Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אעדר דיני בציעת הפת בשבת
ובו ח' סעיפים
שלש סעודות ולחם משנה
א שלש
ובו ח' סעיפים
שלש סעודות ולחם משנה
א שלש
בסעודות חייב כל אדם
גלאכול בשבת ורמז לזה ששלש פעמים היום נאמר גבי אכילת המן בשבת שנאמר ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא
דתמצאוהו וגו':
הב וחייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות, אחד אנשים ואחד נשים, וסמך לזה שנאמר לקטו לחם משנה וגו'.
וואין צריך
זשיבצע משתיהן, אלא שיאחז שתיהן בידו ויבצע מאחת מהן, שהרי לא נאמר לחם משנה אלא
חבלקיטה, דהיינו אחיזה (ורשאי להשמיט השניה מידו בשעת הבציעה, ודי במה שאחז
טשתיהן בשעת ברכת המוציא).
יוצריך לבצוע
יאמן העליונה, שאין מעבירין על המצות.
יבבמה דברים
יגאמורים ביום השבת, או בליל יום טוב, אבל בליל
ידשבת יש נוהגין מטעם הידוע להם לבצוע על התחתונה.
טווכדי שלא
טזלעבור על המצות מניחין התחתונה קרוב אצלם יותר מהעליונה, ונמצא שאין כאן מעביר על
יזהמצוה כלל. או לוקחין העליונה בשעת ברכת המוציא, ומניחים אותה
יחלמטה, ובוצעין עליה:
יטבציעת הפת
ג מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה,
ג מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה,
כמפני שנראה כמחבב סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה. ואע"פ שבחול אין לעשות כן
כאמפני שנראה כרעבתן, מכל מקום הואיל ואינו עושה כן כל ימות החול אלא בשבת בלבד,
כבניכר הדבר שאינו עושה בשביל רעבתנות, אלא בשביל כבוד השבת:
כגד אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, אם הם זקוקים לככרו, דהיינו שאין להם לחם משנה לפני
כדכל אחד, והם יוצאים ידי חובתם במה ששומעים ממנו ברכת המוציא
כהשמברך על לחם משנה, ואוכלים מאותו לחם משנה. אבל
כואם יש לחם משנה לפני כל אחד מהם, שאינם זקוקים לטעום מלחם משנה שלפניו, יכולים
כזלטעום ממה שלפניהם קודם שטעם הוא ממה שלפניו:
כחסעודה של פת
ה אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים ומיני תבשילין הרבה,
ה אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים ומיני תבשילין הרבה,
כטאע"פ שהם מחמשת המינים, אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם לסעוד בשבת,
לעד שיאכל לחם שמברכין
לאעליו המוציא וברכת המזון (ועוד שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו יחיה האדם),
לבלפי שלגבי אכילת המן, שממנה למדו ג' סעודות,
לגנאמר בה לחם, שנאמר ויאמר אליהם משה הוא הלחם אשר נתן וגו':
לדו וכיון שאכל יתר מעט מכביצה יצא ידי חובתו, אבל כביצה
להבלבד נקראת אכילת עראי, ואינו יוצא בה.
לוויש אומרים שבכזית בלבד יוצא ידי חובתו.
לזויש אומרים
לחשבסעודה שלישית אין צריך לחם כלל, ויתבאר הכל בסימן רצ"א:
לטז טוב לברך על ב' אגודות של הדס קודם קידוש של לילה,
מושל יום, ובתוך סעודה שלישית:
מאח אם יש קצת אונס שלא יוכל לסעוד בלילה, יכול לדחות
מבהסעודה עד למחר, שיאכל ג' סעודות ביום, ובלבד שיקדש בלילה ויאכל מיד אחר הקידוש
מגכזית מחמשת המינים או שישתה עוד רביעית יין כמו שנתבאר
מדבסימן רע"ג.
מהאבל אם אין
מושם אונס אין לעשות כן שהרי אפילו מבעוד יום מצוה למנוע מלאכול כדי שיאכל
מזבלילה לתיאבון כמו שנתבאר בסימן רמ"ט:
מח[705] עיקרי ההלכות שנתבארו
מטבסימן זה:
נ(א)
נאשלש סעודות ולחם משנה (ס"א-ב).
נב(ב)
נגבציעת הפת (ס"ג-ד).
נד(ג)
נהסעודה של פת (ס"ה-ח).
נו[706] כדלקמן ס"ב (אחד
נזאנשים ואחד נשים).
נח[707] ברייתא קיז, ב (כמה סעודות חייב אדם
נטלאכול בשבת, שלש). רמב"ם פ"ל ה"ט (חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת).
סוכן הוא לעיל סי' רמב ס"ד-ה (כדי לאכול שלשה סעודות בשבת ...
סאכדי שיהיה לו שלשה סעודות לאותו שבת). סי' רמט ס"ו (ויאכל למחר ביום שלש
סבסעודות) וס"י (חובת ג' סעודות). סי' רנד ס"ז-ח (מזון שלש סעודות של שבת ...
סגמצות ג' סעודות בשבת ... מצות שלש סעודות בשבת). סי' רסז ס"ג (ג' סעודות
סדשחייב לאכול בשבת ... כדי שיקיים ג' סעודות בשבת). לקמן סי' רפח ס"ב (שתקנו
סהבג' סעודות). סי' רצא ס"א (בכל אחת משלש סעודות) וס"ה (לג' סעודות). סי'
סושלד ס"א-יא (מזון ג' סעודות ... לשלש סעודות ... שלש סעודות ... ג' סעודות
סזלשבת ... מג' סעודות ... לג' סעודות ... בשביל ג' סעודות של שבת ... מג' סעודות).
סחסי' שלה ס"א (לג' סעודות ... מג' סעודות). סי' תכט ס"ז (ובשבת מזון שלש
סטסעודות).
עולענין יום טוב, ראה לקמן סי' תקכט ס"ג (שחייב אדם לאכול
עאבכל יום טוב ב' סעודות, אחת בלילה ואחת ביום בשחרית, אבל אין צריך לאכול סעודה שלישית,
עבאלא אם כן חל בשבת).
עג[708] גמרא שם (תנו רבנן כמה סעודות חייב אדם
עדלאכול בשבת שלש, רבי חידקא אומר ארבע, אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר
עהמשה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה, רבי חידקא סבר הני תלתא
עוהיום לבר מאורתא, ורבנן סברי בהדי דאורתא). וראה מראי מקומות וציונים.
עזומזה למדנו גם שבסעודות אלו צריך לאכול לחם, כדלקמן ס"ה (לפי
עחשלגבי אכילת המן, שממנה למדו ג' סעודות, נאמר בה לחם, שנאמר ויאמר אליהם משה הוא
עטהלחם אשר נתן וגו').
פ[709] בשלח טז, כה.
פאאלא שלימוד זה הוא רק "רמז". ואילו פירוש
פבהפשוט הוא, שעכ"פ חייבים לאכול בשבת, ואסור להתענות בו, כדלעיל סי' רמב
פגבקונטרס אחרון ס"ק א (להרמב"ם ז"ל שאין מצוה אלא שלא להתענות בו,
פדכמבואר בב"י סי' תי"ח. ונפקא ליה מדכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה',
פהמכלל דבשבת אסור להתענות. ולא חשיב לה בתרי"ג, משום דנפקא מכלל מצות אכילת
פוהמן שאינה נוהגת לדורות).
פז[710] שבת קיז, ב (בשבת חייב אדם לבצוע על
פחשתי ככרות, דכתיב לחם משנה). ברכות לט, ב. טור ושו"ע ס"א (בוצע על שתי
פטככרות).
צוכן הוא ביום טוב, כדלקמן בסמוך (או בליל יום טוב), ושם נסמן
צא(הערה 717).
צבולענין לחם משנה בליל הפסח, נתבאר לקמן סי' תעה ס"ג (בליל
צגפסח יש אומרים שאין צריך כי אם אחת ומחצה ... ויש אומרים שלא דרשו אלא להוסיף על
צדלחם משנה, שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב, צריך להיות
צהעוד פרוסה אחת משום לחם עני, וכן המנהג פשוט, ואין לשנות אלא בשעת הדחק), ושם נסמן
צו(הערה יד).
צז[711] תוס' ברכות שם ד"ה והלכתא (בשבת
צחנכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך, שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה, שאז לא יהיה
צטלו לחם משנה). רמ"א שם (שלימות).
קונתפרש יותר לעיל סי' קסז סוף ס"ג (מצוה מן המובחר לברך
קאעל הפת כשהיא שלימה, ולא לפורסה תחילה ואחר כך לברך עליה ... וטוב לחתוך מעט בסכין
קבפרוסת הבציעה מן הלחם קודם שיתחיל לברך ... בשבת ויום טוב אין לחתוך כלל בלחם עד
קגלאחר הברכה, כי שמא תשמיט ידו ויחתוך יותר מכשיעור הזה ונמצא שבצע על פרוסה, ובשבת
קדצריך להיות לחם משנה שלם). סי' קסח ס"ג (אם יש לאדם ב' חצאי לחם, ואין לו לחם
קהשלם ללחם משנה בשבת, יחברם יחד ... ולא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לענין לחם
קומשנה ... אבל אם יש לו לחם שלם אין לסמוך על זה).
קזומנהג חב"ד נתפרש בהיום יום לט"ו אד"ר (רושמים
קחעל הלחם קודם ברכת המוציא, אבל נזהרים שלא לחתוך). והוא כמנהג שהובא במ"א
קטס"ק א (המדקדקים נוהגים לרשום בסכין קודם ברכה (ב"ח סי' קס"ז, בשם
קירש"ל, וכן כתב בספר תורת חיים)). וראה תהלה לדוד סק"א.
קיא[712] כדלקמן סי' רצא ס"ח (נשים
קיבחייבות בסעודה שלישית כמו אנשים, וכן לבצוע על ב' ככרות בכל סעודה, שלכל מעשה שבת
קיגאיש ואשה שוין), ושם נסמן (הערה 1923).
קיד[713] בשלח טז, כב. ברכות ושבת שם (דכתיב לחם
קיהמשנה). טור ולבוש ס"א (דכתיב לקטו לחם משנה).
קיואבל קיי"ל שמצות לחם משנה הוא רק מדברי סופרים, והלימוד
קיזמהפסוק הוא רק אסמכתא, כדלעיל סי' רעא קונטרס אחרון ס"ק ב (שבמ"א
קיחסי' רנ"ד סקכ"ג מבואר דאינו חובה כל כך ... עכ"פ לחם משנה יש לו
קיטאסמכתא מדאורייתא).
קכוראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 174 הערה
קכא15.
קכב[714] שבת שם (אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא
קכגדנקט תרתי ובצע חדא, אמר לקטו כתיב), ופרש"י (דמשמע אחיזה, אבל בציעה לא כתיב
קכדמשנה). ברכות לט, ב. טור ושו"ע שם (שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה).
קכה[715] וכן הוא לקמן סי' תעה ס"ד-ה (וצריך
קכושיאחז שתי השלימות בידו בשעת ברכת המוציא. ולאחר שגמר ברכת המוציא יש להשמיט
קכזהשלישית השלימה מן ידו). וכן הוא בפסקי ההגדה של רבינו (ויקח המצות כסדר שהניחם
קכחהפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך ... יניח השלישית להשמט מידו ... ואחר
קכטכך יבצע).
קל[716] יומא לג, א (אין מעבירין על המצות),
קלאופרש"י (הפוגע במצוה לא יעבור ממנה). הגהות מיימוניות פ"ח מהל' חמץ ומצה,
קלבנוסח ההגדה אות ז (פירש ראבי"ה ... משום מעבירים על המצות ... עיקר מצוה היא
קלגעל הראשונה, עליה נעשה ברכת המוציא, וראוי שתעשה על הראשונה מהאי טעמא ... וכן כתב
קלדבעל הרוקח ... ויברך המוציא ויבצע העליונה). כל בו סי' כד (אנו נוהגים לבצוע
קלההעליון). ב"ח ס"א (דין התלמוד דאין מעבירין על המצות, דמטעם זה כתב
קלורבינו גבי מצה בסימן תע"ג וחציה השנייה ישים בין שתי השלמות, כדי שיפגע בשלמה
קלזתחלה כשיבא לברך ברכת המוציא, שממנה יש לו לבצוע, והיינו מטעם שלא יהא עובר על
קלחדברי חכמים שאמרו אין מעבירין על המצות ... ועל כן יש לבצוע לעולם על העליון כאשר
קלטנהגו הזקנים משנים קדמוניות וכן אני נוהג).
קמוכן הוא לקמן סי' תעה ס"ד (ולא יניח הפרוסה מלמעלה, לפי
קמאשבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה, וברכת המוציא היא על השלימה, וברכת
קמבעל אכילת מצה היא על הפרוסה שהיא לחם עני, ואם הפרוסה תהיה מלמעלה יצטרך לעבור על
קמגהמצות כשיברך המוציא בתחלה), ושם נסמן (הערה כט).
קמד[717] שגם ביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה,
קמהכדלעיל סי' קסז ס"כ (ובשבת ויום טוב צריך להיות לפני המסובין לחם משנה). לקמן
קמוסי' תעג סכ"ד (שביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה). סי' תעה ס"ג (שבכל
קמזיום טוב חייב האדם לבצוע על לחם משנה), ושם נסמן (הערה יד).
קמחובוצעים בליל יום טוב על העליונה, כמובא לעיל (הערה הקודמת)
קמטלענין ליל פסח, ונתבאר בדרכי משה ס"ק א (ובענין סדר של פסח פשוט הוא שלוקחין
קנהעליונה לברכת המוציא, והשלישית התחתונה לכריכה, וזה מבואר מדברי הפוסקים והמסדרים
קנאאחרונים שסדרו סידורו של פסח. ואפשר שמה שכתב ב"י שראה גדולים לבצוע התחתונה,
קנבהיינו דוקא בליל שבת, אבל ביום השבת או בליל יום טוב יש לבצוע על העליונה). רמ"א
קנגס"א (בלילי יום טוב בוצע על העליונה).
קנד[718] כל בו סי' כד (ויש נוהגין לבצוע התחתון
קנהלא העליון). הובא בב"י ד"ה כתב הכל בו. שו"ע שם (ובוצע התחתונה).
קנווהטעם הובא בלבוש ס"א (שיש בו סוד על פי הקבלה, שהתחתונה
קנזהיא המנהגת ומפרנסת בליל שבת). עולת שבת סק"א (והטעם מבואר ליודעי חן, רמז
קנחלהשכינה שהיא תחתונה ומנהגת ומתפרנסת בליל שבת).
קנט[719] ט"ז סק"א (ואני נהגתי בעצמי,
קסכשמברכין על התחתונה, מניח אני אותה קרוב אלי יותר מהעליונה, נמצא שפוגע אני תחלה
קסאבתחתונה, ואין כאן מעביר על המצות כלל).
קסבוהיינו שכדי שלא יהא מעביר על המצות, צריך לבצוע על העליונה או
קסגעל הסמוכה אליו, כדלקמן סי' תעה סכ"ה (כשמביא לפניו הירקות עם כל דברים אלו,
קסדטוב שיסדרם לפניו בקערה בענין שלא יצטרך לעבור על המצוות, דהיינו שהירקות יהיו
קסהסמוכים לו יותר מן המצה, והמצה מן המרור וחרוסת, והמרור והחרוסת מן שני תבשילין),
קסוושם נסמן (הערה רט).
קסז[720] מ"א סק"א (ולי נראה להכריע,
קסחדבתחלה יניחנו למעלה בשעת אמירת ויכלו, ובשעת המוציא יקח העליונה בידו ויניחנה
קסטלמטה, ויבצע עליו).
קעומנהג
קעאחב"ד להניחם בליל שבת זו בצד זו, כמבואר בתורה אור בשלח סו, ד (מצד עצמות אין
קעבסוף ב"ה שניהן בדבור אחד נאמרו כו', שכולל לשניהם בשוה. וזהו שעל פי הנסתר צריך
קעגלהיות ב' חלות דלחם משנה זו בצד זו). לקוטי תורה עקב יז, ב (העיקר הם ב' החלות
קעדשעליהם מברך המוציא, שמניח אותם זו בצד זו). אגרות קודש חי"ח אגרת ו'תתמט (אופן
קעההנחת הלחם משנה, בליל שבת ולמחרתו. בליל
קעושבת זו אצל זו, ולמחרתו באופן שהחלה מימין תהי' למעלה קצת על השני' אבל רק קצת).
קעזוראה אורחות מנחם ע' מב.
קעח[721] רבי זירא שבת קיז, ב (רבי זירא הוה בצע
קעטאכולה שירותיה. אמר ליה רבינא לרב אשי והא מיחזי כרעבתנותא, אמר ליה כיון דכל יומא
קפלא עביד, והאידנא הוא דקעביד, לא מיחזי כרעבתנותא). ופרש"י (פרוסה גדולה, ודי
קפאלו בה לאותה סעודה, ולכבוד שבת, ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה). ברכות
קפבלט, ב. טור ושו"ע ס"ב (מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל
קפגהסעודה). לבוש ס"ב (אף על פי שבחול לא יעשה כן משום דמיחזי כרעבתנות, בשבת
קפדמצוה לעשות כן, כדי להראות חיבוב למצות סעודת שבת שחפץ לאכול הרבה, ואין זה נראה כרעבתנות,
קפהכיון שאין עושה כן בחול).
קפוונתבאר לעיל סי' קסז ס"ד (מהלכות דרך ארץ שלא לבצוע פרוסה
קפזקטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא גדולה יותר מכביצה בחול, מפני שנראה כרעבתן. אבל
קפחבשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, ואין לחוש לרעבתנות, כמו
קפטשיתבאר בסימן רע"ד).
קצואפשר שמטעם זה נתבאר לקמן סי' תעה ס"ו (יכניסם לפיו בבת
קצאאחת ... ירסקם בפיו, ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת, ואחר כך יבלע כזית השני
קצבבבת אחת), ושם נתבאר (הערה מג).
קצג*
קצדעוד נתבאר לעיל סי' קסז ס"ד (וכל זה כשאוכל לבדו, אבל אם
קצהאוכל עם בני ביתו או אורחים, מצוה מן המובחר לבצוע פרוסה גדולה כל כך שיתן לכל
קצוהמסובים היוצאים ידי חובתם בברכתו מפרוסה זו שבירך עליה, ולא מהלחם הנשאר ממנה).
קצזומטעם זה, הנה גם כשאוכל לבדו, וחותך חצי מהחלה, ואחר כך חותך
קצחפרוסה לאכול ממנה, לא יחתוך את הפרוסה מהחצי שנשאר בידו, כי אם מהחצי שחתך מהחלה.
קצטוכן נהג הרבי.
ר[722] ברכות מז, א (אין המסובין רשאין לאכול
ראכלום עד שיטעום הבוצע). טור ושו"ע ס"ג (אין המסובין רשאים לטעום עד
רבשיטעום הבוצע).
רגוכן הוא גם בחול, כדלעיל סי' קסז ס"כ (אין המסובים רשאים
רדלטעום עד שיטעום הבוצע).
רהוכן הוא לענין יין הקידוש, כדלעיל סי' רעא ס"ל (לא
רויטעמו המסובים קודם שיטעום המקדש, אם הם זקוקים לכוסו), ושם נסמן (הערות 394-395).
רז[723] ירושלמי ברכות פ"ו ה"א (רבי
רחאבא בשם רב, מסובין אסורים לטעום כלום עד שיטעום המברך. ריב"ל אמר שותין אף
רטעל פי שלא שתה. מה פליג, מה דמר רב כשהיו כולן זקוקין לככר אחד, מה דמר ריב"ל
ריכשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו). תוס' פסחים קו, א ד"ה הוה גחין (וגם בהמוציא
ריאיש להוכיח מירושלמי, אם יש לכל אחד ככרו אין צריך להמתין, ואוכל כל אחד משלו ...
ריבבשאין ככר לפני כל אחד, אי נמי בשבת, וכגון שאין להם לחם משנה, דאז צריכין לאכול
ריגמבציעתו). טור ושו"ע שם (אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, ואם יש
רידלפני כל אחד לחם משנה יכולים לטעום אף על פי שעדיין לא טעם הוא).
ריהוכן הוא גם בחול, כדלעיל סי' קסז ס"כ (ואם כל אחד אוכל
ריומככרו, ואין זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאין לטעום מככרותיהם קודם שיטעום הבוצע
ריזמככרו).
ריחוכן הוא לענין יין הקידוש, כדלעיל סי' רעא ס"ל (אבל
ריטאם היו להם כוסות יין שאינן פגומים, רשאים לשתות קודם שישתה המקדש).
רכ[724] וכן הוא לקמן סי' תעג סכ"ד (כיון
רכאשהם יוצאין בברכת המוציא של בעל הבית, הם יוצאים גם כן בלחם משנה של בעל הבית).
רכבאמנם נהגו רבים, שאחרי שבעל הבית מברך
רכגובוצע מלחם משנה ומחלק פרוסות לבני הבית, מברכים הם בעצמם; אף שבשעה שהם מברכים
רכדכבר נחתך הלחם משנה.
רכהוהטעם לזה הוא כדלעיל סי' קסז סי"ח
רכו(נהגו עכשיו לברך כל אחד לעצמו משום שההמון לא היו נזהרים מלהשיח בין שמיעת הברכה
רכזלהטעימה, לכן הנהיגו לברך כל אחד לעצמו, וכיון שנהגו כן הרי זה כאילו היתה דעתם
רכחבפירוש בקביעותם יחד שקובעים על דעת שלא להצטרף ופטורין מהידור זה).
רכטאמנם עדיין יש להבין הטעם שמכל מקום
רליוצאים ידי חובת לחם משנה.
רלאוכבר נשאל בזה הרבי, והשיב על כך באגרות
רלבקודש חי"ד אגרת ד'תשעט (במה שכותב שראה מנהג אנ"ש דכשיש לחם משנה רק
רלגלאחד ומוציא את האחרים, נוהגים שאר בני הבית לברך ברכת המוציא כל אחד לעצמו, ומקשה
רלדעל זה ממה שכתוב בשו"ע רבנו הזקן סי' רע"ד סעיף ד' ובאחרונים שם – אשר
רלההמסובים יוצאים גם בברכת המוציא. והנה אף כי כן הוא, שיכולים גם לצאת בברכת המוציא,
רלווכידוע שאפילו בברכת הנהנין מוציא את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה, בכל זה נכון
רלזמנהג הנ"ל – כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק
רלחבין שמיעת הברכה להאכילה וכו', ובה בשעה שבברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר
רלטהורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם, ולכן אפילו בסתם ה"ז כן ונגרר אחרי הרוב
רמשמכוון לצאת בשמיעתו, שונה הוא בהנוגע לברכת המוציא. ובפרט כשהעם רב ... ולכן יש
רמאלהנהיג דוקא מנהג ההוא, ז. א. שכל אחד ואחד יברך לעצמו ברכת הנהנין. ומ"ש אשר
רמבנראה באחרונים שאם עושים כן, ברכה כ"א לעצמו, לא יצא ידי החיוב של לחם משנה.
רמגלא ידעתי מקור על זה. ואדרבה בפירוש כתוב באשל אברהם להגה"צ מבוטשאטש לסימן
רמדהנ"ל – שיוצא ידי חובתו של לחם משנה אף שמברך ברכת המוציא לעצמו).
רמהוכן נתבאר בשיחת שמחת תורה תשי"ז (תורת מנחם חי"ח ע' 96).
רמווהיינו שמפרש מה שנתבאר כאן (והם
רמזיוצאים ידי חובתם במה ששומעים ממנו ברכת המוציא שמברך על לחם משנה), דסגי במה
רמחששומע מבעל הבית ברכת המוציא, אף שאינו יוצא ממנו ברכת המוציא ומברך לעצמו.
רמטויש לעיין איך יוסברו לפי זה הדברים
רנהאמורים לקמן
רנאסי' תעג סכ"ד (כיון שהם יוצאין בברכת המוציא של בעל הבית, הם יוצאים גם כן
רנבבלחם משנה של בעל הבית).
רנגוראה בדי השלחן סי' לו ס"ק ט,
רנדוסי' פב ס"ק ו. מראי
רנהמקומות וציונים. קובץ מגדל אור ח ע' רעט. "הלכות ליל הסדר"
רנואותיות ה-ז.
רנז[725] משמעות התוס' שם (וכגון שאין להם לחם משנה, דאז צריכין
רנחלאכול מבציעתו).
רנטולפי זה יוצא, שגם בליל הסדר, שאם אין מספיק כזיתי מצה בקערה
רסשל בעל הבית בשביל כל בני הבית, ואוכלים את מצת המצוה שלהם ממצות אחרות, מכל מקום צריכים
רסאהם לאכול לפחות פרוסה קטנה ממצות הלחם משנה של הקערה, כדי לצאת ידי חובת לחם משנה.
רסב[726] תוס' פסחים קא, א ד"ה טעימו (אם
רסגמועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת ... היינו דוקא בסעודה שלישית, אבל לא
רסדבסעודת ערבית ושחרית, שהם עיקר כבוד שבת). יראים סי' צב (בכל מילי לא נפיק ידי
רסהחובתיה בסעודתא דשבתא, כי אם בנהמא). אור זרוע הל' ערב שבת סי' כא (דלא חשיב
רסוסעודות שבת אלא ... הלחם). רא"ש פסחים פ"י ס"ה (אפילו אם יועיל
רסזמיני תרגימא להשלים סעודה שלישית, מסתברא דלענין עיקר סעודת שחרית וערבית אינו
רסחמועיל). טור ושו"ע ס"ד (סעודה זו ושל שחרית אי אפשר לעשותה בלא פת).
רסטועל זה מביא כאן את ג' הטעמים שנתבארו בראשונים:
רע(א) שמברכים עליו המוציא וברכת המזון.
רעא(ב) שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו יחי' האדם.
רעב(ג) שלגבי אכילת המן נאמר לחם.
רעגהלכה זו הובאה גם לעיל סי' קפח ס"י (בשבתות וימים טובים
רעדשל שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון ... שהלחם הוא עיקר
רעההסעודה, שכל סעודה נקרא על שם הלחם).
רעוסי' רמט ס"י (סעודת שבת דהיינו מלחם שמברכים עליו המוציא,
רעזשהוא עיקר סעודת שבת).
רעחסי' רנד ס"ח (בלא פת אי אפשר לקיים מצות ג' סעודות בשבת).
רעטסי' רסג ס"ג (הפת ... שהיא עיקר מצות הסעודה, כמו שיתבאר
רפבסי' רע"ד).
רפאסי' רעא ס"ח (שהפת הוא עיקר מצות סעודת השבת, שאי אפשר
רפבלקיימן כלל בלא פת כמ"ש בסי' רע"ד).
רפגסי' תקכט ס"ד (ועיקר הסעודה הוא
רפדהלחם אשר הוא אוכל, לפיכך צריך להזהר שיאכל בכל סעודה פת).
רפהוכן הוא בפסקי דינים צמח צדק שנז, ג (שתי סעודות הראשון
רפודלילי שבת וסעודת שחרית, פשיטא שאין יוצאין במיני תרגימא).
רפזולמעשה – ראה הערה הבאה.
רפח[727] יראים שם (דבעינן מידי דמחייב עליה
רפטברכת המזון. דאמרינן בברכות פרק ג' שאכלו (מט, ב) טעה ולא הזכיר של ראש חדש בברכת
רצהמזון אין מחזירין אותו, שבת ויום טוב בברכת המזון מחזירין אותו, מאי טעמא ראש חדש
רצאאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, שבת ויום טוב דלא סגי ליה דלא אכיל, פירוש מידי דמחייב
רצבעליה ברכת המזון). אור זרוע הל' ערב שבת סי' כא (משמע דלא חשיב סעודות שבת אלא
רצגמידי דשייך בי' למימר ברכת המזון, שמזכיר בו של שבת, ואיזו זה הלחם, דאי שאר אוכלים
רצדלא שייך בהו כי אם מעין שלש). רא"ש ברכות פ"ז סכ"ג (דביום טוב לא
רצהסגיא דלא אכל פת, דבר שצריך לברך אחריו ברכת המזון). וכן הוא בשבת.
רצווכן הובא לעיל סי' קפח ס"י (בשבתות וימים טובים של שלש
רצזרגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון ... (ומיני לחמים שאין קובעין
רצחעליהם סעודה, צריך לאכול מהם כשיעור קביעות סעודה), ואז הוא חייב לברך ברכת המזון).
רצט*
שוכל זה הוא לפי האמור לעיל, שמוכח בגמרא הנ"ל, שבסעודת
שאשבת ויום טוב צריך לאכול סעודה שחייבים להזכיר של שבת ויום טוב בברכת המזון,
שבוהיינו לחם, שמברכים עליו ברכת המזון, ומזכירים בה רצה ויעלה ויבא. משא"כ
שגבמזונות אין צריך להזכיר מעין המאורע.
שדאבל למעשה קיי"ל שגם בברכה מעין ג' מזכירים מעין המאורע,
שהכמובא בתוס' ברכות מד, א ד"ה על (ובס' המיימוני מצריך להזכיר בה מעין המאורע
שובשבת וביום טוב. וכן משמע בירושלמי).
שזוהיינו הא דאמרינן בירושלמי ברכות פ"ו סוף ה"א (מהו
שחלהזכיר בה מעין המאורע, א"ר אבא בר זימנא ר' זעירא היה מזכיר בה מעין המאורע.
שטא"ר ירמיה הואיל וחש לה ר' זעירא צריכין אנו מיחוש).
שיוברמב"ם הל' ברכות פ"ג הי"ג (ובשבתות וימים
שיאטובים אומר בברכה זו בכללה מעין קדושת היום, כדרך שמזכיר בברכת המזון).
שיבוכן נפסק בשו"ע סי' רח סי"ג (מזכירין בה מעין המאורע
שיגבשבת ויום טוב וראש חדש).
שידוכן הוא בנוסח ברכת מעין ג' שבסדור רבינו.
שיהולפי זה הובא בהגהת מהרי"ל על הגליון לעיל סי'
שיוקפח ס"י (שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו, ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה,
שיזשהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום).
שיחוכעין זה מצינו בפוסקים לענין סעודה שלישית, כדלקמן סי' רצא
שיטס"ז (אבל יש מקילין עוד שיכול לקיים סעודה ג' בכל מאכל העשוי מחמשת
שכהמינים שמברכים עליו בורא מיני מזונות, שהוא נקרא מזון).
שכאובקיצור הלכות שבת לסי' עדר (מילואים ע'
שכבע), הביא איזה מקורות לדעה זו, ושהפרי מגדים דן בזה.
שכגוראה לקו"ש חכ"א ע' 85 בהערה.
שכדדרכי החיים (אכילת חובה ח"ג ס"ק א). ס' הק"ן ע' 36. מחשבת חיים ע'
שכהפז-ח. מ"מ וציונים.
שכו*
שכזאמנם בזה לא יישב אלא את הטעם הראשון הנ"ל, שהוא הטעם
שכחשהוכיחו הראשונים מהגמרא בברכות (כדלקמן הערה הבאה), אבל לא הובא בדבריו הישוב
שכטלשני הטעמים האחרים שהובאו כאן (שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו יחי' האדם; ושלגבי
שלאכילת המן נאמר לחם).
שלאואפשר שלפי הגהה זו, מפרש כן רבינו את
שלבדעת הגאונים דלעיל סי' רעג ס"ז (הורו הגאונים שזה שאמרו חכמים אין קידוש אלא
שלגבמקום סעודה, אין צריך שיגמור שם כל סעודתו, אלא אפילו אם אכל כזית, או אפילו כזית
שלדמחמשת המינים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, או ששתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש,
שלהיוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה). והיינו שלפי זה אפשר שיוצא בזה גם ידי חובת סעודת שבת.
שלואבל ראה בהנסמן לקמן (הערה 738).
שלז[728] במראי מקומות וציונים העיר שלכאורה
שלחצריך להיות המוסגר בסוף הסעיף.
שלטאמנם מוסגר זה אינו בתור מאמר המוסגר, כי אם כמובא
שמבשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי
שמאעיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).
שמבומוסגרים אלה הם בדרך כלל באמצע משפט, שאינם אלא כדי להזכיר
שמגלחזור ולשנות פרק זה.
שמדוגם כאן חזר בו בסוף ימיו, כדלעיל (הערה הקודמת).
שמה[729] רא"ש ברכות פ"ז סכ"ג (דביום
שמוטוב לא סגיא דלא אכל פת ... ועיקר אכילה הוא לחם). וכן הוא בשבת.
שמזוהוא הטעם האמור ברשב"א ברכות מט, ב ד"ה תפלה (דבשבת
שמחעל כרחיה אכיל פת, ומשום דכתיב ביה עונג, ואין עונג בלא אכילת פת).
שמטוכן הוא לעיל סי' קפח ס"י (שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג
שנ... ואין עונג ... בלא אכילת לחם (שקובעים עליו סעודה), שהלחם הוא עיקר הסעודה שכל
שנאסעודה נקרא על שם הלחם). לקמן סי' תקכט ס"ד (ועיקר הסעודה הוא הלחם אשר הוא
שנבאוכל).
שנג[730] עקב ח, ג (לא על הלחם
שנדלבדו יחי' האדם).
שנה[731] כדלעיל ס"א (שלש
שנוסעודות חייב כל אדם לאכול בשבת. ורמז לזה, ששלש פעמים היום נאמר גבי אכילת המן
שנזבשבת, שנאמר ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו וגו').
שנח[732] יראים שם (וטעמא דההוא קרא דמפקינן
שנטמיניה ג' סעודות אלחם קאי, דכתיב הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה). סמ"ג עשין
שסל (סמך מן המקרא ששלשה פעמים נאמר בהם היום גבי אכילת המן אכלוהו היום כי שבת היום
שסאלה' היום לא תמצאוהו בשדה, וגבי מן כתוב לחם, הוא הלחם אשר נתן וגו'). הובא בב"י
שסבד"ה וסעודה זו. לבוש ס"ד (דבאותו פסוק דילפינן מיניה לאכול ג' סעודות,
שסגכתיב לחם, דכתיב הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה).
שסד[733] בשלח טז, טו.
שסה[734] מ"א סי' רצא סק"א (יותר מעט
שסומכביצה, דכביצה מקרי אכילת עראי, כמ"ש ססי' רל"ב).
שסזוהוא כמבואר בשו"ע שם ס"ג (והא דאסור לאכול סעודה
שסחקטנה, היינו כשקובע לסעודה. אבל לטעום ... לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל, בלא קבע,
שסטמותר).
שעוכן הוא לקמן סי' רפו ס"ד (מותר לטעום אחר תפלת
שעאשחרית קודם תפלת המוספין ... ופת כביצה
שעבולא יותר, כמו שנתבאר בסי' רל"ב).
שעגולמדים זאת מדין סוכה דלקמן סי' תרלט סי"א (שמותר לאכול
שעדאכילת עראי חוץ לסוכה, וכמה היא אכילת עראי כביצה, שכן דרך האדם לטעום פעם אחת מלא
שעהפיו חוץ לביתו, ומלא פיו הוא כביצה, שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה).
שעוואף שגם אכילת כביצה הוא שיעור חשוב לכמה הלכות, כדלעיל סי'
שעזקנח ס"ב (אפילו פת גמורה אם אינו אוכל אלא פחות מכביצה בלא קליפתה, יש להסתפק
שעחאם צריך נטילת ידים, לפי שפחות מכביצה אינו נקרא אוכל לענין טומאת אוכלין). ולקמן סי'
שעטתקכז ס"ג (כיצד מצות הנחת ערוב תבשילין נוטל בידו חתיכת פת שיש בה כביצה).
שפמכל מקום חייבים לאכול סעודת שבת, שהיא
שפאיתר מעט מכביצה.
שפבוכן הוא לקמן סי' תקכט ס"ד (ועיקר
שפגהסעודה הוא הלחם אשר הוא אוכל, לפיכך צריך להזהר שיאכל בכל סעודה פת יותר מכביצה
שפדמעט, שעד כביצה נקרא אכילת עראי). סי' תרלט סי"ז (שהרי בכל סעודת יום טוב
שפהחובה לאכול יותר מכביצה פת).
שפו*
שפזאמנם דעת בה"ג בפרק כל כתבי (ושארי
שפחהמוציא, ואכיל כביצה ומברך). הובא בר"ן שבת מג, סע"ב (וכתב הרב בעל
שפטהלכות ז"ל ... שרי המוציא ואוכל כביצה). שו"ת רשב"א ח"ה סי' ג
שצ(אם יכול לאכול כביצה ... יאכל, ויקיים ג' סעודות). טור ושו"ע סי' רצא
שצאס"א (יכול לקיים אותה בכביצה).
שצבורבינו מסתפק בזה לקמן סי' רצא ס"א
שצג(יכול לקיים אותה (ביותר מכביצה מעט אבל) כביצה. ואף שכביצה היא סעודת עראי (ואינו
שצד[יוצא בה]), מכל מקום מאחר שיש בה כדי שביעה נקרא סעודה (ויוצא בה)).
שצהוהיינו שנסתפק בסברא זו, אי סגי בכביצה או צריך יותר מכביצה,
שצוולכן כתב בשני האופנים בתוך המוסגרים, וכהכלל המובא בשארית יהודה
שצזאו"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו
שצחהיתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).
שצטובהגהת מוה"ר ישכר בער הורביץ, מ"ץ דק"ק
תליובאוויטש, על גליון דפוס הראשון: "והנה לכאורה יש סתירה בשני הפרקים מזה
תאלזה, דהיינו בסי' רע"ד סתם (וגם רשם המראה מקום) כדעת המ"א דבעינן יותר
תבמכביצה, ובסי' רצ"א סתם (וגם רשם המראה מקום) כדעת הר"ן דסגי בכביצה.
תגאמנם יש לתרץ דבסי' רע"ד שהוא חובה לאכול פת, לכו"ע מחמירים כדעת
תדהמ"א יותר מכביצה, ובסעודה ג' דיש אומרים דיוצאים בה' מינים או בשר ודגים
תהופירות, לכן סתם דסגי בכביצה".
תווכל זה הוא לדעה הא', דלא סגי בכזית. ואילו דעה הב' תתבאר
תזבסמוך.
תח[735] ריטב"א סוכה כז, א ד"ה הא
תטדאמרינן אף סוכה (ומצינו למדין ששבתות ויום טוב שוין להתחייב באכילת כזית פת בג' סעודות).
תיר"ן סוכה יב, ב ד"ה רבי אליעזר אומר (מדין יום טוב סגי ליה לאכול כביצה
תיאעראי חוץ לסוכה ... הכא בכזית, ואף על גב דבשאר ימות החג כזית עראי הוא, ורשאי
תיבלאכלו חוץ לסוכה). מ"א סי' קפח ס"ק ט (רשאי לאכול כזית פת, ובסוכה אינו
תיגחייב עד יותר מכביצה). סי' תרלט ס"ק י (ביום טוב ושבת צריך לאכול כזית פת, אך
תידלא בעי סוכה).
תיהדעה זו הובאה גם לקמן סי' רצא ס"א (ויש אומרים שאפילו
תיובכזית יוצא ידי חובתו לכתחלה בכל אחת משלש סעודות, כמו שיתבאר בסי' תרל"ט,
תיזויש להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה אם אפשר לו). סי' תרלט סי"ט (ויש חולקין על
תיחכל זה ואומרים שבכל סעודות שבת ויום טוב אין צריך לאכול פת רק כזית).
תיטועד"ז לעיל סי' רסז ס"ג (ויש מחמירים שימשיך
תכסעודתו בלילה עצמו, שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים, כדי שיקיים ג' סעודות בשבת
תכאעצמה), ושם נסמן (הערה 26).
תכבוראה שו"ת צ"צ או"ח סי' לו מח, סע"א
תכג(ועיי"ש בשו"ע אאזמו"ר הגאון ז"ל, שיש בזה ב' דעות).
תכד[736] סעיף ז (יש מקילין עוד שיכול
תכהלקיים סעודה ג' בכל מאכל העשוי מחמשת המינים שמברכים עליו בורא מיני מזונות, שהוא
תכונקרא מזון. ויש מקילין עוד שיכול לקיימה גם כן בדברים שדרך ללפת בהן את הפת, כגון
תכזבשר ודגים וכיוצא בהם, אבל לא בפירות. ויש מקילין עוד שאפילו בפירות יכול לקיימה).
תכח[737] שבת לג, ב (יצתה בת קול ואמרה צאו
תכטממערתכם, נפקו ... בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא (חבילות
תלשל הדס להריח בשבת, רש"י), ורהיט בין השמשות, אמרו ליה הני למה לך, אמר להו
תלאלכבוד שבת, ותיסגי לך בחד, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור, אמר ליה לבריה חזי כמה
תלבחביבין מצות על ישראל). שער הכונות ענין ערבית ליל שבת ע, ד (ואחר
תלגכך תקח בידך ב' אגודות הדס, וכמ"ש רז"ל במסכת שבת פרק במה מדליקין, על
תלדההוא גברא דרהיט ובידיה תרין מדאני אסא, וראהו רשב"י ורבי אלעזר בנו בצאתם מן
תלההמערה, ואמרו חזי כמה ישראל זהירין במצות כו'). מ"א ריש סי' רסב (האר"י הקפיד
תלו... לברך על ב' אגודות הדס בכל ג' קידושים).
תלז[738] פסחים קא, א (אמר לן טעימו מידי, דילמא
תלחאדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא), לפירוש התוס' שם ד"ה ובקידושא (ומה שלא
תלטהיה מקפיד על סעודת שבת שלא לאכול בלא נר ... היינו משום שיוכלו לעשות למחר שלש
תמסעודות). רא"ש שם פ"י ס"ה (ועל מה שלא היו אוכלים לא היה מקפיד, לפי
תמאשיכולין לקיים שלש סעודות למחר). מ"א סוף סק"ב (ואם יש קצת אונס יכול
תמבלדחות הסעודה עד למחר, ובלבד שיקדש היום ... ומכל מקום צריך לשתות יין אחר הקידוש).
תמגוכמבואר בב"י סי' רעג ד"ה כתבו הגאונים (שהתוספות
תמדוהרא"ש ... דלא נפקי ידי סעודה אלא בפת ... אפשר דמודו לדברי גאונים הללו,
תמהדלענין קידוש במקום סעודה שפיר מיקרי מקום סעודה, במקום ששותה כוס יין שחייב עליו
תמוברכה). והיינו שהאכילה בלילה מחמשת המינים או רביעית יין אינה נחשבת לסעודה, ולכן
תמזצריך לאכול למחר ג' סעודות. אבל ראה לעיל (הערה 726 בסופה).
תמחוראה גם לעיל סי' רמט ס"ו (ויאכל למחר ביום שלש סעודות,
תמטכמ"ש בסי' רע"ד).
תנואף שלענין סעודה שלישית נתבאר לקמן סי' רצא ס"ב (זמן
תנאסעודה ג' הוא משיגיע זמן מנחה גדולה עד הערב, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך. ואם
תנבעשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית).
תנגמכל מקום התירו במקום אונס לדחות את סעודת ליל שבת עד למחר
תנד(וראה לקמן שם הערה 1869).
תנה[739] סעיף ז (הורו הגאונים שזה
תנושאמרו חכמים אין קידוש אלא במקום סעודה, אין צריך שיגמור שם כל סעודתו, אלא אפילו ...
תנזכזית מחמשת המינים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, או ששתה רביעית יין מלבד כוס
תנחהקידוש, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ויכול לאכול אחר כך הסעודה במקום אחר), ושם נסמן (הערה 688).
תנט[740] מ"א שם (ואם יש קצת אונס יכול
תסלדחות הסעודה עד למחר).
תסא[741] סעיף ט (סעודה קטנה ... מצוה להמנע
תסבמלקובעה מתחלת שעה עשירית ואילך, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת שבת
תסגלתיאבון).