Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Shabbos Part 2 (Simanim 253-256)·Laws of one overtaken by darkness on the roadשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו)·רסו דין מי שהחשיך לו בדרך

ארסו דין מי שהחשיך לו בדרך
ובו כ"ז סעיפים
יתן כיסו לנכרי או יניח על חמורו
א מי

בשהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות,

גויש לו חמורו, וגם יש עמו נכרי, לא יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו,

דאלא יתננו לנכרי להוליכו לו בשבת עד מקום שביתתו, שהוא תוך התחום ממקום שקדש עליו

ההיום,

וולמוצאי שבת לוקחו ממנו.

זואע"פ שלא נתן לו שכר על זה, שנמצא טורח בשביל ישראל,

חואע"פ שנתן לו משחשכה, הרי זה מותר.

טמפני שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואם לא נתיר לו טלטול המעות והולכה על ידי

ינכרי, שאין איסורן אלא מדברי סופרים, יבוא להוליכו בעצמו ויעבור על איסור של תורה.

יאומכל מקום לכתחלה יש לו ליתנו לו מבעוד יום, ולא לטלטל מוקצה בשבת:

יבב במה דברים אמורים בכיסו. אבל אם מצא

יגמציאה, לא התירו לו ליתנה לנכרי

ידאפילו מבעוד יום,

טולפי שאין אדם בהול כל כך על המציאה כמו על שלו ממש, ויוכל להעמיד עצמו שלא לבא

טזלידי איסור של תורה בשבילה.

יזבמה דברים אמורים כשעדיין לא הגביה אותה, אבל אם כבר הגביהה ובא לידו מבעוד יום,

יחנעשית כשלו ממש:

יטג אם אין עמו נכרי,

כאו שאינו מאמינו לנכרי, מניח כיסו על חמורו. וכדי שלא יעבור

כאעל שביתת בהמתו, יניחנו עליה לאחר שעקרה

כביד ורגל

כגללכת, שעכשיו אין כאן איסור מן התורה. שאין איסור מן התורה במעביר ד' אמות ברשות

כדהרבים, או במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, או במכניס מרשות הרבים לרשות היחיד,

כהאלא כשאדם אחד עוקר את החפץ ממקום הנחתו ומעבירו או מוציאו או מכניסו,

כווכן אם אחר עקר החפץ והניחו על זה כשהוא עומד, שמיד שהניחו עליו כשהוא עומד כבר

כזנעשית הנחה לחפץ זה לעקירה זו הראשונה, ואחר כך כשזה עוקר רגליו ללכת הרי זה עקירה

כחשניה לחפץ זה, וחייב.

כטאבל אם אחר הניחו עליו לאחר שהוא עקר כבר רגליו ללכת, לא נעשית עדיין הנחה לעקירה

להראשונה שעקר חבירו.

לאולפיכך אף שזה הוליך החפץ אחר כך הרבה, פטור הוא, מפני שלא עשה כל המלאכה, שחסרה

לבלו העקירה שעשאה חבירו, אלא שאסור מדברי סופרים, וכאן כשמניח על בהמתו אחר שעקרה

לגיד ורגל מותר אפילו לכתחלה, שהתירו לו משום הפסד כיסו שלא יבא להוליכו בעצמו.

לדוכשהבהמה עומדת להשתין מים או להטיל גללים וכיוצא בזה, וכל שכן

להאם עומדת לנוח, צריך ליטול הכיס ממנה, ולאחר שתחזור ותעקור יד ורגל ללכת, יניחנו

לועליה. שאם לא יעשה כן, יש כאן איסור של תורה, שהרי כשעמדה נעשית הנחה לעקירה

לזהראשונה שעקר הוא, וכשחוזרת לילך הרי היא בעצמה עושה עקירה לכיס, וכשתנוח אחר כך, תעשה

לחגם הנחה, והרי כאן מלאכה גמורה.

לטולכתחלה צריך ליטלו ממנה כשתרצה לעמוד קודם שעמדה, כדי שלא

מתעשה אפילו הנחה לעקירה הראשונה שעקר הוא, שאף שאין כאן אלא איסור מדברי סופרים אף

מאאם תעשה הנחה זו, מכל מקום כל מה שאפשר למעט באיסורי דברי סופרים צריך למעט,

מבשהרי לא התירו אלא מפני הדחק. וכן יעשה לעולם בכל פעם שתרצה לעמוד יטלנו מעליה,

מגוכשתעקור ללכת יניחנו עליה (עד שיגיע לחצר החיצונה של העיר כמו שיתבאר):

מדד ואפילו אם אין הבהמה שלו, שאין כאן

מהאיסור משום שביתת בהמתו, אעפ"כ צריך ליזהר בכל זה, דכיון שהוא מחמר אחריה, אם

מותעשה מלאכה גמורה יעבור על לא תעשה,

מזאע"פ שאינה שלו.

מחומכל מקום אם (א) אינה שלו, צריך להניחו עליה, אפילו יש

מטעמו נכרי, דכיון שהוא נזהר שלא תעשה מלאכה גמורה

נהאסורה מן התורה, אלא דבר שאין בו איסור אלא מדברי סופרים אף אם אדם היה עושה

נאכיוצא בו, אם כן מוטב שיעשה על ידי הבהמה דבר האסור לו בעצמו מדברי סופרים, משיעשה

נבבעצמו דבר האסור מדברי סופרים, דהיינו האמירה לנכרי,

נגונתינת הכיס אליו שיוליכנו לו ויעשה שליחותו בשבת.

נדאבל כשהבהמה שלו, והוא מצווה על שביתתה, אף שנזהר שלא תעשה מלאכה גמורה, מכל מקום

נהיותר טוב שתשבות לגמרי. לפיכך צריך ליתן כיסו לנכרי שאינו מצווה על שביתתו:

נוה ואם הוא משא כבד שלא יוכל הנכרי לשאת

נזאותו בידיו, יתן גם החמור לנכרי במתנה גמורה, או יפקירנה,

נחואזי דינה כבהמה שאינו שלו כלל וכמו שנתבאר:

נטלא התירו לו לרכוב על חמורו
ו אף על פי

סשהתירו לו להניח כיסו על חמורו, לא התירו לו לרכוב עליו

סא(ואפילו אם הוא בענין שאם לא ירכב עליו והכיס תחתיו, אלא יהא הכיס מגולה על חמורו,

סביהיה (ב) שם חשש מלסטים שלא יגזלהו ממנו. אף על פי כן לא התירו לו איסור

סגרכיבה בדרכים שלנו (שאין להם דין רשות הרבים גמורה, כמו שיתבאר בסימן שמ"ה),

סדואף אם לא נתיר לו הרכיבה לא יבא לידי איסור של תורה אף אם יוליכנה בעצמו, ומה

סההפרש לנו בין איסור הרכיבה ובין איסור הכרמלית, שניהם הם מדברי סופרים,

סולפיכך אין להתיר לו (אלא טלטול המעות, והולכה על ידי הבהמה בלא עקירה והנחה, כדי

סזשלא יבא להוליך בעצמו, ויטלטל גם כן המעות, ויעשה גם כן עקירה והנחה, ומוטב להתיר

סחלו מעט מדברי סופרים משיעבור על הרבה מדברי סופרים בזדון, אבל) הרכיבה (אין להתיר לו) אלא ילך

סטברגליו:

עז ואפילו אם הוא צריך לצאת חוץ לתחום

עאמפני חשש סכנה, וכשירכב על החמור יהיו רגליו תלויות למעלה מי' טפחים מן הארץ,

עבוכל למעלה מי' טפחים אין בו משום איסור תחומין כמו שנתבאר בסי' רמ"ח,

עגוכשילך ברגליו יעבור על איסור תחומין. ואפילו איסור תחומין שהם מן התורה, כגון חוץ

עדלי"ב מיל להאומרים

עהשהם מן התורה. אעפ"כ ילך ברגליו.

עולפי שאף שכשירכוב יהיו רגליו למעלה מי' טפחים, מכל מקום כיון

עזשהוא יושב במקום שנוח תשמישו, דהיינו על גבי החמור שהוא מקום נוח לתשמיש ישיבה,

עחורגלי החמור נוגעים בארץ,

עטהרי זה דומה להולך בקרון, שאע"פ שגבוה י' טפחים, מכל מקום אם יש בו ד' על ד'

פיש בו משום תחומין,

פאכמו שיתבאר בסי' ת"ד.

פבומכל מקום אם הוא בענין שיש חשש סכנה אם לא ירכב וילך בקרון,

פגכגון שהולך במדבר עם שיירא ולא יוכל ללכת עמהם אם ילך ברגליו וכל כיוצא בזה, יכול

פדלרכוב ולילך בקרון, אף כשעודנו בתוך התחום שאין שם איסור כלל בהליכה ברגל:

פהח וכשאין שם חשש סכנה וצריך לירד מן

פוהקרון, אם לא ירד ממנו מבעוד יום, צריך להסיר ממנו כל חפציו ולהניחם על הקרון קודם

פזשירד ממנו, אם גוף העגלה עצמה בלא הגלגלים היא רחבה ד' וגם היא גבוהה י' טפחים בלא

פחהגלגלים, שאז היא רשות היחיד גמורה, אע"פ שיש חלל הרבה תחתיה.

פטאם כן כשירד על הארץ שהיא כרמלית, אסור לו לטלטל מכרמלית לרשות היחיד.

צואם אין העגלה גבוהה י' טפחים בעצמה, אע"פ שגבוהה י'

צאטפחים עם הגלגלים, אינה רשות היחיד אם יש תחתיה חלל ג' טפחים,

צבכמו שיתבאר בסי' שמ"ה,

צגומותר לטלטל מכרמלית לתוכה.

צדואם אין רחבה ד' טפחים, אע"פ שגבוהה בעצמה י' טפחים, הרי

צהזה מקום פטור,

צוומותר לטלטל אפילו מרשות הרבים לתוכו.

צזואם היא מלמעלה רחבה ד' טפחים, אע"פ שמלמטה אינה רחבה ד'

צחטפחים, הרי זו רשות היחיד,

צטכמו שיתבאר שם:

קיתן כיסו לשוטה או לחרש וקטן
ט אם אין עמו לא חמור ולא נכרי, אם יש

קאעמו חרש ושוטה וקטן, יתן כיסו להשוטה שיוליכנו לו, שהוא פטור מכל המצות, ולא יתננו

קבלחרש וקטן. אע"פ שגם הם פטורים,

קגמכל מקום החרש יש לו דעת מועטת,

קדומתחלף בפיקח, והקטן יבא לכלל דעת ולהתחייב במצות, אבל השוטה אין לו דעת כלל, ולא

קהיבא לכלל דעת. אבל אם אין עמו שוטה, אלא חרש או קטן יתננו להם.

קוואם יש עמו חרש וקטן יתננו לאיזה שירצה,

קזלפי ששניהם שקולים, שהחרש יש לו דעת מועטת, והקטן אע"פ שאין לו דעת כלל, מכל

קחמקום יבא לכלל דעת גמורה כשיגדל:

קטי ויכול ליתנו לקטן, אפילו הגיע לחנוך

קיוהוא בנו, שחייב לחנכו במצות, מכל מקום חינוך זה אינו אלא מדברי סופרים,

קיאוהתירו לו חכמים

קיבכדי שלא יבא לעשות בעצמו.

קיגומכל מקום כשנותנו לו, או אפילו לחרש ושוטה צריך ליתנו להם

קידכשעקרו רגליהם ללכת וליטלו מהם כשהם רוצים לעמוד,

קיהכדי שלא יעשו עקירה והנחה כמו שנתבאר למעלה.

קיושאף שאינו מצווה על שביתתם, מכל מקום הרי אסור להאכילם דבר האסור בידים מן התורה

קיזכמו שיתבאר בסי' שמ"ג,

קיחוזה שנותן להם כיסו, אף על פי שנותן (ג) להם מבעוד יום, מכל מקום כיון שיודע שיוליכוהו בשבת,

קיטולדעת כן נותן להם, הרי זה כמאכילם איסור בידים, לפיכך אין היתר אלא שלא יעשו

קכעקירה והנחה, שאז אין בזה איסור של תורה

קכא(אף אם היה ברשות הרבים גמורה), והתירו לו חכמים איסור של דבריהם

קכבכדי שלא יבא לעשות בעצמו.

קכגומכל מקום אם היה עמו חמור, יניחנו על חמורו ולא יתננו לאחד

קכדמאלו, שהם בכלל אדם, ויש במינם שחייבים במצות, ויתחלפו בהם:

קכהיטלטל פחות פחות מד' אמות
יא ואם אין עמו שום אחד מכל אלו, התירו לו

קכולטלטל בשבת כיסו, או מציאה שבאה לידו מבעוד יום, פחות פחות מד' אמות. דהיינו שלא יוליכם ד' אמות רצופים

קכזמשקדש היום, אלא ילך עמהם פחות מד' אמות ויעמוד מעט לנוח, ויחזור וילך פחות מד'

קכחאמות ויעמוד מעט לנוח, וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו.

קכטואם עמד לתקן משאו אין עמידה זו מפסקת, אלא צריך שיעמוד כדי לנוח.

קלויש מחמירין

קלאבכל מקום שהתירו טלטול פחות פחות מד' אמות, שישב בכל פחות מד' אמות, אבל העמידה

קלבאינה כלום, כיון שאין כוונתו בעמידתו בשביל לנוח ולהנפש, אלא הוא רוצה לנוח כדי

קלגלהתיר איסור טלטול ד' אמות.

קלדוטוב לחוש לדבריו במקום שאפשר:

קלהיב ומכל מקום אין פחות פחות מד' אמות

קלומועיל אלא לענין איסור מעביר ד' אמות ברשות הרבים, אבל לא לענין הוצאה מרשות היחיד

קלזלרשות הרבים, ולא לענין הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד.

קלחאלא כיצד יעשה כשמגיע לביתו עם כיסו, אם יכניסנו כדרכו נמצא

קלטמכניס מרשות הרבים או כרמלית לרשות היחיד, אלא מיד שיגיע לפתח ביתו קודם שיעמוד שם יזרקנו לביתו כלאחר יד, דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו

קמולאחריו, ואין בזריקה זו איסור מן התורה, ואף

קמאאם היא רשות הרבים גמורה, אלא מדברי סופרים, והתירו לו כדי שלא יבא להכניסו כדרכו:

קמבירוץ עד ביתו ויזרקנו לביתו כלאחר יד
יג ואם אינו יכול להוליכה פחות פחות מד'

קמגאמות, מפני שמתיירא מלסטים שלא יגזלוהו ממנו, וכן אפילו אם יש עמו חמור ומתיירא

קמדלהניחו עליו מפני הלסטים, שאם יניחנו עליו ויטלנו בכל עת שיעמוד כמו שנתבאר

קמהיראוהו הלסטים ויגזלוהו ממנו,

קמו(ד) יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו, שאין כאן איסור של תורה אף אם היא

קמזרשות הרבים גמורה,

קמחאם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום, שלא היתה העקירה בשבת,

קמטוכל זמן שהוא רץ אין כאן עקירה והנחה, עד שיגיע סמוך לבית, ואז קודם שיעמוד לפני

קנפתח ביתו ותיעשה הנחה

קנאצריך הוא לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד, כדי שלא יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.

קנבובזמן הזה שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית,

קנגיש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשכה,

קנדרק קודם שיעמוד לפני פתח ביתו יזרקנו כלאחר יד, שנמצא שאין כאן אלא עקירה בלא

קנההנחה:

קנויד במה דברים אמורים כשהוא רץ, אבל לילך

קנזלאט לא התירו לו אפילו אם התחיל מבעוד יום, לפי שלפעמים יעמוד מעט בלא דעת ויחזור

קנחוילך, ונמצא עושה עקירה והנחה בשבת, משא"כ כשהוא רץ יש לו היכר וזכרון בריצה

קנטזו שאסור לו לעמוד, ולא יבא לשכוח:

קסטו וכן מי שהיתה חבילתו על כתיפו וקדש

קסאעליו היום, רץ תחתיה אפילו ברשות הרבים עד שמגיע לפני פתח ביתו ויזרקנה שם כלאחר

קסביד. ואף אם עמד באמצע מרוצתו לתקן המשוי, **(ה)

קסג**פטור

קסד(אלא שלכתחלה אסור לעמוד כלל, אלא אם כן אי אפשר לו בענין אחר):

קסההיתרים אלו כשאינו פושע
טז וכל זה במי שהחשיך לו בדרך שאינו פושע,

קסושהיה סבור שעדיין יש שהות ביום לבא לעיר. אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה והוציא

קסזכיסו עמו לרשות הרבים, או אפילו לכרמלית, ושכח אחר כך להסירו ממנו ולהצניעו קודם

קסחשחשכה,

קסטלא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו, אפילו לומר לנכרי להצניעו, הואיל ופשע בו שיצא

קעעם כיסו סמוך לחשכה

קעאכמ"ש בסי' רנ"ב:

קעביז אבל אם היה כיסו תלוי בחגורו ושכחו **(ו),

קעג**ולא ידע בו בשעת יציאתו לרשות הרבים סמוך לחשכה, ואפילו שכח כיסו עליו עד

קעדשחשכה ואחר כך (הוציאו) יצא עמו לרשות הרבים, או אפילו ידע שכיסו עליו בשעת יציאתו,

קעהאלא שיצא מבעוד יום ולא סמוך לחשכה שאינו פושע בזה,

קעוואחר כך שכחו להצניעו עד שחשכה, מותר לו ליתנו לנכרי שיביאנו לו לביתו. ואם אין

קעזעמו נכרי, או שאינו מאמינו,

קעחיוליכנו פחות פחות מד' אמות,

קעטויזרקנו לביתו כלאחר יד.

קפואם מתירא שלא יגזלוהו ממנו, רשאי לרוץ

קפאעד לפני ביתו כמו שנתבאר, שהתירו כל זה כדי שלא יבא להוליכו

קפבכדרכו בעקירה והנחה, שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ובודאי לא יעזבנו בשוק כשאי אפשר

קפגלשמרו שם (על ידי שומר נכרי או שומר ישראל)

קפדעד למוצאי שבת:

קפהיח אבל אם אפשר לשומרו שם עד למוצאי שבת,

קפואסור להביאו לביתו אפילו על ידי נכרי, אלא מתיר חגורה

קפזבשוק והכיס נופל ואומר לנכרי לשומרו. ואם מביאו הנכרי מעצמו אין צריך לומר לו כלום:

קפחכיס מעות בעיר מעורבת
יט ומי ששכח כיסו עליו ונזכר בשבת כשהוא

קפטבתוך הבית, או בתוך החצר, או אפילו בתוך עיר המעורבת, יכול לילך עמו עד לתוך חדר

קצמוצנע ושם יתיר חגורו והכיס נופל. ואין בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון

קצאשהמוקצה ישנו עליו כבר, הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל מקום שירצה

קצבכמו שיתבאר בסי' ש"ח (ועוד שזהו טלטול על ידי גופו ולא

קצגבידיו, ואין בו איסור כלל כמו שיתבאר בסי'

קצדשי"א):

קצהכ וכל זה בכיסו, או מציאה שבאה לידו מבעוד

קצויום, אבל אם מצא ארנקי בשבת (אפילו בתוך עיר (ז) המעורבת), אסור אפילו לומר

קצזלנכרי ליטלו, אע"פ שירא פן יקדמנו אחר.

קצחדכיון שאדם יכול להעמיד עצמו עליה,

קצטלא התירו לו שום איסור של דבריהם (אפילו איסור טלטול מוקצה על ידי נכרי. שאף שיש

רמתירין איסור זה במקום הפסד מרובה,

ראמכל מקום כאן אינו מפסיד כלום משלו, אלא שנמנע מהריוח).

רבומכל מקום מותר לישב אצלו ולשמרו עד למוצאי שבת,

רגשמותר לשמור המוקצה בשבת כמ"ש בסי' ש"[ו].

רדוכל שכן שמותר לומר לנכרי לשומרו

רה(ואם מביאו (ח) מעצמו, אין צריך לומר לו כלום):

רוכשמגיע בבהמה טעונה לחצר
כא מי שבא מן הדרך בליל שבת ובהמתו טעונה

רז(שנטל המשוי מעליה כשרצתה לעמוד והניחו עליה כשהיא מהלכת,

רחאו שהחשיך כשהיא הלכה סמוך לעיר),

רט(ט) כשיגיע לחצר החיצונה של העיר, שהוא מקום המשתמר הראשון,

רינוטל מעליה הכלים המותרים לטלטלם בשבת.

ריא(ולכתחילה יטלם (י) קודם שעמדה בחצר, כדי שלא תעשה היא

ריבהנחה.

ריגואם עמדה אין בכך כלום,

רידשהיא הנחה בלא עקירה, שהרי כשהגיע לפני פתח החצר שעמדה שם מעט קודם שנכנסה צריך

ריההיה ליטול המשוי מעליה קודם שעמדה ולהניחו עליה אחר שעקרה רגליה ליכנס לחצר, כדי

ריושלא תעשה היא הנחה ועקירה,

ריזכמו שנתבאר למעלה).

ריחואפילו אם המשוי הוא יותר מט"ו סאין, שאם היה על עגלה היה

ריטאסור להורידו ממנה בשבת, כמו שיתבאר בסי' של"ג,

רכמכל מקום מעל הבהמה לא גזרו על זה מפני צער בעלי חיים:

רכאפירוק המוקצה מהבהמה
כב ואם

רכביש עליה דברים המוקצים, מתיר את החבלים של האוכף שהשקים קשורים בהם, והשקים נופלים

רכגמאליהם:

רכדכג היו בשקים דברים המשתברים אם יפלו,

רכהכגון כלי זכוכית האסורים לטלטלם, כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראוים בשבת

רכולכלום לפי שהם מאוסים ואי אפשר להשתמש בתוכם,

רכזומוקצה מחמת מיאוס כזה אינו מותר בטלטול בשבת אלא אם כן ראוי לכסות בו כלים וכיוצא

רכחבזה, כמו שיתבאר בסי' ש"ח,

רכטאבל אלו אינן ראוים לכך,

רלשמקפיד עליהם להשתמש בהם בענין זה שלא יפלו וישתברו.

רלאכיצד יעשה ליטלם מעל החמור, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהם, ומתיר החבלים, והשקים

רלבנופלים על הכרים וכסתות:

רלגכד במה דברים אמורים (יא)

רלדבשקים קטנים, שיכול לשמוט הכרים מתחתיהם (לכשירצה), ששומט כר העליון מתחתיהם

רלהונופלים על השני ומן השני על השלישי וכן עד שמגיעים לארץ. שה[כר]ים לא נעשו בסיס לדבר האיסור,

רלוכיון שלא היו השקים עליהם בבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת.

רלזאבל אם הם שקים גדולים שאי אפשר לשמוט הכרים מתחתיהם, אסור

רלחלהניחן תחתיהן, מפני שמבטל כלי מהיכנו.

רלטאלא פורקן מן החמור בנחת שלא ישברו.

רמואע"פ שאי אפשר לפריקה בנחת בלא טלטול קצת, מכל מקום התירו לו דבר זה מפני הפסד

רמאמרובה. וצריך ליזהר שלא יסמוך על הבהמה

רמבכשפורק מעליה,

רמגכמו שיתבאר בסי' ש"ה:

רמדכה ואם אי אפשר לפרוק בנחת שלא ישברו, יש

רמהמתירין להניח כרים וכסתות תחתיהם, שלא גזרו על

רמוביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה. אבל אינו יכול להניחן על החמור עד למוצאי שבת.

רמזמפני צער בעלי חיים

רמחשהוא אסור מן התורה:

רמטכו וכל זה בכלים המוקצים שיש הפסד מרובה

רנבשבירתן. אבל אם היו חתיכות זכוכית רחבות שעושים מהן חלונות, שאין בשבירתן אלא

רנאהפסד מועט, שהרי סופן להחתך לחתיכות קטנות, אסור להניח תחתיהן כרים וכסתות,

רנבאפילו הן משאות קטנים שאפשר לשמוט הכרים מתחתיהם, מכל מקום עד שיספיק לשמטם כולם

רנגבנחת שלא ישברו הכלים, הרי כבר הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה, ואסור לבטל כלי

רנדמהיכנו אפילו לפי שעה שלא במקום הפסד. וכל שכן שאסור לפורקן בנחת, שאי אפשר

רנהבלא טלטול קצת,

רנואלא צריך להתיר החבלים שיפלו השקים מעל הבהמה:

רנזחשכה לו בדרך ותפילין בראשו
כז מי שחשכה לו בדרך ותפילין בראשו, או

רנחשיושב בבית המדרש שבשדה וחשכה לו, מותר לילך בהם לביתו.

רנטאע"פ שאסור לצאת בתפילין בשבת,

רסמכל מקום משום בזיון התפילין שלא יניחן בשדה,

רסאאו בבית המדרש שבשדה שאינו מקום המשתמר,

רסבהתירו לו לילך לבוש בהן עד ביתו שיצניען שם. וכשהוא מהלך בהן צריך להניח ידו עליהן

רסגלכסותן מפני הרואים שלא יחשדוהו.

רסדואם יש בית סמוך לחומה שהן משתמרין שם, חולצן ומצניען שם, ולא ילך בהן עד ביתו

רסה(וכבר נתבאר זה בסי' ל'):

רסוקונטרס אחרון
(א) אינה שלו כו'.

רסזלא

רסחהעתקתי מה שכתב המג"א

רסטלענין שכירות. משום דקיי"ל דהעיקר כמ"ד שכירות לא קניא אפילו לחומרא

רעכמ"ש בסימן רמ"ו

רעאועיין במ"ש שם,

רעבאלא שטוב לחוש באיסורא דאורייתא לדברי המחמיר מספק עיי"ש. אבל הכא חומרא דאתי

רעגלידי קולא היא,

רעדלפום מאי דקיי"ל דלא קניא כלל, וצריך ליתן דוקא עליה, ולא לנכרי כמ"ש

רעההמג"א:

רעו(ב) שם חשש כו'.

רעזזה נלמד

רעחמדין האוכף שלא הסכים להתיר.

רעטוכתב עיין סי' של"ד ס"ב, וכונתו ששם הניח בצ"ע אם יש להתיר מי שהחשיך

רפבזמן הזה להאוסרים שם.

רפאואף להמתירים שם,

רפבהיינו גם כן כדי שלא יבאו לידי איסורא דאורייתא, עיין שם במג"א, וכן כתב הט"ז שם שמא יעשה איזו מלאכה להצניע הממון עיין

רפגשם. אם כן הכא דלא שייך למימר הכי, שבודאי אם יבא לעבור על דברי תורה מחמת חמדת

רפדממונו לא יצניענו בדרך,

רפהאלא ישאנו עמו במחיצתו,

רפושהיא שמירה המעולה כי יתן בכיס עינו.

רפזואם כן

רפחאף אם תמצי לומר להתיר מי שהחשיך אף בזמן הזה, על כרחך היינו שלא יבא להרבות

רפטבאיסור דברי סופרים, כמו שכתב ב"י סי' של"ד

רצבשם מהרי"א, וכן כתב העולת שבת שם. אם כן ברכיבה אין שום היתר לפי זה,

רצאדאף רכיבה היא גזירה משום מלאכה דאורייתא שמא יחתוך זמורה.

רצבואדרבא עדיפא מינה לפי דעת השו"ע סוף סי' שמ"[ח],

רצגדהושיט ידו לכרמלית לא גזרו אפילו במזיד, ובעלה באילן גזרו. עיין סי' של"ו.

רצדאבל בלא רכיבה משמעות כל האחרונים כאן

רצהשיש להתיר אף בזמן הזה, עיין ט"ז סוף סימן זה.

רצווכן משמע בהדיא במג"א סקי"ח

רצזוסק"כ,

רצחועיין שם בשלטי גיבורים.

רצטוכן משמע בהדיא בט"ז סק"ד.

שוכן

שאלפי מה שכתב המג"א בסק"ג

שבדזה תלוי בפלוגתא שבסימן של"ד ס"ב, אם כן לפי מה שכתב שם המג"א

שגבשם הב"ח

שדכהמתירים, הוא הדין הכא. אלא דלפי הטעם המבואר שם במג"א וט"ז,

שהצריך לומר הכא כמו שכתב העולת שבת שם.

שווכהאי גוונא ממש כתב הט"ז עצמו בסימן רמ"ד סק"ו

שזעיין שם, דזהו ממש כמ"ש בפנים.

שחוכן משמע בהדיא בריש סימן שי"א,

שטדאין צריך חשש דאורייתא דוקא, למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עיין

שישם, אלא איסור חמור של מדברי סופרים, ואם כן יש לומר דהוא הדין נמי ל[ר]יבוי

שיאאיסורי דברי סופרים.

שיבוהא

שיגדהוצרכו בסימן של"ד

שידלומר דיש חשש שיבא לאיסורא דאורייתא. היינו משום דהתם מיירי בכהאי גוונא דליכא אלא

שיהחשש שמא כו', כמבואר שם בלשונם

שיובהדיא עיין שם (והיינו משום דהם רצו ליתן טעם להתיר אם הוא בענין שיכול להחביא

שיזהמעות בלי מלאכה דאורייתא, דבכהאי גוונא מיירי התם,

שיחואם כן מהיכי תיתי לומר שיעשה מלאכה דאורייתא מחמת שנאסור לו לטלטלם, דזהו דבר

שיטשאינו עולה על הדעת כלל, שאם היינו מתירים לו לטלטל היה מחביאם בטלטול, וכשאנו אוסרים

שכהטלטול, יטלטל ויחפירם גם כן בקרקע וכיוצא בזה, דלמה יעשה כן. בשלמא במי שהחשיך

שכאכשאי אפשר לו לעמוד בהיתר ועושה באיסור, לא יעלה על דעתו כלל להקל ממשא טורח העיון

שכבמאיסור חמור לאיסור קל, ועושה כאוות נפשו ומהלך כדי למהר הליכתו, וגם לא יתננו

שכגלנכרי, ששמירת עצמו היא מעולה לו משמירת אחרים כי יתן בכיס עינו, שאדם עשוי למשמש

שכדכו'.

שכהוכיון שבענין זה יפה לו יותר, ואף אם לא היה יפה לו יותר, כיון שעושה כך מבעוד יום

שכושנושאו בעצמו, בודאי לא ישנה בשבת ולא ירצה לחלק בין איסור לאיסור, אלא בין איסור

שכזלהיתר כשנתיר לו.

שכחמשא"כ התם רצו ליתן טעם להתיר בכל גוונא, אף שאין לו

שכטשמירה מעולה משמירה זו שיש לו בהחבאה שבטלטול גרידא, אם כן מהיכי תיתי יעשה מלאכה.

שלואין מקום לומר אלא שמא מחמת שהוא בהול ונחפז מאד מהדליקה והלסטים ימהר להצילם

שלאמפניהם באיזו הצלה שתזדמן לו יותר במהירות, ושמא תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה,

שלבולא ילך כלל להחביאה במחבוא שיש לו, לפי שיאמר בין כך ובין כך הוא אסור. ואם כן

שלגאין כאן ודאי, ולא אפילו קרוב לודאי, שיעשה מלאכה, כיון שיש לו מחבוא טוב, אלא

שלדספיקא בעלמא הוא, ספק תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ויעשה אותה, וספק ילך

שלהלהחביאה במחבוא שלו ולא יעשה מלאכה, מפני

שלושאפשר שיתעכב בה יותר מהליכה לשם, או מפני שירצה להתעלם מיד מהליסטים בהליכתו

שלזמביתו למקום המחבוא, ואם המחבוא בביתו כל שכן שלא ימהר כלום בטורח המלאכה ולא יעשה

שלחאותם בחנם.

שלטדהתם לא מיירי בחשש שכחת שבת, עיין שם).

שמוהלכך

שמאלא חיישינן אלא לאיסורא דאורייתא (וגבי כיבוי,

שמבלמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור,

שמגצריך לומר משום דהכיבוי יפה לו יותר, וכיון שבין כך ובין כך אסור, יכבה כדרכו

שמדבחול).

שמהאבל מחמת חשש שמא ירבה באיסורי דברי סופרים, לא נתיר לו איסור

שמודברי סופרים, אף על גב דבלאו הכי יעבור עליו בודאי.

שמזדכמו שאין אוסרים דבר המותר מחשש שמא יבא לידי איסור דברי סופרים,

שמחאם לא במקום שפירשו חכמים בהדיא,

שמטכך אין להתיר האסור מחשש זה, ותהא ידינו מסולקת הימנו, והדברים קל וחומר.

שנמה שאין כן הכא קרוב לודאי הוא, ואפשר ודאי גמור, שכשנאסור לו

שנאולא יעמיד עצמו על ממונו, ילך עם כיסו כדרכו בחול ולא יעמוד לפוש בכל פחות מד'

שנבאמות, וגם לא יתננו לנכרי, לפי שיאמר כיון שבין כך ובין כך הוא שלא בהיתר גמור

שנגאעשה בדרך היפה לי יותר לשמרו בעצמו ולילך במהרה לביתי, או לא יעלה על דעתו כלל

שנדלבקש איסורים קלים ולעשות על דעת שאין בו איסור כל כך, אלא יעשה כמו שעשה מבעוד

שנהיום. אלא אם כן אנחנו נמציא לו הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה שלא יפסיד ממונו.

שנווחילוק זה

שנזהוא מוכרח ממה שכתב המג"א בסי' ש"[א] ס"ק מ"ה לדעת

שנחמהרי"ל, וכן כתב בסי' של"ד, דדוקא כשהוא בהול שרינן ליה, והרי מי

שנטשהחשיך אינו בהול כלל כמבואר בר"ן ריש פרק כ"ד

שסלפי שיטתו, ואיך אפשר לחלוק עליו במציאות

שסא(ואין לומר משום דברי הזיקא, חדא ד[הוה] ליה למימר הכי, ולא משום בהול, ועוד דבסי'

שסבשל"ד מיירי גם כן דברי הזיקא, ואפילו הכי אסור משום דאינו בהול).

שסגועל כרחך צריך לומר כמו שכתבתי, דשאני הכא שהדבר קרוב לודאי שילך עם כיסו כדרכו

שסדמבעוד יום.

שסהמה שאין כן התם בסי' ש"א,

שסוממה נפשך, אם יעלה על דעתו לבקש איסורים קלים, ודאי יוציאם לחוץ, דבכהאי גוונא לא

שסזיבא לידי הפסד כמבואר שם,

שסחואם לא יעלה על דעתו כלל, אם כן יעשה כמו שעשה מבעוד יום, שהיה נושאם אצלו, ולא

שסטחפרם ולא תפרם, מפני שהיה די לו בשאֵתָם אצלו, ובודאי לא ישנה בשבת מדרך החול.

שעוכן בסי' של"ד בסחורה הנפסדת מגשמים, אף בחול אין דרך להצילה במלאכה דאורייתא,

שעאכמו שכתב הלבוש שם,

שעבאלא בטלטולם למקום אחר, או לכסותם במקומם, ואין דרך למלאכה בכאן, אלא אם היה בהול

שעגונחפז, אזי אפשר לו לבא לידי איזה מלאכה, כדי למהר ההצלה אם נאסור לו הטלטול,

שעדשיאמר בין כך ובין כך אי אפשר לי להציל בהיתר, כן צריך לומר לדעת המג"א.

שעהאבל באמת אין צריך לכך,

שעודמה שהקשה המג"א

שעזמפירות המוקצים, לא קשה מידי לפי מה שכתבו שם הב"י

שעחוט"ז

שעטלחלק בין מיני מאכל למעות, ובשביל שהוקצו הפירות לא נחשבו להפסד מרובה יותר.

שפואף אם לפעמים אין במעות הפסד מרובה כמו בפירות, לא קשה מידי, עיין ט"ז סוף

שפאסי' רמ"[ד]

שפבגבי היתר מכס הנלמד מהיתר כיסו,

שפגשמשם למדו גם כן לענין זה.

שפדובגמרא לא מיקרי הפסד מרובה אלא לגבי טלטול דבר המותר לגמרי לר' יצחק בפ"ה

שפהדביצה,

שפואו אפילו לכולי עלמא לענין ביטול כלי למקצת השבת בפכ"ד דשבת,

שפזעיין שם בר"ן.

שפחובמלחמות

שפטמבואר דכמה מיני הפסד מועט יש, והוא הדין להפסד מרובה:

שצ(ג) להם מבעוד יום. עיין

שצאמג"א.

שצבואין לומר שדעת רמ"א דאף בבהמה אין צריך לעשות כן, אלא

שצגכשמניחו עליה כשחשיכה,

שצדכדמשמע לכאורה מקושית הרא"ש על רש"י.

שצהדזה אינו, דהרא"ש לא כתב כן אלא על קושית והלא מחמר, אבל מכל מקום למסקנא אי אפשר דלא

שצוקיימא להשתין כו', אם כן אף מבעוד יום הדין כן מהאי טעמא, כמשמעות המגיד משנה.

שצזוכן כתבו בהדיא בספר התרומה

שצחוהמרדכי

שצטוהגהות מיימוניות.

תוכן הוא דעת הרמב"ם

תאשהצריך שלא יהיה לא עקירה ולא הנחה, אם כן אף מבעוד יום, אף דעקירה לא הוי, מכל

תבמקום צריך שלא יהיה אפילו הנחה לבדה. ואף הרא"ש מודה בזה לפי המסקנא דכשהיא

תגעומדת כו'.

תדובזה נסתלקה תמיהת השלטי גיבורים

תהמעל ספר התרומה גבי יכול לרוץ.

תואלא דמכל מקום גבי כרמלית דרבנן יש לסמוך על דבריו,

תזכיון שהוא דיעבד שאי אפשר בענין אחר, ואם לא נתיר לו הנחה בלבדה כלאחר יד, יעשה

תחעקירה והנחה כדרכה. ולא הצריך הרמב"ם

תטליטלו קודם שתעמוד אלא לכתחלה,

תיא[בל] פשיטא שאם לא הספיק ליטלו עד שעמדה, בודאי לא ישליכנו ארצה, מעתה אתי לידי

תיאאיסורא דאורייתא.

תיבאלא דמכל מקום ברשות הרבים אין להקל גבי ריצה כשעקר משחשכה,

תיגכיון שיש חולקים לגמרי על היתר זה,

תידוהמתירין עצמן

תיההזכירו מבעוד יום, מנא לן להקל משחשכה, דיש לומר דלא רצו להתיר עקירה בידים כדרכה

תיווגם הנחה בידים אפילו שלא כדרכה, דשמא יעמוד מעט ונמצא עושה איסור סקילה במזיד על

תיזפי היתר חכמים, ומוטב להניחו שיעשה כרצונו, שמא יעמיד עצמו על ממונו.

תיחמה שאין כן בבהמתו כשכבר עמדה ועשתה הנחה בלא עקירה קודם שהספיק ליטלו ממנה, מותר

תיטלחזור ולהניחו עליה, לפי שלא נולד עכשיו חשש יותר לאיסורא דאורייתא ממה שהיה בתחלה

תככשהניחו עליה משחשכה.

תכאומכל מקום בכרמלית יש להקל כדעת השלטי גבורים, שהרי כן דעת

תכבהט"ז סוף סימן זה,

תכגוגם המג"א

תכדנתכוין להעתיק היתר זה, אלא שקיצר בלשונו. דמה שכתב בכל ענין, בודאי אין כוונתו אף

תכהאם אינו מתירא, דהא בסק"כ

תכולא כתב כן, ובהדיא מבואר בשלטי גבורים

תכזשכוונתו אף משחשכה עיין שם. וכן משמע בהדיא במג"א סקכ"א

תכחדאף משחשכה יש להקל:

תכט(ד) יכול לרוץ כו'. עיין

תלמ"ש לעיל.

תלאועיין בשלטי גיבורים שכתב שהרמב"ן וסיעתו מודים היכא

תלבדאי אפשר בענין אחר שמתיירא כו', לכך לא העתקתי דעתם. ובפרט דעכשיו

תלגאין נפקא מינה לפי מה שכתב המג"א

תלדדלכולי עלמא שרי בכרמלית (אבל בשלטי גבורים זה אינו

תלהוהמ"א כתב כן מדעתו). וכן הט"ז בסק"ו

תלוהכריע להקל:

תלז(ה) פטור. בודאי

תלחאין כוונת המג"א

תלטלהשמיענו כאן חיובי ופטורי דהוצאת שבת שאין כאן מקומם, וגם למה ליה להביא ראיה

תממפירוש רש"י

תמאתלמוד ערוך הוא בפרק קמא

תמבובכמה מקומות,

תמגאלא ודאי דכוונתו דגם הכא שרי בכהאי גוונא. ולהכי אפקיה בלשון פטור ולא מותר, משום

תמדדלא שרי אלא כשאי אפשר בענין אחר:

תמה(ו) ולא ידע כו'. לפי

תמומה שכתב המג"א, צריך לומר דלשון ושכח והוציא שבשו"ע,

תמזהוא דומיא דשמא ישכח ויוציא שבסוף סי' רנ"ב, שפירושו ישכח להסירו ולהצניעו.

תמחעיין שם במג"א.

תמטומה שכתב המג"א בסק"כ דאם מתיירא כו', אי אפשר לומר דמיירי

תנסמוך לחשכה ממש שפשע בזה, דאם כן מאי איכא בין החשיך בדרך לפושע, שהרי היתר הריצה

תנאהוא דוקא כשאי אפשר פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים על כל פנים, כמו שכתב

תנבהמג"א בסקי"ח,

תנגאם כן מכלל דהיתר פחות פחות מד' אמות הוא יותר קרוב להתיר, ובפושע לא התירו אפילו

תנדפחות פחות מד' אמות אף על פי שאי אפשר בענין אחר, דכשאפשר בענין אחר גם בהחשיך

תנהבדרך לא התירו,

תנואלא ודאי דהתם מיירי כשלא פשע.

תנזוכן משמע מסתימת לשון האגודה ורמ"א

תנחדמיירי כששכחו עליו ביציאתו,

תנטולא כשיצא בו דוקא במזיד סמוך לחשכה ואחר כך שכחו, דהוי להו לפרש ולהזכיר סמוך

תסלחשכה, אלא ודאי מיירי בכל גוונא ואפילו הכי אסור.

תסאואף הט"ז שחלק והתיר לרוץ כמו בחבילה. מכל מקום

תסבגם בחבילה, המתירין עצמן דהיינו ספר התרומה והנמשכין אחריו, התנו בפירוש כשאי אפשר

תסגבענין אחר שמתיירא כו'.

תסדובכי האי גוונא

תסהמודה רמ"א, כמ"ש המג"א. ולא אסר

תסואלא משום דבעיר מסתמא אפשר לשומרו. כמבואר בהדיא בספר התרומה,

תסזשנתן טעם בזה לההיא דס"פ נוטל

תסחפעם אחת שכחו דסקיא כו', הובא ב"י סי' של"ד

תסטומג"א שם,

תעוכן כתב הר"ן. ומכאן הוציא האגודה דבריו.

תעאוהנה

תעבלפי טעם הראשון של ספר התרומה, שאני הכא דפשע בשכחה, בודאי אין כוונתו לפי שהוציאו

תעגלשם סמוך לחשכה,

תעדדהא בגמרא לא נזכר כלל סמוך לחשכה, ואפשר דמבעוד יום הוה, ועוד דלפי זה עיקר

תעההפשיעה מה שיצא סמוך לחשכה ולא השכחה, ומדקאמר שפשע בשכחה מכלל דאף כששכח מבעוד

תעויום מיירי, ואפילו הכי אסור מב' טעמים. ואנן קיי"ל כטעם הב', שכן כתב גם

תעזהר"ן.

תעחואם כן כשאי אפשר בענין אחר שרי לדעת המג"א וט"ז. ואף לספר התרומה צריך

תעטלומר דטעם הב' עיקר, או תרווייהו דווקא קאמר, דלטעם הראשון בלבדו קשה מגמרא דעבודה

תפזרה דף [ע'] ע"א.

תפאדאין לומר

תפבדשאני התם שהכיס עליו ואין בו משום טילטול מוקצה

תפגאלא איסור פחות פחות מד' אמות, דזה אינו, שהרי בא לתרץ

תפדמארנקי שבחצר, שאין שם אלא מוקצה לחוד. ואיסור פחות פחות מד' אמות לחוד ודאי חמיר

תפהמאיסור מוקצה לחוד, שהרי פחות פחות מד' אמות אסור אפילו בבין השמשות גבי עירוב

תפובסי' שמ"ט,

תפזעיין שם בב"י שכתב כן בשם התוס'

תפחוהמרדכי

תפטשכתבו כן גבי עירובי תחומין, וטלטול מוקצה שרי בבין השמשות גבי עירוב כמבואר

תצבעירובין דף ל"ה

תצאגבי נפל עליו גל וכמ"ש בסי' שצ"ד

תצב(ובלאו הכי מבואר בספר התרומה

תצגובהגהות מיימוניות

תצדומרדכי ריש פרק כ"ד,

תצהדאף במי שהחשיך בדרך ומטלטל פחות פחות מד' אמות איכא נמי איסור מוקצה, עיין

תצובמ"ש בסי' ש"א).

תצזאבל יש להסתפק בדעת האגודה ורמ"א,

תצחדאפשר שלא אסרו אלא כשאפשר לשמרו על ידי נכרי, אבל אם יצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי

תצטשבת, אפשר דגם כן אין אדם מעמיד עצמו על זה, כמו בהושיט ידו מלאה פירות בסי'

500שמ"ח.

501והתם

502אמרינן דאי אפשר כלל, אבל הכא

503על כל פנים אפשר דאין אדם מעמיד. וספק זה הוא בלשון ספר התרומה שכתב

504או ליתן לשומר כו', אם דוקא תרוייהו קאמר,

505או לא, דאף אם אי אפשר חייב לשמור בעצמו, וכן משמע בהדיא בר"ן.

506אלא דלפי זה צ"ע בגמרא דעבודה זרה,

507היה להם להחשיך שם בשוק, אף אם תמצי לומר דלא היה מזדמן להם שומר. ודוחק גדול לומר

508דבנהרדעא היו שכיחי לסטים כל כך בשוקא דיהודאי עד שאי אפשר להחשיך שם עם כיסו,

509אבל לצאת עמו לפי שעה אפשר,

510וגם ר' יצחק מיירי בכהאי גוונא,

511דאמורא הוי ליה לפרש.

512וצריך עיון:

513(ז) המעורבת אסור כו'. לכאורה

514היה אפשר להתיר טלטול מוקצה גרידא על ידי נכרי, שהרי הרמב"ם

515התיר אפילו טלטול פחות פחות מד' אמות.

516והרמב"ן

517ושאר פוסקים

518לא חלקו אלא מחמת שפחות פחות מד' אמות חמורה מנתינה לנכרי.

519ואף הרא"ש

520לא הזכיר אלא טלטול הישראל.

521אלא

522דכיון דסבירא להו להפוסקים דלא התירו שום איסור במציאה משום דאדם מעמיד עצמו עליה,

523אם כן ממילא דינם כשאר מוקצה, שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו במקום הפסד, כמו

524שכתב המג"א בסי' ש"ז,

525עיין שם בשם הר"ן

526וריב"ש

527ורשב"א

528והגהות מרדכי.

529אלא שלהפסד גדול אפשר להקל,

530וכאן אינו אלא מניעת הריוח.

531וכן משמע מלשון המג"א

532שכתב אסור ליטלו, משמע אפילו להצניעו אצלו, מדלא קאמר להביאו כלשון רמ"א,

533דבנטילה גרידא אין בה אלא משום מוקצה, ולא משום הוצאה. אף על פי שהנכרי נושאו

534בעצמו,

535דמדעתיה דנפשיה קעביד, ואינו שלוחו, שלא צוהו בכך, ואינו צריך למחות משום שעושה

536בשביל ישראל כמו שיתבאר לקמן.

537ומיהו לשמור ודאי אפילו לישראל שרי כמבואר ברמב"ם

538להדיא, ולא נחלק שום אדם בזה, עיין שם במגיד משנה.

539ובהדיא אמרינן בדף ק"ז

540נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה כו', אע"פ שהוא מציאה דלא אתיא לידיו

541מבעוד יום והיא מוקצה.

542ומשמעות לשון הרמב"ם בפרק כ"ד הלכה ח',

543צ"ע.

544ואם כן כל שכן שמותר לשמרה על ידי נכרי, דמי איכא מידי דלישראל שרי ועל ידי נכרי

545אסור:

546(ח) מעצמו כו'. בודאי

547אין טעמם של אגודה

548ורמ"א

549שלא הצריכו למחות כשמביאו משום הפסד כיסו, דאם איכא איסורא במה שאינו מוחה למה

550התירוהו שלא לצורך. דהא מיירי כשאפשר לשמרו כמו שנתבאר לעיל.

551אלא ודאי שאף בלא הפסד כלל אין צריך למחות כלל, דכיון שצוהו

552לשמור, והוא מביאו מיד, אדעתא דנפשיה קעביד, להקל טורח שמירתו כל היום. ואף אם

553עושה בשביל ישראל אין צריך למחות כשעושה מעצמו לפי דעת הרבה פוסקים כמו שנתבאר

554בסי' רנ"ב

555עיין שם:

556(ט) כשיגיע לחצר כו'. כן

557הוא לשון הרמב"ם,

558וכן משמע מלשון הטור וש"ע,

559דדוקא קתני,

560מדנקטו המשתמרת, מכלל דמהמשתמרת ואילך אסור. וצ"ע מאי שנא מחבילה דהתירו עד

561ביתו.

562ואין לומר

563דהתם אינו עושה איסור כלל

564ולהכי שרי אפילו בהפסד מועט כמו חבילה.

565דזה אינו, דהא כהאי גוונא בכיסו

566לא התיר בספר התרומה

567ומרדכי

568והגהות מיימוניות,

569אלא אם כן אי אפשר בפחות פחות מד' אמות, מכלל דפחות פחות מד' אמות קיל טפי, ושרי

570גם כן עד ביתו, וכן כתבתי בפנים,

571ופחות פחות מד' אמות חמיר מעל גבי חמורו.

572ובאמת במתניתין יש לומר דלאו דוקא קתני, אלא דומיא דמתניתין

573סוף פרק כ"ב

574הגיע לחצר החיצונה שוטחן כו', דלאו דוקא קתני, שהרי לא העתיקו הפוסקים איסור זה

575עיין סי' ש"א סמ"ה,

576דאף דלא קיי"ל כמתניתין בהא דשוטחן כו',

577מכל מקום בהא דמסירו מעליו כשיגיע לחצר החיצונה, לא אשכחן תנא דפליג, עיין שם

578בגמרא.

579אלא ודאי דאורחא דמילתא קתני, והכא נמי יש לומר כן, שאין אדם חפץ ליכנס בשבת לתוך

580רחוב העיר עם בהמתו טעונה. וצ"ע לדינא:

581(י) ולכתחלה יטלם כו'. הרמב"ם

582בפירוש המשנה

583כתב שיזרוק כלאחר יד. והיינו בכיסו,

584אבל בסיפא

585לא פירש כלום.

586וממהרש"א

587מבואר דהנחה בלא עקירה לא איכפת לן. וזה אינו לפי דעת הרמב"ם

588וספר התרומה

589והגהות מיימוניות,

590שהצריכו ליטול וכן לזרוק קודם העמידה כדי שלא תהא הנחה. ולפי זה בסיפא פורק גם כן בעודה

591מהלכת בחצר. ומה שסתמו הפוסקים הוא משום שסמכו על מ"ש כללא כשהיא מהלכת מניח

592וכשהיא עומדת נוטלו, ונכלל בזה גם כן הכניסה לחצר.

593ולמ"ש המג"א,

594צ"ע היאך יעשה איסורא דאורייתא בבהמתו, דאי אפשר דלא קאי פורתא, דזה אינו

595חומרא בעלמא,

596מדפריך

597כל כך בפשיטות סוף סוף כו', דלמא לא החמירו באדם כמו בבהמה,

598ומנ"ל להקשות להחמיר חומרא שאינה מעיקר הדין. אלא ודאי אין כאן חומרא, אלא אי

599אפשר כו'.

600וגם אשתמיטתיה מה שכתב הרמב"ם

601ומהרש"א

602ותוס' יום טוב.

603וצ"ע:

604(יא) במה דברים אמורים בשקין כו'. מלשון

605רש"י

606משמע קצת שצריך לשמטן, אבל אם מקצה מדעתם שיהיה שם כל היום, הרי זה מבטל כלי

607מהיכנו. וכן כתב בהדיא במאור,

608עיין שם שכתב דההיא דקורה שסומכים בספסל ברפי, מיירי שדעתו לשמטו אחר כך, אבל אם

609הקצהו לכך, אסור, עיין שם. והר"ן

610הביא גם כן דעתו בתחלה, ואחר כך הביא דעת אחרים, דאף אם דעתו לנער אחר כך, לא שרי אלא

611בפסידא, משום ביטול כלי למקצת שבת, דהיינו שהקצהו מדעתו למקצת שבת, ובהכי מתרץ

612ההיא דבולסא,

613עיין שם.

614אבל מלשון הרי"ף,

615והרמב"ם סוף פרק כ"ה, וטור וש"ע סי' שי"ג

616ס"ז, משמע שכיון שאם רוצה ליטלו היה יכול,

617שרי אף שאינו נוטלו. ואף שכך הוא גם כן לשון הגמרא,

618ואפילו הכי פירשו המאור שיהיה דעתו כן. מכל מקום הפוסקים לא הוה להו לתפוס לשון זה,

619שיכולים לפרשו כפשוטו שתלוי ברצונו,

620אלא ודאי שכן הוא דעתם באמת.

621וכמו

622שכתבו התוס' דף מ"ג

623לענין ביטול לשעה, שכשיכול להפריחם אין כאן ביטול אף שאינו מפריחם. והוא הדין

624לענין ביטול לכל היום.

625ולפי דבריהם

626בשליפי זוטרי

627אין כאן ביטול כלל, משום שבידו לשלוף מיד. דבלאו הכי

628אסור אפילו בהפסד מרובה לפי דעתם, שלענין ביטול כלי אין חילוק בין איכא הפסד מרובה

629או לא. ואי איכא

630בשליפי זוטרי ביטול לפי שעה לפי דבריהם, מאי קאמרי שם ע"ב בד"ה כבר

631דמה חששו כו', והלא לעיל

632כתבו דאף לרבי שמעון מיתסר משום דמבטל בשעה שהנר דולק. אלא ודאי סבירא להו דהכא

633אין כאן ביטול כלל, שמיד יכול לשלוף.

634והנה

635המג"א בסי' רס"ה סק"ו

636וסק"[ב]

637סבירא ליה גם כן כהתוס', ולהכי התיר בנר של שעוה, ואפילו הכי אסר כאן

638בשליפי זוטרי שלא במקום הפסד מרובה, ועל כרחך צריך לומר דכאן אינו יכול לשלוף מיד

639כמ"ש בפנים.

640וכן צריך לומר אף להר"ן,

641דלמה לא התירו גם בבולסא להביא כרים ולשלוף מיד, דומיא דאפרוחים שיורדים על הסל

642ומהסל לארץ, והכא נמי כן הוא, אלא ודאי שאי אפשר, אבל גבי נר אפשר מי[ד]. וכן גבי

643פחמים, אי הוה אפשר, הוה שרי,

644אע"פ שאין דעתו לנערם.

645ואפשר

646דאף הרז"ה ור"ן מודים [ב]כה"ג שאינו חושש לנערם,

647ולא אסרו אלא כשמקצהו מדעת. והא דאיצטריך הרז"ה להתנות גבי קורה שיהיה בדעתו

648כן, היינו משום דהתם לא שייך למימר שאינו חושש להסירו משם, דהא צריך לו שיהיה דוקא

649שם, ולכן צריך שיהיה בדעתו כן בפירוש,

650ובלאו הכי אסור, כמו בביצה,

651ושמן שתחת הנר.

652אבל להרמב"ם פכ"ה וטור ושו"ע

653שלא כתבו כן שם, צריך לומר דשאני ביצה ושמן, שבשעת נתינת הכלי ניכרת מחשבתו שאין

654דעתו לנער אחר כך, שלא להפסידם, כמו שכתב הגהות אשר"י,

655שהרי עיקר נתינת הכלי הוא בשביל כך, ואם ינער אחר כך, אם תשבר הביצה וישפוך השמן

656לארץ (דאין לומר שינער לכלי אחר, דאם כן יבטל אותו כלי, ומאי אולמיה דהאי מהאי,

657כמו שכתב מהרש"א שם

658בתוס' הנ"ל), מה הועיל בתקנתו. מה שאין כן בקורה, אינה ניכרת מחשבתו בשעת

659נתינת הספסל שדעתו לכל השבת, דשמא יסירנו אחר כך כשיצטרך לו לישב עליו. ואף שתשאר

660הקורה כשהיתה, מכל מקום הועיל לפי שעה, שבכל שעה היא מַכְבדת ויכולה להוסיף השבר.

661וכיון שבשעת נתינת הספסל אין מחשבתו ניכרת,

662לא מחזי כסותר אותו בנתינה זו לכל השבת, אלא לפי שעה, ושרי משום פסידא דקורה

663והבית.

664ואפשר שאף המג"א

665שהעתיק כאן דעת הר"ן, אפילו הכי לענין גוף הביטול אי הוה במחשבה בעלמא, לא

666פליג על משמעות הרמב"ם וטור וש"ע סי' שי"ג,

667ומה שכתב כאן דאין לבטל לפי שעה, אין כוונתו במחשבה בעלמא, אלא דומיא דשליפי זוטרי,

668דלא סגי בלא בטול למקצת שבת, או כגון שניכרת מחשבתו, כגון שרוצה לקבל איזה מוקצה

669בתוך כלי, ואף שדעתו לנערו אחר כך, מכל מקום לפי שעה ודאי ניכרת מחשבתו שרוצה

670לבטלו, דאם ינערו מיד למה מקבלו כלל.

671ולהכי

672סתמו הטור ושו"ע סי' ש"י ס"ו,

673ולא הזכירו ביצה ושמן,

674משום דאף לפי שעה לא שרי אלא במקום הפסד מרובה. וכן משמע בהדיא בשו"ע סי'

675של"ח,

676דכשאין הדלף ראוי אסור, ולא התנה דדוקא כשמקצה לזה לכל השבת, אבל אם דעתו לנערו

677אחר כך שרי, אלא ודאי דזה אינו. וכן הוא כוונת המג"א סי' רס"ה

678שכתב שיש ליישב קושיית הר"ן שהקשה לדלף, עיין ר"ן.

679ומה שכתב המג"א כאן

680בתחלה, מדהשמיטו הא דבולסא כו'. זה אינו, דאף לפי דעת הרז"ה לא הוי להו

681להשמיט, עיין שם בסוף דבריו.

682ואין לומר דסבירא ליה כתחלת דבריו,

683זה אינו, דהא לא קיי"ל כר' יצחק, ומהאי טעמא,

684כמ"ש הרי"ף

685ורא"ש.

686וכן לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמות

687לא הוי להו להשמיט, דהיא הלכתא רבתא לשבתא

688עיין שם. אלא ודאי

689שסמכו על מה שכתבו כלים דוקא, וכמו שכתב המג"א.

690אם כן אין הכרח דסבירא להו כרז"ה. ומסתמא

691הרמב"ם

692קאי בשיטת הרי"ף רבו.

693וגם הב"י

694אין דרכו לסתום לגמרי דלא כרמב"ם:

695**

696**

697[2077] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

698(א)

699יתן כיסו לנכרי או יניח על חמורו (ס"א-ה).

700(ב)

701לא התירו לו לרכוב על חמורו (ס"ו-ח).

702(ג)

703יתן כיסו לשוטה או לחרש וקטן (ס"ט-י).

704(ד)

705יטלטל פחות פחות מד' אמות (סי"א-ב).

706(ה)

707ירוץ עד ביתו ויזרקנו לביתו כלאחר יד (סי"ג-טו).

708(ו)

709היתרים אלו כשאינו פושע (סט"ז-יח).

710(ז)

711כיס מעות בעיר מעורבת (סי"ט-כ).

712(ח)

713כשמגיע בבהמה טעונה לחצר (סכ"א).

714(ט)

715פירוק המוקצה מהבהמה (סכ"ב-ו).

716(י)

717חשכה לו בדרך ותפילין בראשו (סכ"ז).

718לכללות סימן זה ראה קיצור הלכות. הליכות

719השבת ע' תקכג ואילך.

720[2078] משנה קנ[ג], א (מי שהחשיך בדרך,

721נותן כיסו לנכרי). טור ושו"ע ס"א (מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, והיה

722עמו מעות ... נותן כיסו לנכרי להוליכו לו).

723[2079] גמרא שם (לנכרי יהיב ליה, מאי טעמא

724חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו). טור ושו"ע שם (לא

725יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו).

726והיינו בחמור שלו, שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ואילו בחמור

727שאינו שלו, שאין בו אלא משום איסור מחמר, יתבאר לקמן ס"ד.

728[2080] משמעות רמ"א ס"ב (ואם

729הוא צריך לצאת חוץ לתחום), הרי שעד כאן מיירי כשהוא בתוך התחום ממקום שקדש עליו

730היום, ששם קנה שביתה, כדלקמן סי' תא ס"א (כל אדם קונה שביתה במקום שקדש עליו

731היום, ויש לו משם אלפים לכל רוח), ואסור ליתן חפציו לנכרי להוציאם חוץ לתחום,

732כדלעיל סי' רמו ס"ה (כיון שקנו שביתה אצלו, ואין להם אלא אלפים אמה, אסור לו

733לגרום להם בידים שיובאו חוץ לתחום על ידי שמוסרו ביד נכרי). ושם מיירי שהנכרי

734מוציאן חוץ לתחום לצורך עצמו, ומכל שכן כאן שמוציאן לצורך הישראל.

735ובאופן זה, גם הישראל אינו יכול ללכת בשבת עד ביתו, שהוא חוץ

736ממקום שביתתו. ולכן נשאר לשבות במקום שהוא שם, ונותנו לנכרי להוליכו לביתו של

737הנכרי ולשמרו שם, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו.

738[2081] רמ[ב"ם] פ"ו

739הכ"ב (ולמוצאי שבת לוקחו ממנו). שו"ע שם (ולמוצאי שבת לוקחו ממנו).

740[2082] רמב"ם שם (ואף על פי שלא נתן לו

741שכר על זה). שו"ע שם. לבוש ס"א (ונמצא הגוי בדישראל קטרח).

742ומיירי שאינו עושה בטובת הנאה, שאז דינו כקצץ לו שכר, כדלעיל

743סי' רנב ס"ז (שעושה בטובת הנאה ... שדינו כאלו קצץ לו שכר).

744[2083] רמב"ם שם (ואף על פי שנתנו לו

745משחשיכה מותר). רא"ש רפכ"ד (נראה לפרש נותן כיסו לנכרי משתחשך). טור

746ושו"ע שם.

747והיינו אף שאז מטלטל בעצמו מוקצה בשבת, וכדלקמן בסמוך (ומכל

748מקום לכתחלה יש לו ליתנו לו מבעוד יום, ולא לטלטל מוקצה בשבת).

749[2084] גמרא שם (מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב

750כיסיה לנכרי, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה, אתי

751לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים). רמב"ם שם (מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר

752שישליכנו, ואם לא תתיר לו דבר זה שאין איסורו אלא מדברי סופרים, יבא להביאו בידו

753ועובר על מלאכה של תורה). ט"ז סק"א (משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו,

754ואי לא שרית ליה, אתא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים). מ"א סק"ג (דאין אדם

755מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה, אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים).

756ובזמן הזה שאין לנו רשות הרבים גמורה – יתבאר לקמן ס"ו (ומוטב

757להתיר לו מעט מדברי סופרים, משיעבור על הרבה מדברי סופרים בזדון), ושם נסמן (הערה 2113).

758*

759וכן הדין אם "שכח

760כיסו עליו עד שחשכה ואחר כך יצא עמו לרשות הרבים", כדלקמן סי"ז (שהתירו

761כל זה כדי שלא יבא להוליכו כדרכו בעקירה והנחה, שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו).

762אלא שאם הוא בתוך העיר ואפשר לשמרו שם,

763יתבאר לקמן סי"ח (אבל אם אפשר לשומרו שם עד למוצאי שבת, אסור להביאו לביתו

764אפילו על ידי נכרי),

765ושם נסמן (הערה 2181).

766[2085] שלטי הגבורים רפכ"ד סה, ב

767(רש"י פירש שיתננו לנכרי קודם שתחשך, והשיג עליו הרא"ש ואמר שגם משחשכה

768יוכל ליתן כיסו וחבילתו לנכרי. ולדעתי כי אינה השגה ... כוונת רש"י שמוטב

769שיתננה לו קודם שתחשך, דהרי אינו עושה אלא איסור מדרבנן ... ואילו ממתין משחשכה

770לתת כיסו לנכרי, עביד תרי איסורי, שמטלטל גם המעות שהן מוקצין). ב"ח ריש הסימן

771(דלכתחלה כיון שיש נכרי עמו, יתן לו מבעוד יום, ולא יטלטלנו כלל בשבת).

772[2086] רבא שם קנג, א (דוקא כיסו, אבל

773מציאה לא). טור ושו"ע ס"א (אבל אם מצא מציאה, אינו יכול ליתנה לנכרי).

774[2087] שהרי גם מבעוד יום יש

775איסור אמירה לנכרי, כדלעיל סי' רמג ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו

776מלאכה בשבת ... ואע"פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת).

777והיינו שלא התירו לו להגביהה כדי ליתנו

778לנכרי, כדלקמן בסמוך. וראה הליכות השבת.

779[2088] לבוש ס"א (דלא חשו דילמא אתי

780לאתויי, דלא בהול עליו כל כך).

781וכן הוא לקמן ס"כ (דכיון שאדם יכול

782להעמיד עצמו עליה, לא התירו לו שום איסור של דבריהם).

783[2089] גמרא שם (ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה (קודם

784שתחשך, ולא הגביהה ולא זכה בה, רש"י), אבל אתי לידיה, ככיסיה דמי). טור

785ושו"ע שם (אלא אם כן באה לידו מבעוד יום, דהשתא הויא ככיסו).

786[2090] משנה שם קנג, א (ואם אין עמו

787נכרי, מניחו על החמור). טור ושו"ע ס"ב (אם אין עמו נכרי, מניחו על חמורו).

788[2091] ספר התרומה סי' רכו (ואם אין שם

789נכרי, או אין מאמינו). מרדכי רמז תמז (ואם אין עמו נכרי, או אין מאמינו).

790מ"א סק"ד (והוא הדין אם אינו מאמין לעכו"ם, מניחו על חמורו

791(סה"ת סי' רכ"ו))..

792[2092] רב אדא שם קנג, ב (מניחו עליה

793כשהיא מהלכת (לאחר שנעקרה ללכת דלאו עקירה, רש"י)). טור ושו"ע שם (וכדי

794שלא יהא חייב משום מחמר אי איכא עקירה והנחה, מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו

795עקירה היא).

796וראה לקמן סי' שמז בקונטרס אחרון סוף סק"א, דעת התוס',

797שכשמניח על גבי הבהמה למעלה מעשרה טפחים הוי הנחה במקום פטור, ומסיים (והנה לפי

798דעת התוספות, אין צריך ליזהר מי שהחשיך להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו',

799אם היא גבוה עשרה. וצ"ע לדינא).

800[2093]

801שו"ע שם (מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו עקירה היא ... ותעקור רגלה).

802והיינו שבבהמה שיש לה שני ידים ושני

803רגלים, אף אם הרימה רק היד, עדיין עומדת על יד ושני רגלים, ועדיין אינה נחשבת

804עקירה.

805וראה מלבושי יום טוב סק"ב

806(בשו"ע כתב יד ורגל. ולקמן גבי ואחר כך כשחוזר וכו', כתב רגל).

807[2094] גמרא ד, א (בעינן עקירה

808והנחה). פסחים פה, ב (עד דעבד עקירה והנחה). וכדלקמן סי' שמז ס"א (מן התורה

809אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד ומניחו ברשות הרבים, או להיפך).

810[2095] גמרא ג, א (עקירת גופו כעקירת חפץ

811ממקומו דמי ומיחייב).

812[2096] תוס' ה, ב ד"ה אגוז (דאם נותן על

813אדם כשהוא מהלך, דלא חשיב הנחה). רמב"ם פי"ג הי"ב (העוקר חפץ

814והניחו על חבירו כשהוא מהלך, ובעת שירצה חבירו לעמוד נטלו מעל גבי חבירו, הרי זה

815פטור, שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה).

816[2097] רב פפא קנג, ב (כל שבגופו חייב חטאת (כי

817עביד ליה איהו כוליה, רש"י), בחברו פטור אבל אסור (כי עביד ליה חבריה הוי ליה

818שנים שעשאוה ואסור מדרבנן, ולא שריוה גבי כיס, רש"י). כל שחברו פטור אבל אסור,

819בחמורו מותר לכתחלה).

820[2098] גמרא שם (והא אי אפשר דלא קיימא

821להשתין מים ולהטיל גללים, ואיכא עקירה (כשחוזרת ונעקרת ללכת אחר הטלת מים או גללים,

822רש"י) והנחה. כשהיא מהלכת מניחו עליה, כשהיא עומדת נוטלו הימנה). כפירוש

823הרשב"א שם (כשהיא עומדת נוטלו ממנה. הרמב"ם ז"ל (פ"כ

824ה"ו) פירשה כשהיא רוצה לעמוד קודם שתעמוד, כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה.

825ואינו נראה כן). טור ושו"ע שם (וכשהיא עומדת, נוטל הימנה, ולאחר שתחזור

826ותעקור רגלה, יניחנו).

827ואף שכשנוטל הימנה את כיס המעות עובר גם על איסור מוקצה. מכל

828מקום התירו לו גם איסור מוקצה, כדי שלא יוליכנו בעצמו, ויעבור גם אז על איסור

829מוקצה, כדלקמן ס"ו (להתיר לו ... טלטול המעות ... כדי שלא

830יבא להוליך בעצמו, ויטלטל גם כן המעות).

831[2099] רמב"ם פ"כ ה"ו (מניח

832כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, וכדי

833שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה). לבוש ס"ב (ויזהר שיחזור ויטלנו בכל

834שעה שיראה שרוצה לעמוד קודם שיעמוד, כגון שרואה שיעמוד להשתין או להטיל גללים,

835שבאופן זה לא עשה החמור לא עקירה ולא הנחה). עולת שבת סק"ב (פירוש

836כשרואה שרוצה החמור לעמוד להשתין או להטיל גללים, יטלנו ממנו קודם שיעמוד, ואז לא

837יעשה החמור לא עקירה ולא הנחה, כן כתב הלבוש).

838ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (ולא

839הצריך הרמב"ם שיטלו קודם שתעמוד, אלא לכתחלה).

840[2100]

841סעיף כא.

842[2101] גמרא קנג, ב (והלא מחמר, ורחמנא אמר לא

843תעשה כל מלאכה), ופרש"י (לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, ואיזוהי סתם מלאכה

844העשויה על ידי שניהם, זו היא, שהיא טעונה והוא מחמר).

845אלא שמכל מקום אין חייבים עליה, כדאמרינן קנד, א (אמר רבי

846יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום ... בלאו נמי לא מיחייב, דהוה ליה לאו

847שניתן לאזהרת מיתת בית דין). וראה מ"מ פ"כ ה"א.

848[2102] רשב"א קנג, ב (והלא מחמר. הוא

849הדין דהוה ליה לאקשויי והלא מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא, אלא דלמא מוקי לה

850בחמור שאינו שלו ... הרמב"ן ז"ל). ר"ן סו, סוע"א

851ד"ה והלא מחמר (והא דלא אקשינן ליה דקא עבר משום שביתת בהמתו, משום דהוה מתרץ

852ליה דילמא בבהמה שאינה שלו ... דבאיסורא דמחמר לא שנא בהמתו ולא שנא בהמת חבירו).

853ריב"ש סי' כד (שביתת בהמתו אין כאן, שאין בהמה זו שלו, אלא של לוקח. אבל מכל

854מקום איסור מחמר יש כאן). מ"א סק"ה (והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו,

855משום דאתא לאשמעינן אפילו אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך, וכל שכן אם הבהמה שלו,

856דאיכא תרתי, מחמר ושביתת בהמתו (ר"ן, וכ"כ הריב"ש)).

857ועל זה מתרצת הגמרא שם "מניחו עליה כשהיא מהלכת",

858דהיינו שגם כשאין הבהמה שלו, שאין בו אלא איסור מחמר, מכל מקום צריך להניח

859עליה כשהיא מהלכת.

860[2103] מ"א סק"א (אבל אם

861החמור של עכו"ם, יניחנו עליו, דאין מצווה על שביתתו).

862וכדאמרינן קנג, א (הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה, מאי טעמא,

863חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו), והיינו שלא הצריכו

864להעדיף הנתינה לנכרי אלא במקום שהחמור הוא שלו, ו"אתה מצווה על שביתתו".

865משא"כ כשאינו שלו, ואין עליו אלא איסור מחמר, אמרינן קנג, ב (והלא מחמר ...

866מניחו עליה כשהיא מהלכת ... שבגופו ... פטור אבל אסור, בחמורו מותר לכתחלה),

867וכדלעיל ס"ג (מותר אפילו לכתחלה, שהתירו לו משום הפסד כיסו שלא יבא להוליכו

868בעצמו).

869ואף דמיירי שהישראל עצמו מניחו עליה כל פעם שעומדת, כדלעיל

870ס"ד (אם עומדת לנוח, צריך ליטול הכיס ממנה, ולאחר שתחזור ותעקור יד

871ורגל ללכת, יניחנו עליה).

872מכל מקום, כיון שהתירוהו חכמים לגמרי, עדיף לעשות כן, מאשר

873ליתנו לנכרי שיוליכנו בעקירה והנחה.

874ואף שכשנוטל הימנה את כיס המעות עובר גם על איסור מוקצה. מכל

875מקום עדיף לעשות כן, מאשר להתירו אמירה ושליחות לנכרי.

876וראה זכרון יוסף סי' קצה. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע'

877142. מראי מקומות וציונים. הליכות השבת ס"ט וסקי"ח.

878[2104] כדלעיל סי' רמג ס"א (אסרו חכמים

879לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת).

880[2105] רש"י קנג, א ד"ה מאי טעמא שרי

881ליה למיתב לנכרי (והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת). וכדלעיל סי' רמג ס"א (שכשהנכרי

882עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל ... מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא). סי'

883רסג קונטרס אחרון סק"ח (ב' מיני אסורים יש בעושה מלאכה על ידי אחר, א' משום

884שהאחר עושה בשבילו וזה אסור בנכרי אפילו בלא אמירה אליו ... והטעם משום דכשעושה

885בשביל ישראל נעשה שלוחו, ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא).

886[2106]

887גמרא קנג, א (חמור

888אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו), והיינו שבמקום שהחמור הוא

889שלו, ו"אתה מצווה על שביתתו", הצריכו ליתנו לנכרי "שאי אתה מצוות

890על שביתתו".

891ונתבאר בר"ן שם ד"ה מאי טעמא (דאע"ג דליכא הכא

892משום שביתה, דהא אמרינן בסמוך כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה,

893אפילו הכי, כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתו, לנכרי יהיב ליה, ולא לחמור).

894[2107] מ"א סק"ב (ואם הוא

895משא כבד, נראה לי דיתן החמור להעכו"ם או יפקירנו). והיינו שאז לא שביתתו

896עליו, וגם אין כאן איסור מחמר, שהרי הנכרי מחמר אחר הבהמה.

897[2108] סי' רמו ס"ט (יפקירנה הישראל בינו

898לבין עצמו קודם השבת, שאז אינו מצווה על שביתתה, כיון שאינה שלו שכבר הפקירה),

899וס"י (ואם הוא רוצה, יכול להקנות גוף הבהמה לנכרי זה ליום השבת קודם השבת).

900[2109] סיכום ההלכה שנתבארה כאן:

901כבר

902נתבאר לעיל ס"א, שהתירו להוליך באיסור מדברי סופרים, כדי שלא יבא להוליך

903באיסור של תורה. ועל זה מבאר כאן שכן הוא גם בכרמלית.

904ואף

905שבכל אופן לא יבא לידי איסור של תורה, מכל מקום התירו איסור קל מדברי סופרים, כדי

906שלא יבא לאיסור חמור מדברי סופרים, וכדי שלא יבא להרבה איסורים מדברי סופרים.

907ומכל

908מקום לא התירו איסור רכיבה בשבת (כדי שלא יבא להוליכו בעצמו בכרמלית), כי מה הפרש

909יש בין איסור הרכיבה לבין איסור הכרמלית.

910ונתבאר

911כל זה בקונטרס אחרון ס"ק ב.

912[2110] שאסור בשבת, כדלקמן סי' שה סכ"ג (אין

913רוכבים על גבי בהמה ... שמא יבא לחתוך זמורה מאילן המחובר כדי להנהיג בה הבהמה

914שרוכב עליה).**

915**

916ב"י סוף הסימן (והריב"ש כתב בתשובה (סוס"י קא) כיון שעל

917גבי בהמה איכא איסור אפילו תוך התחום, וברגליו ליכא איסור תוך התחום, טוב לו שילך

918ברגליו בעוד שהוא בתוך התחום, אלא אם כן איכא סכנה כגון שלא יוכל ללכת לרגל השיירא

919וישאר שם במקום סכנה עכ"ל. וכן כתב הר"ש בר צמח בתשובה (ח"א סי' כא)),

920והוא מ"ש התשב"ץ שם (דאיכא למימר דטפי חמיר שבות שהוא עצמו עושה אותו

921ברכיבה ויציאה חוץ לתחום, משבות דאמירה לעכו"ם, ואפילו במלאכה דאורייתא). רמ"א

922ס"ב (והוא לא ירכב על החמור, אלא ילך ברגליו).

923אלא ששם לא נתפרש דהיינו אף באופן שמתיירא להניח הכיס מגולה על

924חמורו, ואם לא נתיר לו הרכיבה יוליכנו בעצמו בכרמלית.

925ומה שאוסר כאן אף בזה, מוכיח בקונטרס אחרון ריש ס"ק ב.

926[2111] סוף סי"א (ועל פי דבריהם נתפשט

927המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה).

928[2112] ויתירה מזו נתבאר בקונטרס

929אחרון ריש ס"ק ב (ואדרבא עדיפא מינה, לפי דעת השו"ע), שאיסור רכיבה חמור

930יותר מאיסור כרמלית), ואם כן בודאי לא נתיר איסור רכיבה כדי שלא יעבור על איסור

931כרמלית.

932והיינו בדרכים שלנו שהם כרמלית. ואם הוא

933רשות הרבים גמורה, ראה הליכות השבת הערה ס"ק קכ.

934[2113] ב"י סי' שלד ד"ה ונראה לי (והגאון

935מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב ... לפי שבהוצאה לכרמלית יש בו טלטול ויש בו

936הולכת ארבע אמות, וזה אסור יותר מכשאין בכאן אלא טלטול לבדו עכ"ל).** עולת

937שבת סי' שלד** סק"ג (איכא למיחש דיעבור כמה איסורא דרבנן, דאפילו ליכא

938עכשיו אלא כרמלית, מכל מקום איכא טלטול בכרמלית וגם מטלטל [אוצ"ל: איכא

939טלטול, וגם מטלטל בכרמלית] ארבע אמות, וכמו שכתב ב"י בשם מהר"י אבוהב). .

940ט"ז סי' רמד סק"ו (דהא איתא פרק מי שהחשיך דגם במקום דליכא איסור

941דאורייתא אנו רואין לחוש להפסד שלא יבוא לידי איסור היותר גדול ... והיא דבר מסתבר,

942שיש לנו לתקן דלא יבא לידי איסור חמור אף על פי שהיא דרבנן, ויעשה איסור קל דרבנן

943משום פסידא).

944והיינו שהתירו לו "טלטול המעות, והולכה

945על ידי הבהמה בלא עקירה והנחה", שהם שני איסורים: (א) מוקצה. (ב) הולכת הבהמה

946בלא עקירה והנחה. כדי שלא יעבור על: (א) איסור מוקצה. (ב) הולכה בעצמו בעקירה

947והנחה.

948משא"כ איסור הרכיבה לא התירו, כי

949אם יבוא להוליך בעצמו, לא יעבור על איסור רכיבה, "ומה הפרש לנו בין

950איסור הרכיבה ובין איסור הכרמלית, שניהם הם מדברי סופרים".

951ובקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה אבל בלא, הביא עוד הוכחות

952לחילוק זה מדברי הפוסקים.

953[2114] סיכום הפרטים האמורים כאן

954(ולעיל סי' רמח ס"ג, ולקמן סי' תד ס"א), לענין רגליו למעלה מעשרה:

955(א)

956הולך על עמוד רחב ד', מפורש בגמרא שאסור כהולך בארץ (תד, א).

957(ב)

958יושב בעגלה, דינו לדברי הכל כהולך בארץ (רסו, ז. רמח קו"א ב).

959(ג)

960רוכב קיי"ל כדעת המ"א שדינו כמו היושב בעגלה (רסו, ז).

961(ד)

962יושב בספינה, יש לסמוך על דעת המתירים בעת הצורך, כיון שגם הרא"ם ביראים סובר

963להתיר (רמח, ג).

964[2115] ס"ג, שם הובאו שתי דעות לענין

965היושב בספינה (אסור אפילו אם הוא יושב למעלה, בענין שממקום ישיבתו יש יותר מי'

966טפחים. ויש מתירין כשהוא יושב למעלה מי' טפחים ואין רגליו תלויות לתוך מטה מי'

967טפחים ... ויש לסמוך על דבריהם כשצריך לכך), ושם נסמן (הערה כט-ל).

968וכן הואו לעיל בקונטרס אחרון שם ריש ס"ק ב (רא"ם לא

969החמיר אלא כשיושב למטה מי' טפחים ... והמ"א לשיטתיה אזיל דסבירא ליה בסי'

970רס"ו דכשהסוס מהלך בארץ הוה ליה כאילו הוא מהלך בארץ ... אבל הב"י שם לא

971סבירא ליה הכי, וכן דעת אבן העוזר סימן רמ"ו, עיין שם שסתר דברי המ"א

972... כל שכן בספינה. וכיון שהרא"ם וב"י ואבן העוזר מקילין, כדאי הם לסמוך

973עליהם בעת הצורך להקל בדברי סופרים), ושם נסמן (הערות קמד-נ).

974ולפי זה הי' לכאורה מקום לסמוך על פוסקים אלו אף לענין רוכב,

975שדינו כמו למעלה מי' טפחים.

976מכל מקום מסיק כאן לענין רוכב כדעת המ"א שדינו כהולך

977בקרון וכמהלך בארץ; ולא הקיל לעיל שם אלא לענין ספינה, שהתיר בזה גם הרא"ם

978בספר יראים.

979[2116]

980לקמן סי' שצו ס"א (שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, יש אומרים

981שזו אזהרה ליוצא חוץ לתחום, ושיעור תחום של תורה הוא י"ב מיל, כשיעור מחנה

982ישראל שהיתה י"ב מיל על י"ב מיל, וחכמים אסרו לצאת יותר מאלפים אמות,

983שהן מיל אחד).

984יוצא אם כן שאם ירכוב על החמור, לא

985יעבור על איסור תחומין לפי דעה זו, ואם ילך ברגליו, יעבור על איסור תחומין מן

986התורה. ואם כן, לכאורה הי' לנו להתיר לו לרכוב על החמור.

987[2117] מ"א סק"ז (מהרא"י

988בכתבים סי' ס"א, ואפשר שמוטב לרכוב, משום דאיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מי',

989ואם ילך ברגליו יעבור על תחומין, וברכיבה נקטינן לקולא דאין תחומין למעלה מי' ...

990ולפי מ"ש רש"י בעירובין דף מ"ג בעמוד רחב ד' פשיטא דיש תחומין, דהא

991חזי להילוך והילוך מעליא הוא, כי קמבעיא לן כשאין רחב ד' דלא ניחא תשמישתיה, או

992בקפיצה על ידי שם, או בספינה שאינה נחה ודמי לקפיצה באויר עכ"ל, ואם כן

993ברכיבה ובישיבה בקרון דניחא תשמישתיה, מה לי למעלה מי' או למטה מי' ...

994ולפע"ד יש ברכיבה איסור תחומין אפילו למעלה מי', דרכוב כמהלך דמי. וראיה

995מדדחיק בגמרא בעמוד י' או על ידי שם, ולא קאמר ברוכב, אלא ברכיבה יש תחומין,

996כשהסוס מהלך הוה ליה כאלו הוא מהלך). וקיי"ל בזה כדעת המ"א.

997וראה חקרי הלכות ח"ב נד, ב.

998[2118] שבזה מודה אף הב"י,

999כדלעיל סי' רמח בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה וגם המ"א (משום דניחא

1000תשמישתיה, והוה כארעא סמיכתא, כמו קרון להב"י שם ... סמך על הריטב"א דסבירא

1001ליה דאף קרון הוה כארעא סמיכתא, עיי"ש בריטב"א. והובא גם כן ברלב"ח

1002סימן כ"ח לפסק הלכה), ושם נסמן (הערות קנו-ט).

1003[2119] סעיף א (אבל עמוד שיש בו

1004ד' טפחים על ד' טפחים, כיון שנוח תשמיש הליכתו, אין בו ספק שהילוך גמור הוא, והרי

1005זה כמהלך בארץ, שרואין את העמוד כאלו הוא מגוף הארץ שהיא עבה כאן ובולטת כמו עמוד),

1006ושם נסמן.

1007[2120] ריב"ש סוף סי' קא (אלא אם

1008כן איכא סכנה, כגון שלא יוכל ללכת לרגל השיירא וישאר שם במקום סכנה). הובא

1009בב"י סוף הסי'. רמ"א ס"ב (ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני

1010שמתיירא מן הלסטים, או שאר סכנה, ואפילו הוא תוך התחום, יכול לישב על החמור ולרכוב).

1011ט"ז סק"ג (פירוש ואז אין איסור בהולך ברגליו, אלא דוקא אם רוכב, אפילו

1012הכי יכול לרכוב מחמת סכנה).

1013[2121] מ"א סק"ז (ודע דאם העגלה גבוה י'

1014ורחבה ד' בלא הגלגלים, הוה רשות היחיד גמור).

1015ודינה כמו ספינה, דאמרינן קא, א (עמוקה (ספינה, רש"י)

1016עשרה (לתוכה דהוה רשות היחיד, רש"י) ... [אין מטלטלין] מן הים לתוכה ... דקא

1017מטלטלין מכרמלית לרשות היחיד).

1018וכן הוא לקמן סי' שנה ס"ב (ההולך בספינה שהיא עמוקה עשרה

1019ורחבה ד' שהיא רשות היחיד), וס"ה (כשדופני הספינה הם גבוהים י' טפחים, שאז

1020היא רשות היחיד).

1021[2122] מ"א שם (דאסור להוציא מתוכה, ולא

1022להניח בתוכה, ואם כן אם חשכה לו על העגלה, צריך להוציא חפציו ולהניחם על העגלה

1023קודם שירד).

1024והיינו שצריך להסיר ממנו כל חפציו קודם שירד מהעגלה, כדי שלא

1025יטלטל מרשות היחיד לכרמלית, ואם ירד על הארץ וחפציו בידיו, אסור לו להחירם לעגלה, כדי

1026שלא יטלטל מכרמלית לרשות היחיד, וכדמסיים במ"א שם (ואם הוא על הארץ אסור

1027להניח על העגלה שום דבר).

1028וראה קובץ הערות וביאורים תשמא ע' 63.

1029[2123] מ"א שם (ואם אין

1030העגלה גבוה י' בעצמה, אינה רשות היחיד, אף על פי שגבוה י' עם הגלגלים, דהוה ליה

1031מחיצה שהגדיים בוקעים בה, אם גבוה ג' טפחים מן הארץ).

1032והיינו שאף שהעגלה גבוה ז' טפחים,

1033והגלגלים גבוהים ג' טפחים, יוצא אם כן שהעגלה עם הגלגלים ביחד גבוהים י' טפחים.

1034מכל מקום אינה חשובה רשות היחיד, לפי שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה, ואין כאן מחיצה

1035י' טפחים.

1036[2124]

1037סעיף ד (כל מחיצה שאינו מגעת ג' טפחים לארץ, אינו מחיצה לחלוק רשות בפני עצמה, לפי

1038שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה. אבל פחות מג' טפחים, שאינן יכולין לעבור שם, אפילו

1039אין בה אלא ז' טפחים ומשהו, אנו אומרים לבוד וכאלו הגיע לארץ), ונתבאר שם (הערה

1040לה).

1041[2125] מ"א שם (ומותר לטלטל מכרמלית

1042לכרמלית).

1043[2126]

1044מ"א שם (ואם אין העגלה רחבה ד', הוי מקום פטור אפילו גבוה י').

1045וכן הוא לקמן שם סכ"ז (מחיצות

1046הגבוהות משלשה ועד לרקיע, ואין ביניהם ד' על ד', הרי ביניהם מקום פטור).

1047[2127] כדלקמן סי' שמו ס"א

1048(אבל מקום פטור מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים ומהן לתוכו),

1049ושם נסמן (הערה ז).

1050[2128]

1051מ"א שם (ואם היא מלמעלה רחבה ד', אף על פי שלמטה אינה רחבה ד', הוי רשות

1052היחיד).

1053[2129] סעיף ג (עמוד גבוה עשרה

1054שיש בראשו ד' על ד' ומתקצר והולך למטה, וכשמגיע ג' טפחים סמוך לארץ יש בו ג' טפחים

1055על ג' טפחים, הרי הוא רשות היחיד על ראשו), ושם נסמן (הערה כא).

1056[2130] חגיגה ב, ב. ג, א (ופטורים מכל מצות

1057האמורות בתורה).

1058גדרם של חרש ושוטה נתבאר לעיל סי' נה סי"א. סי' קצט

1059ס"י. לקמן סי' תס ס"א. סי' תקפח ס"ו-ז. יו"ד סי' א ס"ק

1060לו-ז. שו"ת רבינו סי' כה.

1061[2131] ראה לקמן יו"ד סי' א

1062ס"ק לה (שאין בו דעת נכונה וצלולה).

1063[2132] גמרא שם שבת קנג, א (חרש ושוטה,

1064לשוטה (יהיב, דלית ליה דעת כלל, אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה, רש"י). שוטה

1065וקטן, לשוטה). טור ושו"ע סעי' ד-ה (היה עמו חרש ושוטה, יתננו לשוטה, לפי שאין

1066לו דעת כלל. שוטה וקטן, יתננו לשוטה שהקטן יבא לכלל דעת).

1067[2133] גמרא שם (איבעיא להו חרש וקטן מאי ... לחרש

1068יהיב ליה, דקטן אתי לכלל דעת, או דילמא לקטן יהיב ליה, דחרש אתי לאחלופי בגדול

1069פיקח. איכא דאמרי לחרש יהיב ליה. איכא דאמרי לקטן יהיב ליה). רי"ף סו,

1070א (וכיון דלא איפסיקא הלכה בהדיא, דעבד כי האי לישנא עבד ודעבד כי האי לישנא עבד).

1071רמב"ם פ"כ ה"ז (חרש וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה). **רא"ש

1072**רפכ"ד (כלשון הרי"ף). טור ושו"ע ס"ה (חרש וקטן, יתננו למי

1073שירצה).

1074[2134]

1075לבוש ס"ה (חרש וקטן שקולים הם, דכל אחד יש לו צד הקדמה, זה בדעתא קלישתא ועוד

1076דאתי לאחלופי בגדול פקח, וזה יבא לכלל דעת, לפיכך יתננו למי שירצה).

1077[2135] כדלקמן סי' שמג ס"ב (אביו ...

1078מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה, משהגיעו לחינוך).

1079[2136]

1080פסקי רי"ד קנג, ב ד"ה איבעיא (קטן העושה על דעת אביו, אינו אסור אלא

1081מדרבנן ... ולגבי כיס התירו איסור דרבנן). הובא בפסקי ריא"ז פכ"ד ה"א אות ב. שלטי

1082הגבורים שם סו, א אות ב (ואעפ"י שהקטן עושה על דעת אביו, שרואה שנוח לו

1083לאביו, הואיל ואין אביו מצוה אין איסורו אלא מדברי סופרים, והתירו איסור של סופרים

1084אצל הכיס).

1085*

1086כל זה הוא ביאור השיטה שנתבארה כאן. אמנם בהמשך הסעיף יתבאר

1087כדעת הרשב"א והמ"מ, שכאן אסור מדאורייתא כמאכילו בידים, כיון שהוא נותן

1088להם לדעת כן שיוליכוהו. אלא שנותן להם אחר עקירה, ולכן אינו אסור אלא מדברי

1089סופרים.

1090וראה דובר שלום ע' קא.

1091[2137]

1092כדלעיל ס"א (ואם לא נתיר לו טלטול המעות והולכה על ידי נכרי, שאין איסורן אלא

1093מדברי סופרים, יבוא להוליכו בעצמו ויעבור על איסור של תורה).

1094[2138] תוס' קנג, א ד"ה מי (הכא לא מיירי

1095כגון דעביד הקטן עקירה והנחה, אלא כדאמרינן לקמן גבי חמור, כשהיא מהלכת מניחו עליה

1096וכשהיא עומדת נוטל הימנה). רמב"ן ד"ה חמור (שכבר פירשו לפנינו

1097שמניחין עליה כשהיא מהלכת ... וכן כשהזכירו כאן חרש שוטה וקטן, על אותה הכוונה הוא,

1098שיניחו עליהן כשהן מהלכין). רשב"א שם ע"ב ד"ה (כשהיא מהלכת

1099נותנו עליה, כשהיא עומדת נוטלו ממנה. והוא הדין כשהוא נותנו לחרש שוטה וקטן. וכל

1100שכן הוא, דאילו נותנו להן כשהן עומדין, הא איתא בגדול בכיוצא בזה חיוב חטאת, וכל

1101שבגופו איכא איסורא דאורייתא, אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא,

1102דכתיב לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום). מ"מ פ"כ ה"ז (כתבו

1103הרמב"ן והרשב"א ז"ל ושאר מפרשים, שכשהוא נותנו לאחד מאלו, מניחו

1104עליו כשהוא מהלך ונוטלו הימנו כשהוא עומד, הא לאו הכי אסור, דודאי לא גרע מבהמה,

1105ואסור הוא להאכילו בידים). שו"ע ס"ו (ויש אומרים שכשנותנו לאחד מאלו,

1106מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד).

1107[2139]

1108סעיף ג (וכדי שלא יעבור על שביתת בהמתו, יניחנו עליה לאחר שעקרה יד ורגל ללכת,

1109שעכשיו אין כאן איסור מן התורה).

1110[2140] רשב"א שם (כשהיא מהלכת נותנו עליה,

1111כשהיא עומדת נוטלו ממנה ... אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא, דכתיב

1112לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום). מ"מ שם (דודאי לא גרע מבהמה, ואסור הוא

1113להאכילו בידים). לבוש ס"ו (דלא גרעי מבהמה, שאף על פי שאינו מצוה על שביתתם

1114כמו בבהמה, מכל מקום אסור להאכילם איסור בידים ... וידוע דחרש ושוטה שווין בכל

1115מקום לקטן).

1116והיינו שאף שמה שהצריכו בחמור להניח עליה אחר שעקרה, הוא כי

1117בלאו הכי עובר מהתורה, משום שביתת בהמתו או משום לאו דמחמר, משא"כ בחרש שוטה

1118וקטן שאינו מצווה על שביתתם.

1119מכל מקום גם בחרש שוטה וקטן הוא איסור מהתורה של לא תאכלום לא

1120תאכילום. ולכן צריך גם כאן ליתנו להם אחר שעקרו רגליהם ללכת.

1121[2141] סעיף ה (לספות לו איסור בידים, אסור

1122לכל אדם, מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא

1123תאכילום לקטנים).

1124ואף שנתבאר לקמן שם ס"י (מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים

1125שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם ... כיון שמתכוין הוא

1126להנאת עצמו אין צריך להפרישו).

1127מכל מקום הכא שאני ש"לדעת כן נותן להם, הרי

1128זה כמאכילם איסור בידים",

1129שהרי הוא נותנו להם כדי שיוליכוהו לביתו.

1130וראה בדי השלחן סי' קמז ס"ק יא.

1131[2142] במ"מ שם הביא את דברי הרמב"ן

1132והרשב"א, שצריך ליתנו להם אחר שעקרו, ואחר כך ביאר את דעת הרמב"ם (רבינו

1133סתם בכאן דבריו, ונראה לדעתו שמותר לתת לאלו בכל צד. ונראה לי טעם לדבריו ...

1134כשנותנו לאחד מאלו אינו נותנו בשבת שיהא כמאכילו בידים, אלא מערב שבת הוא נותן להם

1135קודם שקדש היום, והן עושין המלאכה בשבת, ואצל מי שהחשיך לו בדרך לא החמירו. ומכל

1136מקום אפשר שרבינו כתב דברי הגמרא כפשטן, ואף הוא סובר כדעת המפרשים ז"ל).

1137והיינו שהרמב"ן אסרו אף מבעוד יום, ובדעת הרמב"ם מסתפק המ"מ.

1138רמ"א ס"ו (ודוקא כשנותן להם משחשכה, אבל כשנותן להם

1139מבעוד יום, מותר בכל ענין).

1140מ"א סק"ח (צריך עיון למה הקיל רמ"א, מאחר שדברי הגאונים

1141מפורשים לאיסור, ודברי הרמב"ם סתומים). ולכן נפסק כאן לאיסור, כדעת

1142המ"א. ונתבאר בקונטרס אחרון סק"ג.

1143[2143] והיינו שכיון שנותנו להם מבעוד יום כדי שיוליכוהו משחשיכה,

1144עובר גם בזה על לא תאכילום. ולכן צריך ליתנו להם אחר שיעקרו רגליהם משחשיכה (או

1145שיתחילו ללכת מבעוד יום, שאז אינם עושים עקירה בשבת).

1146וראה הליכות השבת ס"ק קכד.

1147[2144] כדלעיל ס"ג (שחסרה

1148לו העקירה שעשאה חבירו, אלא שאסור מדברי סופרים, וכאן כשמניח על בהמתו אחר שעקרה

1149יד ורגל מותר אפילו לכתחלה, שהתירו לו משום הפסד כיסו שלא יבא להוליכו בעצמו), ושם

1150נסמן (הערה 2097).

1151וראה מראי מקומות וציונים.

1152[2145]

1153כדלעיל ס"א (ואם לא נתיר לו טלטול המעות והולכה על ידי נכרי, שאין איסורן אלא

1154מדברי סופרים, יבוא להוליכו בעצמו ויעבור על איסור של תורה).

1155[2146] גמרא שם (חמור וחרש שוטה וקטן,

1156אחמור מנח ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה, מאי טעמא, הני אדם (ויש במינו שחייב

1157במצות ואתי לאיחלופי, רש"י), האי לאו אדם). טור ושו"ע ס"ג (היה עמו

1158חמורו וחרש שוטה וקטן, יניחנו על החמור, ולא יתננה לאחד מאלו).

1159[2147] רבי יצחק שם (מוליכו פחות פחות מד'

1160אמות). טור ושו"ע ס"ז (אם אין עמו שום אחד מכל אלו, יטלטלנו פחות פחות

1161מארבע אמות. ודוקא כיסו, או מציאה שבאה לידו, אבל אם לא באה לידו, לא). לבוש

1162ס"ז (דוקא בכיסו, או מציאה שבאה לידו קודם שתחשך, דהוי ככיסו ממש, אבל אם לא

1163באה לידו קודם שתחשך, לא).

1164וכמו בדין יתננו לחמור, שנתבאר לעיל ס"ב (במה

1165דברים אמורים בכיסו. אבל אם מצא מציאה, לא התירו לו ... במה דברים אמורים כשעדיין

1166לא הגביה אותה, אבל אם כבר הגביהה ובא לידו מבעוד יום, נעשית כשלו ממש).

1167והיינו כיון שגם העברה פחות פחות מד'

1168אמות אסורה מדברי סופרים, כדלקמן סי' שמט ס"ג (ומדברי סופרים אסור להוציא חפץ

1169חוץ לד' אמות, אפילו בעומד או יושב לפוש תוך ד' אמות, או אפילו מניח החפץ בארץ תוך

1170ד' אמות וחוזר ומוליכו חוץ לד' אמות, גזרה שמא יעבירנו ד' אמות בהליכה אחת).

1171וכן הדין בשכח כיסו, כדלקמן סי"ז (שכח כיסו

1172עליו עד שחשכה ואחר כך יצא עמו לרשות הרבים ... יוליכנו פחות פחות

1173מד' אמות).

1174וכן התירוהו במוצא תפילין במקום שאינו משתמר מכלבים שיכולין

1175לבא לידי בזיון, ומתיירא לישב ולשמרן שם, כדלקמן סי' שא סנ"ב (ואם מתיירא

1176לישב כאן עד שתחשך מפני ליסטים שודדי לילה, יטול כולן בידיו מיד ויוליכן פחות פחות

1177מד' אמות, כדרך שנתבאר בסי' רס"ו).

1178*

1179ובכל מקום שהתירו להוליך כיסו פחות פחות מד' אמות, התירו גם

1180איסור טלטול מוקצה, כדי שלא יבא להוליכו באיסור דאורייתא, כמבואר בספר התרומה סי'

1181רכו (וגדולה מזו אמרו להוליך פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך, שיש מוקצה). וכן הוא בהגהות מיימוניות פ"כ אות

1182ה, ומרדכי רמז תמז. הובא לקמן בקונטרס אחרון ס"ק ו (ובלאו הכי מבואר

1183בספר התרומה ובהגהות מיימוניות ומרדכי ריש פרק כ"ד, דאף במי שהחשיך בדרך

1184ומטלטל פחות פחות מד' אמות איכא נמי איסור מוקצה), וסי' שא בקונטרס אחרון ס"ק י (וכן

1185דעת ספר התרומה והגהות מיימוניות פ"[כ] ומרדכי ריש פרק כ"ד, עיין שם

1186שכתבו דגבי מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות שייך נמי איסור מוקצה).

1187אלא שלדידן, אם אינו מטלטלן בידו, אלא בגופו, אין בו משום

1188מוקצה, כדלקמן סי"ט (ועוד שזהו טלטול על ידי גופו ולא בידיו,

1189ואין בו איסור כלל כמו שיתבאר בסי' שי"א(, ושם נסמן (הערות 2186-2187). ונתבאר לקמן סי' שא בקונטרס אחרון

1190ס"ק י (אורחא דמילתא, שאין אדם אוחז כיסו כל הדרך בידו ממש). ולפי זה נתבאר שם שבעל התרומה וסיעתו,

1191המזכירים כאן איסור מוקצה, אינם סוברים היתר זה של טלטול בגופו.

1192ולכאורה הי' מקום להתיר כאן טלטול המוקצה כיון שהן כבר עליו,

1193וכדלקמן סי"ט (יכול לילך עמו עד לתוך חדר מוצנע ושם יתיר חגורו והכיס נופל.

1194ואין בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון שהמוקצה ישנו עליו כבר, הרי הוא יכול לנושאו

1195עליו לכל מקום שירצה כמו שיתבאר בסי' ש"ח), ושם נסמן (הערות 2183-2185).

1196ומה שאין מתירין מטעם זה כאן, נתבאר לקמן סי' שא בקונטרס אחרון

1197ס"ק י (דשאני בין מטלטלו בבית להצניעו, והוא הדין בין נושאו מרחוב

1198לבית, ובין נושאו בדרך עד שיגיע לעיר ולבית. ועוד דאף ברחוב מיד שנזכר צריך לילך

1199בודאי ואינו רשאי לעמוד עוד כאן, דפשיטא דאינו יכול להניחו עליו כל השבת כולה ...

1200ואם כן איזה שיעור יש לדבר. אלא ודאי דאפילו שהייה מועטת בעמידה לפוש שאינה צורך

1201הליכה אסור, שלא להתירו אלא לטלטלו לכל מקום שירצה, שלזה יש גבול וסוף, אבל לא

1202לעמוד כמו שירצה, שלזה אין גבול, שיכול לעמוד כל היום. ומשום הכי מי שהחשיך, דעומד

1203לפוש בכל פחות פחות מד' אמות, מודה האגודה דאיכא נמי איסור טלטול, כמו שכתב ספר

1204התרומה).

1205[2148] נתפרש לקמן סעיף הבא (מיד

1206שיגיע לפתח ביתו קודם שיעמוד שם יזרקנו לביתו כלאחר יד).

1207משא"כ בשני האופנים דלעיל, הרי

1208הנכרי מביאו לתוך הבית. ולענין החמור יתבאר לקמן סכ"א (כשיגיע לחצר החיצונה

1209של העיר, שהוא מקום המשתמר הראשון, נוטל מעליה הכלים". ואולי מטעם זה כתב כאן

1210"עד שיגיע למקום שביתתו", דהיינו קודם שנכנס לביתו.

1211וראה הליכות השבת ס"ק קכו.

1212[2149] רש"י ע"ז ע, א (ועומד

1213לפוש, וליכא עקירה מתחילת ד' לסוף ארבע). דרכי משה סק"א (לקמן סימן

1214שמ"ח [=בטור] משמע דעמידה מפסקת, ובהלכות רשויות כתב הכל בו (סי' לא, כח

1215ע"א) דכל שעומד לפוש הוי כישיבה, וכל שעומד לתקן המשוי הוי כהליכה). מ"א

1216סק"ט (ועומד לפוש בנתיים (ד"מ בשם טור סי' שמ"ח) ... בע"ז דף

1217ע' פירש"י דבעומד לפוש סגי).

1218וכדאמרינן ה, ב (תוך ד' אמות (המעביר ד' אמות ברשות הרבים ועמד

1219תוך ד' אמות, רש"י), עמד לפוש, פטור (שלא העביר ד' אמות בעקירה אחת,

1220רש"י), לכתף, חייב (ועמידה דתוך ד' לאו עמידה היא, שהיתה לכתף, רש"י)).

1221וכן הוא לקמן סי' שמט ס"ג (המעביר ד' אמות ברשות הרבים,

1222אינו חייב אלא אם כן העביר בהליכה אחת, אבל אם עמד בתוך ד' אמות וחזר והלך פטור.

1223במה דברים אמורים כשעמד לפוש, אבל עמד לתקן משאו הרי זה כמהלך).

1224[2150] רבינו ירוחם ני"ב ח"ו

1225עה, ג (מוליכו פחות פחות מד' אמות שאמרו רז"ל בכל מקום, צריך לישב בכל פחות

1226מד' אמות, שאם לא ישב, אף על פי שעמד ולא הלך בכל פחות מד' אמות, חייב, שאף על פי

1227שעומד הליכה אחת היא). כל בו סי' לא כט, ד (וכתב הר"ש ז"ל, וצריך לישב [כ]ל

1228פחות מד' אמות, אבל בעמידה אסור, ואם עשה כן מחלל שבת הוא). הובא ב"י

1229ד"ה כתב. ט"ז סק"ד (וכתב ב"י בשם הר"ר ירוחם,

1230בהיתר פחות מד' אמות צריך לישב בכל פחות מד' אמות, שאם לא כן אף על פי שעומד חייב,

1231דהליכה אחת היא).

1232[2151] מ"א סק"ט (שסבירא

1233ליה, דבכאן כיון שאינו עומד אלא משום שלא יבא לידי איסור, לא הוה ליה כעומד לפוש,

1234לכן צריך לישב).

1235ומסיים הט"ז שם (ונראה דזהו אם אחד נושא לבד, אז צריך

1236לישב, אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד' אמות, אין צריך לישב שום אחד, דבכל אחד

1237הוי מעשה חדש, כן נראה לי). וכן הוא בא"ר ס"ק יב (וליתן לחבירו בפחות מד'

1238אמות, יותר עדיף מלילך בעצמו).

1239וכמבואר בתוס' עירובין צז, ב ד"ה רבי שמעון (כיס דפרק מי

1240שהחשיך (שבת קנג, ב) ... אם היו חברים הרבה, והיו כולן שותפין בו, נראה דלרבי

1241שמעון נותנו לחברו וחבירו לחבירו, דהכי עדיפא ליה).

1242והוא כדלקמן סי' שמט ס"ד (וכל זה כשאדם

1243אחד מוציא החפץ חוץ לד' אמות, אלא שעושה הנחה בינתיים. אבל מותר לו לאדם לעקור חפץ

1244מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד' אמותיו, וחבירו יתננו לחבירו שאצלו, אף

1245על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים, כיון שכל אחד אינו מעביר ד' אמות).

1246והטעם שלא נזכרה כאן עצה זו, ראה הליכות השבת, בירורים סי' כט.

1247[2152] שבזה אינו מועיל אף אם אחד נותן לחבירו

1248בפחות מד' אמות, כאופן השני הנ"ל, וכמבואר בשו"ת רש"ל סי'

1249נא (אם מותר להוציא ממקום שאינו מעורב על ידי הושטה מיד ליד איש חבירו תוך ד' אמות

1250... היתר זה לא מצינו ולא שערום אבותינו). ט"ז סק"ד (דבר פשוט

1251שזה אין מועיל אלא טלטול ברשות הרבים או כרמלית, שהאיסור הוא משום טלטול ד' אמות,

1252על כן מהני זה, אבל מרשות היחיד לכרמלית, וכל שכן לרשות הרבים, דהאיסור משום הוצאה

1253מרשות לרשות, דאסור אפילו בחצי אמה, לא מועיל זה. וכ"כ רש"ל בתשו' סי'

1254נ"א).

1255וכן הוא לקמן סי' שמט ס"ה (ומכל מקום אין היתר זה שנותנו

1256לחבירו וחבירו לחבירו מועיל, אלא לענין טלטול חוץ לד' אמות בכרמלית או ברשות הרבים,

1257אבל לא לענין טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית).

1258[2153] ספר התרומה סי' רכה (וכשיהיה על

1259פתח ביתו אז יזרקנה כלאחר יד, קודם שיעמוד). הובא בהגהות מיימוניות

1260פ"כ אות ה, ונתבאר במהרש"א קנג, ב ד"ה גמרא א"א (ומיהו

1261הנחה ודאי איכא כשעומד פורתא לפני הבית ... יש לומר דכשזורק לה כלאחר יד, אפשר

1262דמצי למעבד בלי שיעמוד שם פורתא).

1263והם כתבו כן לענין ריצה, כדלקמן סי"ג (יכול

1264לרוץ ... עד שיגיע סמוך לבית, ואז קודם שיעמוד לפני פתח ביתו ותיעשה הנחה, צריך

1265הוא לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד), ושם (הערה 2163).

1266וכאן הצריך לעשות כן אף בפחות פחות מד' אמות, שהזריקה מרשות

1267הרבים לרשות היחיד תהי' תוך כדי הליכה, ומכתפיו ולאחריו, כלאחר יד. וכעין זה לקמן

1268סי' שא סנ"ב (ויוליכן פחות פחות מד' אמות, כדרך שנתבאר בסי' רס"ו ...

1269וכשיגיע לפני החצר ההוא יושיט אותן לחבירו העומד בחצר, וחבירו יטלן מידו

1270בשעה שהוא הולך).

1271וראה תהלה לדוד ס"ק טו, וסי' שא ס"ק מ. נתיבות השבת

1272פ"ט סוף הערה ח. חקרי הלכות ח"ד לו, א. הליכות השבת, ביאורי השלחן

1273ס"ק קכז.

1274[2154] גמרא קנג, ב (דזריק ליה כלאחר

1275יד). ב"ח ד"ה היתה חבילתו בשם התוס' (בריש פרק מי שהחשיך כתבו

1276התוספות, דהוא הדין בכיס במוליכו פחות פחות מארבע אמות, כי מטי לביתיה ... גם כן

1277צריך לומר דזריק כלאחר יד). והוא בתוספות הרא"ש שם (דשרינן להוליכו פחות פחות

1278מד' אמות ... פשיטא ליה דיכול לזורקו כלאחר יד).

1279והיינו כמו בריצה, שיתבאר לקמן סי"ג (צריך הוא לזרוק כיסו

1280לתוך ביתו כלאחר יד), וסט"ו (ועד שמגיע לפני פתח ביתו, ויזרקנה שם כלאחר יד).

1281[2155] רש"י שם ד"ה כלאחר יד (שלא

1282כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחוריו). לבוש סי"א (יזרקנו ממנו כלאחר יד, שלא בדרך

1283זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו).

1284גדר הוצאה כלאחר יד יתבאר לקמן סי' שא ס"ב (בשינוי

1285מדרך החול ... כגון שהוציא חפץ לאחר ידו).

1286[2156] ואם הם תפילין שמצא במקום שאינו משתמר מכלבים

1287(כדלעיל הערה 2147),

1288שאינו יכול לזרקן לחצר מפני בזיון התפילין, נתבאר לקמן סי' שא סנ"ב (וכשיגיע

1289לפני החצר ההוא, יושיט אותן לחבירו העומד בחצר, וחבירו יטלן מידו בשעה שהוא הולך,

1290שנמצא הוא עושה עקירה מרשות הרבים וחבירו עושה הנחה ברשות היחיד ... אבל לא יזרקם

1291לחצר כלאחר יד, כמו שנתבאר בסי' רס"ו, מפני בזיון התפילין).

1292[2157] ספר התרומה סי' רכה (ואם ירא

1293מכיסו בשעה שמוליכה פן יראו אותה עכו"ם ויגזלו, לא יניח אותה עליו, וירוץ ולא

1294יעמוד כלל, וכשיהיה על פתח ביתו אז יזרקנה כלאחר יד קודם שיעמוד). מרדכי רמז

1295תמז (ואם ידאג פן יראוהו נכרים ויגזלוה ממנו, יביאנה עליו וירוץ שלא יעמוד כלל,

1296וכשיהיה סמוך לביתו יזרקנה שם כלאחר יד). הגהות אשרי פ"א סי' לג (ואם

1297ירא פן יראו נכרים ויקחנו לו, יניחנו על עצמו וילך ולא יעמוד עד שיגיע סמוך לביתו,

1298וישליך כלאחר יד). מ"א ס"ק יח (כגון שמתירא מלסטים).

1299ואף שכתב הרמב"ן קנג, ב ד"ה הא (ונראה לי דדוקא נקט

1300חבילה, שהרץ בה אית ליה הכירא רבה, אבל רץ בכיס לית ליה הכיר ואסור). הובא

1301בר"ן (סו, ב) ד"ה רץ (והוי יודע דדוקא בחבילה הוא דשריא הכי, לפי שאין

1302דרכו של אדם לרוץ עמה, ומאן דעביד הכי אית ליה היכרא טובא, אבל רץ בכיס לית ליה

1303הכירא, ואסור. דאי לא תימא הכי ליתני מתני' האי תקנתא נמי בכיס ... הרמב"ן

1304ז"ל). וכן הובאו ב' הדעות בשו"ע סי"ב (יש אומרים דדוקא בחבילה

1305התירו לעשות כן, אבל לא בכיסו. ויש אומרים דהוא הדין לכיסו).

1306מכל מקום התיר כאן בפשיטות גם בכיסו, על פי דברי השלטי הגבורים

1307סו, א אות ג (ומדברי הרמב"ן שהביא הר"ן שם פרק מי שהחשיך גבי החבילה,

1308נראה דלא הותר לרוץ והכיס עליו, דדוקא גבי חבילה התירו מפני שיש הכירא ולא אתי

1309למעבד עקירה והנחה, אבל גבי כיס דליכא הכירא אסור. אלא שיש לומר דלא פליגי, דעד

1310כאן לא קאמר הרמב"ן שאינו יכול לרוץ עם הכיס ולהביאו לביתו בכה"ג, אלא

1311היכא שיכול להביא לביתו בפחות פחות מד' אמות, אבל אם אינו יכול להביאו לביתו פחות

1312פחות מד' אמות, דאיכא סכנה שמא יאבד ממונו, שלסטים או נכרים יגזלוה ממנו אם יביאנה

1313בכך, נראה דגם לדידיה שרי לרוץ עם הכיס).

1314ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג וס"ק ד.

1315וראה קובץ הערות וביאורים קעא ע' ח. קעג ע' ז. רלח ע' כ. רמ ע'

1316יג. רמג ע' יג.

1317[2158]

1318סעיף ג (צריך ליטול הכיס ממנה, ולאחר שתחזור ותעקור יד ורגל ללכת, יניחנו עליה).

1319[2159] מ"א ס"ק יח (והוא הדין אם יש

1320עמו חמור, ומתירא כשיניחנה ויטלנה, כמ"ש בס"ב, יגזלוהו הלסטים, דשרי לרוץ).

1321[2160] רב [א]דא שם (היתה חבילתו מונחת

1322לו על כתיפו רץ תחתיה (וכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן עקירה לאיסור, רש"י), עד

1323שמגיע לביתו).

1324[2161] ס' התרומה סי' רכה (דהשתא לא עשה איסורא

1325דאורייתא, דהא מבעוד יום התחילו). וראה קונטרס אחרון ס"ק ג בישוב קושיית שלטי

1326הגבורים עליו.

1327והיינו בכיסו, אבל בחבילתו יתבאר לקמן סט"ו (וכן

1328מי שהיתה חבילתו על כתיפו וקדש עליו היום),

1329[2162]

1330וכן הוא לעיל סי"ב (אלא מיד שיגיע לפתח ביתו, קודם שיעמוד שם, יזרקנו לביתו

1331כלאחר יד), ושם נסמן (הערה 2153).

1332[2163] גמרא שם (סוף סוף כי מטא לביתיה אי אפשר

1333דלא קאי פורתא, וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד. דזריק ליה כלאחר יד).

1334והיינו שהגמרא הצריכה לזרוק כלאחר יד,

1335"כדי שלא יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד", ובעל התרומה (דלעיל הערה 2153)

1336הוסיף, שיזרקנו "קודם שיעמוד", כדי שלא יעשה הנחה לריצתו.

1337[2164]

1338כדלקמן סי' שמה סוף סי"א (ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום

1339כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא כרמלית. ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו

1340להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה).

1341[2165] שלטי הגבורים שם (צריך

1342שיתחיל לרוץ מבעוד יום, כדי שלא יעשה עקירה בשבת, כמ"ש ספר התרומה. ולדידן

1343דלית לן רשות הרבים אלא כרמלית, אפשר דבכל ענין שרי). ט"ז סק"ו (כדיעה

1344הראשונה דלא התירו אלא בחבילה, ולא בכיסו. כיון דמילי דרבנן נינהו, הסומך להקל לא

1345הפסיד, כן נראה לי). מ"א ס"ק יח (ולדידן דאין לנו רשות הרבים

1346גמורה, אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין, ש"ג). ונתבאר בקונטרס אחרון סוף

1347ס"ק ג, וסק"ד.

1348[2166]

1349גמרא שם (אבל קלי קלי (מעט מעט כלומר בנחת,

1350רש"י), לא, מאי טעמא כיון דלית ליה היכירא אתי למיעבד עקירה והנחה (כלומר

1351דזימנין דקאי ולאו אדעתיה, אבל רץ היכרא איכא, רש"י)). טור ושו"ע

1352סי"א (ודוקא רץ, אבל לילך לאט, לא, כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה, דזמנין

1353קאי ולאו אדעתיה).

1354[2167] רב אדא שם (היתה חבילתו מונחת

1355לו על כתיפו (מבעוד יום וקדש עליו היום, רש"י) רץ תחתיה עד שמגיע לביתו). טור

1356ושו"ע סי"א (היתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש עליו היום, רץ תחתיה עד

1357ביתו).

1358ואף שלענין כיסו נתבאר לעיל סי"ג (יכול לרוץ עם כיסו עד

1359שיגיע לביתו ... אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום, שלא היתה העקירה בשבת). מכל מקום התירו כאן אף אם "קדש

1360עליו היום".

1361וטעם החילוק נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (דמכל

1362מקום ברשות הרבים אין להקל גבי ריצה כשעקר משחשכה, כיון שיש חולקים לגמרי על היתר

1363זה, והמתירין עצמן הזכירו מבעוד יום, מנא לן להקל משחשכה). משא"כ כאן בחבילתו על כתיפו,

1364שנתפרש בגמרא להיתר, יש להתיר אף כשקידש עליו היום, כמבואר בתהלה לדוד סקי"ב

1365(ולכאורה נראה דהיינו דוקא בכיסו, כיון דאיכא דעת ... דלא התירו ריצה ... אבל

1366בחבילה, אף ברשות הרבים מתיר אף משחשיכה).

1367ולכאורה יש עוד הפרש בינם, שלענין כיסו נתבאר לעיל שם שלא

1368התירו אלא "אם אינו יכול להוליכה פחות פחות מד' אמות, מפני שמתיירא מלסטים

1369שלא יגזלוהו ממנו".

1370משא"כ כאן חבילתו, התיר בסתם (מי שהיתה חבילתו על כתיפו וקדש עליו

1371היום, רץ תחתיה אפילו ברשות הרבים עד שמגיע לפני פתח ביתו).

1372אבל בקונטרס אחרון ס"ק ו (גם בחבילה, המתירין עצמן,

1373דהיינו ספר התרומה והנמשכין אחריו, התנו בפירוש כשאי אפשר בענין אחר שמתיירא כו'),

1374ושם נסמן (הערה 2360)..

1375[2168] מ"א ס"ק טז

1376(ואם עמד לתקן המשאוי, פטור). והיינו כדאמרינן ה, ב (לכתף (לתקן משאו על כתיפו,

1377רש"י), פטור).

1378וביאר כוונתו בקונטרס אחרון ס"ק ה, שכיון שהוא פטור, לכן

1379התירו כאן כשאי אפשר באופן אחר.

1380[2169] רבינו ירוחם ני"ב ח"א סו, ג (יש מהמפרשים

1381שכתבו, דוקא מי שהחשיך לו בדרך, שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום. אבל מי שיצא מביתו

1382סמוך לחשכה ושכח והוציאו לרשות הרבים, לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלה).

1383שו"ע ס"ח (יש אומרים דדוקא מי שהחשיך לו בדרך, שהיה סבור שעדיין יש שהות

1384ביום. אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים, לא התירו לו שום אחד

1385מהדרכים האלו). לבוש ס"ט (לא התירו לו שום אחד מכל הדרכים הללו דפושע הוא).

1386ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו (לפי מה שכתב

1387המג"א, צריך לומר דלשון ושכח והוציא שבשו"ע, הוא דומיא דשמא ישכח ויוציא

1388שבסוף סי' רנ"ב, שפירושו ישכח להסירו ולהצניעו).

1389והיינו שלפי האמור בסעיף הבא (ואפילו

1390שכח כיסו עליו עד שחשכה ואחר כך (הוציאו) יצא עמו לרשות הרבים), צריך לומר שכאן

1391יצא עמו סמוך לחשיכה, ושכח להסירו ולהצניעו, וכדלקמן (הערה 2352).

1392[2170]

1393כל בו סי' לא (אדם

1394ששכח כיסו עליו בערב שבת ותוכו מעות יתיר כיסו ויניחנו ליפול לארץ, ואל יאמר לגוי

1395להצניע מעותיו או כיסו, דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לגוי לעשותו). דרכי משה

1396סק"ב (כתב בכל בו דוקא מי שהחשיך לו בדרך, אבל אם שכח כיסו עליו, מתיר חגורו

1397והכיס נופל ... ולא יאמר לגוי להצניע, דאמירה לגוי שבות הוא עכ"ל). והיינו

1398שאסור לומר לנכרי לטלטל מעותיו להצניעם, שהם מוקצה. דרכי משה שם (וזהו כדעת רבינו ירוחם), והיינו שמיירי

1399שהוא פושע, שבאופן זה אסרו "אפילו לומר לנכרי להצניעו".

1400וכמו במציאה, שיתבאר לקמן ס"כ (אם

1401מצא ארנקי בשבת (אפילו בתוך עיר המעורבת), אסור אפילו לומר לנכרי ליטלו ... לא

1402התירו לו שום איסור של דבריהם (אפילו איסור טלטול מוקצה על ידי נכרי. שאף שיש

1403מתירין איסור זה במקום הפסד מרובה, מכל מקום כאן אינו מפסיד כלום משלו, אלא שנמנע

1404מהריוח). וכן נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז (דינם כשאר מוקצה, שיש אוסרים אפילו

1405על ידי נכרי אפילו במקום הפסד ... אלא שלהפסד גדול אפשר להקל, וכאן אינו אלא מניעת

1406הריוח). וכן אסרו כאן בפושע.

1407וראה הליכות השבת, ביאורי השלחן

1408ס"ק קלג, ופסקי הלכה שם ס"ק יח.

1409[2171] סעיף יז (לא יצא אדם לרשות הרבים סמוך

1410לחשכה וחפץ בידו גזירה שמא ישכח להסיר החפץ מידו להצניעו עד לאחר שחשכה).

1411ואף שנתבאר לעיל סי' רנב סוף סי"ח (בזמן

1412הזה שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה אלא כרמלית כמו שיתבאר

1413בסי' שמ"ה, אין איסור כלל לצאת סמוך לחשכה אפילו בחפץ שבידו, שהרי איסור

1414ההוצאה בכרמלית אינו אלא גזרה מדבריהם ואין גוזרין גזרה לגזרה).

1415מכל מקום אסר כאן גם בכרמלית (והוציא

1416כיסו עמו לרשות הרבים, או אפילו לכרמלית); כי אף שלא אסרוהו חכמים, עדיין אין

1417להחשיבו אונס, אלא פושע.

1418וראה שו"ת צמח צדק או"ח הוספות יד, ב. קובץ יגדיל

1419תורה נ.י. כג ע' תרפב. חקרי הלכות ח"ב נה, ב.

1420[2172] עבודת הקודש להרשב"א בית נתיבות

1421שער ג פ"ב ה"ב (שכח והוציא כיסו בשבת, יש מי שאוסר להוליכו פחות פחות

1422מארבע אמות, שלא התירו אלא במי שהחשיך לו בדרך בלבד. ויראה לי שהוא מותר). מ"א

1423סק"י (צ"ע דהא בע"א קאמר המוציא כיס בשבת, משמע דאפילו הוציאו בשבת

1424עצמו שרי, ואפשר דהתם איירי בשוכח, והכא במזיד).

1425והוא האמור בגמרא ע"ז דף [ע] ע"א (המוציא

1426כיס בשבת, מוליכו פחות פחות מד' אמות).

1427[שהיא גירסת הראשונים, ואילו לגירסת הגמרא

1428שלנו (המוצא כיס בשבת), יוקשה מהאמור לעיל ס"ב (במה דברים אמורים בכיסו, אבל

1429אם מצא מציאה, לא התירו לו)].

1430[2173] מ"א שם (סמוך לחשיכה, אבל

1431מבעוד יום שרי).

1432[2174]

1433כדלעיל ריש ס"ג (אם אין עמו נכרי, או שאינו מאמינו לנכרי), ושם נסמן (הערה 2091).

1434[2175] ע"ז שם (מוליכו פחות פחות מד'

1435אמות).

1436[2176] באופן שנתבאר לעיל סי"ב (יזרקנו

1437לביתו כלאחר יד, דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו), ושם נסמן (הערה 2155).

1438[2177] מ"א ס"ק כ (ונראה לי

1439דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ).

1440[2178]

1441סעיף יג (יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו, שאין כאן איסור של תורה אף אם היא

1442רשות הרבים גמורה, אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום שלא היתה העקירה בשבת, וכל

1443זמן שהוא רץ אין כאן עקירה והנחה).

1444ואף שכאן מיירי שכבר עמד מחוץ לביתו אחר

1445שחשכה וכיסו עליו. מכל מקום התיר לרוץ בו עד לפני ביתו, כדלעיל שם (ובזמן הזה שאין

1446לנו רשות הרבים אלא כרמלית, יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשכה), ובזה מיירי כאן

1447(ובמקורו שבמ"א ס"ק כ שבהערה הקודמת), כמבואר בקונטרס אחרון סוף

1448ס"ק ג (בכרמלית יש להקל ... וכן משמע בהדיא במג"א סק"[כ], דאף

1449משחשכה יש להקל).

1450וראה קובץ הערות וביאורים קמח ע' טו.

1451קמט ע' ח. קנג ע' ו. קנה ע' ו. קנז ע' ט. קסא ע' ח. קסד ע' טו. קסה ע' ז. קסו ע'

1452יד. קסז ע' ה. תקיב

1453ע' 14. תקיג ע' 24.

1454*

1455וכל זה הוא כשנזכר אחרי שעמד מחוץ לביתו

1456אחר שחשכה, וכיסו עליו. אבל אם נזכר באמצע הליכתו ביציאתו מהבית, לפני שעמד, אזי

1457בכל אופן ירוץ לתוך ביתו שיצא משם (בלי זריקה כלאחר יד), שהרי בכניסתו לבית הוא

1458מבטל את ההוצאה מהבית שעשה בשוגג. ראה דגול מרבבה על המ"א ס"ק י. נפש

1459חיה סי' ה. שו"ת ארץ צבי סי' עו אות ג.

1460(ב) ואם הוא קרוב לבית שני, ורחוק מביתו

1461שיצא משם, יכול להכניסו לבית השני, שגם בזה מבטל את ההוצאה מהבית שעשה בשוגג.

1462ואינו עובר בה משום הושטה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שאיסור זה אינו

1463אלה בהושטה ולא בזורק ומעביר בהליכתו, וגם בהושטה אינו אלא כשאורך רשות הרבים

1464מפסיק ביניהן, כדלקמן סי' שמז ס"י (וכל זה בזורק (ומעביר

1465ברגליו), אבל העומד ברשות היחיד ומושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד אחרת שבצדה

1466ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהן ... חייב).

1467והיינו בבית שני שאינו חייב בעירוב,

1468כגון שמביאו מבית הכנסת לביתו, שבין הכנסת אינו חייב בעירוב, כדלקמן סי' שסו

1469ס"ו (ואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה).

1470(ג) ואף שמדרבנן גם זה אסור, כדלקמן שם

1471ס"ט (המעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה

1472מעשרה טפחים אסור מדברי סופרים, שמא

1473יעמוד לפוש ברשות הרבים ויתחייב).

1474מכל מקום כאן אין ברירה, שהרי אם יעמוד,

1475יעשה הנחה להוצאה והולכה שעד עתה. ראה קובץ הערות וביאורים קעג ע' ז ואילך.

1476(ד) ואף שגזרו חכמים שלא יוליכם לחצר

1477השנית, כדלקמן סי' שמח ס"א-ב (היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מליאה פירות

1478לרשות הרבים ... בשוגג לא קנסוהו חכמים, ומותר להחזירה לאותה חצר שהוא עומד בה,

1479אבל אסור להושיטה לחצר אחרת ... כדי שלא תתקיים מחשבתו שנתכוין לפנות הפירות מחצר זו).

1480היינו דוקא כמתכוין לפנות החפץ מהחצר,

1481משא"כ כשהשאיר חפץ בכיסו והבחין בו בהיותו ברשות הרבים, אין שייך לגזור כן,

1482אף אם מכניסו לבית השני.

1483(ה) ואם כבר עמד לפוש ואחר כך הלך יותר

1484מד' אמות, ובאמצע הליכתו הבחין שיש לו חפץ בכיס, שאינו יכול להוליכו לרשות היחיד,

1485שיעשה בזה הכנסה, וגם אינו יכול להניחו ברחוב, שיעשה בזה הנחה להעברה ד' אמות.

1486אזי על כרחו יצטרך להניחו על ידי זריקה

1487כלאחר יד, כדלעיל סי"ב (דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו).

1488(ו) ואם הבחין שיש לו סידור קטן בכיסו,

1489שאינו יכול לזרקו כלאחר ידו, כמו במוצא תפילין, שיתבאר לקמן סי' שא סנ"ב (יכניסו

1490אותן זוג זוג דרך לבישה ... אבל לא יזרקם לחצר כלאחר יד, כמו שנתבאר בסי'

1491רס"ו, מפני בזיון התפילין).

1492מכל מקום נראה שכאן בסדור צריך להניחו

1493על ידי זריקה כלאחר יד, שהרי אין לו עצה אחרת שלא לעשות העברת ד' אמות בעקירה והנחה.

1494(ז) ואם הוא אבנט ששכח והוציאו בכיסו,

1495יכול להלבישו עליו דרך הליכתו.

1496ואף דאמרינן קב, א (הוציאו [בפיו] חייב

1497אמרו לו אינו מן השם ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא

1498ליה מקום הכא נמי כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום). ופירשו בתוס' שם (דבליעתו

1499הויא הנחה אע"פ שמהלך, כדאמרינן (לעיל פ, א) כתיבתן זו היא הנחתן). ויש

1500אומרים שכן הוא אף בלבוש שמלבישו בהליכתו, ראה שמירת שבת כהלכתה פי"ח

1501ס"ס. קיצור הלכות הערה 21 והערה 25.

1502מכל מקום נראה מדברי רבינו דלא

1503קיי"ל כסברה זו, כדלקמן סי' שא ס"ב (אבל אסור ואוכלין שהוציאן בפיו חייב

1504שזה גם כן דרך הוצאתן בחול), ולא הזכיר כלל דמיירי שבלע האוכל בהליכתו, אלא שאינו

1505חייב עד שעמד והאוכל בפיו, והחידוש הוא שנחשב כדרך הוצאתו. ונתבאר בהערות שם.

1506[2179] עבודת הקודש שם (וכשם שאינו מעמיד עצמו

1507בשהחשיך לו, כן אינו מעמיד עצמו לאבד ממונו שהוציאו בשכחה). הובא באליה רבה

1508סק"כ.

1509[2180] כדלקמן סעיף הבא, ושם נסמן (הערה

1510הבאה).

1511וראה קונטרס אחרון סוף סק"ו (אבל יש להסתפק ...

1512דאפשר שלא אסרו אלא כשאפשר לשמרו על ידי נכרי, אבל אם יצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי

1513שבת, אפשר דגם כן אין אדם מעמיד עצמו על זה).

1514[2181] ספר התרומה סי' רכו (יכול לישב

1515שם בעירו ולשמרו, או ליתן שם שומר עכו"ם). ר"ן סו, א ד"ה

1516אלא (היינו טעמא דלא שרי ליה רבנן, לפי שכיון שבעיר הוא ואפשר לו לישב ולשמור עד

1517לערב, לא שייך למימר אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, שהרי יכול הוא להציל ממונו בלא

1518דחיית איסור). מ"א סי' שלד סק"ב (דיכול לישב ולשמרו, או ליתן לשומר

1519עכו"ם). וכן הוא לקמן סי' שלד ס"ב (מי ששכח ארנקי ברחוב ... שיכול

1520להושיב שם שומר, או לשמור בעצמו, כמ"ש בסי' רס"ו).

1521והיינו דוקא כאן כשהוא בתוך העיר, משא"כ במי שהחשיך בדרך

1522(דלעיל ס"א-טו), שאינו בתוך העיר, אין אומרים שיכול להושיב שם שומר, כמבואר

1523בקונטרס אחרון ס"ק ו (ולא אסר אלא משום דבעיר מסתמא אפשר

1524לשומרו, כמבואר בהדיא בספר התרומה).

1525[2182] אגודה ביצה פ"א סי' ה (אם

1526הוא בשוק או ברחוב שאין שם עירוב, לא יביאנו בביתו, אך יתיר חגורו במקום שנזכר,

1527ואם הם בשפת חלוקו יתיר ויניחם ליפול. ויכול לומר לנכרי לשומרם. ואם יביאם לא יחוש).

1528רמ"א סי"ב (ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו, רק מתיר חגורו בשוק

1529והוא נופל, ואומר לגוי לשומרו. ואם מביאו אין לחוש).

1530ההיתר לומר לנכרי לשמרו, הוכיח בקונטרס אחרון ס"ק ז, שאף

1531לישראל עצמו מותר לשמור המוקצה.

1532ומה שאין צריך למחות בנכרי כשמביאו מעצמו, נתבאר בקונטרס אחרון

1533ס"ק ח (דכיון שצוהו לשמור, והוא מביאו מיד, אדעתא דנפשיה קעביד, להקל

1534טורח שמירתו כל היום).

1535[2183] אגודה ביצה פ"א סי' ה (ומכאן

1536מתירין לאדם ששכח כיסו עליו בערב שבת והוא בביתו, יכול לילך לחדרו מקום המוצנע

1537ויתירנו שם עם חגורו). רמ"א סי"ב (ומי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו,

1538יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם להצניעו).

1539[2184] מ"א ס"ק יט (כיון שהוא בידו

1540יכול להניחו בכל מקום שירצה, כמ"ש סי' ש"ח ס"ג).

1541ונתבארה הלכה זו לעיל (הערה 2147).

1542[2185] סעיף יג (כשמטלטלו לצורך מקומו, אינו

1543צריך להשליכו מידו מיד שפינוהו ממקום זה הצריך לו, אלא מותר להניחו באיזה מקום

1544שירצה להצניעו שם, שכיון שכבר הוא בידו, רשאי לטלטלו יותר ממה שצריך לו. ואפילו אם

1545שכח ונטל בידו מוקצה גמור, רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה, כיון שכבר הוא בידו. ויש

1546מי שאוסר במוקצה גמור. וראוי לחוש לדבריו, אלא אם כן במקום הפסד, כמו שנתבאר בסי'

1547רס"ו), ושם נסמן (הערות קכה-קל).

1548והיינו שאם שכח ונטל בידו מוקצה גמור, יש שתי דעות, וכאן

1549דמיירי במקום הפסד, כולם מודים להיתר (אבל כאן לא נזכר טעם של הפסד, כי אם שכאן יש

1550טעם נוסף להיתר שהוא טלטול על ידי גופו).

1551[2186] עיין סי' שא בט"ז ס"ק

1552כב (וכיון שאין נושא אותם בהדיא, אלא אגב הבגד, מותר), ובמ"א ס"ק

1553מה (דלשאת אותן בידו אסור, רק לשאת אצלו, דהוי טלטול כלאחר יד), ובמ"ש שם

1554סל"ט (מותר לו לשאת המעות אצלו באותו חצר, לפי שזהו טלטול כלאחר יד, כיון

1555שאינו מטלטלן בידו אלא בגופו), ובקונטרס אחרון סק"י (ולכן טוב להחמיר אם

1556הוא בידו ממש, וכמו שיתבאר בסי' ש"ח. אבל אם הוא תלוי עליו, או אצלו בחיקו

1557כמ"ש בסי' רס"ו, הדבר פשוט להתיר).

1558וראה בדי השלחן סי' קיג ס"ק יא. הערות בשו"ע

1559אדמוה"ז ע' 144. מראי מקומות וציונים.

1560[2187] סעיף טו (לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו,

1561מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור).

1562[2188] רא"ש ב"מ פ"א

1563סי' כב (אם מצא ארנקי בשבת, דאסור לטלטל, אף על פי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ... והא

1564דאמרינן בריש מי שהחשיך (קנג, א) דוקא כיסו, אבל מציאה לא, לאו דוקא ליתן לנכרי או

1565להוליכו פחות מד' אמות, אבל להגביה שרי, אלא אף להגביה אסור, משום איסור מוקצה).

1566הגהות מרדכי שם רמז

1567תכג (אם מצא ארנקי בשבת דאסור לטלטלו אף על פי שירא שמא יקדמנו אחר. והא דאמרינן

1568בפרק מי שהחשיך דוקא כיסו התירו, אבל לא מציאה, לאו דוקא ליתן לעובד כוכבים או

1569להוליכו פחות פחות מד' אמות אסירי, אבל להגביה שרי, אלא אפילו להגביה נמי אסור, מטעם

1570איסור מוקצה. תוספות). שו"ע סי"ג (מצא ארנקי בשבת, אסור ליטלו, אף על פי

1571שירא פן יקדמנו אחר). מ"א ס"ק כא (ואסור לומר לעכו"ם ליטלו).

1572ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז.

1573[2189]

1574כדלעיל ס"ב (לפי שאין אדם בהול כל כך על המציאה כמו על שלו ממש, ויוכל להעמיד

1575עצמו שלא לבא לידי איסור של תורה בשבילה).

1576[2190] כדלקמן סי' שז סי"ב

1577(ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי נכרי סחורה

1578מוקצה הנפסדת על ידי גשמים ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול), ושם נסמן.

1579[2191] וכן נתבאר בקונטרס

1580אחרון ס"ק ז (דינם כשאר מוקצה, שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו במקום

1581הפסד ... אלא שלהפסד גדול אפשר להקל, וכאן אינו אלא מניעת הריוח).

1582וראה זכרון יוסף ס"ק קסט.

1583[2192] רמב"ם פ"כ ה"ז

1584(מציאה ... קודם שתבא לידו, אם יכול להחשיך עליה מחשיך). וכמו בתפילין שנתבאר שם

1585פי"ט הכ"ג (המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים כיצד הוא עושה ... אם היו

1586הרבה ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש, הרי זה מחשיך עליהם ומכניסן במוצאי

1587שבת).

1588ועוד הוכיח כן בקונטרס אחרון סק"ז.

1589[2193] סעיף ג (ששמירת המוקצה והמחובר הוא דבר

1590המותר בשבת), וס"ח (והוא משמרם גם בשבת, שזהו דבר המותר לשמור אפילו פירות

1591המחוברים).

1592[2194] באר היטב דידן ס"ק יא (כתב

1593הבאר היטב אשר לפני (ס"ק י), ונראה לי דמותר לומר לעכו"ם לשומרו).

1594וכן הוא בקונטרס אחרון שם (ואם כן כל שכן שמותר

1595לשמרה על ידי נכרי),

1596ולעיל סי"ז (לשמרו שם (על ידי שומר נכרי או שומר ישראל) עד למוצאי שבת),

1597ושם נסמן (הערה 2181).

1598[2195] אגודה ביצה פ"א סי' ה (ויכול לומר

1599לנכרי לשומרם, ואם יביאם לא יחוש). רמ"א סי"ב (ואומר לגוי לשומרו, ואם

1600מביאו אין לחוש).

1601ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח (דכיון שצוהו לשמור,

1602והוא מביאו מיד, אדעתא דנפשיה קעביד, להקל טורח שמירתו כל היום. ואף אם עושה בשביל

1603ישראל אין צריך למחות כשעושה מעצמו לפי דעת הרבה פוסקים).

1604ומכאן יש ללמוד, שאם אומרים למשרתת לעשות דבר המותר בשבת,

1605ומפרשים לה שתעשה באופן המותר בשבת, והיא מעצמה עושה באופן האסור כדי להקל על

1606עצמה, אין צריך למחות בה. וראה לקמן סי' רעו סי"ב, ובהערות שם.

1607[2196] משנה קנג, א (הגיע לחצר החיצונה,

1608נוטל את הכלים הניטלין בשבת). רמב"ם פכ"א ה"י (היה בא מן הדרך בליל

1609שבת ובהמתו טעונה, כשיגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת). טור

1610ושו"ע ס"ט (הגיע לחצר החיצונה המשתמרת, נוטל מעל החמור כלים הנטלים).

1611[2197] כדלעיל ס"ג (יניחנו

1612עליה לאחר שעקרה יד ורגל ללכת ... וכשהבהמה עומדת ... צריך ליטול הכיס ממנה, ולאחר

1613שתחזור ותעקור יד ורגל ללכת, יניחנו עליה).

1614[2198] דהיינו שלא עשתה עקירה

1615בשבת, ולא הלכה חוץ לתחום בשבת.

1616[2199] משנה (הגיע לחצר החיצונה), ופרש"י

1617(לחצר החיצונה של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון). רמב"ם (כשיגיע לחצר החיצונה).

1618טור (הגיע לחצר הראשונה המשתמרת). שו"ע שם (הגיע לחצר החיצונה המשתמרת).

1619ויתבאר בקונטרס אחרון

1620ס"ק ט, שמסתפק אם מותר ליכנס עד ביתו.

1621[2200] רמב"ם בפירוש המשנה

1622רפכ"ד (עד שיגיע לפתח חצרו, יקחנו מעליה בשעת הילוכה). תוספות יום טוב

1623שם (דכשיגיע לפתח ביתו, יטלנו מעליו כשהוא מהלך).

1624אלא שברמב"ם ותוספות יום טוב שם מסיימים (ויזרקנו לחצרו

1625כלאחר יד), והיינו בכיס מעות שהניח על הבהמה. אבל במשא של כלים, שבסיפא דמתניתין (הגיע

1626לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת), לא פירשו באיזה אופן נוטל אותם.

1627ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק י, שודאי כוונתו שנוטל את הכלים ממנה בעודה מהלכת

1628בחצר. וכן נפסק כאן.

1629וגם עקירה אין כאן, כדלקמן בהמשך.

1630[2201] כדלעיל ס"ג (ולכתחלה צריך ליטלו

1631ממנה כשתרצה לעמוד קודם שעמדה ... כל מה שאפשר למעט באיסורי דברי סופרים צריך למעט).

1632ובדיעבד אם עמדה, אין בכך כלום.

1633[2202] מהרש"א קנג, ב (גמרא אי

1634אפשר דלא קאי פורתא, וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ... הוה ליה למפרך הכי לעיל

1635אאוקימתא דרב אדא במתניתין, דהיאך מניחו על החמור שהרי כי מטי לביתיה אי אפשר דלא

1636קאי פורתא וקמעייל כו'. ויש ליישב דלעיל הוה ניחא ליה, דאפשר כי מטי לביתיה נוטל

1637הימנה, וכשעקרה ליכנס לבית מניח עליה, ולא הוי עקירה ברשות הרבים).

1638[2203]

1639סעיף ג (יניחנו עליה לאחר שעקרה יד ורגל ללכת).

1640[2204] ס"א (אוצר של תבואה או של כדי יין,

1641אף על פי שמותר להסתפק ממנו ואין בו משום מוקצה, אסור לפנותו לדבר הרשות מפני

1642הטורח), וס"ב (דהיינו ט"ו סאין).

1643[2205] מ"א ס"ק יב (נראה

1644לי דאפילו הם יותר מט"ו סאה, שרי משום צער בעלי חיים, משא"כ בעגלה דאסור

1645לפנותה כלל, כמ"ש סוס"י של"ג).

1646וראה גם לקמן סי' שה סכ"ד (פורקין המשוי מעל גבי

1647הבהמה משום צער בעלי חיים), שכנראה גם שם הכוונה כנ"ל, שמטעם זה הוזקקנו שם

1648לטעם של צער בעלי חיים (אף דלא מיירי שם עדיין במוקצה).

1649[2206] סיכום פרטי ההלכה שנתבארה

1650בסעיפים שלפנינו:

1651בפריקת

1652דברים המוקצים מהחמור יש כמה אופנים:

1653(א)

1654התרת החבלים והמשא נופל, אין בזה איסור מוקצה (סכ"ב).

1655(ב)

1656הנחה על החמור עד מוצאי שבת, אסור מהתורה משום צער בעלי חיים (סכ"ה).

1657(ג)

1658הנחת כרים תחתיו שלא ישבר בנפילה, אסור משום ביטול כלי מהיכנו, שהתירו רק בהפסד

1659מרובה (סכ"ד-ה, והערה 2220).

1660(ד)

1661הנחת כרים תחת שקים קטנים, שיוכל לשמוט הכרים מתחתם, אסור משום ביטול כלי מהיכנו

1662לשעה, שהתירו בהפסד (סכ"ד וסכ"ו, והערות 2212.

16632224).

1664(ה)

1665פריקה בנחת שלא ישברו, אסור משום טלטול מוקצה במקצת, שהתירו במקום הפסד מרובה

1666(סכ"ד, והערה 2217).

1667(ו)

1668ביטול כלי מהיכנו חמור יותר מטלטול במקצתו, ולכן במקום הפסד מרובה יפרוק בנחת

1669(סכ"ד).

1670(ז)

1671טלטול במקצתו חמור מביטול כלי מהיכנו לפי שעה. ולכן במקום הפסד ישים כרים וכסתות

1672תחתיו (סכ"ג).

1673(ח)

1674כשיש רק הפסד מועט, שלשתם אסורים, ולכן יתיר החבלים ויפלו, אף אם ישברו

1675(סכ"ו, והערה 2224).

1676(ט)

1677כשפורק בנחת יזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה, משום איסור השתמשות בבהמה (סכ"ד).

1678[2207] משנה שם קנג, א (מתיר החבלים (של

1679אוכף שהן קשורים בהן, רש"י) והשקין נופלין מאיליהם). טור ושו"ע ס"ט

1680(ושאינם ניטלים, מתיר את החבלים והשקים נופלים).

1681ואף שנתבאר לעיל סי' רסה ס"ו (אסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי,

1682אף על פי שאינו מטלטלו, ואין איסור במוקצה בנגיעה בעלמא, מכל מקום אסור, פן יתנדנד

1683קצת מנגיעתו).

1684היינו כשנוגע במוקצה ומנענעו, משא"כ כאן שאינו אלא מתיר

1685החבלים, והוי כטלטול מן הצד שמותר, כמבואר לעיל שם בהמשך הסעיף (ומכל מקום אם היה

1686דבר היתר מונח עליו מותר ליטלו מעליו (ובלבד שלא יגע בו בידיו), ואין לחוש במה

1687שמתנדנד הנר על ידי נטילת אותו דבר מעליו, לפי שהוא טלטול מן הצד ואינו טלטול).

1688וראה גם לקמן סכ"ד (הערה 2216).

1689ואף שהיתר טלטול מן הצד הוא רק כשאינו מטלטלו בשביל האיסור,

1690כדלקמן סי' שיא סי"ד (ואפילו אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם

1691הוא מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור ... הואיל ומיטלטל בשביל האיסור אסור), וכן כאן

1692רוצה בזה ליטול את השקים מהחמור.

1693מכל מקום נראה טעם ההיתר, כי עיקר התרת החבלים כאן הוא כדי

1694שהשקים לא יצערו את הבהמה, ולכן אין זה נקרא "לצורך האיסור".

1695ואם יש רק שק אחד על גבי הבהמה, נתבאר אופן נוסף לקמן

1696סי' שה סכ"ד (פורקין המשוי מעל גבי הבהמה משום צער בעלי חיים, ואפילו היה

1697המשוי דבר שהוא מוקצה ואסור בטלטול, הרי זה מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר

1698והוא נופל מאליו, שאין איסור טלטול מוקצה אלא בידיו), ושם נסמן.

1699[2208] רב הונא קנד, ב (היתה בהמתו

1700טעונה כלי זכוכית, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקין נופלים ...

1701בקרני דאומנא, דלא חזיא ליה (מקיז דם, שאין ראויין בשבת לכלום, לפי שמאוסים,

1702רש"י)). טור ושו"ע שם (ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם, כגון

1703שהם כוסות של מקיזי דם, שאין ראוים בשבת לכלום, לפי שהם מאוסים, ואם יפלו לארץ

1704ישברו, מניח תחתיהם כרים וכסתות).

1705[2209] ס"ב (ואפילו אם אינו ראוי כלל

1706להשתמש בו במלאכה אחרת של היתר מחמת מיאוסו וסרחונו, כגון נר אפילו של מתכת

1707שהדליקו בו נפט, אעפ"כ אין לו דין מוקצה להאסר בטלטול, אלא מותר לטלטלו כשאר

1708כלי שמלאכתו לאיסור, מפני שמכל מקום ראוי הוא לכסות בו כלים), ושם נסמן (הערה כח).

1709[2210] ר"ן סו, ב (דעד כאן לא שרי

1710רבי שמעון בשרגא דנפטא, אלא משום דחזי לכסויי בה מנא, אבל הני לא חזו להכי, דכיון

1711דאי נפלו מתברי לא עבידא לכסויי בהו מנא). עיין שם ובגמרא פ"ג

1712מו, א (שרגא ... דנפטא אסור לטלטולה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו דנפטא נמי שרי

1713לטלטולה (דהואיל וחזי לכסות ביה)). מ"א ס"ק יג (אף על גב דמוקצה מחמת

1714מיאוס מותר, היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא, אבל הני לא חזי לכסות, שאם יפלו

1715ישתברו (ר"ן)).

1716[2211] רז"ה שם (ולא חזו למידי

1717אפילו לכסויי בהו מנא כשרגא דנפטא, משום דחס עלייהו שלא יפלו וישתברו).

1718[2212] גמרא שם (והא קא מבטל כלי

1719מהיכנו (כרים וכסתות כשמניחן תחת דבר שאין ניטל מבטלן מהיכנן, דשוב לא יטלם משם,

1720ודמי לסותר, רש"י). בשליפי זוטרי (משאות קטנים, ששומט הכר מתחתיהם ונופלין על

1721הכר השני, וכן עד שמגיען לארץ, רש"י)). טור ושו"ע שם (ודוקא במשאות

1722קטנים, שיכול לשמטן מתחתיהן).

1723וכיון שלא ביטל הכלי מהיכנו אלא לפי שעה, התירו לו במקום הפסד,

1724כדלקמן סכ"ו (ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה שלא במקום הפסד), ושם

1725נסמן (הערה 2224).

1726ומה שכתב כאן במוסגר (לכשירצה), תתבאר מסקנת הפוסקים בקונטרס

1727אחרון ס"ק יא, שאין צריך לשמטן בפועל, אלא סגי במה שיכול לשמטן לכשירצה.

1728[2213] מ"א ס"ק יד (ולא נאסרו מטעם

1729בסיס לדבר האסור, כיון שלא היו עליהן בין השמשות (עיין סי' ש"י ס"ג)). והוא

1730כדלקמן סי' שי סי"א (כל דבר האסור בטלטול שהניחו מבעוד יום על גבי דבר המותר

1731בטלטול על דעת שישאר מונח שם בשבת, שנעשה ההיתר בסיס להאיסור ונאסר בטלטול ... אבל

1732אם לא היו המעות עליה בין השמשות אלא לאחר כך ... מותר לטלטלה אם ניטלו המעות

1733מעליה, הואיל ולא היתה מוקצה בבין השמשות), ושם נסמן (הערה נו).

1734וכן הוא לעיל סי' רסה ס"ה (ואין הכלי נעשה בסיס

1735לדבר האסור, כיון שלא היה האיסור בתוכו בבין השמשות), ושם נסמן (הערה 1999).

1736[2214] כדלעיל סי' רסה ס"ג

1737(וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי), ושם נסמן (הערה 1988).

1738ואף שבשקים קטנים הי' ביטול כלי מהיכנו

1739לפי שעה, שהתירו במקום הפסד; כאן שהם שקים גדולים הרי זה ביטול כלי מהיכנו לכל

1740השבת.

1741[2215] רמב"ם פכ"א ה"י (היו

1742השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהם, פורק בנחת). טור ושו"ע שם (פורקן

1743בנחת שלא ישברו).

1744וראה לקמן סי' שה סכ"ד (ואם יגיע לו הפסד אם יפול המשוי,

1745נתבאר בסימן רס"ו).

1746[2216] והיינו שאף שהתירו להתיר

1747החבלים עד שיפול המוקצה, היינו דוקא כשאינו נוגע במוקצה עצמו, שהתירו טלטול מן הצד

1748(כדלעיל הערה 2207),

1749משא"כ כאן שנוגע במוקצה ומנענעו בנחת עד שיפרק מהחמור.

1750[2217] מ"מ שם (שהוסיף רבינו להתיר בשקים

1751גדולים הפריקה בנחת, שמפני הפסד מרובה התירו לטלטל). מ"א ס"ק יד

1752ד"ה כללא (ופריקה בנחת עדיף מביטול כלי לכל השבת, כמ"ש המ"מ).

1753ואף שלענין טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה, הובאו ב' דעות לקמן

1754סי' שלד ס"ב (שלא גזרו כלל על טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה אלא אם כן אפשר

1755להציל בענין אחר ... יש אוסרים טלטול מוקצה, ואפילו במקום הפסד מרובה ואי אפשר

1756להציל בענין אחר. וכן עיקר). ובסי' שא סל"ט פסק בפשיטות כדעת האוסרים (ואפילו

1757לטלטל המעות להצניעם באיזה מקום באותה חצר אסור, שלא התירו שום שבות גמור משום

1758הפסד מרובה).

1759מכל מקום התירו פריקה בנחת שהוא טלטול קצת, משום הפסד מרובה.

1760וכעין זה התירו טלטול קצת בבעלי חיים, כדלקמן סי' שח סע"ט

1761(כל בהמה חיה ועוף מדדין אותם ברשות היחיד, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדין ומסייען

1762ומנענע רגליהן שילכו, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, שמוקצים הם

1763ואסורים בטלטול. ואף על פי שכל מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו כך אסור לטלטל מקצתו,

1764אעפ"כ התירו לו לדדות אותם משום צער בעלי חיים, אם הבעלי חיים צריכים לכך).

1765[2218] מ"א שם (והוי יודע שעכ"פ

1766אסור לסמוך עליה כשפורק, דהוי משתמש בבעלי חיים).

1767[2219] סעיף כג (אין רוכבים על גבי בהמה ולא

1768נתלים עליה ולא נשענים עליה, שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר), וסכ"ה (וצריך

1769ליזהר כשפורק המשוי שלא יסמוך עצמו לצדי הבהמה).

1770[2220]

1771מ"מ שם (שמפני הפסד מרובה התירו ... אפילו בטול כלי מהיכנו, זהו דעתו

1772ז"ל(. מ"א שם ד"ה כללא (ואפילו

1773ביטול כלי מהיכנו ... שרי במקום הפסד מרובה).

1774[2221] רמב"ם שם (ומכל מקום לא יניחן שם

1775על גבי בהמה, משום צער בעלי חיים). שו"ע שם (ולא יניחם על הבהמה, משום צער בעלי

1776חיים).

1777וכן הוא לקמן סי' שה סכ"ד (ואינו רשאי להניח

1778המשוי עליה עד למוצאי שבת, מפני צער בעלי חיים)

1779[2222] גמרא קכח, ב (סבר מבטל כלי

1780מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן), ופרש"י (שנאמר

1781עזוב תעזוב עמו, ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים). ב"מ לב, ב (מדברי

1782שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא). מ"א סי' שה ס"ק יא (צער בעלי חיים,

1783דהוא דאורייתא, ודחי ביטול כלי מהיכנו, דהוא דרבנן).

1784וכן הוא לקמן סי' שה סכ"ו (לא גזרו חכמים על זה במקום צער

1785בעלי חיים, שצער בעלי חיים הוא מן התורה), וסכ"ט (צער בעלי חיים שהוא מן

1786התורה). הל'

1787עוברי דרכים וצער בעלי חיים ס"ד (שאסור מן התורה לצער כל בעלי חיים בידים).

1788הל' מציאה ופקדון בקונטרס אחרון ס"ק ח (שצער בעלי חיים דחי איסור דרבנן).

1789[2223]

1790גמרא שם (מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות, מתיר את החבלים והשקין נופלין

1791ואע"פ שמשתברין. התם בכולסא), ופרש"י (חתיכות רחבות של זכוכית, שאינם

1792כלים ועושין מהן חלונות, וכיון דליכא פסידא בשבירתן וסופן להחתך בחתיכות קטנות, לא

1793שרו להביא כרים ולהניח תחתיהן). רמב"ם פכ"א ה"י (היתה טעונה עששיות

1794של זכוכית מתיר השקים והן נופלין, שאף על פי שישברו אין בכך הפסד גדול, שהרי הכל

1795להתכה עומד, ולהפסד מועט לא חששו). מ"א סקי"ד (אבל אם הם חתיכות זכוכית

1796רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן, אסור להניח כרים תחתיהן, משום שמבטלן

1797לשעתן. וכ"כ הרמב"ם פכ"א).

1798ומה שהשמיטו הלכה זו ברי"ף

1799ורא"ש וטור ושו"ע, יתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק יא.

1800[2224]

1801רשב"א קנד, ב ד"ה והא (דלא התירו אפילו ביטול לשעתו אלא להצלת הפסד

1802מרובה). מ"מ פכ"א ה"י (כתב הרשב"א ז"ל יראה לי שלא התירו

1803אפילו בטול לשעתו אלא בהפסד מרובה). ר"ן סו, ב ד"ה ואחרים (אפילו לבטל

1804כלי מהיכנו למקצת שבת נמי אסור, אלא דהכא משום פסידא הוא דשרינן, כיון דלא מבטל

1805ליה לכולי יומא). ונזכר גם בקונטרס אחרון סוף ס"ק ב (הפסד מרובה ... לענין ביטול כלי למקצת השבת בפכ"ד דשבת, עיין שם

1806בר"ן).

1807וכן הוא לעיל סי' רסה סוף ס"ז (ואסור

1808לבטל כלי מהיכנו, אפילו לפי שעה, שלא במקום הפסד מרובה, כמ"ש בסימן רס"ו).

1809לקמן סי' שי ס"י

1810(ואסור לבטל כלי מהיכנו, אפילו לפי שעה, אלא במקום הפסד מרובה, כמו שנתבאר בסי'

1811רס"ה ורס"ו).

1812וכאן נתבאר כדברי הר"ן דלעיל,

1813שבמקום הפסד התירו ביטול כלי מהיכנו לפי שעה.

1814*

1815וכל זה כשמבטלו מהיכנו עכ"פ לפי שעה, אבל אם יכול לנערו

1816מיד, לא הוי ביטול כלי כלל, ומותר בכל אופן, כדלעיל סי' רסה ס"ה (והערה 1996), לקמן סי' שח סע"ח (והערה תקלא).

1817ונתבאר כאן בקונטרס אחרון ס"ק יא ד"ה וכמו שכתבו התוס' (שכן היא דעת

1818התוס'), וד"ה והנה המג"א (שגם הר"ן והמ"א מסכימים לזה).

1819[2225] שזה לא התירו אלא במקום הפסד מרובה,

1820כדלעיל (הערה 2217).

1821[2226] ביצה טו, א (היה בא בדרך ותפילין בראשו

1822ושקעה עליו חמה, מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. היה יושב בבית המדרש ותפילין

1823בראשו וקדש עליו היום, מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו). טור ושו"ע ס"י (חשכה

1824לו בדרך ותפילין בראשו, או שיושב בבית המדרדש בשדה וחשכה לו, מניח ידו עליהם עד

1825שמגיע לביתו).

1826[2227] כדלקמן סי' שא ס"ג (אם יצא לבוש

1827בתפילין, פטור אבל אסור מדברי סופרים ... גזירה שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויסירן

1828מעליו וישכח ויביאן בידו ד' אמות ברשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, כדי

1829להצניען).

1830[2228]

1831רש"י שם ד"ה מניח (חכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש ... ומשום

1832בזיון). ט"ז סק"ה (והתירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש משום בזיון).

1833מ"א סקט"ו (ומשום בזיון התפילין שלא יניחם בשדה, התירו לו להביא דרך

1834מלבוש לעיר (רש"י)).

1835והיינו כשהוא במקום המשתמר מכלבים ואינו משתמר מגנבים, אבל אם

1836הוא במקום שאינו משתמר אף מכלבים, אזי אף אם מצאן בדרך מותר לו להלבישן ולהביאן,

1837כדלקמן סי' שא סנ"א (מי שמצא תפילין בשבת ברשות הרבים או בשדה או בכל מקום

1838שאינן משתמרים מכלבים וכיוצא בהם ויכולין לבא לידי בזיון, כיצד יעשה, אם יש בהם

1839רצועות קשורות שיכול ללבשן, יכניסן לעיר זוג זוג, דהיינו שילבישן כדרכן בחול

1840תפילין של יד על זרועו ושל ראש על ראשו ונכנס), ושם נסמן.

1841[2229]

1842רש"י שם ד"ה בבית המדרש (בשדה היה ואינו משתמר).

1843וכן הוא לקמן סי' רסח סי"ג (שבתי

1844כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצוים מזיקים). הל' תלמוד תורה פ"ג ה"ג

1845(בית המדרש שהיה בשדה בימיהם).

1846[2230]

1847גמרא שם (מניח

1848ידו עליהן עד שמגיע לביתו), ופרש"י (שלא יראום). טור ושו"ע שם (מניח ידו

1849עליהן עד שמגיע לביתו). לבוש ס"י (שלא יראום בני אדם ויאמרו שהוא מניח תפילין

1850בשבת למצוה) ט"ז שם (שלא יראום). מ"א שם (מפני הרואים).

1851[2231] ברייתא וגמרא שם (עד שמגיע לבית הסמוך

1852לחומה (משנכנס לעיר יתנם בבית הראשון, ולא יוליכם עד ביתו, רש"י) ... הא

1853דמינטרא). טור ושו"ע שם (ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו, מניחן שם).

1854וכן הוא לקמן סי' שא סנ"א (וחולצן בעיר (בחצר

1855החיצונה שהוא מקום המשתמר ראשון), וסנ"ב (עד

1856שיגיעו לחצר החיצונה של עיר שהוא מקום המשתמר הראשון).

1857וראה קונטרס אחרון ס"ק ט, שלפעמים יש מקום להסתפק בזה.

1858[2232] סעיף ד (היה בא בדרך ותפילין בראשו

1859ושקעה עליו חמה ... להניח תפילין לכתחילה בלילה. וכן היושב בבית המדרש ותפילין

1860בראשו וקידש עליו בערב שבת ויום טוב שאין זמן תפילין ... מניח ידו עליהן עד שיבא

1861לביתו, שמשום בזיון התפילין התירו להכניסן דרך מלבוש לעיר. ואם יש בית קרוב לחומה

1862שמשתמרין שם, חולצן ומניחן שם ולא ילך בהן יותר בעיר, בין בלילי שבתות ויום טוב

1863בין בלילי החול).

1864והיינו שהלכה זו היא הן בשבת (שאינו זמן תפילין) והן בחול

1865(שלילה אינו זמן תפילין).

1866[2233] תוכן המשך הדברים בקונטרס

1867אחרון זה:

1868בפנים

1869ס"ד הובאו דברי המ"א, שאם החמור אינו שלו, יניחנו עליו, ולא יתננו

1870לנכרי.

1871אבל

1872לא הובאו סוף דברי המ"א, שאם שכרו מהנכרי, יש אומרים שמצוות שביתת הבהמה

1873עליו, ויתננו לנכרי.

1874כיון

1875דקיי"ל ששכירות לא קניא אפילו לחומרא, ואם יתננו לנכרי, תהי' חומרא דאתי לידי

1876קולא.

1877לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

1878ע' תקצו. כנישתא דבי רב ע' תקסט.

1879[2234] סק"א (ומיהו אם שכרו מהעכו"ם,

1880יש אומרים דמצווה [על שביתתו] ... כששכר החמור).

1881[2235] ס"ח (ישראל ששכר בהמה מנכרי, יכול

1882לחזור ולהשכירה או להשאילה לנכרי אחר, דכיון שאין גוף הבהמה שלו אינו מצווה על

1883שביתתה. ויש מי שאוסר להשאילה ... וטוב לחוש לדבריו), ושם נסמן (הערה נ).

1884[2236] קונטרס אחרון סק"ג, שהאריך להוכיח

1885דקיי"ל ששכירות לא קניא, אלא שטוב לחוש לדברי האוסרים.

1886[2237] אם יתננו לנכרי שיוליכנו.

1887[2238] וכן מסיק הפרמ"ג

1888א"א שם (ומכל מקום שם משמע דרק חומרא בעלמא, אם כן טוב יותר באפשר ליתן על

1889החמור של עכו"ם, מלעבור אמירה לעכו"ם שבות).

1890[2239] תוכן המשך הדברים בקונטרס

1891אחרון זה:

1892בפנים

1893ס"א נתבאר, שהתירו להוליך באיסור מדברי סופרים, כדי שלא יבא להוליך באיסור של

1894תורה. ובפנים ס"ו נתבאר, שכן הוא גם בכרמלית.

1895ואף

1896שבכל אופן לא יבא לידי איסור של תורה, מכל מקום התירו איסור קל מדברי סופרים, כדי

1897שלא יבא לאיסור חמור מדברי סופרים, וכדי שלא יבא להרבה איסורי דברי סופרים.

1898ומכל

1899מקום לא התירו איסור רכיבה בשבת, כדי שלא יבא להוליכו בעצמו בכרמלית, כי מה הפרש

1900יש בין איסור רכיבה לבין איסור כרמלית.

1901ומוכיח

1902כל זאת מדברי הפוסקים כאן ובסי' שי"א וסי' שלד.

1903ומה

1904שמצינו בכמה מקומות שלא התירו איסור דברי סופרים אלא כדי שלא יבא לאיסור

1905מדאורייתא.

1906היינו

1907במקום שאינו אלא חשש שמא יזדמן לו איסור דאורייתא להציל את ממונו, שבזה לא התירו

1908אלא משום איסור דאורייתא.

1909משא"כ

1910במקום שאם לא נתיר לו איסור דברי סופרים קרוב לודאי שיעבור על איסור חמור, בזה

1911התירו אף משום איסור חמור מדברי סופרים

1912ונתבאר

1913שחשש זה הוא כשהוא בהול על ממונו, ושמא יזדמן לו אופן הצלת ממונו על ידי איסור

1914דאורייתא.

1915ואם

1916אינו בהול, וגם אינו קרוב לודאי שיעשה באיסור חמור יותר, לא התירו כלל מחשש שמא

1917יעשה באיסור.

1918אמנם

1919אין הכרח לזה, ואפשר שהתירו אף באינו בהול, כגון שמתיירא שלא יגזלו ממנו מעותיו.

1920משא"כ בחשש הפסד מאכלים, בודאי לא התירו מחשש שמא יעשה

1921באיסור.

1922לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

1923ע' תקצו ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקע ואילך. ביאורי השלחן ע' קצז.

1924[2240] זה שלא התירו רכיבה בשבת

1925כדי שלא יבא להוליכו בעצמו בכרמלית, נלמד ממה שמסיק המ"א דמשום הפסד האוכף

1926אין מתירים הרכיבה.

1927[2241] המ"א סק"ז הביא את דברי

1928הגהות מרדכי פב, ג (אני מצאתי דהרוכב על הסוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב ולבא ...

1929ולאבא מורי ה"ר מרדכי ז"ל נראה דלא ירכוב, ויזרוק האוכף, דמשום הפסד

1930מועט דאוכף לא נתיר לו לעבור על גזירת חכמים דאין רוכבין על גבי בהמה). וכתב על זה

1931המ"א שם (ושמע מינה דאם האוכף שוה הרבה אפשר דמותר לרכוב, וצ"ע, דלא

1932מצינו זה בשום מקום. ועיין סי' של"ד ס"ב).

1933[2242] במ"א שם סק"ג (כדי שלא יבוא

1934לידי איסור דאורייתא כמ"ש רסי' רס"ו, משא"כ כאן ... אפילו יוציאנו

1935ליכא איסורא דאורייתא, שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה (טור). ואם כן מי שהחשיך נמי

1936אסור בזמן הזה. וצריך עיון). וכן הוא במ"א כאן בס"ק ג (ועיין מ"ש

1937סי' של"ד ס"ב דיש אומרים דבזמן הזה דליכא רשות הרבים, אסור).

1938[2243] בטור סי' שלד (ונראה לי שהוא אסור, שלא

1939התירו ... אלא כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא לטלטלו בהדיא, אבל הכא ... אפילו

1940אם מוציאו אין בו איסור דאורייתא לדידן שאין לנו רשות הרבים).

1941[2244] ס' התרומה סי' רכו (אם

1942רואה באים מושלים ליקח בשבת מעות שבתוך תיבתו, יכול ליטלם ולהצניעם במקום אחר,

1943אעפ"י שמוקצים הם, וגדולה מזו אמרו להוליך פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך

1944לו).

1945והיא דעה הראשונה בשו"ע סי' שלד

1946ס"ב (יש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאונסים

1947הבאים לגזלם, דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה. ויש אוסרים).

1948[2245] סק"ג (והב"ח הכריע

1949כהמתירין. ומכל מקום נראה לי דדוקא מפני הלסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול

1950וחיישינן שיבא לידי איסור דאורייתא).

1951והוא בב"ח שם (אי לא שרית ליה להציל ממונו שיש בו איסור

1952מוקצה שהוא קל, אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואתא לחפור בקרקע במזיד ולהטמין

1953ממונו שם להצילו מפני הדליקה או מן האנס).

1954[2246] סק"ב (ואין מזה

1955תפיסה על בעל התרומה, דגם

1956כאן יש חשש איסור גדול, דשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון).

1957וכן הוא לקמן שם ס"ב (יש אומרים שמותר להציל מעות וכיוצא

1958בהם מפני הדליקה או מפני הליסטים, לפי שאדם בהול על ממונו ובודאי יצילם מהפסד, ואם

1959לא נתיר לו להציל על ידי טלטול מוקצה, יבא לידי איסור חמור שיכבה הדליקה או שיחפירם

1960ויטמינם בקרקע וכיוצא בענין זה).

1961[2247] שלא יבוא לחפור בקרקע

1962(כדי להטמין שם), שהוא איסור דאורייתא.

1963[2248] שהוא איסור דרבנן, כי אין

1964לנו עתה רשות הרבים.

1965יוצא אם כן, שהן לדעת האוסרים שם (שלא

1966התירו שם, כיון שאין שם אלא חשש איסור דרבנן), והן לדעת המתירים שם (כיון שיש שם

1967חשש איסור דאורייתא), אין להתיר כאן (שכאן אינו אלא חשש איסור דרבנן).

1968[2249] שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, והיא שמירה מעולה.

1969[2250] עד כאן נתבארה שיטת

1970המ"א, שבזמן הזה שאין לנו רשות הרבים, אין להתיר ליתן כיסו על החמור.

1971עתה

1972בא לבאר הטעם שנפסק בפנים ס"ו שגם בזמן הזה יש להתיר ליתן כיסו על החמור; אלא

1973שמכל מקום לא התירו לו לרכוב על החמור.

1974[2251] ד"ה ונראה לי (והגאון מהר"ר

1975יצחק אבוהב ז"ל כתב ... לפי שבהוצאה לכרמלית יש בו טלטול ויש בו הולכת ארבע

1976אמות, וזה אסור יותר מכשאין בכאן אלא טלטול לבדו עכ"ל).

1977[2252] סק"ג (איכא למיחש דיעבור כמה

1978איסורא דרבנן, דאפילו ליכא עכשיו אלא כרמלית, מכל מקום איכא טלטול בכרמלית וגם

1979מטלטל וגם מטלטל [אוצ"ל: איכא טלטול, וגם מטלטל בכרמלית] ארבע אמות, וכמו

1980שכתב ב"י בשם מהר"י אבוהב).

1981[2253] כדלקמן סי' שה סכ"ג (אין רוכבים

1982על גבי בהמה ... שמא יבא לחתוך זמורה מאילן המחובר כדי להנהיג בה הבהמה שרוכב עליה).

1983[2254] "היה עומד ברשות

1984היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים ... במזיד, אסור אפילו להחזירה לאותו חצר

1985... אבל אם הוציאה לכרמלית בכל גוונא מותר להחזירה".

1986ואף שנפסק לקמן סי' שמח ס"א (היה

1987עומד ברשות היחיד והוציא ידו מליאה פירות לרשות הרבים בתוך עשרה (או אפילו

1988לכרמלית) אסור להחזירה).

1989מכל מקום מוכיח כאן "לפי דעת

1990השו"ע", שאיסור רכיבה חמור יותר מאיסור כרמלית.

1991וגם לדידן שאין הפרש בינם, נתבאר בפנים

1992ס"ו (ומה הפרש לנו בין איסור הרכיבה ובין איסור הכרמלית, שניהם הם מדברי

1993סופרים).

1994[2255] ס"א (עלה באילן בשבת, בשוגג מותר

1995לירד, במזיד אסור לירד). וכן הוא לקמן שם ס"ב (אם עלה משחשכה במזיד קנסוהו

1996חכמים להיות שם כל השבת ואסור לו לירד).

1997וכשם שעליה באילן חמור יותר מטלטול בכרמלית, כן הוא גם ברכיבה

1998שדומה לאיסור עליה באילן, ששניהם נאסרו משום גזירה שמא יתלוש, כדלקמן שם ס"א

1999(גזרה שמא יעלה ויתלוש ממנו פירות או עלין או ענפים).

2000[2256] שאף שהמ"א בסי' שלד

2001ס"ק ג מסתפק בזה, וכותב (ואם כן מי שהחשיך נמי אסור בזמן הזה. וצריך עיון).

2002מכל מקום משמעות כל האחרונים להתיר

2003כדברי הב"י בשם מהרי"א והעולת שבת שהובאו לעיל.

2004[2257] סק"ו (כיון דמילי דרבנן נינהו,

2005הסומך להקל לא הפסיד, כן נראה לי).

2006וקאי על ההלכה בשו"ע סי"א (היתה חבילתו מונחת על

2007כתיפו וקידש עליו היום, רץ תחתיה עד ביתו), וסי"ב (יש אומרים דדוקא בחבילה

2008התירו לעשות כן, אבל לא בכיסו, ויש אומרים דהוא הדין לכיסו).

2009רואים מכך שאף בכרמלית התירו לרוץ, מטעם שאם לא נתיר לו

2010יוליכנו בידיו בכרמלית.

2011[2258] "ולדידן דאין לנו רשות

2012הרבים גמורה, אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין. שלטי גבורים".

2013[2259] "ואם הוא בשוק, או

2014במקום שאין עירוב".

2015[2260] שבת סו, א אות ג (ולדידן דלית לן רשות

2016הרבים אלא כרמלית, אפשר דבכל ענין שרי).

2017וכן הוא בפנים סי"ג (ואם אינו יכול

2018להוליכה פחות פחות מד' אמות ...יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו ... ובזמן הזה שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית, יש להתיר).

2019והיינו אף שכל ההיתר בזה הוא, כמבואר

2020בשלטי הגבורים שם (דלעולם יש סברא לומר, דאי לא שרית ליה איסורא זוטא, עביד איסורא

2021רבה).

2022[2261] "יטלטלנו פחות פחות

2023מד' אמות ... ברשות הרבים או כרמלית". הרי שגם בכרמלית התירו טלטול פחות פחות

2024מד' אמות, כדי שלא יוליכנו בידיו בכרמלית.

2025[2262] עתה מוכיח, שאף שהובא

2026לעיל מהמ"א שמסתפק אם להתיר כאן גם בכרמלית, מכל מקום יש להוכיח שמסקנתו היא

2027להתיר אף בכרמלית.

2028[2263] "ועיין מ"ש סי'

2029של"ד ס"ב, דיש אומרים דבזמן הזה דליכא רשות הרבים, אסור"

2030[2264] סק"ג (ואם כן מי שהחשיך נמי אסור

2031בזמן הזה, וצ"ע. והב"ח הכריע כהמתירין).

2032[2265] סוד"ה וכתב (ולדעתינו הענייה

2033העיקר הוא כדברי המתירים).

2034[2266] כמועתק לעיל (הערות 2245-2246), שלא התירו אלא מטעם שמא יבוא לעשות

2035איסור דאורייתא, משא"כ כאן שאין לחוש אלא שמא יוליכנו בכרמלית.

2036[2267] כמועתק לעיל (הערה 2252), שהתירו באיסור דרבנן כדי שלא ירבה

2037באיסורי דברי סופרים.

2038[2268] "דהא איתא פרק מי שהחשיך דגם במקום דליכא

2039איסור דאורייתא אנו רואין לחוש שלא יבוא לידי איסור היותר גדול ... והוא דבר מסתבר,

2040שיש לנו לתקן דלא יבא לידי איסור חמור אף על פי שהיא דרבנן, ויעשה איסור קל דרבנן

2041משום פסידא".

2042והיינו שכשם שהתיר העולת שבת כדי שלא

2043ירבה באיסורי דברים סופרים, כן מתיר הט"ז כדי שלא יבא לידי איסור חמור מדברי

2044סופרים.

2045וכדלקמן בסמוך, דכיון שמתירים איסור דרבנן הקל משום "איסור

2046חמור של מדברי סופרים, ואם כן יש לומר דהוא הדין נמי ל[ר]יבוי איסורי דברי סופרים".

2047[2269] ס"ו במוסגר (ומוטב

2048להתיר לו מעט מדברי סופרים משיעבור על הרבה מדברי סופרים בזדון).

2049[2270] כדלקמן שם ס"א (אף

2050על פי שהמת הוא מוקצה ואסור בטלטול, אעפ"כ אם הוא מוטל במקום שירא עליו מפני

2051הדליקה מותר לטלטלו כדי להצילו, שהתירו חכמים איסור טלטול, כדי שלא יבא לידי איסור

2052חמור לכבות את הדליקה, מפני שהוא בהול על מתו שלא ישרף), והיינו אף שכיבוי הדליקה

2053אינה אלא איסור מדברי סופרים, מכל מקום הוא איסור חמור יותר מטלטול מוקצה.

2054[2271] וכן הוא לקמן סי'

2055ערה בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע בסי' שי"א, דמלאכה שאינה צריכה לגופה

2056לא דמי לשאר איסור דרבנן). לקמן סי' שטז סי"ט (שאינו צריך לגופו ... לא

2057התירוה משום צער בעלמא, הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם צריך לגופה). סי' שלד

2058ס"ב (ואם לא נתיר לו להציל על ידי טלטול מוקצה, יבא לידי איסור חמור,

2059שיכבה הדליקה).

2060[2272] שמתירים איסור מדברי

2061סופרים, כדי שלא יבוא לריבוי איסורי דברי סופרים.

2062[2273] אחרי שהוכיח שמתירים

2063איסור דברי סופרים, כדי שלא יבא לאיסור חמור יותר מדברי סופרים, או כמה איסורים

2064מדברי סופרים.

2065בא

2066לבאר מה שהביא לעיל בתחלת הקונטרס אחרון, שבכמה מקומות לא התירו איסור דברי סופרים

2067אלא: (א) כשהוא בהול. (ב) משום חשש שמא יבא לאיסור מדאורייתא.

2068ומבאר

2069שהחילוק הוא בין אדם בהול על ממונו, שחוששים שמא יזדמן לו איסור דאורייתא להציל את

2070ממונו, שבזה לא התירו אלא משום איסור דאורייתא.

2071לבין

2072המקומות, שאם לא נתיר לו איסור דברי סופרים, קרוב לודאי שיעבור על איסור חמור,

2073שבזה התירו (א) אף כשאינו בהול. (ב) אף משום איסור חמור מדברי סופרים.

2074[2274] הטור וט"ז ומ"א שם, כמועתק

2075לעיל (הערות 2242-2246), שלא התירו לטלטל ולהצניע, אלא כשיש

2076חשש שיבוא לידי איסור דאורייתא.

2077[2275] בט"ז שם ס"ק ב

2078(דגם

2079כאן יש חשש איסור גדול, דשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון).

2080[2276] שיש שם עוד אופן שיכול

2081להציל המעות בלי איסור דאורייתא, וכדלקמן שם ס"ב, במוסגר (ואף שיכול להצילם

2082בלבד, מכל מקום מחמת שהוא בהול ונחפז בהצלתם, ימהר להצילם בכל הצלה שתזדמן לו יותר

2083במהרה, אף שהיא באיסור חמור, כי יאמר איך שאציל לא אציל בהיתר, משא"כ כשהתירו

2084לו להציל על ידי טלטול לא יציל על ידי איסור חמור).

2085הרי שיש אופן להצילם בלי איסור

2086דאורייתא, ואין זה אלא חשש שמא תזדמן לו יותר במהרה הצלה באיסור דאורייתא.

2087וכעין זה לקמן סי' שא ס"מ

2088(שכיון שהוא בהול

2089ונחפז בהצלתם, ימהר להצילו בכל הצלה שתזדמן לו יותר במהרה, כי אומר בלבו האיך

2090שאעשה לא אעשה בהיתר, משא"כ כשהתירו לו חכמים להציל על ידי איסור של דבריהם,

2091לא יציל על ידי איסור של תורה).

2092[2277] כלומר, להקל באיסור (נתינה לנכרי וכיו"ב)

2093על ידי טורח העיון מה הוא איסור חמור ומהו איסור קל.

2094[2278] כדאמרינן ב"ק קיח, ב. ב"מ

2095כא, ב (אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה).

2096[2279] שאם נתיר לו באופן מסוים,

2097יעשה באופן של היתר.

2098[2280] מה שיעדיף ללכת להחביאה

2099במחבוא שלו, כי אפשר שעל ידי חפירת מקום מחבוא במקומו יתעכב יותר. או יבחינו בו

2100הליסטים בחפירתו.

2101[2281] שמסתמא ילך מיד לביתו

2102להחביאו שם, שלא ירויח כלום בטורח מלאכת החפירה במקומו.

2103[2282] אלא שמחמת שהוא בהול על

2104ממונו, יצילנו במזיד באופן האסור.

2105[2283] כיון שכל החשש הוא רק

2106מספק, אין חוששים לו באיסור מדברי סופרים (שהרי ספק דרבנן להקל), אלא באיסור

2107דאורייתא. וכדלקמן

2108בסי' שא ס"מ (יציל על ידי איסור של תורה).

2109[2284] ומה שאנו מתירים כדי שלא

2110יבא לכבות, אף שאינו אלא איסור מדברי סופרים; היינו כיון שגם זה קרוב לודאי שיכבה,

2111"דהכיבוי יפה לו יותר", שבזה התירו אף משום כיבוי, שהוא איסור חמור

2112מדברי סופרים, כדלעיל

2113(למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ... איסור חמור

2114של מדברי סופרים),

2115ושם נסמן (הערה 2271).

2116וכן נתבאר לקמן סי' שלד ס"ב (ואם לא נתיר לו

2117להציל על ידי טלטול מוקצה, יבא לידי איסור חמור שיכבה הדליקה), וכן בסי' שיא ס"א (שהתירו לו חכמים

2118איסור טלטול, כדי שלא יבא לידי איסור חמור לכבות את הדליקה).

2119[2285] כדלעיל סי' רעח ס"א

2120(ואם כבה פטור, מפני שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה).

2121[2286] שאף אם לא היינו מתירים

2122לו לעשות את האיסור הקל, היה עושה את האיסור הקל בעצמו. מכל מקום אין מתירים לו

2123לעשות את האיסור הקל (משום שמא ירבה באיסורי דברי סופרים), אלא "תהא ידינו

2124מסולקת הימנו".

2125[2287] שאין גוזרים גזירה

2126לגזירה.

2127[2288] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל יב וכלל

2128קב.

2129[2289] ולכן התירו כאן אף בדרכים

2130שלנו, שאין להם דין רשות הרבים גמורה, אלא כרמלית.

2131[2290] שאם הוא קרוב לודאי

2132שכשנאסור לו ילך עם כיסו כדרכו בחול, אזי התירו (א) אף כשאינו בהול. (ב) אף בחשש

2133איסור חמור מדברי סופרים.

2134ואם אינו אלא חשש שמא יזדמן לו לעשות

2135באיסור, אזי לא התירו אלא: (א) כשהוא בהול. (ב) ויש חשש שיזדמן לו להצילו באיסור

2136דאורייתא.

2137[2291] הל' שבת סי' כח (מהר"י סג"ל

2138התיר לשאת אצלו בשבת מטבע זהובים מנוקבין בכל שהו בשעת הסכנה, אך לא יוציאם חוץ

2139לעירוב. ויש אומרים שהתירן בכה"ג גם בשאין מנוקבין. אמר מהר"ש בשעת הזעם

2140שמתייראין שעבדי המושל יבאו ויחטפו את אשר לו, מותר לישראל לטלטל מעותיו ואפילו

2141מחוץ לעירוב, דכל מבואות שלנו אינן רשות הרבים גמורה).

2142וכתב על זה במ"א שם (ואם כן מה שכתב בתחלה שלא יוציאם חוץ

2143לעירוב, מיירי שלא בא שום אדם לגזול, ואם כן לא שייך לומר שהוא בהול, רק שהוא שעת

2144הסכנה, ואם ירגישו העכו"ם במעותיו יגזלוהו או יסתכן).

2145וכן הוא לקמן סי' שא ס"מ, במוסגר (וכל זה כשההפסד הוא בא

2146בענין שאין נבהל כל כך בשבילו, ואינו נחפז כל כך מחמתו להצלת ממונו, כגון זה ששובת

2147בין הנכרים שמתיירא שלא יגזלו ממנו מעותיו, שאינו בהול כל כך כשאין מתירים לו לצאת

2148בהם מביתם, כיון שעדיין אין שום אדם בא לגזול ממנו).

2149[2292] ס"ק ג (נראה לי דדוקא מפני הלסטים

2150או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול וחיישינן שיבא לידי איסור דאורייתא, אבל אם ירדו

2151גשמים על הסחורה המוקצה, אסור לכו"ע לטלטל על ידי ישראל).

2152וכן הוא לקמן סי' שלד ס"ב (וכל זה בדליקה ולסטים וכיוצא

2153בזה, שהדבר בהול (ונחפז הוא) מאד (להציל מפניהם). אבל אם ירדו גשמים על סחורה

2154המוקצה, כיון שאין הדבר בהול כל כך, אין לחוש שיבא להציל על ידי איסור חמור אם

2155נאסור לו הטלטול, ולכן אין היתר בזה וכל כיוצא בזה).

2156[2293] סו, א ד"ה אלא (ובההיא דפרק נוטל (קמב,

2157ב) אף על פי שאין הדבר נחפז שיהא לבו בהול עליו ... ולענין לסטים נראין הדברים

2158שלבו של אדם בהול עליהן כדליקה, שהרי הצלתן נחפזת אפילו בלא איסור שבת)

2159[2294] ואם כן מהו הטעם שהתירו

2160כאן בהחשיך שיוליכנו באיסור של תורה, כמבואר כאן בפנים ס"א (מפני שאין אדם

2161מעמיד עצמו על ממונו, ואם לא נתיר לו טלטול המעות והולכה על ידי נכרי, שאין איסורן

2162אלא מדברי סופרים, יבוא להוליכו בעצמו ויעבור על איסור של תורה).

2163[2295] כמובא לעיל לענין גשמים שירדו על סחורה.

2164[2296] אף שאינו בהול כשהחשיך

2165עליו.

2166[2297] שאם אינו בהול לא התירו

2167כלל.

2168[2298] כדלקמן שם סל"ח (מעות התפורים

2169בבגדו, פטור, שאין דרך הוצאה בכך, אבל אסור לצאת בו מדברי סופרים ... ובמקום הפסד

2170כגון שהוא בין הנכרים ... נוהגין להקל לצאת בהם, לפי שיש אומרים שכל שבות שהוא

2171שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה), ושם נסמן. הרי שכשהוא יוצא עמם

2172לחוץ לא יבא לידי הפסד.

2173[2299] לכן לא התירו שם כשאינו

2174בהול; משא"כ כאן כשהחשיך התירו אפילו אינו בהול, שהדבר קרוב לודאי שילך עם

2175כיסו כדרכו מבעוד יום.

2176[2300] סוף ס"ב (ומטעם זה אסרו גם כן

2177אפילו לומר לגוי לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים, כיון דליכא למיחש שיבא לידי איסור

2178דאורייתא).

2179[2301] שלא התיר אלא בבהול, וכן

2180נפסק לקמן סי' שא ס"מ וסי' שלד ס"ב, כמועתק לעיל (הערות 2291-2292).

2181[2302] לחילוק זה של המ"א

2182בין בהול לאינו בהול.

2183ואפשר שאף כשאינו בהול, כגון גשמים

2184היורדים על פירותיו, גם בזה התירו לטלטלם, כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא, דלא

2185כמ"א.

2186[2303] סי' שלד סוף סק"ג (מיהו נראה לי

2187דדוקא מפני הלסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול, וחיישינן שיבא לידי איסור

2188דאורייתא, אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה, אסור לכו"ע לטלטל על ידי

2189ישראל ... וכן משמע סי' של"ח ס"ז, דאפילו פירות הראויים יש אוסרים לכסות,

2190כל שכן פירות המוקצים). והוא המובא במ"א סי' שלח ס"ק יא (ויש"ש פסק

2191כרש"י דאסור לכסותן). וקאי אמשנה ביצה לה, ב (ומכסים פירות בכלים מפני הדלף),

2192ופרש"י (ולא אמרינן טורח שלא לצורך יום טוב הוא, דשרו ליה רבנן משום הפסד

2193ממון), וברא"ש ביצה פ"ד ס"א (מתוך פירוש רש"י משמע דמכסין את

2194הפירות איירי ביום טוב).

2195ומכל זה הוכיח המ"א, שלא התירו לטלטל פירות מוקצין בשבת

2196כשיורדים עליהם גשמים, כיון שאינו בהול.

2197[2304] ד"ה ומ"ש עוד רבנו (ושמא יש

2198לומר דסבירא ליה דדברים המותרים אינם חשובים, ואי לא שרית ליה לא אתי לכבויי

2199להצילם שהרי אינם חשובים, ואי שרית ליה, מתוך שהוא טרוד בהצלה ישכח שהוא שבת ואתי

2200לכבויי, אבל מעות וכיוצא בו, אי שרית ליה להציל אפשר שישכח ויכבה ואפשר שלא יכבה,

2201ואי לא שרית ליה, מתוך שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לכבויי במזיד).

2202[2305] ס"ק ב (וחילוק זה הוא במוקצים דהם

2203חשובים ובהול עליהם, כעל מת דסי' שי"א, אבל בדברים המותרים דאין חשובים כל

2204כך, אין חשש מזיד כלל).

2205[2306] אלא כל זמן שהם פירות

2206אינם חשובים הפסד מרובה להתיר.

2207[2307] סוף סק"ו (ונראה דלא התירו כן אלא

2208בהפסד גדול, כההיא דמכס ומטבע, שהם על הרוב עסק גדול, והתירו לגמרי אף אם לפעמים

2209היא עסק קטן).

2210וכן הוא לעיל סי' רמד סי"ד (ואף אם לפעמים הוא הפסד מועט,

2211מכל מקום כיון שעל הרוב דרך להיות הפסד גדול במניעת קבלת המכס בשבתות, לא חלקו

2212חכמים והתירו לגמרי).

2213[2308] כמ"ש הט"ז שם רסק"ו (ובמכס

2214קובע לו דוקא בשבת, מכל מקום יש להתיר, מדתניא פרק מי שהחשיך דמשום פסידא שרו רבנן,

2215דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, הכא נמי לא שנא).

2216[2309]

2217שלא התירו אלא במקום שעל הרוב דרך להיות הפסד מרובה, משא"כ פירות.

2218[2310] אהא דתנן ביצה לה, ב

2219(ומכסים פירות בכלים מפני הדלף וכן כדי יין וכדי שמן), אמרינן בגמרא שם לו, א (אמר ר' יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר

2220הניטל בשבת ... סלקא דעתך אמינא להפסד מרובה (הפירות מרקיבין, רש"י) חששו,

2221להפסד מועט (גשמים הנוטפין על יין, הפסד מועט הוא, עד שתחשך ויסלקם, רש"י) לא

2222חששו, קמ"ל).

2223ולא קיי"ל כר' יצחק, כדלקמן ס"ק יא (לא

2224קיי"ל כר' יצחק),

2225ושם נסמן (הערה 2514).

2226[2311] קנד, ב (והא קא מבטל כלי מהיכנו ...

2227מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל). ואפשר שגם להצלת הפירות יתירו לבטל כלי

2228מהיכנו למקצת שבת.

2229[2312] סו, ב ד"ה ואחרים (אפילו לבטל כלי

2230מהיכנו למקצת שבת נמי אסור, אלא דהכא משום פסידא הוא דשרינן, כיון דלא מבטל ליה

2231לכולי יומא).

2232וכן הוא בפנים סכ"ו (ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו

2233לפי שעה שלא במקום הפסד), ושם נסמן (הערה 2224).

2234[2313] שם (ובולסא זו הפסד מועט שבמועטים הוא).

2235ואפשר שלהצלת הפירות יתירו לבטל כלי מהיכנו למקצת שבת.

2236[2314] שיש כמה מיני הפסד מרובה,

2237ולא התירו בזה בפירות, אלא במעות, שהוא הפסד מרובה יותר, והתירו לטלטלו, כי אם לא

2238נתיר לו, שמא יבוא לידי איסור דאורייתא אף כשאינו בהול.

2239*

2240ומכל מקום נוטה דעת רבינו לאסור בזה כדעת המ"א, כדלעיל

2241קטע הקודם, וכדלקמן סי' שא ס"מ (וכל זה כשההפסד הוא בא בענין שאין נבהל כל כך

2242בשבילו, ואינו נחפז כל כך מחמתו להצלת ממונו, כגון זה ששובת בין הנכרים שמתיירא

2243שלא יגזלו ממנו מעותיו, שאינו בהול כל כך כשאין מתירים לו לצאת בהם מביתם, כיון שעדיין

2244אין שום אדם בא לגזול ממנו).

2245והכניסו לקמן שם במוסגר, כהכלל

2246המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך

2247חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

2248וכל זה לענין מעות, משא"כ לענין

2249מאכלים, אם אינו בהול להצילם מפני הדליקה והלסטים, לדברי הכל לא התירו משום שמא

2250יבוא לאיסור דאורייתא, ולכן סתם רבינו לקמן סי' שלד ס"ב (וכל זה בדליקה ולסטים וכיוצא

2251בזה, שהדבר בהול (ונחפז הוא) מאד (להציל מפניהם). אבל אם ירדו גשמים על סחורה

2252המוקצה, כיון שאין הדבר בהול כל כך, אין לחוש שיבא להציל על ידי איסור חמור אם

2253נאסור לו הטלטול, ולכן אין היתר בזה וכל כיוצא בזה).

2254[2315] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2255אחרון זה:

2256בפנים

2257ס"י נתבאר, שאף הנותן כיסו לחרש שוטה וקטן מבעוד יום, צריך ליתן וליטול מהם

2258באופן שלא יעשו עקירה והנחה, כדברי המ"א, החולק על הרמ"א.

2259וכן

2260יש להוכיח מדברי הפוסקים לענין נותן כיסו על החמור, שאף אם נתן עליהם מבעוד יום,

2261צריך ליטול מהם כשיעמדו כדי שלא יעשו עקירה והנחה.

2262וכן

2263יש להוכיח מדעת הרמב"ם, שמצריך ליטול מהם קודם שיעמדו, והיינו שאף שלא עשה

2264עקירה, לא יעשה הנחה.

2265*

2266ולפי

2267זה יוצא, שכן הוא גם לענין ריצה, שאף אם מתחיל לרוץ מבעוד יום, לא יעשה הנחה, אלא

2268בזריקה כלאחר יד.

2269ואם

2270נזכר בשבת, לא יתחיל לרוץ, שלא לעשות עקירה בשבת.

2271ואם

2272הוא כרמלית, יש לסמוך על השלטי גבורים, שיתחיל לרוץ בשבת, ולא יעשה הנחה, אלא

2273בזריקה כלאחר יד.

2274וכן

2275הוא בפנים סי"ג.

2276לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2277ע' תרג ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקפג ואילך. ביאורי השלחן ע' רז.

2278[2316] סק"ח, שתמה על הרמ"א ס"ו,

2279שהתיר מבעוד יום בכל ענין (כמועתק לעיל הערה 2142).

2280[2317] משא"כ כשמניחו מבעוד

2281יום לא איכפת לי אם אחר כך היא עושה ההנחה.

2282ולכן סובר הרמ"א, שגם בחרש שוטה

2283וקטן, מותר ליתן להם מבעוד יום, אף אם עושה ההנחה משחשיכה.

2284[2318] על מה שכתב רש"י קנג, א (נותן

2285כיסו לנכרי, מבעוד יום), מקשה הרא"ש רפכ"ד (ולא נהירא לי ... דומיא

2286דנותן כיסו לנכרי איירי נמי אין עמו נכרי מניחו על החמור, אם כן מאי פריך בגמרא

2287והלא מחמר, ושני עלה מניחו עליה כשהיא מהלכת, בלאו הכי נמי אין כאן עקירה כיון

2288שנתנו עליה מבעוד יום).

2289[2319] בגמרא שם קנג, ב (והלא

2290מחמר, ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה. אמר ר' אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת.

2291והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים, ואיכא עקירה והנחה. כשהיא מהלכת

2292מניחו עליה, כשהיא עומדת נוטלו הימנה).

2293וכל דברי הרא"ש קאי על קושית והלא

2294מחמר, שעדיין אין הגמרא חוששת אלא על מה שמניח עליה באיסור מחמר, דהיינו אחר

2295חשיכה. משא"כ לפי המסקנא, שהגמרא חוששת גם למה שהבהמה עושה אחר כך הנחה ועקירה,

2296הרי בזה אין חילוק בין אם נתן על הבהמה מבעוד יום או משחשיכה.

2297[2320] פ"כ ה"ז (כמועתק לעיל הערה 2142).

2298[2321] סי' רכו (יתננו על הסוס מבעוד יום. ואם

2299ירצה הסוס לעכב ולעמוד, יטלנה מעליו, ולכשיתחיל ללכת יתנה עליו, כדי שלא תעשה

2300הבהמה עקירה משבא שבת).

2301[2322] רמז תמז (כלשון ס' התרומה הנ"ל).

2302[2323] לענין ריצה (שידון בו לקמן בסמוך), בפ"כ

2303אות ה (כתב בספר התרומה, ואם ירא פן יראוהו ליסטים ויגזלוהו ממנו, יניחנו עליו

2304וירוץ שלא יעמוד כלל, וכשיהיה על פתח ביתו יזרקנה כלאחר יד שם קודם שיעמוד, דהשתא

2305לא עשה איסורא, דהא מבעוד יום התחיל לרוץ בו ולא עשה עקירה משנכנס שבת).

2306[2324] פ"כ ה"ו (היתה עמו בהמה,

2307מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה,

2308וכדי שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה).

2309וכן הוא בפנים ס"ג (ולכתחלה צריך ליטלו

2310ממנה כשתרצה לעמוד קודם שעמדה, כדי שלא תעשה אפילו הנחה לעקירה הראשונה שעקר הוא).

2311הרי דלא סגי במה שהניח עליה בתחלה בהיתר, אלא צריך שגם מה

2312שהבהמה עוצרת אחר כך, לא תעשה לא עקירה ולא הנחה. ומובן אם כן שכן הוא גם אם הניח

2313עליה מבעוד יום. וכן אם נתן לחרש שוטה וקטן מבעוד יום.

2314ואם כן נפתר הספק של המ"מ בדעת הרמב"ם (כמועתק לעיל

2315הערה 2142).

2316[2325] נוטלו הימנה, גם אם נתן עליה מבעוד

2317יום, וכדלעיל (הערה 2319).

2318[2326] סו, א סוף אות ג (ספר התרומה (סי' רכה)

2319... שיכול להניחו עליו וירוץ שלא יעמוד כלל, וכשיהיה על פתח ביתו יזרקנה, כלומר

2320כלאחר יד קודם שיעמוד, דהשתא לא עשה איסורא, דהא מבעוד יום התחיל לרוץ בו ולא עשה

2321עקירה משנכנס שבת ... ודברי ספר התרומה צריכין עיון, דמשמע דאי עביד עקירה בשבת

2322שיהיה אסור, דהא קיימא לן דעקירה בלא הנחה אינה כלום). והיינו שלדעת שלטי הגבורים,

2323כיון שעשה העקירה מבעוד יום, יכול לעשות ההנחה כדרכה משחשכה.

2324אמנם לפי דעת הרמב"ם שצריך שלא

2325תהי' לא עקירה ולא הנחה, אם כן נסתלקה תמיהת השלטי גיבורים, כי אף שהעקירה היתה

2326מבעוד יום, צריך שלא תהי' הנחה בשבת, אלא בזריקה כלאחר יד.

2327ואדרבא למדנו מזה, שאם נזכר אחר שחשיכה,

2328אינו יכול לרוץ עם כיסו, כי אף שלא יעשה הנחה, אלא בזריקה כלאחר יד, עדיין אסור לו

2329לעשות עקירה בלבד.

2330וכן נפסק בפנים סי"ג (אם התחיל

2331לרוץ קודם שקדש עליו היום, שלא היתה העקירה בשבת, וכל זמן שהוא רץ אין כאן עקירה

2332והנחה, עד שיגיע סמוך לבית, ואז קודם שיעמוד לפני פתח ביתו ותיעשה הנחה צריך הוא

2333לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד).

2334[2327] של השלטי גבורים שם (ולדידן דלית לן

2335רשות הרבים אלא כרמלית, אפשר דבכל ענין שרי).

2336וכן נפסק בפנים סי"ג (ובזמן הזה שאין לנו

2337רשות הרבים אלא כרמלית, יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשכה).

2338[2328] פ"כ ה"ו (מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד

2339נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, וכדי שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה).

2340[2329] וכן נפסק בפנים ס"ג

2341(ולכתחלה צריך ליטלו ממנה כשתרצה לעמוד קודם שעמדה).

2342וכשם שאין מקפידים על הנחה לבדה; אלא לכתחלה,

2343כן יש להקל בנמצא בכרמלית משחשיכה, להתחיל לרוץ, בעקירה בלא הנחה כדרכה.

2344[2330] אם לא נרשה לו להניחו שוב

2345על הבהמה, כיון שנעשה הנחה על ידה, אזי יבוא לידי איסורא דאורייתא.

2346ראה הליכות השבת. כנישתא דבי רב.

2347[2331] ולא לסמוך על סברת שלטי

2348הגבורים (בקושיתו על ס' התרומה), להתיר אף בזה.

2349[2332] דעה הא' בשו"ע סי"ב (יש

2350אומרים דדוקא בחבילה התירו לעשות כן, אבל לא בכיסו). שהיא שיטת הר"ן (סו, ב)

2351ד"ה רץ, בשם הרמב"ן קנג, ב ד"ה הא (וראה לקמן ס"ק ד, הטעם

2352שפסק רבינו כהמתירים).

2353ולענין היתה חבילתו על כתיפו וקדש עליו היום, ראה בפנים

2354סט"ו (והערה 2167).

2355[2333] ס' התרומה שם.

2356[2334] ולא יוליכנו לביתו

2357באיסור.

2358[2335] סק"ו (כדיעה הראשונה דלא התירו

2359אלא בחבילה, ולא בכיסו. כיון דמילי דרבנן נינהו, הסומך להקל לא הפסיד, כן נראה לי).

2360[2336] סקי"ח (ולדידן דאין לנו רשות

2361הרבים גמורה, אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין, ש"ג). דמ"ש "בכל

2362ענין" פירושו אפילו נזכר משחשיכה יכול לרוץ.

2363[2337] "ונראה לי דאם מתירא

2364דהעכו"ם יקחוהו בשוק, רשאי לרוץ".

2365[2338] "צריך שיתחיל לרוץ

2366מבעוד יום, כדי שלא יעשה עקירה בשבת, כמ"ש ספר התרומה. ולדידן דלית לן רשות

2367הרבים אלא כרמלית אפשר דבכל ענין שרי".

2368וכיון שהמ"א מעתיק זאת מהשלטי גבורים, בודאי גם המ"א

2369כוונתו להתיר כשנזכר כשחשיכה.

2370[2339] כנראה צ"ל: סק"כ (ואם הוא

2371בשוק ... ונראה לי דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק, רשאי לרוץ כמו שנתבאר

2372לעיל). וקאי על מ"ש הרמ"א סי"ב (ומי ששכח כיסו עליו בשבת ... ואם

2373הוא בשוק). הרי שגם כשנזכר בשבת התיר המ"א לרוץ, בזמן הזה שאין לנו רשות

2374הרבים, אלא כרמלית.

2375וכן פירש במחצית השקל שם (מכל מקום מוכח מדברי המ"א,

2376דאפילו מתחיל לרוץ בשבת, דהוי עקירה בשבת, מכל מקום מותר, דהא השו"ע מיירי

2377ששכח כיסו עליו בשבת).

2378וכן הוא בפנים סי"ז (שכח כיסו עליו עד

2379שחשכה ... ואם מתירא שלא יגזלוהו ממנו, רשאי לרוץ עד לפני ביתו), ושם נסמן (הערה 2178).

2380[2340] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2381אחרון זה:

2382בפנים

2383סי"ג נפסק, שאם ירא מפני הלסטים, יכול לרוץ עם כיסו.

2384ואף

2385שבגמרא אמרינן היתר זה רק לענין חבילתו, ולא לענין כיסו. ובשו"ע הובאו ב'

2386דעות אם יש להתיר גם בכיסו. מכל מקום התיר בפנים בפשיטות. ומבאר שהוא מכמה טעמים:

2387(א)

2388כי השלטי גבורים כותב שיש לומר שבמקום סכנת לסטים כולם מודים להיתר.

2389(ב)

2390כי המ"א כותב, שלדידן

2391דאין לנו רשות הרבים גמורה, אפשר דלכו"ע שרי.

2392(ג)

2393הט"ז מכריע כדעת המתירים גם בכיסו.

2394ומכל

2395מקום מחלק בינם בפנים:

2396(א)

2397ברשות הרבים מתיר בכיסו בסי"ג – רק אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום.

2398(ב)

2399בכרמלית מתיר – אף אם מתחיל לרוץ משחשכה.

2400(ג)

2401בחבילה מתיר בסט"ו – אף ברשות הרבים אף אם קדש עליו היום.

2402לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2403ע' תרו. כנישתא דבי רב ע' תקפז. ביאורי השלחן ע' ריא.

2404[2341] סו, א אות ג (ומדברי הרמב"ן שהביא

2405הר"ן שם פרק מי שהחשיך גבי החבילה, נראה דלא הותר לרוץ והכיס עליו, דדוקא גבי

2406חבילה התירו מפני שיש הכירא ולא אתי למעבד עקירה והנחה, אבל גבי כיס דליכא הכירא

2407אסור. אלא שיש לומר דלא פליגי, דעד כאן לא קאמר הרמב"ן שאינו יכול לרוץ עם

2408הכיס ולהביאו לביתו בכה"ג, אלא היכא שיכול להביא לביתו בפחות פחות מד' אמות,

2409אבל אם אינו יכול להביאו לביתו פחות פחות מד' אמות, דאיכא סכנה שמא יאבד ממונו,

2410שלסטים או נכרים יגזלוה ממנו אם יביאנה בכך, נראה דגם לדידיה שרי לרוץ עם הכיס).

2411והיינו האמור ברמב"ן קנג, ב ד"ה הא (ונראה לי דדוקא

2412נקט חבילה, שהרץ בה אית ליה הכירא רבה, אבל רץ בכיס לית ליה הכיר ואסור). הובא

2413בר"ן (סו, ב) ד"ה רץ (והוי יודע דדוקא בחבילה הוא דשריא הכי, לפי שאין

2414דרכו של אדם לרוץ עמה, ומאן דעביד הכי אית ליה הכירא טובא, אבל רץ בכיס לית ליה

2415הכירא, ואסור. דאי לא תימא הכי ליתני מתני' האי תקנתא נמי בכיס ... הרמב"ן

2416ז"ל). וכן הובאו ב' הדעות בשו"ע סי"ב (יש אומרים דדוקא בחבילה

2417התירו לעשות כן, אבל לא בכיסו. ויש אומרים דהוא הדין לכיסו).

2418[2342] שאין לנו רשות הרבים.

2419[2343] סקי"ח (ולדידן דאין לנו רשות

2420הרבים גמורה, אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין, שלטי גבורים).

2421[2344] בשלטי גבורים שם מבואר רק שבכרמלית

2422מותר בכל ענין (אף משחשכה), ובמ"א הוסיף "לכו"ע", שגם

2423הרמב"ן והר"ן מודים בזה.

2424[2345] "כדיעה הראשונה דלא התירו אלא בחבילה, ולא בכיסו. כיון

2425דמילי דרבנן נינהו, הסומך להקל לא הפסיד, כן נראה לי".

2426[2346] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2427אחרון זה:

2428בפנים

2429סט"ו נתבאר שאם רץ עם חבילתו על כתיפו, אסור לכתחלה לעצור כדי לתקן משאו, אלא

2430אם כן אי אפשר לו בענין אחר.

2431ומבאר

2432שזאת כוונת המ"א שכתב כאן "ואם עמד לתקן המשאוי פטור", ולא מותר.

2433לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2434ע' תרז. כנישתא דבי רב ע' תקפח. ביאורי השלחן ע' ריב.

2435[2347] סקט"ז (ואם עמד לתקן המשאוי

2436פטור (רמב"ם פי"ג. וכן משמע מלשון רש"י)).

2437[2348] קנג, ב ד"ה רץ (וכל כמה דלא עמד

2438לפוש אין כאן עקירה לאיסור).

2439[2349] ה, ב (לכתף (לתקן משאו על

2440כתיפו, רש"י), פטור).

2441[2350] כתובות לא, סוע"א (לכתף מאי, פטור).

2442[2351] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2443אחרון זה:

2444(א)

2445בפנים סט"ז נתבאר שכל הדרכים האלו אסרו בפושע, ומבאר דהיינו כשהוציא את הכיס

2446לרשות הרבים סמוך לחשכה ואחר כך שכח להסירו ממנו ולהצניעו.

2447(ב)

2448בפנים סי"ז נתבאר שהתירו לרוץ עם כיסו עד ביתו אם מתיירא שמא יגזלוהו ממנו,

2449ומוכיח דמיירי באופן שאינו פושע. והטעם שמן הסתם אסור, כי כשהוא בתוך העיר אפשר

2450לשמרו עד למוצאי שבת ואין להתיירא.

2451(ג)

2452ואם אין לו מי שישמור, ויצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי שבת, יש להסתפק.

2453לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2454ע' תרז ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקפט ואילך. ביאורי השלחן ע' ריב.

2455[2352] בשו"ע כאן ס"ח (מי שיצא

2456מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים, לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו).

2457ונתפרש בפנים סט"ז (מי שיצא מביתו סמוך

2458לחשכה והוציא כיסו עמו לרשות הרבים ... ושכח אחר כך להסירו ממנו ולהצניעו".

2459והוא על פי המ"א ס"ק י (דאפילו הוציאו בשבת עצמו שרי

2460... והכא במזיד).

2461והיינו שמ"ש בשו"ע (אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה,

2462ושכח והוציא לרשות הרבים), פירושו שיצא במזיד מביתו לרשות הרבים סמוך לחשכה, ושכח

2463להסירו ולהצניעו.

2464ואין זה פלא לפרש כן בדברי השו"ע, כי גם האמור בשו"ע

2465סי' רנב ס"ו (לא יצא אדם ערב שבת סמוך לחשיכה במחטו בידו, ולא בקולמוסו, שמא

2466ישכח ויוציא), פירש במ"א שם ס"ק כד (חיישינן שמא ישכח להצניען עד שתחשך

2467... אבל אין לפרש שישכח החפץ בידו ויצא).

2468וכן נתפרש לעיל שם סי"ז (לא יצא אדם לרשות

2469הרבים סמוך לחשכה וחפץ בידו, גזירה שמא ישכח להסיר החפץ מידו להצניעו עד לאחר

2470שחשכה).

2471וכמו כן יש לפרש כן האמור בשו"ע כאן "ושכח והוציא

2472לרשות הרבים", דהיינו שהוציאו במזיד לרשות הרבים סמוך לחשכה, "ושכח

2473אחר כך להסירו ממנו ולהצניעו".

2474[2353] על מ"ש הרמ"א סי"ב (ומי

2475ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא ... בשוק אסור להביאו לביתו), כתב המ"א ס"ק

2476כ (ונראה לי דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ).

2477ומפרש רבינו שכל זה מיירי שלא פשע, כי דוקא אז מותר לרוץ

2478כשמתיירא.

2479וכן נפסק בפנים סי"ז (שאינו פושע בזה ... ואם מתירא שלא

2480יגזלוהו ממנו רשאי לרוץ עד לפני ביתו).

2481ובא להוכיח כאן, שאין לפרש בדברי המ"א, שאפילו אם פשע

2482מותר לרוץ אם מתיירא.

2483[2354] "במקום שאין יכול

2484להוליכה פחות פחות מד' אמות, כגון שמתיירא מלסטים ... דשרי לרוץ (ספר התרומה)".

2485וכן נפסק בפנים סי"ג )ואם אינו יכול

2486להוליכה פחות פחות מד' אמות, מפני שמתיירא מלסטים שלא יגזלוהו ממנו ...יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו).

2487[2355] כמבואר בשו"ע ס"ז (אם אין עמו שום אחד מכל אלו,

2488יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות).

2489וכן הוא בפנים סי"א (ואם אין עמו שום אחד

2490מכל אלו, התירו לו ... פחות פחות מד' אמות).

2491[2356] ביצה פ"א סי' ה (אם הוא בשוק או

2492ברחוב שאין שם עירוב, לא יביאנו בביתו), ורמ"א סי"ב (ואם הוא בשוק אסור

2493להביאו לביתו, רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל, ואומר לגוי לשומרו. ואם מביאו אין

2494לחוש).

2495שעליהם כותב המ"א שם (ונראה לי דאם מתירא דהעכו"ם

2496יקחוהו בשוק רשאי לרוץ).

2497[2357] סעיף יב (שהעתיק דינו של האגודה,

2498בשינוי לשון): ששכח כיסו עליו בשבת.

2499[2358] ונתבאר לעיל בתחלת

2500הקונטרס אחרון, שאינו נחשב פושע.

2501[2359] לדעתם. ועל זה כתב המ"א

2502שם להתיר כשמתיירא כו'.

2503[2360] כל האמור לעיל, שאף בלא פשע לא התירו

2504לרוץ בכיסו אלא כשמתיירא, היינו כמבואר בפנים סי"ג, על פי דברי שלטי הגבורים,

2505כמועתק לעיל שם (הערה 2341), שאם הוא מתיירא, מודים גם

2506הרמב"ן והר"ן להתיר.

2507משא"כ לדעת הט"ז ס"ק ו (האגודה ... סבירא ליה כדיעה

2508הראשונה דלא התירו אלא בחבילה, ולא בכיסו. כיון דמילי דרבנן נינהו, הסומך להקל לא

2509הפסיד, כן נראה לי), שפוסק כדעת ספר התרומה וסייעתו, המתירים לרוץ בכיסו כמו

2510בחבילתו, ואין הט"ז מזכיר דהיינו דוקא כשמתיירא.

2511ואם כן הי' אפשר לכאורה לומר, שבלא פשע מתירים אף בלא מתיירא,

2512ואילו בפשע מתירים כשמתיירא.

2513[2361] בספר התרומה סי' רכו (ויש כיסו עליו או חבילה על כתפו ... ואם

2514ידאג פן יראוה עכו"ם ויגזלו, ל[א] יניחנה עליו וירוץ שלא יעמוד כלל), הרי שלא

2515התיר בלא פשע אלא במתיירא.

2516וכן הוא בנמשכין אחריו, שהם המרדכי רמז תמז, והגהות אשרי

2517פ"א סי' לג (כמועתק לעיל הערה 2157).

2518ואם כן בודאי גם הט"ז לא יתיר בכל זה אלא במתיירא.

2519ואם כן שוב אין לומר שהמ"א מתיר במתיירא אף בפשע, כי לפי

2520זה מה ההפרש בין פשע לבין לא פשע.

2521[2362] אחרי שנתבאר שכולם מודים,

2522שאם הוציא כיסו לשוק בשוגג ומתיירא מלסטים, רשאי לרוץ לביתו (כמובא לעיל

2523מהמ"א, וכמבואר בפנים סי"ז), כמו במי שהחשיך בדרך (כמבואר בפנים

2524סי"ג).

2525אם

2526כן יוקשה מדוע אסר הרמ"א בסתם ביצא בשוגג והוא בשוק (בסי"ב), אף שהתירו

2527למי שהחשיך בדרך.

2528ועל

2529זה מבאר, שאם הוא בשוק בתוך העיר, מסתמא אפשר לשמרו ואין להתיירא מן הלסטים, ולכן

2530אסר בסתם. משא"כ אם החשיך בדרך, מסתמא יש להתיירא מן הלסטים, ולכן התירו.

2531ועל

2532זה מוסיף המ"א ומבאר, שגם אם הוא בשוק ומתיירא, רשאי לרוץ.

2533[2363] האגודה שם, הובא ברמ"א שם (ואם

2534הוא בשוק אסור להביאו לביתו).

2535[2364] סי' רכו (יכול לישב שם

2536בעיר ולשמרו).

2537וכן הוא בפנים סי"ח (אם אפשר

2538לשומרו שם עד למוצאי שבת, אסור להביאו לביתו).

2539[2365] קמב, ב (פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות

2540בסרטיא ... רב אשי אמר אפילו שכח נמי [לא]). ועל זה כתב בס' התרומה סי' רכו (והא

2541דאמרינן שילהי נוטל (קמב, א) שכח ארנקי בסרטיא או בחצר ... אסור ... יכול לישב שם

2542בעירו ולשמרו או ליתן שם שומר עכו"ם).

2543[2366] ד"ה וכתב בעל התרומה.

2544[2367] סק"ב (והא דאמרינן שכח ארנקי בחצר

2545אסור לטלטלו ... דיכול לישב ולשמרו או ליתן לשומר עכו"ם).

2546וכן הוא לקמן שם ס"ב (מי ששכח ארנקי ברחוב שאסור להביאה

2547לביתו אפילו בעיר המעורבת מפני שיכול להושיב שם שומר או לשמור בעצמו כמ"ש

2548בסי' רס"ו).

2549[2368] סו, א ד"ה אלא (היינו טעמא דלא

2550שרי ליה רבנן, לפי שכיון שבעיר הוא ואפשר לו לישב ולשמור עד לערב).

2551[2369] שם (אם הוא בשוק או ברחוב שאין שם עירוב, לא

2552יביאנו בביתו).

2553[2370] כל מה שנתבאר עד כאן הוא

2554טעם הב' שבספר התרומה סי' רכו, לאסור למי ששכח ארנקי בשוק, כיון שיכול לשמרו

2555בעירו.

2556אמנם

2557לפני זה כותב בספר התרומה שם את הטעם הראשון לאיסור (שאני התם דפושע בשכחה טפי מבשהחשיך לו

2558בדרך). שלפי זה יהי' אסור כאן לרוץ, אף אם מתיירא.

2559ועל

2560זה ממשיך ומוכיח, שהעיקר הוא כתירוץ הב' הנ"ל.

2561[2371] שכן רצה המ"א סי'

2562שלד ס"ק ב לפרש בתירוץ הראשון שבדברי ס' התרומה (והא דאמרינן שכח ארנקי בחצר

2563אסור ... שאני התם דפשע בשכחה, וכמ"ש סי' רס"ו ס"ח), והיינו האמור

2564בשו"ע שם (אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו

2565שום אחד מהדרכים האלו).

2566[2372] כמועתק לעיל (הערה 2368).

2567[2373] "המוציא כיס בשבת מוליכו פחות

2568פחות מד' אמות". הרי שהתירו אף שהוציאו בשכחה.

2569וכן הוא בפנים סי"ז (ואפילו שכח כיסו עליו

2570עד שחשכה ואחר כך (הוציאו) יצא עמו לרשות הרבים), ושם נסמן (הערה 2172).

2571[2374] ואף שלכאורה הי' אפשר

2572לתרץ, שמה שאוסר בס' התרומה כששכח והוציא, היינו כשיש בזה שני איסורים, מוקצה

2573והולכה ברשות הרבים. ומה שהתירו בע"ז (ע, א) כששכח והוציא, היינו כשיש רק

2574איסור אחד של הולכה ברשות הרבים, ואין עליו איסור מוקצה.

2575ועל

2576זה בא להוכיח כאן שאין לפרש כן. ועל כרחך צריך לומר שאף לספר התרומה טעם הב' עיקר.

2577וכטעם הב' נפסק בפנים סי"ז, שגם בשכח והוציא לשוק יש להתיר בכל הדרכים האלה

2578אם מתיירא שלא יגזלוהו.

2579[2375] כמבואר בפנים סי"ט (ואין

2580בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון שהמוקצה ישנו עליו כבר, הרי הוא יכול לנושאו עליו

2581לכל מקום שירצה ... ועוד שזהו טלטול על ידי גופו ולא בידיו, ואין בו איסור כלל). ואפשר בהכי מיירי בגמרא ע"ז שם.

2582[2376] בספר התרומה שם (והא דאמרינן שילהי

2583נוטל (קמב, א) שכח ארנקי בסרטיא או בחצר ... אסור ... יכול לישב שם בעירו ולשמרו

2584או ליתן שם שומר עכו"ם). הרי שאסר אף "בחצר", שאין בו איסור הולכה,

2585רק איסור מוקצה בלבד, שהוא קל יותר מאיסור הולכה פחות מד' אמות, ומכל מקום אסרו

2586בעל התרומה.

2587[2377] כדלקמן שם ס"ג (ברשות הרבים גזרו

2588על זה אפילו בבין השמשות, אפילו לדבר מצוה, לפי שבקל יוכל לבא לידי איסור של תורה

2589שיעבירנו ד' אמות בהליכה אחת), ושם נסמן (הערה ל).

2590[2378] עירובין לד, א ד"ה ואמאי (למה

2591היה צריך להוליכו עד מקום השביתה, לא היה צריך רק להוציאו מביתו ולהניחו ברשות

2592הרבים ... דאי בעי ממטי ליה פחות פחות מד' עד מקום השביתה ... שיש להחמיר בשבות

2593בפחות מארבע אמותיו ... משום דבקל יבא לידי איסור שבת דאורייתא).

2594[2379] שם רמז תפז (וכן פר"י דלהוליכה

2595פחות פחות מד' אמות גזרו נמי בין השמשות. וטעמא הוי משום דבקל יכול לבא לידי

2596איסורא דאורייתא, דילמא משתלי ויעביר ד' אמות).

2597[2380] במשנה שם ע"א (נפל עליו גל ...

2598מבעוד יום אינו עירוב), ובגמרא שם (קא סלקא דעתך דאי בעי מצי שקיל ליה (וקתני

2599מתניתין אינו עירוב משום טלטול אבנים, דשבות דרבנן הוא, רש"י) ... כל דבר שהוא

2600משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ... לא צריכא דבעי מרא וחצינא (לפנויי דהויא

2601מלאכה ולא שבות, רש"י)).

2602[2381] כדלקמן שם ס"ב (צריך שיהא העירוב

2603בין השמשות במקום שראוי ליטלו ולאוכלו ... אבל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו

2604בין השמשות לצורך מצוה כמו שנתבאר בסי' רס"א, והעירוב גם כן הוא צורך מצוה),

2605ושם נסמן.

2606[2382] סי' רכו (וגדולה מזו אמרו להוליך פחות

2607פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך, שיש מוקצה ... ובמקום פסידא לא יניח בשביל

2608מוקצה, כמו בשהחשיך לו בדרך שמוליכה בפחות פחות מד' אמות).

2609[2383] פ"כ אות ה (מותר ... אף על פי

2610שמוקצין הן, שהרי גדולה מזו התירו משום פסידא להוליכה פחות פחות מד' אמות ברשות

2611הרבים).

2612[2384] רמז תמז (כי גדולה מזו אמרו להוליך

2613פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך אף על פי שהם מוקצה וגם יש לחוש שמא

2614יעביר ד' אמות ברשות הרבים בלא הנחה בנתים).

2615[2385] בקונטרס אחרון סק"י (וכן דעת ספר

2616התרומה והגהות מיימוניות פ"[כ] ומרדכי ריש פרק כ"ד, עיין שם שכתבו דגבי

2617מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות שייך נמי איסור מוקצה).

2618וכן הוא לקמן סי' רעו בקונטרס אחרון ס"ק ג (וכן

2619הוא גם כן דעת ספר התרומה וסיעתו, כמ"ש בסי' ש"א. וידוע שתרם תרומתו

2620מהתוס').

2621והיינו שאף שהטלטול הוא על ידי גופו, מכל מקום אסור, כיון שהוא

2622לצורך המוקצה עצמו, וכדעת הר"י בעל התוס'.

2623ואם כן אין לחלק ולומר

2624שמה שהתירו פחות פחות מד' אמות כששכח והוציא לשוק, היינו כיון שאין בזה איסור

2625מוקצה, שהרי לדעת בעל התרומה וסייעתו, גם בזה יש איסור מוקצה.

2626[2386] שהועתקו דבריהם לעיל

2627(הערה 2356),

2628שאסרו בסתם (ואם

2629הוא בשוק אסור להביאו לביתו).

2630[2387] בשו"ע שם ס"א (היה עומד

2631ברשות היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים ... במזיד, אסור אפילו להחזירה

2632לאותו חצר. ויש אומרים ... אם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה, שמא ישליכם מידו ויבא

2633לידי חיוב חטאת).

2634אבל לקמן שם לא הובאה דעה זו, מהטעם שנתבאר בקונטרס אחרון שם

2635סק"א (שהעיקר כסברא הראשונה שהביא בסתם כנודע. ובשגם דעכשיו שאין לנו רשות

2636הרבים ... מכל הלין טעמי סתמתי כאן בפנים).

2637[2388] בגמרא ג, ב (בעי אביי ידו של אדם

2638מהו שתעשה ככרמלית, מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא. תא שמע היתה ידו מלאה

2639פירות והוציאה לחוץ, תני חדא אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה, מאי לאו בהא

2640קמיפלגי דמר סבר ככרמלית דמיא וממר סבר לאו ככרמלית דמיא לא ... איפכא מסתברא ...

2641דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה רבנן. ומדלא קא משנינן הכי תפשוט

2642דרב ביבי בר אביי, דבעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא

2643לידי חיוב חטאת או לא התירו, תפשוט דלא התירו).

2644והיינו שהגמרא מדמה דין ידו המלאה פירות

2645ופשוטה לרשות הרבים, שאם יקנסוהו שלא להחזיר ידו שמא יזרקם ברשות הרבים ואתי לידי

2646חיוב חטאת,

2647לדין הדביק פת בתנור, שאם לא יתירו לו לרדותה קודם שתיאפה

2648יבוא לידי חיוב חטאת. ואף שיש טעם גדול לחלק

2649בינם, כמבואר ברש"י ג, סע"ב (ולאיסור נמי לא תפשוט מדקנסו במזיד,

2650דהתם ליכא למיחש דילמא לישדינהו שיתחייב מיתת בית דין, אבל הכא אי קנסינן ליה

2651מלרדות על כרחיך יתחייב מיתת בית דין). ואם איך למדה הגמרא זה מזה.

2652אלא ודאי הטעם הוא כמבואר בר"ן (א, ב ד"ה תניא) בשם

2653התוס' (בתוספות סוברין דמזיד דהכא כמזיד דהתם, דהכא נמי מילתא דלא

2654שכיחא היא דכולי יומא לינקוט פירות בידיה).

2655*

2656ומכל מקום קיי"ל כדעת רש"י וסיעתו, שהתירו מךטעם זה

2657רק בהדביק פת בתנור, ולא בידו הפשוטה לרשות הרבים, כדלעיל סי' רנד סי"ב

2658(והערה 523).

2659[2389] שיכול להשאר בשוק עד צאת השבת כדי לשמור על כיס המעות, אפשר

2660שלא התירו לו לרוץ לביתו.

2661ומכל מקום "על כל פנים אפשר" שגם בזה התירו, כיון

2662"דאין אדם מעמיד" על עצמו להשאר בשוק עד צאת השבת, וחוששים שיוליכנו

2663בידיו.

2664[2390] בסי' רכו (יכול לישב שם בעירו ולשמרו, או ליתן שם

2665שומר עכו"ם), שלא הסתפק באפשרות הראשונה, "לישב שם בעירו ולשמרו",

2666אלא הוסיף האפשרות השנית "או ליתן שם שומר".

2667[2391] שלא אסר אלא כשיכול לעשות

2668את שני הדברים (לשמור בעצמו או ליתן לנכרי לשמור).

2669[2392] סו, א ד"ה אלא (שכיון שבעיר הוא

2670ואפשר לו לישב ולשמור עד לערב). הרי שלא הזכיר אלא האפשרות הראשונה.

2671[2393] ע, א (המוציא כיס בשבת,

2672מוליכו פחות פחות מד' אמות).

2673[2394] בגמרא שם (אמר לי איסור

2674גיורא, כי הוינן בארמיותן אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי שבתא כמה כיסי

2675קא משתכחי בשוקא, (ולא ידענא) דסבירא לן כרבי יצחק, דאמר רבי יצחק המוציא כיס בשבת

2676מוליכו פחות פחות מד' אמות ... הוה עובדא בנהרדעי).

2677[2395] שהרי מיירי שיצא עם הכיס

2678לשוק.

2679[2396] דוקא בשוק כזה דשכיחי

2680לסטים ומתיירא להשאר שם לשמור הכיס.

2681[2397] וכן הוא לעיל סי' רנד קונטרס אחרון

2682סק"ג (דאמורא הוה ליה לפרש). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל כה.

2683[2398] ולמעשה נתבאר בפנים סוף סי"ז,

2684במוסגר (על ידי שומר נכרי, או שומר ישראל). ובסי' שלד ס"ב (להושיב שם שומר או

2685לשמור בעצמו).

2686[2399] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2687אחרון זה:

2688א)

2689בפנים ס"כ נתבאר, שהמוצא ארנק בשבת בעיר המעורבת, אסור לומר לנכרי ליטלו. ואף

2690שיש מתירין טלטול מוקצה על ידי נכרי במקום הפסד מרובה. מכל מקום במציאה אינו מפסיד

2691כלום, רק מניעת הריוח. ומבאר משמעות פסק זה מהמ"א.

2692ב)

2693עוד נתבאר בפנים שם, שמותר לישב אצלו ולשמרו. ומוכיח זאת מהגמרא והפוסקים.

2694לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2695ע' תריב. כנישתא דבי רב ע' תקצה ואילך. ביאורי השלחן ע' ריח.

2696[2400] פ"כ ה"ז (מציאה ... קודם

2697שתבא לידו, אם יכול להחשיך עליה מחשיך, ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות).

2698[2401] שהיא חמורה יותר מאיסור מוקצה כמבואר לעיל

2699בקונטרס אחרון סק"ו.

2700[2402] קנג, א ד"ה דוקא (דבר פשוט הוא,

2701דכי היכי דאסרינן במציאה למיתבה לנכרי ... כל שכן שאין מתירין לו להוליכה פחות

2702פחות מד' אמות, שהוא ההיתר הגדול שבכולן).

2703[2403] ר"ן סו, א ד"ה אין עמו (שכן

2704נראין הדברים דבמציאה אסור להוליכה פחות פחות מארבע אמות, דכיון דאמרינן לעיל גבי

2705נכרי דוקא כיסו אבל מציאה לא, דאלמא לא שרינן במציאה נכרי, כל שכן לא שרינן ביה

2706פחות פחות מארבע אמות, דחמיר טפי).

2707[2404] ואם כן אפשר לומר שגם הם

2708יודו שמותר לטלטל מוקצה על ידי נכרי, שהוא קל יותר מהולכה על ידי נכרי.

2709[2405] ב"מ פ"א סי' כב (אם מצא

2710ארנקי בשבת, דאסור לטלטל, אף על פי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ... אף להגביה אסור,

2711משום איסור מוקצה).

2712[2406] למרות זאת נפסק בפנים

2713לאיסור, מהטעם דלקמן.

2714[2407] סק"ז (דאפילו לומר לעכו"ם

2715לעשות שבות אסור אפילו במקום פסידא ... דיש אומרים דאפילו שבות דשבות אסור).

2716[2408] במ"א שם (והר"ן פרק חבית כתב

2717גם כן לחד שינויא, דשבות כדרכו אסור אפילו על ידי עכו"ם במקום פסידא). והוא

2718בר"ן סא, א ד"ה ובמקום (שאני הכ[א] שהוא שבות כלאחר יד, שממעכין ברגליו,

2719וחמיר טפי שבות דשבת הנעשה כדרכו, דהיינו על ידי נכרי).

2720[2409] במ"א שם (ובריב"ש סימן

2721שפ"[ז] כתב דאפילו לומר לעכו"ם לעשות שבות אסור, אפילו במקום פסידא).

2722והוא בריב"ש סי' שפז (ואפילו שבות דשבות נמי במקום פסידא לא שרינן).

2723[2410] במ"א שם (דיש אומרים דאפילו שבות

2724דשבות אסור, כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ד), והוא בשו"ת

2725ח"א סי' תשפד (ואפילו לומר לגוי לא התירו אלא לענין הראשון, כדי שלא יבא לידי

2726איסור דאורייתא. הא בעלמא לא, דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה).

2727[2411] במ"א שם (ובהגהות מרדכי פרק במה

2728טומנין כתב דגבי צנור שרי משום שלא יבא לתקן בידים, אבל שאר שבותים אסור), והוא

2729בהגהות מרדכי רמז תנח (צינור אי לא שרית לתקן כלאחר יד, יבא לתקן שלא כלאחר יד).

2730[2412] כדמסיק במ"א שם (לכן

2731נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם).

2732וכן הוא לקמן סי' שז סי"ב (ויש

2733אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד

2734גדול).

2735[2413] וכן מסיק כאן בפנים (מכל

2736מקום כאן אינו מפסיד כלום משלו, אלא שנמנע מהריוח).

2737[2414] סקכ"א (אסור לומר לעכו"ם

2738ליטלו).

2739[2415] סעיף יב (ואם מביאו אין לחוש). וכך הי'

2740יכול לכתוב כאן המ"א (אסור לומר לעכום להביאו), אלא ודאי כוונת המ"א

2741לאסור לומר לו אפילו ליטלו, משום איסור מוקצה.

2742[2416] ואם כן אולי הטעם שאסר

2743המ"א לומר לו ליטלו, כי אז יביאו לביתו, באיסור העברה והכנסה. משא"כ

2744בעיר מעורבת אולי אין איסור.

2745אין לפרש כן, שהרי מה שהנכרי מביאו

2746לביתו מעצמו, לא איכפת לן, מטעם דמדעתיה דנפשיה קעביד. ואם כן משמע מזה לאסור בעיר

2747המעורבת.

2748[2417] בקונטרס אחרון סק"ח (דכיון

2749שצוהו לשמור והוא מביאו מיד, אדעתא דנפשיה קעביד, להקל טורח שמירתו כל היום).

2750[2418] פ"כ ה"ז (מציאה ... קודם

2751שתבא לידו, אם יכול להחשיך עליה מחשיך).

2752[2419] שלא הביא שם מחלוקת

2753הפוסקים אלא על היתר הרמב"ם להוליך פחות פחות מד' אמות, ולא על מה שהתיר להחשיך

2754עליה.

2755[2420] רע"א (נכנסה לו צפור תחת כנפיו,

2756יושב ומשמרו עד שתחשך). הובא לקמן סי' שטז סי"א (מי שנכנסה לו צפור תחת כנפי

2757כסותו והיא ניצודה שם מאליה, אין צריך לפתוח לה חלון, אלא יושב ומשמרה עד שתחשך).

2758[2421] כדין כל בעלי חיים, כדלקמן סי' שח

2759סע"ח (אסור לטלטל בהמה או חיה או עוף).

2760[2422] "מותר לאדם לשמור

2761פירותיו בשבת בין תלושים בין מחוברין ... מפני שלא נאסר אלא לקנות לעצמו חפצים

2762שאינן עתה מצויים, או להשתכר ולהרויח ולהטפל בהנאה שתבוא לידו, אבל לשמור ממונו

2763שכבר בא לידו עד שיעמוד כמות שהוא, מותר).

2764נראה מכאן לכאורה, שאסור לשמור מציאתו

2765שעדיין לא באה לידו.

2766[2423] שהרי הובא לעיל מהגמרא,

2767שמותר לשמור על הצפור, אף שעדיין אינו שלו.

2768[2424] חולין לג, א (מי איכא

2769מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור).

2770[2425] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2771אחרון זה:

2772בפנים

2773ס"כ נפסק, שמותר לומר לנכרי לשמרו, ואם מביא מעצמו אין צריך לומר לו כלום.

2774ומקורו מהאגודה ורמ"א; אלא שהם לא כתבו טעם היתר זה.

2775ועל

2776זה מבאר כאן שני טעמים.

2777לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2778ע' תריד. כנישתא דבי רב ע' תקצט. ביאורי השלחן ע' ריט.

2779[2426] ביצה פ"א סי' ה (ויכול לומר לנכרי

2780לשומרם, ואם יביאם לא יחוש).

2781[2427] סעיף יב (ואומר לגוי לשומרו, ואם מביאו

2782אין לחוש).

2783[2428] קונטרס אחרון סק"ז.

2784[2429] ס"י (אם הנכרי מאליו בלא

2785אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו ...אין צריך למחות בידו).

2786וראה בנסמן שם (הערה פא), מסקנתו בזה במהדורא בתרא לסי' רמג.

2787[2430] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2788אחרון זה:

2789בפנים

2790סכ"א נתבאר, שכאשר הבהמה באה עם משא הכלים "כשיגיע לחצר החיצונה של העיר,

2791שהוא מקום המשתמר הראשון, נוטל מעליה הכלים המותרים לטלטלם בשבת", שכן הוא

2792במשנה וברמב"ם ובטור ובשו"ע.

2793אמנם

2794יש להסתפק אם זו חומרה יתירה שהחמירו בחמור, מה שלא החמירו בריצה ובפחות פחות מד'

2795אמות – אף שהם חמורים יותר מעל גבי חמור. או מטעם "דאורחא דמילתא קתני ...

2796שאין אדם חפץ ליכנס בשבת לתוך רחוב העיר עם בהמתו טעונה". ונשאר

2797ב"צ"ע לדינא".

2798לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2799ע' תרטו. כנישתא דבי רב ע' תר. ביאורי השלחן ע' רכ.

2800[2431] פכ"א ה"י (כשיגיע לחצר

2801החיצונה).

2802[2432] ס"ט (הגיע לחצר החיצונה המשתמרת).

2803[2433] במשנה קנג, א (הגיע לחצר החיצונה),

2804ופרש"י (לחצר החיצונה של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון).

2805[2434] כדאמרינן קנג, ב (היתה חבילתו מונחת לו

2806על כתיפו, רץ תחתיה עד שמגיע לביתו). וכן הוא בפנים סט"ו (מי שהיתה חבילתו על

2807כתיפו וקדש עליו היום, רץ תחתיה אפילו ברשות הרבים עד שמגיע לפני פתח ביתו).

2808[2435] תוכן המשך הדברים:

2809אולי

2810הי' אפשר לבאר טעם חומרה זו, כי לא התירו עד ביתו אלא בריצה בחבילתו, שהוא איסור

2811קל יותר. משא"כ על גבי החמור, חמור יותר מריצה, ולא התירו אלא עד חצר

2812המשתמרת.

2813אמנם

2814אין לומר כן, שהרי פחות פחות מד' אמות חמור יותר מעל גבי חמורו, שלא התירוהו אלא

2815כשאין לו חמור, וריצה חמורה יותר מפחות פחות מד' אמות, שלא התירוה אלא כשאינו יכול

2816להוליכה פחות פחות מד' אמות. וכיון שבשני אלו התירו עד ביתו, מדוע לא יתירו גם על

2817גבי חמורו עד ביתו.

2818[2436] כיון שהתחיל לרוץ מבעוד

2819יום, כמובא בפנים סי"ג (אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום, שלא היתה העקירה

2820בשבת).

2821[2437] שמטעם זה התירו ריצה גם

2822בחבילה שהיא הפסד מועט יותר מכיס מעות, ומטעם זה התירו שירוץ עד ביתו.

2823[2438] אף שכיסו הוא הפסד מרובה

2824יותר מחבילה.

2825[2439] סי' רכה (ואם ירא מכיסו בשעה שמוליכה

2826פן יראו אותה עכו"ם ויגזלו, לא יניח אותה עליו, וירוץ ולא יעמוד כלל).

2827[2440] רמז תמז (ואם ידאג פן יראוהו נכרים

2828ויגזלוה ממנו, יביאנה עליו וירוץ שלא יעמוד כלל, וכשיהיה סמוך לביתו יזרקנה שם

2829כלאחר יד).

2830[2441] פ"כ אות ה (כתב בספר התרומה, ואם

2831ירא פן יראוהו ליסטים ויגזלוהו ממנו יניחנו עליו וירוץ).

2832[2442] סעיף יב (פחות פחות מד' אמות

2833... כיצד יעשה כשמגיע לביתו עם כיסו), ושם נסמן (הערה 2154).

2834וראה כנישתא דבי רב.

2835[2443] שלא התירו פחות פחות מד'

2836אמות אלא כשאין לו חמור, כמובא בפנים סי"א (ואם אין עמו שום אחד מכל אלו,

2837התירו לו לטלטל בשבת כיסו, או מציאה שבאה לידו מבעוד יום, פחות פחות מד' אמות),

2838ושם נסמן (הערה 2147).

2839[2444] קמו, ב (מי שנשרו כליו בדרך במים, מהלך

2840בהן ואינו חושש, הגיע לחצר החיצונה, שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם).

2841[2445] "מי שנשרו כליו במים, הולך בהם

2842ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה. ולא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין שלא יחשדוהו

2843שכבסן בשבת".

2844ונתפרש יותר לקמן שם סנ"ו (מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה

2845שירדו עליהם, אינו צריך לפושטן מיד, אלא יכול להלך בהן (כל היום), ואין חוששין שמא

2846ישכח ויסחטם בהילוכו).

2847[2446] בחמה. אלא קיי"ל כרבי אלעזר ורבי

2848שמעון שאוסרין לשטוח לגמרי שם בברייתא, כדלקמן שם (וכשפושטן מעליו לא ישטחם לנגבם

2849בשבת, מפני מראית העין שהרואה אותם שטוחים לנגב יאמר שכבסן בשבת. ואפילו לשטחם

2850בחדר שאין שם רואה אסור, שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין שלא יחשדוהו שעשה

2851איסור של תורה, אסור אפילו בחדרי חדרים).

2852[2447] שרק לענין שוטחן בחמה,

2853הובאה שם מחלוקת התנאים (דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. רבי אלעזר ורבי שמעון

2854אוסרין), והכי קיי"ל.

2855[2448] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2856אחרון זה:

2857בפנים

2858סכ"א נתבאר, שכאשר הבהמה מגיעה לחצרו עם משא הכלים: (א) יטול ממנה המשא קודם

2859שעמדה בכניסה לחצר. (ב) יניחו עליה אחר שעקרה רגליה ליכנס לחצר. (ג) יטלם ממנה

2860קודם שעמדה בחצר.

2861ומבאר

2862שבהכרח לומר כן, לפי האמור בפירוש המשניות להרמב"ם, ובספר התרומה והגהות

2863מיימוניות ותוספות יום טוב. דלא כמהרש"א, ודלא כמ"א.

2864לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2865ע' תריז. כנישתא דבי רב ע' תרב. ביאורי השלחן ע' רכב.

2866[2449] ר"פ כד (עד שיגיע לפתח חצרו,

2867יקחנו מעליה בשעת הילוכה ויזרקנו לחצרו כלאחר יד).

2868[2450] שברישא דמתניתין קנג, א (מי

2869שהחשיך בדרך נותן כיסו ... מניחו על החמור). שכשם שלענין ריצה אמרינן בגמרא קנג, ב

2870(דזריק ליה כלאחר יד), וכמובא בפנים (צריך הוא לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד, כדי

2871שלא יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד).

2872כן הוא גם לענין המניח את

2873כיס המעות על החמור,

2874ש"יזרקנו לחצרו כלאחר יד".

2875[2451] בסיפא דמתניתין (הגיע

2876לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת), דמיירי במשא של כלים שאינו זורקו לחצר

2877כלאחר יד. בזה לא פירש הרמב"ם באיזה אופן נכנסת הבהמה לחצר.

2878ולכאורה יוקשה לפי הא דאמרינן בגמרא שם

2879(סוף סוף כי מטא לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד),

2880והרי אז יש בזה עקירה והנחה על ידי הבהמה.

2881[2452] קנג, ב (גמרא אי אפשר דלא קאי פורתא,

2882וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ... הוה ליה למפרך הכי לעיל אאוקימתא דרב אדא

2883במתניתין, דהיאך מניחו על החמור שהרי כי מטי לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא וקמעייל

2884כו'. ויש ליישב דלעיל הוה ניחא ליה, דאפשר כי מטי לביתיה נוטל הימנה, וכשעקרה

2885ליכנס לבית מניח עליה, ולא הוי עקירה ברשות הרבים, אלא הנחה בבית, ובחמור כהאי

2886גוונא שרי לכתחלה, כיון דבחבירו פטור אבל אסור ודו"ק). והיינו שתירץ שלא היתה

2887כאן עקירה רק הנחה, וזה שרי בחמור.

2888[2453] פ"כ ה"ו (מניח כיסו עליה

2889כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, וכדי שלא תהיה

2890שם לא עקירה ולא הנחה). וכן הוא בפנים ס"ג (ולכתחלה צריך ליטלו ממנה כשתרצה לעמוד

2891קודם שעמדה ... כל מה שאפשר למעט באיסורי דברי סופרים צריך למעט). ואם כן איך אפשר לפרש בדעת

2892הרמב"ם שכאן מתיר לו לכתחלה לעשות הנחה.

2893[2454] סי' רכה (וכשיהיה על פתח ביתו אז

2894יזרקנה כלאחר יד, קודם שיעמוד). וכן הוא בפנים סי"ב (מיד שיגיע לפתח ביתו

2895קודם שיעמוד שם יזרקנו לביתו כלאחר יד), וסי"ג (קודם שיעמוד לפני פתח ביתו ותיעשה הנחה

2896צריך הוא לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד).

2897ואם כן איך אפשר לפרש שכאן ירשה לבהמה לעמוד בחצר, טרם שנוטל

2898ממנה את הכלים?

2899[2455] פ"כ אות ה (וכשיהיה על פתח ביתו

2900יזרקנה כלאחר יד שם קודם שיעמוד).

2901[2456] סקי"א (צ"ע דכי קאי פורתא

2902לפני הפתח מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד, וכמ"ש סי"א. וצריך לומר דגבי

2903בהמתו לא החמירו כל כך). והיינו שבבהמה לא החמירו כל כך אף שיש אצלה עקירה לפני

2904כניסתה לחצר, והנחה אחר כניסתה לחצר.

2905[2457] ואין לומר שהעמידה קודם

2906הכניסה לחצר אינו אלא חשש שמא, ובבהמה לא חששו לזה.

2907[2458] בגמ' קנג, ב (סוף סוף כי מטא לביתיה אי

2908אפשר דלא קאי פורתא).

2909[2459] אולי באמת אין חוששים לזה

2910באדם, כמו שאין חוששים לזה בבהמה.

2911[2460] ואם כן בודאי יש כאן עקירה ברשות הרבים

2912והנחה ברשות היחיד. ואם כן אסור מן התורה בבהמה.

2913[2461] ר"פ כד (עד שיגיע לפתח חצרו, יקחנו מעליה בשעת

2914הילוכה).

2915[2462] קנג, ב (כי מטי לביתיה נוטל הימנה, וכשעקרה ליכנס

2916לבית מניח עליה, ולא הוי עקירה ברשות הרבים).

2917[2463] ר"פ כד (דכשיגיע לפתח ביתו, יטלנו

2918מעליו כשהוא מהלך).

2919[2464] על המ"א.

2920ולכן נפסק בפנים "יטלםקודם

2921שעמדה בחצר, כדי שלא תעשה היא הנחה".

2922[2465] תוכן המשך הדברים בקונטרס

2923אחרון זה:

2924(א)

2925בפנים סכ"ד נתבאר, שביטול כלי מהיכנו לפי שעה, פירושו "שיכול לשמוט

2926הכרים מתחתיהם (לכשירצה)", אף אם אינו שומטם למעשה.

2927וכן

2928האמור בכמה מקומות "אין כאן ביטול כלי מהיכנו", פירושו שיכול לנערו מיד,

2929כדלעיל סי' רסה ס"ה (שאין כאן ביטול כלי מהיכנו, כיון שאפשר לנער הנר מהכלי

2930מיד שיפול שמה). לקמן שח סע"ח (אין כאן ביטול כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, הואיל ובידו להפריח האפרוחים מהסל מיד

2931שעלו).

2932ואף

2933שנראה מרש"י ורז"ה ור"ן דהיינו דוקא כשדעתו לשמטו (מיד, או אחר

2934כך). מכל מקום נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם ותוס' וטור ושו"ע דסגי במה

2935שיכול ליטלו, אף אם אינו נוטלו. ואפשר שגם המ"א סובר כן, אף שהעתיק דברי

2936הר"ן הנ"ל.

2937גם

2938אפשר שבמקום שאינו חושש מלנערם, הכל מודים שאין זה ביטול כלי, אף אם אינו מנערם

2939משם (כמו פירוק משא שעל הבהמה). ובמקום שיש חשש מלנערם (כמו כלי תחת הביצה ושמן

2940הנר), הכל מודים שצריך שיהי' דעתו לנערם. והמחלוקת בינם היא רק בקורה שנשברה,

2941שאינה ניכרת מחשבתו. וגם בזה קיי"ל דסגי במה שיכול ליטלו משם, כדלקמן סי' שיג

2942סכ"ג (בענין שיוכל ליטלו משם כשירצה ... אבל אם ...לא יכול שוב ליטלו משם,

2943אסור, מפני שמבטל כלי מהיכנו).

2944(ב)

2945בפנים סכ"ו נתבאר שביטול כלי לפי שעה לא שרי אלא בהפסד.

2946ואף

2947שלדעת התוס', הפסד

2948מרובה אינו מועיל בביטול כלי לפי שעה, אלא אם כן יכול ליטלו מיד, שאז מותר לכתחלה.

2949ואף שלדעת הרז"ה מותר ביטול כלי לפי שעה.

2950מכל מקום נראה שהמ"א סובר כדעת

2951הר"ן, שביטול כלי לפי שעה לא שרי אלא בהפסד, וכן סובר כדעת התוס', שאם יכול

2952ליטלם מיד, מותר לכתחלה.

2953ועוד

2954מוכיח, שכן נראית גם דעת הרי"ף והרא"ש והב"י, שהרי כן היא גם דעת

2955הרמב"ם.

2956לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

2957ע' תריח. כנישתא דבי רב ע' תרד ואילך. ביאורי השלחן ע' רכג.

2958[2466] קנד, ב ד"ה והא מבטל כלי (כרים

2959וכסתות כשמניחן תחת דבר שאין ניטל, מבטלן מהיכנן, דשוב לא יטלם משם), וד"ה

2960בשליפי זוטרי (משאות קטנים, ששומט הכר מתחתיהם ונופלין על הכר השני, וכן עד שמגיען

2961לארץ). הרי שהחילוק בינם הוא אם "שומט הכר מתחתיהם" או "לא יטלם

2962משם", ולא הזכיר החילוק אם יכול ליטלם משם או לאו.

2963[2467] סו, ב (שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן

2964... וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, דאוקימנא בדרפי דאי בעי

2965שקיל ליה. והוא דכוון דעתיה להכי, דאי אקצינהו מדעתיה, אין לך רפה יותר מכלי תחת

2966ביצה, והוא אסור).

2967וקאי אהא דתנן קנא, רע"ב (קורה שנשברה סומכין אותה בספסל

2968או בארוכות המטה), ובגמרא מג, א (דרפי, דאי בעי שקיל ליה). ומפרש בעל המאור, שמה

2969שאמרו בגמרא "דאי בעי שקיל ליה" היינו דוקא "דכוון דעתיה

2970להכי", שישקול הספסל משם. משא"כ "אי אקצינהו מדעתיה" שלא חשב

2971ליטלו משם, אזי דינו כמו האמור בגמרא שם (אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה),

2972כיון שאין דעתו ליטלה משם.

2973[2468] סו, ב ד"ה דאי (ולפי זה איכא מאן

2974דאמר, דהא דאמר רב חסדא בפרק כירה (מב, ב) אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה,

2975ודייק לה ממתניתין דתנן אין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן, דוקא בשהקצה הכלי

2976מדעתו כל אותו היום לקבלת הביצה והשמן, שזה הוא ביטול כלי מהיכנו, אבל אם דעתו

2977לנערו מותר. וזו היא שיטת הרז"ה ז"ל).

2978שיש בזה ב' פרטים: (א) מה שבעל המאור סובר שביטול כלי מהיכנו

2979לפי שעה מותר (ובזה חולק עליו הר"ן, כדלקמן). (ב) שהדבר תלוי בדעתו, אם

2980"הקצה הכלי מדעתו ... שזה הוא ביטול כלי מהיכנו, אבל אם דעתו לנערו

2981מותר", ולא סגי במה שיכול לנערו (ובזה מסכים גם הר"ן לדעת בעל המאור,

2982כדלקמן).

2983[2469] "ואחרים אומרים דכשם שאסור לבטל כלי

2984מהיכנו לכל היום, הכי נמי אסור לבטלו למקצתו של יום ... אלא דהכא משום פסידא הוא

2985דשרינן, כיון דלא מבטל ליה לכולי יומא".

2986והיינו שהם חולקים על בעל המאור, ואומרים שגם ביטול למקצת היום

2987אסור; אמנם גם הם סוברים שתלוי הדבר בדעתו אם מבטלו לכל היום או למקצתו, ולא הזכיר

2988כלל לתלות הדבר אם יכול לנערו מיד או לאו.

2989ולקמן (ד"ה ואפשר שאף) יתבאר, אם

2990לשון זה באמת מוכיח שתלוי הדבר בדעתו לבטלו, או לאו.

2991[2470] שהר"ן מסיים שם (והיינו דאמרינן

2992בגמרא מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו, דאלמא משום פסידא אתינן עלה).

2993וקאי אהא דאמרינן קנד, ב (מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות

2994מתיר את החבלים והשקין נופלין ואע"פ שמשתברין (אלמא אסור להניח כרים וכסתות

2995תחתיהן, רש"י). התם בכולסא (חתיכות רחבות של זכוכית שאינם כלים ועושין מהן

2996חלונות, וכיון דליכא פסידא בשבירתן וסופן להחתך בחתיכות קטנות, לא שרו להביא כרים

2997ולהניח תחתיהן, רש"י) ... מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל). ומכאן

2998נראה כדעת האחרים הנ"ל, שגם ביטול כלי לפי שעה, דהיינו ש"דעתו לנער אחר

2999כך, לא שרי אלא בפסידא".

3000והיינו שהר"ן מפרש טעם האיסור בבולסא, כיון שמקצהו מדעתו

3001להשאיר הבולסא על הכרים מקצת השבת, ואינו תולה הדבר במה שאינו יכול לסלקו מיד.

3002[2471] סו, ב (ודוקא בשליפי זוטרי, דאי בעי

3003שמיט להו לכרים וכסתות מתותייהו, ולא קא מבטל כלי מהיכנו).

3004[2472] הלכה כה (קורה שנשברה אין סומכין אותה

3005בספסל או בארוכות המטה, אלא אם כן היו רווחים, וכל זמן שיחפוץ יטלם, כדי שלא יבטל

3006כלי מהיכנו).

3007[2473] "קורה שנשברה, מותר

3008לסמכה בארוכות המטה ... והוא שיהיו רפויים, שיכול ליטלם כשירצה, אבל אם מהדקם שם,

3009אסור".

3010וכן הוא לקמן סי' שיג סכ"ג (קורה מתקרת הבית שנשברה, מותר

3011לסומכה בספסל או בארוכות המטה ... וצריך שיהא הכלי רפוי קצת תחת הקורה, בענין

3012שיוכל ליטלו משם כשירצה, אבל אם מהדקו שם בחוזק בענין שלא יוכל שוב ליטלו משם,

3013אסור, מפני שמבטל כלי מהיכנו).

3014[2474] מג, א (קורה שנשברה סומכין אותה בספסל

3015או בארוכות המטה, דרפי, דאי בעי שקיל ליה).

3016[2475] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קצא.

3017[2476] דסגי במה שיכול ליטלם

3018כשירצה.

3019[2477] עתה בא להוכיח שכן הוא גם

3020דעת התוס', דסגי במה שיכול ליטלם.

3021אלא

3022ששיטת התוס' שביטול כלי מהיכנו לפי שעה, אסור אף במקום הפסד מרובה. ושרי רק ביכול

3023ליטלם מיד, והיינו אף אם דעתו שלא ליטלם מיד.

3024ומדבריו

3025למדנו לדידן אף לענין ביטול לכל היום, דסגי במה שיכול ליטלם אחר כך שיחשב ביטול

3026לפי שעה.

3027[2478] ע"א סוד"ה בעודן, הא' (דהכא

3028ודאי לא חשיב ביטול כלי, כי מיד כשבאו על הסל בידו להפריחם ולהבריחם משם). הרי

3029כתבו דסגי במה ש"בידו להפריחם", אף אם אינו מפריחם בפועל.

3030וכן הוא לקמן סי' שח סע"ח (ואף על פי שבעוד שהאפרוחים על

3031הסל אסור לטלטל את הסל מפני האפרוחים שעליו, אעפ"כ אין כאן ביטול כלי מהיכנו

3032אפילו לפי שעה, הואיל ובידו להפריח האפרוחים מהסל מיד שעלו).

3033[2479] אלא שהתוס' כותבים זאת

3034לענין מה שיכול להפריחם מיד (שהרי התוס' אוסרים ביטול כלי מהיכנו לפי שעה אפילו

3035בהפסד מרובה, כדלקמן בסמוך), ומזה למדים אנו גם לדידן (שהתירו ביטול כלי מהיכנו

3036לפי שעה במקום הפסד), שאם יכול לנערו אחר כך, אין זה נחשב ביטול לכל היום, אלא

3037ביטול לפי שעה, להתירו במקום הפסד.

3038[2480] כדי להבין את האמור לעיל, מוכיח ומבאר

3039עתה את שיטת התוס', שחולקים על דעת בעל המאור ועל דעת הר"ן שהובאו לעיל, שיש

3040בזה ג' דעות:

3041(א) דעת בעל המאור, שביטול כלי לפי שעה

3042מותר.

3043(ב) דעת הר"ן, שביטול כלי לפי שעה

3044לא שרי אלא בהפסד.

3045(ג) דעת התוס', שכשאינו יכול ליטלם מיד,

3046אסור אפילו במקום הפסד מרובה. וכשיכול ליטלם מיד, מותר אפילו לכתחלה.

3047ובהמשך לזה מבאר את דעת המ"א,

3048שסובר כדעת התוס' לענין יכול ליטלם מיד, שמותר לכתחלה, וסובר כדעת הר"ן לענין

3049ביטול כלי לפי שעה, דשרי בהפסד. והכי קיי"ל.

3050[2481] בגמרא קנד, ב (והא קא מבטל כלי מהיכנו.

3051בשליפי זוטרי). והיינו שבזה מתירים להניח כרים וכסתות תחתיהם, ואין אוסרים משום ביטול

3052כלי לפי שעה.

3053[2482] אילו היינו אומרים שיש

3054בזה ביטול כלי לפי שעה, הי' אסור לפי דעת התוס' אפילו בהפסד מרובה.

3055[2483] וההוכחה שלדעת התוס'

3056בשליפי זוטא בידו לשלוף מיד, שהרי מפורש בתוס' שבשליפי זוטרי אין לחשוש לאיסור

3057ביטול כלי מהיכנו, והרי מפורש בתוס' שביטול כלי מהיכנו לפי שעה אסור. אלא ודאי דעת

3058התוס' שבשליפי זוטא בידו לשלוף מיד, ולכן אין בו ביטול כלי כלל.

3059[2484]

3060"דאיסור דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, שרי היכא דאיכא הפסד

3061מרובה, וכן משמע דקאמר התם מהו דתימא כי היכי דלהפסד מרובה חששו כו', משמע חששו

3062והתירו לטלטל אף לדבר שאינו ניטל. דמה חששו להתיר אם לא זה האיסור).

3063והיינו שמה שהצריכו בגמרא הפסד מרובה, אינו להתיר איסור ביטול

3064כלי מהיכנו, אלא להתיר איסור אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, "דמה חששו להתיר

3065אם לא זה האיסור", והיינו שלדעת התוס' אין בזה חשש ביטול כלי מהיכנו כלל.

3066[2485] מג, א סוד"ה בעודן, הא' (ואם תאמר

3067... כרבי שמעון דלדידיה לא מבטל כלי מהיכנו, כיון דשרי לאחר שכבה, כי היכי דלא

3068חשבינן הכא כפיית הסל ביטול כלי משום דשרי אחר שירדו. ויש לומר דלא דמי, דהכא ודאי

3069לא חשיב ביטול כלי, כי מיד כשבאו על הסל בידו להפריחם ולהבריחם משם).

3070הרי שהתירו התוס' רק כשיכול להפריחם מיד, ואסרו ביטול כלי לפי

3071שעה, כשיכול לנערו "לאחר שכבה".

3072[2486] מה שהתירו בשליפי זוטרי,

3073היינו כיון "שמיד יכול לשלוף", ו"אין כאן ביטול כלל".

3074[2487] עתה בא לבאר, שהמ"א

3075סובר כדעת שניהם, כדעת הר"ן, שביטול כלי מהיכנו לפי שעה מותר בהפסד. וכדעת

3076התוס', שבמקום שיכול לשלוף מיד מותר בכל אופן (והכי קיי"ל, כדלעיל הערה 2224).

3077ובשני

3078האופנים סגי במה שיכול לנערם (מיד, או אחר כך), אף אם אינו מנערם.

3079[2488] "וכתב מהרי"ל

3080סי' ל"ב אבל ליפול לתוכו פחמין אסור ... ואף על גב דאפשר לנערם כשיכבו, מכל

3081מקום חשיב ביטול כלי, כיון שאי אפשר לנערם מיד. כן משמע בתוס' דף מ"ג סוף

3082ד"ה בעודן עליו".

3083[2489] "מותר לתת תחת נר של

3084שעוה, כיון שאפשר לנער האיסור מתוך הכלי, לא חשיב מבטל כלי מהיכנו ... דעכ"פ

3085אי אפשר לנערו מיד עד שיכבו, ומשני אין בהם ממש ומיד הם כבים, כן נראה לי".

3086והיינו שבמקום שאי אפשר לנערו מיד, עד

3087שיכבו, הוי ביטול כלי לפי שעה, שאסור, ובמקום שאפשר לנערו מיד, מותר.

3088וכן הוא לעיל סי' רסה ס"ה (שאין כאן ביטול כלי

3089מהיכנו, כיון שאפשר לנער הנר מהכלי מיד שיפול שמה), ושם נסמן (הערה 1996). לקמן סי' שח סע"ח (אין כאן ביטול

3090כלי מהיכנו אפילו לפי שעה הואיל ובידו להפריח האפרוחים מהסל מיד שעלו), ושם נסמן

3091(הערה תקלא).

3092[2490] סקי"ד (אבל הר"ן כתב דאפילו

3093לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור, והכא שרו משום הפסד מרובה, אבל אם הם חתיכות זכוכית

3094רחביות לחלונות, דאיכא הפסד מועט בשבירתן, אסור להניח כרים תחתיהן, משום שמבטלן

3095לשעתן).

3096[2491] סעיף כו (עד שיספיק לשמטם כולם

3097בנחת שלא ישברו הכלים, הרי כבר הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה, ואסור לבטל כלי

3098מהיכנו אפילו לפי שעה שלא במקום הפסד).

3099[2492] לחלק בין מה שיכול להפריח

3100את האפרוחים מיד, שמותר לכתחלה, לבין שליפי זוטרא, שאי אפשר לשלפם מיד, ולא הותר

3101אלא בהפסד.

3102[2493] שאם לא הי' איסור כיבוי בפחמים, והי'

3103אפשר לנערם מיד, לא הי' נאסר משום ביטול כלי מהיכנו, אע"פ שאין דעתו לנערם.

3104וכדלעיל סי' רסה ס"ז (אסור ליתנו בשבת לקבל בו הפחמין

3105הנופלים מהפתילה, לפי שיש בהם ממש, נאסר הכלי בטלטול אחר שנפלו לתוכו. ואף על פי

3106שאפשר לנערם ממנו ולטלטלו אחר כך כמו שירצה. מכל מקום כיון שאי אפשר לנערם מיד

3107שנפלו לתוכו, עד לאחר שיכבו, שלא יתחייב משום מכבה ומבעיר כדין החותה בגחלים, אם

3108כן הרי הוא מבטלו מהיכנו לפי שעה עד שיכבו הפחמים, ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו

3109לפי שעה שלא במקום הפסד מרובה).

3110[2494] עתה חוזר לענין הראשון,

3111שלדעת הרמב"ם וטור ושו"ע סגי במה שיכול ליטלו, ולדעת הרז"ה

3112והר"ן צריך דוקא שיהי' דעתו ליטלו.

3113ומבאר

3114שאפשר שבמקום שאינו חושש לנערם, הכל מודים שאין זה ביטול כלי, אף אם אינו מנערם

3115משם (כמו פירוק משא שעל הבהמה). ובמקום שיש חשש לנערם (כמו כלי תחת הביצה ושמן

3116הנר), מכל מקום צריך שיהי' דעתו לנערם. והמחלוקת בינם היא רק בקורה שנשברה, שאינה

3117ניכרת מחשבתו.

3118[2495] "שכיון שאם רוצה

3119ליטלו היה יכול, שרי אף שאינו נוטלו". ומה שאסרו כשאין דעתו לנערם, היינו

3120דוקא "כשמקצהו מדעת".

3121[2496] שלכן כתב הרז"ה

3122לענין קורה "והוא דכוון דעתיה להכי" (כדלעיל הערה 2574).

3123[2497] גמ' מב, ב (אין נותנין כלי תחת תרנגולת

3124לקבל ביצתה).

3125[2498] משנה מב, ב (אין נותנין כלי תחת הנר

3126לקבל בו את השמן).

3127שבשני אלו אסור בסתם, כיון שחושש לנערם מהכלי.

3128[2499] כמועתק לעיל (הערות 2472-2473), שבקורה שנשברה לא הצריכו שיכוין דעתו

3129ליטלו משם, וסגי במה שיכול ליטלו משם.

3130[2500] פ"ג סי' יח (ולא דמי לשמן שאין

3131רוצה לנערו ולהפסידו, דהוה מבטל כלי, וביצה נמי איכא למימר שירא לנער פן תשבר).

3132וכן הוא לעיל סי' רסה סוף ס"ה (ואינו דומה לנתינת כלי תחת

3133הנר של שמן לקבל שמן הנוטף, שאף שאפשר לנער השמן מהכלי, מכל מקום הוא אינו חפץ בכך

3134שלא להפסיד השמן, ובשביל כך הוא נותנו שם ומבטלו מהיכנו).

3135[2501] מג, א סוד"ה בא"ד דלדידיה (ואם

3136מריקו מכלי זה לכלי אחר, הרי מבטל כלי שני מהיכנו).

3137[2502] אף אם דעתו להשאירה שם כל

3138השבת, כיון "דאי בעי שקיל ליה" במשך השבת.

3139[2503] ס"ק יד (אבל

3140הר"ן כתב דאפילו לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור, והכא שרו משום הפסד מרובה).

3141וכבר נתבאר לעיל בתחלת הקונטרס אחרון

3142(ושם הערה 2469),

3143שפשטות לשונו מורה

3144לאסור אם דעתו לבטלו שם למקצת היום, אף אם יכול לנערו מיד. ולא הותר אלא אם

3145"דעתו לנערו" מיד.

3146ועל זה מבאר כאן, שאין הכרח לפרש כאן

3147בדעת המ"א כאן, ומה שהעתיק מהר"ן שאסור "לבטל כלי מהיכנו לפי

3148שעה", הכוונה היא שלא יוכל ליטלו מיד, או שניכרת מחשבתו שרוצה לבטלו שם לפי

3149שעה.

3150[2504] כמועתק לעיל (הערות 2472-2473), דסגי במה שיכול ליטלו משם.

3151[2505] משא"כ בנותן כלי תחת

3152נר שעוה, שנתבאר לעיל סי' רסה ס"ה (שאין כאן ביטול כלי מהיכנו, כיון שאפשר

3153לנער הנר מהכלי מיד שיפול שמה), שלא נתן הכלי תחתיו אלא כדי שלא יפול על השלחן.

3154וראה זכרון יוסף אות קנו. כנישתא דבי

3155רב.

3156[2506] אחרי שסיים להוכיח

3157דקיי"ל שאין צריך לכוין לנערו מיד, וסגי במה שיכול לנערו מיד.

3158חוזר

3159לנושא השני שנזכר לעיל, להוכיח שמסקנת הפוסקים היא שלא להתיר ביטול כלי מהיכנו לפי

3160שעה, אלא בהפסד.

3161[2507] "כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן

3162תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו".

3163וכן הוא לקמן שם ס"י (כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן

3164תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, אפילו אם דעתו לנערו אחר כך, מפני שאוסר הכלי בטלטול

3165כל זמן שהמוקצה בתוכו, ונמצא מבטל כלי מהיכנו, ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי

3166שעה, אלא במקום הפסד מרובה).

3167[2508] אף שבמקור הדין נאמר במשנה מב, ב (אין נותנין

3168כלי תחת הנר לקבל בו את השמן). ובגמרא שם (אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה).

3169וכן נתפרש בשו"ע סי' רסה ס"ג ג (אין נותנין כלי בשבת

3170תחת הנר לקבל שמן הנוטף), ולעיל שם ס""ג (אסור ליתן כלי בשבת

3171תחת נר הדולק לקבל בו שמן הנוטף מהנר, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו).

3172בודאי הטעם לזה, כי בביצה ושמן מבטלו לכל היום, שהרי אינו רוצה

3173לשפוך את השמן ואינו רוצה שהביצה תישבר.

3174אמנם קיי"ל שגם ביטול כלי מהיכנו לפי שעה לא התירו אלא

3175במקום הפסד, ולכן סתמו וכתבו (לקמן סי' שי) הלכה זו ב"כל דבר שאסור

3176לטלטלו".

3177[2509] ס"ח (ליתן כלי תחת הדלף בשבת ... אם

3178אינו ראוי אסור). ובמ"א שם ס"ק יב (עיקר הטעם דאין מבטלין כלי מהיכנו).

3179וכן הוא לקמן שם ס"ט (אם אינו ראוי לכלום, והרי הוא מוקצה

3180ואסור בטלטול, אסור ליתן כלי תחתיו, מפני שמבטלו מהיכנו ... אסור ליתנו שם לכתחלה

3181על סמך שלבסוף יוציאנו וישפכנו ולא יבטלנו מהיכנו, לפי שלא התירו בגרף של רעי אלא

3182בדיעבד, אבל לכתחלה אסור לעשות גרף של רעי).

3183ונראה תוכן הדברים שם: אם נותנו על סמך להוציאו ולשופכו מיד,

3184אסור משום גרף של רעי לכתחלה. ואם נותנו כדי להשאירו שם עד שיתמלא ואז ישפכנו,

3185אסור משום ביטול כלי מהיכנו לפי שעה.

3186וראה מראי מקומות וציונים שם. כנישתא דבי רב כאן.

3187[2510] סק"ב (מותר לתת תחת נר של שעוה,

3188כיון שאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו ... (הג"א) ... לענ"ד

3189נראה ... על הג"א יש לסמוך ... וקושית הניצוצות נראה לי דלא קשה מידי ... גם

3190שאר קושיות הר"ן יש ליישב).

3191והוא מה שהוכיח הר"ן (סו, ב ד"ה ואחרים), לאסור

3192ביטול כלי מהיכנו לפי שעה (דאי לא תימא הכי ... ניצוצות אין בהן ממש, וכן נמי אקשינן

3193עלה מנותנין כלי תחת הדלף, ואיצטריך לשנויי בדלף הראוי, למה לי לשנויי הכי, לישני

3194ליה דלאו במבטל אותו כלי לאותו דבר לכל השבת עסקינן, אלא ודאי אפילו לבטל כלי

3195מהיכנו למקצת שבת נמי אסור).

3196ולפי האמור במ"א שם בשם הגהות אשרי להתיר ביטול כלי

3197מהיכנו כשיכול לנערו מיד, תקשה קושיית הר"ן, שהרי בדלף יכול לשפכו מיד, ומהו

3198שכתב המ"א "גם שאר קושיות הר"ן יש ליישב".

3199אלא ודאי כוונתו כנ"ל, שכיון שאינו יכול ליתנו על סמך

3200להוציאו ולשופכו מיד (שאסור משום גרף של רעי לכתחלה), אלא על סמך שישפכנו אחרי

3201שיתמלא הכלי, אם כן אסור משום ביטול כלי מהיכנו לפי שעה.

3202[2511] ס"ק יד (שלא נתנן תחתיהן אלא על

3203דעת לשמטן ... וכן דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דבבולסי).

3204והיינו שממה שהשמיטו האמור בגמרא שם (מיתיבי היתה בהמתו

3205טעונה טבל ועששיות מתיר את החבלים והשקין נופלין ואע"פ שמשתברין. התם בכולסא),

3206ופרש"י (חתיכות רחבות של זכוכית, שאינם כלים ועושין מהן חלונות, וכיון דליכא

3207פסידא בשבירתן וסופן להחתך בחתיכות קטנות, לא שרו להביא כרים ולהניח תחתיהן). ופירש דבריו במחצית השקל (ומדלא חלקו

3208ואסרו בבולסי, משמע דסבירא להו אפילו בבולסי דליכא רק הפסד מועט, שרי לבטל [כלי]

3209מהיכנו למקצת שבת). והיינו כדעת בעל המאור שמותר לבטל כלי מהיכנו לפי שעה.

3210[2512] של הרז"ה שם (לא שרינן בבולסא

3211להביא כרים וכסתות אפילו בשליפי זוטרי דאפשר למשמטינהו, דלא טרחינן טירחא יתירה

3212בדבר שאין עליו תורת כלי כל עיקר, כגון בולסא שהוא שברי זכוכית).

3213יוצא אם כן, שגם אם נאמר שהרי"ף והרא"ש סוברים כדעת

3214הרז"ה, לא היו צריכים להשמיט הלכה זו.

3215[2513] של הרז"ה שם (שלא

3216התיר רב הונא אלא מפני הפסד מרובה, משום דסבירא ליה לרב הונא כרבי יצחק דאמר (מג,

3217א) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת).

3218[2514] וכן הוא לקמן סי' רעז ס"ח (שמה שהוא מטלטל

3219הקערה בשבת בשביל הצלת הקורה האסורה בטלטול בשבת, אין בזה שום איסור כלל). סי' שח

3220סע"ב (מותר לכפות עליהם כלי, שהכלי ניטל אף בשביל דבר שאינו ניטל בשבת, כמו

3221שנתבאר בסי' רע"ז), וסע"ח (שהכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל בשבת).

3222[2515] מהא דמתירין להביא כרים

3223וכסתות ולהניח תחתיהן.

3224[2516] סו, ב (מהא שמעינן דלית הלכתא כר' יצחק

3225דאמר בפרק כירה (מג, א) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, דהא הכא אוקימנא בקרני

3226דאומני דלא חזיין, וקאמר דמביא כר או כסת ומניח תחתיהן).

3227[2517] פכ"ד סי' א בסופו (כלשון

3228הרי"ף).

3229[2518] סו, ב (ומפרקינן בבולסא, והם של זכוכית

3230שבורות העומדים להתיכן והפסד שבירתן מועט, וכגון זה שלא לצורך חשבינן ליה ...

3231ומשום הכי א"ר הונא שאין כלי ניטל להצלתן).

3232[2519] שאסור לטלטל שלא לצורך.

3233[2520] גם הרי"ף

3234והרא"ש מודים שביטול כלי מהיכנו לפי שעה אסורה. ומה שלא כתבו זאת בפירוש, כי

3235"סמכו על מה שכתבו כלים דוקא" שיש בהם הפסד.

3236[2521] בסוף דבריו שם (ואפשר דעת

3237הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע כהרמב"ם, מדנקטו כלי זכוכית, משמע

3238אבל אם אינם כלים לא. וכן יש להורות, שאין לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, אלא

3239במקום הפסד מרובה).

3240[2522] ועוד הוכחה שכן היא דעת

3241הרי"ף, שהרי נתפרש ברמב"ם לאסור ביטול כלי מהיכנו לפי שעה, ומסתמא אינו

3242חולק בזה על הרי"ף, רואים אם כן שכן פירש הרמב"ם גם בדעת הרי"ף.

3243[2523] פכ"א ה"י (היתה טעונה עששיות

3244של זכוכית מתיר השקים והן נופלין, שאף על פי שישברו, אין בכך הפסד גדול, שהרי הכל

3245להתכה עומד, ולהפסד מועט לא חששו). ומ"מ שם (כתב הרשב"א ז"ל יראה

3246לי שלא התירו אפילו בטול לשעתו אלא בהפסד מרובה. ומתוך דבריו יתבארו דברי רבינו).

3247ומ"א שם (אבל אם הם חתיכות זכוכית רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט

3248בשבירתן, אסור להניח כרים תחתיהן, משום שמבטלן לשעתן. וכ"כ הרמב"ם

3249פכ"א).

3250יוצא אם כן שדעת הרמב"ם לאסור ביטול כלי מהיכנו לפי שעה,

3251ומסתמא סובר שכן הוא גם דעת הרי"ף.

3252[2524] וכן הוא לקמן סי' רעא קונטרס אחרון

3253סק"ג (ומסתמא הרמב"ם בשיטת הרי"ף קאי). וראה כללי הפוסקים וההוראה

3254כלל קצט.

3255[2525] שהשמיט דין הבולסא, כפי שהקשה

3256המ"א שם (וצ"ע על הרב ב"י שהשמיטו, מאחר שהוא בהדיא בגמרא).

3257מכל מקום נראה שגם הוא סובר כדעת הרמב"ם לאסור ביטול כלי

3258מהיכנו לפי שעה.

3259[2526] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעג.