שעת האיסור הרי

רצוזה כמתחיל באיסור כמו שנתבאר בסימן רל"ה.

רצזמכל מקום כאן אין להקפיד כל כך, לפי שאיסור זה שלא להתפלל תפלה של חול אצל צבור

רצחהמתפלל של שבת, אינו אלא חומרא בעלמא:

רצטמלאכה על ידי אחר, אחר קבלת שבת
כה מי שקדם להתפלל ערבית של שבת קודם

ששהתפללו הקהל, אף על פי שכבר חל עליו קבלת שבת,

שאיכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה,

שבומותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת.

שגדכיון (ח) שלחבירו מותר הוא, אין באמירתו אליו איסור כלל

שד(ולא אסרו האמירה לנכרי,

שהאף על פי שאינו מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל

שו(עיין סי' רס"א).

שזוכן מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה,

שחמותר לו לומר אפילו לישראל שכבר התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה, ומותר לו

שטליהנות ולאכול ממלאכתו,

שיאע"פ שאחר כך יזכיר עדיין של שבת בברכת המזון:

שיאקונטרס אחרון
(א) ועיקר כו'.

שיבהטור

שיגושו"ע שהזכירו לעשות נר יפה, ודאי קיימו

שידאנר שמברך עליו ואוכל לאורו,

שיהולא על נרות שמדליק שלא יכשל בעץ ואבן, מדסיימו לעשות שתי פתילות דהיינו שתי נרות

שיולדידן, וזה אין עושין כי אם על השלחן

שיז(ומיהו בדיני מהרי"ו

שיחלא כתב כן):

שיט(ב) ותתנה כו'.

שכהמג"א

שכאהשמיט תיקון זה במתכוין, משום דצריך לקבל שבת מיד, כמ"ש התוס' ורא"ש.

שכבואף ששוהה כדי לצלות דג קטן,

שכגומה שכתב השו"ע

שכדמיד, לאו דוקא תיכף ומיד, אלא לאלתר.

שכהמכל מקום שיעור זה פחות הרבה מרביע שעה,

שכוכדמוכח משיעור מליחה

שכזשהוא כשיעור צלייה

שכחאף לחתיכה גדולה,

שכטוכאן היא שוהה בחופה הרבה.

שלולדעת העולת שבת

שלאצריך לומר כמ"ש בפנים.

שלבדהא ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמ"ש העולת שבת בס"ג.

שלגוכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא שהוא הבעל הבית, ועוד שהיא בכלל

שלדבני ביתו עיין מ"ש לקמן,

שלהאם כן אם הוא מקבל שבת מיד הוא נפטר בהדלקתה

שלווהיא לא בירכה לבטלה, אע"פ שהיא לא היתה נפטרת בהדלקה זו, אם היתה חייבת בה

שלזחיוב בפני עצמו. דכהאי גוונא ממש אשכחן במברך על השופר והולך לו, עיין ב"י

שלחסי' תקפ"ה:

שלט**(ג) ומכל מקום

שמבדיעבד כו'.**

שמאהמג"א

שמבלא סבירא ליה כתשובת מהר"י ברונא

שמגשהעתיק בעולת שבת,

שמדלפי שסומך בדיעבד על מהר"ש ומהר"ם.

שמהוהנה

שמולפי מ"ש המג"א בסי' קנ"ח

שמז(וכן הוא בגמרא פ"ז דברכות),

שמחדדוקא כשראוי לברך קודם עשייה ולא בירך לא יברך אחר כך, אבל כשלא היה אפשר לברך

שמטתחלה יכול לברך אחר כך, ומהאי טעמא יש לומר שאף שהפסיק הרבה יכול לברך דאיזה גבול

שניש לדבר

שנא(וכמו לרבינא אחר גמר הסעודה עיי"ש בדף נ"א),

שנבאם כן הוא הדין כאן שאי אפשר לברך בתחלה לפי המנהג,

שנגאם כן אף שהפסיקה הרבה אחר כך אין בכך כלום. ובפרט דהכא יש לומר דמיקרי עובר

שנדלעשייתן, שאינה נהנית מן האור עד לאחר הברכה, כמ"ש רמ"א.

שנהואין

שנולהקשות ממ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ך,

שנזדכשהנכרי עושה המצוה אין לישראל לברך עליה, וכן משמע במנחות (דף מ"[ב]

שנחע"ב) דקאמר בישראל צריך לברך, משמע אבל לא על ידי נכרי (ודברי הזהב מזוקק שם

שנטתמוה מאד, דבמסקנא לא קאי הכי עיי"ש).

שסדיש לומר הני מילי במצוה שעשיית הנכרי היא גמר מצותה, כגון מילה וטבילת כלים,

שסאאבל הכא אין ההדלקה גמר המצוה, אלא ההנאה לאורה, כמבואר במרדכי בהג"ה, דמהאי טעמא לא היה ר'

שסבמשולם רוצה לברך עליה, והשיב עליו ר"י דשאני הכא שרואין בה מיד להשתמש כו' עיי"ש,

שסגאם כן אף לדידן דמברכים אינו אלא משום שנהנה בה מיד, והנאה זו היא לישראל, ולכן

שסדיכול לברך. דלא גרע משירי מצות דיכול לברך עליהן, כגון נענוע הלולב, אע"פ

שסהשכבר קיים עיקר המצוה בלא ברכה.

שסוואף החולקין שם,

שסזמודו הכא, דזהו עיקר המצוה.

שסחודמי ממש לעושה סוכה אפילו על ידי נכרי, שמברך על ישיבתה. אלא

שסטדהתם מברך לישב, ולא לעשות, משום שהעשיה בלבדה אינה המצוה, ומהאי טעמא גם כן אינו

שעמברך כלום בשעת העשייה.

שעאאבל כאן יכול לברך על ההדלקה, לפי שגמר המצוה נמשך מאליו אחר ההדלקה ואינו מחוסר

שעבמעשה כלל, כמ"ש ר"י שרואין בה כו', רוצה לומר אף שאין צריך

שעגעכשיו ברגע זו לשום תשמיש, שהרי מברכין בכל ענין, מכל מקום רואין בה לשמש כו',

שעדכלומר שעל ידי כן יכול להשתמש לכשירצה, וכל הראוי לבילה אין כו'.

שעהוכן לפי מ"ש רש"י ור"ן שמצטערים בני ביתו לישב בחשך, הנאה זו

שעונמשכת מאליה אחר ההדלקה, ואי אפשר לברך עליה, שאין בה ממש, אלא על הדלקה שממנה

שעזנמשכה, ואף שהנכרי הדליק, יכול לברך להדליק, והכוונה שיהא נר דלוק,

שעחאי נמי שצונו להדליק אם אינו דלוק כדי ליהנות, ועכשיו שהוא דלוק אנו נהנים גם כן,

שעטוהנאה זו היא עיקר ציוויו (עיין בתוס'

שפורא"ש

שפאור"ן,

שפבדאף למאי דסלקא דעתך

שפגדסגי בדלוקה ועומדת, אפילו הכי מברך להדליק).

שפדולא דמי לכסהו הרוח שאינו מברך,

שפהדהתם נגמרה המצוה על ידי הרוח, אבל הכא עיקר המצוה נעשית בהנאת הישראל.

שפוודמי ממש לנכרי הנותן לידים, שהישראל מברך, דאם לא כן לא היו

שפזמתירין לכתחלה,

שפחעיין סי' קנ"ט סי"א,

שפטוהטעם משום שהמצוה נעשית בגוף הישראל, והכא נמי כן הוא לפי פירש"י ור"ן.

שצואף לפירוש ר"י

שצאיש לומר כן. אלא דיש לומר דשאני התם שהישראל פושט ידיו, אע"פ שמסייע אין בו

שצבממש עיין סי' שכ"ח ס"ג,

שצגאפשר דלענין ברכה מהני אפילו סיוע בעלמא.

שצדהילכך אין לסמוך על זה אלא בדיעבד. ומסתברא לברך אז על הדלקת

שצההנר,

שצועיין סי' ח' בדרכי משה

שצזודו"ק:

שצח**(ד) ונזכרה בבין

שצטהשמשות כו'.** בודאי

תבאמירה לנכרי מיירי המג"א, מדמסיים ומכל מקום בנר אחד סגי,

תאוגם הצריך לעיין בסי' רע"ו ס"ב בהג"ה

תבעיי"ש, ואם כן על כרחך איירי בבין השמשות.

תגומה שכתב ששכחה מלברך, היינו לברך ולהדליק, שכן הוא נקרא בלשון

תדהעולם.

תהוהא דשביק לפרש דין בדיעבד מאם שכחה והדליקה בלא ברכה,

תומשום דלא שכיח כולי האי (ולכן לא העתקתיו בפנים):

תז(ה) סמוכה כו'.

תחזה

תטפשוט דבני ביתו אינם צריכים נר לכל אחד ואחד, דאפילו בנר חנוכה אמרו

תיאיש וביתו. והמהדרין שם, היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה

תיאבגמרא. אם כן אין לברך עליו,

תיבכיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו (שאם היה חיוב בדבר היאך נפטר הבעל בהדלקת אשתו,

תיגהלא היא צריכה נר בפני עצמה.

תידולא אשכחן חיוב שתי נרות, אלא שיש מכוונים כן כנגד זכור ושמור, כמו שכתבו הטור

תיהושו"ע,

תיוומשמע שם בהדיא דבלאו הכי סגי בנר אחד לכל בני ביתו. וכן משמע מלשון הרמב"ם

תיזושו"ע ס"ג.

תיחואין להאריך בדבר הפשוט, ומבואר להדיא מלשון המשנה (ששנינו

תיטהדליקו את הנר, ולא הדליקו נרות),

תכוהגמרא דף כ"ג ע"ב,

תכאודף ל"ה ע"ב,

תכבוכל הפוסקים).

תכגואף

תכדשפוטר בזה הבעל הבית מחיובו, אין בכך כלום, כמ"ש החק יעקב סי' תל"ב,

תכהוהעולת שבת סי' תקפ"ה ס"ב, עיי"ש, ובמה שכתבתי בסי'

תכותל"ב,

תכזשכן הוא גם כן דעת הרא"ש

תכחוטור ושו"ע שם.

תכטומיהו

תלפשטא דלישנא דרא"ש וטור

תלאמשמע ודאי להיפך. שמ"ש החק יעקב שם

תלבשגם שלא יברכו כולם אין נכון, הוא דוחק (אף שהוא מוכרח לדעת השו"ע שם כמו שכתבתי שם),

תלגשכיון שבעל הבית בירך כבר ולהם אי אפשר לברך, מנא ליה להרא"ש (ומסי' ק"מ אין ראיה, דהשני אינו פוטר הראשון,

תלדאלא גומר המצוה המוטלת על כלל הצבור, וגם הוא בכלל. ועוד דהתם איכפת לן בקריאת הב'

תלהשאינו מברך לפניה, ואינה מצטרפת לקריאת הראשון, משום דכתיב תמימה, כמ"ש

תלובירושלמי,

תלזאבל בעלמא לא איכפת לן

תלחודו"ק), להמציא מלבו חיוב זה שישמעו הברכה.

תלטאלא ודאי כוונתו כפשוטו, שאחד מברך לכולם, היינו משום שמצוה

תמהיא שאחד יברך לכולם,

תמאכמ"ש המג"א סוף סי' רי"ג,

תמבודומיא דמתניתין

תמגהסיבו אחד מברך לכולם, ואיתא נמי בתוספתא פ"ד,

תמדודומיא דסוף פ"ה בתוספתא

תמהגבי מאור, אחד מברך לכולם, שהוא חיוב משום ברב עם כמ"ש בגמרא.

תמווכן משמע בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ו

תמזשכתב כן אפילו בב' מילות. וכן כתב סוף פ"ו

תמחדחולין גבי שחיטות. ועיין מ"ש בסי' רי"ג.

תמטולפי זה מבואר מדעת הרא"ש וטור דהם חייבים בברכה.

תנוהטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות (לכך הם צריכים לברך אשר קדשנו במצותיו

תנאוצונו. משא"כ בריש סי' ק"מ

תנבשאינו מברך וצונו שכבר בירך בשחר, אלא משום כבוד התורה לבד תיקנו לברך לכל קריאה

תנגוקריאה, עיין במ"ש סימן קמ"ג להשו"ע וט"ז,

תנדוכיון שהוא גומר קריאתה, דיו בברכת הא'). ואף שהבעל הבית נפטר בברכה אחת לכל

תנההחדרים, מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי

תנושחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב

תנזבדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג

תנחדברכות,

תנטאם כן למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו.

תסוכן משמע מסתימת לשון הב"י בסי' תקפ"ה.

תסאדדוחק גדול לאוקמי שלא היה בשעת הברכה והיה בתחלת התקיעות,

תסבדהוה ליה לפרש. אלא ודאי אף שלא היה בתחלתן, ויצטרך אחר כך לשמוע על הסדר, או ששמע

תסגכבר, אפילו הכי מברך עכשיו. דלא כעולת שבת שם.

תסדולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם

תסהעל מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג, העתקתי דברי העולת שבת והחק

תסויעקב, כיון שלא מצינו לאחרונים שיחלקו עליהם בפירוש, וגם ספק ברכות להקל. ובפרט

תסזשכן הוא מוכרח לדעת השו"ע

תסחכמ"ש בסימן תל"ב:

תסט(ו) חשכה ממש כו'.

תעעל כרחך

תעאצריך לומר כן, לפי מ"ש המג"א

תעבדאפילו בחול דינא הכי. וכן הוא בהדיא בתלמידי רבינו יונה.

תעגוכן משמע מלשון רש"י,

תעדהביאו ב"י.

תעהומכל מקום לא העתקתי דברי המג"א גם בחול, לפי שצע"ג

תעולדינא, דהא לרבי יהודה

תעזדמי ממש לטעה וסבר להתפלל באמצע והרי הוא תחלת הלילה,

תעחשהרי כיון שמגיע פלג המנחה נעשה לילה מאליו לענין תפלה

תעטבלא דעתו ומחשבתו של אדם כלל, וכיון דמספקא לן אי הלכתא כוותיה,

תפאין צריך לחזור ולהתפלל אי עביד כוותיה אף בלא מתכוין.

תפאמשא"כ בקבלת שבת דברצונו תליא מילתא

תפבאף לר' יהודה, דכשאינו רוצה לקבל שבת, אלא להתפלל תפלת שבת, אף שהגיע פלג המנחה,

תפגואפילו בדיעבד כשלא היה בדעתו לקבל תוספת שבת והתפלל תפלה של שבת, דמי ממש למתפלל

תפדשל שבת בחול, שאף שהוא בזמן תפלה לא יצא, ולהכי כשהוא חושב שהוא לילה, ובאמת אינו

תפהלילה, הרי אין שבת כלל במחשבתו, שמחשבה זו שבטעות אינה כלום שהיא שקר, והתוספת

תפואינו עולה על דעתו כלל, ועוד שהוא בטעות. ונמצא שהתפלל של שבת בחול.

תפזומיהו ממ"ש ב"י ושו"ע סי"א

תפחואפילו אינו רוצה כו', משמע דיוצא ידי חובת תפלה. ולפי זה הא דאינו יוצא כאן, אינו

תפטמשום דטעה בקבלת שבת, אלא משום שטעה ביום. ואם כן הוא הדין בחול לא יצא. אבל

תצצ"ע למה:

תצא**(ז) ויש חולקין על

תצבזה כו'.** אף

תצגשהם תלו בהדלקה,

תצדהיינו משום דסבירא להו כבה"ג כמבואר במרדכי

תצהעיי"ש, אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא בנשים,

תצוואין צבור לנשים דמאה נשי כו'.

תצזואף שלכתחלה טוב להתנות גם באיש,

תצחמכל מקום כאן שרבים מקילים בלאו הכי, פשיטא דאין להחמיר כלל, ובפרט דהכא מיקרי

תצטדיעבד.

500והנה מ"ש הט"ז

501לסתור דעתם ממ"ש רמ"א, הוא תמוה מאוד,

502ומבואר במג"א

503שזהו דעת רבים, ובפרט שהגאונים הכי סבירא להו.

504אבל מ"ש

505דלא קיי"ל כהמחמירים בנגיעה, כן פסק גם בד"מ,

506והאור זרוע

507יחידאה הוא, אף לפי מ"ש המג"א.

508שהרי מסתימת כל הפוסקים גבי שמן המטפטף מן הנר לכלי שתחתיו, שאסרו להסתפק ממנו

509בשבת כמ"ש בסי' רס"ה,

510ולא אסרו ליגע בכלי או בשמן, אע"פ שהוא מוקצה מחמת מצוה,

511כמו שכתבו התוס' דף מ"ב

512ומ"ד.

513ועוד דמוקצה מחמת מצוה אינו חמור ממוקצה דגרוגרות וצמוקים, שמותר ליגע בהם, ואין

514איסור אלא לטלטלם, דכללא כייל רמ"א בריש סי' ש"ח

515דכל מוקצה מותר בנגיעה, אפילו הראוי לאכילה, ולא גזרינן שמא יאכלנו:

516**(ח) שלחבירו מותר

517כו'.** גם

518לפי מ"ש הר"ן וב"י

519ומג"א,

520צריך לומר כן,

521שהרי אין צד היתר מתיר האמירה לעשות בשבת, אלא לעשות אחר השבת, כמ"ש בסימן

522שכ"ה ס"ח

523וס"י,

524וכמ"ש המג"א בסי' ש"ז.

525אלא ודאי שגם הר"ן סבירא ליה דהכי עדיף טפי מלומר לכרך פלוני אני הולך,

526שאינו מותר אלא מחמת שלמחר הוא יום המותר, אבל הכא כיון שלחבירו מותר הוא אף היום,

527דינו כאומר לעשות ביום מותר, ושרי כשיש צד היתר. [ו]להתוס' ורשב"א

528וט"ז

529אף בלא צד היתר.

530אבל צ"ע,

531דהא אָבֵל אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה, אע"פ שלחבירו מותר.

532ואין לומר דשאני הכא דחבירו גם כן בר שביתה ואעפ"כ אינו שובת.

533דהא בתחומין ליכא למימר הכי.

534(ועוד קשה הלא כל נכרי אינו מצווה כלל על השבת, ואפילו הכי

535אסור לומר לו. ואין לומר דשאני הכא דאף לישראל אחר מותר וכמ"ש מהרי"ו.

536דמכל מקום טעם זה שכתבו התוס' ורשב"א כיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו כלום,

537מופרך הוא).

538ועוד קשה דהיכי שרינן ליה למימר לחבירו הא קיי"ל שלוחו של

539אדם כמותו,

540וידו כידו,

541והרי זה כעושה בעצמו.

542בפרט לפי מ"ש תלמידי רבינו יונה בפ"ד

543דהמקבל תוספת שבת מיתסר מדאורייתא עיי"ש, אם כן מה מועיל צד היתר לאיסורא

544דאורייתא. דהא מילתא דמיא ממש לאומר לאשה אקפי לי קטן שחייב מלקות, כדאיתא בבבא

545מציעא דף י' ע"ב,

546עיי"ש ברא"ש,

547אף שהיא אינה מוזהרת כלל מן התורה בבל תקיף, והיא מותרת לגמרי לעשות זה מדאורייתא

548משום לאו דבל תקיפו,

549ואפילו הכי סופג הוא ארבעים משום לאו זה, משום שעשתה בשליחותו ונעשה כעושה בעצמו,

550והכא נמי לא שנא. ואף אם תימצי לומר דהכא ליכא אסורא לדידיה אלא מדרבנן,

551מכל מקום גם השליחות לחבירו ליתסר מדרבנן, כיון דהוה ליה כעושה בעצמו ממש.

552ואף

553לפי דעת הב"י ומג"א שיש כאן צד היתר, מכל מקום כיון שלעשות בעצמו אסור,

554גם השליחות הוה כעושה בעצמו. ולא דמי לשמירת פירות,

555דהתם אין חבירו עושה שום מלאכה כלל, שהולך בתוך תחומו. ואף שהולך על ידי אמירתו של

556זה, הרי זה כאלו זה הוליך אותו שם

557(כמ"ש התוס'

558ורא"ש

559פ"ז דבבא מציעא), או נשאו אותו שם בתוך תחומו של חבירו, שלא היה עושה איסור

560בהולכה זו או במשא זו אלא משום עצמו, שלו אסור להלך שם, אבל עכשיו שהוא עצמו אינו

561מהלך שם, רק שחבירו מהלך שם על ידי אמירתו, לא נעשה שום מלאכה בשליחותו, אף אם

562נכנה התחום בשם מלאכה.

563אבל כאן

564מה שחבירו מבעיר בשליחותו, הרי זה כאילו אוחז ידו של חבירו ומבעיר בה, שנעשית כידו

565אריכתא, כמו שנעשית יד האשה המקפת.

566(ועוד קשה קצת לשון התוס' ורשב"א אין באמירתו כלום, הוה להו

567למימר אין באמירתו איסור כלל, ומאי כלום).

568וצריך לומר דודאי איסור שליחות אין כאן כלל.

569והענין הוא דהנה ב' מיני אסורים יש בעושה מלאכה על ידי אחר, א'

570משום שהאחר עושה בשבילו, וזה אסור בנכרי

571אפילו בלא אמירה אליו,

572שצריך למחות בידו,

573כדאיתא בדף קכ"א

574אדעתא דישראל מי שרי. ואין הטעם משום גזרה שמא יאמרו לו,

575כמו שמטעם זה אסור ליהנות ממלאכתו כמ"ש בסימן שכ"ה

576ותקט"ו.

577דהא גבי מכס בסי' רמ"ד

578התירו לקבוע לו המלאכה בשבת והצריכו בקבלנות, כדי שיעבוד אדעתא דנפשיה ולא אדעתא

579דישראל, וכן בהגהות מרדכי סוף פ"ד לענין לקצץ לנכרי לדבר מצוה, דשרי

580לדעתו,

581ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישראל, אלמא דהא חמירא מאמירה עצמה. והטעם משום

582דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו,

583ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא,

584כמ"ש הגהות מיימוניות פ"ו,

585ואפשר דכולי עלמא מודו בזה לענין שבת וכיוצא בה.

586אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה

587אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך.

588וזהו איסור ב', דהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו, וכן להזמין את

589עצמו לכך, דהיינו להחשיך על התחום וכיוצא בזה, דתרווייהו נפקא מהאי קרא,

590עיין בתוס' דף קי"ג ע"ב.

591ובתרווייהו

592שרי בלשמור פירות, דהתם לא שייך איסור שליחות, אלא מפני שמתעסק בדבר האסור לו. ולמדו

593מזה התוס' לענין קבלת שבת.

594דהא פשיטא להו דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל

595עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת כמו שנתבאר בסי' רס"א,

596מכל מקום לא קבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו, אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון

597אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות, והוא הדין לענין אמירה שאין בה משום איסור

598שליחות דהיינו מה שעושה בשבילו, שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו

599שנעשית ידו כידו,

600ואיסור הבא מאליו הוא והוא אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו

601כמ"ש הלבוש,

602ומטעם שכתב מהרי"ו (והוא הדין במוצאי שבת אינו חפץ מסתמא

603שתומשך עליו חומרא זו).

604אלא דעל עצמו קבל ודאי כל השבותים, ובאמירתו עובר על שבות

605בעצמו שמתעסק בדבר האסור לו, ולא סגי בטעמא דמהרי"ו אלא לאותו דבר שנעשה על

606ידי אחרים, אבל אותו דבר שעושה בעצמו, מה לי שעושה באחד משאר איבריו ומה לי שעושה

607בפיו, דעקימת שפתיו גופא יש בה איסור

608שמתעסק בדבר האסור, כמו רגליו המהלכין להחשיך על התחום לדבר האסור לו. ועל זה

609הביאו

610ראיה משמירת פירות, דכיון שלחבירו מותר, אין באמירתו כלום, רוצים לומר שאין מתעסק

611כלל בדבר האסור אלא בדבר המותר. ולפי זה עולין דברי התוס' עם מהרי"ו בקנה אחד.

612ואין צריך למה שנדחק המג"א בסי' רס"א

613לחלק בין יחיד לצבור, וגם בדרכי משה

614משמע דמהרי"ו מיירי ביחיד עיי"ש. והשתא

615לא קשיא מידי מאָבֵל דאסור משום שליחות.

616וכן לנכרי, אפילו אמר לו לעשותו אחר השבת,

617דכיון דלעשות בשבת אסור,

618אם כן כשאומר לו לעשות למחר, הרי מתעסק בדבר האסור לו היום, דהיינו עשיית הנכרי

619בשבילו שהיא עצמה אסורה משום דיש שליחות לחומרא, או מאיזה טעם שיהיה,

620ולכן אסור לדבר ממנה אע"פ שהיא למחר (ומהאי טעמא מותר לומר לו עשה מלאכתך).

621אלא אם כן יש צד היתר היום על ידי בורגנין,

622ורוצה לומר שאיסור המלאכה אינו מחמת עצמה אלא דבר אחר גורם האיסור, ויוכל להצטייר

623שיסתלק אותו גורם ויעשה המלאכה בהיתר היום בדמותה כצלמה כמו שרוצה לעשותה למחר,

624אזי מותר להתעסק בה אע"פ שלא נסתלק הגורם עדיין, וגם אי אפשר להסתלק היום

625בפועל ממש, מכל מקום הוא אינו מתעסק כלל לעשותה דוקא באיסור אלא לעשות דבר שהוא

626מותר בעצמו, לאפוקי מלאכה האסורה מחמת עצמה, או שאי אפשר להצטייר שיעשה אותה בהיתר

627אלא אם כן לא יעשה כמו שהוא רוצה לעשותה למחר, אסור להתעסק לה היום, שהרי מתעסק

628בשבת כדי לעשות רצונו למחר בענין שאי אפשר להצטייר שיעשהו היום בהיתר.

629והילכך אם לא הבורגנין, אין מועיל מה שהיה יכול לילך לקרוב משם מאתמול, שאז לא היה

630הולך כל כך למחר כמו שילך עכשיו, והוא מתעסק היום להליכה של עכשיו שהיא אסורה היום.

631ובזה נסתלקה תמיהת הט"ז מעל הר"ן וב"י

632ומג"א.

633אבל לפי מה שכתב הט"ז

634צ"ע, דהא אי אפשר לעשות בורגנין ומחיצות בשבת, ואם על ידי נכרי, אם כן גם

635פירות המחוברים אפשר לתולשן על ידי נכרי,

636ומה הפרש יש ביניהם לפי דעתו. ועוד קשה דמכל מקום בשעת אמירתו עדיין אין בורגנין

637ומחיצות, ואם כן בשעה שמתעסק אין צד היתר, ומה יתן ומה יוסיף אם שיהיה צד היתר אחר

638כך, בלאו הכי אינו מתעסק אלא לעשות למחר שהוא יום המותר, ואין שום טעם כלל לתלות

639האיסור בשעות שנשארו ביום אחר התעסקותו אם יוכל להמצא אז צד היתר, שאז הוא אינו

640עושה מאומה. ועוד, סמוך לחשכה, שאין שהות ביום לעשות בורגנין ומחיצות הרבה מאוד,

641יהא אסור. וגם עיקר ההיתר כשאין בורגנין ומחיצות הוא הלכתא בלא טעמא לפי דעתו.

642וצ"ע.

643ומכל מקום

644מה שכתב

645דגבי שמירת פירות אין הטעם משום בורגנין. כן משמע בהדיא מפרש"י

646ור"ן

647במשנה, ובטור ושו"ע סי' ש"ז,

648עיי"ש בב"י שהעתיק לשון רש"י. אלא שמלשונם משמע טעם אחר לגמרי, הפך

649מ"ש התוס' והרשב"א

650דהשמירה אסורה לזה. אלא סבירא להו דכיון שהשמירה עצמה מותרת גם לזה, אם היו בתוך

651התחום, אלא שאי אפשר לו לילך לשם, הרי זה כמו שהפסיקו נהר, כיון שהוא אינו אומר לו

652רק לשמור, שהי[א] מצד עצמה מותרת גם לו. וכן משמע בהדיא בהרמב"ם ריש פרק

653כ"ד.

654ואם כן אין ראיה כלל לקבלת שבת.

655אלא

656שלזה הקדים הר"ן שם

657לפרש שמור לי, היינו שאומר לו לך למקום פלוני ושמור כו', ואם כן אומר לו לעשות דבר

658האסור לו, דהיינו הליכה למקום פלוני, ואפילו הכי שרי.

659ולדינא אף רש"י מודה דשרי אפילו בכהאי גוונא,

660אלא דקושטא דמילתא נקט לפי פירושו.

661דהא

662תנן בפ"ד דעירובין

663היו שנים כו' מביאים ואוכלים באמצע, ומשמע דזה מותר לו לומר שיביא, והרמב"ם

664וטור ושו"ע כתבוה בסי' שמ"ט

665אפילו לענין [רשות] הרבים דאורייתא (ועוד דאם היה איסור באמירה, היה אסור לאכול

666עמו, כמו פירות שהובאו מחוץ לתחום או דרך רשות הרבים עיין סי' שכ"ה סט"ו

667[(]שאסורים משום גזירה שמא יאמר לו להביאו),

668אע"פ שיש לדחות). וכן בסוף פ"ה דביצה

669גבי פירותיו שבעיר אחרת שהם כרגלי מי שהופקדו אצלו, ומותר להביאן לו שיאכלם ביום

670טוב, משמע שמותר לו לומר להביאם לו, אי מטעמו של הרשב"א

671אי מטעמו של הר"ן.

672אבל

673על ידי נכרי ודאי אסור בכהאי גוונא, דהא אם הביא מחוץ לתחום, אפילו היה בבין

674השמשות אמה אחת חוץ לתחום, אסור למי שהובא בשבילו משום גזרה שמא יאמר לו,

675אע"פ שאם היה ישראל היה מותר לו להביא עד סוף תחומו שהוא סמוך לעיר,

676ואם כן אין איסור אלא מה שהביא הנכרי מסמוך לעיר לתוכה, ובשביל זה אין לאסור כלל

677בדיעבד כמ"ש בסי' שכ"ה

678עיי"ש במג"א

679(וגם לכתחלה היה יכול לילך חוץ לעיר עד תוך תחום הפירות ולומר לנכרי להביאם לו לשם,

680ומשמעות הגמרא והפוסקים דאפילו בדיעבד לא משכחת שום היתר למי שהובא בשבילו,

681ועכ"פ לפי דעת ר"ת לא משכחת כלל איסור בבא מחוץ לתחום, שהיה יכול לממצע

682את התחום

683ולאכול ודו"ק). אלא ודאי דמה שהנכרי מביא מחוץ לתחום העיר לתוך תחומה, יש בזה

684איסור כשעושה בשביל ישראל, אע"ג דלישראל הוי שרי כהאי גוונא. ואילו גבי קבלת

685שבת, אף לנכרי שרי, כדמשמע בהדיא במג"א סימן רס"א,

686וצ"ע:

687[1440] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

688זה:

689(א)

690חובת הדלקת נרות שבת (ס"א-ה).

691(ב)

692קבלת שבת בעת ההדלקה והברכה (ס"ו-ח).

693(ג)

694השתתפות בפרוטה (ס"ט).

695(ד)

696מתי אפשר לברך על ההדלקה (ס"י-טו).

697(ה)

698קבלת שבת בערבית (סט"ז-כ).

699(ו)

700טעו ביום המעונן (סכ"א-ב).

701(ז)

702מנחה אחר קבלת שבת (סכ"ג-ד).

703(ח)

704מלאכה על ידי אחר, אחר קבלת שבת (סכ"ה).

705לכללות סימן זה ראה קיצור הלכות. הליכות

706השבת ע' תכח ואילך. קובץ אור ישראל חוב' יא ע' מט ואילך.

707[1441] משנה לא, ב (זהירות ... בהדלקת הנר). לד, א (צריך

708אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה ... הדליקו את הנר). גמרא קיט, ב (מצא נר דלוק).

709רמב"ם פ"ה ה"א (ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת),

710ופ"ל ה"ה (ויהיה נר דלוק). טור ולבוש סי' רסב ס"א (ומצא נר דלוק).

711וכן הוא לעיל סי' רס ס"ה (וצריך להזהירם קודם

712בין השמשות שידליקו את הנר). לקמן ס"ה (אחד האנשים ואחד הנשים חייבים

713להיות בבתיהם נר דלוק בשבת).

714*

715מתוכן

716הדברים שלפנינו נראית דעת רבינו, שיש כמה פרטים במצות נרות שבת:

717(א)

718תקנת חכמים שיהי' נר דלוק בכל מקום שהולך שם, שלא יכשל בעץ או באבן (ס"א

719וס"ט וסי"ג).

720(ב)

721חייבו חכמים שתהי' הסעודה אצל אור הנר, שזה בכלל ענג שבת (ס"א-ב וס"ד

722וסי"ג), והיא עיקר המצוה (ס"א וס"ז וסי"ד, וסי' רסד סט"ז).

723(ג)

724אף שעיקר המצוה היא ההנאה מהנר הדולק (סי"א), מכל מקום חייבת הדלקת הנר להיות

725באופן הניכר שהוא לכבוד שבת (ס"ו וסי"ד).

726(ד)

727אם יש נר דלוק במקום שהוא שם, ואינו סמוך על שלחן בעל הבית, יש עליו מצוות הדלקת

728נר שבת. ועל כן צריך להשתתף בפרוטה בנרו של בעל הבית (ס"ט).

729[1442] שבת כג, ב (נר ביתו עדיף,

730משום שלום ביתו). רמב"ם סוף הל' חנוכה (נר ביתו קודם משום שלום ביתו).

731וכן הוא לקמן ס"ד (נר שבת קודם,

732משום שלום ביתו).

733[1443] רש"י כה, ב ד"ה

734הדלקת (במקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה). תשב"ץ סי' ו (משום דהדלקת נר בשבת חובה

735משום שלום בית, פירוש שלא יכשל בעץ או באבן או בשום דבר). הובא במרדכי סי'

736רצד (משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן). מ"א ס"ק יג

737(דהדלקת נר חובה משום שלום בית, שלא יכשול בעץ או באבן (מרדכי)), וס"ק יד (שלא

738יכשלו בעץ או באבן).

739מטה משה סי' תיט בשם רש"ל (ומשום

740הכי נראה, מי שיש לו כמה חדרים והולך מן הבית לחדר, שצריך להיות לו נר אחד בכל

741המקומות שיש לחוש שמא יכשל שם, וכן קבלתי מן המדקדקים במצוה. ואפשר על זה כוונו מה

742שאמרו חזא דהוי רגיל בשרגא טובא, כלומר במקומות הרבה. עד כאן העתקתי מחבור הגדול הנקרא

743ים של שלמה). והוא כדאמרינן כג, ב (חזא דהוה רגיל בשרגי טובא). מ"א סק"א

744(וידליק בכל החדרים שהולך שם (מטה משה. רש"ל)).

745והיינו בברכה (אם אינו מדליק ומברך

746במקום הסעודה), כדלקמן ס"ט (צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו,

747אע"פ שאינם אוכלים שם), ושם נסמן (הערות 1516-1517).

748וכל זה הוא בזמניהם, משא"כ בזמנינו שיש אור החשמל בשאר

749החדרים, אין מדייקים להדליק שם נרות, אלא במקום הסעודה.

750[1444] רבה כה, ב (הדלקת נר בשבת חובה)**.

751תוס'** ד"ה הדלקת (פירוש במקום סעודה, דחובה היא שיסעוד במקום הנר, משום עונג).

752תנחומא ר"פ נח (הדלקת הנר, דכתיב וקראת לשבת עונג, זו הדלקת הנר בשבת, ואם

753תאמר לישב בחשך, אין זה עונג). רמב"ם פ"ה ה"א (מדליק את הנר, שזה בכלל

754עונג שבת). שו"ע ס"ב (ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא).

755וכן הוא לקמן ס"ב (לפי שזהו בכלל עונג סעודת

756הלילה, שכשאוכלה בלא נר אין לו עונג ממנה כל כך). סי' רסד ס"ו (וחובה לאכול

757אצל הנר בשבת). סי'

758רעג סי"ב (לכתחלה צריך לאכול סעודת הלילה במקום שהנרות דולקות, ואף אם אוכלה מבעוד

759יום).

760וראה לקוטי שיחות חט"ו ע' 374. אגרות קודש ח"ל אגרת

761יא'שלב. חל"א אגרת יא'תרסד, ואגרת יא'תרצט. מראי מקומות וציונים. משולחן

762הארי.

763וגם זה נכלל בשלום בית, כדלקמן ס"ד (משום

764שלום ביתו, שמצטערין בני ביתו לישב בחשך ולאכול).

765[1445] אור זרוע הלכות ערב שבת סי' יא

766(ומנהג כשר הוא להדליק תחילה כל נרות שבבית ואחר כך נרות שעל גבי השלחן, כי אותו

767נר הוא הבא לכבוד שבת). רמ"א ס"י (ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין

768על השלחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית).

769וראה גם לקמן ס"ז (הנרות שעל השלחן שהן

770עיקר המצוה, ובהן תלויה קבלת השבת) וסי"ד (שעיקר המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין

771לאורן, וראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום שהוא עיקר המצוה), וסי' רסד סט"ז (על השלחן, ששם

772עיקר מצות נר שבת).

773ולכאורה יש בינם נפקא מינה להלכה, שדוקא הנר שהדליקו בשביל

774מצות נר שבת, נעשה מוקצה מחמת מצוה, משא"כ שאר הנרות שהדליקו קודם השבת

775ודולקות בשבת, כדלקמן סי' רסה בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (דלא

776אמרינן בהו מוקצה מחמת מצוה).

777[1446] טור ושו"ע ס"א (יהא זהיר

778לעשות נר יפה).

779[1447] רב הונא כ[ג], ב (הרגיל בנר הויין

780ליה בנים תלמידי חכמים). טור ולבוש ס"א (וכל הזהיר בו ביותר הויין לו בנים תלמידי

781חכמים).

782[1448] משלי ו, כג. רש"י שם (דכתיב

783כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה).

784[1449] אף שמעיקר הדין סגי בנר

785אחד, כפי שהוכיח בקונטרס אחרון ריש ס"ק ה.

786[1450] תשב"ץ סי' ז (מהר"ם ז"ל

787היה עושה שתי פתילות בשבת, אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור). טור ושו"ע

788ס"א (ויש מכוונים לעשות ב' פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור).

789וכן הוא לקמן סי"ד (ב' נרות כנגד זכור

790ושמור).

791וראה אגרות קודש ח"ל אגרת יא'שלב, שיש טעם נוסף (כנגד

792האשה ובעלה), ומטעם זה מדליקות הבנות רק נר אחד.

793[1451] כדלקמן סי' רסד סי"א

794(אם כרך אותו סביב הפתילה, כגון שכרך זפת או שעוה).

795[1452] ב"ח ס"ב (וכן בנר של שעוה ושל

796שומן לוקחין שתי נרות).

797ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (שתי נרות לדידן, וזה אין

798עושין כי אם על השלחן). ולקמן סי"ד (שעיקר המצוה הן הנרות שעל השלחן

799שאוכלין לאורן, וראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום שהוא עיקר המצוה. ומכל

800מקום די שם בנר אחד (או ב' נרות כנגד זכור ושמור)), והיינו שתדליק ב' נרות על

801השלחן שאוכלין לאורו, ושאר הנרות תדליק בשאר החדרים.

802[1453] רמ"א ס"א (ויכולין להוסיף

803ולהדליק ג' או ד' נרות, וכן נהגו).

804[1454] ראבי"ה סי' תקלו (ואל תתמה האיך

805יתכן להוסיף ... דהא שבעה שקוראים בתורה בשבת וששה ביום הכיפורים וחמשה ביום טוב

806... ואפילו הכי תניא התם אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם ... וכן שמעתי שוב מרבי

807אפרים ברבי יצחק נ"ע שאין לחוש במה שמוסיפין עליהם). רא"ש ר"ה

808פ"ד סי' ג (וכתב ראבי"ה משום דאנו רגילין להוסיף, והרי הזכיר עשרה פסוקים).

809מרדכי ר"ה רמז תשכ (ואין לתמוה האיך יתכן להוסיף ... דהא שבעה שקורין בתורה

810בשבת כנגד שבעה רואי פני המלך כדאיתא במגילה, ואפילו הכי תניא התם אין פוחתין מהם אבל

811מוסיפין, הכי נמי מוסיפין. וכן שמע ראבי"ה מרבינו אפרים). רמ"א שם (כי יכולין

812להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר, ובלבד שלא יפחות).

813וכדלקמן סי' רפב ס"א (ואם רצו להוסיף על מנין זה, יכולים להוסיף

814כמו שירצו, ולא היתה התקנה אלא כדי שלא יפחתו ממנין זה). וראה לעיל סי' יא

815סל"ג.

816[1455] מהרי"ל הל' שבת ס"א (אשה

817דמישתלה, ששכחה ששגגה ולא הדליקה נר בשבת ... והשיב לה, שתהא זהירה כל ימיה להוסיף

818על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה בשיעורם עד עתה). רמ"א שם (האשה ששכחה

819פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה ג' נרות).

820[1456] ב"ח ד"ה כתב

821במהרי"ל (ונראה דהטעם הוא שבזה תהא נזהרת מאוד שלא תשכח עוד, שאם תשכח עוד צריכה

822עוד להוסיף נר בכל פעם שתהא שוכחת, וכן נוהגים הנשים). מ"א סק"ג (ואם שכחה

823כמה פעמים, צריכה להוסיף בכל פעם, כי הדבר משום הכירא, שתהיה זהירה מכאן ולהבא בכבוד

824שבת (ב"ח)).

825[1457] מ"א שם (ומהאי טעמא נראה

826לי דאם נאנסה ולא הדליקה, כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בה, אינה צריכה להוסיף).

827[1458] האר"י. של"ה מס' שבת קלט,

828א ד"ה סוד הדלקת נר שבת (וראיתי מדקדקים מדליקין על פי הסוד שבעה נרות, ונכון

829הוא, כי אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויש מדליקין עשרה נרות, כי כולם

830מאירות. ואלו ואלו דברי אלקים חיים). מ"א סק"ב (ויש נוהגין להדליק ז'

831נרות. ויש אומרים עשרה (של"ה)).

832וראה לקוטי שיחות חי"א ע' 289, המנהג להוסיף נר כנגד כל

833בן ובת.

834[1459]

835מטה משה סי' תיד (ואפשר שלזה עושין גם כן נרות כרוכים בשבת לבית הכנסת, רמז לזכור ושמור

836בדבור אחד נאמרו). ב"ח ס"ב (ונוהגין עוד להביא לבית הכנסת שתי נרות של

837שעוה כרוכין ביחד, זכר לזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ומנהג הגון הוא מהגדולים

838הקדמונים). מ"א סק"א (ויעשה נרות כרוכים דזכור ושמור בדבור אחד

839נאמרו (שם). וכן נוהגים בבית הכנסת. ב"ח).

840וראה קובץ אהלי שם ח"ה ע' קצג.

841[1460] מ"א שם (מצוה להרבות לאור).

842[1461] סעיף יא (לפי שנרות הללו אינן

843עשויים להאיר ולהשתמש לאורן אלא לכבוד בלבד).

844[1462] רמב"ם פ"ה ה"א (אפילו

845אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת).

846שו"ע ס"ב. וראה תהלה לדוד ס"ק ב. מראי מקומות וציונים.

847[1463] מ"א סק"ה (דהיא עיקר סעודת

848שבת, ואין זה בכלל עשה שבתך חול וכו').

849[1464] קיח, א (הא מני רבי עקיבא היא דאמר עשה

850שבתך חול ואל תצטרך לבריות).

851[1465] סעיף ד (שיש לו מזון י"ד

852סעודות לשבעה ימים שעד ערב שבת הבא, סעודה אחת לכל יום וסעודה אחת לכל לילה, אלא שרוצה

853ליטול כדי לאכול שלשה סעודות בשבת, וכל שכן אם רוצה ליטול כדי להתענג קצת יותר מימות

854החול, שאסור לו ליטול מן הקופה בשבוע זו, שכך אמרו חכמים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות).

855ואף שגם "ליטול כדי להתענג קצת יותר מימות החול, שאסור לו

856ליטול מן הקופה".

857מכל מקום הנר הוא עיקר יותר מהוספת תענוג, כאמור במ"א שם

858(דהיא עיקר סעודת שבת), וכמבואר כאן (שכשאוכלה בלא נר אין לו עונג ממנה כל

859כך). וסעיף הבא (הנר

860קודם לכל המאכלים של שבת),

861וס"ד (שמצטערין בני ביתו לישב בחשך ולאכול).

862וראה לקוטי שיחות חט"ו ע' 374 בשוה"ג. קובץ עיונים

863תפארת שמשון גליון ה' ע' רג.

864[1466] מ"א סק"ד (ודאי פת עדיף

865... ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו, ונר קודם ליקח משאר מאכלים).

866ואם יש לו פת בלבד, בלא שום קינוח סעודה, אפילו כמו בחול, ראה

867בדי השלחן סי' עד סק"ח.

868[1467] סעיף ה (אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים ומיני

869תבשילין הרבה, אף על פי שהם מחמשת המינים, אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם

870לסעוד בשבת, עד שיאכל לחם).

871וכן הוא לקמן סי' רעא ס"ח (שהפת הוא עיקר מצות סעודת השבת,

872שאי אפשר לקיימן כלל בלא פת, כמ"ש בסי' רע"ד).

873[1468] רבא כג, ב (נר ביתו וקידוש היום,

874נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו). טור ושו"ע ס"ג (אם אין ידו משגת לקנות נר

875לשבת ולקידוש היום, נר שבת קודם).

876[1469] מ"א סק"ח (אף על גב דקידוש דאורייתא,

877מכל מקום על היין דרבנן). וכדלקמן סי' רעא ס"ב (ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על

878כוס של יין).

879[1470] רשב"א שם ד"ה הא דאמר (נר ביתו

880עדיף משום שלום ביתו, ומקדש אריפתא). ר"ן י, א ד"ה בתר דבעיא (ואם תאמר והיכי

881דחינן קדוש היום דאורייתא משום נר ביתו ונר חנוכה. יש לומר דלא דחינן ליה, דהא אפשר

882לקדושי אריפתא). וכדלקמן סי' רעא ס"ח (שיכול לקדש על הפת), וסי' ערב סי"א

883(יקדש על הפת). וראה לקמן סי' רצו קונטרס אחרון ס"ק א.

884וכעין זה לקמן סי' תעב ס"ל (נר ביתו קודם

885לד' כוסות, מפני שלום ביתו, ויעשה הסדר על הפת).

886[1471] רש"י שם ד"ה שלום

887ביתו (שבני ביתו מצטערין לישב בחשך). ר"ן שם ד"ה אמר רבא (שבני ביתו

888מצטערין לישב בחשך). הובא גם קונטרס אחרון ס"ק ג (מ"ש רש"י ור"ן

889שמצטערים בני ביתו לישב בחשך).

890[1472] כדלעיל ס"ב (שכשאוכלה בלא נר אין לו עונג ממנה כל כך).

891וראה רש"י כה, ב ד"ה הדלקת, לגירסת ב"ח שם

892(ואוכל באפילה).

893וראה גם לקמן סי' תקכז סכ"ט (מלבד נר אחד הדולק בביתו, שהתירו

894לו חכמים להדליקו לצורך השבת מפני שלום בית, שלא יאכל בחשיכה. ואפילו בלא אכילה אין

895שלום בית בלא נר). סי' תרמ ס"ט (שצער הוא לאדם לאכול בחושך בלא נר).

896[1473] מ"א סק"ט (ולכן אם יש

897לו נר אחד סגי, ויקנה אחר כך לקידוש), וכדלעיל ס"א, שמעיקר הדין סגי בנר אחד.

898בטור ושו"ע ס"ג (וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר

899לחנוכה, נר שבת קודם משום שלום הבית).

900ונתבאר בשו"ע סי' תרעח.

901[1474] רמב"ם פ"ה ה"א (ואחד אנשים

902ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת). שו"ע ס"ב.

903[1475] משנה לא, ב (נשים ... זהירות

904... בהדלקת הנר). זח"א מח, ב (נר של שבת לנשי עמא קדישא אתייהיבת לאדלקא). זח"ב

905קסו, א (נר דאיהי מצוה דנשין זכיין ביה, ואיהי נר דשבת).

906[1476] רמב"ם שם ה"ג (ונשים מצוות

907על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית). טור ושו"ע

908ס"ג (הנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית).

909[1477] ירושלמי שבת פ"ב סוף ה"ו (אדם

910הראשון נרו של עולם היה, שנאמר (משלי כ, כז) נר אלהים נשמת אדם. וגרמה לו חוה מיתה,

911לפיכך מסרו מצות הנר לאשה). מדרש רבה בראשית סוף פי"ז (על ידי שכבתה

912נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת). תנחומא ריש פרשת נח (היא כבתה

913נרו של אדם, דכתיב נר אלהים נשמת אדם, לפיכך תשמור הדלקת הנר). טור

914ולבוש ס"ג (מפני שכבתה נרו של עולם, פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון). מ"א ס"ק ז (מפני שהאשה כבתה נרו

915של עולם).

916[1478] ב"ח ס"ב ד"ה

917והנשים מוזהרות (נראה דהכי קאמר, דאם האיש אינו רוצה להניח לאשתו להדליק ולברך, אלא

918רוצה להדליק בעצמו ולברך ... שאין ביד האיש לדחות את אשתו ממצוה זו, אלא כיון דהנשים

919מוזהרות בו יותר, תדליק היא ותברך, ולא הוא). מ"א סק"ו (ואפילו אם ירצה הבעל

920להדליק בעצמו, האשה קודמת (ב"ח)).

921ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב שהאשה מדליקה בשליחות בעל

922הבית. וראה קונ' נרות שבת קודש ח"א הערה 24.

923[1479] מ"א סק"ז (ומכל מקום האיש יתקן

924הנרות (כתבים)), בשם כתבי האר"י ז"ל. פרי עץ חיים שער השבת

925רפ"ג (ותיקון הנר שבת תהיה אתה זהיר. אך הדלקתם תהיה על ידי אשתך). שער

926הכוונות ענין ליל ו ד"ה ענין לימוד (גם היזהר בתיקון הנרות של שבת, אמנם

927הדלקת הנר היא מצוה על האשה בעלת הבית כנודע).

928ומכל מקום נתבאר לקמן סי' רסד סי"ד (נהגו

929הנשים להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת קודם שתדליקנה לשם מצוה כדי שתאחז

930בה האור יפה),

931ולא נזכר שיעשו זאת האנשים. וראה קובץ אור ישראל חי"א ע' נג.

932[1480] כדלעיל ס"א (שיהיה

933לכל אדם נר דולק בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת, משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או

934באבן).

935[1481] משמעות מרדכי רמז רצד (מי שהוא אצל אשתו

936אינו צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת עליו בשבילו), ושו"ע

937ס"ו. מ"א ס"ק יד (אבל להדליק צריך, שלא יכשלו בעץ או באבן). אליה

938רבה ס"ק טו (ממ"ש הלבוש ושו"ע בסיפא [אבל מי שהוא אצל אשתו] אין צריך

939להדליק בחדרו ולברך וכו', והוא מלשון המרדכי, משמע דוקא לברך אין צריך, כיון שהוא אצל

940אשתו, אבל צריך להדליק).

941וראה לקמן ס"ט אם ומתי צריך לברך על הדלקה זו.

942[1482]

943הגהות מנהגים סדר ערב שבת אות כו (כשאשתו יולדת, בשבת ראשונה מדליק הבעל את

944הנרות ומברך). מטה משה סי' תכג (כשאשה יולדת, בשבת ראשונה מדליק הבעל את הנרות ומברך).

945של"ה מסכת שבת נר מצוה ד"ה כשאשה. מ"א סק"ו (וכשהיא יולדת, בשבת ראשונה מדליק הבעל ומברך (מנהגים, מטה

946משה ושל"ה)).

947וראה לקמן סי"א-ב אופנים נוספים שהבעל מדליק במקום אשתו.

948[1483] מ"א שם (משמע דבימי נידותה

949האשה מברכת בעצמה).

950[1484] סעיף ב (ומה שנוהגין שלא להזכיר את השם

951בשעת נידתן, או שלא ליגע בספר, אין מנהג זה עיקר).

952[1485] בסעיפים שלפנינו נתבארו

953ג' פרטים בקבלת שבת בעת הדלקת נרות שבת:

954(א)

955בזמן ההדלקה צריך לקבל שבת, כדי שיהא ניכר שמדליקו לכבוד שבת (ס"ו). אמנם סגי

956גם אם הבעל מקבל שבת סמוך להדלקתה (סי"א), ואינו צריך לקבל מיד, אלא לאלתר,

957היינו מספר דקות אחרי ההדלקה (קונטרס אחרון ס"ק ב).

958(ב)

959נהגו שנשים מקבלות שבת בסיום הדלקת הנרות שעל השלחן, ולכן אינן מכבות את הגפרור

960אחר סיום ההדלקה, אלא משליכות אותו. ובמקום הצורך, סומכים על דעת האומרים שמועיל

961תנאי (ס"ז).

962(ג)

963יש אומרים שהמנהג לקבל שבת הוא בעת הברכה, ולכן אינה מברכת עד אחר ההדלקה, ומסירה

964ידה מעיניה אחר הברכה ונהנית מן האור, שיהא עובר לעיקר המצוה (ס"ח).

965[1486] ברייתא כג, ב (סברה לאקדומה (בעוד

966היום גדול, רש"י), אמר לה ההוא סבא, תנינא, ובלבד שלא יקדים (דלא מינכרא שהיא

967של שבת, רש"י), ושלא יאחר). טור ושו"ע ס"ד (לא יקדים למהר להדליקו בעוד

968היום גדול, שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת).

969[1487] תוס' ברכות כז, א ד"ה דרב

970(הכא מיירי שמקבל עליו שבת מיד, הלכך לא הויא הקדמה). רא"ש שם פ"ד סי' ו

971(אין זו הקדמה, כיון שהיה מקבל עליו שבת באותה שעה, כי יכול לקבל עליו שבת מבעוד יום).

972הובאו גם בקונטרס אחרון ס"ק ב (משום דצריך לקבל שבת מיד, כמ"ש

973התוס' ורא"ש). שו"ע

974שם (ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי, כי כיון שמקבל עליו

975שבת מיד אין זו הקדמה).

976שיעור "מיד" נתבאר בקונטרס

977אחרון ס"ק ב (ומה שכתב השו"ע מיד, לאו דוקא תיכף ומיד, אלא לאלתר. מכל

978מקום שיעור זה פחות הרבה מרביע שעה).

979[1488] רא"ש שם (ובלבד מפלג המנחה ולמעלה).

980שו"ע שם (ובלבד

981שיהא מפלג המנחה ולמעלה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה). באר הגולה (דהיינו בשעות

982זמניות, י"ב שעות אפילו ביום ארוך).

983[1489] סעיף ה (דהיינו שעה ורביע

984זמניות קודם הלילה),

985ושם (הערה 1290) נסמנה דעת רבינו בסידורו, דהיינו שעה

986ורביע זמניות קודם השקיעה.

987[1490] ר"ת בתוס' כה, ב ד"ה

988חובה (נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד, שצריך לכבות ולחזור ולהדליק, כדאמר

989ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים). רא"ש פ"ב סי"ח (נראה לר"ת שאם

990הנר דולק ועומד, זקוק לכבותו ולחזור ולהדליקו). ר"ן יא, ב (ועוד אומר רבינו

991תם ז"ל, שאפילו היה הנר מודלק ועומד, צריך לכבות ולחזור ולהדליק). טור ורמ"א

992ס"ד (ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת).

993וכן הוא לעיל סי' רסא סוף ס"ה (ואפילו בדיעבד אם הדליק

994אז הנר, צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כמו שיתבאר בסי' רס"ג). לקמן סי"א (דכיון

995שהיא אינה מקבלת לאלתר לאחר הדלקתה, שצריכה לשהות הרבה ... נמצא שבירכה לבטלה), וסי"ד (אינו ניכר שהודלק

996לכבוד השבת, ואם ברך על הדלקתו הרי זו ברכה לבטלה).

997וראה ארץ צבי סי' קיג בשוה"ג. אורות חיים פ"ח

998ס"ק כה. בדי השלחן סי' עד ס"ק כח. חקרי הלכות ח"א ע' יד, ב. מראי

999מקומות וציונים.

1000ואם אין היום גדול, ראה תהלה לדוד סק"ד. קיצור הלכות הערה

100152.

1002[1491] ראב"ן סי' שמב (ונראה לי שמכאן

1003סמכו הראשונים והנהיגו לשגר התינוקות מבית הכנסת לבתיהם להשמיע הדלקת הנר בזמנה, לפני

1004קבלת ציבור השבת בתפילת שבת, ולא יקדימו להדליק קודם תפילת המנחה ולא יאחרו להדליק

1005אחרי קבלת שבת, כדי לעשותה הדלקה כמצותה). שלטי הגבורים למרדכי רמז ערה (נראה לי

1006שמכאן סמכו הקדמונים לשגר תינוקותיהם מבית הכנסת לבתיהם להשמיע הדלקת נר בזמנה,

1007לפני אמור ש"ץ ברכו, שהוא קבלת קידוש היום, ולא יקדימו להדליק קודם תפלת

1008המנחה, ולא יאחרו תפלת מעריב, צפנת פענח). מ"א סק"י (ומכאן סמכו הקדמונים

1009שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו שיצוו להדליק, ולא ידליק קודם מנחה (שלטי

1010הגבורים במרדכי פ"ב בשם צפנת פענח)).

1011וראה גם לעיל סי' רס סוף ס"ה (ואם אינו בביתו

1012כשמגיע סמוך לחשכה, אלא בבית הכנסת או במקום אחר, צריך לשלוח שליח לביתו להזכירם

1013על דברים אלו).

1014ההלכה לא להדליק קודם מנחה, נזכרת גם לקמן ס"ז (ולכן

1015תתפלל מנחה תחלה), ושם (הערה 1500).

1016והיינו שאם תדליק קודם מנחה יצא קלקול

1017ממה נפשך, אם תקבל שבת בעת ההדלקה, לא תוכל להתפלל מנחה אחרי קבלת שבת, ואם לא

1018תקבל שבת בעת ההדלקה, לא תצא ידי חובת הדלקת נר שבת, כאמור כאן.

1019וראה קובץ הערות וביאורים תכו ע' כט.

1020[1492] בה"ג הל' חנוכה (והיכא דבעי

1021אדלוקי נר חנוכה ונר שבת, ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק דשבתא, דאי אדליק דשבת ברישא,

1022איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה, משום דקבלה לשבת עליה). מרדכי רמז רצג (אמנם בה"ג

1023משמע דבהדלקה הויא קבלת שבת, דקאמר האי מאן ... איתסר ליה לאדלוקי). ר"ן

1024י, א (ראיתי לבעל הלכות ז"ל שאומר ... וכיון דרבנן תקון שתהא הדלקה מלאכה אחרונה,

1025ודאי מי שמדליק בערב שבת, כבר הוא גומר בדעתו שלא יעשה מלאכה לאחר מכאן, ונמצא מקבל

1026שבת לאחר הדלקתו כדברי בעל הלכות ז"ל). דעה הא' בטור ושו"ע ס"י (לבה"ג,

1027כיון שהדליק נר של שבת, חל עליו שבת ונאסר במלאכה).

1028[1493] מהר"ם בתשב"ץ סי' ח (כשמדליקין

1029הנר בערב שבת, יכול להתנות שאין מקבלין עליהם שבת עדיין עד שיתחיל ש"צ להתפלל

1030תפלת ערבית). הובא בהגהות מיימוניות סוף פ"ה (אמנם מהר"ם הצריך והנהיג

1031להתנות קודם שידליק, שלא לקבל השבת עד שיסיר מידו הנר שמדליק בו, או עד תפלת

1032ערבית). מנהגים (טירנא) ערב שבת (ויחשוב בדעתו שלא לקבל שבת עד ברכו).

1033[1494] שבלי הלקט סי' נט (יש אנשים שמדליקין את

1034הנר בפתילה, ואחר שברכו והדליקו את הנר, משליכין את הפתילה לארץ). שו"ע שם (ועל

1035פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילה שבידן

1036שהדליקו בה ואין מכבות אותה).

1037ואף שלקמן ס"ח יש אומרים שקבלת השבת היא באמירת הברכה

1038שאחר ההדלקה, מכל מקום חוששים גם לדעת הסוברים שקבלת השבת היא בסיום ההדלקה. ולכן:

1039(א) משליכות הפתילה לארץ אחר סיום ההדלקה. (ב) מברכות אחר סיום ההדלקה.

1040ומהלשון כאן "שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה",

1041נראה לכאורה, שלפי הדעה שלפנינו, אינה מקבלת שבת אלא אחר הברכה וסיום ההדלקה.

1042אבל לענין המנהג, נתבאר לקמן בסמוך (המנהג הוא כסברא

1043הראשונה, שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו), ולא נזכרה הברכה.

1044וראה קיצור הלכות הערה 45. קובץ הערות וביאורים תשסד ע' 55.

1045תתלה ע' 111.

1046[1495] ב"י ד"ה כתב

1047בה"ג (וכל נרות שמדליק לכבוד שבת כחד חשיבי ושרו, מה שאין כן בכביית פתילה

1048שהדליקו בה).

1049וראה מראי מקומות וציונים. משולחן הארי.

1050[1496] הגהות מיימוניות ספ"ה בשם התוס'

1051(כתבו התוס' אהא דאמרינן בפרק במה מדליקין ושוהה כדי לצלות דג קטן, מכאן היה אומר

1052ה"ר שמשון שאין חשוב הדלקת הנר בשבת לאסור במלאכה אחריה, ואף על פי שמברך בה,

1053שאין חשוב שבת אלא אם כן התפלל תפלת ערבית וקידש השבת). רא"ש

1054סו"פ במה מדליקין (מכאן משמע שקבלת שבת אינה תלויה בהדלקת הנר, שהרי אחר שהדליק

1055עדיין יוכל לצלות דג קטן). רמב"ם הל' חנוכה פ"ד הי"ג,

1056לפירוש המ"מ שם (לא מצאתי בדברי רבינו קבלה אוסרת בערב שבת). רמב"ן

1057כג, ב ד"ה מדאמרינן נר חנוכה (אם הדליקו מבעוד יום מה קיבול שבת יש בכך ... דכל

1058כה"ג לאו קבלה הוא ושרי). ורשב"א כג, ב ד"ה הא דאמר (דהדלקה

1059אינו עושה קבלה ... וכן דעת הרמב"ן ז"ל), ושו"ת ח"א א'ע (ודאי

1060שמעינן דאין הדלקה עושה קבלה ... ושלא כדברי הרב בעל הלכות ז"ל). **רבינו

1061ירוחם** נתיב יב ח"א (ומכאן דקדקו המפרשים שאם לא קבל עדיין שבת, שאין אסור

1062לעשות מלאכה אחר שהדליק), וח"ב (אם הדליק נר שבת, הסכימו בו רוב הפוסקים, שאם

1063לא קבל עדיין שבת מותר לעשות דברים האסורים לעשותן בשבת, כגון להדליק נרות אחרות

1064ולצלות דג קטן וכיוצא בו). דעה הב' בשו"ע ס"י (ויש חולקים על בה"ג ואומרים,

1065שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר). מ"א.

1066ודעה זו חולקת גם על האומרים שקבלת שבת היא בעת אמירת הברכה על

1067הנרות, כמבואר לעיל "ואף על פי שמברך בה", והיינו שאף שבירך והדליק,

1068עדיין לא קיבל השבת, "אלא אם כן התפלל תפלת ערבית וקידש השבת".

1069וכן גם לדעת הסוברים שמועיל תנאי, היינו אפילו אם בירך, כמבואר

1070במרדכי שם (והמדליק יברך עובר לעשייתה, ויהיה בדעתו שלא לקבל שבת).

1071[1497] רא"ש שם (ונראה דקבלת שבת תלויה

1072בתפלת ערבית). שו"ע שם (אלא בתפלת ערבית, שכיון שאמר החזן ברכו הכל פורשין

1073ממלאכתם). ויתבארו הלכות אלו לקמן סט"ז-כ.

1074[1498] סעיף ו (ואם רוצה להדליק הנר

1075בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת באותה שעה סמוך להדלקה, רשאי).

1076[1499] רמ"א ס"י (והמנהג, שאותה

1077אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה).

1078[1500] מ"א ס"ק יט בשם מ"ב

1079(ותתפלל מנחה תחלה (מ"ב)). אליה רבה סקי"ז בשם לחם רב (יש לנשים להתפלל

1080מנחה קודם הדלקה (לחם רב).

1081והטעם הוא, שאם מקבלת עליה השבת, איך תתפלל מנחה של חול,

1082כדלקמן סכ"ג (והוא שלא ענה עמהם אחר ברכו, אבל אם ענה, הרי קבל עליו שבת,

1083ואסור לו להתפלל מנחה של חול, אלא יתפלל ערבית שתים).

1084וגם הדלקת הנרות היא קבלת עיצומו של יום, כמו עניית ברכו,

1085כדלעיל סי' רסא בקונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה ומ"ש עוד (ההדלקה

1086היא אחרונה, משום שאחר כך אסור להטמין), ושם נסמן (הערה 1358). לקמן ס"ח (שאם תברך

1087תחלה קיבלה לשבת), ושם נסמן (הערה 1512), וסי"א (שהן מקבלות השבת על

1088ידי הדלקת הנרות)

1089וכן לענין תפלת המנחה, שהאשה המדלקת צריכה להתפלל קודם, כאמור

1090כאן, ולעיל ס"ו (ולא ידליקו קודם מנחה), ושם (הערה 1491).

1091וכל זה באשה שהדליקה נר שבת, משא"כ הבעל שאינו מקבל שבת,

1092וכדלקמן בסדר הכנסת שבת (לענין תפלת המנחה שהיא מדברי סופרים אין

1093למחות ביד המקילין, בין בחול בין בשבת, ובפרט בשעת הדחק בימות החורף שהיום קצר,

1094וכמו שמצינו שהתירו חכמים איסור שבות מדברי סופרים בבין השמשות בשעת הדחק ולצורך

1095מצוה עוברת),

1096ושם נסמן (הערה 2975).

1097והיינו אף אם הבעל הדליק בעצמו נר שבת,

1098כדלקמן בסמוך (וכל זה באשה. אבל באיש המדליק אין בו שום מנהג כלל, ומעמידין על

1099עיקר הדין שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות, אלא באמירת ברכו).

1100וראה תהלה לדוד סי' רסא ס"ק י וס"ק יב. שו"ת

1101ארץ צבי (סי' ס).

1102בדי השלחן סי' עו ס"ק יא. שבת כהלכה פי"א ביאורים אות א.

1103קובץ הערות ובאורים (גליון א'יט ע' 45).

1104[1501] רמ"א שם (אבל שאר בני הבית מותרין

1105במלאכה עד ברכו). וראה תשב"ץ סי' יד (נראה דהא דאמרינן כשמדליקין הנר בערב

1106שבת יכול להתנות, היינו דוקא לבני הבית, אבל האשה עצמה המדלקת אסור לה לעשות שום מלאכה

1107אחר שהדליקה, דכיון שברכה על הנר אין לך קבלה גדולה מזו).

1108[1502] מרדכי שם (והמדליק יברך עובר לעשייתה,

1109ויהיה בדעתו שלא לקבל שבת עד לאחר הדלקת נר שבת). ב"י ד"ה כתב בה"ג

1110(ומשמע מלשונו דכשיהיה כן בדעתו סגי, אף על פי שלא התנה בפה. ונראה מדבריו דאפילו לדעת

1111בה"ג שרי בהכי) מנהגים (טירנא) ערב שבת (ויחשוב בדעתו שלא לקבל שבת עד ברכו).

1112רמ"א שם (ואפילו תנאי בלב סגי).

1113ואף שהמרדכי מיירי בקבלת שבת בעת הברכה (דלקמן ס"ח), שגם

1114בזה מועיל תנאי. מכל מקום יש ללמוד מדבריו, שגם בעת ההדלקה סגי בתנאי בלב.

1115[1503] מ"א סק"כ (ומכל מקום נראה

1116לי, דאין להתנות כי אם לצורך).

1117[1504] אור זרוע ערב שבת סי' יא (ומי שהיה

1118מדליק נרות שבת, ומתנה על מנת שלא יאסר עדיין בכל מלאכות, נראה בעיני דבטלה דעתו).

1119תשב"ץ סי' יד (ואין מועיל להתנות. וכן איתא בפסקים דרבינו יודא). כל בו בשם **רבינו

1120פרץ** (ור"ף ז"ל כתב דוקא לבני הבית, אבל אשה שמדלקת, היא אסורה לעשות

1121מלאכה לאחר שהדליקה, דכיון שמברכת עליה אין לך קבלה גדולה מזו, ואין מועיל לה שום

1122תנאי). מ"א שם (מאחר שיש חולקין).

1123וראה מראי מקומות וציונים.

1124[1505] אור זרוע הל' ערב שבת סי' יא (ומנהג

1125כשר הוא להדליק תחילה כל נרות שבבית ואחר כך נרות שעל גבי השלחן, כי אותו נר הוא

1126הבא לכבוד שבת). רמ"א שם (ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן, אבל לא

1127בשאר הנרות שבבית).

1128[1506] ב"ח ס"ג (מיהו באנשים

1129שמדליקים בעצמן ... אין בהם מנהג, ואין קבלת שבת תלוי בהדלקה. ומכל מקום טוב להם להתנות

1130שלא יקבלו שבת עד שיתפלל ערבית). מ"א סקי"ח (ואם האיש מדליק ליכא

1131מנהגא, ומותר במלאכה, ומכל מקום טוב להתנות (ב"ח)).

1132אלא שגם בזה חייב אחד מבני הבית לקבל עליו שבת סמוך להדלקה,

1133כדלעיל ס"ו (כיון שמקבל עליו שבת לאלתר אין זו הקדמה), ושם (הערה 1487).

1134[1507] ירושלמי, הובא בראבי"ה סי'

1135קצט (וברכת נר של שבת מפורש בפרק הרואה בירושלמי, שצריך לברך בא"י

1136אמ"ה אקב"ו

1137להדליק נר של שבת), ולענין יום טוב, שם סי' תשיב (המדליק נר לילי יום טוב צריך לברך

1138בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של יום טוב), ובמרדכי סי'

1139רעג (ובירושלמי דפרק הרואה גרסינן המדליק נר של שבת צריך לברך להדליק נר של שבת,

1140וכן ביום טוב, של יום טוב), ובהגהות מיימוניות פ"ה אות א (וכן איתא בירושלמי).

1141סדר רב עמרם גאון (והמדליק נר של שבת צריך לברך בא"י אמ"ה

1142אקב"ו

1143להדליק נר של שבת). רמב"ם פ"ה ה"א (וחייב לברך קודם הדלקה בא"י

1144אמ"ה אקב"ו

1145להדליק נר של שבת). ר"ת בתוס' כה, ב ד"ה חובה (ויש שרוצים לומר דאין לברך

1146אהדלקת נר ... ואומר ר"ת דשיבוש הוא ... ובסדר רב עמרם יש, המדליק נר בשבת מברך

1147אשר קדשנו כו'). טור ושו"ע ס"ה (כשידליק,

1148יברך בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת, אחד האיש ואחד האשה. גם

1149ביום טוב צריך לברך להדליק נר של יום טוב).

1150וכן הוא לקמן סי' תקיד סכ"ד (כשם

1151שחייב אדם להדליק בביתו נר אחד לכל הפחות בשבת, כך הוא חייב ביום טוב. לפיכך צריך

1152לברך בשעת הדלקה).

1153ולענין יום הכפורים ראה לקמן סי' תרי ס"א

1154(יש מקומות שנוהגין איסור בהדלקת נר בליל יום הכיפורים בבית שאיש ואשתו דרים בו ...

1155אבל יש מקומות שמדליקין בבית ... ואותן מקומות שמדליקין צריכין לברך אשר קדשנו

1156במצותיו וציונו להדליק נר של יום הכיפורים).**

1157**

1158[1508] מרדכי סו"ס רצג (והמדליק יברך

1159עובר לעשייתה, ויהיה בדעתו שלא לקבל שבת עד לאחר הדלקת נר שבת). רמ"א

1160ס"ה (יש מי שאומר שמברכין קודם ההדלקה).

1161וכמו בשאר המצוה, דאמרינן פסחים ז, ב (כל המצות מברך עליהן עובר

1162לעשייתן),

1163והטעם נתבאר לעיל סי' מו ס"ג (ברכות המצות שצריך לברך עובר

1164לעשייתן, לפי שמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות), ולקמן סי"א (שהאיך

1165תברך וצונו להדליק, והן דולקות כבר מקודם לכן), וסי' תלב ס"ה (אבל לאחר גמר עשייתן,

1166היאך יברך וצונו לעשות מצוה פלונית, ואינו עושה כלום שכבר עשה).

1167וכן הוא לעיל סי' ו ס"ה. סי' כה סי"ז. סי' ס ס"ב.

1168סי' קנח סט"ז. סי' קסז סי"א. לקמן סי' שסו סי"ח. סי' תרלט סט"ז.

1169סי' תרמג ס"ב. סי' תרנא סי"ז.

1170[1509] ולמנהג חב"ד "נר של שבת

1171קודש" (מלבד כשחל יום טוב בשבת). ונתבאר באגרות קודש ח"ו ע' קכד, ובנסמן

1172בשוה"ג שם. קובץ אור תורה חוב' קל ע' קיא.

1173[1510] ובראש השנה מנהג חב"ד לברך

1174"להדליק נר של יום הזכרון" (תשובות ובאורים בשו"ע ע' 122. ס'

1175המנהגים ע' 56).

1176[1511] רמב"ם שם (כדרך שמברך על כל הדברים

1177שהוא חייב בהם מדברי סופרים). ונתבאר לעיל סי' קנח סט"ז (אף על פי שהנטילה היא

1178מדברי סופרים, מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. והיכן ציונו, שנאמר

1179לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים

1180מצות ה' שצונו לשמוע אליהם. וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם). וכן

1181הוא לקמן סי' שסו סי"ח. סי' תלב ס"א. סי' תקכז ס"ד.

1182[1512] דינין והלכות שבסוף שו"ת **מהר"י

1183[ווייל]** סי' כט (מקצת נשים נוהגים שמדליקים הנרות, ואחר כך משימים ידיהם פרושות

1184נגד הנרות, ואז מברכין, ואחר כך מסלקים ידיהם. הא דפורשים ידיהם, כי היכי דליהוי עובר

1185לעשייתם. ולא רצו לברך קודם הדלקה, דאם כן קבלו השבת ולא מצו תו לאדלוקי).

1186רמ"א ס"ה (ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה. וכדי שיהא עובר

1187לעשייתו, לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין,

1188ואחר כך מסלקין היד, וזה מקרי עובר לעשייה). מ"א ס"ק יב (דאם תברך, קבלה לשבת ואסורה להדליק).

1189ומה שלפי דעה זו ברכת הדלקת הנר היא קבלת שבת, הוא כמו בתפלת

1190ערבית דלקמן סט"ז (קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת השבת

1191ואסור בעשיית מלאכה ...

1192כיון שהזכיר כבר עניינו של יום בתפלה), וכך גם כאן שהזכירה את השבת בברכה. וראה מראי מקומות וציונים לקמן שם.

1193משולחן הארי שם.

1194וראה קונטרס אחרון ס"ק ג (דדוקא כשראוי לברך

1195קודם עשייה ולא בירך לא יברך אחר כך, אבל כשלא היה אפשר לברך תחלה יכול לברך אחר

1196כך).

1197[1513] מ"א שם (דלא חלקו חכמים, כמ"ש

1198סי' קנ"ח עיי"ש). והיינו כעין האמור לעיל שם סט"ז (שלפעמים אין ידיו

1199נקיות, כגון היוצא מבית הכסא, לכך מברכין לעולם אחר הנטילה, שלא לחלק בין נטילה

1200לנטילה).

1201[1514] ובבדי השלחן סי' עד ס"ק

1202יט (ויש נוהגות כהיום שמשימה ידיה על פניה ומברכת).

1203[1515] מרדכי סי' רצד (רבינו משולם לא היה

1204מברך על הדלקת הנר ... נר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה ... ור"י אומר

1205שיש לברך ... דגמר מצותה היא שרואין בה לשמש בבית ולישא הכלים על השולחן).

1206וכן הוא לקמן סי"א (שעיקר מצות

1207הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש לאורה היא עיקר המצוה), ובקונטרס אחרון ס"ק ג (אין

1208ההדלקה גמר המצוה אלא ההנאה לאורה, כמבואר במרדכי בהג"ה, דמהאי טעמא לא היה

1209ר' משולם רוצה לברך עליה, והשיב עליו ר"י דשאני הכא שרואין בה מיד להשתמש כו'

1210עיי"ש, אם כן אף לדידן דמברכים אינו אלא משום שנהנה בה מיד).

1211*

1212ועוד במ"א שם (ראוי שתתפלל האשה

1213בשעת הדלקה שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה (מט"מ בשם בחיי

1214פ' יתרו)).

1215ובלקוטי שיחות חט"ז ע'

1216578 (הובא

1217במג"א על אתר (סרס"ג סקי"א), אדמו"ר הזקן בשולחנו העתיק

1218מהמג"א ענינים שלפני זה ושלאחריו – והשמיט ענין זה).

1219ומה שאין חוששים בזה להפסק בין ברכה

1220לבין הסרת ידיה והנאה מן האור, שהיא עיקר המצוה. ראה שיעורי הלכה למעשה ח"א

1221ע' קלט.

1222[1516] תשב"ץ סי' ו (אותם הבחורים ההולכים

1223ללמוד ממקום למקום שלא אצל נשותיהם, שצריכים להדליק בערב שבת נר ולברך עליו, משום דהדלקת

1224נר בשבת חובה משום שלום בית, פירוש שלא יכשל בעץ או באבן או בשום דבר). הובא במרדכי

1225סי' רצד. שו"ע ס"ו (בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם, צריכים להדליק נר שבת

1226בחדרם ולברך עליו).

1227*

1228וכל החידוש בזה הוא לענין "לברך עליו", אבל לעצם

1229חיוב ההדלקה במקום שאין אוכלים שם, כבר נתבאר לעיל ס"א (נר

1230דולק בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת, משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן),

1231וס"ה (אם ירצה הבעל להדליק בעצמו ... ידליק בשאר חדרים שאין אשה מדלקת שם).

1232[1517] שו"ת מהרי"ל סי' קמד (ואי משום

1233שאין אוכלין שם ... דמכל מקום הכא משתמשין לצורך אכילה ... וכל שכן דכולא רבוותאה פסקו

1234דיש לברך כשחל להיות יום כיפור בשבת ... חשבי ליה שלום בית אפילו בלא אכילה). מ"א

1235ס"ק יג (ואפילו למאן דאמר בנר יום הכיפורים אין צריך לברך, מכל מקום הכא משתמשין

1236לצורך אכילה להכין כליהם וכלי סעודה, משא"כ ביום הכיפורים. וכל שכן לדידן דסבירא

1237לן דמברכין ביום הכיפורים, דחשבינן שלום בית אפילו בלא אכילה (מהרי"ל בתשובה סי'

1238ק[מ"ד])), וס"ק כא (דמכל מקום מברכין עליהם, ואפילו מדליק בחדרים שאין משתמשין

1239בהם לצורך אכילה, דלא גרע מיום הכיפורים). וכדלקמן סי' תרי ס"א (יום הכיפורים

1240צריך לכבדו בנרות ... צריכין לברך).

1241*

1242ואף שהכריע לקמן סי"א (והשמש משתמש שם שום

1243דבר מצרכי אכילה לאור נרותיה, וכל שכן אם היא עצמה יכולה להשתמש שם שום דבר שתהנה

1244בו בלילה לצורך אכילה), ושם נסמן (הערה 1544).

1245היינו דוקא במקום שאינו מיוחד לו, משא"כ בחדר המיוחד לו

1246הכריע כאן, דסגי "אע"פ שאינם אוכלים שם", וכדלקמן ס"י (בחדר

1247המיוחד לו, אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה מטעם שנתבאר

1248למעלה. ואפילו בחדר המיוחד לראשון, אם הראשון משתמש שום צרכי אכילה באותו חדר), ושם נסמן (הערה 1537).

1249[1518] גמרא כה, ב (הדלקת נר בשבת

1250חובה).

1251[1519] סעיף א (תיקנו חכמים שיהיה

1252לכל אדם נר דולק בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת, משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או

1253באבן).

1254[1520] סעיף ה (ידליק בשאר חדרים

1255שאין אשה מדלקת שם).

1256[1521] מרדכי ושו"ע שם (אבל מי שהוא אצל אשתו,

1257אינו צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו). אליה

1258רבה ס"ק טו (רוצה לומר, אף שרוצה להחמיר ולהדליק, לא יברך). ונתבאר לעיל (הערה 1481).

1259והיינו שכאשר האשה מברכת אשתו על הנר שבמקום סעודה, נכללים

1260בברכה גם הנרות שבשאר החדרים שבבית זה (בין אם היא עצמה מדלקת שם ובין אם הבעל

1261מדליק שם), ולכן גם אם הבעל מדליק שם אינו צריך לברך.

1262ואף שלענין בדיקת חמץ נתבאר לקמן סי' תלב ס"ח (ויעמיד מבני

1263ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו, ויכוין להוציאם בברכתו, והם יענו אמן אחר ברכתו ויתכוונו

1264לצאת בברכתו, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו).

1265והוא מטעם מחלוקת הפוסקים אם בני ביתו הבודקים בשאר החדרים

1266צריכים לברך בעצמם, כדלקמן שם ס"ט (כיון שבעל הבית בעצמו אם היה בודק גם אותן

1267המקומות שבני ביתו בודקין, לא היה מחויב לחזור ולברך על אותן המקומות, כיון שכבר בירך

1268פעם אחת, לפיכך גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך. ומכל מקום לכתחלה אין

1269להם לבדוק בלא שמיעת הברכה, שהרי הם עושים מצוה, ואין לעשות מצוה בלא ברכה לפניה),

1270ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ב.

1271ומחלוקת זו היא גם כאן בנרות שבת, כדלקמן סט"ו (ואף

1272אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו שהוא חייב להדליק שם

1273... מכל מקום כיון שהוא או אשתו בירכו במקום אחד ונפטר בברכה זו לכל החדרים שחייב

1274להדליק שם כמו שנתבאר למעלה, אם כן גם שלוחו אינו יכול לברך שם. ויש חולקים על זה), ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה.

1275מכל מקום כאן לא

1276הצריכו לעשות כן, שהרי הבעל אינו מדליק בחדרו בשליחות האשה, אלא אדרבא האשה מדלקת

1277ומברכת במקום הסעודה בשליחות הבעל, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב (דהא

1278ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל ... דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא שהוא

1279הבעל הבית, ועוד שהיא בכלל בני ביתו).

1280וכשהיא מדלקת בשליחותו ומברכת במקום סעודה, נפטר גם הוא בברכה

1281זו, אף אם מדליק בעצמו בשאר החדרים שבביתם.

1282וראה קצות השלחן סי' עד ס"ק יב. ציץ אליעזר חי"א סי'

1283כא ס"ו. קובץ אור ישראל חי"א ע' נד.

1284ואם אינו בעלה, רק אורחת הסמוכה על שולחנה ויש לה חדר מיוחד,

1285יתבאר לקמן בהמשך (והערה 1531).

1286[1522] כיון שחדרו הוא חוץ לביתו, וברכת אשתו שבביתו אינה כוללת את

1287הנר שבחדר זה, לכן עליו לברך על הדלקה זו.

1288[1523] עד כאן נתבארה חובתו

1289לקיים תקנת חכמים שיהי' "נר דלוק" בחדרו, שלא יכשל בעץ ואבן.

1290עתה

1291מבאר תקנת חכמים לקיים "הדלקת" נר שבת, אף אם הוא במקום שיש כבר

1292"נר דלוק".

1293[1524] שהרי בעל הבית מדליק שם

1294נר.

1295[1525] גמרא כג, א (א"ר זירא

1296מריש כי הוינא בי רב, משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא (ופעמים שהייתי

1297אכסנאי ללמוד תורה, רש"י), אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי).

1298ושם מיירי בחובת הדלקת נרות חנוכה, אם

1299נמצא במקום שכבר מדליקים שם נרות חנוכה. ומזה למדים אף לנרות שבת, כמבואר בראבי"ה

1300סי' קצט ריש ע' 267 (וקרוב הדבר בעיני דאכסנאי משתתף בפריטי לנר של שבת, כמו לנר

1301של חנוכה, אם לא מדליק[ין] עליו בגו ביתיה). הובא בהגהות מרדכי רמז תנו (הוי

1302משתתפינא בפריטי, כתב ראבי"ה דהוא הדין לכל נר מצוה, נר שבת, נר יום טוב). שו"ע

1303ס"ז (אורח שאין לו חדר מיוחד, וגם אין מדליקין עליו בביתו, צריך להשתתף

1304בפרוטה). והיינו שגם אם יש שם כבר "נר דלוק", עדיין יש עליו תקנת חכמים

1305לקיים מצות "הדלקת" נר שבת, על ידי שמדליקים עליו בביתו משלו, או שמשתתף

1306בפרוטה בנר שמדליקים במקומו.

1307[1526] בהלכה זו שהדלקת הנרות

1308בביתו פוטרת אותו, מסתפק רבינו אם היינו דוקא כשמדליקים משלו; כמו מה שהוא משתתף

1309בפרוטה, דלקמן בסמוך, (שיתן פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בנר שלו). ולכן הכניסו

1310במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות,

1311דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו

1312דבריו). וכן הוא לקמן בסמוך, במוסגר (אפילו אם מדליקים שם אלא שאינן מדליקים משלו).

1313וראה קובץ עיונים תפארת שמשון גליון ה'

1314ע' ר.

1315[1527] יתבאר לקמן בסמוך במוסגר.

1316[1528] הגהות מרדכי שם, בשם ראבי"ה

1317שם (דאכסנאי משתתף בפריטי לנר של שבת).

1318[1529] במ"א שם סק"א (וכתב הרשב"א

1319סי' תקמ"ב שהוא הדין אם הבעל הבית מקנה לו חלק בשמן במתנה, שרי). והוא

1320בשו"ת הרשב"א שם (צריך להשתתף, או שיַקנה לו בעל הבית חלק בשמן ופתילות).

1321ומסתימת הלשון נראה דסגי באמירה בלבד, אף בלא קנין מיוחד. וראה

1322קובץ אור ישראל חי"א ע' נו.

1323[1530] במ"א שם ריש הסימן (אבל אם סמוך על

1324שלחן בעל הבית, הוא בכלל בני ביתו, ומדינא אינו צריך להדליק). הובא בתוספת שבת כאן

1325ס"ק יט.

1326וכן הוא לקמן סט"ו (אם היאסמוכה

1327על שלחן בעל הבית ... אינה חייבת כלל להדליק שם ... לפי שהיא בכלל בני ביתו של בעל

1328הבית ונפטרת בנרו), ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה (זה פשוט דבני ביתו אינם

1329צריכים נר לכל אחד ואחד, דאפילו בנר חנוכה אמרו איש וביתו). והיינו שעיקר התקנה

1330היתה שבעל הבית ידליק עבור כל בני הבית, והסמוכים על שולחנו.

1331*

1332ואם אינו סמוך על שולחן בעל הבית, ואינו אלא אורח לשבת זו

1333בלבד. נתבאר בגמרא כג, א (אכסנאי חייב בנר חנוכה). ופירש"י (אכסנאי, אורח). נראה

1334מכך לכאורה שגם האורח חייב להדליק.

1335אמנם נתבאר כאן "במה דברים אמורים כשאוכל שם משלו". ומקורו

1336במ"א רס"י תרעז (ואפשר דדוקא כשאוכל בפני עצמו, אבל אם סמוך על שלחן בעל

1337הבית הוא בכלל בני ביתו). והיינו שאם אינו "אוכל שם משלו", אלא משל בעל הבית,

1338גם הוא נחשב כסמוך על שולחנו של בעל הבית.

1339ודנתי בזה, לענין נרות שבת, נרות חנוכה ועירוב תבשילין,

1340בשיעורי הלכה למעשה ח"א סי' כב ס"ז, סי' סח ס"א וסי' פו ס"ב.

1341וראה קובץ אור ישראל חי"א ע' נד. קובץ עיונים תפארת שמשון גליון ה' ע' רי.

1342וכן נהוג למעשה, שגם הבחורים תלמידי הישיבה המתארחים בשבת, אינם

1343משתתפים בפרוטה.

1344אמנם יש לעיין אם בשעת הדלקת הנרות עדיין אינו יודע היכן יאכל

1345סעודת שבת, וסומך על כך שבעת התפלה יזמינוהו לסעודת שבת, אם גם בזה סגי לפוטרו

1346מהשתתפות בפרוטה, שהוא נחשב כבני ביתו של זה שיאכל אצלו סעודת שבת.

1347[1531] ב"י ד"ה ובהגהותיו (ונראה

1348דהיינו למי שאין לו חדר מיוחד שמדליק בו).

1349וקאי על מי שאינו סמוך על שלחן בעל הבית. אבל כאן הוסיף

1350"וכל זה", והיינו שקאי גם על הסמוך על שלחן בעל הבית, שאם יש לו חדר

1351מיוחד שם יכול להדליק ולברך, כיון שברכת והדלקת בעלת הבית אינה כוללת את החדר

1352המיוחד לאורח זה.

1353וכן הוא לקמן סט"ו (אם היא סמוכה על שלחן

1354בעל הבית, אינה יכולה לברך שם, אלא אם כן החדר מיוחד לה או לבעלה).

1355אמנם כמדומה לא נהוג כן, וגם בחור המתארח בשבת, ויחדו לו חדר

1356למשך השבת, אינו מדליק בעצמו בחדר זה, אלא יוצא בהדלקת הנרות של בעלת הבית במקום

1357הסעודה.

1358ואפשר הטעם כי בזמנינו אין מדליקים נרות שבת אלא במקום הסעודה,

1359מטעם האמור לעיל (הערה 1443).

1360וכל זה באורח, אבל בעל הבית שאשתו מדלקת בביתו, אף שיש לו חדר

1361מיוחד, ברכתה כוללת גם את חדר המיוחד של בעלה, כדלעיל (והערה 1521). וראה קובץ אור ישראל חי"א ע'

1362נד.

1363[1532] דרשות רבינו חיים אור זרוע ע'

136471 (ובזה נסתפק מהר"ח, אם ד' דרים בבית אחד, והדליקו הג', והרביעי עדיין לא הדליק,

1365כיון דהנר אינו בא אלא בשביל שלום בית וכבר יש שלום בבית, אם יש לו להדליק אם לאו.

1366ומיהו נהגו העולם שכל אחד מדליק על שלום ביתו ומברך). הובא בשו"ת מהרי"ל

1367סי' נג (ב' וג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, כל אחד מברך על מנורה שלו, אף על פי שיש

1368כבר אורה מרובה. אף על גב שהא"ז גמגם בזה), ובשלטי הגבורים על מרדכי רמז רעג

1369אות ג. שו"ע ס"ח (ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, יש

1370אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר).

1371[1533] מהרי"ל שם (ובעניות דעתי נראה

1372לי ליישב, דכל מה דמיתוסף אורה יש ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל

1373זויות וזויות). רמ"א שם (אבל אנו אין נוהגין כן), והיינו שאין חוששים

1374לפקפוק הנ"ל של מהר"ח אור זרוע. מ"א ס"ק ט[ו] (דכל מה דמתוסף

1375אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה).

1376ואף לפי מה שנתבאר בסעיף הקודם (צריך הוא לקיים מצות

1377הדלקת נר שבת במקום שהוא, על ידי שיתן פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בנר שלו), ואין

1378אומרים שגם הוא ידליק בברכה מטעם תוספת שמחה.

1379וכן האמור לקמן סי"ד (אבל אם יש נשים רבות

1380בבית אחד, יכולות לברך לכתחלה גם בשאר מקומות), אבל לא באותו מקום שמדליקות אחרות.

1381נתבאר בתהלה לדוד ס"ק ז (ולכאורה הי' נראה

1382דהיינו דוקא כשכל אחד הוא בעל הבית, ויש עליו חיוב מצות הדלקה, ולכן יכולים לברך

1383על חיוב שלהם אף שאין בו אלא תוספת אורה). וראה קובץ אור ישראל חי"א ע' נז.

1384*

1385יוצא אם כן שיש בזה ג' הלכות:

1386(א) אם כל אחד הוא בעל הבית לעצמו, מברך

1387כל אחד על מנורה שלו, מטעם שניתוספה אורה ושמחה.

1388(ב)

1389אם אוכל כל אחד משלו על שלחן בעל הבית, הרי חיוב ההדלקה בשלחן זה הוא על בעל הבית,

1390ולא על מי שאוכל שם משלו. ולכן משתתפים בפרוטה בנר של בעל הבית.

1391(ג)

1392אם אוכלים כולם משלחן בעל הבית, יוצאים הם בנר של בעל הבית.

1393ומה שאנו נוהגים שהבנות והאורחות מדליקות בברכה על שלחן בעל

1394הבית, יתבאר לקמן (הערה 1586).

1395[1534] של"ה מסכת שבת נר מצוה קלב,

1396א (ונראה לי, דעל כל פנים במנורה אחת שיש לה הרבה פיות, לא ינהגו כלל לברך כל אשה בפני

1397עצמה. ואף רמ"א לא כתב כן אלא כשלכל אחת מנורה בפני עצמה בזוית אחת, וכדי

1398שיהיו מאירים כל הזויות). מ"א שם (וכתב של"ה דמכל מקום לא יברכו שנים במנורה

1399אחת שיש להן קנים הרבה).

1400[1535] מ"א ס"ק כא (מברכין עליהם,

1401ואפילו מדליק בחדרים שאין משתמשין בהם לצורך אכילה ... ומיהו דוקא כשיש לו חדר

1402מיוחד). וראה גם לקמן סי"ד.

1403[1536] סעיף ט (צריכים להדליק נר שבת

1404בחדרם ולברך עליו, אע"פ שאינם אוכלים שם, לפי שהדלקת נר בשבת חובה אף בלא

1405אכילה, כדי שלא יכשל בעץ ואבן)

1406[1537] מ"א שם (אבל אותן המדליקין

1407בבית האכסדרה, אין מברכין ... שאין זה מצוה המוטלת עליו, וגם אין משתמשין שם לצורך

1408אכילה. אבל במקום שמשתמשים לצורך אכילה, אפילו אחר רשאי לברך), וס"ק טו

1409(מדליקין נרות שלהם בבית הכנסת ... אפשר דעבדי מידי בבית הכנסת דנהנה בו בלילה

1410לצורך אכילה).

1411והיינו שכדי שיוכל לברך, צריך אחד מהשנים:

1412(א) חדר המיוחד לו, אף שאינו משתמש שם צרכי אכילה.

1413(ב) אף חדר שאינו מיוחד לו, אלא שמשתמשים בו צרכי אכילה.

1414וכן הוא לקמן סוף סי"ד (יכולות לברך לכתחלה

1415גם בשאר מקומות, ובלבד שיהא מקום שמשתמשים בו בשבת, אע"פ שאין משתמשים בו

1416צרכי אכילה, אם הוא חדר המיוחד לה או לבעלה. ואם אינו מיוחד לה, אינה יכולה להדליק

1417שם, אלא אם כן משתמשים שם צרכי אכילה, אע"פ שהם אין משתמשים שם כלום אלא בעל

1418הבית ובני ביתו, או אפילו אחרים משתמשים שם צרכי אכילה).

1419וטעם הכרעה זו נתבאר לקמן סי"א (הערה 1544).

1420וראה לקמן סי"ג (והשתמש שם באותו מקום שום דבר לאורן),

1421ושם נסמן (הערה 1571).

1422[1538] כיון שאפשר להדליק הנרות

1423במקום שמשתמשים בו שום צרכי אכילה.

1424[1539] כמבואר ביו"ד סי'

1425קצט ס"א (ותחוף כל גופה, ותשטוף במים חמין בשעת חפיפת גופה ושערה). וכיון

1426שאינה יכולה לחפוף ולשטוף במים חמין בשבת, אם כן צריכה לעשות זאת מבעוד יום, לפני

1427הדלקת הנרות.

1428[1540] לעיל ס"ז (המנהג הוא

1429כסברא הראשונה, שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו).

1430[1541] כדלקמן סי' שכו ס"א (אסרו חכמים

1431לרחוץ כל גופו או רובו בחמין).

1432[1542] שו"ת מהרי"ל

1433סי' נג (כדי שלא יטנפו בגדיהם ויטנפו בשרם ולאו אדעתייהו). מ"א ס"ק טו (ואינם רוצים לילך לביתם שלא יטנפו),

1434ופירש מחצית השקל ס"ק טו (ולילך לביתה בין החפיפה לטבילה כשעדיין יום ותדליק,

1435חוששת שתטנף את עצמה ויהיה עליה דבר החוצץ בטבילה).

1436[1543] וכעין זה לקמן סי' רחצ סי"ז

1437(נר של בית הכנסת ... אם שמש הכנסת אוכל בחדר הסמוך לבית הכנסת, שחלונותיו פתוחים

1438לבית הכנסת, שנעשה הנר להאיר לו).

1439[1544] שו"ת מהרי"ל סי' נג (נוהגים

1440הנשים כשאירע ליל טבילתם ליל שבת, והמקוה [עומד] בבית הכנסת, כדי שלא יטנפו בגדיהם

1441ויטנפו בשרם ולאו אדעתייהו ... ומדליקין בבית הכנסת ומברכין ... אפשר בבית הכנסת [ד]עבדי

1442מידי, דנהנה בו הלילה לצורך אכילה ... בעירך שבית הכנסת של נשים הוה מרתיפו של

1443השמש, שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה, וכל שכן אם מדליקין בבית הכנסת של

1444נשים אצל היין). מ"א

1445ס"ק טו (מה שנוהגים מקצת נשים כשהיא ליל טבילה והמקוה סמוכה לבית הכנסת,

1446ואינם רוצים לילך לביתם שלא יטנפו, ולכן מדליקין נרות שלהם בבית הכנסת ... אפשר

1447דעבדי מידי בבית הכנסת דנהנה בו בלילה לצורך אכילה ... מיהו בעיר שבית הכנסת של נשים

1448הוי מרתיפו של השמש, שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה (מהרי"ל סי' נ"ג)).

1449*

1450ואף שנתבאר לעיל ס"ט (צריכים להדליק נר שבת

1451בחדרם ולברך עליו, אע"פ שאינם אוכלים שם), ונסמן לעיל שם (הערה 1517), שלמדו כן מהא דקיי"ל לברך על

1452הדלקת נרות יום הכיפורים אף שאין משתמשים שם צרכי אכילה באותו לילה, וכדלקמן סי'

1453תרי ס"א (יום הכיפורים צריך לכבדו בנרות ... צריכין לברך ... שהרי יום

1454הכיפורים מצוה להדליק בו נרות כמו בשבתות וימים טובים).

1455היינו דוקא במקום המיוחד לו, משא"כ במקום שאינו מיוחד לו,

1456הכריעו הפוסקים שלא לברך אלא אם כן משתמשים בו שום דבר מצרכי האכילה, כדלעיל

1457ס"י (בחדר המיוחד לו, אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום

1458צורך אכילה מטעם שנתבאר למעלה. ואפילו בחדר המיוחד לראשון, אם הראשון משתמש שום

1459צרכי אכילה באותו חדר),

1460ושם נסמן (הערה 1537).

1461וטעם הכרעה זו נתבאר במהרי"ל שם (בסמ"ג כתב דכל נר

1462שאינה לצורך [אכילה] אין מברכין עליו ... התם הוה קצת לצורך אכילה, שמשתמש במקום

1463הנר לצורך מידי לאכילה). הובא במרדכי יומא רמז תשכח (בספר המצות כתב, יום הכיפורים

1464שחל להיות בשבת מדליקין בלא ברכה, הואיל שאינה באה לצורך אכילה).

1465והיינו שבמקום שאינו מיוחד לו חוששים לדעת הסמ"ג, שאין

1466לברך אלא במקום שהוא לצורך אכילה, אבל במקום המיוחד לו, קיי"ל לברך אף כשאינו

1467משתמש שם לצרכי אכילה.

1468[1545] שו"ת מהרי"ל שם (כתבת

1469שמדליקין [ה]נרות, משמע המבוררות, כלומר המיוחדות בלאו הכי לכבוד בית הכנסת, ולזה איני

1470מסכים ... חשיב נר בבית הכנסת לכבוד, ולא להאיר). מ"א שם (אבל נרות המיוחדות

1471בלאו הכי לבית הכנסת, אין לברך עליהם, דאין עשויה להאיר, רק לכבוד).

1472וכדלקמן סי' רחצ סי"ז (נר של בית הכנסת ... לא היו מברכין

1473עליו, שלא נעשה להאיר אלא לכבוד שכינה ... אין מברכים על נר שבבית הכנסת), וסי'

1474תרכד ס"ח (לא יברך על נרות של בית הכנסת בעצמן ... לפי שלא הודלקו רק לכבוד

1475היום ולכבוד בית הכנסת ולא בשביל להאיר, ואין מברכין אלא על האור שהודלק להאיר

1476כמ"ש בסי' רח"צ).

1477ושם מיירי לענין נר הבדלה. וכן הוא לענין נר שבת.

1478[1546] וכמו ביולדת, שנתבאר לעיל

1479ס"ה (ונוהגין כשהאשה יולדת, הבעל מדליק ומברך בשבת הראשונה).

1480[1547] ראה לעיל (הערה 1542).

1481[1548] עולת שבת סק"ד (ואשה שהגיע זמן טבילתה בליל

1482שבת, טוב יותר שבעלה ידליק ויברך ... אמנם אם תרצה לרחוץ בחמין בביתה,

1483ותמתין עד שיגיע זמן הדלקה ותדליק, ואחר כך תלך לבית הטבילה, עדיף יותר).

1484[1549] עולת שבת שם (ולדעת יש אומרים

1485בסמוך, איכא תקנתא אחריתי, להתנות שלא תקבל שבת עליה עד אחר הרחיצה בחמין.

1486[1550] לעיל ס"ז (אם התנית

1487תחלה אפילו בלבה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו, מועיל לה תנאי זה במקום הצורך, אבל

1488שלא במקום הצורך אין לסמוך על התנאי, לפי שיש אומרים שאין תנאי מועיל כלל לפי דעת

1489האומרים שקבלת שבת תלויה בהדלקת נר שבת).

1490[1551] שכך הי' נהוג בתקופה

1491ההיא, לסדר החופה בערב שבת לפני כניסת השבת, וסעודת החתונה התקיימה בסעודת שבת,

1492כדלקמן סי' שלח ס"ג, וסי' שלט ס"ה וס"ח.

1493[1552] כנזכר במ"א ס"ק

1494יא (כתב מהר"ש בשם מהר"מ ז"ל, כשיש חופה בערב שבת ומאחרים בה עד

1495אחר שקיעת החמה, והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה), וכמובא לקמן (הערה 1556).

1496[1553] ומועיל מטעם שיתבאר בקונטרס אחרון

1497ס"ק ב.

1498ואם אחד מבני הבית רוצה לקבל שבת בעת הדלקת האם נרות שבת, ראה קיצור

1499הלכות הערה 55. כנישתא דבי רב.

1500[1554] סעיף ו (ואם הדליק הנר בעוד

1501היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי

1502שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת).

1503[1555] כדלעיל סי' רסא ס"ב

1504(ומותר לומר לנכרי להדליק נר לצורך שבת בין השמשות, שזהו לצורך מצוה).

1505[1556] שו"ת מהר"מ מינץ סי' פז (מה

1506שכתב בקובץ שמצאת, ברכה על הנרות בשבת אחר יציאת בית הכנסת. לא שמיע לי, כלומר לא

1507סבירא לי, ולא מר בריה דרבינא חתום עלה).

1508הגהות מנהגים אות כו (כתב מהר"ש בשם מהר"ם סג"ל,

1509כשיש חופה בערב שבת ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה, שוב אין להדליק נר שבת [כלל].

1510ואם כן אשה שאינה רוצה לקבל שבת לפני החופה, אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה,

1511ואחר כך בחשיכה תפרוש ידה על הנרות ותברך, או תאמר לגויה שתדליק אחר החופה והיא

1512מברכת, עכ"ל. דבר זה תמוה ... לא שייך ברכה בדלוקה ועומדת ... עיין

1513במהרי"ו שהתיר בעוד יום גדול להדליק, ואחר כך לפרוש ידיהם על הנרות, ולברך

1514כדי שתהא הברכה עובר לעשייתה כו', ומה שכתבת שנמצא בקובץ שמברכין על הנרות בשבת

1515אחר יציאת בית הכנסת לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, ולא מר בריה דרבינא חתום

1516עליה, תשובות מהר"ם מינץ (סי' פ"ז)).

1517מ"א ס"ק יא (כתב מהר"ש בשם

1518מהר"מ ז"ל, כשיש חופה בערב שבת ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה, והאשה

1519אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה, אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה, ואחר כך בחשיכה

1520תפרוש ידיה על הנרות ותברך, או תאמר לעכו"ם להדליק אחר החופה והיא תברך עד

1521כאן. ותמוה הוא, דלא שייך ברכה בדלוקה ועומדת ... וע' במהרי"ו שהתיר להדליק

1522בעוד היום גדול, ואחר כך לפרוס ידיהם ולברך וכו'. ומ"ש שנמצא בקובץ שמברכין

1523על הנרות בשבת אחר יציאת בית הכנסת, לא סבירא לי, ולא מר בריה דרבינא חתים עליה (מהר"מ

1524מינץ. הגהות מנהגים)).

1525והיינו שאף שנתבאר לעיל ס"ח (וכדי שתהא הברכה עובר

1526לעשייה, אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה, דהיינו שמשימה ידה לפני הנר מיד אחר

1527ההדלקה עד אחר גמר הברכה ואז מסירה ידה ונהנית מן האור, וזה נקרא עובר לעשייה).

1528התם מיירי שמקבלת

1529השבת סמוך להדלקת הנר, ומברכת אחר ההדלקה לפני ההנאה. משא"כ כשאינה מקבלת אז

1530השבת, נתבאר לעיל ס"ו (ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד,

1531צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד

1532השבת), ואם כן אינה יכולה לברך אחר כך על הנרות הדולקות כבר.

1533[1557] מ"א שם (ומיהו בדיעבד אם שכחה

1534מלברך עד שחשיכה, יש לסמוך אמהר"ש). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד (בודאי

1535באמירה לנכרי מיירי המ"א), כאמור כאן (יש להתיר לה לצוות

1536לנכרי להדליק ושתברך היא).

1537ועל זה ממשיך ומבאר (במוסגר) מפני מה יכולה היא לברך על זה

1538עכ"פ בדיעבד. ובפרטיות יותר יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.

1539[1558] מרדכי סי' רצד (רבינו משולם לא

1540היה מברך על הדלקת הנר ... נר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה ... ור"י

1541אומר שיש לברך ... דגמר מצותה היא שרואין בה לשמש בבית ולישא הכלים על השולחן).

1542וכן הוא בקונטרס אחרון סק"ג (אין ההדלקה גמר המצוה

1543אלא ההנאה לאורה, כמבואר במרדכי בהג"ה, דמהאי טעמא לא היה ר' משולם רוצה לברך

1544עליה, והשיב עליו ר"י דשאני הכא שרואין בה מיד להשתמש כו' עיי"ש, אם כן

1545אף לדידן דמברכים אינו אלא משום שנהנה בה מיד), וכדלעיל ס"ח (אחר גמר הברכה

1546ואז מסירה ידה ונהנית מן האור וזה נקרא עובר לעשייה).

1547וראה הר צבי או"ח ח"א סי' קמ. מראי מקומות וציונים.

1548קיצור הלכות מילואים ע' נט.

1549[1559] שבדיעבד יש לסמוך על דעה

1550הנ"ל גם אם האשה הדליקה ושכחה לברך בתחלת המצוה, אף ששלל סברה זו בשו"ת

1551מהר"י ברונא סי' פד, שהובאה בעולת שבת ס"ק ד (נשאלתי על אשה שהדליקה

1552נרות לשבת בערב שבת, ושכחה לברך להדליק נר שבת, ולאחר שיצא הקהל נזכרה, ושאלה אם

1553עוד יכול לברך, והשבתי דלא לברך כלל).

1554ונתבאר בקונטרס אחרון

1555ריש ס"ק ג (המג"א לא סבירא ליה כתשובת מהר"י ברונא שהעתיק בעולת

1556שבת, לפי שסומך בדיעבד על מהר"ש ומהר"ם ... דדוקא כשראוי לברך קודם

1557עשייה ולא בירך לא יברך אחר כך, אבל כשלא היה אפשר לברך תחלה יכול לברך אחר כך).

1558וראה בקונטרס אחרון

1559סוף ס"ק ד (ולכן לא העתקתיו בפנים), ושם (הערה 1691).

1560[1560] ואף שנתבאר לעיל ס"ו

1561(ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך לכבותו ולחזור

1562ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת).

1563מכל מקום יש לסמוך כאן בדיעבד, שתברך

1564קודם שתהנה לאורן, כי גם כשהנכרי מדליק על פי ציוויה בין השמשות, "ההדלקה

1565עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת".

1566וכן כשהדליקו מבעוד יום, וקיבלה שבת,

1567ו"שכחה ולא בירכה בתחלת המצוה", היה ניכר בעת ההדלקה "שהיא לכבוד

1568השבת", ויכולה לסמוך בדיעבד ולברך אחר כך על ההדלקה.

1569וסיים בקונטרס אחון ס"ג (ומסתברא

1570לברך אז על הדלקת הנר).

1571[1561] מ"א שם (ומכל מקום סגי בנר אחד).

1572וראה שו"ת רבינו, דלקמן בסוף הכרך (תצוה לנכרי להדליק

1573נרות של שבת והיא תברך עליהם).

1574[1562] סעיף ב (מאחר שהעולם

1575נזהרים בזה, הרי זה כצורך גדול).

1576וראה ברכת הבית שער מה שערי בינה אות יד. הערות בשו"ע

1577אדמוה"ז ע' 127.

1578[1563] סעיף ט (סומא אף על פי שלא ראה מאורות מימיו יכול לפרוס על שמע,

1579אפילו בזמן שהפורס היה מברך גם יוצר המאורות להוציא אחרים ידי חובתן, מפני שגם הוא

1580חייב בברכת יוצר המאורות כמו אחרים הפקחים, לפי שהוא נהנה במאורות שרואין הפקחין,

1581שיוכלו לראותו ולהורות אותו הדרך אשר ילך בה).

1582[1564] סעיף י (ב' או ג' בעלי בתים

1583שאוכלין על שלחן אחד, ומברכים כל אחד על מנורה שלו ... שכל מה שניתוספה אורה בבית

1584יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית).

1585[1565] מ"א סק"ט (נראה לי

1586דסומה גם כן תברך, דהא נהנה גם כן ממאורות ... ומכל מקום אם יש לה בעל פקח יברך

1587הבעל. מיהו אם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים, לא תברך ... דהא ליכא שמחה גבה).

1588[1566] אוצ"ל: כיון.

1589[1567] מהרי"ל סי' נג (שכתבת

1590שמדליקין בזויות בבית ואוכלין בחצר, כתב באגודה בפירוש, שאם הנרות [אינן] ארוכות

1591שדולקות עד הלילה דהוה ברכה לבטלה. וכמה פעמים שמעתי שקורין תגר על אותו מנהג). מ"א

1592ס"ק טז (משמע דאם אוכל בבית אפילו אין דולקות עד הלילה שרי).

1593וראה בדי השלחן סי' עד ס"ק ו.

1594[1568] סעיף יב (לכתחלה צריך לאכול סעודת

1595הלילה במקום שהנרות דולקות, ואף אם אוכלה מבעוד יום אין לו לאכול בחצר, אף אם נהנה

1596שם יותר מפני האויר או מפני הזבובים. אבל אם הוא מצטער הרבה בבית מפני השרב או

1597מפני הזבובים, יכול לקדש ולאכול בחצר אף על פי שאינו רואה הנרות, שהנרות לעונג

1598נצטוו ולא לצער. רק שיזהר שיהיו הנרות ארוכים שידלקו עד הלילה, כמו שנתבאר בסימן

1599רס"ג עיי"ש).

1600[1569] כדלעיל ס"א (משום

1601שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן), וס"ט (ולברך עליו, אע"פ שאינם אוכלים

1602שם, לפי שהדלקת נר בשבת חובה אף בלא אכילה, כדי שלא יכשל בעץ ואבן כמ"ש למעלה).

1603[1570] אגודה שבת פ"ב סי' מה (ובקיץ

1604יכול לאכול לאור היום שלא במקום הנר, ובקיץ יעשו נרות ארוכים שלא יכבו קודם לילה,

1605ואם לא יעשו כן הוי ברכה לבטלה, דשרגא בטיהרא מאי מהניא). הובא במהרי"ל שם. שו"ע

1606ס"ט (המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד

1607הלילה הוי ברכה לבטלה).

1608[1571] מהרי"ל שם (ואמרתי דאותו

1609מקום שדולקין שם הוה קצת חושך, שכן דרך בערב שמחשיך קצת בחדרים, ומשתמש שום דבר

1610לאור הנר כדפירשתי לעיל). מ"א סקי"ז (ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך

1611ומשתמש שום דבר לאור הנר, ליכא איסורא (מהרי"ל נ"ג)).

1612והוא כדלקמן סי' תקיד סט"ו (מותר לאדם להדליק

1613נרות בביתו ביום טוב ראשון סמוך לחשכה, ואין זה כמכין מיום טוב לחבירו, שהרי אף

1614באותה שעה שמדליק הוא צריך לאור הנר, כיון שכבר החשיך היום), וסי' תקכז סכ"ט

1615(מותר לו לילך לתוך החדר מבעוד יום סמוך לחשכה לחפש איזה דבר, ויוליך עמו נר דולק,

1616ויניחנו שם שיהיה דולק שם בשבת). וראה קיצור הלכות הערה 91.

1617ומ"ש מהרי"ל "כדפירשתי לעיל", קאי על

1618ההלכה דלעיל סי"א (משתמש שם שום דבר מצרכי אכילה לאור נרותיה). שמקורה במ"ש בשו"ת

1619מהרי"ל שם (עבדי מידי, דנהנה בו הלילה לצורך אכילה). וכן הוא לעיל

1620ס"י (משתמש שום צרכי אכילה באותו חדר). לקמן סי"ד (אלא אם כן משתמשים שם

1621צרכי אכילה).

1622ואין לפרש שגם כאן הכוונה ש"השתמש שם באותו מקום שום

1623דבר" – ש"לצורך אכילה", שהרי נכתב כאן סתם "והשתמש שם באותו

1624מקום שום דבר".

1625ונראה טעם הכרעה זו, שהרי הכא מיירי שהוא מקום המיוחד לו, שבזה

1626אפשר לברך אף אם לא השתמש בו צרכי אכילה, כדלעיל ס"י (והערה 1537), וסי"א (והערה 1544).

1627*

1628וכל זה כשהשתמש שם שום דבר, משא"כ אם לא השתמש שם כלום,

1629הוי ברכה לבטלה, ולא סגי במה שיכול להשתמש בו שום דבר.

1630ואף שיתבאר לקמן סי"ד (יכול לברך ולהדליק

1631במקום שמשתמשין בו בשבת ... בין שיניחנו דולק שם, בין שיניחנו אחר כך אפילו במקום

1632שאין משתמשים בו כלום בשבת, וידליק כאן נר אחר. דכיון שהנר שבירך עליו היה מונח

1633שעה מועטת כאן במקום החייב בנר שבת, אין כאן ברכה לבטלה).

1634היינו כיון שעכ"פ הדליק את הנר

1635במקום שישתמש בו בשבת, וחייב להדליק שם (אף שלמעשה לקחו משם אחר ההדלקה).

1636משא"כ הכא דמיירי בנר קטן שלא ידלק עד הלילה, וגם אינו אוכל אצל נר זה (אלא

1637בחצר), הרי שהוא מקום שאין מצוה להדליק בו נר זה, ואם לא ישתמש בו שום דבר, הוי

1638ברכה לבטלה.

1639[1572] מרדכי סי' רעג (הדלקה במקומה בעינן

1640[=בחנוכה]. כתב ה"ר יעקב ישראל הוא הדין לנר של שבת). רמ"א סוף ס"י

1641(וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין, לא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר).

1642[1573] מ"א ס"ק כג (ואין אסור

1643אלא כשמדליקין במקום שאין משתמשין בו, והניחו אחר כך במקום שמשתמשין בו, דקי"ל

1644הדלקה עושה מצוה).

1645והוא כמו לענין נרות חנוכה, דאמרינן כב, ב – כג, א (איבעיא להו

1646הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה ... הדלקה במקומו בעינן, משום הכי לא עשה כלום ...

1647הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה ... שמע מינה הדלקה עושה מצוה שמע מינה). וכן

1648נפסק בטור ושו"ע רס"י תרעה (הדלקה עושה מצוה, ולא הנחה ... צריך שידליקנה

1649במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, שהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה).

1650ולמדים מנרות חנוכה אף לנרות שבת, שאם הדליק במקום שאינו חייב

1651להדליק שם, לא היתה הדלקה של מצוה, ואף אם נטל והניחו במקום החייב, לא יצא ידי

1652חובתו, כי הנחה אינה עושה מצוה.

1653[1574]

1654לבוש ס"י (כדי שיהא ניכר ונראה שמדליקין לכבוד שבת ולא לצורך אחר).

1655הובא במ"א שם (כלומר שאינו ניכר שמדליק לכבוד שבת (לבוש)).

1656וכמובא לעיל לענין נרות חנוכה (הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה).

1657וכמו בהדליק בעוד היום גדול, שנתבאר

1658לעיל ס"ו (לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול, לפי שאז אינו ניכר שמדליקו

1659לכבוד שבת ... ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך לכבותו

1660ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת).

1661וראה בדי השלחן סי' עד סק"כ. מראי מקומות וציונים. משולחן

1662הארי.

1663[1575] כדלקמן בסמוך (שיהא מקום

1664שמשתמשים בו בשבת, אע"פ שאין משתמשים בו צרכי אכילה, אם הוא חדר המיוחד לה או

1665לבעלה. ואם אינו מיוחד לה, אינה יכולה להדליק שם, אלא אם כן משתמשים שם צרכי אכילה).

1666[1576] מ"א שם (ולכן נראה לי, דאם עמד שעה

1667מועטת על מקומו, רשאי אחר כך להניחה במקום אחר).

1668ומפרש כאן דמיירי אף אם "יניחנו אחר כך אפילו

1669במקום שאין משתמשים בו כלום בשבת".

1670ואף שאם כן לא יהי' נר דלוק בשבת במקום

1671החיוב. על זה מפרש, דהכא מיירי ש"ידליק כאן נר אחר".

1672ואף שבשעה שבירכה והדליקה הנר הראשון

1673קיבלה את השבת, ושוב אינה יכולה להדליק עוד נר (כדלעיל ס"ז-ח). מכל מקום

1674מיירי הכא שהבעל הדליק הנרות, וכדלעיל סוף ס"ז (באיש המדליק אין בו שום מנהג

1675כלל, ומעמידין על עיקר הדין שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות, אלא באמירת ברכו).

1676ומה שנתבאר לעיל סוף סי"ג, שאינו

1677יכול לברך אלא אם כן "השתמש שם באותו מקום שום דבר לאורן". נתבאר לעיל

1678שם (הערה 1571).

1679וראה קובץ יגדיל תורה ירושלים א ע' 51.

1680[1577] מ"א שם (ומכל מקום יש ליזהר

1681לכתחלה לברך על השלחן).

1682[1578] כדלעיל ס"א (ועיקרמצות הדלקת נרות הוא נר זה

1683שאוכל אצלו), ושם נסמן (הערה 1445).

1684[1579] מ"א ס"ק כא (ומיהו נראה

1685לי דדי כשעומד נר אחד שם).

1686והיינו לומר, שאף אם נוהגת להדליק כמה נרות, כדלעיל ס"א (ויכולין

1687גם כן להוסיף ולהדליק ג' או ד' ...

1688ויש נוהגין להדליק לעולם ז' נרות. ויש נוהגים להדליק עשרה, מטעם הידוע להם). מכל מקום סגי בנר אחד על השולחן

1689שאוכלין לאורו, ושאר הנרות יכולה להדליק בשאר החדרים.

1690[1580] כדלעיל ס"א (ויש

1691מכוונים לעשות ב' פתילות בנר זה, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. ובנרות של שעוה או

1692של חלב וכיוצא בהן מדליקין ב' נרות), ובקונטרס אחרון סק"א (שתי נרות לדידן, וזה אין עושין כי

1693אם על השלחן). ולכן ידליק ב' נרות על השלחן שאוכלים לאורן, ושאר הנרות יכול להדליק

1694בשאר החדרים.

1695ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (לעשות שתי פתילות

1696דהיינו שתי נרות לדידן, וזה אין עושין כי אם על השלחן).

1697ונפקא מינה לחג הסוכות, שלא רוצים שידלקו נרות רבים בסוכה,

1698מחשש שריפה, לכן עדיף להדליק כל הנרות בתוך הבית, ורק שתי הנרות האחרונות – בסוכה.

1699ואם האשה תאכל הסעודה בתוך הבית, תוכל להדליק את כל הנרות בתוך

1700הבית.

1701[1581] עולת שבת סק"ו (ונראה דאם

1702יש הרבה נשים ואין לכל אחת שלחן בפני עצמה, שתוכל לברך על הנרות שעומדים בבית בשאר

1703מקומות, אפילו לא על השלחן שאוכל עליו). אליה זוטא ס"ק ט (מיהו אם יש הרבה נשים

1704בחדר אחד, יכולין לברך אף על שאר נרות, דהוא נמי שלום ביתו).

1705ונראה דמיירי שיש בעל הבית במקום זה,

1706שחיוב ההדלקה בשלחן זה היא עליו, ולא עליהן. משא"כ אם אין כאן בעל הבית,

1707וכולן שוות בחיוב ההדלקה בשלחן זה, נתבאר לעיל ס"י (ב' או ג' בעלי בתים

1708שאוכלין על שלחן אחד, ומברכים כל אחד על מנורה שלו ... שכל מה שניתוספה אורה בבית

1709יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית).

1710[1582] מ"א ס"ק כ"א (ואפילו

1711מדליק בחדרים שאין משתמשין בהם לצורך אכילה ... ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ... אבל

1712אותן המדליקין בבית האכסדרה אין מברכין ... שאין זה מצוה המוטלת עליו, וגם אין משתמשין

1713שם לצורך אכילה. אבל במקום שמשתמשים לצורך אכילה, אפילו אחר רשאי לברך).

1714והיינו שכדי שיוכל לברך, צריך אחד מהשנים:

1715(א) חדר המיוחד לו, אף שאינו משתמש שם צרכי אכילה.

1716(ב) אף חדר שאינו מיוחד לו, אלא שמשתמשים בו צרכי אכילה.

1717וכן הוא לעיל ס"י (ולדברי הכל יכול השני

1718לברך בחדר המיוחד לו, אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה ... ואפילו בחדר המיוחד לראשון, אם הראשון משתמש שום צרכי

1719אכילה באותו חדר ...

1720יכול השני להדליק שם ... ולברך על הדלקה זו, אע"פ שהוא לא ישתמש כלום אצל

1721נרותיו).

1722וטעם הכרעה זו נתבאר לעיל סי"א (הערה 1544).

1723וראה חדושי שאול בן הלוי – דברי חנוך, השמטות דף עב.

1724[1583] מ"א ריש סי' תרעז (אם סמוך על שלחן בעל

1725הבית, הוא בכלל בני ביתו, ומדינא אינו צריך להדליק). הובא בתוספת שבת כאן ס"ק

1726יט (וברס"י תרע"ז הביא המג"א ... ומסיק ... אם סמוך על שלחן בעל

1727הבית הרי הוא בכלל בני ביתו). וכן הוא לעיל ס"ט (אם הוא סמוך על שלחן

1728בעל הבית, נעשה כבני ביתו של בעל הבית, ויוצא בנרו של בעל הבית). ונתבאר בקונטרס

1729אחרון ריש ס"ק ה (זה פשוט דבני ביתו אינם צריכים נר לכל אחד ואחד).

1730אלא שאם יש לה חדר מיוחד, כיון שבחדר זה

1731אינה נפטרת בנרו של בעל הבית, על כן היא צריכה לברך שם בברכה. וכן הוא לעיל סוף

1732ס"ט (וכל זה כשאין לו חדר מיוחד שם). ונתבאר שם (הערה 1531).

1733[1584] סעיף ט.

1734[1585] חק יעקב סי' תלב ס"ק יא. **משמעות

1735העולת שבת** סי' תקפה. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה, ולקמן סי' תלב ס"ח

1736וקונטרס אחרון שם ס"ק ב.

1737[1586] שבעל הבית מצוה לה להדליק

1738בשאר החדרים, "לפוטרו מחיובו שהוא חייב להדליק שם", ומברכת על הדלקה זו

1739מטעם ערבות, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה.

1740אלא שגם לפי מנהג זה אינה יכולה לברך על

1741נרות שמדלקת על השולחן שאוכלים עליו ובעלת הבית מדלקת עליו, כמבואר בקונטרס אחרון

1742ריש ס"ק ה (אין לברך עליו, כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו ... לא אשכחן חיוב

1743שתי נרות, אלא שיש מכוונים כן כנגד זכור ושמור ... דבלאו הכי סגי בנר אחד לכל בני

1744ביתו). וכיון שאין חיוב בנר השני, אי אפשר לברך עליו, אף אם הוא בשליחות בעל הבית.

1745ואף שנתבאר לעיל ס"י (ב' או ג' בעלי

1746בתים שאוכלין על שלחן אחד ומברכים כל אחד על מנורה שלו, יש מפקפקין לומר שיש כאן ברכה

1747לבטלה לפי שכבר יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון, ויש מיישבין המנהג שכל מה שניתוספה

1748אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית).

1749היינו בב' או ג' בעלי בתים, שיש על כל

1750אחד מהם חיוב הדלקת הנר. ואף שהראשון כבר הדליק שם, יכול גם השני להדליק שם, מטעם "שכל

1751מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית".

1752משא"כ כשהאורחת או הבת סמוכה על שלחן

1753בעל הבית, הרי מלכתחלה לא חל עליה חובת ההדלקה, ולכן "אין לברך עליו, כיון

1754שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו", ונתבאר לעיל שם (הערה 1533).

1755*

1756אמנם בשיחת כ"ד אלול תשל"ד, יצא

1757הרבי בקריאה לבנות ישראל, להשתדל בקיום מצות הדלקת נרות שבת קודש בברכה, כולל הבנות

1758שלפני עונת הנשואין, מתחיל מגיל חינוך.

1759היו רבנים שכתבו לרבי, שיש לדעתם חשש ברכה

1760לבטלה כאשר הבנות מדליקות בעצמן בבית בברכה, ועיקר הקושי הוא מהמבואר כאן בפנים

1761ובקונטרס אחרון, כמבואר לעיל.

1762והשיב על דבריהם בשיחת ו' תשרי תשל"ה,

1763שיחות קודש תשל"ה ח"א ע' 34 (די הנהגה בפועל פון בית הרב אז אפילו נשים קודם

1764הנישואין האבן געבענטשט מיט א ברכה, וואס מסתם פירט זיך דאס פון דעם אלטן רבי'ן אן,

1765ווארום דאס גייט דאך אזוי מדור לדור, און וויבאלד דאס איז געווען אין דורות אחרונים

1766איז א זיכערע זאך אז מען האט דאס אייגעפירט פון פריער, אנהויבנדיק פון דעם ראש השלשלת

1767– וואס דאס איז דער אלטער רבי ... איז בנוגע למעשה בפועל האט מען מכריע געווען די צווייטע

1768דעה).

1769וכן נהגו בדורות האחרונים בכמה חוגים,

1770כמבואר בערוך השלחן ס"ז (ובנות ישראל נוהגות לברך כל אחת בעצמה אף כשהן אצל

1771אמן, אף שהבעל אינו מברך וסומך על ברכת אשתו כמ"ש בסעי' ה', משום דהחיוב הוא

1772רק על המשפחה כמ"ש שם, מכל מקום הבנות, מפני שהן נצטוות יותר כמו שנתבאר,

1773מברכת כל אחת ואחת).

1774הרבי ביקש אז (על ידי המזכירות) את חברי

1775הכולל, להשתדל לברר הלכה זו על בוריה. עריכה זו הוטלה עלי על ידי חברי הכולל,

1776וערכתי אז חוברת "נרות שבת קודש", שבה סיכמתי פרטי הלכה זו, אשר עצם ההלכה

1777שאכסנאי מחוייב להדליק בעצמו (או להשתתף בפריטי – בנרות שמדליק בעל הבית, או שידליקו

1778עליו משלו בביתו), אף שבעלת הבית מדליקה במקום שהוא מתאכסן, זה גופא מורה אשר הדלקת

1779נרות שבת היא חובת גברא, ולא רק חובת הבית.

1780ואינו דומה לחיוב קביעת מזוזה על פתח הבית,

1781שאם אחד מהדיירים קבע מזוזה בפתח, שוב לא חל שום חיוב קביעת מזוזה על שאר הדיירים,

1782כי בבית הזה כבר נקבעה המזוזה; משא"כ הדלקת נרות שבת, גם אחרי הדלקת הנרות על

1783ידי בעלת הבית, לא נפטרו שאר הדיירים או האכסנאים שאוכלים בבית הזה, ומחוייבים הם להדליק

1784בעצמם (או להשתתף בפריטי בנרות שמדלקת בעלת הבית, או שידליקו עליהם משלהם בביתם), וכמו

1785לענין נר חנוכה, שנתבאר בר"ן שבת י, א ד"ה אמר רב ששת אכסנאי (דלא תימא דין

1786נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה). וראה מה שדן בזה ב"אז

1787נדברו" ח"ו סי' סז.

1788אלא שמכל מקום הדלקת בעלת הבית מועלת גם

1789לבני ביתה והאורחות הסמוכות על שולחנה. והיינו שהדלקת בעלת הבית עבור כל בני הבית פוטרת

1790את חובת גברא שיש על כל אחד מבני הבית והסמוכים על שלחנם.

1791וכיון שכן, הרי מובן שכל אחת מבנות הבית

1792והאורחות יכולה לכוין שאינה רוצה ליפטר בהדלקת בעלת הבית, ונשארת עלי' חובת הדלקת נרות

1793שבת בברכה. וכמו שהוא לענין נרות חנוכה, שנתבאר במ"א סי' תרעז ס"ק ט, בשם

1794מהרי"ל סי' קמה (משום ברכה לבטלה ליכא, כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו, ממילא

1795חל חיובא עליה). וראה מה שדן בזה ב"נרות שבת קודש" להר"י גינזבורג,

1796באר שבע תשל"ה, ע' 26 ואילך.

1797וכיון שכבר בימי אדמו"ר הזקן השתדלה

1798כל אשה בישראל להדליק בעצמה הנרות, עד אשר "נתפשט המנהג במדינות אלו" למצוא

1799דרך איך להדליק בברכה – עכ"פ בחדר הסמוך, "ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו

1800בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו" – אף בחדר האוכל, כאשר כל אחת מהבנות

1801והאורחות מתכוונת שלא לצאת ידי חובתה על ידי הדלקת האם – בעלת הבית.

1802וראה קונטרס נרות שבת קודש ע' 27. משולחן הארי עד 58. קובץ

1803הערות וביאורים תשצח ע' 86. תשצט ע' 54. תתב ע' 48. חדושי שאול בן הלוי - דברי חנוך סי' ח

1804ובהשמטות דף עא ואילך. נעתק בחלקו ביגדיל תורה (נ. י.) חו' לז ע' שנז. קיצור הלכות

1805ע' קיח.

1806וככל הדברים האלה מצאנו אף לענין מנהג הנשים

1807בהפרשת חלה, כדלקמן סי' תנז ס"ד (ועכשיו שנהגו העולם ללוש עיסות גדולות משיעור

1808חלה ... הן מפרישין חלה מכל עיסה ועיסה בפני עצמה. ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה

1809אחרת ומברכת לעצמה), ושם נסמן (הערה טז).

1810*

1811עוד ביאר הגרמ"ש אשכנזי את מנהגינו

1812זה (כפר חב"ד גליון 1169 ע' 37), על פי האמור בקונטרס אחרון כאן (בנר חנוכה אמרו

1813איש וביתו, והמהדרין שם היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה בגמרא,

1814אם כן אין לברך עליו כיון שאינו חיוב בדבר). הרי שקיום הידור היא סיבה מספקת לברך.

1815וכיון שנהגו להדר בזה, אפשר שהוא חשוב הידור שאפשר לברך על הדלקה זו. וראה מה

1816שדנתי בדבריו בשיעורי הלכה למעשה ח"א ע' קמז.

1817[1587] כדאמרינן ברכות כז, ב (רב

1818צלי של שבת בערב שבת ... אמר רב נחמן אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת).

1819[1588] ברכות שם (אמר ליה רבי

1820ירמיה בר אבא לרב מי בדלת (אותו היום שהתפלל רב של שבת בערב שבת, אמר ליה רבי

1821ירמיה מי בדלת מן המלאכה, הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך, רש"י). אמר ליה אין

1822בדילנא).טור ושו"ע

1823סי"א (אף על פי שלא התפללו הקהל עדיין, אם קדם היחיד והתפלל של שבת מבעוד יום,

1824חל עליו קבלת שבת ואסור בעשיית מלאכה).

1825וכן הוא לעיל סי' רסא ס"ג (קיבל

1826עליו שבת בתפלת ערבית של שבת, שהתפלל מבעוד יום), ושם נסמן (הערה 1264).**

1827**

1828[1589] ב"י ד"ה ומ"ש רבינו עוד

1829(ויותר נראה לומר דכיון שהזכיר קדושת היום בתפילה, אי אפשר לעשותו חול לדברי הכל),

1830ושו"ע שם (ואפילו אם אומר שאינו רוצה לקבל שבת).

1831וראה קונטרס אחרון סוף ס"ק ו (ממ"ש ב"י

1832וש"ע סי"א ואפילו אינו רוצה כו', משמע דיוצא ידי חובת תפלה), משא"כ

1833אם טעה, יתבאר לקמן סכ"א (צריך הוא לחזור ולהתפלל ערבית, כיון שהוא לא נתכוין

1834בתפלתו מפני קבלת תוספת שבת, אלא מפני שהוא לילה, והרי התפלל בטעות).

1835[1590] מרדכי רמז רצז-ח (והיכא

1836שרוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט על כרחם נמשכין אחריהם ואסורין במלאכה). שו"ע סי"ב (אם רוב הקהל קבלו

1837עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם).

1838וכן הוא לעיל סי' רסא ס"ג (או שרוב הצבור ענו ברכו). לקמן

1839סי' שצג ס"ב (ואפילו אם הוא לא התפלל, אם רוב הצבור התפללו, המיעוט נמשכים

1840אחריהם בעל כרחן). סי' תקכז ס"ט (אם כבר אמרו רוב הצבור ברכו, הרי הוא נגרר

1841אחר רוב הצבור).

1842[1591] מרדכי שם בשם ריב"[ם] (וכן

1843כתב ר"י ברבי מרדכי, דאם הקהל אמרו בערב שבת ברכו, שאין היחיד שלא היה בבית

1844הכנסת יכול לעשות מלאכה).

1845[1592] מרדכי וריב"ם שם (על כרחם ... אף

1846על פי שאין רוצה לקבל עדיין שבת). שו"ע שם (על כרחם).

1847[1593] ספר חסידים סי' רסב (מי שלא

1848הכין בערב שבת מאכלו ורוצים לומר ברכו ... אם עדיין שהות ביום ויש שעה גדולה יעכבו,

1849[ואם] אין שעה וסמוך לספק בין השמשות, מוטב שלא יאכל ולא יחללו ספק שבת). מ"א

1850סק"ל (מי שלא תיקן מאכלו, יש להמתין עם ברכו. ואם הוא סמוך לבין השמשות, אל

1851ימתינו).

1852[1594] סיכום האמור בסעיף

1853שלפנינו:

1854(א)

1855אם רוב העיר קבלו השבת נמשכים אחריהם גם היחידים שאינם בבית הכנסת.

1856(ב)

1857אבל המתפללים בבית הכנסת אחד, אינם נמשכים אחר המתפללים באחרים.

1858(ג)

1859ואם רק מיעוט בתי כנסת קבלו שבת, אין נמשכים אחריו אלא היחידים שהם בבית הכנסת.

1860(ד)

1861אבל מי שרגיל להתפלל בבית הכנסת הזה ואינו בבית הכנסת, אפשר להתירו במלאכה.

1862[1595] כנסת הגדולה הגב"י (בעיר

1863שודאי רוב הקהל בבתיהם … אינו בדין שיהיו

1864נמשכין אחר המיעוט. וכן בעיר שיש בה בתי כנסיות הרבה ופעמים שמקדימים בבית הכנסת

1865אחד … קודם האחרים, ועל הרוב זמנו של זה לא

1866זמנו של זה, מי מהם יהא נמשך, הרי נתת דבריך לשיעורים, הר"א ן' נחמייש בתשובה

1867כתיבת יד).

1868מ"א ס"ק כד (ואם רוב הקהל לא היו בבית הכנסת, אין נמשכין אחר

1869המיעוט. וכן בעיר שיש בתי הכנסת הרבה, אין אחת נמשכה אחר חברתה (כנסתן הגדולה)).

1870[1596] פרי מגדים א"א ס"ק

1871כד (שני בתי כנסיות אין אחת נמשכת אחר חברתה, משמע אף שיש באחת רוב).

1872[1597] מהלשון "אפשר",

1873נראה שמתירו מספק. וראה בהנלקט בהליכות השבת ס"ק א'קז.

1874[1598] שבלי הלקט סי' נט (ובשם

1875הר"ר אליעזר ב"ר יואל הלוי זצ"ל מצאתי, אדם שבא בעיר בערב שבת וכבר

1876קבלו עליהם [אנשי] העיר שבת, כיון שהתחילו ברכו, אף על פי שעדיין יום גדול, אם היה

1877עליו מעות או חפץ מניחו ליפול, שברכו הוא במקום תקיעה שהיו בוטלין ממלאכה).

1878שו"ע סי"ג (אדם שבא לעיר בערב שבת וכבר קבלו אנשי העיר עליהם שבת, אף על

1879פי שעדיין היום גדול, אם היו עליו מעות או שום חפץ, מניחו ליפול).

1880[1599] סעיף יט (ומי ששכח כיסו עליו ונזכר

1881בשבת כשהוא בתוך הבית או בתוך החצר או אפילו בתוך עיר המעורבת, יכול לילך עמו עד

1882לתוך חדר מוצנע ושם יתיר חגורו והכיס נופל, ואין בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון

1883שהמוקצה ישנו עליו כבר הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל מקום שירצה ... ועוד

1884שזהו טלטול על ידי גופו ולא בידיו), ושם נסמן (הערה 2183). וכן כאן, לא יקחנו בידיו מכיסו כדי

1885להניחו באיזה מקום, אלא ילד לשם, ויניחו ליפול.

1886וכן הוא במ"א כאן ס"ק כה (מניחו ליפול, פירוש שהולך

1887לחדר, כמ"ש סימן רס"ו).

1888[1600] ברכות כז, ב (אביי שרא ליה לרב

1889דימי בר ליואי לכברויי סלי (לעשן אותן בגפרית, לאחר שהתפלל של שבת בערב שבת,

1890רש"י). ההוא טעותא הואי (לא קבל עליו תוספת שבת משעת תפלה מדעת, אלא יום

1891המעונן היה וכסבור חשכה, ואחר כך זרחה חמה, רש"י)). שו"ע סי"ד (ואם

1892יחיד הוא שטעה בכך, צריך הוא לחזור ולהתפלל תפלת ערבית).

1893[1601] תלמידי רבינו יונה ברכות

1894יח, ב ד"ה רב צלי (אם התפלל מבעוד יום בטעות, שהוא יום מעונן והיה חושב שהיה

1895לילה ואחר כך זרחה השמש, צריך לחזור ולהתפלל, אף על פי שהתפלל מפלג המנחה ואילך,

1896כיון שלא נתכוין להתפלל אלא אחר שקיעת החמה והתפלל בטעות, ומותר בעשיית מלאכה,

1897שקבלת טעות לא שמה קבלה). ב"י סד"ה גרסינן (וביחיד אפילו התפלל מפלג

1898המנחה ולמעלה, כיון דבטעות הוה, שהיה סבור שכבר חשכה, לא עלתה לו תפלה). שו"ע

1899שם (כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה).

1900היינו אף שמפלג המנחה ולמעלה אפשר

1901להתפלל ערבית, כדלקמן סי' רסז ס"א (ונוהגים להקדים תפלת ערבית יותר מבימות

1902החול ... רק שיהא מפלג המנחה ולמעלה). מכל מקום אם התפלל בטעות לא הוי קבלת שבת.

1903[1602] גמרא שם. (פעם אחת נתקשרו שמים

1904בעבים, כסבורים העם לומר חשכה הוא ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי שבת בשבת,

1905ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ובאו ושאלו את רבי, ואמר הואיל והתפללו התפללו).

1906[1603] משמעות תלמידי רבינו יונה ברכות

1907שם (שכתב לענין יחיד "אף על פי שהתפלל מפלג המנחה ואילך"). ב"י

1908שם (אבל קודם פלג המנחה, אפילו ציבור נמי מחזירין, כיון דלאו זמן תפלת ערבית הוא

1909כלל. וכן נראה מדברי רבינו יונה ז"ל שם). שו"ע שם (אם כשהתפללו היה מפלג

1910המנחה ולמעלה).

1911[1604] גמרא שם (שאני צבור דלא מטרחינן להו).

1912[1605] הגאונים הובא במרדכי סי'

1913רצז (מצאתי בספר המקצעות שכתב בשם רב שרירא גאון, מעשה היה בימי אבותינו הקדמונים,

1914פעם אחת ערב שבת היה ויום המעונן היה וכסבורין העם שהוא חשיכה, הדליקו נרות ולא

1915הספיקו להתפלל מנחה עד שנשבה הרוח ונתפזרו העבים וראו השמש, ולא התפללו מעריב,

1916והיה שהות ביום והתחילו הנרות לכבות, ושאלו חכמי הדור ואמרו, אותם שהדליקו אסורים

1917להדליק עוד ולעשות מלאכה, שכבר קבלו השבת).**

1918**

1919שבלי הלקט סו"ס נט (ובתשובות הגאונים זצ"ל מצאתי, פעם אחת ...

1920שאותן שהדליקו הנרות אסורין להדליק ולעשות מלאכה, מפני שכבר קבלו עליהן את השבת).**

1921**

1922אור זרוע הל' ערב שבת סי' טז (מדברי רב שרירא גאון שכתוב בספר המקצועות

1923מעשה שהיה בימי אבותינו הקדומים ... שאותם שהדליקו הנרות אסורין להדליק ולעשות

1924מלאכה משום שכבר קבלו עליהם את השבת ... הרי אתה רואה שאע"פ שבטעות קבלו

1925עליהם את השבת, אפילו הכי אסורים במלאכה. מיהו מכח הספר איני מבין ... מיהו אין

1926לנו כח לחלוק על דברי רבותינו השלום עליהם).**

1927**

1928ומדבריהם לענין הדלקת

1929הנר בטעות, למדים לענין תפלת ערבית בטעות, דהוי קבלת שבת ואסורים במלאכה.

1930וקיי"ל כוותייהו רק לענין תפלת ערבית, משא"כ לענין הדלקת הנר לא הובאה

1931כאן דעת האוסרים, דקיי"ל שהדלקת הנר אינה קבלת שבת אלא לנשים, ואין צבור

1932לנשים לומר שהצבור הדליק נרות. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז.

1933ולענין קבלת שבת על ידי תפלת ערבית בטעות, נפסק כן ברש"י**

1934**שם ד"ה הואיל והתפללו התפללו (לענין תוספת, אע"ג דבטעות הוה, תוספת

1935הוא על ידי תפלה, הואיל ואמר תפלה קבלה היא).הובא באור זרוע שם (אע"ג

1936דבטעות הוה תוספת הוא על ידי תפלה, הואיל ואמר תפלה קבלה היא, עד כאן פרש"י.

1937משמע מפירושו דקבלה בטעות הויא קבלה לענין ליאסר במלאכה).**

1938**

1939ראב"ן סי' קע (ציבור בין מדעת בין בטעות הויא קבלה גמורה).**

1940**

1941רוקח סי' מח (צבור שהתפללו וטעו לא נטריחם להתפלל, והקבלה קבלה).**

1942**

1943דרכי משה סק"ו (באור זרוע כתב אף על גב דבגמרא נראה דציבור שקבלו

1944עליהם שבת בטעות לא הוי קבלה, מכל מקום כן הורו הגאונים, ואין לחלוק עליהם).

1945תוס' כז, ב ד"ה שאני צבור, לפי גירסת ופירוש רש"ל

1946בחכמת שלמה (ואף על גב דלא מטא זמן איסור, אסורים בעשיית מלאכה כו', פירוש כדי שלא

1947להטריחם עוד בתפלה, משום הכי אוקמינהו באיסורייהו).**

1948**

1949שלטי גבורים ברכות יח, ב אות ה, בשם פסקי ריא"ז פ"ד ה"ב

1950אות ד (ואם הצבור התפללו בטעות, הואיל והתפללו התפללו, שטורח להם לצבור לחזור

1951ולהתפלל, ואסורין בעשיית מלאכה).**

1952**

1953מהר"מ טיקטין בחידושי אנשי שם על המרדכי שם אות ד (כדלקמן הערה הבאה).**

1954**

1955מ"א ס"ק כו (ומהר"מ טיקטין כתב דהמרדכי סבירא ליה

1956דבקבלה בטעות בצבור שמה קבלה ... וכן כתבו השבלי לקט, ורש"ל, וכן פסק דרכי

1957משה בשם אור זרוע, ואין להקל. וכן כתבו הרוקח והראב"ן והשלטי גבורים).

1958[1606] במרדכי שם, על דברי ספר המקצעות (מכאן ...

1959יש ללמוד דקבלת שבת בטעות לא הויא קבלה ומותרין במלאכה), שהיא הדעה השנית דלקמן.

1960וכתב על זה בחדושי אנשי שם, ממהר"מ מטיקטין (וצ"ע מה ראיה קאמר, שהרי

1961אמרו אותם שהדליקו אסורים להדליק ולמלאכה. וצריך לומר דאפיסקא דלקמן קאי, דמשמע

1962ליה מדקאמר וכסבורין העם שהיה חשיכה והדליקו, משמע שרוב הקהל הדליקו, תדע שהרי

1963התפללו כבר תפלת המנחה בצבור וראו השמש, ולא התפלל מעריב היו אותם שלא הדליקו

1964מיעוטא, ואפילו הכי התירו להם להדליק ולעשות מלאכה, ולא אמרינן שנמשכין אחר הרוב

1965הואיל ורוב דטעות הוי. והכי קאמר יש ללמוד מכאן דקבלת שבת לרוב הצבור בטעות לא

1966הויא קבלה לאחריני ואותן אחרים מותרים במלאכה כו', ומינה היכא שרוב הקהל קבלו עליהם

1967שבת כדין, מיעוט על כרחם נמשכים אחריהם. וגם מפירש"י פרק תפלת השחר משמע

1968דצבור כיון דלא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל, אם התפללו ברכו בטעות ועוד היום גדול

1969הויא קבלה ואסורין במלאכה). הובא במ"א שם (ומהר"מ טיקטין כתב דהמרדכי סבירא

1970ליה דבקבלה בטעות בצבור שמה קבלה, אך שאין המיעוט נמשכים אחריהם).

1971[1607] תוס' ברכות שם ד"ה שאני

1972צבור, לפי גירסת הב"ח שם (אין איסור בעשיית מלאכה). רא"ש שם

1973פ"ד סוס"ו (שאני צבור דלא מטרחינן להו להתפלל שנית כמו דמטרחינן ליחיד,

1974אבל מלאכה (בשבת) אלו ואלו מותרין). רשב"א ד"ה שאני התם (ודוקא

1975לענין תפלה הוא שאין צריך לחזור ולהתפלל, משום דאיכא טירחא דציבורא, אבל לענין

1976מלאכה, עושין הן כיחיד, דקבלה בטעות הוא ואינה קבלה לא ליחיד ולא לצבור). **תלמידי

1977הרב רבינו יונה** שם יח , ב סוד"ה רב צלי (והרב רבי משה בר יוסף

1978נרבונ"י ז"ל אמר, שאם טעו הצבור בערב שבת והתפללו מבעוד יום שהיו סבורין

1979שהיה חשכה, אף על פי שלא נחייב אותם לחזור ולהתפלל מפני טורח הצבור ויוצאין באותה

1980תפלה של שבת שהתפללו כבר, אפילו הכי מותרין בעשיית מלאכה. ודייק הכי מדאמר שאני

1981צבור דלא מטרחינן להו. דמשמע שלא חששו אלא משום טרחא בלחוד. אבל מפני קבלת השבת בתפלתם

1982לא חששו כלל ומותרין במלאכה). רבינו ירוחם נתיב יב ח"א בתחילתו (אבל

1983אם התפלל בטעות שהיה היום מעונן ואחר כך זרחה חמה, מותרים לעשות מלאכה בין צבור

1984בין יחיד). ט"ז סק"א (וכתב הרא"ש דלענין מלאכה בין ציבור

1985בין יחיד מותרים).

1986[1608] תרומת הדשן סי' ד (מי ששהה

1987להתפלל מנחה בערב שבת עד לאחר שענו הקהל ברכו ... אחד מגדולים מצא בתשובות ישנות,

1988דמי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת בדרך זה, שאל יתפלל מנחה באותו בית הכנסת שבו הצבור

1989ושלוחם מתפללים, הואיל והצבור קדשו היום לא יעשנה חול אצלם, אלא ילך חוץ לבית

1990הכנסת ויתפלל שם מנחה של חול, עכ"ל. וכן היה רגיל להורות. וכן הורו גם כן

1991תלמידיו שנים מהגדולים אחריו), ובכתבים סי' קנג (מהר"ש הורה ואמר שכך מצא

1992בתשובות ישנות, מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שענו הקהל ברכו, ועדיין לא עברה

1993זמן המנחה, שאל יתפלל מנחה באותה בית הכנסת שבו הקהל והש"ץ מתפללין, אחרי

1994שהקהל קדשו היום לא יעשהו חול אצלם, אלא ילך לחוץ אותו בית הכנסת ויתפלל מנחה של

1995חול. וכן הורו תלמידיו אחריו דודי מהר"א ז"ל ומהר"י ז"ל),

1996מהר"ש הוא רבי שלום מנוישטט, ושני תלמידיו הם רבי אהרן בלומלין (דודו של

1997תרומת הדשן), ומהרי"ל. והובא בהלכות ומנהגי מהר"ש מנוישטאט סי' קסז,

1998ובמהרי"ל הל' שבת, ובהגהות מנהגים אות כד. שו"ע סט"ו (מי ששהה

1999להתפלל מנחה בערב שבת עד שקבלו הקהל שבת, לא יתפלל מנחה באותו בית הכנסת, אלא ילך

2000חוץ לאותו בית הכנסת ויתפלל תפלה של חול).

2001ואף שבשעה שהציבור ענו ברכו הוי קבלת שבת גם עבורו בעל כרחו, כדלעיל

2002סי"ז (אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם),

2003ושם נסמן (הערות 1590-1591).

2004יש לומר דהכא לענין תפלת מנחה הקילו,

2005כמבואר בתהלה

2006לדוד סק"ח. או אפשר דהכא מיירי שרוב העיר לא קבלו עדיין שבת, רק בבית הכנסת

2007זה, וכדלעיל סי"ט (ויחיד שלא היה בבית הכנסת שקבלו בה שבת, אע"פ שהוא רגיל

2008להתפלל תמיד באותו בית הכנסת, אם רוב העיר לא קבלו עדיין שבת, אפשר להתירו במלאכה). ומכל מקום לא יתפלל מנחה באותו בית

2009הכנסת (וראה גם סעיף הבא, הטעם שהוא רק חומרא).

2010[1609] מרדכי סי' רצו (מי ששהה להתפלל

2011מנחה (הואיל) וכבר ענה ברכו עם הקהל, הואיל וכבר עשהו קדש, שוב לא יעשנו חול

2012להתפלל תפלה של חול, אלא כמו ששנינו בפרק תפלת השחר (ברכות כו, ב) טעה ולא התפלל

2013כו' מתפלל תפלת ערבית שתים של שבת. כן פסק ה"ר שמואל מבייברק). הגהות מיימוניות

2014פ"ה סוף אות ר (כתב ה"ר שמואל בן ר"ב ... מי שלא התפלל תפלת מנחה

2015וענה ברכו עם הקהל, אם כן כבר עשהו קדש, ושוב לא יעשנו חול, ויתפלל ערבית שתים של

2016שבת). שו"ע שם (אבל אם ענה וקבל שבת עמהם, אינו יכול להתפלל תפלת חול, אלא

2017יתפלל ערבית שתים).

2018[1610] סעיף יד (טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת,

2019מתפלל ערבית שתים של שבת).

2020[1611] תרומת הדשן שם (ונראה לי, שאם

2021יבא אחד לבית הכנסת סמוך לברכו, לא ימתין להתפלל מנחה עד לאחר ברכו, בשביל עניית

2022ברכו, כמו שצריך לעשות בשאר ימים, דכיון דשעה עוברת היא לתפלת המנחה, אם יענה ברכו

2023כדפירשתי, אין להקפיד בכה"ג אם לא יענה ברכו ... ואף על פי שלא יוכל לגמור

2024חצי תפלת המנחה קודם ברכו, ונמצא מתפלל מקצת תפלת חול באותו בית הכנסת שבו הצבור

2025ושלוחם שענו כבר ברכו וקדשו היום, מכל מקום הואיל והתחיל בהיתר, אין נראה דיש

2026קפידא כולי האי). ואף שכתב בכתבים שם (נראה לעניות דעתי אין להקפיד אמאי דמתפלל

2027תפלת חול אצל הצבור שכבר ענו ברכו וקדשו היום, הואיל והתחיל בהיתר, וכה"ג

2028אשכחן טובא לחלק. ודוקא בשלא ידע שלא יוכל לגמור קודם ברכו, כגון שסבור שאחד מן

2029הקהל יושיבו החזן מעט), כתב על זה בב"י (ולענין הלכה נראה שיש לסמוך על מה

2030שכתב בספר תרומת הדשן, יותר מעל מה שכתב בכתביו). שו"ע סט"ז (אם בא לבית

2031הכנסת סמוך לקבלת הצבור שבת, מתחיל להתפלל מנחה, ואף על פי שבעודו מתפלל יקבלו

2032הצבור שבת, אין בכך כלום, הואיל והתחיל בהיתר).

2033[1612] בשו"ע שם ס"ב (אסור

2034להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית, ואם התחיל לאכול אחר שהגיע

2035זמנה, מפסיק וקורא קריאת שמע). והיינו שדוקא "אם התחיל לאכול אחר שהגיע

2036זמנה" נחשב התחיל באיסור וצריך להפסיק, משא"כ אם התחיל תוך חצי שעה,

2037ויודע שימשיך תוך שעת האיסור נחשב התחיל בהיתר.

2038אמנם חלק עליו הרמ"א סי' תרנב ס"ב (ואם התחיל לאכול

2039יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו ... אין צריך להפסיק), משא"כ אם התחיל

2040לאכול בתוך חצי שעה נקרא התחיל באיסור. וכן הוא במ"א סי' תלא ס"ק ח (ולי

2041נראה דמה שכתוב ואם התחיל מבעוד יום מיירי חצי שעה סמוך לערב, דהתחיל באיסור, ולכן

2042צריך להפסיק).

2043וכן נפסק לעיל סי' ע ס"ה (במה דברים אמורים כשהתחיל באיסור,

2044דהיינו שהתחיל לאכול תוך חצי שעה), ומצויין שם המקור (ר"ן. רמ"א סוף סי' תרנב.

2045מ"א סי' תלא (דלא כמשמעות שו"ע סי' רלה). וכן הוא לקמן סי'

2046תלא ס"ו (היה עוסק בהיתר, דהיינו שהתחיל לעסוק קודם חצי שעה לפני צאת הכוכבים),

2047ושם (הערה עז).

2048ואפשר שגם בסי' רלה ביאר רבינו מסקנתו

2049הנ"ל (כדעת הרמ"א והמ"א), ולא הגיע לידינו סימן זה בשוע"ר.

2050[1613] תרומת הדשן שם (ואף על גב דבפרק ערבי

2051פסחים (קז, ב) גבי ההיא דאגריפס פריך, סוף סוף מאי רבותא, דהא מטא זמן איסור,

2052פירשב"ם, דהיכא דידוע שאינו יכול לגמור בהיתר, הוי כהתחיל באיסור. ונדון

2053דידן, נראה דאין לדמות להתם, דלאו איסור והיתר שייך ביה). מ"א ס"ק כט (אף

2054על גב דכהאי גוונא מיקרי התחיל באיסור, כמה שכתב סוס"י תרנ"[ב], מכל

2055מקום הכא לא קפדינן כולי האי, הואיל ואינו אלא חומרא בעלמא (תרומת הדשן שם)).

2056והיינו כנ"ל הערה הקודמת, שהמ"א (ורבינו) פוסקים

2057כדעת הרמ"א סוס"י תרנ"ב, שהמתחיל תוך חצי שעה נחשב כהתחיל באיסור.

2058ומכל מקום שאני הכא כיון שאינו אלא חומרא בעלמא. וכעין זה הוא לקמן

2059סי' תפט סי"ז (אם עבר והתחיל בסעודה בתוך חצי שעה סמוך לזמן הספירה אין צריך

2060להפסיק באמצע סעודתו), והובא שם (הערה קסד) מדברי נחמיה, שבאיסור קל מקיל רבינו

2061כדעת האומרים שנחשב כהתחיל בהיתר.

2062והטעם שכאן היא חומרא בעלמא, נתבאר לעיל (סוף הערה 1608).

2063[1614] כדלעיל סט"ז (אם קדם

2064היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת השבת ואסור בעשיית מלאכה),

2065וסי' רסא ס"ג (אם כבר קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת, שהתפלל מבעוד יום ... אסור לו לעשות בעצמו כל שבות, אפילו קודם בין השמשות,

2066אפילו לדבר מצוה וצורך גדול).

2067[1615] רשב"א קנא, א ד"ה

2068א"ר יהודה (וכתבו בתוספות דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה, מותר

2069לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית), בשם התוס'. הובא בר"ן סד,

2070ב ד"ה ומדאמרינן. שו"ע סי"ז (יש אומרים שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה,

2071מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה).

2072[1616] רמ"א שם (ומותר ליהנות

2073מאותה המלאכה בשבת).

2074[1617] רשב"א שם (הואיל והיא

2075נעשית בהיתר לעושה אותה). הובא בר"ן שם. ט"ז ס"ק ג (שפיר

2076יליף הרשב"א ... בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו,

2077שהוא מותר לגמרי).

2078אלא שהר"ן וב"י ומ"א חולקים וסוברים דלא סגי

2079בטעם זה, וזקוקים גם לצד היתר, וגם כאן צד היתר, דאי בעי לא היה מקבל שבת.

2080שתי הדעות נתבארו באריכות בקונטרס אחרון ס"ק ח. וכאן לא

2081הזכיר הטעם של צד היתר, אלא טעם הרשב"א בשם התוס'.

2082[1618] לעיל סי' רמג ס"א (אסרו

2083חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת).

2084[1619] מהר"י ווייל סי' קטז (וכשמוסיפין

2085מחול על הקודש בעוד היום גדול, כגון שעה או ב' קודם הערב שמש, אני רגיל להתיר לומר

2086לגוי להדליק הנר. וטעמא דידי, כיון שעוד היום גדול, בודאי כל ישראל לא קבלו כולם עליהם

2087השבת, דיש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם, ודמיא להא דאמרינן באלו טריפות על חלב שעל

2088הקיבה, אינהו אכלי אנן מיסתם נמי לא סתים). רמ"א לעיל סי' רסא ס"א (מי שקבל

2089עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה יכול לומר [לגוי] להדליק הנר ושאר דברים שצריך).

2090מ"א שם ס"ק ז (דכיון שעוד היום גדול, בודאי יש מקומות שעדיין לא קבלו

2091עליהם שבת, ודמיא להא דאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתים לא סתים).

2092ונתבאר בארוכה בקונטרס אחרון ס"ק ח, שטעם האיסור באמירה

2093לנכרי הוא משום שליחות לחומרא, משא"כ כאן שהיא עדיין שעה שמותרת לכל ישראל,

2094ורק הוא קיבל עליו את השבת, בודאי לא קיבל על עצמו את איסור השליחות, שהוא עצמו

2095אינו עושה כלום רק שהאחר עושה בשבילו.

2096[1620] סעיף ג (אבל מותר לומר לנכרי

2097לעשות אפילו מלאכה גמורה, ואפילו לדבר הרשות, אם הוא הרבה קודם הלילה, לפי שבוודאי

2098יש מקומות ישראל שלא קיבלו עדיין את השבת ועושים מלאכות אפילו בעצמן, והיאך נאסור

2099לאלו שקיבלו שלא יעשו אפילו על ידי נכרי).

2100[1621] רמ"א סי"ז (וכל שכן

2101במוצאי שבת, מי שמאחר להתפלל במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו

2102ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול

2103ממלאכתו, כן נראה לי).

2104וכן הובא לקמן סי' רצט סכ"א (מי שמוסיף מחול על הקודש הרבה,

2105אם מותר לומר למי שהבדיל שיבשל לו, ויהא מותר לו לאכול מיד מתבשיל זה, נתבאר בסי' רס"ג).

2106[1622] כשעדיין לא התפלל ולא

2107הבדיל, וכדלעיל סי' קפח סי"ז (מי שנמשכה סעודתו למוצאי שבת והתפלל ערבית

2108שאינו מזכיר עוד של שבת בברכת המזון ... ואם הבדיל על שולחנו דינו כהתפלל ערבית

2109ושוב אינו מזכיר של שבת בברכת המזון. ואם אמר המבדיל בין קודש לחול בלבד בלא כוס,

2110כמ"ש בסי' רצ"ט, יש להסתפק אם דינו כהתפלל ערבית). ומקורו במ"א כאן

2111סוף ס"ק לג (אך צ"ע אם יכול אחר כך לומר רצה בברכת המזון, דיש לומר דוקא

2112כשהתפלל תפילת חול לא יאמר רצה, אבל כשאמר המבדיל לחוד, רשאי לומר רצה).

2113וכאן מיירי שלא אמר ברוך המבדיל כו',

2114שאומר אחר כך רצה, ומכל מקום מותר לו לומר לישראל שהבדיל שיעשה לו מלאכה.

2115[1623] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2116אחרון זה:

2117בפנים

2118ס"א נתבאר, שהנר שאוכל לאורו, הוא עיקר המצוה ומברך עליו, ויהא זהיר לעשותו

2119יפה, ויעשה בו ב' פתילות.

2120ומבאר

2121שכן היא משמעות הטור ושו"ע.

2122אמנם

2123מהרי"ו כתב שגם מי שאינו מדליק נרו במקום הסעודה, יעשה בו ב' פתילות.

2124לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2125ע' תקמט. כנישתא דבי רב ע' תקד.

2126[1624] מלשון קאי, כלומר מיירו.

2127[1625] כמבואר בפנים סי"ד (שעיקר

2128המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין לאורן, וראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום

2129שהוא עיקר המצוה). ולכן יהא זהיר לעשותו יפה ולעשות בו ב' פתילות.

2130[1626] אם מאיזו סיבה אינו מדליק

2131נרו במקום סעודתו; אינו צריך לעשות בו ב' פתילות. וכמבואר בפנים ס"ט (בחורים

2132ההולכים ללמוד חוץ לביתם, צריכים להדליק נר שבת בחדרם, ולברך עליו).

2133ומזה יוצא גם האמור לקמן סי"ד (שעיקר

2134המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין לאורן, וראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום

2135שהוא עיקר המצוה. ומכל מקום די שם בנר אחד (או ב' נרות כנגד זכור ושמור)), והיינו

2136שתדליק ב' נרות על השלחן שאוכלין לאורו, ובשאר החדרים סגי בנר אחד בכל מקום.

2137אבל בנר שבבית הכנסת, נתבאר בהמשך

2138ס"א (ונוהגין להדליק בבית הכנסת ב' נרות).

2139[1627] דינין והלכות שבסוף שו"ת

2140שלו אות כג (הבחורים כשמדליקין בחדרם צריכין שתי פתילות).

2141והיינו כיון שאינו יכול להדליק במקום

2142סעודה (שהדלקה זו היא עיקר המצוה ובכלל עונג שבת), לכן ידליק ויברך בחדרו (שהדלקה

2143זו היא כדי שלא יכשל בעץ או באבן). וגם בזה יעשה ב' פתילות.

2144וראה קיצור הלכות משו"ע אדה"ז

2145הערה 9. כנישתא דבי רב.

2146[1628] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2147אחרון זה:

2148בפנים

2149סי"א נתבאר, שאשה שאינה יכולה לקבל שבת בעת הדלקת הנרות, תתנה שאינה מקבלת

2150שבת, והבעל יקבל עליו שבת סמוך להדלקתה.

2151ומבאר

2152כאן:

2153(א)

2154אם האשה מתנה ומקבלת שבת סמוך להדלקה, מועיל רק אם קבלת השבת היא הרבה פחות מרבע

2155שעה מעת ההדלקה, ולא אחר כך.

2156(ב)

2157הטעם דסגי בקבלת שבת של הבעל סמוך להדלקת האשה, כי הדלקת האשה היא בשליחות בעלה

2158שהוא בעל הבית.

2159לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2160ע' תקמט. כנישתא דבי רב ע' תקה ואילך. ביאורי השלחן ע' קפ.

2161[1629] ס"ק יא (לענין

2162חופה), וס"ק טו (לענין ליל טבילה).

2163[1630] כמועתק בפנים ס"ו

2164(הערה 1487).

2165[1631] שבת לה, ב (להדליק את הנר

2166... ושוהה כדי צליית דג קטן ... ותוקע ומריע ותוקע ושובת). רא"ש פ"ב סי'

2167כד (מכאן משמע שקבלת שבת אינה תלויה בהדלקת הנר, שהרי אחר שהדליק עדיין יוכל לצלות

2168דג קטן).

2169[1632] סעיף ד (ואם רוצה להדליק

2170נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי, כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו

2171הקדמה).

2172[1633]

2173וכן הוא בפנים ס"ו (ולקבל עליו שבת באותה שעה סמוך להדלקה, רשאי). וראה תהלה

2174לדוד סק"ד. כללי הפוסקים וההוראה כלל קכג.

2175[1634] ולא נתפרש כמה הוא. וראה

2176קצות השלחן סי' עד ס"ק יז. ארץ צבי סי' קיג. כנישתא דבי רב.

2177[1635] מהלך מיל, שהוא לפחות ח"י

2178דקות, כמבואר בתרומת הדשן סי' קסז (יש לסמוך אדברי הרמב"ם דכתב בסתם דשיעור

2179מליחה היא כמהלך מיל, דהיינו חלק שלישית שעה פחות חלק ל' מן השעה). שו"ע יו"ד

2180סי' סט ס"ו (שיעור שהייה במלח אינו פחות מכדי הילוך מיל, שהוא כדי שלישית שעה

2181בקירוב). ובש"ך שם ס"ק כה (דהיינו פחות חלק ל' מן השעה).

2182אבל לקמן סי' תנט ס"י (ויש חולקין

2183על זה ואומרים ששיעור מיל הוא שני חומשי שעה ... ולענין הלכה העיקר כסברא האחרונה).

2184וראה שארית יהודה יו"ד סי' סט

2185ס"ו ס"ק לה (אבל דעת הרמב"ם והרע"ב דשיעור מיל הוא שני חומשי

2186שעה. ויש להחמיר כדבריהם (חק יעקב, וכן משמע בפרי חדש ובכרתי ופלתי).

2187[1636] חולין צז, ב (מליח כרותח

2188כו' דצלי), לפירוש בה"ג שבתוס' חולין קיב, א ד"ה הני מילי (פירש בהלכות

2189גדולות דשיעור מליחה כשיעור צלייה, משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי).

2190[1637] ב"י יו"ד סי'

2191סט ד"ה ושיעור שהייתו במלח (ומשמע דבשיעור מיל סגי אפילו לשור שלם, ואפילו

2192לחתיכה קטנה צריך שיעור מיל, דלא פלוג רבנן בינייהו).

2193וכיון שמליחת וצליית חתיכה גדולה היא

2194מהלך מיל, אם כן מובן שצליית דג קטן הוא "פחות הרבה מרביע שעה".

2195וראה שו"ע ורמ"א שם ס"ו.

2196שארית יהודה שם ס"ק לז.

2197[1638] לכן אינה יכולה להתנות

2198שתקבל שבת אחרי גמר החופה.

2199[1639] ס"ק ד (איכא תקנתא אחריתי, להתנות שלא תקבל שבת

2200עליה עד אחר הרחיצה בחמין).

2201[1640] שהבעל יקבל עליו שבת סמוך

2202להדלקתה.

2203וראה אורות חיים פ"ח ס"ק כה.

2204שו"ת ארץ צבי סי' קיג. הערות בשו"ע אדמו"ר הזקן ע' 130.

2205[1641] אוצ"ל: בס"א

2206(דאשה מדלקת נרות, אע"ג דאמרינן בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו, נרות של שבת

2207שאני). וכמבואר בב"ח ס"ב (והנשים מוזהרות [בו] יותר וכו'. נראה דהכי

2208קאמר, דאם האיש אינו רוצה להניח לאשתו להדליק ולברך אלא רוצה להדליק בעצמו ולברך,

2209משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, כדאמרינן בריש פרק האיש מקדש (קידושין מא א), שאין

2210ביד האיש לדחות את אשתו ממצוה זו, אלא כיון דהנשים מוזהרות בו יותר, תדליק היא

2211ותברך, ולא הוא).

2212וראה ציץ אליעזר חי"א סי' כא

2213ס"ו. חי"ב סי' כז. חדושי שאול בן הלוי המצויין בסוף סט"ו.

2214[1642] סעיף טו, וקונטרס אחרון ס"ק

2215ה, שבני הבית נפטרים בהדלקת בעל הבית.

2216[1643] שהדלקתה בשבילו הוי כאילו

2217הוא הדליק וקיבל שבת, ואם כן מועלת הדלקה זו.

2218[1644] על מ"ש הטור שם (אם

2219בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה, וברכה לבטלה לא הוי), כתב הב"י

2220(דכיון שהשני יוצא בברכתו, אף על פי שלא יצא הוא בתקיעת השני, כגון שיצא והלך לו,

2221או שסתם אזניו ולא שמע התקיעה, לא היתה ברכתו לבטלה). ובשו"ע שם ס"ג (ואפילו

2222אם בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה, ולא הויא ברכה לבטלה).

2223וכן הוא לקמן שם ס"ח (אם הראשון לא

2224היה יכול לתקוע אפילו תקיעה אחת, אעפ"כ לא היתה ברכתו לבטלה, כיון שכוונתו

2225היתה בברכתו להוציא כל השומעין).

2226וכן הוא כאן בהדלקת הנרות, שהדלקתה

2227בשבילו הוי כאילו הוא הדליק וקיבל שבת, ואם כן מועלת הדלקה זו.

2228[1645] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2229אחרון זה:

2230בפנים

2231סי"א נתבארו כמה עצות, כאשר האשה אינה יכולה להדליק ולברך בזמן, ואשר אין לה

2232להדליק בלא ברכה ולברך אחר כך. אמנם בדיעבד אם שכחה ולא הדליקה, יש להתיר לצוות

2233לנכרי להדליק בין השמשות והיא תברך, וכן אם שכחה לברך, יש להתיר לברך אחר כך קודם

2234עיקר המצוה, כשנהנית לאור הנרות.

2235ומבאר

2236הטעמים שסומכים על זה בדיעבד:

2237(א)

2238אף שצריך לברך עובר לעשייתה ולא אחר כך. מכל מקום כשאי אפשר לברך תחלה יכול לברך

2239אחר כך, והוי עובר לעשייתן, לפני ההנאה מן האור.

2240(ב)

2241אף שאין לברך על עשיית הנכרי, היינו דוקא כשהנכרי עושה סיום המצוה, משא"כ

2242כשעיקר המצוה היא ההנאה מהנרות אחר ההדלקה.

2243לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2244ע' תקנב ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקט ואילך. ביאורי השלחן ע' קפא.

2245[1646] סוף ס"ק יא (ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה,

2246יש לסמוך אמהר"ש).

2247[1647] סי' פד, ששלל סברה זו,

2248כנעתק לעיל (הערה 1559).

2249[1648] ס"ק ד.

2250[1649] שהובא בהגהות מנהגים אות כו, ובמ"א שם, כנעתק לעיל (הערה 1556).

2251[1650] עתה מבאר טעם מסקנת המ"א,

2252שבדיעבד אפשר לברך גם משך זמן אחר ההדלקה, אף שאין מברכים אלא עובר לעשייתה (ראה

2253לקמן הערה 1691).

2254[1651] ס"ק טז (ולא דמי

2255לשאר ברכות שאינו מברך אחר כך, משום דקיי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה ...

2256משא"כ כאן דלא חזי מעיקרא לברכה, מותר לברך אחר כך).

2257וראה גם לעיל שם סט"ז (ומן הדין

2258היה ראוי לברך קודם הנטילה, שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן, אלא שלפעמים אין

2259ידיו נקיות, כגון היוצא מבית הכסא, לכך מברכין לעולם אחר הנטילה).

2260[1652] נא, א (התם מעיקרא גברא

2261לא חזי, הכא מעיקרא גברא חזי, והואיל ואידחי אידחי).

2262[1653] כן נפסק כאן לענין

2263בדיעבד. אבל לענין נטילת ידים, נתבאר לעיל סי' קנח סט"ז (ומכל מקום אם נזכר

2264אחר שבירך המוציא, שוב אינו מברך על נטילת ידים ... כל שהתחיל לאכול שוב לא שייך

2265לברך על הנטילה, שכבר חלפה ועברה ... אין סברא כלל שיוכל לברך עליה לעולם אלא מיד

2266אחר עשייתה), ושם נסמן.

2267[1654] "אמר רבינא הלכך

2268אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך".

2269[1655] כדלעיל ס"ח (והמנהג

2270שמברכים אחר ההדלקה, לפי שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה לשבת ותהא אסורה להדליק).

2271[1656] סעיף ה (וכדי שיהא עובר

2272לעשייתו, לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין,

2273ואחר כך מסלקין היד, וזה מקרי עובר לעשייה).

2274וכן הוא בפנים ס"ח (וכדי שתהא

2275הברכה עובר לעשייה, אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה, דהיינו שמשימה ידה לפני הנר

2276מיד אחר ההדלקה עד אחר גמר הברכה ואז מסירה ידה ונהנית מן האור, וזה נקרא עובר

2277לעשייה).

2278וגם בפרט זה דינו כמו בנטילת ידים דלעיל

2279סי' קנח סט"ז (ועוד שגם הניגוב הוא מן המצוה), ולכן סגי במה שמברך קודם

2280הניגוב).

2281[1657] עתה מבאר טעם מסקנת

2282המ"א, שבדיעבד אפשר לברך אף על הדלקת הנכרי.

2283[1658] ס"ק יז (היאך יברך

2284על מה שיטביל העובד כוכבים, והישראל אינו עושה כלום).

2285[1659] השמטות הט"ז ליו"ד

2286שם (דאיתא בפרק התכלת אמר ר' יהודא כל מצוה שעשייתה על ידי גוי, אין ישראל מברך על

2287עשייתה, פירוש אפילו אם ישראל עושה זה). והוא בגמרא שם מב, א (כל מצוה שכשירה

2288בעובד כוכבים, בישראל אין צריך לברך, כל מצוה שפסולה בעובד כוכבים, בישראל צריך

2289לברך).

2290[1660] מב, ב (כל מצוה דעשייתה

2291גמר מצוה, כגון מילה, אע"ג דכשירה בעובד כוכבים, בישראל צריך לברך, וכל מצוה

2292דעשייתה לאו גמר מצוה, כגון תפילין, אע"ג דפסולות בעובד כוכבים, בישראל אינו

2293צריך לברך".

2294[1661] מילה בגמרא שם, וטבילת

2295כלים בט"ז שם.

2296[1662] רמז רצד (רבינו משולם לא היה מברך על הדלקת

2297הנר ... נר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה ... ור"י אומר שיש לברך ... דגמר

2298מצותה היא שרואין בה לשמש בבית ולישא הכלים על השולחן).

2299וכן הוא בפנים ס"ח (ונהנית מן האור וזה נקרא עובר

2300לעשייה), וסי"א

2301(שעיקר מצות הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש

2302לאורה היא עיקר המצוה).

2303[1663] כדעת הר"ן סוכה כ, ב

2304ד"ה ומדפרכינן (עדיין יש כאן שירי מצוה, שצריך לנענעו, הלכך שפיר מיקרי עובר

2305לעשייתה, שלא בא למעט אלא שאין גומרין את המצוה כולה קודם שיברך עליה).

2306[1664] כנפסק בשו"ע סי'

2307תרנא ס"ה (יברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג, כדי שיברך עובר

2308לעשייתו).

2309[1665] ולא רק "שירי

2310מצות".

2311[1666] כדלקמן סי' תרמא ס"א

2312(העושה סוכה, בין לעצמו שישב בה הוא עצמו בחג ובין לאחרים שישבו בה בחג, אינו מברך

2313על עשייתו, דהיינו שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה כמו שמברכים על

2314עשיית שאר כל המצות, לפי שעשייתה אינה גמר המצוה, שעיקר המצוה הוא לישב בה בחג).

2315וראה גם לעיל סי' יט ס"א (העושה

2316ציצית בטלית שרוצה ללבשו, לא יברך כלום בשעת עשייה, לפי שאין גמר המצוה בשעת עשייה,

2317אלא בלבישת הטלית).

2318[1667] שבמרדכי שם.

2319[1668] יבמות קד, ב (כל הראוי

2320לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת).

2321[1669] רש"י כג, ב ד"ה

2322שלום ביתו, ור"ן י, א ד"ה אמר רבא (שבני ביתו מצטערין לישב בחשך).

2323וכן הוא בפנים ס"ד (משום שלום ביתו, שמצטערין בני ביתו לישב בחשך ולאכול).

2324[1670]

2325ראה דברי מלכיאל ח"ד סי' ה. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 133. הר צבי ח"א

2326סי' קמ. קובץ הערות וביאורים שעא ע' כב.

2327[1671] כה, ב ד"ה חובה (ומה

2328שאומר טעם אחר שלא לברך, משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבותה ולחזור

2329ולהדליקה ולא להדליק אחרת, אין נראה, דהא גבי כיסוי הדם (חולין פז, א) אם כסהו

2330הרוח פטור מלכסותו, אפילו הכי כשמכסה צריך לברך).

2331[1672] פ"ב סי' יח (ויש

2332אומרים שמטעם זה אין לברך, שאם היתה דלוקה ועומדת אין צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה

2333וגם לא להדליק אחרת, אם כן אינה חובה. והאי טעמא ליתא, שהרי כיסוי הדם אף על פי

2334שכסהו הרוח אינו חייב לגלותו ולחזור ולכסותו, אפילו הכי כשהוא מכסהו מברך).

2335[1673] יא, ב (ומה שאמרו עוד טעם

2336אחר שאין צריך לברך, לפי שאם היתה מודלקת ועומדת אין צריך להדליק, לא מחוור, דהא

2337כסוי הדם נמי אם כסהו הרוח פטור מלכסות, ואפילו הכי מברך).

2338[1674] אבל המסקנא שם ושם, כנפסק

2339בפנים ס"ו (ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך לכבותו

2340ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת).

2341ומה שבדיעבד יכולה לברך גם על הדלקת

2342הנכרי, וגם זמן רב אחר ההדלקה, נתבאר לעיל (הערה 1560).

2343[1675]

2344ולפי סלקא דעתך זו, על כרחינו צריך לומר, שהברכה שמברכת "וצונו להדליק של

2345שבת", פירושה "שצונו להדליק אם אינו דלוק".

2346וראה דברי מלכיאל שם. הערות בשו"ע

2347שם ע' 134. הליכות השבת. כנישתא דבי רב.

2348[1676] כמובא לעיל מהתוס'

2349והרא"ש והר"ן, על פי הגמרא חולין פז, א.

2350[1677] לקיים כך המצוה בלא ברכה,

2351כנפסק ברמב"ם הל' ביכורים פ"ה הי"א (אין האיש ערום מפריש חלה,

2352שאינו יכול לברך).

2353[1678] "הכל כשרים ליתן מים

2354לידים, אפילו ... גוי". וכן הוא לעיל שם ס"כ (יכול ליטול מחרש שוטה וקטן

2355ונכרי).

2356[1679] דלעיל (הערה 1669),

2357כיון שעיקר המצוה, שהיא ההנאה, נעשית בגוף הישראל.

2358[1680] דלעיל (הערה 1667,

2359והערה 1662),

2360שמיד אחר ההדלקה ראוי האור להשתמש בו.

2361[1681] "ואף שהישראל ממציא

2362לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש, לפי שאף אם לא היה

2363הישראל מסייעו סיוע זה, אלא שלא היה מעכב על ידו, היה הנכרי יכול לעשות דבר זה

2364בלבדו", ושם נסמן.

2365[1682] נתבאר באגרות קודש

2366חכ"ט אגרת יא'סה (בקל וחומר מניקף, דכיון שמזמין השערות, מחויב מלקות מן

2367התורה (מכות כ, ב). ופשיטא דבנדון דידן מברך, ואין חשש שם שמים לבטלה).

2368פירוט ההלכות, היכן מסייע אין בו ממש

2369והיכן יש בו ממש, ראה לקמן סי' תסח ס"ד (שמסייע אין בו ממש לענין זה), ושם

2370נסמן (הערה כו).

2371[1683] שאף שנתבאר לעיל שאפשר

2372לברך להדליק (יכול לברך להדליק, והכוונה שיהא נר דלוק, אי נמי שצונו להדליק אם

2373אינו דלוק כדי ליהנות ... מברך להדליק), מכל מקום יותר "מסתברא, לברך אז על

2374הדלקת הנר".

2375[1684]

2376ס"ק ה (והמנהג לברך על מצות ציצית. וטעם המנהג נראה לי, כי חששו לדברי

2377הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה, ולכן לא מברכין להתעטף ... ולכן תקנו לשון על).

2378והיינו שאעפ"י שמעיקר הדין הי' צריך לברך להתעטף, מכל מקום במקום שאין יכול

2379לברך להתעטף מברכים על מצות.

2380וראה דברי מלכיאל שם. הערות בשו"ע

2381שם ע' 135. שבת כהלכה.

2382[1685] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2383אחרון זה:

2384בפנים

2385סי"א נתבאר, ש"בדיעבד ששכחה ולא הדליקה קודם בין השמשות, ונזכרה

2386בבין השמשות, יש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק ושתברך היא".

2387ומקורו

2388במ"א ס"ק יא (ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה, יש לסמוך

2389אמהר"ש).

2390ואף

2391שמפשטות לשון המ"א נראה דלא מיירי בנכרי כלל, כי אם במי ששכחה לברך בעת

2392ההדלקה, שבדיעבד יכולה לברך אחר כך.

2393מכל

2394מקום יש להוכיח מהמ"א שכוונתו ששכחה להדליק, ויש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק

2395והיא תברך.

2396לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2397ע' תתקנז. כנישתא דבי רב ע' תקטז. ביאורי השלחן ע' קפח.

2398[1686] במ"א שם (ומכל מקום

2399סגי בנר אחד), ששייך רק אם שכחה להדליק, ומצווה לנכרי להדליק בין השמשות.

2400[1687] במ"א שם (ועי' סי'

2401רע"ו ס"ב בהג"ה), והוא האמור ברמ"א שם (יש אומרים דמותר לומר

2402לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת ... ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב

2403הפוסקים חולקים על סברא זו). הרי דמיירי באמירה לנכרי להדליק הנר.

2404[1688] כיון דמיירי שמצוה לנכרי

2405להדליק, בודאי מיירי בבין השמשות, שדוקא בזה מותרת האמירה לנכרי להדליק הנר לדברי

2406הכל, כמובא לעיל מהרמ"א.

2407[1689]

2408ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכד.

2409[1690] אף שגם בזה מיירי

2410מהר"ש, כנעתק לעיל הערה 1556

2411(תדליק הנר בלא ברכה

2412קודם החופה, ואחר כך בחשיכה תפרוש ידה על הנרות ותברך, או תאמר לגויה שתדליק אחר

2413החופה והיא מברכת).

2414[1691] אף שבאמת, גם בזה יכולה לברך

2415בדיעבד אחר כך, כדלעיל בריש קונטרס אחרון הקודם (המג"א לא סבירא ליה כתשובת

2416מהר"י ברונא), והיינו מה שכתב בשו"ת מהר"י ברונא סי' פד (נשאלתי על

2417אשה שהדליקה נרות לשבת בערב שבת, ושכחה לברך להדליק נר שבת, ולאחר שיצא הקהל

2418נזכרה, ושאלה אם עוד יכולה לברך, והשבתי דלא לברך כלל), ולא קיי"ל כן, אלא

2419כדעת מהר"ש, שאם שכחה לברך יכולה לברך אחר כך.

2420וכן מורים הדברים בקונטרס אחרון הקודם

2421ד"ה והנה לפי (כשלא היה אפשר לברך תחלה, יכול לברך אחר כך ... הוא הדין כאן

2422שאי אפשר לברך בתחלה לפי המנהג, אם כן אף שהפסיקה הרבה אחר כך, אין בכך כלום).

2423ולזה רמז במה שהוסיף רבינו כאן בפנים (וזו

2424ששכחה ולא בירכה בתחלת המצוה, יכולה לברך קודם עיקר המצוה). והיינו שהדליקה בזמנה,

2425"ולא בירכה בתחלת המצוה".

2426[1692] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2427אחרון זה:

2428בפנים

2429סט"ו נתבאר שבני הבית והסמוכים על שלחנם אינם יכולים לברך על הדלקת הנרות,

2430אפילו אם בעל הבית מצווה לה להדליק בחדרים החייבים בנר דולק, כי ברכת כל הנרות

2431האלו כבר נפטרו בברכת בעל הבית.

2432ומכל

2433מקום מסיים "ויש חולקים על זה. וכן נתפשט המנהג במדינות אלו".

2434ומבאר

2435כאן, שדעה הראשונה היא דעת הח"י והעולת שבת, שמפרשים כן בדעת הרא"ש והטור

2436ושו"ע בסי' תלב. וכן נתבאר לקמן שם, בפנים ובקונטרס אחרון.

2437אמנם

2438פשטא דלישנא דהרא"ש וטור נראה, שגם הם יכולים לברך אם רוצים, מטעם חיוב

2439ערבות. ומה שהרא"ש מציע שישמעו הברכה מבעל הבית, הוא מטעם ברב עם הדרת מלך.

2440ולכן

2441אין לבטל המנהג שנהגו לברך בנרות שבת. אבל בבדיקת חמץ ותקיעת שופר אין שום מנהג,

2442ולכן אין לברך.

2443*

2444אלא

2445שבתחלה מבאר, שאף לפי מה דמסיק בסוף הסעיף, דנתפשט המנהג שבעל הבית מצווה לאורחות

2446להדליק בחדר אחר, בשליחותו, ומברכות על הדלקה זו.

2447מכל

2448מקום אינו יכול לצוות להם להדליק בברכה נר נוסף באותו חדר שמדלקת בו בעלת הבית,

2449שהרי "לא אשכחן חיוב שתי נרות, אלא שיש מכוונים כן כנגד זכור ושמור ... דבלאו

2450הכי סגי בנר אחד לכל בני ביתו". וכיון שאין חיוב בנר השני, אי אפשר לברך עליו

2451בכל אופן.

2452ומה

2453שנוהגות בנות הבית והאורחות להדליק בברכה גם על הנרות הנוספים שבשולחן האכילה,

2454נתבאר לעיל (הערה 1586).

2455לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2456ע' תקנח ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקיח ואילך. ביאורי השלחן ע' קפט.

2457[1693] ברייתא כא, ב (מצות חנוכה

2458נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד).

2459[1694] היינו שאף לפי מה שנהגו

2460לברך בחדר אחר, "אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו

2461שהוא חייב להדליק שם".

2462מכל מקום אין מועיל מה ש"עושה אותה

2463שליח" להדליק נר נוסף על השלחן, "כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו".

2464[1695] ראה כנישתא דבי רב.

2465[1696] ס"א (ויש מכוונים

2466לעשות ב' פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור).

2467וכן הוא בפנים ס"א (ויש מכוונים

2468לעשות ב' פתילות בנר זה, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור).

2469[1697] פ"ה ה"א (הדלקת

2470נר בשבת ... ומדליק את הנר).

2471וראה קובץ עיונים תפארת שמשון גליון ה'

2472ע' רט.

2473[1698] "נר לשבת ... נר

2474שבת".

2475[1699] לד, א. וכן הוא לעיל סי'

2476רס ס"ה (וצריך להזהירם קודם בין השמשות שידליקו את הנר).

2477[1700]

2478ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכה.

2479[1701] "נר ביתו ... הרגיל

2480בנר".

2481[1702] "להדליק את הנר".

2482[1703] עד כאן מיירי שמדליק נר

2483שני על השלחן, ש"אין לברך עליו, כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו".

2484ועתה

2485מבאר את מקור הדברים בפנים סט"ו (ואף אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה

2486שליח לפוטרו מחיובו ... כיון שהוא או אשתו בירכו במקום אחד ונפטר בברכה זו לכל

2487החדרים שחייב להדליק שם ... גם שלוחו אינו יכול לברך שם), והוא מטעם שנתבאר

2488בח"י ועולת שבת.

2489[1704] ס"ק יא (כיון דבירך

2490הבעל הבית, והוא רק חדא מצוה, אין לברך שני פעמים עליה).

2491[1705] "אם אין תוקעין אלא

2492כדי להוציא השומעין, והם כבר שמעו הברכה, אין צריך לחזור ולברך". וכן הוא

2493באליה זוטא שם ס"ק ד (מיהו אם יצא כבר, אף שלא שמע הברכה זו, אין צריך לברך,

2494כן נראה לי).

2495[1706] בקונטרס אחרון ס"ק ב

2496(וכן משמע לכאורה ברא"ש וטור).

2497וכן נפסק לקמן שם בפנים ס"ט (אינן צריכים

2498לברך על בדיקתם, כיון שהם עצמם אינם חייבים בבדיקה זו, ואינן בודקין אלא כדי לפטור

2499את בעל הבית מחיובו, וכיון שבעל הבית בעצמו אם היה בודק גם אותן המקומות שבני ביתו

2500בודקין, לא היה מחויב לחזור ולברך על אותן המקומות, כיון שכבר בירך פעם אחת, לפיכך

2501גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך),

2502ובסי' תקפה ס"ט (אם כבר יצא ידי חובתו, ששמע כבר כל התקיעות בבית הכנסת אחרת,

2503אינו צריך לברך קודם שיתקע, שהרי הצבור שמעו כבר הברכה מן התוקע הראשון).

2504[1707] פסחים פ"א ס"י (יעמיד

2505מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך לבדוק, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו על סמך הברכה

2506שיברך בעל הבית, כדתניא בתוספתא דברכות (פ"ו) עשרה שעושין מצוה אחת, אחד מברך

2507לכולם).

2508[1708] סעיף ב (יעמיד מבני ביתו

2509אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעל הבית).

2510[1709] עד כאן נתבארה שיטתו בסי'

2511תלב, שכאשר בעל הבית בירך על המצוה, נפטר גם השליח מברכה, ואינו יכול לברך בעצמו.

2512עתה

2513מוכיח שהעיקר הוא שהשליח יכול לברך מטעם חיוב ערבות שעליו. וכדמסיים בפנים סוף

2514סט"ו (ויש חולקים על זה, וכן נתפשט המנהג במדינות אלו).

2515ומסיים

2516בסוף הקונטרס אחרון (ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש

2517להם על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג, העתקתי דברי העולת שבת

2518והחק יעקב).

2519[1710] ממה שמסיים:"שעשרה

2520שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולם", נראה שגם הם חייבים בברכה, אלא שבעל הבית

2521מוציאם, כיון "שעשרה שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולם".

2522[1711] סי"א (דאף שבעל הבית

2523מותר לשלוח שלוחו, מכל מקום השליח אינו יוצא במה שעושה המצוה בלא ברכה). ואשר לכן

2524צריך השליח לשמוע מבעל הבית את הברכה על הבדיקה.

2525[1712] "ואם בעל הבית רוצה

2526יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך

2527בעל הבית". נראה מלשונו שאין הם יכולים לברך בעצמם, ואינם יכולים לבדוק בלא

2528שמיעת הברכה.

2529והיינו שאף שמלשון הרא"ש וטור נראה

2530יותר שהם יכולים לברך בעצמם (כדלקמן).

2531מכל מקום מוכרח מלשון השו"ע, שאינם

2532יכולים לבדוק אלא על סמך ברכה שבירך בעל הבית.

2533וכן הוא לקמן בסוף הקונטרס אחרון (שכן

2534הוא מוכרח לדעת השו"ע, כמ"ש בסימן תל"ב).

2535[1713] סי' תלב קונטרס אחרון ס"ק

2536ב (אלא על כרחך צריך לומר כמ"ש העולת שבת ואלי' זוטא וחק

2537יעקב, דאין לברך ב' פעמים. וגם לפטור בלא כלום אינו נכון כמ"ש החק יעקב).

2538[1714] ס"א (הקורא בתורה ונשתתק,

2539העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, ויברך בתחלה ובסוף).

2540ובטור שם (ירושלמי הקורא בתורה ונשתתק,

2541זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, דאי תימא ממקום שפסק נמצא הראשונים

2542נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם).

2543והוא בירושלמי ברכות פ"ה ה"ג

2544(היה קורא בתורה ונשתתק, זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, אם אמר את

2545ממקום שפסק, הראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן והאחרונים נתברכו לאחריהן

2546ולא נתברכו לפניהן, וכתיב (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש שתהא כולה תמימה),

2547ופירש בקרבן העדה שם (שתהא כולה תמימה בברכותיה שמברכין עליה, והלכך צריך שיתחיל

2548ממקום שהתחיל הראשון, ואז יברך בתחלה ובסוף, ונמצאו כל הפסוקים נתברכו לפניהן

2549ולאחריהן).

2550ולכאורה הי' אפשר לפרש בהלכה זו, שאילו

2551השני הי' מתחיל ממקום שפסק הראשון, לא הי' יכול לברך בתחלה, שהרי כבר בירך הראשון

2552על כל הפרשה. וגם השני לא הי' יכול להסתפק בברכת הראשון, שהרי אינו נכון שהשני לא

2553יברך על המצוה שעושה. ולכן הצריכוהו להתחיל ממקום שהתחיל הראשון, ולברך תחלה וסוף.

2554ואולי מכאן למד הרא"ש חיוב זה

2555שהשליח ישמע הברכה מבעל הבית, ואינו נכון שיקרא בתורה בלי שהוא עצמו יברך.

2556[1715] שקריאת השני אינה בשליחות

2557הראשון, ולכן ברכת הראשון אינה פוטרת את קריאת השני.

2558[1716] ולכן לא סגי במה שהראשון

2559בירך על כל הפרשה.

2560[1717] וסגי לן במה שבעל הבית

2561בירך על בדיקת כל הבית, ואם כן עדיין דוחק, מנא ליה להרא"ש להמציא מלבו החיוב

2562שהשליח ישמע הברכה מבעל הבית.

2563[1718] שגם בני הבית חייבים לברך

2564על בדיקת החמץ. ומה שכתב הרא"ש שבעל הבית יברך לכולם, הוא משום ברב עם הדרת

2565מלך.

2566[1719] ס"ק ז (עשרה שעושין

2567מצוה אחת, מצוה שאחד יברך לכולם).

2568וכן הוא לעיל שם ס"ו (אם רצו אחד

2569מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך), וס"ז (אם בין כולם נעשית מצוה אחת

2570שלימה, אחד מברך לכולם בכל ענין, ואין רשאים לברך כל אחד לעצמו. כגון בני ביתו של

2571בעל הבית שבודקין את החמץ בחדר הבית, שלא נשלמה המצוה ולא יצא ידי חובת ביעור חמץ

2572עד שיבערנו מכל חדריו).

2573והיינו שגם לעיל שם נפסק כאמור כאן, שגם

2574בני הבית חייבים לברך על בדיקת החמץ, ודלא כדעת הפוסקים שנתבארה לקמן סי' תלב

2575ס"ח, ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב.

2576[1720] ברכות מב, א. וכן נפסק

2577לעיל סי' קסז סי"ד (רבים שנתוועדו לאכול אחד מברך לכולם).

2578[1721] ברכות פ"ד ה"ח

2579(ואחד מברך לכולם).

2580[1722] ברכות פ"ה הלכה לג

2581(בית המדרש, בית שמאי אומרים אחד מברך לכולם, ובית הלל אומרים כל אחד ואחד מברך

2582בפני עצמו). ובגמרא שלנו הגירסא להיפך (כבהערה הבאה).

2583[1723] ברכות נג, א (תנו רבנן

2584היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו,

2585ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך).

2586וכן הוא לקמן סי' רחצ ס"כ

2587(היו יושבים בבית

2588הכנסת במוצאי שבת והביאו להם אור, לא יברכו עליו כל אחד ואחד בפני עצמו, אלא אחד

2589מברך וכולם שומעים ויוצאים ידי חובתן ... יש הידור יותר, כי ברוב עם הדרת מלך).

2590[1724] סי' ד (הורה רבינו שמחה

2591ז"ל, בשני תאומים שמלו אותם שני מוהלין, שיברך האב ברכה אחת להכניסו בבריתו

2592וכו', והמוהל הראשון יברך על המילה וימול, והשני ימול גם הוא על סמך אותה ברכה ...

2593והביא ראיה מן התוספתא, עשרה שעשו מצוה אחת, אחד מברך לכולן).

2594[1725] סי' ד (ומצאתי כתוב בשם

2595ר"ת שעל כיסוי אחרון אין צריך לברך, כי ברכת כיסוי הראשון עולה גם לכיסוי

2596אחרון ... כדתניא בתוספתא עשרה בני אדם שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולן, כל שכן

2597יחיד העושה מצוה אחת שתי פעמים בלא היסח הדעת, שאינו מברך אלא פעם אחת).

2598ונפסק בטור ושו"ע יו"ד סי' יט

2599ס"ג (שנים שוחטין שני בעלי חיים, יכול לברך הא' להוציא חבירו).

2600[1726] ס"ו-ז, שם נתבאר מתי

2601רשאים לחלק שכל אחד יברך לעצמו, ומתי אחד מברך לכולם משום ברוב עם הדרת מלך.

2602[1727] אף במקום שבעל הבית כבר

2603בירך, ונפטרו בברכה זו כל החדרים, ובני ביתו בודקים החמץ או מדליקים הנר בשאר

2604החדרים בשליחותו.

2605[1728] שכבר הובא לעיל (הערה 1714),

2606שאילו הי' השני מתחיל ממקום שסיים הראשון, לא הי' השני מברך בתחלה, אף שנתבאר

2607שהשליח חייב בברכה מדין ערבות.

2608[1729] סי' זה בשוע"ר לא

2609הגיע לידינו, וכנראה נתבארה שם ההלכה שבשו"ע סי' קלט ס"ח (אפילו ברך

2610ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרות בתורה, צריך לחזור ולברך אשר בחר בנו, כשקורא

2611בתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור), ובט"ז שם ס"ק ז (הואיל

2612ותקנו ברכה זו על קריאתה בצבור, יש לו לברך אף על פי שכבר בירך).

2613[1730] סי' יג (כשאכל כזית, אף

2614על פי שאינו נתחייב אלא מדרבנן, מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה, שערב הוא בעבורם,

2615ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות).

2616וכן נפסק לעיל סי' קצז ס"ו (אם אכל

2617כזית פת, יכול לברך להם ברכת המזון, אפילו לא אכל כדי שביעה ואינו חייב בברכת

2618המזון מן התורה כמותם ... אף על פי שלא נתחייב בה עתה הוא אלא חבירו, נקרא הוא גם

2619כן מחוייב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, ועליו להציל חבירו מעון

2620ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה).

2621וכן הוא לעיל סי' ח סי"א (יכול

2622לברך לו אחר, אף על פי שאין צריך עכשיו לברכה זו, כיון שכל ישראל ערבים זה בזה, אם

2623כן גם הוא צריך לברכה זו עכשיו), וסי' קסז סכ"ג (לפי שבמצות שהן חובה כל

2624ישראל ערבים זה בזה, וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין),

2625ושם נסמן.

2626ושם מיירי שהוא עושה בעצמו את המצוה,

2627אלא שאינו יודע לברך, ואחר מברך לו מדין ערבות. ומכל שכן כאן שבני ביתו מסימים את

2628עשיית המצוה בשליחותו, שגם הם חייבים בה משום ערבות, ומברכים עליה.

2629[1731] ד"ה ואם התחיל (ולא

2630יכול להשלים, משלים אחר, ודי בברכה שבירך הראשון ... כיון ששמע ברכת הראשון),

2631משא"כ אם לא שמע ברכת הראשון, צריך השני לברך אף שהוא עצמו אינו יוצא בתקיעות

2632אלו, שהרי לא הי' שם בתחלת התקיעות שתקע הראשון.

2633[1732] אם נפרש דמיירי שגם השני

2634יוצא בתקיעות אלו אף שלא שמע ברכת הראשון; אם כן נצטרך לפרש בדוחק דמיירי "שלא

2635היה בשעת הברכה, והיה בתחלת התקיעות".

2636[1733] שנעתק לעיל (הערה 1705).

2637[1734]

2638כדלעיל (הערה 1712).

2639וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קסח.

2640[1735] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2641אחרון זה:

2642בפנים

2643סכ"א נפסק שאם התפלל ערבית מבעוד יום, וחשב שהוא חשכה ממש, צריך לחזור

2644ולהתפלל, וגם קבלת השבת היתה בטעות. שכן מוכח מדברי הפוסקים.

2645אמנם

2646צע"ג, מה לי אם כוונתו היתה שהתפלה היא בלילה ממש, או שהיא אחר פלג מנחה,

2647שהוא לילה לרבי יהודה.

2648ויותר

2649מסתבר טעם הלכה זו, שחשב שמקבל שבת בתפלה קרוב ללילה, ונתברר שעוד היום גדול,

2650וקבלת שבת היתה בטעות, ואם כן היתה תפלת ערבית בחול, ולכן אינה מועלת. ולפי זה

2651יהי' דין זה רק בשבת ולא בחול.

2652וכיון

2653שמדברי הפוסקים נראה כפירוש הראשון, נתבאר כן גם בפנים. אבל לא נעתקו בפנים דברי

2654המג"א שכן הוא גם בחול, מטעם צ"ע הנ"ל.

2655לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2656ע' תקסג ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקכו ואילך. ביאורי השלחן ע' קצג.

2657[1736] סוף ס"ק כו (ומשמע

2658דאף בחול דינא הכי, דיחיד צריך לחזור ולהתפלל, וצבור אינו צריך לחזור, כיון שהתפלל

2659בטעות).

2660[1737] ברכות יח, ב ד"ה רב

2661צלי (והיה חושב שהיה לילה).

2662[1738] שם ד"ה טעותא

2663(וכסבור חשכה).

2664[1739] ברכות כו, א (תפלת המנחה

2665עד הערב. רבי יהודה אומר עד פלג המנחה), ותוס' שם ב, א ד"ה מאימתי (ומיד

2666כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית).

2667[1740] וכשם שאם סבר להתפלל

2668באמצע הלילה והתפלל בתחלת הלילה, מועלת תפלתו, כך גם כשסבר להתפלל סמוך ללילה

2669והתפלל אחר פלג מנחה, צריכה להועיל תפלתו.

2670[1741] משא"כ לענין קריאת

2671שמע ושאר ההלכות, כדלקמן סי' תפט סוף סי"ב (שהעיקר כהאומרים שמפלג המנחה אינו

2672חשוב כלילה אפילו לרבי יהודה אלא לענין תפלה בלבד, אבל לא לענין שאר דברים שמצותם

2673בלילה).

2674[1742] ברכות כז, א (השתא דלא

2675אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר, עבד, ודעבד כמר, עבד). טור ושו"ע סי'

2676רלג ס"א (ואסיקנא, דעבד כמר, עבד, ודעבד כמר, עבד).

2677[1743] ומכל מקום הקשו בגמרא

2678מדין טעה במוצאי שבת שהוא לילה והתפלל ערבית ונתפזרו העבים וזרחה השבת. וראה בדי

2679השלחן סי' עו ס"ק י.

2680[1744] כדלעיל סי' רסא ס"ה

2681(ואם רוצה להקדים ולקבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה ... הרשות בידו, ונאסר

2682בעשיית מלאכה).

2683[1745] כן הי' צריך להיות

2684לכאורה. אבל להלכה אינו כן, כלדקמן בסמוך.

2685[1746] וכן הוא לעיל סט"ז (אם

2686קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת השבת ואסור בעשיית מלאכה, אפילו

2687אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקבל עדיין, אין זה מועיל כלום, כיון שהזכיר כבר עניינו

2688של יום בתפלה). הרי שיוצא ידי חובת תפלה אף אם אינו רוצה לקבל עדיין את השבת.

2689[1747]

2690ראה מחשבת חיים ע' קפ ואילך. הליכות השבת הערה מב.

2691[1748] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2692אחרון זה:

2693בפנים

2694סכ"ב הובאו ב' דעות בצבור שטעה ביום המעונן והתפלל ערבית, אם חל עליו קבלת

2695שבת.

2696ובדעה

2697האוסרת הובאה גם דעת הגאונים, שאסרו בצבור שהדליק נרות בטעות.

2698ומכל

2699מקום לא הובאה בפנים דעה זו, אלא לענין תפלת ערבית, ולא לענין הדלקת הנר.

2700כי

2701הגאונים סוברים שהדלקת הנר היא קבלת שבת, ולא קיי"ל כוותייהו אלא בנשים, ולא

2702באנשים, ואין צבור לנשים, לומר שהצבור הדליק נרות.

2703אמנם

2704למדים מדבריהם שתפלת ערבית בטעות היא קבלת שבת, כדעת רבים מהפוסקים.

2705*

2706אחר

2707כך מבאר מה שכתבו הגאונים שם (שאר אנשי הבית מותרין להדליק נר אחר, אבל אותו הנר

2708שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו), וכן הוא בשו"ע סי"ד (ויש אומרים שאותו נר

2709שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו). וכתב על זה הט"ז (דלא קי"ל כיש אומרים

2710שמביא אחר כך, דגם לבני בית אסור ליגע בנר שהדליק זה).

2711ומוכיח

2712מכמה פוסקים דקיי"ל שנגיעה מותרת.

2713לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2714ע' תקסז. כנישתא דבי רב ע' תקל ואילך. ביאורי השלחן ע' קצה.

2715[1749] שבזה אסרו הגאונים

2716והנמשכים אחריהם, כדלעיל הערה 1605

2717(פעם אחת ערב שבת היה

2718ויום המעונן היה וכסבורין העם שהוא חשיכה, הדליקו נרות ... ואמרו אותם שהדליקו

2719אסורים להדליק עוד ולעשות מלאכה, שכבר קבלו השבת).

2720[1750] סי' רצז (מכאן יש להוכיח שהדלקת הנר הרי היא קבלת

2721שבת).

2722והוא כדעת בה"ג שהועתק לעיל (הערה 1492),

2723וכמבואר בפנים ס"ז (יש אומרים שכיון שהדליק נר שבת חל עליו השבת ונאסר בעשיית

2724מלאכה).

2725[1751] כמבואר בפנים ס"ז (וכל

2726זה באשה. אבל באיש המדליק אין בו שום מנהג כלל, ומעמידין על עיקר הדין שאין קבלת

2727שבת תלויה בהדלקת נרות).

2728[1752] ברכות מה, ב (מאה נשי

2729כתרי גברי דמיין).

2730[1753] כמבואר בפנים סוף ס"ז

2731(ומכל מקום טוב להתנות לכתחלה).

2732[1754] ס"ק א (אלא שהמרדכי

2733בשם הגאונים, והיינו ויש אומרים דבסמוך, סבירא להו דגם לענין מלאכה אסור למי

2734שהדליק. ונראה דלא קי"ל כן, דהא כתב רמ"א בסמוך ס"י דאשה המדליקה

2735דוקא אסורה, אבל שאר בני בית מותרים, ואם כן כל שכן שאדם אחר הדליק).

2736[1755] שהרי גם בדברי הגאונים שם

2737נתפרשו כן הדברים (ואמרו אותם שהדליקו אסורים להדליק עוד ולעשות מלאכה, שכבר קבלו

2738השבת, אבל שאר אנשי העיר מותרין להדליק).

2739וכן הקשה באליה רבה ס"ק לא (ועיין

2740בט"ז במה שהקשה דלא קיי"ל כיש אומרים, דהא כתב רמ"א וכו', ואם כן כל

2741שכן [וכו']. הוא תמוה, דאדרבה היינו הך).

2742וראה מה שכתב בלבושי שרד ביישוב דברי

2743הט"ז.

2744[1756] ס"ק כו (וכן כתבו השבלי לקט ורש"ל, וכן פסק

2745דרכי משה בשם אור זרוע, ואין להקל. וכן כתבו הרוקח והראב"ן והשלטי גבורים),

2746וכנעתק לעיל (הערה 1605).

2747והיינו שצירף את דעת הגאונים לענין הדלקת הנר בטעות, אל דעת הפוסקים לאסור בתפלת

2748ערבית בטעות.

2749[1757] על מה שכתבו הגאונים שם (שאר

2750אנשי הבית מותרין להדליק נר אחר, אבל אותו הנר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו), כתב

2751הב"י (ואיני יודע טעם למה המותרין במלאכה לא יהיו מותרין ליגע בנר שהודלק לשם

2752שבת). אך מכל מקום הביא דעה זו בשו"ע סי"ד (ויש אומרים שאותו נר שהודלק

2753לשם שבת אסור ליגע בו). וכתב על זה הט"ז (דלא קי"ל כיש אומרים שמביא אחר

2754כך, דגם לבני בית אסור ליגע בנר שהדליק זה. וכבר כתב ב"י על זה, דאינו יודע

2755טעם למה יאסרו אחרים בזה).

2756[1758] אוצ"ל: בד"ח

2757[בדברי חמודות] ברכות פ"ד סוף אות כח (רמ"י ז"ל [=בלבוש] השמיט

2758לדבריו, ויפה עשה).

2759[1759] הל' ערב שבת סט"ז

2760(שהוא והשבלי הלקט העתיקו זאת מדברי הגאונים). הובא במ"א ס"ק כז (כתב אור

2761זרוע אפילו אחר שלא הדליק עדיין ולא קבל שבת, מכל מקום אסור ליגע בו ולטלטלו עד מוצאי

2762שבת, כיון שהודלק לשבת).

2763[1760] שם (דאור זרוע לשיטתיה

2764אזיל דקבלה בטעות שמה קבלה, ואם כן הוקצה למצותו ... והא דאוסר ליגע דגזרינן שמא

2765ישתמש בו).

2766והיינו שאף שכתב האור זרוע לפני זה

2767(מהגאונים) "שאר אנשי בית מותרין להדליק נר אחר", שעדיין אין אצלם קבלת

2768שבת. מכל מקום שאני נר זה ש"הוקצה למצותו", ולכן "באותו הנר שהדליק

2769לשם שבת, אסור ליגע בו".

2770ואף שמותר ליגע במוקצה, מכל מקום החמירו

2771ב"הוקצה למצותו" מטעם "שמא ישתמש בו".

2772ועל זה כותב כאן ש"אף לפי מ"ש

2773המג"א", עדיין "יחידאה הוא", דהא מוכח "מסתימת כל

2774הפוסקים" שגם ב"הוקצה למצותו" לא גזרו על הנגיעה.

2775[1761] טור ושו"ע ס"ג

2776(אין נותנין כלי בשבת תחת הנר לקבל שמן הנוטף, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו. ומותר

2777ליתנו מבעוד יום. והשמן הנוטף אסור להסתפק ממנו בשבת).

2778[1762] כדלקמן שם קונטרס אחרון

2779סוף ס"ק א (שהוקצה למצות נר שבת). סי' תקיד סכ"ד (הואיל ונתכוין בו לשם

2780מצות הדלקת נרות ביום טוב, לפיכך אסור להסתפק).

2781[1763] ע"ב ד"ה ואין (מטעם

2782דהוקצה למצותו לא היה אסור לטלטלו, שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו). הרי שעכ"פ

2783אסור להסתפק ממנו כיון שהוקצה למצותו.

2784[1764] ע"א ד"ה שבנר (ואם

2785תאמר ומאי שנא נר שכבה ... מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי ... ואמאי אין מועיל

2786... תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק. ויש לומר ... נר עיקר הקצאתו הוא

2787בין השמשות ודחייה בידים לצורך שבת).

2788וממה שדימה התוס' לדין סוכה רעועה,

2789שיתבאר לקמן סי' תרלח ס"א (חל שם שמים על הסוכה ... אסור להסתפק מעצי הסכך),

2790נראה דמיירי אף בנר שהדליק לכבוד שבת, שהוקצה למצותו.

2791הלכה זו מהתוס', שהתנאי אינו מועיל

2792להתירו להסתפק מהשמן, יתבאר לקמן סי' רעט ס"ה (ויש אומרים שאין התנאי מועיל

2793כלום, שהואיל והקצהו מדעתו לבין השמשות, דהיינו שכשהדליק בו היה בדעתו שיהא השמן

2794דולק בו בבין השמשות).

2795וההלכה שמכל מקום מותר לנגוע בו, תתבאר

2796לקמן סי' רסה ס"ז (אסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי, אף על פי שאינו מטלטלו

2797ואין איסור במוקצה בנגיעה בעלמא, מכל מקום אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו).

2798ומבאר כאן, שכל זה מיירי אף בנר שהדליק

2799לשבת, והוקצה למצותו.

2800[1765] סעיף ג (כל

2801מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שרי).

2802וכן הוא לקמן שם סי"ד (כל

2803מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו), ושם (הערה קלא).

2804וראה כנישתא דבי רב.

2805[1766] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2806אחרון זה:

2807בפנים

2808סכ"ה נתבאר, שמי שקיבל עליו שבת יכול לומר לישראל חברו שלא קיבל עדיין השבת

2809שיעשה לו מלאכה.

2810ונאמרו

2811על זה כמה טעמים בפוסקים:

2812(א)

2813כיון שלחברו מותר היום (רשב"א בשם התוס').

2814(ב)

2815אילו רצה לא הי' מקבל עליו עדיין את השבת, ולכן יש כאן צד היתר (ב"י

2816ומ"א).

2817(ג)

2818בקבלת שבת לא קיבל עליו אלא מעשה ודיבור שלו, ולא מה שאחרים עושים בשליחותו

2819(לבוש).

2820(ד)

2821כיון שיש עדיין קהלות שלא קיבלו עליהם את השבת (מהר"י ווייל).

2822ומבאר

2823הטעם שזקוקים לכל טעמי היתר אלו, כי משלימים זה את זה:

2824שני

2825הטעמים הראשונים, שלא יהי' בזה איסור ממצוא חפצך באמירה לעשות דבר האסור לו בשבת.

2826ושני

2827הטעמים האחרונים, שלא יהי' איסור שליחות כמו שאסרו באָבֵל ובנכרי ובהקפה על ידי

2828אשה.

2829אחר

2830כך מוכיח, שטעם ההיתר האמור לעיל, שאילו רצה לא הי' מקבל עליו עדיין את השבת,

2831מועיל אף שעתה אין לו אפשרות זו, שהרי כבר קיבל עליו את השבת (דלא כט"ז),

2832ומבאר הטעם שמועיל, כי אז מתעסק בדבר המותר מחמת עצמו, ורק דבר אחר גורם האיסור.

2833ובסוף

2834דבריו מוכיח, שהיתר זה שיש בו צד היתר של בורגנין, שמועיל באמירה לישראל להביא

2835פירות מתוך התחום של השליח, שהוא מחוץ לתחום המשלח, הוא רק בישראל ולא בנכרי.

2836אמנם

2837באמירה מבעוד יום, אחרי קבלת שבת, התירו מטעם זה אף בנכרי. ומסיים

2838"וצ"ע".

2839לכללות קונטרס אחרון זה ראה קובץ הערות

2840וביאורים בקונטרס אחרון ע' צט ואילך. הליכות השבת ע' תקסח ואילך. ביאורי השלחן ע'

2841שפ ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקלג ואילך. הערות וביאורים חי"ג.

2842[1767] והיינו שההיתר האמור

2843בפנים סכ"ה (דכיון שלחבירו מותר הוא, אין באמירתו אליו איסור כלל), למדו מהא

2844דאמרינן קנא, א (מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות

2845שבתחומי). כמבואר ברשב"א שם (וכתבו בתוספות, דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו

2846שבת קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל והיא נעשית

2847בהיתר לעושה אותה).

2848ועל זה השיב הר"ן סד, ב ד"ה

2849ומדאמרינן (ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה, דשאני הכא שאם יש שם בורגנין הוא עצמו

2850שומר). וכיון שהיתר לומר שמור לי פירות שבתחומך, הוא מטעם שיש לו צד היתר על ידי

2851בורגנין, אם כן אין ללמוד משם לנידון דידן לאחר קבלת שבת.

2852ולפום ריהטא נראית כוונת הר"ן,

2853שאינו סובר את הטעם האמור בתוספות ורשב"א האמור כאן בפנים (דכיון שלחבירו

2854מותר הוא, אין באמירתו אליו איסור כלל).

2855אמנם מוכיח כאן כוונת הר"ן, שלהיתר

2856זה זקוקים לב' הטעמים. וכן נפסק לקמן סי' שז סי"ז (מותר לומר לחבירו שמור לי פירותי

2857שבתחומך ואני אשמר לך פירותיך שבתחומי. ואף על פי שהוא אסור לו לילך ולשמור פירותיו

2858שבתחום חבירו, אין איסור באמירתו לחבירו, כיון שלחבירו מותר הוא. וגם לו יש היתר על

2859ידי בורגנין).

2860[1768] ד"ה כתב הר"ן (ואיני

2861מבין דבריו, דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו

2862מלאכה).

2863לפום ריהטא נראה, שגם הוא אינו סובר את

2864טעם התוס' והרשב"א האמור כאן בפנים. ועל זה מוכיח כאן שלהיתר זה זקוקים לב'

2865הטעמים.

2866[1769] ס"ק ל (דהא אי בעי

2867לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר מותר אמירה).

2868לפום ריהטא נראה, שגם הוא אינו סובר את

2869טעם הרשב"א והתוס' האמור כאן בפנים. ועל זה מוכיח כאן שלהיתר זה זקוקים לב'

2870הטעמים.

2871[1770] שגם הם סוברים את טעם

2872התוס' והרשב"א האמור כאן בפנים, ולא סגי במה שיש כאן צד היתר.

2873[1771] "הובא מחוץ לתחום

2874... אם הביאו בשביל ישראל ... אסור בו ביום". וכן הוא לקמן שם סי"א (הובא

2875מחוץ לתחום ... אם הביאו לישראל אסור באכילה בו ביום), ואין מתירים מטעם צד היתר,

2876האמור לקמן סי' שו ס"ג (ואף שאי אפשר לו להביאה בשבת מחוץ לתחום, מכל מקום יש

2877צד היתר בעולם שהיה יכול להביאה בשבת מחוץ לתחום, כגון אם היו שם בורגנין, דהיינו

2878סוכות שומרים שכל אחת מהן מובלעת בתוך שבעים אמה וד' טפחים של חבירתה, שעל ידי זה

2879יכול להלך אפילו כמה פרסאות בשבת מפני שכולן נחשבות כעיר אחת ארוכה כמו שיתבאר

2880בסי' שצ"ח, ואף על פי שעכשיו אין שם בורגנין).

2881[1772] "גוי שמילא מים ...

2882לצורך בהמת ישראל, אסור בכל מיני תשמיש". וכן הוא לקמן שם סט"ז (נכרי

2883שמילא מים ... אם מילא לצורך בהמת ישראל, אסור אפילו לאחרים להשתמש במים אלו),

2884ואין מתירים מטעם צד היתר, שאילו היו שם מחיצות הי' יכול למלאות המים, כדלקמן סי'

2885שו ס"ג (שיש גם כן צד היתר בעולם להביאם משם בשבת, כגון אם היו שם מחיצות

2886מקיפות את הדרך ממקום הפירות עד ביתו, ואף על פי שעכשיו אין שם מחיצות).

2887[1773] ס"ק יב (ופשוט דאפילו

2888דבר שיש בו היתר בשבת, אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת, ועסי' שכ"ה

2889ס"ח וס"י דאפילו בדיעבד אסור).

2890וכן הוא לקמן שם סט"ז (אבל לומר

2891לנכרי לעשות בשבת, אסור אף אם יוכל להמצא צד היתר לישראל לעשותו).

2892[1774] מה שהתירו צד היתר,

2893כדלקמן סי' שז סט"ו (אומר אדם לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, לך עמי, מפני

2894שיוכל להמציא צד היתר בשבת אילו היה שם בורגנין, אף על פי שעכשיו אין שם בורגנין),

2895הוא דוקא כשאומר "לכרך פלוני אני הולך למחר".

2896[1775] הועתק לעיל (הערה 1767).

2897[1776] ס"ק ג (שפיר יליף

2898הרשב"א ... בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו, שהוא

2899מותר לגמרי).

2900[1777] ועל זה חלקו הר"ן

2901והב"י והמ"א, דלא סגי בטעם זה לחוד (שלחברו מותר הוא), אלא בצירוף הטעם

2902של צד היתר.

2903וטעם שתי דעות אלו יתבארו לקמן

2904(ד"ה אלא דעל עצמו וד"ה ומכל מקום).

2905וכאן בפנים סכ"ה, הביא רק את טעם

2906התוס' והרשב"א, ולא הזכיר את הטעם של צד היתר.

2907[1778] שני הטעמים האמורים לעיל

2908הם שאינו אסור מטעם אמירה בשבת. אמנם עדיין צ"ע מדוע לא יאסר מטעם שליחות.

2909בתחלה

2910מקשה כן לפי דעת התוס' והרשב"א והט"ז, המתירים אף בלא שיהי' שם צד היתר,

2911וכל ההיתר הוא "הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה", אם כן צ"ע

2912מדין אבל ונכרי והקפה באשה.

2913ולקמן

2914ד"ה ואף לפי, מקשה כן אף לפי דעת הב"י והמ"א, המתירים דוקא כשיש ב'

2915הטעמים להיתר, עדיין קשה מדוע אינו אסור מטעם שליחות, שאין ללמוד היתר זה מדין

2916שמירת הפירות מחוץ לתחום.

2917[1779] כנפסק בשו"ע יו"ד

2918סי' שפ ס"ה (אסור לעשות מלאכתו על ידי אחרים), וסי"ג (אם יש שכיר יום

2919שעובד שדה האבל, אפילו בעיר אחרת, לא יעשה).

2920כמה מהלכות אלו נתבארו לעיל במהדורא

2921בתרא לסי' רמג ס"ט ואילך.

2922[1780] היינו לומר, שכל מקום

2923שחבירו אינו שייך כלל לאיסור מלאכה זו, אזי מי שיש איסור עליו, אסור לומר לו לעשות

2924לו מלאכה, וכמו באבל שחבירו אין אצלו אבלות כלל. משא"כ בקיבל עליו שבת, שגם

2925חבירו בר שביתה הוא, שיכול לקבל עליו עתה את השבת, אזי מותר לומר לו לעשות לו מלאכה.

2926[1781] שהרי כל ההיתר שבתוס'

2927ורשב"א למדים מדין תחומין שבגמרא קנא, א (מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות

2928שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי). והרי גם שם אין חברו בר שביתה בתוך התחום

2929של עצמו, ואעפי"כ מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך.

2930[1782] סי' קטז (וכשמוסיפין מחול על הקודש בעוד היום גדול,

2931כגון שעה או ב' קודם הערב שמש, אני רגיל להתיר לומר לגוי להדליק הנר. וטעמא דידי, כיון

2932שעוד היום גדול, בודאי כל ישראל לא קבלו כלם עליהם השבת, דיש מקומות שעדיין לא קבלו

2933עליהם, ודמיא להא דאמרינן באלו טריפות על חלב שעל הקיבה, אינהו אכלי אנן מיסתם נמי

2934לא סתים). הובא כאן בפנים ((ולא אסרו האמירה לנכרי אף על פי שאינו

2935מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל).

2936[1783] שאף שאפשר לבאר הלכה זו

2937על פי הטעם שבמהרי"ו, מכל מקום אינו מובן הטעם הנ"ל שבתוס' ורשב"א.

2938ועל זה יתרץ לקמן (ד"ה אלא דעל עצמו

2939וד"ה וכן לנכרי), שטעם מהרי"ו מועיל שלא יהי' כאן איסור שליחות. וטעם

2940התוס' מועיל שלא יהי' כאן איסור ממצוא חפצך.

2941[1784] קידושין מא, ב.

2942[1785] נוסח מינוי שליחות גט,

2943בשו"ע אהע"ז סי' קמא ס"ל (ותהא ידך כידי).

2944[1786]

2945ראה לקוטי שיחות ח"ח ע' 367. חל"ג ע' 113 והערה 10. חלקת יואב או"ח

2946סי' יד. התמים ע' רד. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 137. שיח השדה ע' קנז

2947בשוה"ג.

2948[1787] ברכות יח, ב ד"ה רב

2949צלי (והיה אומר ה"ר יעקב מאורלינ"ש ז"ל, שאע"פ שתוספת שבת די

2950בכל שהוא, אפילו הכי אם הוא מוסיף הרבה יותר, בכלל תוספת הוי, וחייב עליו).

2951[1788] "אמר רבינא היכא אמרינן

2952דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא הוא ... רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח

2953לדבר עבירה, היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד ... מאי בינייהו, איכא בינייהו כהן

2954דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, אי נמי איש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן, להך לישנא

2955דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו, הכא נמי אי בעי עביד אי

2956בעי לא עביד לא מיחייב שולחן, להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו,

2957הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחן".

2958הרי עכ"פ לדעת הפוסקים כרבינא,

2959חייב המשלח מלקות, אעפ"י שהאשה לאו בת חיובא באיסור מקיף. וכן הוא דעת

2960הרמ"א חו"מ רס"י קפב (ודוקא שהשליח בר חיובא, אבל אם אינו בר חיובא

2961הוי שליח אפילו לדבר עבירה).

2962[1789] פ"א סי' ל (וכתב הר'

2963מאיר הלוי ז"ל דהלכתא כרב סמא ... הלכך לא משכחת שליח לדבר עבירה אלא בחצר).

2964והיינו שאף שבגמרא עצמה הי' אפשר לפרש,

2965שלפי דעת רב סמא אין שום איסור למשלח לומר לשליח לעשות דבר שהוא היתר אצל השליח,

2966אף שהוא איסור אצל המשלח. מכל מקום פירש הרא"ש, שהמשלח אינו חייב כי אין שליח

2967לדבר עבירה. הרי שעכ"פ יש איסור למשלח לומר לשליח לעשות דבר שהוא היתר אצל

2968השליח.

2969וראה תהלה לדוד ח"ג חו"מ

2970סי' עא. מחנה יוסף שבת סוס"י ד.

2971[1790] ולענין איסור מדרבנן

2972באשה, ראה השגת הראב"ד הל' ע"ז פי"ב ה"ה. אנציקלופדיה תלמודית

2973ח"י ערך הקפת הראש הערות 80-83.

2974[1791] דלא כדעת הר"י

2975מאורלינ"ש שברבינו יונה, אלא כפי שכתב עליו רבינו יונה שם (אף על פי שאפשר

2976לומר שאינו אלא מדרבנן. אפילו הכי אסור לעשות בו שום דבר).

2977[1792] עד כאן הקשה לפי שיטת

2978התוס' והרשב"א המתירים מטעם שהוא היתר אצל האדם העושה אותה.

2979עתה

2980מבאר שגם לפי מה שהתירו כאן הב"י והמ"א, בצירוף מה שיש כאן צד היתר,

2981עדיין אין ללמוד זאת מדין שמירת הפירות מחוץ לתחום. שהרי שם אין שום איסור גם

2982להמשלח, אף אם השליח הוא ידו אריכתא. משא"כ בקבלת שבת, אילו השליח הוא ידו

2983אריכתא הי' אסור.

2984[1793] כדלעיל (הערה 1781),

2985שכל ההיתר שבתוס' ורשב"א למדים מדין תחומין (מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות

2986שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי).

2987אמנם אין ללמוד משם לכאן, כי שם לא שייך

2988לאסרו משום שליחות, ואילו כאן יש מקום לאסרו משום שליחות.

2989[1794] שמותר להוליך אדם בתוך

2990תחומו של האדם עצמו, אף אם הוא מחוץ לתחום של המוליך, כדאמרינן עירובין מב, א (שבת

2991בבקעה והקיפוה נכרים מחיצה בשבת, מהלך אלפים אמה, ומטלטל בכולה על ידי זריקה), ופרש"י

2992(אפילו חוץ לאלפים שאין לו רשות להלך, מותר לטלטל על ידי זריקה). וכן נפסק לקמן סי'

2993תג (שבת בבקעה והקיפוה נכרים בשבת מחיצות לדירה, אף על פי שהיא רשות היחיד גמורה לענין

2994טלטול ... אעפ"כ אם היא יתירה מאלפים אינו יכול להלך בה אלא עד אלפים ממקום ששבת

2995בו, שאין מחיצות אלו מועילות לעשות כל ההיקף שבתוכן כד' אמות ... ומותר לטלטל בכולה

2996על ידי זריקה, שיכול לזרוק אפילו לחוץ לאלפים).

2997[1795] והוא כעין האמור בתוס'

2998ב"מ צ, א ד"ה חסום (אומר לנכרי אכול נבלה, דלא שייך התם אמירה לנכרי,

2999שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו).

3000[1796] סי' ו (אף על פי שמותר

3001לומר לנכרי אכול נבילה זו. שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהנכרי עושה

3002במאמרו, דהיינו שנותן הנבילה לתוך פיו, היה מותר, דישראל יכול ליתן נבילה לתוך פיו).

3003וכך גם בשמירת פירות, יכול להוליך שם את

3004השומר, אף אם הוא מחוץ לתחום בעל הפירות.

3005[1797] ראה לקמן סי' שה

3006סל"ח (אינו נקרא בשם עשיית מלאכה, אלא הוא איסור בפני עצמו).

3007[1798] שקיבל עליו שבת, ואומר

3008לחבירו להדליק הנר.

3009[1799]

3010ראה לקוטי שיחות חל"ג ע' 113. כללי הפוסקים וההוראה כלל יד.

3011[1800] ויתבאר לקמן ד"ה אלא

3012דעל עצמו (דכיון שלחבירו מותר אין באמירתו כלום, רוצים לומר שאין מתעסק כלל בדבר

3013האסור אלא בדבר המותר).

3014[1801] כדי שלא יקשה מדין אָבֵל

3015ונכרי ואשה בהקפה, שאסרו משום שליחות, משא"כ כאן כשקיבל עליו את השבת, אין

3016לאסור משום שליחות (כמו שאין לאסור משום שליחות כשחבירו הולך באמירתו מחוץ

3017לתחומו).

3018[1802] כדלעיל סי' רמג ס"א

3019(אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת ... שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה

3020בשליחות הישראל).

3021[1803] כגון שכיר יום, שהישראל

3022לא אמר לו לעשות מלאכה זו בשבת, והוא עושה כן מעצמו, כדלעיל סי' רמג ס"ד (שכר

3023הנכרי לימים, שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק ... אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר

3024לו שיתעסק בשבת, והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת ... הרי זה כעוסק בשליחות

3025הישראל).

3026[1804] כדלעיל סי' רמג ס"ג

3027(צריך הוא למחות בהנכרי, ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת), ושם נסמן (הערה כז).

3028[1805] במשנה (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה), ובגמרא שם

3029(נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי. נכרי לדעתיה דנפשיה עביד).

3030והיינו שהגמרא שואלת מדוע אין צריך למחות בנכרי שבא לכבות, הרי

3031"קא עביד לדעתיה דישראל", ויהי' אסור מטעם שליחות. ומתרצת הגמרא "נכרי

3032לדעתיה דנפשיה עביד", ופרש"י שם (ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא להנאת

3033עצמו מתכוין, שיודע שלא יפסיד). ואם כן אין לאסרו מטעם שליחות.

3034למדנו מכאן שבמקום

3035שעושה בשביל הישראל, "אפילו בלא אמירה אליו", אם אינו "יודע שלא

3036יפסיד" אסור מטעם שליחות.

3037וראה מה שנתבאר בזה לקמן סי' שז ס"ז, וסי' שלד סכ"ו,

3038ובהערות שם.

3039[1806] והיינו שמא יבא לאיסור

3040האמירה לנכרי, שיתבאר לקמן בסמוך (שהאמירה אסורה בשבת עצמה).

3041[1807] לקמן שם סעיף ט (צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, גזרה שמא

3042יאמר לנכרי לעשות בשבת כדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד), וסי"א (ולערב בכדי שיעשו,

3043גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום או לערב מיד).

3044וכן הוא לעיל סי' רמג ס"ב (אסרו

3045ליהנות בשבת ממלאכתו ... משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ושם נסמן (הערה כ).

3046[1808] סעיף א (שחששו חכמים אם נתיר לו ליהנות במוצאי

3047יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביום טוב, שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב,

3048כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב, שאיסור אמירה לנכרי הוא קל בעיני הבריות, לפיכך

3049הצריכוהו להמתין בכדי שיעשו, דאז כיון שלא ירויח כלום במה שהביא ביום טוב לא יעשה

3050איסור בחנם). ובהגה"ה שם סוף ס"א (שבסי' שכה ביארנו דעיקר הטעם בכל מקום

3051שהצריכו להמתין בכדי שיעשו הוא משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות).

3052[1809] לעיל שם סי"ב (ישראל

3053הקונה מכס ... שוכר לו נכרי בקבלנות ... אבל לא ישכור לו נכרי ליום השבת ... ואף

3054על פי שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת).

3055הרי שגם במקום שהתירו לו האמירה לנכרי

3056לעשות בשבת, אסרו שכיר יום שאסור מעיקר הדין. הרי שאינו מטעם שמא יאמר לו, שהרי

3057התירו לו האמירה.

3058וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי'

3059כט ס"ק ב-ה. עמק שאלה חי' לאו"ח סי' א (פא, ד).

3060[1810] רמז תנט (ועוד יש להתיר

3061אמירה לנכרי במקום מצוה ... דבקצץ מותר משום דאז נכרי אדעתא דנפשיה קעביד ואינו

3062כשלוחו של ישראל, ואחרי שאיסור אמירה מותר בקצץ, בדבר מצוה מותר לקצץ בשבת, דכתיב

3063ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסורין חפצי שמים מותרין). והיינו שאם לא קצץ אסור מטעם

3064שליחות, אף במקום מצוה, משא"כ איסור האמירה בשבת בקצץ הוא מטעם ממצוא חפצך,

3065וזה מותר במקום מצוה.

3066וראה גם לעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק

3067ו (כמ"ש בהגהות מרדכי סוף פ"ד לענין לקצוץ לנכרי בשבת לדבר מצוה, שיעשה

3068בו ביום, דשרי לדעתו, ובלא קציצה אסור, דקעביד אדעתא דישראל עיי"ש).

3069[1811] משא"כ לדידן, לא

3070התירו משום מצוה אלא בשבות דשבות, כדלקמן סי' שו ס"ה (אסור לעשות מלאכה על

3071ידי נכרי אפילו לצורך מצוה ... אלא אם כן הוא שבות דשבות), וסי' שז סי"ב (דבר

3072שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו

3073בשבת ... לצורך מצוה). וראה גם סי' רעו ס"ח (שלא התירו שבות במקום מצוה אלא

3074שבות דשבות).

3075[1812] נתבאר בשו"ת צמח צדק

3076סי' כט ס"ג-ד (יש להבין מ"ש רבינו ז"ל בקונטרס אחרון דסי' רס"ג

3077סק"ח שהבאתי למעלה, שב' מיני איסורים יש בעושה מלאכה על ידי אחר. והא' מהם הוא

3078כשהאחר עושה בשבילו, וזה אסור באינו יהודי אפילו בלא אמירה אליו כו', משום דכשעושה

3079בשביל ישראל נעשה שלוחו כו', האיך יהיה נעשה שלוחו בלי ציוויו ודעתו, הרי מבואר בש"ס

3080בדוכתי טובא דאפילו באומר ומגלה דעתו שיעשה הדבר, אם אינו מייחד לומר בפירוש שיעשה

3081לא נקרא שלוחו ... אך אפשר לומר דהכל לפי ענין הדבר שהאינו יהודי עושה, שבדבר שהוא

3082זכות גמור למי שעושה בשבילו, אזי כיון דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו,

3083אם כן נעשה שלוחו ממש גם שלא מדעתו).

3084וראה לעיל סי' רמג ס"ג (הערה כז),

3085כל המקומות שלדעת רבינו צריך למחות בנכרי שלא יעשה מלאכה עבורו.

3086[1813]

3087כדלעיל סי' רמג ס"א (שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל. ואע"פ

3088שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל ... מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא).

3089[1814] אות ב (כי יש שליחות לנכרי לחומרא).

3090[1815] כדלעיל שם (הערה י),

3091בהערת רבינו **(ולהתוס'

3092ורא"ש שם,

3093צריך לומר דשאני הכא כמ"ש ריב"ש סי' שה)**, והיינו שגם החולקים

3094וסוברים שלענין רבית אין אומרים שליחות לנכרי לחומרא, מכל מקום יודו לענין אמירה

3095לנכרי, דאמרינן שליחות לחומרא.

3096[1816] רש"י ע"ז טו, א

3097ד"ה כיון (ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך, זהו משום ממצוא חפצך

3098ודבר דבר (ישעיהו נח), דבור אסור). והיינו שמטעם זה אסור לומר לו בשבת, לעשות

3099מלאכתו בקבלנות, אף שבקבלנות אין לאסור מטעם שליחות, כדלעיל סי' רמד ס"א (אם

3100הוא עושה בתורת קבלנות ... מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת ... הקבלן המלאכה היא

3101שלו, שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו, ואינו כשלוחו של ישראל. ומכל

3102מקום צריך ליזהר שלא ... יאמר לו שיעשה בשבת).

3103*

3104איסור ממצוא חפצך נתבאר לקמן סי' שו ס"ה

3105(אמירה לנכרי לעשות בשבת היא שבות מדברי סופרים, אף על פי שאמר לו קודם השבת. אבל

3106כשאומרים לו או לישראל חבירו בשבת, שיעשה לו מלאכה למחר, אין בזה משום שבות, אלא שאסור

3107משום ממצוא חפצך).

3108והיינו שאיסור ממצוא חפצך הוא דוקא

3109כשאומר לו בשבת (אפילו אומר לעשות מלאכה למחר), משא"כ באומר לו קודם השבת

3110(לעשות מלאכה בשבת), אין טעם לאסור משום ממצוא חפצך.

3111וגם כאן מיירי כשהאמירה היא בשבת, כמובא

3112לעיל (הערה 1810)

3113מהגהות מרדכי (לקצץ בשבת, דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר).

3114ומה שאסרו האמירה לנכרי קודם השבת (גם

3115כשהוא בקבלנות, שאינה נחשבת שליחות הישראל), נתבאר לעיל סי' רמג ס"א (ואע"פ

3116שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ... כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות

3117בעצמן).

3118וכן עוד כמה אופנים שהתירו באיסור ממצוא

3119חפצך, ואסרו באמירה לנכרי, כנסמן לעיל שם (הערה יג).

3120[1817] אשר הן האמירה והן ההזמנה

3121למדים מאותו פסוק "ממצוא חפצך ודבר דבר", וכדלקמן סי' שו ס"א (ממצוא

3122חפצך, דרשו חכמים חפציך אסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה לא

3123של תורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר, אפילו הליכה בלבדה,

3124ומעשה זה או הילוך זה הוא בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת),

3125וסי' שז ס"א (שעל ידי אמירה זו עושה חבירו למחר, ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת

3126על ידי אמירה זו שאומר לחבירו, ואסור משום ממצוא חפצך (ודבר דבר)).

3127[1818] ד"ה שלא (מקח וממכר ... נראה לר"ת

3128... נפקא ממצוא חפצך).

3129הובא גם לקמן סי' שא קונטרס אחרון ס"ק

3130ב (ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר, כמ"ש התוס'). לעיל סי'

3131רמד סי"ב (אסור לו לקבל מכס בשבת ... משום שנאמר ממצוא חפצך חפציך אסורים).

3132[1819] אחרי שביאר שיש כאן ב'

3133איסורים (שליחות וממצוא חפצך), בא לבאר מה שלמדו התוס' היתר האמירה אחרי קבלת שבת,

3134מהיתר האמירה בלשמור פירות בתחום שלו כמועתק לעיל (הערה 1767).

3135שכמו

3136בלשמור פירות "בתרווייהו שרי": שאיסור השליחות לא שייך בו כלל, כדלעיל

3137ד"ה ואף לפי (שחבירו מהלך שם על ידי אמירתו, לא נעשה שום מלאכה בשליחותו).

3138ואיסור ממצוא חפצך שעל ידי האמירה לא שייך בו, כדלקמן ד"ה אלא דעל עצמו (דכיון

3139שלחבירו מותר, אין באמירתו כלום, רוצים לומר שאין מתעסק כלל בדבר האסור אלא בדבר

3140המותר).

3141כן

3142הוא גם באמירה אחר קבלת שבת, שגם בזה "תרווייהו שרי", מהטעמים שיתבארו

3143לקמן בסמוך.

3144ואחר

3145כך (לקמן ד"ה ומכל מקום) יבאר את דעת הר"ן וסיעתו, שבשניהם זקוקים גם

3146לטעם של צד היתר.

3147[1820] ס"ג (אם כבר קיבל

3148עליו שבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום ... אסור לו לעשות בעצמו כל שבות),

3149וקונטרס אחרון שם ס"ק ג ד"ה ומ"ש בתשובת (כיון שקיבל השבת קיבל כל

3150חומרותיה וסייגיה השייכים לעיצומו של יום).

3151[1821] שבאמירה לנכרי לעשות

3152מלאכה ישנם שני האיסורים: (א) בשעת האמירה, משום ממצוא חפצך. (ב) בשעה העשיה, משום

3153שליחות.

3154[1822] סעיף יז (שאע"פ

3155שקיבל עליו הוא את השבת להוסיף הרבה מחול על הקודש ואסר על עצמו המלאכה, מכל מקום

3156לא אסר אלא מלאכת עצמו, אבל מלאכת חבירו לא אסר עליו). הובא בט"ז ס"ק ג.

3157[1823] סי' קטז (וכשמוסיפין מחול

3158על הקודש בעוד היום גדול, כגון שעה או ב' קודם הערב שמש, אני רגיל להתיר לומר לגוי

3159להדליק הנר. וטעמא דידי, כיון שעוד היום גדול, בודאי כל ישראל לא קבלו כולם עליהם השבת,

3160דיש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם). ולכן גם הוא לא קיבל עליו איסור הבא מאליו.

3161והיינו שכל מה שאמרנו שהמקבל שבת מבעוד

3162יום מסתמא לא קיבל על עצמו איסור השליחות, הוא כיון דיש מקומות שעדיין לא קבלו

3163עליהם שבת, משא"כ חצי שעה זו "שאז אפשר שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את

3164השבת", יש

3165לו דין כל בין השמשות.

3166ואף שגם באותה חצי שעה לא קיבל עליו

3167איסור השליחות, שהרי אם הי' עליו איסור השליחות, הי' נאסר עליו לומר לנכרי לעשות

3168אפילו שבות לצורך מצוה, כמו הוא עצמו, שאחר קבלת שבת נאסרה עליו שבות לצורך מצוה.

3169ואילו בחצי שעה זו, נתבאר לעיל סי' רסא ס"ג (אם הוא חצי שעה קודם הלילה, שאז

3170אפשר שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את השבת ... לענין אמירה לנכרי אין מחמירים יותר

3171מבין השמשות בלא קבלת שבת, שמותר לעשות בו כל מלאכה על ידי נכרי לדבר מצוה או צורך

3172גדול).

3173מכל מקום חלים עליו באותה חצי שעה שני איסורים: (א) קבלת שבת.

3174(ב) דין בין השמשות. ונתבאר לעיל שם (הערה 1273).

3175וראה כנישתא דבי רב.

3176*

3177מכאן יש מקום עיון לענין משלוח פקס

3178ממקום שעדיין אינו שבת למקום שכבר שבת, שהרי בשעה שבארה"ק הוא כבר השבת,

3179בודאי חל עליו גם איסור השליחות. וכאשר חבירו שבארה"ב שולח לו פקס למענו, הרי

3180זה אסור לכאורה מטעם שליחות.

3181וראה ארץ צבי סי' מד ד"ה ויש. דובב

3182מישרים ח"ג סי' פג. שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' לד. אמירה לנכרי להראי"ה

3183דרברמדיקר פל"ו ס"ז). קובץ פלפול התלמידים כפ"ח טז ע' 74. יט ע'

3184110 ואילך.

3185ואף שיתבאר לקמן ד"ה אבל על ידי

3186נכרי, שאסור רק בנכרי ולא בישראל. היינו לענין היתר בורגנין, משא"כ לענין

3187שליח, אינו מחלק בינם. וגם מרהיטת הדברים בפנים סכ"ה נראה לכאורה שאין חילוק בזה

3188בין ישראל לנכרי. וגם לעיל מביא כמה דוגמאות שאף בישראל "אסור לומר לחבירו

3189לעשות לו מלאכה אע"פ שלחבירו מותר".

3190ואף שאם משלוח הפקס הוא לצורך השולח,

3191אין בזה חשש שליחות, כדלקמן סי' שז סכ"ו (שאגרת זו לא הובאה בשבילו כלל, שהרי

3192השולח שלחה בשביל עצמו, ולא בשביל אותו ששלוחה אליו).

3193עיקר השאלה היא כאשר הפקס נשלח לצורך המקבל,

3194ולא לצורך השולח עצמו. ובפרט אם המקבל ביקשו קודם השבת שישלו פקס אחר כך. ועדיין

3195צ"ע בכל זה.

3196[1824] כדעת הרמ"א סי"ז (וכל שכן במוצאי שבת, מי שמאחר להתפלל במוצאי

3197שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו

3198להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נראה לי).

3199וכן נפסק בפנים סכ"ה (וכן מי שמאחר

3200להתפלל ערבית במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר אפילו לישראל שכבר

3201התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה, ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו), ובסי' רצט

3202סט"ו (אבל איסורי דברי סופרים התלוים בדבור, מותרים, מטעם שנתבאר בסוף סי'

3203רס"ג).

3204[1825] כדאמרינן סנהדרין סה, א

3205(עקימת שפתיו הוי מעשה).

3206[1826] התוס' והרשב"א

3207הנ"ל.

3208[1827] שמהר"י ווייל ביאר

3209הטעם שאין בזה איסור שליחות, והתוס' והרשב"א ביארו הטעם שאין בזה איסור אמירה

3210וממצוא חפצך.

3211וכן בפנים סכ"ה הובאו שני טעמים

3212אלו, של הרשב"א ושל מהר"י ווייל.

3213[1828] ס"ק ז (ואם תאמר הא

3214בלאו הכי שרי, דאי בעי לא קבל שבת עליה כמ"ש סוס"י רס"ג. ויש לומר

3215דשאני התם דמיירי ביחיד המקבל עליו שבת, אבל בצבור שקבלו עליהם שבת חל עליהם שבת

3216בעל כרחו, וגרע מבין השמשות כמ"ש ס"ד, ולכן הוצרך מהרי"ו לטעם אחר).

3217והיינו שלדעת המ"א סגי להתיר באחד

3218משני הטעמים (א) צד היתר, דאי בעי לא קבל שבת. (ב) דיש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם.

3219ואילו לפי המבואר כאן זקוקים אנו לב'

3220הטעמים: (א) שליחות שנעשה על ידי אחרים לא קיבל על עצמו, כי יש מקומות שעדיין לא

3221קבלו עליהם שבת. (ב) ממצוא חפצך אינו אסור, כי הוא היתר לחבירו העושה המלאכה (וגם

3222יש צד היתר).

3223ואם כן אין חילוק בין יחיד לצבור, דבשני

3224האופנים מיירי לעיל סי' רסא ס"ג (קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל

3225מבעוד יום, או שענה ברכו עם הצבור, או שרוב הצבור ענו ברכו, אף על פי שהוא לא ענה

3226עמהם, שחל עליו השבת).

3227[1829] ס"ק ח בסופו (וכתב מהר"י

3228ווייל בתשובותיו סימן קי"ו, דאם קיבל עליו שבת שעה או ב' קודם הלילה, יכול

3229לומר לגוי להדליק נר, דהרי מקצת ישראל עדיין עושין מלאכה, כל שכן דלדידיה אמירה

3230שריא). הרי שהוצרך לטעם זה אף "אם קיבל עליו" היחיד.

3231[1830] עתה שנתבאר שהמקבל שבת

3232מבעוד יום אינו מקבל על עצמו איסור השליחות כשעושים אחרים בשבילו, שוב לא יוקשה

3233מכל המקומות שאסרו משום איסור שליחות (כפי שהקשה לעיל ד"ה אבל צ"ע).

3234[1831] וכן לא יוקשה על התוס'

3235והרשב"א שכתבו "מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל

3236והיא נעשית בהיתר לעושה אותה", מהא דקיי"ל שאסור לומר בשבת לנכרי לעשות

3237מלאכה אחר השבת, וכדלקמן סי' שז סי"ד (לא יאמר [לפועל נכרי] היה נכון עמי

3238לערב, שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשכרו).

3239וטעם החילוק הוא, כי שם אומר לו לעשות

3240אחר השבת מלאכה שאסור לומר לו לעשותה בשבת. משא"כ שאומר לו אחר קבלת שבת

3241לעשות מלאכה "שאין מתעסק כלל בדבר האסור, אלא בדבר המותר".

3242[1832] כיון שאמירה לנכרי לעשות

3243עבורו בשבת אסורה משום שליחות, לכן אף אם אומר לו לעשותו אחר השבת אסור משום ממצוא

3244חפצך, כיון שאומר לו לעשות אחר השבת דבר שאסור לומר לו לעשותו בשבת עצמה.

3245[1833] מכל הטעמים האמורים

3246(כשעושה הנכרי בשבת) לעיל סי' רמג ס"א (והערה יג).

3247[1834] כדלקמן סי' שז סל"ה

3248(לא אסרו אמירה לנכרי, אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך

3249עצמו).

3250וכיון שמותר לומר לו עשה מלאכתך בשבת,

3251מכל שכן שיכול לומר לו עשה מלאכתך אחר השבת.

3252[1835] כמו בישראל שבאופן זה

3253מותר לומר לו לעשות מלאכה אחר השבת, כדלקמן סי' שז סט"ו (אם יוכל להמציא צד

3254היתר לעשות בשבת אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת, מותר לומר בשבת על עצמו או

3255לחבירו שיעשנה אחר השבת).

3256[1836] חילוק זה נתבאר גם לקמן

3257סי' שז סט"ו (מפני שענין איסור דיבור בחפציו הוא מה שמתעסק בשבת בדברים

3258האסורים היום, ולא נאסר אלא להתעסק בדברים שאיסורם נתלה בגופם, אבל דברים שאיסורם

3259נתלה בדבר אחר ואילולי אותו דבר היו דברים אלו בעצמם מותרים בשבת, מותר להתעסק בהם

3260בדבור לעשותם אחר השבת, שהרי הוא אינו מתעסק באותו דבר הגורם להם האסור אלא באותם

3261דברים שהיה להם היתר מחמת עצמם, אילולי אותו דבר הגורם להם האסור, לפיכך גבי איסור

3262חוץ לתחום, כיון שיש צד היתר על ידי בורגנין, נמצא שאין האיסור בהילוך מחמת עצמו,

3263שהרי אותו הילוך עצמו מותר כשיש בורגנין, אלא האיסור בהילוך הוא מחמת מניעת

3264הדיורין על הדרך, והוא אינו מדבר אלא שילך בדרך, ולא שילך במניעת הדיורין, וכן כל

3265כיוצא בזה).

3266[1837] על טעם ההיתר שהובא לעיל

3267מהב"י והמ"א (דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר מותר

3268אמירה), הקשה הט"ז ס"ק ג (דעל כרחך לא מהני סברא זו שיש היתר בלאו הכי,

3269אלא כל שיש היתר עכשיו, אבל לא מהני לומר כן למפרע דהיה יכול להיות תחילה בענין

3270שיהיה עכשיו היתר, דמכל מקום עכשיו אין לו היתר. תדע שהוא כן, דאי נימא גם למפרע

3271מהני, אמאי אר"ח שם מותר לומר לכרך פלוני אני הולך למחר כיון שיש לו היתר על

3272ידי בורגנין, היה לו לומר שאם היה רוצה היה הולך שם או סמוך לו קודם שבת).

3273ועל זה מבאר כאן:

3274(א) "אע"פ שלא נסתלק הגורם

3275עדיין, וגם אי אפשר להסתלק היום בפועל ממש, מכל מקום הוא אינו מתעסק כלל לעשותה

3276דוקא באיסור אלא לעשות דבר שהוא מותר בעצמו, לאפוקי מלאכה האסורה מחמת עצמה".

3277וכיון ד"אי בעי לא היה מקבל שבת עליו", הרי "היה יכול להיות תחילה

3278בענין שיהיה עכשיו היתר", ומועיל להתיר אף ד"עכשיו אין לו היתר".

3279(ב) "לאפוקי מלאכה ... שאי אפשר

3280להצטייר שיעשה אותה בהיתר אלא אם כן לא יעשה כמו שהוא רוצה לעשותה למחר ... והילכך

3281אם לא הבורגנין, אין מועיל מה שהיה יכול לילך לקרוב משם מאתמול, שאז לא היה הולך

3282כל כך למחר כמו שילך עכשיו". ולכן אין להתיר מטעם "שאם היה רוצה היה

3283הולך שם או סמוך לו קודם שבת".

3284[1838] שם (פשוט שאין אומרים כן

3285אלא ביש צד עכשיו להתיר, אף על פי שהוא שבת, וכיון שבשבת עצמו מצינו היתר בזה כל

3286שיש בורגנין, על כן מותר אף בלא בורגנין).

3287[1839] ומדוע אם כן תנן קנ, א (אין

3288מחשיכין על התחום ... להביא פירות), ובגמרא שם ע"ב (בפירות המחוברים). וכן הוא

3289לקמן סי' שו ס"ג (כשמחשיך שם בשביל דבר שאין צד היתר בעולם לעשותו בשבת, כגון

3290שצריך לילך חוץ לתחום ... לתלוש פירות המחוברים ... שאין שום צד היתר בעולם ...

3291לתלוש פירות).

3292[1840] מה מועיל מה שיש צד היתר

3293על ידי בורגנין, הרי כעת אין עדיין בורגנין; אלא ודאי הביאור הוא כאמור לעיל,

3294שכיון שהבורגנין היו מועילות, הרי שהמלאכה מצד עצמה מותרת, רק שיש דבר אחר שגורם

3295האיסור. ובזה אין הפרש אם עדיין יכול להיות צד היתר, או שבתחלה הי' אפשר שיהי' צד

3296היתר.

3297[1841] אחרי שביאר את דעת התוס',

3298שבשניהם מותר אף בלא שיהי' צד היתר.

3299בא

3300עתה לבאר דעת הר"ן וב"י ומ"א, שבשניהם זקוקים שיהי' צד היתר.

3301כי

3302אף שצדק הט"ז במ"ש דגבי שמירת פירות אין זקוקים לצד היתר של בורגנין.

3303מכל מקום מפרש הר"ן דמיירי באופן שזקוקים לצד היתר של בורגנין. ומזה מוכיח

3304שגם לענין אמירה אחר קבלת שבת זקוקים אנו לצד היתר.

3305[1842] הט"ז שם (דמה שכתב

3306הר"ן דשאני בשמור לי פירותי כו' דאפשר לו על ידי בורגנין, דמוכח בגמרא דאין

3307הטעם משום בורגנין ... דטעם היתר דמתניתין להחשיך לשמור פירותיו לא תליא בהיתר

3308בורגנין, אלא בטעם דהשמירה בעצמה אין בה מעשה איסור).

3309[1843] דתנן התם (אבל מחשיך הוא לשמור),

3310ופרש"י (להיות קרוב לצאת לשמור פירותיו, וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו, אם

3311היו בתוך תחומו).

3312ומרש"י זה למד הט"ז טעם היתר

3313זה (מטעם שפירש"י במתניתין, דהבאת פירות הוא דבר שאסור לעשותו בשבת, על כן

3314אין מחשיכין בשבילו לצאת אחר שבת בשביל זה, משא"כ שמירת פירות שהוא עצמו מותר

3315בשבת אם היה בתחומו, רק שההליכה חוץ לתחום מעכבת עליו, על כן מותר להחשיך בשביל זה).

3316[1844] סד, א (אבל מחשיך הוא

3317לשמור, להיות קרוב לצאת ולשמור פירותיו, שהרי שמירת פירות מותרת בשבת).

3318[1845] סעיף ח (אבל יכול להחשיך

3319בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם, שאפילו היום היה יכול לשמרם אם הם היו בתוך

3320התחום).

3321[1846] כמועתק לעיל (הערה 1767),

3322אהא דאמרינן קנא, א (מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות

3323שבתחומי), כתב הרשב"א שם (וכתבו בתוספות, דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת

3324קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל והיא נעשית

3325בהיתר לעושה אותה).

3326והיינו שכל ההיתר בזה כיון שהוא בתוך

3327התחום של השומר ונעשית בהיתר, ולא מטעם שהשמירה מותרת גם על בעל הפירות, כדפירש

3328רש"י בהלכה של "מחשיך הוא לשמור".

3329[1847] הלכה ג (אם החשיך לעשות דבר

3330שמותר לעשותו בשבת, הרי זה מותר. כיצד ... מחשיך הוא לשמור פירות, שהרי מותר לשמור

3331בשבת).

3332[1848] שלפי פירוש זה לא יתאים

3333מה שכתב הרשב"א בשם התוס' (דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה,

3334מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית).

3335[1849] שאם כן תהי' סתירה בדברי

3336הר"ן, שבמשנה (קנ, א) פירש (אבל מחשיך הוא לשמור ... שהרי שמירת פירות מותרת

3337בשבת).

3338ואילו בגמרא (קנא, א) פירש (מותר אדם לומר

3339לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ... דשאני הכא שאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר).

3340[1850] סד, ב ד"ה פיסקא כלל

3341אמר (מותר לאדם לומר לחברו בשבת, לך למקום פלוני, ושמור לי פירות שיש לי אצל תחומך).

3342[1851] וכיון שאומר לו לילך חוץ

3343מתחומו של בעל הפירות (שהוא תוך תחומו של השומר), לכן אין להתירו אלא מטעם צד היתר

3344של בורגנין כנ"ל.

3345משא"כ כשאינו אומר לו לילך חוץ

3346מתחומו של בעל הבית, מותר מטעם שהשמירה מותרת בשבת.

3347*

3348ועל פי זה פסק שתי הלכות אלו לקמן:

3349(א) סי' שו ס"ג (אבל מותר להחשיך

3350כדי לשמור אותו או פירות המוקצים או אפילו המחוברים שהם חוץ לתחום, ששמירת המוקצה

3351והמחובר הוא דבר המותר בשבת), שהיא ההלכה שבמשנה שם (קנ, א), שאין זקוקים בה לטעם

3352צד היתר של בורגנין.

3353(ב) סי' שז סי"ז (מותר לומר לחבירו

3354שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמר לך פירותיך שבתחומי, ואף על פי שהוא אסור לו

3355לילך ולשמור פירותיו שבתחום חבירו, אין איסור באמירתו לחבירו, כיון שלחבירו מותר

3356הוא, וגם לו יש היתר על ידי בורגנין), שהיא ההלכה שבגמרא שם (קנא, א), שהתירו בה

3357מטעם האמור ברשב"א שם "שלחבירו מותר הוא", ומטעם האמור בר"ן

3358שם "גם הוא יש לו היתר על ידי בורגנין".

3359והוצרכו לטעמים אלו אם אמר לו לילך חוץ

3360מתחומו של בעל הפירות, כמבואר כאן (אף שלא נזכר כן בפירוש לקמן שם, דמיירי שאמר

3361כן).

3362[1852] שאם אמר לו לילך חוץ

3363מתחומו של בעל הפירות, יש להתירו מטעם בורגנין (כדעת הר"ן), או מטעם שהוא היתר

3364אצל השומר (כדעת הרשב"א בשם תוס'), וכדלקמן בסמוך (שמותר לו לומר להביאם לו,

3365אי מטעמו של הרשב"א אי מטעמו של הר"ן).

3366[1853] שבלי אמירה זו, מותר בכל

3367אופן, מטעם שהוא "דבר המותר בשבת לשמור פירותיו, אם היו בתוך תחומו".

3368[1854] וההוכחה שגם רש"י

3369מתיר בזה, אף שאומר לו להביא – דהא תנן וכו'.

3370[1855] מה, א (היו שנים מקצת אמותיו

3371של זה בתוך אמותיו של זה (עומדין זה רחוק מזה ו' אמות, דמיבלען ב' אמות של כל אחד בתוך

3372של חברו, רש"י), מביאין ואוכלין באמצע).

3373[1856] פי"ב הט"ז (היו

3374שנים, מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה, מביאין ואוכלין באמצע).

3375[1857] ס"ד (היו שנים, מקצת

3376אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה, כגון שיש ביניהם ו' אמות, מביאין ואוכלין באמצע).

3377וכן הוא לקמן שם ס"ו.

3378[1858] "גוי שהביא בשבת

3379חלילין לספוד בהם ישראל, לא יספוד בהם".

3380[1859] כדלעיל סי' רמג ס"ב (אם

3381עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ... משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ומקורו מהתוס'

3382ורא"ש, כנסמן לעיל שם (הערה כ).

3383אלא ודאי מותר כאן לומר לו שיביאם לו.

3384[1860] במשנה שם לט, ב (מי שהיו פירותיו

3385בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו לו), ופרש"י (לא

3386יביאו מפירותיו, הואיל והוא לא ערב לשם דהכל כרגלי הבעלים).

3387ונתפרש בגמרא שם מ, א דהיינו באופן שהם

3388כרגלי המפקיד, ולכן לא מועיל מה שערבו בני אותה העיר שהפקידו אצלם. משא"כ

3389באופן שהם כרגלי מי שהפקידו אצלו, מועיל העירוב שלהם להביא אצלו מפירותיו, אף שהוא

3390חוץ לתחומו.

3391[1861] דלעיל הערה 1730 (הואיל

3392והיא נעשית בהיתר לעושה אותה).

3393[1862] דלעיל שם (שאם יש שם

3394בורגנין הוא עצמו שומר).

3395ונתבאר לעיל בתחלת הקונטרס אחרון, שלדעת

3396הר"ן זקוקים אנו לב' הטעמים להתירו.

3397[1863] עתה בא להוכיח, שהיתר זה

3398שיש בו צד היתר של בורגנין, שמועיל באמירה לישראל להביא פירות מתוך התחום של

3399השליח, שהוא מחוץ לתחום המשלח, הוא רק בישראל ולא בנכרי.

3400אמנם

3401באמירה מבעוד יום, אחרי קבלת שבת, התירו מטעם זה אף בנכרי. ומסיים

3402"וצ"ע".

3403[1864] כדלקמן סי' שכה סי"א

3404(הובא מחוץ לתחום, אם הביאו הנכרי ... לישראל, אסור באכילה בו ביום ... גזרה שמא

3405יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת).

3406[1865] שהרי תחומו של הישראל

3407השליח הוא עד סמוך לעיר. ונתבאר לעיל שמותר לו להביא בתוך תחומו, אף שהוא חוץ

3408מתחומו של המשלח.

3409[1866] ברמ"א שם ס"י (ויש

3410מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל, מותר לאדם לשתות מהם,

3411הואיל ואפשר לילך שם ולשתות).

3412והיא שיטת ר"ת בתוס' קכב, א

3413ד"ה משקה.

3414ואף דלא קיי"ל כוותיה, כדלקמן סי'

3415שז סט"ז (אם אין שם צד היתר לישראל לעשות אותו דבר עצמו שהנכרי עושה לו, אף

3416על פי שיש צד ודרך שיוכל הישראל להגיע לאותו דבר שהנכרי עושה לו בלי שיעשה את

3417המלאכה שהנכרי צריך לעשות באותו דבר עד שמגיע לישראל, כגון שאומר לנכרי להביא לו

3418מים לשתות מן הנהר, אף על פי שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות שם, אין זה

3419מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי).

3420מכל מקום מוכיח כאן משיטת ר"ת,

3421שעכ"פ אסור לומר לנכרי להביא מחוץ לתחום המשלח אל תוך תחומו; אף אם הוא תוך

3422תחומו של הנכרי.

3423[1867] ראה שם ס"ק כה (דר"ת

3424לא התיר אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור).

3425[1868] דהיינו שיכול לצאת חוץ

3426לעיר, תוך התחום של הפירות, ולאכול שם. ובאופן זה מתיר ר"ת לומר לנכרי

3427להביאו.

3428[1869] על מ"ש הרמ"א

3429שם ס"א (וכן מי שקבל עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה, יכול לומר לגוי להדליק

3430הנר ושאר דברים שצריך), כתב המ"א שם ס"ק ז (אפילו שלא במקום מצוה ... דאי

3431בעי לא קבל שבת עליה). רואים אם כן שההתירים האמורים בישראל אחר שקיבל את השבת, הם

3432גם בנכרי.

3433וכן נפסק לעיל שם ס"ג (קיבל עליו

3434שבת ... מותר לומר לנכרי לעשות אפילו מלאכה גמורה, ואפילו לדבר הרשות, אם הוא הרבה

3435קודם הלילה).