Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
ארסט דין הקידוש בבית הכנסת
ובו ד' סעיפים
להוציא האורחים שבבית הכנסת
א חכמים
ובו ד' סעיפים
להוציא האורחים שבבית הכנסת
א חכמים
בהראשונים תקנו לקדש על היין בבית הכנסת, כדי להוציא את האורחים, שאין להם יין,
גהשובתים בחדרים הסמוכים לבית הכנסת ואוכלים שם מיד אחר קידוש זה, שהרי קידוש זה להם הוא במקום סעודה, שבשעה שהשליח
דציבור היה אומר קידוש זה, היו האורחים כבר בחדריהם ושומעים משם את הקידוש ויוצאין
הבו.
ואבל הצבור
זאינן יוצאים בו, אף אם נתכוונו לצאת, כיון שאין שומעין אותו במקום סעודה:
חב ואף עכשיו שאין לנו אורחים השובתים אצל בית הכנסת להוציאם
טידי חובתם, אעפ"כ נוהגים לקדש בבית הכנסת על היין, לפי שתקנת חכמים לא בטלה, אף על פי שבטל הטעם שבגללו תקנו. כמו ברכה מעין ז' שאומרים אף בזמן הזה שבתי כנסיות
ישלנו הם בישוב, כמו
יאשנתבאר בסי' רס"ח.
יבואף שיש
יגחולקים ומערערים על מנהג זה שנהגו לקדש בבית הכנסת עכשיו שאין אורחים, וכן נתפשט המנהג במדינות הרבה שלא לקדש בבית הכנסת. מכל מקום במדינות אלו שנהגו בו אין לבטל המנהג, כי העיקר כסברא הראשונה.
ידויש מגדולי
טוהדור שהיה נוהג לקנות מהקהל מצות היין של קידוש זה, שיתננו הוא משלו ולא אחר. וכן נוהגים עכשיו במקצת מדינות, לקנותו בדמים יקרים (ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו):
טזיטעים לקטן שהגיע לחנוך
ג המקדש
ג המקדש
יזבבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה, ואסור לטעום כלום
יחקודם קידוש.
יטאלא כיצד
כיעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה, יטעים מהכוס לקטן שהגיע
כאלחינוך, והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו, ונמצא שלא בירך לבטלה.
כבשמותר
כגלהאכיל את הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום, ואסור לענותו. שלא אסרו
כדלהאכילו איסור בידים, אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיוצא בה,
כהאבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו, אלא שהוא זמן האסור באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי
כומאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה.
כזואם אין קטן
כחבבית הכנסת יטעום המקדש עצמו, או אדם אחר. וישתה
כטכשיעור שחייבים לברך אחריו ברכה אחרונה, דהיינו רביעית, שיש אומרים שיוצא בזה ידי
לקידוש במקום סעודה כמו שיתבאר בסי' רע"ג. ולכן יהא בדעתו לצאת ידי חובתו בקידוש זה, שאם לא
לאכן אסור לטעום קודם קידוש.
לבואעפ"כ
לגיכול הוא לחזור ולקדש בביתו כדי להוציא את אשתו ובניו ובני ביתו, אם אינם יודעים לקדש בעצמן, כמו שיתבאר שם:
לדעמידת השומעים
ד נהגו לעמוד בשעה שהש"ץ מקדש בבית הכנסת, ואמרו
ד נהגו לעמוד בשעה שהש"ץ מקדש בבית הכנסת, ואמרו
לההראשונים שזה מועיל לעייפות הברכיים:
לו[123] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן
לזזה:
לח(א)
לטלהוציא האורחים שבבית הכנסת (ס"א-ב).
מ(ב)
מאיטעים לקטן שהגיע לחנוך (ס"ג).
מב(ג)
מגעמידת השומעים (ס"ד).
מד[124] גמרא פסחים קא, א (למה לי לקדושי בבי
מהכנישתא, לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא). רמב"ם
מופכ"ט ה"ח (ולמה מקדשין בבית הכנסת, מפני האורחין שאוכלין ושותין שם).
מזטור ושו"ע (נוהגין לקדש בבית הכנסת ... בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא,
מחלהוציאם ידי חובתם).
מטוכן הוא לקמן סי' תפז ס"ז (שתקנו לקדש בבית הכנסת, בימיהם
נשהיו מצוים אורחים לשבות בבית הכנסת ולאכול שם סעודתם).
נאוכן תקנו לענין הבדלה, כדלקמן סי' רצה ס"ד (נוהגים
נבשהש"ץ מבדיל בבית הכנסת על היין, כדי להוציא מי שאין לו יין בביתו להבדיל
נגעליו).
נדאלא שההבדלה אינה צריכה להיות במקום
נהסעודה, ולכן
נויכולים כולם לצאת בשמיעת ההבדלה בבית הכנסת. משא"כ קידוש שצריך להיות במקום
נזסעודה, אין הצבור יוצאים בו.
נח[125] משא"כ בליל פסח שחל
נטבשבת, שיש להם יין, כדלקמן סי' תפז ס"ז (נוהגין שאין השליח צבור מקדש בבית הכנסת
סבליל פסח, אף במקומות שנוהגין לקדש שם בכל ליל יום טוב ושבת כדי להוציא את מי שאין
סאלו יין בביתו לקדש עליו, מכל מקום בליל פסח אין צריך לזה, שאין עני בישראל שאין לו
סבארבע כוסות בלילה זה).
סג[126] תוס' שם ד"ה דאכלו ושתו (בתי
סדכנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ... יש לומר דלאו דוקא בבי כנישתא, אלא
סהחדרים שהיו סמוכין לבית הכנסת קרי בי כנישתא, ומשם היו שומעים הקידוש). מ"א
סוסק"ב (היינו בבית הסמוך לבית הכנסת).
סזוכן הוא לקמן סי' שמג ס"ו (שלפעמים
סחיש אורחים השובתים ואוכלים בחדרי בית הכנסת, ושומעים הקידוש משם). וראה הערות וביאורים (ירות"ו)
סטח"ז ע' קס.
ע[127] כדלקמן סי' רעג ס"י (אם
עאקידש בתוך ביתו, ושמע שכנו הקידוש ממנו כשהוא בתוך בית שלו, ושלחנו ערוך לפניו
עבלאכול מיד באותו מקום, יוצא בו ידי חובתו, שהרי הוא שומע במקום סעודתו. ואע"פ
עגשהמקדש הוא במקום אחר, אין בכך כלום).
עדוראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' קנט.
עה[128] גמרא שם (בני אדם שקידשו בבית הכנסת ...
עושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו ... ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא
עזבמקום סעודה). טור ושו"ע (דאין קידוש אלא במקום סעודה).
עחוכן הוא לקמן סי' רעג ס"א (אין קידוש אלא במקום
עטסעודה, שאם קידש בבית זה ואכל בבית אחר, בין שהיה דעתו מתחלה לאכול בבית האחר, בין
פשקידש על דעת לאכול בבית זה ואחר כך נמלך לאכול בבית אחר, לא יצא ידי חובתו בקידוש
פאהראשון, וצריך לחזור ולקדש קודם שיאכל בבית האחר). סי' תפז ס"ז (אין לקדש עליו בבית
פבהכנסת כדי להוציאם ידי חובתם, שהרי הם אינם יוצאים בקידוש זה, כיון שאינו במקום
פגסעודתם, וצריכים הם לחזור ולקדש בביתם על הפת).
פד[129] שו"ת הרמב"ם פאר הדור סי'
פהקמח (שתקנו בקידוש בית הכנסת, ועם היות מפני האורחים, וחייבו כן בכל בתי כנסיות,
פוואפילו אין שם אורחים). שו"ת הרשב"א ח"א סי' לז (דבר זה בעיקר
פזקדושא דבבי כנישתא, מחלוקת ישנה היא בין אבות עולם ז"ל, ורבינו האיי ורבינו
פחיצחק אבן ג[יא]ת ז"ל מן האוסרין בדליכא אורחין, ורב נטרונאי מן המתירין, ועמו
פטחבל נביאים, וכבר פשטה הוראה כמותם ... דמעיקרא תקנו לקדש בבית הכנסת, ועיקרה של
צתקנה משום אורחין הות, ומשום זימנין דאיכא אורחין תקנו לקדש בין איכא בין ליכא),
צאוסי' שכג (וכך אמר רב נטרונאי גאון ז"ל מקדשין ומבדילין בבית הכנסת אף על פי
צבשאין שם אורחין ... משום דזימנין דאיכא אורחין תקנו לקדש בין איכא אורחין בין ליכא
צגאורחין). ר"ן פסחים כ, רע"א (עכשיו אף על גב דלא אכלי אורחין בבי כנישתא,
צדונקטינן דאין קדוש אלא במקום סעודה, אפילו הכי נקטינן לקדושי בבי כנישתא, דכיון
צהדמעיקרא אתקון משום אורחים, אמרינן ליה שתקנות חכמים קבועות הן). שו"ע (ועכשיו
צואף על גב דלא אכלי אורחים בבי כנישתא, לא בטלה התקנה).
צזוכן הוא לקמן סי' רעג סי"א (שבזמן הזה שאין לנו
צחאורחים השובתים אצל בית הכנסת, אין השליח ציבור מתכוין כלל להוציא שום אדם בקידוש
צטזה, ואינו מקדש אלא מחמת המנהג). סי' רחצ סי"ז (עכשיו שאין לנו אורחים בבית
קהכנסת). סי'
קאתפז ס"ז (ואין מקדשין בבית הכנסת בכל ליל יום טוב ושבת אלא שלא לבטל תקנת
קבקדמונים).
קג[130] עדויות פ"א מ"ה (שאין בית
קדדין יכול לבטל דברי בית דין חברו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין). ביצה ה, א (כל
קהדבר שבמנין, צריך מנין אחר להתירו). סנהדרין נט, ב (כנ"ל). רמב"ם הל' ממרים
קופ"ב ה"ב (בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל
קזישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה
קחהגזרה ואותו המנהג, אינו יכול, עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין).
קט[131] שו"ת הרמב"ם שם (וכמו שאמרו
קיבאיחור ערבית ליל שבת מפני המאחרין לבא, וצריך לנהוג כך תמיד, ואפילו אין שם מי
קיאשלא בא. וכמו כל דבר הנתקן מפני סיבה, לאו דוקא עד שתזדמן הסיבה אשר בעבורה נתקן,
קיבאלא צריך לנהוג כך תמיד, בין אם תהיה הסיבה או לאו). שו"ת הרשב"א שם (דמיא
קיגלברכה מעין שבע שהיא תקנה קבועה בכל מקום, ואף על גב דעיקר תקנתא כי אתקין משום עם
קידשבשדות דמתאחרי איתקין, ואפילו הכין בדידן דבתי כנסיות דידן בעיר, ואפילו כולי
קיהצבורא איתנהו בבי כנשתא, אפילו הכי אמרינן מעין שבע). ר"ן שם (כדאשכחינן
קיובמעין שבע דמערב שבת, דאתקון משום עם שבשדות הבאים באחרונה, ואפילו היכא דליתא
קיזלההיא טעמא, כגון דאיתנהו כולהו בבי כנישתא, אמרינן ליה דכיון דאתקן אתקן).
קיח[132] סעיף טו (שעכשיו שבתי כנסיות
קיטשלנו בישוב לא שייך כלל טעם זה, אלא שתקנת חכמים לא בטלה, אע"פ שבטל הטעם
קכשבגללו תקנו),
קכאושם נסמן (הערה 96).
קכב[133] עתים סוס"י קמ (ואמר
קכגמר רב האיי, לקדושי שליח צבור על הכוס ... בדליכא אורחין ... כיון דקידוש במקום
קכדסעודה היא, אי איכא אורחים דהתם אכלי סעודתן מקדש, ואי ליכא אורחים, ליזיל כל חד
קכהוחד מבני מתא ולקדש במקום סעודתו. והא פליגא ארבוותא). שו"ת הרשב"א שם (ורבינו האיי ורבינו יצחק אבן ג[יא]ת
קכוז"ל מן האוסרין בדליכא אורחין). ברכות מהר"ם (ואם איישר חילי
קכזאבטליניה, שאם בימי חכמים היו עושין כן, היינו לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו
קכחונם בבי כנישתא, אבל עתה אינו כן). טור (וכיון דליכא אורחין, ראוי היה שלא לקדש,
קכטואי איישר חילי אבטליניה. וכן כתב רב האי שאם אין אורחין אין מקדשין בבית הכנסת).
קלוכן הוא לקמן סי' רעא סוף סכ"א (שבקידוש שבבית הכנסת אינו
קלאמוציא שום אדם ידי חובתו, וגם יש חולקים ומערערים על קידוש זה, כמ"ש בסי'
קלברס"ט).
קלג[134] ב"י (ובארץ ישראל נהגו שלא לקדש
קלדבבית הכנסת, והוא הנכון). שו"ע (יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת, וכן
קלהמנהג ארץ ישראל).
קלווראה גם לקמן סי' תפז ס"ז (במקומות שנוהגין לקדש שם בכל
קלזליל יום טוב ושבת).
קלח[135] מ"א סק"ג (ואין לבטל המנהג
קלטכי הרבה גאונים יסדוהו).
קמ[136] שו"ת הרשב"א שם
קמא(וכבר
קמבפשטה הוראה כמותם).
קמג[137] מהרי"ל הל' תפלה ע' תלט (מנהג
קמדריינוס שמקדשין ומבדילין על היין בבית הכנסת, והוא היה רגיל לקנות אותה המצוה לתת
קמהאותו היין לבית הכנסת). אליה רבה (ובמהרי"ל דהיה נוהג לקנות יין לקידוש
קמווהבדלה).
קמז[138] מ"א ס"ק ג (וגם במדינתינו
קמחנוהגין לקנותו בדמים המצוה, מי שיתן היין לבית הכנסת).
קמט[139] שו"ת הרשב"א שם (אני מדומה
קנגם שמחזרין אחר יין, שכבר נתקנה תקנה ... שתקנה קבועה היא וצריכין לחזר עליה).
קנאמ"א שם (ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו, כמ"ש הרשב"א).
קנב[140] תוכן המשך הדברים בסעיף
קנגשלפנינו:
קנדהנוהגים
קנהלקדש בבית הכנסת שאין בו אורחים, אף אחד אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, ואין
קנומקדשים בו אלא מחמת המנהג. ולכן אין המקדש יכול לטעום מהיין, לפני הקידוש שיוצא
קנזבו.
קנחוכדי
קנטשברכת בורא פרי הגפן לא תהי' לבטלה, יש כמה אופנים:
קס(א)
קסאשיטעים מהיין לקטן שיצא בברכתו, שאז אין ברכתו לבטלה. ואף שאף אחד אינו יוצא
קסבבקידוש זה (ויתבאר לקמן הערות
קסג142-143),
קסדמכל מקום מותר להאכיל את הקטן קודם קידוש (ויתבאר לקמן הערה 146).
קסה(ב)
קסושישתה בעצמו רביעית מהיין, ויצא בקידוש זה. ואחר כך יקדש שוב "בביתו, כדי
קסזלהוציא את אשתו ובניו ובני ביתו, אם אינם יודעים לקדש בעצמן" (ויתבאר לקמן
קסחהערות 151-154).
קסט(ג)
קעשיוציא בקידושו ובברכת בפה"ג את אחד מהקהל, שישתה רביעית מהכוס, ויכול
קעאלהוציאו בברכה, אף שהשומע יודע לקדש ולברך בעצמו (ויתבאר לקמן הערה 147).
קעב[141] ברכות מהר"ם (ואותם בני אדם
קעגשמקדשין בבית הכנסת, כמו שנוהגין בכל קהלות אשכנז, אין לו למקדש לטעום, דכיון שאין
קעדקידוש אלא במקום סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש). הובא בהגהות מיימוניות פכ"ט
קעהאות מ (והמקדש בבית הכנסת אין לו לטעום, דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא
קעוטועם קודם קידוש ... בהלכות ברכות של מהר"ם). שו"ת רשב"א שם (שאם
קעזידי קדוש לא יצא, אסור לשתות). רא"ש פסחים פ"י ס"ה (והמקדש כיון
קעחשדעתו לקדש בביתו אין לו לשתות, כי אסור לו לטעום עד שיקדש). טור ושו"ע (ואין
קעטלמקדש לטעום מיין הקידוש ... דאין קידוש אלא במקום סעודה).
קפואף שבשעה שהי' הש"ץ מוציא את
קפאהאורחים בקידוש (כדלעיל ס"א), הי' הש"ץ טועם מהכוס בעצמו, כדאמרינן
קפבבפסחים קא, א (שמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו ... ור' יוחנן אמר אף ידי יין נמי
קפגיצאו), ותוס' שם ד"ה ור' יוחנן (ומיירי ששתו בבית הכנסת), ונתפרש במ"א
קפדסי' רעג ס"ק ח (וכן משמע בפסחים דף ק"א, שכתבו התוס' בד"ה
קפהור"י, ששתו בבית הכנסת, ואפילו הכי לא יצאו ידי קידוש).
קפוהתם התירו לו לשתות מהכוס, כדי להוציא
קפזאת האורחים ידי קידוש. וכדלקמן סי' רעא סכ"ד-ה (המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא
קפחלוגמיו).
קפטמשא"כ עתה שאין לנו אורחים השובתים
קצבבית הכנסת (כדלעיל ס"ב), ואינו מקדש בבית הכנסת אלא כדי לקיים תקנת חכמים,
קצאשוב לא התירו לו לטעום מהיין כשאינו יוצא בקידוש זה, וכדלקמן סי' רעא ס"ט (אסרו
קצבחכמים לטעום כלום, אפילו מים, משהגיע זמן הקידוש עד שיקדש).
קצגויתירה מזו, שאחרי שנתקנה תקנה זו שלא
קצדלטעום קודם הקידוש, אפילו מי שמקדש לאחרים אסור לו לשתות, כלקמן סי' רעג ס"ו
קצה(יכול אדם לקדש לאחרים ... אינם יודעים לקדש בעצמם. וכשעדיין לא קידש לעצמו צריך
קצוליזהר שלא יטעום כלום מכוס של קידוש זה, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו).
קצז[142] ב"י ד"ה והמקדש
קצח(דכיון דאי לא הוו שתו קטנים הויא ברכה לבטלה ... כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה).
קצטובאמת יש טעם נוסף שצריך לטעום מהכוס,
רכדאמרינן בפסחים
ראקז, א (המקדש וטעם מלא לוגמא יצא, ואם לאו לא יצא). וכדלקמן סי' רעא
רבסכ"ד (המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו).
רגאלא שכאן בכל אופן הקידוש אינו מועיל,
רדכיון שאינו במקום סעודה, וכדלקמן סי' רעג ס"א (אין קידוש אלא במקום סעודה,
רהשאם קידש בבית זה ואכל בבית אחר ... לא יצא ידי חובתו בקידוש הראשון).
רווכדלקמן שם סי"א (מי שביתו סמוך
רזלבית הכנסת, ושמע הקידוש בתוך ביתו מהשליח ציבור שמקדש בבית הכנסת, אף על פי
רחשמתכוין לצאת בו, לא יצא, לפי שבזמן הזה שאין לנו אורחים השובתים אצל בית הכנסת
רטאין השליח ציבור מתכוין כלל להוציא שום אדם בקידוש זה, ואינו מקדש אלא מחמת המנהג).
ריוכדלקמן סי' רצה ס"ד (אם משקה ממנו
ריאלתינוקות, אין שום אדם יכול לצאת ידי חובתו בהבדלה זו, כיון שלא שתה מהכוס אדם
ריבשיוצא ידי חובתו בהבדלה זו).
ריגומה שמקדשים בבית הכנסת אינו אלא כדי לקיים תקנת
רידחכמים, כדלעיל ס"ב (אעפ"כ נוהגים לקדש בבית הכנסת על
ריההיין לפי שתקנת חכמים לא בטלה, אף על פי שבטל הטעם שבגללו תקנו).
ריואמנם מכל מקום ברכת בורא פרי הגפן תהא לבטלה, ולכן צריך
ריזלהטעימו לקטן.
ריחוראה גם לקמן הערות 143; 147. מראי מקומות וציונים. הערות וביאורים
ריט(ירות"ו) ח"ז ע' קסא. משולחן הארי ע' 65.
רכ[143] הגהות מיימוניות שם (אבל יכולים להשקות
רכאלקטנים). טור ושו"ע (אלא מטעימו לקטן).
רכבואף שנתבאר לקמן סי' רעא סכ"ה (והגאונים סוברים שאם לא
רכגטעם המקדש עצמו כמלא לוגמיו לא יצא, אף על פי שטעמו המסובין).
רכדהיינו דוקא בקידוש שאדם יוצא בהם ידי חובתו, משא"כ כאן
רכהדמיירי בקידוש שמקדש בבית הכנסת כדי לקיים תקנת חכמים, ושתיית הקטן היא רק כדי שלא
רכותהי' ברכת בפה"ג לבטלה (כדלעיל הערה הקודמת, ולקמן הערה 147), בזה סגי לדברי הכל בשתיית אחר, אפילו
רכזאם הוא קטן.
רכחונתפרש לעיל סי' קצ ס"ד (אבל קידוש שבבית שאדם יוצא בו
רכטידי חובתו, יש אומרים ... שלא די במה שיטעים לתינוק, ולא אפילו שיטעים לגדול, אלא
רלהמקדש בעצמו צריך לטעום כמלא לוגמיו, ואם לאו לא יצא). משא"כ בקידוש שבבית
רלאהכנסת, שאין אדם יוצא בו ידי חובתו, ואין אנו זקוקים לשתיית הקטן אלא כדי
רלב"שלא תהא ברכת בפה"ג לבטלה".
רלג[144] רשב"א עירובין מ, ב ד"ה
רלדליתביה (ודוקא כשהגיע לחינוך, הא קודם שהגיע לחינוך אסור, דאין אדם מברך לבטלה).
רלההובא בשו"ת הר"ן סי' נב. ובמ"א ס"ק א (בתשו' הר"ן סי' [נ]"ב
רלובשם הרשב"א דאי יהיב לקטן כזה הוי ברכה לבטלה, דהא לא הגיע לחנכו בברכה).
רלזוכן נתבאר לעיל סי' קצ ס"ד (צריך להטעים לתינוק גדול קצת
רלחשהגיע לכלל חינוך ברכת הנהנין, כדי שיוכל לברך ברכת היין ולא תהא ברכתו לבטלה,
רלטמפני שהתינוק שומעה ממנו ומברך ושותה, משא"כ אם יטעים לקטן שלא הגיע לחינוך,
רמיפסיד ברכת היין שלא יוכל לאמרה).
רמא[אלא ששם מיירי בשאר ברכות הטעונות כוס, שבזה הובאה לעיל שם דעה
רמבנוספת, דסגי בשתיית התינוק. ואינו נוגע לנידון דידן].
רמג*
רמדמסתימת הלשון כאן נראה דמיירי בקטן
רמהשהגיע לחנוך, ואף אם הוא יודע לברך בעצמו.
רמווכן הוא לעיל סי' קצ ס"ד (להטעים
רמזלתינוק גדול קצת שהגיע לכלל חינוך ברכת הנהנין, כדי שיוכל לברך ברכת היין ולא תהא
רמחברכתו לבטלה, מפני שהתינוק שומעה ממנו ומברך ושותה). ולא הזכיר התנאי שיהי' התינוק
רמטדוקא כזה שעדיין אינו יודע לברך בעצמו.
רנומ"ש לקמן בהמשך הסעיף "כדי
רנאלהוציא את אשתו ובניו ובני ביתו, אם אינם יודעים לקדש בעצמן", היינו כדי
רנבלהוציא אף את אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים.
רנגונתפרש יותר לקמן סי' רצו סי"ז (יכולים
רנדלחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני ביתם הקטנים שלא היו בבית הכנסת. אבל הגדולים שלא
רנההיו בבית הכנסת, הואיל והם יכולים להבדיל בעצמם, אין למי שיצא כבר ידי חובתו
רנולהבדיל להם, אלא יבדילו בעצמם), ונתבאר שם (הערה 2155).
רנזוכן הוא לקמן סי' רחצ ס"ז (אלא אם
רנחכן נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים ... שהגיעו כבר לחינוך ברכות ... לברך בשביל
רנטגדולים ... שאינם יודעים לברך בעצמן), ונתבאר שם (הערה 2279).
רסובאמת יש כאן טעם נוסף שיכול להוציאו אפילו אם הוא יודע לברך
רסאבעצמו, ואפילו אם הוא גדול (כדלקמן הערה 147).
רסב[145] יבמות קיד, א (לא תאכלום
רסגכי שקץ הם, לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים ... דלא ליספו ליה בידים).
רסדוהיינו אפילו לא הגיע לחנוך, וכדלקמן סי' שמג ס"ה (לספות
רסהלו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום
רסוופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים).
רסז[146] מ"א שם (דהא אפילו ביום הכיפורים
רסחמצוה להאכילו ... ויש חילוק בין אכילת איסור, לאכילת היתר בזמן האסור, וכמ"ש
רסטהתוס' בפסחים דף ק"ו ע"ב).
רעוהיינו כמבואר בתוס' שם ד"ה אשתלי
רעא(דהכא שהמאכל מותר, אלא שהשעה אסורה, אין שייך).
רעבוכן הוא לעיל סי' קו ס"ג (קטנים שהגיעו לחינוך ... רשאי
רעגליתן להם לאכול קודם תפלת שחרית ואסור לענותם, כמו שיתבאר בסי' רס"ט
רעדושמ"ג לענין להאכילם קודם קידוש). לקמן סי' תעא ס"י (ואע"פ
רעהשאסור להאכיל הקטן בידים דברים האסורין, אפילו אינן אסורין אלא מדברי סופרים. מכל מקום
רעודברים שאינן אסורים מחמת עצמן אלא שהוא זמן איסור, כגון מצה בערב פסח, או לאכול קודם
רעזקידוש, מותר להאכילם בידים אם הם צריכין לכך, כמו שמותר להאכילם בידים ביום הכיפורים,
רעחואין מענין אותם אפילו יכולין לסבול התענית). סי' תעב סכ"ג (שמותר ליתן להם
רעטלאכול קודם שישמעו הקידוש וההגדה כמו שנתבאר בסימן רס"ט ותע"א).
רפעוד דעה הובאה לקמן סי' שמג ס"ו-ז (ויש אומרים שכל שהוא
רפאלצרכו של תינוק, כגון אכילה ושתיה, לא גזרו בו חכמים כלל, ומותר להאכילו בידים כל
רפבדבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אם צריך לכך, אע"פ שהגיע לחינוך ... ויש
רפגלסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים אם הוא צריך לכך ... ואף אם אין התינוק
רפדצריך לכך, אלא שהגדול צריך לכך שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מדברי סופרים, אין
רפהאיסור לפי סברא זו ... לפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש
רפושמקדשין בבית הכנסת ... כיון שאיסור הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים ויש לנו
רפזצורך בטעימה זו
רפח... ולכן מותר להאכילו קודם קידוש, אם הוא רוצה לאכול, וכן לשתות, ואסור לענותו).
רפטוהיא דעת שו"ת הרשב"א ח"א סי' צב (שמותר להאכיל
רצאת הקטן איסור דרבנן ... ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן, אבל כל שיש בו צורך
רצאלתינוק מאכילין אותו. ואפילו כל שיש בו צרכנו ולא לתינוק).
רצבולפום ריהטא הי' נראה שהן שתי דעות
רצגהחולקות זו על זו. ואם כן יוקשה לדעה הא', מהו הטעם שהתירו להטעים התינוק מהקידוש,
רצדאף שהגיע לחנוך. וגם יוקשה לדעה הב', מהו הטעם שהתירו להאכיל הקטן ביום הכיפורים,
רצהאף שהוא איסור דאורייתא.
רצואלא ודאי אין כאן מחלוקת בין שתי הסברות, כיון שאנו זקוקים
רצזלשתי הסברות להתיר:
רצח(א) אין לחוש כאן לאיסור מאכיל איסור בידים לתינוק, כיון שהוא
רצטמאכל מותר, ורק השעה אסורה.
ש(ב) ואף שמיירי כאן בקטן שהגיע לחנוך, והרי חובת חנוך הוא אף
שאבאכילת היתר בזמן האסור. מכל מקום "יש אומרים שכל שהוא לצרכו של תינוק,
שבכגון אכילה ושתיה, לא גזרו בו חכמים כלל ... אע"פ שהגיע לחינוך ... לפיכך
שגמותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש שמקדשין בבית הכנסת ... כיון
שדשאיסור הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים ויש לנו צורך בטעימה זו".
שהונתבאר לקמן סי' תעא ס"י (הערה נו). וראה צ"צ
שואו"ח (הוספות) יד, ב. תהלה לדוד סי' שמג סק"ד. בדי השלחן סי' קמז
שזסק"ז. מראי מקומות וציונים. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 149. הערות
שחוביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' קסה. הערות וביאורים תשפח ע' 57. תשצ ע' 66. דובר
שטשלום ע' קכב. שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' תכא.
שי[147] הגהות מנהגים ערבית של שבת אות לא (וכשאין
שיאתינוק בבית הכנסת, נותן לטעום לגדולים בקידוש והבדלה). הובא במ"א ס"ק א.
שיבאלא שיש חילוק גדול בין הקטן הטועם לבין הגדול הטועם, שהקטן
שיגיכול לטעם מהכוס אף אם לא יצא ידי חובת קידוש, כיון שמותר להאכילו קודם הקידוש,
שידמשא"כ הגדול אינו יכול לטעום מהכוס אלא אם כן יוצא ידי חובת קידוש, והמקדש
שיהמוציאו הן בברכת הקידוש והן בברכת בפה"ג.
שיוואף שאין להוציא אחרים שיודעים לקדש בעצמם, כדלקמן סי' רעג
שיזס"ו (אין לו לקדש לאחרים לכתחלה, אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם).
שיחמכל מקום הכא שאני, שבכל אופן הוא צריך לקדש ולברך בפה"ג,
שיטמחמת תקנת הקידוש בבית הכנסת (כדלעיל הערות 142-143. וכדלקמן סי' ערב הערה 576).
שכואף שהוא עצמו אינו יוצא בקידוש זה, מכל מקום נחשב הוא קידוש
שכאכדי להוציא אחרים שרוצים לצאת ממנו, כדלקמן סי' רעג ס"י (ואפילו
שכבלכתחלה יכול אדם לקדש בביתו כדי שישמעו שכניו ויצאו ידי חובתן, ואפילו אם הוא אינו
שכגאוכל עדיין ואינו יוצא בקידוש זה, אלא שמקדש בשביל שכניו שאינן יודעים לקדש),
שכדונתבאר לקמן שם (הערה 699).
שכה[148] מ"א שם (ונראה לי דבקידוש ישתה
שכוכשיעור, וכמ"ש סי' רע"ג ס"ה). והיינו כמבואר בשו"ע שם (כתבו
שכזהגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו ... שתה כוס יין שחייב עליו ברכה,
שכחיצא ידי קידוש במקום סעודה). ובמ"א שם ס"ק ח (פירוש ששתה רביעית שחייב
שכטברכה אחרונה).
שלוהיינו אף שבקידוש סגי בכמלא לוגמיו, כדלקמן סי' רעא סכ"ד
שלא(המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו ... והוא רובו של רביעית באדם בינוני).
שלבמכל מקום, כדי לצאת ידי קידוש במקום סעודה צריך לשתות שיעור
שלגרביעית.
שלדוגם בלאו האי טעמא (שצריך לצאת בזה קידוש במקום סעודה) צריך
שלהלשתות רביעית, מהטעם דלעיל סי' קצ ס"ו (אף על פי שטעימת כוס של ברכה די בכמלא
שלולוגמיו, בכוס של ברכת המזון טוב לשתות רביעית, לצאת מידי ספק ברכה אחרונה, שכמלא
שלזלוגמיו באדם בינוני הוא רוב רביעית, שהוא יותר מכזית, ומכזית עד רביעית יש מסתפקים
שלחאם צריך לברך ברכה אחרונה).
שלט[149] סעיף ט (יש אומרים שאפילו שתה רביעית
שמיין מכוס הקידוש יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ולא הצריכו סעודה במקום קידוש
שמאאלא כשלא שתה רביעית שלמה, אלא רוב רביעית. ויש לסמוך על דבריהם לעת הצורך, כגון
שמבבקידוש שבבית הכנסת ... ישתה גדול רביעית שלמה ויתכוין לצאת ידי חובתו, כמו שנתבאר
שמגבסימן רס"ט).
שמד[150] מ"א שם (ונראה לי שהמקדש יהיה בדעתו לצאת בביתו
שמהבקידוש זה, דהא יש אומרים שיוצא בזה).
שמו[151] ואף שלענין הבדלה נתבאר לקמן
שמזסי' רצו סי"ז (ש"ץ המבדיל בבית הכנסת, אף שנתכוין לצאת ידי חובתו, וכן
שמחאחרים ששמעו ונתכוונו לצאת ידי חובתם, יכולים לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני
שמטביתם), ולא הזכיר "את אשתו".
שנהיינו מטעם שנתבאר לקמן שם סי"ט (שלא
שנאיבדיל לנשים מי שאינו צריך להבדיל בשביל עצמו, שכבר יצא ידי חובתו ... שלפי סברא
שנבהראשונה שהנשים פטורות מהבדלה הרי זה מברך לבטלה).
שנגוכן לענין תקיעת שופר, נתבאר לקמן סי'
שנדתקפח ס"ב (אנשים לא יברכו להן אם כבר יצאו ידי חובתם ואינן תוקעים רק בשביל
שנההנשים, לפי שהיא ברכה לבטלה, שהרי הנשים בעצמן אינן חייבות בברכה זו שיברך זה
שנולהוציאן ידי חובתן בברכה זו).
שנזמשא"כ כאן בקידוש, שגם הנשים
שנחחייבות בו, כדלקמן סי' רעא ס"ה (נשים חייבות בקידוש היום בשבת מן התורה), לכן
שנטיכול הבעל לחזור ולקדש בביתו גם "כדי להוציא את אשתו" (שאינה יודעת לקדש
שסבעצמה).
שסא[152] פסחים קא, א (למה ליה לקדושי בביתיה, כדי להוציא בניו ובני
שסבביתו).
שסגומה שכפלו וכתבו "בניו ובני
שסדביתו". כנראה הכוונה לכלול גם את הבנות, וכדלעיל (הערה הקודמת), שיכול לחזור
שסהולקדש גם בשביל האשה והבנות. משא"כ לקמן סי' רצו סי"ז לענין בהבדלה כתב
שסורק "להוציא בני ביתם", דהיינו בנים דוקא ולא בנות (ראה לקמן שם
שסזהערה 2155).
שסח*
שסטומיירי כאן בבניו ובני ביתו הגדולים,
שעשאז אינו יכול לחזור ולקדש בביתו אלא אם כן "אינם יודעים לקדש בעצמם".
שעאמשא"כ בקטנים וקטנות, יכול לחזור ולקדש בשבילם בכל אופן (כדלעיל הערה 144).
שעב[153] מ"א שם (ואפילו הכי יכול לקדש
שעגשנית בביתו, וכמ"ש סי' רע"ג ס"ד). והיינו כמבואר בשו"ע שם (יכול
שעדאדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם ... והוא שאינם יודעים).
שעה[154] סעיף ו (כיון שהוא אינו
שעויוצא ידי חובתו בקידוש זה ... אין לו לקדש לאחרים לכתחלה אלא אם כן הם אינם יודעים
שעזלקדש בעצמם).
שעח[155] תשובות הגאונים שערי תשובה סי' קיא (וששאלתם
שעטמתבעי ליה לאיניש למיקם בבי כנשתא עד דמקדש שליחא דציבורא, ועד דאמר מקדש השבת לא
שפליתיב, משום דמעלי לברוכי). הלכות גדולות סו"ס כז (ומבעי ליה לאיניש למיקם
שפאבבי שימשי עד דמקדש שליחא דציבורא על כסא דקידושא ואמר מקדש השבת, ולא ליתיב, משום
שפבדמעלי לברוכי). כל בו סי' לה (ויש מקומות שנהגו לעמוד על רגליהם בשעה שמקדש החזן
שפגבבית הכנסת, ואמרו ז"ל דמעלי לברכי, כלומר לעיפות הברכים). הובא בדרכי משה ס"ק
שפדב. רמ"א (ונהגו לעמוד בשעה שמקדשין בבית הכנסת). באר היטב ס"ק ד (הטעם
שפהבכל בו, דמעלי לעייפות הברכיים).